כב ע"ב

אסור למנות את ישראל

טעם לאיסור זה שמעתי מהרב י"ד בער סולובייצ'יק, שהלא אי אפשר למנות יחד דברים שאינם מאותו מין (כגון תפוחים ואבנים) ולתת להם סכום אחד (אלא צריך לחלקם, למספר אחד שהוא סכום האבנים, ומספר שני שהוא סכום התפוחים), ורק בדברים שהם מאותו המין אפשר למנות בסכום אחד; והרי כל יהודי הוא נפש קדושה, מיוחד ונפרד.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמואל א' פרק טו פסוק ד, עמ' סד)

אסור למנות את ישראל וכו' כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום

ויש להבין למה תליא בזה מספר ישראל. וגם אסור לספור, והסופר מביא ח"ו קצף ונגף, כאשר היה בימי דוד שמנה ישראל. אבל ענין מה שאמרו חז"ל [ברכות מט ע"ב] אל יוציא אדם עצמו מהכלל. ובזוהר [ח"א קס ע"ב] הוסיף יותר, בשונמית שאמר לה אלישע "היש לדבר לך אל המלך" [מלכים ב' ד, יג], היינו הקב"ה, ואמרה לו "תוך עמי אני יושבת", דלא לפקוד לה מכללא דישראל. והטעם מבואר, כי נידון עולם בתר רוב, ורוב ישראל ורוב מעשיהם כשרים, אבל אם יבוא לדון לכל א' בפני עצמו, מי גבר אשר לא ימצא בו מומים רבים ונגעים, פצע ומכה טריה בעוונותינו הרבים. ולכך אסור לספור לישראל, דכשהן בכלל א', הם נדונים דרך כלל, אבל כשאתה מפרידן וסופרן אחד לאחד, אף המשחית ושטן מביא לכל אחד חשבון יפקדנו מעשיו בפרט, ומי יצדק בדין. ולכך ח"ו יצא קצף ויהיה נגף ח"ו, כאשר קרה בימי דוד. אך זהו אם רוב ישראל צדיקים. אבל אם ח"ו נהפך, שרוב ישראל רשעים, א"כ אדרבה יש למנות, כי אם נדון בתר כלל ורובא, יצא חמת ה' אף על צדיקים, אמנם במספר יפרדו איש מעל רעהו, רשעים יהיה משפטם חרוץ, וצדיקים ינצלו.
ולכך אמרו כשעושין רצון ה', לא ימד ולא יספר, כי המספר אסור, משא"כ ח"ו באין עושין רצונו, אדרבה המספר צורך גדול, למלט צדיקים ונקיים שבדור, ולכך היה מספר בני ישראל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר

כפי הפשט אין זה קושיא, כי אצל הקב"ה ודאי יש להם מספר, ככוכבים שמוציאן ומכניסן במספר, כך יש להם מספר, להורות שהקב"ה משגיח על כל אחד בפרטות. ומה שכתוב אשר לא ימד ולא יספר היינו אצל בני האדם, שבודאי לא יוכלו לספור אותם לגודל ריבויים.

(כלי יקר, במדבר פרק א פסוק ב)

וז"ש "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי", וכבר דקדקו חז"ל על סתירת הדברים של "והיה מספר" ותיכף אומר "אשר לא ימד ולא יספר". אבל יובן לדברינו, שעצם המספר שהוא שייך עתה, שמיוחס להם מצד שהנהגתם נראה מחיצוניותה שהיא בטבע, זה עצמו יתגלה שהוא "כחול הים אשר לא ימד ולא יספר", שהיה באמת הנהגה של נס, וגודל הנס - שהיה השגחה גדולה מוסתרת. וזהו "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם" - ע"י שהיה נראה [ש]הם נתונים ג"כ תחת הטבע, "יאמר להם בני א-ל חי", שהוא יתרון יותר גדול מ"עמי", ש"עמי" היה מציין על נס גלוי שזה חוק עם נבחר, אבל כבודו של מלך הוא, אבל הנס הנסתר כשהוא לטובת ישראל, אין בו כ"כ הוראת כבודו של מלך, ואין זה כדרך המלך לעם נבחר לו, כ"א כדרך האב על בנו שמשקיף רק תועלת בנו ואינו חושש לכבודו רק מה שהוא טובת בנו, כן כביכול ע"י הנהגת הנס הנסתר שיתגלה למפרע, "יאמר להם בני א-ל חי", והמנין עצמו יתגלה שהיה בלתי מוגבל במנין.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים מהד' תשנ"ה עמ' קמ)

כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום

וקשה הא כתיב "והיה מספר בני ישראל כחול הים", וחול הים ודאי א"א לספור? אלא... דחול הים בשעת שטף יש מספר לגושים גדולים שנעשים, וכך בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. אבל אח"כ הוא "אשר לא ימד ולא יספר", שישובו להתרבות כחול הים ששבים להתייבש ולהפרך ונעשים בלי מספר.

(העמק דבר, בראשית פרק יג פסוק טז, הרחב דבר)

על דברי פלוני שכתב: "ובזה נבין מ"ש בגמרא יומא רבי יונתן רמי כתיב והיה מספר בני ישראל... כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. ותמוה, דאם עושין תשובה ועושים רצונו של מקום - היוחל ארץ ביום אחד?...", העיר רבינו: "תוכל להיות חלות ברכה עליונה זו גם ביום אחד כהא דמקרעין גזר דינו של אדם, ראש השנה טז: ובהלכות תשובה פ"ב ה"ו שבעשרת ימי תשובה מתקבלת מיד, ובציבור בכל זמן נענין, וגם תוכל להיות מכוונת בהדרגה, כמו שגם כל עצמה של תשובה ישנה פתאומית וישנה הדרגית, אורות התשובה פ"ב. עצם הלשון עושין רצונו של מקום ברור ואינו מצריך שום ביאור, ובפירוט ענינו וגדריו עי' ברכות לה: ושם בתוס' ובמהרש"א".

