לח ע"ב

אין אדם נוגע במוכן לחבירו וכו' אפילו כמלא נימא

ראשית הציור צריך להיות אצל כל איש השואף לעושר, כי לא יגע כל אדם במה שמוכן לחבירו אפילו כמלא נימא. ע"כ לא ישלח ידו בעוולתה כי לא יצליח, באשר תעודת ההצלחה הזאת ותכונתה היא שתעמוד בגבולה לפי חוג הצדק והיושר שיגיע לאדם מברכת ד' עליו, הציור הזה ישמרהו משלוח יד בעוול. אבל להשקיט את רוחו הסוער לעמול ולהשיג עושר רב, צריך לדעת עוד ציור אחר, שתחום העושר המגיע לכל איש הוא מצומצם ומוגבל לפי אותו הערך הראוי לו, "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת" (תהלים קכז, ב), וההטרדה היתירה לא תוסיף על המקור שכבר הוא מוגבל ומצומצם, מפני שיש לכל עושר פרטי תעודה ותכלית, כפי מדתו.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים מהד' תשנ"ה עמ' ו-ז)

כל מי שנאחז בארץ ישראל, הוא מוצא כל אשר לו ונעשה שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו, שכן כל אחד ואחד כשם שיש לו גוף מיוחד, כן יש לו גם קנין מיוחד של ממון ורכוש, והוא משיג אותם בשלמות בארץ ישראל, "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו" (מלכים א' ה, ה), גפנו שלו ותאנתו שלו, ואין אחד נוגע במה שמוכן לחברו אפילו כמלא נימא, וכ"ש תורתו המיוחדת לו.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ו, ממעייני הישועה ח"ג פרק ד, עמ' רלט)

[זה מה שכתוב (ישעיהו נב, יב) "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הלך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל" - מי שסומך על כוחו ועוצם ידו צריך לרוץ מהר כדי שלא יקדמנו אחר, אבל מי שבוטח בה' יודע שאין טעם לרוץ, כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו. וכך רבינו בחיי הסביר את הפסוק (הושע ו, ג) "ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו" - הדרך לידיעת ה' ולהודיע טובו בעולם הוא לאט לאט, כמו שזריחת השמש אינה פתאומית אלא לאט לאט כדי שלא תזיק באורה, וכדי שהכל יוכלו לקבל אותה.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף צה ע"ב)
לטקסט

ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא

כל עולם מתנהג בסדריו העצמיים המיוחדים לו, בין עולם גשמי בין עולם רוחני, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. ומזה יש ללמוד, שאין להתבהל כלל מסתירה של הגיונות מעולמות מיוחדים.

(שמונה קבצים, קובץ ו, אות רנה)

ובא השמש וזרח השמש

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין עב ע"ב]

דלא מסקינן בשמייהו

מה שכתוב בסוטה (דף י.) על יוסף שהוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, ויהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה, וכן מה שכתוב ברש"י פרשת שלח (במדבר יג, טז), והוא ממדרש רבה (במדבר טז,ז), על הוספת היו"ד ליהושע על שם "י-ה יושיעך", הרי אין זה אלא מחשיבותן של האותיות האלה, שהן משמשות ומרמזות לשמו של הקב"ה, ולא שיש בהן עצמן מקדושת השם... ומה דמבואר ביומא דמעליותא היא הא דמסקינן כשמייהו של צדיקים, וכהא דר' נתן הבבלי, שבת קלד, וכהא דאלו הממונין שהיו במקדש, לפירוש הגר"א בתקלין חדתין [על שקלים פ"ה ה"א] ותוספות מנחות (דף סד ד"ה אמר), הרי זה רק בדוגמא של השם הקודם ולא בכוונת אותו השם ממש. וכן לשון התשב"ץ (חלק א סימן קעז) על צורישדי עמנואל ואליהו: שאע"פ שהם נקראים בשם הקב"ה, שמות בני אדם הם ולא נתקדשו.

