לב ע"א

בשעה שנתרשל כו' באו אף וחימה ובלעוהו
6-7

פירוש כי האדם הוא מורכב משני חלקים, האחד הוא הנפש הנתונה מלמעלה, השני הוא הגוף. וכשנתרשל משה מן המילה והיה מתחייב אליו עונש, באו שני מלאכי חבלה כנגד הנפש והגוף של אדם ובלעוהו ולא שיירו ממנו רק רגליו, פירוש שלא בלעוהו כולו כי עדיין לא היתה החטא כל [כך] שהרי אפשר היה עדיין לתקן ולימול, ולכך לא בלעוהו כולו, ולכך כתיב ותגע לרגליו כלומר כיון שלא בלעו לרגליו מפני שיש תיקון לחטא הזה ולכך תקנה היא החטא שמלה את בנה ותגע לרגליו. ועוד יש לפרש, כי לכך לא בלעו רגליו, מפני כי אין לדבר שהוא רוחני לבלוע הרגלים שהוא הדבר שהוא יותר פחות באדם, לכך אמר שבלע על הגוף חוץ מן הרגלים ופירוש זה נראה נכון. וקאמר כי משה הרגו לחימה, הוא מלאך אשר יש כחו על האש כמו שמשמע לשון חימה שהוא לשון חם, לכך משה הרגו מפני כי משה שהוא איש האלקים כחו על החימה, ועיין בפ"ק דבתרא (ט' ב') אצל מתן בסתר יכפה אף, וריגה זאת אף כי לא שייך הריגה ברוחני', מכל מקום מה שלא יפעל בתחתונים הוא הריגתו מן עולם הזה, וזה נקרא שהרגו לחימה, ודבר זה נמצא בהרבה מקומות. ואמר גונדא דחימה, פירוש עיקר חימה היה מתבטל ונשאר קצת כוחותיו. והא נקרא גונדא שלו והיינו חילו והם כוחותיו, וזה כי כח חימה עצמו שהוא גדול מאד היה משה רבינו ע"ה מתנגד לו ביותר, ולכך הרגו משה לחימה, אבל גונדא דחימה שאין כח גדול כ"כ לא הרגו משה.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו וכו' באותה שעה ביקש משה רבינו להורגן וכו' ויש אומרים לחימה הרגו וכו' גונדא דחימה
6-14

ידוע לחכמי אמת שעיקר מצות מילה הוא תיקון העולם בגלוי חסדו ית' שהוא חסד עילאה דגנוז בפום אמה, ולכן נתנה בראשונה לאברהם אבינו שהוא היה הראשון שפתח מדת החסד, והוא רמ"ח עלמין דבאמה, ובו היה תיקון העולם אחר התוהו שיצאו בתחילה בסטרא דדינא לבד ומהם יצאו החיצונים וכל כוחות הסט"א, ואח"כ בתיקון נתבסמו הדינים ע"י יסוד עילאה וע"י חסד דביה. והנה בחוטמא דז"א שם שורש כל הדינים, כמ"ש באדרא רבה (דף קלז ע"ב): בהאי חוטמא וכו', ותאנא, כד אתחברו תלת אילין דכלילין בהאי תננא דנפק מחוטמא אתקמט חוטמא ונשיב ונפיק תננא אוכמא וסומקא ובין תרין גווני וקרינן ליה אף וחימה ומשחית... וביאר רבינו הגדול בביאורו לספרא דצניעותא באריכות שבחוטמא הוא כלל הפרצוף, כמ"ש (אדרא רבה קל ע"א): בחוטמא אשתמודע פרצופא. ולכן זעיר אנפין נקרא כן ע"ש זעירא דחוטמא, דשם אין מאריך אף... ובחוטמא דע"ק שם החסדים, והוא נקרא אריכו דאנפין כמ"ש "מאריך אף" ושם ד' רוחין מד' אותיות הוי"ה, ומשם נפיק רוחא לבסם הגבורות דחוטמא דז"א, ושם בחוטמא דע"ק הארת יסוד... ויסוד הזה כולל ז' תחתונות, שהשביעית עטרת היסוד כלילא ביסוד, והששה הם תלת כלילין בתלת, חג"ת בנה"י, והם ג' אותיות יה"ו, והשביעית הוא מלכות ה' בתראה עטרת היסוד...
ואלו הג' אף משחית וחימה הם בחסד, גבורה, תפארת, ותננא וגחלי דנורא הם נצח והוד דנכללין באלו הג', שהם ג' שלהובין דבחוטמא דזעיר אנפין כמ"ש בספרא דצניעותא פ"ב ובביאורי רבינו שם. וידוע כי משחית הוא נגד תפארת המכריע בין חסד וגבורה, ונמצא שהם נכללים באלו הב' אף וחימה, דשליטתם בחג"ת שהם בידיים ונו"ה הם רגלין. ולכן אמרו כאן שבשעה שנתרשל משה במילה שהוא לעורר חסדים דעתיקא מסוד חוטמא דע"ק הנ"ל, באו אף וחימה מחוטמא דזעיר אנפין שמשם מקבלים שליטתם, ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו שהם חג"ת, כמ"ש שבהם אף וחימה ומשחית, עד שצפורה תקנה ומלתה אותו. באותה שעה ביקש משה להרגן להעביר רוחם מן העולם, והועיל ג"כ שנתבסמו קצת, והם גבורות היותר קשות שאף הוא הכח ולא יצא כוחו לחוץ. אבל חימה הוא מלשון חמימות אש שתתגלה יותר, והם נגד ימינא ושמאלא דסט"א. וז"ש וי"א שמשה הרגו לחימה, ונשאר רק גונדא דחימה, שאין כוחם גדול כמו חימה עצמו. ואלו הג' אף וחימה ומשחית הם הג' נכללים בערלה החופף על הברית שהם ערלה ופריעה ואטיפו דדמא, שהם נגד ג' אבהן כמ"ש רבינו באריכות בפירושו למס' ברכות פ' הרואה, והם עשו וישמעאל וערב רב. ועשו הוא נגד הערלה והוא חימה, וישמעאל נגד פריעה, והם בחו"ג "שממית בידיים תתפש" [משלי ל, כח] והם נתגברו ע"י שנתרשל במילה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

אף וחימה

יָגוֹרְנוּ וְדָאַגְנוּ מִשְּׁנֵי גֻלְיָרִים. אַף וְחֵמָה שְׁנֵיהֶם קַטֵּגוֹרִים.

(סליחות ליום שלישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה ס)

גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו ולא נקרא תמים אלא על שם מילה שנאמר התהלך לפני והיה תמים וכתיב ואתנה בריתי ביני ובינך ד"א גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר כי על פי הדברים האלה וגו'
15-21

רבינו הגדול כתב בליקוטיו שתרי"ג איכות בנפש קבועים בגוף אף לגוי, ועוד יש תרי"ג איכות בנפש שאין קבועים בנפש אלא מושפעים מן הרוח, וזהו תכלית האדם ושלמותו, והם באים מעשיית המצוות, וזהו אור הלבנה בשלמות. וידוע שכל דבר שהוא כפול, בא השני בכלל א', כמו י"ג תיקונים שהם ב' פעמים י"ב בסוד "וקרא ז"ה אל ז"ה", שתיקון י"ג כולל י"ב תיקונים, וכן הוא כאן שתרי"ג איכות השניים באים באבר א' והוא עטרת הברית, ובו נכלל כל התרי"ג מצות. וכתב שם עוד שתרי"ג מצוות עצמם הם ביסוד, ותרי"ג השניים נכללים בא' במצות מילה שהיא משלמת לתרי"ג ונכללים בה כל התרי"ג, ובלא מצות מילה אין המצוות פועלים להאיר מרוח לנפש, ומצות מילה עטרת הברית המחבר דוכרא ונוקבא, "אחד" שבק"ש, ולכן על ידו מתחברים רוח עם נפש. וז"ש כאן גדולה מילה וכו' שאין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו, כמ"ש (יומא כח ע"ב) קיים אברהם עד שלא נתנה וכו', ואעפ"כ לא נחשבו לו לקיום גמור עד שנימול, שאז האירו המצוות מתרי"ג איכות השניים שבנפש הנשפעים לה מן הרוח, ולכן אז נקרא תמים, ואמר לו התהלך לפני וכו', כאילו בתחילה לא היה מתהלך לפניו ית' ולא קיים המצוות כלל, וכתיב ואתנה ברית ביני ובינך, שהוא חיבור הקב"ה עם כנסת ישראל ע"י הברי"ת, ונזכר שם י"ג בריתות אח"ד [בגימטריא י"ג] כמ"ש.
והוא מ"ש ד"א גדולה מילה ששקולה ככל המצות וכו', שהרי כוללת כל התרי"ג איכות בבת אחת, וגם שא"א לכל המצוות שיתקנו בנפש ויאירו בה מן הרוח אם לא ע"י המילה, וכמו שנתנו המצות לישראל בברי"ת כמו כן מילה נק' ברית שהם תרי"ג איכות שנכללים בה. וענין הברית הוא קשר כורת הברית שנותן לאוהבו דבר החביב לו ביותר, שהוא למקבל לברית נאמן שלא יסור ממנו אהבתו... וכמו במתן תורה בעשרת הדברות נקשרו ישראל עם הקב"ה, שהיו אז אירוסין והוא בברית הלשון, כמו כן בברית מילה נקשרים עם הקב"ה בברית הגוף, וכמ"ש בספר יצירה [פרק א]: ברית הלשון וברית המעור מכוונים וכו'. וז"ש כאן שנאמר כי על פי הדברים האלה כרת וכו'.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה
19-20

התועלת השביעי יגיע מצד מקומה. והוא מה שנתבאר מהמאמרים הראשונים, מצד שהתיקון הנעשה בשורש הגוף יועיל לתקן כל הכוחות הגופיות, כי מן הבאר ההוא ישקו כולם, ומשם עדר הכוחות הנפשיות. ונמצא עם זה שהמצוה הזאת סיבת קיום כל המצוות האלקיות, כי היא מכינה אותו להיותו נשמע לכולן. וזה עצמו מה שאמר ר' שמעון גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה. ואע"פ שפשוטו בדם הזבחים הנזרק עליהם שם הכתוב מדבר, מכל מקום כיון שהדבר נכון ואמת דרשו על דם הברית הזה וסמכו אליו.

(עקידת יצחק שער יח, דף קלא ע"ב במהד' תר"ט)

וזה מפני כי כל המצוות אינם רק שיהיה ברית וחיבור בין ה' יתברך ובין האדם, כי כל התורה היא הברית כאשר ידוע, והמילה עצמה היא הברית ג"כ בין ה' יתברך ובין האדם, ולכך המילה וכן השבת הם שקולים כנגד כל המצוות. ואולי אם יאמר שכל זה קשיא, למה המילה ברית בין ה' יתברך ובין האדם? כבר התבאר זה כי ראוי שתהיה התורה שהיא שלמות האדם וכן השבת שהיא השלמת האדם בנפשו, כי כל ימי השבוע אין נפשו בשלמות כאשר יגע במלאכה, וכאשר בא השבת הוא נח ואז "שבת וינפש". וכן המילה שהוא השלמת האדם כמו שהתבאר, לכך אלו הם ברית בין ה' יתברך והאדם, כי הברית הוא הצירוף והחיבור שיש בין ה' יתברך ובין האדם. ואין ספק כי ע"י השלמת הזכר הוא החיבור והברית, ולכך יש ברית בין ה' יתברך ובין האדם מצד התורה שהיא השלמת האדם מצד השכל, ויש ברית וחיבור בין ה' יתברך [והאדם] מצד הנפש, וזהו ענין השבת... ויש ברית מצד המילה, כי המילה השלמה לאדם מצד הגוף, וכל אחד השלמה בפני עצמו, כי התורה היא השלמה שכלית, השבת השלמה לנפש, המילה השלמת הגוף... וכאשר אלו הג' הם בשלמות, אז יש כאן ברית וחיבור לאדם עם ה' ית' מצד השלמת האדם.