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 18 הערה 26)

כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום

[בדרך צחות, אם יש דרשה ואפשר לספור את השומעים, כי הם מעטים, סימן שהדרשן אינו עושה את רצון אנשי המקום, אלא דורש באריכות יותר מדי. אבל אם דרשן מקצר, כרצון אנשי המקום, באים רבים, ואי אפשר לספור אותם. וכן יש לפרש את הפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל" - אם תרצה לדרוש לציבור להדריכם בדרך התורה, "לפקודיהם" - תעשה כרצונם, לדרוש בקיצור.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מג ע"ג) לטקסט

אלא מהכא וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים

ולא משיב דלמא שמא דמתא, כלעיל בבזק. ולמה? לפי חוקי הדקדוק והניקוד, בטלאים, בפתח, שהוא במקום ה"א הידיעה, וכלל הוא שאין ה"א הידיעה לשם העצם. הרי לא שם מקום הוא. והוא לא כתוספות ישנים לפי הפשט. ועומק מדרשי חכמים לפי עומק הפשט והדקדוק. ועיין רד"ק שמואל א' טו.

(רבי דוד כהן הנזיר, נזיר אחיו חלק ב עמ' קה)

וירב בנחל וכו'

שאול היה יותר גדול מדוד, ולכן בעצם נשמתו האירה מדת הרחמים גם על עמלק. אבל זו היא מדה שהיא רק מכשרת מלוכה, מאירתה לתקופה ואינה יכולה להמשיכה, מפני חשכת העולם, ומתוך כך אינה יכולה להעלות את העולם. אבל חסידי עולם צריכים להיות בכל דור אוחזים במדותיו של אברהם, ברעיון שחסדם מתפשט על הכל, ומוצאים הם את הטוב בכל מקום, ותורת חסד על לשונם.

(שמונה קבצים, קובץ א, אות תמד)

וירב בנחל וכו' על עסקי נחל וכו' ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה וכו' אל תהי צדיק הרבה וכו' אל תרשע הרבה

אמרו בגמרא [סוטה מו ע"ב]: למה עגלה ערופה בנחל? יבוא דבר שלא עשה פירות ויכפר על זה שנהרג שהיה עושה פירות, ופריך הגמרא מאי פירות, אילימא בנים, זקן סריס מאי איכא למימר, ומשני: מצוות. והנה שאול חשב כסלקא דעתך דגמרא, דלכך בנחל, כי נהרג אדם שהיה עלול להעמיד תולדות וזרע קדושים. וכן אמרו [ב"ר כב, כא] בהבל: "קול דמי אחיך צועקים" [בראשית ד, י] - דמיו ודם זרעיותיו. ולא חש לקושיית הגמרא "זקן וחולה מאי איכא למימר", כי דברה התורה במצוות על הרוב, כמ"ש הרמב"ם [מורה נבוכים ח"ג פרק לד] בטעמי מצוות ע"ש. ולכך שפט כי ידוע [גיטין נז ע"ב] כי מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, והכל מאגג. ולכך ראה שאול מבלי להמית לאגג, כי אמר: הביאו עגלה ערופה בשביל שמת אחד שהיה מוליד תולדות, ואיך אהרוג לנפשות רבות, כי גדולים וחכמים יצאו מאגג, ואיך אמית אותו טרם שיוליד כדי ליתן מקום לצדיקים לצאת? וזהו היה טעות לשם שמים. אמנם באמת אילו היה נמחה זכר אגג, היו חכמי בני ברק נולדים ע"י ישראל ולא היה בשביל כך מיעוט צדיקים בעולם ח"ו כנ"ל.
והנה נודע [יבמות עח ע"ב] על שאול שהמית את הגבעונים, דלא הרג גבעונים, רק את הכהנים אשר בנוב, והואיל והם היו מספיקים מזון לגבעונים וה' תובע אונאת גרים כי חביבים גרים לישראל. וזהו למ"ד דגרים טובים לישראל, אבל למ"ד קשים גרים לישראל [קידושין ע ע"ב], אין זה בכלל טענה מחמת גבעונים. וזהו מאמר חז"ל, דעת חיות אגג ס"ל לשאול דיש לחוש על נשמת גרים והם מזכים לישראל, ולכך החיה לאגג. ולעומת זה בשעת הריגת עיר נוב, לא חמל על מחיית גרים, כי חשב שהם קשים לישראל, והרכיב הדבר אתרי רכשי, ולכך נאמר לו בממה נפשך, או אל תצדק הרבה או לא תרשע הרבה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

מעלה רביעית "תמתי" - שיהא תמים עמו ית' ולא יהא מתרעם על מדותיו כמו שאול הצדיק, שנא' "וירב בנחל" - שעשה מריבה עם קונו על עסקי נחל… ומשום הכי נדחה ממלוכה, אלא ילך בתום אשר בטח אין להרהר אחר מדותיו ית'.

(נצי"ב, מטיב שיר, שיר השירים, פרק ה, ב)

מצות מחיית עמלק אף היא תיחשב למצוה שמעית. אמנם הטעם נכתב בתורה, אבל צורת הציווי וחומרת הביצוע עושים אותה לחוקה, שהשטן ואומות העולם שואלים עליה...
"קל וחומר של שטות" קורא לזה בעל העיקרים [מאמר ד, פרק כו]. וכי לא ידע שאול שאין דוחים חוקה בקל וחומר? וכי לא הרגיש שהקל וחומר שלו מופרך מתוכו, שהרי עגלה ערופה עצמה היא חוקה, וגם עליה יש לשאול: אדם חטא, בהמה מה חטאה? בוודאי שלא התכוון שאול למרוד בנביא ובאלקיו. בשני המקומות הוא נכשל רק משום שלא אצר כח לשמוע לקול דברי ה', לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל.

