טז ע"א

ששמשי מוחק
1

והטעם שלא היה תיכף למרדכי יקר, הוא כי מרדכי לא ביקש זה, כי מרדכי יתיב בהאי פחדא כל היום, כי המה חשבו מחשבות רעות עצות עמוקות לאבד אחשורוש ואסתר, רק הם לא הבינו ולא ידעו שמרדכי היהודי ידע בלשונם, ובמרדכי כתיב "בכל יום מתהלך לדעת שלום אסתר", והיינו שהיה מתהלך לבקר בפתחי עבדי המלך ולשמוע מה ידברו, כי הם לא פחדו ממנו כי לא חשבו שהוא מכיר לשון זולת עברי, ואילו היה נעשה לו יקר, נתפרסם הדבר, ולכך לא ביקש דבר. ולכך אמרו חז"ל ששמשי מחקו, ולכאורה קשה, אטו בשופטני עסקינן שסופר המלך ימחוק מספרי המלך אשר לא כדת? אבל לפמ"ש ניחא, כיון שלא ביקש יקר, א"כ רצונו של אדם הוא כבודו ובידיעתו מחקו. ואחשורוש הרגיש בזה, ולכך אמר סתם "למי אשר המלך חפץ ביקרו", ולא אמר שהוא גמול לו אשר הציל למלך, כי לא רצה לפרסם הענין שמרדכי מגליא רזיא.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ח בסופו)

הכין לו תנא לו הכין
4

אמרו חז"ל "לומר למלך לתלות מרדכי על העץ אשר הכין לו", תנא לו הכין... כי ביוסיפון לרומים, וכן הנוצרים בביבולי, שבהם נוסח האגרת השניה שכתב אחשורוש להשיב ספרי המן, נאמר בה, כי כוונת המן היה להרוג את אחשורוש, כאשר יהיה משולל מאסתר ומרדכי ע"ש. ואגרת זו כתב מרדכי ח"ו לשקר, אבל ידעו כי זו היתה כוונת המן. וא"כ העץ גבוה נ' שעשו לתלות בו ראשי עם לעשות בו פומבי לכל כנודע, הכין המן לתלות עליו אחשורוש, ואחר כך חשב לתלות בו מרדכי. וזהו "לומר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו", הרצון, לו - למלך, כי בתחילה הכין אותו לתלות בו המלך. וזה מאמר הגמרא תנא לו., פירוש לאחשורוש, ומלת לו מוסב על המלך.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

[המדרש (אסתר רבה) דורש על זה את הפסוק (תהלים פרק ז פסוק יד) "ולו הכין כלי מות". ויש לפרש לפי זה את המשך הפסוקים שם "חציו לדולקים יפעל", בתמיהה - הייתכן שחיצי המן יפעלו ויצליחו נגד ישראל המדליקים נרות ללימוד תורה והמדליקים מנורה בבהמ"ק? "בור כרה ויחפרהו" (שם, טז) - מה שעשה הסכם חריץ ותל עם אחשורוש, "ויפל בשחת יפעל". וכן לפי השיטה [ראה בשמו לעיל ז ע"א] שהמן לא קנה את ישראל אלא רק עמל לכלותם, "ישוב עמלו בראשו" (שם, יז). "אודה ה' כצדקו ואזמרה שם ה' עליון" (שם, יח) - נשאר לנו מזה קריאת המגילה ביום ובלילה, שלומדים מ"למען יזמרך וכו' אודך" (לעיל ג ע"א).]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף מז ע"ג-ע"ד) לטקסט

הכין לו תנא לו הכין וכו' ויאמר חרבונה וכו' אף חרבונה רשע באותה עצה היה
4-47

בעונות הרבים צרי ישראל רבים, עד שאמרו שגם חרבונה היה אויב למרדכי, רק משנאתו להמן אמר כן. ונראה דלמדו כן, דמה ביקש בזה באמרו למלך כי העץ העומד בבית המן "גבוה חמישים אמה" אמה, מה נפקא מינה אם גבוה או נמוך? אבל ידוע כי מנימוסי מלכות, אם שרי מלך הקרובים למלכות מגיע להם משפט למות, אינם נהרגים פומבי, כי זהו גנאי למלך, רק בהצנע בחדרי חדרים. ולכך זה חרבונה לא ביקש להצדיק את מרדכי כי אין לו משפט מות, אדרבה, זהו נכון שחייב מיתה, כי עבר מצוות מלך, רק הואיל הוא משרי מלך ודיבר טוב עליו, אינו ראוי שיהיה נדון בפומבי ויהיה למלך ללעג, ולא יאתו עוד אנשים להציל למלך מרעתו, כי יאמרו מה עשה מרדכי ומה הגיע לו, רק היה לו לדונו בצנעה. אבל הוא עשה עץ גבוה נו"ן אמה לתלות עליו, שיהיה לעין רואה לכל בני עיר מרחוק, וזוהיא מרידה במלך. ונתכוון לרעת שניהם, והבן. ובאמת המן עשה עץ גבוה נו"ן, היינו כמ"ש כי מרחיקים הקברות מהעיר נו"ן אמה מפני ריח רע [ב"ב כה ע"א], והוא ביקש להרגו בתוך עיר, ולכך הרחיק הגביה נו"ן אמה, ודא ודא אחת היא. אך ידוע [ילקוט ראובני אמור בשם ציוני] צדיקים אף במותם אין להם ריח רע, אדרבה מעלים ריח כבשמים, ולכך אילו היה העץ למרדכי, לא היה צריך גבוה כל כך, רק הואיל והיה להמן הרשע, הוצרך הגובה הזה. וזוהיא כוונת מאמר חז"ל על העץ אשר הכין לו, תנא לו הכין... דלמרדכי אין צריך הכנה בעץ גבוה כל כך, רק כל הכנה היתה להיות שהוא יהיה הנתלה, וצריך גבוה כך.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן
8-9

בֶּן קִישׁ הִקִּישׁ דַּלְתוֹת בֵּית הַסֵּפֶר. וַיְּכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר (יונה ג, ו). רִבֵּץ תִּינוֹקוֹת לְפָנָיו יָמִים שְׁלֹשָׁה צָמִים וּמֻכְפָּנִים. בְּקוֹל יַעֲקֹב לַחֲלוֹשׁ יְדֵי עַז פָּנִים.

(סליחות לתענית אסתר)

מרדכי, כי ראה שהמן גובר, ולא ראה לכבשו כי אם בתורה, וכמ"ש בתרגום שני, כי לקח תינוקות מבית רבן ולמד עמם, ובכל מקום היה תורה, וכן דרשינן "ליהודים היתה אורה" - זו תורה [מגילה טז ע"ב], כי התורה היא מגינה, והיא כתריס בפני פורענות. ולכך בכל צרתם לא זזו מכותלי בית המדרש, ואפילו בשעה שבא המן למרדכי וחשב מרדכי כי בנפשו הוא, היה לומד הלכות עומר.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

במ"ש דהיה עוסק בהלכות עומר והלכות קמיצה. ויש להבין מה זה שעסק בהלכות קמיצה, מה נשתנה זה מכל קרבנות?... מרדכי נסתפק אי גם עליו נגזרה גזירה משמים וא"כ תפלתו קשה או לא [עיין בשמו לקמן בענין שב לשקו]. והיה הענין לחקור סיבת גזירת המן, כי במדרש [אסתר רבה פרשה ז, כה] מבואר כי גזירת המן בשביל מכירת יוסף: אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל, אף "המלך והמן ישבו לשתות" וכו'. וא"כ יש כאן ספק, בנימין דלא היה בהסכמה ההוא וחף מפשע, אם גם בניו בכלל העוון או לא? ודבר זה יובחן מן שקלים, דמבואר ג"כ במדרש [בראשית רבה פרשה ד, יז] דהיה בשביל מכירת יוסף דמכרו בה' שקלים, לכל אחד מחצית שקל, ומכל מקום חייב יוסף ובנימין ליתן שקלים. אך אם אמרינן דכהנים ולוים פטורים משקלים, שמע מינה דאין הטעם משום מכירת יוסף, דא"כ לוי היה בראש כנודע.
ומבואר במשנה דשקלים [פ"א מ"ד] כי טענת כהנים אם הם מביאים שקלים א"כ עומר שלהם, ואיך תהיה נקמצת "כל מנחת כהן כליל תהיה" וכו'. וא"ש, כי מרדכי עסק בקמיצת עומר, שמע מינה דכהנים פטורים, ועל כרחך דשקלים לא היו בשביל מכירת יוסף. אם כן שפיר י"ל דבנימין לא יענש כי לא היה בכלל מכירה כנ"ל. ולכך הוא ואסתר דבאים מבנימין חופשים מגזירה, ושפיר שלח לאסתר לבקש, וגם הוא שב לשקו ותעניתו להתפלל, כי לא עליהם הגזירה משמים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

"בית יעקב אש" הוא על ידי תורה, ד"הלא כה דברי כאש נאום ה'" [ירמיה כג, כט], ולכך למד מרדכי תורה, ובזה "כל לשון תקום למשפט תרשיע".

