Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת נדרים

לדף הראשי על אגדות נדרים


לב ע"א

בשעה שנתרשל כו' באו אף וחימה ובלעוהו
6-7

פירוש כי האדם הוא מורכב משני חלקים, האחד הוא הנפש הנתונה מלמעלה, השני הוא הגוף. וכשנתרשל משה מן המילה והיה מתחייב אליו עונש, באו שני מלאכי חבלה כנגד הנפש והגוף של אדם ובלעוהו ולא שיירו ממנו רק רגליו, פירוש שלא בלעוהו כולו כי עדיין לא היתה החטא כל [כך] שהרי אפשר היה עדיין לתקן ולימול, ולכך לא בלעוהו כולו, ולכך כתיב ותגע לרגליו כלומר כיון שלא בלעו לרגליו מפני שיש תיקון לחטא הזה ולכך תקנה היא החטא שמלה את בנה ותגע לרגליו. ועוד יש לפרש, כי לכך לא בלעו רגליו, מפני כי אין לדבר שהוא רוחני לבלוע הרגלים שהוא הדבר שהוא יותר פחות באדם, לכך אמר שבלע על הגוף חוץ מן הרגלים ופירוש זה נראה נכון. וקאמר כי משה הרגו לחימה, הוא מלאך אשר יש כחו על האש כמו שמשמע לשון חימה שהוא לשון חם, לכך משה הרגו מפני כי משה שהוא איש האלקים כחו על החימה, ועיין בפ"ק דבתרא (ט' ב') אצל מתן בסתר יכפה אף, וריגה זאת אף כי לא שייך הריגה ברוחני', מכל מקום מה שלא יפעל בתחתונים הוא הריגתו מן עולם הזה, וזה נקרא שהרגו לחימה, ודבר זה נמצא בהרבה מקומות. ואמר גונדא דחימה, פירוש עיקר חימה היה מתבטל ונשאר קצת כוחותיו. והא נקרא גונדא שלו והיינו חילו והם כוחותיו, וזה כי כח חימה עצמו שהוא גדול מאד היה משה רבינו ע"ה מתנגד לו ביותר, ולכך הרגו משה לחימה, אבל גונדא דחימה שאין כח גדול כ"כ לא הרגו משה.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו וכו' באותה שעה ביקש משה רבינו להורגן וכו' ויש אומרים לחימה הרגו וכו' גונדא דחימה
6-14

ידוע לחכמי אמת שעיקר מצות מילה הוא תיקון העולם בגלוי חסדו ית' שהוא חסד עילאה דגנוז בפום אמה, ולכן נתנה בראשונה לאברהם אבינו שהוא היה הראשון שפתח מדת החסד, והוא רמ"ח עלמין דבאמה, ובו היה תיקון העולם אחר התוהו שיצאו בתחילה בסטרא דדינא לבד ומהם יצאו החיצונים וכל כוחות הסט"א, ואח"כ בתיקון נתבסמו הדינים ע"י יסוד עילאה וע"י חסד דביה. והנה בחוטמא דז"א שם שורש כל הדינים, כמ"ש באדרא רבה (דף קלז ע"ב): בהאי חוטמא וכו', ותאנא, כד אתחברו תלת אילין דכלילין בהאי תננא דנפק מחוטמא אתקמט חוטמא ונשיב ונפיק תננא אוכמא וסומקא ובין תרין גווני וקרינן ליה אף וחימה ומשחית... וביאר רבינו הגדול בביאורו לספרא דצניעותא באריכות שבחוטמא הוא כלל הפרצוף, כמ"ש (אדרא רבה קל ע"א): בחוטמא אשתמודע פרצופא. ולכן זעיר אנפין נקרא כן ע"ש זעירא דחוטמא, דשם אין מאריך אף... ובחוטמא דע"ק שם החסדים, והוא נקרא אריכו דאנפין כמ"ש "מאריך אף" ושם ד' רוחין מד' אותיות הוי"ה, ומשם נפיק רוחא לבסם הגבורות דחוטמא דז"א, ושם בחוטמא דע"ק הארת יסוד... ויסוד הזה כולל ז' תחתונות, שהשביעית עטרת היסוד כלילא ביסוד, והששה הם תלת כלילין בתלת, חג"ת בנה"י, והם ג' אותיות יה"ו, והשביעית הוא מלכות ה' בתראה עטרת היסוד...
ואלו הג' אף משחית וחימה הם בחסד, גבורה, תפארת, ותננא וגחלי דנורא הם נצח והוד דנכללין באלו הג', שהם ג' שלהובין דבחוטמא דזעיר אנפין כמ"ש בספרא דצניעותא פ"ב ובביאורי רבינו שם. וידוע כי משחית הוא נגד תפארת המכריע בין חסד וגבורה, ונמצא שהם נכללים באלו הב' אף וחימה, דשליטתם בחג"ת שהם בידיים ונו"ה הם רגלין. ולכן אמרו כאן שבשעה שנתרשל משה במילה שהוא לעורר חסדים דעתיקא מסוד חוטמא דע"ק הנ"ל, באו אף וחימה מחוטמא דזעיר אנפין שמשם מקבלים שליטתם, ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו שהם חג"ת, כמ"ש שבהם אף וחימה ומשחית, עד שצפורה תקנה ומלתה אותו. באותה שעה ביקש משה להרגן להעביר רוחם מן העולם, והועיל ג"כ שנתבסמו קצת, והם גבורות היותר קשות שאף הוא הכח ולא יצא כוחו לחוץ. אבל חימה הוא מלשון חמימות אש שתתגלה יותר, והם נגד ימינא ושמאלא דסט"א. וז"ש וי"א שמשה הרגו לחימה, ונשאר רק גונדא דחימה, שאין כוחם גדול כמו חימה עצמו. ואלו הג' אף וחימה ומשחית הם הג' נכללים בערלה החופף על הברית שהם ערלה ופריעה ואטיפו דדמא, שהם נגד ג' אבהן כמ"ש רבינו באריכות בפירושו למס' ברכות פ' הרואה, והם עשו וישמעאל וערב רב. ועשו הוא נגד הערלה והוא חימה, וישמעאל נגד פריעה, והם בחו"ג "שממית בידיים תתפש" [משלי ל, כח] והם נתגברו ע"י שנתרשל במילה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו וכו' באותה שעה ביקש משה רבינו להורגן שנאמר הרף מאף ועזוב חמה ויש אומרים לחימה הרגו שנא' חמה אין לי והכתיב כי יגורתי מפני האף והחמה תרי חימה הוו

[לפי ה"יש אומרים" פירוש הפסוק "הרף מאף ועזוב חמה" הוא שמשה רצה להרוג את שניהם, וה' אמר לו "הרף מאף" - אל תהרוג אותו, "ועזוב לחמה" - תוכל להרוג אותו כי הוא יותר גדול ומסוכן, והמשך הפסוק הוא (תהלים פרק לז פסוק ח) "אל תתחר אך להרע" - שלא יחרה אפך להרוג רק את חמה שהוא יותר רע. ומשה עשה כציווי ה', הרג את חמה והשאיר את "אף" להיות רצועת עונש לרשעים. (לג ע"א) ונראה ש"אף" יותר קשה מ"חמה" השני, שנשאר קיים. כך מוכח מהמדרש (ילקוט שמעוני פרשת עקב רמז תתנג): "כשעלה משה למרום וסרחו ישראל נזדווגו לו חמשה מלאכי חבלה אף וחמה קצף ומשחית והשמד, מה עשה נתלה בזכות אבות וכו' מיד נסתלקו ממנו שלשה, נשתיירו אף וחמה ועדיין היה משה מתירא שנאמר כי יגורתי מפני האף והחמה, א"ל רבש"ע לית אנא יכיל למיקם בתרויהון קום את בחד ואנא בחד הדא הוא דכתיב קומה ה' באפך, ומנין שעמד משה בחמה שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה". כלומר משה ביקש שה' יעמוד מול האף, ומשה יעמוד מול החמה. והרי משה היה ענו ולא יתכן שיאמר לה' שה' יעמוד מול הקטן ומשה יעמוד מול הגדול. מכאן שאף יותר גדול. מכאן שהחמה שהרג משה (בזמן מילת בנו), שהיה יותר גדול מהאף, היה יותר גדול מהחמה שנשאר. אבל לדעה הראשונה, לא הרג אף אחד מהם, ולומד זאת מהפסוק "הרף מאף ועזוב חמה", שה' אמר לו שלא יהרוג אותם כי צריכים להישאר להעניש חוטאים. והוא יסביר את הפסוק "חמה אין לי", כמו רב חנינא בר פפא בעבודה זרה ד ע"א: "רבי חמא בר' חנינא רמי כתיב חימה אין לי וכתיב נוקם ה' ובעל חימה רב חיננא בר פפא אמר חימה אין לי שכבר נשבעתי מי יתנני שלא נשבעתי אהיה שמיר ושית וגו'".]

(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ב לנפטר, דף לב ע"ב-לג ע"א) לטקסט

אף וחימה

יָגוֹרְנוּ וְדָאַגְנוּ מִשְּׁנֵי גֻלְיָרִים. אַף וְחֵמָה שְׁנֵיהֶם קַטֵּגוֹרִים.

(סליחות ליום שלישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה ס)

גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו ולא נקרא תמים אלא על שם מילה שנאמר התהלך לפני והיה תמים וכתיב ואתנה בריתי ביני ובינך ד"א גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר כי על פי הדברים האלה וגו'
15-21

רבינו הגדול כתב בליקוטיו שתרי"ג איכות בנפש קבועים בגוף אף לגוי, ועוד יש תרי"ג איכות בנפש שאין קבועים בנפש אלא מושפעים מן הרוח, וזהו תכלית האדם ושלמותו, והם באים מעשיית המצוות, וזהו אור הלבנה בשלמות. וידוע שכל דבר שהוא כפול, בא השני בכלל א', כמו י"ג תיקונים שהם ב' פעמים י"ב בסוד "וקרא ז"ה אל ז"ה", שתיקון י"ג כולל י"ב תיקונים, וכן הוא כאן שתרי"ג איכות השניים באים באבר א' והוא עטרת הברית, ובו נכלל כל התרי"ג מצות. וכתב שם עוד שתרי"ג מצוות עצמם הם ביסוד, ותרי"ג השניים נכללים בא' במצות מילה שהיא משלמת לתרי"ג ונכללים בה כל התרי"ג, ובלא מצות מילה אין המצוות פועלים להאיר מרוח לנפש, ומצות מילה עטרת הברית המחבר דוכרא ונוקבא, "אחד" שבק"ש, ולכן על ידו מתחברים רוח עם נפש. וז"ש כאן גדולה מילה וכו' שאין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו, כמ"ש (יומא כח ע"ב) קיים אברהם עד שלא נתנה וכו', ואעפ"כ לא נחשבו לו לקיום גמור עד שנימול, שאז האירו המצוות מתרי"ג איכות השניים שבנפש הנשפעים לה מן הרוח, ולכן אז נקרא תמים, ואמר לו התהלך לפני וכו', כאילו בתחילה לא היה מתהלך לפניו ית' ולא קיים המצוות כלל, וכתיב ואתנה ברית ביני ובינך, שהוא חיבור הקב"ה עם כנסת ישראל ע"י הברי"ת, ונזכר שם י"ג בריתות אח"ד [בגימטריא י"ג] כמ"ש.
והוא מ"ש ד"א גדולה מילה ששקולה ככל המצות וכו', שהרי כוללת כל התרי"ג איכות בבת אחת, וגם שא"א לכל המצוות שיתקנו בנפש ויאירו בה מן הרוח אם לא ע"י המילה, וכמו שנתנו המצות לישראל בברי"ת כמו כן מילה נק' ברית שהם תרי"ג איכות שנכללים בה. וענין הברית הוא קשר כורת הברית שנותן לאוהבו דבר החביב לו ביותר, שהוא למקבל לברית נאמן שלא יסור ממנו אהבתו... וכמו במתן תורה בעשרת הדברות נקשרו ישראל עם הקב"ה, שהיו אז אירוסין והוא בברית הלשון, כמו כן בברית מילה נקשרים עם הקב"ה בברית הגוף, וכמ"ש בספר יצירה [פרק א]: ברית הלשון וברית המעור מכוונים וכו'. וז"ש כאן שנאמר כי על פי הדברים האלה כרת וכו'.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה
19-20

התועלת השביעי יגיע מצד מקומה. והוא מה שנתבאר מהמאמרים הראשונים, מצד שהתיקון הנעשה בשורש הגוף יועיל לתקן כל הכוחות הגופיות, כי מן הבאר ההוא ישקו כולם, ומשם עדר הכוחות הנפשיות. ונמצא עם זה שהמצוה הזאת סיבת קיום כל המצוות האלקיות, כי היא מכינה אותו להיותו נשמע לכולן. וזה עצמו מה שאמר ר' שמעון גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה. ואע"פ שפשוטו בדם הזבחים הנזרק עליהם שם הכתוב מדבר, מכל מקום כיון שהדבר נכון ואמת דרשו על דם הברית הזה וסמכו אליו.

(עקידת יצחק שער יח, דף קלא ע"ב במהד' תר"ט)

וזה מפני כי כל המצוות אינם רק שיהיה ברית וחיבור בין ה' יתברך ובין האדם, כי כל התורה היא הברית כאשר ידוע, והמילה עצמה היא הברית ג"כ בין ה' יתברך ובין האדם, ולכך המילה וכן השבת הם שקולים כנגד כל המצוות. ואולי אם יאמר שכל זה קשיא, למה המילה ברית בין ה' יתברך ובין האדם? כבר התבאר זה כי ראוי שתהיה התורה שהיא שלמות האדם וכן השבת שהיא השלמת האדם בנפשו, כי כל ימי השבוע אין נפשו בשלמות כאשר יגע במלאכה, וכאשר בא השבת הוא נח ואז "שבת וינפש". וכן המילה שהוא השלמת האדם כמו שהתבאר, לכך אלו הם ברית בין ה' יתברך והאדם, כי הברית הוא הצירוף והחיבור שיש בין ה' יתברך ובין האדם. ואין ספק כי ע"י השלמת הזכר הוא החיבור והברית, ולכך יש ברית בין ה' יתברך ובין האדם מצד התורה שהיא השלמת האדם מצד השכל, ויש ברית וחיבור בין ה' יתברך [והאדם] מצד הנפש, וזהו ענין השבת... ויש ברית מצד המילה, כי המילה השלמה לאדם מצד הגוף, וכל אחד השלמה בפני עצמו, כי התורה היא השלמה שכלית, השבת השלמה לנפש, המילה השלמת הגוף... וכאשר אלו הג' הם בשלמות, אז יש כאן ברית וחיבור לאדם עם ה' ית' מצד השלמת האדם.

(חידושי אגדות מהר"ל לעיל לא ע"ב)

בדורנו, בזמן קיבוץ גלויות לארץ ישראל, נעשה נס גדול, שבעת מלחמת העצמאות נפל פחד היהודים על הערבים, ויותר ממליון ערבים ברחו בעצמם מן הארץ, ופינו מקום בשביל קרוב לשני מיליון יהודים שנכנסו לארץ משנת תש"ח עד שנת תשכ"ח. ויש על זה מאמר נפלא בזהר (ח"ב קכד, א...), שבו מבואר ענין זה, וז"ל: "אל פני האדון ה' - ר' חייא אמר בזכות ישראל נמולים, נכנעים אויביהם תחתיהם ויורשים את נחלתם, בא וראה מה כתיב 'כל זכורך' (פירושו הזכרים הנמולים) וכתיב אח"כ 'אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך', [שבזכות המילה] הקב"ה עקר דיורין ממקומם [ז' אומות שהיו דרים בא"י], והשיב דיורין למקומם" [שהם ישראל]... היינו בעיקבתא דמשיחא סמוך להנס של קיבוץ גליות מושיב דיורים ישראלים, יתקיים הנס של "עוקר דיורים" הערבים.
ומבואר לפנינו בזוהר מאמר המתאים יפה לדורנו, שנתקיים בנו הנס הגדול הזה שנפל פחד היהודים על הערבים וברחו, ולולא זאת בדרך הטבע הרי לא היה מקום לכניסת ישראל לארץ. והיות שחלק גדול מן העם הנכנס אינם שומרי התורה, א"כ נשאלת השאלה איזה זכות יש להם, שיגרום לערבים לברוח לעזוב הארץ ולמסור אותה ממש בידים לישראל? אולם לדברי הזוהר מובהרת לנו הזכות שבידם, והיא "בזכות ישראל נמולים", שנושאים בבשרם בריתו של אברהם אבינו, וכבר אמרו חז"ל שבח מצות מילה: "גדולה מילה ששקולה נגד כל המצות שבתורה"... ומצינו שייכות של כיבוש הארץ למצות מילה, כי בספרי זוטא (מובא בילק"ש עקב רמז תתס): א"י שקולה כנגד המילה, כשם שמילה דוחה את השבת כך כיבושה של א"י דוחה את השבת, הרי שיש קשר בין שניהם.

(רבי מנחם כשר, התקופה הגדולה, פרק ג, אות ד, עמ' לט במהד' תשל"ב, עמ' 51-52 במהד' תש"מ)

גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה שמים וארץ
21-22

פירוש, כי אם לא היה האדם, לא ברא הקב"ה שמים וארץ, כי האדם בלבד ראוי לו המציאות, והכל בשבילו נבראו ויצאו לפועל אחר שראוי אליו המציאות בצד עצמו, אבל שאר הנבראים לא נמצאו בצד עצמם רק שנבראו לשמש את האדם. ודבר זה מבואר כי התחתונים נבראו בשביל האדם לשמש, והאדם לא נקרא תמים ושלם רק מצד המילה, כדכתיב אצל המילה "התהלך לפני והיה תמים", אם כן אם לא היה המילה לא היה האדם שלם, ואם לא היה האדם שלם לא היה בריאה, [נמצא כי] בשביל המילה הושלם העולם שהם שמים וארץ וראוי להם הבריאה, כי אין ראוי לצאת אל הפועל כי אם דבר שהוא שלם.
ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי האדם נברא ערל, ולמה נברא האדם ערל? אבל דבר זה נמשך אחר עניין האדם, כי אדם הוא בכח ויוצא אל הפועל, בענין זה נברא האדם, כי ראוי שיהיה הגוף והנפש שווים ודומים, וכמו שנברא בנפשו בכח ויוצא אל הפועל כך נברא בגופו בכח ג"כ. וכל זמן שלא הוסר הערלה נחשב שהוא אינו בפועל הנגלה, כי הערלה הוא כיסוי ואטימה לאדם, כמו שתמצא לשון ערלה בכל מקום על לשון אטימה כמו "ערלת לבבכם" (דברים י'), וכן כל לשון ערלה כמו "ערל שפתים" (שמות ו), כלומר שאינו יכול להוציא הדיבור אל הגלוי בפועל, ודבר שאינו בפועל הנגלה הוא בכח נחשב כל התורה שהיא השלמת האדם... ולכך אם לא היה המילה, לא נבראו שמים וארץ, כי העולם נברא מצד כי מציאותו הוא בפועל הגמור, ואם לא היה בפועל הגמור לא היה נמצא, ומצד המילה הוא בפועל הגמור כאשר מסיר הערלה שהוא האטימה, ולכך אמר אם לא היה המילה לא נבראו שמים וארץ.
ועוד פירושו, כי העולם אין לו קיום כי אם ע"י המילה, כי המילה היא הברית בין ה' יתברך ובין האדם, וזהו הקיום שיש לאדם, ולכך אם לא היה המילה לא נבראו שמים, כי קיום העולם הוא מצד ה' יתברך אשר הוא מקיים הכל, ואין לעולם חיבור ברית עם ה' יתברך כי אם ע"י המילה שהיא הברית, וכל ברית תרגומו "קיימא", וזה מפני כי ע"י הברית יש לו חיבור עם ה' יתברך כמו שניים שיש להם ברית ביחד, ולפיכך... אם לא היה המילה לא היה קיום לעולם, וכיון שלא היה קיום לעולם לא היה נברא.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

[זה רמוז במלים "בראשית ברא אלהים את השמים", כי "שמים" במספר קטן 15, וגם "מילה" במספר קטן 15.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף סא ע"ב) לטקסט

גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה שמים וארץ שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי
21-22

ומה שנאמר "ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ", לפי שאמרו חז"ל גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, לכך הזכיר בשבועת המילה אלקי השמים והארץ. וטעמו של דבר הוא, לפי שהמילה משלמת שם של ש-די, ובאותו שם אמר הקב"ה לעולמו די כשהיו השמים והארץ מתפשטין ומרחיבים והולכים, כדאיתא פרק אין דורשין (חגיגה יב ע"א). ובזה מיושב מה שאמרו לא נתקיימו שמים וארץ, משמע אחר שנבראו לא היו יכולין להתקיים, והפסוק אומר לא שמתי, משמע לכתחילה, אלא לפי שקאי על חוקות שמים וארץ, על החוק הניתן להם שלא יתפשטו לאין תכלית וגער בהם הקב"ה בשם ש-די, כי בו אמר לעולמו די, ואלמלא זה לא היו יכולין להתקיים אם היו מתפשטין לאין תכלית, וכל זה בא מצד המילה המשלמת שם זה. אבל כשלקחני מבית אבי זהו קודם המילה היה אלקי השמים לבד, כי לא היה שם של ש-די מתפשט בתחתונים.