(הערות רבי צבי יהודה הכהן קוק לדעת כהן, סי' קסד, עמ' תמז)

ראה הקב"ה שצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור

...שהרי בשעה שעושה עונות נקרא רשע גמור [ואם אח"כ עשה תשובה נקרא צדיק גמור], ואפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים מקרי רשע, כדאיתא בפ"ב דיבמות ובפ"ק דנדה, ואפילו מי שיש בידו למחות ולא מיחה נק' רשע [בפ"ו דשבועות], וכ"ש וק"ו במבטל איזו מ"ע שאפש' לו לקיימה, כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק שעליו דרשו רז"ל [סנהדרין צט ע"א] "כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת" וגו', ופשיטא דמקרי רשע טפי מעובר איסור דרבנן. וא"כ על כרחך הבינוני אין בו אפי' עון ביטול תורה... והא דאמרי' בעלמא דמחצ' על מחצה מקרי בינוני ורוב זכיות מקרי צדיק [ר"ה יז ע"א] הוא שם המושאל לענין שכר ועונש, לפי שנדון אחר רובו, ומקרי צדיק בדינו מאחר שזוכה בדין, אבל לענין אמיתת שם התואר והמעלה של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינונים, אמרו רז"ל [ברכות סא ע"ב] צדיקים יצ"ט שופטן שנא' "ולבי חלל בקרבי", שאין לו יצה"ר כי הרגו בתענית, אבל כל מי שלא הגיע למדרגה זו, אף שזכיותיו מרובים על עונותיו, אינו במעלת ומדרגת צדיק כלל. ולכן אמרו רז"ל במדרש: ראה הקדוש ברוך הוא בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור וכו', וכמ"ש "וצדיק יסוד עולם".

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק א)

דוקא בשעה זו עולים וצומחים ממקורות קודש, מאורות גדולים, כפי שחז"ל מדריכים אותנו להתבונן בשתילה אלקית של צדיקים בדורות. הזכרנו כבר, שרבינו יהודה הלוי היה עם סוף תקופת הגאונים, בפגישת הדורות, העוברים למצב האכזרי והאומלל ביותר. זוהי תקופה קצרה לפני הופעת הרמב"ם.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק ג, מבוא, עמ' כב)

אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים שנאמר וצדיק יסוד עולם

סמוך לגמר דברי תשובתו לאברהם "לא אשחית בעבור העשרה", הלך ה' ולא נתן לו מקום להתפלל על פחות משיעור זה... לצד שיודע ה' כי לא תהיה הגנה בפחות מעשרה. והגם שמצינו להרשב"י שאמר (זוהר ח"א פב) וצדיק יסוד עולם, אפשר שזה יהיה כשיהיה צדיק מופלא, ואפשר שאם היה אברהם בקרבה של סדום היה ממלט כל העיר.

(אור החיים, בראשית יח, לג)

במדרש הגדול (בראשית כג א, עמ' שסה) כתוב: "...לא בא הכתוב ללמד אלא על הצדיקים שהן יסודותיו שלעולם, שאין נפטר צדיק מן העולם עד שעומד אחר כמותו...", והעיר רבינו: "ע' משלי י' כ"ה, יומא לח: ["...אפי' בשביל צדיק אחד העולם מתקיים שנאמר 'וצדיק יסוד עולם'"] חגיגה יב: ["... אוי להם לבריות... עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות... על עמוד אחד וצדיק שמו, שנאמר 'וצדיק יסוד עולם'"] ספר הבהיר סי' מד, נז".

(שיחות הרב צבי יהודה, בלק, עמ' 297, הערה 59)

כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור

השגחתו ית' הולך לפי מעשיך... מיד לפי הנהגתך את ה'... ואע"ג דזהו ג"כ ברשעים, השגחת ה' לרעה עליו לפי מעשיו, מ"מ אינו דומה השגחתו על הצדיק, שהצל פונה על יד ימינו, דמשמעו מיד אחר מעשיו. וזהו הצלחה גדולה, שעי"ז הוא יודע להיזהר. משא"כ ברשעים "אין נעשה פתגם הרעה מהרה" [קהלת ח, יא], ומחמת זה באים לידו עוונות יותר. וזהו דבר חנה "רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחשך ידמו כי לא בכח יגבר איש", ופירשו חז"ל ביומא ספ"ג כל מי שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא שנאמר "רגלי חסידיו ישמור". ולא נתפרש היאך תהיה השמירה, והרי הבחירה חפשית? אלא מסיפיה דקרא אנו מבינים: "ורשעים בחשך ידמו", דפירושו שהם כמו יושבים בחשך ואינם רואים את הצל, כך אינם מבינים העונש המגיע להם באשר הוא בא לאחר זמן. אבל רגלי חסידיו ישמור בזה שהצל בא על יד ימינו.

