יג ע"ב

כבודו במרובים וכו' כבודו בגדולים

מצוה להדר אחר מוהל היותר הגון, ויש בזה גם כן כבוד והידור למצוה. וכידוע בסוטה כבודו בגדולים, ומשמע שם דהא עדיפא וכבודו מבמרובים. וכבר כתבו קצת אחרונים לענין מצות מילה עצמה לעשותה ברוב עם דוחה מצות זריזין מקדימין. והכי נמי לענין כבוד הגדולים.

(רבי צדוק מלובלין, לבושי צדקה, תשובה מהמחבר לבעל תורת אמת, דף כד ע"א-ע"ב)

הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטנים

טעם יוסף שהשביע את כל ישראל להעלות את עצמותיו ולא נסתפק בזרעו לבדם... שהתכוון לכפרה על המכירה, וכבמדרש (ב"ר פ' פה): אמר להם יוסף, ממקום שגנבתוני שם תחזירוני.
ולפי"ז יש לומר שבאם היו ישראל אז כולם משתדלים בעצמות יוסף, היה זה להם לתיקון גדול על המכירה ועל גרם פגם הנ"ל, והיה להם ענין העברת הים באופן אחר נעלה מעין לעתיד ולא היו נזקקין לנסיונות. אבל ישראל שכחו שהעלאת עצמות יוסף נדרשת עבורם לתיקון כנ"ל, ותפסו שהיא לתועלת יוסף עצמו שיהיה נקבר בארץ, וא"כ שוב אין נ"מ מי הוא המעלהו, וע"כ אמרו ישראל הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטנים, כבש"ס סוטה... אך כל זה הוא כשהעלאתו היא לצרכו, אבל אם השכילו שכל עצמה של השבועה להם היתה לתועלת ישראל, לא היה שייך לומר הניחו לו וכו'.
ובזה יש לפרש סיפא דקרא שהביא המכילתא "ואויל שפתים ילבט", שלכאורה אינו מובן למה נקראו ישראל "אויל שפתים", שלא היה כאן ענין דיבור שפתים כלל אלא חסרון השתדלות. ולפי דרכנו י"ל היינו שלא השכילו בדיבור שפתים של יוסף לצורך מי הוציא מפיו השבועה, וע"כ נקראו "אויל שפתים".

(שם משמואל, פרשת צו, לשביעי של פסח)

משכם גנבוהו

רש"י - כדכתיב וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה ושם היו רועין, ודותן אינו מקום כו'. יעוין רש"י סנהדרין קב, א, ד"ה בשכם מכרו כו': ודותן דכתיב בקרא היינו כפר הסמוך לשכם ונקראת על שם שכם, אי נמי כמדרשו כו'. וראה מלכים ב ו, יג: ויאמר לכו וראו איכה הוא ואשלח ואקחהו, ויגד לו לאמר הנה בדותן.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

כל העושה מצוה ולא גמרה ובא אחר וגמרה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וכו' אף מורידין אותו מגדולתו וכו' אף קובר אשתו ובניו

ופירוש זה כמו שאמרנו, כי המצוה שהיא השלמה, נמשך הכל אחר ההשלמה, ולכך נקראת המצוה על שם מי שמשלים אותה לגמרי. וכן למאן דאמר שמורידין אותו מגדולתו, כי מאחר שהתחיל לקנות מעלה, היא המצוה שהיא מעלה עליונה, ופירש ממנה, נחשב שהוא יורד מן המעלה שהתחיל בה, לכך מורידין אותו מגדולתו... וכן זה שאמר כי אשתו ובניו מתים, וזה מפני שכאשר לא התחיל במצוה בדבר שהוא השלמתו, הרי כמה דברים שהם עומדים בלא השלמה, אבל זה שהתחיל במצוה שהיא השלמתו ולא גמרה, הרי הוא מחסר השלמתו, ולפיכך כל דבר שהוא השלמתו כמו האשה וכמו הבנים שהם השלמה לאדם ועל ידם האדם הוא שלם, וכאשר מחסר השלמתו גם כן דבר שהוא השלמתו חסר ממנו ונעדר. ולכך אמר אשתו ובניו מתים.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק יח)

כל העושה דבר ולא גמרו וכו' מורידין אותו מגדולתו דכתיב ויהי בעת ההיא וירד יהודה וכו' קובר אשתו ובניו

התנאי החמישי, שיעשה המצוה כולה ולא מקצתה, דכתיב בפרשת ראה (ח, א) "כל המצוה וגו' תשמרון לעשות", וכתב שם רש"י בשם המדרש: אם התחלת במצוה גמור אותה, כדאשכחן בהושע בן אלה מלך ישראל שעשה מצוה גדולה, שביטל השומרים שהושיב ירבעם בדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר כל הרוצה לעלות יעלה, ולא גזר עליהם שיעלו, לכך גלה וגלו עשרת השבטים עמו... ועוד אמרו המתחיל במצוה ואינו גומרה מורידין אותו מגדולתו, שאין המצוה נקראת אלא על שם גומרה. ומכל מקום, אם אין בידו לגומרה כלל, לא ימנע מעשות מה שבידו לעשות, כדאשכחן במשה רבינו, דכתיב בפרשת ואתחנן (ד, מא) "אז יבדיל משה שלש ערים" וכדכתב רש"י ז"ל שם. אבל אם יש בידו כח לגומרה ולא גמרה, מתחייב בנפשו וקובר אשתו ובניו, כדאשכחן ביהודה, דלפי שהתחיל במצות הצלת יוסף ולא גמרה, הורידוהו מגדולתו וקבר אשתו ובניו.

(ספר חרדים, תנאים לקיום המצוות)

אשר העלו בני ישראל וכו' מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו
9-11

כי הכל הולך אחר ההשלמה, ולכך נקרא העלאה על שם ישראל אחר שהשלמות של המצוה הוא הקבורה, וההעלאה אינו רק הכנה בלבד אל הקבורה, ולכך נקרא תחילת ההעלאה על שם ישראל ג"כ, כי גמר הדבר הוא כמו צורת הדבר, אשר הכל נקרא על שם הצורה, ומפני שישראל עשו הקבורה שהוא עיקר המצוה וצורתה, נאמר ג"כ שהם העלו אותו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאלו עשאו

עי' זהר פקודי רמא רע"ב: כל עבידתא לא קיימא אלא בסיומא דעובדא.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מורידין אותו מגדולתו דכתיב ויהי בעת ההיא וירד יהודה

רבותינו ז"ל אמרו שהורידוהו אחיו מגדולתו. והגאון ה"ר אברהם אבן עזרא אמר כי טעמו כי הבא מפאת צפון של עולם לדרומו הוא יורד. ע"כ. ודבריו צודקים אם לא היה אומר הכתוב תיבת "מאת אחיו", שמורה באצבע כי הירידה היתה מאחיו. עוד אומרו "ויט עד איש" וגו', ולדברי רבותינו ז"ל יבוא הכתוב על נכון, כי "וירד" לשון ירידה יכוון, ותיבת "ויט" איצטריך לגופו.

