עוקצין

פרק ג משנה יא - חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה בש"א משיחרחר ב"ה אומרים משירסק, משנה יב - אמר ר' יהושע בן לוי עתיד הקדוש ב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום

[המפרשים הסבירו, שיש תרי"ג מצוות, ועוד שבע מצוות דרבנן, ס"ה תר"כ, והשכר עליהן הוא תר"כ עומות, וזה מתחלק בין התלמיד חכם לבין מי שתמך בו, בהסכם יששכר זבולון, ולכן כל אחד מקבל חצי, ש"י עולמות. (פא ע"ג) וזה הכפילות "לכל צדיק וצדיק" - הת"ח והמחזיק בו. וזה רמוז בשם "יששכר", לומר שיקבל שכר על לימוד התורה, אבל כיון שזבולון תומך בו, הוא יצטרך להתחלק עם זבולון, וזהו "יש" "שכר" - שכר של ש"י עולמות. וזה במצב שה"ח עני וזקוק לתמיכה והמחזיק הוא אדם שאינו חכם ואינו מסוגל ללמוד. (פא ע"ד) אבל אם הת"ח מתפרנס משלו, והעשיר גם קובע עתים לתורה, היה מגיע לכל אחד לקבל תר"כ עולמות. בכל זאת יקבל רק ש"י עולמות, כי אדם אינו יכול למלא את חסרונותיו בלי אשתו, כמש"כ ביבמות סג שהיא מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו ולכן נקראת "עזר כנגדו". ולכן האדם מתחלק בתר"כ העולמות עם אשתו, וכל אחד מקבל ש"י עולמות. (פב ע"א) אבל א"כ, אם הת"ח עני, והתומך אינו יכול ללמוד בעצמו, יצטרכו לחלק ביניהם תר"כ עולמות, ואח"כ יצטרך כל אחד מהם לתת חלק לאשתו שמסייעת לו ובלעדיה לא היה יכול לעשות את מה שהוא עושה, ולכאורה יקבלו פחות מש"י עולמות. התשובה לזה נמצאת בפסוק שלפני כן, "באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט". וזאת ע"פ מה שנאמר בסנהדרין ו ע"ב, שדוד היה עושה "משפט וצדקה" - שדן את הדין, ואם עני נתחייב, נתן לו צדקה. התורה עצמה נוהגת כך, "באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט", לחלק את השכר לחצאין כמשפט, ומה שיחסר להם (בגלל הצורך לתת לאשה), אעשה צדקה לוותר משלי. (פב ע"ב) וזה המשך הפסוק "להנחיל אוהבי יש" - אני עושה זאת כדי שיהיו ש"י עולמות לכל אחד מאוהבי, "ואוצרותיהם אמלא" - גם נשותיהם, שנקראות "אוצר" כי הם מקיימות ושומרות מה ניתן בתוכו (וכן מפני שהיא בנויה כאוצר, רחבה מלמטה וצרה מלמעלה, כאמור בעירובין יח), גם להן אתן, "אמלא" - בתור צדקה. השכר של ש"י עולמות אינו שווה בכל אדם, כי יש עולם קטן ויש עולם גדול, והם יכולים להתפשט ולהצטמצם, הכל לפי מעשי האדם והשכר המגיע לו, שמי שיכול לעשות הרבה ועשה פחות - שכרו פוחת. (פב ע"ג) יש לשאול על החשבון הנ"ל של ש"י עולמות, הרי בזה"ז יש הרבה מצוות שאיננו יכולים לקיים, כמו מצוות התלויות בארץ והקרבנות. לכן רבי מסדר המשנה הסמיך לזה את דברי בית שמאי שחלות דבש מיטמאות משיחרחר או יהרהר - ואם לענין קבלת טומאה די במחשבה או הכנה קלה כמעשה, קל וחומר במידה טובה להכשיר את האדם בקדושת המצוה, שלימוד התורה באותה מצוה ייחשב כאילו קיים אותה. (פב ע"ד) ותפילתנו תהיה כאילו הקרבנו קרבנות. ואמנם בית הלל סוברים שצריך מעשה גדול "שירסק", אבל הרי ב"ד של מעלה דנים לזכות ע"פ דעת יחיד כמש"כ "אם יש לאדם מלאך מליץ אחד מני אלף", ולכן אף שהלכה כבית הלל כי הם הרוב, בית דין של מעלה יכול לפסוק כבית שמאי שהם המיעוט. ועוד שהמקובלים אומרים שבעולם העליון הלכה כבית שמאי. עוד יש לשאול הרי גם בזמן בית המקדש, יש מצוות שרק כהנים יכולים לקיים, ויש מצווןת שלא מזדמן לאדם חלקיים כל חייו. (פג ע"ג) לזה הביאו את המאמר "לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", שהרי ביחד כולם מקיימים את כל תרי"ג מצוות, וע"י השלום בין ישראל, נחשב שכל אחד מישראל קיים את כולן [נקודה זו כתב גם בדף צד ע"א], וזאת הברכה שהשלום מביא. ומביאים את הפסוק "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", כי בזמן מתן תורה, שה' נתן לעמו את העוז, התורה, הוא ברך אותם תחילה בשלום, ועי"ז זכו כל העם לקבל את התורה, כי אף שכל אחד לבדו לא יכול ללמוד את כל התורה, ע"י אחדותם לומדים הכל (כמו שרמוז בפסוקים (שמות פרק יט פסוק ז-ח) "ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'" - בתחילה נתן את התורה לזקנים, שרק הם יכלו ללמוד את כל התורה, ואח"כ אר העם הבינו שיוכלו לקל את התורה רק ע"י שהנתאחדו ולכן "ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר יי נעשה"). וכך גם בעניין המצוות והשכר עליהן.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף פא ע"א-פג ע"ד) לטקסט

