חנוכה

Halacha Brura
and Berur Halacha Institute

מכון הלכה ברורה
ובירור הלכה

המכבה נר חנוכה או שכבה מעצמו

דף כא: גמרא. אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרב? קסבר כבתה אין זקוק לה.

לצילום עמוד הגמרא

ציון ב. ...הדליקה וכבתה - אינו זקוק להדליקה פעם אחרת. נשארה
דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק, אם רצה לכבותה או לסלקה - עושה.

(רמב"ם חנוכה ד, ה)

...ואם נתן בה יותר - יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול
להשתמש לאורה לאחר זה הזמן. וכו'.

(אורח חיים תרעב, ב)

הדלקה עושה מצוה. לפיכך, אם כבתה קודם שעבר זמנה - אין זקוק לה,
ואפילו כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת, שעדיין הוא מבעוד יום -
אינו זקוק לה, וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג -
אינו זקוק לה. הגה. ואם רוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליקה -
אין לברך עליה.

(שם תרעג, ב)

א. ההלכה שכבתה אין זקוק לה

התוספות (ד"ה ומותר) כותבים שההלכה היא שכבתה אין זקוק לה,
משום שכך סוברים כל האמוראים חוץ מרב הונא שדעתו היא דעת יחיד.
כמותם פוסקים רב נטרונאי גאון (מובא באוצר הגאונים חלק הפירושים
סי' מז), הרי"ף (דף ט, א), הרא"ש (סי' ג), הרמב"ם, הטור והשלחן ערוך.

המחבר בשלחן ערוך מנמק את הדין בכך שההדלקה עושה מצוה, וכן
כותב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקלט), ומסביר הט"ז (סק"ח) שאין
הכוונה לומר שהדין תלוי בשיטה הסוברת שהדלקה עושה מצוה,
וכאילו יהיה הדין שונה לפי השיטה הסוברת שהנחה עושה מצוה. ההבדל
שבין שתי השיטות האלה מבואר לקמן (כג, א ציון ב), אך אין לזה שייכות
לנושא שלפנינו ולפי שתיהן אפשר לומר שאם כבתה לאחר קיום המצוה
בהדלקה או בהנחה - שוב אין זקוק לה.

ב כשכיבה את הנר בתוך הזמן

הרשב"א כותב בתשובה (שם) שאם לאחר שהדליק בא לתקנה וכיבה את
הנר בשוגג - אינו חייב לחזור ולהדליק, ואם מדליק - אינו מברך.
לעומתו כותב המהרש"ל בתשובה (סי' פה) שצריך לחזור ולהדליק,
וטעמו נראה שכיון שכיבה בידים - יוצא שמעשה הכיבוי מבטל את מעשה
ההדלקה, ורק כאשר כבתה מאליה אמרו שאין זקוק לה.

בעל אבני נזר (או"ח סי' תקג, ב) מדייק בלשון הרשב"א והשלחן ערוך,
שכותב כמוהו, שרק כשכיבה בשוגג אינו חוזר ומדליק, אבל אם כיבה
במזיד - אף הם מודים שצריך לחזור ולהדליק. יתכן שדוקא כשכיבה
בשוגג לא נחשב כמבטל את המצוה, כשם שהמדליק בלי כוונה אינו נחשב
כעושה מצוה.

עם זאת מדברי המהרש"ל כפי שהם מובאים בט"ז (סק"י) משמע שחוזר
ומדליק רק בתור הידור מצוה ולא מפני שנחשב כמי שביטל את המצוה
הראשונה, וכן כותב הפרי מגדים (א"א סקי"ב) שאף במזיד לא יברך
כשחוזר ומדליק.

ג. כבתה בערב שבת

בעל תרומת הדשן (סי' קב) מחדש שאף בערב שבת כשהדליק מוקדם
וכבתה עוד לפני קבלת שבת - אין זקוק לה. הוא מנמק זאת שכיון שכך
היא המצוה בערב שבת להדליק מבעוד יום - הרי זה כהכשר מצוה שהוא
כמצוה עצמה, שהרי מברכים עליה, ואם כבתה - אין זקוק לה. הוא מביא
ראיה לדבריו ממה שהתירו להדליק בשמנים גרועים אף על פי שיש לחוש
שיכבו עוד לפני צאת הכוכבים, הרי משמע שבהדלקה כבר קיים את כל
המצוה אף בערב שבת.

