ט ע"ב

וכן מצינו בנחש הקדמוני וכו' אני אמרתי יהלך בקומה זקופה וכו' אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם וכו' ואשא את חוה

דע שהמאמר הזה הוא סוד עמוק, שלא מצינו רמז מן המקרא שנזדווג נחש לחוה. ועוד שחטאה של חוה היה שהטע[ת]ה את בעלה והאכילתו מפרי עץ הדעת. ורז"ל הם אמרו שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, כמו שכתבנו פרק ר"א דמילה. אבל הוי יודע שדברים אלו דברי קבלה הם, שלא ניתנו להיכתב בפירוש, ויש להם סמך מן המקראות בענין שאין רשומו ניכר אלא ליודעים, וסודו תלוי מו' ימי בראשית, (ולא) [ולכן] אמרו כאן "וכן מצינו בנחש הקדמוני" בפירוש ולא אמרו נחש סתם, ולמה נאמר מאמר זה לענין סוטה שמנחתה תוכיח...

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

דע כי סוד נחש הקדמוני, כי [כמו] האדם הזה (נברא) [נבדל] מן כל הנמצאים, [כך] הוא הנחש דכתיב (בראשית ג) "והנחש היה ערום מכל חית השדה", הרי כי [כמו ש]האדם היה נבדל מן הכל והיה תמים, כך הנחש היה ערום, ומפני כך היה הנחש בקומה זקופה, כי הנחש הוא הפך האדם, ומפני זה הנחש הוא קטרוג והסתה של אדם המחטיא אותו, כי הנחש הוא חסרון והעדר האדם, ולכך הביא הנחש חסרון אל האדם להיות מתאוה מצד החסרון לאכול הפרי, כי כל בעל תאוה הוא בעל חסרון. ואל יקשה לך, כי למה נברא דבר כמו זה שהוא הסתה לאדם, אבל דבר זה כי התבאר במקום אחר כי כך מחויב הבריאה מן ה' יתברך, כי אי אפשר שתהיה הבריאה בשלמות הגמור, ולכך כנגד מה שנברא האדם שהוא בריאה שלימה ביותר, נברא ג"כ הנחש שהוא בריאה החסירה ביותר, ולא שהוא בריאה חסירה ביותר רק שהוא הסה לאדם לחטא, ודבר זה עמוק.
והבן זה מה שאמר שהיה נחש רוצה לישא את חוה, כי אשר הם מתנגדים [היא] מצד הצורת שהם מחולקים ויש להם נושא אחד, שאם אין הנושא אחד הם אינם שייכים זה לזה ולא ימצא התנגדות להם, ודבר זה ידוע כי אותם שהם משותפים בנושא אחד הם מתנגדים זה לזה ביותר ונקראו צרות מעיקרות זו את זו, כמו שיקרא צרות שתי נשים שיש להם בעל אחד (יבמות ב ע"א), ולכך אילו לא היה רוצה הנחש לישא את חוה עד שהיו נחשבים משתתפים בנושא אחד, לא היה כאן התנגדות מן הנחש, אבל היה כאן התנגדות מצד הנושא שיש להם נושא, ולפיכך אמרו ז"ל כי הנחש היה רוצה לישא את חוה, כי חוה הוא חומר שהוא נושא לצורה.
ויש לך להבין את הדברים אשר זכר, אני אמרתי שילך בקומה זקופה, אני אמרתי שיהיה מאכלו מאכל אדם, כי כל אלו דברים ראויים לאדם במה שהוא אדם, והנחש הפך האדם וההפכים הם תחת סוג אחד, ולכך יש לו כל הדברים. ובמדרש (פרקי דר"א פי"ג) אמר שהיה הנחש כגמל והיה רוכב עליו סמאל והקב"ה שחק לסוס ולרוכבו, כי הנחש הזה ורוכבו חוץ למציאות וחוץ לסדר העולם, ולכך הקב"ה שחק לסוס ולרוכבו, ואין לכתוב יותר באלו דברים הגדולים מאוד.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

האדם יש לו שייכות אל הנחש, שאם לא היה לאדם שייכות אל הנחש לא התחבר הנחש אל האדם להיות מסית אותו ולא היה בא הנחש על חוה. וראיה לזה שיש לאדם שייכות אל הנחש, כי האדם היה מלך על התחתונים, וכן הנחש היה מלך בחיות בתחתונים קודם שנתקלל, והיה האדם בלבד הולך בקומה זקופה, וגם הנחש היה הולך בקומה זקופה קודם שנתקלל. וכך אמרו במסכת סוטה: אמר הקב"ה אני אמרתי הנחש יהא מלך על כל בהמה וחיה... ואיבה אשית. הרי שהיו דומין עד שהיה רוצה לישא חוה, ודבר זה קודם קללה, שהנחש יש לו דמיון וקירוב אל האדם והאדם אל הנחש.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העבודה, פרק י)

וכן מצינו בנחש הקדמוני כו'
1

עי' זהר חיי שרה קכה, ב: ההוא חיוויא קדמאה כו', ועי' מו"נ ח"ב פ"ל.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

וכן מצינו בנחש הקדמוני כו' אני אמרתי יהלך בקומה זקופה כו'
1-4

עיין בס' אבות הראש שעל האבות דר' נתן פ"א (ח"א סה ע"ד).

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

נחש הקדמוני נתן עיניו וכו' מה שביקש לא נתנו לו הוא אמר אהרוג אדם ואשא את חוה וכו' ואיבה אשית
1-5

בעל פנינים יקרים מקשה הלא תמות גם היא, ומתרץ על פי מה שכתב בעל שערי משפט שלכן וויתר הקב"ה על חטא של דוד ולא על של שאול כי בדוד שהיה לחטא זה מקיימים אחרים קיבל השי"ת תשובתו, אבל לחטאו של שאול לא היו מקיימים זולתו לכן לא נתקבלה תשובתו, ולפי"ז ניחא גם כאן דהנחש ידע שאדם וגם חוה ישובו אחר חטאם, אולם לחוה תועיל תשובה כי באכלה מן עץ הדעת נשאר אדם שיקיים ולא יאכל, אבל כשתפתה חוה את בעלה שיאכל גם הוא לא ישאר עוד מי שיקיים המצוה ולא תועיל לו תשובה וימות וישא הוא את חוה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שמשון הלך אחר עיניו

עיקר החמדה מהעין כמו שנאמר (במדבר טו, לט) "לא תתורו אחרי לבבכם ואחר עיניכם", דעין רואה ולב חומד, ועיקר הניאוף בעין כמו שנאמר (איוב כד, טו) "ועין נואף" וגו', וכמו שאמרו שמשון הלך אחר עיניו.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות ו דף לא ע"ג-ע"ד)

כח הגבורה בעינים, כמו שנתבאר לעיל (אות מב ו-מד), וכמו שנתבאר במקום אחר שלכן אמרו ז"ל שמשון בעיניו, שהיה לו גבורה. וכח יצחק שהיה מרכבה למדת היראה, בכל מקום שנותן עיניו נופל יראה ופחד ה'.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות מו)

"וירא שם יהודה בת איש כנעני" וגו' - לא פרט הכתוב שם האשה אשר לקח כי אם שם אביה, להגיד שבחו כי לא נתן עיניו באשה עצמה לקחתה בשביל נוי ח"ו או שאר דברים, ולא כשמשון שאמרו חז"ל עליו שמשון הלך אחר עיניו וכו' שנאמר "כי היא ישרה בעיני".

(באר מים חיים, בראשית, פרק לח, ב)

...שהעיניים הם בנו"ה ברגלין כמ"ש הלך אחר עיניו.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), בבא בתרא עג ע"א)

שמשון בעיניו מרד וכו' שנאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני לפיכך נקרו פלשתים את עיניו

העינים הם שערי הלב, ונקראים שערי גן עדן, וע"כ הכל תלוי בראיה, שבראייה טובה נכנסות ללב בחינות טובות ומעוררות אותו עד שנשלם בכל ההרגשות, ולעומתו ח"ו בהיפוך. וזהו שאמרו ז"ל שמשון בעיניו מרד וכו' שנאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. וזהו הענין עין טובה ועין רעה הנזכר במשנת אבות.

(שם משמואל, פרשת שלח-ר"ח תמוז)

שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו

[שמשון לא הסתכל בעיני רוח אלא בעיני בשר, ולכן נכשל באשה מבנות פלשתים, וניקרו את עיניו. הוא היה משבט דן, וגם בני דן הלכו במידה זו. הם הסתכלו בעיני בשר ודם והלכו אחרי עיניהם ולא אחרי רוח ה' שבקרבם, ורצו לראות אלהים בעיניהם, כמו מי שעשו את עגל הזהב, ולכן שבט דן הסכים לקבל את העגלים שירבעם הקים, בעוד ששאר השבטים סירבו (במדבר רבה ב). בזה עשו חושך בעולם, שהרי ע"ז הוא חושך (במדבר רבה שם), וכן שמשון, כשניקרו את עיניו, העולם חשך בעדו. ירבעם ניקר את עיני שבט דן, כשזבח לעגלים שעשה. יש יהודים בימינו שרוצים לראות את ה', וטוענים שאינם רואים את ה', כשמיליוני יהודים נהרגים בשואה, ולכן הם הולכים אחרי עיניהם וכופרים בה'. והתשובה להם היא שיעסקו בתורה, ואז יראו את האור, ויבינו.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 12-13) לטקסט

שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו וכו' אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו וכו' ג' גניבות לב אביו ולב ב"ד ולב ישראל לפיכך נתקעו בו ג' שבטים

אלו שני דברים הם דברים גדולים, כי אלו שנים, שמשון ואבשלום, כל אחד ואחד היה לו חטא מיוחד, שמשון מצד העין, שהיה חסר והיה מבקש למלאות תאותו, כי עינו של אדם אינו שבע, ודבר זה היה חטאו וכפי חטאו היה עונשו, ואבשלום הפך זה שנתגאה, והמתגאה הוא שמתגדל יותר ממה שראוי. ושתי חטאים אלו הם זה כנגד זה, האחד הוא החסרון, והחסרון הזה בעין אשר אינו שבע לעולם, וחסרון זה היה דבק בשמשון, והחסרון השני הוא התוספת, שכבר אמרנו פעמים [הרבה] כי התוספת הוא חסרון ג"כ, וכמו שאמרו ז"ל (חולין נח ע"ב) כל [יתר כנטול] דמי. והגאוה אשר לוקח לעצמו תוספות חשיבות, דבר זה הוא חסרון מצד התוספות.
ויש לך לדעת, כי אבשלום נתגאה בשערו, כי השער של אדם הוא תוספת ויתר, שהרי דרך לסלק השער, ולפיכך השער הם דבר תוספת, והיה מתגאה ומתגדל בדבר כשהוא תוספת, ודבר זה הוא חסרון. כלל הדבר כי מדת אבשלום לקשר לו המלוכה ולהתגדל בגדולה אשר אין ראוי לו, ליטול מלכות אביו, כי היה רודף התוספת והמותרת. ויש לך להבין כי שמשון ואבשלום שניהם נזירים היו, וכדאמרינן במסכת נזיר (ד ע"ב) אבשלום נזיר עולם היה, ומפני אותה מדרגה עליונה אשר היה להם בשערות שלהם אשר על הראש, הלך שמשון אחר עיניו, שלא היה שבע עינו לגודל העין, וכן אבשלום שהיה המבקש התוספת והמותרת מצד הנזירות אשר היה דבק באותה מדרגה עליונה והגדולה. וכאשר חטאו שילם הקב"ה לכל אחד מדה במדה...
גם עניין הגניבות אשר גנב לב אביו ולב ב"ד ולב ישראל, יש לך להבין ממדת אבשלום לעשות בסתר דבריו, והכל הוא משום שהיה נזיר עולם. ולפי דעתי, מפני שנתגאה בשערו אשר השערות הם כמו קוצים, לכך נדקרו בו ג' שבטים והיו כנגד ג' גניבות.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