(כלי יקר, בראשית פרק כד פסוק ב)

גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ופליגא דר' אליעזר דאמר ר' אליעזר גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ
21-25

כמו שכתבתי, שמילה הוא יסוד ועטרה, שמחבר דוכרא ונוקבא שהם שמים וארץ, וסוד יומם ולילה שהם חסד וגבורה, וכמ"ש (דה"א כט, יא) "כי כל בשמים ובארץ". ועוד כי מילה הוא סוד תיקון המלכים ע"י מלך הדר יסוד עילאה, ואלמלא יסוד עילאה לא נתקיימו שמים וארץ, כי היו בסוד הנופלים ומאנין תבירין. ועיקר חורבן היה בארץ, שהיא לא מלכה כלל דארעא אתבטלת, כי מלכים דדכורא ו"ק מתו והיא לית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת מדכורא, לכן כאן שמתו המלכים לא יצתה כלל כמ"ש רבינו בפירושו לספרא דצניעותא ריש פ"א יעו"ש.
ומ"ש ופליגא דר"א דאמר ר"א אלמלא תורה לא נתקיימו וכו', כבר כתבתי כמה פעמים שבכ"מ שאמרו "ופליגא" אלו ואלו דברי אלקים חיים, רק כל אחד מדבר מענין אחר, וכן כאן שת"ק מפרש על ברית מילה שבו מתקיימים שמים וארץ שהוא זיווגא דגופא שבהם ביסוד למטה, ור"א מדבר מזיווג דנשיקין בג' ראשונות זיווגא דנשמתא שהוא בדיבורא שהוא בתורה בברית הלשון, ובשניהם הוא זיווגא דדוכרא ונוקבא שהם שמים וארץ, שהתורה ירדה משמים ונתנה לארץ בשני מדרגות, א' בעסק התורה בדיבורא, וא' בקיום המצוות ששרשם עניינים רוחניים משמים ותלויים בדברים גשמיים במצות שבארץ, ונמצא שבהם מתחברים שמים וארץ ביחד.
וכן בתיקון עולם התוהו היה בשני דברים... והם תרין עטרין של הדעת שהוא בדיבור, והם ב' כתרים שירשו בהר סיני א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע... וב' עטרים הם ה"ח בדכורא שהוא שמים וה"ג בנוקבא שהיא ארץ, והם יום ולילה כמ"ש (תהלים מב, ט) "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי" וכו', והוא מ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ וכו' ופליגא דר' אליעזר דאמר ר' אליעזר גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ
21-25

כבר אמרנו לך, כי השמים והארץ נבראו בשביל דבר אשר הוא בהשלמה ואליו ראוי הבריאה, ולדעת רבי שלמות האדם מצד המילה המשלמת את גופו של אדם עד שהוא אדם שלם, ובשביל שהמילה היא שלמות האדם לכך בשביל המילה נבראו השמים והארץ, כמו שהתבאר כי בשביל מעלת המילה שהוא השלמת האדם שהוא השלמת הגוף נברא הכל. ולדעת ר' אלעזר נברא הכל בשביל התורה, כי התורה השלמה שכלית כמו שהמילה השלמת האדם מצד גופו, וסבר ר' אלעזר השלמה שכלית יותר עדיפא ויותר עליון על הכל, כאשר האדם שלם מצד שכלו, עד שיש לומר שבשביל התורה נבראו שמים וארץ. ויש לך להבין עיקר מחלוקתם, למר בשביל מילה נברא שמים וארץ ולמר בשביל התורה, ובין התורה ובין המילה יש להם מדרגה שמינית. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, כי התורה יש לה מדרגה שמינית ולכך התורה נתנה אחר שבעה שבועות... וכן המילה נתנה ביום השמיני. ומ"ד בשביל התורה נברא העולם, כי התורה השלמת הכל והיא נבראת קודם שמים וארץ והיא השלמה שכלית, לכך אמר בשביל התורה נבראו שמים וארץ, כי בשביל השלמה הזאת שהוא השלמה עליונה נברא הכל. ולמ"ד בשביל המילה, כי המילה ג"כ השלמה, והיא השלמה לעולם הזה והיא קרובה אל העולם הזה יותר, ולכך יש לומר יותר בשביל המילה נברא הכל ובזה די אל העולם.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

גדולה מילה שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ וכו' גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ

[אין סתירה בין שתי המימרות, כי שמירת הברית היא יסוד ופתח לתורה, והא בהא תליא.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף צג ע"ב)
לטקסט

גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ

דֹּק וָחֶלֶד עֲבוּרָהּ. עוֹמְדִים בִּגְבוּרָה. בְּיִרְאָה הַקְּדוֹשָׁה וּבְמִצְוָה בָּרָה.

(סליחות לצום גדוליה, מנהג פולין, סליחה נא)

גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי
24-27

וביאור ענין זה, כי התורה היא שכלית, ומדרגתה על עולם הגשמי, כמו שהתבאר. ואם אין התורה, שהיא מתעלה על עולם הגשמי, אין קיום אל העולם שהוא למטה מן התורה. וזה שאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". ובשביל כך התורה מקיימת ומעמדת העולם הגשמי, כמו כל דבר שהוא עליון מעמיד ומקיים דבר שהוא למטה ממנו במדרגה. ועוד, כי כל סדר עולם נמשך אחר התורה, כמו שאמרו במדרש (ב"ר א, א) שהיה מביט בתורה וברא העולם. הרי לך כי סדר העולם נמשך אחר התורה, ומתחייב סדר העולם מן התורה. ולכך "אם לא בריתי" שהיא התורה, "חקות שמים וארץ לא שמתי".

(מהר"ל, תפארת ישראל פרק סב)

[הרי יעקב ועשיו חילקו את העולמות, יעקב נטל עוה"ב ועשיו נטל עוה"ז. ולכאורה א"כ אסור לנו ליהנות מעוה"ז. אבל כיון שלימוד התורה מקיים את העולם, ובלי זה העולם היה מתמוטט, נמצא שמותר לנו ליהנות מעוה"ז כמו המציל זוטו של ים. ולכן אסור לקבל מגויים שכר על לימוד תורה כי אז נמצא שיש להם חלק בקיום העולם ויהיה אסור לנו להנות מעוה"ז.]

(רבי יצחק בן וואליד, שו"ת ויאמר יצחק, יו"ד סי' צט) לטקסט

[ישראל והגוים חילקו את העולמות, אנו לקחנו את עוה"ב והגוים לקחו את עוה"ז. הגוים אומרים שאם אנחנו נהנים מעוה"ז אנו גזלנים. והתשובה היא שבזכות לימוד התורה שלנו אנחנו מקיימים את העולם הזה, ולכן מותר לנו ליהנות ממנו כמו המציל מזוטו של ים, שמותר לקחת דבר שהיה הולך לאיבוד אילולא הצלתנו. ובזה יש לפרש את הפסוק (תהלים פרק קיט פסוק צב) "לולי תורתך שעשועי" - שע"י לימוד תורה מקיימים את העולם, "אז אבדתי בעניי" - לא היתה לנו מענה לטענת הגוים.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף לד ע"א) לטקסט

[התורה מתחילה במחשבה, שאין בה תפיסה, ואז ידבר בפה, והקול אין לו תפיסה, וכאשר יעשה מצוה בפועל, יוצא מאין ליש. הקול היוצא בלימוד, מוציא בנשיפה את דו תחמוצת הפחמן, שממנו חיים הצמחים. ה' ברא את העולם ע"י התורה, ולולא התורה וצירופי השמות לא היו שמים וארץ מתקיימים. צירופי השמות שאין להם שיעור נותנים שפע וחיות לכל חלקי העולם לפשוט צורה וללבוש צורה, לחדש בכל יום מעשה בראשית.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף ח ע"א) לטקסט

בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה אמר שמא יש בי דבר מגונה כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך נתקררה דעתו
27-31

מלמד לך, כי האדם שאינו נימול ראוי שיאחזו כל עצמותיו רעדה, שהרי אברהם כששמע (ויהא) [והיה] תמים וידע שאינו שלם, אחזה רעדה כל עצמותיו, עד שאמר לו ה' יתברך שחסר המיל' ויהיה נמול ויהיה שלם על ידי המילה, וכל זמן שלא היה לו המילה לכך אחזה רעדה.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

שלמות השגתו של האדם תחלק לפי הפתחים שפתח הקב"ה, שהם החושים שמצד הגוף, השכל שמצד הנשמה, הנבואה מצד הכח היותר נשגב, נעלם ונפלא, שבגוף האדם בקישורו עם הנשמה, שהוא למעלה מהשגת השכל האנושי. על כן, כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה "והיה תמים", יכל לפחד שחסרונו הוא מצד נפשו, שזה לא יתכן כי אם ע"י פחיתות עצמו, שהחסיר חוקו אשר עשה האלקים את האדם ישר, לשלמות השגתו, ואשר ע"כ גם יראתו אינה זכה כראוי לו. ולעומת החסרון, שהוא נמשך עכ"פ מצד החומר, יש מקום להרעיד כל עצמות חמרו. אבל לעומת מניעת מעלה, שאינה מצד החומר כלל, יש לרומם הדעת, שלא (ברעש) [ברעד] כי אם בהוספת עז ואורה ובהירות. וכיון שאמר לו הקב"ה שהוא מצות ברית קודש החתום בבשרנו, שהוא מכח השלמות הנצחי שנמצא ביסוד הגוף בקישורו עם הנשמה, שהוא למעלה משכל האנושי, נתקררה דעתו, שהרי אין זה לענין תיקון חטא וחסרון שבו, ואינו בחוק שכל האדם כי אם סוד ד' ובריתו. ובזה זכה לנבואה בשלמות חוקו הראוי לו, שהוא מספיק לו כבר שמאליו יתהלך לפניו, התהלך לשון התפעל ממילא.

(עולת ראיה ח"א עמ' שצו-שצז)

בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה אמר שמא יש בי דבר מגונה כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך נתקררה דעתו

[בתחילה סבר שמצוות מילה היא שלא יהיה ערל, ובכל רגע יש חיוב חדש, ואם כן, זה מגונה שלא מל עד עכשיו. אבל כשה' אמר "ואתנה בריתי ביני ובינך" נתקררה דעתו, כי הבין שהמצווה היא מעשה המילה, שבזה ניכרת כריתת הברית, ולכן אילו מל לפני כן היה מפסיד את המעלה של "מצווה ועושה", כי לא היה יכול לקיים את המצווה אחרי הציווי, כי זה מצוה חד פעמית.]

(רבי יחזקאל איישישקין, דבר יחזקאל, עמ' 18-19 = המאסף (קואינקה) שנה יט, תרעד, כרך ב, חוב' ג, סימן לא) לטקסט

אמר לפניו רבש"ע הסתכלתי במזל שלי [ואיני ראוי להוליד בן] אמר לו צא מאיצטגנינות שלך אין מזל לישראל

[מהרש"א כאן כותב שזכות הרבים אינו תלוי במזל. ר' זלמן גנז מהנובר הוסיף שגם אברהם נחשב כמו רבים, כיון שיצאו ממנו רבים, כמו שנאמר על שרה (ראש השנה לב ע"ב) "כיון דאתו רבים מינה כרבים דמיא", לענין פסוקי זכרונות במוסף ראש השנה. ולכן המזל של אברהם היה יכול להשתנות.]

(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת לך לך, דף טו ע"א) לטקסט

צא מאיצטגנינות שלך אין מזל לישראל
33-34

עוד יתבאר על דרך אומרם (ב"ר מד, יא) בפסוק (בראשית טו, ה) "הבט נא השמימה", שהעלה ה' לאברהם ודרך על המזלות, והוא אומרו "אם בחקתי תלכו", פירוש חוקותי על דרך אומרו (ירמיה לג, כה) "חקות שמים" וגו', אם בהם תלכו, כמו "קום התהלך בארץ" (בראשית יג, יז), תנאי הוא הדבר "ואת מצותי תשמרו", כי באמצעות קיום המצות הוא שולט ודורך על המזלות, והן הנה שבהם זכה אברהם לבחינה זו.
ואומרו "ועשיתם אותם" - "צדק יקראהו לרגלו" (ישעיה מא, ב), ואמרו ז"ל (שבת קנו) שאמר לו הקב"ה מאי דעתך דקאי צדק כו' ע"כ, הרי שמעריך המזלות בסדר הנאות לו, ויוליך מזל ממקום למקום, והוא אומרו "ועשיתם אותם", פירוש לחוקתי תתקנו אותם בסדר הנאות לכם. והוא מאמרם ז"ל אין מזל לישראל, פירוש - הם שולטים בו.

(אור החיים, ויקרא כו, ג, אופן כו)

באותה שעת חפזון, כאשר זה דודנו גואלנו, קרובנו, א-ל אלקי אבינו, מלך כל עולמים, דמה לצבי מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, "על החשבונות והקיצים" (שהש"ר ב, פי"ט); ובפליאת הנהגתו אתנו, הנמשכת מתוך הודעת שמירתו, כריתות בריתו וסדר נסיותו, את צור מחצבתנו, רוממנו ד' נסנו ונשאנו מעל למערכות הטבע הפרטיות ושעבודי זמניותן, בהפכו איתני מקומיותן מים וחלמיש ובהראותו לכל מקהלותנו, אז הוא שהוקבעה והוטבעה בתוכנו בעצם מהותיותנו תכונה נשגבה זו של הזמן, שהיא גופה החירות השלמה והמוחלטת, ובה כל מלוא הברכה והעוז, כל גודל תפארת הנצח וההוד... אז התברר, מתוך המשך הוצאת קדמונו של עולם, באור צדקת אמונתו, את אברהם אבינו למעלה ממספר הכוכבים ואצטגניניותם, כי אין מזל לישראל עם קרובו, וירם קרננו וידריכנו על במותינו.

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, עמ' רנג-רנד)

ואיני ראוי להוליד בן וכו' אין מזל לישראל וכו' כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו וכו' כל המנחש לו נחש
33-39

...שישראל אין להם מציאות במזל מאחר שהאבות ואמהות עַקרים היו ולא נכללו בכח בטיפת זרע דאדם הראשון בבחי' גופים שלהם רק בשורש נשמותיהם, ולזה היה גופם בריאה חדשה ממש, כמ"ש (ישעיה מג, כא) "עם זו יצרתי לי" וכו'. ועוד יש בזה חכמה עמוקה וכוונה פנימיות יותר, שהנה כמו שהברית הוא מקור ופתח ומעיין השפע להוליד בדומה בבטן האשה שמציירת הולד מן הטיפה שמקבלת מהברית, כמו כן מקור ופתח העליון שמשם שפע וקיום כל הנבראים והוצאות תולדותיהם הוא נקרא ברית. וכמו שעל הברית סובב הערלה, כמו כן המזלות וצבא השמים הם מסך מבדיל נגד שפע עליון השופע למטה לקיום העולם ומציאותו. ולכן אומות העולם שהם ערלים כמ"ש (ירמיהו ט, כה) "כי כל הגוים ערלים" וכו' הם קשורים בטבע ובמזל, משא"כ ישראל הם דביקים באור הפנימי המשדד הטבע והוא למעלה מן המזל ע"י ברית מילה שניתנה לאברהם שהעביר הערלה וזכה לגילוי הברית. ולכן לא היה אברהם זוכה לבנים כי אם אחר שנימול שאז נאמר לו (בראשית יז, כא) "ואת בריתי אקים את יצחק וכו' כי ביצחק יקרא לך זרע", שע"י העברת הערלה וגילוי הברית זכה לעלות למעלה מן המזל, ולכן היה ראוי להוליד משרה אף שגם היא הייתה עקרה בטבעה.
והענין, כי י"ב מזלות הם, ותלי הוא הי"ג, והוא המהפך כל המזלות לרצונו ובו כל השינויים וכל שידוד הטבע כמ"ש רבינו הגדול בפירושו לספר יצירה. והוא ג"כ כאן ביסוד ועטרת היסוד שהוא י"ג בריתות, ושם בקדושה ביסוד הוא נחש עילאה נחשא דחיי, "והביט אל נחש וכו' וראה אותו וחי" (במדבר כא, ט), שהוא א"ל שד"י [בגימטריא שמ"ה] עם אח"ד י"ג הנ"ל נעשה נח"ש. ונגדו ג"כ בסט"א נחשא דמותא שהחטיא לאדם הראשון כמ"ש (סנהדרין לח ע"ב) מושך בערלתו היה וכו', ומשם כל הניחושים וכישופים, והם דינקי מזנבי שוליהון דכוכבייא, והוא אחורי הרחיים, "שפחה אשר אחר הרחיים" [שמות יא, ה], שהם ברקיע למטה משחקים ששם רחיים עומדים וכו' [חגיגה יב ע"ב], והם בערלה הנ"ל. ומי שמעביר הערלה ומקיים הברית הוא למעלה מן המזל, ולכן אין ניחוש וכישוף יכול לשלוט בו. וז"ש הקב"ה לאברהם (בראשית יז, א) "התהלך לפני והיה תמים", כמ"ש בפ' שופטים (דברים יח) "כי כל הגויים וכו' אל מעוננים וקוסמים ישמעו ואתה לא כן וכו' תמים תהיה עם ה' אלקיך" וכו'. וז"ש כאן אמר ר' יצחק כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו שנא' וכו' ואמר רב כל המנחש לו נחש וכו', שמי שמתדבק בסטרא דתמים שהוא ברית קודש הפנימי אין ניחוש שולט בו, ומי שמתדבק בניחוש שהוא הערלה נעשה משיך בערלתו וניחוש שולט בו.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

אין מזל לישראל
34

פירוש, מצד שם ישראל שהוא השם החביב, אין מזל להם, אבל מצד שם יעקב, ומכ"ש מצד הפרט של כל אחד ואחד, שאף ששם ישראל נקרא על כל יחיד ויחיד, אין היחוד כלל ישראל, ומצד הזה בודאי יש לו. אבל מ"מ מאחר שאין מזל להם מצד שם ישראל הוא לכלל ישראל, ובאותה מדרגה אין ישראל תחת המערכת כלל, לכך מועיל דבר זה קצת לכל יחיד ג"כ, שהרי הוא תוך הכלל שעליהם נקרא שם ישראל, ולכך שם ישראל שהוא לכלל ישראל מגין על האדם אף כנגד המזל, כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנו, א), כי מצד הזה דבקים ישראל במעלה העליונה שיש להם, מצד הזה יש ביטול למזל שלהם.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו
35

כמה גדול התמימות, ולכך אמרו בנדרים בפ' ארבעה נדרים (ל"ב, א') א"ר יצחק כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו שנא' עם חסיד תתחסד ועם גבר תמים תתמם, ר' אושעיא אמר כל המתמים עצמו השעה עומדת לו שנא' התהלך לפני והיה תמים וכתיב והיית לאב המון גוים, אמר ר' לוי כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נחש ביעקב והא באל"ף למ"ד כתיב אלא משום מדה כנגד מדה, תני אהבה בריה דר' זירא כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפי' מלאכי השרת אין יכולין לכנוס בה שנאמר כעת יאמר ליעקב וגו' ע"כ. ובודאי מה שאמר כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו הוא ג"כ טעם מדה כנגד מדה כמו שהוא ההפך כל המנחש לו נחש. וטעם שניהם הוא שאלו מיוחדים שיהיה הש"י נוהג עמהם מדה כנגד מדה הן לטוב הן לרע, וזה כי מצד שהוא תמים הוא עם הש"י כדכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך, ומאחר שהוא עם הש"י מצד שהוא תמים ג"כ הש"י הוא עמו, כפי שהוא עם הש"י כך הש"י הוא עמו, ולכך הש"י מתמים ג"כ עמו כאשר הוא תמים עם הש"י, וכך המנחש שהוא הפך המדה הזאת וכדכתיב בקרא לא ימצא בך מעביר וגו' מעונן ומנחש וגו' תמים תהיה עם ה' אלהיך, ואמרו בספרי (שופטים י"ח) אם אתה עושה האמור בענין אתה תמים ואם לאו אין אתה תמים, הרי לך כי המנחש הוא הפך התמים והוא יוצא מן התמימות לגמרי, ומפני שהוא יוצא מן התמימות ולפיכך אם מנחש לו נחש ג"כ, ועוד יתבאר.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התמימות, פרק א)

