פב ע"א

לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה

בני אהובי, לאחר אשר תרגילו לקרות בספר תורת א-להים מפורש ושום שכל, ותשכילו בתלמוד לדעת מה ה' שואל מעמכם, ואיך להתנהג עפ"י התורה והמצווה, אזי תבחרו לכם אומנות נקיה וקלה למען תתפרנסו מיגיע כפיכם, ומפרי עבודתכם תשבעו לחם, בכבוד ולא בביזוי. ולא תצטרכו לידי מתנות בשר ודם, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. רק הישמרו לכם ושמרתם נפשכם מאד לבלתי עזוב את תורת ה' התמימה המחכימה פתי. ומדי יום יום קבעו לכם שיעור בש"ס או בשולחן ערוך ובספרי מידות ומוסר. והנה מה טוב חלקיכם ומה יפה גורלכם אם תלמדו אומנות יד ומלאכת מחשבת, ובררו לכם מלאכה הנצרכת לכל אדם בכל מקום בכל עת וזמן.

(רבי שלמה בכור חוצין, תלמוד קטן, חנוך לנער, שער ג [משוכתב באתר "החכם היומי"])

ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהורעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי

האדם בתולדתו בלא מלמד כבהמה שנ' ועיר פרא אדם יולד, ואם דעתו ושכלו של אדם בלא מלמד נותנת לו לחשוב בחדוש, לפי שאין הגלגל מנהיג, אלא זולתו מניע, כמו שהזכרנו, אין אצלו מצוה ולא עבירה, ולא דעת ולא חשבון, ואין אצלו שום מעשה טוב ונרצה יותר מאחר, וכל שכן הימים והשנים שכלם שווים אצלו, נמצא הכל שוה אצלו כמו שהוא שוה אצל הבהמות.
וחשוב בלבך שהב"ה ברא כל השפלים להנאתו ולתשמישו של אדם, שאין לנו טעם ביצירת בעלי חיים השפלים והצמחים שאינם מכירים את בוראם זולתי זה, וברא את האדם שיכיר את בוראו ית', ואם האדם אינו יודע שבראו כלל, וכל שכן שאינו יודע שיש אצל בוראו מעשה נבחר ונרצה ומעשה אחר מרוחק ונמאס, נמצא האדם כבהמה, וכונת בריאתו בטלה, וזהו מה שאמרו חז"ל תמיד, שאלו לא קבלו ישראל את התורה היה מחזיר העולם לתהו ובהו, כלומר שאם לא היו חפצים לדעת וללמוד ידיעת בוראם, ושיש הפרש לפניו בין טוב לרע, נמצא שכונת בריאת העולם בטלה. [מבאר שברא ה' העולם לשימושו של האדם המכיר בבוראו והיודע שיש לו מחוייבות, אך ללא הכרה זו הרי הוא כבהמה נמשל ולא ראוי לברוא עולם.]

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

כשהאדם מרגיש את עצמו עומד במהותו, בחייו, יודע הוא ברור, שכל מה שהוא צריך לטובתו עשה לו ה' יתברך מחיה החיים, יוצרם ומכלכלם. אין הבדל כלל בין החסרונות ובין היתרונות, כולם הם צרכיו של אדם, וכל הדרוש לו באמת למגמת תכלית טובתו האמתית נעשה ונשלם בחמלת אב הרחמים. עקר ההכרה של הודאת הטובה במלוי ספק החיים הוא, שאנו יודעים שכל צרכינו עשויים הם, מצויים במציאות, וע"פ ההטבה של המעשים והתעלות המוסר והקדושה יהיו ג"כ מצויים לנו ומוגעים לידינו באפן מספיק וקל, כי רק ע"י מה שהרעותי את מעשי קפחתי את פרנסתי. ואז ע"פ התקון המוסרי שיש ע"י המחסור ושבט העוני, ה"ז ג"כ בכלל מילוי הצרכים.

