מי ידעיתו כמה משדרנא בצנעה
תודתי בזה לכתר"ה ידי"נ על השתתפותו בנדבת לבבו במצוה הרבה שהנני עסוק בה בעניי. וההתנצלות היא למותר.... וע"ד הקצבה של הכמות, פשיטא שאין שייך ע"ז שום דרישת התנצלות, ומי יודע מטמונותיו של חברו והוצאותיו בחול ובקודש, ובפרט בזמן מצוק כזה, וכה"ג דאמר להו רבא לרבנן: מי ידעיתו כמה משדרנא בצנעה כו'.

(משפט כהן עמ' שה)

כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני
בהיות החסידים הקדושים מדביקים מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב ואם רע. והוא שאמרו (ב"ב עה, א) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. וכתוב בתענית (כד, א) בההיא ברתא תובי לעפרך, וכן היה, ומה שאמרו כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני.

(רמב"ן, אגרת הקודש, פרק ה, ד"ה ועוד נודיע)

אם ידעת מה היא חכמה, תדע מדתן של חכמים שמקבלים משם, וע"כ הם קפדנים ביותר, לפי שמשם השנאה והקנאה, ולפיכך עיניהם של חכמים שולטת בהם רוח רעה יותר משאר בני אדם. צא ולמד מקפדנותו של שמאי ומענותנותו של הלל. ואין להאריך.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

...שמצינו (ברכות נח. וש"מ) נתן עינו בו ונעשה וכו' וכן כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, ומדה טובה מרובה שיכולים להכניס על ידי הראיה קדושה. לכן אמר להם וראיתם את הארץ, שעל ידי זה יכניסו בארץ קדושה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת שלח, אות ב)

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים ז ע"ב]

אמר רבה אמר הקב"ה אע"פ שהסתרתי פני מהם בחלום אדבר בו רב יוסף אמר ידו נטויה עלינו
אע"פ שהסתרתי פני, רמז להסתלקות שכינה ורוח הקודש, ואין עוד נביא ולא נבואה, בחלום אדבר בו. הוא שאמרו נובלות נבואה - חלום. והפרי כשאינו מבושל כל צרכו נקרא נובלות, כך דברי חלומות הם נובלות הנבואה. ואם הבנת סוד היד בכל מה שכתבנו, תבין עיקרי דברי הנבואה, ותדע שרבה ורב יוסף אמרו דבר אחד.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

אע"פ שאסתיר פני מהם בחלום אדבר בו
החלום הוא מראה שהנשמה הזכה רואה ומסתכלת באור חייה אנה ואנה, ולפי מיעוט זכות אורה הסתפק במראה אשר היא רואה ותעוף כעוף המתעופף קל מהרה מבין דמיוני מחשבותיה, ולא תדע לברר אי זו מחשבה לקוחה ממראה עיניה ואי זו מחשבה מתחדשת אצלה ואי זו מהן אמת ואי זו מהן שקר. והרואה שיש לו נשמה זכה רואה הכל בלי ערבוב ובלי הפסק ובלי ספק והמראה קבועה בדעתו ורשומה בשכלו ובוערת בו כאש, ופעמים מתקררת דעתו ופעמים מנשבת בו רוח טובה ומתוקה ורוח נדיבה בכל חפץ להיטיב לטובים ולהרע לרעים ולהעמיד כל דבר על מילואו וטובו כפי הראוי לו. ועוד אמרו (קהלת רבה פ"י, כ) אמר ר' אבין בשעה שהאדם ישן הגוף אומר לנשמה והנשמה אומרת לנפש והנפש אומרת למלאך והמלאך אומר לכרוב והכרוב אומר לבעל הכנפים ובעל הכנפים יגיד דבר לפני מי שאמר והיה העולם. והמראה שהנשמה רואה היא בשעה שהאדם ישן נשמתו עולה ושואבת מלמעלה חיים, ובהמשכת חיי הרוח מושכת נתיבות אור השכל והדעת להזהיר נפשה על העתיד כדי שתנוח במנוחת חיי עולם.

(פירוש האגדות לרבי עזריאל עמ' 76-75)

בש"ס חגיגה, אעפ"י שהסתרתי פני מהם בחלום אדבר בו. ונראה מזה שבחלום יכולה הנבואה לחול אפילו בחו"ל, והטעם כנ"ל דמה שאין הנבואה שורה בחו"ל הוא מצד הגוף החוצץ, ובחלום כשהאדם ישן הנפש מופשטת מהגוף, ואדם הזוכה לזה יכול לדבק אז נפשו בשרשה.

(שם משמואל, פרשת ויצא, שנת תרע"ב)

ע' זהר ויחי רל"ח א ומש"כ בפתיחה לשו"ת מן השמים שעם הגהותי.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

[גם אחרי החורבן, עם ישראל המשיך לחלום, לחשוב על אידיאלים נשגבים, ובזה התחזק בבטחון. ריב"ז ביקש "תן לי יבנה וחכמיה", כי היה לו חלום לבנות את ישראל מחדש ע"י לימוד תורה. ר' עקיבא חלם שבר כוזיבא יושיע אותנו. חסידים ואנשי מעשה האמינו בגאולה, ומצאו רמזים בתנ"ך לשנת הגאולה. בימינו התעוררה הציונות עם החלום של קיבוץ גלויות. חלומות אלה הם התגלות ה', שידו נטויה להרים את קרן ישראל, ומדבר עמנו ע"י החלומות הללו כדי שלא נתייאש. החלומות והאידיאלים בישראל בנוגע לגאולה באים מה'. גם הציונים שאינם שומרי מצוות נמשכים לציון ע"י לבם הישראלית, חולמים חלום של היהדות, שה' מתגלה בו. אמנם הם לא רואים את ה' בחלומותיהם, אבל "מזלייהו חזי". ע"י החלומות האלה ה' מדבר עם ישראל, כדי להעיר את התעניינותנו בגאולה, להטות את לבנו לציון.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 133-134) לטקסט

ידו נטויה עלינו שנאמר ובצל ידי כסיתיך וכו' עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה וכו' ידו נטויה עלינו
ותפילין דמארי עלמא שכתוב בהן אהבת ישראל ומעלתו (ברכות ו סע"א), אם כבוד השם יתברך הוא בגלוי ומקויים, וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י), וזה תפילין שבראש (ברכות ו סע"א), שאז שם מ"ב בשלמות. אבל כשההשגחה היא בהסתרת פנים, אז נתגלה רק תפילין של יד שאינו נראה לרבים, כמו שכתוב והיה לך לאות ולא לאחרים לאות (מנחות לז:), ואז הוא בבחינת שמוני בניך כחולדה הדרה בעקרי בתים (פסחים קיח:). וזה אמר אהיה אשר אהיה, זה שמי בהנהגה הנסיית, שאז וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך, ובשעה שאין בגלוי, אז רק אהיה שלחני כו', שאין נראית רק תפילין של יד ודו"ק.
וזה מה שאמר האי צדוקי עמא דאסתיר מריה פניו מנייהו כו' אחוי ליה ועוד ידו נטויה שנא' ובצל ידי כסיתיך, שהראה לו שאף עפ"י שהתפילין של ראש אינו נראה על פניו אבל תפילין של יד רחימותיה לגבן איכא (ע' שבת פח:) שנאמר ובצל ידי כסיתיך.

(משך חכמה, שמות פרק ג פסוק יג)

ידו נטויה עלינו
...ענין הכהונה בכללה, בתכנה המכוון כפי מה שהכהן ראוי להיות, שהוא "כי מלאך ד' צבאות הוא", מפני הערך הכללי, שקידש הקב"ה לכל השבט לטובת השפעת הצבור. "וקדשתו - קדש יהיה לך כי קדוש אני ד' מקדשו". לפיכך צריך הוא להשפיע בנשיאת כפים, שהיא כעין זרוע נטויה, שהוא מורה להבא, וכמו "ידו נטויה עלינו" (חגיגה ה:) בשפע הברכה, שהיא מיוחדת בזה מכל העבודות שבמקדש, שאין בה שום קבלת פרס של הנאה. [והעיר הרב צבי יהודה (שם ב, עמ' תעב): "...שלעומת נטיית הזרוע, שכלפי הפעולה שלהבא, הנה הנטייה של היד, בערך פעולתה שבהווה, מגלה את ענין העתיד שהוא נמצא גם בתוך ממשיותה של הפעולה ההווית בעצמה...".]

(עולת ראיה חלק א, עמ' רפג-רפד)

נטית הזרוע מורה, שלא יצא עדיין אל הפועל כל הטוב אשר דבר ד' על ישראל, אמנם ניכר שזרועו נטוי' עלינו, ועוד יגמור הטוב אשר החל...

(עולת ראיה חלק ב, עמ' רעט)

תוקף יד ד' הנטויה עלינו, לזעזענו ולדכאנו, לקבצנו ולאחדנו במשפט יְמִינו, להחיותנו ולהושיבנו על אדמתנו...

(רבי צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, חלק א, עמ' נד)

יד ד' נטויה עלינו, מתוך תשפכות הדמים... מביאה אותנו... ומניחה אותנו במרום גיא חזיוננו...

(רבי צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, חלק א, עמ' סא)

אחוי ליה ההוא אפיקורסא עמא דאהדדינהו לאפיה מיניה

[שיטת מהר"ל, שכל ספריו הקדושים וביחוד ספרו 'נצח ישראל' [תחילת פרק יא], סובב הוא על היסוד העיקרי הזה, שהוא ממש יסוד היחוד והאמונה, שאחדותם של ישראל, בחירתם וקדושתם הכללית, הוא דבר שהוא למעלה מכל מעשה ומכל בחירה אנושית, ושום חטא ועון ושום דעה ושום עבודה זרה, ושום כפירה בעולם, אינה יכולה לפגום בקדושת האחדות הכללית של עם ה' שבחירתם הקדושה היא מצד העילה השם יתברך, ולא מצדם, שהם עלולים להשתנות ח"ו. והמינות ביסודה היא היא שכפרה בעיקר הקדוש הזה, והוציאה בכח הטומאה של הכפירה הזאת לתרבות רעה את הנחשלים שבנו, וכדאחוי אותו רשע לר' יהושע בן חנניא, עמא דאהדרינהו מריה לאפי' מיניה. ובשביל כך נקראו המינים הרשעים הללו וכו' בשם "המטילים איבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים" (שבת קטז ע"א)].

(מאמרי הראי"ה עמ' 59 = טוב ראי חגיגה עמ' רעג-רעד)

אחוי ליה ההוא מינא עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה אחוי ליה ידו נטויה עלינו

[אותו מין היה אסטרולוג, וראה בחכמת הכוכבים שעם ישראל נידון לכלייה כי ה' הסיר את פניו ממנו. או שהאמין בסוג מודרני של אסטרולוגיה, כאילו יש חוקים קבועים בהיסטוריה, וחישב על פיהם שעם ישראל נידון לכליה, כי אין לנו צבא ומדינה, וכל האומות שונים אותנו. ור' יהושע ענה לו שיד ה' נטויה עלינו, כי אין מזל לישראל, ואנחנו לא כפופים לאותם כללים.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 119) לטקסט

[הצדוקי סבור שה' הסתיר את פניו מעמו, ואין לנו תקווה לקום לתחיה. ור' יהושע השיב שדוקא הסתרת הפנים מראה שידו נטויה עלינו להחזירנו אליו, כי הסבל שלנו מהגוים מעורר אותנו לאהבת תורה ויראת שמים.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 69) לטקסט

עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה

ואמנם לפי שעדיין האומות אומרים שאמת הוא שהאומה ישראלית היתה הנבחרת ממנו ית' והמושגחת מכל האומות כשהיתה עושה רצון קונה ושומרת התורה והמצות, אבל כשעזבה את חיובה, אז נעשית מאוסה לפניו ית' יותר מכל האומות, לפיכך בא הכתוב להשיב על זה, שכשם שאי אפשר למדוד השמים מלמעלה ולחקור מוסדי ארץ למטה, כך אי אפשר לחקור את האהבה הגדולה והדבקות הגמור שיש לו להקב"ה עִם ישראל, שאי אפשר להתפרד מהם בשום פנים ולמאוס בהם בכל העונות שעשו, ואם הגלם מעל אדמתם, אינו מפני מאיסתו בהם ח"ו, כי אם לצרפם וללבנם על ידי כור ומצרף של הגליות 'לכלה פשע ולהתם חטאת ולהביא צדק עולמים' (ע"פ דניאל ט כד).

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו לא, לו)

היסוד העיקרי הזה, שהוא ממש יסוד היחוד והאמונה, שאחדותם של ישראל בחירתם וקדושתם הכללית, הוא דבר שהוא למעלה מכל מעשה ומכל בחירה אנושית, ושום חטא ועון ושום דעה ושום עבודה זרה, ושום כפירה בעולם, אינה יכולה לפגום בקדושת האחדות הכללית של עם ה' שבחירתם הקדושה היא מצד העילה השם יתברך, ולא מצדם, שהם עלולים להשתנות ח"ו. והמינות ביסודה היא היא שכפרה בעיקר הקדוש הזה, והוציאה בכח הטומאה של הכפירה הזאת לתרבות רעה את הנחשלים שבנו, וכדאחזי אותו רשע לריב"ח, עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה, חגיגה ה, ב. ובשביל כך נקראו המינים הרשעים הללו, הם ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, וההולכים בדרכיהם הרעים וספריהם וגליונותיהם הפסולים, בשם: המטילים איבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים (שבת קטז, א).

(מאמרי הראיה חלק א עמ' 59)

מהרה יתקיים בנו 'שמעו עמים ירגזון', מהרה יוסר המסוה מהעולם וידעו כי עם ד' אנחנו; כי יד ד' עלינו לטובה; כי מרכז העולם ומרכז האנושיות אנחנו; כי אמת גלויה ובהירה היא כל התכונה של הנבואה המספרת כ"כ בשבח הנצחי של ישראל. יפלו כל מגדלי התוהו אשר הוקמו על יסוד המארה של עזיבת ד' את ישראל, ינופצו עלי סלע כל סלעי המגור של המאיימים עלינו לאמר 'עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה'...

(אורות הראיה עמ' עה = אורות הקודש חלק ד, עמ' תקכ)

בגמרא מסופר על מינים שהיו מתגרים ברבי יהושע בן חנניה. הוא היה רגיל להיפגש עם העקיצות והחירופים של המינים, ונקרא החכם של היהודים 'חכימא דיהודאי' (ברכות ס ע"א). בא ההוא מינא אל רבי יהושע בן חנניה עם אותו נוסח שלהם [=של הנוצרים] ושל מלחמותיהם נגדנו מאז ועד הנה. גם היום המציאות של מדינת ישראל מחניקה אותם. יש להם נוסח מיוחד: היהודי הנודד...
החליטו עלינו 'אבדה תקותנו נגזרנו לנו' (יחזקאל לז, יא). אבל הם אינם בעלי-בית עלינו. יש מצבים כאלה - 'נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם' (שמואל א טו, כט). אותה קביעות, קיימות, חיוניות נצחית מתבטאת עכשיו כשאנו באים לארץ. אבל אותה רשעות, טומאה ושטות של עבודה-זרה חושבת שאנחנו לא חיים. אך אנו יודעים שאנו חיים וקיימים - 'דוד מלך ישראל חי וקיים' (ראש השנה כה ע"א). אפילו בצורות הקטנטנות שעד קום מדינת ישראל, אנחנו קיימים.
יש חילוק יסודי ביחס של רבונו-של-עולם אלינו, בין הנוסח והמהלך שלהם לבין הסתרת פנים. הסתרת פנים אינה הריגה ואינה ביטול חיים. אנחנו נמצאים בעולם - 'בני בכורי ישראל', רבונו-של-עולם נמצא באמצע, יש איזה קטע קטן של הפסקה, איזו מחיצה נעשית. אין זה שינוי במציאות האלוהית, בפרצוף האלוהי. הגויים האלה, המינים האלה אמרו: נגמרתם, נכשלתם, חיסול, חסל סדר קיום ישראל. זהו הביטוי של ההוא מינא: אתם הנכם עם 'דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה', החזיר פניו ממנו. כאן אנו מוצאים את החילוק היסודי בין הסתרת פנים לבין החזרת פנים. במצב של הסתרת פנים, אין שינוי במציאות של רבונו-של-עולם, אבינו שבשמים, ד' אלוהי ישראל, של 'ואתם הדבקים בד' אלהיכם' (דברים ד, ד), של 'בנים אתם לד' אלהיכם', אין שינוי במציאות, אלא רבונו-של-עולם מתחבא, מסתתר. 'אל מסתתר' (ישעיה מה, טו). המינים מדברים על חורבן עולם כזה שגורם כביכול שינוי במציאות השמימית, במציאות האלוהית, כאילו הפרצוף האלוהי משתנה ומתהפך. רבונו-של-עולם לא רק הסתיר פנים מכם, אלא החזיר פנים מכם. 'אהדרינהו מריה לאפיה מיניה'. זהו יסוד כפירתם. אבל 'נצח ישראל לא ישקר'. אין דבר כזה שרבונו-של-עולם, שהפרצוף האלוהי, שהמציאות האלוהית, הפנים האלוהיים משתנים, נעשים מהופכים. רבונו-של-עולם אינו מהפך את הפנים, אלא מעמיד את הפנים. יש מחיצה בין הפנים, אבל הפנים אינם מהופכים. המינים אומרים, שרבונו-של-עולם החזיר את הפנים. זה החילוק בין הסתרת פנים לבין החזרת פנים, החזרת פנים היא שינוי במציאות, אך המציאות אינה משתנה. כל הפגיעות וכל הפגמים הם שטחיים, 'כיום אתמול כי יעבור' (תהילים צ, ד). החזרת פנים, היא הביטוי היותר נורא, שינוי במציאות...
והנה בא המין הזה ואומר שבאמת הקדוש-ברוך-הוא החזיר פנים. שקר וכזב! דברים בטלים! רבונו-של-עולם אינו מחזיר פנים מאיתנו, חס ושלום, אלא מסתיר פנים מאיתנו. לאותו מין אין שכל, אין הבנה בסגנון האיום, הזעזוע וההפחדה.
אבל כאן [=בספר יחזקאל] אנו מוצאים פעם אחת את הביטוי הנורא והאיום הזה: 'והסיבותי פני מהם' (יחזקאל ז, כב). בתורה כתוב 'והסתרתי פני מהם'. זה נורמלי, 'כי רגע באפו חיים ברצונו' (תהילים ל, ו). יש קצת רוגז במשך ימי הגלות, ד' מסתיר פניו ואינו מביט אליכם כל-כך ישר, אבל אין זה בעצם המציאות של ד' אלוהי ישראל, חס ושלום. זה לא יתכן. והנה פה, לגבי זעזוע הארץ, נמצא הביטוי הנורא והאיום והמזעזע הזה. אפשר להתפרפר ולהתפוצץ... כביכול יכול להיות מצב של קלקול-יחס בין קודשא-בריך-הוא וישראל, כאילו שינוי במציאות, שינוי במצב הפנים של רבונו-של-עולם... בא אותו טיפש, גוי ומין, וחושב שזה ממש. חס ושלום! אנחנו ישראל מבארים לו שזה כמו 'עין תחת עין' (שמות כא, כד), שגם אינו ממש, חלילה וחס! (בבא קמא פד ע"א), אלא שביטוי זה, 'הסיבותי פני מהם' ממש אין דוגמתו... שרבונו-של-עולם יגיד לנו שלא יסתיר פניו מאיתנו אלא יסובב את פניו מאיתנו, חס ושלום...

(שיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 361-363)

עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה וכו' ועוד ידו נטויה עלינו
ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, פי' אפילו בשעת הסתר פנים אשלח את אסתר. ולפי זה אתי שפיר שאמר ההיא מינא לרבי יהושע בן חנניה: עמא דאהדרינהו מרי לאפיה מיניה, אחוי ליה איהו ועוד ידו נטויה עלינו, פי' שאמר דכתיב הסתר אסתיר פני כפשוטו, ואמר לו: אף על פי כן ידו נטויה עלינו, כמו שנאמר "אסתיר", שהוא מרמז על אסתר, שעושה לנו נסים אך הם בהסתר.

(פירוש הגר"א למגילת אסתר פרק א, פסוק ב)

...דבמסכת חגיגה איתא דאחוי ליה ההוא צדוקי לריב"ח עמא דאהדרינהו מריה לאנפיה מיניה אחוי ליה עוד ידו נטויה עלינו, והקשה שם המהרש"א דהרי הך קרא כתיב גבי פורעניות (בישעיהו ה, ט-י) בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. דהטור כתב בחושן משפט דאבידה מדעת הוא הפקר ואם הניח כיסו ברה"ר נעשה הפקר וכל מי שירצה יכול לזכות בו. וכתבנו [בספר בית הלוי, דרוש ז] לחלק בין מניח כיסו ברה"ר לבעה"ב הזורק כלי מראש גגו, דמבואר להדיא במסכת ב"ק (דף כ"ו) דלא נעשה הפקר מדשקיל וטרי שם בבא אחר ושברו אם חייב או לא. והחילוק הוא דבמניח כיסו ברה"ר ולא איכפת ליה כלל מה שיהיה בו הוא דס"ל להטור דהוא הפקר, אבל בזורק כליו לשוברם דיש לו בזה כוונה ורצון לשוברו כל זמן שלא נשברו הם שלו עדיין. וזהו דהצדוקי אמר לו עמא דאהדרינהו מריה לאנפיה מיניה, דכבר סילק ה' יתברך רשותו מהם ואינם עוד שלו כלל. רק זה היה אם הקב"ה משלחם מא"י ולא איכפת ליה במה שיעשו הכשדים בהם, והראה לו ריב"ח עוד ידו נטויה עלינו דשלחם לשם בכוונה מיוחדת, שיסבלו שם יסורים, והוי כמו זורק כליו לשברם דהם שלו עדיין.

(בית הלוי על בראשית פרק כח פסוק י)

איתא שם בפרק האשה (פסחים פ"ז ע"ב) דגלו לבבל למקום אמם כמו שכתב בליקוטי תורה שם [פ' ואתחנן] דקליפת נוגה היא אחוריים דקדושה ומשם הם הגרים ולכך אונקלוס תיקן תרגום יעוין שם באריכות, והיינו כי באחוריים הוא עץ הדעת טוב ורע, הטוב שבו הוא בסוד קשר של תפילין והוא אחורי הקדושה ממש והרע הוא אחוריים לאחוריים ורק כמו קליפה ומלבוש לאחוריים...
ובחורבן בית המקדש חזרו לאפילה והעלם והגלם למקום אמם דהיינו לאחוריים כנ"ל וכמו שאמרו ז"ל דעמא דהדרינהו מריה לאפיה מינייהו, מכל מקום עוד ידו נטויה עלינו בסוד קשר של תפילין.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד, דף עג ע"א)

ובזה יובן מאמר הגמרא דא"ל ההוא מינא לריב"ח, עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מינייהו, והשיב לו, עוד ידו נטויה עלינו, דלכאורה תמוה מה הכחישו, כי הוא מקרא מפורש, 'והסתרתי פני מהם'. אולם הענין הוא, וכמדומה לי ששמעתי כן בשם הגאון מהר"ל מקאוונא ז"ל, שהמין רמז לו שההסתר פנים הוא כמי שמחזיר פניו, שאינו רוצה להשגיח כלל. והשיב לו ריב"ח שאין הדבר כן, רק כמי שמכסה פניו בידו שלא יראה השגחתו, אבל המתקרב לו ומציץ בפניו, רואה שהוא משגיח, וכמ"ש 'והסתרתי פני מהם', דייקא. וז"ש עוד ידו נטויה עלינו. ומ"ש 'והסיבותי פני מהם וחללו את צפוני', זה היה רק בעת החורבן, שהציתו אש בבית המקדש והיו אומרים הרג את עצמו (גיטין נו, ב)... אבל תיכף אח"כ הוכרה השגחתו בהשארת פליטה ממקדש ומישראל, ובענין היתוש שנכנס בחוטמו של טיטוס ימ"ש, וכן נבוזראדן נתגייר אז על ידי ההשגחה שהתחילה לחזור ולהתנוצץ.

(רבי שמואל מלצן, אמונה והשגחה, מתורת הגר"א, אות יג)

בקשר לזה, מסופר בגמרא על טענת המינים "עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה", עם שהחזיר אדונו פניו ממנו! הביטוי החזרת פנים הוא חמור יותר מהסתר פנים. בהסתר פנים, הפנים קיימים אבל מוסתרים, מה-שאין-כן החזרת פנים, שם כביכול בפנים עצמם יש שינוי ומהפכה. אמר להם רבי יהושע בן חנניה: עוד "ידו נטויה עלינו". יש להתבונן בביטוי זה: יד נטויה. אאמו"ר הרב זצ"ל הסביר על המילים "יד חזקה וזרוע נטויה" שבהגדת פסח, שאם יד נותנת מכה, אז המכה מורגשת מיד, מה שאין כן אם הזרוע נטויה, אין המכה מופיעה מיד אלא היא בכח. הדגיש רבי יהושע בן חנניה, שלא רק זרוע ד' נטויה עלינו לטובה, זאת אומרת השפעתו בכח, אלא גם ידו, דהיינו: השפעתו הישירה, גם היא נטויה עלינו, ואף במצב של גלות ושל קלקולים היותר גרועים.

(שיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 341)

במצב של התרחקות וניתוק מהתורה, יש מין רוגז והפיכת פנים. יש מקום להתבונן ולצייר לעצמנו ציור, שביחס טוב ורצוי, פנים של מעלה פונים אלינו, אשרינו. במצב של הסתרת פנים, יש מחיצה המסתירה את הפנים של מעלה. הפנים קיימים, הם פונים אלינו ביחס נורמלי וישר, אך במצב מסובך, יש מחיצה ועיכוב... אם חוזרים בתשובה, כיון שהפנים עומדים במקומם, אפשר לסלק את המחיצה. אבל כשגורמים הפיכת פנים, 'צור ילדך תשי' (דברים לב, יח), 'מכחישים פמליא של מעלה' (חולין ז ע"ב), מכחישים את המציאות, הפנים מעוקמים. מצב כזה של הפיכה ממנו, הוא מצב מיוחד נורא ואיום.
לעומת נצח ישראל, הנוצרים אמרו שכבר אין מקום לישראל. נוצרי אמר לרבי יהושע בן חנניה: 'עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה': עם שאדונו החזיר פניו ממנו! זה יותר מהסתרת פנים והפיכת פנים. זו החזרת פנים, עקירת מציאות, שינוי מציאות. ברשעותם ובמלחמתם נגד נצח ישראל, אומרים הנוצרים: נגמר עם ישראל!... השיב לו רבי יהושע בן חנניה: דווקא להיפך! 'ידו נטויה עלינו'. הביטויים 'יד חזקה וזרוע נטויה' מופיעים בהגדה. מה ההבדל ביניהם? כדי לעשות איזה מעשה יש צורך ביד חזקה, בכח. היד החזקה מתגלה בהווה, במציאות ההיסטורית ההווית, במעשים העובדתיים עכשיו. זרוע נטויה היא ענין אחר. יש לה מובן של הכנה, פוטנציה. 'יד חזקה' היא בפועל, 'זרוע נטויה' בכח, התגלות הכיוון האלוהי הפנימי העליון. ד' רצה להוציא את ישראל ממצרים בשני הצדדים, בפועל ובכח. הרמת הזרוע עדיין לא ניכרת עכשיו, לעומת מה שמתגלה ביד החזקה גם בגלות. הכל כל-כך מבולבל, אך לבסוף יסתדר גם ביד וגם בזרוע. רבי יהושע בן חנניה אומר לו: רשע! שקץ! אתה אומר שכאילו אנו כבר לא בנים לד'! דווקא להיפך! לא רק שהזרוע נטויה, לא רק שהגאולה השלמה בטוחה, אלא 'ידו נטויה עלינו', לא רק הזרוע נטויה אלא גם ידו. גם בעומק החושך, כשאנו 'עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים' (אסתר ג, ח), ידו נטויה עלינו. אנו יודעים ומכירים את היד האלוהית.

(שיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 364-365)

וכלפי לגלוג המינות על ישראל, שכאילו השם (לא זו שהסתיר פניו מהם, אלא אף זו) החזיר פניו מהם, כבר הוקבע המענה הנמרץ של חכימא-דיהודאי כי גדול ונערץ כוח השם עלינו, ולא זו שזרועו, המוכנה לגילוי פעולות העתיד, אלא גם זו כי ידו, הפועלת עכשיו במחשכי ההווה בעצמם, היא נטויה עלינו בתעצומות עוזה ופלא אורה...

(רבי צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, חלק א, עמ' קב)

הסתרת פנים היא ביטוי עמוק מאוד. בגמרא מסופר על רבי יהושע בן חנניה, מגדולי חז"ל, ועם זה היה נפגש עם גויים, ונחשב ל'חכימא דיהודאי' (בכורות ח, ב), שפעם התגרה בו מין אחד: 'עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה'. זהו ביטוי עוקצני. אצלנו רק מוזכר מצב של הסתרת פנים, של עיכוב בהופעת הארת הפנים... הפנים ישנם, אלא שמוסתרים. אך הצדוקי, המין, אמר שמצב של גלות, אינו רק מצב של הסתרת פנים, אלא של החזרת פנים. הפנים מהופכים. זהו ביטוי עמוק של שנאת ישראל...
יש הבחנה בין 'יד חזקה' לבין 'זרוע נטויה'. 'יד חזקה' היא ההשגחה האלוהית בהווה, בפועל. הזרוע הנטויה היא עדיין לא עשיה, אלא מצב שבכח. 'יד חזקה וזרוע נטויה' היא ההשגחה האלוהית בכח ובפועל. הביטוי הרגיל הוא 'זרוע נטויה', אבל רבי יהושע בן חנניה אמר שלא רק זרוע נטויה, אלא יד ממשית פועלת על ידינו, כמו יד חזקה, במצב ההווה של עכשיו, ומתוכה אנו צופים לישועה שתהיה נטויה לקראת ההוצאה לפועל.

(שיחת הרב צבי יהודה הגדה של פסח סע' 47)

עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה וכו' ועוד ידו נטויה עלינו וכו' ומאי אחוי לך לא ידענא
יש לפרש בס"ד מאמר רבותינו ז"ל בפרק קמא דחגיגה דף ו' וזה לשון הגמרא, ר' יהושע בן חנניא הוה קאי בי קיסר... אפקיה לההוא מינאה וקטלוה. דלכאורה דהמין החזיר פניו במחוג ורמז עמא דהדרינהו מריה לאפיה מיניה. ור' יהושע הראה במחוג את ידיו כמו שידו של הקב"ה נטויה עלינו. ולכאורה אינו מובן, למה לא ידע המין במחוג הזה שהראה יד ה' נטויה ולמה זה הבין האיך שהסתיר את פניו וידו נטויה לא הבין. ונראה שר' יהושע גם כן הסתיר את פניו. ובמחוג ידיו הראה האיך שידו נטויה עלינו להורות שמהסתר פניו שלו נודע פועל כפיו שאנחנו עם סגולתו, שגם בהסתרת פניו הוא ברחמים גדולים לשמור אותנו ולהצילנו מכל הרעות, וזה לא הבין המין ההוא...
ומהסתרת פנים תוכל להבין איזה אהבה טובה היא אמיתי ואהבת עולם, כי אף על פי שהסתיר פניו, עם כל זאת ידו נטויה עלינו ושומר אותנו בכל דוד ודור. מה שאין כן רשעים אומות העולם, כשקצף עליהם אבדם מעל פניו, ולא כן עמנו בית ישראל אשר לא עזב חסדו ואמיתו, ואשר עד הנה לא עזבנו ועוד ידו נטויה לפסוח ולהגן עלינו, וליתן חן וחסד לפני כל שובינו.

(קדושת לוי, פירושי אגדות)

גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג יחוי קמי מלכא
...ויש לומר עוד עפ"י דברי הש"ס חגיגה, מאן דלא אשתעי במחוג לא ליתחזי קמא מלכא, פירוש כשעומדים לפני המלך אין דרך ארץ לדבר אלא לרמז במחוג. וע"כ באשר נתבקש להעלות את ישראל למדרגה גבוהה כעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהיו מראין עליו באצבע זה א' ואנוהו, וראתה שפחה על הים, היו צריכין לאשתעי במחוג, אין אומר ואין דברים אלא לרמז במעשה, ומעשה ישראל יהיה הנסיעה לתוך הים, ומעשה משה יהיה הרמת המטה ונטיית היד.

(שם משמואל, פרשת בשלח, שנת תרע"ז)

ונראה דהנה (ברכות נ"ח.) מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, וכפי הנימוס טבע המלכות שיהיה ענינה בהסתר ולא בהתגלות כאמרם ז"ל גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג יחוי קמי מלכא, וסעודות אחשורוש לכל העם מקטן ועד גדול להראותם את כל גנזי המלכות הרי הוא יוצא מחק וגדר המלכות.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ה)

נראה דהנה ההתראה [בעדת קורח] מי שיבחר בו יצא חי וכלכם אובדים אינה מפורשת בקרא, ובודאי כל דברי משה נכתבו כאן, ומוכרח לומר שמשרע"ה לא דיבר רק הדברים המפורשים בכתוב אלא שבדברים אלו עצמם נרמזה ההתראה למתבונן בהם בעין פקוחה, אף שלאנשים כמונו היה צריך לפרש, מ"מ לבעלי דעה יתרה כדור המדבר היו די הדברים כהוויתן ודי לחכימא ברמיזא, וגברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג לא יחוי קמי מלכא.

(שם משמואל, פרשת קרח, שנת תרע"ה)

כיון שאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתן של אומות העולם
התורה הוא מפת העולם, כמו שאמרו (בראשית רבה ריש פרשה א' א') במשל דדיפתראות ופינקסאות. וכן ישראל... שבכל דור הם מפת העולם באותו דור. כפי ההתחדשות שבנפשות מישראל בכל דור, כן התחדשות העולם באותו זמן, וכמו שאמרו (יבמות סג.): אפילו ספינות וכו' בשביל ישראל. וכמו שהנפשות משתנות מדור לדור, כן התורה, והיינו התורה שבעל פה שמתחדש בכל דור חדשות על ידי חכמי ישראל, ועל ידי כל חדשות התורה שבעל פה יוצא לאור נפשות חדשות מישראל. ועל פיהם נתחדש גם כן ענינים בעולם, וממצב העולם בכל דור נוכל להתבונן על מצב נפשות ישראל שבדור, וכן על מצב התורה שבפיות תלמידי חכמים האמיתים שבאותו דור [ולכן אמרו: אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם (ירמיה מט, ז), עיין שם ומובן].

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות צ)

נודע כי [זה] לעומת זה עשה, וכל זמן שכח הקדושה חלש אותו זמן גם כח הטומאה נופל, כמש"כ בדברי ר' יהושע בן חנניה אבדה עצה מבנים כו'.

