עה ע"א

כל העולם כולו דומה עליו כמישור

הערום מכל לבוש חכמה, הכל דומה לו כמישור, על כן אינו מתפלא ואינו בא לידי ידיעה. זאת היא מדה נוהגת בין בערכים השכליים ובין בערכים המוסריים: מי שלא נתגלתה עליו הארתה של הנשמה העליונה, אינו יכול לחזות פרעות מוסריות בהגיונות שכל בני אדם מעריצים אותם, והוא מקבל את הכל עם הפסולת. וכיון שאור היושר העצמי מתגלה באדם, מיד רואה הוא את הפגמים המוסריים, הנמצאים במחשבות שבני אדם לוקחים אותם ממקור של קודש, ורזי עולם מתגלים לפניו, והוא הולך ומעלה את המחשבות, ומטהר את הקודש מכל טומאותיו.

(שמונה קבצים, קובץ א, אות תכח)

באופן כללי, כל האדם כולו מלא סיבוכים, וכל העולם כולו מלא סיבוכים. אין לשכוח זאת ולהשתמט. יש מאמר חז"ל על הפסוק: "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים": שיכור - "כל העולם כולו דומה עליו כמישור". מי שנמצא במצב של שכרות, של טשטוש ובלבול, מתעלם מהסיבוכים שממלאים את העולם, שוכח שהעולם נמצא במצב של מלחמה. כמו שמוזכר בפרקים הראשונים של "מסילת ישרים", וכן בספר מוסר קדמון של אחד הראשונים, ספר בחינות עולם, המתחיל במילים "העולם ים זועף", העולם מערכת מלחמה עם גלים ומשברים מכל צד. יש לדעת ולהכיר זאת. אבל יש גם לדעת שרבונו של עולם, יוצר האדם, אינו עוזב את האדם והעולם, והוא "הבדילנו מן התועים", ודבר ד' מחנך אותנו ומדריך אותנו ומפיץ אור גם בכל מהלכי הסיבוכים. אין להתעלם מן הסיבוכים, ואין להתיאש מהם. יש המוני סיבוכים, ובתוכם מופיע אור התורה ואור הנבואה. העולם אינו כמישור, אבל התורה היא "ספר הישר", המיישר את כל הסיבוכים, ואז "והיה העקוב למישור" [ישעיהו מ, ד]. האדם מלא סיבוכים. "יצר לב האדם רע מנעוריו". ועם זה האלקים "עשה... את האדם ישר". קודם צאתו לאויר העולם, ברחם אמו - נר דלוק לו על ראשו, נשמתו מאירה בקרבו, "נר ד' נשמת אדם". אז הוא ישר. הסיבוכים מתחילים "מנעוריו", "משננער ממעי אמו", מפגישתו עם העולם.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויצא, עמ' 248)

יש "לומדים" ובעלי כשרונות, שקדנים בתורה, שאינם מרגישים שהם מלאי טומאת הדיבור, טומאת הלשון, בכל מיני צורות וענפים של לשון הרע. הם אינם מרגישים, חושבים שהכל הולך ישר, כל העולם נדמה להם כמישור, ובאמת הוא היפך המישור, באופן נורא ואיום. הרגל הפטפטנות ללא שמירת הלשון, בכל מיני מקצועות ובכל מיני אופנים, בין אדם לחבירו ובין אדם לד', בעלבונות ובביזוי תלמידי חכמים - אין קץ כמה מתלכלכים בזה!

(שיחות הרב צבי יהודה, מצורע, עמ' 126)

ישנם דברים רבים שמופיעים ומתפתחים דרך סיבוכים. רק לשיכור, כל העולם נראה כמישור. וכן לגבי הארץ הזאת - "אעשך לגוי גדול", אבל לא בבת אחת, אלא דרך השתלשלות והתפתחות. ארץ ישראל מופיעה דרך יסורים.