דבר זה ענין מופלג מאד, איך המתמים עצמו מלמטה כלומר שהוא תמים בכל דרכיו, ומצד הזה אשר אינו מתחכם, רק כפי אשר ברא ה' יתברך אותו הוא נוהג בתמימות, לכך גם ה' יתברך נוהג בתמימות ואין באים עליו פגעים שהאדם צריך לשמור מהם. וכל זה מפני, כי כאשר הוא תמים מלמטה הוא דבק בתמימות מלמעלה, כי התם הוא הולך ביושר, והיושר שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל ואין הפסק אליו כאשר התבאר במקום [אחר], כאשר מתמים לכך עצמו מלמטה מתמים עמו ג"כ מלמעלה. ולא כן כאשר הולך בעקום, כי דבר זה יש לו הפסק רק היושר אין לו הפסק. ואמר כל המנחש לו נחש, וזה הוא הפך המתמים עצמו, כי זה הולך בתמימות מבלי שהוא מתחכם ומערים על ענין העולם לומר כי זה ויגיע לי דבר זה, רק הולך בתמימות, וכך ה' יתברך הולך עמו בתמימות ואין פגעים באים עליו, וכן להפך אם הולך בנחשים ואינו הולך בתמימות לכך יש לו נחש שבאים עליו פגעים מן עליונים וצריך שיהיה נשמר מהם. והכל הוא כפי הנהגת האדם שאם הוא הולך בתמימות הוא נצל מן הפגעיםה רעים ומקריים רעים, וכאשר הולך אחר הניחוש אז מתחדשים עליו פגעים ומקריים זרים. כי התמים מתדבק להקב"ה, וזה מפני כי התמים אינו יוצא לשום צד במחשבתו לסור מן ה' יתברך, כי זהו ענין התמים והוא יתברך השוה (אל) [ומשה את] הכל ולכך כאשר מתמים עם הקב"ה הוא כמו דבוק השוה בשוה, וכאשר מתדבק השוה בשוה אין יוצא ממנו כלל והוא מתדבק עמו לגמרי, ולכך אמר כי ה' יתברך מתמים עמו והבן זה, ולכך כתיב (דברים י"ח) תמים תהיה עם ה' אלוקיך וגו'.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

על אמתת הרעיון הזה... כבר העמידו חותמם החכמים המפורסמים פרופיסור ליודויג ביוכנר, ד"ר קאלשאן, ד"ר שנאבל שהבאתי דבריהם גפן ט"ז ענף החכמה שריג י"ג [עמ' קיב-קיד], באמרם כי פתרון חידת אריכת שנות חיי היהודים יתר מכל עמי הארץ הוא ההסתפקות. בשביל ההסתפקות הזאת "מזיקין בדילין מהם", המזיקים הטבועים הבאים ע"י ההשתמשות בתענוגי החיים יתר מן המדה בדילין מהם, בשביל קבלם עליהם עומ"ש, את התורה המגבלת אותם בחוקיה ובאזהרותיה, והיא חייהם ואורך ימיהם...
ובזה נסביר דברי ר' יצחק "כל המתמם את עצמו הקב"ה מתמם עמו" - כל העושה מעשיו לשם שמים שעי"ז נקרא תמים, "הקב"ה מתמם עמו", כי העשייה לשם שמים מביאה את האדם לשמירת המדה, להסתפקות, וכבר נתן ד' בטבע האדם שעי"ז יהיה גופו תמים ושלם.

(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה, גפן יט, שריג ו)

כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו וכו' כל המתמים עצמו שעה עומדת לו
35-38

המתמים עצמו הוא עם ה' יתברך כדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלקיך" וגו', וכל זה מפני שאין לתמים רק מה שנתן ה' יתברך אליו ואינו מתחכם מדעתו, ואדם כמו זה אינו ברשות עצמו רק הוא עם ה' יתברך, וכדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלקיך", שכאשר תהיה תמים אין אתה מתחכם בתחבולות שלך שהם מעצמך, כי כאשר הוא משכיל השכל הוא מן ה' יתברך, אבל הערמה והתחבולה הוא לאדם מצד עצמו, ובשביל כך אינו עם ה' יתברך... ומפני כך אמרו כי סופו של תמים שיהיה עומד לו השעה להיות מתרומם מעלה מעלה מצד תמימותו, שזהו מתעלה להיות עם ה' יתברך... ולא כן מדת האהבה, אף שמדת האהבה ג"כ דבקות בו יתברך מצד האהבה, דהאהבה מצד השכל בלבד, אבל האדם שהוא תמים הוא מצד עצמו, כי התמים אינו פועל בשכלו, וכאילו האדם מצד עצמו אל ה' יתברך, וכמו שאמר "תמים תהיה עם ה' אלקיך". ולפיכך התמימות ראוי למעלה זאת שתהיה עומדת לו השעה ולהיות מתרומם מעלה מעלה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התמימות, פרק א = חידושי אגדות מהר"ל כאן)

כל המתמים עצמו שעה עומדת לו שנא' התהלך לפני והיה תמים וכתיב והיית לאב המון גוים
37-39

כאן מרומז סוד עצום בסוד הגלגול, והוא מ"ש בתיקונים (דף קטז ע"א): זכאה איהו מאן דקיימא ליה שעתא גלגול דכולהו דא י' וכו', וכולא אתרמיזי בצדיק דביה גלגול יסוד תמן יוד דאתגלגל ביה ונח ביה מכל גלגולין דאתגלגל, ובגין דא "ויכל אלקים" וכו'. וכתב רבינו בפירושו שם דיסוד הוא שבת "וינח" וכו', וביסוד כלילין כל נר"ן: ד' דיסוד הוא הנפש דלית לה מגרמה כלום, ס"ו הוא הרוח, יוד הוא נשמתא, וכד מאיר בו הנשמה אז לא יצטרך לבוא בגלגול. וע"ש (דף קטו ע"ב): "והארץ לעולם עומדת", דא שכינתא דאיהי עומדת ליה ואיהי שעתא דקיימא ליה וכו', ולית לכל בר נש קיימא שעתא דהא אית בר נש צדיק דלא קיימא ליה שעתא. ובפי' רבינו שם, דמי שהוא מתגלגל קשה לו לזכות לבת זוגו שהוא הרוח שמתגלגל קשה לו למצוא הנפש שהוא בשרשו, והוא נקרא שעתא, שהנפש יוצא לפי הזמן של ו' אלפים שנים שהוא הגוף לכל הנפשות, והרוח יוצא לפי העולם, והם לפי האברים שבגוף, ואם הרוח יוצא בשעה המכוונת לו אז הוא צדיק וטוב לו, דשעתא קיימא ליה... ונמצא שמי שאינו הולך בגלגול זוכה לבת זוגו, ואז שעה עומדת לו. וכל זמן שאין נשלמים כל הנר"ן באדם, אינו שלם, שלא נשלם לו כל דרגין שלו, וכשיש לו נר"ן ותיקנם בשלימות אז נקרא תמים ואז אינו צריך לבוא בגלגולא.
וז"ש כאן כל המתמים עצמו אז שעה עומדת לו, דמתיילד בשעתא דהוא דיליה, ואז הוא צדיק וטוב לו, והוא זוכה בשלימות יו"ד דברית, יו"ד דיסוד. וז"ס מה שאמר הקב"ה לאברהם התהלך לפני והיה תמים, כמ"ש רבינו בליקוטים שהוא סוד ה' שנתוסף לו, וגם נקודת קמץ שהם י"ו, הרי הם ג' אתוון יה"ו שהם חב"ד, שבתחילה היה בסוד נצח, הוד, יסוד, מלכות, והיה טפל לשרה, ולכן לא היה ראוי להוליד כמ"ש (יבמות סג ע"א): נחות דרגא וסב אתתא. ואח"כ זכה גם לחסד, גבורה, תפארת, דמתנהרין מחב"ד יעו"ש. ולכן היה בגדר צדיק וטוב לו. וז"ש וכתיב והיית לאב המון גויים, שהיה ראוי להוליד ג"כ.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נחש ביעקב והא בלמ"ד אל"ף כתיב
39-40

...המבואר בזהר פרשה וארא כי החרטומים והמכשפים במצרים עשו כשפים שונים למנוע יציאת ישראל ממצרים אך לא הועילו. וזהו שאמר כאן "א-ל מוציאם ממצרים", ולא הועיל כל ניחוש וכל קסם לעכבם יען "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", וכל אלה הם מהם והלאה, כי הם מכחישים את אלה והם תמימים עם ה', ועל כן לא היו יכולים המכשפים והקוסמים לפגוע בעניניהם... ועפ"י זה אפשר לבאר מה שאמרו בנדרים "כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נחש ביעקב", ופירש הר"ן הכונה על דרך שאמרו... מאן דקפיד קפדינן בהדיה ומאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, כלומר מאן דחושש לנחושים אפשר שיפגעו בו הניחושים, ומאן דלא קפיד, שאינו מחשבם לממשות לא יפגעו בו. וצריך באור למוד זה מן "כי לא נחש ביעקב", שכל המנחש לו נחש. ואפשר לומר כי לפי שבארנו, דלכן לא נתמלא הניחוש של חרטומי מצרים בענין עיכוב ישראל שם, מפני "כי לא נחש ביעקב", כלומר מפני שמכחישים ומבטלים כל עניני ניחושים, ומתבאר דאילו היו מודים בזה היה באמת ניחוש החרטומים פוגע בהם. ומסמיך זה על הלשון "כי לא נחש" בחלוף לו, בוא"ו, עפ"י הגמרא דסוטה לא ע"א דכל "לא" באל"ף משמע גם כמו לו בוא"ו.

(רבי ברוך אפשטיין, תוספת ברכה, במדבר פכ"ג פסוק כב)

והא בלמ"ד אל"ף כתיב
40

יעוין סוטה כז, ב: בו ביום דרש כו' "אם יקטלני לו איחל", ועדיין הדבר שקול, לו אני מצפה או איני מצפה כו'. ובפיהמ"ש להרמב"ם שם: לו, אפילו שהוא כתוב באל"ף הנה הוא מורה לפעמים על הן, ואפילו שהוא כתוב בוא"ו הרי הוא מורה על הלאו לפעמים כו'. ועי' קדושין יח, ב, בתוד"ה ר"א סבר כו': דכתיב אשר לא יעדה וקרינן לו בוא"ו כו'. ובמס' סופרים פ"ו ה"ה: שלשה לא כותבים בלמ"ד אל"ף וקוראים בלמ"ד וא"ו, ואלו הן: אשר לא כרעים גו', אשר לא חומה, אשר לא יעדה. ועי' תוס' ערכין לב סע"א ד"ה אשר לו יעדה, ובתוס' חולין סה, א, ד"ה אע"פ שאין לו עכשיו וכו'. וראה מכות י ע"א: מי אוהב בהמון לא תבואה, למי נאה ללמד בהמון מי שכל תבואה שלו. ויעוין בבראשית רבה ס"פ סד: "ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים", אין אנו יודעים אם מצאו מים אם לא מצאו, מן מה דכתיב "וימצאו שם באר מים חיים", הוי שמצאו מים. ובהערות שם, דבתרגום השבעים תרגמו כאילו כתיב "לא מצאנו מים", לכן הוכרחו להביא ראיה שאינו כן הכא. ראה בס' המקרא והמסורה מחקר יז - חכמי התלמוד ותרגום השבעים.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפי' מלאכי השרת אין יכולין ליכנס בתוכה שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו'
41-42

ומה שאמר הכתוב כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כי יעקב חלקו התמימות, כמו שאמר הכתוב "ויעקב איש תם" [בראשית כה, כז], וכבר התבאר כי מפני מדה זאת זכה יעקב כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד, כמו שאמרו (חולין צא): צורת תם חקוקה בכסא הכבוד. כיון שאמר צורת תם חקוקה בכסא הכבוד מוכח כי מצד התמימות זכה לזה. ובמחיצה זאת אין המלאכים יכולים לכנוס, כי המלאכים סובבים את הכסא ואין חשוב מדרגה שהם תחת הכסא, אבל מעלתו של יעקב מגיע עד עצם הכסא... וזה שאמר כאן כל שאינו מנחש והוא תמים, הוא אל ה' יתברך, כדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלקיך", והוא בפנים לגמרי והמלאך מבחוץ עד שהמלאכים אומרים "מה פעל א-ל", כי הוא בפנים והמלאכים בחוץ, שהרי צורת יעקב שהיה תם חקוקה בכסא הכבוד ואין דבר יותר מבפנים מן זה, וכל זה מפני כי לא נחש ביעקב וקסם בישראל רק הם תמימים, ומצד שהם תמימים יש להם מדרגה זאת.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התמימות, פרק א = חידושי אגדות מהר"ל כאן)

כמ"ש בזוהר פ' בלק (דף ריא ע"א): תנא, תרין דרגין אנון, כד"א נחש וקסם, לקבליהון עמל ואון וכו', אמר ודאי "לא הביט און וכו' כי לא נחש" וכו', ולא עוד אלא דכל חילין דלעילא וכל משיריין כולהו לא ידעי ולא מסתכלי בנימוסי דמלכא עילאה עד דשאלי להני תרי יעקב וישראל, ומאי אמרי "מאי פעל א-ל" וכו'. והענין, כי און הוא במחשבה, כמ"ש (תהלים לו, ה) "און יחשוב על משכבו" וכו', ועמל במעשה כמ"ש רבינו בפירושו לפ' בלק. וכן נחש וקסם, נחש בדיבור וקסם במעשה. וזה היה כוחו של בלק ובלעם, שבלק בעובדא ובלעם במילולא, כמ"ש בזוהר שם. וכלל עבודת ישראל הוא מתחלק למעשה ולדיבור, וכן והיפוכא בעבירה הוא ג"כ בדיבור ובמעשה, וע"י פגם המעשה ניתן שליטה לקסם וע"י הדיבור לנחש. ויעקב וישראל הם ב' דרגין דוכרא ונוקבא, שבדכורא דיבור בתורה בדכורא ומעשה בנוקבא במצוות. וע"ז אמר שב' דרגין אלו כל אחד נשלם בב' אלו בדיבור ובמעשה כידוע. וכן בישראל, אותם שמדרגתם גדולה, והם ת"ח שעוסקים בתורה בדיבור, נקראים ישראל, לא פגמו ג"כ ולא חסרו מעשה המצוות בפועל. ויעקב שהם העוסקים במצות ג"כ לא חסרו לפי יכולתם בדיבור בתפילה ובקדושת הפה. וז"ש (במדבר כג, כא) "לא הביט און ביעקב", פגם הדיבור ומחשבה, "ולא ראה עמל" שהוא פגם המעשה "בישראל", ולכן לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, שלא שלט הנחש בפגם הדיבור ביעקב ולא קסם פגם המעשה בישראל. וז"ש "ה' אלקיו עמו", דרגא דדכורא, "ותרועת מלך בו", דרגא דנוקבא, וכל אחד כולל דוכרא ונוקבא כידוע, שכמו כן הם לאה ורחל... וז"ש "ה' אלקיו" שהם דוכרא ונוקבא שבדכורא, "ותרועת מלך" הם דוכרא ונוקבא שבנוקבא, כידוע שתרועה הוא ת"ת דכורא ומלך נוקבא. והנה ידוע שמלאכים הם נבראים ע"י דיבור, שהוא זיווגא דנשיקין רוחני, וישראל מזיווגא דגופא למטה וגם מזיווג נשיקין, ולכן מדרגתם יותר גדול ממלאכי השרת, שהם מזיווגא דנשיקין לבד, שלכן אין בהם מעשה המצוות בפועל רק דיבורא בשיר שלהם. ומצד זה עולים ישראל למעלה ממדרגתם ע"י המעשה בבחי' החפשית שאין זה במלאכים. והוא מ"ש (במדבר כג, כג) "כעת יאמר ליעקב ולישראל", שהם שלמים בב' דרגין אלו, "מה פעל א-ל", דמלאכי השרת אין להם כח המעשה שהוא הפעולה, ולכן הם לפנים ממחיצת מלאכי השרת, שגם קדושת הדיבור יש בהם, שמצד זה לא נחש וכו'. וז"ש כל שאינו מנחש וכו', ר"ל שאין סטרא דנחש שלטא ביה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בת"ח

נקדים מה שאמר הרב 'עמודיה שבעה': שטעם משה רבינו ע"ה שסירב בשליחות, מפני שרצה שתהיה הגאולה על ידו יתברך, משום שכל גאולה שהיא על ידי בשר ודם - אחריה שעבוד. עיין שם. אמנם זהו שאומרים: אם נשלם הזמן, הדין עם משה רבינו ע"ה, שיגאלם הקב"ה בעצמו, כדי שלא יהיה אחריה שעבוד, כיוון שלא נשאר עליהם שום אחריות. אבל אם לא נשלם הזמן, אם כן אי אפשר להיגאל על ידי הקב"ה. ואם כן יש לומר שבזה פלוגים הקב"ה ומשה רבינו. שהקב"ה סבר כרבי עקיבא שדרש 'את' [קידושין נז ע"א]. וממילא חייבים ישראל בקושי השעבוד, מפני שעשה אברהם אבינו אנגריה בתלמידי חכמים. ואם כן לא יועיל להם קושי השעבוד להשלים המניין, וכיוון שלא נשלם הזמן, אי אפשר להיגאל על ידו יתברך. אבל משה רבינו ע"ה ס"ל כשמעון העמסוני ושעמו שלא דרש 'את', ואינם חייבים בקושי השעבוד, שאין עליהם שום עונש במה שעשה אברהם אבינו ע"ה אנגריה בתלמידי חכמים. וממילא קושי השעבוד הועיל להם להשלים המניין, וצריך שיגאלם הקב"ה בכבודו ובעצמו, כדי שתהיה גאולה שלמה. וזה שאמרו: 'שלח נא ביד תשלח' - ביד עקיבא בן יוסף.

(רבי יעקב הרופא, שמן הטוב, דרוש ליציאת מצרים, סימן ב, דף קסא ע"א [משוכתב באתר "החכם היומי"])

מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים וכו' מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנא' במה אדע
43-44

נשאלתי, לפי מ"ש האר"י טעם רד"ו שנים נגד עשר לבושי אהי"ה, שהוא תיקון קרי שפגמו בדעת שבו חו"ג, א"כ למה נגזר ועבדום ד' מאות שנה, דסגי ברד"ו? ולי נראה להקשות עוד הא אמרינן בש"ס פ"ג דנדרים מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו... שנאמר תן לי הנפש וכו'... ולפי כתבי האר"י משמע עבור עונש קרי של אדה"ר? ונראה הא קשה עוד מה שהקשה הגאון מוהר"ש קאיידנויר, הא לפי מה שאמר התוס' בפ"ק (דשבת י ע"ב) ע"פ חשבון היה מלחמות סדום אחר "במה אדע", וקשה להרא"ש (נדרים לב.) דפ' כי חטא במה אדע נמשך אחר חטא מלחמת מלכים, יעו"ש?
לכן נראה לפי מה דאיתא בתיקונים, כי ג' אבות תקנו חטא אדה"ר מה שחטא בע"ז וג"ע וש"ד, שהוא סוד פגם בג' קווין, לפי מה ששמעתי בשם מורי, חטא ע"ז תיקן אברהם שהוא קו אמצעי, תיקן תפארת ישראל והושלך לכבשן האש, "פסילי אלהיהם תשרפון באש". יצחק תיקן שפיכות דמים, קו שמאל. יעקב תיקן גילוי עריות, שהוא קו ימין...
וזה כוונת הש"ס בשאלתו, מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו רד"ו שנה, שהוא ב' שאלות, אחד מפני מה נענש אברהם ר"ל שנפל בכבשן האש, וצ"ל עבור חטא ע"ז של אדה"ר. אם כן למה עוד נשתעבדו בניו, שהוא ג"כ עבור חטא אדה"ר, והראיה שהיה רד"ו שנים? ומשני מפני שאמר במה אדע, והענין דקשיא ליה במה שנאמר "צדיקים ירשו ארץ" [תהלים לז, כט], מי שתיקן פגם ברית שנקרא צדיק ירשו ארץ, וכל זמן שלא נתקן הדעת סוד חו"ג בתיקון קרי של אדה"ר, איך ירשו ארץ? והנה אברהם תיקן שם מ"ה כנ"ל, יצחק שתיקן שם ס"ג קו שמאל, יעקב שם ע"ב גי' קץ עם י' אותיות השם עצמו... ולתקן ג' קווין חג"ת, ועדיין נשאר לתקן עון קרי סוד הדעת. וז"ש במה אדע כי אירשנה, והשיבו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום ת' שנה", ר"ל לתשלום ת' שנה, כי נגד ג' קווין תיקן אברהם יצחק יעקב גי' "ק"ץ שם לחושך", ונשאר רד"ו לתיקון קרי ושל חו"ג שבדעת, ואז "צדיקים ירשו ארץ".