שמשון הלך אחר עיניו וכו' כי היא ישרה בעיני

כידוע מאמר חז"ל (ראש השנה כה ע"ב) על פסוק (שמואל א יב, יא) "את ירובעל ואת בדן" וגו' דשקיל וכו' ושמשון בדורו כאהרן בדורו, כי הוא דוגמת אהרן [והאריז"ל אמר דבדן אותיות נדב, שהיה גילגולו, והוא פנחס ואליהו כנודע], כי השיג האור מקיף. וחשב להשיג גם העיגולים בהיותו בסוד עיגולים אמו מיהודה ואביו מדן, כמו שנתבאר למעלה.
וזהו כי היא ישרה בעיני, שאמרו ז"ל שמשון בעיניו וכו', פירוש שהיה מופלג בעיניו, והיינו שהיה כל כך קדושה בעיניו עד שאמר: מאחר שהיא ישרה בעיני, בודאי רצון ה' יתברך כך, שאי אפשר שעיני יחמדו דבר טמא. ובאמת מפורש בכתוב כי מאת ה' וגו', ואם כן למה נענש? רק לפי שנתגאה בעיניו, כמו שהמשילוהו לסוטה דביקשה את שאינה שלה, שפירוש עיניו הוא סוד שהגיע לאבני שיש טהור דהוא לקביל תרין עיינין וכו' כמו שנתבאר למעלה...
האור מקיף שמהעינים הם התרין דמעין דנחתין לימא רבא היא מדת המלכות... ושמשון היה בעיניו מרכבה לעיני ה' יתברך כביכול, והגיע להני תרין עיינין, וביקש לתקן הכל ולהשיג האור מקיף דיחידה ועיגולים, ובאמת היה מדרגתו מדרגת האור מקיף דאהרן וכנ"ל.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף קו ע"א-קז ע"א)

שמשון הלך אחר עיניו וכו' בעיניו מרד וכו' כי היא ישרה בעיני וכו' תחילת קלקולו בעזה וכו'

...וזהו עיקר חילול הקדושה כמו שנאמר (מלאכי ב, יא) "כי חלל יהודה קודש ה'" וגו' על לקיחת הנשים נכריות, שזה בא לעשות דיבוק בין דברים הנבדלים ומסיר ההבדל שבין קודש לחול וחילול. ומכל מקום, בישראל באמת אין דבר מלבר, ושבט דן עצמו הוא המאסף לכל המחנות, אותן שפלט הענן, להחזירם אל הקודש, כאשר נתברר בשמשון דאתי מדן והלך אחר עיניו לקחת מבנות פלשתים הערלים, בטענה כי היא ישרה בעיני. ואמרו ז"ל דהלך אחר עיניו ובתר ישרותו, אף על גב דמכל מקום תחילת קלקולו נחשב בעזה וההוא לא היה קלקול עדיין. והיינו שהוא הכיר בנפשו כי עיניו נקיים בחיזו דהאי עלמא להיות העין רואה ולב חומד דבר שאינו שלו. וידע כיון דישרה בעיניו, ודאי כך הוא רצון ה' יתברך. ובתנחומא (בשלח יב) על פסוק "כי גאה גאה" - שמשון במה שנתגאה וגו' כי היא ישרה בעיני וגו', עיין שם. ומזה מבואר כמו שכתבנו, דמה גיאות הוא אי כוונתו ליישרות תאוה גשמיית בעיניו? ועל כרחך כמו שכתבנו, שנתגאה להאמין בעצמו שמה שעיניו חומדות ודאי הוא רצון ה' יתברך. והאמת כן היה, ונענש רק על הגיאות.
ואפשר דזהו גם כן כוונת המרד והחטא שבסוטה שם רק על שנתגאה בעיניו. וכן העיד הכתוב תיכף אחר כך (פסוק ד) "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא" וגו'. ואף על פי שלמראית עיני בני אדם בעולם הזה, נחשב זה כהולך אחר עיניו לחמוד בתאוות עולם הזה ולחלל קודש ה' לבעול בת אל נכר, הוא בסוד (קהלת ח, ט) "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" לאדם בליעל. ובאמת בטח בנפשו, דעינו לא יכול להכניס בלבבו חמדות זרות כלל. ולפי שסביביו נשערה מאד, נחשב זה לחטא, מה שהכניס עצמו לענין כזה ולתקיפות כזה לסמוך על עצמו כל כך אף בדבר זר כזה.
ועל כן נקרא דן גור אריה, כמו יהודה, מצד התוקף שהיה בשמשון דוגמת שלמה המלך ע"ה דמיהודה, בנשיאת נשים נכריות, והיה לו תוקף כזה לומר "אני ארבה ולא אסור", שאף ביציאה מגדר התורה לא יפלטנו הענן לחוץ כלל. וביהודה היה זה בהתגלות עולם הזה, כי הוא ראש לכל המחנות, ולא נפלט שום נפש מהם לחוץ כלל, וכל העמים היו עבדי שלמה שמלך על כל העולם כולו. מה שאין כן שמשון שנפל בידיהם, דע"י הסרת ההבדלה מזה נמשך שליטה חס ושלום להם להיות של נבוכדנצר וחבריו, ועל כן כשנסתלקו ענני כבוד יכול לשבות ממנו שבי, וכן שמשון נשבה בידם. אבל גם זה היה לרע להם, כי רבים אשר המית במותו, שאז יצאה נפשו הקדושה מתחת ידם, מאשר המית בחייו...
וסוף סוף גם שמשון היה שופט ישראל וראש הדור כשמואל בדורו (...כפי סדר לשון הכתוב (שמואל א יב, יא) "את ירובעל ואת בדן ואת יפתח", יהיה שמשון נגד אהרן, וכן הוא בראש השנה (כה ע"ב) עיין שם), שהיה שקול נגד משה ואהרן כי היה כלול מנצח והוד, שמשם יניקת הנביאים. וכך שמשון מצד הגבורה, דאיזהו גבור הכובש את יצרו (אבות ד, א). וכל גבורה דבני ישראל הוא רק בזה, וגם גבורה גופנית הנשפעת להם מצד הקדושה ומה' יתברך, הוא רק ע"י תוקף גבורת נפשם בכבישת היצר. ובודאי כך היה שמשון שנתגאה בעיניו, ששם התחלת שליטת היצר דעין רואה, וכמו שנאמר (בראשית ג, ו) "ותרא האשה כי וגו' ותאוה הוא לעינים".

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף ט ע"א-ע"ג)

שמשון הלך אחר עיניו וכו' לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו וכו' תחילת קלקולו בעזה וכו'

...ואחר שגרם הקלקול ונתברר שגם הוא אינו נקי לגמרי עדיין. אף דלא חטא כלום בפועל מכל מקום "סביביו נשערה מאוד" (תהלים נ, ג), ולאיש שכמוהו הנקי לגמרי די בזה שנמצא גם בו חסרון. ממילא נתגלגל עליו הראשונות גם כן, דכיון דאין נקי לגמרי איגלאי מילתא למפרע דהיה הליכה אחר עיניו, ושבעזה היה תחילת קלקול, דגם על מעשיו הקודמים יש טענה מעתה מצד האדם אשר יראה לעינים בעולם הזה וצריך לבירורים. ועל כן ניקרו עיניו והוליכוהו לעזה לבית האסורים כמו שאמרו ז"ל.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף טו)

שמשון הלך אחר עיניו וכו' היתה שכינה מקשקשת לפניו

ירידה זו של חלק מישראל איננה כריתה מן השרש ח"ו, אלא שהוא הסתרה וצמצום, כדי שיוכלו העמים והיצורים לקבל מהם כפי חלקם ומדתם, והם הם פליטי הענן משבט דן, שהוא מהירודין שבשבטים (עי' רש"י שמות לה, לד), המאסף לכל המחנות. וזה היה גם אצל שמשון שהיה משבט דן, והיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג, ודן את ישראל כאביהם שבשמים, והוא מעין שמו של הקב"ה, מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל, ועם זה הלך אחר עיניו כדי להאיר למי שירצה להיות נאות לקבל הארתו.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, ממעיני הישועה פרק ז, עמ' כג = מי מרום, פ' תצוה, מאמר פה, עי' רסו)

שמשון הלך אחר עיניו וכו' באותו צדיק וכו' (י.) דן את ישראל כאביהם שבשמים וכו' מגין בדורו על ישראל

...דחלילה לחשוב על משיח ה' במחשבת יעקב אבינו ע"ה ושופט ישראל, והתורה העידה עליו מנבואת יעקב אבינו ע"ה שידין עמו כמיוחד שבשבטים וכיחודו של עולם כאביהם שבשמים ומגין עליהם כהקב"ה [וחז"ל קראוהו גם כן אותו צדיק בסוטה במקום שדיברו גם כן מגנותו, והמשנה אמרה עליו שהלך אחר עיניו. וידוע שאין נקרא צדיק אלא שומר הברית, ומי שלא קילקל ופגם בריתו כלל מימיו], שהיה אוהב נשים ורודף אחר התאוה כאחד מהפריצים שטופי זימה, חס ושלום וחס וחלילה.
אבל דבר זה ממדרגת הקדושה הגמורה והגדולה שיש בישראל, דלא עשה כן לכל גוי שיוכל לעשות כל ענינים גופנים והנאות חמדות עולם הזה ולא ירגיש שום הנאת עולם הזה, אלא הכל בכוונת הלב לשם שמים לבד.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף טז-יז ע"א)