(אור החיים, בראשית לח, א)

מורידין אותו מגדולתו וכו' קובר אשתו ובניו
11-12

וביאור דבר זה, כי כאשר מתחיל במצוה, ראוי לגמור המצוה, ואם אינו גומר המצוה, דבר זה נקרא ירידה, ולכך מורידין אותו מגדולתו. ולמ"ד אשתו ובניו מתים, פירושו כי אשתו ובניו הם לאדם השלמתו כאשר ידוע, כי מי שאין לו אשה אינו אדם שלם, וכן כאשר אין לו בנים אינו אדם שלם, וכאשר יחטא ופוגם בהשלמה, שאינו משלים הדבר אשר ראוי להשלים ונמצא שהוא חסר השלמה, וכאשר חסר השלמה, אשתו ובניו, שהם השלמה אל האדם, מתים ג"כ. אבל לא אמר שאינו זוכה לאשה ובנים, כי דבר זה מה שהתחיל כבר היה ראוי להשלמה, והרי הוא מבטל ההשלמה מן המצוה, ולכך אמר אשתו ובניו בטלים, שמתים.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו

...דברי הגמרא בסוטה מפני מה נקרא עצמות יוסף וכו', ולכאורה אין לו הבנה, הא יוסף השביע שיעלוהו לאחר זמן רב בעת הפקידה, וכבר יהיה גופו נרקב, ולא השביעם רק על עצמותיו שיעלוהו. אבל לפי הנ"ל ניחא, דהיה נחנט, כדכתיב [בראשית נ, כו] "ויחנטו אותו מצרים", א"כ היה גופו קיים, ולא נרקב בשרו כלל, ולא היה בו תולעה ורימה כלל, וא"כ למה נאמר "עצמות יוסף", והלא היה כל הגוף, ולכך משני, שהיה לעונש שלא מיחה וכו'.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)

מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו מפני שלא מיחה בכבוד אביו
14-15

בעל זכרון יוסף מקשה, מה מדה כנגד מדה היא? וכן קשה, הלא יוסף בעצמו אמר "והעליתם" וכו'? ומתרץ הוא דבאמת קשה למה נעשה עצמות, הלא צדיקים הרבה אין גופן כלה, כראב"ש דהוה שכיב בעלייתא כ"ב שנין וגופו היה קיים. אולם כפי המבואר שם יצא תולעת מאזנו על ששמע פעם אחת בזיון ת"ח ולא מיחה, נשמע מזה דהשומע גנותו של צדיק ואינו מוחה, תולעה שולטת בגופו. לכן יוסף הצדיק קודם מותו התוודה על חטאו ששמע בגנות אביו - "עבדך אבי" - ושתק, לכן אמר בעצמו "והעליתם את עצמותי", לרמז שרימה תשלוט בו ושלא ישארו ממנו רק העצמות.
בעל כתנות אור מקשה איך השביעם יוסף שיעלו את עצמותיו, דילמא ירקבו ולא יהיו אלא עפר? ומתרץ על פי מאמרם (שבת קיב) על הפסוק "ורקב עצמות קנאה": מי שיש לו קנאה על חברו עצמותיו מרקיבין. וידוע מה שפירש רש"י (פ' בהעלותך) שקנאה היא נתינת לב על הדבר לנקום. לכן יוסף שלא היה כלל קנאה בלבו על אחיו, אף שהם גמלוהו רעה, מ"מ לא חשב אף לנקום מהם כי אם נחמם בדברים טובים. לכן היה בטוח שלא ירקבו עצמותיו, ואמר "עצמותי".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בפרק המקנא: אמר ר' יהודה אמר רב מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו, מפני שלא מיחה בכבוד אביו דהא א"ל עבדך אבינו ולא מחי ולא אמר להו ולא מידי. והקושי בזה מבואר, מה מקום יש לשאלה, כי כיון שיוסף ע"ה מצוה לאחיו על דבר שיעשו לו כשיגאלם הוא יתברך, שכבר ידע תהיה גאולה זו אחר עבור מספר גדול מהשנים אחרי מותו, הרי לא היה אפשר זה אלא כשהוא כבר גל של עצמות יבשות מאורך הזמן, שכבר אין שם זכרון כלל מיתר חלקי הגוף, כי הכל נאכל ושב אל העפר, ובקושי יוכל להיות ישארו העצמות קיימות, וא"כ בהכרח היה שיאמר שיעלו את עצמותיו, ולא היה מקום לומר "והעליתם אותי מזה", שמשמעותו הוא שישאוהו כמות שהוא בכללו. וגם צריך לראות מה התייחסות יש לעונש זה עם המעיטו בכבוד אביו ע"ה.
ונאמר כי כל זה הוא מיוסד על העיקר שעליו סבב כל אותו הפרק: במדה שאדם מודד בה מודדין וכו', ואמרו שם: יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה וכו'. נראה שבשכר מצוה זו שעשה עם אביו אחרי מיתתו בהתעסקו להעלותו ממצרים ולקברו בארץ ישראל, זכה גם הוא בעסקי קבורה, שיתעסק בו משה רבינו ע"ה להעלותו משם כדי שיקבר בא"י. ולפי זה יש מקום חקירה, אם כן למה לא היה השכר שלם מדה כנגד מדה, וכמו שהוא העלה את אביו מיד תכף למיתתו אחר עבור אותם הימים, בהיות גופו שלם ולא העצמות בלבד אחר כלות בשרו, כן היה מן הראוי יזכה יוסף שתכף אחרי מיתתו יעלוהו ויקברוהו בא"י בכל גופו. והוא יתברך היה לו לשים בפיו בצוואתו, יצוה את אחיו באופן עצמו שצוה אביו, שיאמרו להם: ישאוהו ממצרים מיד ויקברוהו מקברות אבותיו, ולמה לא ערב אל לבו אלא לצוות על עתים רחוקות ולזמן ארוך, שע"י הזמן ההוא לא יוכל לומר אלא שיוליכו עצמותיו?
וזה הוא שאמר רב יהודה, מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו - הוצרך להיקרא כן בהיותו מצוה להיקבר לזמן הגאולה, היה מן הראוי יצוה על הדבר ההוא שיעשוהו מיד אחר מותו, אשר לא היה קורא את עצמו "עצמות" אלא כלו שלם. כי מה שפירש רש"י ז"ל בפרשת בשלח "אני יש בידי ספק לעשות, מה שאי כן באחי שלא יניחום", לא ס"ל לרב יהודה, כיון שעתה אנו בענין השכר מדה כנגד מדה, והואיל והיה זה הזכות ממה שעשה עם אביו בענין זה, כבר יגדל כח הזכות הזה לסתום פי המצריים שלא יעכבו, ויסכימו למאמר יוסף באותה שעה שהוא סמוך למיתתו, שעדיין היתה אימתו מוטלת עליהם, ואין סברא שמיד בההיא שעתא יתנו כתף סוררת. והשיב דממקום שבאת לתת סיבה לשלא היה ראוי להיקרא עצמות, היא הנותנת שהיה ראוי להענש על זה. והוא, כי עם היות כבד את אביו בכבוד גדול אחרי מותו, מ"מ יש בידו זה החטא מפגמו בכבוד אביו... אמר ודאי זה יהיה לו לקטרוג עצמי שלא יזכה להידמות ממש ולהיות מכל וכל שוה לאביו בענין הקבורה שיוליכהו מיד בכל גופו להקבר אצלו, והלואי יהיה מקום להעלות העצמות בזמן הגאולה. ולפיכך קרא עצמו עצמות בחייו, כנגד מה שהוא אשם על אביו בחייו.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ה לשבועות יום ב [דרוש מו במהד' מישור])

מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו מפני שלא מחה בכבוד אביו דקאמרי ליה עבדך אבינו
14-15

פירוש שהיה לו להקפיד ולהיות מתפעל כאשר שמע שאמרו "עבדך אבינו", ולא היה מקפיד ולא היה מתפעל בדבר זה, לכך נקרא "עצמות", כי העצם קשה לקבל התפעלות. ויש לפרש כפשוטו, שהרי כתיב (שמות כ) "למען יאריכון ימיך" אצל כבוד אב ואם, ונקרא בחייו "עצמות" כאלו היה מת מפני שלא מחה. אבל ח"ו (אין) לומר שלכך נתקצרו ימיו, כי אדרבא היה מקיים כבוד אב ואם, רק שלא היה מוחה בכבוד אביו, ומפני זה נקרא עצמות בחייו, והגיע לו דבר זה כי אשר הוא בעל הכבוד אינו חש כ"כ לכבוד זולתו אף [אם] הוא אביו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות

שלשה דברים מקצרין ימיו ושנותיו של אדם, מי שנותנים לו ס"ת לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות... לעומת הדברים המאריכין ימיו ושנותיו של אדם, שהם מישרים את כל מכשולי החיים... אינו בז לדברים היותר קטנים, מסוג אריכות בית הכסא, שהממולא בכל אלה הצדדים מוצא לפניו חייו ישרים ומלאים ענין, ועי"ז מאריכין ימיו ושנותיו, שככל שירבו ימיו ימצא יותר ענינים מלאים של תועלת לו ולזולתו. כן ההפך... והמנהיג עצמו ברבנות, בהנהגה כזאת שמצד נשאו נפשו אל תעודות גדולות בחיים, תקטנה בעיניו הצרכים הקטנים הרוחניים והגשמיים, המוסריים והחומריים של אדם, שהם בסוג אריכות ביה"כ, בערך ודמיון מניעת ההסתכלות ונתינת החלק לכל צרכי החיים ותעודתם, גם החלקים הקטנים שבהם ישללו מהחיים חלק רשום מתפקידם, וגורמים ג"כ מכשולים שעומדים לשטן על דרך החיים, עד שמקצרין בכללן ימיו ושנותיו של אדם. ועל יוסף כבר נאמר במקום אחר על ששמע שאמרו: "עבדך אבינו" ושתק, דהיינו בהיותו נושא נפשו למטרה גבוהה ונעלה בעסקו עם אחיו, שהיתה נסיבה לירידת אביו למצרים, שהיה צפוי להם התכלית המרוממת שעכ"פ יצא מזה בדרך פרטי או כללי. ע"כ לא נזקק אז לתקן דיוק קטן מדרכי הכבוד ביחש לאביו המוטלים עליו. וזאת אמנם היא שגיאה כללית, שחובת האדם השלם הוא ששום שאיפה היותר גדולה לא תבלע את הצרכים היותר קטנים, ואין לך דבר שאין לו מקום. וזאת היא בכלל תכלית ההרחקה של ההתנהגות ברבנות, האפשרית ג"כ למי שעומד למלא את החובות היותר רמות של המין האנושי.
וע"ז נאמר בפרשת המלך שיכתב לו ספר התורה, "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל", ששאתו נפשו אל משאות נפש רמים לא יניאוהו מהחיובים הכלליים שאינם כלל בערכם. וע"ז נאמר "למען יאריך ימים על ממלכתו", כי החיים ממולאים לא מהשאיפות הגדולות הבאות מזמן לזמן בהעסקתם, כי אם מכל צדדי החיים הנהוגים באדם, וההישרה בכל צדדי הטוב והיושר כתורה וכמצוה תרומם ותחליף כח ועז להצליח ג"כ ביותר בהפעלים היותר כלליים ורמים במעלתם.

(ראי"ה קוק, עין איה ברכות נה ע"א אות כה)

בעל לשמוע בלמודים מעורר שכן אמרו חז"ל "הוה קבל וקיים", דענווה מארכת ימים והרבנות מקברת בעליה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

אמרו בפ"ק דסוטה אמר ר' יוחנן למה מת יוסף קודם אחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות. והרי לך כי השררה... מקצר מציאותו בעוה"ז. ומה שבעל השררה הוא מקצר ימיו בארנו זה במקומו, כי בעל השררה הוא מיוחד לעצמו, כאשר מנהיג עצמו ברבנות ובשררה, ובזה נבדל מן הכלל עד שהוא נחשב יחידי ופרטי בעצמו... ודבר זה ידוע, כי היחידי והפרטי אין כחו כמו מי שהוא הכלל, שאין ספק כי המים אשר הם תוך הנהר יש להם קיום יותר מן המים המיוחדים. ובעל השררה הוא מיוחד בעצמו, שאינו תוך הכלל של שאר הבריות, ולפיכך אמרו: אוי לרבנות שקוברת את בעליה. והוא דבר מבואר, כי כח הכללי בודאי יותר מקוים, כמו שתראה שהכללים הם מקוימים, וכל אשר הוא יש לו כח הכללי יש לו קיום.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק א משנה י [ובקיצור בחידושי אגדות כאן])

ויוסף הורד מצרימה וכו' אל תקרי הורד וכו' שהוריד אצטגניני פרעה מגדולתן
18

פירוש דלא הוי למכתב לשון זה, שהרי עיקר ירידתו לשם להיות מלך, ולמה כתיב "הורד מצרימה", אלא שהוריד אצטגניני פרעה מגדולתן. ורמז לך הכתוב זה, להודיע כי ירידת יוסף וירידת ישראל היה בשוה, ירידת יוסף להוריד אצטגניני פרעה, חכמים שכמותו, וירידת ישראל להוריד מצרים.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

בעל לשמוע בלמודים כתב שלא הוציאו חז"ל המלה "הורד" ממשמעה, רק כוונתם שע"י שיוסף הורד מצרימה, הורדו ממילא חכמי פרעה מגדולתם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ויקנהו פוטיפר כו' שקנאו לעצמו

בזהר וישב קפח, ב: לסטר חטאה קנה ליה.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ויאמר ה' אלי רב לך וכו' רב לכם בני לוי
22

פירוש, "רב לכם" קאי על מה שאמר "המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם" וגו', ועל זה אמר "רב לכם", כלומר כי די והותר יש לכם בזה. וזה גנאי לאחד כאשר אומרים לו: די לך בגדולה זאת, לא יהיה לך יותר. וכן אמר לו הקב"ה: "רב לך" אשר מתוקן לך, ולא תטול יותר.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ברב בישר ברב בישרוהו

הקב"ה מעניש את האדם מידה כנגד מידה, בחזרה על אותן מילים, כדי שילמד על שום מה נענש ובמה טעה.

(שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר טז, עמ' עא-עב)

נאמר למשה "רב לך", כדי שיבין שנכשל במה שאמר לעדת קרח "רב לכם". שלא היה לו לאמר "רב לכם", שהרי במחלקתם היתה נקודה של שאיפה להתעלות ולהתקרב יותר אל הקב"ה, והיה בביטוי זה כדי לרפות את התאמצותם לעליה ולהתרוממות.

(שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר יז עמ' עג)

בעל אמרי שפר (קרח) מפרש זה שהשיב הקב"ה למשה היה דרך עונש מדה כנגד מדה עבור "רב לכם" שאמר משה לקרח ועדתו, כי היתכן דמי שהוא רודף אחר מצוות שנאמר לו הלא יש לך כבר מצוות למדי? ובזה חטא משה רבינו ע"ה, דכיון שאמרו חז"ל: שאני כהנים דריבה בהם הכתוב מצוות יתירות שאין ביד זר לעשותם כדכתיב "והזר הקרב יומת", ואם כן אם קרח ועדתו היו רוצים בכהונה, לא היה לו להשיב להם "המעט מכם וכו' ובקשתם גם כהונה", כי משמעות של דברים אלה היא: הלא כבר יש בידכם הרבה מצוות ומדוע תבקשו עוד, בזה לא דיבר נכונה, כי הם רצו לקיים גם מצוות הנוהגות בכהונה. ולכן נענש בזה משה רבינו ע"ה מדה כנגד מדה באמרו לו "רב לך", כי ידוע מאמרם: מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ וכו' אלא כדי לקיים מצוות הנוהגות רק בארץ. והנה מי לנו גדול ממשה שכבר קיים כל התורה כולה, א"כ מה השיב לו הקב"ה "רב לך" דמשמע כבר עשית מצוות הרבה ודי לך בזה, הלא אוהב מצוות כמשה לא ישבע בשום פעם, והיה לו להקב"ה להשיב לו סתם: אסור לך ליכנס? אבל מדהשיב לו "רב לך", די לך המצוות שעשית ואינך צריך לבקש המצוות הנוהגות בארץ, רואים אנו בזה שהוא עונש מפני שאמר "רב לכם בני לוי", היינו די לכם המצוות שיש לכם ואינכם צריכים לבקש יותר, לכן גם "ברב בישרוהו", שגם הוא אינו צריך מצוות יותר.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בחנוכת התורה בשם הרבי ר' העשיל מבאר ההמשך של השני "רב לך", כי איתא במדרש רבה דאמר משה לבני לוי: "רב לך" כי גדולה לויה יותר מכהונה, וכן איתא במדרש רבה: חד אמר שבשביל שסירב משה ז' ימים לילך בשליחותו של הקב"ה לפרעה, נענש, שהיה ראוי להיות כהן, וניתנה הכהונה לאהרן כאמור "הלא אהרן אחיך הלוי", וחד אמר שנענש בשביל זה שלא נכנס לא"י. וכעת מובן, יען ש"ברב בישר" מפני שאמר "רב לכם", והכוונה היא שגדולה לויה מן הכהונה, א"כ מה שניטלה הכהונה ממשה אינו עונש, וא"כ על כרחך צ"ל שעונש שלך הוא כמ"ד השני, שלא תבוא לארץ, א"כ איפוא רב לך אל תוסף לדבר אלי.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ברב בישר רב לכם ברב בישרוהו רב לך

[בס' עמודיה שבעה מקשה, מה חטא משה באמירת "רב לכם", הרי הוא רצה להשקיט את הריב? (טו ע"א) ותירץ, שילקוט שמעוני פרשת קורח מביא שמשה אמר לקורח, למה אתם חולקים על הכהונה, הרי ללוויים יש מעשר, והכהנים מקבלים רק תרומה, אחד מששים. ולא אמר אחד מארבעים או אחד מחמישים, ואמר אחד משישים שהוא עין רעה (משה תרומות פ"ד מ"ג). ובזה פיו הכשילו, שהרי משה קיבל 120 שנות חיים, אחד מחמישים מכל 6000 שנות העולם, בתור תרומה. אבל אם הוא סובר שיש לתת לפי עין רעה, מגיעות לו רק מאה שנה. ולכן ה' אמר לו "רב לך", קיבלת שנות חיים יותר מהמגיע לך, "אל תוסף דבר אלי" - אל תבקש עוד שנות חיים. (לה ע"ב) ה' נתן למשה תרומה בעין יפה, שהם 150 שנה אלא ששלושים מתוכם ניתנו ליהושע, שחי שלשים שנה אחרי מות משה, והיה כאילו משה עדיין חי. כי כמו שמשה היה כנגד מטטרון, כך גם יהושע, שנאמר בו "ויהושע בן נון נער לא ימיש וכו'". (לו ע"א) וזה רמוז בפסוק (דברים פרק לג פסוק ג) "והם תוכו לרגלך" - "תכו" בגימטריא "ליהושוע", "לרגלך" - בגללך, כי הוא ירש את מדרגתך להיות כמטטרון. "ישא מדברותיך" - יהושע עשה כל מה שמשה ציווה לו, ולכן אתה נחשב כאילו עדיין חי.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף יד ע"ב-טו ע"א, לה ע"ב-לו ע"א) לטקסט

רב לך רב יש לך ומנו יהושע

משה נתעלה ממדרגה למדרגה, עד שנעשה לאיש אלקים ממשי בכל נימי נפשו ואישיותו. הוא אשר פעמיים ארבעים יום וארבעים לילה "לחם לא אכל ומים לא שתה", שאב את כוחותיו הזקוקים לו יותר ממעיינות רוחניים, מעייני השכינה, מאשר ממזון חמרי. הוא לא יכול היה כבר להבין את התרגשותו היתרה של העם, את צעקותיו ותלונותיו כשנמנעו ממנו מים לשעה. הוא רצה שגם העם כשיצמא למים, ידע לרוות את צמאונו מתורה שנקראת מים, מהתרוממות והתעלות הרוח. מאחר שגישה זו לדרכי העם הפכה לתכונת נפשו של משה איש האלקים, מיד ויגזור אלקים ויאמר: "רב לך, רב יש לך ומנו יהושע". אתה כבר עלית למדרגה יותר גדולה בשבילם, עד שאין אתה מרגישם, ויהושע יהיה למנהיג ושר צבא. הוא ילחם בל"א המלכים. הוא יכניס את העם אל הארץ הטובה, ואתם במדבר תמותו, תיקברו יחד עם דור המדבר. על יד אותו מקום אשר נפל שם העם נפילה רוחנית נוראה מאד - שם תחכה לי, שם תשכב ולא ידע איש את קבורתך. אני ה' אתעסק בך, אני אשמר על גופך הקדוש. אין טומאה, אפילו טומאת פעור, שולטת בך עד קץ הפלאות, ותנוח ותעמוד לקץ הימין, ובקומך תעורר גם את העם אשר הוצאת ממצרים, כי אז כולם יעלו למדרגה יותר גדולה, מתאימה לגדולתך וקדושתך, ואז אתה תהיה ראוי להנהיגם. אז תוליך אותם ותביאם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם, ויחד איתם תשבו בה לנצח.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב פ' קורח עמ' שפז-שפח)