(תולדות יעקב יוסף, סוף פרשת שלח)

לא ח"ו רפיון אמונתו של אברהם המאמין הגדול... הביא אותו לשאול את השאלה הזו, כי אם רפיון אמונתו של אברהם בו בעצמו ובבניו אחריו גרם לכך, כדברי חז"ל: אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, שמא ישראל חוטאין לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור ההפלגה... (תענית כז)... והעונש שהגיע לאברהם על שאלה זו איננו עונש כמו שאנו מבינים אותו באופן רגיל. זה היה תשלום, גמול מדה כנגד מדה. אברתם התחקה לדעת את הזכות שבשבילה יגיעו בני ישראל לרשת את הארץ, ולא רצה שיירשוה בחסד. על זה השיב לו אלקים שישתעבדו בניו ויעברו בכור העוני ויסבלו צרות ויסורים רבים. הסבל הנורא הזה יטהרם ויעלם מעלה מעלה למדרגת הנבואה, ויהיו ראויים לרשת את ארץ הנבואה.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פ' לך לך, עמ' מח)

[מדוע נזכר בשאלה מנין השנים? כי בעצם גלות מצרים לא היתה עונש, אלא עי"ז נתפרסם שם ה', והשאלה היא רק שהיה די במאתיים שנה גלות ומאתיים שנה עבדות כדי לקיים את "גר יהיה זרעך וכו' ועבדום וכו' 400 שנה", ורק על עשר השנים הנוספות יש שאלה. ובגללן נענשו מצרים עשר מכות].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף יד ע"ב - לטקסט)

[אברהם אבינו שאל איך יגיע ישראל למצב של אחדות ולשמוע לגדולים בעודם עם זוהמת הנחש? וה' ענה שגלות מצרים תזקק את זוהמת הנחש, ותשריש בהם אמונת ה', וכתוצאה מזה תהיה ביניהם אחדות, כי בני דת אחת קשורים זה לזה ואוהבים זה את זה. וצריך לקרוא את הפסוק (בראשית פרק טו פסוק יג) "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" כך: אם יהיו בבחינת "זרעך", לשון יחיד, עם אחדות, תספיק להם הגרות ארבע מאות שנה, כי זה יראה שאמונתם בה' היא חזקה, ואילו אם יהיה ביניהם פירוד לבבות, היינו "ועבדום ועינו אותם" לשון רבים, יצטרכו גם עבדות ועינוי לזקקם להביא לאמונה בה'. וכך היה, שהוצרכו עבדות. וכיון שישראל הביאו על עצמם את העבדות, וזה לא גזירה מוכרחת מה', אנחנו חייבים להודות לה' על שהוציאנו משם.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מו ע"א-ע"ב, מז ע"ג) לטקסט

מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים וכו' מפני שעשה אנגרייא בת"ח וכו' מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנא' במה אדע וכו' שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה
43-45

יש לפרש שדעת רז"ל כי ה' יתברך הביא את זרע אברהם בגלות מפני שלא היה אברהם מתחזק כל כך באמונה, לכך הביא ה' יתברך זרעו בגלות, כדי שיקנו האמונה וידעו כח מעשיו שהוא עושה לאוהביו וגבורותיו אשר עשה לאויביו, כמו שעשה למצרים מן מכות הגדולות והנוראות והטובה שעשה לאוהביו, וכמו שמשמע מן הכתוב שכל אשר היה עושה [היה] שידעו שמו וגבורתו תמיד. ולפיכך סובר ר' אבהו שנראה באברהם שלא היה בוטח בה' לגמרי שהרי עשה אנגריא בתלמידי חכמים ולקחם למלחמה מיראתו. ואילו לקח הראוי למלחמה אין זה חטא, שאין סומכין על הנס, אבל [מה ש]לקח תלמידי חכמים מורה שהיה ירא, והיה לו לבטוח בו יתברך ולא ליקח למלחמה אשר אין ראוי ליקח, ולפיכך נשתעבדו בניו ארבע מאות שנה, שיראו גבורותיו אשר עשה ובזה יקנו אמונה שלמה.
ושמואל סובר דאין לומר שהיה אברהם ח"ו אינו בוטח בו יתברך שהוא מציל את אוהביו, שזה רחוק לומר, אבל החטא שאמר במה אדע, ואין זה מיעוט בטחון כ"כ דבר זה לתת לו הארץ שהוא מתנה, שמא לא יזכה, ולפיכך שאל אות, אבל בטחון להציל את אוהביו אין ספק שהיה בוטח בו יתברך. ולפיכך היה זרעו בגלות ארבע מאות שנה שיקנו האמונה שלמה, כדכתיב (שמות יד) "ויאמינו בה'" וגו'.
ור' יוחנן סובר דגם זה, בראש המאמינים שהוא אברהם ששאל אות, לא יתכן לומר, רק שלא הכניס גרים תחת כנפי השכינה, וזה היה כבוד לה' יתברך שגרים באים להתגייר ולהאמין בו יתברך, והוא לא עשה דבר זה, וזה כמו שמתעצל שיקנו הבריות אמונה בו יתברך ולא הקפיד על אמונה בו, וה' יתברך רוצה שיהיה שמו יתברך נודע בכל העולם ויאמינו בו, ולפיכך נשתעבדו בניו ארבע מאות שנה ואחר כך יצאו בניסים ובנפלאות עד שגרים הרבה באים להתגייר ולהאמין בו, כדכתיב (שם יח) "וישמע יתרו" וגו' וכן ברחב הזונה...
הרי שלשה דברים אלו כולם הם מגיעות אל האמונה, לדעת ר' אבהו שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, וזה יורה על אמונה בלתי שלמה, שאין ה' יתברך מציל אוהביו. ולדעת שמואל היה החטא ג"כ באמונה, רק שאין כל כך גדול לומר שלא יציל אוהביו, רק החטא באמונה בנתינת הארץ ומתנה גדולה כזאת היה מסופק בה. ולדעת ר' יוחנן ג"כ החטא באמונה, אלא שאין לומר שיהיה ח"ו לאברהם חטא באמונה שלא היה מאמין, אבל החטא שלא היה מתחזק וזריז באמונת ה' יתברך להביא בריות תחת כנפי השכינה שיאמינו בו, וזה חסרון באמונה במה שאינו מחזק האמונה כמו שראוי, אבל מאמין היה. כך יש לפרש דעת חכמים.
אבל עיקר פירוש זה הוא דבר נעלם, מה שנתנו סיבה לעונש זרע אברהם הוא סיבה שכלית, שראוי לפי ציור השכלי שיהיה זרע אברהם בגלות. ודע כי ראוי שיהיה העונש נמשך אל זרעו של אברהם בשביל אברהם, כי חסרון השורש של אילן יתגלה בענפים יותר ממה שנראה בשורש עצמו, ואין החטאים שווים, כי החטא אשר הוא במקרה לאדם אינו שקול כמו החטא אשר הוא בעצם האדם... ולכך אל תתמה אם החטא שאמרו חכמים בעיניך קלה, כי החטא בשורש הוא חטא עצמו. וכאשר חז"ל ראו הגלות בבני אברהם, ידעו כי אי אפשר זה רק מחסרון שיש בשורש שהוא אברהם, ומן החטא הזה נמשך דבר זה הוא הגלות, יהיה החטא קטון או גדול. וכאשר בחנו את הראש אבן פינה עמדו על זה כי היה בו דבר חסרון.
וזה כי היה אברהם ראש אבן פינה ויסוד הכל, והוא נקרא אחד, שנאמר (ישעיהו נא) "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו", וכל דבר שהוא אחד הוא חסר וצריך השלמה, ואין האחדות כי אם להקב"ה שהוא יחיד ואליו השלמות בלי חסרון, אבל כל שאר אחד יש בו חסרון שאינו שלם וצריך להשלים אותו... ולכך אברהם שהיה התחלה וראש אל הכל, דבר זה נחשב לאברהם יותר מן הראוי עד שהיה לו מדה הראשית יותר מדאי, ולא היה לאברהם גם כן מעלת השני שהוא יצחק, ומעלת השלישי שהוא יעקב כיון שהיה ראש האבות.
וזה שאמר שעשה אנגריא בת"ח, פירוש שהיה נוטה ענין אברהם אל הראש עד שהיה רוצה להיות ראש ומושל על ת"ח להיות מושל עליהם לעשות אנגריא בהם, והנה נמשך לאברהם דבר זה מצד מדתו שהיה ראש וראשון, והיה על זה עונש גדול כאשר אמרנו, כי החטא שהוא בעצם אף שהחטא קטון, יותר נחשב, מפני שהוא מורה על חסרון דבר בעצמו, ודבר זה נתגלה בענפים הרבה. וטעם שמואל שהפריז על המדה לומר במה אדע, זהו שלא היה אל אברהם מעלת השני שהוא יצחק, מפני כי אברהם היה הראש כאשר אמרנו למעלה, ומעלת השני שהוא יצחק מדתו מדת הדין, אבל אברהם מפני שהיה נוטה מן מדת הדין לכך הפריז על מדותיו של הקב"ה לומר במה אדע, ובזה יצא מן הדין בדבר מה. ורבי יוחנן אמר שלא הכניסן תחת כנפי השכינה, הוא שלא היה בו מעלת השלישי שהוא יעקב שהוא כולו אל ה' יתברך כמו שהיה זרע יעקב כולם תחת כנפי השכינה... יש לך לדעת שאם היה התחלה שהוא אברהם מסולק מן החסרון בפרט מצד מה שהוא ראש והתחלה, לא היו בניו בשעבוד, אבל השורש כאשר הוא חסר במה שהוא ראש והתחלה נמצא החטא בענפים שאינם בשלמות, ולכך היו ישראל בשעבוד והיה גובר עליהם כח האומות, למר היה החסרון מצד מדת אברהם שעשה אנגריא באותם אשר בהם החכמה, למר היה חסרון מצד מדת יעקב שלא הכניס הגרים תחת כנפי השכינה...
ועוד יש לך לדעת כי ראוי הוא שיהיה שכל נבדל מן הגשמי ואין ראוי שיהיה כאן התנגדות מן השכל, וכאשר אברהם אבינו עשה אנגריא בת"ח שיהיה לוחמים עם הד' מלכים, אין ראוי לפי הסדר, ולפיכך היה התנגדות ג"כ מן המצרים אל בניו, אף כי לפי הראוי ראוי שיהיה לבניו מדרגת השכל כאשר יש להם מעלה נבדלת, כיון שעשה אנגריא שיהיה מתנגדים ויהיו לוחמים עם הד' מלכים, היה לבניו ג"כ דבר זה שהיו המצרים משעבדים בבניו. ובאמת כי דבר זה, מה שעשה אנגריא בת"ח, היה מה שהוא בלבד ואין זה דבר של שלמות, ואל"כ לא היה צריך לכל זה, לכך היה צריך לעשות אנגריא בת"ח, ואם לא היה זה לא היה צריך לעשות אנגריא, רק היה מושל עליהם בלא אנגריא, עכשיו היה צריך לעשות אנגריא בהם והיה עושה האנגריא עם ת"ח, ולפיכך גם המצרים היו מתנגדים לבניו. ומי שאמר שהפריז על מדותיו של הקב"ה, ר"ל יש דבר כנגד מדת ה' יתברך שאין ה' יתברך רואה בכח ובחמס שעשו המצרים לישראל, ומפני שהפריז הוא על מדת ה' יתברך היה ג"כ ה' יתברך מפריז על המדה שלא עשה נקמה בשונאיהם אשר שעבדו בהם. ומי שאמר שלא הכניס גרים תחת כנפי השכינה, וכמו שעשה, כך לא לקח ה' יתברך בניו תחת כנפיו להציל אותם ממצרים... וכל אלו דברים הכל הוא בשביל שהיה אברהם יחידי לכך היה חסר השלמה בדבר מה.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

נראה שהם כוונו לג' מיני שעבוד שנאמר בקרא "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, ועינו אותם". והשני קשה מן הראשון, והג' קשה מכולן. וזה שאמר[ו] ז"ל "כי גר יהיה זרעך" כו' מפני שהפריז על המדה ואמר במה אדע, לכן נענשו להיות גרים בארץ לא להם. "ועבדום", מפני שעשה אנגריא ועבודה בתלמידי חכמים. "ועינו אותם" מפני שהפריש בני אדם מתחת כנפי השכינה, על כן נענשו בעינוי נפש... ונ"ל דרבי אלעזר ורבי יוחנן דרשי סמוכין, שנאמר "אחר הדברים האלה היה דבר ה'" כו', היינו אחר עשייתו אנגריא והפרשת בני אדם מתחת כנפי השכינה האמור לעיל שבשביל זה נגזר העבודה והעינוי, וזה שנאמר "אל תירא אברם", כי הצדיקים מרגישים בנפשם אם יבוא לידם איזה חטא אפילו כחוט השערה, ומפני זה נתיירא אבינו ע"ה. אך באמת כל מעשיו לשם שמים הוא, על כן הבטיחו ה' "ויאמר לו אל תירא" מפני העבודה והעינוי, כי "אנכי מגן לך" ולא ישלטו בהם בעבודתם, "שכרך הרבה מאד" הוא בשביל העינוי כמו שנאמר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ולעומת קושי השעבוד וגדלו כן היה השכר גדול.

(קרן אורה כאן)

מפני שעשה אנגריא בת"ח
43

והמתבאר ממאמר זה שאברהם שלא כשורה עבד, שלא היה לו להוציא את תלמידיו חניכיו למלחמה. ודיבורים אלו עומדים לכאורה בסתירה למאמר אחר של חכמים בעניין: "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם" - אמר הקב"ה, אביהם פעל עמי בחצי הלילה, אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה. ואימתי, במצרים, שנאמר (שמות יב, כט) 'ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים'" (בר"ר מג, ג). כאן מוגדר מעשהו זה של אברהם בפי חכמים "אביכם פעל עמי! ונתבאר כאן עוד שפעולתו זו סללה את דרך הגאולה לבניו במצרים. ועל כרחנו לומר שסגולה עמוקה זו שפעל אברהם במלחמתו עם המלכים והצלת בן אחיו - סגולה שהניחה תשתית לגאולת מצרים - היה בכוחו לפעול אותה עצמה באמצעות עסק התורה...
היציאה ממצרים אין משמעה רק הפרדה פיסית והוצאת גופי בני ישראל מתחת עול נגישות מצרים. כאן חפונה הפרדה מעמיקה בהרבה - גאולת 'ניצוצות הקדושה' שגלו ונשבו בכבלי המסגר המצרי, הוצאתם מבור השבי ורתימתם לעבודת ה'... תכלית קיומו של לוט והצלתו מסדום היתה כדי להוציא ממנו שתי פרידות טובות שבו, שמהן עתידה לצמוח מלכות ישראל... שלא יכלה מלכות ישראל לנבוט אלא דוקא מירכי לוט הנמלט מסדום. שמלכות ישראל נצרכה לא רק לסגולה הצפונה עם לוט אלא גם ל'ניצוצות' החפונים ובאים עמו מסדום... להאמור, שבייתו של לוט בידי ארבעת המלכים היתה למעשה שעה של שבייה לכוחות הקדושה שרקמו את התהוותה של מלכות בית דוד, והיחלצותו של אברהם עם חניכי ביתו להצלתו אינו רק גילוי של נאמנות משפחתית. כאן נחלץ אברהם לחלץ את הכוחות הגנוזים אצל לוט ולכבוש את דרכה של הגאולה העתידה...
והרינו זכין ממילא ל'מידה כנגד מידה' שבתשלום שכרו של אברהם - "אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה, ואימתי? במצרים". כי כאן, במלחמת המלכים, הכין אברהם את כלי העבודה המשמשים בפקידה זו של 'שאיבת ניצוצות', כלים שיהיו נחוצים לבניו בצאתן מן הגלויות העתידות לשם העלאת כוחות הקדושה הספונים במסגר שבי האומות. נמצא, שמעשהו זה של אברהם סלל את הדרך לכל הגאולות העתידות לבוא לכנסת ישראל לדורותיה.
ומשבררנו כיצד ובמה פעל אברהם להאיר חשכת חצאי הלילה - בידינו להתוות את הקו הלאה ולהאיר היאך חפונה הגהת הארה זו בבית הגנזים של תלמודה של תורה. ויסודן של דברים חפון בלשונו של האור החיים הקדוש (שמות יט, ה): "כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם, ואין מציאות להם להתברר, זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה בכל מקום שהם כו'. וזהו טעם פיזור ישראל בארבע רוחות העולם לחזר אחר הסגולה, שהיא אבידתם"...
אברהם הן היה עוסק אותה שעה בהעלאת ה'רכוש גדול' שהיה טמון עם לוט, בהנבטת ושמירת אותן 'שתי פרדות טובות' העתידות לצאת ממנו, כוחות שהיו ישראל זקוקים להם לשם בניין בית המלכות. ובעובדין הללו הכין אברהם לבניו גם כן את כלי העבודה שבהם ישכילו להעלות את ה'רכוש גדול' שנטמע בערוות מצרים. ולשם כך עשה אנגרייא בתלמידי חכמים. ולפי מה שנתבאר הרי יש בכוח תלמוד התורה עצמו, כשהוא נעשה בגבורה, הכוח "לשאוב את ה'ניצוצות קדושות' בכל מקום שהם", ללא צורך בגלייה ובשיעבוד מלכויות. והתביעה שנתעוררה על אברהם אותה שעה היא שלא השכיל להפעיל את כח התורה שב'חניכיו ילידי ביתו' כדי לשאוב את הקדושה השבויה, שאילו היה מעורר ומגביר את כח התורה הנטוע בתוך ביתו, היתה נחסכת ממנו טרדת המלחמה. ומשעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, חלש כחו ותש כוחה של תורה דיליה, ונצרך מעתה למעשה של מלחמה כדי לשאוב את הקדושה מבור שבייה בכח הזרוע.
ולהאמור אנו למדים ממילא מהי ה'מידה כנגד מידה' שנענש בה אברהם. כי הכרח הירידה לתוך ערוות מצרים היא פועל יוצא ותוצאה מוכרחת ממה שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים. כח התורה שתש, אילץ מעתה את בניו לצעוד לאורך התוואי העקלקל שבירידה לטומאת מצרים, על מנת להיגאל ולגאול את הקדושה, דבר שהיה נחסך מהם אילו השכיל אברהם להגביר חיליו לתורה.

(רבי חיים גולדוויכט, אסופת מערכות, פרשת לך לך, עמ' קסג-קע)

[עי' גם לקט ביאורי אגדות סוטה י ע"א בשם אגרות ראיה]


מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה
44

חז"ל אמרו בעבור שאמר אברם במה אדע נענש ב"ידוע תדע" [בראשית טו, יג]. והשכל ימאן לקבל דרוש זה, שיסבלו בניו עונש גדול כזה בעבור האות ששאל אברם, ואברם עצמו לא קיבל שום עונש, ושיני בניו תקהינה? על כן לבי אומר וגומר שגלות מצרים היו לו סיבות אחרות... אך שבעל מדרש זה קשה לו, יהיה הטעם אל הגלות מה שיהיה, למה זה הגיד הקב"ה בשורה רעה זו לאברם לצערו בחינם? על זה אמר שבעוון במה אדע, שרצה לידע דבר שלא היה בו צורך לידע, כי מה לו לבקש אות על דבר ה', על כן נענש ב"ידוע תדע", שהודיעו הקב"ה דבר לצערו, וזה גם כן מדה כנגד מדה.

(כלי יקר, בראשית פרק טו פסוק ח)

[לפי זה יש לפרש "וירד מצרימה אנוס ע"פ הדיבור" - ירדו למצרים בגלל דיבורו של אברהם. יז ע"א: אבל אם רק היה כעונש על זה, היה ה' נותן בלב פרעה לתת לישראל לצאת בתום הזמן, ומה שנתן מכות היה להודיע חיבת אברהם אבינו, שהפוגע בזרעו נענש.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף יב ע"ג, יז ע"א) לטקסט

הפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה
45

ואילו הבאים להתגייר בתקופות גאות - "בימי דוד ושלמה", "בימי מרדכי ואסתר" "בימות המשיח", הנה לדעת רבי נחמיה הם פשוט "אינם גרים" (יבמות כד ע"ב)! ואם גם לא נתקבלה דעתו, והוחלט שלא לדחותם, שלא "להפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה" [ועיין סנהדרין צט ע"ב, דלא איבעי להו לרחקה, ובהגהות הריעב"ץ שם), ולכן "מקבלין וצריכין קירוב פנים" (ירושלמי קידושין ד, א), הרי אין גם לבטל את החששות המלוות את המעשה הבלתי שלם.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, ישראל ומדינתו, עמ' 404)

וירק את חניכיו וכו' שהוריקן בתורה
46

"וירק את חניכיו" - בנדרים דף ל"ב איכא למ"ד שהוריקן בד"ת. והוא פלא, מה זה שעה לד"ת? אבל הענין הוא כמש"כ לעיל יב, יז, דזכות התורה היא חרב ש"י, ובזה הזכות הגין ה' ולחם בשביל אברם. ע"כ כל שהמלחמה כבדה, יש להעמיק יותר בהלכה ולשנן את החרב... וכך עשה אברם, הוריק את חניכיו בהלכה עמוקה עד שהיה קשה להם להבין והוריקו פניהם.