(חידושי אגדות מהר"ל לעיל לא ע"ב)

בדורנו, בזמן קיבוץ גלויות לארץ ישראל, נעשה נס גדול, שבעת מלחמת העצמאות נפל פחד היהודים על הערבים, ויותר ממליון ערבים ברחו בעצמם מן הארץ, ופינו מקום בשביל קרוב לשני מיליון יהודים שנכנסו לארץ משנת תש"ח עד שנת תשכ"ח. ויש על זה מאמר נפלא בזהר (ח"ב קכד, א...), שבו מבואר ענין זה, וז"ל: "אל פני האדון ה' - ר' חייא אמר בזכות ישראל נמולים, נכנעים אויביהם תחתיהם ויורשים את נחלתם, בא וראה מה כתיב 'כל זכורך' (פירושו הזכרים הנמולים) וכתיב אח"כ 'אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך', [שבזכות המילה] הקב"ה עקר דיורין ממקומם [ז' אומות שהיו דרים בא"י], והשיב דיורין למקומם" [שהם ישראל]... היינו בעיקבתא דמשיחא סמוך להנס של קיבוץ גליות מושיב דיורים ישראלים, יתקיים הנס של "עוקר דיורים" הערבים.
ומבואר לפנינו בזוהר מאמר המתאים יפה לדורנו, שנתקיים בנו הנס הגדול הזה שנפל פחד היהודים על הערבים וברחו, ולולא זאת בדרך הטבע הרי לא היה מקום לכניסת ישראל לארץ. והיות שחלק גדול מן העם הנכנס אינם שומרי התורה, א"כ נשאלת השאלה איזה זכות יש להם, שיגרום לערבים לברוח לעזוב הארץ ולמסור אותה ממש בידים לישראל? אולם לדברי הזוהר מובהרת לנו הזכות שבידם, והיא "בזכות ישראל נמולים", שנושאים בבשרם בריתו של אברהם אבינו, וכבר אמרו חז"ל שבח מצות מילה: "גדולה מילה ששקולה נגד כל המצות שבתורה"... ומצינו שייכות של כיבוש הארץ למצות מילה, כי בספרי זוטא (מובא בילק"ש עקב רמז תתס): א"י שקולה כנגד המילה, כשם שמילה דוחה את השבת כך כיבושה של א"י דוחה את השבת, הרי שיש קשר בין שניהם.

(רבי מנחם כשר, התקופה הגדולה, פרק ג, אות ד, עמ' לט במהד' תשל"ב, עמ' 51-52 במהד' תש"מ)

גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה שמים וארץ
21-22

פירוש, כי אם לא היה האדם, לא ברא הקב"ה שמים וארץ, כי האדם בלבד ראוי לו המציאות, והכל בשבילו נבראו ויצאו לפועל אחר שראוי אליו המציאות בצד עצמו, אבל שאר הנבראים לא נמצאו בצד עצמם רק שנבראו לשמש את האדם. ודבר זה מבואר כי התחתונים נבראו בשביל האדם לשמש, והאדם לא נקרא תמים ושלם רק מצד המילה, כדכתיב אצל המילה "התהלך לפני והיה תמים", אם כן אם לא היה המילה לא היה האדם שלם, ואם לא היה האדם שלם לא היה בריאה, [נמצא כי] בשביל המילה הושלם העולם שהם שמים וארץ וראוי להם הבריאה, כי אין ראוי לצאת אל הפועל כי אם דבר שהוא שלם.
ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי האדם נברא ערל, ולמה נברא האדם ערל? אבל דבר זה נמשך אחר עניין האדם, כי אדם הוא בכח ויוצא אל הפועל, בענין זה נברא האדם, כי ראוי שיהיה הגוף והנפש שווים ודומים, וכמו שנברא בנפשו בכח ויוצא אל הפועל כך נברא בגופו בכח ג"כ. וכל זמן שלא הוסר הערלה נחשב שהוא אינו בפועל הנגלה, כי הערלה הוא כיסוי ואטימה לאדם, כמו שתמצא לשון ערלה בכל מקום על לשון אטימה כמו "ערלת לבבכם" (דברים י'), וכן כל לשון ערלה כמו "ערל שפתים" (שמות ו), כלומר שאינו יכול להוציא הדיבור אל הגלוי בפועל, ודבר שאינו בפועל הנגלה הוא בכח נחשב כל התורה שהיא השלמת האדם... ולכך אם לא היה המילה, לא נבראו שמים וארץ, כי העולם נברא מצד כי מציאותו הוא בפועל הגמור, ואם לא היה בפועל הגמור לא היה נמצא, ומצד המילה הוא בפועל הגמור כאשר מסיר הערלה שהוא האטימה, ולכך אמר אם לא היה המילה לא נבראו שמים וארץ.
ועוד פירושו, כי העולם אין לו קיום כי אם ע"י המילה, כי המילה היא הברית בין ה' יתברך ובין האדם, וזהו הקיום שיש לאדם, ולכך אם לא היה המילה לא נבראו שמים, כי קיום העולם הוא מצד ה' יתברך אשר הוא מקיים הכל, ואין לעולם חיבור ברית עם ה' יתברך כי אם ע"י המילה שהיא הברית, וכל ברית תרגומו "קיימא", וזה מפני כי ע"י הברית יש לו חיבור עם ה' יתברך כמו שניים שיש להם ברית ביחד, ולפיכך... אם לא היה המילה לא היה קיום לעולם, וכיון שלא היה קיום לעולם לא היה נברא.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

[זה רמוז במלים "בראשית ברא אלהים את השמים", כי "שמים" במספר קטן 15, וגם "מילה" במספר קטן 15.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף סא ע"ב) לטקסט

גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה שמים וארץ שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי
21-22

ומה שנאמר "ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ", לפי שאמרו חז"ל גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, לכך הזכיר בשבועת המילה אלקי השמים והארץ. וטעמו של דבר הוא, לפי שהמילה משלמת שם של ש-די, ובאותו שם אמר הקב"ה לעולמו די כשהיו השמים והארץ מתפשטין ומרחיבים והולכים, כדאיתא פרק אין דורשין (חגיגה יב ע"א). ובזה מיושב מה שאמרו לא נתקיימו שמים וארץ, משמע אחר שנבראו לא היו יכולין להתקיים, והפסוק אומר לא שמתי, משמע לכתחילה, אלא לפי שקאי על חוקות שמים וארץ, על החוק הניתן להם שלא יתפשטו לאין תכלית וגער בהם הקב"ה בשם ש-די, כי בו אמר לעולמו די, ואלמלא זה לא היו יכולין להתקיים אם היו מתפשטין לאין תכלית, וכל זה בא מצד המילה המשלמת שם זה. אבל כשלקחני מבית אבי זהו קודם המילה היה אלקי השמים לבד, כי לא היה שם של ש-די מתפשט בתחתונים.

(כלי יקר, בראשית פרק כד פסוק ב)

גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ופליגא דר' אליעזר דאמר ר' אליעזר גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ
21-25

כמו שכתבתי, שמילה הוא יסוד ועטרה, שמחבר דוכרא ונוקבא שהם שמים וארץ, וסוד יומם ולילה שהם חסד וגבורה, וכמ"ש (דה"א כט, יא) "כי כל בשמים ובארץ". ועוד כי מילה הוא סוד תיקון המלכים ע"י מלך הדר יסוד עילאה, ואלמלא יסוד עילאה לא נתקיימו שמים וארץ, כי היו בסוד הנופלים ומאנין תבירין. ועיקר חורבן היה בארץ, שהיא לא מלכה כלל דארעא אתבטלת, כי מלכים דדכורא ו"ק מתו והיא לית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת מדכורא, לכן כאן שמתו המלכים לא יצתה כלל כמ"ש רבינו בפירושו לספרא דצניעותא ריש פ"א יעו"ש.
ומ"ש ופליגא דר"א דאמר ר"א אלמלא תורה לא נתקיימו וכו', כבר כתבתי כמה פעמים שבכ"מ שאמרו "ופליגא" אלו ואלו דברי אלקים חיים, רק כל אחד מדבר מענין אחר, וכן כאן שת"ק מפרש על ברית מילה שבו מתקיימים שמים וארץ שהוא זיווגא דגופא שבהם ביסוד למטה, ור"א מדבר מזיווג דנשיקין בג' ראשונות זיווגא דנשמתא שהוא בדיבורא שהוא בתורה בברית הלשון, ובשניהם הוא זיווגא דדוכרא ונוקבא שהם שמים וארץ, שהתורה ירדה משמים ונתנה לארץ בשני מדרגות, א' בעסק התורה בדיבורא, וא' בקיום המצוות ששרשם עניינים רוחניים משמים ותלויים בדברים גשמיים במצות שבארץ, ונמצא שבהם מתחברים שמים וארץ ביחד.
וכן בתיקון עולם התוהו היה בשני דברים... והם תרין עטרין של הדעת שהוא בדיבור, והם ב' כתרים שירשו בהר סיני א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע... וב' עטרים הם ה"ח בדכורא שהוא שמים וה"ג בנוקבא שהיא ארץ, והם יום ולילה כמ"ש (תהלים מב, ט) "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי" וכו', והוא מ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ וכו' ופליגא דר' אליעזר דאמר ר' אליעזר גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ
21-25

כבר אמרנו לך, כי השמים והארץ נבראו בשביל דבר אשר הוא בהשלמה ואליו ראוי הבריאה, ולדעת רבי שלמות האדם מצד המילה המשלמת את גופו של אדם עד שהוא אדם שלם, ובשביל שהמילה היא שלמות האדם לכך בשביל המילה נבראו השמים והארץ, כמו שהתבאר כי בשביל מעלת המילה שהוא השלמת האדם שהוא השלמת הגוף נברא הכל. ולדעת ר' אלעזר נברא הכל בשביל התורה, כי התורה השלמה שכלית כמו שהמילה השלמת האדם מצד גופו, וסבר ר' אלעזר השלמה שכלית יותר עדיפא ויותר עליון על הכל, כאשר האדם שלם מצד שכלו, עד שיש לומר שבשביל התורה נבראו שמים וארץ. ויש לך להבין עיקר מחלוקתם, למר בשביל מילה נברא שמים וארץ ולמר בשביל התורה, ובין התורה ובין המילה יש להם מדרגה שמינית. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, כי התורה יש לה מדרגה שמינית ולכך התורה נתנה אחר שבעה שבועות... וכן המילה נתנה ביום השמיני. ומ"ד בשביל התורה נברא העולם, כי התורה השלמת הכל והיא נבראת קודם שמים וארץ והיא השלמה שכלית, לכך אמר בשביל התורה נבראו שמים וארץ, כי בשביל השלמה הזאת שהוא השלמה עליונה נברא הכל. ולמ"ד בשביל המילה, כי המילה ג"כ השלמה, והיא השלמה לעולם הזה והיא קרובה אל העולם הזה יותר, ולכך יש לומר יותר בשביל המילה נברא הכל ובזה די אל העולם.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

גדולה מילה שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ וכו' גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ

[אין סתירה בין שתי המימרות, כי שמירת הברית היא יסוד ופתח לתורה, והא בהא תליא.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף צג ע"ב)
לטקסט

גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ

דֹּק וָחֶלֶד עֲבוּרָהּ. עוֹמְדִים בִּגְבוּרָה. בְּיִרְאָה הַקְּדוֹשָׁה וּבְמִצְוָה בָּרָה.

(סליחות לצום גדוליה, מנהג פולין, סליחה נא)

גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי
24-27

וביאור ענין זה, כי התורה היא שכלית, ומדרגתה על עולם הגשמי, כמו שהתבאר. ואם אין התורה, שהיא מתעלה על עולם הגשמי, אין קיום אל העולם שהוא למטה מן התורה. וזה שאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". ובשביל כך התורה מקיימת ומעמדת העולם הגשמי, כמו כל דבר שהוא עליון מעמיד ומקיים דבר שהוא למטה ממנו במדרגה. ועוד, כי כל סדר עולם נמשך אחר התורה, כמו שאמרו במדרש (ב"ר א, א) שהיה מביט בתורה וברא העולם. הרי לך כי סדר העולם נמשך אחר התורה, ומתחייב סדר העולם מן התורה. ולכך "אם לא בריתי" שהיא התורה, "חקות שמים וארץ לא שמתי".

(מהר"ל, תפארת ישראל פרק סב)

[הרי יעקב ועשיו חילקו את העולמות, יעקב נטל עוה"ב ועשיו נטל עוה"ז. ולכאורה א"כ אסור לנו ליהנות מעוה"ז. אבל כיון שלימוד התורה מקיים את העולם, ובלי זה העולם היה מתמוטט, נמצא שמותר לנו ליהנות מעוה"ז כמו המציל זוטו של ים. ולכן אסור לקבל מגויים שכר על לימוד תורה כי אז נמצא שיש להם חלק בקיום העולם ויהיה אסור לנו להנות מעוה"ז.]