רב לך רב יש לך ומנו יהושע וכו' שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן

בעל לשמוע בלמודים מפרש "רב לך" ע"פ מה דאיתא בילקוט שאמר משה: יטול יהושע ארכי שלי ואהיה קיים וכו', א"ל משה ליהושע: מה אמר לך הדיבור, א"ל: כשהיה הדבר נגלה אליך הייתי יודע וכו'? באותה שעה התחיל משה צווח: מאה מיתות ולא קנאה אחת. וזה שא"ל ד' "רב לך ומנו יהושע" כי הגיע זמנו וכאשר הדיבור יהיה נגלה אליו יהיה לך קנאה שתבחר בעצמך המיתה.
כן מפרש שלא יאמרו הרב כמה קשה, שהמלה "רב לך" הוראתה "בשבילך", כלומר כאשר תוסיף לבקש, יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

לפום גמלא שיחנא

יש לפרש על דרך האמור בס' דברי אמת [דרוש ט, דף כ ע"א במהד' תרכ"א] להגר"י בכר דוד הספרדי ז"ל, על מה שכתוב "כי לקח טוב נתתי לכם", והקשה הרי מצינו במעשה בראשית "טוב מאד", והוא למעלה מטוב סתם, א"כ איך יאמר על כלי חמדה, שאין כמותה, "טוב" סתם, ויחסר "מאד" הראוי לה? ותירץ שלטובת ישראל לא גילה כל יקר התורה, כדי שלא יתחייבו כ"כ בחסרון, וע"פ דברי רבא בפ' הכונס [ב"ק סב ע"א]: הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה: הזהרי בו של כסף הוא, פשעה בו, משלמת של כסף, על כן בחסרון שמירת התורה לא יהיה העונש כי אם לפי ערך "טוב", ולא "מאד". והכוונה לע"ד, שיהיה העונש מוגבל כפי הגילוי של התורה לנו, ולא כפי אמיתתה שאין לה סיקוסים. ומשום הכי נלע"ד שהחוטא להכעיס נענש בעונש בלתי מוגבל, כמו שחקר בזה העיקרים איך יונח העונש והשכר, בערך המצוה ב"ה או בערך מקבלי הציווי? ונראה שחוטא בתיאבון דומה לפושע בשמירה, והמכעיס מזיק הוא, והזיקתו משלמת של זהב, דאמרינן [ב"ק שם] מאי הוה עלך גביה דאזיקתיה. והנה הגאון ז"ל הביא בשם הנמוקי יוסף [ב"ק כה ע"ב, בדפי הרי"ף] שכתב בשם הרא"ה ז"ל, למה נקט אשה, וכתב מפני שהוא הלשון הרגיל לגבי קידושין. ולע"ד לולא דבריהם ז"ל דדוקא נקט אשה, להורות דכי אמרינן פשעה בו משלמת של כסף, דוקא כשיש לומר שלא ידעה שהוא של זהב, כאשה דלא בקיאה במשא ומתן, דכל כבודה בת מלך פנימה, ותוכל לחשוב שעושין ג"כ דינרי כסף מצופים בזהב, אבל מי שיודע האמת שהוא של זהב חייב בשמירת זהב, אע"פ דא"ל של כסף.
ובמדרש איתא על פסוק "ירום ונישא וגבה מאד", האמור על מלך המשיח, שיהיה גדול מהאבות, ו"מאד" זה משה, כדכתיב "והאיש משה גדול מאד". ונראה שמשה רבינו ע"ה השיג את התורה מצד אין סוף שבה חוץ להגבלתה לנו, א"כ כשבא לידו חוט השערה, היה העונש בלתי נערך כלל לעונש כל העולם על דברים שבידם, והיינו לפום גמלא שיחנא.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וכו' היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים וכו' דכתיב את מספר ימיך אמלא וכו' שנסתתמו ממנו שערי חכמה

אמרינן בגמרא: "בן ק"כ שנה אנכי היום", היום מלאו ימי ושנותי, שבז' באדר נולד וז' באדר מת, ללמדך שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, שנאמר "את מספר ימיך אמלא". ויש להבין, וכי בשביל שכך היה במשה נלמד ממנו שבכולם הוא כך, דלמא רק במשה לבדו? והרבה דברים שהיו במשה ולא בזולתו. ובאמת הגמרא מסיים שנאמר את מספר וכו', הרי דמשם נלמד, וא"כ מה קאמר מתחילה ללמדך וכו', כאילו ממשה נלמד. וי"ל דמהרש"א פירש [שם ד"ה ממלא] אמלא, מספר ע"א, דצדיק, דרך משל, נולד בא' בניסן, א"כ בכ"ט אדר נשלם ע' שנה, והוא מת בא' בניסן, הרי יום א' משנת ע"א שנים, כי יום א' חשוב כשנה, הרי שנות צדיק ע"א ולא ע', וזהו "אמלא", ע"ש. ולדבריו צ"ל במשה דנולד בז' באדר, וא"כ בז' באדר נשלמו ק"כ שנים, וז' אדר הרי שנת קכ"א, ואיך אמר "בן ק"כ שנה אנכי היום"?
ולזה נראה דאמר "לא אוכל לצאת ולבוא", ודרשו חז"ל שנסתמו הימנו מעיינות החכמה, והטעם כמ"ש בעל מגלה עמוקות, כי הנשמה נסתלקה יום מקודם. וא"כ א"ש "בן ק"כ היום", כי יום ההוא שכבר נסתלקה נשמתו ונסתמו מעיינות חכמה, כלא יחשב. והנה הך דיוקא דמהרש"א, דהואיל דכתיב "אמלא", שהוא מוכח דמת ביום שנולד, תליא במחלוקת רש"י ורמב"ן בפרשת כי תשא, אם מונים שנות אדם מעת לעת או בתשרי ראש השנה. ולפירש"י דתשרי ראש השנה, א"כ הנולד בז' אדר, דרך משל, כשמגיע תשרי שנת שבעים, הרי מתחיל שנת ע"א, ואף דמת קודם ז' אדר, עדיין הוא בן ע"א שנים, וקרי ביה אמלא, ואין הכרח דימות ביום לידה, אבל לרמב"ן דמונין מעת לעת, דברי מהרש"א נכונים.
אך לפירוש רש"י, א"כ משה בהגיע תשרי שנת ארבעים ליציאת מצרים, היה מגיע לשנת קכ"א, ואיך אמר "בן ק"כ שנה"? ובזה לא יספיק תירוץ דנסתמו מעינות החכמה כנ"ל, דזהו אינו רק ליום אחד כנ"ל, אבל לא ממש כל ששה חדשים, וכל משנה תורה אמר בשבט. והשתא א"ש: בלא זה לא יכול ללמוד מן אמלא דמת ביום לידה דהוי ע"א, די"ל כפירש"י, וא"כ אף מקודם הוי ע"א, אבל במשה שאמר היום מלאו ימי ושנותי וכו', מוכח כמ"ש הרמב"ן, וא"כ שפיר מוכח מן אמלא כמ"ש מהרש"א, ושפיר קאמר ללמדך שהקב"ה ממלא שנותיהם של כל צדיקים.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וכו' היום מלאו ימי ושנותי
24-25

צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא (שבת ל) שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה? ונראה לפרש על פי דבריהם ז"ל (זוהר ח"א ריח ע"א) שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו... ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר... והודיע הכתוב... שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו "בן מאה וגו' אנכי היום", ואמרו ז"ל היום מלאו ימי ושנותי. ואם תאמר מנין ידע משה בדיוק יום המיתה? הלא אמרו ז"ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה, והשכיל וידע יום קצו, והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם.