(העמק דבר, בראשית פרק יד פסוק יד)

וירק את חניכיו וכו' רב אמר שהוריקן בתורה ושמואל אמר שהוריקן בזהב
46

פירוש, שהיה לו החיזוק מכח התורה שניתנה מימינו של הקב"ה, שנאמר (דברים לב) "מימינו אש דת למו", ובזה היה עושה אברהם מלחמה, כי בכח ימין היה מעורר עליהם למלחמה. ולמ"ד שהוריקן בזהב, היתה המלחמה בכח שמאל, שמשם הגבורה למלחמה, כי העושר הוא בכח שמאל, ומשם מדת הדין לעשות מלחמה בגבורה נגד האויב, וזה שאמר שהוריקן בזהב.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

אליעזר כנגד כולם איכא דאמרי אליעזר הוא דחושבניה הכי הוי
47

דע כי לא מצאנו שהיה עבד [מיוחד] רק לאברהם בלבד, כמו שתמצא אצל אברהם שהיה רוכב על החמור מתנשא ומתרומם עליו, והחמור הוא חמור מיוחד, וכך היה לו עבד מיוחד הוא אליעזר, והיה העבד הזה מתיחס לאברהם שיהיה עבד לאברהם בפרט. שאברהם אב המון כולל כל האומות, כך אליעזר כולל כל עבדי אברהם ולא היה פרטי, והכל למעלת אברהם והתנשאות שלו. ומה שאמר וירק את חניכיו וגו' זהו אליעזר, ר"ל כי הכתוב מדבר מן אליעזר בלבד ולא זכר כלל מן שאר עבדים, ולא לקח עמו שאר עבדים רק שלא יהיה נראה כאילו סומך על הנס לעשות מלחמה עם המלכים והם שניים בלבד, הוא ואליעזר עבדו, אבל לא היה סומך רק על אליעזר שהוא ראוי לאברהם בלבד.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

ואברהם אבינו ע"ה ראש האומה הישראלית הוא שפתח דבר זה שלא להתייאש משום דבר, כשנשבה לוט וכבר נתייאשו כולם מלהציל, ועל כן אמר מלך סדום "והרכוש קח לך", דכבר נתייאש בידי המלכים וקנה אברהם אבינו ע"ה הרכוש אח"כ בשינוי רשות, ואברהם אבינו ע"ה אזר את עצמו עם שי"ח עבדים ילידי ביתו לרדוף אחר ד' מלכים. ובמס' נדרים מבואר דהוא בגימטריא אליעזר. ומשמעות השם מפורש בתוה"ק אצל משה רבינו ע"ה "ויצלני מחרב פרעה" [שמות יח, ד], שכבר היה חרב פרעה על צוארו וה' יתברך יכול לעזור גם אחר היאוש, שאין להתייאש משום דבר. וזה רמז בגימטריא שי"ח, מספר שי"ח בגימטריא יאוש עם הכולל, היינו שמספר זה הוא המוציא מידי יאוש, ומורה אשר ה' יתברך עוזר מכל דבר שאדם חושב להתייאש.

(רבי יהודה אריה פרלוב, קול יהודה, עמ' קסח)

בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו

גֵּר צֶדֶק, הָרִאשׁוֹן לְכָל נְדִיבִים. בֶּן שָׁלֹשׁ הִכִּירְךָ, יוֹשֵׁב כְּרוּבִים. דִּמּוּ לְהַפְרִידוֹ מִיִּרְאָתֶךָ, אוֹיְבִים חַיָּבִים. בְּעַצְמְךָ יָרַדְתָּ, וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר שְׁבִיבִים.

(סליחות ליום רביעי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה ע)

בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי חושבניה מאה ושבעין ותרין
47-48

עם היות אברהם אבינו מכיר את בוראו בעודו ערל בשר, שהוא ענין נפלא לא קדמהו אדם בעולם באותה מדרגה, אשר לשבח זה לדעתי כוונו חז"ל באמרם בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו (נדרים ל"ב ע"א), וסמכו אל הכתוב האומר עקב אשר שמע (בראשית כ"ו). וכבר אמרו במקום אחר בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו (ב"ר פ' ס"ד). אלא שכוונו בזה להמליץ ענין הערלה במיעוט השנים, לפי הכתוב האומר שלש שנים יהיה לכם ערלים (ויקרא י"ט), כי לפי ששלש שנים הוא זמן הערלה באילן, הפנו הגזרה לומר שזמן הערלה יהיה שלש שנים, כי האדם עץ השדה כדמותו וצלמו, כמו שיבא (שער כ"ח) ב"ה. ויהיה אומרו בן שלש שנים כאומרו בעודו ערל, והוא שבח ומעלה אצלו, כי על כן קראו אותו תחלה לגרים (ירושלים ביכורים פ"א ה"ד). והוא עצמו טעם אסור קריאתו בשמו הראשון (ברכות י"ג ע"א) כי שמו הראשון יורה על ערליותו, כמו שיבא בשער הנזכר. וכבר חייבה הכתוב זאת לשתגלה עליו יד ה' להישירו ולהנחתו בדרך הנכונה כאשר אמרנו מכל מקום כל האמירות הנזכרות וכל אופני ההראות האמורות באלו הספורים עד שנקרא שמו אברהם ועד שנמולו, כלם הן עניני גלוי שכינה והערה אלהית במדרגה אשר למטה מהנבואה השלמה, אלא שהיה השפע הולך ונאצל עליו בתוספת מעלה לפי שלמיותיו הנוספות בו, כמו שאמרנו. וכבר כמצאו האמירות רבות על מדרגות שהן למטה מזה הרבה, ויבא אלהים אל אבימלך (בראשית כ'). וימאר לו השמר לך מדבר עם יעקב כו' (שם ל"א), וכמה אמירות במעשה הגר. וגדולה מלכן וימאר יי' לגד (יונה ב'), כמו שכתב הרב המורה (פרק מ"ח ח"ב).

(עקידת יצחק שער טז)

אברהם היה מקיים כל התורה כולה על פי דעת חכמים (יומא כח ע"ב), אשר אין לזוז מקבלתם ומחכמתם. וזה כי אברהם היה מיוחד ביותר לקיים כל התורה. וזה כי מעלת אברהם דבקה בחכמה העליונה, לכך היה אברהם בפרט מיוחד אל התורה, שהוא השכל העליון, כאשר ידוע כי בן ג' שנה הכיר אברהם את בוראו. ומאחר שהיה אברהם מיוחד בזה, ולא כן יצחק ויעקב, רק כי קיבלו מאברהם, לכך היה אברהם גם כן מקיים מה שנותן השכל העליון הזה. ולכך היה אברהם מיוחד לקיים את כל התורה.

(מהר"ל, תפארת ישראל פרק כ)

כי אלו ג' שנים הם נגד שני ערלה ועליו נאמ' (ויקרא י"ט) ונטעתם כל עץ מאכל שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים, וכמו שמבואר במדרש בפרשת קדושים וכאשר היה בן ג' הוסרה הקליפה והיה כולו מקודש. ותדע עוד להבין ענין אלו ג' שנים שהכיר את בוראו, כי כבר התברא כי האדם הוא בכח ויוצא אל הפעל ולא מתחלת בריאתו בפעל, וכאשר מצאנו כי האילן הוא בכח ג' שנים ולכך פירות שלו אסורים עד ג' שנים, ואח"כ הוא יוצא אל הפעל, לכך אברהם ג"כ היה יוצא אל הפעל כאשר (הוא) [היה] בן ג' ואז הכיר את בוראו.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

"ויאמר ה' אל אברם" וגו' - טעם שדיבר אליו ה' קודם היראות לו, מה שלא עשה כן בכל הנבראים... להיות שהוא ע"ה נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו, וכבר הוכר אצלו המדבר.

(אור החיים, בראשית יב, א)

לא התייחד אברהם לעבר אחד נבדל מכל העולם כולו בחידוש אמונה שהיתה נשכחת לפניו, אלא מפני שהיה מבני בניו של עבר ממשיך הקבלה הנאמנה מאדם הראשון ואחריו נח ובניו, שם ועבר (ראה הרמב"ם הלכות עכו"ם פ"א ה"ב), ושמר את קבלתם בשפתם המקורית למרות היותו רחוק מהם בפינה נידחת שנקראת "אור כשדים"... ועוד הוסיף עליה בחקירתו לבטל מכחישי הקבלה, ולהוכיח במופתים מכריעים מציאות אלקי אמת, וכמאמרם ז"ל:... שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני בעל העולם (בראשית רבה לט, א).
בזה מתורצות שתי אגדות שנראות כסותרות: בן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו? ר"ל אמר בן שלש שנים, דכתיב "עקב אשר שמע אברהם בקולי", מנין עק"ב... ורבי יוחנן ור"ח דאמרי תרווייהו בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו (בראשית רבה ל, ח).
מהרש"א בחידושי אגדות כתב: נראה שתחלת ידיעתו להכיר בוראו היה בן שלש שנים, מיהו לא נחשבו לו ימי תורה עד נ"ב שנים שאז נשלמה ידיעתו לרבים. הכסף משנה (הלכות עכו"ם פ"א ה"ג) כתב בשם הרמ"ך: שלש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר בוראו, אבל כשהיה בן מ' השלים להכירו. ורבינו כתב העיקר שהוא "גמר ההיכרא", דהיינו כשהיה בן מ', צ"ל שהיה גורס: רבי יוחנן ור"ח דאמרי תרוויהו בן מ' שנה הכיר אברהם את בוראו. ובמגדל עוז כתב: ושל שלש שנים קבלנו בה סוד נעלם, וכן בבנין עולם.
ולע"ד נראה דבן שלש שנים, והיינו כשמתחיל התינוק לדבר בדעת - הכיר את בוראו מתוך אמונת מורשת אבות יחד עם שיחתו בעברית שלא הפסיקה מפיו, ובן מ"ח או מ' הכיר את בוראו מתוך הכרתו ומחקרו, עד כדי שיכול היה להכריז ידיעתו זאת ברבים. וזהו דקדוק לשון הרמב"ם "וכיון שהכיר מיד התחיל להשיב תשובה על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה". פעולה כבירה ונועזה זאת היתה דרושה לה הכנה מרובה וגבורה עצומה, ועל זה הוא שאמרו שבן מ"ח שנה הכיר את בוראו, ולדברי הרמב"ם בן מ' שנה, שאז הכיר וידע ללמד את התועים בינה ולהשיבם אל דרך האמת, שהיא ידיעת ה' ואחדותו, עד שגבר עליהם בראיותיו.

(הגיוני עוזיאל ח"א שער ג פ"ב עמ' 87)

כך נאמר בפרקי דר"א (פרק כו): "כשנולד אברהם אבינו, ביקשו כל גדולי המלכות [של נמרוד] להרגו". והכוונה למדרש "מעשה אברהם" שהובא בבית המדרש ח"ב: "בשעה שנולד אברהם אבינו ע"ה, עמד כוכב אחד ממזרח ובלע ארבעה כוכבים לארבע רוחות השמים. אמרו חכמיו לנמרוד: בן נולד לתרח בשעה זו, שעתידה לצאת ממנו אומה שתירש העוה"ז והעוה"ב". וביקש נמרוד להרגו, ותרח אביו החביא אותו עד שנשכח הילד, שחשבו שמת. וממשיך המדרש שם: "כשהיה [אברהם] בן שלוש שנים, יצא מן המערה, הירהר בלבו: מי ברא שמים וארץ ואותי? התפלל כל היום כולו לשמש. ולערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח. כשראה הירח והכוכבים סביב הירח, אמר: זהו שברא השמים והארץ ואותי, והכוכבים הללו שריו ועבדיו. עמד כל הלילה בתפלה לירח. לבוקר שקע הירח במערב וזרח השמש במזרח. אמר: אין ביד אלו כח, אדון יש עליהם - אליו אתפלל ואליו אשתחוה"... כלומר, אברהם אבינו, כבר מילדותו, הבין בכח השכל והתבונה שתיקן לו הקב"ה, שאין כלום בצלמים ובפסלים של אביו ושל מדינתו... עד שבגיל מ"ח השלים את מחשבתו והכיר את בוראו, בזה שהבין שיש כח עליון שאינו נראה, ואז השלים את תפקידו ואת תיקונו, ולא נכנע, אלא מסר את נפשו וייחד וקידש שם שמים.
כך אמרו חז"ל: "בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר: 'עקב אשר שמע אברהם בקולי, [וישמור משמרתי, מצוותי חוקותי ותורותי]'", כלומר, אברהם חי קע"ה שנה, והמלה "עקב" בגימטריא קע"ב, ומפרשים, שמתוך חייו שהיו קע"ה, שמר את משמרת ה' עק"ב שנים, דהיינו כל חייו מלבד שלוש השנים הראשונות. עוד אמרו (בראשית רבה ל, ח): "...ר' לוי בשם ריש לקיש אמר: בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו וכו'. ר' חנינא ור' יוחנן תרוויהון אמרין: בן ארבעים ושמנה שנה הכיר אברהם את בוראו...".
הדבר מבואר בדברי הרמב"ם (הל' ע"ז א, ג): "כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו... עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם א-לוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל... ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים...". הרמב"ם, הנשר הגדול, מתכוון לומר כאן, שאברהם התחיל להכיר את בוראו בחוש טבעי ונפלא שהותקן לו כבר מבן שלש שנים (דהיינו "כיון שנגמל" שכתב כאן הרמב"ם), והמשיך לחפש ולבדוק ולהרהר עד שהשלים את עצמו עד גיל מ"ח שנה.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' רפא-רפב)

[לכאורה זה סותר למש"כ בפסיקתא רבתי (כ"א, פא) שהכיר את בוראו בן מ"ח או בן חמישים. יש לפרש שכאן הכוונה היא שהכיר את בוראו מתוך שלשה דורות שהיו לפניו: דור קין שהרג את אחיו, דור המבול שחטא בחמס, ודור הפלגה שמרד בה'. הוא ראה שבמעשיהם לא מצאו את האמת, כי הם חיפשו בתוך הטבע, ואברהם מצא את הבורא גבוה מעל גבוה, שאינו נראה.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף יז ע"א) לטקסט

[הוא למד להכיר את בוראו משלושה דורות שהיו בעבר ולכן נקרא "אברהם העברי" - שלמד מן העבר. מדורו של קין, שהרג את אחיו, הבין שזה לא האדם שנברא בצלם אלקים. ראה את דור המבול, שהשחית כל בשר, והבין שזה לא מבחר היצורים. ראה את דור הפלגה שלא הבין איש שפת רעהו, והבין שזה לא מטרת הבריאה. מאלו מצא אברהם את בוראו. (מ ע"ב) ולכן אמר ה' לאברהם בברית בין הבתים "ודור רביעי ישובו הנה", בזכות מה שאברהם הכיר את הבורא מתוך שלושה דורות הנ"ל, לכן לא יהיו בגלות יותר משלושה דורות.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף לז ע"ג, מ ע"ב) לטקסט

[הכוונה ההיא שהכיר את בוראו מתוך שלושה דורות: קין, המבול והפלגה. הוא למד מהחטאים שלהם, מכלל לאו אתה שומע "הן" - הן הן גבורותיו ונפלאותיו. קין כפר בבחירה החפשית, הוא אמר "השומר אחי אנכי", כלומר, אני לא צריך לשמור אלא אתה היית צריך לשמור אותי שלא אהרגנו, ואני הרגתי אותו כי אתה גזרת עלי להרוג אותו. וכך אומר המדרש שקין טען "לא אנכי הרגתי אלא אתה, שנתת בי יצר הרע". וה' ענה לו: יש לך בחירה חפשית. וזה שאמר "קול מי אחיך צועקים אלי מן האדמה" - הדם של הבל צועק "מדוע נתת בחירה חפשית לקין, הרי בגלל זה הוא הרג אותי". (סא ע"א) בדור המבול ראה אברהם שהם בחרו להשחית איש את רעהו. הם כפרו בהשארת הנפש, "בשגם הוא בשר" - הם אמרו שהאדם כמו בעלי חיים, שמוכן רק לבשר ולא לנשמה. דור הפלגה כפר בכל, רצו שהמגדל יהיה להם מחסה מההשגחה העליונה. (סא ע"ב) משלשת הדורות הללו למד אברהם שיש בחירה חפשית ויש השארת הנפש.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף ס ע"ד-סא ע"ב) לטקסט

הכיר אברהם את בוראו
48

אנו מתחילים לקיים מצות "הביטו אל צור חֻצבתם": אנו נפגשים באישיותו של אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים" (יהושע יד, טו). אחרי היסטוריה של אלפיים שנות תוהו ועבודה זרה, קם הלוחם הגדול, אשר "הכיר את בוראו", כפי שמוזכר בהרבה פסוקים ודברי חז"ל. הכרה גדולה זו התגלתה באהבה, כמו שנאמר בישעיהו "אברהם אֹהבי" (ישעיהו מא, ח). אמנם, יש צדדים שונים בהכרה: אהבה ויראה. "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" (בראשית כב, יב).

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 125)

חז"ל מודיעים לנו שאברהם אבינו "הכיר את בוראו". זה ביטוי של שיא החכמה וההכרה, הידיעה וההתבוננות.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 152)

אברהם אבינו הוא "האדם הגדול בענקים", הוא ענק בכל: הכיר את בוראו, מחנך ומדריך, הולך וקורא בשם ד', מנהל מלחמה ומקיים כל התורה כולה. הוא אדם רב פעלים, אדיר פעלים, בתורה ובמעשה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 258)

אנו "עם ידעי אלקיו" (דניאל יא, לב). אנו בעלי ידיעה, בעלי הכרה, המשך של אברהם אבינו שהכיר את בוראו. מתוך הכרה שלמה זו מתבררים לנו חלומותינו, בדבר ד' הנעשה איתנו. "בשוב ד' את שיבת ציון" (תהלים קכו, א). לעומת זאת, יש כל מיני אנשים שאינם מוכנים להבנה ולבירור. אי-ידיעה זו היא מצב של שכחה המתאים לגויים: "ולא זכר... וישכחהו" (בראשית מ, כג). ה"גוים שכחי אלקים" (תהלים ט, יח).

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 350)

אברהם אבינו הוא ראשית השלשלת המשפחתית, המכונה על ידי חז"ל: "עמודו של עולם" (שמות רבה ב, ו) ו"האדם הגדול בענקים". במה מתגלה ענקיותו? הוא מכיר את בוראו למרות היותו שרוי במשפחה של עובדי אלילים, הוא מגייר אנשים ומחנך אנשי ביתו, מצביא המוציא את "תלמידי הישיבה" שלו למלחמה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 400)

הולך ומתחזק באדם רושם פרימיטיבי שיש משהו במרומים ובמרחקים. הרושם הזה הולך ומתחזק באדם, כפי שמסביר הרמב"ם בפרק ראשון של הלכות עבודה זרה, את מהלך ההתפתחות ההיסטורית של מדרגות ההתרשמות - עד שמופיע "עמודו של עולם", אברהם אבינו. אבל כל ההתרשמויות האלה נמשכות ממצבים שמופיעים בהווה של חיי האדם. הן יכולות גם להיאחז בעבר, כשהצטברות הרשמים הללו עוברת מדור לדור. האבות מספרים אל הבנים, "דור לדור ישבח מעשיך" (תהלים קמה, ד). הולכים הביטויים והזכרונות ומתפתחים מדור לדור והופכים לרשמים דתיים. האדם משתעבד לתוכן התרבותי והדתי הזה, שהוא בחינת הווה או מסורת מן העבר, עד שמגיעים לאברהם אבינו ש"הכיר את בוראו", לא רק במצב הפרימיטיבי הסגור בעבר ובהווה, אלא במובן של נצח אלוקי של העתיד. זה החידוש של אברהם אבינו ושלנו: העתיד.

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 52)

הענין הזה של ידיעת שם, או הודעת שם, שייך לדרכים האלוקיים השמימיים וגם להנהגות האנושיות החברתיות. לפעמים יש מצב חברתי בו נפגשים שני אנשים שלא הכירו זה את זה לפני כן, וכל אחד מודיע את שמו. הודעת השם היא כבר קביעת יחס של כבוד או של ידידות, בין שני בני אדם... לפעמים יש סדר חברתי נימוסי, בו מודיעים את השם על ידי מתווך. עומדים שני אנשים ובא אדם שלישי ו"עושה הכרה" ביניהם... יש הבדל בין פגישה מקרית לבין הודעת שם, שהיא מעשה חשוב, המגלה יחס של חשיבות...
באותו מובן אברהם אבינו "הכיר את בוראו". אבל הביטוי לעילא ולעילא הוא הביטוי: הודעת השם. התודעות בשם. והוא שייך לדברים העומדים ברומו של עולם.