פרק ג משנה יב - אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר לְהַנִחִיל אהֲבֵי יֵשׁ וְאוצְרותֵיהֶם אֲמַלֵּא

...גם ירמוז להצלחת עולם העליון, על דרך אומרם ז"ל (סוף עוקצין) עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, ודבר ידוע הוא שכל הדרגות יעודי שכר הטוב לצדיקים, יש כנגדם עונשי הרשעים, כאומרו (קהלת ז יד) גם זה לעומת זה עשה האלהים. וכשם שיש הדרגות השלש מאות ועשר יעודי הכשרים, כנגדם שלש מאות ועשר טינופי היסורין לעושי רשעה, ויקראו "קרי", ריק, שעולה בהם שלש מאות ועשר, והוא מאמר וזרעתם "לריק" במקום להנחיל אוהבי י"ש, יהיה לבחינת הרע ריק שהם כנגד מספר בקליפה. [מביא כי לעומת ש"י העולמות העומדים לשכר הצדיקים, ישנם גם אותו מספר - רי"ק - ייעודים של ייסורים לרשעים.]

(אור החיים ויקרא כו, טז)

ונראה כי זה שאמר ריב"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, פירושו כך, כי העולמות שינחיל הקב"ה לצדיק לעולם הבא אינו בדין, מי הקדימני ואשלם אמר ה' [איוב מ"א ג], רק במתנות חנם, וש"י ידוע פירושו מתנה, יובל ש"י למורא, ובפרט ש"י נחלה, וזהו כל העולמות שינחיל הקב"ה, יהיו במתנה, וזהו ש"י עולמות, כי העולמות יהיו במתנה...
...כי כל מה שאדם זוכה בעבודתו, ה' מוסיף לו שכר בתוספת ברכה, כי מדה טובה מרובה, ואם בחטא חמישתו יוסף עליו, מכ"ש בשכר שהקב"ה מוסיף חומש. ולכך כתיב [בראשית כ"ח כ"ב] עשר אעשרנו, בחומש, כי כך ברכתו של השם בתוספת חומש. והנה רמ"ח מצות עשה יש, ובכל מצוה קונה עולם אחד, כי כל מצוה עולם בפני עצמו, והנה אם תוסיף חומש לרמ"ח, דהיינו חומש מלגאו, שהוא חלק רביעית הימנו, הוא ס"ב, וצרף אותם לרמ"ח, עולה ש"י, וזהו ש"י עולמות שינחלו צדיקים שומרי מצות ה'...
ואמרינן בעירובין, כי העולם כולו בזרת תכן, והתורה גדולה מכל העולם שלשה אלפים ושני מאות, עיין שם בפ"ב דעירובין [דף כ"א ע"א], וא"כ נכלל בתורה שלשה אלפים וב' מאות עולמות, והם ל"ב נתיבות חכמה, כי כל נתיב כלול ממאה, כפל עשר פעמים עשר, והם ל"ב נתיבות חכמה, שהוא שלשה אלפים שני מאות שעורו, והוא נתיבות חכמה, אבל כבר אמרו חז"ל [ר"ה כא ע"ב] ותחסרהו מעט מאלהים, כי בנו"ן שערי בינה שער אחד לא תשיג שום בריה, וכן הדבר בל"ב נתיבות, כי נתיב אחד לא ישיג שום בריה, ועל זה נאמר [איוב כח ז] נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, ונשארו שלשה אלפים ומאה, אם תחלק אותם ליו"ד צדיקים, כי הם בבחינות מתחלקות ליו"ד, יגיע לכל צדיק ש"י עולמות, וזהו המכוון בגמרא בש"י עולמות, לכל אחד חלק עשירית מבחינות התורה ונתיבות האמת.

(יערות דבש חלק שני - דרוש ד)

אמר ר' יהושע בן לוי עתיד הקדוש ב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום

[תפארת ישראל עוקצין פ"ג הסביר שמספר ש"י הוא חצי ממספר המצוות, תרי"ג דאורייתא ושבע דרבנן. ומדוע רק מחצה? י"ל ע"פ האמור בקידושין לא, שאדם לא יכול להתגבר על יצה"ר בלי עזרת ה'. ונמצא שבכל מצוה שאדם עושה, הוא עושה רק חצי, כי בחצי השני ה' עוזר לו. ולכן שכרו על כל מצוה הוא רק חצי. אבל מי שעושה מצוות לשם שמים (כמו אותו חסיד שאמר שהיה עושה מצוות גם אילו היה מגיע עונש על מצוות ושכר על עבירות), הוא ירא שמים, ו"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", נמצא שבזה ה' לא עוזר לו, וא"כ יקבל שכר מלא ולא רק חצי, וזה מה שכתוב "ואוצרתיהם אמלא" - מי שיש לו אוצר של יראת שמים (הביטוי בברכות לג ע"ב), "אמלא" - אתן לו שכר מלא ולא רק חצי. וזאת כוונת אבות דרבי נתן פרק ה "היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבא" - אם תהיה לכם יראת שמים תקבלו שכר כפול.
עוד יש לשאול, מדוע בסנהדרין ק ע"א כתוב "ליתן" וכאן כתוב "להנחיל"? י"ל שתלוי בחקירה, האם בכל מצוה יש תועלת טבעית לנפש, או שאין תועלת טבעית ואנחנו מקיימים מצוות רק כי ה' ציווה. לפי הצד הראשון, השכר דבוק לפעולה, ולפי הצד השני, השכר הוא דבר חיצוני. לפי הצד הראשון, שהשכר הוא דבוק לפעולה, זה כמו נחלה, שהשכר בא ממילא, ואילו לפי הצד השני, שהשכר הוא דבר חיצוני, השכר הוא כמו מתנה, שנאמר עליה שהנותן נותן כי המקבל עשה לו הנאה (מגילה כו ע"ב). ור' יוחנן האומר בנדה סא ע"ב שמצוות בטלות לעתיד לבוא, כנראה סובר שמצוות הן גזירת מלך (שאילו היתה מהן תועלת טבעית, היו קיימות לעולם, אלא הן גזירת מלך, והוא גזר על קיומם רק בזמן הזה); ולכן במערבא, מקומו של ר' יוחנן, אמרו "ליתן". ואילו ריב"ל, במשנה בעוקצין, סובר שמצוות מועילות באופן טבעי, כפי שמצאנו שנכנס לגן עדן בחייו (כתובות עז), ולכאורה הרי אין שכר מצוה בעוה"ז? אלא, הוא סובר שהשכר דבוק לפעולה, ולכן אם הוא צדיק גדול יכול לקבל שכר בעוה"ז. ולדעתו השכר הוא כמו נחלה, ולכן בעוקצין כתוב "להנחיל".