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

העומר נקצר מן התבואה החדשה, ועד אז אסור לאכול חדש ואסור אפילו לקוצרו, כמו שכתב הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ז, יג): "אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר". בזה מכריזים אנו שה' נותן לחם לכל בשר, אליו עינינו תלויות, לתבואה הזאת, לברכותיו, לטלליו ולגשמיו. על כן, הקצירה הראשונה ניתנת לו בקרבן מנחה, כהודעה שקוינו לו באמונה ובבטחון, וכהודאה ותודה על שבירך אותנו בקציר זה. דבר זה רמוז גם בדין שעומר זה בא מן השעורים (מנחות סח:), שהם מאכל בהמה... הקב"ה רצה לרמוז לנו בתחילת התבואה החדשה, שהאדם כמו הבהמה, תלוי בחסדי ה'... וכן אמרו חז"ל (ויקרא רבה כח, ג): "...יהיב לכון כולא ולית אתון צריכין ליה מן הדין, 'שבועֹת חוקות קציר ישמר לנו' (ירמיהו ה, כד) - ישמור לנו מרוחות רעות ומטללין רעים. ואימתי? באלו שבע שבועות שבין פסח לעצרת". פירוש: אל תחשבו שכיון שהחורף חלף והיו גשמים ויש כבר תבואה, אין עוד צורך להתפלל אל ה' על תבואה זו, שהרי אפילו כאשר יש תבואה, אם בתקופת הקציר יֵרדו גשמים ויהיו רוחות רעות וטללים רעים, התבואה תלך לאבדון... ומשום כך מניפים את מנחת העומר, כפי שאמרו חז"ל (ויקרא רבה כח, ה): "...מוליך ומביא כדי לבטל רוחות קשות, מעלה ומוריד כדי לבטל טללים קשים".
היסוד העיקרי כאן הוא שהאמונה קבועה במנחת העומר, כי מנחה בכלל מסמלת אמונה, כמו שאמרו חז"ל (מנחות קד:): "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש' ["ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'" (ויקרא ב, א)]? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה - עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". כלומר, העני, שקשה לו להביא אפילו קמח למנחה, ומ"מ הוא מקריב מנחה בבטחון שהקב"ה יפרנס אותו, מחשיב לו הקב"ה את הבטחון הזה כמסירות נפש, שהיא שיא ושלמות הבטחון. ומאחר שמנחת העומר מסמלת את הבטחון בה', בחר מרדכי ללמוד וללמד דוקא עליה כאשר ריחפה גזירת המן על ראשם של ישראל, כדברי חז"ל...: "אזל [המן] אשכחיה [למרדכי], דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן... אמר [המן] להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה...". פירוש: מרדכי לימד הלכות קמיצה שלא היו נוהגות אז, שהרי לא היה המקדש קיים, ומכל מקום לימדן מרדכי כאות בטחון שעוד יהיה מקדש, ועוד יהיו ישראל מביאים שם מנחות.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון עמ' שא-שב)

אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן וכו' אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי

[ישראל באותו דור התפעלו מהדבר החדש, שהוזמנו לסעודת אחשורוש יחד עם הגוים, שעד עתה היו שונאיהם. אבל קרבתם לגוים גרמה לגוים לקנא בהם, ובאה גזירת המן. לכן למד מרדכי עם תלמידיו את מצוות העומר, שהוא בא להתיר את החדש, אבל צריך לנפות אותו בי"ג נפות, להוציא ממנו כל פסולת, לבדוק היטב איזה דבר חדש מתירים ומה אסור, ולהניף אותו לפני ה', ומתירים רק דבר חדש שאין בו פסולת או נזק לתורתנו ולעמנו. ואכן מצוות העומר הצילה את ישראל מהמן.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 141) לטקסט

אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי

[עבודת הקמיצה שהיא אחת העבודות הקשות שבמקדש, נעשית במנחה שהיא קרבן עני, ומראה שה' אוהב את קרבן העני והעמיס על הכהנים עבודה קשה יותר מהעבודה של קרבן העשיר. גם המליקה שהיא בקרבן העוף, שהיא קרבן של עני, היא מעבודות הקשות שבמקדש, מטעם זה. ואילו המן התייחס לאדם כמו בהמה או חפץ שנמכר בכסף, ולכן שילם לאחשורוש כסף עבור ישראל. והוא הכיר בזה את טעותו.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 183) לטקסט

אתא מלי קומצי קמחא דידכו
14

וכל מי שמקדים ומזרז ביותר לעשות הסעודה בהשכמה הוא משובח בעיני, וכן כתב מהר"ר איסרל"ן שהוא ורבותיו נהגו בכל השנים עיקר סעודה שחרית. וטעמא דמסתבר הוא, דהא זו הסעודה היא נגד סעודת אסתר שעשתה על המלך, ובודאי היתה הסעודה בעת שדרכן של המלכים לאכול. ובסעודה זו נתלה המן, ונתנו הקדמונים סימן "וישבות המן ממחרת", כלומר המן נתלה במחרתו של פסח שהוא יום שני בעת העומר, כדאיתא ברבות מגילה (אסתר רבה י, ד) שאמר לו המן מלי קומץ עומר שלך כו'. וסימנא מילתא שאמר ממחרת נתלה, שמע מינה שסעודת אסתר היתה במחרת. על כן ירא שמים ישמח בשמחה של מצוה ויתחיל סעודתו במחרת בזמן הסעודה.

(של"ה, מסכת מגילה, פרק נר מצוה אות יא)

אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי
14-15

ויובן גם כן מ"ש במדרש [ילקוט שמעוני אסתר ו] כי כאשר קרב למרדכי להרכיב אותו בסוס המלך, היה מרדכי עוסק בפרשת עומר, א"ל מאין בא זה, א"ל לא מחיטים רק משעורים, א"ל אתי הך ודחיה עשרת אלפים ככרי כסף דידי. ויש להבין למה עסק אז במנחת עומר, ואם כי היה ט"ז בניסן, מאי קמ"ל המדרש בזה? ומה נפקא מינה אי מחיטים או משעורים? ומנא ידע המן שזה דחה עשרת אלפים, דלמא דברים אחרים?
אבל יובן כי באמת צריך טעם, למה נעשה נס כזה על ידי אשה, ואין זה כבודם של ישראל... בימי המן בגלות שהיו ישראלים בתכלית הבוז ופירוד, נתונים בגוים לשבי ולביזה, והיו ארצות ההמה שטופים בזימה למאוד כנודע, מ"מ הנשים היו צדקניות, ולא היה בהן שכולה... ולכך נעשה הנס על ידי אשה, כי בזכותן נעשה כזה, כי הן לא זנו אחרי אחרים. אבל המן וצרי ישראל לא חשבו כזאת, כי חשבו כמו מצרים, אם בגופם שלטו ועם מפוזר ומפורד איך ימלטו מזנות? וידע שא-להים של אלו שונא זימה, ולכך חשב כי יהיו ידיו גוברות, כי ראה ה' בם ערות דבר ושב מאחריהם... והנה ידוע [עיין זוהר ח"ד צז.] הטעם למה מקריבין למחרת הפסח מנחת עומר, הוא מהך טעמא, כי בצאת ישראל ממצרים נחשדו כל הנשים לזונות עם מצרים כהנ"ל, אם בגופן שלטו וכו', ולכך הקריבו מנחת סוטה, מנחת קנאות הבא מן שעורים, ובצאתם ממצרים הוסיפו לשתות מי מרה, הם מים מאררים... ולכך בפסח מנחת עומר, מנחת קנאות כסוטה, שלא חטאו, ואם יחטאו, והיו לאלה בקרב הארץ ח"ו.
ולכן המן שהיתה כל מגמתו שהנשים מלאות זימה, ועל ידי כן חשב שה' סר מאתם, כי הוא שונא זימה, ולולי כן ידע שה' ילחם להם, וכבואו אל מרדכי אמר לו מנחת עומר, א"ל משעורים שהוא מנחת סוטה מנחת קנאות, כאומרם שלכך שעורים, היא עשתה מעשה בהמה אף מנחתה מעשה בהמה [סוטה יד ע"א]. וכשמוע המן, אמר זה דחה עשרת אלפים ככר כסף דידי, לשוא שמרתי, אמרתי בידיהם זימה, ועכשיו אני רואה כי בעומר נבדקו הנשים. ואף בימי מרדכי ואסתר קרבו בבית המקדש, כי מזמן כורש הראשון כבר קרבו, כמ"ש [מגילה י.] מקריבין אף על פי שאין בית, כי מימי כורש הראשון התחילו להקריב אף שלא נגמר בנינו... אך הוסיף ביותר, כי מבואר במדרש [אסתר רבה ז, ט] לפי גירסא ישנה, דאמר המן שרצונו ליתן בעד כל איש ישראל מאה שקלים... כי ערך ישראל חמשים שקל בשקל הקודש, ושקל הקודש כפול משקלים סתם, ולכך נתן ק' שקלים, ועיין מ"ש, כי ככרות המן משל פרס היו כבדים ביותר מככרות האמורות במשכן, כי בפרס היו ככרות משקלן יותר, ולכך נתן בעד כל אחד מאה שקלים. והנה המן הוציא שם רע על בנות ישראל לזנות תחת בעליהן, ושקר ענה בם, כאשר מנחת עומר מנחת קנאות מעידה, והמוציא שם רע ענשו מאה שקלים, וא"כ חזר המנין ליו"ד אלפים ככרי כסף, ולכך אמר אתי עומר ודחי יו"ד אלפים ככרי כסף דידי.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

כחות החיצונים שמהם הפורענות באה לעולם, כשישראל מחוברין לאביהן שבשמים בהכרח שכחות החיצונים בורחים משם... הוא מה שאמר המן אייתי מלא קומצי דידכו ודחה עשרה אלפי ככרי כספא דידי, כי הקומץ נקרא בלשון הכתוב "אזכרתה", ובאמצעות הקומץ נעשה הכל מחובר לגבוה. וזהו לשון "עומר", שהוא לשון קיבוץ וקישור כמו עומרי תבואה, וזה עצמו שדחה את שקלי המן.

