לקט באורי אגדות ממסכת קנים

בעריכת המכון לחקר האגדה

פ"א, מ"א

דם חטאת למעלה ודם עולה למטה

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה לב ע"ב]

פ"ג, מ"ו

זה הוא שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה

[קשה, שמה שנאמר שהאשה מפסידה פי כמה, הוא בענייה שמביאה עופות, ואילו המשל הוא בכבש, שעושים מאבריו כלי נגינה. אפשר להסביר ע"פ ילקוט שמעוני, תהלים כז, שאומר שדוד מבקש "אחת שאלתי מאת ה'", ואח"כ מבקש כמה בקשות, והוא הסביר שזה כמו שה' אמר "מה ה' מבקש ממך כי אם ליראה" ואח"כ מבקש הרבה מצוות. וההסבר הוא שכל מה שביקש דוד, כגון נצחון במלחמה, בריאות ופרנסה, הם לשם שמים, כי הוא מתכוון להשתמש בבריאותו ובפרנסתו לעבודת ה', ולכן הכל נחשב דבר אחד. (קיג ע"א) לעומת זאת, מי שהולך אחר תאוותיו, רצונותיו מתחלקים לשבעה, כנגד שבעה הבלים שבקהלת. (קיג ע"ב) וזה מה שאמר ר' יהושע, "כשהוא חי" - היינו צדיק, "קולו אחד" - כל בקשותיו הן למטרה אחת. "וכשהוא מת" - מי שבהול אחרי תאוותיו, שנחשב מת כי ימי חייו הם הבל, "קולו שבעה" - רצונותיו מתחלקים לשבעה, כנגד שבעה הבלים שבקהלת. והמשל הוא על כבש, כי עם ישראל נמשל לשה. וזה המשך לדין המשנה שאשה מפסידה כמה עופות, וזה רק בענייה, שמביאה עופות, ועני חשוב כמת, אבל עשירה שמביאה כבש, שהיא כמו "חי", לא מפסידה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קיב ע"ד-קיג ע"ב) לטקסט

זה הוא שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה וכו' רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן וכו' אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן

[ר' יהושע רומז ש"בתר עניא אזלא עניותא", שאילו היתה יולדת עשירה ומביאה כבש, לא היתה מגיעה להפסד כזה, ורק ענייה שמביאה עופות יכולה להגיע להפסד, שתצטרך להביא שבעה או שמונה בגלל שכחת הכהן, שבאה לו בגלל זקנותו. ורבי שמעון בן עקשיא בא להוסיף שאין לומר שהיא לא תפסיד כי הכהן ישלם לה על ההפסד שגרם, כי אם הכהן ת"ח, הוא אנוס, כי ת"ח זקן חכמתו מתווספת, ופטור מלשלם כמו ששוחט מומחה פטור אם ניבל (ב"ק צט ע"ב); ואם הוא כהן עם הארץ, הוא פטור מלשלם כי האשה הפסידה לעצמה בזה שנתנה לכהן עם הארץ, שמחמת זקנתו דעתו מיטרפת.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קיב ע"ג) לטקסט

זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן

[הוא בא לומר שמה שנאמר בב"ב קכ ע"א שמי שמופלג בזקנה מכבדים אותו לשבת בראש במסיבה (משתה), הוא רק אם הוא חכם קצת (כמו שכתב רשב"ם שם), אבל אם הוא עם הארץ, אין שום מעלה בזה שהוא זקן, כי אדרבה, כל זמן שמזקינים דעתם מיטרפת.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קיב ע"ג) לטקסט

זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן וכו' אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן

[קשה על לשון "זקני עם הארץ", הרי זקן הוא מי שקנה לחכמה, ואינו יכול להיות עם הארץ. יש להסביר בדרך צחות, ש"זקני תורה" היינו רב שמתמנה ע"י תלמידי חכמים, כמו שהיה באירופה, והם מבינים אם הוא ראוי, ועליו נאמר שדעתו מתווספת. ואילו "זקני עם הארץ" היינו רב שמתמנה כנהוג באמריקה, שה"לאנדסלייט", יוצאי עיר מסוימת שהגיעו לאמריקה, ממנים רב, והם עמי הארץ - הזקן שמתמנה על ידיהם דעתו מיטרפת. ו"מזקינים" הוא בלשון הפעיל, שהם ממנים אותו לזקן. [קיג ע"ג] עוד יש לפרש: רב ("זקן") שנמצא בין תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים הזקנים אצלם, דעתם של תלמידי החכמים מתיישבת ורוחם נוחה מהזקן שלהם, ויאמרו שאמת היא ש"בישישים חכמה". אבל רב שנמצא בין עמי הארץ, כל זמן שמזקינים שם הזקנים, דעתם של עמי הארץ מיטרפת, ומואסים בה, כי הם נהנים רק ממשל או מצחות, ורוצים לשמוע חדשות מדברים בטלים, ויאמרו שזקן זה (שמדבר רק דברי תורה) פג טעמו, ויאמרו שבאמת "טעם זקנים יקח".]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קיג ע"א-ע"ג) לטקסט