(רבי יצחק בן וואליד, שו"ת ויאמר יצחק, יו"ד סי' צט) לטקסט

[ישראל והגוים חילקו את העולמות, אנו לקחנו את עוה"ב והגוים לקחו את עוה"ז. הגוים אומרים שאם אנחנו נהנים מעוה"ז אנו גזלנים. והתשובה היא שבזכות לימוד התורה שלנו אנחנו מקיימים את העולם הזה, ולכן מותר לנו ליהנות ממנו כמו המציל מזוטו של ים, שמותר לקחת דבר שהיה הולך לאיבוד אילולא הצלתנו. ובזה יש לפרש את הפסוק (תהלים פרק קיט פסוק צב) "לולי תורתך שעשועי" - שע"י לימוד תורה מקיימים את העולם, "אז אבדתי בעניי" - לא היתה לנו מענה לטענת הגוים.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף לד ע"א) לטקסט

[התורה מתחילה במחשבה, שאין בה תפיסה, ואז ידבר בפה, והקול אין לו תפיסה, וכאשר יעשה מצוה בפועל, יוצא מאין ליש. הקול היוצא בלימוד, מוציא בנשיפה את דו תחמוצת הפחמן, שממנו חיים הצמחים. ה' ברא את העולם ע"י התורה, ולולא התורה וצירופי השמות לא היו שמים וארץ מתקיימים. צירופי השמות שאין להם שיעור נותנים שפע וחיות לכל חלקי העולם לפשוט צורה וללבוש צורה, לחדש בכל יום מעשה בראשית.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף ח ע"א) לטקסט

בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה אמר שמא יש בי דבר מגונה כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך נתקררה דעתו
27-31

מלמד לך, כי האדם שאינו נימול ראוי שיאחזו כל עצמותיו רעדה, שהרי אברהם כששמע (ויהא) [והיה] תמים וידע שאינו שלם, אחזה רעדה כל עצמותיו, עד שאמר לו ה' יתברך שחסר המיל' ויהיה נמול ויהיה שלם על ידי המילה, וכל זמן שלא היה לו המילה לכך אחזה רעדה.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

שלמות השגתו של האדם תחלק לפי הפתחים שפתח הקב"ה, שהם החושים שמצד הגוף, השכל שמצד הנשמה, הנבואה מצד הכח היותר נשגב, נעלם ונפלא, שבגוף האדם בקישורו עם הנשמה, שהוא למעלה מהשגת השכל האנושי. על כן, כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה "והיה תמים", יכל לפחד שחסרונו הוא מצד נפשו, שזה לא יתכן כי אם ע"י פחיתות עצמו, שהחסיר חוקו אשר עשה האלקים את האדם ישר, לשלמות השגתו, ואשר ע"כ גם יראתו אינה זכה כראוי לו. ולעומת החסרון, שהוא נמשך עכ"פ מצד החומר, יש מקום להרעיד כל עצמות חמרו. אבל לעומת מניעת מעלה, שאינה מצד החומר כלל, יש לרומם הדעת, שלא (ברעש) [ברעד] כי אם בהוספת עז ואורה ובהירות. וכיון שאמר לו הקב"ה שהוא מצות ברית קודש החתום בבשרנו, שהוא מכח השלמות הנצחי שנמצא ביסוד הגוף בקישורו עם הנשמה, שהוא למעלה משכל האנושי, נתקררה דעתו, שהרי אין זה לענין תיקון חטא וחסרון שבו, ואינו בחוק שכל האדם כי אם סוד ד' ובריתו. ובזה זכה לנבואה בשלמות חוקו הראוי לו, שהוא מספיק לו כבר שמאליו יתהלך לפניו, התהלך לשון התפעל ממילא.

(עולת ראיה ח"א עמ' שצו-שצז)

צא מאיצטגנינות שלך אין מזל לישראל
33-34

עוד יתבאר על דרך אומרם (ב"ר מד, יא) בפסוק (בראשית טו, ה) "הבט נא השמימה", שהעלה ה' לאברהם ודרך על המזלות, והוא אומרו "אם בחקתי תלכו", פירוש חוקותי על דרך אומרו (ירמיה לג, כה) "חקות שמים" וגו', אם בהם תלכו, כמו "קום התהלך בארץ" (בראשית יג, יז), תנאי הוא הדבר "ואת מצותי תשמרו", כי באמצעות קיום המצות הוא שולט ודורך על המזלות, והן הנה שבהם זכה אברהם לבחינה זו.
ואומרו "ועשיתם אותם" - "צדק יקראהו לרגלו" (ישעיה מא, ב), ואמרו ז"ל (שבת קנו) שאמר לו הקב"ה מאי דעתך דקאי צדק כו' ע"כ, הרי שמעריך המזלות בסדר הנאות לו, ויוליך מזל ממקום למקום, והוא אומרו "ועשיתם אותם", פירוש לחוקתי תתקנו אותם בסדר הנאות לכם. והוא מאמרם ז"ל אין מזל לישראל, פירוש - הם שולטים בו.

(אור החיים, ויקרא כו, ג, אופן כו)

באותה שעת חפזון, כאשר זה דודנו גואלנו, קרובנו, א-ל אלקי אבינו, מלך כל עולמים, דמה לצבי מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, "על החשבונות והקיצים" (שהש"ר ב, פי"ט); ובפליאת הנהגתו אתנו, הנמשכת מתוך הודעת שמירתו, כריתות בריתו וסדר נסיותו, את צור מחצבתנו, רוממנו ד' נסנו ונשאנו מעל למערכות הטבע הפרטיות ושעבודי זמניותן, בהפכו איתני מקומיותן מים וחלמיש ובהראותו לכל מקהלותנו, אז הוא שהוקבעה והוטבעה בתוכנו בעצם מהותיותנו תכונה נשגבה זו של הזמן, שהיא גופה החירות השלמה והמוחלטת, ובה כל מלוא הברכה והעוז, כל גודל תפארת הנצח וההוד... אז התברר, מתוך המשך הוצאת קדמונו של עולם, באור צדקת אמונתו, את אברהם אבינו למעלה ממספר הכוכבים ואצטגניניותם, כי אין מזל לישראל עם קרובו, וירם קרננו וידריכנו על במותינו.

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, עמ' רנג-רנד)

ואיני ראוי להוליד בן וכו' אין מזל לישראל וכו' כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו וכו' כל המנחש לו נחש
33-39

...שישראל אין להם מציאות במזל מאחר שהאבות ואמהות עַקרים היו ולא נכללו בכח בטיפת זרע דאדם הראשון בבחי' גופים שלהם רק בשורש נשמותיהם, ולזה היה גופם בריאה חדשה ממש, כמ"ש (ישעיה מג, כא) "עם זו יצרתי לי" וכו'. ועוד יש בזה חכמה עמוקה וכוונה פנימיות יותר, שהנה כמו שהברית הוא מקור ופתח ומעיין השפע להוליד בדומה בבטן האשה שמציירת הולד מן הטיפה שמקבלת מהברית, כמו כן מקור ופתח העליון שמשם שפע וקיום כל הנבראים והוצאות תולדותיהם הוא נקרא ברית. וכמו שעל הברית סובב הערלה, כמו כן המזלות וצבא השמים הם מסך מבדיל נגד שפע עליון השופע למטה לקיום העולם ומציאותו. ולכן אומות העולם שהם ערלים כמ"ש (ירמיהו ט, כה) "כי כל הגוים ערלים" וכו' הם קשורים בטבע ובמזל, משא"כ ישראל הם דביקים באור הפנימי המשדד הטבע והוא למעלה מן המזל ע"י ברית מילה שניתנה לאברהם שהעביר הערלה וזכה לגילוי הברית. ולכן לא היה אברהם זוכה לבנים כי אם אחר שנימול שאז נאמר לו (בראשית יז, כא) "ואת בריתי אקים את יצחק וכו' כי ביצחק יקרא לך זרע", שע"י העברת הערלה וגילוי הברית זכה לעלות למעלה מן המזל, ולכן היה ראוי להוליד משרה אף שגם היא הייתה עקרה בטבעה.
והענין, כי י"ב מזלות הם, ותלי הוא הי"ג, והוא המהפך כל המזלות לרצונו ובו כל השינויים וכל שידוד הטבע כמ"ש רבינו הגדול בפירושו לספר יצירה. והוא ג"כ כאן ביסוד ועטרת היסוד שהוא י"ג בריתות, ושם בקדושה ביסוד הוא נחש עילאה נחשא דחיי, "והביט אל נחש וכו' וראה אותו וחי" (במדבר כא, ט), שהוא א"ל שד"י [בגימטריא שמ"ה] עם אח"ד י"ג הנ"ל נעשה נח"ש. ונגדו ג"כ בסט"א נחשא דמותא שהחטיא לאדם הראשון כמ"ש (סנהדרין לח ע"ב) מושך בערלתו היה וכו', ומשם כל הניחושים וכישופים, והם דינקי מזנבי שוליהון דכוכבייא, והוא אחורי הרחיים, "שפחה אשר אחר הרחיים" [שמות יא, ה], שהם ברקיע למטה משחקים ששם רחיים עומדים וכו' [חגיגה יב ע"ב], והם בערלה הנ"ל. ומי שמעביר הערלה ומקיים הברית הוא למעלה מן המזל, ולכן אין ניחוש וכישוף יכול לשלוט בו. וז"ש הקב"ה לאברהם (בראשית יז, א) "התהלך לפני והיה תמים", כמ"ש בפ' שופטים (דברים יח) "כי כל הגויים וכו' אל מעוננים וקוסמים ישמעו ואתה לא כן וכו' תמים תהיה עם ה' אלקיך" וכו'. וז"ש כאן אמר ר' יצחק כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו שנא' וכו' ואמר רב כל המנחש לו נחש וכו', שמי שמתדבק בסטרא דתמים שהוא ברית קודש הפנימי אין ניחוש שולט בו, ומי שמתדבק בניחוש שהוא הערלה נעשה משיך בערלתו וניחוש שולט בו.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

אין מזל לישראל
34

פירוש, מצד שם ישראל שהוא השם החביב, אין מזל להם, אבל מצד שם יעקב, ומכ"ש מצד הפרט של כל אחד ואחד, שאף ששם ישראל נקרא על כל יחיד ויחיד, אין היחוד כלל ישראל, ומצד הזה בודאי יש לו. אבל מ"מ מאחר שאין מזל להם מצד שם ישראל הוא לכלל ישראל, ובאותה מדרגה אין ישראל תחת המערכת כלל, לכך מועיל דבר זה קצת לכל יחיד ג"כ, שהרי הוא תוך הכלל שעליהם נקרא שם ישראל, ולכך שם ישראל שהוא לכלל ישראל מגין על האדם אף כנגד המזל, כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנו, א), כי מצד הזה דבקים ישראל במעלה העליונה שיש להם, מצד הזה יש ביטול למזל שלהם.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו
35

כמה גדול התמימות, ולכך אמרו בנדרים בפ' ארבעה נדרים (ל"ב, א') א"ר יצחק כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו שנא' עם חסיד תתחסד ועם גבר תמים תתמם, ר' אושעיא אמר כל המתמים עצמו השעה עומדת לו שנא' התהלך לפני והיה תמים וכתיב והיית לאב המון גוים, אמר ר' לוי כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נחש ביעקב והא באל"ף למ"ד כתיב אלא משום מדה כנגד מדה, תני אהבה בריה דר' זירא כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפי' מלאכי השרת אין יכולין לכנוס בה שנאמר כעת יאמר ליעקב וגו' ע"כ. ובודאי מה שאמר כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו הוא ג"כ טעם מדה כנגד מדה כמו שהוא ההפך כל המנחש לו נחש. וטעם שניהם הוא שאלו מיוחדים שיהיה הש"י נוהג עמהם מדה כנגד מדה הן לטוב הן לרע, וזה כי מצד שהוא תמים הוא עם הש"י כדכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך, ומאחר שהוא עם הש"י מצד שהוא תמים ג"כ הש"י הוא עמו, כפי שהוא עם הש"י כך הש"י הוא עמו, ולכך הש"י מתמים ג"כ עמו כאשר הוא תמים עם הש"י, וכך המנחש שהוא הפך המדה הזאת וכדכתיב בקרא לא ימצא בך מעביר וגו' מעונן ומנחש וגו' תמים תהיה עם ה' אלהיך, ואמרו בספרי (שופטים י"ח) אם אתה עושה האמור בענין אתה תמים ואם לאו אין אתה תמים, הרי לך כי המנחש הוא הפך התמים והוא יוצא מן התמימות לגמרי, ומפני שהוא יוצא מן התמימות ולפיכך אם מנחש לו נחש ג"כ, ועוד יתבאר.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התמימות, פרק א)

דבר זה ענין מופלג מאד, איך המתמים עצמו מלמטה כלומר שהוא תמים בכל דרכיו, ומצד הזה אשר אינו מתחכם, רק כפי אשר ברא ה' יתברך אותו הוא נוהג בתמימות, לכך גם ה' יתברך נוהג בתמימות ואין באים עליו פגעים שהאדם צריך לשמור מהם. וכל זה מפני, כי כאשר הוא תמים מלמטה הוא דבק בתמימות מלמעלה, כי התם הוא הולך ביושר, והיושר שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל ואין הפסק אליו כאשר התבאר במקום [אחר], כאשר מתמים לכך עצמו מלמטה מתמים עמו ג"כ מלמעלה. ולא כן כאשר הולך בעקום, כי דבר זה יש לו הפסק רק היושר אין לו הפסק. ואמר כל המנחש לו נחש, וזה הוא הפך המתמים עצמו, כי זה הולך בתמימות מבלי שהוא מתחכם ומערים על ענין העולם לומר כי זה ויגיע לי דבר זה, רק הולך בתמימות, וכך ה' יתברך הולך עמו בתמימות ואין פגעים באים עליו, וכן להפך אם הולך בנחשים ואינו הולך בתמימות לכך יש לו נחש שבאים עליו פגעים מן עליונים וצריך שיהיה נשמר מהם. והכל הוא כפי הנהגת האדם שאם הוא הולך בתמימות הוא נצל מן הפגעיםה רעים ומקריים רעים, וכאשר הולך אחר הניחוש אז מתחדשים עליו פגעים ומקריים זרים. כי התמים מתדבק להקב"ה, וזה מפני כי התמים אינו יוצא לשום צד במחשבתו לסור מן ה' יתברך, כי זהו ענין התמים והוא יתברך השוה (אל) [ומשה את] הכל ולכך כאשר מתמים עם הקב"ה הוא כמו דבוק השוה בשוה, וכאשר מתדבק השוה בשוה אין יוצא ממנו כלל והוא מתדבק עמו לגמרי, ולכך אמר כי ה' יתברך מתמים עמו והבן זה, ולכך כתיב (דברים י"ח) תמים תהיה עם ה' אלוקיך וגו'.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