שמשון הלך אחר עיניו וכו' (י.) על שמו של הקב"ה נקרא

שמשון נקרא על שם של הקב"ה, והוא הנושך עקבי סוס בעקביים שהוא תכלית ההשתקעות דרגליה היורדות, דסוס מורה זימה כמו שנאמר (ירמיה ה, ח) "סוסים מיוזנים", וכמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג ע"ב) דאוהב הזימה, וזהו הנחש דקדושה שהוא היפך הנחש דסיטרא אחרא שהוא אשת זנונים המסית לתאוה ומטיל זוהמא, ומכל מקום נקרא נחש כי למראית עין היה גם הוא הולך אחר מראה עיניו כמו שאמרו שמשון בעיניו, שזהו תחילת הסתת הנחש בעין רואה, דנחמד העץ למראה, שזהו התחלת הרע ואחר כך לב חומד וכלי המעשה גומרים בפועל פגם הברית היותר גדול דביאת ארמית. אבל מה' היה הדבר לבקש תואנה לכלות הרע ע"י זה בהריגת הפלשתים ע"י זה.
ובזה זכה להיות שופט ישראל ומנהיג הדור, שכוחו היה להשיב כל הנדחים מישראל גם כן תחת כנפי השכינה שנעשו אחר התיקון כל חטאיהם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית, דמאת ה' יצא הדבר, וכמו עבירה לשמה דזה הזדונות שנעשים כזכויות ע"י התשובה הגמורה.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים, אות ד דף יב ע"א-ע"ב)

שמשון הלך אחר עיניו וכו' בעיניו מרד וכו' כי היא ישרה בעיני וכו' הוא איוה לדבר טמא לפיכך נתלו חייו בדבר טמא וכו' (י.) על שמו של הקב"ה נקרא וכו' כל אחד ואחד הביא לו אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר ממנו

והנה שמשון שנקרא על שמו של הקב"ה, ויעקב דימה עליו שהוא משיח, והכתוב מעיד עליו שהחל רוח ה' לפעמו (שופטים יג, כה), שהיה בעל רוח הקודש, ודאי שהיה מלא קדושה ומרוחק מתאוות בתכלית, בפרט שהיה נזיר אלקים, וענין הנזירות הוא פרישות מתאוות, והוא היה נזיר מבטן כי נוצר כך, ולפיכך תמהו עליו אביו ואמו "האין" וגו' (שם יד, ג), כי הם ידעו שאיננו משוקע בתאוות, והוא השיב דישרה בעיניו, דהוא מכיר שהדבר ישר...
ואי אפשר להיות לבו שמח בה' יתברך כאשר הוא ממולא בתאוות גופניות שהם שני הפכים, כי ה' יתברך קדוש ומרוחק מתאוות, ואי אפשר ליכנס בלב שני הפכים ורק מי שלבו ישר שאינו נוטה לשום תאוות זוכה לשמחה...
ויעקב אבינו ע"ה לא מת לפי שהיה נקי מתאוות, כי הוא היה דבוק תמיד בשם הוי"ה שהוא מדרגתו, ולא ניתק לעולם מדבקותו, ולפיכך אי אפשר למיתה לחול עליו. ואף שמשון נקרא על שמו של הקב"ה כמו שאמרו ז"ל, ועל כן אמרו (בראשית רבה צט, י) דכשראה יעקב שגם הוא מת אמר "לישועתך קויתי ה'", שחשב תחילה שלא ימות כלל כי היה גם כן דבוק בה' יתברך תמיד, דעל כן נקרא על שמו ומנוקה מכל תאוה.
וחז"ל אמרו בסוטה דשמשון הלך אחר עיניו, ובאמת הוא היה בדוגמא דלמעלה. ולפי שהתחלת כניסת התאוות הוא ע"י העין רואה, ע"י זה לב חומד, ועיניו של שמשון צופות רק למה שהוא רצון ה' יתברך כמו שעיני ה' יתברך רק אל צדיקים ואל יראיו להשגיח על מה שהם רוצים, ועל כן אמר כי ישרה בעיניו, שסמך על ראיית עיניו שיש בזה ישרות ולא נטייה לשום תאוה, רק שכך רצון ה' יתברך.
אבל הוא טעה בזה, במה שחשב דמאחר דישר בעיניו על כן תלה הישרות בה לומר דגם היא ישרה, דלולי כן לא היה חושק לה, והאמת דהיה מה' אבל רק לבקש תואנה בפלשתים, ולא שיחשוק לה באמת כלל, ואף שהוא נקי מתאוות, דמה שרצה היה מאת ה', מכל מקום מה שסמך על זה וחשק ע"י זה לה עצמה, לחשוב שהיא גם כן ישרה, זהו נקרא הליכה אחר עיניו ושמרד בעיניו.
ורמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק יג הלכה יג) כתב דגיירן. ופשטות הכתוב לא משמע כן, דעל זה לא אמרו לו אביו ואמו "האין" וגו', וגדולי ישראל נשאו גיורות כיהושע לרחב, וחז"ל קראו לזה מרד, ואמרו היא איוה לדבר טמא. ואף שהמשנה למלך שם כתב ליישב זה, הואיל ונתגיירו לשם איש ולא לשם שמים ושלא כדין קיבלה, על כן מחשיבן הכתוב כגויות עיין שם בשמשון ושלמה, הנה מאחר דהכתוב וחז"ל חשבוה לעכו"ם שפיר קרינהו בנות הערלים אף דתתגייר, כיון דאינו גרות כראוי. וחז"ל אמרו שם דעל כן נתלו חייו בדבר טמא, בלחי החמור, והוא לפי שנתאוה לבשר חמורים. ואף על פי שנעשה לו נס בזה וניתן לו חיים, מכל מקום היה ע"י דבר טמא, כמו שהוא הושיע את ישראל ע"י דבר טמא דע"י זה היתה התואנה בפלשתים. ואף דמאת ה' היה להיות התואנה לדרך זה, אי לאו דחשבה לישרה מפני ההליכה אחר עיניו לא היה מתאוה לה ולא נוגע בה, רק משתדך לבד, דכל חשק פלשתים להתדבק בישראל כמו שאמרו בסוטה דכל אחד הביא לו אשתו לבית האסורים שתתעבר ממנו, וכן אבימלך שלקח לשרה וגם פרעה.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים, אות ה)

שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו וכו' (י.) ויהי טוחן בבית האסורים וכו' שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים וכו' על שמו של הקב"ה נקרא וכו' כי שמש ומגן ה' אלקים וכו' חיגר בשתי רגליו היה

שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים - הוא כמו שכתבתי שהיה בסוד היכל הזכות, ששם הם סנהדרין בי"ד דינא דלעילא, וז"ש כאביהם שבשמים, דהוא היכלא די קוב"ה אשתמודע שלטניה בארעא בגיניה, כמ"ש בפ' פקודי (רנא ע"א), וכמ"ש "ועשית בהם שפטים גדולים וידעו כי אני ה'" וכו' (יחזקאל כה, יא), וכמו כן ע"י הגבורה ודינא שעשה שמשון בפלישתים נודע מעלת ישראל וכבודם בארץ, "כי ה' יריב ריבם" וכו'. ודרגא דשמשון היה שם, שלכן אמרו למעלה (ט ע"ב) שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו וכו', כי שם מקום הפרצה, שהרבה לא היו יכולים לעמוד שם וכמ"ש רבינו שם בפירושו. ושם סוד העיניים שהם עין סנהדרין, ושם שבעה עיני ה' דמשטטין בעלמא, ושם סוד חד חיותא מלהטא שהוא אש לוהט ועיינין ליה כעיני אנשא שהם לאשגחא על עובדין דבני נשא, וכמ"ש בפ' בהעלותך (דף קנד ע"ב): דגלא תליתאה שור גבריאל צפון וכו', האי שור מסט' דשמאלא קרנוי דליקין בין תרין עינוי רגיז באסתכלותא עיינין מלהטין כאשא וכו', וכמ"ש רבינו בפירושו להיכלות, הבאתיו למעלה, שהוא בדגל מחנה דן. ולכן שם פגם בעיניו ונענש בעיניו, שניטל כוחו שהיה לו מסט' דהיכל זכות מסוד העיניים הנ"ל, וגם נקרו את עיניו. והנה הרגליים הם תלויים בעיניים כמ"ש רבינו הגדול בפירושו לספרא דצניעותא פ"א דף י ע"א, כמ"ש הלך אחר עיניו וכו'. והם סוד קין והבל, תרין דימעין דימא רבא ותהומא רבה, שהם סוד ב' המרגלים שהולכים עם האדם והם משגיחים על כל דרכי איש והם המרגלים ומסטינים למעלה. ולכן הם עצמם שנקרו את עיניו. והם הפלשתים יושבי חבל הים שהם בימא רבא ותהומא רבא, והביאו אותו עזתה בסוד העזים מאללי ארעא הנ"ל, ששם היתה תחילת קלקולו, ושם נענש. והוא סוד מ"ש כאן ואר"י שמשון חיגר בשתי רגליו היה שנאמר שפיפון עלי ארח וכו', שפגם בב' עיניו, גם ב' רגליו נלקו, שפסיעה גסה נוטלת אחד מה' מאות ממאור עיניו של אדם, והוא סוד פסיעה גסה ו"אץ ברגליים חוטא", שהולך חוץ למקומו לסוד האי אשה זונה הולך אחריה כשור לטבח וכו' (משלי ז, כב).
ואמר ר' יוחנן שמשון על שמו של הקב"ה נקרא וכו' - הענין כמ"ש בפ' בהעלותך שם (קנד ע"ב) בסוד דגל מחנה דן, וז"ל: חשוכא דשמשא תמן אשתכח לא אשתכח נהירו כמה גרדינין נימוסין אזלין ושאטין בחשוכא וכו'. והוא כי השמש הליכתו בדרום, ובצפון היא בלילה למעלה מן הרקיע, ולכן שם החושך ושם פרוץ בצפון כידוע, וכל עיקר השראת הסט"א וכל חיילין דליה שם, כמ"ש "מצפון תפתח הרעה" וכו' (ירמיה א, יד). אבל שמשון היה בסט' דקדושה, ששם נהיר אור מסט' דימינא מחד ארי', כמש"ש: ואלמלא דמסט' דאריה וכו' וכמו שכתבתי לעיל, ולכן נקרא שמשון, כידוע שאותיות האמנתי"ו הם להקטין הענין, והוא שעיקרו בצפון דלית שם נהורא, ורק נהורא דיליה מסט' דימינא, וכן השמש ביום כשהולכת לדרום משם מאירה ג"כ בצפון. וזה סוד מדרגת שמשון שהיה בסוד העיניים דהיכל זכות, שעין עצמו הוא חשוך, ורק אור העין הוא בא מן המוח בסט' דימינא. ולכן כשפגם שמשון והלך אחר עיניו, נשאר בחושך בסט' דצפון, ונקרו את עיניו. וזה סוד מ"ש כי שמש ומגן ה' אלקים וכו', ר"ל כמו שכתבתי במקום אחר שעיקר האור הוא אור הראשון דימינא, והוא נגנז ביום רביעי בנרתיק שהוא השמש שהוא מגן נגדו שלא יאיר במדרגתו הראשונה, והוא סוד החסדים שנגנזו בגבורות ואין יוצא רק מים לבד כמ"ש כמה פעמים. וז"ש כי שמש ומגן ה' אלקים, שהם חסד וגבורה.
וענין מג"ן זה הוא סוד עמוק ונורא, כי ידוע שה"ג הם וה"ח ממתקין את הגבורות שהם ה' אותיות מנצפ"ך, ואותיות מ"ן הם בנצח והוד וצפ"ך בחסד גבורה תפארת, ואלו ג' גבורות דחג"ת הם מתמתקים ע"י ג' חסדים דחג"ת בסוד אור ישר מלמעלה למטה, משא"כ ב' של נו"ה אינם מתמתקים אלא בסוד אור חוזר לבד. והטעם כי נו"ה עיקר אחיזתם בהם דרדפין בתר רגלין ואינם יכולים להתמתק אלא בזכות גדול ע"י מעשים, משא"כ חג"ת יכולים להתמתק בסט' דלעילא. ורבינו הגדול בפירושו למס' ברכות האריך ברזין עילאין בסוד ניסי מצרים, וכתב שם דצפ"ך נתמקו ע"י האבות שדילג את הק"ץ, מ"ן דמנצפ"ך נמתקו ע"י משה ואהרן שהם בנו"ה, ושם שחקים ריחיים שטוחנים מ"ן לצדיקים, שצריך לעיסה ושחיקה למתק הגבורות אשר שם. והנה אם היה שמשון נזהר בעינין ולא היה הולך אחר עיניו, היה עושה דין ברשעים למתק כל הה"ג, והיה מתקן גם נצח והוד שהם הרגלין, אבל כשפגם בעיניו לא נשאר המיתוק רק בחג"ת בסט' דאבהן לבד שהוא באור ישר בסט' דלעילא. ולכן כתיב ביה ויהי טוחן בבית האסורים, שהם בסוד מ"ן שחקים ריחיים הנ"ל, ועי"ז נעשה חיגר בשתי רגליו שלא תיקן אותם. והמיתוק היה רק בג' חסדים של חג"ת שהם ג"פ שם א"ל. וזה שכתוב כי שמש ומג"ן וכו' שהוא בסט' דלעילא.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