(ראי"ה קוק, מכתי"ק, מובא בשיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 285-286)

ע' זהר תזריע מז, ב, כך לתתא אלמלא לא הוי שטותא שכיח בעלמא לא הוי חכמתא שכיח בעלמא כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

רבי אילא הוה סליק בדרגא וכו' כי הנה יוצר הרים וכו'
עמ"ש אני בעניי בס' הקטן ראש דוד דף קי"ב ריש פ' שלח בס"ד.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

ר' אילא הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילה שמעיה לינוקא דהוה קא קרי כו'
כה"ג בסנהדרין קי"א ב ר' חגא הוה סליק ואזיל בדרגא דבי רבה בר שילה שמעיה להאי ינוקא דאמר כו' ועמש"כ בס"ד במרגליות הים שם אות א.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

רבי אילא הוה סליק בדרגא וכו' שמעיה לינוקא דהוה קא קרי וכו' ומגיד לאדם מה שיחו וכו' עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו
לבב אנוש יחרד ויתר ממקומו, בהתאמת לו כי הוא יתברך השופט כל הארץ לא יעשה משפט חרוץ ודין נחוץ לפעולות אדם בלבד, במה שבא לידי מעשה ממש ומעללי איש, אבל הוא צופה ומביט ורואה גם כן בפרטות מוצא שפתיו ושומר מה מלל ומה היו דבריו, למען מפרי איש ישבע כל אחד ואחד על פי דבורו, הן לטוב הן להפכו. כאשר כן תמה רבי אילא ע"ה בפ"ק דחגיגה, דאמרינן התם ר' אילא הוה סליק בדרגא דבי רבא בר שילא, שמעיה לינוקא דהוה קא קרי כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו, אמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו. ויש בו מהדיוק איך נתעורר עתה ר' אילא להגזמה זו בשמעו פסוק זה מפי הנער, היתכן לא קראו הוא קודם לכן כמה פעמים, ולמה בפעם הראשונה כשהגיע לפסוק זה לא שת לבו לזאת, והלא בזה הפרק נאמר על כמה שלמים וכן רבים כי הוה מטי להאי קרא הוה בכי. ואפילו נאמר דכי הוה מטי, דהיינו שבכל פעם שהגיע לאותו פסוק היה בוכה, ומסתמא כן היה דעת ר' אילא ג"כ בפסוק זה, ועכשיו ששמעו מפי הנער חזר לומר מה שהיה מדרכו, מ"מ יקשה מה לנו לתלות הדבר במה שאמר זה עתה בעבור שמעו אותו מהנער כיון שלא היה אומר זה לשום אדם, ויותר היה צודק שיאמר הגמרא כמו שאמר בכל האחרים כי הוה מטי להאי קרא וכו', אם אמת הוא שכבר נתעורר על ככה, כי מאמרו זה ע"י מעשה ליכא שום נפקותא. ואגב ידויק, מה איכפת לן אי סליק בדרגא או נחית.
ואפשר לנו לומר כי פסוק זה הוא בעמוס מתחיל: כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו, ומסיים: עושה שחר עיפה ודורך על במתי ארץ ה' א-להי צ-באות שמו. והנה ר' אילא ע"ה כשקרא פסוק זה בין שאר הכתובים, לא נתעורר לשום תמיהה, כמו שיש גם כן כמה פסוקים אחרים, אשר חכם אחד בכה על פסוק זה וחכם אחר על פסוק זולתו, כי אינו מההכרח שכל החכמים ירגישו מה שיש להתעורר בכל הפסוקים. אמנם עתה אירע שרבי אילא היה עולה בסולם, ושמע שהתינוק אשר היה שם בבית למעלה היה קורא מזה הפסוק תחלתו בלבד, שהוא: כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו, והפסיק בזה ולא התמיד בפסוק לסיימו עד סופו. ואין לומר שמא התינוק סיימו ורבי אילא לא שמע אלא תחלתו, ומידי הלוכו נתרחק ממנו ולא שמע לסופו, דהא ודאי ליתא, שהרי רבי אילא היה עולה למעלה בסולם אל הבית אשר שם הנער, וכל שכן שבעלותו מתקרב יותר אליו, ואם שמע ממנו תחלת הפסוק פשיטא שאם אמר גם סופו היה שומעו גם כן בהיותו קרוב יותר מידי עלותו, אלא ודאי שלא אמר יותר מדברים אלו, ומזה נתעורר מאי האי דאפסקיה ינוקא לקרא אשר מדרכו לקרא פסוק שלם, הלא דבר הוא. ושמא מאומרו דהוה קא קרי ולא אמר דקא קרי, נראה שלא אמר דברים אלו פעם אחת בלבד אלא היה קוראם בהתמדה פעם אחר פעם, על דרך "הוא היה אומר". ושת לבו לזאת רבי אילא ואמר מילדי העברים זה הפקחים, אשר דברים אלו אומר אותם כמשתאה עליהם על כי כל אנשי לבב יאחזמו רעד, באמור עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו. ואם ארז אשר בלבנון כמוהו אומר כן, מה יעשו אזובי קיר קצרי רוח כמונו היום, פשיטא שחיל יאחז ונמס כל לב בחשבו מה ישיב על תוכחתו יתברך, כאשר יוכיחנו על אמריו כי לא נעמו בחטאו בלשונו הרעה.

(רבי עזריה פיגו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ב על תועלת השתיקה [דרוש סה במהד' מישור])

עבד שרבו מגיד לו מה שיחו כו'
ע' זהר נשא קכ"ו ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כי הנה יוצר הרים וברא רוח ומגיד לאדם מה שחו וכו' אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה

[אנחנו יכולים ללמוד שה' שומע הכל, מההמצאות של הטלפון, שמעביר את הקול בכוח החשמל דרך הארץ ("יוצר הרים"), וכן בגלי רדיו דרך האויר ("ובורא רוח").]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף עג ע"א) לטקסט

אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה
אמר רב אפילו שיחה יתרה שבין איש לאשתו כו', דברי שחוק שלפני תשמיש, רש"י. ולדעתי יצא להם מקרא מפורש דכתיב (מיכה ז, ה) אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף, ברע זה היצה"ר אם יאמר לך היצה"ר חטא והקב"ה מוחל לך א"ת שנאמר אל תאמינו ברע זה היצה"ר וא"ת באלוף זה הקב"ה, כן דרשו בחגיגה טז. וע"ז מסיים המקרא איך הדין, משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, וזהו אפילו מזה צריך לשמור פיו כי גם ע"ז יתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

(משך חכמה, דברים פרק ל פסוק כ)

עיקר השתדלות אדם על התחילת יקיצה משנתו היינו התחלת התעוררות להוציא עצמו מדמיון כשעדיין אין הלב מלא מהכרתו יתברך, שאז נקרא שיחה, דידוע מדברי חז"ל על פסוק (עמוס ד, יג) מה שיחו, דשיחה נקרא רק שיחת חולין... מה שבאמת אין כוונתו רק לדברי חול. ונראה דלשון שיחה הוא דיבור שמן השפה ולחוץ ולא ממעמקי הלב שזה נקרא דיבור.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות לא)

דזוהי כונת הכתוב "כי הנה יוצר הרים וברא רוח ומגיד לאדם מה שיחו". והינו שהאדם, כשהוא מתבונן לפרקים על עניניו, אינו מתבונן רק על מעשיו, אבל אודות דיבוריו אינו חושב כלל, כי חושב בנפשו, מה קלקול יוכל להגיע על ידי דבור, הלא הוא דבר שאין בו ממש? אבל באמת לא כן הוא, כי הקלקול שמגיע למעלה על ידי דבוריו הוא הרבה יותר ממה שמגיע על ידי מעשיו. וזהו שאמר, "ומגיד לאדם מה שחו", הינו ששם בשעת הדין יעריכו לפניו ויראוהו לעיניו [וכמו שכתוב (תהלים נ, כא), "אוכיחך ואערכה לעיניך"] מה קלקל על ידי שיחותיו. ולא אמר הכתוב מה דבורו אלא "מה שחו", משום דלשון שיחה נאמר על דברים קלים ופשוטים, וזהו שאמרו חז"ל, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו, לאדם, בשעת הדין.

(שמירת הלשון ח"ב, פרק כב)

ובאמת מאומת בכמה מקומות בחז"ל שנשמתו של אדם מעידה בו בעת הדין [חגיגה טז ע"א], והיינו כי כל מעשיו של אדם וכן דיבוריו הכל נקבע בנשמתו בתוך זכרונו, יש לך אדם שבנשמתו קבועים כל שיתא סדרי משנה וכל הש"ס, ויש לך אדם שקיבץ בחייו בתוך זכרונו כל ההבלים והפסולת והכל שמור עליו להזכירו לעת הדין, וכמאמר חז"ל על הפסוק ומגיד לאדם מה שיחו, דאפילו שיחה קלה מגידין לו לאדם בשעת הדין. ועל הענין הזה רמזו חז"ל את הפסוק משוכבת חיקך [היינו נשמתו] שמור פתחי פיך, כי היא כמו הכלי הנקרא גראמפון, אם מתחלה הכניס בו זמירות נעימות משמיע נגדו ג"כ קול יפה ונעים והכל שמחים מזה, ולהיפך אם הכניס בו קולות של יללה ובכי הכל בוכין על ידו, וזהו ממש במוח של האדם. ועל כן רמז המקרא (בתהלים נ') אוכיחך ואערכה לעיניך כדאיתא במדרש שמאירין לו כל מעשיו בפניו.
וכמה צריך האדם להזדעזע בזכרו שכל מעשיו וכל דיבוריו שדיבר מעת היותו לאיש, בין דיבורים קדושים של תורה ומצות ומילי דברכות וכהאי גוונא, ובין כל חלקי דיבור האסור אפילו שיחה קלה, הכל קבוע במוחו בתוך זכרונו, והכל מצפין על ביאתו, אלו לקבל עליהן שכר, כבן שממתין על אביו הנכבד ושמח בו, ואלו ממתינין עליו לנקום ממנו. אשרי לאדם שמזרז עצמו לעשות תשובה קודם שקוראין אותו לעשות חשבון.

(רבי ישראל מאיר הכהן, זכור למרים, פרק ט)

הלא כתיב "ומגיד לאדם מה שיחו", ואמרו חז"ל דאפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת הדין. וכתב הגר"א ז"ל באגרתו עלים לתרופה דעל כל דיבור ודיבור של איסור צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד, ואי אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד, ולא נאבד אפילו דבר אחד שלא נכתב, והכל מגידים לו לאדם בשעת הדין.

(רבי ישראל מאיר הכהן, זכור למרים, פרק יד)

איתא בחז"ל ומגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידים לאדם בשעת הדין. ולכאורה בעיני אדם נראים הדברים כתמוהים, היאך על כל פרט ועל כל מעשה יש עונש או שכר. אבל כשנתבונן בעניני יציאת מצרים נראה זאת בחוש ממש. וראה במדרש (תנחומא) עשר מכות כולם מדה כנגד מדה, למה הביא עליהם את הדם מפני שלא היו מניחים לבנות ישראל לטבול וליטהר... ועיי"ש המשך לשון המדרש. וכן ענין קריעת ים סוף שטבעו המצרים בים, מפני שזרקו תינוקות של ישראל לים. וכן איתא בחז"ל (שמות רבה כב, א) שפרעה אמר שהקב"ה לא יוכל להענישם במים לכן נענשו בים... וכן חזינן אף בקריעת ים סוף גופא, שהרשעים נענשו כקש והצדיקים כעופרת והבינונום כאבן, ומפורש שלא היה שום דבר מיותר וכן לא נעלם מאומה והכל עונש במדה כפי אשר חטאו. וכ"ז מהטעם שמעשי האדם עצמו הם העושים את הטוב והרע, וכמש"כ הרמב"ן שם [שמות יג, טז] שהעושה מצוה יצליחנו שכרו והעובר ע"ז יכריתנו עונשו הכל בגזירת עליון. וכיון שמאיליה הרעה באה לעושי הרעה ומאליה נעשית, לכן הכל מדויק ושקול כפי כח יצירת המעשים הרעים.

(רבי יחזקאל לוינשטיין, אור יחזקאל, אמונה עמ' רנ-רנא)

עי' זהר חדש שה"ש ס"א רע"א דאסיר ליה לב"נ למשתעי מלי דזנותא אפילו באיתתיה כו' וע' בס' נפש החיים מהגר"ח מוולוזין שער א פרק יג.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מגידים לו לאדם בשעת מיתה
ע' זהר נח ס"ה ב דכד ב"נ אסתלק מהאי עלמא ויהיב חושבנא למאריה מכל מה דעבד בהאי עלמא בעוד דהוא קאים רוחא וגופא כחדא, לך ע"ט רע"א ת"ח בההוא יומא דאשלימו יומוי דב"נ לאפקא מעלמא כו', כדין קיימי עליה תלת שליחן [ע' הקדמה בראשית י"ג רע"א אות א] וחשבי יומוי וחובוי וכל מה דעבד בהאי עלמא והוא אודי על כלא בפומיה ולבתר הוא חתים עליה בידיה כו' כל אינון עובדין דעבד בהאי עלמא בגופא ורוחא ה"נ יהיב חושבנא בגופא ורוחא עד לא יפוק מעלמא, שם צ"ב א, מהנ"ע וירא צ"ח א דתניא אר"י בשעת פטירתו של אדם הוא יום הדין הבוער כתנור להפריד הנשמה מן הגוף וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים המבקרים מעשיו מה שעשה והוא מודה עליו בפיו, וכיון שהנשמה רואה כך יוצאת מן הגוף עד פתח בית הבליעה ועומדת שם עד שמתודה כל מה שעשה עמה בעוה"ז כו' ניצוצי אות ד-ו, חיי שרה ק"ל ע"ב, מקץ ר"א סע"ב, ויחי רי"ח ב, שם רכ"א סע"ב, ושם רכ"ז א, ויקהל קצ"ט ב דשבעה דינין חלפון עליה דב"נ כד נפיק מהאי עלמא כו' ניצוצי אות ח, מצורע נ"ג רע"א, ר"פ אמור פ"ח סע"א, נשא קכ"ו רע"ב, בלק קפ"ה סע"ב, זהר חדש אחרי מ"ט א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

דסח וצחק כו'
ע' זהר בראשית מ"ט סע"א, מכאן אוליפנא דמאן דמתחבר באנתתיה בעי למפגע לה ולבסמא לה במלין כו', וארא כ"ח רע"א, תצא רע"ו א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וכו' מאי מפני גוה אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים רבי שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים

[זה מבטא את הצער של הקב"ה על שניטלה גאוות ישראל, נושאי דגל דת האמת, כאשר הנצרות נוטלת מהם את הגאווה הזאת, וטוענת שהם דת האמת. ורשב"ג מזכיר "גאוותה של מלכות שמים" מפני שהנצרות תמיד מדברת על "מלכות שמים", כאילו המציאו את המושג מעצמם.]

(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 17) לטקסט

במסתרים תבכה נפשי וכו' מפני גאוותן של ישראל וכו' הא בבתי גואי הא בבתי בראי
במסכת חגיגה, אמר רב שמואל בר אויא משמיה דרב מקום יש להקב"ה שבוכה שם ומסתרים שמו שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה... לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי. הנה רז"ל הבינו שזה הכתוב הם דברי ה' ולא דברי הנביא, לפי שהפרשה מתחלת שמעו והאזינו ואל תגבהו כי ה' דבר (ירמיה יג), ולשון זה מורה שהוא דברי ה' ולא דברי הנביא... ואמר תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשך וגו' ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה. וכוונת הפרשה לפי דעת רבותינו ז"ל הוא שמה שאמר שמעו והאזינו ואל תגבהו, רוצה לומר אל תחשבו להיות נצחיים כגבוהים, שאינו כן, שאתם מטבע ההויה וההפסד, ואם תרצו להתקיים תנו לה' אלהיכם כבוד, כלומר הנפש שנקראת כבוד כמו וכבודי לעפר ישכן (תהלים ז) תנו אותה לה', והשתדלו שתשיג השלמות הרוחני הנפשיי שנקראת גם כן בשם כבוד... ואמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי, רוצה לומר, אם לא תשמעו לעצתי זאת להשתדל בהשגת הכבוד הזה שהוא השלמות הנפשיי, במסתרים תבכה נפשי, כלומר דעו שכבר גזרה חכמתי ורצוני שתהיו מעובדים אל הרע וההפסד, שהבכי יהיה לעולם על הדבר הנעדר. וירמוז שיש במציאות מקום שההעדר והרע דבק בו, והוא העולם השפל, והוא שנקרא בתי גואי, אם לפי שהארץ היא באמצע העולם מוקפת מכל הצדדין, ויקרא בתי בראי אל השמים, שהקיום שהוא השמחה מתמיד בהם, ואם לפי שההעדר הוא דבר בהיולי שהוא בלתי מושג בחוש, לכן קראו בתי גואי, ויקראו בתי בראי אל השמים, לפי שהקיום שהוא השמחה מתמיד בהם, וגם בעבור שיש בהם המציאות המוחש, וכאילו הורו בזה שכל המציאות בכללו הוא מושגח ומונהג מה' יתברך, ואפילו החלק שההעדר דבק בו, הנקרא בתי גואי, ומציאות זה החלק הוא מצד השמחה הנמצאים במציאות המוחש הנקרא בתי בראי. וירמוז בזה שאחר שההעדר דבק בו בנמצאים מן ההיולי, אי אפשר לשום אחד מהם להיות נצחי אלא מצד הנפש. ואמר תבכה נפשי, כלומר נפש האדם שהיא שלי תפסד, שהבכי ירמוז אל ההפסד. או הוא על דרך משל, כאילו הפועל מצטער כשלא תגיע פעולתו אל תכלית השלמות שכוון בה. וע"כ אמר שהבכי הוא מפני גאותן של ישראל שנשפל, לפי שמעלת ישראל שלמותן המכוון בם מצד התורה הוא שלמות הנפש וקיומה, וע"כ יצטער כשלא תתקיים הנפש ותעדר, ועל זה אמר שהוא בוכה או שיש בכיה לפניו. וזה הלשון וכיוצא בו אע"פ שנמצא הנביא ייחסהו אל ה' יתברך לפי דעת רז"ל, לא נתיר עצמנו ליחסן לה' דרך תפלה ולומר בכה עלי או התעצב עלי או תקצר נפשך עלי.

