Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת נדרים
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
לדף הראשי על אגדות נדרים
לב ע"א
בשעה שנתרשל כו' באו אף וחימה ובלעוהו
פירוש כי האדם הוא מורכב משני חלקים, האחד הוא הנפש הנתונה מלמעלה, השני הוא הגוף. וכשנתרשל משה מן המילה והיה מתחייב אליו עונש, באו שני מלאכי חבלה כנגד הנפש והגוף של אדם ובלעוהו ולא שיירו ממנו רק רגליו, פירוש שלא בלעוהו כולו כי עדיין לא היתה החטא כל [כך] שהרי אפשר היה עדיין לתקן ולימול, ולכך לא בלעוהו כולו, ולכך כתיב ותגע לרגליו כלומר כיון שלא בלעו לרגליו מפני שיש תיקון לחטא הזה ולכך תקנה היא החטא שמלה את בנה ותגע לרגליו. ועוד יש לפרש, כי לכך לא בלעו רגליו, מפני כי אין לדבר שהוא רוחני לבלוע הרגלים שהוא הדבר שהוא יותר פחות באדם, לכך אמר שבלע על הגוף חוץ מן הרגלים ופירוש זה נראה נכון. וקאמר כי משה הרגו לחימה, הוא מלאך אשר יש כחו על האש כמו שמשמע לשון חימה שהוא לשון חם, לכך משה הרגו מפני כי משה שהוא איש האלקים כחו על החימה, ועיין בפ"ק דבתרא (ט' ב') אצל מתן בסתר יכפה אף, וריגה זאת אף כי לא שייך הריגה ברוחני', מכל מקום מה שלא יפעל בתחתונים הוא הריגתו מן עולם הזה, וזה נקרא שהרגו לחימה, ודבר זה נמצא בהרבה מקומות. ואמר גונדא דחימה, פירוש עיקר חימה היה מתבטל ונשאר קצת כוחותיו. והא נקרא גונדא שלו והיינו חילו והם כוחותיו, וזה כי כח חימה עצמו שהוא גדול מאד היה משה רבינו ע"ה מתנגד לו ביותר, ולכך הרגו משה לחימה, אבל גונדא דחימה שאין כח גדול כ"כ לא הרגו משה.
(חידושי אגדות מהר"ל כאן)
בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו
וזה שכתוב "למנצח על השמינית" [תהלים ו, א] ודרשו רז"ל [מנחות מג ע"ב] על המילה שנתנה בשמינית כו'. וזה שכתוב במזמור [שם ו, ב] "ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני".
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת שמות)
בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו
ויש לדקדק למה עבר משה על דברי ה' יתברך? הלא הקב"ה אמר לו "נקום נקמת המדינים" וגו' [במדבר לא, ב], משמע שיעשה בעצמו... וקושיא זו אי אפשר להולמו בדרך פשט, אם לא בשנאמר שנקמה זו במדין היתה על הזנות שהזנו את ישראל וגרמו משיכת הערלה והעדר המילה, ומצינו שגם משה חטא במצות המילה, שהרי כשנתרשל במילת אלעזר בנו, באו אף וחימה לבולעו כו', ואם כן איך יבוא הוא ליקח נקמה מן החוטאים במילה, והרי יאמרו לו טול קורה כו' [ערכין טז ע"ב]. ואעפ"כ צוה לו הקב"ה לילך הוא בעצמו, כי כבר מחל לו הקב"ה אותו עוון. ומשה לרוב ענווה שבו היה בוש על כל פנים לילך בעצמו, ואמר: אף על פי שהקב"ה התיר לי, מ"מ ראוי לי לחוש לאותו חטא... לפיכך צוה לפנחס שהוא התחיל ליקח נקמת המילה והוא יגמור. ויכול להיות שזה כוונת רז"ל [ב"ק צב ע"ב] בירא דשתית מינה מיא, כלומר שגם משה חטא במילה ושתה כוס התרעלה בערלת בנו ממים זדונים, היצה"ר, לא תשדי ביה קלא - ליקח נקמה מחוטאים אחר אשר גם הוא שתה בכוס זה כמותם.
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת מטות)
בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו וכו' והכתיב כי יגורתי מפני האף והחמה תרי חימה הוו
כבר אמרנו... שבמעשה העגל נעשו כל ישראל ערלים, כי בעגל נאמר "ויקומו לצחק" [שמות לב, ו], שפירשו רז"ל שהוא לשון גילוי עריות... וזהו שנאמר במעשה העגל בפרשת עקב "כי יגורתי מפני האף והחימה", ורז"ל אמרו בשעה שנתרשל משה מן המילה באו אף וחימה לבלעו כו', וא"כ שני מלאכים אלו נתמנו ליקח נקמת המילה. וזה שאמר "למנצח על השמינית" [תהלים ו, א] שדרשו רז"ל על המילה [מנחות מג ע"ב], והתחלת המזמור "ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני חנני ה' כי אמלל אני", רצה לומר הרי אני אמלל נכרת מן המילה, לפיכך אל תיסרני באף וחימה כנזכר. וזה שאמר "כי יגורתי מפני האף והחימה". אף על פי שרז"ל דרשו תרי חימה הוי, מ"מ פשטי המקראות מורים שהכל אחד היה.
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת כי תשא)
בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו וכו' באותה שעה ביקש משה רבינו להורגן וכו' ויש אומרים לחימה הרגו וכו' גונדא דחימה
ידוע לחכמי אמת שעיקר מצות מילה הוא תיקון העולם בגלוי חסדו ית' שהוא חסד עילאה דגנוז בפום אמה, ולכן נתנה בראשונה לאברהם אבינו שהוא היה הראשון שפתח מדת החסד, והוא רמ"ח עלמין דבאמה, ובו היה תיקון העולם אחר התוהו שיצאו בתחילה בסטרא דדינא לבד ומהם יצאו החיצונים וכל כוחות הסט"א, ואח"כ בתיקון נתבסמו הדינים ע"י יסוד עילאה וע"י חסד דביה. והנה בחוטמא דז"א שם שורש כל הדינים, כמ"ש באדרא רבה (דף קלז ע"ב): בהאי חוטמא וכו', ותאנא, כד אתחברו תלת אילין דכלילין בהאי תננא דנפק מחוטמא אתקמט חוטמא ונשיב ונפיק תננא אוכמא וסומקא ובין תרין גווני וקרינן ליה אף וחימה ומשחית... וביאר רבינו הגדול בביאורו לספרא דצניעותא באריכות שבחוטמא הוא כלל הפרצוף, כמ"ש (אדרא רבה קל ע"א): בחוטמא אשתמודע פרצופא. ולכן זעיר אנפין נקרא כן ע"ש זעירא דחוטמא, דשם אין מאריך אף... ובחוטמא דע"ק שם החסדים, והוא נקרא אריכו דאנפין כמ"ש "מאריך אף" ושם ד' רוחין מד' אותיות הוי"ה, ומשם נפיק רוחא לבסם הגבורות דחוטמא דז"א, ושם בחוטמא דע"ק הארת יסוד... ויסוד הזה כולל ז' תחתונות, שהשביעית עטרת היסוד כלילא ביסוד, והששה הם תלת כלילין בתלת, חג"ת בנה"י, והם ג' אותיות יה"ו, והשביעית הוא מלכות ה' בתראה עטרת היסוד...
(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)
בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו וכו' באותה שעה ביקש משה רבינו להורגן שנאמר הרף מאף ועזוב חמה ויש אומרים לחימה הרגו שנא' חמה אין לי והכתיב כי יגורתי מפני האף והחמה תרי חימה הוו
[לפי ה"יש אומרים" פירוש הפסוק "הרף מאף ועזוב חמה" הוא שמשה רצה להרוג את שניהם, וה' אמר לו "הרף מאף" - אל תהרוג אותו, "ועזוב לחמה" - תוכל להרוג אותו כי הוא יותר גדול ומסוכן, והמשך הפסוק הוא (תהלים פרק לז פסוק ח) "אל תתחר אך להרע" - שלא יחרה אפך להרוג רק את חמה שהוא יותר רע. ומשה עשה כציווי ה', הרג את חמה והשאיר את "אף" להיות רצועת עונש לרשעים. (לג ע"א) ונראה ש"אף" יותר קשה מ"חמה" השני, שנשאר קיים. כך מוכח מהמדרש (ילקוט שמעוני פרשת עקב רמז תתנג): "כשעלה משה למרום וסרחו ישראל נזדווגו לו חמשה מלאכי חבלה אף וחמה קצף ומשחית והשמד, מה עשה נתלה בזכות אבות וכו' מיד נסתלקו ממנו שלשה, נשתיירו אף וחמה ועדיין היה משה מתירא שנאמר כי יגורתי מפני האף והחמה, א"ל רבש"ע לית אנא יכיל למיקם בתרויהון קום את בחד ואנא בחד הדא הוא דכתיב קומה ה' באפך, ומנין שעמד משה בחמה שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה". כלומר משה ביקש שה' יעמוד מול האף, ומשה יעמוד מול החמה. והרי משה היה ענו ולא יתכן שיאמר לה' שה' יעמוד מול הקטן ומשה יעמוד מול הגדול. מכאן שאף יותר גדול. מכאן שהחמה שהרג משה (בזמן מילת בנו), שהיה יותר גדול מהאף, היה יותר גדול מהחמה שנשאר. אבל לדעה הראשונה, לא הרג אף אחד מהם, ולומד זאת מהפסוק "הרף מאף ועזוב חמה", שה' אמר לו שלא יהרוג אותם כי צריכים להישאר להעניש חוטאים. והוא יסביר את הפסוק "חמה אין לי", כמו רב חנינא בר פפא בעבודה זרה ד ע"א: "רבי חמא בר' חנינא רמי כתיב חימה אין לי וכתיב נוקם ה' ובעל חימה רב חיננא בר פפא אמר חימה אין לי שכבר נשבעתי מי יתנני שלא נשבעתי אהיה שמיר ושית וגו'".]