(העמק דבר, דברים לא, ו)

[קשה א"כ למה נאמר (אבות פרק ב משנה ד) "ואל תאמן בעצמך עד יום מותך"? כי אדם לא יכול להיות בטוח שלא חטא ברוב שנותיו, שהרי אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, ולפעמים אפילו בתוך המצוה יש עבירה, כגון שנותן צדקה שמביישת את העני, ולפעמים הוא מוכיח את חברו, ומבייש אותו. וזה פירוש "אשר יעשה טוב ולא יחטא" - שלא יחטא ע"י הטוב שהוא עושה. עוד יש ליישב ע"פ מש"כ הגר"א שלפעמים השטן מוסיף חיים לאדם שלא חטא רוב שנותיו, שמובטח שלא יחטא בשנים שנשארו קצובות לו, אבל יחטא בשנים שנוספו לו. ועל שנים אלו נאמר "אל תאמין בעצמך".]

(רבי גדליה סילברסטון, משמחי לב, עמ' 25-26) לטקסט

אם ללצים הוא יליץ וכו' בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו

...וזהו גם מה שאמרו "בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו", ולמדו זה מ"ללצים הוא יליץ", שעיקר הטומאה באה מליצנות, כלומר קלות ראש, שאינם מקבלים עול מלכות שמים, ופותחין לו, מניחים לו להתלוצץ עד שמאבד גם קיומי מצוות, ואין מתעורר בו שום נוחם על דרכיו ומהלכיו.
אמנם מה שאומר "הבא לטהר מסייעין אותו", נראה דהנה אע"פ שהבחירה היא כל דגלנו ותפארתנו, בכל זאת אנו יודעים גם כן כי מלכותו בכל מָשָלָה, ואין עוד מלבדו, ואין שום כח זולתו יתברך, הוא שולט בכל והכל כרצונו, הא כיצד? אולם ביאור הענין הוא, כי הבחירה היא בהציור הנפשי, וע"כ כל זמן שאינם באים להיטהר, המושג הציורי הוא כי האדם הוא השליט לעשות כרצונו, וכשמתגבר על הרע הלא לפי ההצטיירות הנפשית הוא הבוחר בטוב ומואס ברע. אולם מיד שהנהו מתקרב אל הטוב, תיכף מתחיל להתעלות מעל ההצטיירות הנפשית, ומרגיש בשלטונו יתברך שהוא השליט, ולא זולתו, וממילא יודע כי סייעו אותו. וזהו "הבא ליטהר", מיד כשבא ליטהר - מרגיש כי "מסייעין אותו", וכל מה שמתקרב יותר אל הטוב מתברר לו יותר האמת של "אין עוד מלבדו".

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ב, על פרקי אבות, עמ' מח-מט)

בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעים אותו

[יש גורסין פתחין לו ולא פותחן לו וכוונתם שלא יתכן שה' יסייע האדם לחטוא אמנם הוא מקיים הגירסא הרגילה].

(רמב"ן, אמונה ובטחון פרק ז)

ויש גורסין פתחים לו, ר"ל פותח פתח אל היצה"ר, שימצא מקום ליכנס דרך אותה פרצה, ולהרחיבה, עד עלות מכתו לאין מרפא. המשל בזה, המוצא פתח סגור מכל וכל, קשה לו לפותחה, והמוצא הפתח קצת פתוחה, נקל לו להרחיב הפתיחה עד אשר יעשה כמו שער בנפשו, שהכל נכנסין בו בנקל, וזה משל צודק על היצה"ר.

(כלי יקר, בראשית פרק ד פסוק ז)

[יש לכך ראיה ורמז מן הפסוק (ויקרא פרק יא, מג-מד) "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם, כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי", שאצל הבא לטהר נאמר "והתקדשתם והייתם קדושים", דרך הודעה, לומר שאם תתחילו להתקדש מלמטה, אז ודאי והייתם קדושים כי אני מקדש אתכם מלמעלה ומסייע לכם כדי שתהיו קדושים כמוני כי קדוש אני. אבל אצל הבא לטמא אמר, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ולא אמר,והייתם טמאים, לפי שאינו דבר מוחלט, כי אע"פ שהאדם מתחיל בקלקלה, מ"מ שמא לא יועילו מעשיו, אחר שאין מסייעין לו מן השמים, אלא פותחין לו כי הפתח פתוח לו ואין סוגר בעדו].

