פו ע"ב

גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה

ובעצם הדבר, מאי דפשיטא ליה להג"ר חיד"א [מדבר קדמות, מע' ת אות יז] דתשובה קרויה מ"ע, אינו דבר פשוט. שהרי לשון הרמב"ם בריש הל' תשובה מורה, שהתשובה אינה בכלל מ"ע, אלא שהמצוה היא שכשיעשה תשובה אז יתוודה, וכיון שאין התשובה מ"ע, ממילא אין גם הוידוי בכלל עשה המנתקת את הלאו, כיון שאין מצוותה באה כי אם אחר התשובה, והתשובה עצמה אינה בכלל מ"ע, דס"ל להרמב"ם שלא מצינו בפירוש שאמרה תורה בלשון מצוה על התשובה, ואע"פ שהיא סגולה יקרה לכפר על העוונות, מ"מ מצות עשה אינה. ובזה ניחא מה שהקשו המפרשים בהא דשלהי יומא: גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה, דמאי רבותא, הלא כל עשה דוחה ל"ת? ולפי דברינו אתי שפיר, משום דתשובה לא הוי מ"ע, כי אם עצה של חיבה מאת אבינו שבשמים שידו פשוטה לקבל שבים, ואפילו הכי דוחה ל"ת שבתורה.

(משפט כהן סי' קכח)

גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד

[קשה למה באמת ה' עובר על הלאו של מחזיר גרושתו, כדי שיזכו ישראל, הרי אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך? (עמ' לח) בס' חיים מירושלים דף קסד תירץ: (א) במצוה דרבים אומרים חטא כדי שיזכה (תוספות שבת ד ע"א ד"ה וכי). (ב) אין אומרים לו חטא, אבל אם עושה מעצמו, מותר. (ג) אומרים לאב חטא כדי שיזכה בנך, ואנו בנים של ה'. עוד יש לתרץ, ע"פ מש"כ תוס' שם שמי שגרם לסכנה שחברו יחטא, צריך לחטוא כדי למנוע מחברו לחטוא. וכאן כביכול ה' גרם לחטאים שלנו ע"י שברא את יצה"ר, כמש"כ "ואשר הרעותי". וזה מש"כ (איוב כג, יג): "והוא באחד ומי ישיבנו" - אם רבים חטאו, שייך התירוץ של מצוה דרבים, אבל אם רק אחד חטא איך מועילה תשובה? כי "ונפשו אותה ויעש" - החטא נגרם ע"י ה' כביכול. וזה מש"כ "שובו בנים שובבים" - כיון שיש לכם דין בנים, מועילה תשובה.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' לד, לח) לטקסט

גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה' וכו' גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות וכו' גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות וכו' כאן מאהבה כאן מיראה

חיבה יתרה נודעת לנו במה שאמר ירמיה (ג, א) "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והייתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגו' ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה'". וצריך להבין מילת "לאמר". ותו דהאי קרא גבי מחזיר גרושתו כתיב ולא בסוטה, ומסיים "ואת זנית רעים רבים" שהוא זנות תחת בעלה, כדכתיב "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה" [ישעיהו נ, א]. ונראה שהכוונה בזה למה שאמרו... גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה שנאמר לאמור הן ישלח וגו'. ובפרשת נשא גבי סוטה כתיב "ונטמאה", ואינו אלא עשה. אלא דאמרינן ביבמות דף יא בהאי קרא דכתיב (דברים כד, ד) גבי מחזיר גרושתו "לא יוכל בעלה הראשון וגו' לשוב לקחתה וגו' אחרי אשר הוטמאה" - לרבות סוטה שנסתרה, לעבור עליה בלאו. והיינו דאמר ר' יוחנן שדוחה לא תעשה. ויש לפרש מילת "לאמור" על דרך שאמרו חז"ל בפסחים דף מב: "לאמור" - לימד על כל הפרשה כולה שיהא בלא תעשה, מאי משמע? דכתיב "לאמר", לא נאמר בדברים וכו'. והיינו שאמר ה' יתברך: אף על גב דאיכא לאו, תשובה דוחה אותו.
ונראה ענינו לפי מאי דאיתא במדרש [איכה רבה ה, כא] שה' יתברך אמר "שובו אלי ואשובה אליכם", שבתחילה יעשו ישראל תשובה ואחר כן ואשובה אליכם, וישראל אומרים "השיבנו ה' אליך ונשובה", שבתחילה השיבנו ואח"כ נעשה תשובה. אמנם טענת ה' יתברך הוא משום דקיי"ל דכל עשה שדוחה ל"ת בעינן בעידן דמיעקר לאו מקיים עשה, א"כ איך ישיב אותנו קודם התשובה, דבעידן דמיעקר לאו עדיין לא מקיים עשה. מיהו התוספות כתבו בפסחים דף נט בד"ה אתי עשה דפסח וכו', דדוקא בלא תעשה דחמיר בעינן בעידנא דמיעקר לאו דלקיים עשה, אבל עשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין אפי' לא מקיים עשה החמור בעידנא דעבר על עשה הקל וכו'. והיינו דקאמר "לאמור" - כיון שלא נאמר בדברים, והוי דחיית לאו, בעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. והיינו דכתיב "ושוב אלי נאום ה'", שצריך שישובו בתחילה.
ויש לפרש מה שאמר "ואת זנית רעים רבים", מפני שאמרו שם ביומא דבתשובה מיראה זדונות נעשות כשגגות ובתשובה מאהבה זדונות נעשות כזכיות, אם כן יש לומר דבתשובה מאהבה שנעשה כזכיות כמו שאמר הכתוב "שובו בנים שובבים", דמעיקרא שובבים [לעיל עמוד א], אין כאן לא תעשה כלל. אך לפי מה שכתב מהרש"א ז"ל דהא דאמרינן מעיקרא שובבים היינו שהקב"ה אינו חושב את מחשבת העבירה לכלום ואינו מצרפו למעשה ומחשבת התשובה מצרפה למעשה, ואמרינן בסוף פרק קמא דקדושין דף מ ע"א, כשעבר עבירה ושנה נעשה לו כהיתר אף המחשבה רעה מצרפו למעשה, נמצא דאין כאן עקירת עבירה לגמרי. והיינו דכתיב "ואת זנית רעים רבים" ונעשה כהיתר, דאיכא עונש גם על המחשבה, הרי דאית ביה לאו, אלא דעשה דתשובה דוחה אותה. והיינו דכתיב "ושוב אלי נאום ה'" וגו' בתחילה כי היכא דלהוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה.

(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אות ו)

גדולה תשובה (שמקרבת) [שמביאה] את הגאולה

הוקבעה פרשה זו [פרשת פרה] אחת בשנה... לקרות אותה בספר בפני עצמו, בין פורים לר"ח ניסן, כדי שתבוא פרה וזכרון התשובה ותכפר בין שתי גאולות, גאולת פורים שהיתה בימי מרדכי ואסתר וגאולת ניסן ממצרים, והמקווה לעתיד, כמו שאמרו: בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל (ר"ה יא ע"א). וכן אמרו (בירושלמי מגילה פ"ג): רבה בשם רבי חייא בר אסי אמר, אין מפסיקין בין פורים להחודש... ובדין הוא שהיה ראוי לקדום פרשת החודש לפרה אדומה, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני בו נשרפה הפרה, ולמה הקדימוה, אלא מפני שהיא טהרתן של ישראל. הנה שביארו שתקנו פרשה זו לדורות לזכר טהרתן של ישראל...
ומה שאמרו מסמיכות פורים לפרה וסמיכות פרה לחודש, יראה שכוונו ממש למה שאמרו גדולה תשובה שהיא מקרבת את הגאולה, דכתיב "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא" וגו' [ישעיהו נו, א]. רבי אלעזר אומר גדולה תשובה שהיא סמוכה לגאולה, דכתיב [ישעיהו נט, כ] "ובא לציון גואל ולשבי פשע" וגו' [גירסה זו מובאת בדקדוקי סופרים כאן]. שהרי שריפת הפרה סימן התשובה ונקיון החטא, ופורים והחודש סימן אל הגאולה, כמו שאמרנו. והכוונה, כי האחד כוון אל התחלת התשובה הממציאה התחלת הגאולה. והשני, אל התשובה השלמה אשר תימָצא אחר הגאולה. ועל הדרך שכתב החוקר, שמהפעולות הבלתי שלמות ימָצא הקנין, וממנו הפעולות השלמות... וזה וזה הכל על הטהרה היוצאת מהלב והמחוייבת מהעיונים הללו, עד יבוא לו משפט הגאולה ויזרוק עלינו מים טהורים, ואת רוחו יתן בקרבנו להאיר אורנו ולהזריח שמשנו.

(עקידת יצחק, פ' חוקת, שער עט, דף פב ע"א במהד' לבוב תרכ"ח)

"כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור מצוותיו וחקתיו הכתובים בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך" [דברים ל, י] - והוא שכל מה שיעשו משמירת המצוות והחוקים התוריים תהיה כוונתם אל התשובה הנכונה אליו, לא אל יראת העונשים הממיתים, כמו שאמר ראשונה "לאהבה את ה' אלקיך וגו' למען חייך". כי שם אמר שכבר ימול לבבם הערל, לדעת ולהכיר כי אין לו חיים כי אם מידו יתברך, אבל בכאן מזולת ההשקפה ההיא, אלא בבחינת הטוב מצד מה שהוא טוב, והוא ענין התשובה השלמה יעשו, והוא תכלית שלמותם... ויראה שאליו כוונו חז"ל באומרם: א"ר נתן גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה שנאמר "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות". רבי אלעזר אמר, שהיא סמוכה לגאולה שנאמר "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה'". כי ר' נתן הזכיר התשובה הראשונה המקרבת הגאולה, ואמר כי ישמרו משפט התשובה ההיא שנזכר ראשונה, באומרו "יעזוב רשע דרכו"... ועם זה הישועה קרובה לבוא שנאמר "ושב ה' אלקיך את שבותך" וגו'. ורבי אלעזר אמר שהגאולה משלמת התשובה לעשות אותה כתקנה, כמו שאחר הגאולה נאמר "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית" וגו'. והוא מה שדייק באומרו "ובא לציון גואל ולשבי פשע" וגו'.

(עקידת יצחק, פ' נצבים, שער ק, דף פו ע"ב-ע"ג במהד' ורשה תרמ"ג)

[זה מה שכתוב (ישעיהו נד, א) "כי רבים בני שוממה מבני בעולה", שאותם יהודים שאבודים בארץ אשור, והם נראים כשוממים, ה' מבטיח שהם יחזרו בתשובה, ויש קונה עולמו בשעה אחת, והם יעשו חיל יותר מ"בני בעולה", אלה שנראים לנו כשלמים בתורת ה'.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף ל ע"ב) לטקסט

[שתי הגירסאות נכונות. מי ששב בתשובה לשמה מביא את הגאולה. ומי ששב שלא לשמה, רק בגלל העונש, מקרב את הגאולה, שהרי מתוך שלא לשמה בא לשמה, ואז ע"י התשובה לשמה תבוא הגאולה. וזה מה שכתוב "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'", שהגאולה תבוא רק ע"י תשובה לשמה, מי ששב מתוך התעררות אלוקית, "נאום ה'".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כג ע"ב) לטקסט

גדולה תשובה שמביאה את הגאולה שנאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב

[כששבים בתשובה שלמה, ומבקשים מה' מחילה, מוכרחים למחול לחברו על מה פגע בו (כי אל"כ איך נעיז לבקש מה' למחול לנו?), ונמצא שהתשובה מבטלת את שנאת החינם, שהיא גרמה לחורבן, ולכן מגיעה הגאולה. ומדובר בתשובה מאהבה, שהעוונות נעשות זכויות, וזה מה שכתוב "ולשבי פשע ביעקב נאום ה'" - הפשעים יהפכו להיות כמו זכויות שה' ציווה עליהם.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כח ע"ד) לטקסט

גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות

[זה מה שכתוב (ירמיהו נ, כ): "יבוקש את עון ישראל ואיננו" - מהעוון שהוא מזיד יהיה חטאת שהוא שוגג. "ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר" - אסלח גם על החטאת שוגג שהשארתי (בשם בינה לעתים). וכך יתפרש הפסוק (ישעיהו נה, ז): "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו" - שישוב מחטאיו במזיד, ובזה יסתלק העוון וישאר חטאת, שהוא שוגג. "וישב אל ה' וירחמהו" - ישתתדל עוד לשוב בתשובה, "ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" - שישתדל שה' יסלח לו גם על החטאת, סליחה נוספת.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' נה) לטקסט

[כלומר שעוד בשעת החטא היה רק כשוגג, ואינו מונע ממנו לעשות תשובה, כמו בחטא ע"ז, שמה שישראל עבדו ע"ז אינו מתוך שהאמינו בה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא (סנהדרין סד ע"ב), ולכן אינו שיבוש שכלי וקל לחזור בתשובה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כא ע"ג) לטקסט

גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות וכו' גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות וכו' כאן מאהבה כאן מיראה

[ח] ובזה פירשנו מה שאמר בזכריה (ג, א) "ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' והשטן עומד על ימינו לשטנו". ואינו מובן מה שאמר "על ימינו". ונראה לפי שאמר אחרי זה "ויהושע היה לבוש בגדים צואים וגו' ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות", פירש רש"י: חליפות בגדים נאים כלומר זכיות וכו'. והיינו כיון שעשה תשובה מאהבה נהפך לו העונות לזכיות, הרי דמה שהשטין עליו להזכיר עוונותיו מזה היה טובתו וזכותו, היינו דכתיב "על ימינו", שהוא לשון עזר וישועה, כענין שנאמר בתהילים פרק קט "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו".
[ט] ובענין זה פירשנו מ"ש בר"ה דף ט"ז למה תוקעין וחוזרין כדי לערבב את השטן, פירש רש"י: מתוך שרואה שישראל מחבבין את המצוות. יש לפרש לשון כדי לערבב את השטן, שהוא מעורבב מלהשטין ולהזכיר את העוונות מיראתו, כיון שרואה שמחבבין את המצוות דהיינו אהבת המצוות, פן יקובל התשובה מאהבה להפך את כל העוונות לזכיות, מתוך כך הוא מעורבב מלהזכיר את העוונות.
[י] ובזה יש לפרש מה דאיתא במדרש הובא בילקוט סוף הושע בפרשת שובה ישראל וגו': אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: אם אנו עושים תשובה מי מעיד בנו? אמר הקב"ה: וכי לרעה אני עד ולטובה אין אני עד, שנאמר "והייתי עד ממהר במכשפים" וגו'. יש לפרש, כיון שהזהיר הנביא "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", דהיינו שיעשו תשובה מאהבה שיהפך לזכיות, כמו שנאמר "אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב", ועל זה אמרו, כיון שיראה השטן שעשו תשובה מאהבה, לא יעיד על העוונות כלל כדי שלא להפכם לזכיות. ועל זה אמר הקב"ה: וכי לרעה אני עד וכו'? דכל שכן הוא, שהקב"ה מעיד על העוונות כדי שיהפכם לזכיות.
[יא] ויש לפרש בזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים כה, ז) "חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכור לי אתה למען טובך ה'". והיינו דביקש דוד המלך ע"ה שיבחנהו ה' יתברך, אם לא עלתה לו התשובה מאהבה גמורה אל יזכירהו, אבל אם עשה תשובתו כראוי מאהבה לפני ה' יתברך, אזי יעשה לו כחסדו להזכירם לטובה ויהפכו לו לזכיות. וזהו שאמר "כחסדך זכור לי" וגו'. ובזה מובן חסד ה' יתברך עם הצדיקים שאמרו חז"ל וסביביו נשערה מאוד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה [יבמות קכא ע"ב], והיינו כיון שהצדיקים בודאי עושים תשובה מאהבה, כמ"ש אם ראית תלמיד חכם שעובר עבירה אל תערער אחריו כי בודאי עשה תשובה [ברכות יט ע"א], אם כן כל מה שמדקדק עמהם הוא טובתם, שיתהפכו לזכיות הרבה.

(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אותיות ח-יא)

גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות

[הערות פאר משה, ר' נפתלי כץ: ר' שמחה חיים גרינברגר פירש בשם אביו, המחבר, את הפסוק (תהלים פרק נא פסוק טו) "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו" - (עמ' קז) צריך להתפלל על הרשעים שיחזרו בתשובה, כדברי ברוריה (ברכות י ע"א), והצדיק ילמד אותם את דרכי ה', שישובו בתשובה, וכשחוזרים בתשובה החטאים נעשים זכויות, ואז החטאים ישובו לה' וה' ימחה אותם.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' קו-קז) לטקסט

[בזה יש להסביר את המסורה ש"זִכְרון" כתוב שלוש פעמים, "יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" - תרועה רומזת לבעל תשובה, כי "תרועה" ו"התשובה" במספר קטן שווים. "זכרון תרועה" - המוכיח את חברו לעשות תשובה. והחוטא משיב, "איך תועיל התשובה, הרי עשיתי הרבה עבירות". ועונים לו "אין זכרון לראשונים" (קהלת פרק א פסוק יא), היינו שלא ייזכרו החטאים אם תעשה תשובה, ואדרבה, העבירות נעשות זכויות, בתנאי שתעשה תשובה שלמה, כאשר הפה והלב שווים, והיינו "כי אין זכרון לחכם עם הכסיל" (קהלת פרק ב פסוק טז), שלא יהיה פיך חכם והלב כסיל, אלא שניהם שווים לטובה, ואז העבירות נעשות זכויות.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף י ע"א) לטקסט

[בס' ארץ חמדה הסביר בזה מדוע מי שמחצה זכויות על מחצה עבירות זוכה בדין: כי' ה' שם את כל הזכויות בכלי, ומניח בתוכן את העבירות אחת אחת, וקמא קמא בטיל. ועבירות בטלות במצות כמו שאמר רב חסדא בביצה לח ע"ב "נבלה בטלה בשחוטה לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, שחוטה אינה בטלה בנבלה לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה", כלומר אם המיעוט יכול להיות כמו הרוב, המיעוט בטל, ועבירה יכולה להפוך למצוה ע"י תשובה, כאמור כאן. אבל מצווה אינה בטלה בעבירה.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף יא ע"א) לטקסט

גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות וכו' כאן מאהבה

[כי מי שעושה תשובה ממתיק ומתקן את המקומות הרעים שהיה בהם כשחטא, וממתיק אותם ומוסיף על הקדושה. ולכן תשובה מאהבה עושה מהעבירות זכויות. וזה מה שכתוב "יתרון לחכמה מן הסכלות" - להוסיף מן הסכלות על הקדושה, "כיתרון האור מן החושך" - העיקר לעשות מהחושך אור. וזה מה שכתוב (ירמיהו ל, יז) "וממכותיך ארפאך" - הרפואה תבוא מהמכה עצמה, ממקום הדינים, שהתשובה מרפאת את מקום הדינים והרפואה באה מהם.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף יח ע"ד-יט ע"א) לטקסט

[בזה מוסבר הכפילות במדרש (ויקרא רבה פרשה כט סימן ו): "בחדש זה תחדשו מעשיכם בשופר בחדש הזה שפרו מעשיכם" - קודם תחדשו מעשיכם, לעזוב את החטא, ואח"כ שפרו מעשיכם, לשוב מאהבה, ובזה העבירות הופכות לזכויותף, והיינו "שפרו מעשיכם" - אף מעשיכם הרעים יהפכו להיות נאים. והמדרש שם מוסב על הפסוק: "בכסה ליום חגנו", לרמוז על התשובה מאהבה, כמש"כ "על כל פשעים תכסה אהבה", שמחמת התשובה מאהבה, גם ה' אוהב אותנו, כמים הפנים לפנים, ומתכסות העבירות.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף מב ע"ב) לטקסט

גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות וכו' שזדונות נעשות לו כזכיות וכו' כאן מאהבה כאן מיראה

אלא שיש בין הבעלי תשובה הבדל, מהם שחוזרין בהם מפני יראת העונשים, ויש מהם שחוזרים מצד טוב הכרתם בהפסד דרכם הרעה, והתחרטם במה שהכעיסו בה לפני יוצרם, ובושים ונכלמים מפניו, ונהפך לבבם לשוב אליו בכל לבם ובכל נפשם ובכל מאודם להידבק במלכם ולהיות עמו באהבה רבה, שידעו שזולת זה הכל הבל. כי באמת ענין הראשונים אינו שוה אל השניים במעלתם, וכמו שנתבאר זה במסכת יומא: אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות... לא קשיא, כאן מיראה כאן מאהבה. הנה שהשב מהיראה לא תספיק תשובתו רק להתחרט מעוונותיו למה שישיגוהו הרעות בעונשם, ודאי אם היה שם אל לבו יראה זו מתחלה לא היה עושה, והרי הוא בהם כעושה בלי דעת שלמה, ולזה יֵחשבו אצלו כולם כשגגות להקל מהעונש. אמנם השב מאהבה, הנה באמת ישיגוהו בדרך השבתו כל השלמויות... עד שבעבורם נחשבו לו העוונות כזכיות, ועליהם חיו יחיו, מצד מה שיוסיף בהם אומץ וגבורה לעשות המזדמן לפניו והתעתדו לבלתי מזדמן באותו שיעור, מלבד מה שנחשבו לו כל עוונותיו בפגעו בהם זכיות חשובות כמצוות שיש בהן קום עשה כמו שזכרנו, כי ודאי על כיוצא בזה אמר גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך [לעיל פו ע"א], מקום שאין רשות לשום חכם צדיק וחסיד לגשת שם.

(עקידת יצחק, פ' נצבים, שער ק, דף פג ע"ב-ע"ג במהד' ורשה תרמ"ג)

במאכלות אסורות וביאות אסורות, שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם עד כי יבא יומם ויבולע המות לנצח... או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכיות ממש, שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא, באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו ית', וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה, להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות, היא הסטרא אחרא, ורחוקה מאור פני ה' בתכלית, ולזאת צמאה נפשו... ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו שזדונות נעשו לו כזכיות הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו. אבל תשובה שלא מאהבה זו, אף שהיא תשובה נכונה וה' יסלח לו, מכל מקום לא נעשו לו כזכיות ואין עולים מהקליפה לגמרי עד עת קץ שיבולע המות לנצח.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק ז)