(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ב לנפטר, דף לב ע"ב-לג ע"א)
לטקסט
בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו וכו' ביקש משה רבינו להורגן שנאמר הרף מאף ועזוב חמה ויש אומרים לחימה הרגו שנא' חמה אין לי והכתיב כי יגורתי מפני האף והחמה תרי חימה הוו ואיבעית אימא גונדא דחימה
[הזוהר (פנחס דף רנח) אומר שכפי שיצחק שלח את עשיו להביא ציד ויעקב לקח עצה מרבקה והביא ליצחק מטעמים, כך בראש השנה, כביכול כוח הגבורות שולח את המקטרג לחפש את החטאים של ישראל, וזה "אף", כמו שהמדרש (בראשית רבה פרשה יט סימן ב) אומר "ארבעה פתחו באף", כלומר שהקליפות הטמאות רוצות להביא אף לעולם. וישראל מביאים מצוות וזכויות והן דוחות את האף, אבל המצוות צריכות להיות בלי שום פניה, רק מאהבת ה', כמו שרבקה אמרה "כאשר אהב". קשה למצוא מצוות שנעשות ללא שום פנייה. (ב ע"ד) צדקה שניתנת במתן בסתר, היא מצווה ללא פניה ואין בה בושת פנים לעני. ולכן הגמרא (בבא בתרא ט ע"ב) דורשת מהפסוק (משלי כא) 'מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חמה עזה', שצדקה שניתנת במתן בסתר, כופה גם את האף וגם את החימה העזה. חלקו השני של הפסוק אינו מכוון לעניין הצדקה, שכבר נזכר בחלק הראשון, אלא מדובר במצוות מילה, שהתינוק מונח "בחיקו" של הסנדק. והמלה "שוחד" מכוון למצוות, כפי שר"ע מברטנורא אבות פרק ד משנה כב מפרש 'מקח שוחד' שה' אינו לוקח מצווה כנגד עבירה. מצוות המילה היא מצווה עם מסירות נפש ולכן אין בה פנייה, ולכן היא כופה את האף. ולכן כשמשה רבינו מל את בנו הוא רצה להרוג את האף והחימה, ויש אומרים שהצליח להרוג את החימה על פי הפסוק 'שוחד בחיק חמה עזה'. הגמרא מקשה על הדעה שהרג את חימה, ממה שכתוב על משה 'כי יגורתי מפני האף והחימה'. הפסוק הזה נאמר בעקבות חטא העגל, שעליו אומר הירושלמי שקלים שעם ישראל נותנים למשכן ולעגל, ומשתמעת מזה טענה שמצוות הצדקה שישראל מקיימים אינה שלמה, שהרי הם נתנו גם לעגל. ולכן משה חשש שלא יצליח להרוג את החימה. הגמרא מתרצת שני תירוצים: התירוץ הראשון הוא שהיו שני 'חימה', וכשמצוות צדקה שלמה בלי פנייה היא הורגת חימה עזה, ומשה פחד שמא כשמצוות צדקה אינה שלמה, אינה יכולה, והרג רק את החמה שאינה עזה. והתירוץ השני הוא שמשה הרג את חמה עזה ע"י המילה, והתיירא מהגדוד של החימה, ואותו אפשר להרוג ע"י הצדקה, גם אם אינה נעשית ללא פניה כלל, מפני שהצדקה מחיה נפשות.]
(רבי משה יעקב יהושע ברלין, אהל משה, דף ב ע"ג-ע"ד)
לטקסט
אף וחימה
יָגוֹרְנוּ וְדָאַגְנוּ מִשְּׁנֵי גֻלְיָרִים. אַף וְחֵמָה שְׁנֵיהֶם קַטֵּגוֹרִים.
(סליחות ליום שלישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה ס)
ויש אומרים לחימה הרגו
[הסיבה היא שאף יותר קשה מחמה.]
(רבי יהודה ליב פוחוביצר, כבוד חכמים, פרק כד, דף נ ע"ב)
לטקסט
גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו ולא נקרא תמים אלא על שם מילה שנאמר התהלך לפני והיה תמים וכתיב ואתנה בריתי ביני ובינך ד"א גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר כי על פי הדברים האלה וגו'
רבינו הגדול כתב בליקוטיו שתרי"ג איכות בנפש קבועים בגוף אף לגוי, ועוד יש תרי"ג איכות בנפש שאין קבועים בנפש אלא מושפעים מן הרוח, וזהו תכלית האדם ושלמותו, והם באים מעשיית המצוות, וזהו אור הלבנה בשלמות. וידוע שכל דבר שהוא כפול, בא השני בכלל א', כמו י"ג תיקונים שהם ב' פעמים י"ב בסוד "וקרא ז"ה אל ז"ה", שתיקון י"ג כולל י"ב תיקונים, וכן הוא כאן שתרי"ג איכות השניים באים באבר א' והוא עטרת הברית, ובו נכלל כל התרי"ג מצות. וכתב שם עוד שתרי"ג מצוות עצמם הם ביסוד, ותרי"ג השניים נכללים בא' במצות מילה שהיא משלמת לתרי"ג ונכללים בה כל התרי"ג, ובלא מצות מילה אין המצוות פועלים להאיר מרוח לנפש, ומצות מילה עטרת הברית המחבר דוכרא ונוקבא, "אחד" שבק"ש, ולכן על ידו מתחברים רוח עם נפש. וז"ש כאן גדולה מילה וכו' שאין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו, כמ"ש (יומא כח ע"ב) קיים אברהם עד שלא נתנה וכו', ואעפ"כ לא נחשבו לו לקיום גמור עד שנימול, שאז האירו המצוות מתרי"ג איכות השניים שבנפש הנשפעים לה מן הרוח, ולכן אז נקרא תמים, ואמר לו התהלך לפני וכו', כאילו בתחילה לא היה מתהלך לפניו ית' ולא קיים המצוות כלל, וכתיב ואתנה ברית ביני ובינך, שהוא חיבור הקב"ה עם כנסת ישראל ע"י הברי"ת, ונזכר שם י"ג בריתות אח"ד [בגימטריא י"ג] כמ"ש.
(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)
גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה
התועלת השביעי יגיע מצד מקומה. והוא מה שנתבאר מהמאמרים הראשונים, מצד שהתיקון הנעשה בשורש הגוף יועיל לתקן כל הכוחות הגופיות, כי מן הבאר ההוא ישקו כולם, ומשם עדר הכוחות הנפשיות. ונמצא עם זה שהמצוה הזאת סיבת קיום כל המצוות האלקיות, כי היא מכינה אותו להיותו נשמע לכולן. וזה עצמו מה שאמר ר' שמעון גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה. ואע"פ שפשוטו בדם הזבחים הנזרק עליהם שם הכתוב מדבר, מכל מקום כיון שהדבר נכון ואמת דרשו על דם הברית הזה וסמכו אליו.
(עקידת יצחק שער יח, דף קלא ע"ב במהד' תר"ט)
וזה מפני כי כל המצוות אינם רק שיהיה ברית וחיבור בין ה' יתברך ובין האדם, כי כל התורה היא הברית כאשר ידוע, והמילה עצמה היא הברית ג"כ בין ה' יתברך ובין האדם, ולכך המילה וכן השבת הם שקולים כנגד כל המצוות. ואולי אם יאמר שכל זה קשיא, למה המילה ברית בין ה' יתברך ובין האדם? כבר התבאר זה כי ראוי שתהיה התורה שהיא שלמות האדם וכן השבת שהיא השלמת האדם בנפשו, כי כל ימי השבוע אין נפשו בשלמות כאשר יגע במלאכה, וכאשר בא השבת הוא נח ואז "שבת וינפש". וכן המילה שהוא השלמת האדם כמו שהתבאר, לכך אלו הם ברית בין ה' יתברך והאדם, כי הברית הוא הצירוף והחיבור שיש בין ה' יתברך ובין האדם. ואין ספק כי ע"י השלמת הזכר הוא החיבור והברית, ולכך יש ברית בין ה' יתברך ובין האדם מצד התורה שהיא השלמת האדם מצד השכל, ויש ברית וחיבור בין ה' יתברך [והאדם] מצד הנפש, וזהו ענין השבת... ויש ברית מצד המילה, כי המילה השלמה לאדם מצד הגוף, וכל אחד השלמה בפני עצמו, כי התורה היא השלמה שכלית, השבת השלמה לנפש, המילה השלמת הגוף... וכאשר אלו הג' הם בשלמות, אז יש כאן ברית וחיבור לאדם עם ה' ית' מצד השלמת האדם.
