יב ע"א

אף דניאל טעה בהאי חושבנא
2-3

וזהו "גזירת נביא חוזרת לשעה", כי אין נבחן מתוכו זמן מוגבל בהחלט. ואיזה זמן מוגבל יותר שאמרו נביאים "מקץ שבעים שנה אפקוד על גלות בבל", ראה כמה פירושים בחשבונות יש בו, עד שאמרו חז"ל דניאל טעה והוצרך להבין בספרים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

[הוא חשב שגלות יכניה, חכמי התורה, היא עיקר החורבן. וגם אחשורוש טעה בכך, כי גם הוא הכיר את חשיבות התורה. אבל באמת החשבון הוא מחורבן בהמ"ק, שמאז פסקו השירות ושבחים לה', שהיא מטרת בריאת האדם.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קח - לטקסט)

יב. וכי כורש משיח היה
11-12

ויתכן שנאמר עוד כי ומשחת את חזאל למלך על ארם, שישלח לו שמן למשחו למלך להודיעו כי דבר ה' הוא... ואולי כן עשו בכורש אשר משחוהו כמלכי ישראל, בעבור שידע כי נביא בישראל המליך אותו ויקרא את שמו בעבור ה'. ולכך אמר "למשיחו לכרש". ורבותינו אמרו וכי כרש משיח הוא וכו'. והנה כולן משיחות ממש.

(רמב"ן, שמות פרק כט פסוק כט)

אמר לו הקב"ה למשיח קובל אני לך על כורש אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי והוא אמר מי בכם מכל עמו ויעל
11-12

תמהו מפרשים, מה קובל בזה למשיח. אבל הענין, אמרו בגמרא [יומא י ע"א]: אין בן דוד בא עד שיפלו פרסיים ביד רומיים. ודייקו מפרשים, מדלא קאמר "קודם שבן דוד בא יפלו פרסיים ביד רומיים", אלא להורות אפילו יגיע זמן קץ, מכל מקום יתמהמה עד שיפלו פרסיים ביד רומיים. וכן משמעו בגמרא, דדייק מדכתיב "לכן יתנם עד עת יולד", דיתפשטו רומיים ט' ירחים בכל עולם, זה ראיה דלאחר שכבר הגיע העת מכל מקום צריך להיות בושש ט' חדשים להתגברות הרומיים. ופריך הגמרא: בונים ביד סותרים?! ומשני: גזירת המלך הוא... ויש לומר דבשביל גזירת המלך מי בכל עמו ויעל, ושינה ציווי הקב"ה, נענשו. וזהו הנ"ל, דמשיח בראותו כי הגיעה העת והוא סובל מרעין, ממהר על הגאולה, רק צריך להמתין עד שיתפשטו הרומיים על פרסיים, וזה קשה למשיח - בונים ביד סותרים?! ואמר הקב"ה קובל אני על כורש שעבר על ציוויי, ולכך יענשו, וזהו גורם עיכובו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג בסופו)

חיל פרס ומדי הפרתמים וכתיב למלכי מדי ופרס אמר רבא אתנויי אתנו בהדדי אי מינן מלכי מינייכו איפרכי ואי מינייכו מלכי מינן איפרכי
13-15

והטעם, שגבי "למלכי מדי ופרס" כתוב מדי ברישא, ובכל המגילה כתיב פרס ברישא, והיינו לפי שאחשורוש היה מפרס. וא"כ לא היה מדי אלא אפרכי, לכך כתב תחילה פרס. אבל בסוף המגילה בדברי הימים כתוב "למלכי מדי ופרס", והדברי הימים היה מקודם, ומקודם היה מדי תחילה מלך כמ"ש "ודריוש מדאה קבל מלכותו" כו' [דניאל ד, א], לכך כתיב "למלכי מדי ופרס".

(ביאור הגר"א, אסתר א, ג)

אי מינן מלכי מינייכו איפרכי ואי מינייכו מלכי מינן איפרכי
15

"הצילני נא מיד" וגו' - יש לומר בזה רמז על המן שהיה במדי, כי הצילני נא מיד ראשי תיבות המ"ן, ו"מיד" אותיות מדי, ורמז בתפלתו להצילני מיד המן הרשע, שהוא עתיד להיות במדי, על דרך דאיתא בגמרא שהתנו ביניהם מלכי מדי ופרס אי מינייכו מלכי, מינן אפרכי וכו', ואחשורוש שהיה פרסי והיה מלך, על כרחך המן המדי היה אפרכס.

(רבי משה חיים אפרים אשכנזי, דגל מחנה אפרים, פרשת וישלח)

מלמד שלבש בגדי כהונה
16-17

ונראה שזה היתה גם כוונת אחשורוש שנתלבש בבגדי כהונה כמו שלמדו במסכת מגילה בגזירה שווה, נאמר כאן תפארת גדולתו ונאמר להלן לכבוד ולתפארת, מה להלן בגדי כהונה אף כאן בגדי כהונה, כי גם הוא טעה בזה לומר שלבישתם יהיה לו לכפרה על כל שמונה ראשי עבירות אלו.

(כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לט [וראה בשמו עוד לקמן יב ע"ב])

מלכות פרס ומדי היה ענינה התמשכות אחר תאוה וניאוף... וסעודת אחשורוש לעֵד. והוא היפוך מכתר כהונה, שמדת הכהן הוא חסד, ומדת החסד הוא לגמול חסד עם זולתו, ולחבר את העליונים והתחתונים, ומדת התאוה הוא היפוך מזה, שכל אחד כוונתו רק למלאות תאות נפשו, ועם זה עושה פירוד בין העליונים והתחתונים, כאמרם ז"ל (סנהדרין קו.): אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, וכתיב (משלי יח) "לתאוה יבקש נפרד", כמ"ש האבן עזרא (פ' וילך) עיי"ש, היפוך מדת הכהן. ובזה יש לפרש ענין אחשורוש שלבש בגדי כהונה, היינו להתפאר שגבר על מדת הכהונה, ולקח את חסד דקדושה שהיא אהבה לאהבות חיצוניות.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרע"ז, עמ' קמט)

מלמד שלבש בגדי כהונה כתיב הכא יקר תפארת גדולתו וכתיב התם לכבוד ולתפארת

["תפארת גדולתו" בגימטריא "וזהו ללמדך אלו בגדי כהן גדול דלבש בהן אחשורש" (150)].

(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 2) לטקסט

מלמד שלבש בגדי כהונה וכו' שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם
16-25

...בתקה"ז (ג ע"ב) דארבעה בגדי לבן מכפרים על ג"ע, וד' בגדי זהב מכפרין על ע"ז. וידוע דחטא ג"ע הוא מצד התאוה הנטועה בלב וא"כ הוא פגם הלב, וחטא ע"ז הוא בשכל שבמוח וא"כ הוא פגם המוח... ולפי האמור, שבגדי כ"ג הם תיקון פגם הלב והמוח, יש לפרש הא דאמרו ז"ל באחשורוש שלבש בגדי כהונה [פירש רש"י: שהיו בידו שם בגדי כהן גדול שהביאן מירושלים], כתיב הכא יקר תפארת גדולתו וכתיב התם לכבוד ולתפארת. והענין צריך ביאור, מה ענין בגדי כהונה לסעודה? ואם להראות כי כביר מצאה ידו היה די להראותם בלתי מלובש בהם. אך יש לומר דהנה ישראל היה בידם חטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, והוא חטא ע"ז שהוא פגם המוח, וגם חטא נשים נכריות שהוא פגם הלב... שמחמת פגם ישראל במוח ולב, נתחזקה קליפת אחשורוש במוח ולב על ישראל, והיינו שהאפיל את שכלם והכניס בלבם תאוות רעות, ולשניהם היתה כוונתו בסעודתו, כי הסעודה נעשתה בשביל דלפי חשבונו מטו שבעין שנין ולא אפרקו תו ודאי לא מיפרקי [לעיל יא ע"ב], וח"ו לעולם העבד ימלוך ושפחה תירש גבירתה, וכאשר ישראל יהיו באותה סעודה הרי כאילו מודים לו בזה ושמחים עמו ע"ז, והוא כעין החטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, וכן מבואר במדרשים שרצה למשכם לתאוות רעות כחטא נשים נכריות, א"כ רצה לפגום במוח ולב. וזהו שלבש בגדי כהונה לסעודה זו, היינו שרצה להמשיך את ישראל לסעודה זו לפגמם במוח ולב ע"י מה שנטל כח בגדי כהונה מישראל, שהם תיקון מוח ולב על ידי שני החטאים הנ"ל.
ועם זה יובן שהחטא מה שנהנו מסעודת של אותו רשע נמשך עוד מהחטא הקדום שהשתחוו לצלם ונשאו נשים נכריות. ובזה יתיישב מה שאמרו ז"ל מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, מפני שהשתחוו לצלם, הלא מיום שמת נבוכדנצר עד מעשה המן עברו מ"ג שנים, עשרים ותלת דאויל מרודך ותלתא דבלשצר הן כ"ו וחמש דדריוש וכורש ושתים עשרה דאחשורוש עד מעשה המן הרי מ"ג, והרבה שנים שממעשה דצלם עד שמת נבוכדנצר וב"ד של מעלה אין מענישים עד בן עשרים, נמצא רוב אנשים שהיו במעשה דצלם כבר הלכו לעולמם, והעולם נידון אחר רובו, ורוב הדור נתחלף, למה יענשו עתה במעשה המן בשביל מעשה אבותיהם? אך להנ"ל ניחא, שהחטאים הנ"ל שנשתאבו בקרבם משכו אותם לסעודה, וא"כ עוד מרחף עליהם חטא אבותיהם, ועוד שבאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם נענשין בעון אבותיהם. ויש לומר עוד שאף אלה שלא היו בשושן ולא נטלו חלק בסעודה זו, מ"מ באשר היה טמון בקרבם חטא אבותיהם אף שלא יצא לפועל נמי צריכין מירוק.
ולפי"ז יש לומר שכל דברי חכמים קיימין: רשב"י שאמר מפני שהשתחוו לצלם, ותלמידיו שהיו אומרים מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, דבריהם אחדים המה. ויש להעמיס זה בלשון הגמרא בויכוח שביניהם, שהם שאלו מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, דקדקו בדבריהם "שבאותו הדור" להוציא הטעם שהשתחוו לצלם, מפני שלא היו באותו הדור אלא הדור הקודם כנ"ל. ע"ז אמר להם אמרו אתם, לשמוע מה בפיהם, אם כוונו אל האמת אחר שמצא אותם מבינים שלא מפני החטא הקודם לבדו נענשו. ע"ז אמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו הרשע. ושוב בדק אותם מה כוונתם אם סבורים שע"ז לבד בלי צירוף חטא הקודם, או ע"י צירוף כנ"ל, ושאל אותם א"כ שבכל עולם כולו אל יהרוגו. והם בקשו לידע מה בלבו, אם לא נטו מדרך האמת, אמרו אמור אתה, והשיב להם מפני שהשתחוו לצלם, כלומר על כן נענשו כולם, מפני שנשתאב בקרב ישראל חטא זה, והוא שהביאם לחטא הסעודה, וכולם צריכין מירוק אפילו אותם שלא נטלו חלק בה כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרע"ד, עמ' קכה-קכו)

מלמד שלבש בגדי כהונה וכו' חור כרפס ותכלת וכו' חרי חרי וכו' מילת לבנה הציע להם וכו' ודר וסחרת וכו' אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה הושיבה באמצע סעודה ומאירה להם כצהרים וכו' וכלים מכלים שונים משונים מיבעי ליה
16-39

בגמ' מגילה דף י"ב מפרש שהוא אבן טוב שמאירה כצהרים. ורש"י בגמ' מפרש שהוא לשון סיהרא שהיא הלבנה. ואפשר שבא לעשות שהלבנה תהא כשמש בשלמותה כבזמן שלמה המלך. ואפשר דיונח בזה מה שהרעק"א בגמ' מציין דנמצא כסתירה בלשון רש"י אם זה לבנה או חמה. ובהנ"ל אין הכי נמי שבא לרמז בזה על שניהם, והיינו דכל זה שהיו מחשבין קיצין לקבוע דתו לא מיפרקי [לעיל יא ע"ב] והיינו כטענת המן דישן הוא, והיינו שנתרחק עד שאין לישראל קשר אתו, וא"כ ח"ו שאינו שליט על הארץ, ורצו הם להדמות אליו כעין שעשה חירם מלך צור. וזהו שנדחקו להביא את כלי ביהמ"ק לשתות בהם, דלכאורה מה ראו על ככה לשתות יין בכלים שונים הללו, וכי לא היו להם כלי כסף וזהב? והרי הכלים הללו לכאורה היו של מזרקי הדם, וכי איזה נוי הוא לשתות דוקא בהם? וזהו שקראם הכתוב "כלים שונים", שמשונים מכלי שתיה. אלא שבאו לעשות את עצמן כאלקות, והכלים שבהם יהיו כמביאים נסכים לפניהם, ובמה שהם שותים יהא במקום המזבח דכתיב ביה "הסך נסך שכר". וזהו שא"ל דניאל לבלשצר "על מרא שמיא התרוממת והיתיב קדמך", והיינו דמה שהוא לדעתך רק מרי שמיא ולכך נתגאית עליו והביאו לפניך את כלי תשמישיו. וזהו שגם אחשורוש לבש בגדי כהונה לצורך זה. וגם מה שמפרט את סדר סעודתו היינו לשם זה, דלכך הביא את הסחרת שיהא במקום הלבנה שהיא המלכות, ושהיתה אז פקידה שתהיה אורה כאור החמה בצהרים. וזהו נמי שעשה את הוילונות שלו מחור כרפס ותכלת, דמפרש חורי חורי, שיהיו דוגמת קלעי המשכן. ומילת לבנה כפי פירושי האמוראים... שהוא דוגמא ליריעות האהל מועד שעיקרן נקרא ע"ש הפשתן שהוא לבן, וכדאיתא שבת דף כח.

