Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת קידושין
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
לדף הראשי על אגדות קידושין
מא ע"א
מצוה בו יותר מבשלוחו
גמ"ח כולל גופו וממונו... אבל מי שמשתמש בממונו כדי להפטר מגמ"ח דגופו, הוא מבזה מדת החסד, דומה לענין "שלוחו של אדם כמותו" במצות, ומ"מ "מצוה בו יותר מבשלוחו", והיינו שהרחבת השליחות באה להשתמש בה במקום שאין היד מגעת לגמור הפעולה בעצמו, צריך לגמור ע"י שלוחו. אבל המשתמש בשליח מפני שהוא מבזה את המצוה לעשותה בעצמו, הוא מחלל את הקודש, דומה ליששכר איש כפר ברקאי דכרך ידו בשיראי ועבד עבודה, דהיה נחשב למבזה קדשי שמים. אמנם בעבודה של חתיית האש, שא"א בידיו, היא כשרה בכלי ובצבת, אבל המשתמש בצדקה של ממון כדי להראות גיעול נפשו לפעולת הצדקה ולהתחבר עם העניים החולים והכואבים, הוא משחית נפשו. זהו "'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל", אימתי הצדקה מרוממת את ישראל? כשנעשית ברוח ישראלי, לא להשתמש בצדקה של ממון כדי לסלק מעליו חיובו הגופיי, כ"א לרומם במקום שא"א לעשות בגופו ממש, דומיא דעבודת חיתוי האש, שאי אפשר כי אם בצבת ועל זה צבת עשויה ואין בזה גועל נפש להאש, אבל המוציא שרץ שנמצא, בצבת, הוא מפני הגועל. וכן "חסד לאומים" שמשתמשים בצדקה במקום חסד, היינו כדי להפטר מגמ"ח דגופו, זהו "חטאת", דגמ"ח דגוף הוא כנגד קדושת הגוף, קדושת מזבח, בא ממקור האמונה שהוא יסוד הבנין המחודש, וגמ"ח דממון דומיא דקדושת דמים שמקורו הנבואה...
(פנקסי הראי"ה (מהד' מכון הרצי"ה), פנקס ג פסקה כח, עמ' קכז-קכט)
רבא מלח שיבוטא
[מדוע מלח דווקא דג זה? יש להסביר ע"פ המדרש (איכה רבה פתיחתא לד): "שבעה מאות מיני דגים טהורים ושמנה מאות מיני חגבים טהורים ועופות לאין מספר, וכולן גלו עם ישראל לבבל וכשחזרו חזרו עמהם חוץ מדג אחד ששמו שיבוטא". רבא שהיה בבבל חיבב את השיבוטא כיון שהוא בא מא"י ולכן לקח דווקא אותו לכבוד שבת. מדוע דוקא השיבוטא נשאר בבבל? יש להסביר ע"פ האמור בחולין קט ע"ב: "כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא וכו' חזיר - מוחא דשיבוטא". לכן השיבוטא נשאר שם כדי שיראו שהתורה התירה אותו כנגד איסור חזיר.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 201)
לטקסט
אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה
וה"כלל" הגדול, המרכזי, הוא: "ואהבת לרעך כמוך". בכל אלפי הפרטים שהאדם נטפל להם בהסדר יחסיו עם הזולת, עליו לשמור על יניקה ישירה ורצופה מן הכלל המרכזי... ובכל פרט צריך האדם להכיר ולהרגיש שהוא מבצע מעשה מתוך אהבה אמתית לרעהו... לפיכך לא השאירוה חכמים למצוה זו בתור עקרון דתי-מוסרי מופשט, אלא עשאוה מנוף כביר לכל גלגלי החיים החברתיים... מצאנו בהרבה מקומות חיובים שונים, מעמיקי ראות ומרחיקי קלוע, שהם סעיפים וענפים של "ואהבת לרעך כמוך": פדיון שבויים, ענינים שונים בגמ"ח של אמת, איסור להדיר את חברו הנאה מנכסיו, איסור לשאת אשה שאינה הוגנת לו, איסור לקדש אשה עד שיראנה...
(רבי אלימלך בר שאול, מצוה ולב ח"א עמ' 176)
מא ע"ב
וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו
ד... הוכחתי והבאתי ראיה ברורה מן התורה דמונח דהמעשה היא עיקר ולא המחשבה. וזה מוכח מפרה אדומה, דהקב"ה העלים הטעם... וא"כ, כיון שהעלים הטעם ליכא מחשבה וכונה רק המעשה. וזה כלל גדול על כל התורה דהעיקר הוא המעשה ולא המחשבה. וזה פירוש הפסוק "זאת חוקת התורה", ר"ל דהחוקה הזאת של פרה אדומה הוא כלל גדול על כל התורה דהמעשה הוא העיקר. וזה הוא כונת הפסוק... "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת" - ר"ל "ולקחו לטמא", להאיש האומר דהמחשבה הוא העיקר וא"צ למעשה המצוות, לזה נבוא ונקח ראיה "מעפר שרפת החטאת" דמשם מוכח ומבואר להיפוך, דהמעשה הוא העיקר...
(רבי אברהם בנימין קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא תליתאי, חלק א, הקדמה, מאמר ב, אותיות ד, ו)
מב ע"ב
שלוחו של אדם כמותו
ספירת כתר נקרא אדם עילאה, לפי שהוא ראש האצילות וסובב וסובל את כל הספירות. וזאת הספירה תפארת הוא ראש עולם הבנין וסובב וסובל את כל הספירות התחתונים בשליחותו, ושלוחו של אדם כמותו, לכן אמר ספירת כתר "נעשה אדם בצלמנו" וכו', דהיינו זאת הספירה תפארת.
(ר' יששכר בער איילנבורג, שו"ת באר שבע, סימן עא = צידה לדרך שמות פרק לג פסוק כג)
דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים
כבר אמרו חז"ל (שמות רבה א, יד): "למה ציווה להרוג אותם ע"י המיילדות? כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו, [ובמקום זה] וייפרע מהן". פירוש - פרעה ידע שכלל גדול הוא שאין שליח לדבר עבירה, ואפילו אם מלך מצַוה לעשות עוול כזה, העושהו מתחייב בנפשו, שהרי "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?".
(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי שמות עמ' מג)
אף מעילה משוי שליח
[המפרשים כתבו שהטעם שנגזר על משה שלא ייכנס לארץ הוא כי על המטה שלו היה חקוק שם הוי"ה, והוא מעל בקודש. וקשה הרי מה שהשתמש במטה היה בשליחות ישראל, והרי במעילה המשלח נענש? כס"נ תירץ שאם המשלח אינו בן דעת, השליח מעל, והרי משה קרא לישראל "שמעו נא המורים", ופירש רש"י "שוטים", וא"כ המשלח אינו בר דעת, ולכן משה מעל אף שהיה רק שליח.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף כג ע"ג-ע"ד [ושוב בדף לד ע"א])
לטקסט
מג ע"א
...מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו
והיינו דאי' בקידושין מ"ג: מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו כך אוריה החתי אי אתה נענש עליו. ויש להבין הדמיון. אבל באשר אוריה לא היה באמת מורד במלכות אלא שדוד המלך דנהו למורד במלכות, וקאמר שיש למלך רשות לזה כמו שהיה לו רשות לעשות מלחמה עם בני עמון. [הנצי"ב משווה בין מלחמת דוד ובני עמון לדין אוריה כמורד במלכות, ששניהם מותרים לו כמלך, ולכן כשם שלא נענש על זה כך לא נענש על זה.]