על אמתת הרעיון הזה... כבר העמידו חותמם החכמים המפורסמים פרופיסור ליודויג ביוכנר, ד"ר קאלשאן, ד"ר שנאבל שהבאתי דבריהם גפן ט"ז ענף החכמה שריג י"ג [עמ' קיב-קיד], באמרם כי פתרון חידת אריכת שנות חיי היהודים יתר מכל עמי הארץ הוא ההסתפקות. בשביל ההסתפקות הזאת "מזיקין בדילין מהם", המזיקים הטבועים הבאים ע"י ההשתמשות בתענוגי החיים יתר מן המדה בדילין מהם, בשביל קבלם עליהם עומ"ש, את התורה המגבלת אותם בחוקיה ובאזהרותיה, והיא חייהם ואורך ימיהם...
ובזה נסביר דברי ר' יצחק "כל המתמם את עצמו הקב"ה מתמם עמו" - כל העושה מעשיו לשם שמים שעי"ז נקרא תמים, "הקב"ה מתמם עמו", כי העשייה לשם שמים מביאה את האדם לשמירת המדה, להסתפקות, וכבר נתן ד' בטבע האדם שעי"ז יהיה גופו תמים ושלם.

(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה, גפן יט, שריג ו)

כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו וכו' כל המתמים עצמו שעה עומדת לו
35-38

המתמים עצמו הוא עם ה' יתברך כדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלקיך" וגו', וכל זה מפני שאין לתמים רק מה שנתן ה' יתברך אליו ואינו מתחכם מדעתו, ואדם כמו זה אינו ברשות עצמו רק הוא עם ה' יתברך, וכדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלקיך", שכאשר תהיה תמים אין אתה מתחכם בתחבולות שלך שהם מעצמך, כי כאשר הוא משכיל השכל הוא מן ה' יתברך, אבל הערמה והתחבולה הוא לאדם מצד עצמו, ובשביל כך אינו עם ה' יתברך... ומפני כך אמרו כי סופו של תמים שיהיה עומד לו השעה להיות מתרומם מעלה מעלה מצד תמימותו, שזהו מתעלה להיות עם ה' יתברך... ולא כן מדת האהבה, אף שמדת האהבה ג"כ דבקות בו יתברך מצד האהבה, דהאהבה מצד השכל בלבד, אבל האדם שהוא תמים הוא מצד עצמו, כי התמים אינו פועל בשכלו, וכאילו האדם מצד עצמו אל ה' יתברך, וכמו שאמר "תמים תהיה עם ה' אלקיך". ולפיכך התמימות ראוי למעלה זאת שתהיה עומדת לו השעה ולהיות מתרומם מעלה מעלה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התמימות, פרק א = חידושי אגדות מהר"ל כאן)

כל המתמים עצמו שעה עומדת לו שנא' התהלך לפני והיה תמים וכתיב והיית לאב המון גוים
37-39

כאן מרומז סוד עצום בסוד הגלגול, והוא מ"ש בתיקונים (דף קטז ע"א): זכאה איהו מאן דקיימא ליה שעתא גלגול דכולהו דא י' וכו', וכולא אתרמיזי בצדיק דביה גלגול יסוד תמן יוד דאתגלגל ביה ונח ביה מכל גלגולין דאתגלגל, ובגין דא "ויכל אלקים" וכו'. וכתב רבינו בפירושו שם דיסוד הוא שבת "וינח" וכו', וביסוד כלילין כל נר"ן: ד' דיסוד הוא הנפש דלית לה מגרמה כלום, ס"ו הוא הרוח, יוד הוא נשמתא, וכד מאיר בו הנשמה אז לא יצטרך לבוא בגלגול. וע"ש (דף קטו ע"ב): "והארץ לעולם עומדת", דא שכינתא דאיהי עומדת ליה ואיהי שעתא דקיימא ליה וכו', ולית לכל בר נש קיימא שעתא דהא אית בר נש צדיק דלא קיימא ליה שעתא. ובפי' רבינו שם, דמי שהוא מתגלגל קשה לו לזכות לבת זוגו שהוא הרוח שמתגלגל קשה לו למצוא הנפש שהוא בשרשו, והוא נקרא שעתא, שהנפש יוצא לפי הזמן של ו' אלפים שנים שהוא הגוף לכל הנפשות, והרוח יוצא לפי העולם, והם לפי האברים שבגוף, ואם הרוח יוצא בשעה המכוונת לו אז הוא צדיק וטוב לו, דשעתא קיימא ליה... ונמצא שמי שאינו הולך בגלגול זוכה לבת זוגו, ואז שעה עומדת לו. וכל זמן שאין נשלמים כל הנר"ן באדם, אינו שלם, שלא נשלם לו כל דרגין שלו, וכשיש לו נר"ן ותיקנם בשלימות אז נקרא תמים ואז אינו צריך לבוא בגלגולא.
וז"ש כאן כל המתמים עצמו אז שעה עומדת לו, דמתיילד בשעתא דהוא דיליה, ואז הוא צדיק וטוב לו, והוא זוכה בשלימות יו"ד דברית, יו"ד דיסוד. וז"ס מה שאמר הקב"ה לאברהם התהלך לפני והיה תמים, כמ"ש רבינו בליקוטים שהוא סוד ה' שנתוסף לו, וגם נקודת קמץ שהם י"ו, הרי הם ג' אתוון יה"ו שהם חב"ד, שבתחילה היה בסוד נצח, הוד, יסוד, מלכות, והיה טפל לשרה, ולכן לא היה ראוי להוליד כמ"ש (יבמות סג ע"א): נחות דרגא וסב אתתא. ואח"כ זכה גם לחסד, גבורה, תפארת, דמתנהרין מחב"ד יעו"ש. ולכן היה בגדר צדיק וטוב לו. וז"ש וכתיב והיית לאב המון גויים, שהיה ראוי להוליד ג"כ.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נחש ביעקב והא בלמ"ד אל"ף כתיב
39-40

...המבואר בזהר פרשה וארא כי החרטומים והמכשפים במצרים עשו כשפים שונים למנוע יציאת ישראל ממצרים אך לא הועילו. וזהו שאמר כאן "א-ל מוציאם ממצרים", ולא הועיל כל ניחוש וכל קסם לעכבם יען "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", וכל אלה הם מהם והלאה, כי הם מכחישים את אלה והם תמימים עם ה', ועל כן לא היו יכולים המכשפים והקוסמים לפגוע בעניניהם... ועפ"י זה אפשר לבאר מה שאמרו בנדרים "כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נחש ביעקב", ופירש הר"ן הכונה על דרך שאמרו... מאן דקפיד קפדינן בהדיה ומאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, כלומר מאן דחושש לנחושים אפשר שיפגעו בו הניחושים, ומאן דלא קפיד, שאינו מחשבם לממשות לא יפגעו בו. וצריך באור למוד זה מן "כי לא נחש ביעקב", שכל המנחש לו נחש. ואפשר לומר כי לפי שבארנו, דלכן לא נתמלא הניחוש של חרטומי מצרים בענין עיכוב ישראל שם, מפני "כי לא נחש ביעקב", כלומר מפני שמכחישים ומבטלים כל עניני ניחושים, ומתבאר דאילו היו מודים בזה היה באמת ניחוש החרטומים פוגע בהם. ומסמיך זה על הלשון "כי לא נחש" בחלוף לו, בוא"ו, עפ"י הגמרא דסוטה לא ע"א דכל "לא" באל"ף משמע גם כמו לו בוא"ו.

(רבי ברוך אפשטיין, תוספת ברכה, במדבר פכ"ג פסוק כב)

והא בלמ"ד אל"ף כתיב
40

יעוין סוטה כז, ב: בו ביום דרש כו' "אם יקטלני לו איחל", ועדיין הדבר שקול, לו אני מצפה או איני מצפה כו'. ובפיהמ"ש להרמב"ם שם: לו, אפילו שהוא כתוב באל"ף הנה הוא מורה לפעמים על הן, ואפילו שהוא כתוב בוא"ו הרי הוא מורה על הלאו לפעמים כו'. ועי' קדושין יח, ב, בתוד"ה ר"א סבר כו': דכתיב אשר לא יעדה וקרינן לו בוא"ו כו'. ובמס' סופרים פ"ו ה"ה: שלשה לא כותבים בלמ"ד אל"ף וקוראים בלמ"ד וא"ו, ואלו הן: אשר לא כרעים גו', אשר לא חומה, אשר לא יעדה. ועי' תוס' ערכין לב סע"א ד"ה אשר לו יעדה, ובתוס' חולין סה, א, ד"ה אע"פ שאין לו עכשיו וכו'. וראה מכות י ע"א: מי אוהב בהמון לא תבואה, למי נאה ללמד בהמון מי שכל תבואה שלו. ויעוין בבראשית רבה ס"פ סד: "ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים", אין אנו יודעים אם מצאו מים אם לא מצאו, מן מה דכתיב "וימצאו שם באר מים חיים", הוי שמצאו מים. ובהערות שם, דבתרגום השבעים תרגמו כאילו כתיב "לא מצאנו מים", לכן הוכרחו להביא ראיה שאינו כן הכא. ראה בס' המקרא והמסורה מחקר יז - חכמי התלמוד ותרגום השבעים.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפי' מלאכי השרת אין יכולין ליכנס בתוכה שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו'
41-42

ומה שאמר הכתוב כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כי יעקב חלקו התמימות, כמו שאמר הכתוב "ויעקב איש תם" [בראשית כה, כז], וכבר התבאר כי מפני מדה זאת זכה יעקב כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד, כמו שאמרו (חולין צא): צורת תם חקוקה בכסא הכבוד. כיון שאמר צורת תם חקוקה בכסא הכבוד מוכח כי מצד התמימות זכה לזה. ובמחיצה זאת אין המלאכים יכולים לכנוס, כי המלאכים סובבים את הכסא ואין חשוב מדרגה שהם תחת הכסא, אבל מעלתו של יעקב מגיע עד עצם הכסא... וזה שאמר כאן כל שאינו מנחש והוא תמים, הוא אל ה' יתברך, כדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלקיך", והוא בפנים לגמרי והמלאך מבחוץ עד שהמלאכים אומרים "מה פעל א-ל", כי הוא בפנים והמלאכים בחוץ, שהרי צורת יעקב שהיה תם חקוקה בכסא הכבוד ואין דבר יותר מבפנים מן זה, וכל זה מפני כי לא נחש ביעקב וקסם בישראל רק הם תמימים, ומצד שהם תמימים יש להם מדרגה זאת.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התמימות, פרק א = חידושי אגדות מהר"ל כאן)