(רבי זונדל קרויזר, אור החמה, אסתר א, ו)

חד אמר מלך פיקח היה וחד אמר מלך טיפש היה
18

הגיאות והתפארות הוא בשלושה דברים: חכמה וגבורה ועושר... ושלמה המלך ע"ה נתברך בשלושתם... וכבוד הוא נגד מעלת הגבורה כי עיקר הגבורה הוא נגד אויבים ובמלחמה, והוא היה איש מנוחות... והאשת זנונים רוצית לעולם להתדמות לאשת חיל כקוף בפני אדם. וזהו המשתה דאחשורוש להיות אוכלים ושותים ושמחים, "בהראותו את עושר וגו' ואת יקר" וגו', שהיה לו גם עושר וגם כבוד בשלוה, שאין צריך למלחמה. אבל העיקר שהוא החכמה, שזה היה עיקר שאלת ומבוקש שלמה המלך ע"ה, היה אצלו חסר, דאצלו היה עיקר המבוקש עושר וכבוד, ומלך טיפש היה. וגם למאן דאמר מלך חכם היינו בחכמה אנושית. ושניהם אמת, דודאי זה לעומת זה היה גם בו חכמה אנושית, אבל על האמת הוא טפשות.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, מחשבות חרוץ אות כ)

בנוגע לאחשורוש מצינו פלוגתא בגמרא אם "מלך פיקח היה, שפיר עבד דקריב רחיקא ברישא" (שהקדים משתה הרחוקים יותר ממשתה בני עירו), או "מלך טיפש היה, דאיבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא". ועד"ז אמרו רז"ל בנוגע לדוד: "אמר לו הקב"ה סמוך לפלטירין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש כו'". אבל, במה דברים אמורים - בזמן ההוא, משא"כ בזמן הזה "לא יש סדר והדרגה כו'" [מתוך מכתב של הריי"צ], ובמילא, צריכים לחטוף כל דבר הבא לידינו, כאמור, "חטוף ואכול חטוף ואישתי".

(רמ"מ שניאורסון, תורת מנחם ה, תשי"ב, שיחת חג הפורים תשי"ב, עמ' נה-נו)

מאן דאמר מלך פיקח היה שפיר עבד דקריב רחיקא ברישא דבני מאתיה כל אימת דבעי מפייס להו ומאן דאמר טפש היה דאיבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא דאי מרדו ביה הנך הני הוו קיימי בהדיה וכו' רב ושמואל חד אמר הראוי לחצר לחצר הראוי לגינה לגינה הראוי לביתן לביתן וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן בגינה ולא החזיקתן עד שהכניסן לביתן והחזיקתן
19-29

היתכן לחשוב לטפשות אם עשה מעשה אשר לדעת השני נעשתה בחכמה ובהשכל? ויתכן לומר שמחלקותם הוא בביאור הכתוב "כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו בשנת ג' למלכו", ופירש רש"י שאמר "כשבת" לפי שאז נתקיימה המלכות בידו, ובלשון התרגום "ומטול מה עבד משקיא אית דאמרין דמרדין עלוהי אפרכיא ואזל וכבשנון, ואית דאמר יומא דאיבא הוה ליה" ורבא אמר "מאי כשבת לאחר שנתיישבה דעתו, אמר בלשצר חשב וטעה", ובזה נחלקו רב ושמואל, דמ"ד מלך פקח הוה, סובר שישב על כסאו בהשקט ובטח ולא ידע פחד ומגור ממרד, וממילא שפיר עבד דקריב רחיקא ברישא דבני מאתיה כל אימת דבעי מפייס להו, ומ"ד מלך טפש היה סובר כדעת המפרש "דמרדין עלוהי אפרכיא ואזל וכבשנון" ובשעת מבוכה אשר יש מקום לפחוד מהתעוררות רוח פרצות ומרד, איבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא דאי מרדי ביה הנך הני היו קיימי בהדיה, וראשית דבר היה לו לקנות לב אנשי עירו למען יגינו עליו מאויבים ואורבים. ואולי גם מ"ש רב אמר גבה המן מאחשורוש [לקמן טו ע"א], ושמלאו לבו לדבר מה שלא עלה על לב אחשורוש, היינו משום דסבר מלך טפש היה. וכן פלוגתת רב ושמואל חד אמר הראוי לחצר לחצר, וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן, היינו ג"כ שבעת מרד שישרש לרכוש לב ההמון, לא הבדיל בין השרים והפחותים להושיב כל אחד ואחד לפי ערכו, או כי בטפשותו לא ראה מראש כי צר החצר מהכיל.

(רבי אליהו קלאצקין, אבן פנה, סעיף מג אות י, דף פב ע"א)

מלך טיפש היה

["אחשורש" בגימטריא "מלך שוטה וטיפש" (815)].

(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 1) לטקסט

[לכאורה קשה, מדוע נענש המן, הרי היה רק שליח של אחשורוש, שרצה להשמיד את ישראל, כמו שאמרו במשל התל והחריץ (לקמן יד ע"א), וישראל נחשבים קודש, ופגיעה בהם היא מעילה, ובמעילה יש שליח לדבר עבירה (קידושין מב ע"ב), כלומר המשלח נענש? התשובה היא שאחשורוש היה מלך טיפש, ואם המשלח אינו בר דעת, השליח נענש על המעילה. ולכן המן נענש.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף כג ע"ד) לטקסט

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה

[י"ל שהטעם היה מפני שסירבו לקבל עול תורה בכלל, והתיקון היה "הדר קבלוה בימי אחשורוש". התוצאה מלמדת מה היה הטעם לגזירה. אבל רשב"י סובר שבהר סיני לא היה כפיית הר כגיגית [ראה בשמו בלקט ביאורי אגדות סנהדרין סג ע"א], ולכן לא היה יכול לפרש כך.(מח ע"ב) לפי הטעמים של רשב"י ותלמידיו, יש לחשוש שבעתיד נחטא שוב בחטאים אלו ולא יהיה לנו צדיק כמרדכי שיושיע אותנו. אבל לפי הטעם של סירוב לקבל עול תורה, שרק על חטא כללי כזה מגיע עונש חמור כגזירת המן, הרי אחרי שקיבלנו את התורה באהבה, כבר אין לנו לחשוש מגזירה כזאת בעתיד.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף מח ע"א) לטקסט

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים

[למה לא היה להם קשה "וכי משוא פנים יש בדבר" לפי הבנתם שהחטא היה מה שנהנו מהסעודה? ומה ענה רשב"י "לא עשו אלא לפנים", שעבדו מתוך יראה, הרי על ע"ז ייהרג ואל יעבור? י"ל שכמו שזכו שה' יוציא אותם ממצרים מפני שבעתיד יקבלו את התורה, אף שעוד לא היתה להם זכות (רש"י שמות ג, יא-יב), כך נגאלו בימי אסתר בזכות שעתידים לקבל את התורה ברצון - "הדר קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח ע"א). (עמ' כה) וזה משא פנים שה' נושא פנים לישראל ונותן להם שכר מראש, כמו שאמר ה' שכיון שישראל עושים לפנים משורת הדין ומברכים גם על כזית או כביצה, לכן ה' נושא להם פנים לפנים משורת הדין (ברכות כ ע"ב), לתת להם שכר מראש. אבל זה היה שייך רק אם כל העבירה היתה שנהנו מהסעודה, אבל אם עבדו ע"ז, הרי נחשבו כגוים, כי העובד ע"ז ככופר בכל התורה, וגוי אינו מקבל שכר לפני המעשה, ולכן התלמידים לא הבינו מדוע ישראל נגאלו? ורשב"י השיב שעבדו ע"ז רק מאונס, ואז לא איבדו את מעלת ישראל, ולכן נגאלו על שם העתיד.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' כד-כה) לטקסט

[למה לא היה להם קשה "וכי משוא פנים יש בדבר" לפי הבנתם שהחטא היה מה שנהנו מהסעודה? ועוד, הרי המדרש (אסתר רבה פרשה ב סימן יג) אומר ששתו יין נסך בסעודה, הרי שעברו מרצון ולא מיראה? ועוד, מה ענה רשב"י "לא עשו אלא לפנים", שעבדו מתוך יראה, הרי על ע"ז ייהרג ואל יעבור? י"ל שמצד הנאתם מהסעודה, היו פטורים בטענה שנאנסו לקבל את התורה כי ה' כפה עליהם הר כגיגית (שבת פח ע"א), ורק אחרי הגאולה מגזירת המן קיבלוה מרצון. לכן לא היה קשה לתלמידי רשב"י מדוע לא נענשו על הנאה מהסעודה. אבל ישראל לא יכלו לטעון כך לגבי ע"ז, שהרי היו חייבים בה כבני נח עוד לפני מתן תורה. לכן הקשו תלמידיו, "וכי משוא פנים יש בדבר", מדוע לא נענשו על השתחוואה לצלם? (עמ' ע) והשיב רשב"י שמצד חיוב בני נוח לא היו חייבים למסור נפש, והם לא עבדו מרצון, ואף שמן הדין חובה למסור נפש, אבל לגבי זה עמדה הטענה שהיו אנוסים בקבלת התורה. (עמ' עא) אבל לפי השיטה שעוד לפני מתן תורה היה להם דין ישראל ולא בני נח, היו צריכים להיות חייבים על השתחוואה לצלם אף שעשו מיראה, כי טענת האונס לא תועיל להם, כי גם בלי קבלת התורה היו חייבים למסור נפש. פרשת דרכים כותב שאחי יוסף סברו שדינם כישראל ולכן מפרכסת מותרת. ובזה מובן המדרש (אסתר רבה פרשה ז סימן כה) "אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומשתה, כך אני אעשה לכם, הדא הוא דכתיב והמלך והמן ישבו לשתות" - כיון שאחי יוסף סברו שהם כישראל, ישראל היו צריכים להיענש על שהשתחוו לצלם.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' סט-עא) לטקסט

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם וכו' הם לא עשו אלא לפנים

[מדוע אמר "אמרו אתם", הרי הם שאלו אותו, ומכאן שלא ידעו. ועוד, שהתברר שבאמת ידעו, וא"כ מדוע שאלו? ההסבר הוא, שהם ידעו שישראל באותו דור נענשו על הנאה מהסעודה, והשאלה היתה מדוע רק הם נענשו, ולא נענשו ישראל שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר. ומתוך ששאלו מדוע רק הם נענשו, הבין רשב"י שהם יודעים מדוע נענשו, ולכן שאל אותם. והוא עצמו אמר שנענשו על שהשתחוו לצלם. וקשה הרי זה קרה בדור הקודם? באמת גם לרשב"י עיקר עונשם היה על הנאתם מהסעודה, אלא שזה שייך רק לאלו שבשושן, ולגבי שאר יהודי העולם, הטעם היה שהשתחוו לצלם. וזה לא היה ע"ז ממש, כמו שכתבו תוס' פסחים נג (ד"ה מה), אלא שהיות שנגזר עונש על אלו שבשושן מפני הנאתם מהסעודה, נתגלגל גם עונש על כל יהודי העולם כי השתחוו לצלם, ואף שהיה בדור הקודם, הבנים נענשו מצד שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. וכמו שנאמר במנחות מא "בעידן ריתחא ענשינן אעשה", כך כאן, כיון שהיה כעס על חטא הסעודה, נענשו ישראל גם על חטא הצלם אף שלא היה ע"ז והיה רק לפנים.
קשה, למה לא אמרו שהעונש היה על ביטול תורה, כמו שדרשו מ"רפידים", שעמלק בא כי רפו ידיהם מהתורה? וכן דרשו בשבת לג ע"א, מהפסוק "חרב נוקמת נקם ברית", שהוא על התורה שנקרא ברית. ומצאנו שבשושן לא למדו תורה, שנאמר בקדושין מט ע"ב שעילם לא זכתה ללמד, ופירש רש"י, שבני שושן לא עסקו בתורה, ומרדכי לא לימד אותם. והיה צריך לומר שבגלל זה נענשו. י"ל שזה לא עבירה כל כך חמורה שבגללה יתחייבו כליה, שהרי יכלו לטעון "מודעא", שהתורה נכפתה עליהם בסיני. ואף שגלות בבל היתה על עזיבת התורה, כאמור בנדרים פא, י"ל שזה רק גלות, והפסוק ארומר "ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו", אבל כלייה לא מגיעה על זה. אלא סיבת העונש היתה ההנאה מהסעודה. ואף שגם בזה יכלו לטעון מודעא, מ"מ זה דומה לע"ז, כי זה גורם קירבה לגוים, שלכן גזרו על פת גוים ועל שמן גוים, בשבת יז ע"ב, ועל ע"ז אין טענת מודעא שהרי היא אסורה גם לבני נח, ועוד שאיסור ע"ז קיבלו מרצון כמש"כ תוס' שבת פח ע"א (ד"ה מודעא), והם באמת רצו להתקרב לגוים ע"י הסעודה, למצוא חן בעיני הגוים.]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קפה, אות י) לטקסט

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע
22-23

אשר דייק, מפני מה נתחייבו ישראל באותו הדור דייקא, כי ידוע מ"ש [ברכות ד ע"א]: ראוים להיות ישראל לעשות להם נס בימי עזרא וכו', אלא שגרם החטא. ופירש רש"י שנשאו נשים נכריות (היינו כי למראית עין נתגיירו, אבל לא היו גיורות שלימות רק לשם אישות). וא"כ מרי וחטא זה כדאי להביא לחוטא זה כליון, ח"ו לבעול בת אל נכר, ומְשַקְרָא בברית קדישא גדול עוונם מנשוא. רק זהו עשו כל ימי גלות בבל בעוונות הרבים, ואדרבה אז נתגלגל טובה על ידי כך, כי כבר כתבנו שזהו שלא ידעו באסתר שהיא מזרע ישראל היה טובה גדולה כנ"ל. רק לכאורה י"ל איך לא הרגישו, הא מרדכי לקחה לו לבת ונהג עמה שנים רבות מנהג אישות בפומבי, דכי ידע שאחר כך תובל בהיכל המלך, שיצניע אותה? אבל זהו אם לא היו יהודים לוקחים לנשים מעמים בני נכר, א"כ היה אות וראיה שהיא מעם מרדכי, אבל כיון שאז לקחו יהודים נשים מבני נכר, א"כ אין מופת בשביל שהיא אשת מרדכי שתהיה מזרע ישראל, וא"כ היה לטובה.
וזוהיא שאלתו באותו דור דייקא, כי אדרבה יותר היה להיות בשאר זמן חייבים? ועל זה השיב כי ודאי בדור אחר אף כי קצת העם לקחו נכריות מ"מ אין להעניש לכל ישראל, ואי שלא מיחו לא היה סיפוק בידם, כי ישבו תחת ממשלת העמים. אבל כאן שנהנו מסעודת של אחשורוש, וגזרו על פתן משום חתנות, והם הסכימו לאכול, שמע מינה דמינח ניחא להו החתנות.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות שבועות לט ע"א בשם בית הלוי]

["להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים" בגימטריא "לפי דנהנו בסעודה דאחשורש" (1201).]