(העמק דבר, בראשית פרק ט פסוק ה (הרחב דבר))
מורד במלכות הוה דקאמר ליה ואדוני יואב וכל עבדי אדוני על פני השדה חונים
[ופירשו תוס' שהמרידה היתה שקרא ליואב "אדוני" בנוכחות דוד המלך. וקשה, א"כ איך אליעזר אמר (בראשית פרק כד פסוק יב): "ה' אלהי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם", איך הוא קרא לאברהם "אדוני" בתפילתו לה'? י"ל שדוקא אצל אוריה היתה מרידה, כי גם יואב וגם דוד הם בשר ודם, ולכן זה פחיתות כבוד לדוד, כי אולי השומע יחשוב שיואב גם הוא מלך. אבל בתפילה לפני ה', מותר, כי ה' רוצה שניתן כבוד למלך. העובדה שה' נתן לאדם מסוים מעלה מיוחדת מראה שה' רואה בו סגולה מיוחדת. (יט ע"א) וזה רמוז בפסוק (ישעיהו פרק נ פסוק י) "מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נגה לו יבטח בשם ה' וישען באלהיו" - לכאורה בזה שאמר "אדוני אברהם" הוא סתירה ליראת ה', והוא "הלך חשכים" כשהלך להביא אשה ליצחק. ועל זה השיב שזה לא חסרון ביראת ה', כי הוא "בטח בשם ה'", ובכל זאת לקח "משען באלקיו", הסתמך על זה שה' רצה להמליך את אברהם להיות אדונו, ולכן כיבד אותו.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף יז ע"ד-יט ע"ב)
לטקסט
מה ע"ב
דביתהו דאביי וכו' תיתסרא הנאתי עלך אי עברת אדעתאי ומינסבת לה לקריבך אזלת ועברת על דעתיה מט ע"א
המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי
[אבל מותר לתרגם לאידיש כי אינה לשון של האומות אלא לשון משובש, כמרמז ופירוש לעניין ולא תרגום, כיון שאינו לשון שמוסכמת מאומה שלמה. וגם אינו כלול במה שנזכר בירושלמי שבת פ"א ה"ד, שגזרו על לשון הגוים. ומה שנאמר "ואלו נאמרין בכל לשון" (סוטה לב ע"א) הוא בלשון יהודית כמו אידיש.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף כה ע"א)
לטקסט
מט ע"ב
תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר ואפילו במסכת דכלה
עי' לקט ביאורי אגדות תענית י ע"ב
שמא הרהר תשובה בדעתו
וז"ש "כי לא ינוח שבט הרֶשע על גורל הצדיקים, למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם" (תהילים קכה, ג), כי האדם תיכף כשמהרהר בתשובה, והרהור תשובה הוא החשבון להזניח הרע ולהדבק בטוב, תיכף נקרא צדיק, וכמ"ש ז"ל "ע"מ שאני צדיק כו' שמא הרהר תשובה". והנה עצם יראת העונש נקרא שבט ד', והנה כשמתחיל להתבונן ומסכים בדעתו שצריך לשוב מפני שזה יעורר אותו השי"ת, ואח"כ כדי להתחזק בדעתו הטובה לוקח לו למגדל עוז התבוננות בהיראה, נקראת היראה "שבט הצדיקים" כי לוקח זה לעזור לתשובה. אבל כשעוד לא התישב, ולא הסכים לעזוב הרע, עוד הרע כרוך בו, ולא יועיל כלל חשבון מוסר של יראת העונש, כי אדרבה היצה"ר עוד ישתדל להראותו כי קשה מאד לעמוד בעבודת ד', ע"כ ישמן לבבו להפנות לצד אחר ח"ו. וז"ש "לא ינוח שבט הרֶשע על גורל הצדיקים, למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם", כי ח"ו כשיהיה החשבון רק מעונש, יוכל עי"ז להיות יותר רע, רק יתבונן מתחילה לסור מרע ואח"כ יטהר ע"י חשבון יראת ד'.
(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רו במהד' תשנה=עמ' שכג במהד' תשסה)
כמו שהרהור של תשובה הוא, בעמק אמתתו, באיכותיותו היסודית, השרש והנשמה לכל הפרטים הכמותיים, הרוחניים והמעשיים, המתילדים ממנו, ומתוך כך הוא שקול כנגד כולם, כן גם הרהורו הפנימי של מי שקבוע בעיקר אפיו במהלך התשובה, ובהחלטיות משאת נפשו העדינה בה ובהארת רפואתה לו ולעולם כולו (יומא פו ע"א), הוא נמצא ביחס ערכי זה אל עניניהם, המחשבתיים והממשיים, של שאר העוסקים בצדדי החיים והתורה.
(רבי צבי יהודה הכהן קוק, נדפס במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' פא במהד' תשנה=עמ' קעג-קעד במהד' תשסה)
ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות וכו' ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים וכו' זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל
[אמר "בין הארץ ובין השמים" מפני שהן דברים שפסולים לשמים ומחריבים את הארץ, לא לגוף ולא לנפש, שהרי העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום (אבות פ"א מי"ח).]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף מז ע"ב)
לטקסט
סימן לגסות הרוח עניות וכו' עניות דתורה
זכירת התורה מביאה לידי ענוה. כי "סימן לגסות הרוח עניות דתורה". ענוה בגי' קל"א למ"ד ק"א, ואינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה ק"א פעמים.
(אורות התורה יא, ז)
עשרה קבין זנות ירדה לעולם תשעה נטלה ערביא
אמרו באבות [פ"ד משנה כח] "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". אלו שלשת הקליפות הם היסודות השרשיים של הרע בעולם, וכנגדן באו האבות לתקן את השורשים הללו, אברהם מכוון כנגד קליפת התאוה, ומכאן נובעת האהבה שלו כי התאוה היא מסיגי האהבה, והיה כ"כ מזוכך ומושלל מכל סיג התאוה עד שנאמר בגמ' [יבמות סא] "אברהם ושרה טומטומין היו", ועיקר הכונה בזה שלא היה להם שייכות ותאוה כמו טומטומין. כל עמלו של אברהם היה להפריד את התאוה מהאהבה ומפני זה יצא ממנו ישמעאל, שלקח לעצמו כל התאוה, וכמו שאמרו עשרה קבין זנות ירדה לעולם תשעה נטלה ערביא.
(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת שמות, מאמר ד, אות ה, עמ' יג)
על הפסוק (בראשית כא, ט) "ותרא שרה את בן הגר המצרית... מצחק", אמרו חז"ל (בראשית רבה נג, יא): "דרש ר"ע... אין מצחק אלא גילוי עריות... מלמד שהיתה אמנו שרה רואה אותו לישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן [וכן מדת בניו הישמעאלים, הערבים, כמו שלמדנו: "עשרה קבין זנות ירדו לעולם - תשעה נטלה ערביא"].
(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון עמ' רעד-רעה)
נ ע"א
לשמוע דברי חכמים נב ע"ב
דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו נג ע"א
...והרי תרומה, דכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ותנן המקדש בתרומה מקודשת - ההוא בישראל כתיב
כי ידין וגו' - מפרש הטעם שנפרעו כל כך, והרי צור ישראל מכרם לעשות בהם מה שלבם חפץ וגם הסגירם, ואם כן על מה המה נענשים. והיישוב ע"ז אמר ירמיה הנביא אחרי שהקדים זכרתי לך חסד נעוריך וגו' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה', ביאר ירמיה שנמשלו ישראל לקודש, שהמזיק אותם אינו נענש ומ"מ האוכל ונהנה ממנו הרי הוא למוקש ומועל, כך אם נמכרו לאבד ולהרוג בחרב היונה אבל הנשארים בחיים לא הורשה לכשדים להנות מהם מש"ה ידין אותם על הגזל שהפשיטו עור החיים.
(העמק דבר, דברים לב, לו)
הצנועין מושכין את ידיהן נז ע"א
דתניא שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש, כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא, פירש, אמרו לו תלמידיו, רבי כל אתים שדרשת, מה תהא עליהן, אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה, עד שבא רבי עקיבא ודרש, את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים.
כשם שאנו אומרים על העין, כי היא רואה, אם כי הדבר בו אנו רואים אינו העין כי אם הנפש, בדרך זו רומזים, גם אל הנביאים ואל החכמים החסידים, על היותם ככלים הראשוניים, לרצון האלוה, המנהגים ברצונו לבד, ואינם עוברים על דבר ממצותיו, והמופתים נעשים על ידם, ומעין הרמז הזה הוא מה שאמרו חכמינו, את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים, אדם בדרגה זו ראוי להקרא בשם איש אלהים תאר המרכב מאנושיות ואלוהיות כאלו אמרת האיש האלוהי. [מבאר שחלילה אין תלמיד חכם אלקים ממש אלא מהות שבה מתגלה האלקים יותר, כמו שאנו אומרים על העין שהא רואה אף שלא האיבר הזה רואה אלא הנפש אך הראות מתגלה בו ובאמצעותו.]