(חידושי אגדות מהר"ל לעיל לא ע"ב)
אמת נכון הדבר שהמילה שקולה כנגד כל המצות שבתורה שמספרם תרי"ב זולת המילה, והמילה נקראת "ברית", אותיות למספר תרי"ב. א"כ היא שקולה כנגד כולם. ועוד שהיא סיבה להמול ערלת הלב שהתורה מתחלת ומסיימת בו [ב - אות הראשונה בתורה, ל - האות האחרונה], ואם כן היא סיבה ומקור לכל ההשגות האלהיות....
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג)
תואר "הצדיקים" הוא כנגד מצות המעשיות שהמילה ראש לכולם, כמ"ש שקולה המילה כנגד כל המצות עד שהיא דוחה אפילו השבת החמורה.
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת וישלח)
כתיב בפרשה "ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים" [שמות יט, ה], סופי תיבות מילה רמז בכאן ששקולה המילה כנגד כל המצות שבתורה, כמ"ש "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי" [שם] - הרי מצוות התורה, "ושמרתם את בריתי" - היינו ברית המילה, ומצד שניהם תהיו לי "סגולה מכל העמים". זהו שרמז שניהם בראשי תיבות ובסופי תיבות, כי ראשי תיבות הסלם, וסופי תיבות מילה. סלם רמז לתורה, כי היא כסולם להעלות את האדם ממדריגה למדרגה עד הגיעו אל רום מעונה אלהי קדם. וכן אמרו במדרש [בעל הטורים בראשית כח, יב]: סלם בגימטריא סיני.
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת יתרו)
....המאמר המדבר מערלת הלב, כי בבחינה זו המילה שקולה כנגד כל המצות כמו שהלב שקול ככל האיברים, וכמ"ש "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים" [משלי ד, כג], רמז למילה שנאמר "בדמיך חיי" [יחזקאל טז, ו].
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת וזאת הברכה)
בדורנו, בזמן קיבוץ גלויות לארץ ישראל, נעשה נס גדול, שבעת מלחמת העצמאות נפל פחד היהודים על הערבים, ויותר ממליון ערבים ברחו בעצמם מן הארץ, ופינו מקום בשביל קרוב לשני מיליון יהודים שנכנסו לארץ משנת תש"ח עד שנת תשכ"ח. ויש על זה מאמר נפלא בזהר (ח"ב קכד, א...), שבו מבואר ענין זה, וז"ל: "אל פני האדון ה' - ר' חייא אמר בזכות ישראל נמולים, נכנעים אויביהם תחתיהם ויורשים את נחלתם, בא וראה מה כתיב 'כל זכורך' (פירושו הזכרים הנמולים) וכתיב אח"כ 'אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך', [שבזכות המילה] הקב"ה עקר דיורין ממקומם [ז' אומות שהיו דרים בא"י], והשיב דיורין למקומם" [שהם ישראל]... היינו בעיקבתא דמשיחא סמוך להנס של קיבוץ גליות מושיב דיורים ישראלים, יתקיים הנס של "עוקר דיורים" הערבים.
(רבי מנחם כשר, התקופה הגדולה, פרק ג, אות ד, עמ' לט במהד' תשל"ב, עמ' 51-52 במהד' תש"מ)
גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר כי על פי הדברים האלה וגו'
אמר רבי שמעון גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שנאמר "הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים" [שמות כד, ח; ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט]. והמספר יוכיח כי תרי"ג מצוות בתורה, וזולת המילה הם תרי"ב כמספר אותיות "ברית", נמצא שהמילה שנקראת ברית הוא עולה כנגד מספר כולם.
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת משפטים)
גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה שמים וארץ
פירוש, כי אם לא היה האדם, לא ברא הקב"ה שמים וארץ, כי האדם בלבד ראוי לו המציאות, והכל בשבילו נבראו ויצאו לפועל אחר שראוי אליו המציאות בצד עצמו, אבל שאר הנבראים לא נמצאו בצד עצמם רק שנבראו לשמש את האדם. ודבר זה מבואר כי התחתונים נבראו בשביל האדם לשמש, והאדם לא נקרא תמים ושלם רק מצד המילה, כדכתיב אצל המילה "התהלך לפני והיה תמים", אם כן אם לא היה המילה לא היה האדם שלם, ואם לא היה האדם שלם לא היה בריאה, [נמצא כי] בשביל המילה הושלם העולם שהם שמים וארץ וראוי להם הבריאה, כי אין ראוי לצאת אל הפועל כי אם דבר שהוא שלם.
(חידושי אגדות מהר"ל כאן)
"הן לה' אלהיך השמים וגו' ומלתם את ערלת לבבכם" וגו' [דברים י, טז] - מה ענין מילה זו לכאן? אלא לפי שאמרו רז"ל גדולה המילה שאלמלא המילה לא נתקיימו שמים וארץ כו', וכבר אמרנו שמילה חיצונית זו תכליתה להביא לידי מילת ערלת הלב הפנימי, לכך נאמר "הן לה' אלהיך השמים" וגו' - הוא יתברך בראם וכוננם, והי' בידו יתברך לבראם על אופן אחר, שלא יהי' קיומם תולה במילה זו שאתה מקיים. ולמה עשה זה? אלא לפי ש"רק באבותיך חשק ה'" מכל העמים וגו' [שם י, טו], ובמה ייוודע איפה למה חשק בהם יותר מבזולתם... והיתה תשובתך הרמתה - ענין המילה, לומר שבזכות המילה נתקיימו שמים וארץ, א"כ התבל ומלואה יותר ראויין ישראל ליורשה מכל האומות כי יש להם חלק בקיומו, והרי הם כאילו נעשו שותפים להקב"ה ביצירה מאחר שהם מקיימים המילה... לפיכך "ומלתם את ערלת לבבכם" - הוו זהירין וזריזין במצות המילה כי בה ולא בזולתה תגלה ותראה לעיני העמים אהבתכם וטעם החשק שיש לו יתברך בכם יותר מבהם, לפי שעל ידיכם יתקיימו שמים וארץ כאמור.
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת עקב)
[זה רמוז במלים "בראשית ברא אלהים את השמים", כי "שמים" במספר קטן 15, וגם "מילה" במספר קטן 15.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף סא ע"ב)
לטקסט
גדולה מילה שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו'
כתיב "שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ" [בראשית כד, ב-ג], ולהלן אמר "ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי" וגו' [שם כד, ז]. וזה לפי שהשביעו במילה כמו שפירש רש"י, ואמרו רז"ל אלמלא המילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". לכך הוזכר כאן שמים וארץ, לומר שאני משביעך במצוה שבה תלויה קיום שמים וארץ.
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת חיי שרה)
גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה שמים וארץ שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי
ומה שנאמר "ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ", לפי שאמרו חז"ל גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, לכך הזכיר בשבועת המילה אלקי השמים והארץ. וטעמו של דבר הוא, לפי שהמילה משלמת שם של ש-די, ובאותו שם אמר הקב"ה לעולמו די כשהיו השמים והארץ מתפשטין ומרחיבים והולכים, כדאיתא פרק אין דורשין (חגיגה יב ע"א). ובזה מיושב מה שאמרו לא נתקיימו שמים וארץ, משמע אחר שנבראו לא היו יכולין להתקיים, והפסוק אומר לא שמתי, משמע לכתחילה, אלא לפי שקאי על חוקות שמים וארץ, על החוק הניתן להם שלא יתפשטו לאין תכלית וגער בהם הקב"ה בשם ש-די, כי בו אמר לעולמו די, ואלמלא זה לא היו יכולין להתקיים אם היו מתפשטין לאין תכלית, וכל זה בא מצד המילה המשלמת שם זה. אבל כשלקחני מבית אבי זהו קודם המילה היה אלקי השמים לבד, כי לא היה שם של ש-די מתפשט בתחתונים.
(כלי יקר, בראשית פרק כד פסוק ב)
גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ופליגא דר' אליעזר דאמר ר' אליעזר גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ
כמו שכתבתי, שמילה הוא יסוד ועטרה, שמחבר דוכרא ונוקבא שהם שמים וארץ, וסוד יומם ולילה שהם חסד וגבורה, וכמ"ש (דה"א כט, יא) "כי כל בשמים ובארץ". ועוד כי מילה הוא סוד תיקון המלכים ע"י מלך הדר יסוד עילאה, ואלמלא יסוד עילאה לא נתקיימו שמים וארץ, כי היו בסוד הנופלים ומאנין תבירין. ועיקר חורבן היה בארץ, שהיא לא מלכה כלל דארעא אתבטלת, כי מלכים דדכורא ו"ק מתו והיא לית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת מדכורא, לכן כאן שמתו המלכים לא יצתה כלל כמ"ש רבינו בפירושו לספרא דצניעותא ריש פ"א יעו"ש.
(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)
גדולה מילה שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ וכו' גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ
"יודע ציד איש שדה" [בראשית כה, כז] - על דרך שאמרו רז"ל אלמלא התורה והמילה לא נתקיימו שמים וארץ כו', לפיכך נאמר בעשו, שהוא חורבן העולם, שהיה נעדר משניהם. מן המילה - "יודע ציד", שרימה את אביו שלא ימולו כאמור ["אמר עשו לאביו כשם שהתבן והמלח פטורים מן המעשר, כך עשו פטור מן המילה, כי עשו נמשל לקש" ולמלח], או שחשב אביו מאחר שהוא מדקדק כל כך במצוות שהוא מעשר התבן והמלח, א"כ אינו צריך אל המילה, שכוונתה להביא את האדם במתג ורסן היראה והעבודה. ומן התורה שנאמר "איש שדה", כפירוש רש"י: איש בטל.
