זה השולחן אשר לפני ה' וכו' שולחן כמזבח
ושורש החיות של איש הישראלי תלוי רק במה שמכיר רבונו ושה' יתברך שוכן בקרבו ואתה מחיה את כולם, והחיות שמקבל מאכילה הוא גם כן רק ממה שרצון ה' יתברך היה שיאכל ויקבל מזה חיות, וכמו שנאמר (דברים ח, ג): "כי לא על הלחם לבדו וגו' על כל מוצא" וגו'. ורצה לומר לא לחם לבד נפרד מה' יתברך, רק בצירוף ה"מוצא פי ה'" עם הלחם, זה הוא המחיה, דלולי הכרה זו אין נקרא חיות אצל איש ישראלי כלל, ועל ידי זה נחשב האכילה כקרבן וחשוב עוד יותר, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה סה, יט) על פסוק (בראשית כז, כ): "כי הקרה ה' אלקיך לפני", אם לקרבנך הזמין למאכלך לא כל שכן. כי השולחן דומה למזבח, וכן איתא (יומא עא.): הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין כמקריב נסכים, כי היכל ה' ומזבח ה' המה, ועדיפי ממזבח אבנים הגשמיי. ואמנם לזה צריך שלימות הכוונה לשם שמים, שלא יאכל לתאותו רק לפי שה' יתברך קבע כן בבריאה, דקיום חיות הוא על ידי מאכל, על כן זהו רצונו, וכדרך שאמרו פרק קמא דחולין (ז.): אני הולך לעשות רצון קוני, על הילוך הטבעי של הנהר, כיון שקבע ה' יתברך הטבע כך, זה רצונו. ואיכא נמי מצוה על זה: נשמה שנתתי בך החיה, כמו שאמרו בתענית (כב ע"ב), ועל זה תיקנו חז"ל הברכה לפני כל אכילה, להכיר שה' יתברך הוא שיצר המאכל להחיותו.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות ט)

וידוע כל אכילות שבקדושה דעולם הזה דוגמת קרבנות כמו שאמרו שולחן דומה למזבח ודורון לתלמיד חכם כביכורים (כתובות קה ע"ב) ויין כנסכים ובבראשית רבה (ס"ה, י"ט) על פסוק (בראשית כז, כ) כי הקרה אם לקרבנך וגו' למאכלך על אחת כמה וכמה. מבואר דאכילת יצחק אבינו ע"ה היה גדול מקרבן אפילו מקרבן אותו איל שהיה תמורת יצחק ונחשב כעקידת יצחק דודאי היה בו קדושה גדולה משאר קרבנות. האכילה עוד גדולה יותר כי זה נשרף באש וזה נכנס לגוף הצדיק שהוא אש אוכלה כידוע דאש דרגא דיצחק.

(רבי צדוק הכהן, ישראל קדושים, אות ז)

השלחן דומה למזבח כדאיתא שלהי חגיגה... והיינו, כי ההנאה שיש להאדם מן המאכל אם נכנסת לנפש האלהית וחלק אלוה ממעל שבו, היינו כשהוא מכיר שהשם יתברך ברא את המאכל הזה ומחייהו ונותן לו הויה וקיום והוא נותן בו טעם והנאה ונותן לאדם חשק שיתאוה לו ושיטעום בו טעם טוב ושיוסיף בכוחו וחיותו. כשמכיר שזה הכל מהשם יתברך בהכרה ברורה מאיר בלב בלי הטעייה בנפשו לחשוב דמיון דרך העברה בעלמא להכרה ברורה. הנה הכרה הזו הוא מכח החלק אלוה וצד הטוב שבו ואותו הצד נתגבר והנאת אותו הצד הוא ממש הנאת הקרבן שלמעלה. כי שוה הוא החלק עם הכל.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק קונטרס עת האוכל, אות ו)

מי שהגיע למדריגה שלבבו דביקה בתמידות במחשבת רצון ה' יתברך ושליטתו וכן כל איבריו אחריו כי ממנו תוצאות חיים הרי כללות גופו נעשה מרכבה לשכינה... ומשכן ובית המקדש וקודש הקדשים לשכינתו יתברך ששרוי בתוכו שהרי כל מחשבותיו ומגמותיו ותשוקותיו ורצונותיו וכוחותיו בזה. ועל זה אמרו (ראש השנה יח ע"ב) שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו כי גופו ממש דוגמת בית אלקינו כנ"ל. ואם כן היא מאכלו דוגמת הקרבנות ממש שמקריבין בבית ה'. וכמו שאמרו זה השולחן אשר לפני ה' דשולחנו של אדם השלם בזה כמזבח ואיתא (יומא עא.) הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין כמקריב נסכים. ואיתא (כתובות קה ע"ב) המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים והכל כנ"ל.
וגם כשהוא עצמו ממלא גרונו כמקריב קרבן למזבח ה' מאחר שהגיע למדריגה זו בחללות הלב מכל חמדות העולם הרי אין לו שום שייכות אל הגוף.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, קונטרס נר המצוות מצות עשה א)

וגם עיקר קדושת האכילה שיהיה דומה למזבח וכמו שאמרו, פתח במזבח וסיים בשולחן וכו', ובפרט בתלמידי חכמים וכמו שאמרו (יומא עא סוף ע"א) לנסך על גבי המזבח ימלא גרונן של תלמידי חכמים, ובכתובות (קה סוף ע"ב) המביא דורון לתלמיד חכם כמקריב לביכורים דכל אכילותיו ושתיותיו כקרבנות, ובבראשית רבה (סה, יט) אם לקרבנך המציא וכו' למאכלך על אחת כמה וכמה משמע דחשוב טפי מקרבנות, וזהו כל ענין אכילה דקדושה שברא ה' יתברך את האדם שיצטרך לאכילה לקיום חייו כי יש בזה עבודה כמו בקרבנות ומה שנאמר לאדם הראשון מכל עץ הגן אכול תאכל (בראשית ב, טז) זו מצות עשה כמו קרבנות.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות י)

בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו

[בכל בית, אבי המשפחה הוא ככהן גדול, ועליו להשגיח שביתו יתנהל על פי התורה, וזו עבודת קודש כמו בבית המקדש. אצל הגוים, עבודתם ואמונתם היא רק בכנסיה עם הכומר, ולא בבית הפרטי. ואילו אצלנו עיקר האמונה והיראה היא בבית, בחנות, בהליכה בשוק. בכל מקום יש חיוב עבודת ה'. וצריך לדאוג שהשולחן יתנהל ע"פ התורה, שיהיה אוכל כשר, ולא לאכול מהגזל, ולברך על האוכל, ולומר עליו דברי תורה.]

(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"ג, עמ' 33-34) לטקסט

[הטעם הוא שמי שחוטא ומתבייש מוחלין לו על כל עוונותיו (ברכות יב ע"ב), ומי שאוכל מתבייש מפני ה' על כל הטוב שהיטיב עמו, ובזה מתכפרים עוונותיו. ובזה מיושב הפסוק (שמות פרק יח פסוק יב) "ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה" - שלכאורה קשה, הרי כשכתוב "א עם ב", א טפל ל-ב, כמו שכתבו תוס' ישנים יומא פה ע"ב, ואיך יתכן שאהרן וזקני ישראל היו טפלים ליתרו? התשובה היא שיתרו היה בתחילה עובד ע"ז, ולכן הוא התבייש מאוד באכילתו בכך שה' היטיב עמו אף שחטא, ובבחינה זו אכן אהרן וזקני ישראל היו טפלים אליו.]