(אות ד) אמרו בילקוט [שמעוני] תהלים נא: אמר דוד, רבש"ע, אל תסתכל באותו שעה שנכשלתי לפניך, וכן הוא אומר "הסתר פניך מחטאי". כיון שאמר לו נתן הנביא "גם ד' העביר חטאתך", אמר: על דא אנא מזמר, "למנצח מזמור לדוד". הנה כבר אמרו דבתשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות ובתשובה מיראה זדונות נעשין כשגגות, וביארנו הכוונה דידוע דרובי הפעולות תתעצמנה בנפש ונעשה לה כטבע שנית... ועל זה אמרו במדרש פ' בחוקותי, שאמר דוד המלך ע"ה "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" - בכל יום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך, והיו רגלי מוליכות אותו לבהמ"ד. הכוונה, שלמקום פלוני, שהוא צרכי הגוויה, הייתי מחשב, נחוץ היה עלי לחשוב, ולולא שחשבתי, יצא הדבר מלבי, והיו רגלי מוליכות אותי לבהמ"ד, כי גם בלי דעת רגלי הוליכוני לבהמ"ד, כי נעשה לי זאת לטבע שני, הדא הוא דכתיב "אם בחקותי תלכו", שיהיה לכם קיום המצות והחוקים לטבע שני'. וכן על דרך זה אמר המלך החכם "אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם" [משלי א, טו-טז]. הכוונה, שנעשה להם מדת הרציחה לטבע שני'. וכן אמר "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח", הכוונה שהרגילות יקח את רצון בעליו, שגם בלי דעת יעשה און וחטאה לגזול ולרצוח, כי הורגלה נפשו בהם...
(אות ו) והנה העושין תשובה ועובדים ד' כפי טבעם, ובחפץ ורצון שעשו עבירות, משתמשים לדבר מצוה, יש להם שמחה בעמלם ועושים תשובה מאהבה, וזדונות נעשו להם כזכיות. אמנם העושין תשובה מיראת המקום ואין עושים מאהבה אך מיראתם מתגברין על היצר ואינם עוברים את פי ה', ולעומת זה אינם מהפכים העבירות למצות, כי הירא אינו עובר בפועל על דברי רבו, ולעומת זה אינו חש לעשות רצון רבו או עמיתו, והאוהב לא די לו שאינו עובר על דברי רבו, אך מתאמץ לעשות רצונו בפועל, ע"כ בתשובה מיראה זדונות נעשה לו כשגגות ולא לזכיות, כי לא יעשה מצות בחפץ ורצון שעבר על דעת קונו. וזה כוונתם בילקוט, כי העושה תשובה מיראה שזדונות נעשין כשגגות, יש לבקש ולחנן לפניו יתברך שאל ישקיף על שגגותיו שיהי' לו למכשול ולפוקה ח"ו. ודוד המלך חשד עצמו שאינו עושה תשובה מאהבה רק מיראה, על כן ביקש "הסתר פניך מחטאי וכל עונותי מחה", שהזדונות ימחול ומהשגגות יסתיר פנים. אמנם כשאמר לו נתן הנביא "גם ד' העביר חטאתך", שהעבירם לגמרי, כי לא נשאר רושם, ונהפכו הזדונות לזכיות כי עשה תשובה מאהבה, ובאותן התשוקות אשר לדבר נאה השתמש לעבדות ד' להכין סגולת זהב וכסף לבית המקדש, כמו שאמר "ובכל כוחי הכינותי", "וידעתי אלוקי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי בכל אלה ואתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך" [דברי הימים א' כט, יז], ויהפוך התשוקות לבנות בית נאה בהמ"ק אשר יבנה שלמה בכל אשר הכין דוד, וע"ז רמז נתן הנביא באמרו "גם ד' העביר חטאתך", על כן אמר: על דא אנא מזמר מזמור לדוד.

(שו"ת בית יצחק, יו"ד, צלעות הבית (בסופו), דרוש ג)

ישראל היו במצרים במ"ט שערי טומאה, ובחסד ה' יתברך הוציאם, אך באשר ה' יתברך אוהב משפט, עצת ה' יתברך היתה להשפיע עליהם התגלות אלקות, כאמרם ז"ל: לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה וגאלם. והיינו שבאמת הם חלק אלוה ממעל, והיו צריכין תמיד להתלהב באהבה עד כלות הנפש אל חיק אביהם שבשמים, אך באשר האלקות היא בהעלם והסתר בעוה"ז, אינם מרגישין כ"כ בנקל. אבל כאשר נגלה עליהם, שוב התלהבו באהבה ועשו תשובה מאהבה, ותשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, וא"כ נתהוו להם פתאום חבילות חבילות של זכיות. ותמורת שהזדונות הביאום למ"ט שערי טומאה, נהפוך הוא, שהחבילות שנעשו זכיות הביאום למ"ט שערי קדושה. ואחר שהיו במ"ט שערי קדושה, שוב הופיע עליהם משער הנ', וכבזוה"ק שלכן נזכרה יציאת מצרים בתורה חמשים פעמים להורות ששער החמשים הוציאם ממצרים, ובלשון הזוה"ק: האי יובלא אפיק לישראל ממצרים. אך מה שהקדים להם התגלות אלקות זהו חסד גמור, והוא בזכותו של אברהם איש החסד… ובזה יש לפרש הכתוב (ישעיהו א): "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", היינו שהגאולה תהי' במשפט, ומפרש הנביא איך יהי' זה שיזכו כל ישראל לגאולה במשפט, ואמר "ושביה בצדקה", שבצדקת ה' יתברך יעשה שיעשו תשובה מאהבה.

(שם משמואל, ויקרא, פסח שנת תרעה, ליום א' של פסח)

כשם שיש הפרש בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, שבראשונה זדונות נעשות כשגגות, ובאחרונה כזכיות, ככה יש הפרש בין המדרגות שבתשובה מאהבה, בין שהיא מסוג "אהבת עולם" או מסוג "אהבה רבה". התשובה שהיא מ"אהבת עולם" מתהפכת היא לזכיות, אבל הדבר דומה כאילו היה פעם איזה חטא, ונתהפך בכח התשובה לזכות. ואפילו אם נרומם את הציור עד שנאמר שההתהפכות הזאת היא פועלת למפרע, אבל מ"מ היה חטא פעם בעולם ונתהפך למפרע לזכות. אבל בתשובה הבאה מכוחה של "אהבה רבה", הרי מתגלה שמעולם לא היה כלל חטא בעולם, כי אם הוא מאיר באור של זכות מתחילה ועד סוף.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה, תיקוני התשובה, בתחילתו)

ולכאורה רבו הדקדוקים בפסוק זה, כי למה יבקש עון ישראל, ומה זה שאמר 'ואיננו', ומדוע בעונות אמר 'ואיננו' ובחטאות אמר 'לא תמצאינה', וגם מה זה שסיים 'כי אסלח לאשר אשאיר', אם אין עון וחטאת לשם מה היא הסליחה. אולם לפי האמור מבואר הענין, וכך הוא הפירוש, 'בעת ההיא', דהיינו כשישראל יחזרו בתשובה מאהבה, דבזה זדונות נעשות לו כזכיות, 'יבקש עון ישראל', בכדי להפכו לזכיות, ואיננו, כי נהפך כבר לזכיות. 'וחטאת יהודה' שהם השגגות, 'לא תמצאינה', שלא יהיה להם מציאות כלל בעבור שנמחלו, וזהו שדייק ואמר בעונות ואיננו ולא אמר שאינם נמצאים, כי בעצם יש להם מציאות אלא שנהפכו לזכיות, וזהו שסיים 'כי אסלח לאשר אשאיר', כי הסליחה היא מאהבה, כמ"ש 'סלח לנו אבינו', דהיינו שאנו בבחינת בנים, וזה ע"י תשובה מאהבה.

(רבי משה יחיאל אפשטיין, אש דת ח"ט עמ' תרפו)

"ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" - אפשר לפרש הכוונה דהכי פירושו... הקב"ה עושה חסד כי "אתה תשלם לאיש כמעשהו", דאם עשה תשובה, אפילו מעשה העבירות מתבטלים ונעשים מצות, דתשובה מאהבה זדונות נעשין כזכיות, והקב"ה משלם שכר על מעשה עבירות כמו שהיה עושה מצות...
ואפשר לפרש ג"כ הא דכתוב "שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב", "שש אנכי על אמרתך" ה' שאמר יעשה תשובה ויתכפר, "כמוצא שלל רב", דע"י התשובה נעשין לו זדונות כזכיות, והזכיות האלה בא אליו כמציאה בלי עבודה ובלי עמל. וכן אפשר לפרש הכוונה ד"שש אנכי על אמרתך", כאשר אני עושה מצוה בשמחה ועובד ה' מאהבה, גם התשובה שאני עושה מאהבה, אז אנכי "כמוצא שלל רב", דהזדונות לי כזכיות.

(רבי יוסף צבי הלוי, ותאמר ציון, מאמר קיד, עמ' רכד)

את כח המהפכה הגדול הקיצוני אנו מוצאים בתשובה. תהליך התשובה מורכב מעזיבת החטא, חרטה וקבלה להבא. התחדשות. הכל נמשך מהתשובה שבלב, ויש בה מדרגות רבות. התשובה במובן האמיתי הברור, היא תשובה מאהבה. תשובה היא מהפכה, התחדשות מוסרית, רצונית. אדם זוכה להיהפך, זוכה להתחדש. הוא נעשה אדם חדש, במובן גדלות הטהרה והקדושה בישראל. המדרגה היסודית היא תשובה מיראה. גם בה יש מדרגות, והיא כוללת אף את יראת העונש. כמובן, אין זה אידיאלי ואין זה שלם. המדרגה האידיאלית היא בירור חשבון ובירור הכרה של ה'לא טוב' שהיה קודם, והשאיפה לתיקון. ואז אדם משתנה ומהפך עצמו לטוב, מתוך הכרה שכך צריך להיות מצד עצמו, מתוך הכרה בערך הלא טוב שהיה קודם, מתוך שאיפה וגעגועים. בתשובה מיראה, האדם פשוט מפחד, מפחד מגיהנום, מפחד מבית דין. יש בעולם הזה מצבים שבגללם אדם מפחד לחטוא, מפני שהוא מפחד מעונש. אין כאן מהפכה פנימית, אך בכל זאת זו תשובה. אין זה כל כך אידיאלי, וזה בעל כרחו, אך בכל זאת עובדה היא שעכשיו האדם כבר אינו פושע. מתוך פחד הוא מפסיק לחטוא. אמנם הגורם אינו בא מעומק המחשבה והטהרה האידיאלית, אך למעשה יש תיקון, ויש הכרה בטעות. גם בזה יש כמה מיני מדרגות. כאשר מתוך חשבון מופיע התיקון ועזיבת החטא, יופי ושכלול הסדרים - יש כאן מדרגה של בעל תשובה. ותשובה זו המביאה מעבר מרשעות לצדקות, גוררת גם כן סליחה וכפרה. תשובה מיראה היא תשובה. אפילו אם הרע נעשה במזיד, מתוך התשובה הזדונות מתהפכים לשגגות. התשובה מבררת שבאמת החטא היה בשוגג. זאת התשובה התחתונה, הלא אידיאלית.
התשובה האידיאלית האמיתית, השלמה, הגדולה, היא תשובה מאהבה, תשובה מאמונה, מצמאון, מהכרה גדולה. ההכרה וההרגשה הפנימית גורמות למהפכה בנפש. חז"ל אומרים: 'זדונות נעשות לזכויות'. זכות עליונה היא למי שזוכה לזה. רוממות התשובה בישראל היא תשובה מאהבה. הזדונות לא נהפכים לשגגות אלא לזכויות. חידה! כל מזיד הופך לזכות!
יש פסוק בירמיה [נ, כ]: 'בימים ההם ובעת ההיא, נאום ד', יבוקש את עון ישראל ואיננו'. למה שיבקשו את העוונות? וכי תפקיד מעניין הוא זה? אלא, בעת ההיא באחרית הימים, במצב של גדלות עצומה מאוד, כשכל ישראל יגיעו למדרגה של תשובה מאהבה, יבקשו זדונות ולא ימצאו, כיון שהכל יהפך לזכות. גדר התשובה העילאית השלמה השייכת לגדלות ישראל הוא שזדון נהפך לזכות. זה מתקשר לסגולה המיוחדת של הוא"ו המהפך בשפת הקודש.