כמ"ש בזוהר פ' בלק (דף ריא ע"א): תנא, תרין דרגין אנון, כד"א נחש וקסם, לקבליהון עמל ואון וכו', אמר ודאי "לא הביט און וכו' כי לא נחש" וכו', ולא עוד אלא דכל חילין דלעילא וכל משיריין כולהו לא ידעי ולא מסתכלי בנימוסי דמלכא עילאה עד דשאלי להני תרי יעקב וישראל, ומאי אמרי "מאי פעל א-ל" וכו'. והענין, כי און הוא במחשבה, כמ"ש (תהלים לו, ה) "און יחשוב על משכבו" וכו', ועמל במעשה כמ"ש רבינו בפירושו לפ' בלק. וכן נחש וקסם, נחש בדיבור וקסם במעשה. וזה היה כוחו של בלק ובלעם, שבלק בעובדא ובלעם במילולא, כמ"ש בזוהר שם. וכלל עבודת ישראל הוא מתחלק למעשה ולדיבור, וכן והיפוכא בעבירה הוא ג"כ בדיבור ובמעשה, וע"י פגם המעשה ניתן שליטה לקסם וע"י הדיבור לנחש. ויעקב וישראל הם ב' דרגין דוכרא ונוקבא, שבדכורא דיבור בתורה בדכורא ומעשה בנוקבא במצוות. וע"ז אמר שב' דרגין אלו כל אחד נשלם בב' אלו בדיבור ובמעשה כידוע. וכן בישראל, אותם שמדרגתם גדולה, והם ת"ח שעוסקים בתורה בדיבור, נקראים ישראל, לא פגמו ג"כ ולא חסרו מעשה המצוות בפועל. ויעקב שהם העוסקים במצות ג"כ לא חסרו לפי יכולתם בדיבור בתפילה ובקדושת הפה. וז"ש (במדבר כג, כא) "לא הביט און ביעקב", פגם הדיבור ומחשבה, "ולא ראה עמל" שהוא פגם המעשה "בישראל", ולכן לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, שלא שלט הנחש בפגם הדיבור ביעקב ולא קסם פגם המעשה בישראל. וז"ש "ה' אלקיו עמו", דרגא דדכורא, "ותרועת מלך בו", דרגא דנוקבא, וכל אחד כולל דוכרא ונוקבא כידוע, שכמו כן הם לאה ורחל... וז"ש "ה' אלקיו" שהם דוכרא ונוקבא שבדכורא, "ותרועת מלך" הם דוכרא ונוקבא שבנוקבא, כידוע שתרועה הוא ת"ת דכורא ומלך נוקבא. והנה ידוע שמלאכים הם נבראים ע"י דיבור, שהוא זיווגא דנשיקין רוחני, וישראל מזיווגא דגופא למטה וגם מזיווג נשיקין, ולכן מדרגתם יותר גדול ממלאכי השרת, שהם מזיווגא דנשיקין לבד, שלכן אין בהם מעשה המצוות בפועל רק דיבורא בשיר שלהם. ומצד זה עולים ישראל למעלה ממדרגתם ע"י המעשה בבחי' החפשית שאין זה במלאכים. והוא מ"ש (במדבר כג, כג) "כעת יאמר ליעקב ולישראל", שהם שלמים בב' דרגין אלו, "מה פעל א-ל", דמלאכי השרת אין להם כח המעשה שהוא הפעולה, ולכן הם לפנים ממחיצת מלאכי השרת, שגם קדושת הדיבור יש בהם, שמצד זה לא נחש וכו'. וז"ש כל שאינו מנחש וכו', ר"ל שאין סטרא דנחש שלטא ביה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)

מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בת"ח

נקדים מה שאמר הרב 'עמודיה שבעה': שטעם משה רבינו ע"ה שסירב בשליחות, מפני שרצה שתהיה הגאולה על ידו יתברך, משום שכל גאולה שהיא על ידי בשר ודם - אחריה שעבוד. עיין שם. אמנם זהו שאומרים: אם נשלם הזמן, הדין עם משה רבינו ע"ה, שיגאלם הקב"ה בעצמו, כדי שלא יהיה אחריה שעבוד, כיוון שלא נשאר עליהם שום אחריות. אבל אם לא נשלם הזמן, אם כן אי אפשר להיגאל על ידי הקב"ה. ואם כן יש לומר שבזה פלוגים הקב"ה ומשה רבינו. שהקב"ה סבר כרבי עקיבא שדרש 'את' [קידושין נז ע"א]. וממילא חייבים ישראל בקושי השעבוד, מפני שעשה אברהם אבינו אנגריה בתלמידי חכמים. ואם כן לא יועיל להם קושי השעבוד להשלים המניין, וכיוון שלא נשלם הזמן, אי אפשר להיגאל על ידו יתברך. אבל משה רבינו ע"ה ס"ל כשמעון העמסוני ושעמו שלא דרש 'את', ואינם חייבים בקושי השעבוד, שאין עליהם שום עונש במה שעשה אברהם אבינו ע"ה אנגריה בתלמידי חכמים. וממילא קושי השעבוד הועיל להם להשלים המניין, וצריך שיגאלם הקב"ה בכבודו ובעצמו, כדי שתהיה גאולה שלמה. וזה שאמרו: 'שלח נא ביד תשלח' - ביד עקיבא בן יוסף.

(רבי יעקב הרופא, שמן הטוב, דרוש ליציאת מצרים, סימן ב, דף קסא ע"א [משוכתב באתר "החכם היומי"])

מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים וכו' מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנא' במה אדע
43-44

נשאלתי, לפי מ"ש האר"י טעם רד"ו שנים נגד עשר לבושי אהי"ה, שהוא תיקון קרי שפגמו בדעת שבו חו"ג, א"כ למה נגזר ועבדום ד' מאות שנה, דסגי ברד"ו? ולי נראה להקשות עוד הא אמרינן בש"ס פ"ג דנדרים מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו... שנאמר תן לי הנפש וכו'... ולפי כתבי האר"י משמע עבור עונש קרי של אדה"ר? ונראה הא קשה עוד מה שהקשה הגאון מוהר"ש קאיידנויר, הא לפי מה שאמר התוס' בפ"ק (דשבת י ע"ב) ע"פ חשבון היה מלחמות סדום אחר "במה אדע", וקשה להרא"ש (נדרים לב.) דפ' כי חטא במה אדע נמשך אחר חטא מלחמת מלכים, יעו"ש?
לכן נראה לפי מה דאיתא בתיקונים, כי ג' אבות תקנו חטא אדה"ר מה שחטא בע"ז וג"ע וש"ד, שהוא סוד פגם בג' קווין, לפי מה ששמעתי בשם מורי, חטא ע"ז תיקן אברהם שהוא קו אמצעי, תיקן תפארת ישראל והושלך לכבשן האש, "פסילי אלהיהם תשרפון באש". יצחק תיקן שפיכות דמים, קו שמאל. יעקב תיקן גילוי עריות, שהוא קו ימין...
וזה כוונת הש"ס בשאלתו, מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו רד"ו שנה, שהוא ב' שאלות, אחד מפני מה נענש אברהם ר"ל שנפל בכבשן האש, וצ"ל עבור חטא ע"ז של אדה"ר. אם כן למה עוד נשתעבדו בניו, שהוא ג"כ עבור חטא אדה"ר, והראיה שהיה רד"ו שנים? ומשני מפני שאמר במה אדע, והענין דקשיא ליה במה שנאמר "צדיקים ירשו ארץ" [תהלים לז, כט], מי שתיקן פגם ברית שנקרא צדיק ירשו ארץ, וכל זמן שלא נתקן הדעת סוד חו"ג בתיקון קרי של אדה"ר, איך ירשו ארץ? והנה אברהם תיקן שם מ"ה כנ"ל, יצחק שתיקן שם ס"ג קו שמאל, יעקב שם ע"ב גי' קץ עם י' אותיות השם עצמו... ולתקן ג' קווין חג"ת, ועדיין נשאר לתקן עון קרי סוד הדעת. וז"ש במה אדע כי אירשנה, והשיבו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום ת' שנה", ר"ל לתשלום ת' שנה, כי נגד ג' קווין תיקן אברהם יצחק יעקב גי' "ק"ץ שם לחושך", ונשאר רד"ו לתיקון קרי ושל חו"ג שבדעת, ואז "צדיקים ירשו ארץ".

(תולדות יעקב יוסף, סוף פרשת שלח)

לא ח"ו רפיון אמונתו של אברהם המאמין הגדול... הביא אותו לשאול את השאלה הזו, כי אם רפיון אמונתו של אברהם בו בעצמו ובבניו אחריו גרם לכך, כדברי חז"ל: אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, שמא ישראל חוטאין לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור ההפלגה... (תענית כז)... והעונש שהגיע לאברהם על שאלה זו איננו עונש כמו שאנו מבינים אותו באופן רגיל. זה היה תשלום, גמול מדה כנגד מדה. אברתם התחקה לדעת את הזכות שבשבילה יגיעו בני ישראל לרשת את הארץ, ולא רצה שיירשוה בחסד. על זה השיב לו אלקים שישתעבדו בניו ויעברו בכור העוני ויסבלו צרות ויסורים רבים. הסבל הנורא הזה יטהרם ויעלם מעלה מעלה למדרגת הנבואה, ויהיו ראויים לרשת את ארץ הנבואה.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פ' לך לך, עמ' מח)

[מדוע נזכר בשאלה מנין השנים? כי בעצם גלות מצרים לא היתה עונש, אלא עי"ז נתפרסם שם ה', והשאלה היא רק שהיה די במאתיים שנה גלות ומאתיים שנה עבדות כדי לקיים את "גר יהיה זרעך וכו' ועבדום וכו' 400 שנה", ורק על עשר השנים הנוספות יש שאלה. ובגללן נענשו מצרים עשר מכות].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף יד ע"ב - לטקסט)

[אברהם אבינו שאל איך יגיע ישראל למצב של אחדות ולשמוע לגדולים בעודם עם זוהמת הנחש? וה' ענה שגלות מצרים תזקק את זוהמת הנחש, ותשריש בהם אמונת ה', וכתוצאה מזה תהיה ביניהם אחדות, כי בני דת אחת קשורים זה לזה ואוהבים זה את זה. וצריך לקרוא את הפסוק (בראשית פרק טו פסוק יג) "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" כך: אם יהיו בבחינת "זרעך", לשון יחיד, עם אחדות, תספיק להם הגרות ארבע מאות שנה, כי זה יראה שאמונתם בה' היא חזקה, ואילו אם יהיה ביניהם פירוד לבבות, היינו "ועבדום ועינו אותם" לשון רבים, יצטרכו גם עבדות ועינוי לזקקם להביא לאמונה בה'. וכך היה, שהוצרכו עבדות. וכיון שישראל הביאו על עצמם את העבדות, וזה לא גזירה מוכרחת מה', אנחנו חייבים להודות לה' על שהוציאנו משם.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מו ע"א-ע"ב, מז ע"ג) לטקסט

מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים וכו' מפני שעשה אנגרייא בת"ח וכו' מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנא' במה אדע וכו' שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה
43-45