(עולת ראיה ח"א עמ' עד)

ומה נעמו דברי רז"ל אשר הראו תוכחתם בחכמתם המוסרי ומליצתם הנשגבה להעוזבים תורת ה' ועוסקים בעסק הגשמי, באמרם: מימי לא ראיתי צבי קייץ... שנאמר עונותיכם הטו. הרצון, כי גם הם בשכלם הטהור התפלאו על בריאת האדם, בהיותו מבחר כל הברואים, ובכל זה לכולם ינתן טרפם ומחיתם בלי עמל וצער, והאדם ישיג מזונותיו בצער גדול. וכאשר התפלאו על זה, התבוננו להשיב אל עצמם, כי מיד האדם תהיה זאת העמל היגון והצער, כי אם יתקשר בקשר אמיץ וחזק וישתעבד בתכלית השעבוד לעבוד כל עתותיו ורגעיו בעסק התורה, אז בטח ינתן לו מזונותיו בלי כל עמל ויגיעה כאשר ינתן להדומם. אולם כאשר לא יאבה להקדיש עתותיו לתורה ולתעודה, ויפנה לעסקיו ולמשאיו, ונתן לו מחיתו ברב עמל כיד הכח הטובה עליו. וזה שאמרו בסוף דבריהם "אלא שהרעותי את מעשי" על אשר לא יבטח האדם בתכלית הבטחון ולא יקדיש רגעיו לתורה, ובעבור זאת "קפחתי את פרנסתי", כי מוכרח הוא לעמול בעמל הפרנסה.

(רבי יעקב ריינס, עדות ביעקב דרוש ג [הובא בטללי אורות עמ' נד])

הנכם רואים עולם גדול ורחב ידים לפניכם ובו בריות לאין מספר, וכולן גם היותר קטנות ושפלות שבהן מוצאות את פרנסתן בכבוד, ורק האדם, מבחר היצורים ונזר הבריאה, יש שהוא מת פשוט מרעב ומעוני, ומדוע? או, לאידך גיסא, הנכם רואים בעולם ברואים יותר גבורים ועצומים ממנו, בני אדם, כמו הארי, הזאב, הנמר וכדומה, ולא קרה מעולם שאחד מהם יניח איזו ירושה לבניו, והאדם, שהוא חלש כנגדם, יש שהוא משאיר הון עצום אחרי מותו, ומה היא הנסבה בזה?
אכן אולי חדא מתורצת בחברתה... שלכן אנשים גוועים מעוני ומיגון, יען שיש לעומתם אנשים שיש להם כסף תועפות יותר מדי, ורק לכן מתים אנשים מרעב, יען ששכניהם אוכלים יותר מכדי שביעה ועוד יותר מכדי אכילה גסה... והאולי הזה הוא באמת ודאי, וכבר עמדו חכז"ל ע"ז באמרם: "ר' שמעון בן אליעזר אומר, מימי לא ראיתי צבי קיץ... וקפחתי את פרנסתי".
"הריעותי את מעשי", האשם בכל זה הוא רק הסדר החברותי הנרקב, שאיננו באמת בסדר כלל, ועומד רק על הבסיס של היד החזקה והאגרוף הגדול.

(רבי משה אביגדור עמיאל, דרשות אל עמי, ח"א, דרוש כב עמ' 121)