(שיחות הרב צבי יהודה, מס' 35, אורות התורה, פרק ו, סע' 3 = שיחות הרב צבי יהודה, פינחס, עמ' 358 = שיחות הרב צבי יהודה, כי תבוא, עמ' 395-396)

הדין של ביטול ערך דברים חמריים ידועים, ביחס האדם אליהם וחשיבות ישותם לפיהו, שהוא עושה אותם אינם, בהיותם משוללי משפט המציאות על ידו, ומחשבה אמתית זו מוציאה אותם מידי מעשיותם [כגון ביטול חמץ], על אחת כמה וכמה שהוא נוהג לגבי מחשבות והרגשות, שמתוך העמידה על שליליות ערכן, בהגיע צורך ביטולן, הרי הן חדלות מהיות, וריקניותן מבליטה את אפסיותן. ואם ממדת התשובה המקובלת היא, שעקירת הרצון נחשבת בה כעקירת המעשה, ולפי מדרגותיה הזדונות נחשבים בה כשגגות וכזכיות, הרי ביסודה נמצא ביטולן של הרצון הנדון, וממילא גם של גורמיו ומשפיעיו וקישורו אליהם.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, סי' נ, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה, עמ' פב-פג)

בעל תשובה, היודע שלא לשכוח את העבר, לא לתלוש את הדפים של חטא מספר הזכרונות שלו, אלא דווקא לזכור את החטא ולרתום אותו לתפקיד חדש ולהשתמש בו כדי להגביר בקרבו את עוז הגעגועים דקדושה הפורצים בקרבו - הוא הזוכה לתשובה כזאת המעלה את הרע למדרגה של טוב...
לאור זה יובנו לנו עתה דברי ריש לקיש...: "גדולה תשובה שזדונות נעשים לו כשגגות" - מדובר כאן בתשובה של ביעור הרע. תשובה זו מוחקת את העוונות, אבל אינה מפריחה ואינה מפרה שום דבר חדש. הזדונות נעשות כשגגות, כאילו לא היו. הן נמחקות. אבל במאמר שני אומר ריש לקיש: "גדולה תשובה שזדונות נעשים לו כזכיות". הכוונה לתשובה של העלאת הרע. תשובה זו גורמת לאדם שיעשה מצוות ביתר עוז ואומץ מאשר עשה אותן לפני שחטא, שילמד תורה אחרת ממה שלמד לפני שחטא...
תשובה זו של העלאת הרע היא תשובה מאהבה ובה הזדונות נעשים כזכיות, ואילו התשובה של ביעור הרע היא תשובה מיראה, ובה הזדונות נמחקות ונעשות כשגגות. בתשובה מאהבה עולה האהבה עם התשובה, היא לוהטת באש שנפח בה החטא, היא מושכת את האדם בעבותות אהבה לעלות ולהתעלות. לגבי תשובה זו אמרו חכמים (לעיל פו.): "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד". תשאלו: איך ייתכן שבעל תשובה יגיע יותר קרוב ויותר גבוה מן המקום שהיה בו קודם? איך יכולים חטאים ליהפך לכוח דינאמי של קדושה?... נאמר (איוב יד, ד): "מי יתן טהור מטמא לא אחד". רק ה', הוא לבדו, יודע את המסתורין הזה. רבונו של עולם, יוצר הכל, הוא יצר את האפשרות שמטומאה תיוולד טהרה, ואפשר שגם רעיון העלאת החטא הוא בכלל זה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 176-177)

גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות וכו' כאן מאהבה

[לכן אומר המדרש (בראשית רבה פרשת לך לך) שאברהם הצטער על שעבד ע"ז בילדותו, וה' ענה "לך טל ילדותך" - טוב שעבד ע"ז כי עי"ז יודע להוכיח עובדי ע"ז כי הוא מבין את מעשיהם, ועי"ז גייר את הנפש "אשר עשו בחרן". וכן מי שלמד בשוגג או באונס חכמות חיצוניות או שפה זרה, יכול לעשות תשובה, וישתמש בזה לטובת ישראל. אבל לא יחטא בזה לכתחילה למטרה זו, כי הוא כאומר "אחטא ושוב".]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף לד ע"א) לטקסט

שזדונות נעשות לו כזכיות

והקרוב אלי לומר בזה, שכל מי שהוא חוטא ורב מרי נמשל לאיש בעל קרנים מנגח כלפי מעלה, בעבירות שבין אדם למקום ברוך הוא... שופר של ראש השנה... בקרן של איל, ועל ידו יגאלו ישראל מיד יצרם הרע... ולפי שהקרן הוא מקום החטא, על כן יהיה גם מקום התיקון, דוגמת עלי תאנה של אדם הראשון, כי במה שקלקל נתקן, כך בקרן נתקלקל ועל ידו יתקן והקטיגור יהפך לסניגור, כי כל בעל תשובה הזדונות נהפכים לו לזכויות, כך קרן זה מקום הזדונות ועל ידו יבוא אל הזכויות.

(כלי יקר בראשית פרק כב, יג)

התשובה השכלית... [מתוך] הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה... מלאה כבר אושר אין קץ, היא מהפכת את החטאים כולם לזכויות, מכל השגיאות היא מוציאה לימודים נשגבים, ומכל ההשפלות - עליות נהדרות.

(אורות התשובה, פרק א)

כשעוסקים בתשובה, צריכים להגדיר ביותר את מהותם של הטוב והרע, כדי שהחרטה וזעזוע הרצון מחיוב לשלילה יפלו רק על הרע ולא על הטוב. ועוד יותר, שצריך לברר את הטוב הנמצא בעומק הרע ולחזק אותו - כאותו הכח עצמו שבורחים מן הרע, כדי שתהיה התשובה כח פועל לטובה, המהפכת ממש את כל הזדונות לזכויות.

(אורות התשובה, פרק ט, אות ה)

התשובה העליונה, שכל עיקר כוונתה היא לא בהחלשת הרצון ובשבירת האופי האישי של האדם, כי אם באימוץ רצונו והגברת הערך של אישיותו, ומתוך כך - הזדונות מתהפכות לזכויות.

(אורות התשובה, פרק ט אות ז)

השאיפות השכליות הבהירות מרוממות את האדם... אמנם פועלות הן גם כן סיקול דרך תשובה על העבר... מפני... [ש]אור הדעת... עוקר את כל שרשי הרע מיסודם העיקרי ומחזירם לטובה, וזדונות מתהפכים לזכויות.

(אורות התשובה, פרק יד אות לה)

האדם בכל מהותו, באופיו ומאווייו, איננו עומד בזה העולם העתיד, שיתגלה בו אור המשווה את הטוב ואת הרע, כי אם בעולם ההווה, וגם העתיד הקרוב, שהטוב והרע בהם הם שני ערכים שונים ומתנגדים מן הקצה אל הקצה. על כן הוא אחוז במוסרות המוסר. והדרך המובילה את כל יחיד, ואת הכלל כולו, אל העולם הגדול של הטוב המוחלט, שערכי ההבדלה שבין טוב לרע מתבטלים בו, מרוב טובו ותגבורת שפעת חייו האדירים, הוא מפולש דוקא דרך אלה העולמים, ההווה והעתיד המתייחס אליו, שבהם הקווים מובדלים, ומתוכם בא הכל אל האורה העליונה, של ההשויה. "ודרך חיים תוכחות מוסר" [משלי ו, כג].
רק התשובה היא ההערכה שעל ידה נעשה האדם וכל היש מוצב כולו בעתיד המאושר הרחוק, חיי העולם הבא במילואם, ושם באמת הטוב והרע משתוים. והתסיסה של הרע, המתפרץ ומתעודד לערכי הטוב, באותה המהירות הנפלאה, מכשירתו לתוכן מרומם מאד, וזדונות מתהפכות לזכיות.

(אורות הקודש, חלק ב, אות כג, עמ' תצט)

גדולה תשובה שזדונות נעשית לו כזכויות, מפני שהתשובה עוקרת את "אל זר" שבקרב החוטא והופך אותו ליצר הטוב, שהוא עצם מהות והוויית האדם.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל, עמ' קצא)

מצד הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הוֹוִים לזכיות.

(אורות התשובה, פרק יא אות א)

השאיפות השכליות הבהירות מרוממות את האדם מעל חוג המעשה המצומצם. בשעה שהן מבוססות יפה, הן מזרזות אותו בתיקון המעשה של להבא ומיישרות לפניו את דרך החיים. אמנם פועלות הן ג"כ סיקול דרך תשובה על העבר, שאין קלקולי המעשה חוסמים את אורח חייו, מפני שהוא מכיר בבהירות עד כמה אור הדעת, המכינה ומייסדת את התשובה, עוקר את כל שרשי הרע מיסודם העיקרי ומחזירם לטובה, וזדונות מתהפכים לזכיות.

(שמונה קבצים, קובץ ז, אות נז)

שזדונות נעשות לו כזכיות וכו' כאן מאהבה

האחדות הגדולה, שצדיקים טובים, אדירי הקודש, מרגישים בעצמם מרוב אהבתם את כל היצור, שהיא הולכת ומתרכזת בצדיקי ישראל באהבת ישראל האידיאלית, היא ממשכת אליה את אור החיים ויסודו של כל יחיד ויחיד, ומהפכת את כל הנטיות היחידיות והמעשים שלהם לטובה ולקדושה.
מרוב תשובה מאהבה של אנשי מופת הללו, מתהפכים כל הפשעים לזכיות. ואור החיים היותר רוממים וקדושים מאיר ע"י כל פעולה וכל שיג ושיח של כל יחיד ויחיד שבישראל, והוא עומד הכן להתגלות בשעת הכושר, אשר מהרה יבוא ויגלה ויראה. "והיה בימים ההם ובעת ההיא נאם ד' יבקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר" [ירמיהו נ, כ].

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות לב = אורות הקודש, חלק ג, אות יז, עמ' שלא)

אין האדם צריך להכביד על עצמו ענינים חיצוניים הרבה, ואפילו ביחש למידות צריך להשתוקק אל השלמות היותר נישאה, אבל לא לבטל לגמרי בציורו את חפציו הטבעיים בתכונותיו, כי אם להשתדל להשלים את התכונות לצד המטרה היותר שלמה. וכי יפול לפעמים, לא יניח ללבבו להיות רפוי עי"ז, כי רפיון הלב מביא תקלות, כי אם יאחז מיד בתשובה מאהבה, וזדונות נעשו לו כזכיות. א"כ אין לפחוד כלל, ובכלל עיקר החשק צריך להיות השלמות האמיתית, שנאת הרע ואהבת הטוב.

(ראי"ה קוק, פנקס יג, אות קו)

תכונת בעל תשובה הגדול, שהוא גדול מעיקרו, בעל נשמה גדולה, שתחילת חטאו היה מסיבת ההרגשה הפנימית הגדולה על העולם והחיים, העוברת כל גבול יושר וצדק נהוג ומוסכם אפילו מצד כל קדוש ונשגב, מפני שכל חוק ומשפט, אפילו מצד התורה ומכ"ש מצד ההרגל וההסכמה, אפילו הסכמת חכמים ובתי דינים ע"פ חוק וע"פ דרכה של תורה, הכל הוא מתייחס אל החולשה האנושית והחברתית ונוגע לו ברב או במעט. אמנם זוהי גדולת הדבר ועומק ערכה של תורה הרחבה מני ים, המחוברת במדת ענותנותו של הקב"ה... שבכל עוז גבהות קדושתה היא יורדת עם כל הירידות הנדרשות לאדם הפרטי והכללי... אבל מי שלא הגיע לזאת המעלה העליונה, שהיא הגדולה שבגדולות, ענוה גדולה מכולם [ע"ז כ ע"ב], הנה תשאהו רוחו הגדולה ממעל לכל חק ומשפט, ואם לא יוּרק עליו טל תורה במדה גדולה כראוי לו, יצא החזיון המר המצוי לפעמים מכח עז ונפלא היוצא מערכו ומדתו. אמנם איש כזה, כאשר ישוב ורפא לו, כאשר יבוא עד מרום הגבול וידע כי בגובה אפו השחית את נפשו ואת העולם, כשישוב אל ד', הוא לא יעזוב לעולם לחוש את יקר נפשו ואת נטיותיו הרוממות שנשאוהו תמיד למעלה למעלה, הוא ידע אל נכון שעצם החפץ העליון הפנימי הוא בא מאוצר טוב, והוא גנוז עוד ביתר שאת ומעלה בתוך אוצר הטוב של "תורת ד' תמימה", הנותנת מקום בקצב ומדה לבוא לכל החמודות העליונות שהן ממעל מדיוק הקצב והמדה... הנה הוא יתקן דרכיו אבל יוקיר את הנטייה הרמה הפנימית שבקרבו... בעל תשובה כזה, שגם אותו האורח שבנפשו, שעל ידו פרץ את גדרות העולם, הוא בעצמו יכול להיות לאור נוגה, אע"פ שמעשיו מקבלים תמונה אחרת לגמרי, זהו הגדול שבבע"ת, שזדונותיו מתהפכים לזכיות ולאורו ילך חשך.