(שם משמואל, פרשת ויקרא, שנת תרע"ו, עמ' לח)

עמלק תמצית הרע של עשו, וכחו היה נמי בפנימיות... כתיב "ותלבש אסתר מלכות", ואמרו ז"ל שלבשתה רוה"ק[לעיל טו ע"א], היינו שהגיעה כ"כ לרום מעלתה הנסתרת פנימיות שבפנימיות עד שרוה"ק שהוא נמי כח פנימי היה כלבוש אצלה, ומכלל שהיא עצמה הגיעה לרום מעלה יותר ויותר, ושמה השיגה שאלתה. וזה עצמו שאמר המן אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי, דאגודת האצבעות רומזת לכניסת היהודים לצום, והמלא שבתוכם רומז לפנימיות, והוא שדחה לכחו של עמלק, כח פנימי רע כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת צו, פסח, שנת תרע"ט, עמ' קמז-קמח)

אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי וכו' עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי
14-15

יש להבין, במה שאמרו כי המן אמר אתיא מלא קומצא דידכו ודחי יו"ד אלפים ככר כסף דידי, מה ענין קומץ שהוא קרבן לה', מן יו"ד אלפים ככר שנתן למלך אחשורוש? וחברותא כלפי שמיא? ואם יתן איש מתנה למלך בשר ודם הירצה לה'? וכן אמרו [שם יג ע"ב]: גלוי וידוע שעתיד המן וכו' לפיכך הקדים - מה זו קדימה? זהו שקלים לקרבנות וזהו למלך טפש ורשע. וגם לא מצינו בקרא שנתן, הלא אמר "הכסף נתון לך"? אבל הענין כי אמר "הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך", כך פירושו הכסף והעם, שבשניהם תעשה כטוב בעיניך, ותכלית הטוב לחלקם לעניים, וכן אומות העולם יודעים כי מצות צדקה רבה, ולמדו מנבוכדנצר מלכא, "וחטאך בצדקה פרוק" [דניאל ד, כד], ואמרו חז"ל [ב"ב י ע"ב] "צדקה תרומם גוי". וזהו שהיה טוב בעיני כל השרים לחלקם לעניים. וכן עשה המן, וחשב שזהו יותר מכל קרבנות, דכתיב "ונבחר לה' מזבח". ולכך תמה שאיך מלא קומצא קרבן ידחה יו"ד אלפים ככר כסף לעניים, שהוא טוב בעיני ה' מכל הקרבנות? ולכך השיב מרדכי כי הצדקה מיוחסת לי, כי הכל שלי, עבד שקנה נכסים וכו'. וא"כ שכל בטחון המן שיצליח היה הואיל פיזר נתן לאביונים כהנ"ל, ולכך בעת הזכרת הנס צריך מתנות לאביונים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

כי סליק בעט ביה וכו' בדידכו כתיב ואתה על במותימו תדרוך
24-26

"ואתה על במותימו תדרוֹך" -...אתה, בעזרת ה' ובישועתו, תפיל ותשפיל את גאוות הגוים ואת אליליהם יחד, ותדרוך על במותיהם, על כל המקומות הגבוהים והגאים, ותשפיל אותם תחת כף רגליכם... והספרי (פיסקא שנו) מביא: "שנאמר (יהושע י, כד): '...שימו את רגליכם על צוארי [חמשת] המלכים האלה'". ודבר זה אינו רק ברכה, אלא מצוה וחיוב לדרוך על הגוי ולהשפילו עד שיכיר בה' וייכחש לו. ונראה שזאת כוונת חז"ל שאמרו: ...גחין [התכופף המן] וסליק [עלה מרדכי]. כי סליק, בעט [מרדכי] ביה. אמר ליה: לא כתיב לכו: 'בנפוֹל אויבְך אל תשמח'?! אמר ליה: הני מילי בישראל, אבל בדידכו [שרוצים לחלל את השם ולהכחיד את ישראל], כתיב: 'ואתה על במותימו תדרוֹך'! כלומר, שיש חיוב ליהודי לדרוך ולהשפיל את הגוי שמכחיש את גדולת ה' ואת אלוקותו. ולכן אמר הקב"ה (דברים יא, כד): "כל המקום אשר תדרוֹך כף רגלכם בו - לכם יהיה!" מפני שהנצחון - דריכת כף הרגל וכיבוש הגוי - הוא קידוש השם והוכחת גבורתו.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי דברים פרק לג, פסוק כט, עמ' תלד)

וישב מרדכי אל שער המלך וכו' ששב לשקו ולתעניתו
30-31

מאין למדה הגמרא זה? אבל ידוע כי שער המלך היינו לדון דין, כדכתיב [דברים כה, ז] "ועלתה יבמתו השערה", וכהנה רבות במקרא... וזהו "מרדכי יושב בשער", כי ישב שם לשפוט בכל עבדי ומשרתי מלך. וידוע בגמרא [ביצה לו ע"ב] אין דנין ביום טוב. ומבואר בירושלמי [שם] כי מלבד גזירת חכמים שמא יכתוב, היה איסור משום דאתי למנוע משמחת יום טוב. והנה הגמרא ס"ל כמבואר שם, דהיה עוסק בהלכות עומר, דהוה מעשה דהכרזה וכדומה הכל בי"ו ניסן ויום טוב שני של גלויות. וקשה, איך שב לשער לדון ביום טוב? ואם כי עדיין לא נגזרה גזירה שמא יכתוב, מ"מ הא איכא טעם מונע משמחת יו"ט? ולזה קאמר מידי טעמא משום מניעה משמחת יו"ט הוא, הא שב לשקו ותעניתו והתענה ביום טוב ההוא, וא"כ מה מניעת שמחת י"ט שייך בזה, ולכך ישב בשער לשפוט בסנהדרין.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

היפה ענף וכולם כתבו במ"ש וישב מרדכי אל שער המלך, ששב לשקו ותעניתו, כי מרדכי החמיר להוסיף ולהתענות אף ביום ט"ז, אף שכבר תמו שלשה ימי תענית... יש להבין ג"כ, מה צורך היה לנס זה שבלילה נדדה שנת המלך וכו' והרים למרדכי בכבוד, מה צורך היה לנס זה? היה די אם אסתר תבקש על עמה ומולדתה שיחרה אף אחשורוש בהמן ויצו לתלותו, כי לא נתלה בשביל מרדכי רק "על אשר שלח ידו ביהודים", כדכתיב, וא"כ מה צורך לנס הראשון? אבל ידוע מה שאמרו חז"ל [ב"ק צב ע"א]: כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה...
והנה אז היתה כל ישועה על ידי תפלת מרדכי, כדאמרינן [מגילה יב ע"ב]: בן קיש, בן שהקיש דלתי מעלה. וכל זמן שהיה מרדכי בתוך הצרה, לא היתה תפלתו מועילה כל כך לבטל הגזירה ולהשיב מחשבת המן בראשו. ולכך קרה ראשון נס למרדכי, שאז נמלט מרדכי מגזרה, כי לא יתכן לאיש אשר רכב בלבוש וסוס מלכות וקראו לפניו "ככה" וכו' שיפגעו בו להמיתו. ואם כן כאשר נמלט מרדכי מצרה, היתה תפלתו מועילה על ישראל, כי הוא כבר נענה ואינו עוד בגדר אין חבוש וכו'. ולכך כאשר ראה מרדכי שניצל על ידי נפלאות ה', הבין שעכשיו יש מקום לתפלתו, ולכך מיהר לשקו ולתעניתו להפגיע בעד ישראל, כי אז תפלתו מקובלת.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

"וישב מרדכי אל שער המלך כו', אמרו חז"ל ששב לשקו ותעניתו. פי' "וישב, ששב בתשובה. כי כן דרך הצדיק, על ידי שעוזר לו ה' יתברך, מכניע עצמו ביותר על ידי הבושה מלפניו ית'. ומרדכי נצטער שגרם הוא כל הגזירה, ועתה עשה לו ה' יתברך חסד כזה, נתבייש עוד יותר, ושב. כי וודאי אין התשובה ע"י הבושה כמו מקודם, שיש ב' הכנעות, א' ע"י שפלות והב' ע"י גדלות… וזהו ההפרש בין הצדיק לרשע, דכתיב "ויצא המן כו' שמח וטוב לב" ע"י הסעודה, וזה הי' מפלתו. אבל במרדכי נאמר "וישב" כנ"ל. עוד נראה כי מרדכי ידע שה' יתברך יעזור לבני ישראל בוודאי, כמ"ש "רווח והצלה" כו'. וכן כתוב "ידע את כל אשר נעשה" כו', רק שכן דרך כל הצדיקים, שאף שיודעין הישועה, מ"מ יכולין לצעוק בלב שלם ממש כמו אם לא הי' יודע. ולמי שאינו כן, אין מראין לו הישועה באמת. וזה תליא באמונה שלמה, שמבטל כל השכל לה' יתברך, ויודע ומאמין שאין סתירה מכל זה, שהישועה בא ע"י צעקת האדם. אף כי ה' יתברך לא יעזוב בני ישראל בלי ספק, מ"מ צריכין לצעוק בעת צרה, כמ"ש "עת צרה כו' וממנה יושע".