(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, ברכת אברהם, דף ו ע"ב) לטקסט

שולחנו של אדם מכפר עליו
וכיון שכן הרי באמת כל עניני עוה"ז יש בהם קדושה שהרי מוכנים המה למען הרבות קדושה והמה כלים לקדושה, וכמו בביהמ"ק כל הכלים וכל השייך שיצא התכלית המקודש על ידו הוא קדוש, אם כן גם בכל דבר ודבר יש בו מן השורש הזה, כי כל עניני עוה"ז מוכנים המה שישתמש בהם קודש, ומה נפלא הוא מה שאמרו ז"ל כי שולחנו של ת"ח דומה למזבח ואכילתו כקרבן, והיינו משום שכל ענין הסעודה היא באמת דבר קדוש עליון, להגביר חיילים לתורה, אשרי מי שזוכה לקיים מצוות אלו בקדושה וטהרה.

(רבי אליהו דסלר, מכתב מאליהו, ח"א עמ' 5-6)

ולפעמים האכילה בסוד הקרבן, כמו שאמרו רז"ל, עכשיו השלחן של אדם מכפר והוא במקום קרבן.
הענין כי האכילה יש בה גופני ורוחני, כמו שכתבתי לעיל בשם האלהי האר"י ז"ל פירוש הפסוק (דברים ח, ג), על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, אשר על כן חיבור הנפש עם הגוף על ידי המאכל, רוחניית המאכל מחזיק כח הנפש, וגופניות המאכל מחזיק כח הגוף, ושניהם מחוברים כמו הנפש הנעלמת בהגוף, ובזה מקדש הגוף ומדבקו לנשמה, והגוף שהוא נרתק ותיק הנשמה אז מתחבר תיק הספר עם הספר. וזהו בתנאי צדיק אוכל לשובע נפשו, רצוני לומר שמדקדק באכילה שהוא מן המותר בפיו שאין שום ספק וחשש איסור בו, ואינו אוכל אלא כדי חייו, ותכליתו בה חיים כדי לעבוד את בוראו לעסוק בתורה ובמצות, וגם מלחמו נותן לדל כאשר יתבאר לקמן בארוכה, אז נקרא סעודת מצוה, ועל בחינה זו נצטוה לאכול, כי כל אכילתו הוא מזבח כפרה קרבן כדלקמן. אבל לדעת טוב ורע, סוד כי תאוה הוא לאכול כו', לא תאכל. אבל תכלית בריאת האדם שנעשה בדמות וצלם היתה לדמות צורה ליוצרה כביכול להתדמות לו בכל דרכיו, כמו שנאמר (תהלים פב, ז), אלקים אתם, והאכילה אשר יאכל יהיה בסוד קרבן ונתקדש אכילותיו...
הכלל העולה, אדם שהוא צדיק ואוכל מן המותר לו, אז האכילה במקום קרבן, כי הצדיק מדמה הצורה ליוצרה כביכול, ואז אכילתו מקודשת כאכילת מזבח, כי אינו אוכל רק בשביל נפשו שתשאר דביקה בגוף לעבודת בוראו...
ה'שלחן' הטהור הוא אותיות 'לחשן', שהוא הקדושה העליונה שנושא הכהן הגדול, והשלחן מזבח כפרה, והמאכל במקום קרבן. וארז"ל (פסחים נט, ב) הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, זה רומז על נשמות המגולגלות באוכלים הטהורים, וזה האוכל בדרך הנ"ל הוא הכהן, ובזה נתכפרו הבעלים שהם באוכלים.

(שני לוחות הברית, שער האותיות - קדושת האכילה (סה-סו, סט, עא) [אותיות קנא-קנד])

וצריך לסלק הסכין מעל השלחן בשעת ברכה, משום שהשלחן הוא מזבח, וכתיב (שמות כ, כב), לא תבנה אתהן גזית, וכתיב (מלכים א ו, ז), ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו.

(שני לוחות הברית, שער האותיות - קדושת האכילה (צ) [אות קעב])

שלחן מכפר
עוד כתב רבינו בענין סדר התשובה, שאם אינו יכול להתענות, שבעוד שהוא תאב עדיין לאכול, יניח מתאותו לכבוד הבורא, וזה חשוב לו כענוי. וכתבו, שעל זה נאמר שהשלחן מכפר.

(ראשית חכמה, תוצאות חיים אות עח)

גם במשתה דאחשורוש... היתה צמיחת הרפואה והתחילו המלאכים לזכור לישראל זכות הקרבנות. כמו שאמרו (מגילה יב ע"ב) על פסוק (אסתר א, יד) והקרוב אליו. היינו דכל אכילת ישראל שהוא בקדושה הוא דוגמת קרבנות דשולחן דומה למזבח... כי באמת גם אותה אכילה הוא אצלם בקדושה שהרי נזהרו מדברים האסורים ולא נשתקעו על ידי אותו משתה בתאוות כלל.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות יט)

תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהן
במקום שהוא המחשבה של אדם, שם הוא כל האדם. כי עיקר האדם אינו הגוף רק הנפש, והנפש אינה דבר, רק כח המחשב ומהרהר והרוצה שבאדם. ומקום שמחשבתו אדוקה, כך הוא כל צורת האדם באותו עת. תדע, שכוח המחשבה שבאדם בעת הזיווג פועל בולד שיהיה כן, וכמו שהיה בכבשים דיעקב... וכן הדבק בתורה, שמחשב בה תמיד, כל איבריו כן, כמו שאמרו ז"ל: תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהן, שכל גופן אש שנאמר (ירמיה כג, כט): הלא כה דברי כאש.

(רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות קמד)

ומכל מקום אנו אומרים כי אתה אבינו על יצחק אבינו ע"ה כמו שאמרו (שבת פט ע"ב): ודלא בסבא טעמא וכו', ושמעתי דסבא הוא יעקב ודרדקי אברהם, שהוא ההתחלה ויעקב הסוף, ומצד שניהם אין מקום לתיקון החוטאים רק כשימחו על קידוש השם ויתקדש שם שמים על ידם, ובזה יהיה עלייתם. אבל מצד יצחק, אש דתורה היא אש אוכלת אש ושורפת אש של גיהנם, וכמו שאמרו דתלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, כי היא התבלין ליצר, שנעשה "טוב מאוד", ועל ידי החטאים אשר כשנים "כשלג ילבינו", ו"יתמו חטאים" ולא חוטאים (כדרך שאמרו בברכות י.).