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת תולדות)
גדולה מילה שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' וכו' גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" [דברים לב, א] - העיד בהם שמים וארץ, ורמז בפסוק זה התורה והמילה, לפי שקיום שמים וארץ תלוי בתורה ובמילה, כמ"ש "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", ודרשו רז"ל מקרא זה על התורה ועל המילה... ולפי שקיום שמים וארץ תלוי בשניהם, על כן העיד בהם שמים וארץ, שאם יאמרו ישראל למחר "לא קבלנו עלינו הברית", מי בא ומכחישם? על כן העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם כו'. כך פירש רש"י... רצה לומר בזה הם עדים במה שהם קיימים לעולם, א"כ זה עדות ומופת שבוודאי קיבלו ישראל עליהם ועל זרעם התורה והמילה, שאם לא קיבלו עליהם, לא היו השמים והארץ קיימים, והיו חוזרים לתוהו ובוהו, כארז"ל [שבת פח ע"א] שהתנה הקב"ה עם כל מעשה בראשית שאם לא יקבלו התורה יחזרו לתוהו ובוהו. ומאחר שהם קיימים לעולם, בזה יתנו עדיהן עדות ה' נאמנה שקבלו עליהם ישראל ברית התורה והמילה.
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת האזינו)
גדולה מילה שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ופליגא דר' אליעזר דאמר ר' אליעזר גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וגו'
מצינו פעם אחד נדרש מקרא זה על התורה ופעם א' דרשוהו על המילה. ונוכל לומר שתרווייהו איתנהו ביה, שאם היה מדבר במילה לבד, א"כ מהו שאמר "יומם ולילה", הלא אין זמנה בלילה, שנאמר "וביום השמיני ימול" [ויקרא יב, ג]? אלא שהוא מדבר בתורה שנאמר בה "ובתורתו יהגה יומם ולילה" [תהלים א, ב]. ואם מדבר בתורה לבד, למה אמר "בריתי"? הרי נאמר "ובתורתו יהגה יומם ולילה", אם כן ההוגה יומם ולילה בתורה התורה נקראת על שמו, והוה ליה ג"כ למימר "בריתו"? אלא שגם במילה הוא מדבר, כמה דאת אמרת "זאת בריתי אשר תשמרו" [בראשית יז, י], כי המילה היא חלק גבוה, שאדם מפריש מעשר לשם ה', כי ראש הגויה הוא אחד מעשרה שליטים שבעיר קטנה [נדרים לב ע"ב], והוא נחשב כקרבן הבא לשם ה', לכך נאמר "בריתי". ועוד שאמר "חקות שמים וארץ", כי המילה נקראת חק וכמו שאנו אומרים "וחק בשארו שם" [שבת קלז ע"ב], ובזכות חק המילה שמתי חקות שמים וארץ. ושמים וארץ הוא בעצם תיקון החומר והשכל, כי החומר מן הארץ מוצאו, והשכל מן השמים, והתורה יש בה אש שחורה על גבי אש לבנה [שקלים טז ע"ב], דהיינו הנגלה והנסתר, הנגלה תיקון החומר והנסתר תיקון השכל. וכן המילה יש מילה פנימית וחיצונית כנגד תיקון החומר והשכל...
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת בראשית)
גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ וכו' ופליגא דר' אליעזר דאמר ר' אליעזר גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ
כבר אמרנו לך, כי השמים והארץ נבראו בשביל דבר אשר הוא בהשלמה ואליו ראוי הבריאה, ולדעת רבי שלמות האדם מצד המילה המשלמת את גופו של אדם עד שהוא אדם שלם, ובשביל שהמילה היא שלמות האדם לכך בשביל המילה נבראו השמים והארץ, כמו שהתבאר כי בשביל מעלת המילה שהוא השלמת האדם שהוא השלמת הגוף נברא הכל. ולדעת ר' אלעזר נברא הכל בשביל התורה, כי התורה השלמה שכלית כמו שהמילה השלמת האדם מצד גופו, וסבר ר' אלעזר השלמה שכלית יותר עדיפא ויותר עליון על הכל, כאשר האדם שלם מצד שכלו, עד שיש לומר שבשביל התורה נבראו שמים וארץ. ויש לך להבין עיקר מחלוקתם, למר בשביל מילה נברא שמים וארץ ולמר בשביל התורה, ובין התורה ובין המילה יש להם מדרגה שמינית. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, כי התורה יש לה מדרגה שמינית ולכך התורה נתנה אחר שבעה שבועות... וכן המילה נתנה ביום השמיני. ומ"ד בשביל התורה נברא העולם, כי התורה השלמת הכל והיא נבראת קודם שמים וארץ והיא השלמה שכלית, לכך אמר בשביל התורה נבראו שמים וארץ, כי בשביל השלמה הזאת שהוא השלמה עליונה נברא הכל. ולמ"ד בשביל המילה, כי המילה ג"כ השלמה, והיא השלמה לעולם הזה והיא קרובה אל העולם הזה יותר, ולכך יש לומר יותר בשביל המילה נברא הכל ובזה די אל העולם.
(חידושי אגדות מהר"ל כאן)
גדולה מילה שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ וכו' גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ
[אין סתירה בין שתי המימרות, כי שמירת הברית היא יסוד ופתח לתורה, והא בהא תליא.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף צג ע"ב)
שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ
כפי טבע הבריאה, ישוב כל מורכב איש אל אחוזתו, כי החומר בא מן העפר, ושמה ישוב... וא"כ להנחה זו ברית כרותה לכל הגופות שישובו להיות עפר, וא"כ אין ח"ו יתרון לגוף הצדיק על גוף הרשע. וזה נראה חלילה כעוול בחוקו יתברך... ואם נאמר שהזכות גורם שהקב"ה משנה הטבע, עד אשר יהיה גם גוף הצדיק עולה במסילה העולה בית אל, א"כ נראה הדבר כעוול בחוקו יתברך לטבע היסודות שלא יקבלו חלקם... על כן מסר ה' לעמו מצות המילה, ונצטוו להסיר ראש הגוויה ולהטמינה בעפר, ואם כן כבר קבלה הארץ חלקה מראש הגוויה, וראשו ככולו או כרובו, ואחר מצוה זו יעלה כל הגוף השמימה למקום חוצבה של הנשמה... וזה שאמרו אלמלא המילה לא נתקיימו שמים וארץ, כי מצד המילה יקבלו השמים והארץ שניהם חלקם מגוף האדם, ובזה תלוי קיומם, כי כולם לא היו כי אם בעבור האדם.
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת בלק)
שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו'
ידוע שבמצות המילה נאמר לו "אני אל שדי" וגו' [בראשית יז, א]... שאמרו במדרש: "אני אל שדי" - אם תקבל המילה מוטב, ואם לאו, אומר אני לעולמי די... הוא על דרך "אם לא בריתי" וגו'.
(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ג, עמוד יג, פרשת וארא)
גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ
דֹּק וָחֶלֶד עֲבוּרָהּ. עוֹמְדִים בִּגְבוּרָה. בְּיִרְאָה הַקְּדוֹשָׁה וּבְמִצְוָה בָּרָה.
(סליחות לצום גדוליה, מנהג פולין, סליחה נא)
גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי
וביאור ענין זה, כי התורה היא שכלית, ומדרגתה על עולם הגשמי, כמו שהתבאר. ואם אין התורה, שהיא מתעלה על עולם הגשמי, אין קיום אל העולם שהוא למטה מן התורה. וזה שאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". ובשביל כך התורה מקיימת ומעמדת העולם הגשמי, כמו כל דבר שהוא עליון מעמיד ומקיים דבר שהוא למטה ממנו במדרגה. ועוד, כי כל סדר עולם נמשך אחר התורה, כמו שאמרו במדרש (ב"ר א, א) שהיה מביט בתורה וברא העולם. הרי לך כי סדר העולם נמשך אחר התורה, ומתחייב סדר העולם מן התורה. ולכך "אם לא בריתי" שהיא התורה, "חקות שמים וארץ לא שמתי".
(מהר"ל, תפארת ישראל פרק סב)
[הרי יעקב ועשיו חילקו את העולמות, יעקב נטל עוה"ב ועשיו נטל עוה"ז. ולכאורה א"כ אסור לנו ליהנות מעוה"ז. אבל כיון שלימוד התורה מקיים את העולם, ובלי זה העולם היה מתמוטט, נמצא שמותר לנו ליהנות מעוה"ז כמו המציל זוטו של ים. ולכן אסור לקבל מגויים שכר על לימוד תורה כי אז נמצא שיש להם חלק בקיום העולם ויהיה אסור לנו להנות מעוה"ז.]