(שיחות הרב צבי יהודה, אחרי מות קדשים, עמ' 134-135 = שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, מצוות ישוב הארץ)

עלינו לדעת, שהעולם כולו, מראשיתו, מלא סיבוכים, וטעות מרה מאוד היא לחשוב שהעולם חלק. עלינו לברר את היחס שבינינו לבין העולם. "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים" (משלי כג), אומרים חז"ל: שכור, העולם נדמה לו כמישור. אבוי לדמיון כזה. אשרינו שזכינו לתקנה של אורה של תורה, המבררת דרכנו בתוך כל הסיבוכים. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". לכאורה, זוהי סתירה לגישה האופטימיסטית. מצד עצם היצירה, אין ספק, שאשרינו שמקורנו בחלק א-לוה ממעל, קדוש וטהור, אלא כשמופיע הזיווג הזה, שבינינו ובין העולם, מופיעים הסיבוכים והמבוכות.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, חומש בראשית, פרשת נח, מוצש"ק פר' נח - התשל"ב)

יעקב אבינו כולו סיבוכים, זו העובדה. בצבור ישנם סיבוכים. מוסרים בשם האר"י: צבור - זה ראשי תיבות: צדיקים בינונים ורשעים, ובהרכבה כזו ברור שישנם סיבוכים. ממקור הנשמתיות של הגרעין, השורש, אברהם אבינו, דרך לצחק, ועד יעקב, מסקנת האבות, התגבשות "עדת יעקב", וכשמתגבש צבור נוצרים סיבוכים. ומתחילים הסיבוכים משעה שלפני הלידה, ועד אחרית הברור, אחרית הימים. רק שכור נדמה לו העולם כמישור. המציאות היא שהעולם מלא סיבוכים, כבהקדמת ה"מסילת ישרים". אמנם "אלוהים עשה את האדם ישר", מצד מקורו, שרש נשמתו - האדם ישר, אכן, בהפגשו עם ההגבלה של העוה"ז, כאן נוצרים הסיבוכים, "חשבונות רבים". יש להזהר מבלבול, ולדעת ולזכור כי למבוכות ולאפילות יש אור - "אור תורה מחייהו" ואשרינו שזכינו לאור כזה.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' מב)

דאגה בלב איש ישחנה וכו' ישחנה מדעתו

מה שהאדם יכול לתקן, טוב הוא שיחשוב בזה ואל יתרשל מתיקונו. ומה שאין בידו לתקן - אל יתעסק בו תדיר. ויקיים דאגה בלב איש יסיחנה מדעתו, ויעסוק בתיקון נפשו ובתיקונו של עולם, בבהירות שכלית רוממה, עד כמה שידו מגעת, ויתקיים בו "גול אל ד' מעשיך ויכונו מחשבותיך" [משלי טז, ג].

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות שס = מוסר אביך, מדות הראיה, תיקון, אות ב)

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מב ע"ב]

יורד עמו לחייו

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין כח]

אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר וכו' אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר

"ועפר תאכל כל ימי חייך" - הנחש יש לו ג"כ מאכל תאוה, וכדאיתא בעבודה זרה כט, דעל יין מים וחלב מסר נפשא, ואינו משיג זה התענוג, ובע"כ מאכלו רק עפר. וגרע מחיה, שבשעה שאינה משגת טרף אוכלת עשבים ועלים, ונחש, עפר לחמו המצוי. זהו פשוטו של דבר. ובגמרא יומא עה, הוסיפו חז"ל לפרש הרבוי ד"כל ימי חייך", שהוא מיותר, ופירשו שאפילו בשעה שמשיג מעדניו, טועם טעם עפר שמקלקל טעם הערב לו ביותר. וחד אמר שדעתו אינו מיושב עד שאוכל עפר, ובזה גרע מחיה, שאם יש לו טרף, אינו מוכרח למאכל שאינו ערב לו.

(העמק דבר, בראשית פרק ג פסוק יד)

זכרנו את הדגה וכו' וחד אמר עריות וכו' לישנא מעליא נקט וכו' וישמע משה את העם בכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו שנאסרו להם לשכב אצלם וכו' את הקשאים ואת האבטחים וכו' טעם כל המינין טעמו במן טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו וכו' גד שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון וכו' (עה:) דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים

יפלא בעיני רבים, גם בעיני יפלא, מה שדרשו רז"ל "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" - על עסקי עריות שנאסר להם, מה ענין תלונה זו לכאן, ולמה לא בכו בשעה שנאסרו להם העריות? ואם באותו זמן שתקו, וכל אחד מהם סבר וקיבל, עתה מה היה להם כי באו להזכיר ראשונות ולהיות תוהה על הראשונות שכבר קיימו וקיבלו? ועוד הלא בפיהם אמרו "זכרנו את הדגה", ואמרו "מי יאכילנו בשר", ובלי ספק שכל פסוקים אלו מן "וישובו ויבכו גם בני ישראל" עד "וישמע משה את העם בוכה" הכל מדבר בבכייה אחת, ומטעם זה השתדלו רז"ל לפרש התלונה בדרך רחוקה. כי במסכת יומא פליגי בה רב ושמואל, חד אמר דגים ממש, וחד אמר עריות ולישנא מעליא נקט כד"א אכלה ומחתה פיה. ולדעתו פשוט לומר שגם "מי יאכילנו בשר" לישנא מעליא נקט. והנה גם לדבריו צריכין אנו ליתן טוב טעם ודעת מה ענין תלונה זו לכאן ולמה שתקו כשנאסרו להם העריות?
אמנם לפי מה שפירשנו למעלה שכל פרשת "ויהי בנסוע" לא נכתבה כי אם לזרז את ישראל על מצות פריה ורביה, שידגו לרוב כדגים הללו, יבוא כל ענין הפרשה על נכון, ויגיד עליו ריעו נו"ן הפוכה שבסוף הפר' ונו"ן הפוכה שבמלת "כמתאוננים", כי נו"ן היינו דג, והדגים פרוצים ביותר בפו"ר. והנה מתחילה כשנאסרו להם העריות לא הקפידו על זה, כי חשבו שיש מעצור לרוחם, עד ששמעו פרשת "ויהי בנסוע", שמבאר להם שכל מי שאינו עוסק בפו"ר גורם לשכינה שתסתלק מישראל [יבמות סד ע"א], אז נכנסה טינא בלבם, ואמרו: בשלמא אם נוכל לפרות ולרבות כדגים הללו עם כל הנשים, היינו בטוחים שלא נבוא לידי סילוק שכינה לעולם, אמנם מאחר שנאסרו לנו העריות, הרי אנו הפך הדג, והיינו נו"ן הפוכה.
וזה ביאור הפרשה, אחר ששמעו "שובה ה' רבבות אלפי ישראל", שזרזם על מצות פו"ר להיות כדגים הללו, מיד הרהרו בלבם על איסור העריות, כי זהו נו"ן הפוך, לפיכך "ויהי העם" הרשעים "כמתאוננים", מתאוננים לא נאמר אלא כמתאוננים בכ"ף הדמיון, לומר: הרי אנו כאונן זה שאסור בתשמיש המטה, כך לא הורשה לנו תשמיש המטה עם כל הנשים. ולפי שאין אנינות כי אם בלב, שהרי עדיין לא הוציאו תלונתם מהשפה ולחוץ, ע"כ לא הרגיש משה עדיין בתלונתם. אכן שמע ה' והקשיב בקול תלונתם, ע"כ נאמר "רע באזני ה' ותבער בהם אש ה'", כי ברותחין קלקלו ובערה בהם אש התאוה וחימום העריות, ע"כ מדה כנגד מדה "ותבער בהם אש ה' ותאכל בקצה המחנה"...
אמרו דרך פשרה "מי יאכילנו בשר", שנהיה מותרים בעריות כשאר בשר כל חי, אע"פ שלא נהיה כדגים, כי כולי האי לא בקשו. אבל מ"מ אמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם", כי בהיותנו בין המצרים שטופי זמה, הותרה לנו הכל, אפילו להיות כדגים, ועכשיו הלואי ונהיה כשאר בשר כל חי. וזה הוא שאמרו "מי יאכילנו בשר". וקרוב לשמוע כי הכל כפשוטו ממש, אך כוונתם היתה לבקש הבשר המחמם ביותר ומרבה תאות המשגל.. והדגים אע"פ שמקררין, מ"מ הוא מוסיף הליחות והזרע ג"כ בכלל, ועוד שהאוכלו מקבל טבעו להיות פרוץ בעריות, ויש בדגים תרתי לריעותא. ע"כ אמרו דרך פשרה "מי יאכילנו בשר" המחזיק התאוה, ו"זכרנו את הדגה" כו' המחזיק הפריצות ביותר, מ"מ הלואי ויהיה לנו בשר דרך פשרה...
"ועתה נפשנו יבשה", כי אין לנו ליחות כל כך המרבים הזרע, כי "בלתי אל המן" לבד עינינו, והוא נבלע באברים ואינו מתבשל באצטומכא ובכבד, ע"כ אינו סיבה אל התולדה. והפסוק מעיד על ההפך, ואמר "והמן כזרע", שלכך היה תוארו כזרע, לומר לך שהוא מרבה הזרע והיה גד, שאמרו רז"ל שהיה מגיד אם בן ט' לראשון או בן ז' לשני כמספר גד, שהיה מגיד אם הוא בן ז'. וכל זה מדברים המסייעים אל התולדה. המה אמרו שהמן גורם יבשות לפי שאין בו לחלוחית, והכתוב אומר "וטעמו כטעם לשד השמן", דהיינו לחלוחית. וזה הפך היבישות.
ומה שאמרו "אין כל" - י"א שכך אמרו: אע"פ שיש לו טעם כל מיני אוכל, מכ"מ "אין כל", אין בו טעם כל האוכלין, שהרי אין לו טעם חציר ובצלים כו'. ובעקידה [שער עה] פירש "בלתי אל המן עינינו" - אע"פ שיש בו כל הטעמים, מ"מ אין עינינו רואות כי אם המן, והסומא אוכל ואינו שבע [לעיל עד ע"ב].
"וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו" - כי אין לומר שנתקבצו משפחות משפחות ובכו, שהרי נאמר "איש לפתח אהלו". אלא ודאי על עסקי משפחותיו.