יש לפרש שדעת רז"ל כי ה' יתברך הביא את זרע אברהם בגלות מפני שלא היה אברהם מתחזק כל כך באמונה, לכך הביא ה' יתברך זרעו בגלות, כדי שיקנו האמונה וידעו כח מעשיו שהוא עושה לאוהביו וגבורותיו אשר עשה לאויביו, כמו שעשה למצרים מן מכות הגדולות והנוראות והטובה שעשה לאוהביו, וכמו שמשמע מן הכתוב שכל אשר היה עושה [היה] שידעו שמו וגבורתו תמיד. ולפיכך סובר ר' אבהו שנראה באברהם שלא היה בוטח בה' לגמרי שהרי עשה אנגריא בתלמידי חכמים ולקחם למלחמה מיראתו. ואילו לקח הראוי למלחמה אין זה חטא, שאין סומכין על הנס, אבל [מה ש]לקח תלמידי חכמים מורה שהיה ירא, והיה לו לבטוח בו יתברך ולא ליקח למלחמה אשר אין ראוי ליקח, ולפיכך נשתעבדו בניו ארבע מאות שנה, שיראו גבורותיו אשר עשה ובזה יקנו אמונה שלמה.
ושמואל סובר דאין לומר שהיה אברהם ח"ו אינו בוטח בו יתברך שהוא מציל את אוהביו, שזה רחוק לומר, אבל החטא שאמר במה אדע, ואין זה מיעוט בטחון כ"כ דבר זה לתת לו הארץ שהוא מתנה, שמא לא יזכה, ולפיכך שאל אות, אבל בטחון להציל את אוהביו אין ספק שהיה בוטח בו יתברך. ולפיכך היה זרעו בגלות ארבע מאות שנה שיקנו האמונה שלמה, כדכתיב (שמות יד) "ויאמינו בה'" וגו'.
ור' יוחנן סובר דגם זה, בראש המאמינים שהוא אברהם ששאל אות, לא יתכן לומר, רק שלא הכניס גרים תחת כנפי השכינה, וזה היה כבוד לה' יתברך שגרים באים להתגייר ולהאמין בו יתברך, והוא לא עשה דבר זה, וזה כמו שמתעצל שיקנו הבריות אמונה בו יתברך ולא הקפיד על אמונה בו, וה' יתברך רוצה שיהיה שמו יתברך נודע בכל העולם ויאמינו בו, ולפיכך נשתעבדו בניו ארבע מאות שנה ואחר כך יצאו בניסים ובנפלאות עד שגרים הרבה באים להתגייר ולהאמין בו, כדכתיב (שם יח) "וישמע יתרו" וגו' וכן ברחב הזונה...
הרי שלשה דברים אלו כולם הם מגיעות אל האמונה, לדעת ר' אבהו שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, וזה יורה על אמונה בלתי שלמה, שאין ה' יתברך מציל אוהביו. ולדעת שמואל היה החטא ג"כ באמונה, רק שאין כל כך גדול לומר שלא יציל אוהביו, רק החטא באמונה בנתינת הארץ ומתנה גדולה כזאת היה מסופק בה. ולדעת ר' יוחנן ג"כ החטא באמונה, אלא שאין לומר שיהיה ח"ו לאברהם חטא באמונה שלא היה מאמין, אבל החטא שלא היה מתחזק וזריז באמונת ה' יתברך להביא בריות תחת כנפי השכינה שיאמינו בו, וזה חסרון באמונה במה שאינו מחזק האמונה כמו שראוי, אבל מאמין היה. כך יש לפרש דעת חכמים.
אבל עיקר פירוש זה הוא דבר נעלם, מה שנתנו סיבה לעונש זרע אברהם הוא סיבה שכלית, שראוי לפי ציור השכלי שיהיה זרע אברהם בגלות. ודע כי ראוי שיהיה העונש נמשך אל זרעו של אברהם בשביל אברהם, כי חסרון השורש של אילן יתגלה בענפים יותר ממה שנראה בשורש עצמו, ואין החטאים שווים, כי החטא אשר הוא במקרה לאדם אינו שקול כמו החטא אשר הוא בעצם האדם... ולכך אל תתמה אם החטא שאמרו חכמים בעיניך קלה, כי החטא בשורש הוא חטא עצמו. וכאשר חז"ל ראו הגלות בבני אברהם, ידעו כי אי אפשר זה רק מחסרון שיש בשורש שהוא אברהם, ומן החטא הזה נמשך דבר זה הוא הגלות, יהיה החטא קטון או גדול. וכאשר בחנו את הראש אבן פינה עמדו על זה כי היה בו דבר חסרון.
וזה כי היה אברהם ראש אבן פינה ויסוד הכל, והוא נקרא אחד, שנאמר (ישעיהו נא) "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו", וכל דבר שהוא אחד הוא חסר וצריך השלמה, ואין האחדות כי אם להקב"ה שהוא יחיד ואליו השלמות בלי חסרון, אבל כל שאר אחד יש בו חסרון שאינו שלם וצריך להשלים אותו... ולכך אברהם שהיה התחלה וראש אל הכל, דבר זה נחשב לאברהם יותר מן הראוי עד שהיה לו מדה הראשית יותר מדאי, ולא היה לאברהם גם כן מעלת השני שהוא יצחק, ומעלת השלישי שהוא יעקב כיון שהיה ראש האבות.
וזה שאמר שעשה אנגריא בת"ח, פירוש שהיה נוטה ענין אברהם אל הראש עד שהיה רוצה להיות ראש ומושל על ת"ח להיות מושל עליהם לעשות אנגריא בהם, והנה נמשך לאברהם דבר זה מצד מדתו שהיה ראש וראשון, והיה על זה עונש גדול כאשר אמרנו, כי החטא שהוא בעצם אף שהחטא קטון, יותר נחשב, מפני שהוא מורה על חסרון דבר בעצמו, ודבר זה נתגלה בענפים הרבה. וטעם שמואל שהפריז על המדה לומר במה אדע, זהו שלא היה אל אברהם מעלת השני שהוא יצחק, מפני כי אברהם היה הראש כאשר אמרנו למעלה, ומעלת השני שהוא יצחק מדתו מדת הדין, אבל אברהם מפני שהיה נוטה מן מדת הדין לכך הפריז על מדותיו של הקב"ה לומר במה אדע, ובזה יצא מן הדין בדבר מה. ורבי יוחנן אמר שלא הכניסן תחת כנפי השכינה, הוא שלא היה בו מעלת השלישי שהוא יעקב שהוא כולו אל ה' יתברך כמו שהיה זרע יעקב כולם תחת כנפי השכינה... יש לך לדעת שאם היה התחלה שהוא אברהם מסולק מן החסרון בפרט מצד מה שהוא ראש והתחלה, לא היו בניו בשעבוד, אבל השורש כאשר הוא חסר במה שהוא ראש והתחלה נמצא החטא בענפים שאינם בשלמות, ולכך היו ישראל בשעבוד והיה גובר עליהם כח האומות, למר היה החסרון מצד מדת אברהם שעשה אנגריא באותם אשר בהם החכמה, למר היה חסרון מצד מדת יעקב שלא הכניס הגרים תחת כנפי השכינה...
ועוד יש לך לדעת כי ראוי הוא שיהיה שכל נבדל מן הגשמי ואין ראוי שיהיה כאן התנגדות מן השכל, וכאשר אברהם אבינו עשה אנגריא בת"ח שיהיה לוחמים עם הד' מלכים, אין ראוי לפי הסדר, ולפיכך היה התנגדות ג"כ מן המצרים אל בניו, אף כי לפי הראוי ראוי שיהיה לבניו מדרגת השכל כאשר יש להם מעלה נבדלת, כיון שעשה אנגריא שיהיה מתנגדים ויהיו לוחמים עם הד' מלכים, היה לבניו ג"כ דבר זה שהיו המצרים משעבדים בבניו. ובאמת כי דבר זה, מה שעשה אנגריא בת"ח, היה מה שהוא בלבד ואין זה דבר של שלמות, ואל"כ לא היה צריך לכל זה, לכך היה צריך לעשות אנגריא בת"ח, ואם לא היה זה לא היה צריך לעשות אנגריא, רק היה מושל עליהם בלא אנגריא, עכשיו היה צריך לעשות אנגריא בהם והיה עושה האנגריא עם ת"ח, ולפיכך גם המצרים היו מתנגדים לבניו. ומי שאמר שהפריז על מדותיו של הקב"ה, ר"ל יש דבר כנגד מדת ה' יתברך שאין ה' יתברך רואה בכח ובחמס שעשו המצרים לישראל, ומפני שהפריז הוא על מדת ה' יתברך היה ג"כ ה' יתברך מפריז על המדה שלא עשה נקמה בשונאיהם אשר שעבדו בהם. ומי שאמר שלא הכניס גרים תחת כנפי השכינה, וכמו שעשה, כך לא לקח ה' יתברך בניו תחת כנפיו להציל אותם ממצרים... וכל אלו דברים הכל הוא בשביל שהיה אברהם יחידי לכך היה חסר השלמה בדבר מה.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

נראה שהם כוונו לג' מיני שעבוד שנאמר בקרא "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, ועינו אותם". והשני קשה מן הראשון, והג' קשה מכולן. וזה שאמר[ו] ז"ל "כי גר יהיה זרעך" כו' מפני שהפריז על המדה ואמר במה אדע, לכן נענשו להיות גרים בארץ לא להם. "ועבדום", מפני שעשה אנגריא ועבודה בתלמידי חכמים. "ועינו אותם" מפני שהפריש בני אדם מתחת כנפי השכינה, על כן נענשו בעינוי נפש... ונ"ל דרבי אלעזר ורבי יוחנן דרשי סמוכין, שנאמר "אחר הדברים האלה היה דבר ה'" כו', היינו אחר עשייתו אנגריא והפרשת בני אדם מתחת כנפי השכינה האמור לעיל שבשביל זה נגזר העבודה והעינוי, וזה שנאמר "אל תירא אברם", כי הצדיקים מרגישים בנפשם אם יבוא לידם איזה חטא אפילו כחוט השערה, ומפני זה נתיירא אבינו ע"ה. אך באמת כל מעשיו לשם שמים הוא, על כן הבטיחו ה' "ויאמר לו אל תירא" מפני העבודה והעינוי, כי "אנכי מגן לך" ולא ישלטו בהם בעבודתם, "שכרך הרבה מאד" הוא בשביל העינוי כמו שנאמר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ולעומת קושי השעבוד וגדלו כן היה השכר גדול.

(קרן אורה כאן)

מפני שעשה אנגריא בת"ח
43

והמתבאר ממאמר זה שאברהם שלא כשורה עבד, שלא היה לו להוציא את תלמידיו חניכיו למלחמה. ודיבורים אלו עומדים לכאורה בסתירה למאמר אחר של חכמים בעניין: "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם" - אמר הקב"ה, אביהם פעל עמי בחצי הלילה, אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה. ואימתי, במצרים, שנאמר (שמות יב, כט) 'ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים'" (בר"ר מג, ג). כאן מוגדר מעשהו זה של אברהם בפי חכמים "אביכם פעל עמי! ונתבאר כאן עוד שפעולתו זו סללה את דרך הגאולה לבניו במצרים. ועל כרחנו לומר שסגולה עמוקה זו שפעל אברהם במלחמתו עם המלכים והצלת בן אחיו - סגולה שהניחה תשתית לגאולת מצרים - היה בכוחו לפעול אותה עצמה באמצעות עסק התורה...
היציאה ממצרים אין משמעה רק הפרדה פיסית והוצאת גופי בני ישראל מתחת עול נגישות מצרים. כאן חפונה הפרדה מעמיקה בהרבה - גאולת 'ניצוצות הקדושה' שגלו ונשבו בכבלי המסגר המצרי, הוצאתם מבור השבי ורתימתם לעבודת ה'... תכלית קיומו של לוט והצלתו מסדום היתה כדי להוציא ממנו שתי פרידות טובות שבו, שמהן עתידה לצמוח מלכות ישראל... שלא יכלה מלכות ישראל לנבוט אלא דוקא מירכי לוט הנמלט מסדום. שמלכות ישראל נצרכה לא רק לסגולה הצפונה עם לוט אלא גם ל'ניצוצות' החפונים ובאים עמו מסדום... להאמור, שבייתו של לוט בידי ארבעת המלכים היתה למעשה שעה של שבייה לכוחות הקדושה שרקמו את התהוותה של מלכות בית דוד, והיחלצותו של אברהם עם חניכי ביתו להצלתו אינו רק גילוי של נאמנות משפחתית. כאן נחלץ אברהם לחלץ את הכוחות הגנוזים אצל לוט ולכבוש את דרכה של הגאולה העתידה...
והרינו זכין ממילא ל'מידה כנגד מידה' שבתשלום שכרו של אברהם - "אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה, ואימתי? במצרים". כי כאן, במלחמת המלכים, הכין אברהם את כלי העבודה המשמשים בפקידה זו של 'שאיבת ניצוצות', כלים שיהיו נחוצים לבניו בצאתן מן הגלויות העתידות לשם העלאת כוחות הקדושה הספונים במסגר שבי האומות. נמצא, שמעשהו זה של אברהם סלל את הדרך לכל הגאולות העתידות לבוא לכנסת ישראל לדורותיה.
ומשבררנו כיצד ובמה פעל אברהם להאיר חשכת חצאי הלילה - בידינו להתוות את הקו הלאה ולהאיר היאך חפונה הגהת הארה זו בבית הגנזים של תלמודה של תורה. ויסודן של דברים חפון בלשונו של האור החיים הקדוש (שמות יט, ה): "כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם, ואין מציאות להם להתברר, זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה בכל מקום שהם כו'. וזהו טעם פיזור ישראל בארבע רוחות העולם לחזר אחר הסגולה, שהיא אבידתם"...
אברהם הן היה עוסק אותה שעה בהעלאת ה'רכוש גדול' שהיה טמון עם לוט, בהנבטת ושמירת אותן 'שתי פרדות טובות' העתידות לצאת ממנו, כוחות שהיו ישראל זקוקים להם לשם בניין בית המלכות. ובעובדין הללו הכין אברהם לבניו גם כן את כלי העבודה שבהם ישכילו להעלות את ה'רכוש גדול' שנטמע בערוות מצרים. ולשם כך עשה אנגרייא בתלמידי חכמים. ולפי מה שנתבאר הרי יש בכוח תלמוד התורה עצמו, כשהוא נעשה בגבורה, הכוח "לשאוב את ה'ניצוצות קדושות' בכל מקום שהם", ללא צורך בגלייה ובשיעבוד מלכויות. והתביעה שנתעוררה על אברהם אותה שעה היא שלא השכיל להפעיל את כח התורה שב'חניכיו ילידי ביתו' כדי לשאוב את הקדושה השבויה, שאילו היה מעורר ומגביר את כח התורה הנטוע בתוך ביתו, היתה נחסכת ממנו טרדת המלחמה. ומשעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, חלש כחו ותש כוחה של תורה דיליה, ונצרך מעתה למעשה של מלחמה כדי לשאוב את הקדושה מבור שבייה בכח הזרוע.
ולהאמור אנו למדים ממילא מהי ה'מידה כנגד מידה' שנענש בה אברהם. כי הכרח הירידה לתוך ערוות מצרים היא פועל יוצא ותוצאה מוכרחת ממה שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים. כח התורה שתש, אילץ מעתה את בניו לצעוד לאורך התוואי העקלקל שבירידה לטומאת מצרים, על מנת להיגאל ולגאול את הקדושה, דבר שהיה נחסך מהם אילו השכיל אברהם להגביר חיליו לתורה.