(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 4) לטקסט

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע

"כנוס כו' כל היהודים הנמצאים בשושן" כו' - כי הבינו שהגזירה היתה ע"י החטא שנהנו מאותה סעודה של אחשורוש. ולכן נאמר לעיל "עשה כו' לכל כו' הנמצאים בשושן כו' משתה" כו', וכן כאן, "הנמצאים", שזה קאי על בני ישראל, כמו שדרשו חכמים בפסוק "שתי בנותיך הנמצאות" כו'. ובזה התענית תקנו זה החטא ושבו בתשובה שלימה. והוא פלא, שבאותה המשתה עצמה נעשה ההצלה, שנהרגה ושתי אז. וזהו כעין אמרם ז"ל [יומא פו ע"ב] בתשובה מאהבה הזדונות נהפכו לזכיות. והקב"ה ראה שישובו בתשובה שלימה. ונראה שלכך תקנו זה היום למשתה, לאשר כי נהפך להם חטא המשתה על ידי התשובה כנ"ל. וי"ל זה פי' הפסוק "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת", פירוש, שהתקרבות אל הבורא ית' יהיה ע"י החטא עצמו, והוא שלא כדת, ע"י תשובה כנ"ל.

(שפת אמת, לפורים, שנת תרלז)

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שהשתחוו לצלם וכו' הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים

מַסֵּכָה זָרָה בְּעָבְדָם לְפָנִים. נִמְסְרוּ לְהָתֵז קְנוֹקְנוֹת וּגְפָנִים.

(סליחות לתענית אסתר)

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' מפני שהשתחוו לצלם
22-25

ידוע שגזירת המן הצרה הגדולה שהיתה בא לישראל, היה בשביל שני חטאים: חטא בגוף וחטא בנפש. חטא הנפש - שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, כי עון עבודה זרה תלוי בנפש ולא בגוף במעשה דוקא, רק מיד שמקבל בלבו עבודה זרה לאלוה אז מתחייב בנפשו... חטא הגוף דהיינו מה שנהנו מסעודתו של אחשורוש. אלו שני החטאים ביחד גרמו להגזירה ההיא [וכן פרש"י בהדיא בפסוק "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה"] . במסכת מגילה: שאלו תלמידיו את רשב"י, מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה כו'. עיין בספר מנות הלוי בהקדמה, אשר הכלל העולה הוא מתשובת רשב"י, שהגזירה היתה בשביל החטאים. ועל אלו שני חטאים היתה השאלה אם בדם החתימה או בטיט, כי אף שהגזירה נגזרה בשביל שניהם, מכל מקום השאלה מצד איזה מהחטאים היה נחתם הגזר דין שהוא יותר עיקר...
ועל ענין זה אמרו רז"ל במסכת חולין בפרק שלוח הקן (קלט ע"ב): משה מן התורה מנין, שנאמר, "בשגם הוא בשר", בשגם בגימטריא משה. המן מן התורה מנין, שנאמר, "המן העץ". אסתר מן התורה מנין, שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר". מרדכי מן התורה מנין, שנאמר "ואתה קח לך בשמים מר דרור", ומתרגמינן מרי דכיא. עד כאן. ידוע כי רָאֹה ראינו תיקון אלו החטאים. במשה רבינו ע"ה תיקן עון עבודה זרה, במעשה עגל שעמד נגד ששים רבוא מישראל ודן אותם. וכן ענין האכילה, מ' יום ומ' לילה לחם לא אכל, פרש את עצמו אפילו מן המותר... ברמז המן שמרמז בתורה, נרמז חטא האכילה שהביא הגזירה לעולם על ידי אכילה בימי אדם הראשון כשאכל מן העץ. וכן אירע בימי המן, בשביל חטא אכילה שנהנו מסעודתו של אחשורוש. אף על פי כן היה הסוף שנתלה על העץ, וזהו המן - "המן העץ". בפסוק "ואנכי הסתר אסתיר" שכתוב אצל עון עבודה זרה, נרמז שבעון עבודה זרה יסתיר פניו מהם, כמו שאירע כאן מפני חטא שהשתחוו לצלם, ואף על פי כן באתה התשועה על ידי אסתר... מרדכי תיקן עבודה זרה במה שהיה מתקן עצמו שלא השתחוה לצלם המן. וחטא אכילה נתקן על ידי אסתר וחרדה את ישראל בסעודה שהזמינה להמן, כמו שאמרו רז"ל (מגילה טו ע"ב) טעם אחד מה ראתה אסתר שזימנה כו', וכדי שיהיה החרדה מהסעודה כפרה להנאה מהסעודה שחטאו, לכן ציותה "צומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו", שהוא תיקון לאותו החטא... (ה) ...וכן אמרו רז"ל (שבת פח ע"א) שקבלו בימי אחשורוש התורה ברצון... נוכל להגיד שלושה טעמים למה קבלו עתה התורה ברצון, אחד: שחטא שחטאו במה שנהנו מסעודה של אותו רשע היה ברצון בלי שום אונס, כמו שנאמר (אסתר א, ח), "והשתיה כדת אין אונס", וכתיב, "לעשות כרצון איש ואיש", ודרשו רז"ל (מגילה יב ע"א), כרצון מרדכי וכרצון המן כו', לכך תקנו נגד זה מה שקבלו התורה מתחילה באונס קבלו עתה ברצון.

(של"ה, דרוש ואתה תצוה אות ד-ה)

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו וכו' מפני שהשתחוו לצלם
22-25

בהעמדת צלם של נבוכדנאצר, מרדכי הצדיק... נשאר בשושן, ולא הלך לבבל מקום עמידת הצלם, ונמלט לנפשו... נראה כי מרדכי בשושן מלט גם כן כל בני העיר בחכמתו, שכל בני שושן לא הלכו לשם, כי הוא היה מנהלם ועל פיו עשו הכל, וכאשר הוא לא הלך כן הם לא הלכו. ולכך אמרו בגמרא מפני מה נתחייבו כליה, מפני שנהנו מסעודתו וכו', א"ל אם כן בשושן לבד יהרגו, והשיב שהשתחוו לצלם. וקשה אם כן למה אמר מתחילה שנהנו מסעודה וכו'? אלא תרווייהו בעי, כי עם שושן נמלטו ולא השתחוו לצלם, לעומת זה נהנו מסעודה, ושאר ישראל שלא נהנו, לעומת זה השתחוו לצלם, ולכך היתה גזירה כללית.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יז)

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו וכו' מפני שהשתחוו לצלם
22-25

חטא מכירת יוסף... נראה שכל זה בא להם מחמת גודל רצונם להיות בעלי ברית לאלקים, ובכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם השתוקקו בכלות הנפש לקרבת האלקים, והיו מתיראים שע"י דבת יוסף לאביהם יהיו נדחים ח"ו... והנה מחמת חטא זה פגמו בהתגלות מדת הדעת וברצון עליון של ה' יתברך על ישראל... והנה חטא זה שהוא חטא הדעת והרצון נעשה תיכף בגמר דינו, אף אם היתה מתהוה מניעה שלא היו יכולין להורגו או למוכרו, נמי היה החטא והפגם נגמר. ומעתה מובן שאח"כ כשעשו בו מעשה שמכרוהו ניתוסף להם עוד חטא, שהרעו ליוסף הצדיק מרכבה למדת יסוד חי עלמין והביאוהו בסכנה עצומה בגוף ובנפש במה שמכרוהו למצרים ערות הארץ לבל יפול שמה לבאר שחת, ונסתעף מזה נסיונו הגדול בענין פגם ברית... ונראה שזה גרם מה שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ושחטאו בנשים נכריות, שני חטאים אלה מקבילים לשני סוגי החטאים שהיו במכירת יוסף. ויש לומר עוד דהא דנהנו מסעודתו של אותו הרשע בימי המן נמי מסתעף משני סוגי חטאים אלה שהיו במכירת יוסף, דבמה שנהנו מסעודתו של אותו הרשע שנעשית בשביל שחשב דמטו שבעין ולא אפרקי תו לא מפרקי [לעיל יא ע"ב], היה מראה שישראל מודים לו בזה שנתיישר בלבבם התגברות כח החיצונים על הענין האלקי ח"ו, וזהו חטא שבשכל ובמוח כענין ע"ז, ועוד זאת שבמדרש שהסעודה נעשתה בכוונה למשוך את ישראל לפגם ברית ר"ל, וכמו שנראה ממעשה ושתי, א"כ פתוכים בסעודה זו ובמה שנהנו ישראל ממנה שני סוגי חטאים אלו של מכירת יוסף, חטא פגם השכל וחטא פגם הלב. והנה בזוהר חדש דהא דויבא עמלק בראשונה היה בשביל חטא מכירת יוסף עיי"ש, וע"כ כמו בראשונה מחמת שני סוגי חטאים אלה בא עליהם עמלק, כן בימי המן.
וזהו שבש"ס מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה, והשיבו תלמידי רשב"י מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ומשום שהשכילו למצוא חטא שהוא בכפלים כמו מכירת יוסף. ורשב"י השיב להם א"כ שבשושן וכו' אלא מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, וס"ל דמאחר דחטא פגם הלב איקלשא עכ"פ על ידי המירוק במצרים שנמצאו שלמים כנ"ל באריכות, אין סברא לומר שמפני זה יתחייבו ח"ו כליה, וחטא נשים נכריות היה רק בקצת אנשים, ומה"ט הוא שלא היה לכחות הרעים האלה שליטה כ"כ, ע"כ נכשלו בהן רק אחדים מתי מספר. וחיוב כליה בא רק מפני שהשתחוו אז לצלם שהיה בו רוב ישראל. ומשום שחטא זה שפוגם במוח עדיין לא נתמרק כלל במצרים ולא עמדו בנסיון העגל, וע"כ גם הוא מודה בחטא שנהנו מסעודתו של אותו הרשע, והיינו שמאחר שנתעורר קטרוג על אותן שבשושן מפני שנהנו וכו', מצא מין את מינו ונתעורר הקטרוג על כל ישראל משום שהשתחוו מאז לצלם, דבלא"ה אינו מובן למה המתין המקטרג עד עתה.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תר"פ, עמ' ס-סה)

...ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש שני מיני יצה"ר, יש שמסיתהו אל האיסור אף שיודע שמוזהר עליו מסיתהו לעבור על מצות ה'... ויש יצה"ר שמראה לו פנים שהדבר מותר ואולי עוד מצוה... והנה קליפת עמלק, שהוא ס"ם שרו של עשו, שני מיני יצה"ר הנ"ל, התגברה על ישראל ע"י שני מיני חטאים, שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ובשביל מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והנה זה שהשתחוו לצלם היא עבירה שהיו יודעין שהיא עבירה, בזה משכו עליהם הקליפה הראשונה של עמלק להסיתו אל האיסור שיודע שהוא אסור. ובמה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נראה שלא היו מרגישין שיש כאן עבירה. ובמדרש (אסתר רבה פ' ב): "אין אונס" - ביין נסך, ובפרקי דר"א (פ' מט): וכל מי שהיה מאכלו בטהרה היו נותנים לו מאכלו בטהרה, שנמצא שהיה שם מאכל כשר והיה מקום לטעות שאין כאן עבירה, אבל באמת היתה עבירה, שכל הסעודה היתה למושכם לזנות כמ"ש במדרש. ועיקר הסעודה היתה מפני שחשב דתו לא מפרקי [לעיל יא ע"ב], וכאשר היו ישראל בסעודה זו היה נראה כמסכימים, והיה חילול השם בדבר, ומ"מ היצה"ר סימא את עיניהם משום שלום מלכות וכדומה תירוצים של יצה"ר, ולא הרגישו שיש איסור בדבר, בזה משכו על עצמם הקליפה השניה של עמלק שמראה לו פנים על טמא שהוא טהור. ועל כן כשעשו ישראל תשובה מאהבה, וזדונות נעשו להם כזכיות, נהפוך הדבר שבמה שהשתחוו לצלם התגברו על הקליפה הראשונה של עמלק, ובמה שנהנו מסעודתו של אותו רשע התגברו גם על הקליפה השניה.
והנה כתיב (משלי כה) "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו", וא"כ מוקף חומה רומז לאיש אשר יש מעצור לרוחו, זהו נגד הקליפה הראשונה, אבל נגד הקליפה השניה להראות לו פנים על טמא שהוא טהור, אין לחומה מעלה בזה. והנה החטא שנהנו מסעודתו של אותו הרשע היה רק בשושן, וכמאמר הש"ס א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו. והחטא שהשתחוו לצלם היה בכל העולם. ועל כן, כשנעשו הזדונות כזכיות, כל העולם שהם הפרזים שלא היה מעצור לרוחם עתה השיגו ע"כ מעצור לרוחם, אבל על טעות השכל כנ"ל שיעמדו נגד יצה"ר לא השיגו מעלה, וע"כ הרגו בעמלקים רק ביום אחד. ובשושן שהיו שני חטאים בידם והתגברו על שתי הקליפות של עמלק, הרגו בעמלקים שני ימים. וע"כ יו"ט של המוקפים במעלה יותר, שהוא בזמן דסיהרא בשלימותא, דפגימת הלבנה מורה שיש עוד צד לסט"א לאחוז בקדושה, וסיהרא בשלימותא מורה שנדחתה הקליפה מכל וכל כמבואר בזוהר. וע"כ בשושן שהתגברו על שתי הקליפות של עמלק ודחו את הסט"א מכל וכל, יש להם היו"ט בסיהרא בשלימותא. ולפי האמור יובן מה שהשוו את כל המוקפין לשושן, שהרי המוקפין בלא"ה הרי הם יש להם מעצור לרוחם ואין עליהם שליטת הקליפה הראשונה, וכל המעלה שהשיגו בפורים ע"כ היתה ההתגברות על הקליפה השנייה. והנה הפרזים אף שבעצמם לא התגברו כ"כ רק על הקליפה הראשונה, מ"מ יש להם כח מצד המוקפים, וזה שאמרו (מגילה ה ע"ב) לא נצרכא אלא לאסור של זה בזה, והנ"מ הוא דמוקפים יש להם מעלה זו בעצם והפרזים רק באמצעות המוקפין. ובזה יובנו דברי הרמב"ן שהמוקפין לא היו כ"כ בסכנה, והוא רמז לדברינו.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ב, שושן פורים, עמ' קעג [ובדומה שם עמ' רד-רז])

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' מפני שהשתחוו לצלם וכו' וכי משוא פנים יש בדבר וכו' הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים
22-26

מה ענין השתחוות לצלם, שנענשו בימי אחשורוש, ולא בימי נבוכדנצר תיכף או דור אחריו בימי בלשאצר וכורש? ומדרש אמר: מפני מה נתחייבו ישראל כליון, שנהנו מסעודת אחשורוש, ועוד מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר, וכן איתא בגמרא.
והענין באמת כך, כי... ומבואר במדרש - והובא בספר מנות הלוי - כי בצלם אשר הקים נבוכדנצר היה ציץ הקודש עליו מבית המקדש פתוחי חותם שם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו. ולפי זה היה ענין ישראל... כי השתחוו לציץ הקודש אשר עליו שם ה', ולא לצלם ח"ו. אבל נבוכדנצר טעה וחשב שהשתחוו לצלם. אך באמת מאז שנפל הציץ לבין האומות וליד נבוכדנצר, גם קדושתו חלפה והלכה לו, ודרשינן בגמרא [ע"ז נב ע"ב] "ובאו פריצים וחללוה" - כיון שנפל ליד פריצים נתחלל, וא"כ אזלה קדושת הציץ ושם שעליו, ולא היה להם להשתחוות לו.
והנה כולם תמהו, בשביל שנהנו מסעודת אחשורוש יתחייבו כליה, מה עוון מיתה יש בזה, דעוון לאו הוא? ותירצו משום דשתו מכלי קודש, וקיי"ל הזיד במעילה במיתה, והם מעלו בכלי קודש. אך הא ניחא [צ"ל ליתא] אי אמרת דליכא תו עון מעילה, כי באו פריצים וחללוהו כיון שנפל ליד בבל ופרס. ובזה אתי שפיר דבממה נפשך נענשו עכשיו, דמקדם בימי נבוכדנצר לא היה לעונשם, כי יטענו שהשתחוו לציץ כנ"ל, ולא ס"ל הך דרשה דבאו פריצים וחללוהו, אבל עכשיו שנהנו מסעודת אחשורוש ושתו מכלי קודש דבית המקדש, ממה נפשך, אם אתם דורשים "באו פריצים", א"כ יש כאן עונש שהשתחוו לצלם, ואם אין אתם דורשים "באו פריצים", א"כ עליהם העונש ששתו מכלי בית המקדש, לכך בממה נפשך נגזר עליהם העונש. כך י"ל.
אבל יש עוד פנים בזה, כי ישראל שאכלו בסעודת אחשורוש, ח"ו לומר שעברו על לאו דאורייתא באכילת טריפות, אבל עברו איסורא דרבנן שתיית יין נסך, בישול עכו"ם, בשר שנתעלם מן העין, כי איך אפשר לראות ולהשגיח ברוב משתה לרוב העם הזה, וכהנה יתר מאסורא דרבנן, מבלי לאכול עם העכו"ם ולהתערב עמו. ולכך היה עונשם חמור, כי החמיר הקב"ה בשל סופרים יותר מדברי תורה, והוא בכלל חוויא דרבנן דלית ביה אסותא. ולכאורה נ"ל במה שאמר רשב"י דלכך נתחייבו כליה שהשתחוו לצלם, ושאלו תלמידיו וכי משוא פנים יש בדבר, דמה קושיא, הלא אין לך דבר שעומד בפני תשובה [ירושלמי פאה א, א], והלא בימי מרדכי הרבו לשוב בכי צום ושק ליהודים, והוא תכלית התשובה.
אמנם אמרו בגמרא [ברכות כ ע"ב]: אמרו מלאכי השרת לפני קב"ה, כתבת בתורה "אשר לא ישא פנים", ואתה נושא פנים לישראל, כדכתיב "ישא ה' פניו אליך"? והשיב: כתבתי בתורה "ואכלת ושבעת וברכת", והם מדקדקין עד כזית וכביצה. הרצון, הואיל שהם מדקדקין ומוסיפין להחמיר על דברי תורה בתוספת קדושה, והולכים לפנים משורת הדין, אף אני נושא פנים. ונשיאת פנים היא בתשובה, כמ"ש המתרגם "ישא ה' פניו" - "בתיובתא". וכן אמרינן בגמרא דנדה (דף ע ע"ב) ע"ש. ולפ"ז כשישראל מקיימין גזירות וגדרן של סופרים יותר ממה שכתוב בתורת משה, אז אף הקב"ה נושא פנים להם בתשובה, והגמרא ב"ואכלת ושבעת" וכו', חדא מנייהו נקט, שהחמירו בדברי סופרים יותר מדברי תורה, אבל לולא כן, אין נשיאת פנים בתשובה.
ועיקר תשובה בחרטה ובתום לבב. ובלי ספק מאז והלאה תיכף שהשתחוו לצלם נתחרטו ישראל, ובפרטות כראות הנס דחנניה מישאל ועזריה, ובאו עכו"ם וטפחו על פניהם כמבואר בגמרא (סנהדרין צג.), וא"כ היה מקום לחול התשובה. אבל כאן בימי אחשורוש, שנהנו מסעודות אחשורוש ולא שמרו דברי סופרים וחז"ל - רק כפי תורת משה, א"כ ננעל דלת התשובה בפניהם, כי אז אין הקב"ה נושא פנים, ולכך נענשו שהשתחוו לצלם, כי התשובה לא היה מהני אותן, על דבר שלא שמרו דברי סופרים וחזותא מוכיח. וא"ש. וזוהיא נמי שאלת תלמידים, וכי משוא פנים יש בדבר, דהרי אין כאן נשיאות פנים מה', ולמה באמת התשובה ביטלה הגזירה, והשיב כי העון לא היה אלא לפנים וכו' ע"ש.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

וכבר תמהו מנא ליה שהתחייבו כליה, הלא לא היה רק לעורר בתשובה, כמאמרם [סנהדרין צז ע"ב] הקב"ה מקים מלך כהמן לעורר לבבות בתשובה, אבל שיהיה נגמר דינם לחייב, עד שאמרו במדרש [אסתר רבה פרשה ז, יח] שהיה כבר חתום בחותם של טיט - מנא ליה? וגם מלת דור ההוא מיותרת, הוי ליה למימר סתמא "למה נתחייבו כליה". וגם קשה דשאלו וכי משוא פנים יש בדבר, הלא אין לך דבר שעומד בפני תשובה, עגל יוכיח. ועוד דא"כ לא יועיל רק הטעם הואיל שלא עשו רק לפנים, א"כ יהודים שבשושן שנהנו מסעודתו בפועל ולא בפנים על כל פנים הם יהרגו, ועליהם קשה וכי משוא פנים יש בדבר?
אבל... אמרו [שבת פח ע"א]: מודעה רבה לאורייתא... הדר קבלוהו בימי אחשורוש וכו'. ויש להבין הלא אונס אחשורוש היה יותר מן אונס מתן תורה, כי קבלוהו כי ראו שגזירת המן נחרצה עליהם והם לטבח מוכן, ודוד צווח "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה", וא"כ הרי זה יותר אונס מאונס דסיני שהיה ביד ה'. אבל כבר כתב מהרי"ק [שורש קלג ושורש קסו - מניעת טובה], וכן הוא בשו"ע [אהע"ז סי' קנד, כא], אם אחד מעליל על אחד "תן לי מאה זהובים, או עֲשֵה כך", והוא עשה כך, הרי זה אונס להינצל מן מאה זהובים; אבל אם חייב מאה זהובים, ואמר "הרי נתונים לך על מנת שתעשה כך", ונתרצה, אין זה אונס, כי מי מכריח ליתן לו חובו במתנה. וא"כ א"ש, בשלמא דלא היו ישראל חייבים כליה, שפיר יתכן אונס היה מפחד המן, אבל באמת חייבים כליה, רק הקב"ה ויתר להם על מנת לקבל התורה, אין זה קרוי אונס, וקבלה ברצון מיקרי. ושפיר פריך מפני מה נתחייבו באמת כליה, דעל כרחך היו חייבים כבר כליה....
והנה אמרו בגמרא [יומא פו ע"ב]: גדולה תשובה שמגעת עד כסא כבוד ולמעלה מכסא כבוד, ואמרינן כאן מאהבה וכאן מיראה. וידוע מ"ש בזוהר ובכל ספרים, כי העובר עבירה ושונה, אין מלאכי השרת מניחים לקבל תשובתו, אלא שה' חותר חתירה מתחת כסא כבוד, וזהו שנאמר [ירמיה ד, א] "אם תשוב אלי תשוב". ולפי זה על כרחך צריך תשובה מאהבה, דאילו מיראה, הוא רק עד כסא כבוד, היינו עד מלאכי השרת ולא ה' בעצמו. והנה ישראל שהיו משתחוים לצלם, שנו בו בעונות הרבים בימי נבוכדנצר והמן שהיה צלם על לבו. וזוהיא שאלתם וכי משוא פנים יש בדבר, דודאי ידעו כי אין לך דבר שעומד בפני תשובה, אבל תשובה זו היא מיראה, כי ראו כי כלתה הרעה ח"ו להשמיד, וכאמרם [מגילה יד] גדולה הסרת טבעת וכו'. א"כ דהיה מיראה אינה מגעת לשם, ואיך תועיל? והשיב, אמת אם גוף עבירה בכוונה, אז בשונה באיוולתו אין מקבלה אלא ה', אבל זהו גוף עבירה נעשתה רק מיראה, וכהחטא כן התשובה. וזוהיא תשובתו הם לא עשו רק לפנים וכו', והועילה התשובה. ולכך לא קשה מן אכילת סעודה, דזה היה רק פעם אחת, ולא קשה וכי משוא פנים, דהועילה התשובה אף דהיתה מיראה ודוק.
כללו של דבר, כל הענין היה בתשובה על ידי מרדכי. ואמרו בגמרא [יומא פו ע"ב]: גדולה תשובה שזדונות נעשים כזכיות. והנה כל ישראל בכל מדינות לא חטאו רק שהשתחוו לצלם, ונעשתה בתשובה זכות אחת. אמנם בשושן השתחוו לצלם כמו שאר מדינות ונהנו גם כן מסעודה, א"כ בשובם נעשו כאן שתי זכיות, ולכך זכותם יותר משאר מדינות, ולכך "ינתן גם מחר לשושן", כי זכותם ביותר, כי הרבו בתשובה ביותר.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

ואמרו בגמרא דמגילה מפני מה נתחייבו ישראל כליה, אמרו שנהנו מסעודות אחשורוש, אמר א"כ רק בשושן יהרגו, א"ל שהשתחוו לצלם, א"ל וכי משוא פנים יש בדבר, א"ל הם לא עשו רק לפנים וכו'. ויש להבין, למה מתחילה שאמרו שנהנו מסעודה ונתחייבה שושן, למה לא שאל וכי משוא פנים יש בדבר, הלא גם שושן ניצלה?... אמרו [נדה ע ע"ב]: כתיב "ישא ה' פניו", וכתיב "אשר לא ישא פנים", ומשני: כאן קודם גזר דין, ולאחר גזר דין אז אין נושא פנים. והתוספות [ד"ה כתוב אחד] כתבו דגם יש הבדל בין ישראל לעכו"ם, דלישראל אפילו לאחר גזר דין נושא פנים. וכבר כתבו הטעם דעכו"ם מחשבה רעה מצרף למעשה, ולא לישראל, חוץ מעבודה זרה [תוס' קידושין לט ע"ב]. והטעם דישראל שעבד עכו"ם יצא מכלל ישראל ודינו כעכו"ם. וא"כ א"ש דאז נתחייבו כליה וכבר היה גזר דין, ומ"מ לא היה יכול להקשות וכי משוא פנים, דלישראל נושא פנים אפילו לאחר גזר דין. אבל באמרו שהשתחוו לצלם שהוא עבודה זרה, א"כ דינם כעכו"ם ואין נושא פנים לאחר גזר דין, ושאלו וכי משוא פנים יש? ועל זה השיב אמת דינם כעכו"ם אילו עבדו בלב, אבל הם לבם היה לשמים, ורחמנא ליבא בעי, ולכך נדונים כישראל, וביטל הקב"ה גזר דין.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו
22-45