(רבי יהושע בכרך, מה בין שאול לדוד, עמ' 48)

וירב בנחל וכו' ומה נפש אחת וכו' אל תהי צדיק הרבה וכו' אל תרשע הרבה

במדות ה' אין "חינם", אלא יש סיבה ברורה לכל מדה ומדה - אהבה ושנאה במקומן ובזמנן, וחובה עלינו לקיימן כמצוותן וכהלכתן, וח"ו אל נחליפן לא בתור "צדיק הרבה" ולא בתור "רשע הרבה"... כמה שגה בזה שאול המלך, שהיה גדול בישראל ואב בית דין, ובשגגתו כמעט הביא חורבן על ישראל כאשר הירהר אחרי מדותיו של הקב"ה בעודף צידקות ורחמנות, כמו שנאמר "וירב בנחל", ודרשו חז"ל: "על עסקי נחל... 'אל תהי צדיק הרבה'". וכבר הוסיפו: "אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך" [קהלת רבה ז, א[טז]]...
ויתכן שזאת כוונת ורמז הפסוק (שמואל א' יד, מז-מח): "ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל אויביו... ובכל אשר יפנה ירשיע... ויצל את ישראל מיד שוסהו". בכוונה מיוחדת, כדי ללמדנו מוסר גדול, נכתב "ובכל אשר יפנה ירשיע". דוקא "ירשיע", שפירושו - מחייב ומכלה ומחריב, כי בתחילת מלכותו קיבל על עצמו שאול את עול מלכות ה' ואת עול מצוותיו, ואחז ברשע כביכול כהלכתו גם לגבי כל העמים וגם לגבי עמלק, ומשום כך "ויצל את ישראל מיד שוסהו", משום שאחז במדות ה' ודבק בהן להרשיע את הרשע. ופירוש המלה "ירשיע", הוא גם "יצליח"... אלא שהשתמש הכתוב בלשון "ירשיע", ללמדנו שהסיבה היתה שהיה מוכן להרשיע את הרשעים ולאחוז באכזריות במקומה ובזמנה לפי צו ה'.
בוא וראה איזו אכזריות יצאה מצדקתו של שאול ומרחמנותו המעוותות, מסירובו לקבל על עצמו עול מלכות ה', כאשר פנה שאול מדבקות בה', והתחיל לפקפק ולהרהר במדותיו, והפך לצדיק הרבה יותר מבוראו! הרי מחמלתו של שאול על אגג יצא המן הרשע, שכמעט השמיד ואיבד את ישראל. ולקח זה למדנו... מחז"ל (מגילה יא ע"א), שרבי לוי היה פותח את דרשתו על מגילת אסתר בפסוק "ואם לא תורישו את יושבי הארץ" (במדבר לג, נה). וז"ל רש"י שם: "אף אלו נענשו על שחמל שאול על עמלק".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' סד-סה)

וירב בנחל וכו' מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא היה בו שום דופי

ישנם אנשים גדולים בעלי נפשות גדולות וטובות מאד, שהם מתנשאים בפנימיות טובם וזוך נפשם מעל כל אותן הדברים שבחטאות האדם שגרמו כמה דברים של עמל ושל טורח, ליישרם ולהעמיד על מכון הראוי את כל מערכת הנהגת התולדה. בתוכיות שלהם אינם חסים כל עמל ואוון, ע"כ אינם מכירים כלל את הערך של הרשע, ואת הצורך הגדול הנמצא בסדרי המוסר הכללי האלקי להכחידו ולמנוע את הזיקו, ולא עוד אלא להפכו לברכה ולקדושה, לטובה עדי עד. אותם האנשים, מתוך שאין בהם שום דופי, לא יוכלו למצוא לבבם שלם עם ההנהגה של ההווה, המשתרעת אל העתיד מעבר מזה ואל העבר מעבר מזה, לייחד את פרודותיו ולהישיר את עיוותיו. רק גדולים מזה הינם האנשים היותר כלליים, המבינים את עומק הטוב עם עומק הרע, המשכילים את עומק הצפיה האלקית הסוקרת עד סוף כל הדורות, מראשית ועד אחרית, שהם משיגים במבטם התמים והפנימי להגיע לסוד ההנהגה העליונה.
מפיבושת, בהיותו מגזע שאול, ירש ממנו את המדה הזאת, הנובעת מצד עדינות הנפש ורך הרגש, להיות נסלד מכל מראה שההווה שלו איננו לפי הטוב והמוסר היותר מבורר ונחמד, ולא יכול לחדור לעומק השפלות שהאדם נתון בו מצד קלקולי הבחירה הקדומים שהושפלה על ידם נפשו, עד שצריך רטיות חזקות למען השיבו למצבו העליון, שבו הוא ראוי להיות עומד מצד צלם אלקים אשר בקרבו. ע"כ, ההתגלות של האור האלקי שע"י מלכות בית דוד בפועל ובמעשה, הצופה מרחוק, ובנויה לתקן את כל מעקשי העולם, להאיר את כל המחשכים בכח גדול ובעוז אלקי, לא יכלה להתאים עם נפשו התובעת צדק ומוסר מוחלט, מאין פנות אל המציאות וירידותיה. הוא עשה ברעיון מריבה עם בעליו, מה ששאול עשה זה בפועל ג"כ בזה הדרך, שלא יכלה נפשו להיות משתפלת לעומק הרע כדי להתרומם על ידו לעומק הטוב, ולא נמשכה מלכות בית שאול משום שלא היה בה שום דופי. הוא היה קשור מאד בטוב המוחלט ולא יוכל לזוז ממנו, "וירב בנחל" על עסקי נחל. החילוק שבין צרכי הפרט לצרכי הכלל וצורך הצפיה הרחוקה המיתממת דוקא ע"י אור הנבואה, לא היתה יכולה להתגבר על כח השעה שהיה קשור עמו בחזקה, ע"כ לא היתה מלכותו [כי אם] מלכות של שעה.