(ספר העקרים, מאמר רביעי פרק כג)

במסתרים תבכה נפשי וכו' ומי איכא בכיה וכו' הא בבתי גואי הא בבתי בראי
דע כי רז"ל תמצא בדבריהם הרבה מאוד מענין דבר זה, שאמרו כי הוא יתברך בצרה עם ישראל, ויותר מזה אמרו ז"ל בפרק קמא דחגיגהעל ענין חורבן הבית, מקום יש להקב"ה ובוכה שם, ומסיק שם בבתי גואי איכא בכיה בבתי בראי ליכא בכיה. ע"כ. והרבה אנשים משתוממים מאוד כאשר יראו דברים כאלו בדברי חכמים שנראים זרים מאוד. אבל בכל אלו דברים אין צד תמיה שהרי בכתוב תמצא כזה: ויתעצב אל לבו (בראשית ו), ונאמר (שופטים י) ותקצר נפשו בעמל ישראל, והרבה כיוצא בזה. לכך רז"ל לא הרחיקו כל אלו הדברים גם כן...
ולפיכך המקבלים מקבלים לפי כחם לפי ריחוק שלהם שהם רחוקים מן ה' יתברך, וכמו שאין לך לומר כי העליונים ותחתונים שוים, שהעליונים במה שהם עליונים מקבלים כבודו יתברך ויותר כבודו עמהם ממה שהוא בתחתונים. ולפיכך יאמר שה' יתברך בוכה, וזה לפי המקבל ובזמן מן הזמנים שנמצא מאתו הבכיה לפי המקבל, ואם שמצד אמתתו יתברך הכל הוד והכל שלמות, מכל מקום יאמר בזה לפי המקבל כמו שאמרנו. שכמו שיש הפרש בין המקבלים עצמם, שאין ספק שאין הכבוד והשלמות בתחתונים כמו בעליונים, וכך נוכל לומר, שהנמצא בזמן מן הזמנים נמצא בכיה גמורה בתחתונים שהוא הפך השלמות, ואין זה נגד כבוד ה' יתברך אם ימצא בנמצאים המקבלים דבר כזה שהוא מצד המקבלים שלא ימצא אצלם כבוד ה' עד שימצא בהם בכיה, ורצה לומר שלא נמצא השם יתברך בשלמות כבודו אל המקבלים, שאם ימצא השם יתברך בשלמות כבודו אל המקבלים יאמר שהוא שמח, כי השמחה היא שלמות למשמח, וכאשר לא ימצא למקבלים בשלמות כבודו, יאמר שהוא מתעצב ושהוא בוכה, כי הבכיה וההתעצבות הוא בלתי שלמות למתעצב ולבוכה....
ואמרו בפרק קמא דחגיגה דאיכא בכיה קמיה, ומוקי לה התם בבתי בראי ליכא בכיה ובבתי גואי איכא בכיה. ופירוש זה כי בחורבן קבלו הנמצאים חסרון, מה שהיה חסר הבית הקדוש וישראל בגלות, וכל זה חסרון בודאי, ולפיכך נמצא השם יתברך אל העולם כפי המקבל, דהיינו שלא בשלמות כבודו יתברך. וזהו הבכיה דאיכא קמיה. מכל מקום לא היה חסרון בעיקר צורת העולם, שהוא נוהג כמנהגו כאשר היה, אף כאשר חרב הבית לא היה חסרון רק בדבר שאינו צורת העולם. והיינו דקאמר בבתי בראי איכא שמחה, כי בתי בראי הוא צורת המציאות, כי צורת הדבר הוא מבחוץ לא מבפנים, ולפיכך בבתי בראי ליכא בכיה. ובבתי גואי, רצה לומר דבר שאינו צורת המציאות, שם ימצא חסרון אחר החורבן, ואינו בשלמות, ושם ימצא אל הנמצאים שלא בשלמות כבודו... וכמו שנאמר ויתעצב ה' בחורבן העולם מה שהגיע הפסד אל הנמצאים בכלל, כך נאמר ויתעצב בחורבן הבית שאין שמחה ומכל מקום הכל מפני המקבלים.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק כג)

במסתרים תבכה נפשי וכו' מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו וכו' והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקב"ה וכו' עוז וחדוה במקומו וכו' הא בבתי גואי הא בבתי בראי וכו' והא כתיב ויקרא ה' וכו' שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו
ונקדים להבין במה דדרשו על פסוק ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי... שאני בית המקדש דאפילו מלאכי שרת מר יבכיון עכ"ל. יש להבין, דהא קרא מדבר בנביא שמזהיר העם, ואמר שאם לא ישמעו לו יבכה נפשו במסתרים, ומה ענין זה להקב"ה. ועוד מה שאל מהו מסתרים, מה קושיא, מקום סתר שמה לבל יכירו ברואיו בעצבונו. וגם יש להבין החילוק בין בתי גואי לבראי, ומה הם. ועוד הא כבר אמר שבמקום הנקרא מסתרים בוכה, וכאן אמר בכל בתי גואי, והא אמר רק במסתרים בוכה. ומה ענין קושיא זו לר"פ, הא מקרא מלא עוז וחדוה במקומו. ויתר דברי תימא מבוארים בעצמם, ואין צריכים לשאלה כלל...
הטעם שהסתיר ה' קץ הגלות המר הזה, דאילו היה נודע, א"כ היו ישראל באותו זמן דווים מאוד שיהיו זמן רב בגלות, ולא יוכלו לסבול הצער, אבל כיון שהוא נסתר, חושבים כל עת צרה בעו"ה שהוא עקבתא דמשיחא...
אמנם יש עוד טעם על סתירת הקץ, ופירוש על מה שאמרו [סנהדרין צט.], מאי יום נקם בלבי, אר"י ללבי גיליתי לאבריי לא גיליתי, ופירש"י שלא הוצאתי דבר מפי שהיו אבריו יכולים לשמוע, אבל בלבי היה טמון הדבר. לבי לפומי לא גליא, ללבי גליתי לפומי לא גליתי. והוא דאילו ישראל עושין תשובה נגאלין מיד, ובאמת הקב"ה יודע כי יעברו ימים רבים ולא ישובו...
והנה הקב"ה אם יאמר הקץ לזמן מוגבל, א"כ מורה שהדורות לפנים לא היו זכאין, וצדיק ורשע לא קאמר [נדה טז ע"ב], לכך אי אפשר לומר הקץ. אבל אנשים שחכמתם משיגה במחשבת אלקים, המה יודעים זמנו, וזהו לבי לפומי לא גלאי, דצדיק ורשע לא קאמר, אבל לבי מקום מחשבה גלוי גלאי זמן הקץ...
ובזה יובן דברי הגמרא דקאמרינן דנביא אמר במסתרים תבכה נפשי, היינו על קץ שהוא מסתרים. וע"ז קשה הא אדרבא זה לטובת ישראל, ולכך נסתר הקץ דכל יומא זמנא הוא אם ישובו והיה עת גאולה, וליכא למימר דידע שלא ישובו ויאריך הגלות מאד, הלא זה אי אפשר, דהא צדיק ורשע לא קאמר. ועל זה משני, דנביא השיג בחכמתו ברוח הקדש מחשבת המקום, ובעוונותינו הרבים לא ישובו מיד ויאריך הקץ ולכך בכה, וזה שאמר מקום יש לקב"ה ושמו מסתרים, והיינו מקום מחשבת א-ל שהוא כנוי ללב, וכן בכנוי מסתרים שהוא תכלית הסתר. וע"ז הקשה הגמרא, איך אפשר לנביא שיהיה מלא בכי ועצבון להשיג מסתרי א-ל, והלא צריך שמחה גדולה, כאמרם [שבת ל ע"ב] אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כי אז יתדבק שכלו בשכל הפועל מעלה מעלה, עד הדבקו בשכל נבדל. וזהו מאמר רב פפא אין עצבות לפני המקום, אין הכוונה על הקב"ה שהוא נבדל מכל תוארי גשם, רק העומדים לפניו לשמשו ולהשיג שפע אצילותו אין בהם עצבות, כי אי אפשר להשיג ברוח הקדש מבלי שמחה. וזהו עוז וחדוה במקומו, הרצון להשיג מקומו של עולם צריך עוז וחדוה, לכך אמר לפני קב"ה דייקא. וא"כ קשה האיך השיג ירמיה במסתרים בעצבון ובכי...
אם כבר הגיע, שעבר מדרגת המלאכים ונכנס לקדש פנימה להתדבק בשפעת ה', שם אין צריך שמחה, דאדרבה הקב"ה קרוב לנשברי לב, ויפן לקול יגונו לנחמו וליתן עליו מהודו...
וזה שאמר בבתי בראי, היינו מחיצות מלאכים, אין עצבות אלא עוז וחדוה במקומו, אבל במסתרים, דהיינו הנביא שכבר הגיע להדבק בה' ומחשבתו שהוא סתרי אל ונקרא סתרים והוא בתי גואי, לא יפסיד השגתו בשביל עצבונו, וקרוב לנשברי לב. ופריך הגמרא הא בתי בראי איך תאמר כי עצבות הן מצד סטרא אחרא, הכתיב ויקרא ה' לבכי, והאיך קס"ד שיתן כח לסטרא ההוא. ומשני שאני חורבן בית המקדש דאז גבר כח הדין וסטרא אחרא היה לו אחיזה גדולה, וידם היתה רמה עד שגברה מדת עצבות בכל פמליא, עד שאפילו מלאכי שלום כת מיימינים בכו ועצבו, אבל זולת זה, אין עצב בסטרא דקדושה כנ"ל, וא"ש הכל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יג, עמ' רנג-רנו)

ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו מאי מפני גוה אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים רבי שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים

[למה יבכה ה' על מה שישראל היו בעלי גאוה, ועכשיו אומות העולם הם בעלי גאוה? ההסבר הוא שבעבר ישראל היו מתגאים ביהדותם ובמנהגיהם ובחגים שלהם, ועכשיו רק הגוים מתגאים בשלהם. שום גוי אינו מדליק נרות חנוכה מפני שיהודי מדליק, אבל יהודי חוגג את חגי הגוים בגלל הגוים. בעבר גם הגוי היה שומר שבת, כי החנות של היהודי היתה סגורה והגוי לא היה מוצא איפה לקנות. ואילו עכשיו היהודי שומר את החגים של הגוים מתוך פחד שאם לא כן יאבד את פרנסתו. בעבר היה לנו עונג בשבת, ואילו עכשיו חגינו ניתנו לגוים, אין לנו עונג בשבת, כי היהודי רואה את ילדיו שמחללים שבת. יכול להיות שהוא מראה פנים שוחקות, אבל במסתרים תבכה נפשו. והקב"ה משתתף בצרת ישראל ובוכה עמהם במסתרים.
ועוד, משל לאב שרואה שבנו עשה עיסקה שעלולה להביא אותו לפשיטת רגל, והבן חושב שזה עיסקה טובה, והאב בוכה על כך. וכן מי שמחלל שבת מתוך רצון להשתוות לגוים חושב שאין זו פירצה, ובאמת זה פרצה גדולה. במליצה, היהדות וה' מרגישים את המשבר אף שאצל האדם עצמו זה עוד בהסתר, והאלוקות בוכה על מה שאצלנו נמצא במסתרים. "ומסתרים שמו" - כלומר שמו הנכון הוא מסתרים, שלא יאמר האדם "אילו באמת היתה סכנה של פירצה גדולה, הייתי רואה את זה" - זה לא נכון, כי זה כל כך עטוף בערפל עד שהוא חתום באות מסתרים, ולכן אינך רואה.
הגזירות באות מה' עצמו, ולכן לא יועיל להפגין ברחוב, כמו שהמטרוניתא יעצה לפעול מול גזירות הרומאים (ר"ה יח), והדרך היא לבקש את ה' עצמו, והוא במסתרים, בבית המדרש.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 28-30) לטקסט

מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו וכו' מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם
"מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו, מאי מפני גוה, אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים". מצייר כי הקב"ה כביכול בוכה בעת שרואה שיש יהודים הבושים בעבודות הדתיות עד כי "מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו", כי מיחדים מקומות נסתרים מעיני הרואים אשר שם במקומות הנסתרים ההם מראים יהדותם. ובמקום אשר עיני הרואים שולט יבושו בזה - בעת שרואה כל זה בוכה, כי גדול מאד האסון מזה להיהדות.
ואולם ידוע שהיו עתים אשר היהודי היה מוכרח להסתיר יהדותו, ובעת שרצה לשפוך שיחו לפני הקב"ה היה לו לבוא במערות ובנקיקי הסלעים, כי חרב המשפט היתה מתוחה עליהם, ואז היה להם עוד להתפאר בזה, כי גם בעת שמוכרחים להסתתר מפני חמת המציק בכל זאת מלאו חובתם הדתיות להקב"ה, ועל זה אמרו אחר כך על איזה מסתרים יבכה, על המסתרים אשר "מפני גוה", שסבת ההסתר הוא "מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם", כי תחת אשר היהודי יש לו ללבוש גאוה מיהדותו ולהרים ראש, כי אין עוד עם בעולם אשר הראה רוממות נפשו ומסירתו לדתו כמוהו, תחת זה ניטלה מהם הגאות הזאת, ולא יתגאו עוד בשם ישראל ובשמירת היהדות, כי כל גאותם הוא רק בעת שיכולים להתדמות אליהם, וכל מעיינם הוא רק להתחקות אותם בכל מעשיהם, ואשר משום זה יסתירו יהדותם, עד שרק במקומות הנסתרים מעיני הרואים שם יעבדו עבודתם הדתית, שם יגלו יהדותם - בעת שהיהדות מגעת למדרגה כזאת מצטער כל הים הקב"ה עד שבוכה כל היום.

(רבי יצחק ריינס, קרני אורה עמ' צו = אורה ושמחה, שער חמישי פרק ה)

מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו וכו' מפני גאוותן של ישראל ר' שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים וכו' הא בבתי גואי הא בבתי בראי ובבתי בראי לא וכו' שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה
יש ספרים שכתבו בהן 'ובבתי בראי לא'. וטעות סופר הוא, שאי אפשר כן לפום שקלא וטריא דשמעתא ולפום מאי דאייתו ראיה ממלאכי שלום, דאילו אראלים חיצונים נינהו, דכתיב צעקו חוצה, דהיינו בתי בראי. והנני מבאר לך סוד דבריהם. מה שאמרו 'גאותן של ישראל' ו'גאותן של מלכות שמים' - הכל אחד הוא, כי אין גאותן של ישראל אלא הקב"ה, שנאמר ואשר חרב גאותך. אלא ר' שמואל בר נחמני ביאר בפירוש, שבחורבן הבית כביכול נתמעטה גאותה של מלכות שמים, כענין מה שאמרו שנתמוטטו רגלי הכסא או שנתמעטו כנפי החיות ושנתמעטה פמליא של מעלה. והמקום שיש לו להקב"ה ששמו מסתרים הם הם בתי גואי, הכתרים הפנימיים, שעליהם נאמר קרנים מידו לו ושם חביון עזו. ומלאכי שלום מקבלין שם באמת, ובכו גם הם לחורבן ירושלים ובית המקדש שלמעלה בשעת חורבן ירושלים ובית המקדש שלמטה, דהא בהא תליא כמו שרמזנו בכמה מקומות. ובתי בראי הם עמודי התווך שעליהם העולם עומד, ובהם נצחונו וגאותו והודו של הקב"ה מתפשטין, וצדיקו של עולם הוא יסודן, הם שני צנתרות הזהב שכבר רמזנו להם. ודי בזה. ויש אומרים בתי גואי חמש ראשונות, ובתי בראי חמש אחרונות. והכל כוונה אחת.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו וכו' מפני גאוותן של ישראל וכו' הא בבתי גואי הא בבתי בראי ובבתי בראי לא והא כתיב וכו' שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו
בפרק קמא דחגיגה, ואם לא תשמעו במסתרים תבכה נפשי... שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שרת בכו. ע"כ. והתמיה בזה כמו בראשונים דלא שייך בכיה אצלו, ותשוב' זה כבראשונה שאין הדברים נאמרו אצל ה' יתברך מצד עצמו, רק שה' יתברך נמצא אצל המקבלים בבלתי רצון ואינו נמצא להם בשלמות כבודו, שכאשר ישראל אינם בשלמות והם בחסרון כאשר הם בגלות, וכך נמצא השם יתברך לעולם, כמו שהתבאר למעלה שה' יתברך נמצא אל העולם כאשר הוא המקבל ואין להכפיל הדברים. ומה שאמר שיש מקום להקב"ה וכו', זהו מפני שאין לומר שכל הנמצאים הם בחסרון, ויהיה ה' יתברך נמצא אל הנמצא בכללו בבלתי רצון, רק אל ישראל בלבד נמצא כן.
ומקשה והכתיב עוז וחדוה במקומו, ומתרץ לא קשיא הא בבתי בראי הא בבתי גואי. ודע כי לכל דבר ודבר יש מקום ומדריגה מיוחד בפני עצמו בעולם, שאין מקום זה כמו זה, נתן אל ישראל מקום בעולם הראוי לישראל ולעכומ"ז יש מקום בעולם הראוי להם. כי יש דבר שמקומו הראוי לו בפנימיות הטרקלין דהיינו שיש לו מדריגה הפנימית בעולם, ויש שמקומו בחדר החיצון מן הטרקלין שמדריגתו מדריגה חצונית, הכל לפי מה שהוא יש לו מקום. נמצא כי העה"ז הוא כמו בית שיש לו מקומות מתחלפות, חדרים פנימיים וחיצוניים. ודבר זה נמצא מאוד שהעולם נקרא בית, כמו שאמר הכתוב (משלי ט) חכמת נשים בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, ודרשו פסוק זה בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א) על העולם שנברא בששת ימי בראשית כדאיתא שם. וחילוק יש בין חיצונית והפנימית, כי לעולם הפנימי הוא לקדושה האלקית, וזה בכמה מקומות כי הפנימי הנסתר הוא מיוחד לקדושה. וז"ש הא בבתי בראי הא בבתי גואי, וזה כי בתי בראי נקרא מקום שאין מוכן לקדושה אלקית שהקדושה מקומה בפנים ודבר זה מבואר מאוד, וראיה לזה ארבעה דגלים לארבע רוחות והאוהל מועד שהוא הקדושה היה בפנימי ודבר זה ימצא תמיד. וזה שאמר לא קשיא הא בבתי בראי הא בבתי גואי, כי הקדושה שייך אל ישראל שהם קדושים, והם אינם נמצאים בשלמות כאשר בית המקדש חרב, וימצא השם יתברך אליהם כפי אשר הם שלא בשלמות ושם ימצא הבכייה. ובבתי בראי שם ימצא השמחה במה ששם לא ימצא הבכיה ושנוי כלל, רק מה שכולל המעלה הפנימית בעולם אשר שייך שם הדברים אשר הם אלקיים וקדושים שם תמצא הבכיה, כאשר בית המקדש שהוא עיקר הקדושה בית האלקים חרב. וז"ש במסתרים תבכה נפשי, וידוע כי א"י באמצע העולם וירושלים באמצע א"י וב"ה באמצע ירושלים, ולפיכך בית המקדש נחשב בפנים וכן כל הדברים הקדושים, וכאשר חרב בית המקדש והקדושה הפנימית בטל אז ה' יתברך נמצא בהתעצבות ובבכיה בבתי גואי אל אותן המיוחסים אל הדברים הקדושים, ונמצא ה' יתברך אליהם כפי מה שהם, כי יש בהם הבטול וכך נמצא ה' יתברך אליהם בבכיה כך הוא פי' זה.
ועוד יש לפרש כי יש אשר הם מוכרחים והם צורת העולם, ואם ישתנו היה בטול אל העולם, ודבר זה נקרא בתי בראי, כי עיקר צורת הטרקלין שעליו נקרא שם טרקלין הם החדרים החיצוניים, כי אם היה חסר מבחוץ היה הטרקלין נחסר מצורתו, אבל חסרון מבפנים אינו חסרון, שאינו נחסר מצורת הדבר כלל, וכך קיימא לן חסרון מבפנים לא שמיה חסרון [חולין מח ע"ב]. ונמצא לפי זה, שהחדרים הפנימיים אין להם דבר זה, שאינם צורת הטרקלין שתאמר אם היה חסר מבפנים שהיה חסר הטרקלין. וזה שאמר, לא קשיא הא בבתי בראי, דאיכא שמחה, והא בבתי גואי, דליכא שמחה. פירוש, בתי בראי נקרא המציאות אשר הוא מוכרח, וזולת זה היה בטל צורת העולם לגמרי, לכן נקרא בתי בראי, כי צורת הבניין מבחוץ הוא עיקר כמו שהתבאר, ואין ראוי שיהיה בזה הפסד שא"כ יהיה העולם בטל, וה' יתברך ברא העולם שיהיה קיים, ולפיכך בבתי בראי איכא שמחה, ששם לא נמצא השתנות כלל, והוא יתברך נגלה ונמצא לעולם כפי מה שהוא הנמצא. אבל בבתי גוואי, שאין זה צורת העולם, שם ימצא בכיה, כי שם מקבל העולם הפסד וימצא הוא ית' לשם כפי מה שהוא המקבל. וזה שאמר בבתי גוואי ימצא בכיה על גאותן של ישראל, שמה שהיו ישראל ברוממותן ובמדריגתן על כל האומות, דבר זה יכנס תחת מה שכולל הדבר אשר אינו מוכרח רק היא שלמות מעלה, ולפיכך דבר זה הוא שייך אל בתי גואי כי בתי גואי אינם צורת הבנין, ולפיכך בדבר זה ימצא ההשתנות בדבר שאינו הכרחי. וכן כל הדברים אשר הם ברכה בלבד ואינו דבר מוכרח לדבר זה היה בטול, ולפיכך אמרו ז"ל (סוטה מח, א) משחרב הבית פסק הברכה. וכן שאר דברים שהיו בטלים, אינם דברים מוכרחים רק תוספת ברכה וטובה ולדבר זה היה בטול, וזה הכל נקרא בתי גוואי שאינו עיקר ואין צורת העולם זה נקרא בתי גואי, ולכך נמצא השם יתברך בבתי גואי בבכיה שכל בכיה הוא על בטול והפסד. ובחבור גבורת ה' פרשנו שם קצת בענין אחר, וכל הדברים הם עניין אחד לגמרי כאשר תבין אותם...
ומקשה ובבתי בראי איכא שמחה והכתיב ויקרא ה' וגו', ור"ל מדכתיב ויקרא משמע הקריאה פרסום ומתפשט בכל מקום בין בגואי ובין בבראי, ומתרץ שאני חורבן בית המקדש שאפילו מלאכי שרת היו בוכים וכו'. וביאור עניין זה כי בית המקדש הוא שלמות העולם בכלל, מפני ששכינתו עם הנמצאים, ודבר זה הוא ג"כ שלמות המלאכים כי הם ג"כ מן המציאות. ומפני כי בית המקדש שלמות המציאות בכלל, ולפיכך השם יתברך נמצא למציאות בכלל שלא בשלמות כבודו כמו שאמרנו ולכך כתיב לשון ויקרא ה' לבכי וגו', ואף בבתי בראי איכא בכיה כאשר בית המקדש הוא שלמות המציאות ובטול שלו הוא הפסד הכל, כי עתה אין השם יתברך עם הנמצאים כמו שהיה ודבר זה בטול המציאות, כי השם יתברך צורת הנמצאים ושלמתם על ידי בית המקדש, וכאשר חרב בית המקדש לא היה כמו שהיה בראשונה ודבר זה נחשב הפסד המציאות. ומה שמקשה ובבתי בראי ליכא עצבות, ובתחלה הקשה והאמר רב פפא אין עצבות היינו בבתי בראי, אבל השתא דקאמר בבתי גואי איכא בכיה תמידית דהא אמר מקום יש להקב"ה ובוכה משמע בכייה תמידית, אם כן ויקרא לא נוכל לאקומי לא בבתי בראי ולא בבתי גוואי, דאי בבתי גוואי בכייה שם תמיד ובבתי בראי אין שם בכיה כלל, אבל ויקרא ה' לבכי לא משמע רק פעם אחד. ואף על גב דידע המקשה דהא דאמר רב פפא אין עצבות לפני הקב"ה הוא בבתי בראי, הכי נמי קאמר דעל כרחך ליכא למימר דהא דקאמר מקום יש להקב"ה ובוכה שם דבמקום אחד יש בכיה תמיד ויש מקום שאין בכיה תמיד רק לשעה, דזה אינו דהא אמר רב פפא אין עצבות לפני הקב"ה, ועל כרחך צריך לומר דהך דרב פפא בבתי בראי דליכא שם בכיה, וא"כ קשה הא דכתיב ויקרא ה' לבכי במאי קאמר אי בבתי בראי הא אין עצבות קאמר רב פפא אי בבתי גואי בכיה קבוע שם ומשני שאני חורבן בית המקדש וכו'.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ד)

מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לגויים
ועל זה בוכה ה' יתברך, כמבואר בחגיגה, על גאונם של ישראל שניטל מהם וניתן לגויים... וראיתי לאחד מן הגדולים הקדמונים שפירש דבריהם ז"ל, דהקב"ה בוכה על מה שנטל כל גאון ויקר מישראל, שנאבד מהם הרגש של גאון שיש לכל אומה ואומה שמתגאה באומתה, וישראל אינם מרגישים שום יקר וכבוד על שהם עם ישראל (ער האט פערלארען דען זעלבסט-בעוואוסטען שטאלץ פיר זיינע הייליגע נאטיאן [הוא איבד את הכבוד האחרון של אומתו הקדושה]), עד שמכר כל גאונו וגדולתו עבור נזיד עדשים שמושיטין לו בארצות הגלות. ועל כן, מוכרח הקב"ה לבא בקול דודי דופק - אלו הגזירות הקשות שמתחדשות עלינו בכל עת, כדי לעורר בנו הרצון לשוב לארצנו ולכבודנו.

(אם הבנים שמחה, פרק א [מהד' פרי הארץ, עמ' סט])

עי' זהר יתרו ע"ה סע"ב וגם אני אכה כפי אל כפי (יחזקאל כא) דלהוו דא עם דא בפלוגתא ויסתלקו ברכאן מעלמא הואיל וגאוותא דישראל אתיהיבת לעמין.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מפני גאוותן של ישראל וכו' מפני גאוותה של מלכות שמים וכו' עוז וחדוה במקומו וכו' הא בבתי גואי הא בבתי בראי וכו' ובבתי בראי לא והא כתיב וכו' שאני חרבן בית המקדש וכו'
...מה שאמר במסתרים תבכה נפשי... הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ובמהרש"א ז"ל הביא מספר ישן בתי גואי הסתרים הפנימיים וכו'. ובספר אוצר הכבוד (לרבינו טודרוס) מפורש יותר דבתי גואי היינו ג' ראשונות ובתי בראי הם ז' מדות התחתונות. ולכאורה היה צריך להיות להיפך, אך כיון דכתיב עוז וחדוה במקומו ומקומו הם ז' מדות התחתונות שהם כנגד ז' ימי בראשית שהאציל השם יתברך לבריאת והנהגת העולם, וזה נקרא מקום, ועל שם זה נקרא הקב"ה מקומו של עולם. אבל בג' ראשונות שהם הנסתרות לה' אלהינו, שם לא שייך לשון מקום, ששם הוא בבחינת אין סוף...
ואמר במסתרים תבכה נפשי מפני גווה, ואמרו בגמרא מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם, רשב"נ אמר מפני גאוותה של מלכות שמים, ושניהם אחד. והנה בז' מדות שהאציל ה' יתברך להנהגת עולם הזה, אף בגלות רק ה' יתברך הוא המנהיג, וכמו שאמרו (מגילה י ע"ב) ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים מלך זו ושתי וכו', וכמו שאמרו (שם כט.) שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. ובאמת עיקר העולם הם ישראל, כמו שדרשו בראשית בשביל ישראל, רק עולם כמנהגו נוהג והוא בהסתר, ונראה כמו שנמסר חס ושלום ההנהגה להם, אבל באמת השם יתברך המנהיג, ורק שהוא בהסתר ועל ידי זה סובל הישראל צער...
והנסתרות הם בהסתר, שעדיין לא נגלה מפורש הג' ראשונות שיהיה אתה הוא כמו עד שלא נברא העולם. וזה במסתרים תבכה נפשי, שהם הג' ראשונות שנקרא נסתרות שהם בהסתר...
וזהו במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, מפני גאוותן של ישראל שנראה בהסתר כאילו נתנה לאומות העולם. וכן מפני גאוותה של מלכות שמים. וזהו כל זמן שלא נתגלו הג' ראשונות הנסתרות. אבל בהז' מדות שנאצלו להנהגת עולם הזה, באמת מלכותו בכל משלה, ושמתי כסאי בעילם, רק שכן גזרה חכמתו יתברך להנהיג, ולכן עוז וחדוה במקומו.
ומקשה בגמרא שם ובבתי בראי לא והכתיב ויקרא ה' צבאות ביום ההוא וגו', ומשני שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו. והיינו דבשעת החורבן באותו שעה לפי רגע היה נראה אף במקומו, היינו בז' תחתונות, שניטל חס ושלום גאוותן של ישראל וניתן לאומות העולם. אך תיכף לאחר זה נולד משיח כמ"ש (במ"ר איכה פ"א), ונטלו ישראל אפוכי שלימה כמו שאמרו (במ"ר שמיני פ' י"א) והיה כאשר נלכדה ירושלים, אף הוא אינה צרה שבו ביום נטלו איפופסין וכו'. והיה זאת רק כדי שיולד נפש משיח. ומשום הכי עוז וחדוה במקומו... אך במסתרים שהם הג' ראשונות לא נתגלו עוד כמו שיתגלה לעתיד, שיהיה כתר עליון איהו כתר מלכות כנ"ל. ובעולם הזה הם בהסתר, נסתרות לה' אלהינו, ונראה כאילו נטלה גאוותן של ישראל וכו'.
עוד כתב בספר אוצר הכבוד וכן הובא במהרש"א מספר ישן שי"א בתי גואי ה' ראשונה וכו', והכל אחד...
וזהו מפני גווה, מלכות שמים וגאוותן של ישראל, שהכל אחד, בחינת כנסת ישראל.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת דברים, אות יב)

הקדוש ברוך הוא בוכה

[המדרש (בראשית רבה פרשה צג) אומר שהקב"ה יגאל את בניו תוך בכיה, והיינו שיבכה על אותם יהודים שבגדו בעמם ובתורתם וחשבו להיות כגוים שגרו ביניהם, ובסוף אותם גוים קמו עליהם, והם ייאלצו לחזור לארץ ישראל ולתורה שבגדו בה, ויתביישו בזה, ועל זה ה' יבכה.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' רח) לטקסט

ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה וכו' הא בבתי גואי הא בבתי בראי
ובפרק א' דחגיגה... מקום יש לו להקב"ה שבוכה שם... הא בבתי גואי הא בבתי בראי...
ויש מתמיהים על דבר זה, איך יאמר בזה שהקב"ה בוכה, ואיך שייך בכיה אצל השם יתברך. אבל הדבר הזה, כי השם יתברך נראה ונגלה בעולם כפי מה שהוא המקבל... וכאשר המקבל - שהם ישראל - יש להם חורבן בית המקדש, נגלה ונראה להם אל המקבל בבכייה.
ומוקי ליה בבתי גואי, אבל בבתי בראי "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו". ודבר זה, כי בתי גוואי הם כלפי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (י.) מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים. ואל הנשמה נגלה בבכיה, כי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, בודאי חסירה כאשר חרב בית המקדש. שבזמן שבית המקדש קיים היה לנשמה כפרה על ידי קרבנות בבית המקדש, והיה הנבואה והתורה וכל הדברים אשר הם שייכים לנשמה, ועתה הם חסרים. אבל הגוף, שהוא כנגד בתי בראי, שם לא נגלה רק בשמחה ובהדר, כי אין לדבר הזה שום חסרון. ולכך בבתי בראי איכא שמחה, ובבתי גוואי ליכא שמחה.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק ט)

אחר שחרב בית המקדש, כביכול הוא יתברך מתאבל, והקב"ה יושב על כל משמר ומשמר ושואג כארי כו' (ברכות ג, א), ובגלות כביכול אין שמחה לפניו כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ועל ידי התורה שעוסקים בגלות הם גורמים כביכול שמחה למעלה. ואמרו רבותינו ז"ל, ומי איכא עצבות לפני המקום, והא כתיב, עז וחדוה במקומו, ומשני הא בבתי גואי הא בבתי בראי כו', ויש בזה כונה עמוקה, כי כל הבריאה כלה הוא מכנה בשם בית כביכול, ששכינתו שם והוא ביתו ודירתו. ויש בתי גואי ובתי בראי, שבתי בראי הם הכלים וחיצוניות העולמות, כמו באדם שיש בו גוף ונשמה, ובתי גואי הם פנימיות העולמות, וכל הפגמים והקלקולים הכל מגיע לחיצוניות העולמות, אבל בבחינת הפנימיות אין שום פגם וקלקול שייך. וכמו שאנו רואים באדם, שבגוף שייך קלקול ותקון, פעמים בריא פעמים חולה, הכל לפי ענין המתחדש בו בכל עת, ובית המקדש שהיה ציור כל הנבראים ומרכז כולם, כמו שכתוב בספרים, כשנחרב, הגיע הפגם לכל חיצוניות העולמות, ושם שייך בחינת עצבות ובכיה, מאחר שאין לנו קרבנות ולא מקדש שיהיה נתקן החיצוניות ושיהיה שלמות ישראל מתגלה לכל רואיהם, שיכירום כי הם זרע ברך ה'.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אור תורה על ס' מעלות התורה, אות מד)

כל הבוכה על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו (שבת קה ע"ב) - יובן עפ"י דברי הגמרא, ומי איכא בכיה קמיה קוב"ה... כאן בבתי גוואי כאן בבתי בראי. והציור מובן שבטבע אין שום שנוי והרגש כלל, וזה סופרן בבית גנזיו, פירוש בתי גוואי, דשם קוב"ה בוכה כביכול.

(משך חכמה, בראשית פרק נ פסוק י)

ברש"י בבתי גואי איכא דכתיב במסתרים גו', ובפירוש רבינו חננאל כי ליכא בכיה בבתי גואי, ומקום הנקרא מסתרים בבתי בראי הוה, ועי' זהר שמות יז סע"ב אר"י במסתרים דוקא כו' מריהון בבתי גואי ואינון בבתי בראי, בתי גואי מאי אינון כו' ניצוצי אות א, ויקרא ט"ו ב ויתעצב בבתי בראי, נח ס"א ב כדין עציבו קמיה בבתי בראי ודאי כו' אות ג, ויצא קס"ג א תנינין אין עצבות לפני המקום לפני דייקא כו', ויעוין בס' מגן דוד להרדב"ז אות ב שהביא הגירסא ובבתי גואי מי ליכא והא כתיב ויקרא ה' כו' וכתב שזו היא גירסת הספרים הישנים [ורש"י ז"ל העביר עליה בקולמוס וגריס ובבתי בראי מי ליכא כו'], וכ"כ בכתם פז לר"ש לביא (בדה"ס קע"ג ב) דבבתי גואי אין שום בכיה ולא מספד כי אם בבתי בראי שהוא מקום המסתרים כי שם הוא הסתרת פנים כי בבתי גואי הכל שמחה. ועי' סוד רזיא לר"א הרקח הל' מלאכים א' יב, בשושן סודות (קארץ תקמ"ה) נ"ו ע"א, עבודת הקודש לר"א בן גבאי חלק התכלית פנ"ז, הפרדס לרמ"ק שער מהות והנהגה פי"ב, ופלח הרימון להרמ"ע שער ח, מהות והנהגה פ"ח, ועי' זהר ויחי רמ"ח ב אינון בתי גואי ובתי בראי אקרון חצרות ה', ניצוצי אות ח, וראה אור בהיר לס' הבהיר סוף אות א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ומי איכא בכיה קמי קוב״ה, והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקב״ה, שנאמר: הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי גוואי הא בבתי בראי

[״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״, נמצא שכביכול אין הקב״ה יכול לעזור בענין זה, ולכן כביכול הוא בוכה. וזה פירוש ״במסתרים תבכה נפשי״, היינו שהוא בוכה על כך שהוא צריך להסתיר את עצמו מן התחתונים, מטעם שאין התחתונים עושים את עבודתם להתגלות של האור העליון. ועל זה אמרו חז״ל : ״בבתי גוואי יש בכיה״, פירוש: יש בכיה בזמן שהאור מופיע רק בפנימיות ואין גילוי אור לחוץ, משום שחסרים כלים לתחתונים שיוכלו לקבל. משא״כ בבתי בראי, כשהאור יכול להתגלות לחוץ, דהיינו כשנגלית התפשטות השפע למטה לתחתונים שמתקנים את עצמם, אז ״עוז וחדוה במקומו״, מפני שרואים את הכל.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר כז עמ' נב והערות שם)

עוז וחדוה במקומו וכו' הא בבתי גואי הא בבתי בראי
כל העונשים והרעות היורדים מלמעלה כולם יורדין באופן זה, שאם יחזרו בתשובה יהיה הדבר היורד לרחמים, ואם לאו יהא לעונש, ואם כן, בשעה שיורד מלמעלה אין דבר רע יורד, רק כולו טוב, ולמטה נהפך לרעה... אבל מלמעלה עוז וחדוה במקומו, והשמחה במעונו... ולזה כוונו ז"ל שדרשו במסכת חגיגה ואמרו הא בבתי גוואי הא בבתי בראי, כי בתי בראי הוא העולם השפל שבו מגיעין העונשים, אמנם בבתי עלאי כולו חדוה עוז והדר לפניו.