...שושן אף י"ד תענית ויום מלחמה, רק ביום ט"ו שלא הלכו, אז הוקבע להם למשתה ושמחה. ולכך אמרו [ירושלמי מגילה פ"א ה"א] שעשו כן לכל מוקפי חומה מימות יהושע בן נון, כדי שיהיה זכר לארץ ישראל. כי צריך טעם למה בחרו זה לזכר ארץ ישראל? אבל כבר אמרו למה יתחייבו כליה, בשביל אכילת סעודה. ואמת אמרתי שזהו שאמרו בגמרא והשתיה כדת אין אונס, מלמד שהשקה לכל אחד יין ממדינתו, וצריך ביאור מנין נלמד זה? אבל הוא הענין, כי לכך לא אנסום לשתות, כדי שלא יהיה תירוץ באמרם אנוסים היינו לשתות. אך מה כל כך החטא בשתיה? סתם יין לא נגזר אז. אבל כבר פירש ר"ת ביבמות [דף פב ע"ב תוד"ה ירושה] דבגלות ראשונה לא נתבטלה קדושת ארץ ישראל. וקיי"ל [גיטין מז ע"א] אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשרות. וכיון שהשקה לכל אחד יין ממדינתו, לישראל השקהו יין א"י, שהיה נשלח לאחשורוש מא"י, שהיו עושים שם הגוים הדרים שם, ויש בו חיוב מעשר ותרומה, והיה טבל וטבל במיתה, ולכך נתחייבו כליה. ולכך היה בלי אונס, שלא יתנצלו כנ"ל. והמפרשים פירשו כי היה שנהנו וקבלו הנאה, והסעודה היתה שלא היתה הגאולה, א"כ לא היה להם לשמוח בזה, ומדברי כולם היה החטא נוגע לארץ ישראל, ולכך בזכרון הנס שושן עושים מזכרת לא"י.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע
23

המן מהתורה מנין - רצה לומר היאך מצא רמוז בתורה שעלה אדעתו לכלות ישראל, והוא בודאי ידע אהבת הקב"ה לישראל. על זה אמר "המן העץ" וגו', אשר נגזר מיתה מחמת עון אכילה. וכן כאן אמרו רז"ל שנתחייבו מפני שנהנו מסעודת אחשורוש, ולא ידע כי המן יהיה על העץ.

(של"ה, פרשת שקלים אות ג)

ועוד היה המרי באוכלם מסעודת אחשורוש, כי מרדכי אשר היה אב לסנהדרין וראש למקבלי תורה שבע"פ, מיחה בעם שלא יאכלו ושלא ישתו, כמבואר בתרגום המגילה, וישראל מאנו לשמוע בקולו, ואין ספק כי גם הסנהדרין הסכימו למרדכי באזהרתו, ומרדכי היה ראש ומופלא שבב"ד, והם מאנו לשמוע בקולם, ונעשו זקנים ממרים ע"פ ב"ד גדול, ואיש אשר ימרה את פיהם יומת כמאמר פי ה', ולכך נענשו ונתחייבו כליון כדין ממרא. ולא קשה מה טיבו של כליון, כי המה זקנים ממרים. ולכך כעת תיקונם כאשר התחרטו ושמעו לקול מרדכי, לקבל עליהם דברי פורים עד עולם, ולעשות מה שמרדכי וב"ד אוסרים עליהם מבלי סור ימין ושמאל, ובזה יכופר עונם. ולכך אף כי היה ברוח הקדש, לא נזכר שם במגילה, כי אז לא היה עדיין מכופר עון ממה שעברו על צוואת מרדכי גרידא, ומה שעושים פורים הוא לשמוע בקול ה', ולכך צוה עליהם מרדכי כאילו הוא מגזירתו וגזירת ב"ד שלו, וקימו וקבלו על נפשם, בזה יכופר להם עון הראשון כנ"ל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

ונקדים לבאר במ"ש חז"ל שהיה חטא ישראל מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ונראה שעשו איסורים חמורים, והיו רבים, ואיך נהיתה כזאת בעם ד'?... והנה נודע שעיקר התוה"ק וקבלתה היא בא"י, וחיוב התורה בחו"ל הוא מצד שיש לנו אחיזה בארץ ישראל, כי אנו עתודים לבא בה. והנה קדושה ראשונה לא קדשה לעת"ל, א"כ לכאורה יצאה מרשות ישראל לגמרי, ובמה היו נאחזים בארץ חמדה? אלא מפני שהיה קצוב רק ע' שנה, א"כ היו עומדים להיכנס בה, על כן נמשך חיוב התורה להם. אמנם לפי חשבונם, שהיה בטעות אחשורוש, שכבר עבר זמן ע' שנה [לעיל יא ע"ב], חשבו שגרמו עונותיהם לגרוע מהם גאולה זו, וכיון שקדושת הארץ בטלה, והם לא יחזרו לה, שוב נפקעה מהם ח"ו חובת התוה"ק, שאין להם שוב אחיזה בארץ, כי אנו יש לנו אחיזה מפני שקדושה השניה לא בטלה, והם אם היה רק ע' שנה, אז הדור העבר היה משועבד לתורה מפני שלידתו בא"י, והדור הבא עתיד לבא, אבל כיון שחשבו שעבר המועד, אין להם שיעבוד להתוה"ק, זו היתה טעותם. אבל באמת אף שבטלה קדושת הארץ, מ"מ קדושת המקדש לא בטלה, ומזה נמשך קדושה לכל ישראל בגלותם ושעבודם לתוה"ק.
והנה נודע שעיקר עיבור השנה הוא בא"י, כדכתיב (דברים יב, ה) "לשכנו תדרשו" (עי' סנהדרין יא ע"ב), אלא אם לא הניח כמותו בא"י (ברכות סג א), והטעם נלע"ד מפני שכל חודש יש לו מזל, והמזלות הם י"ב. אמנם להחודש הי"ג אין לו מזל, ע"כ בא"י שהיא גורלו של הקב"ה, ועיני ד' אלקיך בה, כמו שמשגיח בעצמו לפקדה בשאר חדשי השנה, ה"נ בחודש זה שאין לו מזל, אבל חו"ל שהיא תחת מזלות, אי אפשר להיות חודש בלא מזל. אמנם כיון שקדושת א"י נמשכת לכל ישראל בארצות פזוריהם, ע"כ כשמעברים השנה בא"י נמשכת הקדושה על כל ישראל, ונמצא שבחודש העיבור ודאי עין ד' על עמו, כיון שאין שר. ע"כ עיבר השנה [ירושלמי מגילה א, ה], כדי להורות להם שקדושת א"י מתפשטת גם בחו"ל עליהם, ואין להם רשות להנתק ממוסרי תוה"ק. ע"כ שבו בתשובה שלמה ממה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, וזה גרם שיעלו לנצח הטבע, כדי שלא יעמוד כח עמלק, מפני שלא היתה ממשלת שר.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, מהד' תשנ"ה עמ' קפז, קצה-קצו)

מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' מפני שהשתחוו לצלם
23-25

כמה גדרים צריך אדם לעשות, וביחוד בעל תשובה, שבמה שחטא צריך אדם לשמור עצמו ביותר ולעשות תקנות וסייגים, ולכך אסתר המלכה קבעה מועד להוחיל שלשה ימים לבוא אל המלך ולהציל ישראל, ולמה המתינה? ואם בשביל התענית, הלא מעת קבלה די, כדאמרינן [דניאל י, יב] "מיום אשר נתת לבך להתענות". אבל ישראל חטאו בהשתחוות לצלם, ומזה קרתה גזירת המן כנודע, ולכך ראתה אסתר להרחיק מן שמץ חשש איסור עבודה זרה. ואמרינן בגמרא [ע"ז ב ע"א]: ג' ימים לפני אידיהן אסור לקבל מהם, דאזלו ומודו לעכו"ם. וכמו כן כתבו תוספות לבקש מהם דבר אשר הוא חוב, חשוב כמו מתנה, וביותר פשיטא דאסור, דיותר מתייקרא בהו ומודו לעכו"ם. ואמרינן שם בגמרא [שם ע"ב] דיום שתפסו בו רומיים המלכות, שהוא חיה רביעית מדניאל, יום אידיהן. וא"כ הוא הדין למדי ופרס, יום שקבלו הם המלכות היה אידיהן. וידוע כי בלשאצר נהרג בליל פסח, ולמחרתו קיבל דריוש (וכורש) המלכות. ולכך המתינה אסתר ג' ימים עד יעברו ג' ימים ימי אידיהן, כי אם אז תבקש וינתן לה מבוקש גדול כזה כאמרה "עמי" וכו', הרי מתנה גדולה, הרי אזל ומודה לעכו"ם. לכך לא הלכה רק ביום ט"ו, והמתינה בשאילתה עד למחרת, וכבר עבר יום איד ולאחריו מותר, ואז התחילה בקשתה, אבל ג' ימים לפני איד לא רצתה לבקש.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

ויש לומר שזה עצמו היתה הגאולה מה שישראל זכו לבחי' לב ומוח, כי שעבוד מתיחס לחומר... וכאשר נשלמה בישראל תכלית ההתעוררות וההתפעלות בחיות נפלא בלב ובמוח, שהיא צורת האדם היפוך מהות הבהמה כנ"ל, ממילא נסתלק השיעבוד. וגם כל גלות היא בחי' שינה, כמ"ש (תהלים קכו) "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". וכמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה פרשה ז) שאמר המן אלוהיהם של אלו ישן הוא, והיינו שישראל אז באותו זמן היו בלתי חיות והתעוררות כלל, ונהנו מסעודתו של אותו רשע שנעשית בשביל שאמר אחשורוש "השתא ודאי תו לא מיפרקי" כבש"ס מגילה [יא ע"ב], וישראל נהנו מסעודה זו שהיא כאילו ח"ו מודים לו ומתיאשים מן הגאולה. מה גם כי עיקר הסעודה היתה להמשיך את ישראל לתאוות רעות היפוך בחי' לב דקדושה. וחטא שהשתחוו לצלם הוא היפוך מוח ושכל דקדושה. ע"כ באשר מצא המן אז את ישראל כאילו היו ישנים ונרדמים, בלי מוח ולב, שפט בשכלו המטונף שזהו חסרון ח"ו בחוקו ית"ש, וכאילו למעלה ח"ו יש שינה, ומזה נסתעפה בישראל בחי' השינה. אבל ח"ו הדבר להיפוך, שבשביל שהיו ישראל בבחי' שינה, זה גרם התפשטות הגלות, וכאשר התעוררו בשביל גזירת המן קרבה שנת הגאולה, וכתיב (תהלים עח) "ויקץ כישן ה'".

(שם משמואל, פרשת בא, שנת תרע"ד, עמ' קל)

כבר אמרנו ששורש החטא שהיה אז ביד ישראל הוא התקררות בעבודה והיאוש הנורא [ומזה נסתעף חטא ההשתחואה לצלם, ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, שהיתה משום שאמר השתא ודאי תו לא מיפרקי [לעיל יא ע"ב], ובזה משכו עליהם את קליפת עמלק שצננך והפשירך עוד יותר עד ששלטו עליהם לגזור גזירה זו].

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ד, עמ' קעט-קפ)

באשר ידוע שישראל בבבל נשאו נשים נכריות ופגמו בשמירת הברית, ונתרחקו ונפרדו מכנסת ישראל... אמרו ז"ל: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליי' ח"ו, מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר או מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ויש לומר שחטאים אלו נמשכים מחטא נשים נכריות, הגם כי רק מעט מעט מהעם שחטאו בזה כמבואר בכתוב, מ"מ בגללם הוטל פגם בכלל כולו... מחמת פגם נשים נכריות שפגמו בברית נספחו להם כחות רעים מבית, ונבוכדנצר מבחוץ, והטעו להשתחוות לצלם, כי איתא בספה"ק וכן הוא בתוספות (ע"ז ג. ד"ה שלא) שלא היתה ע"ז להדיא. וכן מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נמשך נמי מפגם הנ"ל, שבני בקתא חדא נינהו, ומבואר במדרשות שהיתה כוונתו של אחשורוש למשכם לזנות רח"ל, ומעשה ושתי לעד.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ב, עמ' יב)

והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיש שני מיני יצה"ר: יש שתוקף את האדם בכח, שלא ישום מעצור לרוחו, אף שיודע שזה אסור יתכוון לעשות איסור. ויש יצה"ר המסמא את עין האדם להחליק הדבר בעיניו, שאיננו כ"כ חמור, ויכול להיות יהודי נאמן רוח גם אחר מעשה זה, או לומר שהוא צורך ומצוה בו עד לומר לטוב רע ולרע טוב. והנה יצה"ר זה התוקפהו בכח לעבור עבירה אף שיודע שהיא עבירה, זהו "כגוי נדמה לו" [חולין צא ע"א] הלהוט אחר הרע, ויצה"ר המסמא את עיניו עד לומר לטוב רע ולרע טוב, זהו "כת"ח נדמה לו", המראה פנים להיתר, עכ"ד...
ידוע שישראל בשעת גזירת המן היו בידם שני חטאים, חטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ועוד חטא לאנשי שושן שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והנה ענין סעודתו של אותו רשע איתא במדרש (פרשה ז): אמר המן לאחשורוש אלהיהם של אלו שונא זימה העמד להם זונות ועשה להם משתה וגזור עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם שנאמר לעשות כרצון איש ואיש, כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר להם לא תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש שלא הזמין אתכם כי אם וכו' ולא שמעו לדברי מרדכי והלכו כולם לבית המשתה, א"ר ישמעאל י"ח אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו וכו'. הרי שכל ענין הסעודה היתה עצת יצה"ר למשכם לפגם ברית, אבל היה הדבר מוסתר מכלל העם, שפורש רשת לרגליהם והיה נראה שהוא כבוד מלכים לבד, ולא עוד אלא שבפרקי דר"א (פרק מט) שכל מי שהיה מאכלו בטהרה היו נותנין לו מאכלו בטהרה, עד שמצא היצה"ר מקום לסמא את עיניהם שאין בו נדנוד עבירה, ואולי עוד מצוה לכבוד המלכות ותצמח מזה טובה לכלל הגלות. א"כ זהו ממש יצה"ר שכת"ח נדמה לו, שבענין זה יש לו שליטה כמ"ש ויגע בכך ירכו שרומז לפגם ברית כנ"ל, ובעוה"ר עלה בידו, כי רבים נתקלקלו ר"ל כנ"ל במדרש. אך יצה"ר שכגוי נדמה לו, להשתחוות לצלם בימי נבוכדנצר, לא עלה בידו כלום למעט ח"ו כבוד שמים, כי לעומת רוב המשתחוים התגבר כבוד שמים תיכף במעשה דחנניה מישאל ועזריה, עד שכל הגוים אמרו יש לכם אלוק כזה, וגם נבוכדנצר בעצמו הודה בכבוד ה' וכמו שהגדנו לעיל שזה נרמז פסוק וירא כי לא יכול לו.
ומ"מ מחמת חטא המשתחוים נצמחה גזירת המן על כל המקומות. וא"כ בכל העולם היה רק חטא אחד של המשתחוים בסיבת יצה"ר שכגוי נדמה לו. והנה תשובת ישראל ודברי הצומות וזעקתם עלו למעלה ראש, והיתה תשובתם כעין תשובה מאהבה כדאיתא בספה"ק, שהרי הגזירה לא היתה אלא על היהודים, וכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, ואם היה מי מהם נתרצה לעזוב דתו ח"ו לא היתה חלה עליו הגזירה, וע"כ היה כמשפט תשובה מאהבה שזדונות נעשו להם כזכיות, וע"כ לא די שנצולו אלא אדרבה "ונהפוך הוא אשר ישלטו המה בשונאיהם", כאילו היו ידיהם מלאות זכיות.
ולפי האמור יתבאר מה שבכל העולם לא הרגו בשונאיהם אלא יום אחד ובשושן שני ימים, דבכל העולם שלא היה בידם אלא חטא של השתחואה לצלם מיצה"ר דכגוי נדמה לו שלא הצליח במעשיו כנ"ל שנצמח קידוש השם גדול יותר מהחילול שעל ידי המשתחוים, ע"כ כשנהפכו להיות זכיות נמי לא היה נחשב זכות כ"כ גדול, שהרי בזכות שנהפך להיות אי אפשר שיהיה יותר גדול מכפי מסת החטא שהיה מעיקרא. וע"כ נזדמן להם שהיום שנחו מאויביהם ועשו אותו יו"ט היה ביום ארבעה עשר, ביום שסיהרא איננה כ"כ בשלימותא. אך אנשי שושן שהיה בידם גם חטא הסעודה מיצה"ר שכת"ח נדמה לו, שהצליח מעשה שטן מרבים שנתקלקלו, ולא היה אז התיקון כ"כ מהרה, מתחילת מלכות אחשורוש בשנת שלש למלכו עד זמן גזירת המן שעשו תשובה שלימה ונהפך לזכיות, היו הזכיות גדולות עוד יותר, על כן הרגו בשונאיהם עוד יום אחד. ובאשר היה חטאם גם בפגם הברית וידוע שפגם ברית נוגע למלכות שמים שנמשלה ללבנה, ע"כ עלה בידם יום נוח שלהם ביום ט"ו לחודש דסיהרא בשלימותא....
ומכל מה שכתבנו מובן הטעם שקבעו אנשי כנה"ג את ימי הפורים לימים חלוקים, ולא ראי זה כראי זה, אלא משום התאחדות ישראל אסרו של זה בזה, כי כל אחד משפיע לזולתו היהודים, אבל עיקר הקביעות משום הזדונות שנעשו כזכיות היתה צריכה להתחלק לכל מקום כפי הזדונות שהיו שם שנעשו כזכיות.

(שם משמואל, פרשת תצוה - שושן פורים, עמ' רד-רז)

הגרם למה שקבלוה בימי אחשורוש ברצון [שבת פח ע"א] היה מפני שכל עיקר פגם המעשים שלהם היה מצד שנאת אומות-העולם להם ע"י ריחוקם מהם וזרותם להם, וכיון שהראה להם הקב"ה שנגזרה הגזרה אחרי שנהנו מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם לפנים, ראו כי קרבת העמים היא לא להועיל ורק ד' ית' הוא שומר ישראל, ועל כן קבלוה למפרע, כי נתברר, כמו טעות מעיקרא, שבאמת גם מאז מקדם חשקו בתורה.

(עולת ראיה, חלק א, עמוד תמא)

היסוד הטבעי שבקדושה שמפעם בחזקה בנשמתן של ישראל, אינו מניח את היסוד של הבחירה החפשית להתגלות בכל מילואה... עד אשר רק בהשתערות רוח עועים של שכרות נוראה, אשר ליצרא דע"ז ביסודו, היה אפשר לצאת אל הפועל מין תואר של בחירה בישראל... הירידות הכלליות גרמו אח"כ החלשה רבה להארתה של טבעיות הקודש, ובימי אחשורוש, אחרי שקדמו הנפילות המאוחרות של השתחויית הצלם וההתנאות מסעודתו של אותו רשע, כל אותם התוכנים הזרים שחדרו בישראל, גרמו האפלה להאור של הקדושה הטבעית, גניזת אורה במחבואיה של הנשמה, מבלי להיגלות בהופעת כחה. וזו גופא היתה עצת ד' עמוקה, כדי שתהיה אפשרות לכח הבחירה השקולה לצאת אל הפועל בפעולתה. וזה נעשה אח"כ לטובה אחרי התשובה שבאה ע"י גזירתו של המן, שהונח מקום לפעולה בחירית, הבאה מהכרעה חפשית שבנשמה, לפעול את פעולתה. וכאן נתקיים בפועל, בתור אישור וקיום, בהוצאה מן הכח אל הפועל בתוכן רצוני, ששייך בו קיום לקיים את המצווה מאז, אשר מני אז היה בתכונה של קבלה עצמית, חטיבה של מהותיות קבועה, שאין בה מילוי היסוד של חופש בחירי, וכעת קיימו מה שקבלו כבר [שבת פח ע"א].

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, עין איה, שבת פח ע"א, אות סט)

והגורם שקבלו ברצון בימי אחשורוש - י"ל כיון שכתבנו שעיקר הטעם שלהם בענין המעשים היה מצד שנאת אומות העולם ע"י ריחוקם מהם, וכאן הראה להם הקב"ה שנגזרה הגזירה אחרי שנהנו מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם (מגילה יב א), א"כ ראו כי לא תועיל קרבת העמים, רק ד' ית' הוא שומר ישראל, ע"כ קבלו מרצון למפרע, כי היתה הטעות מעקרו, כי באמת חשקו בתורה גם אז.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, מהד' תשנ"ה עמ' קפה)

מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' הם לא עשו אלא לפנים
23-26

ו"ענן גדול" הוא כאשר מתגבר עד הלב שכל הרגשות הלב בחשקות וכיסופין רק לרע... וזהו מלכות פרס שביקשו להשמיד וכו', כי הלב ממנו תוצאות חיים, וכאשר לב אַיִן, הרי זה מבקש להרוג. וזה שאמרו מפני שנהנו וכו' - ההנאה הוא ההרגשה בלב. רק באמת הם לא עשו אלא לפנים, כי באמת הקב"ה לבן של ישראל שנאמר (תהלים עג, כו) "צור לבבי" (שיר השירים רבה ה, ב), רק הוא על ידי ענן גדול המחשיך לרגע, וכאשר ישב רוחו ויתפזרו העננים, יתראה אור בהיר.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רכח)

מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' מפני שהשתחוו לצלם וכו' הם לא עשו אלא לפנים
23-26

יש כאן שתי חותמות: חותם זרוע, חותם מעשה, וכל זה בפועל הוא רק בגשם, והכל חומרי, כי הכל היה מעפר וחומר, ולכך נקרא זה חותם טיט. אבל חותם שבלב הוא מחשבה, והוא בנפש הלב והוא דם, כי דם משכן הנפש וקיבוץ הדם בלב, ולכך בלב משכן נפש, ולכך אמרו "כחותם על לבך", וזהו חותם של דם. ובזו נבין מ"ש במדרש [ילק"ש ח"ב רמז תתרנ"ז] ובפיוט סדר סליחות, כי כאשר אמר אליהו ז"ל שנגזרה גזירה על ישראל בימי המן, שאלהו אם בחותם טיט או דם, וכוונו לזה, כי ישראל מעלו באכילת סעודתו של אחשורוש וגם השתחוו לצלם, והכל היה בפועל בגשם וחומר. אבל זה היה ספק אם חס ושלום עבדו בלבם עכו"ם ותפוש ישראל בלבם, היה עונשם חמור, אבל אם לא היה בלב רק לפנים, אף הגזירה תהיה לפנים, כמאמר רשב"י הם עשו לפנים וכו'. וזוהיא השאלה אם החותם הוא מחותם זרוע שהוא בטיט, או שפשעו בלב וכפרו בה', וא"כ חותם מלב והוא חותם דם וזהו ברור. והבטיח אליהו שהוא רק בטיט, כי לבבם היה שלם עם ה', ולכך היתה תקוה לאחריתם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

רבו הדיוקים מאי הוא "ביהודים לאבדם", ובשושן "להשמידם", גם "להתחנן ולבקש" כפול, גם למה היהודים אשר בשושן דוקא, גם מאי "הנמצאים". ונראה שהיו כאן ב' עבירות, א' מה שהשתחוו לצלם, ב' מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והנה ה' יתברך חשב מחשבות לנקותם מחטא, ע"כ נגזרה עליהם גזירת איבוד, והם לא עשו אלא לפנים, היה חשוב כאילו נהרגו, ונמחל עון הצלם, אבל היהודים אשר בשושן היו צריכים כפרה יתירה גם על אכילת הסעודה, ע"כ נראה שעליהם נגזרה השמדה היינו שימירו דתם ח"ו, וכשימסרו נפשם על קדוש השם מכפרת על כל עונותיהם. ע"כ אמר "ביהודים לאבדם", ובשושן ניתן דת "להשמידם", לשון שמד והמרת דת ח"ו. ואסתר רצתה לתקן ב' הדברים, וצריך תחינה על המרת הדת כי זה נוגע לדת אמונת המלך וצריך השתדלות גדולה, אבל לענין איבוד שאר היהודים א"צ השתדלות גדולה, ע"כ אמרה "להתחנן" על ההמרה של שושן, "ולבקש" על כל ישראל שבכל מדינות המלך.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, מהד' תשנ"ה עמ' רס)

מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו' מפני שהשתחוו לצלם וכו' הם לא עשו אלא לפנים וכו' לעשות כרצון מרדכי והמן
23-46

...רק ששמעתי דקליפת פרס הוא צרות עין... ואמרינן בחולין (ד ע"ב): אין הסתה בלא אכילה ושתיה. וזה טעם משתה אחשורוש שהוא הסתה להיות נכנעים תחתיו. והכניעות הוא קבלת אדנותו וממשלתו, על ידי זה מקבל כוחו עליו... ותוקף כח האומה ביותר הוא במלך והמקורבים קולטים כוחו. ואמרו ז"ל כרצון איש ואיש - מרדכי והמן שהיו שרי משקים בסעודה, ודאי קלטו מהסתה זו ביותר. ולכן פתיחת המגילה בהסעודה שמזה צמיחת הגזירה כמו שאמרו ז"ל שנהנו וכו'. הגם דמסיק דהשתחוו לצלם, מכל מקום הרי לא נענשו אז תיכף, על כרחך דבאמת הם עשו לפנים, וה' יראה ללבב, אין חטא רק מצידם, דאדם יראה לעינים. רק כאשר מתנהגים בטובת עין, גם ה' יתברך יש לו טובת עין כנגדם, להשפיעם כמדתו, דיראה ללבב. אבל מצד נהנו וכו' דהיינו הסתת כח צרות עין, גם ה' יתברך אמר שלי שלי ושלך שלך לראות לעינים. ועל זה העונש בהמן גם כן על ידי צרות עינו במרדכי שרוצה להשתחוות לו. וכן מרדכי דאיקני בהמן גם כן מצד צרות עין שזה שהיה עבדו יעלה כל כך. הגם דהיה גנוז בזה צד טוב גם כן כמו שאמרו ז"ל (מדרש רבה אסתר ז, ה, הובא בתוס' סנהדרין סא ע"ב) דצלם חקוק על לבו ותיקן על ידי זה שורש חטא דהשתחוו לצלם, מכל מקום יש בו צרות עין.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רנה)

מפני שהשתחוו לצלם וכו' הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים
25-26

ידוע [עיין אס"ר ג, ט]: כל "מלך" הנאמר במגילה סתם הוא מלכו של עולם, ו"המן" כינוי לס"ם מקטרג על ישראל. וכאשר עברו ישראל והשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר גבר כחו של ס"ם לקטרג על ישראל, ולכך "אחר הדברים האלה גידל המלך את המן" מעל כל השרים [אסתר ג, א], וכל מלאכי השרת הסכימו עמו, אין דורש אין גם אחד ממש, וזהו "וכל עבדי המלך כורעים" וכו'. והטעם כי כל תירוץ של ישראל היה, שלא היה רק לפנים, כמבואר בגמרא. וזהו לא ידעו מלאכי השרת, כי הם אינם יודעים מה שבלבו של אדם, וא"כ לפי דעתם כפרו ישראל בעיקר וחייבים כלייה. אבל מרדכי הקיש דלתי מעלה [לקמן יב ע"ב], כי ה' יודע מחשבות אדם, הוא ידע כי לב ישראל היה שלם עם ה' ולכך שמע בקול מרדכי וביטל גיאות המן.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים
26

וידוע הוא מה שקרה על ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע, ושכל מי שהיה בבבל סגד לצלם מלבד חנניה מישאל ועזריה... ואולי החרש והמסגר היו בכלל מי שסגד, אם היו אז בבבל. ואולי לא ראינו מעולם מי שקראם לא רשעים ולא גוים ולא פסולי עדות, ולא חשב ה' יתברך עליהם עון עובדי ע"ז, מפני שהיו אנוסים. וכך אמרו ע"ה: הם עשו לפנים, אף אני אעשה עמהם לפנים, בימי המן.