(רבי צדוק הכהן, דברי סופרים, אות לו)

במד"ר (פ' מד) והנה תנור עשן ולפיד אש, שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר ד' דברים הראה לו גיהנם ומלכיות ומתן תורה וביהמ"ק, א"ל כ"ז שבניך עסוקים בשתים הם נצולים משתים פרשו משתים הם נדונים בשתים... דהנה יש להבין הא דפרשו משתים נדונים בשתים שבודאי הם מדה במדה. כי תורה כתיב בה (תהלים יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, היינו שמגבהת את הנפש ומשיבתה לשרשה כי התורה שהיא למעלה היא המעלה את הנפש ג"כ ממטה למעלה...
דהנה לעומת מעלתם מעלת התורה שהיא בשכל ומגביהה ומקשרת את הנפש בשרשה, אם פרשו ממנה שורה בהם כח חיצוני רע להיפוך המושך ומוריד לגיהנם העדר המציאות היפוך התורה שהיא עיקר המציאות, ולעומת שהתורה מגביהתם כח הרע מורידם לגיהנם היפוך התורה, ובש"ס, א"ר אבהו א"ר אלעזר ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם, ומכלל שזה היפוך מזה, ע"כ גיהנם מקביל לעומת פרשו מן התורה.

(שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרע"ו)

וחכמת התורה הוא הנותנת קיום באיש, רצה לומר בשורש הנשמה והנפש, שאין אור של גיהנום שולטת בה, וכמו שאמרו בסוף חגיגה. והוא השארת הנפש לעולמי עד, אף שבעולם הזה כבר מת, לא נאבד חס ושלום לגמרי. ומצוותיה, שהוא תולדותיהם של צדיקים, שהם הכל פעולות גשמיות בעולם הזה, הם הקיום במין, שהוא ההשארה בעולם הזה לעולמי עד. ואף תלמוד תורה עצמה הוא מכלל מצוותיה של תורה ובכלל תרי"ג מצוות, והוא הלימוד באיברים הגשמיים, בפה או בכתיבה בספר, שנשארו הדברי תורה שלו קיימים בעולם הזה בידי התלמידים הקרוים בנים תלמידים, מפיו או מפי כתביו...
וזהו דיוק הלשון: תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר וכו', יעוין שם בברכות (יט.). והרי אמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פט ע"ב): דל פלגי דלילתא שאין חוטאים כלל, וכן איתא (בראשית רבה נ, ג) כשדן אינו יהודי דן בלילה שאין חוטאים. אבל הכוונה על חטא הברית שהוא בלילה, וכמו שנאמר (איוב כד, טו) "ועין נואף שמרה נשף", ועיקר גיהנום הוא על קלקולי הברית, כמו שאמרו בפרק עושין פסין (עירובין יט.), שהכל יורדין על עסקי הינם, ואין לזה תיקון רק על ידי התורה, דעל זה אמרו דתלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהם, כי הם ודאי עשו תשובה, דהמאור דתורה מחזירם למוטב ומתקנים הקודם, ואחר התשובה חוזר להתחלה למצות פריה ורביה, שהיא המצוה הראשונה דקודם החטא, ועל ידי מצות "כתבו" האחרונה זוכה אחר כך לקיים מצות פריה ורביה הראשונה, שאחר התיקון חוזר להתחלה.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות טו)

ולכן אמרו שם בראש השנה [יז] גיהנום כלה והם אינם כלים שכל זמן שיש גיהנום בעולם עדיין נקרא עולם הזה. אבל כשגיהנום כלה אז הם אין כלים אף הקרקפתא דלא מנח תפילין ואין כאן מקום להאריך, ואיתא, העוסק בתורה אין אור של גיהנום שולט בו. והוא ההצלה מעונש של קרקפתא דלא מנח תפילין כי מאור של דברי תורה מאיר על כל השתדלותו בעולם הזה אף בעניני עולם הזה הכל מה' יתברך שזה ענין התורה כנ"ל והוא דוגמת תפילין.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת כי תבוא אות א)

למה נדונו [עדת קורח] בשרפה - והוא, כי הנה היה עם לבבם לפרוש מן התורה כמו שאמרו ז"ל, כי אש דת רוחנית היא, ולא תכון לבעלי חומר, רק ללכת אחר תאוות החומר כי מין במינו המה. והם לא ידעו כי התורה תזככם עד עשות מהחומר רוחניות. וכמו שאמרו ז"ל (ילקוט ירמיה רמז שו) על פסוק הלא כה דברי כאש וכו' (ירמיה כג, כט), מה אש כל מה שנותנים בו נעשה אש כך כל הדבק בתורה וכו'. וכן כל הדבק בתורה, אמרו רבותינו ז"ל, תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולט בהם, קל וחומר מסלמנדרא וכו'. והוא מה שכתבנו כי תזכך את החומר.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, במדבר, פרק יא פסוק א-ג)

...הקדושה העצמית של ישראל כן המילה, כדאיתא במדרש (ב"ר פרשה מח) שאברהם אבינו יושב על פתחו של גיהנם ואינו מניח ליכנס את מי שמהול. גם בתורה מצינו כן שת"ח אינו נכנס לגיהנם (עיין חגיגה כז, א ובשער הגלגולים הקדמה כב), כי יסוד הגיהנם הוא כח החבלה שיש בעולם, ובשני דברים הללו שהן עיקר קדושתם של ישראל א"א לשלוט בהן חבלה כלל.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום פרשת וירא עמ' עד)

עי' זהר חיי שרה קל"ב רע"ב כל מאן דאשתדל באורייתא חירו אית ליה מכלא כו' חירו בעלמא דאתי בגין דלא יתבעון מניה דינא בהאי עלמא כלל, ויקהל ר' ע"א כד ב"נ עסיק באורייתא כו' אשתזיב מתלת דינין מדינא דהאי עלמא ומדינא דמלה"מ דלא יכל לשלטאה עליה ומדינה דגיהנם, ועי' בפי' רבינו משה אלשיך לאיכה א' פס' זכרה ירושלם כו' משל לתופס כנור שחטא ובכל פעם מחל לו המלך וכשנקצצה ידו נתלה על עונותיו. ובאור החיים בחקותי כ"ו י"ד, ובס' החיים מהגר"ח אחי מהר"ל מפראג ס' גאולה וישועה ח"ה רפ"ה, ויעוין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ק שהרעיש נגד זה שלומד תורה יהיה פטור מעונש על אשר חטא ועמש"כ שם באריכות. וראה בתקו"ז תל"ב (ע"ו ב) כי שבע יפול צדיק וקם א"ל ר"א אם הוא צדיק אמאי נחית תמן, אלא בגין לאפקא מתמן כל נפשא ונפשא כו'. ובמלואים לניצוצי זהר שם בסה"ס קמ"ח ב דז"ש הכא דאין אור של גיהנם שולטת בהן בעברם שם להעלות נשמות דמצננים לו עיי"ש.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

[יש גם גיהנום של שלג (זוהר ויחי רלח ע"ב)), וגם ממנה התורה מצילה, כרמוז בפסוק "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים" - "שנים" היינו שתי תורות, שבכתב ושבעל פה.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' נו) לטקסט

תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן קל וחומר מסלמנדרא

דגהנם... אתר ביש [אותיות "בראשית"]... והיכי יתצל מיניה [מגיהנם]? באתעסקא באורייתא דאיהי ברית אש [אותיות "בראשית"], כמד"ר ת"ח אין אור של גיהנום שליט בהון, ומנ"ל מסלמנדרא דאיהי ברית אש דאתעבידת מאש.