(רבי יצחק בן וואליד, שו"ת ויאמר יצחק, יו"ד סי' צט)
לטקסט
[ישראל והגוים חילקו את העולמות, אנו לקחנו את עוה"ב והגוים לקחו את עוה"ז. הגוים אומרים שאם אנחנו נהנים מעוה"ז אנו גזלנים. והתשובה היא שבזכות לימוד התורה שלנו אנחנו מקיימים את העולם הזה, ולכן מותר לנו ליהנות ממנו כמו המציל מזוטו של ים, שמותר לקחת דבר שהיה הולך לאיבוד אילולא הצלתנו. ובזה יש לפרש את הפסוק (תהלים פרק קיט פסוק צב) "לולי תורתך שעשועי" - שע"י לימוד תורה מקיימים את העולם, "אז אבדתי בעניי" - לא היתה לנו מענה לטענת הגוים.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף לד ע"א)
לטקסט
[התורה מתחילה במחשבה, שאין בה תפיסה, ואז ידבר בפה, והקול אין לו תפיסה, וכאשר יעשה מצוה בפועל, יוצא מאין ליש. הקול היוצא בלימוד, מוציא בנשיפה את דו תחמוצת הפחמן, שממנו חיים הצמחים. ה' ברא את העולם ע"י התורה, ולולא התורה וצירופי השמות לא היו שמים וארץ מתקיימים. צירופי השמות שאין להם שיעור נותנים שפע וחיות לכל חלקי העולם לפשוט צורה וללבוש צורה, לחדש בכל יום מעשה בראשית.]
(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף ח ע"א)
לטקסט
בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה אמר שמא יש בי דבר מגונה כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך נתקררה דעתו
מלמד לך, כי האדם שאינו נימול ראוי שיאחזו כל עצמותיו רעדה, שהרי אברהם כששמע (ויהא) [והיה] תמים וידע שאינו שלם, אחזה רעדה כל עצמותיו, עד שאמר לו ה' יתברך שחסר המיל' ויהיה נמול ויהיה שלם על ידי המילה, וכל זמן שלא היה לו המילה לכך אחזה רעדה.
(חידושי אגדות מהר"ל כאן)
שלמות השגתו של האדם תחלק לפי הפתחים שפתח הקב"ה, שהם החושים שמצד הגוף, השכל שמצד הנשמה, הנבואה מצד הכח היותר נשגב, נעלם ונפלא, שבגוף האדם בקישורו עם הנשמה, שהוא למעלה מהשגת השכל האנושי. על כן, כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה "והיה תמים", יכל לפחד שחסרונו הוא מצד נפשו, שזה לא יתכן כי אם ע"י פחיתות עצמו, שהחסיר חוקו אשר עשה האלקים את האדם ישר, לשלמות השגתו, ואשר ע"כ גם יראתו אינה זכה כראוי לו. ולעומת החסרון, שהוא נמשך עכ"פ מצד החומר, יש מקום להרעיד כל עצמות חמרו. אבל לעומת מניעת מעלה, שאינה מצד החומר כלל, יש לרומם הדעת, שלא (ברעש) [ברעד] כי אם בהוספת עז ואורה ובהירות. וכיון שאמר לו הקב"ה שהוא מצות ברית קודש החתום בבשרנו, שהוא מכח השלמות הנצחי שנמצא ביסוד הגוף בקישורו עם הנשמה, שהוא למעלה משכל האנושי, נתקררה דעתו, שהרי אין זה לענין תיקון חטא וחסרון שבו, ואינו בחוק שכל האדם כי אם סוד ד' ובריתו. ובזה זכה לנבואה בשלמות חוקו הראוי לו, שהוא מספיק לו כבר שמאליו יתהלך לפניו, התהלך לשון התפעל ממילא.
(עולת ראיה ח"א עמ' שצו-שצז)
נ"ל לבאר... ע"פ באור הכתוב פ' וילך: "לעברך בברית ה' אלקיך וגו' למען הקים אותך היום לו לעם", ומבאר רש"י ז"ל: למען הקים אותך וגו' - כ"כ הוא נכנס לטרוח למען קיים אותך לפניו לעם, "והוא יהיה לך לאלקים" - לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו וכו'. ע"פ משל למי שלקח לבית מסחרו את אחד מקרוביו, והתנה עמדו באם שלא יישר בעיניו, אז תיכף ומיד יהי' יכול לגרשו מבית מסחרו בלי שוס טענות ומענות. וישאל ממנו מדוע לא יתנה כן עם שאר האנשים העוברים במסחרו. וענה אותו כי עם שאר אנשים לא יחוש להתנות כלל, כי כאשר לא ישרו בעיניו, הלא בידו לגרשם תכף בלי שום תנאי כי זרים הם עמו. אבל לא כן הוא כי קרובו הוא, וחפץ שיהיה מהיר וזריז בעבודתו ולא יצטרך לגרשו, ועל כן יזרזו כי יהיה מהיר ונאמן בעבודתו. וזהו כי כרת ה' עמנו ברית יותר משאר עכו"ם, זה מורה כי חפץ ה' בנו וחפצו שנהי' לו לעם. וזהו "לעברך בברית וגו' למען הקים אותך היום לו לעם".
(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)
בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה אמר שמא יש בי דבר מגונה כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך נתקררה דעתו
[בתחילה סבר שמצוות מילה היא שלא יהיה ערל, ובכל רגע יש חיוב חדש, ואם כן, זה מגונה שלא מל עד עכשיו. אבל כשה' אמר "ואתנה בריתי ביני ובינך" נתקררה דעתו, כי הבין שהמצווה היא מעשה המילה, שבזה ניכרת כריתת הברית, ולכן אילו מל לפני כן היה מפסיד את המעלה של "מצווה ועושה", כי לא היה יכול לקיים את המצווה אחרי הציווי, כי זה מצוה חד פעמית.]
(רבי יחזקאל איישישקין, דבר יחזקאל, עמ' 18-19 = המאסף (קואינקה) שנה יט, תרעד, כרך ב, חוב' ג, סימן לא)
לטקסט
התהלך לפני והיה תמים וכו' צא מאיצטגנינות שלך
אברהם אבינו הי' ראש לחוקרים, כמו שפירש בעקידה במה שאמר לו הקב"ה צא מאיצטגנינות שלך, "התהלך לפני והי' תמים", הכוונה שאין די לפני הקב"ה שיודע וישיג ענין אלקותו בדרך החקירה, אך שיאמין בד'. ועל כן אמר "אני אל שדי" - אני הוא שאין העולם כדאי למלכותי, הכוונה שאתה ממליך אותי מתוך העולם בדרך חקירה, לפי שאני מנהיג העולם, קטן ערך העולם להכירני על ידו, אך "היה תמים", והוא האמונה בה', והמאמין נקרא תמים... שמאמין בד' אף שאינו מבין דרכיו, מאמין שכל דרכיו ביושר וצדק.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, יו"ד, בסופו, צלעות הבית, דרוש א, אות י)
אמר לפניו רבש"ע הסתכלתי במזל שלי [ואיני ראוי להוליד בן] אמר לו צא מאיצטגנינות שלך אין מזל לישראל
[מהרש"א כאן כותב שזכות הרבים אינו תלוי במזל. ר' זלמן גנז מהנובר הוסיף שגם אברהם נחשב כמו רבים, כיון שיצאו ממנו רבים, כמו שנאמר על שרה (ראש השנה לב ע"ב) "כיון דאתו רבים מינה כרבים דמיא", לענין פסוקי זכרונות במוסף ראש השנה. ולכן המזל של אברהם היה יכול להשתנות.]
(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת לך לך, דף טו ע"א)
לטקסט
צא מאיצטגנינות שלך אין מזל לישראל
עוד יתבאר על דרך אומרם (ב"ר מד, יא) בפסוק (בראשית טו, ה) "הבט נא השמימה", שהעלה ה' לאברהם ודרך על המזלות, והוא אומרו "אם בחקתי תלכו", פירוש חוקותי על דרך אומרו (ירמיה לג, כה) "חקות שמים" וגו', אם בהם תלכו, כמו "קום התהלך בארץ" (בראשית יג, יז), תנאי הוא הדבר "ואת מצותי תשמרו", כי באמצעות קיום המצות הוא שולט ודורך על המזלות, והן הנה שבהם זכה אברהם לבחינה זו.
(אור החיים, ויקרא כו, ג, אופן כו)
הדת והנימוס הזה שהי' במצרים הי' לאות על אמונת המצרים שהכל תלוי במזל, על כן אם נולד איש במשפחה ומדרגה עליונה נשאר לנצח הוא ובניו אחריו מהשרים והפחתים, לא כן אם נולד רש במחשכים הושיבוהו עד לנצח, כן דעותיהם שונות בעניים ודלים לדעתם אין לתמכם ולסעדם... לא כן תתחייב הדת האלהית והשכל הישר, האדם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמים, ולפעמים יקרה שאיש בער נולד במשפחת הסגנים והפחתים וחכם וצדיק בשפל המשפחה... כן הדת תתחייב שיעזור האדם לחבירו אף אם מזלו לא טוב כי יש בכח האנושי ללחום נגד המזל ואין מזל לישראל. על כן אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם צא מאצטגיניות שלך, כי אם הראת כחך הגדול לגמול חסד ולתמוך צדק ללחום נגד משטרי השמים, גם אתה צא מאצטגניות שלך", "הרבה ארבה זרעך".