(כלי יקר, במדבר פרק יא פסוק א)

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וכו' וחד אמר עריות וכו' וישמע משה את העם בכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו שנאסרו להם לשכב אצלם וכו' (עה:) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו

[ז] גם המן שאכלו במדבר היה לכונה זו, כמ"ש בספר המגיד לבית יוסף, שהמן שאכלו ישראל היה הכרחי לקבל התורה בלי שום בחירה. ובילקוט ראובני פרשת בשלח וז"ל: יפיפיה גי' קצ"ה, הוא שר התורה, הוא המטיר המן לישראל והם אמרו "נפשנו קצה", להודיע שקצו ומאסו במן ובתורה. עיי"ש. וזה היה להם הכרח לקבל תורה, כי המן בא משר התורה, והוא "לחם אבירים" שמלאכי השרת נזונין. שוב לא היה להם שום נטיה ותאוה חומרית, רק תקוע היה בלבם אהבת התורה והמצות, וזה נשאר לדורות למשכילים, אשר עליהם נאמר (במדבר יט, יד) "אדם כי ימות באהל"...
[ח] על עסקי משפחות על עריות שנאסר להם. עיי"ש. והוא תמוה, דמה ענין תרעומות המן עם עסקי עריות?...
והנה מצינו ש"התאוו תאוה", והיינו שלא היה להם שום תאוה חומריית. וכמ"ש באלשיך, שהתאוו שיהיה להם תאוה ע"ש. ולפי מה שכתבתי הטעם הוא משום דע"י המן שהיה משר התורה ולחם אבירים, היה כל חפצם ותשוקתם רק לתורה ונפשם יבשה וריק מכל תאות החומריות, והם התאוו תאוה, שיהיה להם קבלת התורה בחפצם ורצונם, כמו שאמרו "נעשה ונשמע", כי אין אדם חפץ באהבה הכרחית. לזאת התרעמו על המן והכרחתו לאהבת התורה. ואמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם", פירוש בלי הכרח, רק את אשר בחרנו ואשר מצא חן בעינינו, כי כן פירוש מלת "חנם", כמבואר בשרשי רד"ק שרש חנן, "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן" הוכרחנו, ואנחנו רוצים שיהיה הבחירה בידינו, אמנם גם ע"י הבחירה נאכל המן, כי אם לא היה המן טוב למאכל ונחמד למראה היינו צריכין אל ההכרח, אבל באמת "המן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח", ובודאי נאכל ממנו. אך לא יסור מאתנו כל התאוות, ותהיה לנו קבלת התורה ברצון ובבחירה כמו שאמרו "נעשה ונשמע"...
[ט] והנה נחשף קלונם, דכתיב "וישמע העם בוכה למשפחותיו והיינו על עסקי עריות שנאסר להם. והנה בספר גור אריה פרשת ויגש הקשה, כיון דישראל במתן תורה דין גרים היה להם, וכדאיתא ביבמות מו ע"ב דישראל היו צריכין מילה והזאה וטבילה כדין גרים, וקיי"ל גר נושא אחותו משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי [יבמות צח ע"ב]. וא"כ לאותו הדור היה ראוי להתיר קרובות ערוה. ותירץ דלא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אלא בגר שנתגייר מדעתו וחפצו, אז הוא כקטן שנולד, אבל בשעת מתן תורה שהוכרחו לקבלה, שכפה עליהם הר כגיגית, בזה לא הוי כקטן שנולד ע"ש. לזה בכו למשפחותיהם על עסקי עריות, כיון שהמן הכריחם לקבלת התורה, כמ"ש אות ח, על כן נאסרו בקרובותיהם, אבל אם לא היה ע"י הכרח רק ברצון ובבחירה, היו מותרים בקרובותיהם כמו שביארנו...
[כ] ומצינו שאמרו חז"ל בקברות התאוה שהיה להם תאוה זרה, שרואים שהבשר ממית, ואף על פי כן לא עמדו מתאוותם. והוא לפי שהתרעמו על המן והכרחתו אל התורה, כי חפצם באהבה בחירי ומאסו באהבה הכרחי, ולכן כמדתם שילם להם, שגם התאוה זרה הניתנת להם הכרחית היתה, אף שהמיתה לא נטו מאחריה.