(ספר הכוזרי, מאמר רביעי אות ג)
שמעון העמסוני וכו' היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו' עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים:
נקדים מה שאמר הרב 'עמודיה שבעה': שטעם משה רבינו ע"ה שסירב בשליחות, מפני שרצה שתהיה הגאולה על ידו יתברך, משום שכל גאולה שהיא על ידי בשר ודם - אחריה שעבוד. עיין שם. אמנם זהו שאומרים: אם נשלם הזמן, הדין עם משה רבינו ע"ה, שיגאלם הקב"ה בעצמו, כדי שלא יהיה אחריה שעבוד, כיוון שלא נשאר עליהם שום אחריות. אבל אם לא נשלם הזמן, אם כן אי אפשר להיגאל על ידי הקב"ה. ואם כן יש לומר שבזה פלוגים הקב"ה ומשה רבינו. שהקב"ה סבר כרבי עקיבא שדרש 'את'. וממילא חייבים ישראל בקושי השעבוד, מפני שעשה אברהם אבינו אנגריה בתלמידי חכמים [נדרים לב ע"א]. ואם כן לא יועיל להם קושי השעבוד להשלים המניין, וכיוון שלא נשלם הזמן, אי אפשר להיגאל על ידו יתברך. אבל משה רבינו ע"ה ס"ל כשמעון העמסוני ושעמו שלא דרש 'את', ואינם חייבים בקושי השעבוד, שאין עליהם שום עונש במה שעשה אברהם אבינו ע"ה אנגריה בתלמידי חכמים. וממילא קושי השעבוד הועיל להם להשלים המניין, וצריך שיגאלם הקב"ה בכבודו ובעצמו, כדי שתהיה גאולה שלמה. וזה שאמרו: 'שלח נא ביד תשלח' - ביד עקיבא בן יוסף.
(רבי יעקב הרופא, שמן הטוב, דרוש ליציאת מצרים, סימן ב, דף קסא ע"א [משוכתב באתר "החכם היומי"])
שמעון העמסוני וכו' היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו' עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים
[שמעון העמסוני לא דרש כר"ע, כי הוא טען: אם האזהרה היא לעמי הארץ, הרי אינם יכולים להבחין מי נחשב ת"ח; ואם האזהרה היא לת"ח, למה צריך פסוק, שהרי אם אף ת"ח אינו מכבד את התורה, אף הוא ייחשב לאפס. (עמ' נב) "עד שבא ר"ע" - כלומר שהגיע ממקום רחוק למקום שלא הכירו אותו ולכן לא כיבדו אותו כי חשבו שאינו ת"ח, ור"ע לימד שאם בא מישהו לא מוּכר, צריך לחקור עליו אם הוא ת"ח, שאז יכבדו אותו.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' נא-נב)
לטקסט
[ולכן אף שיש איסור נקימה ונטירה, אבל ת"ח צריך לנקום ולנטור (יומא כג ע"א), כיון שהדרשה כאן מלמדת שכבוד ת"ח ככבוד ה', וה' נקרא "א-ל נקמות". וזה היה הסיבה לשנאת האחים את יוסף, כי הם היו ת"ח.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' נד)
לטקסט
שמעון העמסוני וכו' היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו' עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים
[ביאור הגר"א על אבות פ"ד מי"ב, "ר"א בן שמוע אומר מורא רבך כמורא שמים", מציין כמקור את דברי ר"ע, וזאת כי ראב"ש היה תלמיד של ר"ע. כמו שר"ע סובר שמורא ת"ח ומורא שמים שווים, ק"ו שאהבת ת"ח שווה לאהבת ה', שהרי ר' שמעון העמסוני לא פרש בפסוק "ואהבת את ה'", כי שם הוא הבין שזה לרבות ת"ח, ורק לענין יראה פרש כי חשב שזו חוצפה לומר שיש לירא מת"ח כמו מה'.]
(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 29)
לטקסט
כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש
[מהרש"א מקשה, מדוע לא פרש כשהגיע ל"ואהבת את ה' אלקיך", הרי גם שם אי אפשר לרבות תלמידי חכמים? ההפלאה תירץ, שאפשר לרבות שמצוה לאהוב ת"ח, כי מי שאוהב את חברו צריך לאהוב גם את מי שחברו אוהב, ולכן מצוה לאהוב ת"ח, כמו שה' אוהב אותם.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מה ע"ב)
לטקסט
כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו' עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים
[הוא פירש בגלל סבל ישראל בגלות רומי, "איה נוראותיו"? ור' עקיבא בא לומר שבגלל הצרה, צריך להרבות תלמידי חכמים שיחזיקו בתורה, ויחממו את הקרירות, ויפזרו את ענני היאוש מישראל.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף ה ע"ג-ע"ד)
לטקסט
כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו רבי כל אתין שדרשת מה תהא עליהם אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי על הפרישה עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים
[הוא פרש מפני שאסור לדרוש אחרי ה', כמו שנאמר "במופלא ממך אל תדרוש". ור"ע דרש "לרבות ת"ח" - כי את הת"ח מותר לדרוש מ"את ה'", כי אורייתא וקב"ה חד הוא. ברב שהוא כמלאך ה' נראה את ה', כי ת"ח שמעמיד את העולם על צדק דין ושלום הוא שותף לקב"ה במעשה בראשית, כמו שנאמר "אל תקרי בניך אלא בוניך".]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף נח ע"א)
לטקסט
עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים
וזה שכתוב [ברכות סא ע"ב] "יצאה נשמתו באחד"... כדי לתקן מה שדרש "את ה' אלהיך" לרבות ת"ח, ששגג בזה שדימה הת"ח לאחדותו. לכך נענש במקום השכינה.
(רבי יעקב ריישר, עיון יעקב, ברכות סא ע"ב)
"וגואלך אביר יעקב" - דורשי רשומות אמרו: אותיות 'אביר יעקב' הם - 'רבי עקיבא'. וקשה, מה עניין ר' עקיבא לעניין הגאולה?... וראיתי מי שפירש על מה שאמרו בגמרא: עד שבא רבי עקיבא ודרש את 'ה' אלוהיך תירא' - לרבות תלמידי חכמים. נשמע לכבד תלמידי חכמים בא מכוח דרשת רבי עקיבא. ועוד מובא במדרש [שבת קיט ע"ב]: מפני מה חרבה ירושלים? מפני שביזו בה תלמידי חכמים... וידיעת ההפכים אחד הוא - שכיון שעיקר החורבן בשביל תלמידי חכמים, אם כן קיומה בשביל כבודם. ולכך אמר: 'וגואלך אביר יעקב' - שהוא רבי עקיבא. כלומר דרשת רבי עקיבא אם נתקיימה לכבוד תלמידי חכמים, אזי יש לך גאולה ותתקיים הבית.
(רבי דוד צבאח, משכיל לדוד (תשס"ו), עמ' קכה [משוכתב באתר "החכם היומי"])
[גם בפסוק "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי", יש לדרוש "את" לרבות תלמידי חכמים, שהחורבן בא על עזיבת ת"ח.]
(רבי גדליה סילברסטון, מאירת עינים, עמ' 17)
לטקסט
[תיראו מפני ה' באופן שיתרבו ת"ח, וימצאו חפץ בלימודם. אסור שיראת ה' תהיה באופן כזה שאומרים "מאי אהנו לן רבנן", שבזה גורמים להתמעטות ת"ח.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 75)
לטקסט
את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים
ועפי"ז יש לפרש הכתוב (תהילים סח, לו) "נורא אלהים ממקדשיך אל ישראל הוא נותן עוז" וגו', ואמרו חז"ל (זבחים קטו ע"ב): אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך. והיינו שאמרו חז"ל "את ה' אלוהיך תירא" - לרבות תלמיד חכם. הרי שהשוה ה' יתברך מורא תלמיד חכם למוראו, וכמו שאמרו חז"ל [אבות פ"ד מי"ב]: מורא רבך כמורא שמיים, וכענין שאמרו בריש יבמות [ו ע"ב] במורא מקדש: לא מן המקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר עליו, כן הוא במורא תלמיד חכם, הוא עצמות מורא ה' יתברך. וזה שכתוב "נורא אלוקים ממקדשיך", שהם קדושי ה' הדבקים בתורתו הקדושה, המורא מפניהם הוא מורא שמים... ויש לפרש בזה עוד מה שאמר הכתוב (תהילים לד, י) "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו", והוא מה שאמרו את ד' אלוקיך תירא לרבות ת"ח. וזה שאמר "יראו את ד'", דהיינו ת"ח שהם קדושיו, ואמר שהשוה ה' יתברך למוראו, והיינו "כי אין מחסור ליראיו", שיראה זו היא יראה שלימה בלתי חסרון כביכול ליראתו יתברך.