מדוע נאמר "לכל צדיק וצדיק"? לריב"ל שהשכר דבוק לפעולה, לא שייכת בזה שותפות, ולכן אמר "לכל צדיק וצדיק" - כל אחד לבדו, כי כל אחד חייב להרוויח את חלקו בעצמו. ולבני מערבא, הכפילות היא לומר שזה בין מי שלומד תורה ועושה מצוות בעצמו ובין מי שתומך באחרים, כפי שאמר ר' אלעזר לר' יוחנן (ראש בני מערבא) בכתובות קיא ע"ב, שמי שתומך בת"ח יקבל שכר כמו ת"ח, והרי לר' יוחנן ולבני מערבא שכר המצווה אינו דבוק לפעולה וא"כ אפשר לעשות שותפות יששכר וזבולן (משא"כ לדעה שהשכר דבוק בפעולה, לא ייתכן שהתומך יקבל שכר, כמו שלא ייתכן שאחד יאכל מאכל בריא ומי שתומך בו יבריא מזה).
ר' שמעון בן חלפתא סובר ששכר המצוה אינו דבוק לפעולה, כפי שמצאנו (תנחומא פקודי אות ז) ששלחו לו אבן טובה מהשמים, ולשיטה זו אפשר לעשות שותפות בקיום מצוות, ולכן הזכיר את מעלת השלום, רומז להתקשרות בין ת"ח למי לתומך בו.
במחלוקת בין ריב"ל לר"ש בן חלפתא תלויה גם השאלה האם מחשבה כמעשה, כי אם השכר דבוק לפעולה צריך דווקא מעשה, כדי לקבל שכר, ולא די במחשבה, כמו שמי שרעב לא יהיה שבע ע"י מחשבה על אוכל, ואילו אם השכר הוא על עצם קיום רצון ה', י"ל שדי במחשבה. ולכן הסמיכו משנה זו למשה הקודמת: חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה בית שמאי אומרים משיהרהר ב"ה אומרים משירסק, שלפי בית שמאי די בהרהור, לשיטתם שמחשבה כמעשה לענין שליחות יד בפקדון (ב"מ מג ע"ב), ולבית הלל מחשבה אינה כמעשה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 56-58) לטקסט

["כל צדיק וצדיק" - בין צדיק שזוכר את לימודו ובין צדיק ששכח את לימודו מאונס, וגם לגביו נאמר בברכות לב "מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת", כי גם אם הוא שוכח מה שלמד, הכל רשום בפנקס חשבונות של מעלה, כך ששכר תורתו יישמר לעולם הבא. "להנחיל אוהבי יש" - אלו הת"ח שתורתם אומנותם, וזוכרים את לימודם, "תלמודו בידו". "ואוצרותיהם אמלא" - אלה שלומדים ושוכחים, אוצרו יתמלא בכל פעם שהוא לומד. זה כשיטת ר' יוחנן בכתובות קיא ע"ב שגם עמי הארץ יחיו בתחיית המתים, ובלבד שאינו עובד ע"ז, ובשביל זה די באמירת ק"ש, שהיא קבלת עול מלכות שמים, ובזה מקיים מצוות לימוד תורה, כדעתו במנחות צט ע"ב. ור"ש בן חלפתא סובר כר' אלעזר בכתובות קיא ע"ב שעמי הארץ לא יחיו בתחיית המתים, ולא די באמירת ק"ש, ורק עם הארץ שדבק בת"ח ומהנה ת"ח מנכסיו יזכה לתחיית המתים, כמו שנאמר "ה' עוז לעמו יתן" - זה התורה, "ה' יברך את עמו בשלום" - שלא יהיה לבדו אלא בתוך עמו, בדבקות בת"ח.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף נג ע"א-ע"ב) לטקסט