(שב שמעתתא, הקדמה, אותיות ז-ט ואות כ)

הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יא ע"ב]

גד שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון וכו' איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי וכו' אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה

ומ"ש "ויקראו בית ישראל שמו מן" ולא נאמר 'בני ישראל', לפי ש'בית ישראל' היינו הנשים, כמו שפירש רש"י על פסוק "כה תאמר לבית יעקב" (שמות יט, ג) - אלו הנשים, ורצה לומר שהנשים היו מחבבות את המן ביותר, על כן קראו לו שם המורה על קיום הדבר, כי המה היו רוצין בקיומו לפי שהיה מודיע צדקת הנשים, כדאיתא מסכת יומא והמן כזרע גד - שהיה מגיד מי סרח על מי הבעל על אשתו או אשתו עליו, אם נמצא המן בבית אביה, אז ודאי בעלה סרח עליה וכן להפך כו'. ע"כ היו הנשים מחבבין אותו כדי להודיע צדקתם, כי על הרוב הנשים מנוצחים מן האנשים. וזה הוא שאמר "איש לאשר באהלו תקחו", לצורך אשתו שבאהלו, כי אם נראה לו שאשתו מורדת עליו ואין עדים בדבר, אזי יקח לו המן, כי הוא יודיע כל הקורות שבאהלו. ובזה מדוקדק לשון "לאשר באהלו", וסמיך ליה מיד "והמן כזרע גד", כי זה תלוי בזה. ועפ"ז נ"ל לפרש לשון מן כמ"ש (שמות י, ח) "מי ומי ההולכים" תרגומו "מן ומן", כך כאן היה מודיע מי סרח על מי, והיינו לשון "מן".
ולפי מה שמסיק שם בגמרא שהיה מגיד אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון, נראה לפרש "מן" מלשון "מנין", שעל ידו היו יכולין למנות אם בן ט' או בן ז'.

(כלי יקר, שמות פרק טז פסוק טו)

והנשיאים הביאו את אבני השהם תנא נשיאים ממש וכן הוא אומר נשיאים ורוח וגשם אין

צריך לדעת למה כתיב אבני שוהם ואבני מלואים בסדר אחר כל הי"א מינים... נראה על פי דבריהם ז"ל שאמרו ביומא שהעננים היו מביאים את אבני השוהם וכו', א"כ משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה, ולא חסרון כיס. אשר על כן סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם וע"י טורח.