(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אות טו)
"'וכל בניך למודי ה'" - אף על פי שיש בישראל חכמים ועמי הארצות, מכל מקום יש באפשרות ש'כל בניך', ואחד מהם לא נעדר, יהיו 'למודי ה''. ושמא תאמר איך יהיה זה? ומתרץ בכתוב בעצמו: 'בצדקה תכונני', שעל ידי שתחזיק יד לומדי תורה אף שאתה עם הארץ, תזכה ללמוד כל מה שלמד החכם שהחזקת בו... וזהו שאמר הכתוב: 'שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך' - והיינו למען תלמד ותברור הספקות. ושמא יאמר בעם הארץ: מה לו לעלות לרגל, ולבו סתום כבתולה, ותהיה החזירה כהליכה, ריקם ריקם; לכן סיים הכתוב שיש רפואה למכתו על ידי ש'לא יראה את פני ה' ריקם' - ותיבת 'את' דווקא לרבות תלמידי חכמים, לא יראה ריקם, רק 'איש כמתנת ידו' - יחזיק ביד לומדי התורה, ובכן יזכה לראות סימן יפה בתלמוד.
(רבי דניאל טירני, מתנת יד, דף כד ע"א [משוכתב באתר "החכם היומי"])
עוד סגולה אחרת לזכות להשראת שכינתו עלינו והוא על ידי צדיקי הדור, כי לא אלמן ישראל, ותהילה לא-ל, שיש לנו בכל דור ודור כמה וכמה צדיקים וחסידים, ולכן צריכים אנו להיזהר בכבודם, ואת רצונם נעשה, ולא נסור מכל דבר אשר יגידו לנו ימין ושמאל. כי מלבד שמצוות ה', עלינו להיזהר בכבודם וכמו שאמר הכתוב: 'את ה' א-להיך תירא' - ודרשו רז"ל: 'את' - לרבות תלמידי חכמים. עוד בה, שכיון ששכינה שורה עלינו באמצעותם, כמו שאמר הכתוב: 'ושכנתי בתוכם' - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, מלמד שבתוך כל אחד ואחד השכינה שורה, אם כן כל המכבדם כאילו כיבד לשכינתו יתברך, ובפרט כי על ידם יהיה לנו סיוע ועזר, לעבוד את בוראנו עבודה תמה, באמצעות השכינה השורה בקרבם... ובפרט בזכרנו מה שכתבו ז"ל: כל המסתכל בדמות אדם כשר קונה הארה ושפע קדושה בנפשו וקולט מאותה הארה החופפת על פניו.
(רבי מכלוף עידאן, עמר נקא, דרושים וחידושי תורה, דרוש ג לשבת כלה, דף ח [משוכתב באתר "החכם היומי"])
סמיכות פסוק: 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם', לפרשה שאחריה: 'כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, אשר אנכי מצוה אתכם' - ונראה לי לפרש במה שאמר הגאון חיד"א ז"ל, שאיך יוכל האדם לקיים תרי"ג מצוות, והרי כמה מצוות התלויים בעבודת הארץ ובכהנים ובקרבנות וכו'? ותירץ שעל ידי שיחשוב האדם בדעתו, אימתי תבוא המצווה לידו ויקיימנה, אזי נחשב עליו כאילו קיימה. ועוד שעל ידי אהבת האדם לחברו, נעשו הכל כגוף אחד, ומה שמקיים זה כאילו קיים חברו... וזה כוונת הסמיכות הנזכרת: 'והיה אם שמוע' - ואם תאמר איך נוכל לקיים כל המצוות, והרי יש כמה מצוות שלא נוכל לקיימם, כנ"ל? על זה סמך ואמר: 'כי אם שמור' - מלשון 'ואביו שמר את הדבר', רצונו לומר: על ידי שתהיו יושבים ומשמרים, אימתי יבואו לידכם המצוות, ותקיימום. ועוד 'לאהבה את' - לרבות תלמידי חכמים, 'ואיש את אחיו', שאז נחשב לכם כאילו קיימתם תרי"ג מצוות, כנ"ל.
(רבי שמעון ועקנין, דבר השוה, דף קנג ע"ב [משוכתב באתר "החכם היומי"])
[הערות פאר משה, ר' נפתלי כץ: בזה יש להסביר את הפסוק (דברים פרק לד פסוק יב) "ולכל היד החזקה" - הלולב שמחזיקים ביד החזקה, ימין. "ולכל המורא הגדול" - האתרוג, שרומז על ת"ח, שעליהם נאמר "תירא". "אשר עשה משה לעיני" - הדסים, שדומים לעיניים. "כל ישראל" - הערבה, שהם פשוטי עם ישראל, והיא דומה לשפתיים, והרי כל עם נקרא ע"פ השפה שמדברים בה. ומשה עשה אחדות בין כל ארבע הכתות שמיוצגים ע"י ארבעת המינים.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' לא)
לטקסט
[בזה יש לפרש את הפסוק (ויקרא פרק טז פסוק ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם" - עיצומו של יוה"כ מכפר, "לטהר אתכם מכל חטאתיכם" - עם התשובה, "לפני ה' תטהרו" - רומז לת"ח, שמרבים מהמלה "את" שכתובה לפני המלה ה' בפסוק "את ה' אלהיך תירא", מיתת צדיקים מכפרת.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מא ע"ד)
לטקסט
[ר' אברהם שמואל פאנעטה פירש בזה בדרך הלצה אתהפסוק (ירמיהו פרק ט פסוק יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" - הארץ אבדה מפני שעזבו "את" - מה שדורש ר' עקיבא מהמלה "את" לרבות תלמידי חכמים, העם לא רצה לשמוע דברי ת"ח.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מט ע"ד)
לטקסט
[בדרך צחות: יש עמי הארץ שאינם מכבדים תלמידי חכמים. הרי שאינם דורשים כך את המלה "את". יש חשש שהם דורשים מ"את" לרבות אלהים אחרים ח"ו. לכן נאמר (מלכים א פרק ח פסוק ס) "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלהים אין עוד", ואומרים פסוק זה בסוף ההקפות בסוכות, להודיע לעמי הארץ שאין אלהים אחרים, כדי להוציא מטעות זו של עמי הארץ.]
(רבי מאיר יואל ויגאדר, דברי חכמים, חלק א, עמ' לא)
לטקסט
[עיין עוד לקט באורי אגדות לקט באורי אגדות בכורות ו ע"ב]
נז ע"ב
ונעבד וכו' אסירי לגבוה
[יטב לב פ' בא מקשה על הפסוק "משכו וקחו לכם צאן ושחטו הפסח" - איך יכלו לקנות צאן מהמצרים, הרי המצרים עבדו לטלה, ונעבד פסול לקרבן? (יח ע"ד) ותירץ שבהמות שלא נעבדו כע"ז היו הולכות לישראל כדי שיקריבו אותן, כמו שמצינו אצל אליהו (במדבר רבה פרשה כג). אלא שזה היה רק אחרי שמשכו ידיהם מע"ז, שאילו לפני כן, הבהמות לא היו רוצות ללכת אליהם. ולכן אומר רש"י "משכו ידיכם מעבודה זרה".
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף יח ע"ג-ע"ד)
לטקסט
נח ע"ב
חטה אחת פוטרת כל הכרי
בשם מרן הרב זצ"ל: "מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה" (משלי כט, ד) - יש צורך לגשת לבעיות דורנו וגאולתנו בגישה ממלכתית. גישה לבעיות ציבור, כלל ישראל ומלכות ישראל, ואילו גישה של הפרשת תרומה - "חטה אחת פוטרת כל הכרי" (קידושין נח, ב) - הורסת ואיננה בונה.
(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, ישראל במדינתו, עמ' 259)
נט ע"א
עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי אמר ליה נקרא רשע
[קשה, איך ישראל קיבלו את התורה, הרי המלאכים רצו אותה (שבת פח ע"ב), וגם הגוים רצו אותה כמש"כ במדרש (ילקוט שמעוני במדבר רמז תרפד), והם כעני המהפך בחררה? יש תשובה לזה בפסוק (תהלים סח, יט): "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם" - שהתורה היתה מתנה, ובמתנה אין דין עני המהפך בחררה כמש"כ רבינו תם. "ואף סוררים" - לגבי מה שהגוים, הסוררים מהדרך, רצו אותה, אין להם זכות, כי אינם מיוחסים (כאמור בילקוט שמעוני שם), "לשכן י-ה אלהים" - רק ישראל מיוחסים כפי שרמוז בשם י-ה שהיא "עדות לישראל" (בראשית רבה פרשה עט).]