אמר ר' יהושע בן לוי עתיד הקדוש ב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמ' להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום

[בתחילת הפסוק "להנחיל אוהבי יש", כתוב "באורח צדקה אהלוך בתוך נתיבות משפט". מדוע הוצרכה התורה להלוך במקומות הנ"ל כדי להשיג מקור להנחיל אוהבי יש? יערות דבש הסביר את החשבון של ש"י עולמות, שהרי המועל בקדשים חייב לשלם קרן וחומש מלבר, והרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות, א"כ ה' משלם שכר על המצוות בתוספת חומש, ועל כל מצוה מגיע שכר של עולם אחד, ועל רמ"ח מצוות עשה מגיע שכר רמ"ח עולמות, ובתוספת חומש מלבר הוא ש"י. (פ ע"ג) אבל על קיום מצוות לא תעשה אין שכר של תוספת חומש, ואף שנאמר שמי שישב ולא עשה עבירה מקבל שכר כעושה מצוה (קידושין מ), זה לא מצד הדין אלא חסד ("ולך ה' החסד" בכך שאתה "משלם לאיש כמעשהו" - שאפילו לא עשה מעשה יקבל שכר כאילו עשה), ולכן אין תוספת חומש. (בהגהה: "לכל צדיק וצדיק" היינו מי שעושה גם מצוות עשה וגם נמנע ממצוות לא תעשה, הוא יקבל שי עולמות - על מצוות עשה, וזה בעוה"ב, ו"אוצרותיהם אמלא" על מצוות לא תעשה, אבל זה רק שכר בעוה"ז ולא שכר בעוה"ב שהוא נצחי.) "לאוהבי יש" - מי שמקיים מצוות עשה נקרא אוהב ה', ומי שרק נמנע ממצוות לא תעשה נקרא ירא ה', ועליו נאמר ו"אוצרותיהם אמלא", כמו שנאמר שאין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים (שבת לג ע"ב). וזה מה שנאמר "באורח צדקה אהלוך" - השכר למי שלא עבר מצוות לא תעשה, שהוא בחסד, "בתוך נתיבות משפט" - השכר למקיימי מצוות עשה, שמגיע להם בדין. (פא ע"א) ומה שאמר רבי שמעון בן חלפתא הוא טעם לכך שהשכר הוא ש"י עולמות בעתיד ולא בעוה"ז - הטעם הוא שהכלי היחיד שראוי להחזיק ברכה לישראל הוא השלום, והיום קשה להשיג שלום, כמו שאומר המדרש תנחומא שבעוה"ז לומדים תורה מבשר ודם ולכן שוכחים, וע"י השכחה מתרבות מחלוקת, ורק לעתיד לבוא נלמד תרה מפי ה' ולא נשכח, ואז לא יהיו מחלוקות, כמו שכתוב "וכל בניך לימודי ה'" - שילמדו מה' עצמו, "ורב שלום בניך" - אז יהיה שלום. וזה הפסוק המובא במשנה "ה' עוז לעמו יתן" - לעתיד לבוא ה' ילמד תורה לעמו בעצמו, ולכן לא תהיה שכחה, אז "ה' יברך את עמו בשלום", היינו יברך את עמו בכל מיני ברכות בתוך הכלי של שלום.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף פ ע"א-פא ע"ב) לטקסט

עתיד הקדוש ב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמ' להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא וכו' לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום

[קשה, מדוע ב"ואוצרותיהם" אין מספר? הגר"א הסביר את מניין ש"י עולמות, שתר"ג מצוות עם 7 מצוות דרבנן הוא 620. והידור מצוה עד שליש במצוה, הרי 930. ומלאך גודלו כשליש העולם, כפי שנאמר (חולין צא ע"ב) "וכתיב ביה במלאך וגויתו כתרשיש וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו", והעולם עצמו הוא 6000 פרסה, ומכל מצוה נברא מלאך, ולכן צריך ש"י עולמות כדי שיכילו את 930 מלאכים שייבראו ממצוותיו. (יב ע"א) "אוהבי" - מי שמקיים תורה ומצוות, כמו שהמדרש אומר שמקיימים "ואהבת את ה'" ע"י "והיו הדברים האלה על לבבך". בשכר קיום המצוות, ה' ינחיל ש"י עולמות. אבל ב"ואוצרותיהם" אין מספר, כי עיקר הבריאה היתה בעבור היראה, שהיא ביד האדם, ואצל ה' לא שייכת יראה. וצריך יראת ה' בכל צעד שאדם הולך, שהרי על כל צעד עומד יצה"ר, וצריך יראה נגדו, וכל עם שאדם מוסיף יראה, נוסף לו אוצר של יראת שמים (ברכות לג ע"ב), ואין לכך מספר, ואותם ה' ימלא לכל אחד.
והעניין של שלום שמחזיק ברכה הוא עצה איך לנהוג ביראה - השלום הוא אוצר טוב להחזיק ברכה, כי זה תכלית יראת ה', בלי לנגוע במעשי ידיו, לפגוע בכבודו שעשה. יקבל באהבה כל מה שברא, ויהיה תמים עם ברואי ה'. שלום שמו של ה' כי הבריאה נבראה בשלום, שנאמר "עושה שלום והבורא את הכל". כי בכל דבר יש כוחות נפרדים, ואם יתגבר אחד על זולתו, יתפרדו מדבקותם והרכבתם. נמצא שכל קיום הבריאה תלוי בשלום. לכן כדי להגיע למטרת הבריאה, צריך להחזיק בשלום. "ה' עוז לעמו יתן" - זה היראה. ואם יקבלו את היראה, ה' יברך אותם בברכת שלום, ויתן להם את הכלי שבו ברא את העולם, שגם הם ישיגו את החומר לבנות ש"י עולמות וכל האוצרות.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף יא ע"ב-יב ע"א) לטקסט

עתיד הקדוש ב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא

[עיין עוד לקט באורי אגדות סנהדרין ק ע"א]

לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום

יתרחק המחלוקת ויתקרב השלום, לפי שהשלום מהמידות השורשיות להשגת כל השלמויות. כי היא יסוד ועיקר הכל לקיום כל הבריאה, עד שבא מילת שלום במספר אותיות ארבע כשם ארבע אותיות, שהוא שורש כל השמות הקדושים, לרמוז שכשם ששם הוי"ה ממנו היו כל ההוויות, כך השלום ממנו נמשכים כל השלמויות וכל הקיומים. ולכן שמו של הקב"ה שלום, ו'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', לפי שהשלום כולל כל הטובות שבעולם.

(רבי אהרן אליהו רפאל חיים משה פירירה, מכתם שלום ישראל - מכתם שלום ירושלים, דף כט ע"א[משוכתב באתר "החכם היומי"])

[יש להסביר ע"פ האמור בפסחים קי ע"א: שלום לטובה מצטרף לרעה לא מצטרף, לענין הסכנה שבשתיית זוגות, שהשביעי (כנגד "שלום" שבברכת כהנים) מצטרף שלא יהיה זוג, ולא מצטרף לרעה - שאם שתה שמונה נחשב כאילו שתה שבעה. וזה כוונת המשנה: בכלי שתייה בדרך כלל אין ברכה אם הם זוגות, אלא סכנה, ואילו בשלום יש ברכה ואין סכנה.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' כו) לטקסט

[ה' נותן לנו ברכה, אבל כדי שתישמר אצלנו, צריך כלי להחזיק אותו. רק כשכלל ישראל בשלום, יכולים להחזיק את הברכה. כלל ישראל הוא כחבית העשוי מנסרים, שאם לבבות ישראל קרובים זה לזה, החבית תחזיק את הברכה, אבל אם ישראל רחוקים זה מזה, יש רווח בין הנסרים והברכה תנזול דרך החורים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, אקלידא דרחמי, עמ' 41) לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300