(עין איה, שבת נו ע"ב, אות פג)

מצד החיצוניות, כל ימי החורבן אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו [סוטה מט ע"א], אבל מצד הפנימיות העולם הולך ומתבסם. ועקבתא דמשיחא הוא מצב של ירידה חיצונית וביסום פנימי, ע"כ הוא מביא לאורו של משיח שבו מתמלא הכל, גם הביסום החיצוני, כי כשהפנימיות מבוסמת, קל הוא מאד לבשם את החיצוניות... והתשובה בזמן הזה היא תמיד תשובה עילאה, תשובה מאהבה, שזדונות נעשים זכיות גמורות, והחטא אינו יכול לפגום כ"כ כבדורות הראשונים, מפני רוב הביסום של העולם ושפע הרחמים והחסדים שזורחים בו. והצדיקים שבדור יכולים להמשיך שפע של חסד גדול כזה, עד כדי למחוק לגמרי את כל עוונות הדור ולהפכם לזכיות ממש, גם בלא תשובה גלויה מצד הדור, כי אם ע"י התשובה השכלית של הצדיקים לבדם, שהם שבים בעד הדור כולו, ובמחשבתם הם מחברים אליהם את כל הנשמות כולן של הדור, עד שהן מתחברות עמהן, ונעשו כולן שלמות ומזוככות. וההזרחה החיצונה החסרה להם מתמלאה מיד מהבהקת האור שבנשמת הצדיקים, מה שלא היה אפשר לעשות בעת שהיה חסר הביסום הפנימי.

(שמונה קבצים, קובץ א, אות תרסט, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' נט)

כשאדם שב בתשובה מאהבה, צריך הוא לסלוח לעצמו את כל עוונותיו, כמו שצריך לפייס את חבירו על עבירות שבין אדם לחבירו כדי להשיג סליחתו [לעיל פה ע"ב]. ואחר שבעיני עצמו יהיה מכופר ונקי מחטא, יתעורר עליו הקודש של חלק גבוה שיתהפכו כל עונותיו לזכיות.

(שמונה קבצים, קובץ א, אות תרעא, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה, עמ' מח)

בשעה שאדם חוטא, הוא בעלמא דפירודא, ואז כל פרט ופרט עומד בפני עצמו, והרע הוא רע בפני עצמו, ויש לו ערך רע ומזיק. וכשהוא שב מאהבה, מיד מתנוצץ עליו אור ההויה של עלמא דיחודא, שהכל מתארגן לחטיבה אחת, ובקישור הכללי אין שום רע כלל, כי הרע מצטרף אל הטוב לתבלו, ולהרים עוד יותר את יקרת ערכו. ובזה נעשים הזדונות לזכויות ממש.

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות צז = אורות התשובה, פרק יב אות ה)

וזהו "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר" (ישעיהו סא, ג), כי "פאר" היא מעלה ויתרון... ואפר הוא מצד שקלקל המשובח, שהם קדושת כוחות נפשה. והנה השל-ראש מפאר ומוציא לאור יתרון קדושת ישראל שחננם ה' ית' בכוחות גדולים וקדושים בנפשם לעמוד לפניו. וכשהיצר הרע מתגדל עד שבועט ח"ו בתפלין ש"ר, אז אדרבא מצד שפע המעשה נתהפך לרועץ ונתקלקל יותר, שמשתמש בכוחותיו הרמים לנאצה וחבל נמרץ ח"ו, א"כ נעשה אפר מפאר. וכשיוחזר הפאר יהיה תשובה מאהבה, כי "ובחסד עולם רחמתיך" (שם נד), ו"זדונות נעשו לו כזכיות", א"כ מאפר יהיה פאר ודאי.

(חבש פאר, פרק טז עמ' סד-סה)

כל חטא שבא ממקור כזה שרובו טוב, מה שהוא אות שבאמת בפנימיותו כולו הוא טוב, יש בו באמת בגנזי פנימיותו אור גדול וישועה רבה... אלא שכך היא המדה, שהטוב והבנין העולה מתוך החטא צריך הוא שיזוקק הרבה עד שיהיה עולה לשכלול היצור כולו, והזיקוק הוא מדת היסורין ממרקי החטא, כלומר המזקקים את החטא הבא מעומק הטוב - מכל כיעור החיצוניות שלו, ומעמידים אותו על יסודו הפנימי החי חיי אמת וקודש... צריך כל חטא, גם קל וקטן שבקטנים, להזדקק כדי להיות מוכשר לשמש אותו הפועל הכללי העליון והמצוחצח, שנועדה לו כל תנועה של נשמה קדושה... וכל תשובה מאהבה באה עד אותו המקור הפנימי, שמשם כל העשוי הוא טוב ובנין של תום ויושר למפרע, והזדונות המתהפכים לזכיות אינם צריכים ליצירה חדשה, כי אם להתגלות מקוריותם; כי גם "השמים החדשים והארץ החדשה", שעתיד הקב"ה לעשות בימי משיח, אינם צריכים חידוש, כי קיימים ועומדים הם.

(שמונה קבצים, קובץ ה, אות ט = אורות התשובה, פרק יא, אות ו)

פגם הברית, ע"י השחתתו המעשית ביסוד המוסר והשכל היותר נעלה, יסוד חיי העולם, חיי העתיד, פועל הוא באדם החשכה פנימית, שאי אפשר לו עוד להכיר לאמתתו כל ערך של כל ענין נחמד וקשר אמתי אל כל ענין תכליתי מוסרי, שהם כולם ענפים מהמוסר היסודי המחוקק למטרת חיי העולם של העתיד היותר גדול. על כן כל ציורי המוסר הם בו ברפיון וצריכים סעד גדול, וגם כל דבר קל מפריע לו ממהלך שלמותו. אבל אחרי ההתגברות בתשובה מאהבת ד', עם העיון באגדה, שמתוך כך אז האדם מכיר את מי שאמר והיה העולם [ספרי דברים פיסקא מט], מאיר עליו כח יסוד הטוב. אז הוא מתעלה מתחלה ע"י עצם נקודת האמונה, אע"פ שאינו מרגיש בבירור ציור פנימי, ואח"כ משתלם בו ג"כ האור הפנימי, והריחוק עצמו נעשה קירוב, שמתוך שאור הצדק המורגל אינו פועל עליו כבר להחיותו, מוצא הוא בעצמו עוז צמאון להעלות את הציורים למעלה יותר עליונה, ונמצא שהזדונות מתהפכים לזכיות.

(מוסר אביך, מדות הראיה, ברית, אות ג [ובדומה בפנקס יג, אות יד, עמ' טו])

הפשטיות של אהבת ד', ותענוג הקודש שבה, כוללים בקרבם את כל אור העולמים, את כל חמדות החיים הגשמיים והרוחניים, וכל העינוגים שבעולם הינם כלולים ביסוד עונג זה בתמצית הקדושה והטהרה... ודוקא באהבה בתענוגים, הממתקת בעומק מתקה יסורי בשר נוראים, כמסרקות של ברזל בגופניות, ויסורי גיהנם ברוחניות, ע"י העברה של צדיקים במעמקיו, היא מכילה קצת התגלות של עומק אור עונג זה, שמהפך ברוב כוחו את כל המרירות למתיקות מוחלטת. וממילא מתעלה ציור זה, החי בלב קדושי הדורות, למרום החיים, וע"י התערבות כח החיים בזרמי הנשמות הרבות, מהפכים את כל החטאים, העוונות והפשעים וכל קטיגוריהם, לזכויות ואורות נעימים, בנועם ד' של תשובה עילאה.

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות רא)

אם מזדמן הדבר, שאוכל אדם במחשבה פסולה או נמוכה, והוא שב מיד לאחר האכילה לרומם את מחשבתו וכוחותיו בתשובה מאהבה, הרי הוא מתקן את העבר, כאילו היתה תחילת האכילה בכוונה טהורה. וזמן העיכול, הראוי לברכת המזון [ברכות נא ע"ב], מסוגל יותר להרמה עליונה זו, הראויה לכהני ד', אשר את לחם ד' הם אוכלים, כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים [פסחים נט ע"ב].

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות רמו)

מרוב תשובה מאהבה של אנשי מופת הללו, מתהפכים כל הפשעים לזכיות. ואור החיים היותר רוממים וקדושים מאיר על ידי כל פעולה וכל שיג ושיח של כל יחיד ויחיד שבישראל, והוא עומד הכן להתגלות בשעת הכושר, אשר מהרה יבוא ויגלה ויראה. "והיה בימים ההם ובעת ההיא נאם ד' יבקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר".

(אורות הקודש ג, עמ' שלא)

בכל עת אשר הצמאון האלהי יכביד אכפו על הנשמה המִטהרת מחלאת הרפיונות השכליות והמוסריות, עצב איום יגלה, ממראה האור המבהיק, המראה בבליטה נוראה את כל מערומי הנפש, את כל צדדי רפיונה, חולשתה וחשכתה... אז תעוז החכמה לחכם, ואור חסד מעולם אין-סוף, מאור הצחצחות העליונות, יופיע. רוח חדשה ולב חדש יברא, מעטה הענוה והדכאות יצרף כאש וכבורית מכבסים את כל סיגי הנשמה, וברק מוסר עליון והדר חפץ ויכולת ממקור הטהרה ישולח בכל חדרי לבב... אז יגלו אורות מאופל, מכל נטיית חטא וכל משגה יציצו פרחי תועלת, לדרוך על במתי מרומים, וגבורת תשובה מאהבה תחל לפעום, וזדונות יהפכו לזכויות.

(מאמרי הראיה עמ' 295 = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' עא)

מפני זאת, שמעולם לא עומעמה האורה הפנימית בקרב ישראל להיותם חלק ד' ממש, מפני זאת מוכנים הם לתשובה מאהבה עד שזדונותיהם נעשים זכויות ממש. כיון שהפנימיות נוראה ונשגבה וחלק אלוה ממעל היא, אי אפשר שכל פעולה של אדם מישראל לא תביא ברכה לכללות ההויה, אלא שהועמדה ההויה בתכונה כזו שבעשיית הטוב והישר מתגלה הברכה והתיקון תיכף, ובעשיית הרע לא תתגלה הברכה זולת לאחר עבור זמן רב ויסורי גהנום וכף הקלע. זהו גם אמרם ז"ל: למה נקרא שמם אלהים אחרים? שמאחרים את הטובה לבא [מכילתא יתרו], כי אין הענשים באים כנקמה, כי אם כדרכים אל התיקון הנדרש. מי שבפנימיותו דבוק בחי העולמים, אי אפשר שגם במעשיו הרעים אשר עושה בנפשו לא גנוז הטוב, ומתגלה פנימיות זכותית זו על ידי התשובה ודרכי העונשים והיסורים, משא"כ באומות העולם.

(מי מרום חי"ב, פרשת ראה, עמ' פב-פג)

הכח המהפכני הגדול הזה מתגלה גם בתשובה מאהבה שמהפכת עוונות לזכויות. לזכויות! לכן במעמד הנשגב הזה של תשובה מאהבה אין לומר ש"הימים הראשׁנים יפלו", אלא אדרבה "בימים ההם ובעת ההיא, נאום ד', יבוקש את עֲון ישראל ואיננו, ואת חטּאת יהודה ולא תמצאינה, כי אסלח לאשר אשאיר". בהשקפת עולם בה הרוממות האלוהית מקפת כל, מתגלה המהפכה מעבר לעתיד, וזו השמחה היותר גדולה.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תבוא, עמ' 403)

יש מעמד רוחני יוצא מן הכלל, גדול אדיר ונשגב: תשובה מאהבה. בדברי חז"ל למדנו שתשובה מאהבה עושה מהפכה כזאת שמהפכת עוונות לזכויות. כח מיוחד. "מלאך רע בעל כרחו יענה אמן" [על פי שבת קיט, ב]. ממש, מזיד נעשה זכות! זה לא פשוט כל כך. רק בכח האדיר של תשובה מאהבה. מתוך הכרה גדולה, חכמה גדולה, אמונה גדולה, מתגלה מצב כזה.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תבוא, עמ' 381-382)

במדרש (במדבר רבה י, א) כתוב: "תני רשב"י: הרי שהיה אדם רשע גמור כל ימיו ובסוף נעשה צדיק גמור, עליו הכתוב אומר (יחזקאל לג, יב) 'ורשעת הרשע לא יכשל בה'. א"ר יוחנן: לא עוד אלא כל עבירות שעבר, הקב"ה מונה אותן לו זכיות...". והעיר רבינו: "ע' יומא פו לריש לקיש בתשובה מאהבה זדונות נעשות כזכיות".