(אור החיים, דברים פרק לא פסוק א)

היום מלאו ימי ושנותי
26
בזהר תרומה קע"ד א היום ממש כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום

וזה מפני שהם שלמים בעצמם, כך ראוי שיהיה שנותם תמימים, וכן במדרש בפרשת חיי שרה (ב"ר פנ"ח): "יודע ה' ימי תמימים" - כשם שהם תמימים, כך שנותיהם תמימים ע"ש.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

עד הנה דברנו מחיי האנשים הרגילים, הבעלי תאוה, שהמה בכלל הרשעים. אבל יש חיים ממין אחר לגמרי, אלו הם החיים של הצדיקים, שאינם שואבים את חיותם ממקור אפקטים חיצוניים המטילים שכרה עליהם, שלא ירגישו במרוצת הזמן, כנ"ל, אך שואבים המה את חיותם ממקור נשמתם גופא, מהצלם אלהים שבהם, מהיכלי מלך, מלכו של עולם, הסובבים אותם. אצלם בא עצם החיים בשביל מטרת החיים גופא, כי "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה", ורק "חי, חי יודוך", וכל זמן שהמה חיים נשמתם מתעשרת מרגע לרגע, ורק להאנשים הללו אפשר לקורא בשם אנשים חיים במלוא מובן המלה הזאת, אחרי שכל דבר כנ"ל נקרא על שם המטרה, ובאלו הרי המטרה הם החיים לבד.
בחיי הצדיקים הללו אין תענוגים משונים כאלו שיקצרו את החיים, להפך את השנים לרגעים, אבל אין לו גם צער שכזה שיאריך את החיים יותר מדי, להפוך את הרגעים לשנים, כי באמת גם שתי "המהפכות" הללו אינן רצויות כלל וכלל לאדם המעלה. אצל הצדיקים היום הוא יום והשנה - שנה, לא פחות ולא יותר.
וזהו מה שאמרו חכז"ל בסוטה על הכתוב "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום"... ללמדך, שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש... כי זהו מדה כנגד מדה, יען שגם חיי הצדיקים המה חיים כאלה, שהיום - יום, והחודש - חודש.

(רבי משה אביגדור עמיאל, דרשות אל עמי, ח"א, עמ' 142-143 במהד' תשס"ה)

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לח]

לא אוכל עוד לצאת ולבוא וכו' שנסתתמו ממנו שערי חכמה

...שכך יסד ה' יתברך בטבעי הבריאה שברא, בכל דבר שיש לו מעלה ויכול להתעלות, הוא יכול להתחסר ולהשתפל גם כן. כי רק ה' יתברך הוא בעל מעלה אמיתית שאינו מושך אחריו שום חסרון, אבל כל בעל מעלה מושך אחריו גם כן חסרון, ואם אינו מושך אחריו חסרון אינו בעל מעלה. וכמו שאמרו על פסוק "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" ופירש רש"י שנסתמו ממנו שערי הלכה. ותינח "לבוא", אבל "לצאת" אמאי לא? אבל הם נמשכים זה מזה, כי מי שאפשר לו היציאה אפשר לו הביאה, וכאשר הוא עומד במדרגתו ואי אפשר לו הביאה, גם היציאה אי אפשר לו.

(רבי צדוק מלובלין, שיחת מלאכי השרת, פרק ב דף י ע"ג)

ולא נס ליחה וכו' ותניא שתים עשרה מעלות היו שם ופסען משה בפסיעה אחת

בעל לשמוע בלמודים מפרש התיחסות המאמרים, ע"פ מאמרם דפסיעה גסה נוטלת אחת מה' מאות ממאור עיניו של אדם, לכן אמרו שאף שפסע פסיעה גסה של י"ב מעלות, בכל זאת "לא כהתה עינו".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שתים עשרה מעלות היו שם ופסען משה בפסיעה אחת

מה שאמרו שי"ב מעלות היו שם הם י"ב גבולי אלכסון, או אמור י"ב פקידים שיש לפנים מן הגלגל, כנגד י"ב אבנים שהם אבני זכרון, כנגד י"ב שבטי יעקב, "ששה משמותם על האבן האחת וששה על האבן השנית", כנגד י"ב עינות מים. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמרו: אילן א' יש לו להקב"ה ולו י"ב גבולי אלכסונים, גבול מזרחית צפונית, גבול מזרחית דרומית, גבול מזרחית רומית, גבול מזרחית תחתית, גבול מערבית צפונית, גבול מערבית דרומית, גבול מערבית רומית, גבול מערבית תחתית, גבול צפונית רומית, גבול צפונית תחתית, גבול דרומית רומית, גבול דרומית תחתית, מרחיבים והולכים עד עדי עד, והן הן זרועות עולם, ובפנים ההן הוא האילן, ולכל אלה האלכסונים יש כנגדן פקידים, והם י"ב. וגם בפנים בגלגל י"ב פקידים וכו'. ועתה בא להודיענו שמשה רבינו ע"ה היתה נפשו [עי' שער הרזין קצד] דבוקה למעלה מן האלכסונים הללו ומשתוקקת אל האלקים אשר נתנה, ופסע י"ב מעלות אלו בפסיעה אחת, שאף (ש)חומרי הגוף הכבדים נפשטו, ושבה נפשו אלקית בשעה קלה חזרה על מקומה הראוי לה מבלי מונע ומעכב, לפי שהיתה נשמתו נקיה וטהורה ולא היה צריך לא למירוק ולא לשיטוף. והבן זה היטב.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

ושמעתי שנמצא במדרש: הר העברים י"ב פסיעות היה, וכלן קפצן משה בפסיעה אחת. ואני לא ראיתיו במדרשות, אבל אם ישנו, יראה לי שכיוונו לפרש... כי פסיעות חיי האדם בלשון חז"ל הם עשרות השנים, כמו שבא במשנה (אבות פ"ה): בן עשרים וכו' בן שלשים לרדוף וכו' עד בן מאה, שהם עשרה פסיעות. אמנם הר העברים שבו מת משה ועבר מזה העולם, היו בו י"ב פסיעות כמו שנאמר "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו. ואמרו שקפצן בפסיעה אחת, לפי מה שאמר "לא כהתה עינו ולא נס ליחה", וזה, כי לא זרקה בו זקנה ושיבה, ולא שום תשישות כח כדרך העולם, אלא שנכרת עודנו באיבו, והוא מה שאמרנו.