(רמ"א, תורת העולה ח"ב פרק טו)

וזהו הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו (בד"ה א' סי' י"ו כ"ז). ופי' הוד והדר לפניו יש לפרש על ענין השיר שהמלאכים מרננים ומשבחים לפניו כדמשמע ברבות בפתיחתא דאיכה דנ"ה ע"א שאמרו המלאכים כתיב הוד והדר לפניו ואתה אומר כדין כו' ע"ש. ומזה נמשך עוז וחדוה במקומו שהתענוג נמשך מביטול היש כמ"ש בד"ה את קרבני לחמי בענין לויתן זה יצרת לשחק בו כו'. וכן בגמרא (פ"ק דחגיגה דף ה' ע"ב) פירשו הוד והדר לפניו דמיירי בבתי בראי כו'. והיינו כי ידוע שהתפשטות המדה היא העלאת מ"נ אל העצמיות, על דרך משל, באדם כאשר יפארו זולתו תתעורר בלבו עצמיות התפארות. ועפ"ז יובן דההוד והדר אשר לפניו גורם עוז וחדוה במקומו כי עי"ז הם מוסיפין אורות הת"ת דאצי' העצמי בבחי' אצילות.

(רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת קדושים ל ע"ג-ע"ד)

וזה עוז (דה"י א' טז, כז), שתוקף שישראל מחזקין עצמן נגד הרדיפות, ומזה נחת רוח לרצון ה' יתברך, וזה וחדוה במקומו (שם), וזה בבתי גואי, שזה יותר טוב לפני ה' יתברך מהטוב והצדק שעשו ישראל בזמן שיש שלום, והוא הרצון הפנימי של ישראל הוא נפלא במסירת נפשו נגד הרדיפות, וזה בתי גואי. ורק בבתי בראי איכא בכיה, שמצב ישראל שפל בתורה ומצות מן הרדיפות. אבל בבתי גואי עוז וחדוה במקומו, כגירסת ש"ס כ"י בחגיגה ה - יעוין בדקדוקי סופרים.

(משך חכמה, סוף ויקרא - הפטרת שבת הגדול)

הא בבתי גואי
בעת אשר אין עושים רצונו של מקום, האדם הולך שובב, הארץ תצמיח פרי למלאות התאוה, השכל נעשה עפריי, שָבַת מועד ושבת, אין דבר מורה על הממציא כולו יתברך... וכבוד הבורא הוגלה באין גלוי והארה מאתו יתברך. אז יאמר הקב"ה נשמתא דנשמתין, המשפיע ומחיה כל העולמים... אין נחת ולא שמחה בבתי גואי, והמה העולמות העליונים המשיגים אותו כפי יכלתם בהכרח, וזה קלני מראשי קלני מזרועי [חגיגה טו ע"ב].

(משך חכמה, ויקרא פרק יט פסוק ב)

הא בבתי גואי הא בבתי בראי
ואל יקשה עליך כשהזכיר לשון עצבון במקום הזה, וכן מה שכתוב (ישעיה כב) ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי וגו', שהרי כבר אמרו בגמרא הא בבתי גוואי הא בבתי בראי. ומן הגבורה ולמטה נקרא בתי בראי.

(רבינו בחיי, בראשית פרק ו פסוק ו)

ודע כי החיות והאופנים הם מעופפים, וזהו על ידי שירה ושמחה, ומשיגים הרוח הקודש, אבל למעלה בכסא הכבוד, המלאכים הרואים פני המלך הם עומדים תמיד, דכתיב שרפים עומדים ממעל לו, והם אינם משוררים, כי הם בבחינת בתי גוואי, ושם אין שמחה, ואמר באיוב [כה, ב] המשל ופחד עמו, וכן אנו אומרים בברכה מעין ז', לפניו נעבוד ביראה ופחד, ולכך אין אומרים שירה, כי עומדים באימה וביראה, והנה התורה היא בבחינת מלאכים הרואים פני מלך, כי הקב"ה שוכן שם, כי אין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה [ברכות ח ע"א], ולכך מקמי דלפתח בגירסא יש לשמוח [שבת ל ע"ב], כי הוא בתי בראי, אבל משנכנס לבתי גוואי, אין לשמוח, כי אם ללמוד באימה, כי המשל ופחד עמו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש א)

והנה מאמר חז"ל כאן בבתי גואי כאן בבתי בראי צריך הבנה, ואין כאן מקומו. כללא דמלתא שהקליפה הוא מחוץ לפרי נקראת בתי בראי, ומאמר (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' אלקים לבכי ולמספד וכו' כמאמר (מ"ב ח, א) כי קרא ה' לרעב, שקרא לקליפות ונתן רשות שליטתם. וזהו (בראשית ו, ו) ויתעצב אל לבו, שהרי העבר ועתיד שוין לפניו, וכפירוש הזהר (ח"א נז. וח"ג טו ע"ב) למאן ללבו עיי"ש.

(רבי מ"מ מוויטבסק, פרי הארץ, פרשת מטות-מסעי)

עוד יש לומר היות כי צריכין להדבק במדותיו ית"ש מה הוא רחום אף אתה רחום, ואם לאו הרי הוא חסר מצורת האדם, כי שם אדם איתא בספה"ק מלשון (ישעיה י"ד) אדמה לעליון, והנה כתיב (דהי"א ט"ז) עוז וחדוה במקומו א"כ צורת האדם השלם להיות תמיד בחדוה ובנהירו דאנפין, וע"כ אמרו ז"ל (זבחים צ"ט ע"ב) אונן אינו משלח קרבנותיו שנאמר שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא אונן, הרי דאם האדם בעצבות הוא נקרא חסר מצורת אדם השלם. אך יש לומר היות דבש"ס חגיגה (ה ע"ב) ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, א"ר שמואל בר אוניא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו וכו' ומי איכא בכיה קמי קב"ה והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקב"ה שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי, פרש"י בבתי גואי איכא דכתיב במסתרים.
ולפי האמור יובנו דברי המדרש: ההדיוט אם משתמש בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישיו שבורים, כי העצב נחשב כחסר בלתי שלם, והסברא החיצונה היתה שלא יקבלהו הש"י וכמו חסרון ומומי הגוף, אך באשר הש"י בבתי גואי איכא כביכול בכיה ועצב, האדם נמי שצריך להיות דבוק במדותיו נמי בפנימיות לבו יש עצב ובכיה כמ"ש (איכה ג') מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, וע"כ לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ומכלל דהסברא החיצונה היתה נותנת שיבזהו אלא שהש"י חפץ חסד מקבלהו, כי (סנהדרין מ"ו.) בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ובודאי הוא בבתי גואי כנ"ל, ע"כ שוב שבירת לבו מאוחרת כי לפני הש"י העבר והעתיד וההוה בחדא מחתא, וא"כ שוב אין שבירת לבו נחשבת לחסרון כלל. אך מ"מ זה הוא בפנימיות לבו דוקא, אבל בהתגלות צריך להיות שש ושמח מחמת זה עצמו שהש"י מקבל את שבירת לבו, וכמאמר הראשונים ז"ל החסיד צריך להיות צהלתו בפניו ודאגתו בלבו, ובודאי הכל מצד שהאדם צריך להיות דוגמא כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת אמור, שנת תרע"ו)

שבת היא עונג ואין בה שמחה, ויו"ט הוא שמחה, כי שבת היא יומא דנשמתא והכל הוא בפנימיות, וכמו ששבת היום השביעי, ושביעי הוא הנקודה האמצעית בתוך שש הקצוות. וע"כ אין בה שמחה כי שמחה היא התגלות הנעלם, וכמו שעינינו רואות שכאשר תגדל השמחה תביא לידי ריקוד. וכבר אמרנו במק"א ששבת היא בחינת בתי גואי, ויו"ט הוא בחינת בתי בראי. ומי שהוא בחינת בתי גואי אין ניכרת בו שום התפעלות, ובבתי בראי יש שמחה כמ"ש יערות דבש מש"ס חגיגה, והוא בחינת מוח ולב, ששבת היא מוח, והמוח הוא קר, ויו"ט הוא בחינת לב, וכתיב (משלי י"ז כ"ב) לב שמח ייטיב גהה.

(שם משמואל, מועדים, סוכות שנת תרע"ב)

בס' ישמח משה להרה"ק ר"מ טייטלבוים זצ"ל פירש... עפ"י דברי הש"ס חגיגה (ה' ע"ב) הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, הא בבתי בראי, וליכא תמן עציבותא, אבל בבתי גואי כתיב במסתרים וגו', ואמר הוא זצ"ל כי יש שני מיני צדיקים, יש ששרשם בבתי בראי, ויש צדיקים גדולים יותר מאד ששרשם בבתי גואי, והצדיקים ששרשם בבתי בראי נראה בפניהם עוז וחדוה והתפעלות אהבה ויראה ותנועות יוצאין מן הסדר, וכענין שפירשו ז"ל בפסוק באהבתה תשגה תמיד, אבל צדיקים היותר גדולים ששרשם בבתי גואי אין נראה בהם שום התפעלות חיצונית...
והנה אף שלהצדיקים מבחינת בתי גואי מעלה יתירה על הצדיקים שהם מבחינת בתי בראי, שהם מעולם ההסתר והנעלם, והמתינות וישוב הדעת ביותר, יש באינך צדיקים שהם מבחינת בתי בראי נמי מעלה בענין הגבהת העולמות, דהיות ידוע דהאדם עולם קטן וכפי תהלוכת העולם הקטן מתגהג העולם הגדול בכלל, וע"כ הצדיקים שבבחינת בתי בראי עבודתם ניכרת בחיצוניות הם משלחים זיקי אש דת גם לחיצוניות העולם הגדול, וע"כ אפילו אנשים שחסר להם כח פנימי ואינם רק מה שניכר בהם בחיצוניותם, נמי מקום להם להתעורר מחמת קדושת הצדיקים האלו, ואפילו באין אומר ואין דברים, ואפילו בריחוק מקום שאין רואין ולא שומעים ההתפעלות הגדולה שלהם נמי ביכולתם להגביה א"ע מחמתם יותר מאשר ע"י הצדיקים הגדולים יותר שהם מבחינת בתי גואי שאינן ניכרות צדקתם ועבודתם באברים החיצונים כלום.

(שם משמואל, פרשת ויגש, שנת תרע"ז)

[רומז לבתי הכנסת באמריקה, שהם מפוארים בחוץ, אבל בפנים יש מחלוקות שלא לשם שמים, ואין לימוד תורה בתוכו, ועל זה יש לבכות.]

(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"א, עמ' 25) לטקסט

הא בבתי גואי הא בבתי בראי וכו' שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת בכו
פי' אפילו אותן הממונים על הדין בכו ולא גמרו לחתוך הדין כרצונם. בתי גואי הם הכתרים שהם רוחניים ומתפשטים למעלה, אותם שכתוב בהם הוד והדר לפניו. והם הנקראים מעון, מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם, פי' ומתחת המעון זרועות הם כענין שכתוב (ישעיהו סג, יב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו. ובתי בראי בהם לימודי ה' עם האור הבהיר הוא אספקלריא המאירה. ועל זה נאמר החשך מקיף את האור, כי משם מוצאו. וזהו ישים חשך סתרו סביבותיו סוכתו (תהלים יח, יב), וזהו קווצותיו תלתלים שחורות כעורב (שיר השירים ה, יא), ואמרו (שיעור קומה, ס' רזיאל לח ע"א): קווצותיו כקומתו. וזה היתה תחלת תולדת המים, וזהו (שמות רבה פט"ו, כב) המים הרו וילדו אפלה, אף הפסוק מוכיח חשכת מים עבי שחקים.

(פירוש האגדות לרבי עזריאל עמ' 78)

ובבתי בראי לא והא כתיב ויקרא וכו' שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום וכו'
ומקשה, ובבתי בראי ליכא בכייה, והא כתיב "ויקרא ה' וגו'". ומתרץ, שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שרת בכו. כלומר, אפילו מלאכי השרת, שהם ממונים על הדברים שהם בארץ, בכו ביום שחרב הבית. שכל העולם היה מקבל חסרון, כי כאשר היה בית המקדש קיים היה ברכה בעולם, עד שהיה להם השובע בכל דבר. ומשחרב בית המקדש ירדה קללה לעולם (סוטה מח.), עד שודאי כל הנמצאים היו מקבלים קללה. ודבר זה היה ביום שחרב בית המקדש, שניטל מהם הברכה בכל הדברים, והיה הקללה בכל דבר. ודבר זה בכייה באותו יום דוקא, כי נטלה מהם דבר זה שהיה להם הברכה. מכל מקום עולם כמנהגו נוהג אחר כך (ע"ז נד ע"ב), ואין הדברים השייכים לגוף חסרים כלל. ועוד יש בזה דבר עמוק מאוד.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק ט)

שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו
לשון מלאכי שלום מצינו רק בחורבן, מלאכי שלום מר יבכיון, ובגמרא שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו. וגם שם צריך להבין מה שדקדקו אפילו מלאכי שלום, והוה להו למימר דאפילו מלאכים בכו... אך הענין על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש פרשה זו (קכ, א) שהובא פסוק זה לענין העקידה הן אראלם צעקו חוצה וגו', הן אראלם אלין מלאכי עלאי צעקו בההיא שעתא ובעו לקיימא על ההוא מלה דכתיב ויוצא אותו החוצה כו', מלאכי שלום אלין אינון מלאכין אחרינן דהוו זמינין למיהך קמיה דיעקב. ובגיניה דיעקב אבטח לון שלימו קודשא בריך הוא דכתיב ויעקב הלך לדרכו וגו', ואלין אקרון מלאכי שלום וכו'. והיינו דמלאכי ארץ ישראל שעליהם נאמר ויפגעו בו מלאכי אלקים נקראו מלאכי שלום. ואמר דבגיניה דיעקב אבטח לון שלימו והוא דיעקב... וכן מדתו שלום וכמו שאמרו (בזוהר הקדוש ח"ג יב, ב) עושה שלום במרומיו דא יעקב כו'... ומדתו שלום שמשפיע למדת מלכות פה תורה שבעל פה מטלא דעתיקא... אבל מדת שלום זכה רק כשבא לארץ ישראל, דשם שורש תורה שבעל פה כמו שאמרו (קידושין מ"ט ע"ב) עשרה קבין חכמה ירדו לעולם תשעה נטלה ארץ ישראל... וזהו שאמרו בזוהר הקדוש ובגיני' דיעקב אבטח לון שלימו קודשא בריך הוא כו', אלון אקרון מלאכי שלום. והיינו שנקראו כן ע"ש שלימו דאבטח לון קוב"ה בגיניה דיעקב... והם מלאכים אחרנין מלאכי ארץ ישראל... וזה מה שאמרו בגמרא לרבותא בחורבן, דאפילו מלאכי שלום שאין להם שייכות לגלות, וכמו שאמרו (אבות) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו כו' (ובמדרש תנחומא נח) ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד כו', ולא שלט בהם כו', שאינן בכלל גלות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה - מכל מקום גם מלאכי שלום בכו.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת וירא, אות ב)

שלש דמעות וכו' אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן וא"ד אחת על ביטול תורה וכו' כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה
ואמר ג' דמעות וכו'. רוצה לומר, מקדש ראשון היה בו הנבואה, מקדש שני היה כפרת ישראל, ועל ישראל שגלו ממקומם. ולמאן דאמר על בטול תורה, כי כאשר היה חורבן בית המקדש היה בטול תלמוד תורה. למר יותר עדיף תלמוד תורה, לגודל מעלת התורה. ולמר, כיון שאפשר לעסוק בתורה, אף שאי אפשר לעסוק בתורה כמו שהיו עוסקין בתורה קודם שגלו, סוף סוף היו יכולים לעסוק בתורה, ולכך דבר זה שגלו מן הארץ הקדושה הוא יותר גדול, כי הדר בארץ ישראל כו'.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק ט)

על ביטול תורה וכו' על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק
ואם חס ושלום אנחנו עוסקים בה ברפיון, כביכול מתמעט שפע האור עליון בכל העולמות כל אחד לפי ערכו, ובמסתרים תבכה נפשו יתברך כביכול, כמו שאמרו רז"ל, ג' הקב"ה בוכה עליהם, וחשיב חד מנהון, על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. וכן אמרו שם ג' דמעות הללו למה כו' ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה. ואוי לו לבן המוריד דמעות אביו בכל יום.
וענין זאת הבכיה הוא התגברות הדין בהתמעטות האור עליון, שהם הרחמים הגדולים בעולמות הנסתרים.

(נפש החיים, שער ד, פרק כב)

כיון שגלו ישראל ממקומם אין לך בטול תורה גדול מזה
ואמרו בגמרא דמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה', שלשה דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת איכא דאמרי על ישראל שגלו ממקומם, ואיכא דאמרי על ביטול תורה, מאי כי נשבה עדר ה', ומשני כיון שגלו ישראל, אין לך ביטול תורה גדול מזה עכ"ל. ויש להבין הפירוש על ביטול תורה, ורחוק מפשוטו דמקרא, ולא אמר כפשוטו, דלכך ראוי לדמוע על גלות ישראל כדכתיב, הלא ע"ז ראוי לבכות. גם מ"ש כיון שגלו אין לך ביטול תורה וכו', קשה הא אמרו [סנהדרין לח.] שהקדים הקב"ה גלות יכניה, שילמדו שם בבבל תורה והם חרש ומסגר, ואמרו בסוכה [דף מ"ד.] דלכון אמרי דלהון היא, פי' התוספות דעיקר תורה בבבל מן חרש ומסגר, יותר מארץ ישראל, ואמרו בפסחים פרק האשה [דף פ"ז ע"ב] שישראל גלו לבבל, שיאכלו שם תמרים ויעסקו בתורה...
ידוע מ"ש בגמרא [שבת פח.] מכאן מודעה רבה לאורייתא דיכולים לטעון אנוסים היינו, והקשה תוספות [ד"ה מודעה] הא הדר קבלוהו בערבות מואב, תירץ רשב"א דקבלוהו על תנאי לכנוס לארץ, ולכך אין להם טענה רק כשניטלה מהם ארץ ישראל...
ובזה יובן ג"כ הך דהתחלנו, במה שאמר כיון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה יותר מזה, והוא כמ"ש, כיון שגלו א"כ יש להם טענת אנוסים על כל התורה, ואין לך ביטול תורה גדול מזה. ובזה ניחא מה דהוצרך לדרוש על ביטול תורה, ולא כפשוטו על גלות ישראל, משום דקשה דממה נפשך אם אתה נותן ב' דמעות, אחת לחורבן בית ראשון ואחת לבית שני, ואתה עושה חורבנות לשנים, א"כ גלות בבל וגלות רומי תעשה לשנים, דמאי שנא חורבן בית המקדש ומאי שנא גלות ישראל, והרי כאן ד', ולזה מפרשו על ביטול תורה, והיינו דע"י גלות נתעוררה טענת אונס, היינו לקיום תורה, וזה יתכן בגלות בבל, אבל גלות רומי בבית שני לא יתכן זה, דכבר קיימו וקבלו בימי אחשורוש, ולכך ליכא רק ג' דמעות וא"ש.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יג, עמ' רמד-רמו)

ידידי הגאון ר' יעקב דוד רידב"ז שליט"א, העיר בקונטרס השמיטה אשר לו: איך אפשר לומר, שנתיר להפקיע את מצות שביעית ע"י הפקעת המכירה, משום שאנו אומרים שלגבי שביעית בזמן הזה יש קנין לנכרי להפקיע, משום ישוב ארץ ישראל - הרי כיון שאנו מפקיעים אותה מקדושתה אין כאן מצות ישוב ארץ ישראל. אבל כל זה מיוסד רק על הסברא, שאין שום מעלה אחרת לארץ ישראל מלבד מה שעל ידה אפשר לקיים את המצוות התלויות בה, והיא לפי זה רק כעין הכשר להמצוות התלויות בארץ, לפיכך כשמפקיעים חובת המצות, אפילו ע"פ הכרח, שוב אין כאן מצות ישוב ארץ ישראל. ובאמת לא כן הדבר; וסברא זו אינה מיוסדת ע"פ עיקר יסודה של תורה, התלויה ביסוד קדושתה העליונה גם היא בארץ ישראל, ו"מלכה ושריה בגוים אין תורה" [איכה ב, ט], "וכיון שגלו ישראל ממקומם אין לך ביטול תורה גדול מזה". כי ארץ ישראל דומה בזה לתלמוד תורה: ותלמוד תורה, אע"פ שהוא מביא לידי מעשה המצוות כולן, מכל-מקום חלילה לומר, שערכה של תורה איננו כ"א הכשר למעשה המצוות, אבל היא עליונה וחשובה בקדושתה בפני עצמה...