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, או"ח, בסופו, צלעות הבית, דרוש ג, אות א)
באותה שעת חפזון, כאשר זה דודנו גואלנו, קרובנו, א-ל אלקי אבינו, מלך כל עולמים, דמה לצבי מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, "על החשבונות והקיצים" (שהש"ר ב, פי"ט); ובפליאת הנהגתו אתנו, הנמשכת מתוך הודעת שמירתו, כריתות בריתו וסדר נסיותו, את צור מחצבתנו, רוממנו ד' נסנו ונשאנו מעל למערכות הטבע הפרטיות ושעבודי זמניותן, בהפכו איתני מקומיותן מים וחלמיש ובהראותו לכל מקהלותנו, אז הוא שהוקבעה והוטבעה בתוכנו בעצם מהותיותנו תכונה נשגבה זו של הזמן, שהיא גופה החירות השלמה והמוחלטת, ובה כל מלוא הברכה והעוז, כל גודל תפארת הנצח וההוד... אז התברר, מתוך המשך הוצאת קדמונו של עולם, באור צדקת אמונתו, את אברהם אבינו למעלה ממספר הכוכבים ואצטגניניותם, כי אין מזל לישראל עם קרובו, וירם קרננו וידריכנו על במותינו.
(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, עמ' רנג-רנד)
[ואח"כ ה' אמר לו "כה יהיה זרעך" - שיהיו לו י"ב שבטים, כנגד י"ב מזלות [כלומר, שאיננו צריכים מזל, כי יש לנו דבר אחר במקומם]. ולכן במעשה אליהו בהר הכרמל כתוב (מלכים א' פרק יח פסוק לא) "ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב" - להורות שאינם צריכים לעבוד לי"ב מזלות כי ישראל למעלה מהם והם במספרם כנגדם.]
(רבי חיים קנולר, פרי חיים, דף ו ע"ב)
לטקסט
ואיני ראוי להוליד בן וכו' אין מזל לישראל וכו' כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו וכו' כל המנחש לו נחש
...שישראל אין להם מציאות במזל מאחר שהאבות ואמהות עַקרים היו ולא נכללו בכח בטיפת זרע דאדם הראשון בבחי' גופים שלהם רק בשורש נשמותיהם, ולזה היה גופם בריאה חדשה ממש, כמ"ש (ישעיה מג, כא) "עם זו יצרתי לי" וכו'. ועוד יש בזה חכמה עמוקה וכוונה פנימיות יותר, שהנה כמו שהברית הוא מקור ופתח ומעיין השפע להוליד בדומה בבטן האשה שמציירת הולד מן הטיפה שמקבלת מהברית, כמו כן מקור ופתח העליון שמשם שפע וקיום כל הנבראים והוצאות תולדותיהם הוא נקרא ברית. וכמו שעל הברית סובב הערלה, כמו כן המזלות וצבא השמים הם מסך מבדיל נגד שפע עליון השופע למטה לקיום העולם ומציאותו. ולכן אומות העולם שהם ערלים כמ"ש (ירמיהו ט, כה) "כי כל הגוים ערלים" וכו' הם קשורים בטבע ובמזל, משא"כ ישראל הם דביקים באור הפנימי המשדד הטבע והוא למעלה מן המזל ע"י ברית מילה שניתנה לאברהם שהעביר הערלה וזכה לגילוי הברית. ולכן לא היה אברהם זוכה לבנים כי אם אחר שנימול שאז נאמר לו (בראשית יז, כא) "ואת בריתי אקים את יצחק וכו' כי ביצחק יקרא לך זרע", שע"י העברת הערלה וגילוי הברית זכה לעלות למעלה מן המזל, ולכן היה ראוי להוליד משרה אף שגם היא הייתה עקרה בטבעה.
(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)
אין מזל לישראל
פירוש, מצד שם ישראל שהוא השם החביב, אין מזל להם, אבל מצד שם יעקב, ומכ"ש מצד הפרט של כל אחד ואחד, שאף ששם ישראל נקרא על כל יחיד ויחיד, אין היחוד כלל ישראל, ומצד הזה בודאי יש לו. אבל מ"מ מאחר שאין מזל להם מצד שם ישראל הוא לכלל ישראל, ובאותה מדרגה אין ישראל תחת המערכת כלל, לכך מועיל דבר זה קצת לכל יחיד ג"כ, שהרי הוא תוך הכלל שעליהם נקרא שם ישראל, ולכך שם ישראל שהוא לכלל ישראל מגין על האדם אף כנגד המזל, כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנו, א), כי מצד הזה דבקים ישראל במעלה העליונה שיש להם, מצד הזה יש ביטול למזל שלהם.
(חידושי אגדות מהר"ל כאן)
כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו
כמה גדול התמימות, ולכך אמרו בנדרים בפ' ארבעה נדרים (ל"ב, א') א"ר יצחק כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו שנא' עם חסיד תתחסד ועם גבר תמים תתמם, ר' אושעיא אמר כל המתמים עצמו השעה עומדת לו שנא' התהלך לפני והיה תמים וכתיב והיית לאב המון גוים, אמר ר' לוי כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נחש ביעקב והא באל"ף למ"ד כתיב אלא משום מדה כנגד מדה, תני אהבה בריה דר' זירא כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפי' מלאכי השרת אין יכולין לכנוס בה שנאמר כעת יאמר ליעקב וגו' ע"כ. ובודאי מה שאמר כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו הוא ג"כ טעם מדה כנגד מדה כמו שהוא ההפך כל המנחש לו נחש. וטעם שניהם הוא שאלו מיוחדים שיהיה הש"י נוהג עמהם מדה כנגד מדה הן לטוב הן לרע, וזה כי מצד שהוא תמים הוא עם הש"י כדכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך, ומאחר שהוא עם הש"י מצד שהוא תמים ג"כ הש"י הוא עמו, כפי שהוא עם הש"י כך הש"י הוא עמו, ולכך הש"י מתמים ג"כ עמו כאשר הוא תמים עם הש"י, וכך המנחש שהוא הפך המדה הזאת וכדכתיב בקרא לא ימצא בך מעביר וגו' מעונן ומנחש וגו' תמים תהיה עם ה' אלהיך, ואמרו בספרי (שופטים י"ח) אם אתה עושה האמור בענין אתה תמים ואם לאו אין אתה תמים, הרי לך כי המנחש הוא הפך התמים והוא יוצא מן התמימות לגמרי, ומפני שהוא יוצא מן התמימות ולפיכך אם מנחש לו נחש ג"כ, ועוד יתבאר.
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התמימות, פרק א)
דבר זה ענין מופלג מאד, איך המתמים עצמו מלמטה כלומר שהוא תמים בכל דרכיו, ומצד הזה אשר אינו מתחכם, רק כפי אשר ברא ה' יתברך אותו הוא נוהג בתמימות, לכך גם ה' יתברך נוהג בתמימות ואין באים עליו פגעים שהאדם צריך לשמור מהם. וכל זה מפני, כי כאשר הוא תמים מלמטה הוא דבק בתמימות מלמעלה, כי התם הוא הולך ביושר, והיושר שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל ואין הפסק אליו כאשר התבאר במקום [אחר], כאשר מתמים לכך עצמו מלמטה מתמים עמו ג"כ מלמעלה. ולא כן כאשר הולך בעקום, כי דבר זה יש לו הפסק רק היושר אין לו הפסק. ואמר כל המנחש לו נחש, וזה הוא הפך המתמים עצמו, כי זה הולך בתמימות מבלי שהוא מתחכם ומערים על ענין העולם לומר כי זה ויגיע לי דבר זה, רק הולך בתמימות, וכך ה' יתברך הולך עמו בתמימות ואין פגעים באים עליו, וכן להפך אם הולך בנחשים ואינו הולך בתמימות לכך יש לו נחש שבאים עליו פגעים מן עליונים וצריך שיהיה נשמר מהם. והכל הוא כפי הנהגת האדם שאם הוא הולך בתמימות הוא נצל מן הפגעיםה רעים ומקריים רעים, וכאשר הולך אחר הניחוש אז מתחדשים עליו פגעים ומקריים זרים. כי התמים מתדבק להקב"ה, וזה מפני כי התמים אינו יוצא לשום צד במחשבתו לסור מן ה' יתברך, כי זהו ענין התמים והוא יתברך השוה (אל) [ומשה את] הכל ולכך כאשר מתמים עם הקב"ה הוא כמו דבוק השוה בשוה, וכאשר מתדבק השוה בשוה אין יוצא ממנו כלל והוא מתדבק עמו לגמרי, ולכך אמר כי ה' יתברך מתמים עמו והבן זה, ולכך כתיב (דברים י"ח) תמים תהיה עם ה' אלוקיך וגו'.
(חידושי אגדות מהר"ל כאן)
על אמתת הרעיון הזה... כבר העמידו חותמם החכמים המפורסמים פרופיסור ליודויג ביוכנר, ד"ר קאלשאן, ד"ר שנאבל שהבאתי דבריהם גפן ט"ז ענף החכמה שריג י"ג [עמ' קיב-קיד], באמרם כי פתרון חידת אריכת שנות חיי היהודים יתר מכל עמי הארץ הוא ההסתפקות. בשביל ההסתפקות הזאת "מזיקין בדילין מהם", המזיקים הטבועים הבאים ע"י ההשתמשות בתענוגי החיים יתר מן המדה בדילין מהם, בשביל קבלם עליהם עומ"ש, את התורה המגבלת אותם בחוקיה ובאזהרותיה, והיא חייהם ואורך ימיהם...