(עקדת יצחק, שער קה [הובא ברמ"א, תורת העולה, חלק א, פרק כב])

...ששנים עשר דדין [בכיור] הם הרמז על שנים עשר מעלות ומדרגות הנביאים כמו שכתב הרב המורה פרק מ"ה מחלק ב' מספר המורה. ולפי שידוע (עי' רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ה"ו) שהנביאים כולן לא היתה נבואתם בלי אמצעי רק היתה על ידי מלאך, מלבד נבואת משה רבינו ע"ה נצטרך לומר שבא הרמז על נבואת משה רבינו ע"ה בפרט, שהיא היתה כוללת כל שנים עשר מדרגות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: הר נבו היה שנים עשר מעלות ופסען משה בפסיעה אחת, שכתב הרב שם טוב [בפירושו למורה נבוכים שם] שהרצון בזה כי מדרגות הנבואה הם שנים עשר מעלות, ומשה לא עלה להם מדרגה אחר מדרגה אבל עלה למדרגה אחרונה במהירות.

(רמ"א, תורת העולה, חלק א, פרק יד)

דבר זה ענין מופלג, בארנו אותו בחבור גור אריה (פ' ברכה), כי אלו שתים עשרה מעלות הוא מספר זה, שנקרא משה בשם "זה", "כי זה משה האיש" (שמות לב), כי מלת "זה" מורה על כי היה למשה מעלת הצורה, כי מלת "זה" מורה על דבר הרמוז הנגלה, שיש לו מציאות בפועל לגמרי, וזהו ענין הצורה שיש לה מציאות בפעל לגמרי. ולבסוף הגיע משה אל מדרגה זאת, כי זהו ענין הצורה שמגיעה בתכלית, ולכך פסען בפסיעה אחת. וכבר אמרנו שהצורה נקראת "זה" שמספרו י"ב, ולכך בסוף פסע י"ב פסיעות כאחד, כי לא יתחלק הצורה, כי עלייתו להר נבו התכלית שלו בעולם הזה. ואז הגיע אל שלמות הצורה שהיא באה בסוף ובתכלית... ותדע כי חיי משה היו מאה ועשרים שהוא ג"כ י"ב במספר קטן, וזהו סוף חייו של משה שהגיע אל מספר זה. ו"משה" במספר קטן הוא ["זה"].

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מאמר זה מבואר בו סוד עצום ונורא מענין מיתת משה רבינו ע"ה וסילוקא דיליה לדרגא עילאה... כמ"ש בתז"ח דף עה ע"ב בסוד שם אבגית"ץ וכו' ויקבור אותו בגי"א ת"ורה צ"יוה לנו משה צפון באורייתא, שהוא סוד "ורוח אלקים מרחפת על פני המים שקאי על רוחו של משה"... כי כשמת משה מסוד י"ג תיקונים שהם נכללים במזלא, והוא אימא שם אהי"ה שהם י"ב תיבות עד תיבת "המים" [בראשית א, ב], והוא תיבה י"ג, והם י"ב צירופי שם אהי"ה גי' רבי"ם [י"ב כפול כ"ב]... וסוד הי"ג תיקונים הם דחסד, והם כלל הג' שמות ראשונות של ע"ב וה"ו אנ"י וה"ו על המי"ם, ור"ת וא"ו הם י"ג, ושם ע"ב הוא על המי"ם והוא מה שנתגלה בקי"ס בג' פסוקים ויסע וכו', דשם בעי לאוקיר דיקנא. ושם היה עלייתו של משה במיתתו, ויקבור אותו בגי"א, והוא שם ראשון של מ"ב שהוא בחסד, ושם הוא צ"פון ת"ורה, וע"ז נאמר "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו"... והם י"ב מעלות שהם י"ב תיקונים שנכללים במזלא, ופסעם בפסיעה אחת, שעלה כל הי"ב דרגין אז בפעם אחת שלא בהדרגה, ומשם עלה להי"ג מזלא עילאה. והי"ב שבטים נכללים בי"ב תיקונים הראשונים... וכמ"ש רבינו בפירושו לפ' הברכה שמ"ש שי"ב מעלות היו שם הוא מעלת הי"ב שבטים, והוא סוד ברכותיו שבירך אותם לפני מותו, שהוריד עליהם ברכה עליונה מסוד י"ג תיקונים הנ"ל, שמשם סוד ברכת כהנים, ומשם עלה אל הי"ג שהוא בג"י, והוא תיבת המי"ם י"ג, שמשם שורש נשמתו כמ"ש (שמות ב, י) כי מן המי"ם משיתיהו... וזה סוד מיתת משה בז' אדר שהוא חודש הי"ב, שהוא המזלא כולל י"ב תיקונים, ובו מזל מים שהוא המי"ם הנ"ל שאסתליק לשם, וביום הזה סליק לדרגא עילאה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

והיה ארכו שנים עשר טפחים, נגד אורך ימי משה שהיו מאה ועשרים, שהם שנים עשר מדרגות של עשרה, כמו שכתב בעל העקידה פרשת זאת הברכה, שלזה כוונו באמרם שהר נבו היה שנים עשר מעלות ופסען משה בפסיעה אחת.

(רמ"א, תורת העולה, חלק א, פרק כב)

לא אוכל עוד לצאת ולבוא וכו' בדברי תורה מלמד שנסתמו ממנו שערי חכמה
30-31

בעל עיני יצחק מעורר, שקשה לומר ששכח משה רבינו ע"ה רובי תורתו קודם מותו, וכן יש להבין במה למדנו מלשון "לצאת ולבוא" שרומז על דברי תורה, ומפרש הוא על פי מה שפירש (עירובין יג) מובא כבר בספרי שם שמה שאמרו חז"ל שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו של ר"מ, שהכוונה היא שכאשר רצה ר"מ לטמא איזה דבר אז הביא תחילה פנים וראיות לטהר ואח"כ היה סותר הראיות לטהר והיה מטמא באמת כדי להראות לאנשי דורו שגם הוא ראה הפנים לטהר ובכל זאת החליט לטמא, אולם חכמי דורו הבינו רק ראשית דעתו מה שהראה להתיר ולא ירדו "לסוף דעתו" היינו לעומק המושג שהחליט לטמא, וידועה דרשתם שפלפולא דאורייתא לא ניתן מתחילה רק למשה והוא נהג עין טובה ונתנו לישראל, וזה שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא בד"ת, כלומר אין לי כבר כוח הפלפול כמו מקודם "לצאת" היינו להראות להשואל כל חלקי הסותר "ולבוא" אח"כ לפסוק כפי האמת, כי מעיינות החכמה היינו הפלפול שהיה לי במתנה אין לי יותר, אבל כל התורה חלילה לא נשכחה ממנו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שנסתתמו ממנו שערי חכמה

ומה שאמרו שנסתמו ממנו מסורת חכמה, לפי שבאותו שבת ניטלה רשות ממשה ונתנה ליהושע, שכבר אמרו אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, ופירשו המפרשים שזה היה מעשה נס במשה כדי שלא ידאג וכדי לתת גדולה ליהושע לפני משה רבינו ע"ה, וגם הוא ישמח בליבו, שהעמיד תלמיד הגון וראוי למלאות מקומו. ונכון הוא.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

ורבותינו אמרו מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה, והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו.