(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' נג)
לטקסט
נט ע"ב
מעשה מוציא מידי מעשה
לענין הוידוי יש ב' טעמים. כי עיקר התשובה היא בלב והוידוי אינו כי אם מצוה פרטית. וי"ל שטעמה הוא כדי לחזק ציור התשובה, שדיבור הפה מחזק כח המחשבה, כענין "מעשה מוציא מידי מעשה", והדיבור נחשב כמעשה. או י"ל דכח התשובה הוא דבר מחודש שנעשה כבריה חדשה ואין צריך כלל להוציא מיד מעשה, אלא שכיון שכבר עשה תשובה, החטא הוא נמאס בעיניו מאד. וכבר אמרו חז"ל ש"שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה" (אבות ד, ד), היינו שבעולם הבא האדם מכיר גנות החטא, על כן זכרון החטא הוא עונש וצער גדול. וענין הוידוי אחר התשובה הוא שע"י התשובה שקודם הוידוי מתעלה האדם למעלה של מעין עוה"ב עד שהחטא נמאס בעיניו מאד, וזכרון החטא הוא לו צער גדול, ובתור קנס וצער באה חובת הוידוי.
(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קפח במהד' תשנה=עמ' שא במהד' תשסה)
ס ע"ב
כח דהתירא עדיף סה ע"ב
לא איברו סהדי אלא לשקרי
ב' מיני עדים, היינו עדי קיום דבר כמו בקידושין דאע"פ ששניהם מודים בעינן עדים, ועדים להגיד דבר משום "לא איברו סהדי אלא לשקרי". והיינו נגד ב' דרכי התוכחה, התוכחה לענין העליה התמידית שבמדות ומוסר עליון, על זה מספיקה עדות התורה שמעידה בלומדיה להשריש בלבם את הברית, על כן היתה בצד ארון ד', כלומר מתיחסת לעצם הברית ולא משום שמא יכפרו בברית, כי אם עצם קיום הדבר תלוי בזה כי עדות התורה היא ההשלמה האמיתית שאי אפשר לבא לשום שלימות מבלעדה... אבל עדות השמים והארץ בפורענויות זהו כשכופרים ח"ו בברית, בערך "לא איברו סהדי אלא לשקרי", וכשישראל פורקים ח"ו עול המצות בגילוי פנים, מיד האויב מתגרה, והפורעניות ע"י העדים השמים והארץ וכל אשר בהם מתקוממים עליהם.
(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רב במהד' תשנה=עמ' שיז במהד' תשסה)
סו ע"א
מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך ינאי המלך לבם של פרושים עליך ומה אעשה הקם להם בציץ שבין עיניך הקים להם בציץ שבין עיניו היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך ינאי המלך רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ויבוקש הדבר ולא נמצא ויבדלו חכמי ישראל בזעם ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך ינאי המלך הדיוט שבישראל כך הוא דינו ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך ומה אעשה אם אתה שומע לעצתי רומסם ותורה מה תהא עליה הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד אמר רב נחמן בר יצחק מיד נזרקה בו אפיקורסות דהוה ליה למימר תינח תורה שבכתב תורה שבעל פה מאי מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה
ואחריו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וחבריהם, בימיו נולדה שיטת הקראים, לרגל מה שארע לחכמים עם ינאי, כי ינאי כהן היה, ונפל חשד על אמו כי חללה היא, ואחד מקהל החכמים, רמז על כך באמרו ינאי המלך, רב לך כתר מלכות הנח כתר כהנה, לזרעו של אהרן, אשר על כן יעצו רעים, את ינאי, לבעט בחכמים להשפילם להגלותם ולהמיתם, אך הוא שאל את רעיו, אם אאבד את החכמים, מי ילמדנו תורה, ועל זה ענו לו, והרי תורה שבכתב אתנו, כל הרוצה ללמד יבוא וילמד, ואשר לתורה שבעל פה אל תשגח בה, וקבל מהם, והגלה את החכמים, ובכללם שמעון בן שטח שהיה גסו, אז ירדה הרבנות מטה לזמן מה, אולם כאשר בקשו לקים את המצוות, מתוך שקול דעת, לא עלתה בידם, אז הושבו שמעון בן שטח ורב תלמידיו מאלכסנדריה, וחזרה המסרת לקדמתה, והנה הקראים ששרשם יצא בימים ההם, הם אנשים שדחו תורה שבעל פה, והתחכמו כנגדה בטענות מעין אלה, שאתה מוצא את הקראים טוענים היום, ויש להבדיל בינם ובין הצדוקים והביתוסים האנשים שכפרו בעולם הבא והם המינים שאנו מתפללים על אבדנם בתפלה. [הוא עומד על התהליכים בעם ישראל שגרם ארוע קשה זה].
(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות סה)
ותורה מה תהא עליה הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית
הֲלֹא אִם אֵין תַּמָּה. הוֹגָה בִּתְמִימָה. הֵן בְּקֶרֶן זָוִית נְתוּנָה וּמִשְׁתּוֹמְמָה.
(סליחות לצום גדוליה, מנהג פולין, סליחה נא)
הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית וכו' נזרקה בו מינות
ישנם אנשים שלא הושחתו לגמרי בדיעותיהם עד שיהיו רחוקים ג"כ מציור הנשגב של חיוב עבודת השם ית', אלא שרגש ההשתעבדות ורחשי הלב לעבודת ד' מורגשים בלבבם, אבל לא ידעו ולא יכירו כי אין דרך לקיום יסוד העבודה כ"א ע"י קיום התורה לפרטיה, ועי"ז מוכרחים ג"כ להיות מחזיק ידי ת"ח ומרוממם, ונמשך אחרי הוראותיהם ומאמין לדברי קדשם, אלא שהם סבורים שרק ע"י רגשי לבבם האמונים לפי דעתם על דרך ההכנעה ורגש הכבוד והאהבה לאדון כל ית' יצאו ידי חובתם. ומזאת הדעת המקולקלת תבא הכפירה המגונה בתורה שבע"פ בכלל ובערך כבוד וצורך חכמי תורה בפרט. אמנם סוף כל סוף ירגישו כי בהפג תורה יפוג מכלל העם לאט לאט ג"כ הרגש הטהור, שמביא את כל בעל נפש עדינה להיות מכיר קשר ויחש בינו לבין קונו. וינאי מלכא היה מזה הדעת משעה שנצנצה בו מינות, שאמר שדיה לתורה שתהיה כרוכה ומונחת בקרן זוית. אמנם מדקטל לרבנן כ"כ ירד המוסר ורגש היראה ועבודת ד' בכלל, עד שאפי' הרגש הנכון שראוי לכל איש אשר לב בשר לו להרגיש חובת הכרת הטובה להשם יתברך, ולהזהר בברכת המזון גם זאת ירד פלאים, ולא הוה להו אינש לברוכי להו [ברכות מח ע"א], עד אשר הוכרחו לקבל עצה, להשיב נפשו הסוערה לרגש הדתי בכללו, ע"י ברכת המזון עכ"פ.
(עין איה ברכות פרק ז אות כח עמ' 216)
סו ע"ב
כל הפורש ממך כפורש מן החיים
אמתא דבי רבי ידעה מכח פעולת רבי בעולם עד כמה גדלה, אבל לא יכלה להשיג ענין סגולתו העליונה והטובה המגיעה להדור כשהוא שוכן בו אפי' לפי שעה, כי כל הפורש ממנו כפורש מן החיים. וביאור "כפורש מן החיים", כמו שאהבת החיים נטועה אהבה עצמית בכל חי, לא משום איזה טעם וענין כ"א אהבת חיים, ה"נ כל הפורש מת"ח גדול כפורש מהחיים אפי' לא יוכל לקבל ממנו תועלת מאיזו סבה.
(מדבר שור, דרוש לו, עמ' שלד)
מר בן גוריון אמר בבני ברק: "תסמכו על עם ישראל ורוחו שידע איזה דמות לשוות לעצמו". כביכול, כאילו הענין הזה טרם התברר כל צרכו. ברם, דמות זו נקבעה מכבר, היא חצובה וחטובה. היא חקוקה בדם ואש, במסירות נפש על קדושת התורה והמצוות. ו"כל הפורש מהם כפורש מהחיים" (על פי קידושין סו, ב).
(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, ישראל במדינתו, עמ' 253)
וי"ו דשלום קטיעה היא
[אפשר להגיע לשלום בין איש לרעהו, רק אם תחילה זה "שלם", שכל אחד יהיה בשיא השלמות בפני עצמו, כמו שכשעושים שרשרת, צריך שכל חוליה תהיה שלמה, שאם לא כן השרשרת תתפרק. וזאת כוונת רש"י ויקרא כו, מב, שאומר שחמש פעמים כתוב יעקוב עם ו', וחמש פעמים כתוב אליה בלי ו', כי יעקב לקח משכון מאליהו, להבטיח שיבשר את הגאולה. הבשורה היא הכנה לגאולה, כמו שנאמר "הנה אנוכי שולח" וכו', ובשביל הגאולה צריך שיהיה שלום בעולם, וזה התפקיד של פנחס שהוא אליהו שנאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום". ועל יעקב לקח את האות ו' - הוציא את האות ו' מהמלה שלום, כדי שכל אחד יהיה שלם תחילה.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף נז ע"ד)
לטקסט
וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה ואיזה זה זה ולד שפחה ונכרית
"ועצביך" - המונך ונכסיך שהשגת בעצבון כמ"ש בעצבון תאכלנה, יהיו "בבית נכרי" - שיירשוך בני נכריה שאינם מתיחסים אליך, כי ולד גויה כמותה.