(שפת אמת, לפורים, שנת תרלד)

["וישב מרדכי אל שער המלך" בגימטריא "היה שב לתעניתו" (1288)]

(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 5) לטקסט

טז. כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם אם מזרע היהודים מרדכי וגו'
32-33

ואמרו ויאמרו לו חכמיו - אפילו מאומות העולם אם אמר חכמה נקרא חכם, שאמרו לו אם מיהודים הוא, אם התחיל ליפול לפניו "נפול תפול" וכו'. יש להבין מה דבר חכמה יש בזה, ומה היתה שאלת המן, ומה היתה התשובה. אבל הענין אמרו [בראשית רבה עה, ו]: אין עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל, שנאמר "והיה בית עשו לקש ובית יוסף להבה", ומקשינן: הא כתיב "בית יעקב אש" ואף זה כדאי לשרוף קש. ותירץ כי ודאי פשיטא אם כבר החל עשו ליפול, כל בני יעקב גוברים עליו, אבל תחילת הנפילה צריכה על ידי יוסף, ולכך נמשל ללהבה, שמתחלת הדליקה, ואחר כך "בית יעקב אש", לגמור השריפה. ולכך נאמר ביהודה [בראשית מט, ח] "ידך בעורף אויבך", היינו שכבר התחיל לנוס, ואמרינן [סוטה מד ע"ב] תחילת נפילה ניסה, אז יהודה ג"כ גובר לגבור בידו החזקה. והנה כתבו המפרשים על מרדכי שנקרא "איש יהודי", כי אצל המן היו כל הגולים עם יכניה מירושלים, ששם מושב שבט יהודה, נקראים יהודים, כי רובם היו יהודים, והיה אצל המן מתואר לשבט יהודה, ע"ש ברש"י [אסתר ב, ה, ד"ה איש] ואבן עזרא ויתר מפרשים. ומזה תבין כי המן הלך אחר שיחות המון וחשבהו ליהודי, דכתיב "מרדכי היהודי", וא"כ לא פחד לנפשו, כי ידע כי אין לזרע עשו פחד רק מבניה של רחל. אבל הם השיבו לו דבר חכמה, אמת אם כבר לא החלות ליפול, אבל כיון דניכר דמשמים נלחמו בך שהחילות ליפול, אף שהוא מזרע יהודה נפול תפול לפניו, כיון דכבר החילות ליפול, וזהו דבר שאמרו לו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם
32-33

ב"ר פפ"ט [ו]... "ד"א 'וישלח ויקרא' (בראשית מא, ח) - להודיעך שכל אומה ואומה שהיא עומדת בעולם מעמדת ה' חכמים שישמשו אותה ולא עוד אלא נתן בה הקב"ה שלשה דברים חכמה ובינה וגבורה...", והעיר שם רבינו: "ע' רש"י דברים ל' ג' וע' מגילה טז: אפי' באוה"ע נקרא חכם".

(שיחות הרב צבי יהודה, נצבים וילך, עמ' 461, הערה 79)

כי נפל תפול לפניו וכו' כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים
35-37

אמרו נפל תפול לפניו, שתי נפילות הללו למה, אלא אמרו הם נמשלים לעפר והם נמשלים לכוכבים, כשהם יורדים עד לעפר, וכשהם עולים עד לכוכבים. והדבר בעצמו תמוה, מה פירושם של דברים הללו, ומה ענינם בעצתם להמן?... הענין, לא ייגאלו ישראל עד דשכיבתא לעפרא, והיינו אדם שהוא יושב על כסא יכול לנפול על הדום, ומן הדום יכול ליפול על קרקע, אבל על קרקע כשנפל תו לא יוכל ליפול יותר, כי הוא בתכלית השפלות ונמיכות... וזהו הדבר שאמרו יועצי המן: כשהם נופלים עד ארץ ותהיה תכלית הנפילה, כי משם תו אי אפשר לנפול, ואז כשהם מגיעים למידה זו, אז עולים עד כוכבים. לכך ישראל נפלו בתכלית נפילה שנגזר עליהם כליון אז יעלו, ולולי שהיית מסבב עליהם נפילה כל כך לא היתה סיבה להיות עולים. וזהו מאמרם "אם מזרע יהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו, כי נפול", פירוש שכבר נפל בתכלית נפילה, אזי "תפול לפניו" - אילו לא נפל כל כך, לא נפלת לפניו, אבל כשנפל כל כך הרי מתחילה עלייתו. וכן תמיד כשאנו בתכלית השפלות מתחילה העלייה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט בסופו)

אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים
36

הנפשות של הדומם, הצומח, החי והמדבר, בכלליותם קשורות הן זו בזו, ובפרטיות צביונן הן הולכות ומתחלקות אלו מאלו. כל מה שהמדרגה היא יותר נמוכה, הכללות יותר פועלת עליה מהפרטיות. והפרטיות הדוממת היא מצד הנפשיות כמעט כאלו אינה, ונבלעת היא בעיקרה בהכלליות של נפש הדומם. בצומח, מתחילה כבר הפרטיות להיות מוכרה לפי המינים, והפרטיות האישית היא כמעט בלועה כולה בהמיניות. ובחי מתגלה כבר איזה רושם של פרטיות אישית, ומכל מקום רובה היא מובלעה בהמין, וזהו הגורם את השיווי של כל ארחות החיים המיניים שבבעלי החיים, וכיוון הפעולות שבבעלי החיים החברותיים, כהדבורים וכיוצא בו. והחילוק הגמור האישי מוצא הוא מקומו בהאדם. וחוזר אחר כך יסוד האחדות להתגלות בכנסת ישראל, שמעוצם עלייתה קנתה לה הנפשיות הכללית של האומה את היתרון הכללי אשר בדומם, בצומח, ובחי. אומה זו נמשלה לעפר, וזו היא עצמה מעלתה העליונה שנמשלה גם כן לכוכבים, ו"רבבה כצמח השדה נתתיך", ו"אתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם", אתם קרוים אדם, שסגולת הדוממיות הטובה והמופלאה נשארה בה, מראש צורים, שאמר "ואנכי עפר ואפר", "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ח אות פח = אורות הקודש, חלק ב, עמ' תיד)

[כמו שכוכבים מאירים רק בלילה, כך ישראל ניכרים כישראל רק בשעת הגלות, כשצר להם, אבל כשיש שווי זכויות, הם עוזבים את התורה ולא ניכרים כישראל. וכן רק כשהם כעפר הארץ, שהגוים דורכים עליהם, רק אז שומרים את התורה וניכרים כישראל.]

(רבי גדליה סילברסטון, משמחי לב, עמ' 20) לטקסט

כשהן יורדין יורדין עד עפר
37

...ומיוחדים בזה ישראל עם קדושו שכשהם עולים עולים עד לכוכבים, וכשהם יורדים יורדים עד עפר. וראוי לשים לב וכי לא די במה שאינם עולים, אלא שעוד צריכים להיות יורדים עד עפר? אולם הירידה הלזו אינה לשם ירידה אלא לשם חזרתה להשורש, דהנה יסוד הגידול לקוח משרשו, מראשית יצירתו, שמיד כשנוצר ניתן בו כח הגידול, וכל פעם שנצרך להתגדל צריך לשוב לראשיתו לשאוף משם כח גידולו, שהרי יצירה בלא כח גידול אינה נחשבת ליצירה, ואף גם הדומם יש בו כח מכשיר לגידול דברים אחרים, כמו העפר שיש בו כח לגדל זרעים וצמחים וכיוצא. באופן שבלי השורש הראשי בעת התחוללותו אין שום מציאות של גידול, ולהיות שהושם בכל דבר כח דוחף לגידולו, לכן הוא חוזר תמיד אל שרשו הראשי ומבקש את גידולו. וכשיודעים ומשתמשים בירידה זו לביקוש צד הגידול - מתגדלים ופורחים. אולם אם אין ידיעה כזו, הרי זה לירידה, כי כל זמן שאינם מוצאים את צד הגידול, הרי כח הדוחף הלזה מורידו ביותר לשרשו, שיסודו הוא ביקוש וחיפוש אחרי גידולו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ב פ"ו מ"ב, עמ' רלח)

כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים
37

צריך אני להודיע ענין אדם הבחיריי הכולל עליונים ותחתונים, כשהוא עולה עולה עד למעלה וכשהוא יורד יורד עד למטה מטה מטה, דוגמא למה שאמרו במסכת מגילה אומה זו משולה לכוכבים ומשולים לעפר, כשהן עולין עולין וכו'. והענין, דע כי זה לעומת זה עשה אלהים, כמו שהואצל אצילות קודש סוד האחדות הנקרא אדם העליון, כמו שנאמר, "ועל הכסא דמות אדם", כן עשה אדם בליעל שהוא כקוף בפני אדם, והוא הנקרא עולם הקליפות יש בו עשר ספירות ושבעה היכלות. וכמו ד"ו פרצופין בתפארת ומלכות כולל אצילות הקודש, כן בקליפה סמאל ולילית בר מינן. ושמותיהן ועניניהן מבואר בארוכה בפרדס בשער התמורות.

(של"ה, תולדות אדם, בית ישראל (תליתאה) אות יג)

עיקר הנבראים הוא האדם, ועיקר האדם - כנסת ישראל... צריכים אנו להבחין באדם שתי בחינות הפכיות שיש לו, והוא מה שאמרו ז"ל (ויקרא רבה יד, א), "זכה, אומרים לו, אתה קדמת לכל מעשי בראשית, לא זכה, אומרים לו, יתוש קדמך". וזה, שאין יש בריה כל כך עלולה לרע כמו האדם, שיש באפשרותו לחטוא ולמרוד ח"ו, ויצר לב האדם רע מנעוריו, מה שאין כן לשום בריה אחרת. אך מצד אחר, כשהוא נתקן ונשלם, הוא המתנשא לכל לראש, ולו מגיע ההתדבק בו ית"ש; וכל שאר הבריות תלויות בו... וכן אמרו על ישראל שהם ככוכבי השמים וכעפר הארץ לרום ולעומק. והיינו, כי באמת גזרה החכמה העליונה לעשות מציאות האדם לפי אמתת ענינו נכבד ונעלה מאד, אלא שהשפילו תחילה כדי שישלוט בו הרע הזה, ובזמן שהוא שפל - הוא שפל מכל הנבראים, ששולט בו הרע, שאינו שולט בכל בריה אחרת. אך כשכבר נתקן ונשלם - חוזר לגובה יקר ענינו באמת, ואז הוא נישא ונעלה מן הכל, ועולה למדרגה שאין שום אחד מן הנבראים מגיע לה.