(רבי מרדכי עבאדי, מעין מים, פרשת מטות)

אין אור של גיהנום שולט בת"ח לפי שכל גופן אש
התלמיד חכם אף דאמרו בהחליל (סוכה נב.)... ובתלמידי חכמים יותר מכולן, מכל מקום אמרו, דאין אור של גיהנום שולט בהם לפי שכל גופן אש, דאור של גיהנום הוא אש התאוות, כמו שאמרו (עירובין יט.) שהכל יורדין על עסקי חינם, ונאמר (ישעיה לג, יא): "רוחכם אש תאכלכם", שמהחטא עצמו נעשה האש של גיהנום. ועל כן אף דאיתא במנחות (ק ריש ע"א) "גם הוא למלך הוכן" - הוא התלמיד חכם דבו אש היצר גובר יותר, הוא רק דרך הכנה, לא דרך שליטה חס ושלום, כי אש התורה היא אש אוכלת אש דגיהנום ואין צריך הגנה כלל. ועל כן אין צריך לתפילין שהוא רק אות וקשר, והוא כמו מצוות מגינות, כי יש מקום לראיית עמי הארץ אלא ד"יראו ממך", מה שאין כן מאן דאחיד באורייתא אחיד בקודשא בריך הוא, "וה' בדד ינחנו" וגו', דאין מקום לראיית עמי הארץ כלל, וכדרך שאמרו (ברכות לד ע"ב): כל הנביאים כולם לא נתנבאו וכו' אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה, והם כל גופן אש, היינו יוצא מגדר גוף כלל, כי בכל מקום אש רומז דבר רוחני כמו "ה' אלקיך אש אוכלה", אבל תפילין הוא קשר הגוף.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות טז)

ומה סלמנדרא שתולדת אש היא וכו' ת"ח שכל גופן אש
רש"י בחולין י מסביר, שהסלמנדרא היא 'שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס ע"י כשפים' ; ואילו בחגיגה הוא מסביר, כי סלמנדרא היא 'חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים בלי הפסק'. יש שתי צורות להיווצרות הסלמנדרא - האחת ע"י כישוף והאחת בצורה הטבעית, וכך הוא גם ביצירת תלמיד-חכם [עי' לשלשה באלול, חוב' א, עמ' לז]. יש תלמיד-חכם, הנוצר ע"י כישוף, אשר האש נמצאת בו, אמנם, במדה מסוימת, אך זו אינה עצמותו; ויש תלמיד-חכם, הלומד ברציפות וללא הפסקה שבע שנים תמימות, שמיטה שלמה, וע"י כך הוא מתקדש ונהפך לאש. כל גופו אש, ועל כן האש החיצונית אינה שולטת בו; כולו קשור לתורה הנצחית.

(רבי צבי יהודה קוק, קנין תורה [מהד' רקובר] עמ' עו)

ק"ו מסלמנדרא
עי' זהר ויקהל רי"א ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

תלמידי חכמים שכל גופן אש
"מרפא לשון עץ חיים" שהיא רפואת הדיבור, וכנזכר לעיל כי עוסק בתורה נעשה כל שיחתו תורה, וזהו רפואת הלשון המרבה לפטפט, על ידי עץ חיים דתורה, שנעשה כל גופו אש, כמו שאמרו בשילהי חגיגה מקרא ד"הלא כה דברי כאש", והיינו דעל ידי דיבורים דברי תורה בחיות נעשה כך צירוף אותיות דשורש חיותו והרי כולו אש, ונאמר (מלאכי ג, ב) כאש מטהר, כי באש לא שייך טומאה כלל, והוא מרפא הקודם גם כן, כמו הליבון באש להוציא בליעת איסור, ונעשה כל שיחתו תורה מאחר שיצא מהאש בוער, דהיינו החיות בוערות בקרבו.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות יא)

דברי תורה הם כאש, ד"הלא כה דברי כאש" לשרוף כל תאוות רעות, דעל כן אמרו (סוכה נב.): אם פגע בך מנוול וכו', הוא יצרא דעריות ותאוות, שהוא ניוול, דאשה חמת וכו' כמו שאמרו בשבת (קנב.), וכשמושכו לבית המדרש נימוח ומתפוצץ.
ואש של תורה נמשל בסוף חגיגה לאש של גיהנם, דעל כן אין אש של גיהנם שולט בתלמידי חכמים ולמדו מסלמנדרא, דהכל אש אחת.
ואש של גיהנם המשילו שם אחר כך לאש של מזבח. ועיין שם בתוס' מהמדרש דהוא אש שלמעלה דאוכלת ואין מכלה, וכך אש של גיהנם, שהוא דוגמת הליבון לכלי ברזל, שמפליט טעמים הבלועים וגופו נשאר, ואינה אלא שורפת הרע שקלט בעולם הזה.
ובתלמידי חכמים אש התורה שורפתן בעולם הזה. וזה שאמרו (יומא עב ע"ב): לא תירתו תרתי גיהנם, כי התלמידי חכמים סובלים בעולם הזה כרשעים בגיהנם, דאש התורה מלהטת תאות היצר, וביקש שיראו שישרפם בעולם הזה לגמרי, שלא ישאר כלום, שלא יצטרכו עוד לסבול גם אש של גיהנם לשרוף הנשאר עדיין.
ואמרו: משכהו לבית המדרש, ולא שילך ללמוד בעצמו. וגם היה לו לומר: משכהו לדברי תורה. רק דאף על פי דכל דברי תורה כאש, ידוע דיש אש חזק ביותר וגדול ומלהט הרבה, ויש אש קטן וכוחו חלוש, וכך מדריגות דברי תורה ובבית המדרש שמרביצים תורה, ואיכא תלמוד תורה דרבים, וגם הרי יש מסתמא אדם גדול, דברי תורה כזו פועל יותר שכח האש בהם חזק יותר.
וזה שאמרו (בבא בתרא עח ע"ב): על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו חשבון וכו', שרק המושלים שכבר שרפו היצר רע שבגופם בכח אש דדברי תורה בהם, הם יכולים לפעול בדבריהם גם בלב השומעים.
וזה שאמרו אחר כך שם: תצא אש ממחשבין ותאכל וכו', היינו שהגם שזה אינו שומע לו ומהלך אחר יצרו עדיין, מכל מקום אש הדברי תורה דדיבורים שלו. וזה שאמרו צדיקים שנקראים שיחין, לשון שיח ודיבור כשיחה נאה דהתם כי כל שיחתם תורה, יוצאה ושורפת תאוות דאין מחשבין, שאין יכולים להתפשט כל כך. וזהו כמו הני דירתי תרתי גיהנם, שאף דהולך בשרירות לבו, כח הדברי תורה פועל בו גם כן, שאוכלת ומלהטת תוקף התפשטות היצר, שלא יוכל להתרחב כל כך בקרב לבו.

(רבי צדוק הכהן, דברי סופרים, אות כו)

...וכמו שאמרו (כתובות קיא ע"ב) וכי אפשר לידבק וכו', אף שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' וגו', זהו מצד מעמקי הלב ושורש נפשם הדבוקה בחיי עולם וקיימת לעד, מה שאין כן הגוף הכלה ונפסד בעולם הזה אין נגלה בו הדביקות הגמור שהיא האהבה הגמורה... ורק תלמידי חכמים שכל גופן אש כמו שאמרו סוף חגיגה, יכולים לידבק באש אוכלה.