אבל בין שני אלו הכחות כל אחד במושגיו הבדל רב. והוא כי הכח השכלי יניעוהו לעולם מושגיו בשוה, וזה להיות לעולם מושגיו דברים נצחיים קיימים. ומה שיתעורר עליהם פעם מעט פעם הרבה, אינו מצדם ולא מצדו, כי היחס ביניהם לעולם קיים ושמור, אך מצד כפי מה שיטרידהו הדמיון יותר או פחות. אבל הדמיון אינו כן, כי להשתנות מושגיו ישתנה גם הוא עמהם. וישתנה גם כן מצד השתנות חושיו, כל כפי אשר יחזקו ויחלשו, יחזקו ויחלשו גם כן הדמיון בתאות החושיות. ולזה יחזק הדמיון בשני הבחרות ויטריד השכל, יותר ממה שיטרידוהו בימי הזקנה. ונראה שלזה כוונו רבותינו ז"ל באותה ששנינו בסוף קנים. רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתם מטרפת עליהם שנאמר. מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, אבל זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. ואין הכונה בכאן לומר שזקני תורה כל זמן שיזקינו תתרבה חכמתם, כי אפשר שאין כן, כי מאשר השכל צריך לכלים גשמיים אפשר שכאשר יפליג בזקנה ויפליגו הכלים להחליש יחלש גם הוא. ולכן לא אמר זה התנא "חכמה מתוספת עליהם", אע"פ שהוא כן בברייתא בפרק השואל. אבל אמר "שדעתן מתיישבת עליהם", ופירושה שזקני תורה אשר בבחרותם הניחו תאוות העולם ובחרו הדרך הטובה, כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם, כלומר שהם מתפייסים יותר ודעתם נוחה במה שהסכימו עליו. והוא, כי בבחרותם אע"פ שהסכימו לעזוב תאוות העולם ומותריו, אי אפשר שלא יניעם בחרותם לפעמים אליהם, ואף על פי ששכלם מנגד לזה ומונעם שלא יהיו נפתים אחריהם, אי אפשר שלא יתאוו עליהם בצד מה, ושתתישב דעתן עליהם לגמרי בהיותם בין שני הכחות המנגדים. אבל כל זמן שמזקינין והתאוות נחלשות, והדמיון רואה שכל מה שדמהו מעניני זה העולם דבר בטל ואבד וכלה ויכלה בין ידיו, אז אין השכל מנגד וחולק, ולפיכך דעתן מתיישבת, לפי שהם רואים בביאור שבחרו הטוב ושהסכימו עליו, ושכל מה שהנאוהו הוא מעניני העולם הזה דבר בטל ושאין לדאוג כלל במה שעזבוהו. אבל לזקני עם הארץ יקרה ההפך, והוא, שבבחרותם נפתים אחר תאוות העולם, ודעתם נוחה בעת ההיא ומתפייסת, ואינם חוששים למה שחולק השכל על זה. אבל כל זמן שמזקינים שהעולם נשמט מהם והם ממנו, הם רואים שכל מה שהתאוו ובחרו בימי בחרותם אפס ותהו ואך שקר נחלו, ומפני זה אין דעתם מתיישבת במה שהסכימו עליו. ועם כל זה מאשר לא למדו צדק והורגלו במנהגים רעים, אין לאל יד שכלם להטותם לגמרי מן הדרך ההיא אשר דרכו בה עד כה. ולזה כל זמן שמזקינים הם בין שני הדרכים לא ידעו דרך עמהם, וזהו מה שאמרו רז"ל דעתם מטרפת עליהם. והוא מלשון ספינה המטורפה בים, והיא הספינה אשר היא בלב ים וגלים מנגדים יניעוה לצדדים הפכיים, וקצרה יד החובלים להוליכה לדרך אחר, אבל לפעמים תתנועע אל רוח אחד ולפעמים אל הפכו. כן הוא ענין הנפתיפ אהר תאוות העולם הזה כל זמן שמזקינין, כי בבחרותם דעתם מתיישבת ובזקנותם מטרפת. לפי שמטבע הדמיון הוא שאינו מדמה אלא מה שהוא בין עיניו, ואינו רואה בעתיד, והטוב אשר לפניו חושב שימשך תמיד ולא יפסק כלל. [מבאר שזקני ת"ח שמחים בזקנתם על התגברותם בימי נעוריהם מניעת עצמם מלמלא סיפוקו של היצר אך זקני עמי הארץ מבינים שהכל היה תעתוע של הדמיון ונפשם מטרפת ועצובה]