(רבי חיים גולדוויכט, אסופת מערכות, פרשת לך לך, עמ' קסג-קע)

[עי' גם לקט ביאורי אגדות סוטה י ע"א בשם אגרות ראיה]

מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה
44

חז"ל אמרו בעבור שאמר אברם במה אדע נענש ב"ידוע תדע" [בראשית טו, יג]. והשכל ימאן לקבל דרוש זה, שיסבלו בניו עונש גדול כזה בעבור האות ששאל אברם, ואברם עצמו לא קיבל שום עונש, ושיני בניו תקהינה? על כן לבי אומר וגומר שגלות מצרים היו לו סיבות אחרות... אך שבעל מדרש זה קשה לו, יהיה הטעם אל הגלות מה שיהיה, למה זה הגיד הקב"ה בשורה רעה זו לאברם לצערו בחינם? על זה אמר שבעוון במה אדע, שרצה לידע דבר שלא היה בו צורך לידע, כי מה לו לבקש אות על דבר ה', על כן נענש ב"ידוע תדע", שהודיעו הקב"ה דבר לצערו, וזה גם כן מדה כנגד מדה.

(כלי יקר, בראשית פרק טו פסוק ח)

[לפי זה יש לפרש "וירד מצרימה אנוס ע"פ הדיבור" - ירדו למצרים בגלל דיבורו של אברהם. יז ע"א: אבל אם רק היה כעונש על זה, היה ה' נותן בלב פרעה לתת לישראל לצאת בתום הזמן, ומה שנתן מכות היה להודיע חיבת אברהם אבינו, שהפוגע בזרעו נענש.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף יב ע"ג, יז ע"א) לטקסט

הפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה
45

ואילו הבאים להתגייר בתקופות גאות - "בימי דוד ושלמה", "בימי מרדכי ואסתר" "בימות המשיח", הנה לדעת רבי נחמיה הם פשוט "אינם גרים" (יבמות כד ע"ב)! ואם גם לא נתקבלה דעתו, והוחלט שלא לדחותם, שלא "להפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה" [ועיין סנהדרין צט ע"ב, דלא איבעי להו לרחקה, ובהגהות הריעב"ץ שם), ולכן "מקבלין וצריכין קירוב פנים" (ירושלמי קידושין ד, א), הרי אין גם לבטל את החששות המלוות את המעשה הבלתי שלם.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, ישראל ומדינתו, עמ' 404)

וירק את חניכיו וכו' שהוריקן בתורה
46

"וירק את חניכיו" - בנדרים דף ל"ב איכא למ"ד שהוריקן בד"ת. והוא פלא, מה זה שעה לד"ת? אבל הענין הוא כמש"כ לעיל יב, יז, דזכות התורה היא חרב ש"י, ובזה הזכות הגין ה' ולחם בשביל אברם. ע"כ כל שהמלחמה כבדה, יש להעמיק יותר בהלכה ולשנן את החרב... וכך עשה אברם, הוריק את חניכיו בהלכה עמוקה עד שהיה קשה להם להבין והוריקו פניהם.

(העמק דבר, בראשית פרק יד פסוק יד)

וירק את חניכיו וכו' רב אמר שהוריקן בתורה ושמואל אמר שהוריקן בזהב
46

פירוש, שהיה לו החיזוק מכח התורה שניתנה מימינו של הקב"ה, שנאמר (דברים לב) "מימינו אש דת למו", ובזה היה עושה אברהם מלחמה, כי בכח ימין היה מעורר עליהם למלחמה. ולמ"ד שהוריקן בזהב, היתה המלחמה בכח שמאל, שמשם הגבורה למלחמה, כי העושר הוא בכח שמאל, ומשם מדת הדין לעשות מלחמה בגבורה נגד האויב, וזה שאמר שהוריקן בזהב.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

אליעזר כנגד כולם איכא דאמרי אליעזר הוא דחושבניה הכי הוי
47

דע כי לא מצאנו שהיה עבד [מיוחד] רק לאברהם בלבד, כמו שתמצא אצל אברהם שהיה רוכב על החמור מתנשא ומתרומם עליו, והחמור הוא חמור מיוחד, וכך היה לו עבד מיוחד הוא אליעזר, והיה העבד הזה מתיחס לאברהם שיהיה עבד לאברהם בפרט. שאברהם אב המון כולל כל האומות, כך אליעזר כולל כל עבדי אברהם ולא היה פרטי, והכל למעלת אברהם והתנשאות שלו. ומה שאמר וירק את חניכיו וגו' זהו אליעזר, ר"ל כי הכתוב מדבר מן אליעזר בלבד ולא זכר כלל מן שאר עבדים, ולא לקח עמו שאר עבדים רק שלא יהיה נראה כאילו סומך על הנס לעשות מלחמה עם המלכים והם שניים בלבד, הוא ואליעזר עבדו, אבל לא היה סומך רק על אליעזר שהוא ראוי לאברהם בלבד.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

ואברהם אבינו ע"ה ראש האומה הישראלית הוא שפתח דבר זה שלא להתייאש משום דבר, כשנשבה לוט וכבר נתייאשו כולם מלהציל, ועל כן אמר מלך סדום "והרכוש קח לך", דכבר נתייאש בידי המלכים וקנה אברהם אבינו ע"ה הרכוש אח"כ בשינוי רשות, ואברהם אבינו ע"ה אזר את עצמו עם שי"ח עבדים ילידי ביתו לרדוף אחר ד' מלכים. ובמס' נדרים מבואר דהוא בגימטריא אליעזר. ומשמעות השם מפורש בתוה"ק אצל משה רבינו ע"ה "ויצלני מחרב פרעה" [שמות יח, ד], שכבר היה חרב פרעה על צוארו וה' יתברך יכול לעזור גם אחר היאוש, שאין להתייאש משום דבר. וזה רמז בגימטריא שי"ח, מספר שי"ח בגימטריא יאוש עם הכולל, היינו שמספר זה הוא המוציא מידי יאוש, ומורה אשר ה' יתברך עוזר מכל דבר שאדם חושב להתייאש.

(רבי יהודה אריה פרלוב, קול יהודה, עמ' קסח)

בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו

גֵּר צֶדֶק, הָרִאשׁוֹן לְכָל נְדִיבִים. בֶּן שָׁלֹשׁ הִכִּירְךָ, יוֹשֵׁב כְּרוּבִים. דִּמּוּ לְהַפְרִידוֹ מִיִּרְאָתֶךָ, אוֹיְבִים חַיָּבִים. בְּעַצְמְךָ יָרַדְתָּ, וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר שְׁבִיבִים.

(סליחות ליום רביעי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה ע)

בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי חושבניה מאה ושבעין ותרין
47-48

עם היות אברהם אבינו מכיר את בוראו בעודו ערל בשר, שהוא ענין נפלא לא קדמהו אדם בעולם באותה מדרגה, אשר לשבח זה לדעתי כוונו חז"ל באמרם בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו (נדרים ל"ב ע"א), וסמכו אל הכתוב האומר עקב אשר שמע (בראשית כ"ו). וכבר אמרו במקום אחר בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו (ב"ר פ' ס"ד). אלא שכוונו בזה להמליץ ענין הערלה במיעוט השנים, לפי הכתוב האומר שלש שנים יהיה לכם ערלים (ויקרא י"ט), כי לפי ששלש שנים הוא זמן הערלה באילן, הפנו הגזרה לומר שזמן הערלה יהיה שלש שנים, כי האדם עץ השדה כדמותו וצלמו, כמו שיבא (שער כ"ח) ב"ה. ויהיה אומרו בן שלש שנים כאומרו בעודו ערל, והוא שבח ומעלה אצלו, כי על כן קראו אותו תחלה לגרים (ירושלים ביכורים פ"א ה"ד). והוא עצמו טעם אסור קריאתו בשמו הראשון (ברכות י"ג ע"א) כי שמו הראשון יורה על ערליותו, כמו שיבא בשער הנזכר. וכבר חייבה הכתוב זאת לשתגלה עליו יד ה' להישירו ולהנחתו בדרך הנכונה כאשר אמרנו מכל מקום כל האמירות הנזכרות וכל אופני ההראות האמורות באלו הספורים עד שנקרא שמו אברהם ועד שנמולו, כלם הן עניני גלוי שכינה והערה אלהית במדרגה אשר למטה מהנבואה השלמה, אלא שהיה השפע הולך ונאצל עליו בתוספת מעלה לפי שלמיותיו הנוספות בו, כמו שאמרנו. וכבר כמצאו האמירות רבות על מדרגות שהן למטה מזה הרבה, ויבא אלהים אל אבימלך (בראשית כ'). וימאר לו השמר לך מדבר עם יעקב כו' (שם ל"א), וכמה אמירות במעשה הגר. וגדולה מלכן וימאר יי' לגד (יונה ב'), כמו שכתב הרב המורה (פרק מ"ח ח"ב).

(עקידת יצחק שער טז)

אברהם היה מקיים כל התורה כולה על פי דעת חכמים (יומא כח ע"ב), אשר אין לזוז מקבלתם ומחכמתם. וזה כי אברהם היה מיוחד ביותר לקיים כל התורה. וזה כי מעלת אברהם דבקה בחכמה העליונה, לכך היה אברהם בפרט מיוחד אל התורה, שהוא השכל העליון, כאשר ידוע כי בן ג' שנה הכיר אברהם את בוראו. ומאחר שהיה אברהם מיוחד בזה, ולא כן יצחק ויעקב, רק כי קיבלו מאברהם, לכך היה אברהם גם כן מקיים מה שנותן השכל העליון הזה. ולכך היה אברהם מיוחד לקיים את כל התורה.

(מהר"ל, תפארת ישראל פרק כ)

כי אלו ג' שנים הם נגד שני ערלה ועליו נאמ' (ויקרא י"ט) ונטעתם כל עץ מאכל שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים, וכמו שמבואר במדרש בפרשת קדושים וכאשר היה בן ג' הוסרה הקליפה והיה כולו מקודש. ותדע עוד להבין ענין אלו ג' שנים שהכיר את בוראו, כי כבר התברא כי האדם הוא בכח ויוצא אל הפעל ולא מתחלת בריאתו בפעל, וכאשר מצאנו כי האילן הוא בכח ג' שנים ולכך פירות שלו אסורים עד ג' שנים, ואח"כ הוא יוצא אל הפעל, לכך אברהם ג"כ היה יוצא אל הפעל כאשר (הוא) [היה] בן ג' ואז הכיר את בוראו.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

"ויאמר ה' אל אברם" וגו' - טעם שדיבר אליו ה' קודם היראות לו, מה שלא עשה כן בכל הנבראים... להיות שהוא ע"ה נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו, וכבר הוכר אצלו המדבר.

(אור החיים, בראשית יב, א)

לא התייחד אברהם לעבר אחד נבדל מכל העולם כולו בחידוש אמונה שהיתה נשכחת לפניו, אלא מפני שהיה מבני בניו של עבר ממשיך הקבלה הנאמנה מאדם הראשון ואחריו נח ובניו, שם ועבר (ראה הרמב"ם הלכות עכו"ם פ"א ה"ב), ושמר את קבלתם בשפתם המקורית למרות היותו רחוק מהם בפינה נידחת שנקראת "אור כשדים"... ועוד הוסיף עליה בחקירתו לבטל מכחישי הקבלה, ולהוכיח במופתים מכריעים מציאות אלקי אמת, וכמאמרם ז"ל:... שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני בעל העולם (בראשית רבה לט, א).
בזה מתורצות שתי אגדות שנראות כסותרות: בן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו? ר"ל אמר בן שלש שנים, דכתיב "עקב אשר שמע אברהם בקולי", מנין עק"ב... ורבי יוחנן ור"ח דאמרי תרווייהו בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו (בראשית רבה ל, ח).
מהרש"א בחידושי אגדות כתב: נראה שתחלת ידיעתו להכיר בוראו היה בן שלש שנים, מיהו לא נחשבו לו ימי תורה עד נ"ב שנים שאז נשלמה ידיעתו לרבים. הכסף משנה (הלכות עכו"ם פ"א ה"ג) כתב בשם הרמ"ך: שלש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר בוראו, אבל כשהיה בן מ' השלים להכירו. ורבינו כתב העיקר שהוא "גמר ההיכרא", דהיינו כשהיה בן מ', צ"ל שהיה גורס: רבי יוחנן ור"ח דאמרי תרוויהו בן מ' שנה הכיר אברהם את בוראו. ובמגדל עוז כתב: ושל שלש שנים קבלנו בה סוד נעלם, וכן בבנין עולם.
ולע"ד נראה דבן שלש שנים, והיינו כשמתחיל התינוק לדבר בדעת - הכיר את בוראו מתוך אמונת מורשת אבות יחד עם שיחתו בעברית שלא הפסיקה מפיו, ובן מ"ח או מ' הכיר את בוראו מתוך הכרתו ומחקרו, עד כדי שיכול היה להכריז ידיעתו זאת ברבים. וזהו דקדוק לשון הרמב"ם "וכיון שהכיר מיד התחיל להשיב תשובה על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה". פעולה כבירה ונועזה זאת היתה דרושה לה הכנה מרובה וגבורה עצומה, ועל זה הוא שאמרו שבן מ"ח שנה הכיר את בוראו, ולדברי הרמב"ם בן מ' שנה, שאז הכיר וידע ללמד את התועים בינה ולהשיבם אל דרך האמת, שהיא ידיעת ה' ואחדותו, עד שגבר עליהם בראיותיו.