(רבי צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, אות יט)

כן הוא ממש לענין תורת ה', היא עצמה נמשלה לאש ממש, כמו שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ה', ועל כן תלמידי חכמים עצמם שעוסקים תמיד בדברי תורה וכל מחשבותם תמיד בה, ודברי התורה מונחים על לבבם, יש בכחם לאהב את שם ה' גם על אחרים המתדבקים בהם [וכענין שאמרו בחגיגה כ"ז תלמידי חכמים שכל גופן אש שנאמר הלא כה דברי כאש], מה שאין כן מי שאינו לומד תורה בעצמו ורק שהוא מתקרב אצל תלמיד חכם ולומד ממעשיו, אף שהיא גם כן מצוה גדולה ומקיים בזה המצות עשה שכתוב בתורה ובו תדבק, שקאי על כל מי שמתדבק לתלמיד חכם (כמו שכתב הרמב"ם בספר המצות), מכל מקום זה אינו מועיל רק על אותם הימים והשעות שמתדבק אצלו, אבל כשפורש ממנו, מעט מעט מתקרר רגש הקדושה שנכנס בו על ידי התדבקותו. ויותר מזה, שאפילו בעת התדבקותו אינו מועיל אלא לעצמו על ידי התקרבותו לתלמיד חכם, מה שאין כן לעוד אנשים שהם מקורבים אצלו אינו יכול להועיל כל כך.

(רבי ישראל מאיר הכהן, חומת הדת, פרק טו)

תלמידי חכמים שכל גופן אש כו'
התורה מזכך בשר הגוף ביותר וכמו שאמרו, תלמידי חכמים שכל גופן אש כו', והוא אש שלמעלה שאוכלת אש עיין שם בתוספות ד"ה שאין (וביומא כא ע"ב), ורצה לומר דעל כן שורפת אש דגיהנם ואש דיצר הרע שהוא גם כן אש כמו שאמרו (בקידושין פא.) חזי דאת נורא כו' (וביומא סט ע"ב) נפיק אתא כי גוריא דנורא כו' (ובהושע ז) כמו תנור בוערה מאופה וגו', בוער כמו אש להבה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת וירא, אות א)

וכן אמרו, תלמידי חכמים שכל גופן אש כו', והוא התורה שבעל פה אש אוכלה אש דיצר הרע.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לחנוכה, אות יא)

פחד יצחק אש דקדושה... וכמו שאמרו (תענית ד.) האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנאמר הלא כה דברי כאש. והיינו תורה שבעל פה כמו שאמרו (שבת קלח ע"ב) דבר ה' זו הלכה. וכן למדו מקרא דברי כאש, לתלמידי חכמים שכל גופן אש. ועל ידי הדברי תורה שהיא אש אוכלה אש יש כח לנצח היצר הרע שנקרא אש כמו שאמרו (קידושין פא.) חזי דאת נורא כו', וכן כל הקליפות דיצר הרע נקרא אש.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לחנוכה, אות יח)

...תלמידי חכמים דאין צריכין לקדש גופן שהן עצמן קודש כמו שאמרו ז"ל הממלא גרונם כו', כמנסך כו', והמביא דורון כו', כמביא בכורים. וכן אכילתן כקרבן, כי הן עצמן כמזבח כמו שאמרו ז"ל בשילהי חגיגה שכל גופן אש שנאמר הלא כה דברי כאש. פירוש שבדבר שאדם מחשב כן הוא כל גופו כמו שאמרנו במקום אחר ראיה ממקלות דיעקב.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק קונטרס עת האוכל, אות י)

כל גופם אש שנאמר הלא כה דברי כאש
וישראל העוסקים בתורה ומצותיה הם מתאחדים בזה עמה שממנה שרשם מאותיות התורה כידוע. ורמ"ח איברים ושס"ה גידים נגד מצות עשה ולא תעשה והקב"ה אש אוכלה וכן התורה אש דת למו. וכן ישראל העוסקים בתורה כמו שאיתא בסוף חגיגה דכל גופם אש שנאמר הלא כה דברי כאש. וגם פושעי ישראל שאיתא שם דמלאים מצות, בשעת עסקם במצות התורה הרי עוסקים אז בתורה ודבוקים בה ונעשים אש. דעל כן אין אור של גיהנם שולטת בהם גם כן כמו שאמרו שם (ובשבת קה ע"ב דאדם מישראל שמת כספר תורה שנשרף עיין שם ברש"י דאפילו ריק שבישראל) וזהו על ידי הדיבוק שלהם בהשם יתברך בכח העסק במצותיו.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק מאמר קדושת שבת, מאמר ד)

הלא כה דברי כאש
מה צורך היה לעשות הוא יתברך קירון פני משה... כי רצה הקב"ה להורות גדולת תורתו שמקנה קדושה לדבקים בה, ולהגיד גדולת משה שזכה לכך, ולמען תת חשק בלב אישי ישראל לידבק בתורה. כמו שאמרו ז"ל, הלא כה דברי כאש (ירמיהו כג, כט) מה אש כל מה שאתה נותן בה נעשה אש כך התורה כל הדבק בה נעשה קדוש.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק לד פסוק לג-לה)

אין גיהנום מכלה בפושעי ישראל
אמרו (עירובין יט.) דאברהם אבינו מסיק כל ישראל מגיהנום, חוץ מבועל ארמית דממשכא ערלתיה ולא מבשקר. דעל ידי המילה ניצולים מגיהנום כמו שאומרים צוה להציל ידידות שארינו משחת, וכמו שכתב רש"י (שבת קלז ע"ב) מקרא דגם את בדם בריתך (זכריה ט, יא). ועל כן אמרו בסוף חגיגה דאין גיהנום מכלה בפושעי ישראל.

(רבי צדוק הכהן, ישראל קדושים, אות ה)

אין אש של גיהנום מכלה בפושעי ישראל
כמו שאמרו (כתובות קיא ע"ב) מצאתי להם רפואה מן התורה על ידי התלמידי חכמים עיין שם. שעל ידי כח החכמה השקועה בעצם החכמה האמיתית שהוא התורה נשתקע על ידי חלק החכמה והתוריי בכלל חלק המעשים עד שאי אפשר ללהטם עוד אש היום הבא וכמו שאמרו, שאין אש של גיהנום מכלה גם בפושעי ישראל שאינם תלמידי חכמים לפי שמליאים מצוות שהוא שלימות המעשיי הנעשה על פי התורה והרי כאילו אור תורה קבוע בהם גם כן והוא המחיים.

(רבי צדוק הכהן, שיחת מלאכי השרת, פרק שני)

אמר ריש לקיש אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל וכו' פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון וכו' על אחת כמה וכמה

[ריש לקיש לשיטתו, בחולין צב ע"א: "אמר רבי שמעון בן לקיש אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים עלין שבה אלו עמי הארץ קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל", שהתנגד להפרדה בין חלקי העם.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 8) לטקסט

תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהם
ו"אליך" דהיינו לגופא "לא יגש" דשם אין שליטת היצר רע כלל כנ"ל דאפילו כל רוחות שבעולם לא יזיזו מגוף הדביקות דישראל לאביהם שבשמים ומים רבים לא יוכלו לכבות וגו'. וזה טעם תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהם כמו שאמרו, כטעם אליך לא יגש דמאן דאחיד באורייתא אחיד בגופא דמלכא. ושלהובא דיצרא בישא הוא עצמו אור של גיהנום ולגופא לא יגש כלל ואין לו שליטה באמת.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות י)

ובשוחר טוב (מזמור קיט) על פסוק (תהלים קיט, יא) בלבי צפנתי אמרתך כל מי שדברי תורה בלבו אין יצר הרע שולט ונוגע בלבו. ואינו סותר מה שאמרו בסוכה (נב.) על פסוק (יואל ב, כ) כי הגדיל לעשות ובתלמידי חכמים יותר מכולם דטעם אין שולט כדרך שאמרו שילהי חגיגה, אין אור של גיהנום שולט ולא אמר אין נכנס לגיהנום רק למדו ממזבח הזהב דהיה אור בוער רק שאין מכלה.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות יב)

תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן קל וחומר מסלמנדרא

[בדרך הלצה, י"ל שתלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן מגזירה שווה, היינו במקום שגוזרים שגם עמי הארץ שווים עם ת"ח.]