שמשון הלך אחר עיניו וכו' (י.) זכרני נא וחזקני נא וכו' נקם אחת משתי עיני וכו' זכור לי עשרים שנה וכו' על שמו של הקב"ה נקרא שנאמר כי שמש ומגן

...וזה היה גם כן ענין שמשון המיוחד בגבורה היותר עצומה שבכל הנפשות מישראל, ובודאי הכתוב לא ישבחו אלא בגבורה האמיתית שהיא כבישת היצר שהיה בו בתולדה ובשורשו, דעל כן היה נזיר אלקים מן הבטן, וגידול השערות בקדושה כנזיר דנקרא קדוש הוא המורה התגברות הגבורות הקדושות על שונאי ישראל... ועל כן חשב גם הוא לתקן הכל שיבולע הרע מן העולם על ידו לגמרי, היינו שיבורר קדושת ישראל והבדלתן מן העמים, אפילו משתקע למקום שמשתקע אי אפשר שידח לגמרי חס ושלום...
שהוא חשב לתקן זה בחייו דאם זכו אחישנה אף על פי שלא הגיע הקץ עדיין כי נפיש זכותיה ובגבורתו העצומה יכבוש השאור שבעיסה לגמרי וממילא יבוטלו גם כן שעבוד כל הגלויות דהא בהא תליא. וזה נקרא שהלך אחר עיניו, דבמשיח נאמר (ישעיה יא, ג) "והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט" וגו', שאין לו שום כח משלו, שזרעא דדוד נמשל ללבנה דלית לה מגרמה כלום, והוא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, מה שאין כן שמשון דנקרא על שם "שמש ומגן" וגו', דזהו ענין רגליה יורדות וגו' שרצה לומר אחיזה וקצת שייכות עם אומות העולם המונין לחמה (סוכה כט.), אלא שהם תולים הכל בכוחם ועוצם ידם לבד, והוא ידע דכל כוחו מה' יתברך ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו. אבל מכל מקום חשב מאחר דשורשו כך חלק אלוה ממעל וה' יתברך קראו בשמו, הרי הוא בכח גבורתו שחלק לו ה' יתברך יכול לנצח הכל. וזה רצון ה' יתברך שיהיה הכל בהשתדלות אדם ושיהיה בכוחם לזכות לאחישנה נגד העת שקבע ה' יתברך, כי זהו כח הבחירה שיסד בעולם הזה. אבל באמת כל כח הבחירה הוא רק מצד העולם הזה, אבל כשמגיע לברר האמת הרי מגיע לבירור זה דלא בכח יגבר איש, וברוב חילו לא ימלט אפילו שמשון, שהוא הגבור שבישראל, והיה לו תכלית כח הגבורה של השתדלות אדם שאפשר במציאות, אבל כשאני לעצמי מה אני, ורק עין ה' אל יריאיו למיחלים לחסדו היא המאירה לו ולא עיני עצמו...
וכמו שאמר גם כן שמשון אחר כך זכרני נא וחזקני וגו' ואנקמה נקם אחת משתי עיני, כשבא אחר כך אל האמת ותכלית הבירור שרצה בו, ונתגלה לו דכל טעותו היה מה שתלה בזכות עצמו והשתדלותו. ואף דגם עתה אמר זכרני, דמשמע דרצה לומר בזכותו, וכמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צ"ג ע"ב) אנחמיה שאמר זכרה לי, וכאומרם ז"ל דאמר זכור וכו', הוא על דרך שאמרו (יומא סט ע"ב) לפי שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא וכו', הכי נמי אמר האמת, דודאי לא לחנם נשתבח בגבורה שהיה לו תכלית הגבורה האמיתית בכבישת היצר כפי האפשר בכח השתדלות אדם, אבל מכל מקום הכיר עוד דכל זה אינו כלום עדיין בלא חיזוק ה' יתברך...
ועל כן משביקש חזקני, אמר זכרני גם כן, כי אחר שהקב"ה עוזרו, אז שפיר הוא יכול לו והקב"ה קורא על שמו, וכדרך האב המנסה את בנו קטן באיזה דבר חכמה ומשים לפניו הכל רק משייר כחוט השערה ואף על זה פותח לו פתח בדברים ורוצה רק שהתינוק יוכל לעמוד על הדבר ושיגידה לו בענין שיוכל לקראה על שם התינוק ולהתפאר שהוא הגידה, אף על פי שהכל היה ממנו, וכך ה' יתברך רוצה להתפאר בבניו כמו שנאמר (ישעיה מט, ג) "ישראל אשר בך אתפאר", ומבקש שהם ישתדלו כדי שיהיה נקרא על שמם אף על פי שהכל ממנו... ולפי שהוא גם עתה הקדים זכרני וחזקני, אף דידע דצריך לישועת ה' וזולת זה שוא כל השתדלותו והכל ממנו, מכל מקום לא דחה הקודם, ועל כן אמר נקם אחת משתי עיני, דהרגיש שהיה במשפט לפי שהלך אחר עיניו כנ"ל.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז בסופו, דף קיג ע"ב-קיד ע"ב)

אבשלום נתגאה בשערו וכו' שגנב ג' לבבות לב אביו ולב ב"ד ולב ישראל

ובאמת היה בו חסרון בשורש, שהיה בן יפת תואר וע"י זה נעשה בן סורר ומורה. אלא שהיה רק בשורש והעלימו מכל מדות התפשטות שמכף רגלו עד קדקדו שהוא ממדה האחרונה עד החכמה שבמוח ששם תחילת ההתגלות דיש מאין היה כולו יפה בלא מום רק המום שלו היה בשורש. ועל כן היה מהולל ביופיו בכל ישראל כי זה השורש נעלם בעולם הזה וחשב להעלימו ולהשיג גם כתר מלכות שבזה יברר גם השורש והכתר שכולו טוב ויפה. וכח ההעלמה שלו היה בשערו שהם למעלה מהקדקוד בדמות כתר על הראש...
ואבשלום נתגאה בשערו כמו שאמרו בסוטה, היינו שחשב שהוא נזר אלהיו שעל ראשו. ושורשו דרע מיפת תואר הוא בתאוה והוא היפך מזה מוגדר בכל תאוות גופניות, וכן נזר אלהיו הוא היפך הגאות. אבל כל תאוה שלו היה לכתר המלכות, וזה התאוה זרה שהיה בו בשורשו הנעלם בהעלם עצום ובגניבה גמור בכל שלושה חלקי נפש רוח נשמה שהם מתפשטים בכוחות הגוף ובמדותיו ואפשר למבין להכירם. וזהו השלושה לבבות ששנינו שם שגנב לב אביו היינו מצד החכמה שבמוח. ולב בית דין היינו מצד הבינה שבלב. ולב כל ישראל היינו מצד כוחות הנפש המתפשטים בכל איברי הגוף, והיא שהביאתו להיות כסורר ומורה.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו דף כו ע"א-ע"ב)

מרים המתינה למשה שעה אחת וכו' לפיכך נתעכבו לה כל ישראל שבעה ימים

אמרו כי מדה טובה מרובה ת"ק וכו'. הקשו בתוספות [נדפס בדף יא ע"א] מרים דהמתינה למשה שעה, המתינו עליה ישראל ז' ימים, וכתבו התוספות דאינו מדוקדק לפי חשבון ת"ק, ותירצו לא המתינה רק שליש או רביע שעה, ותמהו רביע שעה אינו עולה לת"ק.
ונראה דבב"ק איתא [אינו לפנינו בב"ק] דבסיון נסגרה מרים, ואין סוגרין רק בד' שעות ביום [נגעים פ"ב מ"ב], אם כן מה שלא נסעו מקודם הסגרה לא היה בשביל מרים, וא"כ לא נסעו ביום ההוא בשביל מרים רק ח' שעות, והוא בחשבון יום א' מימי הסגרה, וידוע בשבת [שבת פז ע"א] למ"ד על תחומין אפקדו, לא נסעו בשבת, ותוך ז' ימים הסגר של מרים היה שבת, כי א' בסיון היה ביום א', וא"א שכ"ב סיון יהיה בשבת, וא"כ דל יום שבת שבלאו הכי זולת סגירת מרים לא היה נוסע, ותוספת חול לקודש ב' שעות לערך מקודם ולאחריו, א"כ לא היו ממתינים בשביל מרים רק ה' ימים ה' שעות לערך, שהוא קכ"ה שעות לערך, שהוא ת"ק רביע שעה, והחשבון מכוון. ולכך כתבו התוספות "או", כי זהו בפלוגתא אי תחומין אפקדו ונסעו בשבת או לא.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש טו)

ותדבר מרים ואהרן במשה וגו'... איך שני צדיקים כאלה יעשו כזאת לדבר לשון הרע שידוע שהוא כמעט חמור מכל העבירות שבתורה. ובפרט במשה איש אלהים שעלה לשמים ומי אשר לא יירא לדבר בו. ואמנם סיבת הסיבות ברוך הוא נורא עלילות על בני אדם ונעשה הדבר הזה לכמה סיבות... ב', לפרסם בישראל שאין הקב"ה וברוך שמו מקפח שכר כל בריה, וכמאמר חז"ל מרים המתינה למשה שעה אחת וכו' לפיכך נתעכבו לה כל ישראל שבעה ימים...