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 68 [ובדומה בעמ' 82])

אברהם הוא המאמין הגדול. לעומת נח שהיה "מאמין ולא מאמין" (רש"י, בראשית ז, ז), על אברהם נאמר ש"האמִן בד'" (בראשית טו, ו) ו"הכיר את בוראו". האמונה הגדולה בד' היא "זכותו".

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 83)

הסדר האמיתי הוא קיום מצוות מתוך אמונה. ואברהם אבינו, יסוד האמונה, הכיר את בוראו. וענינו אמונה ודבקות בד'. [הערה 59: "'... ומעליו איש טוב' (משלי יד יד) - זה היה אברהם אבינו שהכיר מעצמו להקב"ה" במדבר רבה יד, ב. והעיר רבינו: "טוב הוא מעצמו ומעיקרו, וכן ע' גבורות ד' למהר"ל פ' [יז], וכן קהלת שלמה להר"ש קלוגר (פתיחה ג, פרק ב)"].

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 107)

יש כאן ענין מיוחד של הודעה בשם. מבחינה חברתית יש הבדל אם מכירים אדם בשם או בלי שם. הזכרנו שמדרגתו של האדם בבריאה היא בתור אדם מדבר, והגדרתו הצבורית והחברתית קשורה בדיבור, והיא מתגלה גם בנתינת שם והודעת שם, בהתאם לסדרי חברת בני אדם... יש מקום לביטוי הכרה, כגון: "הכיר אברהם את בוראו", אבל קיימות כל מיני הכרות, של דברים עליונים ושל דברים קטנים. אפשר להכיר ספרים, תמונות, וכדומה, ואין ביטוי זה שייך לפגישה חברתית. בפרשתנו אנו לומדים את הביטוי הנכון. לפעמים מושג מתבטא בשתי מילים, ואכן המושג האמיתי הוא: התודעות בשם. נפגשים אנשים ואחד מהם אומר: "נא להכיר, זה פלוני ופלוני". התודעות זו על ידי הודעה בשם היא התקרבות והכרות ממשית. "בהתודע יוסף אל אחיו" [בראשית מה, א]. לפעמים נפגשים שני אנשים עם אדם שלישי, אחד מהם "עושה הכרה" בין שני האחרים, ואז מופיעה תרעומת: "למה לא אמרת לי את שמו?" או "למה לא אמרת לו את שמי?"; יש בזה קצת עלבון וחוסר התחשבות. לכן הביטוי הקרוב ביותר המבטא גישה חברתית נכונה ישרה ומכובדת הוא התודעות בשם, שהיא קביעת יחסים על ידי הודעת שם.

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 82)


לב ע"ב

השטן בחושבניה תלת מאה ושיתין וארבעה
1

מספר השט"ן כמספר הימים שיש בהם שליטה לסט"א ולשטן, מלבד יום הכיפורים שאין בו שליטה. והענין בזה שכמו שידוע שהמצות ומעשים טובים שהאדם עושה בכל יום יש בו תיקונים חדשים שאין לך יום שדומה לחבירו... והנה ידוע כי ימי השנה הם באמת שס"ד, שיוה"כ אינו מכללם אלא הוא בחי' עליונה מאוד שכולל כל הימים, והוא בסוד בינה תשובה עילאה שבו עולים ונתקנים כל ימות השנה ונתקנים על ידה מה שנפגם בהם, כי ימות השנה הם בז"א בו"ק, שחדשים בנוקבא וימים בדכורא, וז"ת בהם סוד הבחי' טוב ורע, ובהם יצה"ר שולט והשטן יש לו שליטה בהם, בכל יום יש בחי' קליפה אחרת שהם חיילין ושייפין דשטן שפועל בהם בכל יום בחי' אחרת וקלקול אחר. אבל יוה"כ הוא מעלמא עילאה בינה, עלמא דחירו, שאין שם שטן ופגע רע, שהוא היחוד שבו עולים כל הימים, וכמו בעוה"ב דכולא סלקין לאימא, ואז "וזרקתי עליכם מים טהורים" וכו' (יחזקאל לו, כה), שהוא תי' המים תיבה י"ג, דאתחריב כולא בתריסר שעתי ונתקנים ע"י מזלא שהוא הי"ג, וכמו כן הוא יוה"כ, כמ"ש (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם" וכו', וכמ"ש (יומא פה ע"ב) "מקוה ישראל ה'" - מה מקוה מטהר וכו'. ואז "ואת רוח הטומאה אעביר" וכו' [זכריה יג, ב]. וכמו כן בעת שיתגלה אימא, אז הרע יתהפך לטוב, וכמו כן בכל יוה"כ מתנוצץ הארת אימא כמו לעתיד לבוא באלף השביעי בכלל, כמו כן בכל יוה"כ הוא בפרט, ולכן נעשה מליץ ביוה"כ ואומר יש לך עם אחד וכו' (פרקי דר"א פרק מו).
וענין מספר הזה הוא כי בכל ימות השנה שליטת מלכין קדמאין, שהם הולכים ומתבררים בכל יום, והם שיצאו מסוד שם ס"ג בסוד ב"ן זיקין ניצוצין דאתדעכו מסוד בוצד"ק דהאי אומנא דאכחיש בפרזלא וזריק ניצוצין לכל עיבר, והוא סוד הגבורות שיצאו בסוד א"ש מסוד שם ס"ג [א"ש עם ס"ג בגמטריא שס"ד], כמ"ש (תהלים נג, ד) "כולו ס"ג יחדיו נאלחו" וכו'. ומסיגים שלהם יצא השט"ן, ולכן הוא המקטרג ומסטין ורוצה להחריב העולם. ותיקונו ע"י יוה"כ, שאז ישראל כולם חוזרים בתשובה וסלקין לאימא עילאה, ולכן הוא יום שאין בו אכילה ושתיה וכו', וכמ"ש (ברכות יז ע"א): עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

וכן בתקו"ז (מזוהר חדש קנט): יום הכפורים לית לשטן שולטן עליה. ובפרי עץ חיים (שער ר"ה פ"א) ובשער הכוונות לר"ה (דרוש א ודרוש ד) איתא שביוה"כ הכל נמתק לרחמים וחסדים, ולכן נקרא "כפור", כ"ו פר, שם הוי' חסד, ע"כ. ועיין בט"ז (סי' תקפה ס"ק ז) שכתב שמצינו במדרש שסמא"ל עצמו מלמד זכות על ישראל ואומר יש לך עם כמלאכים... י"ל דתיבות "ביום כפור" בגמטריא "השטן", וכן בגמטריא "רחמים בדין", ולרמז כדברי הגמרא הנ"ל [יומא כ ע"א] דביום זה לית ליה רשות לאסטוני, ועוד יותר, שנהפך למליץ, כי יום הכפורים הוא יום סליחה וכפרה וזמן המתקת הדינים לחסד ורחמים, ו"שחורה אני" בכל ימות השנה "ונאוה" ביוה"כ (שיר השירים רבה א).

(רבי נפתלי הלברשטם, דבר נפתלי, פ' משפטים, עמ' רכט)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כ ע"א]

כתיב אברם וכתיב אברהם בתחלה המליכו הקב"ה על מאתים וארבעים ושלשה אברים ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים אלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוייה
2-6

שהיה אברהם נבדל מן הגוף... ולכך אמר שהמליכו הקב"ה, כי המלך נבדל מן אשר מולך עליהם. ומתחלה לא היה נבדל לגמרי עד שהמליכו הקב"ה על רמ"ח איברים, והוא כל הגוף. ולכך כתיב אצלו שהוא רוכב על החמור, חמור במספר רמ"ח. וכאשר המליכו על רמ"ח איברים נבדל לגמרי כאשר מלך על הגוף. ובה"א שהוסיף לו ה' יתברך, נרמזו ב' אזנים וב' עינים [וכו'], והם הראייה והשמיעה. וכאשר מלך על אלו שהם היותר עליונים, ואז היה נבדל לגמרי, והחומר הפחות הוא מבטל מלקנות המעלה האלקית, וכאשר הוסר הערלה היה מולך אף על עינים והאזנים אשר הראייה והשמיעה בלתי גשמית, ולכך כאשר ניתנה לו מעלה זאת הוסיף לו הקב"ה ה"א משמו.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

כבר כתבתי למעלה כי קודם המילה לא נתקן עדיין אברהם בשלמותו, שקצת היה בו סטרא דתוהו עד שנימול, שאז נתגלה בו חסד עילאה ממלך הדר, שאז נתגלו בו כל רמ"ח עלמין דפומא דאמה, ואז האירו בו כל הג' מוחין שנתחדשו לו אחר התוהו ואז נעשה תמים.
והנה הראייה הוא בחכמה, כמ"ש (קהלת א, טז) "ולבי ראה הרבה חכמה" וכו', וכידוע שחכמה מאירה בעיניים, ושמיעה הוא בבינה באוזן, שם ס"ג, כמ"ש (מ"א ג, ט) "ונתת לעבדך לב שומע" וכו', כי שמיעה היא מלשון הבנה. וידוע כי חכמה ובינה כלילין זה בזה, "הבן בחכמה וחכם בבינה" [ספר יצירה פרק א], ולכן הם ב' עיניים וב' אודנין ימינא ושמאלא. ודעת הוא מתגלה בעטרת היסוד, שברית הלשון וברית המעור מכוונים זה לזה, ודעת הוא גנוז בפומא דמלכא, והוא סוד פ"ה ומיל"ה בחושבנא חדא [מילה בגמטריא פ"ה]. וז"ש שהמליכו על ב' עיניים וב' אזניים וראש הגויה, שהם העטרות שנתוספו לו אחר התיקון ג' כתרים כמ"ש למעלה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

"שופטים ושוטרים תתן לך", כלומר תמיד תן אל לבך שיש לך שופטים ושוטרים, פירוש שני שופטים ושני שוטרים, יצר טוב ויצר הרע ששניהם שופטים אותך ומושלים בך... ואומרו "בכל שעריך" רומז על מה שאמרו ז"ל במדת אברהם אבינו שבתחילה שלט על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח והם שתי אזנים שתי עינים וראש הגויה. והנך רואה שקשה השליטה בהאברים הללו יותר מכל הרמ"ג אברים. והמפרשים פירשו שם לפי שהם אינם קצת ברשותו של אדם, שהאדם ישמע לאזניו פתאום שלא ברצון ותאוה כלל וכן יראה בעיניו פתאום וכו'. והמה נקראים שערים מפני שהם האברים הפתוחים שבאדם כידוע. ושם ביותר צריך הכתוב לזרז מפני שקשה השליטה בהם. ועל כן בשערים הללו ודאי שהאדם צריך להחזיק בנפשו, כי עדיין לא יצא ידי חובתו בהם שיהיו תחת רשותו מכל וכל שלא יצטרך לתת עין עליהם לשמרם מכל רע. וראיה מאברהם שלא השיג את זאת כי אם ברבות הימים אחר היגיעה גדולה, ומי יאמר הגיעו מעשי למעשה אבותי למעשה אברהם וכו'. ולזה "בכל שעריך" ודאי, שצריך לתת השופטים האלה שלא לנטות לאחד מן הצדדים כי אם ששניהם מושלים בו ושמירתן עליו.

(רבי חיים מטשרנוביץ, באר מים חיים, שופטים, פרק טז, יח)

הנפש הבאה לעולם הזה מהעולם העליון... שורשה נשאר שם במקורה כי רוחניות אינו נעתק ממקום למקום רק מתרבה... והחלק אשר בארץ מחויב להשתוקק למקור אשר בשמים... על כן הנפש נקרא ב' חצאי נפשות... רמ"ח בגימטריא חצי (מספר) מלכו"ת, והנה גם חלק הנפש השמיימי במקורה הוא גם כן רמ"ח, זה הוא מלכו"ת שמים שלימה שהזכירו חז"ל [ברכות טו ע"א]. והוא סוד אברה"ם אברה"ם [בראשית כב, יא] הנזכר אחר העקידה, אחר שכבר נתדבק אברהם כל כך בקונו שמסר להש"י דבר החביב עליו יותר מנפשו היינו בן יחיד הבן יקיר לו, הוא המסירת הנפש המופלג והדיבוק לגמרי בקונו ונתהוו לאחדים ממש חלקי הנפשות, רמ"ח רמ"ח אברה"ם אברה"ם, ונתהווה מספר מלכו"ת שמים שלימה... והוא לדעתי סוד הפסוק הבן יקיר לי אפרים וכו' רח"ם ארחמנ"ו נאום ה' [ירמיה לא יט]... ותתבונן לפי הדברים הנ"ל במה שדקדק הרשע אחשורוש מלכותא חייבתא לומר לאסתר המלכה בכל פעם "עד חצי המלכו"ת וינתן לך" [אסתר ה, ג], לא רצה שיהיה מלכות שלימה, ולא רצה שתהיה עבודת ישראל במסירת הנפש, שידע שעל ידי זה תהיה מלכות שמים שלימה ואז יעבור ממשלת זדון מן הארץ. ויפתחו לך שערי בינה להתבונן, בתפלת ראש השנה, תקנו אנשי כנסת הגדולה (שהיו בזמן ההוא שרצה אחשורוש שלא תהיה ח"ו עבודת ישראל רק חצי המלכות) בתפלת ראש השנה, ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים וכו' ככתוב וכו' ימלך ה' לעולם אלקיך ציון וכו'... חז"ל [מגילה טו ע"ב] דקדקו ג"כ למה אמר אחשורוש עד חצי המלכות, ופירשו שאמר עד ולא עד בכלל, היינו בנין בית המקדש שעומד בחצי המלכות היינו באמצע העולם זה לא רצה להסכים... דהנה בית המקדש מקום העבודה עומד בחצי המלכות לכוונה הנ"ל היינו חצי מלכו"ת רמ"ח מכאן, להורות שזה כל פרי מגמתנו בעבודה במסירות הנפש ממש שתהיה מלכו"ת שמים שלימה בסוד רח"ם ארחמנ"ו כנ"ל.

(רבי צבי אלימלך שפירא, בני יששכר, מאמרי חודש אדר מאמר ב - שקל הקודש דרוש ג)

וההבטחה הזו, שיגיע אברהם אבינו ע"ה לידי אותה המדרגה הנישאה, לראות מה שצריכים לראות ולשמוע רק מה שצריכים לשמוע, הגיע לבסוף ע"י מצות המילה, שעל ידו ניתוסף בו תיבת ה', "והיה שמך אברהם" (בראשית יז, ח). ובגמרא: מתחלה המליכו על רמ"ג איברים ועתה המליכו על רמ"ח. ענין המלוכה אינו רק בשליטה על רמ"ג איברים, כי אם בשליטה חפשית שאין רואים ואין שומעים זולת מה שצריכים לראות ולשמוע, ומה שיש לראות ולשמוע, וזוהי הדרגא המושלמת שהיתה לאדם בשעת הבריאה. לפני החטא היה ניכר שכל החושים של האדם מסורים בידו של הקב"ה והיו מרגישים את מתנת החושים, שבכל פעם שצריכים לראות הרגישו שהקב"ה נותן באדם חוש הראיה, וכן בשאר החושים, ומפני זה היתה הדבקות בו יתברך דבקות אמת, אולם אחרי החטא נעלמה ההרגשה הזאת, ונדמה כאילו כל החושים מסורים לנו...
ובאמת נתגדל אברהם גם בזה, שקודם היה שליט על רמ"ג אברים ואח"כ נעשה שליט על כל רמ"ח אברים, וענין שליטה הוא שלא היה לו חוש בקביעות כי אם מה שניתן לו בכל פעם כשהיה צריך אליו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת לך לך, מאמר יח, עמ' נז-נח)

כתיב אברם וכתיב אברהם בתחלה המליכו הקדוש ברוך הוא על מאתים וארבעים ושלשה אברים ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים אלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוייה

אברהם אבינו ע"ה, עד שלא מל, והיה חסר ממנו ה' אברים, ולא היה עוד שלם בתכלית השלמות, נקרא אז שמו אברם, כי חסר ממנו עוד ה' אברים. אבל אחרי שמל את ערלת בשרו, והיה שלם כל אבריו, והוסיף אז שלמות על שלמותו, קרא אות ה' אחרי כן אברהם והוסיף ה' על שמו, כי הוא שלם מעתה בכל רמ"ח אבריו. על כן הקורא אותו אברם עובר בעשה [ברכות יג ע"א] , כי מראה הוא כי ח"ו לא הגיע עוד אל תכלית שלמותו.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, ברכות יג ע"א)

ולבסוף המליכו על מאתים ארבעים ושמונה אברים
4-5

אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע (נדה ל ע"ב), כי כל העולם רואין בטוב מעשהו, כי צדיק הוא בכל הדברים, והוא, עבור שהתגבר תמיד על יצר הרע וכוחותיו. אבל לא היה אחד מהן בעמקי נקודת לבבו לראות שכבר נתבטל מאתו כל כוחות התאוות הגופניות שלא יתאוה להם בשום אופן מקטון ועד גדול, כאברהם אבינו ששלט על רמ"ח אבריו שליטה שלמה, שהכניע כולם לעבודת שמו שלא יתאוו ויחפצו שום אחד מהם לדבר אחר חלילה.

(רבי חיים מטשרנוביץ, באר מים חיים, שופטים, פרק טז, יח)

עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו אברים ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצר הרע וכו' ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר טוב ומלט הוא את העיר בחכמתו וכו' ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא
8-12

ההתנגדות אשר בין השכל ורצון... ביארו החכם... כאשר אמר... עיר קטנה ואנשים בה מעט... ומלט הוא את העיר בחכמתו. ואמרו ז"ל: עיר קטנה זה הגוף... ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר הטוב וכו'... החכם שלמה ביאר היות שם מלחמה ערוכה, ושהמלך הסובב העיר בא מכח טענות חזקות, אם מצד מה שיטעון סברא כוללת בהיקשיו אשר לא יוכל השכל להכחישם, כי אם על דרך החלקיות. ואם מצד שחוזק טענותיו הוא נראה חלוש בהווה... אמנם שנמצא בתוכה איש מסכן חכם. ומהראוי שנדקדק למה קראו "מסכן", כי אם הוא יחיד כנגד הרבים והעצומים הקמים עליו, מסכן למה? אלא... כי כל אנשי המלחמה אשר לנגדו אינם עורכים עמו רק בכלי מלחמתו אשר גזלו ממנו, נמצא שָדוד מֵהֵנָה, רש ומסכן, וזה שאין אחד מהם שיאמר שידרוש רק טוב, כי הפסד תאותם יגזור להם על הרע טוב ועל הטוב רע... והוא מה שאמר הכתוב "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל" וגו' (בראשית ג). והוא בנין אב לכל החוטאים, שאינם חוטאים אלא בהראות פני הטוב שיש במעשה ההוא...
והנה על זה האופן, כי האיש החכם ההוא, מלבד בדידותו, הוא גם כן מסכן, כי מצד שכל מנגדיו משתמשים בכליו נמצא הוא שלול ושדוד מהן, ולא נמצאו כלי מלחמתו בידו, ואין מסכנות גדולה מזו. ועל עוצם היאוש הנמצא בענין כזה נאמר ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. אמנם אע"פ שגזלו כלי מלחמתו, הנה חכמתו עמדה לו אשר בה מלט את העיר ההיא, וזה בשיצא אליו זה המסכן ויאמר לו: כמה טוב לנו להמליך עלינו מלך גדול ועצום כמוך, שאתה תכבד את העיר ואתה משמרה ואתה מנהיגה לפי חפצה ורצונה, ועתה אם יש את נפשך לבוא הנה שעריה פתוחות לפניך, אך דע נא וראה כי ביום כבושך את העיר לא תכון אתה ומלכותך. בוא וקרא בספר הזכרונות אשר בידי מכמה מלכים גדולים כמוך שכבשוה, וכולן אבדו, אותם ואת כל ממשלתם עמהם, לא נשאר אחד. והנה המלך ההוא כשישמע דבריו ויתאמתו אצלו, אי אפשר שלא ישמע ויחדל.
ואלו הן הדברים האמתיים שראוי להתחכם בהם עם זה המלך הזקן והכסיל אשר בקרבנו, אשר הוא בונה עליו מצודים, כי הנה העיר ושכניה כבר ייטיב להם בהווה בהתנהגם על תאוות עולם וחמדותיו אשר הוא חפץ בהם, והוא מה שירצוהו כל אנשיה באוות נפשם הבהמית. אבל יש לדעת, התאוה ההווה ערבה ומתוקה בראשיתה, כי מרה תהיה באחרונה, אשר אי אפשר להמלט ממרירותה, ויזכור כמה עיירות ומדינות כמו אלה ספו תמו לסיבת הישמעם לו, ומלכם לפניהם ראשונה. והנה אם אמרו עליו שהוא כסיל, לא שמוהו חרש, ודאי ישמע ויחדל.