(שבת הארץ עמ' קטו)

והנה שלשה הסוגים, של האחים הנעלמים כעת מאתנו, ואנו כמהים כ"כ להתגלותם. שהם, בני משה, עשרת השבטים והרכבים, הנם מקבילים להיות ירושת פלטה ובסיס של תיקון לעומת שלשה החסרונות היסודיים, שהגלות המרה וגורמיה, שהם חטאות הציבור והיחיד שקדמו לה, סבבו אותה להביא את האומה בכללה לידי המשבר הנורא שאנו נמצאים בתוכו, עד אשר יפוח היום ונסו הצללים. החסרונות השלשה הם: האחד, האפלת אור התורה, "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה". חסרון זה עומד להתמלאות ע"י בני משה, נוחלי אורה העליון של תורה, "לא נתנה פלפולה של תורה אלא למשה וזרעו" (נדרים לח ע"א).

(אגרות הראיה ד עמ' קנא = מאמרי הראיה א עמ' 195)

לעומת חזרת ההתגלות האלהית, בתהליך התחדשות ימינו כקדם, מתוך קיבוץ גליותינו ושיבתנו למקומנו, התדבקותנו בו ותקומתנו בו מחדש, אשר כיון שחוזרים ישראל למקומם אין לך קיום תורה גדול מזה כמו שבגלותם של ישראל ממקומם, כאשר "מלכה ושריה בגויים" אין לך בטול תורה גדול מזה, תשוב ותמשך הקדושה הממלכתית של סגולת עמנו על כל הגוי כולו, תשוב ותופיע ההשראה הכללית על ומתוך כל אחד ואחד מאתנו.

(רבי צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל ח"א עמ' קנא = מאורות הראי"ה שבועות עמ' צ)

נתינת הענף ונשיאת הפרי של הארץ הטובה לישראל, הקרבים לבא, שזכינו לה בישע ד' בדורותינו, עם השיבה מתוך כך אל התקימותן של המצות התלויות בה בפרט, ואל התורה והיהדות בכלל, וכל מעשה ד' הנורא הזה, המופיע דרך כל מעקשי ונפתולי כל אלה מבית ומחוץ, הלא הוא חוזר וקובע את הלמוד ואת העובדה, שכשם ש"כיון שגלו ישראל ממקומם אין לך בטול תורה גדול מזה", כן כיון שחזרו ישראל למקומם אין לך קיום תורה גדול מזה, "הביאו את כל המעשר - כי תהיו אתם ארץ חפץ, אמר ד' צ-באות".

(רבי צבי יהודה קוק, הקדמה לעולת ראיה, עמ' ח-ט)

שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק ועל פרנס המתגאה על הצבור
ובפרק קמא דחגיגה, תנו רבנן על שלשה דברים הקב"ה בוכה בכל יום על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק ועל פרנס המתגאה על הצבור בחנם... ופירוש זה כי בא לבאר המעלה העליונה כאשר עוסק בתורה אף אם השעה דחוקה אליו. ויש לך לדעת כי הבכיה הוא על דבר שמגיע אל הבוכה כאשר יש העדר בדבר שהוא קרוב ושייך אליו ביותר. ואין דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה, וכן הפרנס אשר עליו להנהיג את הצבור והוא שליח השם יתברך, ולכך אמרו במסכת ברכות (נה ע"א) שהקב"ה מכריז בעצמו על פרנס המנהיג הצבור, שמזה תראה כי מי שהוא פרנס על הצבור הנהגה הזאת שייך אל ה' יתברך עצמו, שהוא מנהיג הברואים, והפרנס אשר הוא מנהיג הוא שליח השם יתברך, ולכך אלו דברים הם גדולים מאוד והם קרובים אל השם יתברך. ועוד כי התורה שכלית קרובה אל השם יתברך, והצבור במה שהוא צבור והם הכלל הם ביותר קרובים אל השם יתברך. וכאשר אלו שלשה דברים יש בהם ההעדר, וכל העדר מביא בכיה, לכן מי שאין לו ועם כל זה עוסק בתורה, הרי מה שאין לו היה ראוי שיהיה כאן העדר התורה, ועם כל זה היא נמצאת והרי התורה היא יוצאת מן העדר אל המציאות, וכבר אמרנו כי כל העדר מביא בכיה. וכן הפך זה, כאשר יש לו ואינו עוסק בתורה הרי יש כאן העדר התורה כאשר היה ראוי שתהיה התורה במציאות והעדר זה מביא הבכיה. ופרנס המתגאה על הצבור בכח וביד חזקה, וכח זה אינו ראוי שיהיה בחנם לגמרי, כי לא עשה להם טובה וראוי כח זה אל העדר גמור, ועל זה ראוי הבכיה שכל בכיה הוא על העדר. ואלו שלשה הם חלוקה הכרחית, או שנמצאו אחר העדר והוא מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, וזה נמצא אחר ההעדר, או ההעדר שהוא לדבר שראוי שיהיה נמצא ולא נמצא, והוא מי שיש לו ואינו עוסק בתורה ויש כאן העדר התורה, ופרנס המתגאה על הצבור, ודבר זה ראוי לו העדר מצד עצמו, ועל זה יש בוודאי הבכיה כאשר הוא דבר שאינו ראוי בעצמו.
ועוד יש לך לדעת, כי אלו שלשה אינם לפי השכל והדעת כלל, והוא יתברך אשר הוא השכל והדעת לכך הוא בוכה על שלשה שהם אינם לפי השכל, כי אין ראוי השכל והדעת שיהיה עוסק בתורה ואי אפשר לו לפי טורח פרנסתו ומזונותיו, וכן אינו לפי השכל והדעת שיהיה דבר זה כי אפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, וכן פרנס שהוא מתגאה על העם בכח והוא בחנם, כל אלו אינם לפי השכל והדעת, ולכן הקב"ה אשר הוא השכל והדעת בוכה עליהם. ומזה תדע כמה גדול מעלתו כאשר עוסק בתורה מתוך הדוחק, והפך זה גם כן פחיתתו כאשר אפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, וכן פרנס המתגאה על הצבור בחנם, כי השררה והממשלה הוא דבר גדול שמשתרר על אחרים בכח וביד חזקה, ובודאי דבר גדול כמו זה אין להיות בחיים, ועל זה הקב"ה בוכה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ד)

על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק
אמרו חז"ל חגיגה דף ה' ת"ר על ג' הקב"ה בוכה בכל יום על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק וכו'. היינו שהקב"ה שהוא היודע באמת אושר המגיע לנפש האדם מלימוד התורה [שזולתו ית' לא ראה ולא ידע אותה שום עין בעולם עד תכליתו, לא מלאכים ולא נביאים, כמו שכתב "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו", וכמו שאמרו חז"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא למחזיק תלמידי חכמים, אבל תלמידי חכמים עצמם עין לא ראתה וגו']. ורואה בכל שעה איך מוציא האדם שעותיו היקרות שיש בידו להביא בהם אוצר של תורה שהוא אושר נצחי לנפשו, שאין ערך אליו מכל אושר ותענוג הנמצא בעולם, והוא מבלה עתותיו היקרות בדברים שאין בהם יתרון לנפשו כלל. [וכמו שכתוב: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש"], והקב"ה שהוא בבחינת אב לישראל כמו שכתוב "בנים אתם לה'", הוא מצטער ובוכה על אבדן אושר בניו החביבים אבידה נצחית שלא ימצאו אותה עד לעולם, שמקום קנית התורה רק בזה העולם הוא כידוע, כי לא בשמים היא, והאיש הנלבב עליו להתבונן בזה בכל עת, שבאותה שעה שהוא יושב בטל בחברת מריעים ושמחים יחד בספוריהם או קורא במכתב עתים וכיוצא בזה, בספורים שאין נוגע כלל לעסקיו, באותה שעה הקב"ה שהוא יצר נשמתו והביאו לעולם הזה לטובתו יושב ובוכה על איבוד זמנו, שהיה אפשר לו אז לעסוק בתורה ולסגל לנפשו אוצרות של פנינים ואבנים טובות שיאירו לו לנצח בכבוד וגדולה והוא מחליף את כל זה בדברים שאינם יתרון כלל לנפשו, ואדרבה מביא צרות על נפשו משחוק וליצנות ולה"ר שהוא עתיד ליתן דין וחשבון על הכל... והאיש המתבונן בזה היטב לא יערב לו כלל הנאה מחברת מריעות וקריאת דברים שאין דרוש לו רק בכל עת ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו ישים לבו אולי בידו לעסוק בתורה בזה השעה שהוא אושרו וחייו לנצח.

(רבי ישראל מאיר הכהן, תורת הבית פרק ה)

על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק
צריך ביאור מה לו להקב"ה לבכות על מי שעוסק בתורה אף שאי אפשר לו וכבר עמד בזה בחידושי אגדות. אבל הדבר פשוט, דבאופן הא' [מי שאינו עוסק] הקב"ה מצטער על עינוי נפשו, ובזה הוא מצטער על עינוי גופו, דהיינו דאם לפי עוניו ודוחקו אינו יכול ללמוד, ואף על פי כן הוא דוחק עצמו יותר מכחו ללמוד תורה, מתוסף אהבת הקב"ה אליו באין שיעור, וכלשון הכתוב במלאכי, כאשר יחמל איש על בנו העובד אותו, ומצטער מאד כשרואה גודל דוחקו. ולהרחיב מצבו לפעמים אינו כדאי, שרואה הקב"ה שאז יעזב דרכו הטובה, שלא יוכל לעמוד בנסיון עושר, או שאי אפשר לשנות מזלו כעובדא דר' אליעזר בן פדת בכמה מקומות. או זה גופו הוא לטובתו, להגדיל שכרו מאד. אבל על כל פנים אין לאיש העוסק בתורה מתוך הדחק לדאוג ולהתעצב, כי הלא הקב"ה בעצמו רואה אותו ומצטער הרבה, ואם לא ירווח אותו, מן הסתם כן הוא טובתו.

(רבי ישראל מאיר הכהן, תורת הבית פרק ה, בהגהה) "דהיינו שעוסק בפלפול... לעסוק בדברי תורה דרך טורח" [ט"ז, או"ח מז, ס"ק א]... כן יפורשו ע"פ דברי ט"ז אלו דברי חז"ל בחגיגה ה ע"ב שאמרו שהקב"ה בוכה על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, הנפלא מאוד לכאורה דאדרבה לפום צערא אגרא ולמה נדמהו למי שאפשר לו ואינו עוסק. אבל להאמור יובן, כי על מי שאין בכחו וכשרונו אך להשיג פשטן של דברים ובכל זאת יתאמץ לפלפל, אותו יטרד הפלפול ויבלבלו ולא יתקיים בידו משנתו, ולכן המליצו שעליו הקב"ה בוכה.

(רבי ראובן מרגליות, נפש חיה, סי' מז, על ט"ז ס"ק א = ניצוצי אור כאן)

ועל פרנס המתגאה על הצבור
ומה שפרט דבר הג' פרנס המתגאה של הציבור, הוא גם כן לרוב מעלתו... ששכר פרנסי ישראל הוא גדול מאד, וכמו שהביא רש"י מחז"ל על הפסוק קח את יהושע, הראהו שכר פרנסי ישראל, ופרנס הזה על ידי שמתגאה על הציבור מאבד בידים שכרו ומעלתו הגדולה, והקב"ה הרואה זאת הוא בוכה.

(רבי ישראל מאיר הכהן, תורת הבית פרק ה, בהגהה)

רבי הוה נקיט ספר קינות וקא קרי בגויה כי מטא להאי פסוקא השליך משמים ארץ נפל מן ידיה אמר מאיגרא רם לבירא עמיקתא

[רבי חשב שהנפילה של החורבן אינה כל כך גדולה, שהרי יש עדיין סמכות לנשיא. אבל כשקרא את הפסוק "השליך משמים ארץ", ראה שהנביא החשיב את החורבן כנפילה גדולה מאוד, ולכן נפל הספר מידו, כי הבין שטעה.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 20) לטקסט

השליך משמים ארץ נפל מן ידיה אמר מאיגרא רם לבירא עמיקתא
וזהו ו' גדולה דוישליכם אל ארץ אחרת (דברים כט, כז). ובמדרש איכה (איכה רבה בובר ה, יט) אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור למה לנצח תשכחנו, יש ישיבה בלא כסא, יש מלך בלא מטרונה, יש חתן בלא כלה, יש כלה בלא חופה.

(פירוש האגדות לרבי עזריאל עמ' 78)

דע שמאמר הזה קשור ומכוון במה שלמעלה הימנו. ואם הבנת מהו תפארת ישראל ושמים והארץ שרמזנו בכל הדברים שקדמו, יודע אני שתבין המאמר הזה על בוריו. ואיני יכול לפרש אפילו ברמז, לפי שאין הלשון סובל ומספיק לרמוז ולהסתיר. אבל אכתוב לך מאמרם ז"ל במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה: אמרו לו תלמידיו לר' אמורא והכתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל, א"כ נפלו, אמר להם אם קרו לא שנו, ואם שנו לא שלשו. משל למלך שהיתה לו עטרה נאה על ראשו ואילן נאה על כתפו, ובאה לו שמועה רעה. השליך העטרה מעל ראשו והאילן מלפניו. ע"כ. הבן, אם אתה מן המבינים, שכבר רמזתי לך מהעטרת תפארת. ועוד ארחיב המאמר. דע שתפארת ישראל חקוקה למעלה מכסא העליון, ובדמות הכסא שראה יחזקאל. הנני רמזתי יותר מדאי. ועוד יתבאר לך בפרק שאחר זה בעז"ה.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

והנה כבר ידוע שאין דבר המתמיה יותר כמו לראות בפתע פתאום שינוי גדול מן הקצה אל הקצה, של איזו נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לפי שכל עניני העולם הולכים בהדרגה, וכשם שהיה זה התימה על ישראל בעת קלקלתם, כך יהיה על אדום בעת מפלתו, אלא שנפילתן של ישראל היתה נפילה שיש אחריה קימה בסוד 'כי שבע יפול צדיק וקם', אבל נפילתו של אדום אין אחריה קימה, וז"ש 'והיתה אדום לשמה כל עובר עליה ישום וישרוק על כל מכותיה', כי יהפך עליו הגלגל מטוב לרע בפתע פתאום, כמו שנהפך אל סדום ועמורה ושכניה.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו מט, יז)

ושמעתי מרבי הקדוש זצוק"ל שאמר בשם רב אחד שבמוצאי שבת הישראל כמו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. והוא על פי מה שאמרו השליך משמים ארץ נפל מן ידיה אמר מאיגרא רם לבירא עמיקתא. וכן במוצאי שבת, דיום השבת יומא דנשמתין איהו (כמו שאמרו זח"ב רה סע"א), ואיתא בגמרא (סנהדרין צא ע"ב) אל השמים מעל זו נשמה, ואל הארץ וגו' זה הגוף. ועל כן מי שיש לו הרגש במוצאי שבת קודש רואה ומרגיש שנופל משמים מיומא דנשמתין, לארץ לעסוק בעניני הגוף, וזהו מאיגרא רם לבירא עמיקתא.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת בא, אות יב)

רבי ור' חייא הוו שקלי ואזלי באורחא
אפשר דידוע דבכל הדרך שהולכים הצדיקים הם מבררים ניצוצות הקדושה שנפלו בחטא אדה"ר במקום ההוא, וכמו שפירשנו בעניותנו פסוק וארח צדיקים כאור נגה, ר"ל כמו נגה שחציה בקדש וחציה בחול, ומתבררים ניצוצות הקדושה מחלק החול וז"ש כאור נגה וכו' ע"ש באורך. ואגב הודיענו בש"ס דרך נסתר, דר' ור' חייא נכח ה' דרכם בלכתם ילכו ומבררים ניצוצות הקדושה. וז"ש הוו שקלי ניצוצות הקדושה המתיחסים אליהם ואזלי. ולפי פשוטו אפשר דהוו שקלי וטרו בתורה ואזלי בארחא. והיכא דאיכא למדרש דרשינן.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