(דרשות הר"ן, דרוש י)

אכן יש הפרש בין צדדים אלו, מן הכחות החמריים וכסיפתם לתאוות, הולכות ומתמעטות בבא האדם בימים, ומושגיו, המושגות המושכלות במקומן עומדים, ואם יחלשו מעט בעת הזקנה, מצד חולשות הכלים החמרים, אך לא מצד השכל בעצמו וגם לא מצד המושגים והכוסף אליהם והגודל ההנאה בהשגה, כי הכל במקומו עומד. ולזה, יחזק כח הדמיון וטרדתו לשכל בימי הבחרות. ולזה כוונו ז"ל באותה ששנינו בסוף קינין ר' שמעון בן עקביא אומר, זקני עם הארץ כל ומן שהם מזקינין דעתם מטרפת עליהם, שנאמר: מפיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, אבל זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתם מתישב עליהם שנאמר: בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. הרי שעם היות שתתמעט חכמת התורה לעת הזקנה לחולשת הכלים החמרים אשר לאמצעות הזקנה, ולז"א חכמתם מתרבת, כי זה נמנע לסבת מחולשת הכחות העוזרים, ואם אינו כן בברייתא בפרק השואל מ"מ אמר דעתם מתיישבת. כי חלש כח הדמיוני ויחלש הכח גם ההנאה במושגיו, עד שירצה לנטות לעבודת השכל הגובר. או שיגבר עליו לחולשתו, פי' לחולשת כח הדמיון, ולהיותם בלתי ויהי כפוסח על ב' הסעיפים, וזהו לשון מטרפת, כספינה המטרפת בים, שהרוח מנענעה אנה ואנה ואין הפטרון הזה בהנהגתו והדרכתו אותה לצד מהידוע. ורמוז הסבה החזקה להיות כח הדמיון חזק בזמן הבחרות ולא כן בעת הזקנה, כי בבחרות סבור כי העולם לעולם ישב בשלותו אין שטן ואין פגע רע, אבל בעת הזקנה בעבור עליו כמה רעות, טרדות וצרות מבהילות, הבין כי אצבע אלהים וכי יש אלהים. הרי שהצרות הם סבת הכח הדמיוני מדרכו הרעה והכחות להפך. [מבאר שזקני ת"ח הדע מתיישת כי הדמין חלש יותר ומאפשר לשכל לנווט את החיים].

(דרשות הר"ן, דרוש י נוסח ב)