(עקדת יצחק, במדבר, שער עג, דף טו ע"א-ע"ב במהד' תרכ"ח)

ומצא בה איש מסכן וחכם - זה יצר טוב. והקשה מהרמ"א, מאי מצא, הלא יצה"ר הוא קודם אצל האדם מן היצ"ט? ועוד מאי חידוש הוא זה לכבוש את היצה"ר? ונ"ל דהנה אמרו רז"ל...: אם לאו יזכיר לו יום המיתה [ברכות ה ע"א]... אך קשה מה יעשו הנך קופלאי המתעסקים עם המתים ואינם מתבהלים בזכרון המיתה? הנה יש עוד תבלין, והוא ספר תהלים... וס' תהלים נקרא מסכן וחכם, לפי שדוד המלך התפלל... "בשעה שיאמרו ישראל תהלים, יהיה חשוב בעיניך כאילו עוסקים בנגעים ואהלות" [ילקוט שמעוני תהלים רמז תריג]... שהם... קשה להבין... והנה ס' תהלים ג"כ קשה להבין, כי הוא מיוסד על אדני פז מסודות התורה... לפי זה, ס' תהלים נחשב כאילו עוסק בתורה ובתפלה. ותפלה ג"כ נקרא מסכן, ע"ש "תפלה לעני כי יעטוף" [תהלים קב, א], ונקרא חכם ע"ש חכמת סודות התורה שבה. וזהו שאמר קהלת "...עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט", מי שלמד מקרא משנה גמרא, יש בו אנשים הרבה, כל הני נביאים כל הני תנאים ואמוראים. אבל זה היו בו אנשים מעט, שלא ידע הרבה מבעלי הש"ס, ובא אליה מלך גדול זה יצה"ר, ובנה עליה מצודים גדולים להדיחו, ולא היה יכול לכבוש אותו בתורה, לפי שאנשים בו מעט כנ"ל... ונמצא בה איש מסכן וחכם, זה ספר תהלים כנ"ל, ומלט העיר בחכמתו באמירת תהלים מיד היצה"ר.

(רבי אברהם פרוסטיץ, כפות המנעול, אבות פ"ו, דף פב ע"ב)

עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו אברים ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצר הרע ובנה עליה מצודים וחרמים אלו עונות ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר טוב
8-12

פירוש זה, כי האדם מצד נפשו אשר יש לו נחשב כמו עיר, כי העיר אין דר שם אדם אחד לבדו, וכן למעלת חשיבות נפשו של אדם אין נחשב האדם פרטי רק שנחשב כמו כלל אשר הכלל הוא עשרה. וכן הנפש, ממנו הכח לעשרה איברים שמונה כאן. לכך נחשב כמו עיר אחת, שהעיר כולל האנשים בתוכו. ואמר כי אל העיר הזאת בא אליה מלך גדול, נקרא היצר הרע מלך בעבור כי כל ענין שלו למלוך, ואף מלכות ה' יתברך אינו מקבל עליו, ואינו כמו העליונים שהם משרתי עליון ומלאכים שהם שלוחי המקום נקראים, שאילו היה מקבל עליו מלכות שמים לא היה מוציא את האדם מרשות ה' יתברך. ובנה עליה מצודים גדולים, אלו העונות שהאדם נלכד בהם. ומצא בה איש מסכן זהו יצר טוב, ונקרא יצר טוב איש מסכן בעבור כי זהו תכלית הטוב אל האדם שיהיה האדם נכנע כמו העני, שכאשר האדם נכנע מקבל האדם יראת ה', אבל כאשר האדם יש לו גבהות לב אין עליו יראת שמים ובא לכלל כל החטאים... והפך נקרא יצר הרע מלך, כי יצר הרע מסיתו לגבהות הלב, שדבר זה סילוק יראת ה', כדכתיב (דברים ח) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך". וקרא את יצר טוב חכם, כי יצר טוב מכריע אותו להיות רואה את הנולד בכל מעשיו, ומפני כך הוא החכם, כמו שאמרו (אבות פ"ד מ"א): איזהו חכם הרואה את הנולד, כי אם הוא חוטא סופו ליתן דין וחשבון, ולכך לא בא לידי חטא, ואם חטא הוא עושה תשובה. והפך זה נקרא יצר הרע "מלך זקן וכסיל" [קהלת ד, יג], נקרא מלך כמו שאמרנו, ונקרא זקן וכסיל, שהזקן... שראה מעשים הרבה שמגיע לרשעים וחוטאים והיה אחרית שלהם לרע, ואין חכם כבעל נסיון, כל זה גורם יצר הרע לאדם, כי אף אם האדם זקן וראה מעשים הרבה והיה ראוי לו שלא יהיה האדם רשע שלא יקרה ג"כ לו כמו שקרה לרשעים שהיה אחריתם לאבדון, עם כל זה הוא כסיל ואינו למד מוסר, לכך נקרא יצר הרע זקן וכסיל. אבל יצר טוב נקרא ילד מסכן חכם, כי ר"ל שאף שהוא ילד, כלומר שלא ראה דבר ואינו בעל נסיון, ועם כל זה הוא חכם ורואה את הנולד, ויראה כי עתיד שיתן דין וחשבון על הכל ולכך הוא עושה תשובה. וקרא אותו מסכן, כי זהו ענין יצר טוב שגורם הכנעה לאדם כמו העני.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב כח היצר, פרק ד)

[גם היום שאין מלכים ויש שוויון, יש מלך חזק ששולט על כעולם - יצר הרע. "עיר קטנה" זו הרפובליקה שאין בה מלך, ובכל זאת המלך הגדול, יצר הרע, שולט עליה. הוא בונה מצודים וחרמים כדי לצוד את הלבבות. גם ברפובליקה, ראשי העם לוקחים שוחד, ונבחרים ע"י שוחד ממון ושוחד השפעה. החוקים נעשים בהשפעת בעלי ההון. כשמפלגה אחת נבחרת, כל פקידי השלטון הקודם ששייכים למפלגה האחרת מפוטרים גם אם הם מתאימים לתפקידם. בבחירות כל מפלגה משמיצה את האחרת. אי אפשר להיבחר בלי להשמיץ את שכנגדו. אף שאין היום מלכים, בפועל יש כמה מלכים ששולטים על העם: בעלי ההון, בעלי בתי המסחר ובתי החרושת הגדולים, וראשי התקשורת. מלכים אלו מסלפים את הצדק, ומשעבדים את ענייני הכלל לצרכיהם.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 160-161) לטקסט

עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו אברים ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצר הרע ובנה עליה מצודים וחרמים אלו עונות ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר טוב ומלט הוא את העיר בחכמתו זו תשובה ומעשים טובים ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצ"ט החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים החכמה תעוז לחכם זו תשובה ומעשים טובים מעשרה שליטים שתי עינים ושתי אזנים ושתי ידים ושתי רגלים וראש הגוייה ופה
8-19

במליצות דבריהם אלו רמזו ענין נפלא בסוד ענין הבחירה המסורה לאדם שני הדרכים, והם ע"י יצה"ר ויצ"ט שבאדם, שכבר עמדו בזה גדולים חקרי לב שהקשו היאך הבחירה שוה וחפשית מאחר שיצה"ר יש לו קדימה גדולה לאדם כמ"ש (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ואמרו (ב"ר פל"ד) משננער מבטן אמו וכו', וכבר שולט על האדם משך זמן רב עד י"ג שנים שהאדם מגיע לכלל דעת שאז ניתן בו יצ"ט, והיאך יעמוד הקטן והחלש נגד הגבור והגדול ממנו?
אבל הענין בזה הוא ממש כמו שמצינו ביעקב ועשו שבאמת הם תאומים, וכתיב (בראשית כה, כג) "ורב יעבוד צעיר", ולפעמים זה גובר ולפעמים להיפוך, כמ"ש "ולאום מלאום יאמץ", ואמרו (מגילה ו ע"א): כשזה קם זה נופל... וכל עניינים שמצינו ביעקב ועשו הם ממש בשני יצרים שבאדם, כי הכל ענין חד, שיעקב הוא סטרא דקדושה ועשו סט"א, זה מסוד התוהו מלכי אדום, וזה מסטרא דעולם התיקון. וכמו שמצינו ביעקב ועשו שעשו הוא הבכור ויש לו שליטה וקדימת זמן במלוכה על יעקב שהוא הקטן ממנו, ואעפ"כ בבחי' הטוב כשישראל עושים רצונו של מקום אז יש ליעקב שליטה על עשו, וכן לעתיד, אז יוחזר המלוכה ליעקב, וכתיב (עובדיה יח) "ולא יהיה שריד לבית עשו" וכו', כמו כן יש בבחי' האדם ליתן שליטה ליצ"ט על יצה"ר אף שהוא גדול ממנו. וגם לבסוף סיבוב גלגל הזמן בסוף ו' אלפי שנין אז "ובלע המות" וכו' (ישעיה כה, ח), "ואת רוח הטומאה אעביר" וכו' (זכריה יג, ב), ויוחזר השליטה לסטרא דקדושה.
והטעם, שמצינו שאף שעשו היה הבכור בלידה, מ"מ יעקב הוא הבכור בתחילת היצירה ובמחשבה שהיה טיפה ראשונה, כמ"ש רז"ל (רש"י בראשית כה, כו) במשל השפופרת, שמי שניתן ראשון יוצא אחרון וכל סוף מעשה במחשבה תחילה, ומצד זה יש באמת שליטה לסטרא דיעקב על עשו, רק שכל זמן הגלות וכל זמן שאין עושים רצונו של מקום אז ניתן שליטה לעשו. וכמו כן יצ"ט שבאדם יש לו באמת קדימת זמן במחשבה עליונה, שהיא חכמה עליונה ראשית הכל, יו"ד שבשם, ורק מסטרא דאימא שמינה דינין מתערין והוא בוצד"ק דגניז במעהא דמשם אפיק זיקין ניצוצין דאתדעכו, עי"ז יצא הסט"א ראשונה בסוד התוהו, בסוד מלכי אדום, אתר דכל דינין מתערין מתמן כמ"ש באדרא רבה באריכות ובכ"מ. וכן הוא באדם, שתחילה בעת שיוצא הטיפה מאב בבטן האם, שם יש קדימה ליצ"ט, כמ"ש במס' נדה (ל ע"ב) שנר דלוק על ראשו וכו' ומלמדין אותו כל התורה כולה וכו' וצופה ומביט וכו' ומשביעין אותו תהי צדיק וכו'. אבל אח"כ מסטרא דאימא נשאב בו כח היצה"ר שיוצא מסיגי הגבורות, והוא ממה שהולד ניזון מאמו ושואב זוהמת דם הנדה שבה, ולכן בעת שנולד ממנה ויוצא מבטן אמו אז מתדבק בו יצה"ר, כמ"ש (תהלים נא, ז) "ובחטא יחמתני אמי", ואז משכיחין התורה ממנו, אבל כבר נשרש בנפשו כח הקדושה מצד אביו... ומצד שכבר נשרש בנפשו כח היצ"ט מצד אביו והוא מצד חכמה עליונה, יו"ד שבשם, שהוא כולל הכל, כמ"ש (תהלים קד, כד) "כולם בחכמה עשית", לכן בזה יכול האדם לשלוט על יצה"ר, והוא ע"י התורה שמלמדים אותו בקטנותו, כמ"ש (תהלים ח, ג) "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם", כמ"ש בזה החסיד המקובל מו"ה משה לוצאטו [בספר דרך עץ חיים], וע"י התורה שלומד חוזר לעורר כח חכמה עליונה שנשרש בנפשו ע"י התורה שלמד בבטן אמו, וחוזר הבכורה ליצ"ט כמו יעקב על עשו ממש.
והוא מ"ש כאן עי"ר קטנה זה הגוף וכו', שהוא נבנה ונצטייר ע"י אמו בבטנה בבחי' דינים גדולים בסוד ה"ג שבה מנצפ"ך [בגימטריא ר"פ], שהם פ"ר דינים שמשם שליטת עשו, שנא' בו באמת (עובדיה א, ב) "קטן נתתיך בגויים" וכו', שהוא מסט"א שלא היה בו מתקלא שהם ב' ידיים ופה ולשון כף זכות וכו'. והוא מ"ש (ע"ז י ע"א) שאין להם לא כתב, בידיים, ולא לשון, בפה, "לשון חק המכריע" וכו' [ספר יצירה פרק ב]. ולכן הגוף הנבנה משברי כלים אלו ויצא תחילה בסוד התוהו מאמו אתר דכל דינין וכו' שהוא מאדום, לכן נקרא עיר קטנה ואנשים בה מעט - אלו אברים, שהם רמ"ח איברים, והל"ב הוא מלך עליהם, ול"ב עם רמ"ח הוא כמנין עי"ר שהם פ"ר הנ"ל. ושם בלב משכן ומושב מלך הגדול בחלל הצפוני שצפון בלבו של אדם, כמ"ש (יואל ב, כ) "ואת הצפוני" וכו', והוא מלך הצפון. ובנין הגוף הוא מכלל כ"ב אותיות שהם כ"ב חפיצים בגוף אחד שהם ג' וז' וי"ב, ג' בראש, בטן, גויה, וז' נקבים בראש וי"ב איברים פנימיים כמ"ש בספר יצירה [פרקים ג-ה], והכ"ב הנ"ל הם יוצאים ממנצפ"ך דאימא ה"ג שבה שממנו נבנו כל האברים, והם צפו"ן [בגמטריא רכ"ו] עם כ"ב גימטריא רמ"ח איברים, והוא בא מסוד הטיפה דאימא, "אמו מזרעת אודם" [נדה לא ע"א] וכו', שמצדה ניתן קדימה ליצה"ר כמ"ש. ולכן צפו"ן עם ד"ם הוא ר"ע [בגימטריא], והוא מ"ש (ב"ר פל"ד): "כי יצר לב האדם ר"ע מנעוריו" - משעה שננער לצאת מבטן אמו.
ובא אליה מלך גדול וסבב אותה - זה יצה"ר שהוא בסוד "עשו בנו הגדול", שיש לו קדימה בלידה כמ"ש, והוא סובב הגוף בסוד תהו שהוא קו ירוק המקיף כל העולם שממנו יוצא חושך וכו' (חגיגה יב ע"א), כמ"ש (ירמיה ל, ו) "ונהפכו כל פנים לירקון" וכו', וכתיב (ב"ר פ"ב): "והארץ היתה תהו ובהו וחשך" - אלו מעשיהם של רשעים, וכברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא, שלכך עיזי מסגי ברישא [שבת עז ע"ב], "עשו איש שעיר"... ובנה עליה מצודים וחרמים - אלו עונות, שבזה צד נפש האדם ברשתו, שהם שס"ה רשתן המבוארים בזוהר, שס"ה ל"ת מסטרא דשמאלא, וכמ"ש (איכה א, יג) "פרש רשת לרגלי השיבני אחור" וכו'. וע"ז אמר שלמה ע"ה בחכמתו (משלי ו, ה) "הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש" וכו'. והעונות הם מצודים לנפש האדם להיות נקשר בסט"א לבל יצא ממנה לחזור למקור חוצבו משם. ואעפ"כ יש יכולת ביד האדם להמלט ממלך גדול הזה ע"י שורש הקדושה שנשרש בנפשו בתחילת המחשבה שקדם לסט"א, והוא מ"ש ומצא בה כבר איש מסכן וחכם זה יצ"ט. וקראו מסכן, שהוא באמת בכח קטן בסוד נקודה מחשבית לבד, יו"ד של השם, שהוא חכמה עליונה מסטרא דאבא, וצריך טורח לזה להוציא כח הקדושה אל הפועל. וז"ש ומלט הוא את העיר בחכמתו שהוא בסטרא דחכמה עילאה, שעי"ז שולט על יצה"ר בסוד ו"ד שביו"ד שהם בו בהעלם, שהוא סטרא דטוב הגנוז במוח האדם בעת קטנותו, וע"י התורה שמלמדים אותו מתגלים לחוץ בסוד "הבן בחכמה" וכו', שבינה היא תשובה עילאה, ומ"ט בסטרא דחכמה, והם ו"ד שביו"ד, ד"ו פרצופים. ומצד זה נקרא מסכן וחכם, שמסכן הוא ד' שביו"ד, דלה ועניה בינה שבו, וחכם הוא ו' שבו דכורא שליט על נוקבא. ואדם לא זכר וכו' דבשעת יצר [הרע] לית דמדכר וכו', ר"ל שמצד שכח הקדושה הוא בהעלם מדעת האדם, מצד זה גובר יצרו עליו בסוד השכחה שהיא אחוריים דחכמה ובינה עילאה בסוד תשכ"ח כידוע, וכמ"ש "פרש רשת וכו' השיבני אחור" וכו'. אבל כבר קבוע כח חכמה ובינה עליונה באדם בסוד זכו"ר [בגמטריא רל"ג], ע"ב קס"א [בגמטריא רל"ג] כידוע, והבן.
והוא ג"כ כוונת המאמר הסמוך לו מ"ש החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים וכו', ר"ל שבאמת שכח גדול לקדושה יותר על הסט"א וכח יצה"ר שבאדם המולך על איברי גופו, והוא בסוד יו"ד שבשם, שאף שהיא נקודה קטנה, כולל הכל ומושל על י' השליטים שבהם נכלל כל בנין גופו של אדם, כידוע שהגוף נחלק לג' חלקים שהם ראש בטן גויה, שהם חכמה, בינה, דעת; חסד, גבורה, תפארת; נצח, הוד, יסוד. והוא מ"ש שתי עניים ושתי אזניים וכו', הם חכמה ובינה כמ"ש למעלה, שחכמה בעין בראייה ובינה באוזן בשמיעה, וכל א' כלול מחבירו, "הבן בחכמה וחכם בבינה" [ספר יצירה פרק א], ובהם נכלל הדעת כידוע. ושתי ידיים ופה הם חסד, גבורה, תפארת, כף זכות וכף חובה, "ולשון חק מכריע" וכו'. וב' רגליים וראש הגויה הם נצח, הוד, יסוד. ואלו הם כלל מנהיגי הגוף וכל חלקי הפרצוף. אבל החכמה במוח משכן הנשמה, והוא הקדושה העליונה שבו האדם קשור למעלה, ובו יכול לשלוט על תאוות יצרו שהוא השלשלת הקבוע באדם.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב
14-15

ואמר ואדם לא זכר את האיש המסכן דבשעת יצר הרע לית מאן דמדכר ליצר טוב, ר"ל כי היצר טוב ויצר הרע הם שני הפכים, ולפיכך כאשר נוטה ליצר הרע אינו זוכר יצר טוב, כי שני הפכים אי אפשר שיהיו ביחד בנושא אחד, ולכך בשעת יצר הרע אינו זוכר יצר טוב, דאל"כ, רק שהיה זוכר ליצר טוב, לא היה בא לידי עבירה, שכאשר היו שני דרכים לפניו היה בוחר בטוב, רק מפני שמסולק ממנו יצר טוב לגמרי ולכך מתפתה אל יצרו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב כח היצר, פרק ד)

בציצית מפורש (במדבר טו, לט) "וראיתם אותו וגו' ולא תתורו" וגו'. ולשון "ולא תתורו" משמע לא שיעקר ההרהור מלב לגמרי, רק שיהיה בכוחו לדחותו. כי כל זמן שהאדם נזכר בעול מלכות שמים ועול תורה ועול מצוות שעליו, יכול בקל לגעור ביצר ולדחות כל מחשבת חוץ מזה. רק פעולת היצר להשכיחו מזה, וכמו שאמרו דבשעת יצר רע לית דמדכר ליצר טוב, שנאמר ואדם לא זכר וגו', שהמחשבות הטובות של יחוד הבורא יתברך נשכחות מן הלב אז ואין נזכר מהם. ועל זה הוא מצות ציצית להזכירו.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רכ)

בתחילה כל ביאתו של יצה"ר היא רק למלא תפקידו לפתות את האדם, למען יעמוד בנסיון ולא ישמע לו ויקבל שכרו. אבל אחר כך, כשהאדם נכנע אליו ושומע לעצתו, הנה בזה עצמו מוסיפים כח להסט"א ונותנים חיל להיצה"ר עד שנעשה תכונתו של היצר תכונה של שנאה כבושה, שאיננו מסתפק בקלות אלא שכל מגמת היצה"ר להפילו בחמורות ואפילו בחמורה שבחמורות, וכל זה מטעם שנאה. וכמו שלפני החטא הקדום בא הנחש בדרך פיתוי, אבל אח"כ באה הקללה "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" [בראשית ג, טו], היינו שתהיו שונאים זה לזה, ותכונת שנאה זו פעל החטא, שלפני זה לא היתה שנאה - כן הוא בכל אחד ואחד, שלפני היכשלו הוא רק בדרך פיתוי ואח"כ בדרך של שנאה, שכל מה שאפשר יותר להבליט את השנאה יותר מבליט.
ומפני זה לא די להיצה"ר במה שיכשיל את האדם במדת שוגג, אלא שמכל אונס יחתר לעשותו שוגג, ומשוגג למזיד, וממזיד למורד, למרוד במלכו של עולם ב"ה, וכל זה מפני השנאה הכבושה שהיצה"ר אורב לאדם והוא שונאו היותר גדול.
ולזאת גם הנחומים שמתעוררים באדם בעת שהוא שטוף ושקוע בעבירה, וכל מוסרי הכליות שמרגישים אז, אינם מצד היצה"ט, "דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב", אלא הם מצד שנאתו של היצה"ר, שלא די לו במה שמכשילו בשוגג או במזיד אלא שרוצה לעשותו מזיד, שיהיה ח"ו בבחינת "יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו".