(רמח"ל, דעת תבונות, אות קנח)

ואחר כך ניחם אותו במה שאמר שאינו יודע מה יניח אחריו אם חכם אם כסיל, וזה נמשך לו ממה שאמר לו קודם "והיה זרעך כעפר הארץ" המשולים לעפר, אשר נמצא בו שני הבחינות, כי הן הכל נעשה מן העפר אפילו גלגל חמה, כאמור בדברי חז"ל (בראשית רבה יב, יא), והוא מעלה נפלאה שכל הנעשה על הארץ הכל יעשה מהם ובכוחם שהם ימשיכו על הארץ כל הברכות וכל ההשפעות הטובות. אבל עוד אמרו כשהם נופלין נופלין עד לעפר, והוא בחינה הגרוע למאוד, והוא בחינת רוח הבהמה "היורדת היא למטה לארץ", ולא כ"רוח בני אדם העולה הוא למעלה" (קהלת ג, יא). על כן אמר לו עתה "הבט נא השמימה וספור הכוכבים", והמשילם לכוכבי השמים אשר כשהן עולין עולין עד לשמים, ואף אם הם על הארץ, הנה ראשם מגיע השמימה, וזכה לזה ממה שהוא השפיל עצמו עד לארץ לומר שאין מגיע לו כי אם מתנת חנם בבחינת עפר ואפר, והכיר חסדי הבורא יתברך על הנבראים שהכל בחסד והכל בטובה עמהם, קיים בו הבורא יתברך "מקים מעפר דל" והגביהו למעלה מן הרקיע והמשיל בניו לכוכבים שיעלו למעלה למעלה. אמן ואמן.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת לך לך, פרק טו, פסוק ד)

"וכחול אשר על שפת הים" - הנה על דבר הריבוי, לכאורה היה די באומרו "ככוכבי השמים" ולא יכפיל הקב"ה דבריו חנם. ואולם דבר גדול מאוד הבטיח לו הבורא יתברך בזה. כי הנה חז"ל אמרו ישראל נמשלו לכוכבי השמים ולעפר הארץ כשהם עולין עולין עד לרקיע וכשהם נופלין נופלין עד לארץ. והנה דבר זה לא היה באפשרי להבטיח לאברהם שלא יפלו לארץ, כי זה מעשה בני אדם הוא, אם יריעו מעשיהם ממילא בודאי נופלים, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [לקמן כה ע"א]. ומיד כאשר הם פורקים מעליהם עול תורה ומצוות ומתרשלין מעבודתו יתברך, מתקיים בהם (בראשית כז, מ) "והיה כאשר תריד ופרקת עולו" וגו'. ואמנם זה הבטיחו בוראנו... אשר אפילו כאשר יפלו עד לארץ, יהיו "כחול אשר על שפת הים", אשר זה החול הוא גבול סביב לים וכל הרעש הנעשה בהים, בהמות ים לגליו, לא יוכל לעבור זה מעט החול בשום אופן, כי כן צוהו הקב"ה ושם חול גבול סביב לים, ומעט החול הזה משביח שאון ימים ומשבר הגלים הבאים להציף העולם. כן בית ישראל, אף שהם בין האומות רק כמעט החול נגד הים הגדול וגליו הנוראים, מכל מקום לא יוכלו לעבור עליהם לכלותם ח"ו... כן זרעך, אף בעת אשר יהיו כעפר הארץ, לא יהיו כעפר הנדוש והיו למרמס עד אשר ידוש והיה לאפס ואין. לא כן, רק "כחול אשר על שפת הים", כאמור.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת וירא, פרק כב פסוק יז)

היסורין הם לטובה גדולה מאוד מאוד... וכולם הם על צד החסד והטוב האמיתי, והוא בחינת הצדיקים שתחילתן יסורין וסופן שלוה, כי הטובה שאחרי היסורין היא טובה השלמה שבשלמות וטובה למאוד. ועל כן אמר הכתוב (עמוס ה, ב) "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", ואמרו חז"ל (ברכות ד ע"ב): נפלה, ולא תוסיף ליפול עוד, קום בתולת ישראל. כלומר כשישראל יפלו בתכלית הנפילה, שאין נפילה עוד אחריה, אז "קום בתולת ישראל", כי מוכרחין להיות בבחינת צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה. ועל כן אמרו ז"ל כשישראל נופלין, נופלין עד לארץ וכשהם עולים, עולים עד לרקיע, כי אחרי הנפילה אז העלייה הוא בלתי שיעור, ופורחים ועולים עד למעלה מכיפת השמים, כמאמרם ז"ל (שמות רבה א, ט) בפסוק (שמות א, י) "ועלה מן הארץ" - כשישראל הם בירידה התחתונה, מיד הם עולים, "כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו", אז "קומה עזרתה לנו ופדנו" (תהלים מד, כו), והכל כי "משפטיך תהום רבה" - שהקב"ה מדקדק עמם לשלם על כל מה שבידם מפעולות הרע, בכדי שאחר כך יגביה אותם עד שמי שמיא. ולזה אמר לו כאן, כי הנה ודאי זה אני מבטיחך אשר "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך", אך באופן אשר "והיה זרעך כעפר הארץ" - כשקודם יהיה זרעך כעפר הארץ, כי כשהם נופלים נופלים עד לעפר, וכשיהיו בתכלית הנפילה שלא יהיה מקום לנפילה יותר, כי כבר מטה עד לעפר (ואפשר זהו סוד המבואר בזוהר עד דמטי רגלין ברגלין שאין עוד נפילה יותר, והבן), ואז יאמר הקב"ה "התנערי מעפר קומי", "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" וגו', והוא בחינת הגאולה השלימה העתידה להיות במהרה בימינו. ועל כן אמרו חז"ל (דברים רבה א, כ) שהגאולה יהיה בזכות יעקב כמאמר הכתוב (עובדיה א, יח) "בית יעקב" וגו', כי הגאולה צריך להיות בבחינת הרחמים הכלול מחסד ודין, כי בבחינת החסד לבד לא יהיו נגאלין אחרי שאין שם נפילה תחילה, ובבחינת הדין לבד ודאי שקשה הגאולה, ורק בזכות יעקב כלול מחסד ודין, ותחילתן יסורין וסופן שלוה.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת ויצא, פרק כח פסוקים יג-יד)

כשהיו ישראל במצרים היו בירידה התחתונה מאוד... ואחר כך כשעלו ממצרים עלו למעלה למדריגה גבוה ומעולה מאוד, עד שהגיעו בעת מתן תורה לבחינת (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון", כי בני ישראל כשהם יורדים יורדים וכו' וכשהם עולין עולין וכו' כמאמר חז"ל. וכשהם עלו מלמטה ממטה למעלה, כן נעשה למעלה ביחוד המדות הקדושים, אשר נתקרב בחינה התחתונה אשר במטה מטה לרום המעלות אשר במעלה מעלה והיו לאחדים, ונתקשרו ונתבסמו כל העולמות ביחודא שלים... וזה אומרו "אנכי ה' אלהיך", פירוש מה ששמי הוי"ה נעשה בבחינת "אנכי" ביחוד האמת השלם להיותו תואר כלה מאוד נתעלה, הוא "אלהיך" פירוש שעל ידך נעשה זאת... על ידי ש"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" וגו' ועלית מארץ של מצרים שהוא בחינת עפר אשר במצרים, שגם במצרים שהוא הדרגה התחתונה מאוד, ועלית מן הארץ עד למעלה גדולה, וכן נעשה בשמים בחינת אנכי ה' ונתייחדו כל העולמות ביחודא שלים.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת יתרו, פרק כ פסוק ב)

ובבחינה זו נמשלו ישראל לכוכבים ולעפר, ואמרו חז"ל כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לרקיע. כי בחינת נפשם ורוחם שהם בבחינת עליה וירידה, להתהפך מגוונא לגוונא. כשהם עולים עולים עד לרקיע, כי כאשר זוכין להתדבק בבחינת הנשמה אשר למעלה מהם, אז הם נאחזין בסבך בקרן מקום גבוה. כי בחינת הנשמה היא הנאחזת בה' הראשונה שבשם הגדול הוי"ה ברוך הוא, ששם מקום החירות והיובל שאין רע שולט שם כלל, בבחינת "כל הנשמה תהלל י"ה", כי הנשמה ומה שלמעלה ממנה נאחזין בבחינת י"ה שבשם. שחלק הנשמה הוא בה' והחיה ביו"ד ויחידה בקוצו של יו"ד. וזה הכל מקום שאין שום רע שולט שם כי קדושים הם לאלהיהם וזר לא יקרב אליהם. ועל כן כשהם עולים עולים עד שם, מקום החירות, וממילא כל שונאיהם ואויביהם נכנעין ונשברין ונשמדים עדי אובד... ואמנם ח"ו כשהם יורדין יורדין עד לעפר, כי כשהם נגררין אחר מעשה הבהמיות ותאוות הגוף, אז גם הם נכללים בבחינת הגוף שהוא עפר מן הארץ, שרוב בנינו מן העפר, כמו שכתוב ברמב"ם ז"ל (בפרק ד מהלכות יסודי התורה הלכה ד), ונעשין בבחינת נפש הבהמה היורדת היא למטה לארץ. ושם מושלין כל בחינת הרשעים ח"ו והחיצונים, ושם נאמר "לא תגלה ערוה", כי הם נאחזין בבחינה ו"ה שבשם, שיוכל הרע ח"ו להאחז שם ונעשה בחינת ערוה, רע ו"ה כנודע.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת שלח, פרק טו פסוק יט)