(רבי גדליה סילברסטון, משמחי לב, עמ' 12) לטקסט

פושעי ישראל אין אור של גיהנום מכלה אותם, ק"ו ממזבח הזהב
ידוע מ"ש בגמרא דחגיגה, פושעי ישראל אין אור של גיהנום מכלה אותם, ק"ו ממזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב אין אש מכלה אותו, פושעי ישראל שמלאים מצות כרימון על אחת כמה וכמה, וכתבו בתוספות [שם ד"ה שאין בו], בתנחומא יש שהיה משה מתמיה על זה אי אפשר שלא ישרף העץ, ואמר הקב"ה כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה, דכתיב והסנה איננו אוכל, עכ"ל. ותמהו רבים מה רצון התוספות בזה שהעתיקו דברי תנחומא, ועל מה היה סובב כוונתם.
אבל יובן כי ידוע מ"ש [שמות כז] ועשית מזבח נחשת, שהיה ג"כ של עצי שיטים מחופה נחושת כעובי דינר, וכן ועשית מזבח זהב, היה ג"כ של עצי שיטים מצופה זהב כעובי דינר, וידוע כי מזבח נחושת היה מזבח עולה, אשר נאמר עליו [ויקרא ו, ו] אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ועל מזבח הזהב - נקרא מזבח קטורת - לא היה עליו אש, כי אם מחתה גחלים לקטורת בבקר ובערב, וא"כ הקושיא מבוארת, למה יליף ק"ו ממזבח הזהב שלא היה עליו אש רק מעט ורק בבקר ובערב, ולא יליף ממזבח נחושת שהיה רק כעובי דינר והיה עליו חמשה מערכות יום ולילה ולא נכלה.
ולתרץ קושיא זו כתבו התוספות, דבאמת משה מתמיה על זה, ואמר לו השם כך דרכי באש של מעלה וכו', וא"כ במזבח העולה היה אש של מעלה כנודע, וכדכתיב וירד האש וכו', וא"כ אש אוכלה אש מן המזבח חומו של עצי מערכה והוא אינו מכלה, ואין כאן ק"ו לאש של גיהנום שהוא אינו אש של מעלה ומכלה, אבל מן מזבח זהב שלא היה עליו אש של מעלה רק גחלת מעצי מערכה, יליף שפיר ק"ו וא"ש, וזוהיא כוונת התוספות.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ז, עמ' קיג-קיד)