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, על פרקי אבות, עמ' קלו-קלז)

אדם הראשון עצמו הכיר באסונו, שלא רק מה שעבר על ציווי ד' שלא לאכול ואכל, אלא שגם נפל ממדרגתו, שנשתנה ממצב של בלתי להיות עלול לחטא למצב של להיות עלול לחטא. והוא מה שאמר "ואֹכל - אכלתי ואוכַל" (ב"ר פרשה יט). לא העיז ח"ו פני עליון, רק ביטא את מרירותו והרגשת כאביו שנעשה עתה עלול לחטא, "אכלתי ואוכל", הכיר בעצמו הרבה יותר ממה שמלאכי השרת הכירו בו.
הוא הענין מה שאמרו: "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא - דבשעת יצה"ר לית דמדכר ליה ליצ"ט", הכוונה כי אילו היה אפשר לזכור ביצה"ט גם בשעתיה דיצה"ר, לא היה אז רק ערך של מלחמת כוחות מתנגדים זה לזה, פעם מנצח זה ופעם מנצח זה, ואף כשגבור מנצח את החלש יש אמנם הכרה במציאות כח מתנגד, אם כי חלוש הוא, אבל אם אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, רק קול ענות, הרי זה לסימן בעיקר על ערך העלול לחטא, שהחוטא והחטא הם אחד, וזהו האסון היותר נורא.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, על פרקי אבות, עמ' קמב-קמג)

"לכל זמן ועת לכל חפץ". לכל דבר יש זמן, ולכל חפץ יש עת, אך יש זמן מיוחד ועת מיוחדת של רצון, וחודש אלול הוא עת רצון מיוחדת כזאת. הגמרא בנדרים אומרת: "מאי דכתיב... דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב". יש שעות ששולט בהן היצר הרע, שעות רעות לאדם, כפי שאנו מבקשים מאת הקב"ה, קודם לקריאת התורה, ש"יציל נפשותינו מן השעות הרעות". ובשעות הרעות הללו אין זוכרים את היצר הטוב, אפילו אם הוא זה שגורם להצלת האדם. אך מאידך גיסא, יש גם שעות טובות, שבהן שולט היצר הטוב. יש זמנים מיוחדים, שהם בבחינת עת רצון, וחודש אלול הוא אחד מהם. חודש אלול הוא זמן של רחמים, חודש ששולט בו היצר הטוב, ויש בו סייעתא דשמיא, ועל כן ניתן להשיג בו דברים שהם מעבר לזכויות מעשינו.

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, מורשה - מועדים, עמ' ל)

שתי עינים ושתי אזנים ושתי ידים ושתי רגלים וראש הגויה ופה
18-19

הבן איך זכר עינים ואזנים והמכריע ביניהם הוא הפה שהוא הלשון כמו שזכר בספר יצירה [פרק ב], ויש עוד ה' תחתונים, יד ורגל והמילה שהוא מכריע ביניהם והם ג"כ בן חמש אחרונים, ואלו עשרה איברים הם עיקר שהם נגד עשר ספירות בלימה.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

ומה שאמר שלא נחתם גזר דינם רק בשביל לשון הרע [ערכין טו ע"א]... כי ראויה העבירה זאת שבה יהיה נגמר העונש שלם, כמו שהדיבור הוא השלמה וגמר האדם, וכדכתיב "ויהי האדם לנפש חיה", כי הדיבור הזה משלים את האדם, ולפיכך מיוחד הדיבור לכל השלמה, ולכך גמר חטא שלהם בעבירה זאת. ומזה הטעם היה החטא הזה בעשירי ג"כ, כי העשירי הוא משלים מספר עשרה אשר הוא כלל מספר, והדיבור משלים האדם, והלשון גם הוא עשירי באיברי האדם כדאיתא בפ' ד' נדרים... אלו ב' ידים וב' רגלים ב' עינים וב' אזנים וראש הגויה ופה, הרי הם עשרה איברים, והעשירי שהוא האחרון הוא הלשון, וזה שהיה חטא הלשון בעשירי. וכאשר תבין תדע כי אלו עשרה נסיונות הם כנגד איברי האדם שהם עשרה, ולפיכך היו אלו נסיונות ג"כ כמו איברי האדם, ד' מהם זוגות זוגות כמו שהם האיברים ב' אזנים ב' עינים ב' ידים ב' רגלים, אחד ראש הגויה ואחד פה. וכך הם כמו שמנו שם [ערכין טו ע"א] שנים בים, שנים במים, שנים במן, שנים בשליו, א' בעגל וא' במדבר פארן.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הלשון, פרק ב)

ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם וכו' הוציאה מאברהם
20-23

ועל דעת רבותינו שאומרים כי מלכי צדק הוא שם בן נח, הלך מארצו לירושלם לעבוד שם את ה', והיה להם לכהן לאל עליון, כי הוא אחי אביהם הנכבד, כי ירושלים מגבול הכנעני היא מעולם.

(רמב"ן על בראשית פרק יד פסוק יח)

ולכאורה יפלא, דא"כ מצות ציצית, שזכה בה שם, מאי טעמא ניתנה רק לזרעו של אברהם, ולא לשאר זרעו של שם? ולא מצינו בציצית שניטלה משם וניתנה לאברהם, כשם שמצינו בכהונה, ואדרבה, בשכר שנתאמץ שם במצוה זו זכה במצוה זו [רש"י בראשית ט, כג]...
שלא היה שם אלא הגרעין למצות ציצית, אבל הכח המצמיח היה ע"י אברהם אבינו, נמצא שלא זכו ישראל למצות ציצית אלא בזכותם של שם ואברהם גם יחד, ולפיכך לא זכו למצות ציצית אלא ישראל בלבד, לא כן הכהונה, אשר כבר הייתה בידי שם, והיו בניו צריכים ליורשה ממנו, וע"כ צ"ל שניטלה ממנו וניתנה לאברהם.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר ח, עמ' כו-כז במהד' תש"מ)

ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם וכו' ברוך אברם לאל עליון וכו' וברוך אל עליון
20-25

פירוש זה, כי שם היה אל חלק ה', ולכך נקרא שם, לפי שהיה חלק ה' יתברך, ולכך היה כהן לא-ל עליון. ומפני שראוי שהכהן יהיה ה' יתברך ראשון אליו, שכל מחשבתו אל ה' יתברך, שהוא כהן שלו משרת לו, ואצל שם לא היה זה, ולפיכך היה מקדים שם אברהם קודם הזכרת ה', כי האדם קרוב אליו יותר. ולא שהיה אומר שם כי יש לאברהם קדימה אל ה' יתברך, ח"ו לומר דבר זה, רק מפני כי לא היה מדרגת שם שיהיה לו ה' יתברך ראשון, כמו שהוא ראוי למי שהוא כהן אל ה' יתברך, שהוא יתברך ראשון אליו לגמרי מבלי שום הסרה ממנו, ולכך ניטלה הכהונה מזרעו של שם וניתנה לאברהם ולזרעו, כי אל אברהם ה' יתברך ראשון מכל דבר בעולם. ודבר זה מופלג, איך היה ראוי לצאת הכהונה מן שם ולא הוציא רק מן אברהם.
ועוד יראה כי שם בן נח הכיר את ה' יתברך כאשר ראה את פעולת מעשיו בעולם, ומצד הזה הכיר את בוראו, ולכך אמר שם ברוך אברם לא-ל עליון וגו' וברוך א-ל עליון, כי מפני שראה ברכת אברהם ואשר פעל ה' יתברך עמו, מצד הזה היה מכיר את ה' יתברך, ולכך ראוי להקדים ברכת אברהם, כי מפני זה עצמו הכיר בוראו. אבל אברהם היה מכיר את ה' יתברך מצד עצמו, לא מצד פעולותיו רק מצד עצמו, וההכרה שהיה לשם מצד פעולותיו אין זה דבר מחויב ומוכרח שיהיה, רק הוא דבר אפשרי, וכל דבר אפשרי יש לו סילוק והסרה, שאם לא היה לו הסרה היה מחויב לא אפשרי, לכך היה לכהונה של שם הסרה, אבל אברהם היה מכיר ה' יתברך מצד עצמו, והוא מחויב שיהיה, ומאחר שהיה מכיר ה' יתברך מצד אשר הוא מחויב, והדבר שהוא מחויב אי אפשר שיהיה לו הסרה, לכך לא היה הסרה לכהונתו.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון וכו' וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו מיד נתנה לאברהם שנאמר נאם ה' לאדני שב לימיני וכו' נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם
20-27

כמ"ש חכמי אמת שא"א להוריד ברכה עליונה למטה כי אם שיהיו מברכים בתחילה למעלה, כמ"ש בפ"ק דברכות (ז ע"א) שאמר הקב"ה לר' ישמעאל כ"ג ישמעאל בני ברכני וכו'. וברכות אלו ניתנו לכהן בעבודתו, שהוא מעורר מקורא דברכאן למעלה ואח"כ מוריד הברכות על ישראל... וברכה זו הוא סוד המיין נוקבין שצריך להעלות תחילה למעלה ואח"כ מוריד מיין דכורין, וכמ"ש (בראשית ב) "וא"ד יעלה מן הארץ" ואח"כ "והשקה וכו' כי לא המטיר ה' וכו' ואדם אין" וכו'.
והוא מ"ש שביקש להוציא כהונה משם, שיהיה ממנו התחלת הכהונה להיות נבחר לעבודה עליונה שעל ידו יהיה ברכה בעליונים ובתחתונים. והוא היה מסטרא דימינא, כידוע שג' בני נח שם חם ויפת הם ג' מדות שהעולם מתנהג בהם... ושם היה בימין, ולכן הוא היה כהן לא"ל עליון שהוא שם החסד, אבל לפי שלא היה בקי בעבודה להיות יודע סדרה, להקדים ברכת קונו לברכת העבד, לכן התחיל מקור העבודה והכהונה מאברהם, שהוא היה הראשון שעל ידו נתגלה מדה זאת בעולם כידוע, שהוא היה בחסד עילאה, ימינו של הקב"ה וכהן לא"ל עליון, והוא מ"ש נאום ה' לאדני שב לימיני וכו', שהוא ימינא דקוב"ה, סטרא דכהן כידוע, שהיה יודע סדר העבודה ודיני הכהונה כראוי. ולכן נשבע ה' וכו' אתה כהן לעולם וכו', וכמ"ש (בראשית יב, ב) "והיה ברכה", שהוא היה מעורר הברכה למעלה ולמטה וכמ"ש "ונברכו בך" וכו'.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם וכו' על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן
20-29

והוא כהן וגו' - פירוש הוא כהן אבל זרעו אינו כהן, שניתנה כהונה לאברהם, דכתיב "אתה כהן לעולם", ואומרו "על דברתי מלכי צדק", כי הוא ברך את אברהם שיהיה כהן לא-ל עליון, וברצונו נתן הדבר לאברהם כאשר אבאר (בפסוק כ).
ואומרו לא-ל עליון - להיות שהיה להם אלוהות אמצעיים, כידוע, לכסילים, אמר כי זה כהן לאל עליון על כל האלוהות שהיו להם אז. ורבותינו ז"ל אמרו כי בעון שהקדים ברכת אברהם לברכת קונו ניטלה ממנו כהונה. ולדבריהם ז"ל אומרו והוא כהן תתפרש ג"כ למעט משם והלאה, שמעטו הכתוב על חטאתו האמור בענין, והגם שהקדים המיעוט לחטא מה בכך, כי התורה נכתבה אחר כך...
[פסוק כ] רבותינו ז"ל אמרו שנענש על אשר איחר ברכת ה' והקדים ברכת אברהם וניטלה ממנו הכהונה. ואפשר שטעם שם הוא שלקח סדר המעשה, כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו והשתדל באמונתו יתברך, ואליו יאות הברכה, ואח"כ ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא, שאין הקב"ה מתרצה אלא במי שמתרצה בו קודם. והוא אומרו ברוך אברם לא-ל עליון, שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לא-ל עליון, ולזה ברוך הוא א-ל עליון "אשר מגן" וגו'. ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם. וכפי זה לא נענש שם אלא הוא מעצמו נתנה לאברהם, וכמו שפירשתי בפסוק והוא כהן. או אפשר שנענש על הנשמע משטחיות המאמר, שנראה שלא חש להקדים עבד לרבו הגם שנתכוין לטובה, ומצינו שיעניש ה' על כיוצא בזה בכמה מקומות.

(אור החיים, בראשית יד, יח-כ)

הכהונה היא המדרגה הגדולה ביותר של קדושת האדם והתקרבותו לעבודת ה'. והנה מתחילה רצה הקב"ה לזכות בזה את כל העמים השמיים, כל בני שם. אולם... היה דבר מה חסר בתכונתו של שם שבגללו נשללה ממנו ומכל דורותיו אחריו הזכות הגדולה הזו של כהונת עולם... על האמת הזאת, שכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו... עמד רק אברהם אבינו. הוא היחידי אשר הכיר את הבורא הכרה אמיתית, ולכן הבין שאין ערך בשביל האדם לעשות איזו פעולה, איזה צעד שהוא, טרם שידע אם זה רצוי בעיני הקב"ה. ולכן כששמע אברהם את הדברים היוצאים מפי שם הזקן "ברוך אברהם" ואחר כך "ברוך א-ל עליון", נזדעזע ומחה מחאה גדולה על שהקדים כבוד עבד לרבו. וכאן הובלט ההבדל שבין אברהם לשם. ומשום כך הועברה הכהונה משם לאברהם.
אולם יש לשאול, מאין לקח לו ר' זכריה בשם ר' ישמעאל שאברהם אבינו מחה נגד הקדמת ברכתו לברכת אלקים?... על הפסוק הראשון בתורה... דורש ר' הונא בשם ר' מתנא: "בזכות שלשה דברים נברא העולם - בזכות החלה, המעשר ובזכות הבכורים"... (ב"ר א)... היסוד המשותף לכל שלשת המצוות שבשבילן נברא העולם, והיסוד שלהן הוא גם יסוד העולם, זה הוא עיקרון ה"ראשית" ההכרחי לקיום העולם... וזאת היתה מחאתו של אברהם אבינו למלכי צדק מלך שלם. כששמע אברהם אבינו מפי מלכי צדק... שהוא מקדים כבוד בן תמותה לכבוד מלך עליון, מיד "ויתן לו מעשר מכל" - הזכיר אברהם אבינו לו לשם את עיקרון "הראשית", את החובה להקדים את כבוד היוצר והבורא לכל הנאה ולכל פעולה. ומכיון שלשם חסר רעיון יסודי ועיקרי זה בתכונתו, אף כי שאין ספק שהודה לאברהם והכיר את טעותו, ניטלה ממנו הכהונה. "הוא כהן ואין זרעו כהן", כי אין לבטוח בזרעו שידעו את דרך האמת.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פ' לך לך, עמ' לד-ס)

ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם וכו' כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם

[הכהונה ניתנה רק לחלק מזרעו של אברהם, אבל הוא עצמו לא היה כהן (שהרי אם כן, כל ישראל צריכים להיות כהנים), ובכל זאת היה כשר לשחוט בעקידה כי שחיטה כשרה בזר.]

(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף ב ע"א) לטקסט

וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו מיד נתנה לאברהם
25-26

וע"י האיכות שבחסד אהרן, תתעלה הכמות של חסד של אברהם, והיא גם כן תאיר באור האיכות, כאשר היתה במדת אברהם בעצמו, שהיתה לו בת ובכל שמה [ב"ב טז ע"ב], שעל כן הוציא הקב"ה כהונה מאברהם, אתה כהן לעולם, והוא ידע שברכת האדון צריכה תמיד להיות קודמת לברכת העבד, האיכות היא צריכה להיות העטרה של הכמות, ואז יבנה העולם בנין שלם, ביראה ושלום יחד, ויקראו לירושלים כסא ד'.

(אורות הקודש ח"ג עמ' שלז = שמונה קבצים, קובץ ז אות קסו = ביאורי הראי"ה על פרקי אבות, עמ' רסח)

מיד נתנה לאברהם

[ב] אדם הראשון קודם חטאו היה במצב עליון מאד... והנה בחטאו ירד מאד ממדרגתו, ונכלל בו מן החושך והעכירות שיעור גדול, וכמו שזכרנו, וכלל המין האנושי ירד ממדרגתו ועמד במדרגה שפלה מאד, בלתי ראויה למעלה הרמה הנצחית שהתעתד לה בראשונה... ואמנם, אף על פי כן לא חדלה מהימצא בכלל מדרגת המין האנושי, מצד שרשו האמיתי, בחינה עליונה מן הבחינה שהיה המין הזה אז בזמן קלקולו, ולא נדחה אדם הראשון לגמרי, שלא יוכל לשוב אל המדרגה העליונה... והנה נתן האדון ברוך הוא לפני התולדות ההן שנמצאו באותו הזמן את הבחירה, שיתחזקו וישתדלו להתעלות מן המדרגה השפלה ולשים עצמן במדרגה העליונה, והניח להן זמן לדבר... [ג] והנה ראתה החכמה העליונה היות ראוי, שזאת ההשתדלות תתחלק לשרשית וענפית, פירוש - שיהיה בתחילה זמן ההשתדלות לשרשים שבתולדות, ואחר כך לענפים שבהן, והיינו כי המין האנושי כולו היה צריך עדיין שייקבע ענינו כראוי ויתוקן מן הקלקולים שנהיו בו; ולפי סדר ההדרגה הנה היה ראוי, שיוקבעו בראשונה שרשיהן וראשיהן של תולדות האדם לעמוד במדרגה מתוקנת, ויעמדו בה הם וענפיהם, כי הענפים יימשכו תמיד אחר השורש. והנה הוגבל הזמן להשתדלות השרשית הזו, שמי שיזכה מכלל הנמצאים באותם הזמנים שהיה שער זה נפתח והיה בידם להגיע לזה הענין, ויכין את עצמו כראוי, יקבע לשורש אחד טוב ויקר, מוכן למעלה הרמה הראויה למי שהוא אדם במצב הטוב, ולא אדם במצב המקולקל, וכן ישיג שיינתן לו להוציא תולדותיו הראויות לו כולן בבחינתו, פירוש - באותן המדרגה והמצב שכבר השיג הוא בשרשיותו. והיה הזמן הזה מאדם הראשון עד זמן ההפלגה. והנה כל אותו הזמן לא חדלו צדיקים דורשים האמת לרבים, כגון: חנוך, מתושלח, שם ועבר, ומזהירים אותם שיתקנו את עצמם; וכיון שנתמלאה סאתם של הבריות, דהיינו בזמן ההפלגה, שפט במידת משפטו יתברך שמו היות ראוי שייגמר זמן ההשתדלות השרשית, והיה קיצם של הדברים, שיוקבע מה שראוי ליקבע בבחינת השרשים, לפי מה שכבר נתגלגל ונהיה עד עת הקץ ההוא. ואז השגיח יתברך שמו על כל בני האדם, וראה כל המדרגות שהיה ראוי שייקבעו בהן האנשים ההם כפי מעשיהם, וקבעם בהן בבחינתם השרשית, כמו שזכרנו. והנה כפי מה שהונחו הם, כן נגזר עליהם שיהיו מוציאים התולדות, כפי מה שכבר שוער שהיה ראוי לשורש ההוא, ונמצאו כולם מינים קבועים בעולם, כל אחד בחוקו וטבעו, ככל שאר המינים שבבריות, וניתן להם להוציא תולדותיהם בחוקם ובחינתם ככל שאר המינים. ואמנם, נמצאו כולם, לפי המשפט העליון, ראויים לישאר במדרגת האנושיות השפלה שהגיעו לה אדם הראשון ותולדותיו מפני החטא, ולא גבוהים מזה כלל, ואברהם לבדו נבחר במעשיו ונתעלה ונקבע להיות אילן מעולה ויקר, כפי מציאות האנושיות במדרגתה העליונה, וניתן לו להוציא ענפיו כפי חוקו. ואז נתחלק העולם לשבעים אומות, כל אחת מהן במדרגה ידועה, אבל כולן בבחינת האנושיות בשפלותה, וישראל בבחינת האנושיות בעילויה. והנה אחר הענין הזה נסתם שער השרשים והתחילו הגלגול וההנהגה בענפים, כל אחד לפי ענינו.

(דרך ה' חלק ב פרק ד אותיות ב-ג)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US