הט"ז (סק"ט) חולק וסובר שאם הנר כבה בערב שבת עוד לפני שקיעת
החמה, שהיא זמן החיוב - צריך לחזור ולהדליק, אלא שגם הוא מסכים
שלא יחזור ויברך. הפרי מגדים (משב"ז סק"ט) מסיק שלפי הט"ז באמת
אסור להדליק מטעם זה בערב שבת בשמנים הגרועים, כאשר מדליק ממש
מבעוד יום, מפני החשש שמא יכבו ויפשע ולא ידליק, ורק כשמדליק
סמוך ממש לשבת מדליק בשמנים האלה.

מאידך גיסא, לפי בעל תרומת הדשן יכול להדליק בשמנים הגרועים גם
כשמדליק מוקדם מזמן פלג המנחה.

המחבר בשלחן ערוך פוסק כתרומת הדשן.

ד. האם יש מצוה לחזור ולהדליק את הנר שכבה

האור זרוע (ח"ב סי' שכב) מביא בשם רבותיו שמדייקים ממה שאמרו
בפסיקתא (רבתי פ"ג) שמוסיף את מותר השמן מהיום הראשון לנר שביום
השני וכן הלאה, שאין ענין בכלל לחזור ולהדליק את הנר שכבה, וכן
כותב הב"ח שכן דעת הרשב"א והמרא"י.

מאידך גיסא, דעת האור זרוע עצמו היא שיש ענין לחזור ולהדליק. הוא
מפרש שהפסיקתא באה ללמד את הדין של מותר השמן אם לא חזר
והדליק, שלא יזרקנו אלא יעבירנו מיום ליום, אבל באמת יש ענין לחזור
ולהדליק. מלבד זה הוא מציע פירוש לפיו התנא שבפסיקתא באמת סובר
שכבתה זקוק לה ולכן צריכים להדליק את השמן שנותר אם לא היום אז
מחר, אולם למאן דאמר כבתה אין זקוק לה באמת אין צריך להזדקק
לשמן הנותר בכלל. מדבריו האחרונים משמע שאינו חוזר בו ממה שכתב
שראוי לחזור ולהדליק באותו יום, וההבדל בין הפירושים מצטמצם רק
לגבי דין השמן ביום שלמחרת.

לפי הפירוש השני יוצא שאם סוברים כבתה זקוק לה - הרי זו הלכה
בשמן שיש מצוה להדליקו עד תומו. אולם אם סוברים כבתה אין זקוק
לה - הרי אין שום מצוה על השמן הנותר, אבל עדיין יש עליו מצוה לחזור
ולהדליק את הנר, באותו היום, לפחות בתור הידור מצוה. מאידך גיסא,
לפי הפירוש הראשון יוצא שגם לפי ההלכה שכבתה אין זקוק לה צריך
להדליק את כל השמן, אם לא היום אז מחר, וגם לגבי היום השמיני נאמר
בפסיקתא שעושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו.

המחבר בשלחן ערוך אינו כותב שיש מצוה לחזור ולהדליק, ורק הרמ"א
כותב שאם מחמיר על עצמו לא יברך. יחד עם זאת כותב המחבר בסימן
תרעז, ד את כל היוצא מן הפסיקתא לגבי מה שעושים עם מותר השמן.
הרי מבואר שסובר שהדברים נכונים גם לפי ההלכה שכבתה אין זקוק
לה, ואדרבה, מכאן ראיה שאין צורך לחזור ולהדליק באותו היום ויש
ענין שלא לזלזל בשמן שהוקצה למצוה, דהיינו כדברי רבותיו של האור
זרוע, ועיין עוד להלן.

ה. מה יעשה בשמן לאחר שכבה

הרי"ף כותב בעקבות דברי הגמרא בהמשך שמפרשת את הברייתא
האומרת שמצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק שהכוונה
לשיעורה, שלאחר הזמן הזה רשאי לכבות את הנר או להשתמש לאורו,
והרמב"ן מוסיף עוד בקל וחומר שמותר להשתמש בשמן שנותר לאחר
שדלק וכבה. גם הרשב"א, הריטב"א והר"ן מדייקים כך מדברי הרי"ף
ומדמים זאת לדין של עצי סוכה ונויה שמותרים לאחר החג. הר"ן מוסיף
שנר חנוכה נחשב לתשמישי מצוה שהם נזרקים, כמבואר בבירור הלכה
למסכת מגילה (דף כו, ב ציון ה), ואף כשכבו בתוך הזמן מותר להשתמש
בשמן, שהרי נפסקה ההלכה שכבתה אין זקוק לה.