מיד כשיצאו ממצרים מטינופת זוהמת עבירות שבידם מעבודה זרה, אז מחמת נפילתם עד כה ללא טוב, יעלו למעלה למעלה עד לקבל התורה. והוא כדמיון ציפור הנמלט מפח, שבעת המלטו יעופף בכח גדול ויתעלה למעלה למעלה כי נמלט מפח יוקשו... ועל כן אמרו חז"ל כשהם נופלים נופלים עד לארץ וכשהם עולין עולין עד לרקיע, כי עבור הנפילה שהוא עד לארץ, על ידי זה יעופפו למעלה עד לרקיע בכח גדול, כי נמלטו כצפור נמלטה מפח יוקשים שמעופף בכח גדול עד למעלה.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת בלק, פרק כג פסוק כא)

צורך של יד החזקה הוא מפני שאנו מוכנים לגדולות ומעלות רמות, ואותן הגדולות לא היה אפשר לנו להגיע להן כי אם כשכבר נהיה אומה שלמה, ראויה להנהגה שלמה ולאושר גדול. על כן השאיפה לגדולות נשארה בנפשותינו. וטבע כל דבר שמתנשא למעלות גדולות, אם ימצא האמצעיים שעל ידם יבוא לאותן המעלות, יהיה גדול ונשגב, ואם לא ימצא המכשירים, יֵרד מערכו בערך גרוע ממי שלא הוכן כלל לגדולות. על כן ישראל, כשהן עולין עולין עד לכוכבים, וכשהם יורדין יורדין עד עפר. על כן, כיון שאנו ראויים לגדולות שהן באות רק בהיותנו אומה שלמה, על כן קודם שבאנו לידי זו השלמות, דהיינו קודם שנתרבו אבותינו במספר שיהיו ראויים להחשב כאומה שלמה, ירדנו מאד עד שבאנו לידי השפלות שהיתה לנו במצרים. וע"כ כיון שירדנו בשפלות, אז, כשנתמלא המספר הראוי, והמכשירים נמצאו לעשות אותנו לעם, היה צריך לזה יד חזקה להוציאנו משפלותנו.

(גנזי ראיה ח"ב = מאורות הראיה - הגדה של פסח, עמ' רטו)

ויש להסביר עוד המאמר הנ"ל בענין קשה סילוקן של צדיקין יותר מחורבן ביהמ"ק וצ"ח קללות שבמשנה תורה משום שנאמר בו ג' לשונות של הפלאה. והוא דידוע שישראל יש להם מעלה וערך גדול, רק כשהם חוטאים הם יורדים ממעלתן ונגרעים בערכם לערך שפל, וכדאמרינן: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים". והנה עונש שהחוטא שהיתה לו מעלה מקבל, מצויר בג' דרכים. האחת, שנלקה וחוזר למעלתו הראשונה כיון שקיבל העונש, וכדאמרינן: כה"ג שחוזר לשררה שהיה בה. ויש חוטא שאינו חוזר לגדולתו גם אחר העונש, אבל מ"מ עצם העונש לא הוריד אותו ממעלתו רק נשאר כפי מה שהיה בשעת חטאו. ויש עוד מין עונש כזה, שעצם העונש מוריד אותו ממעלתו, וזהו רע ומר מאד. והנה נודע דברי חז"ל על פסוק: "ונשוא פנים" - "שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה", הרי שבדור שיש בו אדם גדול יש לכל הדור חשיבות יתירה מאד. והנה הקללות שבמשנה תורה כולן, הרי נשאר האדם אח"כ במעלתו כיון שמקבל העונש, וההפלאה אינה כי אם על המכה עצמה. אמנם חורבן בהמ"ק, הנה קודם החורבן כבר ירדו ממעלתן, וכדא"ל לנבוזראדן: "קימחא טחינא טחינת", והיה ראוי שע"י החורבן כיון שקבלו העונש יחזרו למעלתן, ולא חזרו... אבל בעוונותינו הרבים, ע"י העדר ת"ח, כשאין בדור מי שראוי להשלים החסרון, יורדים ממעלתם הרבה, ועי"ז הם מוסיפים עוד לרדת ח"ו. ואלו שלשת הפלאים, עצם העונש, ובלתי החזרה אל המעלה שאבדוה, ועוד ירידה להבא מהמעלה שהיתה להם קודם עונש זה.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מדבר שור, דרוש לו)

"שחשדוהו באשת איש" (סנהדרין קי ע"א). המכוון בזה כי כל אחד לפי רוממות מעלתו, כן ערך הנפילה ממדרגתו. ואדם גדול אפילו אם נופל ממדרגתו רק נפילה כל דהו, עלול הוא ליפול יותר ויותר עד לידי הדיוטא התחתונה. והוא כענין שאמרו בגמ' על כלל ישראל: אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים. וזה היה ענין החשד שחשדו במשה, שהביטו תמיד אחריו לדעת אם עודנו במדרגתו הנפלאה והנשגבה, שכן אם אך ינוד קצת ממנה, עלולה הנפילה הזאת להורידו עד מדרגה פחותה מאד כענין אשת איש.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ה, נמוקי המקראות, במדבר טז, ד)

כשם שהעמים מונים את ישראל ומוצאים בהם חסרונות, אשר באמת כל החסרונות הם מצד המעלות והיתרונות של ישראל. שדוקא בשביל שכשעולים עולים עד לכוכבים, מפני זה כשהם יורדים יורדים עד עפר, כי תפקידם של ישראל הוא הגבהות העליונה, ובזמן שאין ממלאים את התפקיד שלהם אין להם כלום, ומפני זה גדולה ירידתם עד מאד - כן הוא גם ביחס לארץ ישראל. מצד הגוון הרוחני שלה היא מסוגלת להיות רק בגלוי מפולש, "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב), ובזמן שחסר לה תפקיד עליון וגבוה זה, אין לה כלום, ומפני זה ישנן בתוכה ירידות רוחניות גדולות מאד.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ו, ממעיני הישועה ח"ג פרק כד, עמ' רעד)

האדם... מהות החיים שלו הוא ההתנועעות. ואף שלעינינו גם שאר בעלי חיים יש להם חיות, אין זה אלא פרפורי חיים, וכמו כל האומות, כי להם אין נשמה מגבוה. ועל כן עיקר החיים האמיתיים הוא אצל ישראל, "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד), אתם ולא שאר העמים, שגם בזמן שיאמרו שהם מתדבקים באלקים חיים, אין זה אלא בדותא...ולפיכך רק אתם הנכם חיים. ומפני זה ישראל @7כשהם עולים עולים עד לכוכבים ואם יורדים יורדים עד לעפר, לפי שמאחר שהחיים הם התנועה, אם אינם מתנועעים למעלה, כי אז מתנועעים למטה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ז, אורי וישעי, פרק לט, עמ' רכג)

כשם שמהותם של ישראל איננה סובלת מידה ממוצעת, כשהם עולים עולים עד לכוכבים וכשהם יורדים יורדים עד לעפר, כן הדבר גם לענין קיום מצוות התורה: או שמקיימים את הכל וזוהי דרך עלייתם עד לרקיע, או שאינם מקיימים כלל ויורדים עד עפר.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר פב, עמ' רנו)

גדולה היא הסכנה למי שהוא בר מעלה מזולתו שאינו בר מעלה, שכן האדם הרגיל, גם אם יצא ממעלתו, אין הוא יורד לגמרי. לא כן איש המעלה, שאם איננו ברום מעלתו, אין לו כלום. וזהו ענין אמרם על ישראל כשהם עולים עולים עד לכוכבים וכשהם יורדים יורדים עד עפר, היינו דכיון שזהו תפקידם לעלות עד לרקיע, על כן כל ירידה שלהם היא עד לעפר.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר צט, עמ' שט)

[הטעם הוא שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וצריך לעשות תשובה. וה' מקבל את התשובה ע"י שני הדברים הנ"ל, שאם הם עולים עד הרקיע, ה' אומר "מה יעשה הבן ולא יחטא", כלומר העושר גרם להם לחטוא ואין להענישם. ואם יורדים, ה' אומר שחטאו בגלל העוני כי עניות מעבירה אדם על דעת קונו (עירובין מא), ואין להענישם. ובזה יתפרש הפסוק (דברים פרק ל פסוק א) "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך" - כשתראה את שתי הקצוות הללו, ברכה וקללה, ותשים לב שאצל הגוים יש ממוצע ולא קצוות, תבין שע"י הקצוות ה' יקבל את תשובתך, ולכן כתוב אח"כ "ושבת עד ה' אלקיך". (עמ' מו) וכן יש לפרש כך את המדרש (ויקרא רבה פרשה כא סימן יא) "ואיל לעולה זה יצחק על שום (בראשית כב) והנה איל אחר נאחז בסבך, עז בזכותו של יעקב דכתיב (בראשית כז) וקח לי משם שני גדיי עזים טובים", שיש שני טעמים שה' מכפר לנו בקרבנות יוה"כ, אחד הוא העוני שגורם לחטוא, וזה רמוז באיל שנאחז בסבך, וכך ישראל חוטאים בגלל סיבוכי הצרות. והשני הוא העושר שגורם לחטוא, וזה רמוז בברכות שקיבל יעקב.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' מה-מו) לטקסט