(עין איה, שבת נו ע"א אות סח)

וירב בנחל וכו' אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה וכו' מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו

כאשר נבחר שאול, והוא היה בחיר ד' וצדיק תמים, היה ראוי שעל ידו יתעלו ישראל למדרגה למעלה מדרך הטבע, והיינו מפני שעבודתו היתה ג"כ למעלה מדרך הטבע. וי"ל שהיא במדרגת קדושה, והיא העבודה השכלית שמפורש [במסילת ישרים פרק כו] שאין אדם זוכה לה מעצמו, כי אם ע"י מתנה מאת ד'. וי"ל שאיש כזה ודאי שאין בידו למחול על כבודו, מאחר שאין השלמות בכח אנושי, ולאו דיליה היא. ע"כ הקדים שמואל, שלא תאמר מאחר שנעשית מלך ברצון העם שרצו להשפיל עצמם בדרכי הטבע, א"כ אי אפשר לך לעלות למעלה מדרכי הטבע, רק תדע כי ד' שלח אותי, שאני מיוחד ביותר להנהגת הנס כמש"כ (שמואל א' יד, יז) "הלוא קציר חטים היום וגו'", וגם "על עמו על ישראל" (שם טו, א), ע"י שחביבים לפניו וראויים לעלות למדרגה גבוהה ע"י מדריך נכון, ע"כ חגור מתניך וייסד הנהגתך למעלה מן הטבע ותמחה זכר עמלק.
ואם היה שאול ממלא זה, אז היו ישראל תקיפים שלא יעמוד כנגדם איש בדרכי הטבע, כי עמלק "ראשית גוים" (במדבר כד, כ). אבל שאול רצה לבדוק את עצמו ואת העם אם הם ראויים להתגבר על הטבע מכל וכל, כדי שימחו לגמרי זכר עמלק, ע"כ היתה הבחינה כי העבודה הרצויה למעלה מן הטבע היא כשלא ירצה גם בטבע נפשו מה שהוא נגד ה' ית', שאז אות ששינה את טבעו לגמרי. א"כ כאשר ראה בנפשו ובנפש העם שבלב הם חומלים על הצאן, א"כ לא נשתנה טבעם, אע"פ שהיה בידם לעשות כפי התורה, מ"מ אין זו העבודה המעולה שיהיה שונא רע. ע"כ "לא אבו החרימם" (שמואל א' טו, ט), כי חשב שהם אינם ראויים לכלות לגמרי זרע עמלק, ע"כ חשב שראוי שיהיה גמר הכילוי ע"י שמואל, שהוא בודאי ראוי להנהגת הטבע [בדרך שלמעלה מהטבע].
והנה אף שבפסוק בחדא מחתא חמלת שאול והעם, מ"מ היה מרחק רב ביניהם, שחמלת שאול היתה מצד הרחמים שהיא מדה טובה ואין נכון לעוקרה, ע"כ אמר "וירב בנחל", ופי' חז"ל בענין עגלה ערופה, ושם פירשם בעל העקידה [שער מב] עמש"כ שם (דברים כא, ה) "ונגשו הכהנים כו' כי בם בחר ד' וכו' ולברך בשם ד', ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", שהכוונה שבמידות רעות נכון הדבר שבמקום שימושן בעבודת ד' מ"מ נפשו תשנא המדה הרעה בעצמה. אבל בכל דרכיו הגיע למדרגה של עבודה הראויה לנס. אבל הוא מענוותו חשב, כיון שהוא חומל בלבו נגד רצון ה', [זהו] אות שאינו ראוי לתוקף נס, ע"כ לא אבה החרימם.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים מהד' תשנ"ה, עמ' קצג-קצד)

שאול באחת ועלתה לו

ענין תרין המשיחין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, הוא שמשיח בן יוסף בא לעורר את הלבבות לקיום המצוות, והמצוה הראשונה שיעורר עליה תהיה מצות ישוב ארץ ישראל, וממנה יבואו לקיום שאר מצוות התורה, ומשיח בן דוד בא לעורר את הלבבות ללמוד התורה, וכמו שאמרו במדרש (קהלת רבה [יא, א[ח]]): "תורה שלנו הבל לפני תורתו של משיח".
התורה היא עצמיות האור, והמצוות הם הכלים של האור, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו), ולכן שאול המלך שהיה בבחינת משיח בן יוסף היה "נחבא אל הכלים" ולא גלי מסכת (עירובין נג, א), ודוד שהיה בבחינת משיח בן דוד "גלי מסכת" (שם), "וה' עמו" - שהלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג, ב), ולולא ששאול חטא באחת ועלתה לו, היו שניהם מתקיימים כאחד, שאול מצד המצוות ודוד מצד התורה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ו, ממעייני הישועה ח"א פרק מט, עמ' עט)

שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו

האנשים התורנים האלקיים הם שממשיכים כל עיוניהם ופעולותיהם אחר התחלתם העליונה האלקית, ולא שנמשכים בעיוניהם, גם בפעולות, אחר התחלתם הטבעית. ונתבאר כי הרבה מהפעולות שנראות לעינים שהם טובות לפי המדות האנושיות, הנה הם לפי דרך התורה והנבואה פעולות נפסדות ומשחיתות העולם. והנה לזה הוא מבואר, כי בזאת יבחן האיש הראוי למלוכה על זאת האומה המונהגת לפי ההשגחה האלקית. כי הנה האיש המדקדק בשמועתו, והעומד תמיד על עצמו לשמוע בקול ה', ולא נוטה ימין ושמאל, הוא אשר ראוי למלוך על העם אשר נקרא שמו עליו, כי בעבורו תדבק בהם ההשגחה תמיד, כי הוא הענין המיוחד לו שנאמר (דברים לג) "וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה". אמנם האיש ההמוני, המהפך דברי התורה והנבואה אחר דמיוניו ותבונותיו האנושיות, הנה הוא ודאי נוטה מהכוונה האלקית, וטועה מדרך המלך, אשר נאמר בו (שם יז) "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל"... והוא גורם הסרת ההשגחה מעמו.
והנה באמת זה הוא חטא שסופג את הכל, ואין לו בו שום תקנה, לפי שהוא מוטבע בשרשו ובעיקר אמונתו. וזה היה עוון שאול בלי ספק, כי אם שהוא לא נמשך אחר חטאים עצומים אנושיים כמו עבודה זרה וגילוי עריות וכדומה, והיה נאות במדותיו האנושיות, כי על זה אמרו עליו שלא נמצא בו שום דופי, כמו שאמר "בן שנה שאול במלכו" - כבן שנה שלא טעם טעם חטא... אבל בלי ספק לא היה בלבו הכח האלקי הלזה, לשום ארחותיו וליזהר במעשיו על פי התורה והמצוה האלקית, אבל היה מבטלם ומהפך אותם אל המדות והמנהגים האנושיים... וגם במלחמת עמלק נתפתה אל מדת החמלה והוותרנות ואל דרכי הפרישות, במה שלא היה לו רשות לעשות כן...
אלה הם דרכי האנשים האלו הרחוקים מהכוונה האלקית בענין ההנהגה, אשר בהם נזהר דוד המלך מכל אשר לפניו ואחריו... והיה מקווה המוות לבלתי עבור את פי ה'. לא כמו שעשה שאול כשנאמר לו (שמואל א' י) "שבעת ימים תוחיל", כי כשראה שעת הצורך לפי ראות עיניו לא המתין עוד. והוא נסיון נפלא, במה שיבחן בו האדם. כמו שאמר לו שמואל אז (שם): "ביקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ה'". ולזה אמרו ראו מה בין שאול לדוד, והוא שריצוהו במה שאמרו שאול באחת ועלתה לו, כי היא אחת, אבל היא בנין אב לכל המעשים המלכיים. אמנם השתים של דוד היו עניינים פרטיים, לא נמשכה תשוקתם או תאוותם לזולתם, וגם בהם מיד כשנדבר עליהם נכנע מלפני ה', ושב מהם בכל כחו מבלי הפצר ומרי, כמו שעשה שאול. ולא עוד אלא שבמספר העם הוא עצמו נתחרט מאליו, כמו שנאמר (שמואל ב' יד): "ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי, ועתה ה' העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד". ואחרי כן אמר: "תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו". אמנם שאול הטיל האשמה על צאנו כשאמר (שמואל א' טו): "ויקח העם מהשלל צאן ובקר וגו' כי יראתי את העם ואשמע בקולם".

(עקידת יצחק, שער מב, דף צ ע"א-ע"ב במהד' ורשה תרמ"ג)

ותמצא שאמרו ז"ל שאול באחת ועלתה לו המלוכה ממנו, ודוד בכמה ולא עלתה לו, והטעם הוא לצד כי שאול טבעו מזוג, ודוד טבעו חם, כאומרו (שמואל א' טז, יב) "והוא אדמוני", וה' דן את האדם כפי הרכבתו, כי מי שגובר בו יסוד האש, עם היות שיתעצם בכל עוצם הזריזות בעבודת ה', לא ימלט מהשגיון, ובחלק מועט מהתעצמותו שיעשה אדם מזוג ירויח עצמו משגיאות.

(אור החיים, בראשית מט, ה)

גם זאת מיסוד התשובה, שלא יחניף לעצמו ולתלות ולחפש אחרי אמתלאות שונות, בשגם אם ידומה לפניו ששגג במעשהו או לתלות באיזהו דבר אולי כאשר נצרף למעלה בצירוף אחר צירוף יבורר וילובן שגם זה הוא בכלל מרד ופשע. ועיין בבינה לעתים [דרוש לט] שעיקר ההבדל שבין דוד לשאול, שדוד עלה והצליח ושאול בכל אשר יפנה ירשיע, הוא מפני שדוד הגדיל להתוודות לפני הבורא אף במקום שהיה לפניו אמתלאות וטענות צודקות. בא וראה עד כמה הפליא בחטא בת שבע וכינהו בשם פשע באומרו [תהלים נא, ג] "כרוב רחמיך מחה פשעי". אבל שאול לא היה בכחו לעשות כמוהו, וסר אחרי אמתלאות להצדיק את עצמו, כמו שאמר [שמואל א' טו, כד] "ויאמר שאול אל שמואל חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע את בקולם", תלה חטאו מפני יראת העם. ודוד אף על פי שהיה לו איזהו טענות צודקות כמאמר [שבת נו ע"א]: כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כתב לאשתו, הגדיל מעל שמים חטאו ויחשב בעיניו כפשע ומרד, כי אין זה כבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה להקטין חטאו לעומת גדלו ותפארתו יעו"ש.

(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש א, נתיב ב, אות ג)

"אין מלמדין תורה אלא תלמיד הגון נאה במעשיו" -... צריך תלמיד [להיות] הגון במוסר תלמיד חכם, ונאה במעשיו בכלל. ויש לפעמים קפידא יותר גדולה במחסר במוסר תלמיד חכם לענין מניעת הלימוד, משום שזהו עצם הענין של תלמיד חכם. וכהאי גוונא דכתב הר"י אברבנאל ז"ל (שמואל א' טו, כז) ב"שאול באחת ועלתה לו ודוד בשתים ולא עלתה לו", משום ששאול פגם בענין המלוכה עצמה, ודוד בענין פרטי. והכי נמי, יותר קפידא [מן ה]עונש של מניעת הלימוד, [יש ב]ענין מוסר של תלמיד חכם. [הערה: כלומר נענשים יותר על השני מאשר על הראשון]. על כן מקדים "תלמיד הגון ונאה במעשיו" על פי הדוגמא של פסול סופר ושוחט-בודק בענינו, יותר מאילו נמצא בו חטא יותר חמור בענין אחר (עיין יו"ד סימן ב ס"ה בהג"ה).