(מלבי"ם משלי פרק ה פסוק י)
סז ע"ב
עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית סט ע"א
יכולין ממזרין ליטהר
...ממזרת שאין לה היתר לעולם, ולא לבתה ולא לבת בתה עד סוף כל הבנות, אבל ממזר יכול לטהר את בניו. והא אוקמוה אמת, כי לעתיד לבא כלם טהורין גם הנשים, והראיה כי לא נאמר באסורן "עד עולם" כמה דכתיב גבי עמוני ומואבי, אדרבה, עתה ממש שבלבל סנחריב את העולם אין האסור נוהג בהם. ולעתיד שכל המשפחות תשובנה לקדמותן, אף הם ישובו לאסורן אסור עולם, איך שיובן, לא כן ממזרים א' זכרים וא' נקבות, דהא גלי קרא כדאמרן. טעמא דמילתא הוא שאין הקב"ה בא בטרוניא על בריותיו, וכיון שאין ב"ד של מטה מכירין הממזרים אלא ע"פ עדים, ואפשר שיהיה בהן ממזר ואין יודע עומד ומשמש על גבי המזבח, ורבים כן מבאי הקהל, דין הוא שיהיו אלו ואלו טהורים לעתיד לבא. וכשם שאין ממזר מחייבי לאוין, כך לא יהא ממזר מאסורי קהל באותו הזמן, אפי' מחייבי כריתות ומיתות ב"ד. והתורה אשר לא תנוסח ולא תשתנה לעולם רומזת כן, מדשני קרא בין עמוני לממזר כדאמרן, ודמי לקדלי דחזירי שהותרו במלחמות ז' עממים, וכן אשת יפת תואר, וכן דם טהרה של יולדת שהוא מעין א' התורה טמאתו בימי לידה והתורה טהרתו בימי טוהר [נדה לה ע"ב]. ולגבי עבודה לא יהא אלא חלל, כבר נאמר "ברך ה' חילו" [דברים לג, יא; קידושין סו ע"ב].
(רמ"ע מפאנו, יונת אלם, פרק עג [ובדומה במאמר שברי לוחות])
עשרה יוחסין עלו מבבל וכו' ממזרי נתיני ושתוקי אסופי
והתימה שמתמיה על שהפושעים עומדים על ימיני, והיראים לנגדי, מה זו פליאה? הענין החומרי של הרעה שהאיסור מביא להישוב ולאה"ק, זה מכירים הכל, ע"כ כשאני מדבר להגן בזה הם מכירים שאני עושה איזה דבר טוב, והיראים שמים את עיניהם רק בצד הרוחני, ובודאי יותר טוב להחמיר מצד זה. אבל ישנם גם מהיראים שיש להם הסתכלות בהירה, ואינם מאנים לא את עצמם ולא את אחרים, והם באמת מכירים את כונתי הרצויה, ועומדים על צדי. וכבר היה בימי עזרא, שכמה גדולים וטובים לא רצו ליסד את הישוב בא"י, ונשארו בבבל, ועזרא לקח עמו את הפסולים, שהיו מעשיהם כעורים, והיה העולם ראוי להיות נהפך לתל מלח מפניהם [דף ע ע"א], והיו מחללים את השבת גם בא"י, ומ"מ גרם הדבר שע"י צמיחת ישועה זו נבנה הביתי השני, שזכינו על ידו לפרסום תורה שבע"פ והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל, כדאיתא בספר היכלות שעיקר הדרה של תורה היה ע"י הבית השני. וכן יהיה בעה"י בימינו, ע"י מה שנחזק את הישוב ההולך ואור בע"ה.
(אגרות הראי"ה, אגרת שיא)
עזרא קרא ליהדות הגולה לעלות ארצה, כפי שמוזכר במסכת קידושין ש"עשרה יוחסין עלו מבבל" עם עזרא. בדומה למצבנו היום, היתה קריאה לעלות ארצה, והרבה תלמידי חכמים לא נענו לקריאתו תביעתו, מפני שלא ראו בגאולה פשוטה זו את הגאולה המובטחת.
(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, סדרה ב, להפטרה, פסקה 2, עמ' 108)
"ר' שמעון בן לקיש הוי קא סחי בירדנא... אם עשיתם עצמכם כחומה כימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעשיתם עצמכם כדלת נמשלתם כארז שהרקב שולט בו" (יומא ט). ר' שמעון בן לקיש הוכיח את בני בבל שבזה שלא עלו בימי עזרא עיכבו את השכינה מלשוב לשרות בבית שני. וכי תשאלו, מה היה לו לכעוס על רבה בר בר חנא שהיה זמן רב אחר חורבן בית שני, וכי הוא פוקד עוון אבות על בנים, עוון דורו של עזרא על דורו של רבה?
(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פרשת שלח, עמ' שסב-שסג)
ויש להדגיש שבשאלה זו טיפלו אז כל גדולי ישראל שעסקו בישוב א"י וביחוד הגה"צ הרב רבי מרדכי עלישבערג זצ"ל רבה של בויסק (שקראו אותו מתוך הערצה: רבי מרדכיל'ה בוסקער) וכן ממלא מקומו הגה"צ הרב הראשי לארץ ישראל רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בהרבה מקומות בספריו... ובמכתבו שנתפרסם בספרו "שביל הזהב" (נכתב בשנת תרמ"ז), והוא מסתמך בעיקר על מה שלומדים מעליית עזרא שמקבלים צדקה מן האומות ככתוב בעזרא א, ו: "וכל סביבותיהם חזקו בידיהם", והשניה שמותר לחבר לדבר מצוה הרבה הלזו אפילו עוברים על דת שכתוב מפורש "כי נשאו נשים נוכריות ובניהם מדברים אשדודית ויד השרים והסגנים היו במעל הזה", ובנחמיה כתוב שהיו דורכים גיתות בשבת ומוכרי מקח וממכר, ובכתביו הוא מדגיש שבלי עזרת החפשיים בזמנו אי אפשר היה לעשות גדולות למען א"י (ועי' קדושין סט: רש"י ד"ה מסייע, שעזרא הפריש הפסולין בבבל והוליכן עמו לא"י). ואדמו"ר זצ"ל מטשארקטוב אמר שזה דומה למי שיש לו משפט, מותר לו לקחת העו"ד המובחר ביותר ולא אכפת לנו איך הוא באמונתו.
(רבי מנחם כשר, התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' קפה)
הקב"ה החזיר את ישראל מבבל, וציווה שיבנו בית מקדש, והנה רק מעטים חזרו, כמו שמצאנו בעזרא (ב, סד): "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפַיִם שלש מאות ששים" (42,360), וביניהם הרבה פסולים ושפלים, כמו שאמרו חז"ל: "עשרה יוחסים עלו מבבל: כהנֵי, לויֵי, ישראלֵי, חללֵי, גירֵי, וחרורֵי, ממזירֵי, נתינֵי, שתוקֵי, ואסופֵי". ונראה שרוב העשירים והמיוחסים נשארו בבבל, ודוקא הרבה שברחו מחמת בעיות וצרות, עלו לא"י. וכן מצינו באלה שהלכו עם דוד (שמואל א כב, ב): "ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נוֹשא [בעל חוב], וכל איש מר נפש". ואל תזלזל באנשים אלה, כי למרות מניעיהם, הם הם שהלכו עם דוד או שעלו לא"י ועשו את רצון ה', בעוד ש"המיוחסים" ישבו בחיבוק ידיים.... וכל זה היה בגלל פחד וקטנות מחשבה ואמונה, שפחדו לעלות לא"י בגלל הסכנה וגם בגלל רכושם... וכן בכוזרי (מאמר שני, כד): "כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד הא-לוה לבית השני (זכריה ב, יד): 'רני ושמחי בת ציון! כי הנני בא ושכנתי בתוכך - נאֻם ה''. כי הענין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו - ורובם, והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יִפָרדו ממשכנותם ומעסקיהם".