(הגיוני עוזיאל ח"א שער ג פ"ב עמ' 87)

כך נאמר בפרקי דר"א (פרק כו): "כשנולד אברהם אבינו, ביקשו כל גדולי המלכות [של נמרוד] להרגו". והכוונה למדרש "מעשה אברהם" שהובא בבית המדרש ח"ב: "בשעה שנולד אברהם אבינו ע"ה, עמד כוכב אחד ממזרח ובלע ארבעה כוכבים לארבע רוחות השמים. אמרו חכמיו לנמרוד: בן נולד לתרח בשעה זו, שעתידה לצאת ממנו אומה שתירש העוה"ז והעוה"ב". וביקש נמרוד להרגו, ותרח אביו החביא אותו עד שנשכח הילד, שחשבו שמת. וממשיך המדרש שם: "כשהיה [אברהם] בן שלוש שנים, יצא מן המערה, הירהר בלבו: מי ברא שמים וארץ ואותי? התפלל כל היום כולו לשמש. ולערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח. כשראה הירח והכוכבים סביב הירח, אמר: זהו שברא השמים והארץ ואותי, והכוכבים הללו שריו ועבדיו. עמד כל הלילה בתפלה לירח. לבוקר שקע הירח במערב וזרח השמש במזרח. אמר: אין ביד אלו כח, אדון יש עליהם - אליו אתפלל ואליו אשתחוה"... כלומר, אברהם אבינו, כבר מילדותו, הבין בכח השכל והתבונה שתיקן לו הקב"ה, שאין כלום בצלמים ובפסלים של אביו ושל מדינתו... עד שבגיל מ"ח השלים את מחשבתו והכיר את בוראו, בזה שהבין שיש כח עליון שאינו נראה, ואז השלים את תפקידו ואת תיקונו, ולא נכנע, אלא מסר את נפשו וייחד וקידש שם שמים.
כך אמרו חז"ל: "בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר: 'עקב אשר שמע אברהם בקולי, [וישמור משמרתי, מצוותי חוקותי ותורותי]'", כלומר, אברהם חי קע"ה שנה, והמלה "עקב" בגימטריא קע"ב, ומפרשים, שמתוך חייו שהיו קע"ה, שמר את משמרת ה' עק"ב שנים, דהיינו כל חייו מלבד שלוש השנים הראשונות. עוד אמרו (בראשית רבה ל, ח): "...ר' לוי בשם ריש לקיש אמר: בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו וכו'. ר' חנינא ור' יוחנן תרוויהון אמרין: בן ארבעים ושמנה שנה הכיר אברהם את בוראו...".
הדבר מבואר בדברי הרמב"ם (הל' ע"ז א, ג): "כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו... עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם א-לוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל... ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים...". הרמב"ם, הנשר הגדול, מתכוון לומר כאן, שאברהם התחיל להכיר את בוראו בחוש טבעי ונפלא שהותקן לו כבר מבן שלש שנים (דהיינו "כיון שנגמל" שכתב כאן הרמב"ם), והמשיך לחפש ולבדוק ולהרהר עד שהשלים את עצמו עד גיל מ"ח שנה.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' רפא-רפב)

[לכאורה זה סותר למש"כ בפסיקתא רבתי (כ"א, פא) שהכיר את בוראו בן מ"ח או בן חמישים. יש לפרש שכאן הכוונה היא שהכיר את בוראו מתוך שלשה דורות שהיו לפניו: דור קין שהרג את אחיו, דור המבול שחטא בחמס, ודור הפלגה שמרד בה'. הוא ראה שבמעשיהם לא מצאו את האמת, כי הם חיפשו בתוך הטבע, ואברהם מצא את הבורא גבוה מעל גבוה, שאינו נראה.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף יז ע"א) לטקסט

[הוא למד להכיר את בוראו משלושה דורות שהיו בעבר ולכן נקרא "אברהם העברי" - שלמד מן העבר. מדורו של קין, שהרג את אחיו, הבין שזה לא האדם שנברא בצלם אלקים. ראה את דור המבול, שהשחית כל בשר, והבין שזה לא מבחר היצורים. ראה את דור הפלגה שלא הבין איש שפת רעהו, והבין שזה לא מטרת הבריאה. מאלו מצא אברהם את בוראו. (מ ע"ב) ולכן אמר ה' לאברהם בברית בין הבתים "ודור רביעי ישובו הנה", בזכות מה שאברהם הכיר את הבורא מתוך שלושה דורות הנ"ל, לכן לא יהיו בגלות יותר משלושה דורות.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף לז ע"ג, מ ע"ב) לטקסט

[הכוונה ההיא שהכיר את בוראו מתוך שלושה דורות: קין, המבול והפלגה. הוא למד מהחטאים שלהם, מכלל לאו אתה שומע "הן" - הן הן גבורותיו ונפלאותיו. קין כפר בבחירה החפשית, הוא אמר "השומר אחי אנכי", כלומר, אני לא צריך לשמור אלא אתה היית צריך לשמור אותי שלא אהרגנו, ואני הרגתי אותו כי אתה גזרת עלי להרוג אותו. וכך אומר המדרש שקין טען "לא אנכי הרגתי אלא אתה, שנתת בי יצר הרע". וה' ענה לו: יש לך בחירה חפשית. וזה שאמר "קול מי אחיך צועקים אלי מן האדמה" - הדם של הבל צועק "מדוע נתת בחירה חפשית לקין, הרי בגלל זה הוא הרג אותי". (סא ע"א) בדור המבול ראה אברהם שהם בחרו להשחית איש את רעהו. הם כפרו בהשארת הנפש, "בשגם הוא בשר" - הם אמרו שהאדם כמו בעלי חיים, שמוכן רק לבשר ולא לנשמה. דור הפלגה כפר בכל, רצו שהמגדל יהיה להם מחסה מההשגחה העליונה. (סא ע"ב) משלשת הדורות הללו למד אברהם שיש בחירה חפשית ויש השארת הנפש.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף ס ע"ד-סא ע"ב) לטקסט

הכיר אברהם את בוראו
48

אנו מתחילים לקיים מצות "הביטו אל צור חֻצבתם": אנו נפגשים באישיותו של אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים" (יהושע יד, טו). אחרי היסטוריה של אלפיים שנות תוהו ועבודה זרה, קם הלוחם הגדול, אשר "הכיר את בוראו", כפי שמוזכר בהרבה פסוקים ודברי חז"ל. הכרה גדולה זו התגלתה באהבה, כמו שנאמר בישעיהו "אברהם אֹהבי" (ישעיהו מא, ח). אמנם, יש צדדים שונים בהכרה: אהבה ויראה. "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" (בראשית כב, יב).

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 125)

חז"ל מודיעים לנו שאברהם אבינו "הכיר את בוראו". זה ביטוי של שיא החכמה וההכרה, הידיעה וההתבוננות.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 152)

אברהם אבינו הוא "האדם הגדול בענקים", הוא ענק בכל: הכיר את בוראו, מחנך ומדריך, הולך וקורא בשם ד', מנהל מלחמה ומקיים כל התורה כולה. הוא אדם רב פעלים, אדיר פעלים, בתורה ובמעשה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 258)

אנו "עם ידעי אלקיו" (דניאל יא, לב). אנו בעלי ידיעה, בעלי הכרה, המשך של אברהם אבינו שהכיר את בוראו. מתוך הכרה שלמה זו מתבררים לנו חלומותינו, בדבר ד' הנעשה איתנו. "בשוב ד' את שיבת ציון" (תהלים קכו, א). לעומת זאת, יש כל מיני אנשים שאינם מוכנים להבנה ולבירור. אי-ידיעה זו היא מצב של שכחה המתאים לגויים: "ולא זכר... וישכחהו" (בראשית מ, כג). ה"גוים שכחי אלקים" (תהלים ט, יח).

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 350)

אברהם אבינו הוא ראשית השלשלת המשפחתית, המכונה על ידי חז"ל: "עמודו של עולם" (שמות רבה ב, ו) ו"האדם הגדול בענקים". במה מתגלה ענקיותו? הוא מכיר את בוראו למרות היותו שרוי במשפחה של עובדי אלילים, הוא מגייר אנשים ומחנך אנשי ביתו, מצביא המוציא את "תלמידי הישיבה" שלו למלחמה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 400)

הולך ומתחזק באדם רושם פרימיטיבי שיש משהו במרומים ובמרחקים. הרושם הזה הולך ומתחזק באדם, כפי שמסביר הרמב"ם בפרק ראשון של הלכות עבודה זרה, את מהלך ההתפתחות ההיסטורית של מדרגות ההתרשמות - עד שמופיע "עמודו של עולם", אברהם אבינו. אבל כל ההתרשמויות האלה נמשכות ממצבים שמופיעים בהווה של חיי האדם. הן יכולות גם להיאחז בעבר, כשהצטברות הרשמים הללו עוברת מדור לדור. האבות מספרים אל הבנים, "דור לדור ישבח מעשיך" (תהלים קמה, ד). הולכים הביטויים והזכרונות ומתפתחים מדור לדור והופכים לרשמים דתיים. האדם משתעבד לתוכן התרבותי והדתי הזה, שהוא בחינת הווה או מסורת מן העבר, עד שמגיעים לאברהם אבינו ש"הכיר את בוראו", לא רק במצב הפרימיטיבי הסגור בעבר ובהווה, אלא במובן של נצח אלוקי של העתיד. זה החידוש של אברהם אבינו ושלנו: העתיד.

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 52)

הענין הזה של ידיעת שם, או הודעת שם, שייך לדרכים האלוקיים השמימיים וגם להנהגות האנושיות החברתיות. לפעמים יש מצב חברתי בו נפגשים שני אנשים שלא הכירו זה את זה לפני כן, וכל אחד מודיע את שמו. הודעת השם היא כבר קביעת יחס של כבוד או של ידידות, בין שני בני אדם... לפעמים יש סדר חברתי נימוסי, בו מודיעים את השם על ידי מתווך. עומדים שני אנשים ובא אדם שלישי ו"עושה הכרה" ביניהם... יש הבדל בין פגישה מקרית לבין הודעת שם, שהיא מעשה חשוב, המגלה יחס של חשיבות...
באותו מובן אברהם אבינו "הכיר את בוראו". אבל הביטוי לעילא ולעילא הוא הביטוי: הודעת השם. התודעות בשם. והוא שייך לדברים העומדים ברומו של עולם.

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 68 [ובדומה בעמ' 82])

אברהם הוא המאמין הגדול. לעומת נח שהיה "מאמין ולא מאמין" (רש"י, בראשית ז, ז), על אברהם נאמר ש"האמִן בד'" (בראשית טו, ו) ו"הכיר את בוראו". האמונה הגדולה בד' היא "זכותו".

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 83)

הסדר האמיתי הוא קיום מצוות מתוך אמונה. ואברהם אבינו, יסוד האמונה, הכיר את בוראו. וענינו אמונה ודבקות בד'. [הערה 59: "'... ומעליו איש טוב' (משלי יד יד) - זה היה אברהם אבינו שהכיר מעצמו להקב"ה" במדבר רבה יד, ב. והעיר רבינו: "טוב הוא מעצמו ומעיקרו, וכן ע' גבורות ד' למהר"ל פ' [יז], וכן קהלת שלמה להר"ש קלוגר (פתיחה ג, פרק ב)"].

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 107)

יש כאן ענין מיוחד של הודעה בשם. מבחינה חברתית יש הבדל אם מכירים אדם בשם או בלי שם. הזכרנו שמדרגתו של האדם בבריאה היא בתור אדם מדבר, והגדרתו הצבורית והחברתית קשורה בדיבור, והיא מתגלה גם בנתינת שם והודעת שם, בהתאם לסדרי חברת בני אדם... יש מקום לביטוי הכרה, כגון: "הכיר אברהם את בוראו", אבל קיימות כל מיני הכרות, של דברים עליונים ושל דברים קטנים. אפשר להכיר ספרים, תמונות, וכדומה, ואין ביטוי זה שייך לפגישה חברתית. בפרשתנו אנו לומדים את הביטוי הנכון. לפעמים מושג מתבטא בשתי מילים, ואכן המושג האמיתי הוא: התודעות בשם. נפגשים אנשים ואחד מהם אומר: "נא להכיר, זה פלוני ופלוני". התודעות זו על ידי הודעה בשם היא התקרבות והכרות ממשית. "בהתודע יוסף אל אחיו" [בראשית מה, א]. לפעמים נפגשים שני אנשים עם אדם שלישי, אחד מהם "עושה הכרה" בין שני האחרים, ואז מופיעה תרעומת: "למה לא אמרת לי את שמו?" או "למה לא אמרת לו את שמי?"; יש בזה קצת עלבון וחוסר התחשבות. לכן הביטוי הקרוב ביותר המבטא גישה חברתית נכונה ישרה ומכובדת הוא התודעות בשם, שהיא קביעת יחסים על ידי הודעת שם.

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 82)