(ראי"ה קוק, אורות הרמב"ם הלכות תלמוד תורה, פרק ד ה"א, הובא באוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, חלק ג, עמ' 35)

[בזה יש להסביר את המדרש (ויקרא רבה פרשה כו סימן ז) "מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ושופטיו וכו' והראהו שאול ובניו נופלים בחרב, אמר לפניו מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב? אמר לו הקדוש ברוך הוא ולי אתה אומר? אמור אל הכהנים שהרג שהם מקטרגים אותו", שהשאלה של משה היא מדוע שאול נענש ואילו דוד, המלך השני, לא נענש על שני חטאיו?(מו ע"א) והתשובה היא שדוד חטא רק לה', כמו שאמר "לך לבדך חטאתי", ולכן אין עליו מקטרגים, ואילו שאל חטא לנוב עיר הכהנים, והם מקטרגים עליו. ויש לז רמז בפסוק "כי אבי ואמי עזבוני" (תהלים פרק כז פסוק י) - "אבי" בחילוף אי"ק בכ"ר הוא יכ"ק, בגמטריא 130, וכן "הכהנים" בגמטריא 130. "ואמי" בגימטריא "נוב" [עם הכולל]. הם קטרגו על שאול. "עזבוני" - לא קיטרגו על החטאים שלי, מפני ש"וה' יאספני" - ה' אסף אותי אליו להתייחד עמו בלי שום חטא שיפריד בינינו, כי ה' מחל לי. בזה יש לפרש את הפסוקים (תהלים פרק עב פסוק א-ב) "אלהים משפטיך למלך תן" - אתה עושה משפט לשאול המלך, בגלל המקטרגים, "וצדקתך לבן מלך" - דוד נקרא בן מלך כי אמר על עצמו "אני עבדך בן אמתך", ועוד, מפני שהוא המלך השני, כמו שבשו"ע חו"מ סי' לג האב נקרא ראשון והבן נקרא שני. וה' עשה עמו צדקה, ומחל לו. "ידין עמך בצדק" - משפטי ה' צודקים. "וענייך במשפט" - שאול נענש כי הכהנים עונים לפניו כל יום ומקטרגים על שאול. וכן יש לפרש בזה את הפסוקים (תהלים פרק קיט פסוק צא-צב) "למשפטיך עמדו היום" - שאול ודוד, "כי הכל עבדיך", ולמה רק שאול נענש? "לולי תורתך שעשעי" - שהשבת למשה שהכהנים מקטרגים על שאול, ולולא זה "אז אבדתי בעניי" - גם אני הייתי נענש אילו היה עלי קטרוג.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מה ע"ב-מו ע"א) לטקסט

שאול באחת ועלתה לו וכו' בן שנה שאול במלכו אמר רב הונא כבן שנה שלא טעם טעם חטא

[הוא נענש על חטא אחד מפני שלא טעם טעם חטא, ועל צדיק גדול כזה נאמר שה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. ועל זה אמר דוד בהספדו על שאול (שמואל ב פרק א פסוק יט) "הצבי ישראל" - כיוון ששאול היה צבי תפארת ישראל, צדיק גדול כל כך, "על במותיך חלל" - בגלל גובה גדולתך נפלת חלל. "איך נפלו גבורים" - אבל שאר גבורים לא היו כל כך צדיקים, ומדוע הם נפלו?]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 44) לטקסט

שאול באחת מאי היא מעשה דאגג

קשה, דעדיין יש שתיים. שהרי לפני מעשה אגג כשל שאול כשהקריב את העולה ולא המתין לשמואל, ועל כך אמר לו שמואל "וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבו" (שמואל א פרק יג פסוק יד)?
אלא יש להבין את חומר חטאו של שאול, שלא השמיד את עמלק לגמרי. החומר היה שהחטא בא מתוך חשבונות, היינו שהיו לו סיבות וטעמים לכך. "וירב בנחל", אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול "לך והכית את עמלק", אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז) "אל תהי צדיק הרבה".
לא עליך לחשב חשבונות. מצוות ה' עליך - קיימה ככתבה וכלשונה!
והנה גם החטא הראשון שלא המתין שאול לשמואל היה מעין חטא זה. כמו שמצינו בדבריו של שאול לפני שמואל: "כי ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת למועד וגו'" (שמואל א פרק יג פסוק יא). ועוד אמר (שם יב) "ואתאפק ואעלה העולה", ופירש רש"י: נתחזקתי על רצוני שהיה לבי אומר להמתין לך על כרחי העמדתי את לבי ואעלה העולה. כלומר, רצונו היה לקיים את ציווי השם, אלא שגבר "שכלו" על "רצונו", ועל כך נענש. לא עליך לחשב חשבונות. מצוות השם עליך - קיימה ככתבה וכלשונה!
חטא זה הוא אותו החטא ששנה בו במעשה אגג, לכן נחשב "אחת". התחלת החטא היתה אז, ובמעשה אגג נשלם החטא.

(שיחות מוסר, תשל"ב שבת זכור, מאמר נב, עמ' רכ-רכב)

כבן שנה שלא טעם טעם חטא

העולם מחזר אחרי חכמות, הבנות וידיעות מחודדות, וסוף כל סוף עיקר נקודת החיים סובבת על העתיד, על החינוך של הדור, והחינוך הוא הטיפול בילדים, בקטנים, ואופק שכלם הלא הוא כל כך כהה, עד שכל המון הרחבות של המדעים ושל ההתעמקות שלנו אליהם לא יגש. אולי צריכים אנו לדעת מזה, שבאמת לא חכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו, אלא התום של הילדות. וזהו אשרנו, שאנו מקושרים אל החינוך הילדותי בצורת תרבותנו. הקשר הזה לבדו הוא כבר עושה בנו הרושם של התקשרות עם הילדות, עם תמימותה, ואיזה זרם של תמימות עובר גם כן עלינו ומזדלף בקרבנו, להפיג על ידו את זוהמת הערמימות שנמסכה בנו מבגרותנו. אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו. אשרי מי שנעשה כבן שנה בלא חטא, בהיותו כבר עמוס במשא של שנים רבות מימי חיי הבלו.