(כלי יקר, ויקרא פרק יא פסוק מד)

[ד] והנה נמצא, שאפשר שיזכה האדם ויגזרו עליו הצלחות בעולם הזה לסייעו בעבודתו, למען יהיה נקל לו השיגו את השלמות המבוקשת ולא יימצאו לו עיכובים. ואפשר שיהיו נגזרים עליו, כפי מעשיו, הפסדים וצרות שיעמדו כחומה לפניו ויפסיקו בינו ובין השלמות, עד שיצטרכו לו יותר עמל ויותר טורח לבקוע את המחיצה ההיא ולהתאמץ עם כל טרדותיו להיות משיג את שלמותו על כל פנים. והפך זה לרשע, אפשר שיוגזרו עליו הצלחות לפתוח לפניו פתח האבדון שידחה בו, ואפשר שיוגזרו עליו צרות למנוע אותו מן הרשע שהיה בדעתו לעשות - וזה יקרה, כשידע המנהיג העליון שאין ראוי לאותו הרשע שייעשה מטעם מה, והוא מה שהיה דוד מתפלל (תהלים קמ, ט): "אל תתן ד' מאוויי רשע זממו אל תפק"...
[ו] וצריך שתדע, שגבול ניתן למרשיע עד מתי יניחוהו שיהיה מרשיע והולך בבחירתו הרעה, וכשיגיע לאותו הגבול הנה לא ימתינו לו כלל ויישמד מעל פני האדמה, והוא מה שקראו חז"ל (סוטה ט א): "מלוי הסאה", ומה שאמר הכתוב (איוב כ כב): "במלאת ספקו יצר לו". והנה עד הזמן ההוא אפשר שיצליח וילך מן הטעם שזכרנו למעלה, שהוא לפתוח לו פתח האבדון, והוא מה שאמרו חז"ל "בא לטמא פותחין לו". אך כשיגיע לאותו הגבול, כבר הגיע לאבדון ויאבד, והנה אז יחרה אף ד' ותפול עליו שואה שיושמד בה.

(דרך ה' חלק ב פרק ג אות ד ואות ו)

(כא) "כי נכח עיני ה' דרכי איש"… שדרכי איש הנפשיים הישרים הם נוכח ה', והוא הכין לו הדרך הישר עפ"י התורה כמ"ש "והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה"…
(כב) "עונותיו ילכדונו את הרשע" - לעומת מה שאמר שהדרכים הטובים של האדם הם "נוכח עיני ה'", שה' מסייע לו להטהר וללכת בדרך הטוב, אומר שדרכי הרשע אינם מה', רק עונותיו ילכדונו, כמ"ש הבא לטהר מסייעין לו והבא לטמא פותחין לו.

(מלבי"ם משלי פרק ה פסוקים כא-כב)

בא לטהר מסייעין אותו

בתשובה, צריך להתעוררות דלתתא מלמטה, והאדם צריך לעשות מעט בתשובה, אבל אח"כ הקב"ה עוזרו, כאמרם הבא לטהר מסייעין אותו, כי האדם צריך לפתוח בתשובה... אמנם לעתיד לבוא, אם ח"ו ישראל אין עושים תשובה מ"מ נגאלין, כי הקב"ה ישפיע בלי עובדא דלתתא.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

ותקנת האדם לעלות בהר ה' ולבא למעלות גדולות ונפלאות... בהרגל וחינוך האדם יום יום, כמ"ש החסיד בעל חובת הלבבות [שער הבחינה פרק ו, ושער עבודת האלקיפם פרק ג] בפסוק "יום ליום יביע אומר" [תהלים יט, ג], שכל יום ויום ישיג מעט מעט יותר, כמ"ש חז"ל בא לטהר מסייעין אותו, ויאירו מעט מעט עיניו הטהורים באור התורה והעולם העליון הנקרא יום, כמ"ש חז"ל בריש פסחים.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות טו)