ולעולם גם כולהו מלאים תורה ומצוות כל שהם מזרע יעקב שמטתו שלימה דלא ידח ממנו נדח, ובסוף חגיגה, אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהן לפי שכל גופן אש, ואחר כך אמר ריש לקיש דאין אור של גיהנום שולטת בפושעי ישראל קל וחומר ממזבח הזהב דעליו כעובי דינר זהב וכו' פושעי ישראל דמלאים מצוות כרימון וכו', ואמרו בזה לשון אמר ריש לקיש ולא ריש לקיש אמר כמי שבא לחלוק משמע דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וזה תימא לכאורה דאם גם בכל פושעי ישראל אין שולט מה צורך לר' אלעזר לומר רק בתלמידי חכמים ומפני שגופן אש.
ותוספות שם כתבו דלאו אפושעי ישראל בגופן קאמר דעליהם אמרו (ראש השנה יז.) גיהנום כלה והם אין כלים עיין שם, ולפי דבריהם יש לומר דבתלמידי חכמים אפילו הם פושעי ישראל בגופן גם כן אין אור של גיהנום שולט, אבל [בראש השנה שם] איתא הא דגיהנום כלה על מחטיאי הרבים כירבעם וחביריו, ובסנהדרין (קג ריש ע"ב) אהא דשלושה מלכים שהן ירבעם וחביריו אמר רב אשי נפתח בחברין פירש רש"י שהיו תלמידי חכמים כמותינו ואחר כך ברברבתא הרי דגם על תלמיד חכם אמרו כן.
ומיהו אפשר לומר דמההוא דהם אין כלים אין קושיא דהא דאין שולט ולא אמרו דאין נכנסים כלל מבואר דנכנסים רק שהאור אין שולט וכן אמרו (מנחות ק ריש ע"א) שגם למלך שהוא תלמיד חכם הוכן, ואם כן על כרחך דאין רצונו לומר שאין שולט כלל שאין מרגיש כויית האש דאם כן לאיזה צורך נכנסין ולמה הוכן לו, וגם אמרו באחר (חגיגה טו ע"ב) דר' מאיר העלה עשן מקברו לדייניה הרי דשלט בו האש אף שהיה תלמיד חכם...
ושוב ראיתי במהרש"א שם (חגיגה [כז]) הרגיש בהא ונדחק דאחר גרע דידע ונתכוין למרוד עיין שם, ולשון שאמרו כאן בסתם דתלמידי חכמים אין שולט משמע בכל ענין שיחטא וגם לפי הטעם משום הנה כה דברי כאש (ירמיה כג, כט) משמע גם כן נגד כל חטאים כיון דאין אור של גיהנום שולט...
אבל לדעתי פשוט דלשון אין שולט היינו לכלותו שזהו שליטת האור השורף ומכלה הכל ולתלמיד חכם אין מכלה אבל מכל מקום מכאיב לו ומקבל הדין מיסורי הכויות דאור, ואם כן הרי גם [בראש השנה] אירבעם שאמרו דהם אין כלים אף דהוא לרעתם דמשמע דרצה לומר דאשן לא תכבה לעולם גם אחר שגיהנום כלה לשארי רשעי עולם בהם אש הגיהנום נאחז בגופן ואין כבה, מכל מקום כיון דהם אין כלים הרי אין האור שולט לכלותם, וקושית התוספות מפושעי ישראל בגופן ובזה הקושיא שפיר דבאמת בראש השנה שם הא דגיהנום כלה וכו' על המינין וחבריהם אמרו אבל הא דפושעי ישראל בגופן ברישא שם אמרו דלאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת רגלי צדיקים ובזה הקושיא שפיר דהרי שולט שנשרף ונעשה אפר, ומה שסיימו מגיהנום כלה על כרחך טעות סופר הוא דהרי לא אמרו שם זה אפושעי ישראל בגופן כלל, ולפי זה עדיין יש לומר הא דתלמידי חכמים איצטריך לפושעי ישראל בגופן, אך בראש השנה שם אמרו פושעי ישראל בגופן מאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין ובתוספות שם כתבו דהעוסק בתורה פטור מתפילין עיין שם אם כן לא משכחת לה כלל תלמידי חכמים פושעי ישראל בגופן כיון דגביה ליכא חטא דלא מנח תפילין....
ומהתוספות (חגיגה שם) משמע דרק משום דאברהם מסיק מיד אין שולט מה שאין כן בנידונין שנים עשר חודש יעוין שם, וכן משמע בתוספות (בבא מציעא נ"ח ע"ב) דיבור המתחיל חוץ יעוין שם [ומה שכתבו מחגיגה קל וחומר מסלמנדרא צריך עיון דההוא בתלמידי חכמים והתם בכל יורדין דעלמא קאי] וכן בראש השנה (יז.) סוף דיבור המתחיל כי יעוין שם, והוא תמוה בעיני כיון דההוא שעתא על כל פנים שולט לכוותם ומתייסרין מדבוכין ומורידין דמעות ומצדיקין הדין ועל כרחך דרצה לומר דאין שולט לכלותם וכמו שכתבתי לעיל אם כן מאי נפקא מינה בין שעה אחת ועולה מיד או אחר שנים עשר חודש כיון דסוף סוף אין שולט לכלות ושליטה לשעתו איכא לייסרו מאי נפקא מינה אם הוא זמן מועט או זמן רב.
וגם לפי דברי תוספות דבבא מציעא נצטרך לומר דגם הני שלושה דהתם אינו בכלל פושעי ישראל שאור של גיהנום אין שולט וחדא מינייהו אשת איש ולא משמע כן בעירובין שם דאמר אחר כך גיהנום שהכל יורדין על עסקי חנם פירש רש"י עריות, ומשמע לפי שזהו עבירה השכיחה יותר ומיעוטו המצוי כמו שאמרו בבבא בתרא (קסה ריש ע"א) וגם עיקר שליטת אש של גיהנום הוא לכלות אש דיצרא דעריות שהוא גם כן אש כמו שנאמר (הושע ז, ד) כולם מנאפים כתנור בוערה וגו' בוער כאש להבה, ובקידושין (פא.) נורא בי עמרם וכו' חזי דאת נורא, ועל כל פנים מוכח דמה שאמרו שם דאין שולט בפושעי ישראל רק באומות העולם קאי על עסקי חנם שהכל יורדין ועליהם ביחוד שייך הא דאברהם אבינו ע"ה מסיק להו על ידי הכרת המילה שבבשרם שהוא תיקון לפגם הברית.
ובחגיגה שם לא נהירא להו לומר דהני לאו בכלל פושעי ישראל וכתבו דבבבא מציעא לאו בגיהנום מיירי יעוין שם, וזהו לפי מה שהעתיקו שם הלשון סתם יורדין ואין עולין ולא פירשו להיכן יורדין, אבל אין לגירסה זו טעם וביאור דודאי צריך להתפרש לאיזה מקום יורדין ולפנינו הגירסא יורדין לגיהנום והוא עיקר ודאי, ועל גיהנום שייך לשון ירידה לפי שעמוקה כגיא כמו שאמרו בעירובין (שם) ואם כן הרי מפורש דהך אין עולין מגיהנום קאמר, וגם יש לעיין מבועל ארמית שאמרו שם דאין אברהם מעלהו ולפי דבריהם גם זה אינו בכלל הני פושעי ישראל, ובתוספות (בבא מציעא שם) הקשו הא דלא חשבינן שם ותירצו דאינו בשביל עבירה זו לבד בלא עבירה אחרת שמחמתה יורד עיין שם, ולא הבנתי דבריהם וכי על עוון דבועל ארמית אין לו לירד גיהנום לקבל עונש וכיון שיורד ואברהם אבינו ע"ה אין מעלהו הרי אין עולה ממילא גם בעבירה זו לבד לפי דבריהם.
ובתוספות (עירובין שם) דיבור המתחיל בר תירצו דזה עולה כשקיבל דינו עיין שם, וזה לא יצדק רק כשנאמר דהני אין עולים לעולם ולא כפי דבריהם (בבבא מציעא) דגם הני עולין אחר שנים עשר חודש דאז קיבלו דינם ואם כן אכתי ליחשביה, ואפילו תימא דזה דינו בפחות משנים עשר חודש אטו שנים עשר חודש נזכר התם וכיון שאין עולין מיד על ידי אברהם אבינו ע"ה רק משיקבל דינו כל אחד לפי דינו הוי ליה לחשוב לפי דבריהם, והתוספות (בבא מציעא) הכריחו דבריהם ממה שאמרו בבא אאשת איש דיש לו חלק לעולם הבא ואי לא נימא כן הדרא קושיתם, וגם בברייתא (דראש השנה שם) משמע דהכל מצפצפין ועולין מגיהנום חוץ מפושעי ישראל בגופן מדמינן להו בפושעי אומות העולם ולא הוציא אלו מהכלל.
וראיתי בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין חלק ג פרק ח ופרק טז) כתב דהני שלושה אילו ירדו לגיהנום היה מכלה אותן לגמרי ואין עולין ועל כן לא ירדו כלשון הגמרא שם מעיקרא רק נידונים בדין אחר [ועל פי דבריו יתיישבו דברי תוספות חגיגה הנ"ל על הני שלושה גם לגירסא דידן, אבל הם לא כיוונו לזה ודבריהם משמע דהוא על כל היורדים שאמרו שם, וגם העשרה מאמרות לא נסתייע מדבריהם אף שרימז להם שם בסוף פרק טז, ועיין שם מה שהביא משם דיישבו קושיתם בבבא מציעא בדין אחר לא ידעתי כוונתו כי לא נמצא שם זכרון להך קושיא ולא ישיב עליה רק דמפרשי שם בדין אחר וגם לפירושם שם בדין אחר תפול הך קושיא דעל כל פנים עולין גם משם מדיש להם חלק לעולם הבא וצריך לומר כתירוצם בבבא מציעא] עיין שם, והיינו דאותו דין אין בכוחו לכלות כאש של גיהנום השורפת ומכלה.
ולפי דבריו באלו היה אש של גיהנום שולטת לכלות לגמרי ומשמע אפילו היה תלמיד חכם דסתמא אמר על כל היורדין, וצריך לדחוק גם לפי דבריו דמה שאמרו בפושעי ישראל ובתלמידי חכמים דאין יכול לשלוט הוא חוץ מאלו אלא דלפי דבריו יש לומר דעל כל היורדין שם קאמר ולא באלו שאין יורדין, אבל דבריו תמוהין בעיני וכפי הנראה דנעלם ממנו גמרא דעירובין הנזכר לעיל דיורדין על עסקי חנם דהיינו עריות ומסתמא רצה לומר גם אשת איש דהוא עיקר עריות המצוי וגם לא משמע לחלק בין עריות דהוקשו כל אותן תועבות דעריות זה לזה, וגם בבבא מציעא דנקטו הבא על אשת איש נראה דלאו דוקא והוא הדין לכל עריות ונקט חדא המצוי ואין נראה שיהיה אשת איש חמור בזה משאר עריות אפילו מאותן שהם חייבי כרת לבד וכל שכן מאותן שיש בהם מיתת בית דין החמורה טפי מחנק דאשת איש ועל כרחך דחדא נקט.