(שמונה קבצים, קובץ ז, אות רה)

בפרשת לך לך נאמר לאברהם אבינו: "ואעשך לגוי גדול" - ומה גדולתו של עם זה? זה מתפרש במשנה תורה: "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כד' אלהינו בכל קראנו אליו" - גוי גדול בתפילה, "ומי גוי גדול אשר לו חֻקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום" - גוי גדול בתורה. גם על שאול נאמר שהיה "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". הוא היה גדול בשיעור קומתו הגופני, אבל הכוונה גם לגדלותו ברוח. מלכותו נמשכת מכח שמואל הנביא. יש לזכור שהמלכות בישראל נוצרת ע"י הנבואה והתורה, ולא להיפך. הרבנות היא שקובעת את המלכות, ולא להיפך. הנשמה עושה את הגוף, ולא הגוף עושה את הנשמה. המלכות והמקדש מקושרים יחד. "דוד מלך ישראל חי וקיים", ואנחנו עומדים בתפילת שחרית באמירת "ויברך דוד", מלכות ישראל! ממשיכו של דוד הוא שלמה שבונה בית המקדש. מתוך מלכות ישראל מתגלה המקדש. הכל ענין אחד.

(שיחות הרב צבי יהודה, תולדות, עמ' 234-235)

כבן שנה שלא טעם טעם חטא וכו' נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש מלך ישראל וכו' מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו

ישנם צדיקים נוראים כאלה, שאפילו כשפוגמים את המדות הרעות שלהם, ג"כ ממעטים בזה את הדמות של הקדושה העליונה, מפני שכבר נתמתק אצלם מרוב הקדושה וההשגה האלקית גם שורש הרע, והם בעצמם פוגמים הם כשעוברים על מידותיהם. וזאת היתה מדתו של שאול, אלא שנעלמה ממנו קדושתו, והיה נחבא אל הכלים ומחל על כבודו, והוא באמת בן שנה בלא חטא, ועומד במלכותו גם כשמלכות בית דוד קיימת, במדרגתו העליונה שלמעלה מהמדות, ונקרא שאול בן קיש מלך ישראל.

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות קמ)

מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא היה בו שום דופי

תוכן הענין, שיש בשלמות האדם מעלה היוצאת מתוך החסרון, כענין דברי חז"ל: "מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא היה בו שום דופי", כיון שתכלית האדם היא שעם גודל האהבה אל ה' ית', יהיה מאד נכנע לפני הקב"ה ושיכיר תמיד הכנעתו מלפניו. וזהו בעצמו מעלה גדולה, כי הוא תכלית ידיעת האמת, שהאמת האמיתית היא שעם כל מעלת האדם היותר נשגבת, מ"מ הרי אינו כדאי והגון להיות נקרא עבד ד'. ע"כ רצון ה' ית' שיהיה לישראל תמיד הכרת השיעבוד אל ה' ית' מצד יראה, לבד מעלת הבן שיש להם שהוא מצד אהבה. ע"כ היתה קבלת התורה ע"פ כפיית הר כגיגית, להורות שזהו, הוא עצמו, הוא חלק מן השלמות, להכיר שלבד האהבה ראוי שתהיה משורשת יראה, ועם גודל הקירוב שה' ית' מקרב מ"מ יהיו יודעים שעבדים אנחנו לו ית'. וזהו עצמו טעם רצון ה' ית' שגם בגאולה העתידה לא ימתין עד שיגמר כל התיקון כולו ע"י ישראל, כי אז כיון שהם עצמם היו גורמי התיקון היו רק אוהבים, אבל לא היו מכירים כ"כ ענין עבדות לה' ית', ותכלית האמיתית היא להכיר עם האהבה ענין העבדות וההכנעה. ע"כ ימהר ה' ית' לגאול בלא הכנת ישראל כענין "אבן די לא בידַיִן" [דניאל ב, לד], ויהיו יודעים שעם האהבה צריך שיעבוד והכנעה יתירה.

(מדבר שור, דרוש ל, עמ' רעח-רעט)

תחיית המתים שיבוא הכל להשתלמות הגמורה, ויהיה ההבדל בין גדולי ישראל לכל ההמון, שגדולי ישראל כיון שגם בעולם הזה העוסק[ים] בתורה ג"כ כרשב"י וחבריו פטורים מכל המצוות אם אפשר לעשות ע"י אחרים, א"כ לעתיד לבוא לדידהו ג"כ יהיו מצוות בטלות, וכמש"כ שהמצוות הן דרך חיים דהיינו שיבואו לתכלית השלמות על ידן, אבל כאשר בא אל המטרה הרוממה, אז תתעלה עבודתו למעלה וישרת את פני ד' כאחד מצבא המרום במרום ולמעלה מזה. אבל כל זמן שחסרה לאדם איזו מעלה בגדר אנושי, עודו צריך למצוות. ע"כ המוני עם ד' שתחייתם תהיה ע"י טל תורה של תלמידי חכמים שנדבקו בהם, א"כ עוד מתחייבים במצוות כדי להשלים. א"כ הכרח מלוכת דוד ומשיח אלקי יעקב שיצא מגזעו. ע"כ נקרא "משיח אלקי יעקב" (שמואל ב כג, ב), מפני שהקב"ה כביכול השרה קדושתו על כל המון עם ד', גם הפשוטים שהם יבואו ג"כ לתכליתם, א"כ צריך שיהיה איזה קישור להמלך עם העם, וכל הצדיקים כיון שהם חפשים מן המצוות הם בגדר אחר, ואין להם התדבקות בהם כלל, ע"כ צריך שיהיה "דוד עבדי נשיא עליהם לעולם" (יחזקאל לז, כה), והכל מטעם תחיית המתים. וזהו מה שאמרו חז"ל שלא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא היה בו שום דופי, א"כ איזו שייכות תהיה לעתיד לבוא עם העם לו? וזה שנאמר (זכריה יב, ח): "והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד", שהנכשל ג"כ ירומם אלא שלא תהיה רוממותו מניה וביה, רק ע"י איזה סיבה מאחרים. מ"מ זה גופו כבודו ותפארתו של דהמע"ה שעי"ז זכה לכתר עולמים.