ועפ"ז יש לפרש לשון הירושלמי על פסוק [ישעיהו א, יח] "לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו", ופירשו שם: אם יהי' חטאיכם כפי שניו של אדם... נראה פירושו, דאם אדם חוטא בנעוריו, ואח"כ כשבא לכלל דעת משליך וממאס במעשה הבל, אזי בא לטהר מסייעים אותו, ומטהר ומזדכך עד כשלג ילבין, וא"צ כל כך תשובה חמורה למרק ולכבס כתמי עוונותיו, כי מסייעים אותו בנקל להלבין חטאיו הנעורים. אבל "אם יאדימו כתולע", שבכל פעם מתאדם ומתדבק בו חלאת היצה"ר, צריך כיבוס רב.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות טז)

[על זה התפלל דוד "אנא ה' הושיעה נא" - לסיוע ברוחניות].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף כח ע"א - לטקסט)

[בזה מוסבר המדרש (שמות רבה פרשה א סימן לב): "והלא הקב"ה שונא ע"ז ונתן מנוס למשה אצל עובד ע"ז?! אלא אמרו רבותינו: יתרו כומר לע"ז היה וראה שאין בה ממש וביסר עליה והרהר לעשות תשובה עד שלא בא משה". הוא הכיר שהע"ז שעבד אין בה ממש, אבל רק אחרי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק הגיע להכרת אמיתות ה', ובשלב זה החליט לנסות ע"ז אחרת, אבל כבר נחשב שאינו עובד ע"ז כיון שהתחיל לחקור במושכלות להשיג את האמת, והוא "בא ליטהר", ולכן ה' הביא את משה אליו.]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קפה, אות א) לטקסט

בבוקר, שלא נדבקו השפעות רעות לכוחות הנפש, אבל הם נעדרי שלמות חילם ע"י התגברות צד החומר בזמן השינה של הלילה, אז תפלת שחרית מעירה ומסדרת אותם במערכת הקודש, ברוממות חשבונות הצדק והיושר ביראת ד' ואהבתו, "ד' בקר תשמע קולי בוקר אערך לך" מערכת לבבי וכוחות נפשי, "ואצפה" [תהלים ה, ד] כי אתה תהיה עמדי לאמץ חילי, כי הבא לטהר מסייעים אותו.

(עולת ראיה, ח"א, עמ' יח [ובדומה בעין איה, ברכות ו ע"ב])

אע"פ שהבחירה מסורה לאדם, ופועל הטוב בידו הוא, מ"מ צריך סיוע ועזר ד' שיעלה בידו המעשה הטוב, ומכ"ש שלא יחסרו לו מכשירי המצוה, וחז"ל אמרו הבא לטהר מסייעין אותו. ואם אפילו ביחיד מצאנו שה' ית' מסייע, על אחת כמה וכמה זכותא דרבים דנפיש, ודאי כל זכות ומצוה שישראל צריכין לה ונותנים את דעתם לקיימה הקב"ה לא ימנע טובו ויסייע אותם לעשותה.
והנה עיקר גאולת ישראל ידענו שאך בנו הדבר תלוי בהכשר מעשינו, ובפרט בענין לימוד התורה כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ח ע"א) "אי תנו כולהו עתה אקבצם"... עתה כאשר תהיה הגאולה בזכות התורה, ובעיקר בזכות שקידת התורה שע"ז אין שייך לומר שיבוא אדם אל שלמותה, וע"כ עיקר השלמות בה אינו כי אם החשק והרצון לה, תיכף כשבוחרים ישראל להגדיל בניהם לידיעת התורה ראויים הם מיד לגאולה שלמה.

(מאורות הראיה לשבועות, עמ' רלח-רמ)

בתחלה עלינו להכניס בלב הכרת החובה המוסרית להוקיר את הדעות הישראליות. וכשתהיינה אצלנו מכובדות ונאהבות, ממילא נמצא את לבבנו נאמן בהן כ"כל הבא לטהר שמסייעין אותו". וביותר תתחזק האמונה בהכירנו ע"י קיומם של משפטי התורה ודרך היהדות, עד כמה פעלו על נפשנו לטובה. ביחוסנו להרוח הלאומי הכללי, אז נקנה לנו מושג יותר מבורר עד כמה קדושים ויקרים לנו המצוות האלה, ועד כמה המה מסוגלים לשמור בנו את רגשנו הלאומי בטהרתו.