(באר מים חיים, במדבר, פרק יג)

בעונש זה של מרים נתקיים "צדקתך כהררי א-ל משפטיך תהום רבה" (תהלים לו, ז). מידה היא לפניו יתברך להזכיר בעת המשפט את צדקות האדם, לכן בזמן שנענשה מרים בעונש כה כבד, שלקתה בצרעת, ומצורע חשוב כמת, והיה זה לעיני כל ישראל, באותה שעה עצמה נאמר "והעם לא נסע עד האסף מרים", כך שכלל ישראל, משה אהרן וארון ה' המתינו לה שבעה ימים עד שנרפאה. וזאת כשכר על שהמתינה למשה כשליש או כרבע שעה כשהיה בתיבה על שפת היאור.

(שיחות מוסר, תשל"ג, פרשת האזינו, מאמר צח, עמ' תטז)

משה זכה בעצמות יוסף

"קול התור" (שיה"ש ב) - זה קולו של יהושע בטוריא דמשיח בן יוסף. בטוריא זו היה משה רבנו עד מתן תורה, וזהו סוד "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (וברמזי רבנו: "קול התור" בחושבנא "משה בן עמרם", וזה שייך לעקבות משיחא עפ"י האמור שם: "הנצנים נראו בארץ"). וממתן תורה עלה מרע"ה לדרגה דתפארת, וברזא דתו"ר, ואחרי זה האציל את דרגתו הקודמת בסוד קול התור ליהושע.

(קול התור, פרק ב, אות קמא [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תצח, ומהד' תשס"א, עמ' 582])

[כי משה הוא בחינת משיח בן דוד, ורצה לחבר אליו את יוסף, כי תקומת ישראל תלויה בחיבור משיח בן דוד ומשיח בן יוסף].

(מי מרום חלק יז עמ' ה)

מי גדול ממשה שלא נתעסק עמו אלא המקום

[עי' לקט באורי אגדה לקמן יג ע"ב בשם יערות דבש].

מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה... וכבוד ד' יאספך
23-26

בעל תנובת יהודא מעורר הלא גם באהרן נתעסק רק משה ואף שגם אלעזר עלה עם משה אולם הלא לבש שם בגדי כהונת גדולה ובתור כה"ג היה אסור להטמאות לאביו, מעתה לא יוסף לבד זכה להתעסקותו של משה כי אם גם אהרן. אולם בכ"ז אין קושיא על המשנה, דשפיר אמרו שבמדה שאדם מודד מודדים לו, מדזכה יוסף שנתעסק בו משה ומשה שנתעסק בו השי"ת, ומה בכך שגם אהרן זכה להתעסקותו של משה. ובעל ילקוט הגרשוני מתרץ בשם רב אחד היות דאלעזר היה אסור לעסוק באביו, היה אהרן בבחינת מת מצוה ובתור מת מצוה עסק משה בו, ובאמת רק עם יוסף נתעסק משה בתור מת סתם ובצדק הזכירו חז"ל שרק עם יוסף נתעסק משרע"ה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

לא על משה בלבד אמרו אלא כל הצדיקים שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך

בעל עין אליהו מפרש, היינו כמו שזכה משה שד' קבר אותו, כך יזכו כל הצדיקים כמו משה לראות את פני ד' בעת אסיפתם. וזו כוונת הכתוב "כי לא יראני האדם וחי" אבל במותו יראני. וזה שלמדו מן הפסוק, כאשר "והלך לפניך צדקך" אז "כבוד ד' יאספך", ואז תזכה לראות כבוד ד'.
בעל לשמוע בלמודים מפרש דאין הכוונה שתהיה שוה קבורת הצדיקים לקבורת משה, אלא הכוונה דכמו שזכה משה רבינו ע"ה שקבורתו היתה כפי ערך המצוה שעשה בקבורת יוסף, כמו כן זוכים כל הצדיקים להשיג איזו מעלה מהקב"ה בעת קבורתם כפי תכונות המצוות שעשו. ועל זה הביאו ראיה מן הפסוק והלך לפניך צדקך, של המצוות שעשית, וכפי אותו ערך כבוד ד' יאספך.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כי היא ישרה בעיני וכו' והכתיב וכו' כי מה' הוא וכו' כי אזל מיהא בתר ישרות עיניו אזל וכו' תחלת קלקולו בעזה וכו'

בעל דברי שאול מתקשה על תירוצם "כי אזיל מיהת בתר ישרות עיניו הלך", אבל סוף סוף מד' היה הדבר להנקם בפלשתים? ומתרץ שלכן הדגישו חז"ל "שתחילת קלקולו בעזה הוה," כלומר מאחר ששם לא נקם מפלשתים.
ולי נראה שחטאו היה באמרו "כי היא ישרה בעיני", מזה נראה שדעתו היה שענין הזיווג תלוי בבחירת האדם, ובאמת אמרו חז"ל [מו"ק יח ע"ב] שמן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים אנו למדין שמד' אשה לאיש, ולא לפי ישרת עיני האדם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בעל איי הים מפרש שחטאו היה שהשתמש בלשון "ישרה" ולא בלשון "טובה", כי לשון טוב היא משותפת אל היופי כמו "יפה עינים" "יפה תואר", אבל ענין ישר ראוי להיאמר על היושר האמיתי, וכיון שאשה זו היתה מבנות פלשתים, לא היה ראוי שיאמר "כי היא ישרה בעיני". וזה שאמרו חז"ל לקמן "כי אזיל מיהא בתר ישרות עיניו אזיל", רצה לומר לא היה לו לתאר הטוב והיופי הגשמי בתואר ישר.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שמשון בעיניו מרד וכו' לפיכך נקרו פלשתים את עיניו וכו' ידעה בו באותו צדיק וכו' (י.) ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים וכו' דן את ישראל כאביהם שבשמים

המידה של נקמה מושרשת אצל ישראל ואצל מנהיגיהם הגדולים. כך מצאנו בשמשון... "כאשר עשו לי כן עשיתי להם" (שופטים טו, יא). והלא שמשון הוכתר בשם "צדיק", וכמו שאמר אביי "ידעה בו [דלילה] באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה". ועוד אמרו "שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים"...
וצדיק זה, כל חייו עד יום מותו קינא לבני ישראל ונקם את נקמתם, כמו שנאמר: "ה' אלקים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלקים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים". ואפשר לומר שביקש נקמה רק על אחת משתי עיניו שניקרו הפלשתים, כי ידע שחלק מהמעשה בא כעונש על מעשיו, כמו שאמרו חז"ל "שמשון בעיניו מרד... לפיכך נקרו פלשתים את עיניו". מכל מקום, הקב"ה נענה לבקשה זו של שמשון לנקמה באויבי ישראל ובאויבי ה', כי "א-ל נקמות ה'".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק יב עמ' קכג)

שמשון בעיניו מרד וכו' כי היא ישרה בעיני לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו וכו' ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא וכו' (י.) ויהי טוחן בבית האסורים וכו' לשון עבירה וכו' על שמו של הקב"ה נקרא וכו' אלא מעין שמו וכו' אף שמשון מגין וכו'

וזהו [ביוסף] קדושת ההתחלה קודם שיחטא וקדושת התורה שבכתב, אבל קדושת הבעל תשובה אחר שיחטא שהיא קדושת התורה שבעל פה הוא ביהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה...
וההתחלה בשמשון דנקרא גם כן על שמו של הקב"ה כי שמש ומגן ה', וכמו שאמרו בסוטה, ומסיק מעין וכו' אף שמשון מגין וכו', כי היה לו מעין השגת אור זה לענין ההגנה נגד אומות לבד, וכמו יוסף שטנו של אומות, כן הוא "רבים אשר המית במותו" וגו', כי זה כל כוחו לכלות האומות שהם שורש הערלה המקפת לאות ברית קודש, דאין הערלה נקרא אלא על שמם כמו שאמרו בנדרים (לא ע"ב), ובביאת ארמית ממשכא ערלתו ועל כן נשבה בידם.
ולפי שנתגאה בעיניו היינו מה שאומר כי היא ישרה בעיני, שהכיר את עצמו כי עיניו מלאות קדושה, ומה שישר בעיניו ודאי הוא ישר גם בעיני השם יתברך, וכמו שהיה באמת כמפורש בכתוב שם אחר כך "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא" וגו', אבל מכל מקום סביביו נשערה מאד, ונחשב זה לגיאות מה שסמך על זה דישרה בעיניו, דאדם בעולם הזה צריך לעולם לחשוד את עצמו אולי גרם החטא לאיזה טעות, דעל כן אין השם יתברך מיחד שמו על החיים שעדיין אינו מבורר, ומאחר דזה נחשב לגביה לגיאות שעדיין אינו מבורר, אם כן גם גוף המעשה אין מבורר והגיע לו העונש אגוף המעשה מה שנפל בידם.
והוא טוחן בבית האסורים כמאמרם ז"ל, דזהו חיבור עוד יותר עמהם להיות נמשך ערלה עוד יותר, והם חשבו עוד עליו להשקיעו בטומאה חס ושלום לגמרי, ועל כן ניקרו עיניו כי היה נראה מזה שלא היה קדושה גמורה בעיניו, שעדיין לא נתברר הדבר בעולם הזה ונחשב לגיאות, כי בעולם הזה לא יכול עדיין ולא נתברר דמה' הוא כי תואנה וגו', שכל שורש שמשון היה אדרבא לכלות הערלה ולהסירה מעל הברית קודש שהוא כליון האומות שהם הערלה והקוצים הסובבים ומקיפים לשושנה העליונה הם כנסת ישראל, ולברר שלמותו ותיקונו הוצרך למסור את עצמו למיתה, ואז "רבים אשר המית במותו" וכו', ואז נתגלה לכל כי מה' הדבר להמית הפלשתים, וגם שבייתו בידם כדי להמית ע"י זה רבים, וזהו התיקון להחטא שהיה נראה כחיבור לעכו"ם והמשכת ערלה, ובאמת הוא אדרבא כריתתם והסרתם.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים, אות ד דף יג ע"ב-ע"ג)