(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי נביאים אחרונים וכתובים, עמ' שעט)
וארץ ישראל גבוה מכל הארצות
[א"י שונה מכל הארצות. כל ארץ יש לה חשיבות מצד יופייה או מצד אוצרותיה הטבעיים. ואילו חשיבות א"י היא מצד רוח ה' ששוכן בה, בקדושת החיים בה, בהתגשמות המטרות שחזו הנביאים. ובזה היא גבוהה מכל הארצות.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 65)
לטקסט
סט ע"ב
לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה ועלה
[עזרא הביא לא"י גם את הפסולים וגם את החוטאים, אלו שנשאו נשים נכריות ולא שמרו שבת, כי כשבאים לכבוש את א"י צריך להביא את כל נדחי ישראל, בגלל גודל מצוות ישוב א"י, וכל יהודי שלוחם עמנו למען כיבוש א"י הוא חביב בעינינו ועלינו לקרבו באהבה, ובלבד שההנהלה תהיה ע"י יראי ה', כמו עזרא ונחמיה, שכפו לגרש את הנשים הנכריות ולשמור שבת. ולכן ה' לא רצה שמשה יביא את ישראל לא"י, כי הוא היה עלול לדקדק מאד ולא לשאת פנים לחוטאים, והיה מוכיח אותם לפני כניסתם, וזה היה מחליש את אהבתם לא"י.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 33)
לטקסט
ע ע"א
אע"פ ששמו עצמם כנמר הן חשובים לפני ככרוב
כד נעיין בדברי חז"ל נראה איך שבחו ופארו את בני האדם העוסקים בישוב א"י והראו מן הכתובים שיקרים הם מאד בעיני ה': במסכת קדושין דרשו על הכתוב: ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדון ואמר... אמר אדון אע"פ ששמו עצמם כנמר הן חשובים לפני ככרוב, עיין בפרש"י. ועוד מצינו בפרש"י שה"ש ד, א: "מבעד לצמתך שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד", וז"ל "הדוגמא שדימה כנס"י לכך זו היא, מבפנים למחנותיך ומשכנותיך אף הרקים שבך חביבין עליו כיעקב ובניו שגלשו לרדת מהר הגלעד כשהשיגם לבן שם" עכ"ל; הלא נראה מזה איך יקרים המה בני האדם העוסקים בישוב אה"ק, ובטוחים אנחנו שקדושת הארץ תצרפם ותטהרם.
(ר' קלונימוס קלמן בר' ראובן ליעווין מדענאבארג, שיבת ציון ח"א עמ' 94)
כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כופתו והקדוש ברוך הוא רוצעו
רש"י פירש רוצעו מלקיהו ברצועה. אך כלי יקר, נראה לו יותר לומר, רוצעו במרצע, ודבר זה אנו למדין, מן דין עבד זה, האומר אהבתי את אשתי השפחה הפסולה, כי אע"פ שנתנה התורה רשות לרבו למסור לו שפחה כנענית, מ"מ גם לעומת זה, נתנה לו התורה מקום להסיר מעליו גנאי ודופי זה, ולצאת ממנה לחירות, אמנם כשאומר אהבתי את אשתי השפחה, ואינו רוצה לצאת ממנה, אז דומה כאילו באותו פעם מרצונו הטוב הוא נושא אשה פסולה זו, ע"כ ילקה באזנו, כי אין שום אבר מרגיש בגנאי זה, כ"א האוזן בשמעו דבת רבים מסביב לאמר, זו אשתך הפסולה, ואלו בניך הפגומים, ומכאן יצא דין זה לכל הנושא אשה פסולה.
(כלי יקר, שמות פרק כא פסוק ה)
כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו לכל העולם כולו וזרעו מלח שנאמר ואלה העולים מתל מלח תל חרשא אמר רבה בר רב אדא אמר רב כל הנושא אשה לשום ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנים שנאמר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו ושמא תאמר ממון פלט תלמוד לומר עתה יאכלם חדש את חלקיהם ושמא תאמר חלקו ולא חלקה תלמוד לומר חלקיהם ושמא תאמר לזמן מרובה ת"ל חדש מאי משמע אמר רב נחמן בר יצחק חדש נכנס וחדש יצא וממונם אבד
כי בהיות נושא אשה לשם יופי הרי חיבורו אינו לשם שמים, רק הוא מהרהר בצורתה בדרך גופניות ואינו מחשב במחשבה טהורה עליונה, והנה הבן הנולד מאותו הרהור הוא בן נכרי, ונמצאו בוגדים לה' כלומר גורמים לשכינה שתסתלק מביניהם אחר שנתחממו שניהם נמצאו אש ואש ואין י"ה שרוי ביניהם וזהו בה' בגדו כי בנים זרים ילדו [גרס בגמרא "הנושא אשה לשם יופי"].
(רמב"ן, אגרת הקודש פרק חמישי)
כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו לכל העולם כולו וזרעו מלח
[טוב שמדי פעם תתנגד האשה לבעלה, כי לפעמים הוא טועה. וזה כמו שטוב להוסיף קצת מלח למאכל, ואין טעם במאכל בלי מלח. אבל אם אינה הוגנת, היא תתנגד לבעלה תמיד, וכאילו כל העולם מלח.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 135)
וכל הפוסל פסול, ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל במומו פוסל
רמז לדבר שנאמר [ויקרא יג, מה] והצרוע אשר בו הנגע, כי בו נמצא בעצם וראשונה, כל נגע וקלון, שרצה לפגום בו את חבירו.
(כלי יקר, ויקרא פרק יג פסוק מה)
כל הנושא אשה לשום ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנים
[המבחן לדעת אם הוא נושא את האשה לשם שמים או לא, הוא שלא ידקדק בממון, ואם בכל זאת הוא רוצה אותה, סימן שהוא לשם שמים. וזה רמוז בפסוק (דברים פרק כב פסוק ח): "כי תבנה בית חדש" - אם תרצה לשאת אשה, שאשתו נקראת ביתו (גיטין נב ע"א), "ועשית מעקה לגגך" - ואתה רוצה לדעת אם זה יהיה בנין עדי עד, "ולא תשים דמים בביתך" - אל תשא לשם ממון.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מה ע"ג)
לטקסט
ע ע"ב
אין שואלין בשלום אשה כלל
"ואתה שלום וביתך שלום" [שמואל א' כה, ו] דהיינו אשתו... וא"ת והיכי שייל דוד בשלום אשה, והאמר שמואל אין דורשין בשלום אשה? אף על גב דבפ' הפועלים [ב"מ פז ע"א] גבי "איה שרה אשתך" [בראשית יח, יט] אמרינן התם ע"י בעלה שאני, הא אמרינן בפ' י' יוחסין: אמר ר' נחמן הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל אפילו על ידי בעלה. ובשלמא למ"ש התוס' בפ"י יוחסין [ד"ה אין], דההיא דוקא בשאילת שלום, אבל לשלוח לה בשלום אפילו על ידי בעלה אסור. וכן נראה שמחלק רש"י דגבי על ידי בעלה שאני, בפ' הפועלים [ד"ה על ידי], פירש: לא שישאל לה לשלום אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת, וגבי אפילו על ידי בעלה, בעשרה יוחסין, פירש: שמרגיל לבה ודעתו אצלה, נראה דס"ל שבהגיע השלומות לה הוא דאסור. ולפ"ז לא קשיא הכא, דאף על גב דשאל בשלום אשה, לא שלח אליה על ידי שלום בעלה אלא לנבל שאיל בשלום אשתו. אבל למ"ש התוספות בהפועלים דהא דשואלים על ידי בעלה דוקא לשאול איה פלוני, אבל לשאול בשלום אפילו על ידי בעלה אסור, א"כ אפילו לשאול לבעלה על שלומה אסור, דלא שרי אלא איה פלונית, ואי הכי קשה בדוד. יש לומר דאף ע"ג דביתך היינו אשה, כיון דלא קאמר לה בהדיא לית כאן הרגל לבה כלל. ועוד י"ל דהכא לאו שאלת שלום היא, אלא תפלה ובקשה שה' יתמיד שלותה, וכמ"ש [שמואל שם] "ואמרתם כה לחי" וגו', ובכה"ג כיון דלא שלח הדברים לדידה לית לן בה, דאורח ארעא לומר לאיש שיתמיד השלום בו ובכל ביתו.
(יפה תואר, בראשית רבה, פרשה יז, סימן ב)
מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכחו החלש יגרמו לפרוץ במדת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי. מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדיבורים הנוחים, היה ראוי להיות שוה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מדת דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אשה.