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תבוא, עמ' 381-382, בהערה)

במדרש (שמות רבה לא, א) כתוב: "...מנין אתה אומר שאם שב אדם ועשה תשובה אפילו יש בידו עונות הרבה הוא עושה אותן זכיות? דכתיב (יחזקאל לג, יט) 'ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה', (שם יח, כב) 'כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו'" והעיר רבינו: "אולי כפל הלשון 'שב' ו'עשה תשובה' מכוון למעלה עליונה של תשובה שבה הם נעשים לזכיות, וע' יומא פו".

(שיחות הרב צבי יהודה, פינחס, עמ' 344-345, הערה 33)

"כי מלאה צבאה כי נרצה עונה". אנו מוצאים בדברי חז"ל שאסור לומר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים". להזכיר לאדם עבירות שעשה - זה מצער אותו ומקנטר אותו, וזו ודאי רשעות. אבל כאן הוא להיפך. מזכירים עוונה שהיה, עוונה שכבר נרצה, נתבטל ונעקר מעיקרא על ידי תשובה מאהבה המהפכת זדונות לזכויות. יש התרצות אלוהית. רבונו של עולם התרצה אִתנו, עִם עַמנו ועִם ארצנו... מצב זה קצת דומה למצבנו עכשיו, באחרית הימים, בעקבתא דמשיחא.

(שיחות הרב צבי יהודה, ואתחנן, עמ' 133-134)

שזדונות נעשות לו כזכיות וכו' כאן מאהבה כאן מיראה

דבר פשוט, שאע"פ שכל תשובה מועלת, וכל זמן שאדם מתחרט מן החטא, אפילו בהרהור תשובה בעלמא, החטא הולך ומתכבס, מ"מ ודאי אינה דומה כלל מעלת התשובה הבאה עם השכל, שישכיל בגדולתו ית' ויקר קדושת התורה ומצוותיה ומעלת ישראל ומה שהאדם פועל לטוב בעשותו רצון קונו, שכל אלה הענינים יביאו את האדם לתשובה מאהבה "שזדונות נעשות לו כזכיות", אל התשובה הבאה בלא חשבון כזה, כי אם מיראת עונש פשוטה. אבל החילוק בין תשובה מיראת העונש לתשובה מאהבה הוא, שתשובה מיראת עונש אינה צריכה שום הכנה כלל, כי תיכף כשמשים על לב כי אין הקב"ה ותרן, ושיבוא במשפט על כל נעלם, הוא מתחרט מחטאיו, משא"כ תשובה מאהבה דרושה לחשבון והבנה להשכיל בהעיקרים המביאים אליה.

(מדבר שור, דרוש יח, עמ' קע-קעא, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קיג-קטו)

עוד אמר שבבבלי סוכה (נג, א) איתא שבשמחת בית השואבה היו אומרים: "אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו", ואילו בירושלמי שם [סוכה פ"ה ה"ד] איתא רק "אשרי מי שלא חטא" ולא יותר, והטעם הוא מפני שקדושת א"י גורמת שיעשה תשובה מאהבה, שאז זדונות נעשות לו כזכיות כדאיתא, וממילא הוא כמי שלא חטא.

(מפי הראי"ה, מרשימות רבי דוב מילשטיין, בשמן רענן ח"א עמ' רכג-רכד)

ומה הוא דבר זה של ירמיהו? "בימים ההם ובעת ההיא, נאום ד', יבוקש את עון ישראל ואיננו, ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה, כי אסלח לאשר אשאיר" [ירמיהו נ, כ]. ומדוע יבוקש אז עוון ישראל? אלא שלעתיד לבוא, יחזרו כל ישראל בתשובה מאהבה, ואז יהפכו כל הזדונות לזכויות, על כן יחפשו כל חטא ועוון על מנת שיתהפכו לזכות.
מסופר על אחד מהחסידים, ר' חיים דוד [פרופ' ברנארד - ר' חיים דוד בן יששכר בר פלקינזון, תקמ"ב-תרי"ח], שהיה בעל תשובה, שלפני מותו ראוהו מכריו מהורהר מאוד וחשבו שהוא חושב על מצבו לפני שעשה תשובה. ביקשו לנחמו ואמרו לו את הפסוק: "והימים הראשׁונים יפלו" [במדבר ו, יב]. השיב להם, שאדרבה, אינו רוצה שהימים הראשונים יפלו, אלא ייזכרו, מפני שהוא שב בתשובה מאהבה ועוונותיו יתהפכו לזכויות.

(שיחות הרב צבי יהודה, פינחס, עמ' 344-345)

גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות וכו' כאן מאהבה וכו' תשובת המוחלטין מעכבת הפורענות

עוד טעם שאין חשש לימות המשיח שתסור בעסק המסחור לחו"ל, "כי תשוב" בכל לב ובכל נפש, היינו תשובה מאהבה, ומי ששב מאהבה עומד לעד לעולם ואינו מתנודד כמו העובד מיראת העונש. (הרחב דבר: והיינו דברי ירמיהו הנביא ד' בבאור: "אם תשוב ישראל וגו' אלי תשוב ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה, והתברכו בו גוים ובו יתהללו כי כה אמר ה' וגו' נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים וגו' פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רוע מעלליכם".
ביאור המאמר, ירמיהו הזהיר את ישראל שבדורו: אם ירצו לשוב, יהיה דווקא "אלי", פירוש, מאהבת ה' ולא מאהבת עצמו היינו יראת העונש, "ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד", לא יהיה באופן שהוא מתנודד ואינו בטוח שיעמוד לעד, אלא תהיה מאהבה ואז לא תנוד.
ופירש עוד עד היכן יגיע כח התשובה עד "ונשבעת חי ה' באמת"... ופירש הנביא טעם על אזהרה שלו, שהיא לא מחוקי התשובה, שמתקבלת אפילו היא מיראה, כמו שאמר הושע הנביא... "שובה ישראל וגו' כי כשלת בעונך", ומפרש הגמ' ביומא דף פו, ב, שהוא מיראה, ע"כ פירש "כי כלה אמר ה'" וגו'. והענין, שנבואה זו אמר ירמיה סמוך לשתי שנים אחרונות שלפי חרבן בהמ"ק, ואיתא בגיטין דף פח: צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים שתי שנים לונושנתם, שאלמלי ישבו כל משך "ונושנתם" בארץ, לא נשתייר ח"ו מישראל שריד ופליט. וביומא שם איתא עוד: גדולה תשובה ומע"ט שהוא כתריס בפני הפורענות [אבות פ"ד משנה יא]. וע"כ מיירי אפילו מיראה, דאילו מאהבה לא שייך כתריס, שהרי עונות נעשים כזכיות... ואין מקום לפורענות. אלא אפילו מיראה, מ"מ א"א שיגיעו היסורים בשעת תשובה.
מעתה יפה הזהיר ירמיה בזמנו בשם ה' "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים" - רוצה אני שתחרשו לבבכם רק באופן שלא יגדל מזה קוצים, ומפרש עוד היאך יצא מזו החרישה קוצים? "פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה" וגו', היינו דתשובה זו תהיה כתריס, שלא יחרב הבית בשנים אלו של תשובה, ואח"כ יעברו משך "ונושנתם" והתשובה תתנודד, ואז לא תהיה לכם תקומה ח"ו, ויהי הניר בשביל גידול קוצים; ע"כ אם תשובו יהיה דווקא "אלי", מאהבה, ולא תנוד לעולם).

(העמק דבר, דברים ל, י)

גדולה תשובה שמארכת שנותיו של אדם

הקב"ה כביכול, מאריך אפו, אפשר יחזור בתשובה. את זה מבארים המפרשים: גדולה תשובה שמאריכה ימיו ושנותיו של אדם, רוצה לומר שכל המצוות המאריכות את הימים, הוא לאחר שעשה את המצווה, גדולה תשובה שמאריכה את ימיו, כדי שיעשנה.

(כתבי רבי יהודה אלקלעי, חלק א, עמ' 135)

שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים שנאמר ונשלמה פרים שפתינו שמא תאמר פרי חובה תלמוד לומר ארפא משובתם אהבם נדבה

אמרו חז"ל ביומא: גדולה תשובה שהיא כאילו בנה מזבח [גירסת עין יעקב] והקריב עליו קרבן שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו". להבין ענין הדמיון במה שתשובה דומה לבנין מזבח והקרבת קרבן, הוא שבאמת הרבה טעמים נאמרו בעניני הקרבנות בדברים העומדים ברומו של עולם, אך בפשוט י"ל טעם, שהרי כתב רבינו יונה החסיד ז"ל (שערי תשובה, שער א, עיקר תשיעי, אות לא) שעיקר התשובה מעיקריה הוא לכבוש תאותו, מפני שהתאוה היא שורש לכל העבירות, וכאשר יתקן אותה יתקן העבירות. אך יש בזה עצה יותר נחוצה, דהיינו שלא די שיכבוש את תאותו מדבר הרשות, ואין צ"ל ח"ו דבר איסור, רק שעוד יחזיק במעוז, שאותן התאוות יכניס בקדושה ע"י מה [שֶׁיְכַוְנָן?] לתורה ומצוות ויראת ד', ובאופן כזה יתהפכו עוונותיו לזכיות. והנה בפשט ענין קרבן בעלי חיים הוא כמו שיש בהליכה אחר התאוה בעניני הגוף, ראש לכולם הוא ענין אכילה ושתיה, וכמש"כ... (בראשית רבה יד, טו) שיתפלל שלא יכנסו אכילה יתירה לתוך מעיו, וענין הקרבנות הוא שבשר הוא ראש לתאות האכילה, כדין זולל וסובא, שאינו נעשה כי אם ע"י סביאת יין וזולל בשר כדברי חז"ל (סנהדרין ע, א), ע"כ הוא מקריב זה לפני ה' ית', להראות שהוא משבר תאותו. וזה שאמר הכתוב "ונשלמה פרים שפתינו", כמו ענין הקרבן להקריב הכח המתאוה לכבוד ה' ית', כן נקבל על עצמינו בשפתינו באמת. והנה כל זה אם מקבל על עצמו לכבוש תאותו בדבר איסור, אך מדבר היתר י"ל שהוא במקום קרבן נדבה, ועל זה אמר "אהבֵם נדבה".

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קלה-קלו)

ונשלמה פרים שפתינו

מְלֵאֵי חַיִּים הֵם לָנוּ הַזִּכְרונות הָאֲצוּרִים בַּזֵּכֶר שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים, על פי הַמָּסֹרֶת וְעל פי תִּקּוּן סוֹפְרִים, על פי קַבָּלַת אָבות מִקֶּדֶם או על פי שָׂרִיד מֵעִקַּר חִיּוּב דִּין תּוֹרָה, לְפִי הִתְפַּצְּלוּת הַהַכָּרוֹת הַמִּתְפָּרְדות בַּשִּׁטּות הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁל חָכְמַת הַהֲלָכָה לְכָל הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ. מְצומָּקִים נִרְאִים לָנוּ עַתָּה הַדְּבָרִים, צוּרָה דַּלָּה יֵשׁ לָהֶם מִבַּחוּץ, אֲבָל חַיִּים וְעִנְיָן רַב הֵם מְלֵאִים בִּפְנִים. אָנוּ מַעֲרִימִים עַל שְׁמִירַת הַשְּׁמִיטָה בִּמְכִירָה לְנָכְרִי אֶת הַקַּרְקָעוֹת, מְקַיְּמִים אֶת נְתִינַת הַמַּעַשְׂרוֹת לַכּהֵן וְלַלֵּוִי ע"י תִּקּוּן שֶׁאֵין בּוֹ הֶפְסֵד גָּדוֹל לַנּוֹתֵן, וְלֹא רֶוַח גָּדוֹל לַמְקַבֵּל, מְבָרְכִים וּמַפְרִישִׁים... "מְשַׁלְּמִים פָּרִים שְׂפָתֵינוּ", שֶׁפֶךְ שִׂיחַ תַּחַת סְדָרִים חַיִּים, בְּמִשְׁטָר חַי וְקַיָּם, הַמָּלֵא הוֹד וְיִפְעָה, שִׁירָה וְזִמְרָה עז וְחֶדְוָה. אֲבָל אֵלֶּה הַגַּרְגְּרִים הַזְּעִירִים כּחַ צְמִיחָה גָּדוֹל גָּנוּז בָּהֶם, אֶל כָּל מַה שֶּׁהֵם עוֹרְגִים, מִכָּל מַה שֶּׁהֵם צוֹמְחִים בֶּעָבָר, וְאֶת כָּל מַה שֶּׁהֵם עֲתִידִים לְהַצְמִיחַ לְהַבָּא.