כי מה' היא וכו' ותחל רוח ד' לפעמו וכו' (י.) שמשון על שמו של הקב"ה נקרא שנאמר כי שמש ומגן ד' אלהים

שמשון הוא תופעה בפני עצמה ששייכת לעניננו. במשכן ישנם תפקידים עליונים... הניתנים לנציגים של שני שבטים: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך למטה דן [שמות רבה מ, ד]. הם מהווים שני קצוות: הצד העליון הממלכתי של יהודה, והצד של קצה המחנה של דן, שמתגלה בשמשון ה"אתלט" השרירי של עם ישראל.
"ותחל רוח ד' לפעמו וכו'". רוח ד' היא מעלה שמימית, רוח הקודש, כדברי חז"ל שרוח ד' התלבשה על הגיבור הזה.
לעומת זאת, לכאורה יש אצלו תסבוכת מכאיבה של קיום קשרים עם גויה. כאשר יהודי משתמד זהו דבר מזעזע, בושה וחרפה לכולם. ולהיות "בעל הגויה" [עי' להלכות צבור, כרוז מב, עמ' מט], זאת היא דרגה שניה אחרי שמד, כי הדורות הבאים יהיו גויים. זהו פסוק מפורש [דברים ז, ג-ד].
אבל באמת אין שום דמיון. כי שמשון עשה את הכל מתוך רוח ד' שהחלה לפעמו, "כי מד' היא, כי תואנה הוא מבקש". כל מטרת ההתקשרות עם פלישתים היתה כדי להפילם. והוא עשה זאת במשך כל חייו, ואף במותו כמו שכתוב "...ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו" [שופטים טז, ל], אלפים רבים. ומתוך כל זה, הוא הושיע את ישראל למשך תקופה ארוכה.
אם כן, אנו נפגשים במצב כזה שבו הגבורה הגופנית מקורה הוא מרוח ד', וכל ההתקשרות עם סביבתו נעשתה מתוך חישובים מיוחדים של הצלת ישראל.
בגמרא סוטה אומרים חז"ל ששמשון נקרא על שמו של הקב"ה. היכן מופיע שמו של הקב"ה בתוך שמו? בפסוק "שמש ומגן ד' אלהים". והסבירו גדולי החסידות פסוק זה, שהנה יש שני שמות של הקב"ה, שם הוי"ה שאי אפשר לנו להפגש אתו, ושם אלהים שאפשר לנו להפגש אתו. לכן נפגשים בשם ד' ע"י שם אלהים, כמו פגישת השמש ע"י המגן, אחרת יש סכנה לעיניים בלא כיסוי [תניא, שער היחוד והאמונה, פרק ד]. על פי זה יש להבין למה לא נקרא שמשון באופן גלוי. מה שמש אי אפשר להביט בה בלא מגן, כך אי אפשר לנו בשם הוי"ה בלא כיסוי של שם אלהים, כיסוי שהוא בגבורת שמשון. גם גבורת ישראל וכונניות ישראל, נקראות על שם ד'.

(שיחות רצ"י במדבר עמ' 48-51)

תחלת קלקולו בעזה

יש לך לדעת ולהבין השם הזה, שהיה התחלת קלקולו בעזה שהיא לשון עז וחוזק, כי במדה זאת היה חטא שמשון. והבן מלת "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", וכן מה שנאמר "יהי דן נחש עלי דרך" וגו', כל זה מעיד על מה שאמרנו כי חטא שמשון שהלך אחר עינו, וכן מה שנאמר "כאחד שבטי ישראל" כיחידו של עולם ששפט שבטי ישראל [בראשית רבה פרשה צח אות יג].

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

תחילת קלקולו בעזה וכו' והכתיב וירד שמשון תמנתה תחילת קלקולו מיהא בעזה היה

ופירש רש"י דההיא דתמנת לאו קילקול הוא כולי האי, שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות. ולא זכיתי להבין, הלא קלקול של לקיחה גדול יותר משל זנות, דדרך חתנות אסרה תורה, ודרך זנות אינו כי אם מדבריהם, וב"ד של חשמונאי גזרו על זה, וכדאיתא בגמ' דאין מעמידין [ע"ז לו ע"ב] דאורייתא אישות דרך חתנות ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות. ואפילו לשיטת הטור [אהע"ז סי' טז] דבגיותן ליכא חתנות, עכ"פ אין מקום להחמיר בזנות יותר מבחתנות. ואולי ס"ל לרש"י דגייר אותן, ומ"מ הרי זה קלקול, שאינו גרות כהוגן, שעשו כדי לרצותו, וכמש"כ הראשונים בשלמה. ומצאתי שכ"כ בחידושי אגדות, וכ"כ הר"ץ חיות בהגהותיו שכן הוא בדברי הרמב"ם ג"כ. מ"מ לע"ד נראה מלשון הרמב"ם [הל' איסורי ביאה פי"ג הט"ז] שגם ההיא דעזה גייר, וכמש"כ בשלמה, א"כ דרך זנות הוא יותר קלקול עכ"פ. ואכתי צ"ע. גם לשון הגמרא אינו מיושב, דאמרינן תחילת קלקולו מיהא בעזה הוה, האי תחילת קלקולה מאן קדייק לן, היה לו לומר "קלקול גדול מיהא בעזה הוה". ואם גייר שתיהן, הדרא קושיא לדוכתא, דעיקר הטעם מפני שחשובות כנכריות שהן גיורות שלא כהוגן, מ"מ דרך חתנות הוא קלקול יותר גדול, ובדרך שכתבתי.
ולע"ד לפרש כי בפרשה דתמנת לא כתיב כלל דבא עליה, ואח"כ כתוב שם שלא נתנו אביה לבא, א"כ י"ל אע"ג דקלקל במחשבה, מ"מ מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, א"כ לא היה קלקול ממש, אבל בעזה כתיב "ויבא אליה", ע"ז קא אמר תחילת קלקולו ממש בפועל מיהא בעזה הוה.
ואולי יש לבאר דברי הגמרא ע"פ דברי חז"ל בפ"ק דקידושין דף מ: מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וכו' ואלא מה אני מקיים הנני מביא על העם הזה רעה פרי מחשבותם כו', עולא אמר כדרב הונא דא"ר הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר. ויש לדייק למה אמר רב הונא לשון הותרה לו דנצטרך למפרך ס"ד ולתרץ נעשית לו כהיתר, יאמר נעשית לו כהיתר, ונראה דיש לחקור אם העובר עבירה ושנה בה דאמרינן ביה דמחשבה רעה מצטרפת לו למעשה, והיינו אע"פ שאינו עושה אותה מצד שלא נזדמנה לו, מ"מ יש לדייק מהו לשון שמצרפה למעשה, ונלע"ד דבעינן דוקא מעשה שע"י תצטרף המחשבה, אלא שיש נפ"מ בין הך דעבר ושנה להא דאמר לעיל בגמרא מחשבה שיש לה פירות הקב"ה מצרפה למעשה, שכוונת מחשבה שיש לה פירות הכוונה שיעשה אותה המעשה שחשב עליה, אז נענש גם על המחשבה, ובעבר ושנה דאמרינן הקב"ה מצרפה למעשה היינו כשלא עשה זאת המעשה שחשב בזה הפעם, ונזדמן שעושה פעם אחר, חוזרת וניעורת אותה המחשבה, אע"פ שכבר נתבטלה, ונענש עליה. עכ"פ למדנו דפירוש מצטרפת למעשה ואינה מצטרפת הכוונה על ענין חוזרת וניעורת של המחשבה הקודמת.
ועפ"ז יש להסתפק אם הא דאמרינן הקב"ה מצרפה למעשה בעבר ושנה, אם הוא מכן ולהבא דוקא באותן המחשבות שיחשוב אחרי ששנה, או גם למפרע, כיון דפקר כולי האי, הוכיח סופו על תחילתו דמחשבותיו הרעות חשובות לו כמעשה, ונענש גם על המחשבה שקודם שעבר ושנה. ולע"ד מש"ה בחר רב הונא בלשון "הותרה לו", להודיענו זה החידוש, שגם על המחשבות שקודם שעבר ושנה נענש כמו על שלאח"כ, דחכם עוקר הנדר מעיקרו והוא צריך לומר דוקא לשון התרה ולא הפרה, על כן אמר "הותרה לו", פירוש שמצדו נעשה כאילו נעקר האיסור למפרע גם קודם שעבר ושנה, והוא מטעם שנעשה לו כהיתר מעיקרא.
וכיון שגם על המחשבה הקודמת ג"כ נענש כשעבר ושנה, פריך הגמרא שפיר והא כתיב (וילך) [וירד] שמשון תמנתה, אע"ג דידע המקשה דשם לא היה מעשה כי אם מחשבה, מ"מ הרי עבר ושנה בעזה ובדלילה, א"כ שוב נענש גם על המחשבה כמעשה, אע"פ שהיתה מחשבה שלא עשתה פירות. וע"ז מתרץ: תחילת קלקולו, דייקא תחילת הקלקול בפועל, מיהא בעזה הוה, אע"ג דלסוף עבר ושנה, ואיגלי למפרע דגם של תמנת היה קלקול, ולפ"ז זה היה באמת ראשית חטאת, מ"מ התחלת הקלקול בפועל בעזה הוה.
ויש לעיין בזה, דהא המעשה בכוונתו היה טוב, ואין העונש ראוי לה, כדאמרינן כי מד' הוא, ולא נשאר כי אם כוונתו, ובכה"ג צ"ע אם מצטרף למעשה. ועיין דברי אמת בדרושין דרוש ראשון שהאריך בענין מחשבה רעה בדבר שמד' הוא לטובה. ובמקום אחר פירשתי בדבריו דברי חז"ל פנחס בן אלעזר וכו' בא הכתוב וייחסו [סנהדרין פב ע"ב], ואכ"מ.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

ושמה דלילה וכו' אלמלא לא נקרא שמה דלילה ראויה היתה שתיקרא דלילה דילדלה את כוחו וכו'

בעל דברי שאול כתב שלמדו זאת חז"ל מדכתיב "ושמה דלילה", הלא "ברשעים הם קודמים לשמם" [במדבר רבה פרשה י אות ה]? לכן אמרו דדלילה אינו שם העצם רק שם התואר "שדילדלה כוחו".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ויאהב אשה בנחל שורק וכו' דילדלה את כוחו דילדלה את לבו דילדלה את מעשיו וכו' דאיסתלק שכינה מיניה וכו' (י.) על שמו של הקב"ה נקרא וכו' מה הקב"ה מגין וכו' אף שמשון מגין בדורו על ישראל