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)

...על דרך אומרם ז"ל מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלייה וכו' מפני שהשתחוו לצלם... הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים וכו'. עד כאן. והראת לדעת בזה כי לצד שהם לא נתכוונו בלבבם לשם עבודה זרה כי אם מן השפה ולחוץ, על כן לא עשה עמהם רעה בתכלית כי אם מבחוץ, ליראם לחשוש שמא יגיע להם הרעה, והעמיד עליהם המן הרשע ותיכף נפל בידם. והוא נודע אשר "נבל" פירושו לשון נופל, כמו פירות הנושרין מן האילן שנקראו "נובלות", כמו ששנינו (ברכות מ ע"ב): על החומץ ועל הנובלות וכו'. וזה אומרו "הם קנאוני בלא אל" - פירוש שגם בהיותם רע לשמים, אין כוונתם לעבודה זרה, כי אם "כעסוני בהבליהם", בדבר הבל, שאינו אלא משפה ולחוץ. ולעומתם גם "אני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם", פירוש בגוי שמוכן תיכף להיות נובל ונופל תחת ידם, ו"חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", כמעשה המן הרשע שתיכף נטל את שלו מתחת ידם.

(באר מים חיים, פרשת האזינו, פרק לב, פסוק כא)

נראה בטעמו של דבר שתקנו חכמים לבסומי בפוריא וכן בטעם מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, על פי מה שאמרו... הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים. עיי"ש. וכדי להראות שכל כשלונות ישראל לא היו אלא לפנים, מצד חיצוניותם נצטוו במצוות אלו, שכן בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו (עירובין סה ע"ב), שאעפ"י שמתבסמים בפוריא עד דלא ידעי בין ארור המן לברוך מרדכי, בכ"ז גם אז אינם מחלטים את המן במרדכי ולהיפך, ואינם מוציאים מפיהם שום קללה ח"ו על מרדכי. לא כן אומות העולם, שכשמתבסמים כופרים באלוהיהם. כי קשורים ישראל בקב"ה קשר אמיץ שלא יתכן כלל בפרוד, ומתגלה זו הבחינה דוקא בסילוק הידיעה "עד דלא ידע". וזו היא עדות נאמנה שכל שעשו לא עשו אלא לפנים. מגלים הם כן בכוסו, ומגלים כך גם בכיסו, שמרבים בצדקה ובחסד ביום שמחה זה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום חי"ג, על סדור התפלה, עמ' רסט)

[עיין עוד לקמן יג ע"א בשם צדקת הצדיק]

מאי חור רב אמר חרי חרי ושמואל אמר מילת לבנה הציע להם
31-32

...שפתח להם ב' פתחים, א' לגינה, וא' לביתן, כדי שיקבלו שפע מאותם הב' כלים פרטים שהם החסדים שיוצאים משם לחוץ, כדי למתק הגבורות שהם בכלי החיצון... חד אמר חורי חורי, מלאכת המצעות היתה עשויה נקבים נקבים. וחד אמר מילת לבנה הציע להם, שמלת חור הוא לשון חיוור. ואלו ואלו דברי אלהים חיים. והכוונה הוא על מה שכתבנו שפתח להם ב' פתחים כנ"ל, ובכאן מפרש מה הם הב' פתחים. ואמר חור כפרס ותכלת, מאי חור? הכוונה כמ"ש בזוהר פרשת אמור דף קו ע"א: "ויקוב בן איש הישראלי" - כמה דאת אמרת "ויקוב חור בדלתו", רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט ולאגנא על אימיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב שמא קדישא ולמחצדי חקלא, ורזא דמלה "כן דרך אשה מנאפת". ורזא דמלה ג"כ בכאן שנקב חור ביסוד דנוקבא שנקרא דלת, כדי להוציא הארת של כרפס ותכלת שהם חסדים וגבורות. כי הכרפס הוא בתפארת שהוא ירוק, וגם התכלת הוא במלכות, ולכן [אות] חית גדולה ב"חור", כמו ב' חיתין שהם ב' פתחים כנ"ל. וז"ש חורי חורי, שהם ב' נקבים מב' פתחים. וחד אמר חור הוא לשון חיוור, ר"ל הכוונה למה עשה שני פתחים? כדי להוציא ב' מיני חיוור שהם ב' מיני הארות, החסדים והגבורות. החסדים מן התפארת שנקרא כרפס, והגבורות מהנוקבא שהיא נקראת תכלת.

(חמדת ימים, פורים, פרק ו)

כרים של פסים
32

אמר רבי יוסי בר חנינא כרים של פסים היו. ופירוש כר - כסת, שמשים תחת מראשותיו ששוכב עליו, כדאיתא בגיטין פרק השולח גבי "כרסי כרי", שפירש רש"י "בטני ושומן שבמעי הוא לי כר וכסת", שדרכו היה לשכב על בטנו... ופירוש "כרים של פסים" - כסתות של צמר נקי, שכל אותן בגדים של "חור כרפס ותכלת" של צמר היו, דתכלת בכל מקום עמרא הוא, וכן אמרו שם, "חור - מילת לבנה".

(רבי אליהו מזרחי, על בראשית פרק לז פסוק ג)

הם של כסף ורגליהן של זהב
34-35

ולפי הסברא היה ראוי שיהיה הפוך, הרגלים יהיו מן הפחות והמטה עצמה מן החשוב. אבל דבר זה כי הרגלים הם נושאים אל המטה והם קיום של מטה, וראוי שיהיה הנושא יותר חזק, שאז הוא קיים יותר, ולכך עשה אותם של זהב, כי הזהב הוא היותר חזק מן הכסף. ועוד כי הרגלים, אף כי הם פחותים מן הכל, היינו הרגלים שבהם הולך ממקום למקום, ויש מקום מגונה מטונף שהולך לשם. אבל הרגלים שעומדים במקום אחד כמו רגלי המטה, והם יסוד קיים, הוא יותר חשוב. ולכך עשה הרגלים שהם נושאים למטה של זהב והמטה עצמה של כסף.

(מהר"ל, אור חדש עמ' פז במהד' הוניג)

אבנים שמתחוטטות על בעליהן
35

אבנים שמתחוטטות על בעליהן - שחזר עליהם למרחקים מאד... דשמא תאמר שלא חזר אחר עשרו רק מחמת שגרם לו מזלו או מן השמים נתנו לו, לכן אמר שמתחוטטות וכו'.

(גר"א, ביאור מגילת אסתר על דרך הרמז, אסתר א, ו)

אבנים שמתחוטטות על בעליהן וכן הוא אומר אבני נזר מתנוססות על אדמתו
35-36

ובבאור הלשון מתחוטטות, פירש רש"י שעשה להם רצפה באבנים חוטטות... עד שמוצאין אותן בדמים יקרים, עכ"ל. והנה לבד קושי הבאור, אינו מבואר כלל הראיה מהפסוק אבני נזר מתנוססות. ובפי' ר"ח כתב: מתחוטטות כמו מחטיאות בעליהן, כלומר, כל מי שנמצאת אצלו מתחייב למלכות מפני שאינן ראויות להדיוט, ולכן בעליהן נסים ובורחים. ולפי"ז יפרש הראיה מלשון מתנוססות כמו מניסות, מבריחות, יעוי"ש. וכמה דחוקים וטרודים כל הדברים. ואמר בני החו"ש כמ"ר מאיר שיחיה, דקרוב לומר דיש כאן אך ט"ס קל... כי במקום מתחוטטות צ"ל מתבוטטות [ב' תחת הח'], והבאור הוא, כי השם בהט שרשו נרחב מן בט, אבי נבט, וענינו מאיר ומבריק, כמו אלבסט"ר, ותרגום "בהיר הוא בשחקים" (איוב לז, כא) - בטיט הוא בשחקיא. ובב"מ פה, ב: תרי בוטטי [או בוטיטי] דנורא, ופירש רש"י: ניצוצות. וא"כ הוי שם זה נרדף עם שם נס, נסס. ולפי"ז יהיה הבאור שמתבוטטות על בעליהן - שמצהירים ומבריקים על בעליהן, כלומר, שנותנין להם חן ותפארת ויופי, מענין "לוית חן לראשך", ומקביל להלשון והענין אבני נזר מתנוססות על אדמתו. ואשמעינן הכתוב מעשרו של אחשורוש שהיתה ביתו מרוצף באבנים טובות כאלה.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, אסתר פרק א הערה סו)

אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה הושיבה באמצע סעודה ומאירה להם כצהרים
37-38

לפי דברי שמואל בגמרא שאמר אבן טובה... ומאירה להם כצהרים, בזה היה ג"כ דעתן וכונתן להכשיל לישראל ולהעלות על לבם מחשבה רעה, כמו דאיתא בחלק [סנהדרין קג ע"ב]: כי אתא יהויקים אמר... כלום אנו צריכין אלא לאורו? יש לנו זהב פרוים שאנו משתמשין בו, יטול את אורו. והיה כונתם שיאמרו ישראל כזאת על אבן דרה שמאיר כצהרים. ואפשר שהשרים ועבדי המלך שהיו שם על המשתה אמרו כן לפני ישראל לפתותם למרוד בהקב"ה כמו שמרד יהויקים.

(רבי משה רפפורט, אמרי משה, אסתר א, ו, דף יב ע"ד)

שקרא דרור לכל בעלי סחורה
38-39

לפי מה שכתבנו שכל הנעשה במשתה זו היה למען להטעות את ישראל ולהכשילן... נראה... שגם הדבר הזה נעשה במשתה זו להעביר המכס לכוונה הנ"ל, והוא ע"פ מאמרם במס' ע"ז (דף יג): ר' נתן אומר יום שמנחת בו את המכס מכריזין ואומרים: כל מי שנוטל עטרה ויניח ברישו ובראש חמורו לכבוד כו' יניח לו את המכס ואם לאו אל יניח לו את המכס; יהודי שנמצא שם מה יעשה? מניח - נמצא נהנה, לא יניח נמצא מהנה. ע"כ. מעתה כיון שדרכם בכך, שכאשר מניחין את המכס הכרוז יוצא כנ"ל, בודאי גם כאן, כאשר הניחו את המכס כמו שאמרו שנתן דרור לבעלי סחורה, בודאי יצא הכרוז גם כן כנ"ל. מעתה נראה לעינים כי פרשו רשת לפני ישראל שלא היה להם מקום לפנות ימין ושמאל להיות ניצולים מן המכשול הזה, כמו שאמרו יהודי שנמצא שם מה יעשה, מניח את העטרה נמצא נהנה, לא יניח נמצא מהנה.

(רבי משה רפפורט, אמרי משה, אסתר א, ו, דף יג ע"א)

וכלים מכלים שונים משונים מיבעי ליה אמר רבא יצתה בת קול ואמרה להם ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונים בהם
39-40

וחז"ל דרשו על כלי בית המקדש. יראה שפירוש הכתוב לדבריהם שהיו להם כלים מכלים השונים היינו המשונים (והמשכיל יוכל להבין פירוש שונים מלשון "שונה"). ובמדרש [אסתר רבה, פרשה ב פסקה יב]: הביא כלי בית המקדש כליו משתנים, משל למטרונה [שהיתה לה שפחה יפה, כל זמן שמבטת בשפחתה, היו פניה משתנות, כך כל זמן שהיו כלי בית המקדש מביטין בכליו, היו משתנין כליו ונעשין כעופרת]. פירוש הכתוב, שהביא כלים משונים, מקודם פשוטי כלי זהב ואחרי כן יותר טובים, ונמצא הראשונים משתנים, ואחרי כן כלי בית המקדש, ונמצא משתנים הראשונים כמשל המטרונה. אולם צריכין להבין מה משמיענו הכתוב בזה שאמר משונים, שוודאי כן הוא כפי המשל? ויראה לפרש בפנימיות הענין כי וודאי מה שהיו משתמשין בכלי בית המקדש היה לאשר שבני ישראל בגלות, היה אז להם הכח להשתמש בהם. וידוע כי הגלות היא לעולם ירידה צורך עלייה, והיינו על ידי שמשתמשין בכלים של בית המקדש, והיו סבורים שהם ברשותם לגמרי, ממילא היה בטל אצלם הכלים שלהם, וממילא אחר כך שהיה הגאולה וניטל מהם כח הזה, שוב גם מה שהיה להם אבדו, וכמו המטרונה כשמסתכלת, משתנות פני השפחה, ואחר כך שהמטרונה הולכת לביתה, מכל מקום זה נשאר ביטול פניה של השפחה אצל הדרים עם השפחה... עוד במדרש ובש"ס: ראשונים כלו מפני כלים ואלו שונין בהם כו'. עיין שם. ודריש כלים מלשון כליה. ומכל מקום יראה כי אין הכתוב יוצא מידי פשוטו, שזה עצמו שכלו על ידי שנשתמשו הוא גם כן כמו שכתבתי, שעל ידי שמשתמשין בדבר גבוה ממדרגתם, ממילא בטל שלהם, וכשניטל זה מהם נמצא כלים לגמרי כנ"ל.