גם אם נרצה להסתכל בעולמנו במבט אופטימי ונראה כי המציאות העולמית, בכללה ובחלקיה, בשלל צבעיה ובעושר צורותיה, היא חטיבה אחת שכולה יופי והדר. אדם יושב בגן עדן אלקים זה שבארץ, יונק לרויה ממנעמי התבל וחמודותיה, כובש כוחות הטבע, משתמש בהם להנאתו ומקבל מנת חלקו לפי מכסת עבודתו כשרונותיו וחריצותו - גם אז תעמוד השאלה לפנינו לאמר: הלגמול הזה קוינו? ותשובתנו מוכרחה להיות: לא זה הוא הגמול המקווה.
הבריאה כולה לפי טבע הויתה, נתונה לאדם בבחינת: "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק - הפרה רוצה להניק" [פסחים קיב, א]. "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" [תהלים קטו, טז] - איתני הטבע וכחותיו, הטמונים והגלויים, נמסרו לרשותו של האדם, לכבשם לרשותו. כולם נשמעים לו ומשתעבדים לרצונו ובינתו. כי הלא ברכת אלהים על האדם: "מלאו את הארץ וכבשוה" [בראשית א, כח].
המציאות העולמית כולה, היא חנות מזוינת מכל מנעמי הטבע, שכל היצורים מוצאים בה את כל ספוקם בשפע, מזון לנפשם, כסות מגוונת לבשרם, חסות ומבצר לגופם, והכל מוכן לפניהם בלי עמל ובלי צער: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. והאדם אינו מוצא את מזונו ולא את כסותו, וגם לא מחסה ומסתור אלא בעמל רב, שכן נגזר לו בחטאו של האדם הראשון: "בזעת אפיך תאכל לחם" [בראשית ג, יט], ולא עוד אלא שגם אחרי עמל ויגיעה צריך לברור את הפסולת מן הבר: "וקוץ ודרדר תצמיח לך" [שם יח], ואחרי כל זאת אין נחת ולא עונג שלם: "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" [שם יז]. ואין אדם נמלט מעצבון זה שהוא כרוך עם החיים שהאדם מביאו על עצמו בסכלותו ובחמדתו שאינה יודעת שבעה.
ומה הוא איפוא הגמול שבעולם הזה? הלא גם עצם מזונות וכל סיפוקיהם נתונים לכל אדם, אמנם אחרי עמל ובעצבון, כלכל היצורים, אם אינו מקפחם בידיו: הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ועוד אמרו רז"ל: "הכל נתון בערבון, ומצודה פרושה על כל החיים, החנות פתוחה והחנוני מקיף, הפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללות יבוא וילוה" (אבות ג, טז). זהו מנהגו וטבעו של עולם.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער א, פרק יט, עמ' 31)

העמל שאדם עמל לפרנסתו הוא עונש על שהרע מעשיו. כי כדי לקיים "בזיעת אפך תאכל לחם", די לו לאדם בלקיטה על יד ביתו, כדרך שלקטו ישראל את המן. וכל העמל שעמל האדם - הרי זה משום שהרע מעשיו.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בשלח מאמר לד' עמ' קמג')

כל עמל הפרנסה אינו אלא משום שהרע האדם את מעשיו. לכן נתקפחה פרנסתו ואינו יכול להשיגה אלא בצער ובעמל. אבל מובן מאליו שלא הצער והעמל מביאים לו את הפרנסה. כי הכל מאיתו יתברך, ובפרט הפרנסה, שהמפתחות שלה בידי הקב"ה ולא נמסרו לשליח (תענית ב, ב).

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת בהר מאמר סט' עמ' שב)

הספנין רובן חסידים טוב שברופאים לגיהנם והכשר שבטבחים שותפו של עמלק

לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר, אבל לא שיהא חשש איסור בדבר, כדרך שאמרו שם נמי טוב שבטבחים שותפו של עמלק, הא אלו נהג עצמו כשורה כל שכן שהוסיף זכות לעצמו שאומנותו אומנות לסטים ולא למד ממעשיהם.

(רמב"ן, תורת האדם, אות ו)

ידוע שמעשי האדם הם תולדות המדות, שמדתו מושכתו לעשות מעשים לפי מדתו. אך יש שהמדות הן תולדות המעשים, שלרגלי המעשים נעתקו המדות ממהותן וקונות מהות אחרת לפי המעשים, כמ"ש הרמב"ן (בפ' כי תצא) כי האכזריות תפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו: טוב שבטבחים שותפו של עמלק. וידועים דברי המחקרים שההרגל נעשה טבע שני, ולא לבד בנפש האדם אלא אף בנפש בע"ח כן כמ"ש (יחזקאל י"ט) וילמד לטרוף טרף אדם אכל וכתב הרמב"ן שבידוע שחי' הטורפת פעם אחת אדם נעשית עוד רעה יותר.