(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה, גפן יט, שריג ו)
מדה כנגד מדה
[עיין לקט ביאורי אגדות סוטה ח ע"ב]
כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו וכו' כל המתמים עצמו שעה עומדת לו
המתמים עצמו הוא עם ה' יתברך כדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלקיך" וגו', וכל זה מפני שאין לתמים רק מה שנתן ה' יתברך אליו ואינו מתחכם מדעתו, ואדם כמו זה אינו ברשות עצמו רק הוא עם ה' יתברך, וכדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלקיך", שכאשר תהיה תמים אין אתה מתחכם בתחבולות שלך שהם מעצמך, כי כאשר הוא משכיל השכל הוא מן ה' יתברך, אבל הערמה והתחבולה הוא לאדם מצד עצמו, ובשביל כך אינו עם ה' יתברך... ומפני כך אמרו כי סופו של תמים שיהיה עומד לו השעה להיות מתרומם מעלה מעלה מצד תמימותו, שזהו מתעלה להיות עם ה' יתברך... ולא כן מדת האהבה, אף שמדת האהבה ג"כ דבקות בו יתברך מצד האהבה, דהאהבה מצד השכל בלבד, אבל האדם שהוא תמים הוא מצד עצמו, כי התמים אינו פועל בשכלו, וכאילו האדם מצד עצמו אל ה' יתברך, וכמו שאמר "תמים תהיה עם ה' אלקיך". ולפיכך התמימות ראוי למעלה זאת שתהיה עומדת לו השעה ולהיות מתרומם מעלה מעלה.
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התמימות, פרק א = חידושי אגדות מהר"ל כאן)
כל המתמים עצמו שעה עומדת לו שנא' התהלך לפני והיה תמים וכתיב והיית לאב המון גוים
כאן מרומז סוד עצום בסוד הגלגול, והוא מ"ש בתיקונים (דף קטז ע"א): זכאה איהו מאן דקיימא ליה שעתא גלגול דכולהו דא י' וכו', וכולא אתרמיזי בצדיק דביה גלגול יסוד תמן יוד דאתגלגל ביה ונח ביה מכל גלגולין דאתגלגל, ובגין דא "ויכל אלקים" וכו'. וכתב רבינו בפירושו שם דיסוד הוא שבת "וינח" וכו', וביסוד כלילין כל נר"ן: ד' דיסוד הוא הנפש דלית לה מגרמה כלום, ס"ו הוא הרוח, יוד הוא נשמתא, וכד מאיר בו הנשמה אז לא יצטרך לבוא בגלגול. וע"ש (דף קטו ע"ב): "והארץ לעולם עומדת", דא שכינתא דאיהי עומדת ליה ואיהי שעתא דקיימא ליה וכו', ולית לכל בר נש קיימא שעתא דהא אית בר נש צדיק דלא קיימא ליה שעתא. ובפי' רבינו שם, דמי שהוא מתגלגל קשה לו לזכות לבת זוגו שהוא הרוח שמתגלגל קשה לו למצוא הנפש שהוא בשרשו, והוא נקרא שעתא, שהנפש יוצא לפי הזמן של ו' אלפים שנים שהוא הגוף לכל הנפשות, והרוח יוצא לפי העולם, והם לפי האברים שבגוף, ואם הרוח יוצא בשעה המכוונת לו אז הוא צדיק וטוב לו, דשעתא קיימא ליה... ונמצא שמי שאינו הולך בגלגול זוכה לבת זוגו, ואז שעה עומדת לו. וכל זמן שאין נשלמים כל הנר"ן באדם, אינו שלם, שלא נשלם לו כל דרגין שלו, וכשיש לו נר"ן ותיקנם בשלימות אז נקרא תמים ואז אינו צריך לבוא בגלגולא.
(רבי יצחק אייזיק חבר, אפיקי ים כאן)
כל המנחש לו נחש שנאמר כי לא נחש ביעקב והא בלמ"ד אל"ף כתיב
6-7
6-14
ואלו הג' אף משחית וחימה הם בחסד, גבורה, תפארת, ותננא וגחלי דנורא הם נצח והוד דנכללין באלו הג', שהם ג' שלהובין דבחוטמא דזעיר אנפין כמ"ש בספרא דצניעותא פ"ב ובביאורי רבינו שם. וידוע כי משחית הוא נגד תפארת המכריע בין חסד וגבורה, ונמצא שהם נכללים באלו הב' אף וחימה, דשליטתם בחג"ת שהם בידיים ונו"ה הם רגלין. ולכן אמרו כאן שבשעה שנתרשל משה במילה שהוא לעורר חסדים דעתיקא מסוד חוטמא דע"ק הנ"ל, באו אף וחימה מחוטמא דזעיר אנפין שמשם מקבלים שליטתם, ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו שהם חג"ת, כמ"ש שבהם אף וחימה ומשחית, עד שצפורה תקנה ומלתה אותו. באותה שעה ביקש משה להרגן להעביר רוחם מן העולם, והועיל ג"כ שנתבסמו קצת, והם גבורות היותר קשות שאף הוא הכח ולא יצא כוחו לחוץ. אבל חימה הוא מלשון חמימות אש שתתגלה יותר, והם נגד ימינא ושמאלא דסט"א. וז"ש וי"א שמשה הרגו לחימה, ונשאר רק גונדא דחימה, שאין כוחם גדול כמו חימה עצמו. ואלו הג' אף וחימה ומשחית הם הג' נכללים בערלה החופף על הברית שהם ערלה ופריעה ואטיפו דדמא, שהם נגד ג' אבהן כמ"ש רבינו באריכות בפירושו למס' ברכות פ' הרואה, והם עשו וישמעאל וערב רב. ועשו הוא נגד הערלה והוא חימה, וישמעאל נגד פריעה, והם בחו"ג "שממית בידיים תתפש" [משלי ל, כח] והם נתגברו ע"י שנתרשל במילה.
15-21
והוא מ"ש ד"א גדולה מילה ששקולה ככל המצות וכו', שהרי כוללת כל התרי"ג איכות בבת אחת, וגם שא"א לכל המצוות שיתקנו בנפש ויאירו בה מן הרוח אם לא ע"י המילה, וכמו שנתנו המצות לישראל בברי"ת כמו כן מילה נק' ברית שהם תרי"ג איכות שנכללים בה. וענין הברית הוא קשר כורת הברית שנותן לאוהבו דבר החביב לו ביותר, שהוא למקבל לברית נאמן שלא יסור ממנו אהבתו... וכמו במתן תורה בעשרת הדברות נקשרו ישראל עם הקב"ה, שהיו אז אירוסין והוא בברית הלשון, כמו כן בברית מילה נקשרים עם הקב"ה בברית הגוף, וכמ"ש בספר יצירה [פרק א]: ברית הלשון וברית המעור מכוונים וכו'. וז"ש כאן שנאמר כי על פי הדברים האלה כרת וכו'.
19-20
בהמולו מערלת לבבו, הוא מרחיק התאוות המותריות עד אשר לבו רחב וזך לעיין במושכלות, אשר מזה הצד ראוי לומר ששקולה המילה כנגד כל המצות... כי הלב הוא יתד שהכל תלוי בו, כדאיתא בפרקי אבות [פ"ב מ"ט]: רבי אלעזר אומר לב טוב, ומסיק: רואה אני את דברי רבי אלעזר מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם כו'. א"כ הלב שקול כנגד כל המצות והמדות. וכן אמר שלמה "מכל משמר נצור לבך" וגו' [משלי ד, כג], כי הוא צריך שמירה ביותר. וכן התורה מתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד, אותיות לב, כי הוא הפותח והסוגר...
ארז"ל שהמילה שקולה כנגד כל התורה, כי לגודל מעלתה אין לך פרשה בתורה שלא נזכר בה גודל מעלת המילה הן בפירוש הן ברמז.
ומבואר לפנינו בזוהר מאמר המתאים יפה לדורנו, שנתקיים בנו הנס הגדול הזה שנפל פחד היהודים על הערבים וברחו, ולולא זאת בדרך הטבע הרי לא היה מקום לכניסת ישראל לארץ. והיות שחלק גדול מן העם הנכנס אינם שומרי התורה, א"כ נשאלת השאלה איזה זכות יש להם, שיגרום לערבים לברוח לעזוב הארץ ולמסור אותה ממש בידים לישראל? אולם לדברי הזוהר מובהרת לנו הזכות שבידם, והיא "בזכות ישראל נמולים", שנושאים בבשרם בריתו של אברהם אבינו, וכבר אמרו חז"ל שבח מצות מילה: "גדולה מילה ששקולה נגד כל המצות שבתורה"... ומצינו שייכות של כיבוש הארץ למצות מילה, כי בספרי זוטא (מובא בילק"ש עקב רמז תתס): א"י שקולה כנגד המילה, כשם שמילה דוחה את השבת כך כיבושה של א"י דוחה את השבת, הרי שיש קשר בין שניהם.
21-22
ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי האדם נברא ערל, ולמה נברא האדם ערל? אבל דבר זה נמשך אחר עניין האדם, כי אדם הוא בכח ויוצא אל הפועל, בענין זה נברא האדם, כי ראוי שיהיה הגוף והנפש שווים ודומים, וכמו שנברא בנפשו בכח ויוצא אל הפועל כך נברא בגופו בכח ג"כ. וכל זמן שלא הוסר הערלה נחשב שהוא אינו בפועל הנגלה, כי הערלה הוא כיסוי ואטימה לאדם, כמו שתמצא לשון ערלה בכל מקום על לשון אטימה כמו "ערלת לבבכם" (דברים י'), וכן כל לשון ערלה כמו "ערל שפתים" (שמות ו), כלומר שאינו יכול להוציא הדיבור אל הגלוי בפועל, ודבר שאינו בפועל הנגלה הוא בכח נחשב כל התורה שהיא השלמת האדם... ולכך אם לא היה המילה, לא נבראו שמים וארץ, כי העולם נברא מצד כי מציאותו הוא בפועל הגמור, ואם לא היה בפועל הגמור לא היה נמצא, ומצד המילה הוא בפועל הגמור כאשר מסיר הערלה שהוא האטימה, ולכך אמר אם לא היה המילה לא נבראו שמים וארץ.