ויש להבין למה, הלא עמי הארץ זקנים בעלי תחבולות וערמה למאוד, אבל נודע כי תלמיד חכם בורר לעצמו עולם הבא והפסיד עולם הזה, כדרכה של תורה מעט תענוג מעט שינה וכדומה, ומלבד כי רובי תלמידי חכמים דחיקא להם שעתא למאוד וחסירי מזון, אבל בכל זאת החכים לעשות להחליף עולם עובר בעולם נצחי, אבל עם הארץ בורר לעצמו העולם הזה להתענג מנועם פריה ומגדיה לנפשו, ולא חש לעולם הבא כלל, וזוהיא שטות גדולה להחליף עולם אמת בעולם תמורה ושקר:
והנה דרך משל, התלמיד חכם ועם הארץ שניהם בני כ', וא"כ לפי טבע שנות זקנה יחיו עוד נ' שנה, וא"כ תלמיד חכם עשה חכמה כי החליף נ' שנה בעולם נצחי, ועם הארץ עשה שטות שהמיר נצחי ולקח לעצמו נ' שנה עולם שקר. והנה כאשר יזקין יגיע לשלשים, א"כ הרי חכמתו יותר טובה, שעתה אין לו רק מ' שנה ומחליפן בעולם נצחי, ולעומת זה עם הארץ שטותו יותר גדולה, שמחליף נצחי במ' שנה, וכן תמיד מיום ליום, כאשר יזקין התלמיד חכם משא ומתן שלו יותר טוב, ועם הארץ כל יום ויום שמתקרב למיתתו בחירתו שלו יותר גרועה, ולכך אמרו שתלמיד חכם מוסיף חכמה יום ביומו, ועם הארץ מוסיף טפשות יום ביומו, ואיך לא תחוסו על הזמן, אם דרך משל זמנך קצוב למות ביום א', ואחד יאמר לך הנני נותן לך מאה אלפים דינרי זהב ותמות יום אחד קודם לזה, ידעתי כי לא תקחם בכל הון, וא"כ שכל כך יקר בעיני האדם יום אחד, יאמר נא איך יאבד יום אחד לבטלה, והרי שוטה זה מאבד אלפים דינרי זהב, ע"ז יקרא שוטה שמאבד מה שנותנים לו (חגיגה ד), כי מתת ה' הוא לברואיו הזמן יקר הנבראים, כי בו יזכה אדם ארחו לדעת ה' ולהשיג שלמותו, ולבוא לחקור תבונות ולתקן מצעדיו צעדי גבר, בו ינחיל חיים הנצחיים, כי כל קנין השלמות בזה העולם... [תלמידי חכמים מחליפים את זמנם בעולם נצחי, ואילו עמי ארצות מחליפים עולם נצחי בענייני העולם הזה. ואם כן בכל רגע ורגע אלה מחכימים ואלה - להיפך.]

(יערות דבש חלק ראשון - דרוש ד)

...גם בזה הרווחנו, מה שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה, ויתמעטו הרגשותיו. הגם שאמרו רבותינו ז"ל (סוף מסכת קנין) זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתיישבת, לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת, ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס.
ולפי ההקדמה האיר ה' עין בדבר זה כי לצד שנסתלקו כל חלקי הנפש אין כח במועט הנשאר לעשות כשיעור הכל, גם לא תעמוד הגוף ויכבד קצתו על קצתו, לצד מיעוט המניק והזן, שהיא הנפש, וישוב כדעת קטן. [מבאר כי בניגוד לזקני עמי הארצות, דעתם של זקני התורה אינה מיטרפת, אך הכוח השכלי אכן נחלש.]

(אור החיים בראשית מז, כט)

[אצל צעירים, כוחות הגוף חזקים וכוחות הנפש חלשים. ואצל זקנים - להיפך. כוחות הנפש קרויים "תלמידי חכמים" - הם מיושבים יותר בעת הזקנה. ואילו כוחות הגוף קרויים "עמי הארץ", וכל זמן שמזקינים, כוחות אלו נחלשים.]

(רבי יהודה זילברט, תושע יהודה, דף יט ע"ב) לטקסט

[עם הארץ אוהב רק את עצמו, לא את בני האדם. לכן ככל שהוא מזקין, לבו מצטמק עוד ועוד, ואין לו הרגשה אפילו לבני ביתו, רק על הנאות עצמו. "דעתן מיטרפת" - שאין להם דעת אחרת אלא רק דעת עצמיותם, ודעתם מיטרפת בעצמיותם. אבל מי שעוסק בתורה, ולבו מלא אהבה לאחיו, גם כשהוא מזקין הוא מראה אהבה, ומרגיש בצער אחרים, וזו שיבה טובה, ולכן אין להם סימני זקנה של דעת עצמיות המטורפת. דרך בעלי לב טוב שבימי זקנותם שגופם תשש, שוכחים לגמרי את עצמיותם, ולבם מתרחב עוד כלפי אחיהם.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 223-224) לטקסט

זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה

[על פניו של אדם ניכר אם הוא צדיק או רשע. זקני עמי הארץ, כשהם מזקינין, הדעת שקנו מנערותם ומפחזותם, מטורפת עליהן, ועל פניהם ניכר שהוא מטורף. "מסיר שפה" - רשע דרכו לדבר כאילו הוא צדיק. אבל כשיזקין, כבר אין לו שפה לנאום את נאומו, ואז יהיה ניכר לכל טירוף דעתו. "וטעם זקנים יקח" - ואילו זקן שקנה חכמה, אף שאינו יודע לנאום, מכל מקום הכל יודעים את טיב דבריו. זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת - על פניו ניכר שהוא צדיק. "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" - כל הימים שחיו ומעשיהם שהטיבו לזולת ולבשו את עצמם בחכמה ובתבונה.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף נז ע"ב) 119 לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300