(שם משמואל, פרשת יתרו, שנת תרע"ג, עמ' רנא)

והגמלין רובן כשרין

ואמר דהוה רכיב טייעא גמלא וזקיפא רומחיה בידיה ולא נגע ביה [ב"ב עד ע"א], שכללות שלמות הקדושה תלויה בג' דברים, כדאי' בזוהר דמשפטים בענין ג' יועצי פרעה, וכנגדם בקדושה, דהיינו דחילו, ועובדין. וחכמה. והנה הטייעא הוא סוחר, מורה ע"ש חכמת והגדולה כמו 'כי טוב סחרה מסחר כסף וממרחק תביא לחמה' (משלי ג, יד). גם אמרו חז"ל הגמלים רובם צדיקים, שהיינו יראתם גוברת כמו שפירש"י מפני פרישתם למרחקים וסכנות. א"כ יש בגמל ענין דחילו. גם הוא צנוע כדאמרו חז"ל על פסוק 'ובניהם, בנאיהם - לפי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פירסמו הכתוב' (בר"ר עו, ו). והצניעות באה מכח הבושה שהיא היראה כדכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה' (נדרים כ ע"א). א"כ היה בו דחילו.

(מאמרי הראיה, חלק ב, עמ' תמב-תמג)

הספנין רובן חסידים

הנטיה לטהרת המדות, לחסידות, למחשבות רוממות, שהן באות ממקורה של תורה, הנה נפלאות ד' אשר בים מעוררות את הנשמה לזה. הספנין רובן חסידים, "יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים, המה ראו מעשי ד' ונפלאותיו במצולה". ובודאי הרבה משפיע מעמד הנפש של ירידת הים על האנושיות בכלל להכין את לבבה לאותו המעמד המרומם שיסוד האמונה ושאיפת התורה הם קשורים בו.

(עין איה, שבת ב, פרק ט, אות קט)

מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה

נראה ע"פ מה שביאר הר"ן בדרשותיו, דרוש א, על מ"ש חז"ל [כריתות ו ע"ב]: כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה ריחו רע והוא מסממני הקטורת, אמר כי המורכבים יקנו סגולת ומעלות אשר לא הי' בנפרדים, וגם [עם] היות [ריח] החלבנה מצד עצמה בלתי נאותה, אפשר שיהי' לה כח לעורר ולהוציא איכות הסמים האחרים, וכן על צד המשל, אם ימצא בכלל אחד פרטים בעלי חסרון, אשר יכביד עליהם הכח המתעורר לנקמה בלתי משוערת, [בהימצאם] בתוך הכלל יעוררו כוחותיהם למה שראוי בפועל ההוא ומה שציותה בו התורה, כי הם ישערו פעולתם כפי המכוון התוריי, ואם שיהי' המעוררים מצד התכונה בלתי טובה...
ובזה אמרתי לפרש דברי מדרש רבה בראשית רבה פ' [לך לך פרשה מב, ח]:... למה נקרא שמו ממרא? שהמרה פנים באברהם, בשעה שאמר הקב"ה לאברהם למול הלך ונמלך בשלש אוהביו... אמר לו ענר: כבר אתה בן מאה ואתה הולך ומצער עצמך... אמר לו ממרא: אלקיך שעמד לך בכבשן האש וברעבון ובמלאכים, והדבר הזה שאמר לך למול אי אתה שומע לו?!... והן המפרשים הרגישו בזה תמי' עצומה, איך ישאל אאע"ה עצה אם לקיים מצות הבורא ית"ש, אשר אמרו חז"ל שקיים כל התורה כולה מה שלא נצטווה ולא שאל עצה, ועל מה שנצטווה שאל עצה כמסתפק בדבר. ואין לומר לפי שאמרו [קידושין לא ע"א]: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מפני שהמצווה יצה"ר מסיתו יותר, והרי אמרו חז"ל [ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה] שאאע"ה היצה"ר השלים אתו, שנאמר [נחמיה ט, ח] "ומצאת את לבבו נאמן", לבו לא נאמר אלא לבבו, שהפכו לטוב וגם מלאך רע ענה אמן. ואפשר לומר כי היצה"ר לא הי' שלם אתו עד לאחר המילה שאז נעשה שלם. אבל לפי מה שכתבתי יש לומר כי בעשותו המצות אשר לא נצטווה, נקל הי' לו לצדד לבלתי עשותה, ובכוחו עשאן והי' אצלו עבודה גדולה, אבל על המילה אשר נצטוה, לא מצא בעצמו שום צד לבלתי עשותה, בפרט שגם היצה"ר השלים אתו, ולזה נתחכם לשאול מזולתו אשר יסיתיהו לבלתי עשותו ובכוחו יעשנה, והכוסף ומניח הוא המעולה והמשובח. וזו שאמרו: נקרא שמו ממרא שהמרה פנים באברהם, שפירשו בו שכעס, ור"ל שעיקר הטעם כי לפום צערא אגרא, אמר לו: אלקיך שעמד לך כו', כלומר כבר קבלת שכרך הרבה, וראוי לך שלא ע"מ לקבל פרס.