(רבי צדוק הכהן, תקנת השבין, אות טו)

ק"ו ממזבח הזהב
הרשב"ץ בתשובה ח"ג סי' ע, הקשה ותירץ בזה עיין בדבריו באורך. והרב פלתי סי' מג, פירש דברי התוס' מדנפשיה וכיוין לדברי הרשב"ץ. אך ק"ק על הרשב"ץ שלא זכר דברי התוספות.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

ע' בתוס' ובזהר יתרו פ"ט סע"ב אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא ובניצוצי שם אות י' שלכן תמה משה במזבח אם שכבר ראה בסנה שאיננו אוכל מפני שבמזבח הוי גם אש של הדיוט והרי אש של מטה אוכלת ואיך לא נשרף ע"י האש של מטה, והראו לו שהאש של מעלה אוכלת את כח האש של מטה עד כי גם האש של מטה אינו מכלה, ועי' זוהר ויקרא כ"ה ב כתוב כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא כו' ניצוצי אות ה, זהר צו כ"ז ב, אד"ר נשא קל"ח א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט בהן וכו' שמלאים מצות כרמון
וראיה מהא דגרסינן בפרק עושין פסין (עירובין יט, א) ובשלהי חגיגה, פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט בהן, קל וחומר ממזבח הזהב, ומה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב היה באש כמה שנים ואין האור שולט בו, פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון על אחת כמה וכמה. הנך רואה שמצות מעשיות מגינות מדינה של גיהנם.
[הגהה: פירוש אל תטעה שאין שולט בו כלל ועיקר, שאם כן אתה נותן יד לפושעים, שעל דבר זה ישענו. אך הפירוש הוא כו', כמו שישלוט האור במזבח הזהב סביבו ולא יתכהו ויאבדהו, כמו כן בנפשות החטאים ישלט האש לנקותם ולא לכלותם ולאבדם ח"ו. ובזכות המצות מעשיות עם היותם פושעים על דרך ופושעים יכשלו בם, שאוכלים הפסח לשם אכילה גסה, שכיון שיש כח בהם לעשות לשמה ולא עשו לא נסתפק עד שקראם פושעים ולא מעוותים, כי טוב מהם מי שלא אכלו כל עיקר, כי זה יודע מצותו ומורד ואוכל לשם אכילה גסה פושע הוא, ודלא כר"ל דקאמר מצוה קעביד].

(שני לוחות הברית, מסכת יומא, דרך חיים תוכחת מוסר (כה) [אות קעא])

אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון
יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וכן להיפך... דבאמת אין לך אדם שאין בו זכות וחובה כמו שאמרו, אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות. ואדם אין צדיק בארץ אשר וגו' (קהלת ז, כ). וענין שיקול הזכויות והעבירות כבר כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ה הלכה ד) שהם שקולים רק בדעתו של השם יתברך ויציב פתגם כי אין בזה ידיעה כלל אף על פי שחז"ל אמרו בכמה מקומות זה גדול מזה הוא בדרך כלל כפי משפט התורה אבל משפט שלמעלה כפי פרטי הנפשות אין שום נפש דומה לחבירו.

(רבי צדוק הכהן, רסיסי לילה, אות מג)

התאוה נקרא שקר אף על פי שכל עניני העולם שקר, רק התאוה ביחוד אחר שמילא תאוותו היא נמאסת וכן בסוף הכל בימי הזקנה בטלים כל התאוות. ושקר הוא דבר הפוסק... וכמו שנאמר (משלי כ, יז) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ ימלא בעצמו שנמאס בעיניו, וזהו פושעי ישראל מלאים חרטה (עיין חגיגה כז.) אחר החטא.

(רבי צדוק הכהן, קומץ המנחה חלק ב, אות יח)

יעקב אבינו ע"ה... שנחשב נחשת לענין שמטתו שלימה. וכנגד זה היה מזבח הנחשת שהיה עומד בעזרה רומז שאף פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ואף החוטאים בפועל יתוקנו על ידי הקרבנות שקרבים על גבי מזבח הנחשת. ואף שנקרא מזבח אדמה נקרא גם כן מזבח הנחשת שחס וחלילה אין בישראל שיהיה נמשל לחרס דכיון שנשבר אין לו תקנה... וזה כח הנחשת שמטתו שלימה.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת תצוה, אות יב)

מלאים מצוות כרמון
"מלאים מצוות כרמון" - מורה על העבודה דבירור עניני העולם (שלמטה גם מהלבושים של האדם) שבהם מקיימים המצוות. ויש להוסיף בביאור הדוגמא ד"רמון" דוקא - שכל גרעין מובדל ומופרש משאר הגרעינים (לא ע"י דבר זר, אלא) ע"י הרמון עצמו (בשר הרמון), ודוגמתו במצוות, ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות" (ברכות מט ע"א), היינו, שכל מצוה היא בפ"ע, מובדלת משאר המצוות, והבדלתה (לא ע"י דבר זר ח"ו, אלא) מצד ציווי התורה (ע"ד הבדלת גרעיני הרמון זמ"ז ע"י בשר הרמון). ועד"ז י"ל בנוגע לעניני העולם שבהם מקיימים המצוות, שגם הבדלתם מהמצוות [לפני קיום המצוה, וגם לאחרי קיום המצוה בחפץ פרטי זה ישנם שאר הדברים שבעולם (גם ממין זה) שעדיין לא נתקיימה בהם מצוה] היא מצד ציווי התורה.
הערה: להעיר, שאיתא בספרים (מלבי"ם עה"פ שה"ש ד, ג) שמספר גרעיני הרמון הוא תרי"ג, כנגד תרי"ג מצוות, ויש אומרים שמספר הגרעינים הוא רמ"ח, כנגד רמ"ח מצוות עשה שקיומן באופן חיובי (משא"כ שס"ה מצוות לא תעשה שקיומן באופן שלילי).

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, שיחת חמשה עשר בשבט תשנ"ב, נדפס בספר "התוועדויות תשנ"ב" ח"ב, וב"ספר השיחות תשנ"ב" חלק ב)

תוס' ד"ה שאין, ובתנחומא יש שהיה משה תמה ע"ז שלא ישרף כו'
אשר תמה על המזבח אם כי ראה כבר כזה בסנה הבוער באש ואיננו אוכל, משום שבמזבח מצוה להביא מן ההדיוט (יומא כא, ב), והן אש של מטה אוכלת, לזאת הראה לו הקב"ה שאש של מעלה אוכלת האש של מטה עד שגם האש של מטה אינה מכלה, אולם צ"ע ענין אש של מעלה שאצל אליהו בהר הכרמל דכתיב ותפול אש וכו' ותאכל את העולה ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה (מלכים א יח, לח), ואולי משום שצורך שעה היה, ויעוין בפסקי תוס' הכא אות לו, שכתבו מזבח הנחושת לא היה לו גג אלא מלאו עפר, ומצויין לתוד"ה שאנו, ואינו שם, ונראה שהוציאו זה מדאמרו בגמ' אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל ק"ו ממזבח הזהב, ולכאורה יותר היה להם לנקוט מזבח החיצון שכל הקרבנות נקרבים עליו, לכן העירו שבו לא היה נס לאשר לא היה לו גג כלל רק שמלאוהו עפר, ולכן נקטו מזבח הזהב שכן היה לו גג ובכל זאת לא שלט בו האש.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300