אבל באמת יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו אפילו בכל כח השתדלות אדם. ובאת דלילה שהיתה דוגמת חוה ראשונה ודלדלה את כוחו ולבו, דהיינו שעשאתו כאבר המדולדל שלא יכולים לתולשו ולהפרידו לגמרי כדבר הנגזז ונשלך, רק נשאר מדולדל, שעדיין ממשיך חיות ויכול לחזור ולהתחבר ולהיות כמו שהיה. וכך היה בגילוח שערו והסרת כוחו, שחזר לצמוח וחזר אליו כוחו.
ומכל מקום דלדלתו לשעתו בכוחו ולבו ומעשיו כמו שאמרו בסוטה. הכח נמשך מהחכמה, כח מה, כידוע (תיקוני זוהר הקדמה ד.). והלב בו כח הגבורה בכבישת היצר, וכבר ידע בנפשיה ליזהר מלהגיד לה ולשמור פתחי פיו משוכבת חיקו כאשר כבר התל בה שלוש פעמים, דהבין שאין להגיד לה האמת. ועם כל זה לא יכל לעצור נפשו כאשר אלצתו בתאוות לכבוש יצרו והסירה בינת לבו ממנו. וזהו שתי המדרגות שנתעלה בהם בדורו דוגמת משה ואהרן, והיא דלדלתם, וע"י זה ממילא דלדלה מעשיו גם כן, כי אלו שנים הם נגד עין רואה בכח החכמה שבמוח, ולב חומד, וע"י זה כלי המעשה גומרים. וכאשר היו עיניו ולבו שקועים בקדושה, ממילא שרתה שכינה במעשה ידיו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח אפילו מה שנראה לא כן. ואחר שנתדלדל כוחו ולבו, אסתלק שכינה מעליו וממילא נתדלדלו מעשיו...
אף שידע שהיא תיישנו ותגלחו כאשר ראה שעשתה כבר זה שלוש פעמים לנסותו וגורם לבטל נזירותו, וזה החטא הוא הגורם הסרת כח שהוא קלקול להקדושה שבתולדה גם כן והגיע עד השורש. דימה דעם כל זה לא ינותק הקדושה שבשורשו ואצא כפעם בפעם ביציאה של צורך כניסה ואנער אחר כך מיציאה זו, כתרנגולתא דמנערא מקטמא ויכניס הכל לקדושה עוד בתוקף יותר. אבל לא ידע שכבר החזיר כל הקלקול למקומו, ועל כן ה' סר מעליו, כי נתדלדל הקדושה שבלב, ולא יוכל להיות עוד משכן לשכינתו יתברך כבית קודש קדשים...
ונראה ד"כפעם בפעם" הכוונה על שלוש פעמים הראשונים, דאף על פי שהתל בה לא היה היתול גמור, דהכתוב לא יכתוב ארבעה התילים וארבעה של מה בכך למה יכתבו במקרא. וגם לפי דברי מהרש"א בחידושי אגדות, דממה שנאמר "ותאמר דלילה שלוש פעמים" דייק דדלדלתו בשלושה דברים, יראה לעניות דעתי דזה נאמר גבי פעמיים ראשונים שהתל בה, ובאחרונה שהגיד האמת לא נזכר עוד שמה. ועל כרחך דבאמת כבר דלדלתו בשלוש פעמים ראשונים, שהרי כבר סר כח גבורתו ממנו במה שלא יכול לכבוש יצרו והוכרח להגיד לה כל לבו...
ושמשון בטח בגבורתו ותקפו... לתור אחר עיניו ולבו, כי היה בטוח בנפשו שהוא קדוש בתולדתו ומבטן. ואם יעקב חשב עליו שהוא משיח, ודאי גם הוא חשב בנפשו כן. וגם דבאמת היה בו אתחלתא דישועה השלמה העתידה, דעל כן נקרא על שמו של הקב"ה, שהיה מגין בדורו על ישראל כמו הקב"ה, כמו שאמרו בסוטה, אלא שהיה רק בדורו ולפי שעה...
והנה ידע דמשיח צריך לתקן חטא אדם הראשון, ולתקן חטא חוה צריך שיהיה גם אשה דוגמת חוה לתקן חטאה וכידוע [בזוה"ק תולדות קמה ע"ב עיין שם] שכן יהיה במשיח, ועל כן ודאי גם הוא השתדל בזה. ומה שאהב אשה בנחל שורק, וידע בנפשיה דאין אהבתו לתאוות גופניות וחמדת העולם, חשב דודאי על ידה יהיה גמר התיקון. וזהו בנחל שורק, על שם "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח), וכדרך שאמרו (חולין סג.) דכי יתיב ושריק ועביד שרקרק אתי משיחא. ונקראת אשה ולא זונה, כי לקחה לאשה ונזכר שמה, לא כראשונות, דהיא היתה זיווגו. ומכל מקום לא נאמר בה ליקוחין אלא ויאהב, דהאהבה גרמה הכל מה שהוא בטח באהבתו דודאי כך רצון ה' יתברך. ובאמת דרצון ה' יתברך היה כן לנסיון, ומשום דעדיין לא הגיע הקץ, וכל כח פיתוייה ע"י האהבה כמו שנאמר (שופטים טז, טו) "איך תאמר אהבתיך". ולא לחינם נכתב דברי געגועי האשה ופיתוייה אלא להודיע מה הגורם, שאף על פי שידע כי לבבו קדוש לה' מכל מקום כל זמן שהוא בגוף צריך לבירורים ולסייעתא דשמיא, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו...
ובודאי הרגיש בה שגם היא כן נקיה מתאוות, ושמה דלילה כאבר המדולדל ע"י חטא חוה שהביאה מיתה לעולם, ואם היתה המיתה מיתת עולם, הרי במיתה הוא כתלוש לגמרי ואפילו מקודם כל העומד לתלוש כתלוש דמי... גופות דבני ישראל שעתידין לקום בתחית המתים אינו אלא כאבר המדולדל שעתיד לחזור ולחיות. והיא שנקראת על שם זה ביחוד, חשב דהיא ביחוד מוכנת לחזור ולהתחבר ולחיות חיי עולם ע"י שיגמר התיקון על ידה בתיקון חטא התאוה.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף יא ע"ב-יב ע"ב)

אלמלא לא נקרא שמה דלילה ראויה היתה שתקרא דלילה דילדלה את כוחו וכו'

גם היה נהוג בדרכי הדרוש אצלם לדרוש שמות האנשים... ועי' גם כן מה שאמרו חז"ל אלמלא לא נקרא שמה דלילה ראויה היתה שתקרא דלילה, דלדלה כחו דלדלה גבורתו וכו'.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כב [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכו])

דאיסתלק שכינה מיניה דכתיב והוא לא ידע כי ה' סר מעליו

כשגילחתו חשב דהוא מוצל מאותו עוון כיון שהוא הזהירה מלעשות כן ואונס שינה היה דרחמנא פטריה... חשב אצא כפעם בפעם ואנער... אבל לא יכל כי רק "הן יפעל אל פעמים שלוש עם גבר", אבל בפעם הרביעית שכבר גילח שערו ונזר אלהיו שעליו בקדושה שבתולדה, וכל כך פעלו ההסתות ופיתויים בקרב לבו, כבר סר ה' מעליו והסייעתא דשמיא ו"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו".

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף טו ע"א)

מאי ותאלצהו וכו' בשעת גמר ביאה נשמטה מתחתיו

בעל עין אליהו כתב שיש רמז לזה בקרא דכתיב "ותאלצהו ותקצר נפשו למות", דאיתא בנדה פ"ב [יג ע"א]: המוציא זרע לבטלה חייב מיתה, ומפרש הכתוב שאלצתו בעשותה מעשה שנשמטה מתחתיו, שע"י זה הוציא זרע לבטלה ונתחייב מיתה על ידה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

הוא איוה לדבר טמא לפיכך נתלו חייו בדבר טמא

לע"ד מ"מ כיון שהיה צדיק, וכל מה שעשה עשה ע"י היתר, כדברי הרמב"ם בהל' איסורי ביאה [פי"ג הט"ז] שגיירן אלא שלא היתה גירותן שלמה, א"כ לא היה בו איסור גמור כי אם לא היה נמלט מהכיעור, הכי נמי נתלו חייו בדבר טמא שהיה בו רק מהכיעור, ולא איסור, שהכתוב אומר "לחי חמור טריה" ללמדנו שנפסלה מאכילת הכלב, ולא היה איסור נבלה וטומאה עליה. ובלא"ה על דבר היוצא מדבר ע"י נס, [יש להסתפק] אם אסור מצד כל היוצא מן הטמא. ובכלל נסתפקתי בהא דקיי"ל בסנהדרין פרק ד' מיתות [נט ע"ב] דאין דבר טמא יורד מן השמים, אם הוא דוקא ביורד ממש מלמעלה, או דילמא הוא הדין כל דבר שנעשה ונברא ע"י נס אמרינן אין דבר טמא יורד ע"י נס שהוא כמו מהשמים. ובזה היה ניחא קושיית התוספות בפ"ק דחולין [ה ע"א] על אליהו דהעורבים הביאו מבית טבחי דאחאב, דהתם נמי נס הוא שהיה מתמיד ע"פ ד' והוי כיורד מהשמים, שאין דבר טמא מזדמן בנס, ומובטח היה שהיה טהור וכשר. ולכאורה עובדא דשמשון סתירה לזה שנעשה ע"י נס דבר טמא, ועל פי מה שכתבתי י"ל דנפסלה מאכילת הכלב אין זה דבר טמא, וגם י"ל דאין זה יוצא מהטמא מה שנעשה ע"י נס.
וזקנינו סיפרו לנו, שרבנו הגר"א ז"ל נזדמן לו ביום שמחת לבו שסיים פירושו על תיקוני זוהר עוף שמן חשוב ממין השליו, כה"ג דאיתא בפ' יוה"כ על כמה מחז"ל, ולכאורה אנן קיי"ל אין עוף טהור נאכל אלא במסורת, כדברי הרמ"א יו"ד סי' פב בהגה"ה, והעוף הנ"ל ודאי מוזר היה, ואיך אכלוהו, והך דרמ"א דעת רש"י הוא, וכיון שנהגו כך, כך קבלו עליהם אבותינו. וי"ל מהשמים הודיעוהו ג"כ שהוא טהור, ע"י גילוי אליהו או מלאך, וכה"ג יש לסמוך, כמש"כ במקום אחר דלא שייך לא בשמים היא על עדות במציאות. וצ"ע קצת. אמנם אם נאמר דהך כללא דאין דבר טמא יורד מהשמים לאו דוקא דה"ה בכל דרך נס, אתי שפיר. ואין לומר דהתם מהשמים ממש הוי, דגם השליו שהיה במדבר לא היה מהשמים כי אם ד' יתברך הגיז שלוים מהים, ומסתמא כה"ג התם הוי. עיין עליות אליהו ותולדות הגרד"ל ז"ל שבס' קדמות הזוהר לו ז"ל בהגה"ה שם [הגהה ד].