(אורות התחיה, ה, עמ' נז)

גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו

ויראה הטעם ע"פ מה שכתוב בחו"מ סי' ע"ז [ס"ו], דשני לווין שהן ערבים קבלנים, ומחל המלוה לאחד מהם, כל החוב מחול, וגם לחבירו אינו יכול לתבוע. וכל ישראל ערבים זה בזה[שבועות לט ע"א] כנודע. ומסתברא לי שהם ערבים קבלנים, דהא ה' יתברך יכול להשתלם מכל אחד ואחד מהן, והתשובה עיקרה ע"י פיוס לה' יתברך, ולכו"ע מחול לכל.

(רבי יהודה הלר, תרומת הכרי, פתח השער, אות ר)

התשובה הכללית, שהיא עילוי העולם ותיקונו, והתשובה הפרטית, הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד, עד כדי דקות הפרטים של תיקוני התשובה המיוחדים, שרוח הקודש יודע לפרטם לפרטים היותר בודדים, הן ביחד תוכן אחד. וכן כל אותם תיקוני התרבות, שעל ידם העולם יוצא מחורבנו, סדרי החיים החברתיים והכלכליים, עם תיקוני כל חטא ועוון, מחמורים שבחמורים עד דקדוקי סופרים ומדות חסידות היותר מופלגות, כולם עושים חטיבה אחת, ואינם מנותקים זה מזה, "וכולהו לחד אתר סליקין". א"א לאדם שיהיה מצטער בצרת הציבור כי אם כשיקדש דרכיו ויתקן מדותיו וישוב בתשובה שלמה. ההשתתפות בצרת הציבור בעומק הלב היא ג"כ שכר מצוה, שזוכים לזה רק זכי הנפש תמימי דרך ההולכים בתורת ד'. באמת אי אפשר להתרומם אל התשוקה הרוחנית של ישועת הכלל בלי תשובה פנימית עמוקה מכל חטא ועון. אמנם יחיד ששב במובן זה מוחלים לו ולכל העולם כולו, וכן יכולים רבים להתעלות לתכונה האידיאלית הגנוזה בנשמת האומה ע"י תשובת היחיד, השב להתאפשרות הזרחת תשוקת גאון האומה בטהרתה.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' שלה-שלו)

ההגנה העיקרית לבל תתרבה המגפה הרוחנית... היא הצעקה והאנחה והמחאה הנמרצה שיראי ד' מתאמצים למחות בכל עוז ועצמה נגד עושי רשעה ומרימי יד בקדושתנו הנצחית, כי עי"ז שכינתא קמה מעפרה ומגלגלת הכל על העמים, ומקורם נכזב, כי גם יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כלו, שלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, כאשר ישראל הם גוף אחד מוצק, ונעשים אז בבחינת "עמד ניקף וגדר את שלו מגלגלין עליו את הכל" (ב"ב ד, ב), כלומר כל הזכויות על ישראל וכל החובות על העמים.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ו, ממעייני הישועה ח"ב פרק ט, עמ' קלו-קלז)

[הערה למחזור עם פירוש אהלי יעקב, לראש השנה, לר' יעקב ן' יצחקי, ירושלים תרסח] דף ה ע"א, "רחץ וטהר". ראוי להשלים עם ד' כת"ר, כשם ששם אמרו לו [לנעמן] שהוא דבר קל [הטבילה בירדן], והריוח מרובה, שרק ע"י הרחיצה הקלה ישיג רפואה שלמה, ה"נ התשובה היא קרובה מאד וקלה, כעדות תוה"ק "כי קרוב אליך הדבר מאד", והריוח גדול מאד - רפואה שלמה לגוף ולנפש ולכל העולם כולו, כדברי חז"ל בשלהי יומא, שאפי' אחד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו ומביא רפואה לעולם, וכמשל הר' יונה בשערי תשובה [שער א סי' ב] ע"ד התפוסים ע"י עון למלכות, שהשאיר להם מחתרת פתוחה, והיה הקצף גדול על מי שלא ברח, כיון שראה המחתרת פתוחה לפניו, שמע מינה שרצון המלך להנצל על ידה בנקל, כי חפץ חסד הוא.

(אגרות הראיה, כרך א, אגרת קלה, עמ' קסו)

היכי דמי בעל תשובה אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום

לפי זה יקשה מי שאינו בימי עלומיו איך יעשה תשובה שלמה, שמא תאמר שכך הם הדברים שאין תשובתו שלמה וגמורה, זה אינו, שהרי אמר בסוף פרק קמא דקדושין: ואפילו רשע גמור כל ימיי ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשע, שנאמר: ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. והרי באחרונה אינו באותו פרק. ואמרו גם כן רבותינו ז"ל תשב אנוש עד דכא, עד דכדוכה של נפש. אלא פירוש הענין כך הוא.
התשובה, יש לה שני תועלות עצומים, האחד, כפרת החטאים הקודמים, והשני, תוספת הזכות יותר, שאם לא עשה העבירות ושב מהן, כי מלבד שהתשובה מכפרת העונות הקודמים, היא מצות עשה מן התורה, והיא מן המצות שהודיעונו רז"ל שהם בתכלית השכר, ובזה החלק השני דברו שם ביומא שהרי אמרו שם ביומא: גדולה תשובה שזדונות נעשו לו זכויות, שנאמר: ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה יחיה. ועוד אמר שם: גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם, הנה שזאת התשובה שדברו עליה ביומא אינה מועלת בכפרת העונות לבד, אבל היא מוספת זכות גדול. ועל זה אמר שם: היכי דמי בעל תשובה וכו', שכחה גדול כל כך, שלא די שהיא מכפרת העונות הקודמים אבל נותנת זכות כל כך כגון שבאתה דבר עבירה לידו וכו'.
והתשובה שאיננה מעולה כל כך, אמנם תספיק לכפר העונות הקודמים, אבל לא תוסיף זכות. ואמנם, צריך בתשובה הזאת גם כן שתהיה גמורה, לא שיאמר האדם אבל חטאנו אשמנו, בפיו ובשפתיו, ולא יפשפש במעשיו תמיד, אלא צריך לכל אדם לחפש דרכיו תמיד, הן בעבירות שבין אדם למקום הן בעבירות שבין אדם לחבירו, ושיהיו עונותיו לנגד עיניו תמיד שהרי אנו רואים משיח צדקנו שאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. עם היות אמרו רז"ל, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. ואף על פי כן מפני שהיתה לו קצת שגגה, היה שם חטאו נגדו תמיד, והיה דואג ומצטער עליהם כמו שאמר: כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. עם היות שלא חטא החטא הנראה, וכל האומר דוד חטא איני אלא טועה.

(דרשות הר"ן, דרוש ו)

באותה אשה באותו פרק באותו מקום

תכלית התשובה הנבחרת הוא אמרם ה"ד בעל תשובה, באותו מקום ובאותה אשה, שקשור בה ככלב ומ"מ עזב לעשות הרע. ובזה תבינו, כי במקום שאדם חוטא, שם נברא משחית, והוא שורה באותו מקום וכונן חיציו להשחית ולהתעות בני אדם... ולכך אמרו ה"ד בעל תשובה באותו מקום דייקא, ששם חטאו ועונו פעלו משחית לחבל ולהתעותו והוא ניצל ממנו, זהו לאות כי הוא בעל תשובה גמור, והקב"ה מסייעו ועוזר לו בלי יכשל בם...
ועיקר תשובה כנ"ל, באותו מקום ואותה אשה, כי אם יהיה בעל תשובה סגור מבלי גשת במקום נשים כלל, אין ראיה שנשבר יצרו כ"כ למנוע מן החטא. אם יזדמן לו אשה ההיא שקשור בה ככלב, וכן בשארי עבירות, מי שחטא באכילת טריפות וכדומה ממאכלים אסורים, אם ימנע עצמו ממאכל כלל וכלל אין זה בגדר באותה אשה, אבל אם ימָנע ממאכל איסור אף כי אכל ממאכלים מותרים, הרי זהו באותה אשה. כי המאכל לפניו ומ"מ נמנע מאכילות אסורות.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו אשה ובאותו מקום - כי מקום החטא ושער שעבר בו צריך ששם תהיה גבורתו להתגבר על יצרו, שכבר טעם פה טעם עבירה ומבקש לימודו. וזה הוא שאמר (הושע ב, א) "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי", דווקא במקום החטא אשר שם "יאמר להם לא עמי אתם", במקום ההוא תהיה התשובה ושם "יאמר להם בני אל חי".
וי"א [עקדת יצחק, פרשת כי תצא, שער צז, פג ע"ב] שזה כוונת רז"ל (ברכות לד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, כי הבעל תשובה צריך לעמוד במקום אשר עמד שם בראשונה ולהתיחד עם אותה אשה אשר חטא, אבל לצדיק גמור אסור היחוד, כי אסור להביא נפשו בנסיון. נמצא שיחוד דהיינו עצם התשובה מטמא הטהורים ומטהר הטמאים, וכן צריך כל בע"ת להטות לקצה אחרון בדבר שחטא בו כדי שיצא לדרך הממוצע, כדרך האומנין הרוצים ליישר עץ מעוקם שצריך לעקמו לצד שני, אבל לצדיק גמור לא.

(כלי יקר, במדבר פרק יט פסוק כא)

[עיין גם לקט ביאורי אגדות לעיל פא ע"ב בשם עין איה]

כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח לא קשיא הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם וכו' כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום

וחכמי ישראל זכרונם לברכה פרשו פעמים שהמכסה פשעיו לא יצליח, כמו בעברות שבין אדם לחברו, כי אין לו כפרה עד אשר ישיב הגזלה והחמס והעשק, ועד אשר יבקש מחילה מאשר הציק לו, או הלבין פניו, או ספר עליו לשון הרע, או בעברות שבין אדם למקום שנתפרסמו לבני אדם, כי העושה עברות בפרהסיא מחלל את השם, וחייב להתאונן ולהתאבל עליהם לפני בני אדם לקדש את השם. וזהו שכתוב (ירמיה לא, יח) "כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך". ענין "נחמתי" - החרטה והצער, כי עיקר התשובה במרירות הלב כאשר בארנו. "ואחרי הודעי ספקתי על ירך", אחרי שנודעתי לבני אדם והתפרסמו עונותי, התאבלתי במעשים נראים לבני אדם, כמו (יחזקאל כא, יז) "ספק אל ירך", ונאמר (איוב לג, כז) "ישר על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי".