וכשהן עולין עולין עד לכוכבים
37

"וחמושים עלו" - כלומר שעלו למעלה למעלה למקום המכונה על שם החמשים, סוד החירות והיובל, כמאמר חז"ל כשהם עולים עולים עד כוכבים, והוא רומז על בחינה זו בסוד הכוכבים הנראים מסכך הסוכה כנודע.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת בשלח, פרק יג פסוק יז)

ויבהלו מלמד שהביאוהו בבהלה
37-38

במ"ש "ויבהילו להביא את המן", ודרשינן שהביאו בבהלה, ופירוש שלא היה לו זמן להסיר הבגדים הצואים בהליכתו לפני מרדכי כנודע. ומה נפקא מינה בזה אם ילבש בגדים אחרים או לא, ומה טיבו של זה להנס? אבל יובן במ"ש כי יותר שהארת שכינה יש וה' בקרבנו, יותר נקל להנס... ויותר מיעוט השכינה, יותר יתמעט וקשה מציאות הנס. וכבר אמרו [מגילה טו ע"ב] כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה שכינה, כי בית אחשורוש היה מלא צלמי אנדרטי עבודה זרה, וסר צלם ה' מזה... אמנם אסתר להיות כי צריכה להיכנס לבית אחשורוש, התפללה "אלי אלי למה עזבתני" וכו', וכביכול ה' שוכן בתוך טומאתם להצלת אסתר. ולכך חשבה אסתר איך אבקש שם מן אחשורוש על הצלת ישראל שהוא נס גדול, ולזה צריך הארת שכינה ורוח הקדש, ואיך יהיה זה במקום צלמים ועבודה זרה? ולא סמכה על זה שבמקום טומאה כזה ישכון אור ה' לעשות נס. ולכך התחכמה שיבוא המלך לביתה אשר פנוי מעכו"ם. ואיך יבוא המלך לביתה? ולכך אמרה שיבוא אל המשתה, ויבוא בחדרה, ושם אין מה מעכו"ם הללו, ויחול כבוד ה' שם, ונקל ביותר לעשות נס...
אמנם בסעודה ראשונה תוחלתה נכזבה, כי ידוע כי לכך לא כרע מרדכי להמן, כי היה לובש מעכו"ם על בגדיו נגד לבו, וא"כ עדיין תועבה בביתה. ולכך באותו פעם לא אמרה שאלתה. ובפעם שניה שהלך המן לקרוא לפני מרדכי "ככה יעשה לאיש" וכו', ודאי לא היה לבוש עכו"ם על לבו, כי איך ילך כעבד לפני יהודי ועבודה זרה תהיה על לבו? ומסתמא לא היה אז העכו"ם על בגדיו. והם הבהילו להביאו טרם יחליף שמלותיו. וזהו שאמרו שהיו מביאים בבהלה מבלי תת זמן להחליף בגדיו, ואז היה ביתה נקי מעכו"ם, ואז סמכה כי ה' בקרבה, ולכך סמכה בה', ובקשה מאחשורוש על עמה כראוי.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

כי אין הצר שוה בנזק המלך וכו' איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי
38-39

אמרינן אין שוה וכו', אקני בה בושתי וקטלה, השתא אקני בדידי ומבעי למיקטלי, ופירש רש"י: אין שוה, אין משגיח, ולא איכפת ליה בנזק. ויש להבין מה זה לנתינת טעם "ואילו לעבדים ולשפחות" וכו'? ועוד איך פתחה היא אסתר פה לשוטה הזה שונא ישראל, פן יאמר שיהיו נמכרים לעבדים ולשפחות, כמאמר אסתר דבזה תחריש. אבל הענין דיש כאן קושיא: אסתר שכל ו' שנים שהיתה נשואה לאחשורוש, תמיד אמרה שהיתה אסופי משוק, והיה מרדכי מכניס אותה לבית, והיה לה אומן, ולא נודע לה מאיזה עם היא - אם כן עכשיו שתרצה לבטל גזירת המן ואחשורוש, תאמר שהיא יהודית, וכי כיזבה באומרה שלא נודע לה עמה, הלא לא יאמינו לה, ויאמרו הוא מתחבולות לאהבת מרדכי שגידלה כאב, ולכך אמרה שהיא יהודית והכל שקר, ולדבריה הראשונים אנו מאמינים. ומה המופת שתתן אסתר לדבריה שהיא יהודית? ולא מפיה אנו חיין.
ולכך אסתר שביקשה לברר דבריה במופת אמרה, "אם לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי". כי זה הוא כלל: "עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו". אם אדם נדון למוות, יחפש בכל יכולתו אם אפשר להשתדל שיהיה עבד לעולם, אפס נפשו שמורה. וזה שנכנסה אסתר לאחשורוש ולא נקראת בשם המלך, היה כפסע בינה ובין המוות, כי היה בנס שנמשך עליה חוט של חסד, ולולי כך היתה נהרגת, כמבואר בתרגום ובמדרש. ואם כן מי הוא זה בשביל שלא יהיה עבד ימסור עצמו למיתה, הלא נבחר להיות עבד משיכניס עצמו למיתה? וזה הוא אומרה "אילו לעבדים וכו' החרשתי", כי איך אמסור נפשי למיתה, אבל בשביל שנמכרתי להשמיד ולמות, אם כן לית לי הפסד וסופי למות, מה לי היום ומה לי מחר, ולכך נכנסתי. וזה הוא היה מופת גם כן שהיא באמת יהודית, ועליהם נגזרה גזירת כליה מהמן, דאם לא כן בשביל אהבת מרדכי לא תכניס עצמה למיתה, ליכנס שלא ברשות ולהתיר עצמה למיתה, כולי האי אין מגיעה אהבת רעים אהובים, ועד לנפש יאהבו אבל המוות יפריד בינינו. וזה הוא ראיה שבאמת אני יהודית.
וזה אומרה "אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי", מבלי הכניס עצמי לסכנה, איך אכניס עצמי למות על ריב לא לי בשביל אהבת מרדכי. רק זה ידוע, שכל הדת היתה שלא ליכנס בלי קריאה היא משום המן, וכמ"ש התרגום, ואם יאמר המן שהרשה, אין לה משפט מוות לפי זה, אם כן עדיין יש פתחון פה על דבריה הנ"ל שבטחה שלא תמות, כי המן יחוס לבל תהיה אשת המלך אשר אהבהּ כנפשו למיתה, ונסתרו דבריה הנ"ל. ועל זה אמרה, "אין הצר שוה בנזק", כפירוש רש"י אין משגיח בכך, כמו שלא השגיח בהריגת ושתי, וא"כ זה קנה רצוץ לסמוך עליו, והמופת מבואר ואתי שפיר. ולכך "אחרי הדברים האלה" וכו' הוא מתוקף של הנס [לקמן יט ע"א], כי על ידי כן שנעשה שכל איש ואשה אשר יבוא אל המלך מבלי קרוא אחת דתו להמית, בזו נתאמתו דברי אסתר היותה יהודית, ולולי זאת לא היה מאמין לה אחשורוש כלל, ולכך זה בכלל נס.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז בסופו)

איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי
39

תמהו המפרשים מה החרי [של אחשורוש] על המן, הוא לא ידע כי המלכה יהודית, אילו היה יודע שהיא יהודית לא היה עושה. ולכך כתבו שהמן נבהל ומחמתו סגר עליו המדבר והתנצלות הנ"ל. אבל באמת כיון שהמן נתן טעם בהלשינו אצל המלך "ודתי המלך אינם עושים", כי עוברים על חוקיו כי כל נמוסים וחגם וענינים היה אז הכל על פי מלך כנ"ל, וחשבו למלך לאלוה הארץ, ולכך חרץ משפטם למות. א"כ מה יועיל שהיתה המלכה יהודית, מכל מקום אם היא אינה שומרת דת המלך, משפטה להמית בלי חמלה, כי כך חרץ ממוכן משפטה בושתי "על אשר לא עשתה מאמר המלך" שהיה במשתה יין, ומכל שכן מה שקבע חוקות לא יעבור בישוב הדעת וכדומה, ולא תינצל כלל בשביל היותה מלכה. וכך נאמר בדברי חז"ל איקני בה בושתי וקטלה השתא אקני בדידי ומבעי למקטלי, והיינו הכל משורש וטעם אחד כמ"ש.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה ויאמר ויאמר למה לי אמר רבי אבהו בתחלה על ידי תורגמן כיון דאמרה ליה מדבית שאול קאתינא מיד ויאמר לאסתר המלכה

["ויאמר לאסתר המלכה" בגימטריא "כי הוא בעצמו אמר לה זו ולא על ידי שליח" (1048)].

(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 6) לטקסט

בתחלה על ידי תורגמן כיון דאמרה ליה מדבית שאול קאתינא מיד ויאמר לאסתר המלכה
40-41

"למה אמרת" וגו' - פירוש אילו לא אמרת אשר אחותך היא, לא הייתי נושא איזה אשה מאן דהוא הבאה מן השוק, כי כן דרך המלך לשאול על המשפחה ולא סתם לחטוף אשה יפה לו לאשה, וראיה מאחשורוש ששאל את אסתר תמיד על משפחתה, ועד אשר לא אמרה לו שהיא מזרע המלוכה לא היה מדבר עמה כי אם ידי מתורגמן כמו שאמרו חז"ל. ואפילו קודם ששאלהּ, מכל מקום היה יודע אשר לקחה מבית מרדכי שהיה ראש וגדול ליהודים גם אז בעת הילקחה, וגם אפילו אם יקרה ממשפחה הגונה, ומהוללת ביופי, לא יקחנה המלך תיכף לאשה כי אם לפילגש. אבל אתה שאמרת אחותך היא, וידוע גדולת אברהם אחד היה בכל הארצות ושמו נודע בגוים ועל כן "ואקח אותה לי לאשה".