(אור החיים, שמות כה, ז)

המן מתהפך לכמה טעמים

"ויאמרו איש אל אחיו מן הוא" - י"א לפי שאותיות "מן" הם אותיות החוטם, כי כשיסגור האדם החוטם אינו יכול לדבר מ"ם ונו"ן בשפה ברורה, והמן היה בו ריח של כל מאכלים שבעולם, אבל בעיניהם לא ראו כי אם זה המן, כמ"ש "בלתי אל המן עינינו", וקראוהו "מן" לומר שכשם שב' אותיות אלו אין הברתם ניכר ע"י סגירת החוטם, כך המן שאין בו כי אם הריח מכל מאכלים, בטל שלמותו ע"י סגירת החוטם. אמנם רז"ל אמרו שהיה בו גם חוש הטעם מכל מיני מאכל, שהחיך היה טועם בו כל מיני מטעמים, ולכך "אמרו איש אל אחיו מן הוא", לשון הכנת מזון [רש"י שמות טז, טו], ר"ל שהיה בו הכנה לכל מיני מזון שבעולם, שהיה הטועמו דומה כאילו אוכל מכל.

(כלי יקר, שמות פרק טז פסוק טו)

שונים הם הגוונים שהצמאון האלקי מעורר בנשמה, ועל פי יסוד הצמאון שונים הם הטעמים שכל הארה רוחנית עליונה מעדנת בהם את הנשמה. דגן שמים - סגולת המן בו תמיד, שמתהפך לכמה טעמים, ודברי תורה נמשלו למים, לחלב, לדבש ויין וקונדיטין. אשרי החיך הטועם תמיד בכל עת ורגע את נועם עדן זה. "טעמו וראו כי טוב ד'". "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי".

(שמונה קבצים, קובץ ד, אות יג)

בספר בית השואבה להרב ר"ש שוואב (דף יב) כותב וז"ל: והנה כאשר זכיתי לקבל פני צדיק הדור רבן של כל ישראל מרן הגאון הק' בעל "החפץ חיים" זצוקלה"ה ולבקר בהיכלו, שמעתי באזני דבר מפורש יוצא מפי כהן גדול זי"ע כי הזמן של עכשיו הוא בלי ספק עקבות המשיח... אציגה פה מאמר אחד ששמעתי מפיו הקדוש ז"ל זהו: המן שאכלו ישראל במדבר היו בו כל מיני טעמים שבעולם, ותלויים בדעתו של כל אחד ואחד בשעת אכילתו כדאיתא ביומא, אבל מה היה טעמו של המן בפיו של אדם שלא התבונן בשעת אכילה כלל? וצריך לומר ע"כ שלא היה איש כזה טועם מאומה באכילתו את לחם השמים, ורק המתבוננים המה טעמו כל הטעמים בהם באותה שעה. כן הוא כל ענין רוחני, שלא יהיה ניכר ערכו ולא יהיה מורגש טעמו ונימוקו רק למתבונן בו. ולמשל, ידיעת התורה שהיא מתוקה מדבש ונופת צופים ללומדים ומתעסקים בה דוקא, ולפי מה שהאדם מעמיק בידיעתה מוציא הוא בה טעם יותר ערב ויותר נפלא במתיקותו, וממש כמו זה תהיה ביאת המשיח שהיא התגלות השכינה בכל העולם וימלא כל הארץ דעה את ה', ותלויה הרגשת הענין הנפלא הזה במדת התבוננות של כל אחד ואחד, ומי שאינו מתבונן בביאת המשיח כלל לא ירגיש בה מאומה. עכ"ל.
ראה מ"ש לקמן פ"ה מדברי הזהר נשא דף קכה ע"ב, שעמי הארץ אין טועמים מעץ החיים שיתגלה לימות המשיח. ומ"ש בענין המן כוון בזה למאמר חז"ל במדרש אבכיר בילקוט שמעוני ח"א רמז רנח.... שאם יתכנסו כל האומות לספות מן המן אפילו משהו אינם יכולין... וביאור הענין, שרק ליהודי המאמין ומתבונן בהנס יש לו כל ההרגשות, משא"כ לשאר אומה ולשון, והחפץ חיים מוסיף שאפילו יהודי שאינו מתבונן אינו מרגיש כלום.

(רבי מנחם מנדל כשר, התקופה הגדולה, פרק א, עמ' כ במהד' תשל"ב, עמ' 32-33 במהד' תשס"א)

"והאספסוף וגו' התאוו תאוה" - לא התלוננו על רע, אלא שחסר תאוה ותענוגי בשר, דלא לכולם היה המן מוטעם יפה כדאיתא במס' יומא. והם גרמו אשר "וישובו ויבכו גם בני ישראל" אע"ג שהיה להם המן מוטעם יפה, מ"מ אמרו "מי יאכלנו בשר", שהוא עיקר הנאת סעודה.