(מאורות הראיה לשבועות, מהד' תשנ"ד, דוד המלך, עמ' רפא)

גברא רבא, אריכא, דאתי לנהרדעא, מקום מרכזי, שהדברים עם הרעיונות המתלוים להם עומדים להשמע, ומטלע, וכן הם ציורי נפשו פנימה שגדלם הוא חסרונם, ועכ"ז הוא מעלתם, ודריש כלילא שרי. העין הצופיה לחסימת ההתהדרות כפי נחיצותה בעקב העולם המעשי, תתמה ע"ז ההרחבה, אבל לכ[ש]תתעלה מזה תכיר את היתרון שבא מתוך חסרון כזה, שאור הגדולה הפנימית גם הוא צריך למצוא לו נתיבות לפי תכונת ההכנה העומדת לצאת אל הפועל. "אז ידלג כאיל פסח", "והיית עטרת תפארת ביד ד'". וסימן לדבר בית שאול, שלא היה בו שום דופי, ו"משכמו ומעלה גבוה מכל העם", המעלה עדי זהב על לבושן של בנות ישראל ומלבישן שני עם עדנים. ושריד שנשאר ממנו, מפיבושת, נכה רגלים היה. וכך היא המדה עד יום חבוש ד' את שבר עמו, "אז ידלג כאיל פסח" סופי תיבות עם הכולל מ"ט, כלוי וג' אותיותיו, מ"ט שערי בינה ומקום החסרון, "ותחסרהו מעט מאלהים", והקב"ה קראו ליעקב אל, "והוא צולע על ירכו", אבל שמש ששקעה בעבורו זרחה בעבורו, ותזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל, כי ראיתי אלהים פנים אל פנים.

(עין איה, שבת פרק ו, אות ב)

מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו

הצדיקים, עיקר נפילתם באה מתוך הענוה היתירה שלהם, שבעצמה הרי היא המידה היותר גדולה מכל המידות, ענוה גדולה מכולן [ע"ז כ ע"ב]. כשהם באים לשוב, מתעטרים הם עוד יותר בענוה, והיא מגדילה בעיניהם את האורה הרוחנית שבנשמתם האלקית, וטסים בבת אחת בתשובה כבירה.

(ערפלי טוהר דף עח-עט)

תלמיד חכם

מרגלא בפומייהו דרבנן לקרות החכם בשם תלמיד חכם, היות שאין ראוי להקרא חכם רק הבורא לבד, שהוא עצם החכמה ואינו מקבל ומושפע מזולתו, אבל חוץ ממנו הכל מקבלים ומושפעים מזולתם, וקל וחומר מי ששכלו מורכב בחומר הוא ילאה תמיד מלהשיג הדבר בשלמות, כי החכמה היא בלתי תכליתית, ולא יכילה כי אם הבלתי בעל תכלית והוא הבורא יתברך ויתעלה, מה שאין כן האדם, שהוא בעל תכלית, צריך הוא תמיד להשלמת זולתו כמאמרם ז"ל [אבות פרק ד משנה א] איזהו חכם הלומד מכל אדם, ולכן קראוהו בשם תלמיד חכם. ולא לבד שצריך לגדול ממנו אלא אף לקטן ממנו, כמאמרם [תענית ז ע"א]: ומתלמידי יותר מכולם.

(רבי יעקב לורברבוים, חוות דעת, הקדמה [הובא בהקדמה לשו"ת אפרקסתא דעניא])

כל תלמיד חכם (כג.) שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם

ור"ל, כל שאינו בבחינה זו שיכול למחוץ ולרפא כמו הנחש שעשה משה שהיה בו נקימה, שהיה ממית, ושוב היה בו נטירה להחיות כששבו בתשובה. וענין החיות שהוא יראת הת"ח הירא את ה', ואז הוי כאילו ירא את ה' בעצמו, מה שאין כן כשאינו בבחינה זו אינו תלמיד חכם.
וזהו כוונת הפסוק גם כן "לא תקום ולא תטור" (ויקרא יט, יח), ר"ל שלא תקום לנקום נקם ושוב תצטרך לנטור להתפלל עליו שיחיה כשישוב, ושמא פן לא יהיה נטירתך שמירה מעולה, לכך עצה היעוצה שלא תקום, ואז לא תצטרך לנטור...
הגם דיש לפרש הש"ס הנ"ל, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש וכו', על דרך מליצה, דאיתא בפרק קמא דיומא (ט ע"ב): "מגורי אל חרב היו עמי" - ואר"א אלו בני אדם שאוכלין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם, ומפני זה שנאת חנם ירושלים חרבה. הגם שזה סותר למה שאמרו חז"ל [ב"מ ל]: אמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהן על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין וכו'... ושמעתי אומרים על דרך הלצה כי הנחש היה לה כח הדיבור, כמו שנאמר "ויאמר הנחש" (בראשית ג, ד) וגו', וא"כ קשה הא בקללה שנתקללה הנחש לא מצינו שניטל ממנה הדיבור, ומאי טעמא אינה מדברת גם עתה? ומתרצין, גם עתה יש לה כח הדיבור, רק לפי שנאמר "ואיבה אשית בינך ובין" וכו' (שם ג, טו), ואינה מדברת מחמת איבה. ודפח"ח. א"כ זה שאמרו חז"ל כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, ר"ל שאם התלמיד חכם אוחז במדת אנשי המוני עם שאוכלין זה עם זה ודוקרין זה את זה וכו', אינו בגדר תלמיד חכם, רק בסוג אנשי המוני, רק ראוי שינקום וינטור השנאה בלבו ולא ידבר כלל מחמת איבה כנחש.

(תולדות יעקב יוסף, פרשת יתרו, אות ו)

כי ת"ח ראוי לנקום ולנטור מה שהוא לכבוד המקום ותורתו, לנקום בעושי רעה ולחויה בחוויה דרבנן דלית ביה אסותא, אבל באופן שלא יהיה לו משום כך שום דבר נגיעה לכבודו בשום אופן, כנחש שנושך מבלי הנאה כלל, כאומרם [ערכין טו ע"ב] כלום הנאה יש לך, אבל אם נוקם ונוטר בשביל כבודו והנאתו אין זה תלמיד חכם, ולכך אמרו שצריך לנקום ולנטור כנחש.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טו)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300