(באר מים חיים, פרשת לך לך, פרק יב פסוק יט)

ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה אמר רבי אלעזר מלמד שהיתה מחווה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן
41-42

ואמרו בגמרא ביקשה להראות על אחשורוש, ובא מלאך והטהו כלפי המן. ויש להבין, הלא אמרה בפה מלא "המן הרע הזה", ומה יועיל המראה באצבע לאחשורוש כיון שאמרה? ואם באמת ביקשה לומר "אחשורוש", אין זה תלוי באצבע רק באמירה. גם יש להבין, מה כפל אמירת אחשורוש "מי הוא זה ואיזה הוא"... וגם אסתר הפליגה הענין, "איש צר ואויב המן הרע הזה". כבר כנתהו "צר ואויב", למה חזרה לכנותו "הרע"? אין זה מדת חכמים להרבות בגנות וכפל הענין.
אבל תדע כי כל חכם, יהיה איך שיהיה, נאות לו לבחור יועץ... אמנם טיב יועצים משתנים: אם הוא יועץ אוהבו באמת, לא יניח לו לעשות דבר אף שחושב שהוא לפי שעה לטובתו... אבל מי שהוא אוהבו לפנים ובקרבו ישים ארבו, יועץ לו לפי דרכו כדי שיאהבו, ואם סופו רע ומר זוהיא כוונתו, כי בלבו שונאו וחפץ רעתו... אחשורוש ידע כי טיב כל השרים להחזיק להם יועץ, והיתה שאלתו "מי הוא זה", ואם תמצי לומר מחמת כעס או פנייה עלה בלבו לעשותו, ואיזהו "אשר מלאו לבו לעשות כן", הרצון, מי הוא היועץ אשר יעצהו לכך לעשותו, ואיזהו אשר מלאו לבו ויעצהו לכך לעשותו? והשיבה אסתר, "איש צר ואויב" של "המן הרע הזה", היינו יועץ שהוא באמת בלבו שונא ונראה כאוהב יעצהו. וא"כ "איש צר ואויב" מוסב על יועץ המן, וקאמר של "המן הרע הזה". ולא כפלה, רק "הרע" מוסב על המן, "ואיש צר ואויב" על יועץ שלו. והנה באמת אחשורוש היה מסכים ומלאהו לבו, כאמרם [מגילה יד ע"א] משל לבעל תל וחריץ, ולכך ביקשה להראות באצבע על אחשורוש [שהוא היועץ של המן].

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

והמן נפל על המטה נפל נפל מיבעי ליה אמר רבי אלעזר מלמד שבא מלאך והפילו עליה

["והמן נפל על המטה" בגימטריא "בזה המגיד גבריאל דחפו" (420)].

(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 6) לטקסט

אף חרבונה רשע באותה עצה היה

[כך מוכח ממה שאמר חרבונה (אסתר פרק ז פסוק ט) "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך עמד בבית המן גבה חמשים אמה", ואם לא היה באותה עצה, איך ידע מה גובה העץ? "עמד בבית המן גבה חמשים אמה" בגימטריא "בזה מוכח כאן דגם חרבונה באותו עצה היה" (1077).]

(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 6) לטקסט

לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימן נתן חמש חליפת אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק (טז:) יכשל בו וכו' בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים וכו' רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות שנאמר ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וגו'
49-טז:

כתיב "לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות". ויש להבין הני חליפות שמלות מה עבידתייהו, כי בודאי לא היו חסרים לבושי כבוד כמ"ש הרמב"ן (בראשית מב, ט) שהיה לבושי מכלול כולם, וגם אינה דרך מתנת כבוד ליתן לאיש נכבד מתנה בגדים ללבוש. וגם יש להבין דברי הש"ס מגילה:... אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק... יכשל בו זרעו?... בן שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות שנא' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וגו'. ועדיין אינו מובן התירוץ, שע"ז עצמו שייך קנאה, ומה לי הקנאה מחמת הנתינה של יעקב או קנאה מחמת שזוכה למתנת שמים, שסתם קנאה שבעולם שמקנאין את מי ששעתו עומדת לו שהיא לעולם מתנת שמים, ומה לי אם שעתו עומדת לו או לזרעו אחריו שעל כולם שייכת קנאה. ומצד הסברא ע"ז שעתיד לצאת ממנו בן כזה שייכת קנאה עוד יותר, כמ"ש מהר"ל שבנים נוגעים יותר לפנימיותו של אדם מאשר לו לעצמו, והם שקנאו את יוסף לא בשביל גשמיות כתונת הפסים שהוא הבל אלא על הענין הרוחני שבו, כמו שרמזו רז"ל בשביל משקל "שני" סלעים מילת, דקדקו בלשון "שני" סלעים אף שלא מצינו מפורש כמה היה משקלו, אלא שרמזו ז"ל שהיה בו ענין כפול, בגשמיות למטה וברוחניות למעלה, וע"ז היתה הקנאה. נמצא לפי"ז שעל מה שעתיד לצאת ממנו בן כזה שיצא בלבוש מלכות וכו' תגדל הקנאה עוד יותר ויותר מעל כתונת הפסים. ודוחק לומר שבזרעם לא איכפת להו, שזה לא יצדק באנשי השכל והמעלה...
יוסף היה לו כח נעלם גבוה מאד והוא בן רחל שתפסה פלך שתיקה, על כן כל מעשיו ותהלוכותיו היו בהסתר ובהצנע לכת ולא היה נראה מקדושתו בהתגלות... ובאמת בשביל זה היה כחו כ"כ גדול, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלהבדיל כחו של עשו היה כ"כ גדול מפני שרשעתו היתה בהצנע ובהסתר כאמרם ז"ל שנמשל לחזיר שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור... אבל יהודה היתה מדתו בהתגלות שהכל היו רואין צדקתו וקדושתו... ולפי דרכנו יש לפרש ענין החליפות שמלות עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין שהכהנים צריכין בגדים בשירותם... כי הכהנים עבודתם בחשאי והם פנימיים ביותר ע"כ הם צריכין לכיסוי בגדים... וע"כ י"ל דיוסף רמז להם שמעתה שמתחילה גלות מצרים שהרע מתגבר וישלוט בעולם צריכין להתנהג כמדתו ולתפוס פלך שתיקה ולהצנע לכת ואין לך יפה מן הצניעות, וכמ"ש (תהלים פא) "אענך בסתר רעם", כי הצעקה בתפלה בהתגלות שולטת בה עינא בישא של שר הגלות...
ולפי האמור יובן נמי הא דאמרו ז"ל שבחמש חליפות שמלות לבנימין רמז להם על מרדכי כנ"ל, מחמת שהיה בעצם תוקפה של הגלות וגודל כחו של המן זרעו של עשו שהיתה רשעתו בהסתר, פושט טלפיו ומראה שהוא טהור, נתבקש שתבוא הגאולה ג"כ ע"י גואל שיהיה בו כח נעלם גבוה מאד, והם מרדכי ואסתר שהיה בהם כח נסתר ונעלם גבוה מעל גבוה כמ"ש מהר"ל ובספרי המקובלים. ע"כ נדרשו לו חמשה לבושים להסתיר הפנימיות שלו. וי"ל שמספר חמשה הוא לעומת חמש ההרגשות שבנפש שכולן היה בכח פנימי נסתר, והן לעומת חמשת חלקי הנפש נ"ר נח"י כידוע, ועי"כ יהיה ביכולתו להציל את ישראל מגזירת המן שהיה כחו כ"כ גדול. ומעתה מיושב ששוב אין כאן שייכות לקנאה, שהרי כל עצמו של זה הוא להצלתם ולגאולתם של ישראל, ולא על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא.

(שם משמואל, פרשת ויגש, שנת תרע"ח, עמ' שא-שד)

טז. רש"י ד"ה ולתעניתו

ולכאורה יש להקשות על זה היאך אפשר שנתלה המן ביום שני של פסח, שהרי הגזירה היתה ביום י"ג לניסן, ושלשת ימי התעניות היו יום י"ד וט"ו וי"ו כדפירש רש"י במגילה (טו ע"א, ד"ה יו"ט ראשון של פסח), והכתוב אומר "ויהי ביום השלישי" וגו', שאז בקשה אסתר יבא המלך והמן היום וגו', ויום הג' של תענית היה ביום הזה, ואז היתה סעודה הראשונה, ואז בקשה על מחר שיבא עם המן לסעודה, ולמחר היה י"ז בניסן. כבר פירש רש"י דבר זה בגמרא במסכת מגילה, דמה שכתוב "ויהי ביום השלישי" אינו רוצה לומר הג' מתענית, רק ביום השלישי מהגזירה, והגזירה היתה ביום י"ג, נמצא יום הג' ט"ו, ולמחר ביום י"ו נתלה. וראיתי מאחד מהמדקדקים שהיו עושים בסעודתם של יום שני של פסח איזה זכר לסעודת אסתר, כי בו ביום נתלה, כדי להזכיר שבחו של מקום ברוך הוא.

(של"ה, מסכת מגילה, אות יא, בהגהה)