(שפת אמת, ליקוטים, אסתר א, ו)

וכלים מכלים שונים וכו' יצתה בת קול ואמרה להם ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונים בהם

["וכלים מכלים שונים" בגימטריא "זהו הם הכלים ממקדש" (652)].

(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 2) לטקסט

[עיין עוד לקמן יב ע"ב בשם כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לט]

מלמד שכל אחד ואחד השקהו יין שגדול הימנו בשנים
41-42

ונראה לפרש, דהנה אמרינן [פסחים קו.]: "זכור את יום השבת לקדשו" - זוכרהו על היין, ופירשו התוס'... דזכירה כתוב על היין, "זכרו כיין לבנון" (הושע יד)... וחזינן דע"י היין יש זכירה כלפי מעלה. וא"כ יוקשה, דאחשורוש הרשע שהיה רוצה להסיבם לרעה, האיך נתן להם יין לשתות, הלא יש זכירה בהיין כלפי מעלה, ויזכירו להם בוראם?... אולם לזה נטל יין משכר ביותר, ומזה לא ימשוך להם זכירה, שהוא חזק ומשכרת ביותר, ולכן ממילא לא יזכרו כלל על בוראם... ולכן כל אחד ואחד השקהו יין שגדול הימנו בשנים. ועוד נראה לפרש בס"ד ע"פ מה דאיתא בזוהר (פרשת קדושים) וז"ל: כתוב דרך וכתוב ארח, דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא, ועל ארחא דא כתוב (משלי ד) "ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" אכי"ר. עכ"ל עי"ש. ורצונו לומר דלאחר מקרא זה כתוב "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו", וחזינן דדרך הרשעים נקרא "דרך", להראות דשאר קרסולי בני נשא אזלי בה, וכבר הוא מוגרע ומאוס דרך זו וכבר מקולקל הוא ע"י שהרבה בני נשי קילקלו ונתקלקלו בה, אבל דרך הצדיקים נקרא "ארח" להראות דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא דאתפתח מחדש, ולית ביה עדיין שום דופי ולא היתה בה עדיין קילקול. ולכן השקהו לכל אחד ואחד יין שגדול הימנו בשנים, והוא דבר שכבר נתקלקלו אנשים מן יין כזה מן אותו יין דשנת זאת, ובוודאי כיון דהוא דבר שכבר זמן הרבה הביא קילקול וגירעון לכל בשר, בוודאי ינחם וינהלם גם להני בדרך רשעים... אבל אי הוי נתן להם יין מהשנים הקרובים מיין חדש... ועדיין לא נתקלקלו בה כ"כ בני אדם.... א"כ הוא יעורר לארח הצדיקים, דאיהו אתפתח גם הכי מן זמנא זעירא, ולא יתקלקלו הני על ידה. ולכן נתן לכל אחד ואחד יין שגדול הימנו בשנים, שיין ישן זה יעורר להם דרך הרשעים ח"ו ששניהם ישנים הם.

(רבי אהרן צבי גרוס, כל דאמר רחמנא, דף לא ע"א)

מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה
43

ובמדרש (פ' יז)... "אכול בשמחה לחמך" - זו פרשת חלה, "ושתה בלב טוב יינך" - זו פרשת נסכים... דלעומת שני חלקי התשובה, הבכייה והצעקה בקול, זכו לשתי מצוות אלו, והיינו שמהדמעות שהורידו שהן נקראות מים טהורין שיורדין מן המוח, זכו לפרשת נסכים, כידוע שכל המשקין שרשם הוא מים, והם המעוררין למעלה השפעת המים העליונים, זהו שבביטול הנסכים ניטל טעם יין באשר אין בהם כ"כ ממים העליונים, וכמו בגשמיות המים הם שורש התענוגים כמ"ש הרח"ו ומרבית טעם יבול הארץ מינייהו הוא, כן ברוחניות תענוגי ישראל מתורה ועבודה מינייהו הוא... "ושתה בלב טוב יינך", כי תענוג ישראל הנמשך מן המים העליונים מביא ללב טוב וכמ"ש (משלי טו) "וטוב לב משתה תמיד", וזה גורמים הנסכים כנ"ל. ובמה שפירשנו ענין נסכים נתבאר מה שקשה לי מאז למה נקראו נסכים ע"ש היין, הלא המנחה שמביא עמם מרובה מהם כאמרם ז"ל כדת של תורה אכילה מרובה משתייה, ונקראת רק "מנחת נסכים" כאילו המנחה טפלה להיין. ולהנ"ל אתי שפיר, שכל הגורם לזה הן הדמעות שנקראות מים טהורים ע"כ נקרא הכל ע"ש השורש, שהוא המשקה.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ז, עמ' רלב-רלג)

והנה יש אוסף ויש מקבץ [ישעיהו פרק סב, ט: "כי מאספיו יאכלהו והללו את ה' ומקבציו ישתהו בחצרות קדשי"], וההפרש ביניהם: המאסף מאסף למקום התכלית, "באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג), והמקבץ מקבץ שלא יהיה מפוזר ולא יהיה מוכן כלל אל התכלית. והנה עובדי ה' יתברך ההולכים בדרכיו, יש מהם מי שמשכיל תכלית הענין ועושה דברים לשם פעלם, למען יבואו הדברים למקומם הראוי להם. ומהם העושה מצוות ד' בתומת לב ונשמר מדבר מכוער, אף על פי שלא ידע תכלית ענין כלל, מכל מקום שומר הוא כוחותיו שלא יתפזרו בין הזרים עד שלא יוכלו לבא ח"ו לכלל תכלית. ודומים המקבצים כמהלכים בחצר, לפי דברי הרמב"ם במורה נבוכים בחלוקי המשיגים, והמאספים מביאים לפני המלך פנימה. וכמו כן סילוק חסרון והעדר בא גם מהמקבצים, הם העובדים מיראה, ומעלה יתרה בא מהמאספים שהוא עילוי ויתרון ועטרה. אבל עצם תענוג עולם הבא, כל מה שישכיל יותר יבין שהוא יותר הכרחי מכל הכרח מוכרח המורגל, ויהיה התענוג כעל מילוי דבר מוכרח לקיומו, שזהו תענוג, "מים קרים על נפש עיפה" (משלי כה), כי כמו שהוא יתעלה מחויב הוא במציאותו, כמו כן השגתו מחויבת לשלמות הקיום, שהוא קיום באמת. על כן המאספים, שבעולם-הזה נדמה ליתרון, שם יאכלוהו, יבינו שהוא הכרח לקיום. ומקבציו לא ישיגו כל כך, רק עונג: "ישתוהו בחצרות קדשי", על כן "דתה של תורה, אכילה מרובה משתיה", שהוא חיוב הקיום.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, חבש פאר, פרק טז, עמ' נט)

[עיין עוד לקמן יב ע"ב בשם כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לט]

מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו
44-45

אמרו שהשקהו לכל אחד יין מדינתו, והטעם שלפי זה ישתו ישראל מיין ארץ ישראל, ואין קנין לנכרים בארץ ישראל להפקיע מידי תרומה ומעשרות [גיטין מז ע"א], וא"כ יין שביד אחשורוש טבל, ושתו טבלים, וכל מגמת אחשורוש היה להרע לישראל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

לעשות כרצון איש ואיש וכו' לעשות כרצון מרדכי והמן
45-46

...השקה בכלי בית המקדש, כדכתיב "וכלים מכלים שונים", ודרשינן [אסתר רבה פרשה ב, יא] כלים של בית המקדש, "ויין מלכות רב כיד המלך כי כן יסד וכו' לעשות כרצון איש ואיש", ודרשינן מרדכי והמן... טעם הדבר כי המן ביקש להשקות כוסות רבות, וא"כ ישתו הרבה יין וישתכרו, ומרדכי רצה שלא ישתו רק כוס אחת, דא"כ לא ישתו רוב יין ולא ישתכרו. וא"כ לעשות רצון איש ואיש, התחבולה היתה ליתן בכוס של בית המקדש, וכלי קודש מועט מחזיק מרובה כנודע, וכמו כלים של אשת עובדיה בשמן [מלכים ב' ד, ו], וא"כ שתו רק כוס אחת, והיה בו הרבה יין יותר מאילו שתו כוסות רבות. וזהו שאמר הפסוק "והשקות בכלים מכלים שונים", היינו כלי בית המקדש, והטעם כי "יין מלכות רב", ששתו הרבה יין, וזהו היה בכלי ביהמ"ק שכוס אחת החזיקה הרבה יין, והוא "כי כן יסד המלך לעשות כרצון איש ואיש", ואיך אפשר? והוצרך לכלי ביהמ"ק.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

[אחשורוש ידע שאם יכוף על ישראל לעבור על דתם, ימסרו נפש על זה. לכן הוא בא בדרך של חופש, שכל עם יהיה חפשי לעשות כרצונו, וידע שהיהודים שיבואו למשתה יתביישו לבקש רק דברים מותרים, ולאכול בנפרד, מחשש שלא ייחשבו בין נכבדי המדינה.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 73)
לטקסט

שניהן לדבר עבירה נתכוונו וכו' (יב:) אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא וכו' שבת היה וכו' ובלבד שתהא ערומה
48-יב:

רבים תמהו - וכן חז"ל [אסתר רבה ג, יד] - בוושתי שנתכוונה לדבר עבירה למה סירבה לבוא? אבל הענין כי אמרו בגמרא ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אטו עד האידנא לאו טוב וכו' אלא שבת היה. ועדיין הקושיא אינה מיושבת. אלא דיש לדקדק במשמעות הפסוק דלכך צוה להביא ושתי ערומה היותו נפתה ביינו, והרבה קלות ראש וזנות יין ותירוש גורם טוב לב ביין. אבל זהו באמת אינו, דאף דלא היה נפתה ביין צוה כן, דהא לדבר עבירה נתכוונו כמ"ש חז"ל, ועל זה היה כל קוטר כוונת המשתה, אבל כל כוונתו היה בזה להכשיל לישראל כי אלהינו שונא זימה. וכתב בספר מנות הלוי בשם סודי רזיא, דבשבת לא היו ישראל הולכים לסעודה היותו בגינה פן יתלשו עשבים או יחללו שבת בכיוצא בזה. וא"כ נכזבה תוחלתו להכשיל לישראל, ולכך לולי דנשתכר לא היה מצוה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ח [ובדומה שם דרוש יג])

יב. איהו בקרי ואתתיה (יב:) בבוציני
48

"איש איש כי תשטה אשתו" וגו' - סמיכות פרשה זו לפסוק הקודם, פירש רש"י: אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אליו להביא לו את הסוטה. פירוש לפירושו, לפי שהמעכב המתנות יבא לידי עוני, כמו שפירש רש"י למעלה (ה, י), ואמרו רז"ל (סוטה ד ע"ב): כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא... וכשהאשה רואה שבעלה בא לידי עוני, היא חושדתו שבא לידי עוני מחמת שהיה רועה זונות, כמ"ש (משלי כט, ג) "ורועה זונות יאבד הון"... ובסיבה זו תזנה גם היא מאחריו, לומר איהו בקרי ואיהי בבוציני. לכך נאמר "ומעלה בו מעל", שאם תשטה אשתו ומעלה אז בו מעל, זה המעל תלוי בו, כי הוא הגורם לה שתרצה לעשות כמותו מצד החשד. וכל זה גרם הוא, שמעל בקדשי כהן לבלתי תת לכהן את הקודש, כי עי"ז הוא בא לידי עוני, והיא חשדתו ברועה זונות המאבד הון.

(כלי יקר על במדבר פרק ה פסוק יב)

לצד שיש ב' הדרגות בסוטות, אחת נקיה ואחת טמאה, הטמאה תצבה בטנה ותפול ירכה וגו', והטהורה משבחת ונזרעה זרע... כפל לומר "איש איש", והוא על דרך אומרם ז"ל באומרו "ומעלה בו מעל" - אם מעלה בו מעל, איהו בקרי וכו'. ומעתה יאמר, אדם אם קינא לאשתו ויודע הוא בעצמו שאין בו מעל, תהיה בדיקתה אצלו ממעשיו במקום השקאה, ויאמר להחזיקה בטהרה אפילו אחר קינוי וסתירה. לזה אמר "איש איש" - בין היודע בעצמו כי הוא איש טהור, בין אשר לא טהור צריך להביאה אל הכהן.

(אור החיים, במדבר פרק ה פסוק יב)

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה י ע"א]

יב. רש"י ד"ה קובל אני - ננקד למשיחו בזרקא, ולכורש ננקד במאריך, להפרישו ולנתקו

יש קושיא בנגינות הטעמים, ש"לעיני כל ישראל" מנוקדין בזרקא, ו"חזק ואמץ" בסגול, ונמשך "חזק ואמץ" אחר תיבת "ישראל". ולכאורה היה צריך לנקד "ישראל" במפסיק. ועי' רש"י מגילה, בד"ה קובל אני לך. וע"כ לומר שהפירוש הוא: לעיני כל ישראל תהיה חזק ואמץ, אבל בינך לבין עצמך תהיה שפל ברך.

(שם משמואל, פרשת וילך, שנת תרע"ב, עמ' רכז)