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער א, אות יח)

אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו שניה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו וכו' וכי תימא הני מילי בציבור אבל ביחיד לא

וי"ל דיש הבדל בין יחיד לציבור על פי דברי הגמרא דמדת 'מעביר ראשון ראשון' היא דפעם ראשונה ושניה מוחלין לו, שלישית אין מוחלין לו, ובציבור כתיב "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו", דרביעית אין מוחלין. והטעם, דיש ב' עניני חזקות, וי"ל דבזה פליגי רבי ורשב"ג אי תרי זימני הוי חזקה או תלת זימני, ואנן קיי"ל באיזה דברים כרבי ובאיזה כרשב"ג, נשואין ומלקות כרבי, וסתות ושור המועד כרשב"ג (יבמות סד, ב). דהיינו דיש לפרש טעם החזקה בב' אופנים: או שהחזקה מגלה לנו שטבע המוחזק הוא לזאת החזקה למפרע, למשל השור, בפעם אחת י"ל מקרה הוא, אבל כשהוחזק, מתגלה טבעו שהוא נגחן; או י"ל שאין טעם החזקה מפני שמתגלה טבעו למפרע, כי אם בפעם אחת עוד לא הורגל להיות נגחן, וע"י ריבוי הנגיחות נקבע בו הטבע מכאן ואילך. משום הכי, אם נאמר דהוא גילוי מילתא, די בב' פעמים, והפעם הג' כבר מצורף הוא לחיוב, אבל אם בעינן קביעות דלהבא, על כרחך בעינן ג' פעמים...
והנה אמרו חז"ל (ברכות סא, ב): "בינונים זה וזה שופטן", יצה"ט ויצה"ר. א"כ י"ל דהאדם ע"י החטא הוא מגלה דעתו שהוא בורר לו יצה"ר לשופטו, והכתוב אומר "כי יעמד לימין אביון להושיע משׁפטי נפשו" (תהלים קט, לא). וכיון שיש בחזקה זו משום גילוי מלתא למפרע, משום הכי די בב' פעמים ושלישית אין מוחלין לו, דחזקה של גילוי מלתא למפרע מצטרפת פעם ג' לדמעיקרא. אבל בציבור לעולם החטא מקרי בהם, ואין כאן חזקה דלמפרע, כי אם שהורגלו ע"י פעולות. על כן צריך ג' פעמים וברביעית אין מוחלין.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה, עמ' קצ-קצא = ניצני ארץ ג, עמ' 8-9 = אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך ב עמ' 159-160)

עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר וכו' ככלב שב על קאו וכו' רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שכן שהוא משובח

לענין הווידוי יש ב' טעמים, כי עיקר התשובה היא בלב, והוידוי אינו כי אם מצוה פרטית. וי"ל שטעמא הוא כדי לחזק ציור התשובה, שדיבור הפה מחזק כח המחשבה כענין "מעשה מוציא מידי מעשה" [סוכה יד ע"א], והדיבור נחשב כמעשה. או י"ל דכח התשובה הוא דבר מחודש, נעשה כבריה חדשה, ואין צריך כלל "להוציא מיד מעשה", אלא שכיון שכבר עשה תשובה, החטא הוא נמאס בעיניו מאוד. וכבר אמרו חז"ל [אבות פ"ד מ"ב] ש"שכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה", היינו שבעולם הבא האדם מכיר גנות החטא, על כן זכרון החטא הוא עונש וצער גדול. וענין הוידוי אחר התשובה הוא, שע"י התשובה שקודם הוידוי מתעלה האדם למעלה של מעין עוה"ב עד שהחטא נמאס בעיניו מאד וזכרון החטא הוא לו צער גדול, ובתור קנס וצער באה חובת הוידוי. ובהא פליגי, ת"ק סבירא ליה דעיקר הוידוי הוא מצד צער, א"כ אין ראוי להיות מתוודה כי אם כפי שחייבה תורה, אבל כיון שמתוודה גם בלא חיוב, הוא מורה על עצמו שזכרון החטא אינו מביאו לצער גדול, א"כ הוי "ככלב שב על קיאו". וראב"י סבירא ליה שיסוד הוידוי הוא לחזק כח התשובה, דצריך "מעשה שיוציא מידי מעשה", א"כ הרי זה משובח, דחיזוק כח התשובה אין לו שיעור למעלה...
והנה יסוד התשובה הוא שלושה דברים: חרטה, עזיבה, קבלה להבא. כולם מבוארים ברמב"ם הל' תשובה [פ"ב ה"ב]. אמנם מהו הוידוי? אם הוא רק הזכרת החטא שחטא, או שיבאר בלבו עניני התשובה? ולפי מה שביארנו, רק לראב"י דסבירא ליה הרי זה משובח בחוזר ומתוודה, מפני שהטעם שבא הוידוי הוא לתקן כח התשובה ולחזק הציור, א"כ צריך שיאמר בוידוי כל יסודי התשובה.

(ניצני ארץ ג עמ' 7-8 = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה, דרשות לשבת תשובה עמ' קפט-קצ = אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך ב, עמ' 157-158)

עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר ואם שנה בהן צריך להתודות יום הכפורים אחר ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן עליו הכתוב אומר ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו

[ההשוואה לכלב היא, כי דרכו של כלב, שאוכל נבילה, ועושה מקום מטמון ומקיא שם את אכילתו, ואוכל אותו שוב, וכך שוב ושב. וזה רק במה שלא נתעכל במעיו, אבל במה שכבר נתעכל לא ישוב על קיאו. והרי מזונותיו של כלב שוהים במעיו שלשה ימים (שבת קנה ע"ב). וכן מי שהתוודה על עוונותיו, אם שב עליהם בכל הלב, הם כמעוכלים, ואינו צריך להתוודות עליהם שוב, אבל אם הוא מתוודה עליהם ביוה"כ אחר זה סימן שלא התעכלו, שלא עשה עליהם תשובה גמורה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 27) לטקסט

ואם שנה בהן צריך להתודות יום הכפורים אחר

ומשמע מכאן שאחרי שחטא שוב, בטלה הכפרה של יום הכיפורים שמקודם. וכן ראיתי ב'שערי ציון' בשם הגאון ר' רפאל מהמבורג, וביאר בזה משום שנתגלה דלא הייתה תשובה שלמה שענינה ש'יעיד עליו יודע תעלומות שלא יחזור לזה החטא' (הל' תשובה פ"ב ה"ב). אבל ודאי שזה עניין קשה וחמור מאוד לומר שבטלה הכפרה שנתכפר, ועיין בזבחים דזה לא יתכן. וגם מאי ראיה יש כאן שלא הייתה תשובה שלמה, דילמא התגבר עליו עכשיו היצר.
ונראה לומר דודאי נתכפר ולא בטלה הכפרה, אלא עניין של וידוי הוא (רק) לא רק מכח השלמת התשובה, שנימא שעדיין לא הושלמה התשובה שלו בלא וידוי, אלא יש עניין בוידוי שהוא משום חיוב הבושה שיש להתבייש בחטאו לפני הקב"ה. ועניין בושה הוזכר בספר עזרא (ט, ו), והוא נכלל בוידוי דברים, שע"י וידוי על החטא לפני הקב"ה הרי זה אומר שהוא מתבייש. וזאת הבושה אינה צריכה להיות בהכרח כרוכה עם כפרת החטא, שגם אחרי הכפרה (היה) שפיר יתכן שיהיה חיוב בושה בחטא.
וביותר י"ל דבאמת במה שנתכפר בתשובה לחוד אה"נ, אבל במה שיוה"כ זקוק לכפר (הנה) היינו על שלא נעשה רצוי בפני ד', ולא צריך שיהיה מחויב בוידוי על חטא. אבל אם חזר וחטא שוב אינו רצוי ושוב חייב בחיוב בושה.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - שיחות למועדים, עמ' רמה-רמו)

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו' נעשית לו כהיתר

כי השונה בחטאו, תשובתו קשה, כי נעשה לו החטא כהתר, ובזה כבדה מאד חטאתו.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער א, אות ה)

צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה' לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך, ובחי' מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה בבחי' ועשה טוב כגון בעבודת התפלה בכוונה... ואפי' בבחי' סור מרע יכול כל איש משכיל למצוא בנפשו שאינו סר לגמרי מהרע בכל מכל כל... כמה מילי דשכיחי טובא... אלא שכל אלו וכיוצא בהן הן מעוונות שהאדם דש בעקביו וגם נעשו כהיתר מחמת שעבר ושנה וכו'. אבל באמת, אם הוא יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלקים יחפץ, גדול עונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו.

(תניא ליקוטי אמרים פרק ל)

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו סלקא דעתך אלא אימא נעשית לו כהיתר

ואמנם כך היא דרכה של הסט"א שהיא צד השכחה ממש, להשכיח אל החוטאים את הרעות שבאו עליהם מפני העונות שלהם, כדי להחזירם על העונות עצמם, ויהיו 'ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו' (משלי כו יא), וכוונתה היא לסלק השראת הקדושה מעליהם, כדי להתאחז בהם היא ביתר שאת ויתר עוז, ברזא דכתיב (משלי יז ט) 'ושוֹנֶה בדבר מפריד אלוף', כי בפעם ראשונה הקדושה אינה מסתלקת לגמרי וכו', אבל בפעם שניה מסתלקת בהסתלקות הגמור, ואינה חוזרת כי אם על ידי כוח התשובה, שסודה 'תשוב - ה'' כידוע. והנה כשם שהסט"א שהיא בחינת השכחה כל כונתה להשכיח, כך הקדושה שהיא בחינת הזכרון, כל כוונתה להזכיר אל החוטאים כל הרעות שבאו עליהם כדי שיתחרטו וישובו מדרכם הרעה, וז"ש הנביא 'השכחתם את רעות אבותיכם'.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו מד, ט)

[מישהו ביקש מהנודע ביהודה שיחפש היתר לדבר מסוים, והשיב לו שיש היתר בכך שיעבור על העבירה וישנה בה.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף נז ע"א) לטקסט

["שנה" מלשון לימוד - אלו לומדים חקרנים, חצי כופרים, בעלי אפיקורסות וחכמות חיצוניות, ותחבולותיהם הן להביא היתרים חדשים לעולם, ותורה בלי יראת שמים היא סם המוות (תענית ז), ולכן אין לפרסם הוכחות הלכתיות לחובת כיסוי ראש לאשה, שמא לומדים כאלו ידחו ראיה אחת שיביא, ויאמרו שיש להתיר.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף עז ע"ב)
לטקסט

[כשעובר עבירה ושנה בה, העבירה מושכת אותו לחטוא עוד, בגללל ההרגל, וכבר אין לו בחירה חפשית. ועל זה אומר הזוהר שמי שעובר עבירה, נשמתו פורשת ממנו - הנשמה היא הבחירה החפשית (שעל כן אמרו שהנשמה היא חלק אלו-ה ממעל - שיש לאדם בחירה חפשית כמו הקב"ה כביכול) ובגלל החטא הוא מאבד את בחירתו החפשית.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ט ע"א-ע"ב) לטקסט

מדוע לא אמר רב הונא מתחילה 'נעשית לו כהיתר'? - כדי השומע, כשישמע את הדברים, ישאל בתמיהה - הותרה לו ס"ד? ואז יקשיב וישמע היטב את התשובה, וייכנסו הדברים בלבו.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת נצבים מאמר צז עמ' תיג)

מפרסמין את החנפין מפני חילול השם

לא היה ראוי נח לפי מידתו לנס... כיון שהיה רק "בדורותיו", ולא הכין לבו לרומם השלמות יותר מערך הדור כדי להכין לדור יבוא... "אלא שמצא חן" [סנהדרין קח ע"ב], פירוש, כיון שעכ"פ לפי מדת השלמות של אותו דור היה שלם בתכלית, אין המדה נותנת שלא להצילו מכליון, אפילו ע"י נס. וזהו ממש ענין מציאת חן, שדבר נאה מוצא חן מצד חיצוניותו אע"פ שאין בו אותה השלמות המופלאה בפנימיותו. הכא נמי, כיון שמעשיו היו בתכלית התיקון לפי מדת השלמות שהאירה באותו דור, הדין נותן להצילו, ואם אי אפשר בטבע, מוכרח בנס. וזהו ענין "בור כפיך" [איוב כב, ל], שההנהגה האלקית צריכה שתהיה נאה בחיצוניותה ג"כ, כי כן יסד המלך ב"ה. ע"כ אמרו: "מפרסמין את החנפין מפני חילול השם", פירוש, שכשיענשו לא יהיה חילול השם בדבר. ונהי דבמקום הרשע אין מועיל שום דבר, ומדת הדין נעשית, אבל כשהוא באמת צדיק, אז מדת בור כפים מועלת שתהיה הנהגה שלו יותר מעולה מכפי מה שהיה ראוי לה ע"פ מדותיו.

(מדבר שור, דרוש יג, עמ' קה)

"וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם" - לפי שאמרו רז"ל מפרסמים את החנפים מפני חילול השם, כי הש"י בוחן כל נסתרות ומעניש החוטא על כל נעלם, ומפני שהוא מוחזק לצדיק בעיני הבריות יקראו תגר על מדת הדין, על כן מצוה לפרסם על כל מעשיהם לגלות רעתם בקהל, ומטעם זה הוציא אהרן מחשבתם הרעה לחוץ... לפרסם קלונם ברבים.

(כלי יקר, שמות פרק לב פסוק כה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300