ועוד פירושו, כי העולם אין לו קיום כי אם ע"י המילה, כי המילה היא הברית בין ה' יתברך ובין האדם, וזהו הקיום שיש לאדם, ולכך אם לא היה המילה לא נבראו שמים, כי קיום העולם הוא מצד ה' יתברך אשר הוא מקיים הכל, ואין לעולם חיבור ברית עם ה' יתברך כי אם ע"י המילה שהיא הברית, וכל ברית תרגומו "קיימא", וזה מפני כי ע"י הברית יש לו חיבור עם ה' יתברך כמו שניים שיש להם ברית ביחד, ולפיכך... אם לא היה המילה לא היה קיום לעולם, וכיון שלא היה קיום לעולם לא היה נברא.
21-22
21-25
ומ"ש ופליגא דר"א דאמר ר"א אלמלא תורה לא נתקיימו וכו', כבר כתבתי כמה פעמים שבכ"מ שאמרו "ופליגא" אלו ואלו דברי אלקים חיים, רק כל אחד מדבר מענין אחר, וכן כאן שת"ק מפרש על ברית מילה שבו מתקיימים שמים וארץ שהוא זיווגא דגופא שבהם ביסוד למטה, ור"א מדבר מזיווג דנשיקין בג' ראשונות זיווגא דנשמתא שהוא בדיבורא שהוא בתורה בברית הלשון, ובשניהם הוא זיווגא דדוכרא ונוקבא שהם שמים וארץ, שהתורה ירדה משמים ונתנה לארץ בשני מדרגות, א' בעסק התורה בדיבורא, וא' בקיום המצוות ששרשם עניינים רוחניים משמים ותלויים בדברים גשמיים במצות שבארץ, ונמצא שבהם מתחברים שמים וארץ ביחד.
וכן בתיקון עולם התוהו היה בשני דברים... והם תרין עטרין של הדעת שהוא בדיבור, והם ב' כתרים שירשו בהר סיני א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע... וב' עטרים הם ה"ח בדכורא שהוא שמים וה"ג בנוקבא שהיא ארץ, והם יום ולילה כמ"ש (תהלים מב, ט) "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי" וכו', והוא מ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי.
לכך נאמר "האזינו השמים ואדברה" - לשון דיבור רמז לתורה שמן השמים, כמה דאת אמרת "ואדברה בעדותיך" וגו' [תהלים קיט, מו], "ותשמע הארץ אמרי פי" - רמז למילה שנתנה באמירה, שנאמר "שש אנכי על אמרתך" [תהלים קיט, קסב], והיא בחלק הארצי שבאדם, דהיינו בחומר הנימול. זה שאמר "אמרי פי" - בגימטריא "המילה". וזהו שחזר ופירש "יערוף כמטר לקחי" [דברים לב, ב] - היינו לימוד התורני, "תזל כטל אמרתי" - היינו המילה שנתנה באמירה. והמשיל התורה למטר שאין הכל שמחים בו והמילה המשיל לטל שהכל שמחים בו, כי לא רבים יחכמו לשמוח בפיקודי ה' ישרים משמחי לב, לפי שבני עלייה הם מועטים העוסקים בתורת ה'. האמנם בשמחת המילה הכל שמחים, כי כל איש מישראל מחזיק במצוה זו, על דרך שאמרו: כל מצוה שקבלו ישראל בשמחה כמו המילה כו' עדיין הם שמחים בה [שבת קל ע"א]. לפיכך המשילה לטל זה שהכל שמחים בו, וכמו הטל והמטר מביאים השובע לעולם, כך התורה והמילה, כמ"ש אין הגשמים נעצרים אלא בעון ביטול התורה, שנאמר "בעצלתים ימך המקרה" [קהלת י, יח] - בשביל עצלות שבהם שלא עסקו בתורה, "ימך המקרה" במים עליותיו [תענית ז ע"ב].
זה שאמר [בראשית רבה פרשה א, ד] "בראשית" - בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו" [משלי ח, כב], ועוד שהיא באה ראשונה לאדם בהיותו במעי אמו שמלמדין אותו שם כל התורה כולה [נדה ל ע"ב]. ובשביל המילה שהיא מצוה ראשונה לאברהם, ומצוה הבאה לכל אדם ראשונה בצאתו לאויר העולם - בשביל ראשיות אלו ברא הקב"ה שמים וארץ.
21-25
לטקסט
24-27
27-31
וזהו ג"כ כונתם בשעה שאמר הקב"ה לא"א וכו' אחזה רעדה... שמא נמצא בי וכו', כי פחד מדוע לא אמר כן הקב"ה גם לאדה"ר ולנח. כיון ששמע "ואתנה בריתי" וגו' ולזרעו אחריו, שבחר ה' בו ובזרעו לדורות, נתקררה דעתו.
33-34
ואומרו "ועשיתם אותם" - "צדק יקראהו לרגלו" (ישעיה מא, ב), ואמרו ז"ל (שבת קנו) שאמר לו הקב"ה מאי דעתך דקאי צדק כו' ע"כ, הרי שמעריך המזלות בסדר הנאות לו, ויוליך מזל ממקום למקום, והוא אומרו "ועשיתם אותם", פירוש לחוקתי תתקנו אותם בסדר הנאות לכם. והוא מאמרם ז"ל אין מזל לישראל, פירוש - הם שולטים בו.
33-39
והענין, כי י"ב מזלות הם, ותלי הוא הי"ג, והוא המהפך כל המזלות לרצונו ובו כל השינויים וכל שידוד הטבע כמ"ש רבינו הגדול בפירושו לספר יצירה. והוא ג"כ כאן ביסוד ועטרת היסוד שהוא י"ג בריתות, ושם בקדושה ביסוד הוא נחש עילאה נחשא דחיי, "והביט אל נחש וכו' וראה אותו וחי" (במדבר כא, ט), שהוא א"ל שד"י [בגימטריא שמ"ה] עם אח"ד י"ג הנ"ל נעשה נח"ש. ונגדו ג"כ בסט"א נחשא דמותא שהחטיא לאדם הראשון כמ"ש (סנהדרין לח ע"ב) מושך בערלתו היה וכו', ומשם כל הניחושים וכישופים, והם דינקי מזנבי שוליהון דכוכבייא, והוא אחורי הרחיים, "שפחה אשר אחר הרחיים" [שמות יא, ה], שהם ברקיע למטה משחקים ששם רחיים עומדים וכו' [חגיגה יב ע"ב], והם בערלה הנ"ל. ומי שמעביר הערלה ומקיים הברית הוא למעלה מן המזל, ולכן אין ניחוש וכישוף יכול לשלוט בו. וז"ש הקב"ה לאברהם (בראשית יז, א) "התהלך לפני והיה תמים", כמ"ש בפ' שופטים (דברים יח) "כי כל הגויים וכו' אל מעוננים וקוסמים ישמעו ואתה לא כן וכו' תמים תהיה עם ה' אלקיך" וכו'. וז"ש כאן אמר ר' יצחק כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו שנא' וכו' ואמר רב כל המנחש לו נחש וכו', שמי שמתדבק בסטרא דתמים שהוא ברית קודש הפנימי אין ניחוש שולט בו, ומי שמתדבק בניחוש שהוא הערלה נעשה משיך בערלתו וניחוש שולט בו.
34
35
ובזה נסביר דברי ר' יצחק "כל המתמם את עצמו הקב"ה מתמם עמו" - כל העושה מעשיו לשם שמים שעי"ז נקרא תמים, "הקב"ה מתמם עמו", כי העשייה לשם שמים מביאה את האדם לשמירת המדה, להסתפקות, וכבר נתן ד' בטבע האדם שעי"ז יהיה גופו תמים ושלם.
35-38
37-39
וז"ש כאן כל המתמים עצמו אז שעה עומדת לו, דמתיילד בשעתא דהוא דיליה, ואז הוא צדיק וטוב לו, והוא זוכה בשלימות יו"ד דברית, יו"ד דיסוד. וז"ס מה שאמר הקב"ה לאברהם התהלך לפני והיה תמים, כמ"ש רבינו בליקוטים שהוא סוד ה' שנתוסף לו, וגם נקודת קמץ שהם י"ו, הרי הם ג' אתוון יה"ו שהם חב"ד, שבתחילה היה בסוד נצח, הוד, יסוד, מלכות, והיה טפל לשרה, ולכן לא היה ראוי להוליד כמ"ש (יבמות סג ע"א): נחות דרגא וסב אתתא. ואח"כ זכה גם לחסד, גבורה, תפארת, דמתנהרין מחב"ד יעו"ש. ולכן היה בגדר צדיק וטוב לו. וז"ש וכתיב והיית לאב המון גויים, שהיה ראוי להוליד ג"כ.