(ראי"ה קוק, "תעודת ישראל ולאומיותו", הפלס א, תרס"א, עמ' 50, הובא באוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך ב', עמ' 31)

יותר ויותר שאנו מכירים ומאמינים במעשה ה' הגדול שנעשה כאן, יותר ויותר אנו זוכים לפגישת לימוד תורתנו של ימים אלה עם תשובתנו שבימים אלה, לנו ולכל ישראל, ולזכור את "הבא להיטהר מסייעים לו", כפי הראוי לימים אלו שהקב"ה עושה איתנו בזמננו, ומסייעים לו בסיוע אלקי ממשי גדול ועובדתי, לפרט, ולחברתנו כולה, ולכל ישראל, אשר ישנו פה, ואשר איננו פה, על מרחבי כלל ישראל.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' יג-יד)

וכיו"ב במדרש (שיר השירים רבה פ"ה, ג): "אמר הקב"ה לישראל, בנַי, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו". ויש להבין, הרי ודאי פתיחת הפתח כוללת עכ"פ חרטה וקבלה ועזיבת החטא שהם עיקר התשובה, וא"כ שוב מה צריך לסיוע ולפתח נוסף? ויתכן לבאר לפי מה שאמרו בירושלמי (תענית פ"ג ה"ד): "אלולא שאמרו ישראל בהר הכרמל 'ד' הוא האלקים ד' הוא האלקים' לא ירדה האש מן השמים ושרפה את הקרבנות". ופירש בקרבן העדה שם וז"ל: "ואע"ג דקודם שאמרו 'ד' הוא וגו" ירד האש ושרף הקרבנות, מ"מ ממה שאמרו 'ד' הוא וגו'' בראותם האש שמעינן שכבר אמרו מקודם שאם ירד האש יאמינו בד' ובאליהו עבדו, ודייק ליה מדכתיב מקמי הכי 'היום יודע כי אתה אלוקים בישראל', ש"מ שכך קבלו עליהם בפירוש". ובארנו כבר במקום אחר, שהכוונה למה שהסכימו העם לדבריו של אליהו שמי שיענה באש הוא האלוקים, וענו כל העם ואמרו 'טוב הדבר', אמירה זו הייתה התקרבות לתשובה.
עכ"פ משמע מהירושלמי שישנה מעלת תשובה גם כשאדם אינו גומר בדעתו בהחלט לשוב מדרכו הרעה, אלא הוא רק מוכן לאפשרות לשוב, שהרי קודם שירדה האש עדיין לא שבו בהחלט מהבעלים, אלא רק התעוררו להסתפק באמיתת הע"ז, וגם בכך ישנה מעלה שזיכתה אותם להתגלות הנס של ירידת האש ושריפת הקרבן, ובאו לידי תשובה גמורה באמונה שד' הוא האלקים.
ולפי האמור יתכן שהכוונה בדברי הגמרא ביומא ש'הבא לטהר מסייעין אותו', היינו שגם מי שלא הגיע למדרגת שב בתשובה, אלא הוא רק מתעורר ומוכן לעשיית תשובה, והוא זקוק עדיין לסיוע על מנת להגיע למדרגת התשובה, מכל מקום הוא זוכה מחמת התעוררותו זו לסיוע להגיע למדרגת התשובה. כך גם יש לפרש בכוונת דברי המדרש (שהש"ר הנ"ל) שע"י פתיחת פתח של תשובה כחודה של מחט, הקב"ה פותח פתחים שעגלות וקרוניות נכנסות בו, שהכוונה היא למצב כזה של התעוררות והסכמה שיש מקום לעזוב את החטא, והקב"ה פותח פתח של תשובה גמורה בעזיבת החטא, חרטה וקבלה לעתיד, שהיא הפתח הגדול של תשובה גמורה.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' נב-נג)