בענין זה ראוי להעיר שהרי"ד בפסקיו והריא"ז בפסקיו (חנוכה יב)
כותבים שאסור להנות מהשמן בכל שמונת ימי חנוכה, בדומה לאתרוג
שהוקצה לכל ימי החג, וניתן לראות כאן מעין מחלוקת בגדר מצות נר
חנוכה, אם ההדלקה בכל יום היא מצוה בפני עצמה, או שהכל נחשב
למצוה אחת.

לעיל כבר נזכרו הדברים המובאים בפסיקתא רבתי וכן במדרש תנחומא
(פר' נשא, כט) שצריך להשאיר את מותר השמן מיום ליום, ואף ביום
השמיני יעשה לכל הנשאר מדורה בפני עצמה כיון שהוקצה למצוה.
לכאורה נמצאו דברים אלה סותרים את מה שכותבים הראשונים
בסוגייתנו, אולם כאמור אפשר שמפרשים את הברייתא שבפסיקתא רק
לדעת הסוברים שכבתה זקוק לה, וכך בכל אופן כותבים האור זרוע
(שם) ובעל האשכול (ח"ב סי' ו) באחד מפירושיהם.

מאידך גיסא מפרשים הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א והר"ן שיש מחלוקת
בדבר, ומביאים את הדברים שבברייתא שבפסיקתא בתור שיטה של
הגאונים שחולקת על שיטת הרי"ף. הם מסבירים את השיטה הזו שהשמן
שבנר חנוכה חמור יותר מתשמישי מצוה אחרים כסוכה ונוייה,
שנזרקים, משום שבהם אדם יודע שישארו גם לאחר הזמן ובודאי מקצה
אותם למצוה רק לזמן הנדרש, מה שאין כן בשמן שבנר חנוכה
שמלכתחילה מקצה את הכל שיבער לגמרי, לכן גם כשכבה אין לזרוק את
הנותר אלא להדליקו עד תומו.

שיטה זו מבוססת גם על ההנחה המבוארת בתוספות לקמן (מד, א ד"ה
שבנר) שנר חנוכה בעיקרו אינו להנאה אלא למצוה ולפרסומי ניסא,
ומשום חביבותו אין אדם מצפה שיכבה, אלא להיפך, מצפה שידלק כמה
שיותר, לכן גם כשכבה יש על השמן שם של תשמיש מצוה ממש.

גם המאירי סובר שהגאונים חולקים על הרי"ף, והוא מפרש את שיטתם
שהשמן אסור משום שדומה לשמן שבנרות של המקדש, ומקבל דין של
תשמיש קדושה ולא של תשמיש מצוה.

בדרך אחרת כותבים בעל האשכול (בתירוץ ראשון) ומהר"ם (מובא
במרדכי סי' רסו) שאין מחלוקת בין השיטות, אלא בפסיקתא מדובר
כשכבה בתוך הזמן, בעוד שהרי"ף מדבר על השמן של הנר שכבה לאחר
הזמן. כך מיושבת גם שיטת הרא"ש אשר בסימן ג פוסק כרי"ף להיתר
ובסימן ט פוסק כרב אחאי גאון שצריך לנהוג במותר השמן ככל המבואר
בפסיקתא.

בעל עטרת זקנים (על שו"ע סי' תרעז) מתרץ שאין סתירה בין ההלכות,
שכן בודאי שיכול לכבות כדי להדליק אחר כך בשמן את שאר הנרות, וכן
יכול להשתמש לאורה, אולם צריך להקפיד לשרוף את השמן כתשמישי
קדושה שטעונים גניזה.

הרמב"ם כותב שמותר לכבות את הנר לאחר הזמן אך אינו כותב דבר
בענין השמן שנותר, ומסתבר שסובר שמותר להשתמש בנר הדולק ואף
בשמן כדברי הרי"ף, וכן כותב המגיד משנה.

גם השלחן ערוך מתיר לכבות את הנר לאחר הזמן, ויחד עם זאת כבר
נזכר שהוא פוסק בסימן תרעז את כל מה שנאמר בפסיקתא על השמן
הנותר, ויש ליישב את ההלכות לפי התירוצים שנזכרו, והמגן אברהם
(תרעז סק"י) כותב שטוב להתנות מלכתחילה שלא יאסר אלא השמן
הנדרש לשיעור ההדלקה.

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 02‎-6521259
פקס 02‎-6537516