איכא צורבא מרבנן הכא וכו' איכא צורבא מרבנן הכא ומאור עינים הוא וכו' תיב את לא תזלזל בנשיאותך וכו' אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין וכו'
הרב עיון יעקב הביא ראיה מכאן שאין חיוב לקום לפני ת"ח סגי נהור, ותמה על הרב שער אפרים סי' ע"ה שעמד בדין זה ולא הרגיש בסוגיא זו ע"ש. והמעיין יראה דאין ראיה כלל מסוגיא זו. ופשט הש"ס דכי אקלעו למתא אמרי תרוייהו לבני העיר רבי ור' חייא איכא צורבא מרבנן וכו', והשיבום בני העיר איכא צורבא מרבנן ומאור עינים. ואז אמר ר' חייא לרבי לא תזלזל וכו', ואין הכי נמי דאפילו לא היה מאור עינים היה אומר לו כך, רק דברישא כי שאלו לבני העיר איכא צורבא מרבנן רבי חייא לא דיבר, חדא דאפשר דליכא צורבא מרבנן ומה צורך לדבר. ותו דבני העיר תכף השיבו לשאלתם איכא צורבא מרבנן ומאור עינים, ולא היה זמן לר' חייא לדבר כי הם שאלו ותכף השיבו. ובזה נדחה מה שדקדק הרב הנז' מאי סבר ר' חייא מעיקרא וכו' כמבואר. ותו דמה דמות יערוך לקום מפני חכם העובר לפניו דהוא מצוות עשה, לאחד ההולך אל עירו ואל שער מקומו של חכם, דליכא שום חיוב לילך אצלו לבקרו. ותו דקי"ל ב' חכמים אין אחד חייב לקום מפני חבירו לקום אלא הידור כמ"ש בי"ד סי' רמד, וא"כ הכא אף אם חכם שאינו סומא עובר לפני רבי, אינו מחויב לקום. וכ"ש שהוא נשיא. ובזה נדחה כל מ"ש הרב עיון יעקב, דמדינא אם אינו מאור עינים היה חייב מדינא רבי לקבולי אפיה אפילו שהוא נשיא. ולא נהירא, דאפילו אם עובר לפניו אינו מחויב חכם לקום, וכ"ש נשיא דאפשר דמדינא אפילו הידור אין צריך. והדבר ברור דאין ראיה כלל מהאי עובדא, ואינו ענין לדין אם חייב אדם לקום מפני ת"ח סומא. ואין השגה על הרב שער אפרים כמבואר.
ומיהו אע"ג דלא מצינו ראיה לכאורה לקום מפני ת"ח סגי נהור, נכון הדבר לעשות יקר לפנים הנראין ואינן רואים, לזכות לקבל פנים הרואים ואינם נראים.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

איכא צורבא מרבנן הכא נזיל וניקביל אפיה וכו' ומאור עינים הוא וכו' תיב את לא תזלזל בנשיאותך וכו' אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין וכו' איכו השתא מנעתן מהאי בירכתא וכו' הרואה צדיקים במיתתם כך בחייהם על אחת כמה וכמה
והנה אמרו בגמרא חייב לקבל פני חכמים, דכתיב ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו, הרואה צדיקים במיתתם כך, בחייהם על אחת כמה וכמה. ומקשים, הא אמרינן גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, והק"ו מופרך. גם יש להבין במה שאמרו [שם] רבי ורבי חייא אקלעו לאתרא, אמרו איכא צורבא מרבנן באתרא ניזיל ונקבל אפיה, אמרו איכא ומאור עינים הוא, אמר רבי חייא לרבי, תוב את ואנא איזל ולא תזלזל בנשיאותך, אעפ"כ אזל, א"ל אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים, תזכו לקבל פני שכינה הרואה ואינה נראית, א"ל רבי לרבי חייא איכו השתא מנעתן מהאי בירכתא עכ"ל. ויש להבין, למה מתחלה נתרצו שניהם ללכת, ובשומעם שהוא מאור עינים א"ל רבי חייא לרבי שלא ילך לזלזל בנשיאותו, תחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. וכשברכם א"ל רבי איכו השתא מנעתן מהאי ברכתא, ג"כ קשה, וכי לא ידע מתחלה שיש שכר טוב להמקבלים פני תלמידי חכמים.
אמנם נראה, כי ידוע דענין קבלת פני חכמים יש בו שתי תועליות, אחד, הרואה אותו מקבל ממנו ברכת שפע וטוב, כמו שהרואה פני רשע פוגם בנפשו ומשיב רעה לעצמו, כן הרואה פני צדיק משיב לנפשו שפע טוב וברכה, כי עליו חל ושורה אור שכינה. ולכך אמרו [עירובין יג ע"ב] האי דמחדדנא מחבריא דחזיתא לר' מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי. ויש עוד תועלת בזה, במה שהצדיק ותלמיד חכם רואה אותו, כאמרם ראיה של צדיק לברכה, כי כמו מן בעל ארס, קוי אור היוצאים מן העין מזיקים לאדם, ולכן יש אנשים אשר מזיקים בראות, ויוצא מתוך עיניהם ארס, וכן בלעם הרשע, קוי עין שלו היו מזיקין. כן קוי עין היוצאים מן צדיק לברכה, וראייה שלהם לטובה. וא"כ יש בצדיק שתי תועליות, אחת שאנו רואים אותו, והשנית שהוא רואה אותנו...
וא"כ א"ש דלמד ק"ו, מה הרואה צדיקים במיתתם כך, דאין כאן רק חד תועלת, שאני רואה הצדיק, הרואה צדיקים בחייהם, שיש בו ב' תועליות, על אחת כמה וכמה שיש בו שכר ותועלת. והנה נפקא מינה בין שתי תועליות הנ"ל, אם המקבל גדול מהמתקבל, אם הוא שראיית הצדיק לברכה, אף בזה שייך, דמ"מ ראיית הצדיק לברכה, אבל התועלת הב' הוא מקבל השגה מן המתקבל כמו דחזיתי לר' מאיר, אם הוא גדול בתורה ממנו, לא שייך כן, מי יקבל ממי.
ובזה יובן, דטרם שאמרו להם שהוא מאור עינים, לא חשש רבי חייא שילך רבי, דאין כאן זלזול בנשיאות כלל, כי יקבל ברכה כאשר יהיה התלמיד חכם וצדיק רואה אותו. אבל באמרם שהוא מאור עינים, ואין כאן תועלת רק לקבל השגה ממנו, כמו דחזייה לר' מאיר, ואם כן זהו זלזול לרבי, דהוא חכם גדול ממנו, על שהוצרך להתחדד בראותו, ולכך א"ל תוב את ולא תזלזל בנשיאותך. אמנם באמת יש עוד תועלת למקבל פני חכם, כאמרם [ירושלמי פ"ה ה"א] המקבל פני חכם כאילו מקבל פני שכינה, וא"כ יש לילך לקבל פנים עכ"פ. ולכך זה החכם אמר כן לרבי, שאין זה גנאי לך בלכתך לקבל פני, כי אתם קבלתם פני הנראים, תזכו לקבל פנים וכו', והיינו כי הוא כקבלת פני השכינה. וזהו שאמר רבי, איכו השתא מנעתן מהאי ברכתא, כי בהאי טעמא אין הבדל קטן כגדול, אפילו תלמידי חכמים שוים. וממנו נלמד כמה גבוהה מעלת תלמיד חכם, וכמה תועלות נמשכים ממנו, ובעו"ה נלמד כמה חסרנו בהעדרם, והרי זה כחורבן בית המקדש, כי נסתלקה השפעת ברכה, וקבלת פני שכינה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יב, עמ' רכד-רכה)

תיב את לא תזלזל בנשיאותך וכו' תקפיה ואזל בהדיה
כרגע נראה ס' טורי אבן וראיתי שכתב וז"ל מכאן מוכח נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, דר' חייא אמר ליה לר' שב ואל תזלזל בנשיאותך ואף עפ"כ אזל. ופ"ק דקדושין דף ל"ד פריך למ"ד נשיא אין כבודו מחול מבריתא דתניא מעשה בר"ג וכו', הה"נ דהוה מצי למפרך מהך עובדא, אלא ההיא דהתם בריתא אלימא לאקשויי מינה עכ"ל. ולי ההדיוט ליכא לאותובי מהך עובדא, דאף דאין כבודו מחול הכא אינו זלזול לקבל פני חכם אחד ובצנעא, ואדרבא מצוה הוא ואינו זלזול. ור' חייא דאמר לו אל תזלזל בנשיאותך, לישנא בעלמא הוא, ורצה לומר דינהג רבנות כנשיא. אבל ההיא דר"ג הוא שירות ממש וזה פשוט.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

בטורי אבן דייק מכאן דנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול. ולאו ראיה היא, דאפילו אי אין כבודו מחול, היינו דאין אחר רשאי לפגום בכבודו אפילו הוא מוחל, אבל הכא שמחל על כבודו והלך מי ימחה בידו [ולא דמי לעובדא דר"ג ור"א ור"י בקידושין (לב, ב) דהתם לא היו רשאין לקבל ממנו השימוש, ואע"ג דבמלך משמע בכתובות (י"ז) דאפילו בכה"ג דהכא אינו רשאי למחול על כבודו, מלך שאני דקפיד קרא שתהא אימתו עליך].

(שפת אמת כאן)

תיב את לא תזלזל בנשיאותך וכו' תקפיה ואזל בהדיה וכו' ממאן שמיעא לך וכו'
אמרו, אל תתנשא מהתערב עם דלת הארץ, הֱיֵה להם חומה וגודר פרץ, התערב עם הברואים במדת חסידות, ובדרוש ידידות, ובהראות חבה ואהבה רבה, רבה ניבך ירבו מאהביך, הצהל פניך בדבריך, וימתקו באזני שומעיך אמריך, כי ראש השחוח וקנות אהבת הברואים, שיקדים הרב שלום לצעירו, ושיקרב הרחוק בשארו. ועל זה נאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, רצו בזה שמגדר מדות בעל זאת המדה להתקרב לפעמים לא על צד רקות והוללות רק על צד הראות חבה ונעם מוסר, והמוזהר אצלו שלא להרבות בזה על צד הדיטות. וכבר התירו למי שהוא בתכלית המעלה, ליקר במעלתו, עד שאינו חייב לחזר אחר כבוד מי שראוי לכבדו אם לא יזדמן, כדי שלא להקל במעלתו. אמרו ז"ל: ר' ור' חייא הוו אזלי בארחא, כי מטו לההוא אתרא אמרי מי איכא הכא צורבא מרבנן, אמרי להו איכא צורבא מרבנן ומאור עינים הוא, פי' סגי נהור, אמר ליה ר' חייא לר' תוב את ולא תזיל ולא תזלזל בנשיאותך, אזיל אנא ואקביל אפיה. תקפיה ואזל בתריה, כלומר הפציר רבי בר' חייא, ר"ל שלא שמע בקולו מרוב התאוותו לשמוע דברי חכמים והלך אחריו. כי הוו מפטרי מיניה, אמר להם, אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים, יהי רצון שתזכו ותראו פני כבוד שכינת שרואה ואינה נראית. אמר ליה ר' חייא לר' ממאן שמיע לך הא, כלומר מהיכן למדת להקל בכבודך ולילך ולחזר אחר הקבלת פני אחרים, אע"פ שהם תלמידי חכמים, אחר שלא למדת מהם שיכריחך בזה מצות הקבלת פני הרב, ושאינם חולים שיביאך אל זה בקור חולים. והשיב לו מפרקיה דר' יעקב שמיע לי, דהוה רגיל דהוה מקבל אפיה דר' בכל יומא, וכד קש, פי' כשהזקין, אמר ליה לא ליצטעיר תו מר לאקבולי אפי דלא יכיל מר, אמר ליה מי זוטר מאי דכתוב ויחי עוד לנצח ולא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו, ומה הרואה חכמים במיתתם כך בחייהם על אחת כמה וכמה. הנה שהיה ר' חייא מלמד לו ומטכסס הנהגתו שלא להקל בכבודו לילך ולהקביל פני החכם האחר, אחר שלא נזדמן לו לראותו, אלא שהוא ע"ה מעביר על מדותיו לכונת כבוד החכמה ולהיותו נכסף לשמוע דברי חכמים. וכבר למד מדה זו מבית אביו, ר"ל דוד ע"ה, כבר העידו עליו שהיה מקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה (ברכות ד ע"א).

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, מאמר א פרק ה, עמ' 134-135)

אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין תזכו להקביל פנים וכו' איכו השתא מנעתן מהאי ברכתא וכו' מהיכא שמיעא לך
יש להעיר מנא ליה לרבינו הקדוש דברכה זו מתקיימת, ועל הספק לא יצדק בהחלט לומר מנעתן. ונהי דכתיב בהו בצדיקי ותגזר אומר ויקם לך, מ"מ לא כל העתים שוות וכיוצא. והיה אפשר לומר דרבינו הקדוש ידע ברוח מבינתו גדולת נשמת האי מרבנן ואשר ברכתו מתקיימת. אמנם אכתי יש להעיר מה זו שאלה מהיכא שמיע לך וכו', אטו המברך לחבירו צריך שישמע ברכה ההיא מאחר, הא ודאי לא, דכל א' מצי לברך כטוב בעיניו. ונראה לישב הכל, דמלשון האי מרבנן שאמר אתם וכו' תזכו וכו' ולא אמר יהי רצון שתזכו, משמע דפשיטא ליה שיזכו לזה, וכך היא המדה שמורה וערוכה ומילתא פסיקתא היא. וז"ש מנעתן מהאי ברכתא, לא שהוא בירך רק כי מדבריו ידענו כי העושה זה בא בשכרו לזכות לזה. וז"ש מהיכא שמיע לך שכר זה דפסיקא לך, והשיב מפרקיה וכו'.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

מפרקיה דר' יעקב שמיע לי
בירושלמי פאה פ"ח סוף ה"ח מנא לך הא, א"ל מר' אלעזר בן יעקב, דר"א בן יעקב על חד דסגי נהורא לביתיה כו' צלי עלוי הדא צלותא אתה גמלת חסד למאן דמתחמי ולא חמי, דין דחמי ולא מתחמי יקבל פיוסך ויגמול יתך חסד.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

דר"י איש כפר חיטייא הוה מקבל אפיה דרביה כל יומא
ע' ירושלמי שבת פי"ב ה"ג אילין דר' הושעי' ודבר פזי שאלין בשלמא דנשיא בכל יומא, ועמש"כ בפני יהושע ראש השנה ט"ז ב ובס' נפש חיה סי' תקנ"ד סע' י"ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

רב אידי אבוהו דר' יעקב בר אידי
עי' סדר הדורות ח"ב (כ"ג ג) בערכו מעין יעקב הגירסא רב אידי בריה דר' יעקב בר אידי וראה זהר לך צ"ו ב ניצוצי אות ח, תרומה קנ"ב ב אות ז.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא חלש דעתיה קרי אנפשיה שחק לרעהו אהיה וגו' אמר ליה רבי יוחנן במטותא מינך לא תעניש להו רבנן נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה

[בתשמיש קדושה, הזמנה לאו מילתא. אבל בעצם הקדושה, הזמנה היא מילתא. מבואר בשו"ע או"ח סי' מג, שהקלף שכותבים עליו ספר תורה אינו תשמיש קדושה אלא עצם הקדושה. רב אידי סבר שת"ח הוא כמו קלף זה, כי הוא הקלף של תורה שבעל פה. וכך ת"ח הוא עצם הקדושה, בתנאי שהוא לומד תורה לשמה. ולכן ההכנה שלו ללמוד תורה, בזה שנסע שלושה חדשים, היא כהזמנה שנחשבת מילתא. ודרש "ודעת דרכי יחפצון" - מי שלומד תורה לשמה, שרוצה לדעת דרכי ה', שהיא לימוד לשמה, די ביום אחד בשנה. והאחרים סברו שת"ח הוא רק תשמיש קדושה, ולכן ההכנה שהיא כהזמנה אינה נחשבת.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 28) לטקסט

הוה אזיל תלתא ירחי באורחא
...עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שם פ"ד מי"ד) הוי גולה למקום תורה, שצריך לכתת רגליו ממקום למקום ללמוד תורה, וצא ולמד דבריהם ז"ל בגמרא (חגיגה ה:) כי כולן היו גולין ללמוד, ויש שהיה הולך ששה חדשים וחוזר כמו כן לעסוק ביום אחד... אין נכון ללמוד והוא בביתו, כי יטרדוהו בצורכי הבית.

(אור החיים, ויקרא פרק כו פסוק ג)

כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה
...מה שאמרו ואותי יום יום ידרושון כו' כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה, ובודאי אין הפירוש במי שסיפק בידו ללמוד יותר ואין לומד רק יום אחד בשנה, רק דמיירי במי שאין סיפוק בידו כמו ר' אידי שהיה רחוק מבית המדרש מהלך ג' חדשים, ולא היה יכול ללמוד בביתו שאז לא היה התורה שבעל פה בכתובים, והיה מוכרח ללמוד מפי הרב בבית המדרש, ומהסתם לא היה יכול לעקור דירתו לשם, והיה מוכרח לילך ג' חדשים לבית המדרש וחזרה, ולא היה יכול ללמוד רק יום אחד, ועליו דרש ר' יוחנן דמעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק ל"ג בעומר וסיום הש"ס, אות ב)

וכן במדת פורענות וכו'
יש להעיר דהתם המ' שנה היה לטובתם שלא מתו פחות מששים ונפקי להו מכרת. ותו דיום אחד בשנה היה העונש בכל יום ט"ב, כמ"ש הרב המבי"ט והביאו בנו הרב מהרימ"ט בתשובותיו או"ח סי' ח' ע"ש. ויש לישב וק"ל.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עבר כל השנה כולה
וכן נתבאר בגמרא... כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עבר כל השנה כולה, עכ"ל. והטעם כמה שפירשתי, שאחר שהימים הם לבוש לנשמה, והיום הוא חלק שיעור קומה קטנה מהלבוש, נחשב עליו כאלו פגם בכל השנה. ולכן צריך זהירות גדול לבל יפגום שום יום מימיו.

(ראשית חכמה, שער היראה, פרק עשירי [אות כג-כד])

תוס' ד"ה ויחי, פשטיה דקרא וכו'
והתוס' כתבו פשטיה דקרא וכו'. אפשר דהוקשה להם על רביה דר' יעקב איך לא ידע ולא דקדק בהאי קרא, דאמר לו שלא יטרח. ותו ר' ור' חייא דשאלוהו מהיכא שמיע וכו', הרי פסוק מלא, ותו למה השיב מפרקיה וכו' הול"ל דפסוק הוא. לזה כתבו התוס' דפשטיה דקרא בתמיה ולא נחתי לדרוש זה, ומשו"ה הוכרח לומר מפרקיה וכו' וגם רביה דרבי יעקב אמר ליה דלא לצטער. ועיין במהר"י פינטו [הרי"ף בעין יעקב] שנדחק לפרש דברי התוס'. ודוק הטב.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300