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

ברש"י, לדבר טמא - לישא בת אל נכר. והמהרש"א ז"ל מיאן בפירושו, ומפרש איוה לדבר טמא היינו להכותם בלחי החמור ולא בידו. ובעל מצודת דוד מקיים פירוש רש"י, כי על בת אל נכר נאמר "אשר בשר חמורים בשרם", נמצא שהוא נתאוה לבשר חמורים, לכן נענש מדה כנגד מדה לשתות מלחי חמור. ואפשר שזו באמת כוונת רש"י.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ותחל רוח ה' לפעמו וכו' חלתה נבואתו של יעקב דכתיב יהי דן נחש עלי דרך

בעל לשמוע כלמודים מפרש שיתכן דדרשו "לפעמו" מן לשון צעד ברגל, שחלה עליו נבואתו של יעקב שאמר יהי דן נחש עלי דרך.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ותחל רוח ה' וכו' שני הרים וכו' וטחנן זה בזה

עניין טחינת ההרים מצד כח מדת הדין, אשר בכח הדין טוחן ההרים ויהיו למישור. וזה שכתוב ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול, כי יד ה' היה עליו, ובכח זה שהיה יד ה' עליו היה טוחן ההרים זה בזה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

יהי דן נחש עלי דרך וכו' שהייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג

הענין שדן הוא בצפון, והוא נגד היכל הזכות, ששם סנהדרין שלמעלה כמו שיתבאר בס"ד לקמן, והוא סוד שור שבצפון... ושם לנגדו בסט"א בהיכל חובה הוא נחש דרוע שמאל דסט"א, ועד שם רדף אברהם אחרי המלכים כמ"ש (בראשית יד, טו) "וירדפם עד חובה וכו' וירדוף עד דן"...
וע"ז נאמר "יהי דן נחש עלי דרך" וכו', והוא בדרך מקום הפרצה אשר הוא שם, וכמ"ש בזוהר פ' ויחי (דף רמג ע"ב): יהי דן וכו' ר"י אמר דן היינו חוייא כמין על ארחין ושבילין וכו' מהכא נפקי אנון דכמאן לבני נשא על חובין וכו', ואלמלא דהאי חויא דאיהו כניש לכל משיריין כמין לסוף ארחין ובדר לון לאחרא הוי מטשטשי עלמא וכו'. והענין, כי דגל מחנה דן הוא בצפון, והועמד לנגד דגל ראובן שהוא בימינא לבסם הדין...
וע"ש עוד בפ' בהעלותך בדגל השני דימינא מחנה ראובן מ"ש שם (קנד ע"ב): בשעתא דחד מנייהו ההוא דאתי מסטרא דאריה פשיט קלא בגין דלא יזדעזעין כל אנון קלין כדין מתכנשין כל אנון משיריין וכו' בשעתא דאחרא קרי מתבר קלא וכו'. וע"ש בפירוש רבינו, שבמחנה שני תוקעים תרועה כדי לאכנייא סטר צפון, וכמ"ש בזוהר שם (דף קנה ע"א): אמאי תרועה כדי לאכנייא וכו' ת"ח שתי חצוצרות בגין דאנון מסט' תרי דקאמרי ממזרח ומדרום אנון זמינן לתברא דינין ולאכפייא לון וע"ז אנון מכסף וכו'.
וזה שכתוב כאן לפעמו וכו' א"ר יצחק וכו' מלמד שהייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג, וכו' והוא סוד התרועה לתברא קלא לגדרא להני משיריין וגדר לון לאחורא וכו', וכמו שהיה הענין בכניסת הכ"ג להיכל דכתיב (שמות כח, לה) "ונשמע קולו בבואו אל הקודש", כדי לגרש כל כוחות הסט"א בעת שבא לייחד...
וסוד הזה מבואר ג"כ בזוהר פ' ויחי (דף רמז ע"ב): תא חזי, בשעתא דמטו ברכאן לידא דמשה לברכא לכולהו שבטים חמא לדן קטיר בחויא, אהדר קטיר ליה באריה, הה"ד "ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן" וכו'. והוא כמו שכתבתי, שדן בסט' דצפון ששם מקום הפרצה שנגדו הנחש בהיכל חובה, ולכן צריך לבסם הדין ע"י מים ימינא אריה מיכאל העומד לנגדו, ובזה עביד נוקמין באומות. והוא מ"ש ג"כ יעקב אבינו בברכות "יהי דן נחש עלי דרך וכו' לישועתך קויתי ה'", שהישועה מסט' דימינא.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

שהיתה שכינה מקשקשת לפניו

"מלמד שהשכינה היתה מקשקשת לפניו כפעמון". וכן כתיב בכ"ג (שמות כח, לה) "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" וכו'. וכידוע בעת הזיווג דדו"נ אז כרוזא קרי בחיל וכו' והסט"א נטמנת בנוקבא דתה"ר, וכמו שמצינו בר"ע ור"מ שהכריזו ברקיע הזהרו בר"ע בתורתו וכו', ועי"ז לא יוכלו להזיק להם. וידוע כי מסטרא דבינה הסט"א נכנעת שהוא עלמא דחירו, והוא קול שופר להבעית את השטן שלא יקטרג, וכן במתן תורה היו קולות וברקים ועי"ז נדחה השטן.

(רי"א חבר, גנזי מרומים על מסכתא דאצילות, עמ' ג)

הכלל, שבמקום שאין ראוי להיות גלוי שכינה לפי ערך המקבל, אלא שהשעה גורמת שיהיה מ"מ גלוי שכינה, אז היא משמעת קול, כמליצת חז"ל אסתירא בלגינא קיש קיש קריא. ומזה הטעם אמרו בסוטה ט' גבי שמשון שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג. והיינו משום שלא היה מוכן בפרישות מתאות אשה כראוי להשגת רוה"ק, אלא שמ"מ השיג רוה"ק.

(העמק דבר, בראשית פרק ג פסוק ח)

...וזה בא יעקב אבינו ללמד בשעה שברך את השבטים, כמו שאמרו במדרש (ב"ר פרשה צח, יט): "הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, לישועתך קויתי ה'", לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו (את שמשון) וסבור שהוא מלך המשיח, כיון שראה בו שמת, אמר אף זה מת, "לישועתך קויתי ד'". שכן החצוניות היא הצל של הפנימיות, וכאשר מתגלה גבורה חיצונה גדולה ומופלגה עד מאוד, יודעים אנו למדי את עצמת הגבורה הפנימית, שמתגלה בפנימיותה בתוקף אור בהיר מאוד, ובזמן שמתאחדת הגבורה הפנימית עם הגבורה החיצונית, אז הזמן המוכשר להופעת הגאולה בכל הודה והדרה וגדולת נפלאותיה. ולכן כאשר ראה יעקב בשמשון התאחדות הגבורות האלה, שיחד עם היותו גבור עצום היתה השכינה מקשקשת לפניו כזוג, סבר בו שהוא המלך המשיח, והגאולה מגעת בימיו. וכאשר ראה שמת אמר "לישועתך קויתי ד'", להודיע שהעכוב הוא רק מפני שחסרו ציפיית וקיווי לישועה שלמה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, ממעיני הישועה פרק ב, עמ' יב-יג)

ובעין יעקב: 'רוח הקודש מקשקשת לפניו כזוג'. זוהר תרומה קמז ע"א - 'דרוחא קדישא עלאה מכשכשא בכו' (שרוח הקודש העליון מקשקשת בכם), זוהר בלק קפח: 'דזגי פעמוני רוחא קדישא הוי אזלינן ביה' (שזוגים עם פעמונים של רוח הקודש הולכים בו).

(הערת רצ"י על אורות התשובה פרק ג הערה 9 [הובא בשיחות רצ"י במדבר עמ' 48, הערה 6])

עי' זוהר תרומה קמ"ז א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

צרעה ואשתאול שני הרים גדולים וכו' וטחנן זה בזה

כמ"ש בסוף פ"ה דספרא דצניעותא: חויא דרהיט בש"ע דילוגין מדלג על טורין מקפץ על גבעתא זנביה בפומיה וכו' נקוב בתרין גיסין כד נטיל גסטרא אתעביד וכו', ופי' רבינו הגדול שם דהאי חויא הוא התנין נחש דקאים תחות רגלוי דחיותא מלכות, והוא כלל הסט"א דוכרא ונוקבא, כמ"ש "על ההרים" בזכות אבות, וגבעות הם אמהות, והם דוכרא ונוקבא דסט"א שעקרם שמשון וטחנם וכו', כמ"ש כד נטיל גסטרא אתעביד וכו', כמ"ש "יתפרדו כל פועלי און", שארי בחיבורא וסיום בפירודא. צרע"ה הוא נוקבא דסט"א, שהוא מ"ש (דברים ז, כ) "גם את הצרעה אשלח בם" וכו', דהוא זנבא דיליה בפומוי נשיך בשינוי, שהוא נוקבא דיליה יותרת הכבד, ונשיך בפומיה כי "נופת תטופנה" וכו', וכמו שנוקבא דקדושה בה שס"ה צינורין שס"ה גבורות נגד שס"ה ל"ת משמאלא, וכן בסט"א נוקבא דיליה ג"כ שס"ה רשתין שבה מפתה האדם ונשיכא ליה לעבור על שס"ה ל"ת, וכן השט"ן כמנין שס"ה חסר יום אחד. והדכורא הוא בשינוי, שהוא יורד ונוטל נשמה והם תרין מתחבקין דהוו לעילא, תרין מאללי ארעא חו"ב דדכו' דסט"א, כמ"ש רבינו בפי' לספרא דצניעותא פ"ד ופ"ה יעו"ש, וכמ"ש (תהלים עד, יג) "שברת ראשי תנינים" וכו', דאסתריס שאין בו דעת, וידוע כי הם בסוד ל"ח דחו"ל הם חב"ד זיוגא דחב"ד בפומא כמ"ש רבינו בפי' בפ"א שם, והו' הוא סימנא דחיים אות אמת, משא"כ בסט"א שהוא בשקר, אין להם אלא ל"ח בלבד, וב' פעמים ש"ן דבהם נשיך בב' דרגין שבי' חו"ב הוא סוד אשתאו"ל [בביאור רמ"מ משקלוב לס' משנת חסידים, דף קצב: אשתאל - והן ב' פעמים שס"ו, וא' שס"ה, כי היומין עילאין הן "משכו", והוא "נושא משך הזרע" לשס"ה ימים אשר לחמה, שהוא סוד "צרעה", כמ"ש "השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה", וזהו זמן חיבור גאולה לתפלה].

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)