[הארץ היא הרצון לקבל כמו שהוא, וזה נקרא יצר הרע, שיש לו שבע שמות, המרמזים על שבעת עמי הגוים, היינו שהרצון לקבל שהוא הגוף משועבד להם. ולכן צריך לתקן את הארץ שתהיה בעל מנת להשפיע. צריך להשתמש עם הרצון להשפיע, שנקרא ישראל, היינו ישר-אל, כדי להוציא את הגוף משליטת ז' אומות, וכדברי רש"י (בראשית א, א) בשם רבי יצחק שברצונו נטלה מהם את הארץ ונתנה לנו. לכן כשאדם רוצה להוציא את הגוף משליטת ז' אומות, אנו מאמינים בבחינת "הבא לטהר מסייעין אותו", היינו שכל הארץ של הקב"ה היא, והוא יקח מהם את הכח שנתן להם, ויתן לנו. ובזמן שהרצון להשפיע ישלוט, והרצון לקבל יהיה נכנע תחתיו, יהיה שלום ושלמות באדם עצמו ובעולם כולו.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, בראשית עמ' ט)

[בזה יש לבאר את הפסוק (בראשית פרק כ פסוק ו) "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך מחטו לי" - כיון שעשית בתום לב, ועשית חקירה ודרישה מראש, לכן סייעתי "גם אנוכי" לך להיטהר, בזה ששלחתי מלאך למנוע ממך לנגוע בה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף יז ע"ג) לטקסט

[בזה יוסבר הפסוק (משלי פרק ה פסוק טו) "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך". בור הוא מים מכונסים, ובאר הוא מים חיים (עירובין יח). תורה ומעשים טובים משולים למים. "שתה מים מבורך" - אם תאסוף כוחותיך לשתות מים מכונסים, תזכה אח"כ שיגיעו אליך "ונוזלים מתוך בארך", מה'. וכן נאמר (תענית כה ע"ב): אין לך טפח מלמעלה שאין תהום יוצא לקראתו שלשה טפחים.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קי ע"א) לטקסט

בא לטהר מסייעין אותו וכו' (לט.) אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה

"וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות" וכו' [פאה פ"ח מ"ט] - יסוד המושכלות בשרשם הוא משפט החושים, שעל החושים כשהם נכונים יבנה האדם את בניני מושכלותיו. ע"כ זה שמשפטיו מעוותים במזיד ע"פ כח השוחד, אין צורך לו להיות מואר באור חושים בריאים, מאחר שאינו משתמש בהם ע"פ אורח משפט אמת. ע"כ ראוי הוא שיהיו עיניו כהות, ותהיה עיקול משפטו תולדה מוכרחת, תחת אשר היתה לו ברשעו תולדה בחירית. ומזה נלמד למידה טובה המרובה, שהנוטה מבחירתו לדרכי צדק ומשרים, שמזדמנות לידו סיבות להיטיב יותר מאשר ביכולתו מראש. "צדק צדק תרדוף" בכפל - אם תרדוף הצדק שבידך, תרדוף ג"כ את הצדק היותר נשגב שהוא כעת נעלה מכוחותיו הגשמיים והרוחניים, כי הבא לטהר מסייעין אותו, ואדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה.

(עין איה, פאה פ"ח, עמ' 311-312)

משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון (לט.) בא למדוד נפט אומר לו מדוד אתה לעצמך בא למדוד אפרסמון אומר לו המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה

במשל זה רצו להגיד: הטוב והרע נתונים מאת יוצר בראשית, ומציאות שניהם היא מציאות טובה ומועילה. כשם שמציאות האפרסמון מעדנת את הנפש בריחה, כך גם הנפט, למרות ריחו הנמאס, הוא מועיל להאיר ולהסיק וכל אדם צריך לו. הבחירה נתונה לו לאדם להשתמש בשני הדברים האלה להיטיב ולהועיל לעצמו ולאחרים, או להתלכלך בריחו הנמאס של הנפט, ולהשתמש בו לשם הבערה של כילוי, ואז גם האפרסמון לא יועיל לו, כי מה לאפרסמון במקום מלא סרחון? האדם בפעולותיו הרעות הוא חוטא וגורם רעה לעצמנו. אין כל דבר שמכריח אותו לחטא, ובחטאו מוריד את עצמו לבאר שחת ומרחיקו מן החברה האנושית הטובה. בא למכור נפט, אומר לו מדוד לעצמך ושא את עוונך. בא למכור אפרסמון לאותו האדם שהוא מבקש לקנותו אומר לו המתן עד שאמדוד עמך ונתבשם אני ואתה, כי מעשי האדם מוסיפים כח בפמליא של מעלה, מעלים את האדם אל האלקים וממשיכים שכינת האלקים אל האדם.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל עמ' קח)