(העמק דבר, במדבר פרק יא פסוק ד)

טעם כל המינין טעמו במן

[כמו שאנשים שונים רואים באופנים שונים את הלחם - הפרנסה, עני חושב על פתח במלח עם מים ומעט ירקות, בינוני חושב גם על בשר ודגים, עשיר חושב על עוד תענוגים. ולכן אמר משה "הוא הלחם" - הלחם שכל אדם מקבל מה' משתנה לפי עניינו כמו המן.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 21-22) לטקסט

[פירות רומזים על עולמות עליונים. בכל מין פרי יש מעולם אחר שרומז לתענוג זה, ויש ניצוצות בכל פרי מאותו עולם. צדיק שאוכל פרי ייכנס בעולם התענוג של אותו פרי ומתענג בה'. במן היו כל התענוגים של כל העולמות.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף נא ע"ב) לטקסט

וישמע משה את העם בכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו שנאסרו להם

"והאספסף כו' התאוו תאוה כו' למשפחתיו" כו', פירש"י על עסקי עריות. צ"ל מה ענין עריות לבשר תאוה. ונ"ל עפימ"ש [תהלים קו, טו] "ויתן להם שאלתם וישלח רזון בנפשם", עפ"י "צדיק אוכל לשובע נפשו" כו' [משלי יג, כה], "ואכלתם אכול ושבוע" כו' [יואל ב, כו], ועל כן הם התאוו שיהיה להם תאוה. וכ"כ ענין נשואין הוא להשקיט היצה"ר שלא יתן עינו באחרת דאז מגרע גרע שמגרה יצה"ר בעצמו. וז"ש שע"י שנתאוו שיהיה להם תאוה לא להשקיט רעבונם, כמו כן היה בענין הזיווג שנתאוו לעריות אעפ"י שהיה להם נשים בהיתר. ולתוספת ביאור, דיש ה' עניני תאוות, ג' חיצונית וב' פנימיות שהגוף נהנה, דהיינו חמדת הממון וכלים נאים מלבושים ובתים וקרקעות, הג' הנ"ל הם חוץ לגוף רק מה שהעין רואה, וב' פנימיות הם תאות אכילה במתוק תערב לחיך אוכל טעם, ותאות המשגל, כמ"ש בעוללות אפרים שבב' אלו אדם נדמה לבהמה שגם לבהמה יש תאות אלו, אבל ג' הראשונות אינן שייכין בבהמה. ולכך הזהירה תורה להיות גדורים באכילה ושתייה ואסרה לנו הרבה מאכלים ולפעמים צריכין להתענות מכל וכל, וכמו כן לענין המשגל, כדי שיהיה מותר אדם מן הבהמה, ועוד מחמת שהם בפנימות הגוף צ"ל קדושים גדורים מעריות וממאכלות אסורות. ולכך נסמכו לעיל בפ' תזריע לפ' שמיני כמו שפירש"י שם. וזה שכתוב "התאוו תאוה", שרצונם היה למלאות תאותם באכילה, ולכך היה "בוכה למשפחותיו" על עסקי עריות שנאסר להם.

(רבי יחזקאל פאנעט, מראה יחזקאל, פרשת בהעלותך)

צדיקים ירד על פתח בתיהם וכו' צדיקים לחם

[זה מה שכתוב בהגדה "האכילנו את המן" כמו אב שנותן לפיו של בנו הקטן.]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ח ע"ב-ט ע"א) לטקסט

צדיקים לחם בינונים עוגות רשעים טחנו בריחים

[צדיק אוכל כדי לשבוע, ואם הוא שבע ממעט, די לו, כמו שכתוב (משלי יג) "צדיק אוכל לשובע נפשו", וה' שלח ברכה במעיהם, שמעט הספיק להשביעם. אבל הרשעים רצו ליהנות מתענוג האכילה כמו שכתוב (שם) "ובטן רשעים תחסר", ולכן לקטו הרבה ודכו במדוכה ובשלו בפארור כדי להוציא כמה מיני מאכלים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, אקלידא דרחמי, עמ' 43) לטקסט