(רבי יהודה הלר, תרומת הכרי, פתח השער, אות א)

והמפרשים כבר הרגישו מדוע לא מל עצמו עד שנצטווה, ועיין ביפה תואר שהאריך בתירוצים שונים. ובעניותי לא קשה מידי, דהא קיי"ל דמילה בגוי פסולה, וכמו שאמרו בפ"ב דע"ז [כו ע"ב]: "ואתה את בריתי תשמור", או "המול ימול", ואפי' גוי הנימול פסול למול. וקודם שנצטווה הי' דינו כבן נח שאינו מצוּוה על המילה, ולא הי' מועיל מעשהו כלום, משא"כ אחר שנצטוה, הי' אז דינו כישראל ערל שמתו אחיו מחמת מילה שרשאי למול, וכדאיתא בטור ושו"ע יו"ד סי' רסד [ס"א].

(רבי יהודה הלר, תרומת הכרי, פתח השער, אות ק)

[המפרשים הסבירו שהטעם שאברהם אבינו לא מל לפני שנצטווה, אף שקיים את כל התורה לפני שניתנה, הוא כי גדול המצוּוה ועושה, ולכן המתין עד שיהיה מצוּוה. וקשה, לפי ההו"א של רב יוסף בקידושין לא ע"א שגדול מי שאינו מצוּוה, מדוע אברהם אבינו לא מל עצמו לפני שנצטווה? דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית פרק יז פסוק כו, מביא מדרש שאברהם מל עצמו ביוה"כ, גזירה שוה מ"בעצם היום" שנאמר ביוה"כ, ובכל שנה ה' רואה את דם בריתו של אברהם אבינו ומכפר על בניו. וקשה הרי זה מילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת ויו"ט? (יב ע"א) התשובה היא שמה ששמר אברהם אבינו איסור מלאכה בשבת ויו"ט היה בלי ציווי, ולכן ציווי ה' שימול דוחה יוה"כ. וזאת כוונת רש"י (בראשית פרק יז פסוק כג) "בעצם היום - בו ביום שנצטוה", כי מלים אלה מלמדות בגזירה שוה שמל ביוה"כ, והסביר שדחה איסור מלאכה ביוה"כ כי היה ציווי מה' למול. וי"ל שלכן לא מל עצמו לפני שנצטווה, כי אילו מל אז, לא היה יכול למול ביוה"כ, ולא היה משיג את הכפרה לדורות. הערה כו: הוא המתין לציווי, כי ידע שגם אם הציווי יבוא ביום אחר ולא ביוה"כ, יוכל להמתין עד יוה"כ למול, שהרי ספק נפשות דוחה מילה, ק"ו שכפרת כל ישראל דוחה מילה. ואין לומר שהיה רשאי למול ביוה"כ לפני שנצטווה כי כפרת כל ישראל דוחה איסור מלאכה ביוה"כ ק"ו מספק פיקוח נפש, שהרי כפרת ישראל תושג גם אם ימתין לציווי, וא"כ היה אסור לו למול ביוה"כ בלי ציווי. לכאורה קשה, הרי הדיון כאן הוא לפי ההו"א שגדול מי שאינו מצווה ועושה, א"כ איך מצוות מילה שבאה בציווי, דוחה איסור מלאכת יו"ט שהוא בלי ציווי? י"ל שגדול שאינו מצווה רק לעניין השכר, אבל לגבי דחייה, פשוט שציווי ה' דוחה מידת חסידות בלי ציווי.]

(רבי אלימלך ב"ר יעקב יהודה לייב, גירסא דינוקא אלימלך, דף יא ע"ד-יב ע"א) לטקסט

קיים אברהם אבינו כל התורה כולה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כח ע"ב]