(פנקסי הראי"ה (מהד' מכון הרצי"ה), פנקס ב פסקה ג, עמ' מא)
זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים
מכאן באנו להבדל גדול נוסף - שהאורות הבאים לפי מדת האתערותא דלתתא, כיון שבאים במדה ובמשקל, גם השתלשלותם מלמעלה למטה היא בדרך של צמצום והם הולכים ומתקטנים, לא כן אורות התורה שאינם באים במדת האיתערותא דלתתא אלא מכח חשקם וחפצם להתגלות, אלה בהתגלותם למטה הם באותה המעלה שבה הם עומדים בהיותם למעלה [עיין נפש החיים ש"ד פי"ז מה שהאריך בענין זה], זהו רז הדברים "אין דברי תורה מקבלים טומאה" [ברכות כב ע"א], כי הם בסוד קדושתם כמו שהם בעליונים ולא יגורך רע.
(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת תצוה, מאמר פב, עמ' רנח)
זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים דאילו בישראל כתיב בהו והייתי להם לאלהים [והמה] יהיו לי לעם ואילו בגרים כתיב מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים
[הטעם הוא שבישראל ה' מצרף מחשבה טובה למעשה, גם לפני עשיית המצוה, משא"כ אצל הגוים, לא די שחשבו ("ערב את לבו") להתקרב לה', וצריך שיתחילו לעשות בפועל - "והייתם לי לעם", ורק אז "אהיה לכם לאלהים".
(אגדת שמואל (אריפול, של), דף יא ע"א-ע"ב)
לטקסט
זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים דאילו בישראל כתיב בהו והייתי להם לאלהים [והמה] יהיו לי לעם ואילו בגרים כתיב מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים
והכונה פשוט, דבישראל מתחיל הוא יתברך תחלה להתקרב להם, ובגרים הוי להיפוך. אך לכאורה הוי זה מחוסר טעם, וכי משוא פנים יש בדבר? אך הכונה כך: דהנה אמרו חז"ל [קידושין ל ע"ב]: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ולולי שהקב"ה עוזרו אין יכול לו וכו'. וא"כ אי אפשר לאדם להיות לעם לו יתברך עד שיתקרב הקב"ה לו תחלה לעזור לו. וא"כ צריך הוא יתברך להתקרב לו תחלה. ולפ"ז הרי המהרש"א כתב שם דלשון יצרו של אדם מתגבר עליו היינו לפי ערך האדם, כמ"ש חז"ל [סוכה נב ע"א]: כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. וא"כ לפ"ז אתי שפיר, דישראל הם גדולים והיצה"ר מתקנא בהם, לכך צריך לעזר אלהי, ולכך הקב"ה עמהם תחלה. אבל
והעירותי לענין ערך חיזוק דברים ישנים במוסדות שראוי להתעורר על זה בשמירת הרכוש של העבר, ולהכיר ערך גמ"ח דגוף, שרק בהיותו נמצא, גדול הוא ג"כ ערך הצדקה דממונו, שניכר שאינו מבזה את תורת החסד חלילה. ע"כ היתה עצת ד' שתרום קרן ישראל ב"כי תשא" במטבע של אש שאינה יכולה להאחז כ"א ע"י אמצעי, שאז הצבת טובה וכענין "שלוחו של אדם כמותו" במקום שאי אפשר כי אם ע"י שליח, אבל כשאפשר ע"י עצמו, לא יעשה ע"י שליח, כשאפשר בגופו לא יפטור עצמו בממונו, כי קדושת הגוף הוא היסוד, שכשהוא נמצא יש מקום לקדושת דמים על מה שתהיה חלה ופועלת.
ו... והנה... אמרינן... וכי כל הקהל שוחטין, והלא אין שוחט אלא אחד? אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו... והנה ידוע דמילי לא ממסרי לשליח [גיטין סו ע"ב], ובפרט על מחשבה בודאי לא מהני שליחות, והנה היכא נוכל ללמוד מ"ושחטו", וכי כל הקהל שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד, דמועיל שליחות, רק אי נימא דהעיקר הוא המעשה, אבל אי נימא דהעיקר הוא המחשבה ולא מועיל שליחות כלל, א"כ לא מוכח מן הקרא ד"ושחטו" דין שליחות כלל, רק מוקי קרא ד"ושחטו" כדדריש ר' יונתן שם דכל ישראל יוצאין בפסח אחד, עיין שם. אך כיון דכבר ידעינן מפרה אדומה דבכל המצות וה"ה בפסח המעשה הוא העיקר, ובמעשה יש שליחות, אז שפיר מוקמינן הקרא ד"ושחטו אותו" דשלוחו של אדם כמותו... ומעתה זהו כונת המדרש [שמות רבה פרשה יט, ב]... "ומי גדולה? הפרה, שאוכלי פסח צריכין לה", ומפרה נלמוד דהמעשה הוא העיקר, וא"כ ילפינן שפיר שליחות בפסח מ"ושחטו".
[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים כג ע"א]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כ]
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה כא ע"א]
עוד זאת, שנמשלו לראשית תבואתה שהוא תרומה כדאי' בקדושין דנ"ג, והנה תרומה ניתן להנות אבל דווקא כדרכן, וכדתנן במס' תרומות פי"א, וה"נ כשנתנו ישראל להם לאבדן ולהרגן מ"מ דוקא כדרך מיתה ולקברן. וחזר ירמיה ופירש כל אוכליו יאשמו שלא נפרש קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כתרומה לחוד שנקרא קודש, וא"כ לא ייענשו אלא על שלא כדרך הנאתן ולא על אכילתן מש"ה חזר ופירש כל אוכליו יאשמו - זה החילוק בין כדרכן בין שלא כדרכן אינו אלא בהריגתן אבל באכילתן והנאה מן החיים כל אוכליו יאשמו. [מבאר כי ישראל נמשלו לתרומה שאין להפסידה שלא כדרכה, ולכן ייפרע ה' מן הגויים שאיבדו את ישראל, שאך שהותר להם להורגם, הם עשו זאת באכזריות ולא במיתה וקבורה כדרך כל הארץ.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לט ע"א]
בזה יש לפרש גם איך לקחו כסף וזהב מישראל לעשיית המשכן, הרי זה כמו משמשי ע"ז כיון שישראל היו מוכנים לתת אותם לעשות העגל? התשובה היא שרק הכסף והזהב הכשרים היו באים מעצמם לישראל, לתת למשכן. אבל זה היה רק אם שמרו שבת, שמגלה על האמונה (רש"י חולין ה ע"א). וזה מה שאמר משה (שמות פרק לה פסוק א-ב) "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'" - כדי לתקן את חטא העגל, שאמרו בו "אלה אלהיך", ("לעשות" לשון תיקון, כמו שכתב רש"י על "ויעש אלקים את הרקיע") צריכים לשמור את השבת, שמראה על האמונה בה', ואח"כ יוכלו להתנדב למשכן, כמו שכתוב בפסוקים הבאים.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ב ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות עו ע"ב]
התשובה היא: חטא זה לא תם ברבות השנים. זו היתה תמיד השפעת בבל על השוכנים בתוכה. בני בבלאי סברו שעשו את בבל כסולת נקיה. הם שלחו את הבלתי מיוחסים לארץ ישראל, כמאמר הגמרא: "עשרה יוחסין עלו מבבל, ממזרי נתיני ושתוקי אסופי", והם והם הגדולים והצדיקים נשארו בבבל הנקיה והטהורה. לוא הבינו בני בבל גם בימי עזרא וגם אחר כך שאי אפשר להחליף את ארץ ישראל בארץ אחרת, היו עולים כחומה סגורה בהמון על כל גדוליהם וחכמיהם. אז היו מקדשים את הארץ ומחזירים בה את השכינה. אז לא היתה הארץ נחרבת.
לטקסט
הבדל מהותי זה שבין תורה למצוות בהיקף כללי יותר הוא ההבדל התהומי שבין ישראל לעמים. כל שמשיגים העמים מן האורות העליונים בא להם דרך מדה ומשקל, אך לא בזה חלק יעקב, על ישראל חופפים האורות מעל, ומיד כשמפנים להם מקום מתדבקים בהם האורות העליונים, "אמר רבה בר רב הונא זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים דאילו ישראל כתיב בהו והייתי לכם לאלקים והמה יהיו לי לעם ואילו בגרים כתיב מי הוא זה ערב לגשת אלי נאם ד' והייתם לי לעם ואנכי יהיה לכם לאלקים", לאמר שהאלוקות זורחת עליהם לא מכח "אתם תהיו לי לעם", ולא על פי מדה זו, אלא כל שיש מקום לאלקות לחול, מופיעים האורות עליהם בכל העוז הודם והדרם העליון ברבוי גדלם ותפארתם.