(רמב"ן דברים לא, ב)

ומ"ש שנסתתמו ממנו שערי חכמה הוא סוד עמוק, כי חכמה עצמה היא סתומה יוד מחשבה, ונפתחים ע"י הבינה, שהיא מגלה שערי החכמה ע"י שביל דקיק דחכמה שנכנס לבינה, ומשם נולד הדעת, שבזה היה מלמד משה רבינו ע"ה תורה לישראל, שהוא ברא בוכרא, פטר רחם מפתחא דכליל בשית והוא לישן דסתים לאימא. ובו ביום דסליק לדרגא עילאה, לא היה יכול לגלות שערי חכמה לישראל, כי עלה למקום נעלם, "בגיא", בסתימי עילאה שהוא צפון באורייתא. וזה שכתוב "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" בדברי תורה, ללמד לישראל במלחמתה של תורה שהוא גילוי התורה לז"ת... ומשה רבינו ע"ה נגנז ב"גחון", ומעיין החכמה הוא קרקפתא דילה, סלע דחב ביה משה כמ"ש בתיקונים ובפירוש רבינו שם יעו"ש תיקון כא באריכות.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

אותה שבת של דיו זוגי היתה

תואר "עבד" הוא מדרגת חכמת משה רבינו ע"ה, שהיה מכיר הנותן... מענין מה שקנה עבד קנה רבו, ואין לו שום קנין מצד עצמו, ויהושע נתפלל עליו משה שיגיע למדרגה זו, דהיינו הצלה מעצת מרגלים כנ"ל, ולכן נקרא פני לבנה מקבל מחמה היינו שרק על ידי תפילתו של משה הגיע לזה. ולכך נקרא בפרשת האזינו "הושע". ואמרו ז"ל שבת של דיו זוגי, והיינו שהחשיב עצמו יהושע כמשה, ומצד עצמו אין נקרא יהושע.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע פרק א דף מח ע"ב-ע"ג)

עי' זהר יתרו פח סע"ב: ביומא דשבתא כד מטא עידן דצלותא דמנחה כו' בהאי רצון אסתלק משה נביאה מהימנא קדישא מעלמא, ניצוצי אות ח; תרומה קנו, א, אות ו.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

עמש"כ בס"ד במקור חסד לס' חסידים סי' שנו אות ב באריכות.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

אותו שבת של דיו זוגי היה ניטל רשות מזה וניתן לזה

...ונתעלם משה בסוד שקיעת השמש, וכמ"ש בזוהר ריש פ' שלח לך (דף קנו ע"ב), ואז נמסר ליהושע, דהוא סיהרא דשלטא... והוא מ"ש אח"כ "ויבוא משה ויהושע ויתייצבו באוהל מועד" - אותו שבת של דיו זוגי היה, ניטל רשות מזה וניתן לזה, כי הם בסוד ד"ו פרצופים, דוכרא ונוקבא, שמשא וסיהרא, וניטל השליטה משמשא וניתן לסיהרא.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

היכן משה מת וכו' והיכן משה קבור וכו'

פירוש מפני כי אין ראוי [שתהיה המיתה והקבורה ששם הגניזה לגמרי במקום אחד, כי הם שני דברים מחולקים, ואצל משה לפי גודל ענינו כל דבריו אשר הגיעו ראוי] שיהיה לפי השכל והחכמה כאשר ראוי.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

היכן משה מת בחלקו של ראובן דכתיב ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וכו' והיכן משה קבור בחלקו של גד דכתיב וירא ראשית לו וגו' ומחלקו של ראובן עד חלקו של גד כמה הוי ארבעה מילין וכו' שהיה משה מוטל בכנפי שכינה

הוא כמ"ש רבינו בפירושו לפ' האזינו במ"ש "עלה ראש הפסגה" וכו' וז"ל שם: אמר ד' דברים שזכה לעלות לג"ר שהם ד' ושם כללות נוקבא, לכן אמר "וראה את ארץ כנען", שמשם יראה את ארץ כנען, ונבו ומואב הם ג"ר בסוד נ"ר שהם ששה נרות ונר מערבי על פני ירחו... וכלל כוונת דבריו שבפ' זה נזכר ד' מקומות שיעלה שם, א' אל הר העברים, ב' הר נבו, ג' אשר בארץ מואב, ד' אשר על פני ירחו. והיינו שעלה לג"ר חב"ד שהם ד', שדעת הוא ב' עטרין חו"ג, ושם נכללת נוקבא בעט' דגבורות שבו והם סוד ד' אותיות אדנ"י, אי"ן ג"ר, וד' נוק'. ומ"ש שנב"ו ומוא"ב הם ג"ר, היינו שהם סוד נ' שערי בינה, ול"ב נתיבות חכמה, וכ"ו דרכים שבדעת, שהראשון מכ"ו דרכים הוא נעלם, וג' פעמים "אשר" הם ו' פעמים נ"ר [בגימטריא אלף וחמש מאות], וה"ר נב"ו הוא נ"ר י"ג, שהוא בוצינא שביעאה, והם ג' חיוורין דעינא דע"ק שמשם ז' נהורין ז' בוצינין, כמ"ש באד"ר (דף קכט ע"ב), והוא סוד הראיה שזכה משה רבינו ע"ה לראות את הארץ בפקיחו דעיינין, וג' אלפין דג' פעמים "אשר" הם חב"ד...
וראובן הוא סוד או"ר ב"ן, והוא נהירו דעינא חיורתא דעינא דע"ק שהוא חסד עילאה, והוא סוד ה"ר נב"ו שהוא נ"ר י"ג שהוא וא"ו שמאיר בוצינא שביעאה בו' בוצינין, ומשם זכה לראות את הארץ... ומשם עד למעלה הם ד' דרגין, שארץ כנען היא הרביעית בעט' דגבורות עד החכמה הם ד' דרגין. וז"ש כאן ונבו בחלקו של ראובן, ומשם עד חלקו של גד ד' מילין, וגד הוא חכמה כמ"ש בזוהר שכל מקום שנאמר הגדה הוא רזא דחכמתא, ושם קבורת משה. ועיין בתז"ח (דף ח ע"ד): אבגית"ץ - ת' תורת משה צפונה בצדיק, דאיהו צדי אריכא מסטרא דעלמא דאתי וכו', אבגית"ץ אתקרי כתר חכמה, אב לי"ג מכילין דכלילין בחסד דבהון ע"ב שמהן דכללא דלהון וה"ו אנ"י וה"ו וכו' יעו"ש. והוא יסוד חכמה שבילא דהוא שער הנ' דנעיץ בעזקא באימא, כידוע שמשה בעת שמת זכה לשער החמשים, ושם ימא דאורייתא חכמה עילאה, ושם צפונה תורתו. "ויקבור אותו בגי"א", שהוא י"ג מזלא עילאה שבו זיוגא דאו"א ביסוד דחו"ב. וידוע כי האור הוא גנוז ביסוד והוא חסד עילאה דגנוז שם. ומחסד עד יסוד ד' דרגין גבורה תפארת נצח והוד, והם ד' מילין שמחלקו של ראובן עד חלקו של ג"ד, שהוא יסוד רזא דחכמתא ר"ל יסוד דאבא. וז"ש "וירא ראשית לו", שהוא חכמה ראשית כידוע, כי שם חלקת מחק"ק ספון, רמ"ח עלמין דיסוד כידוע.
ואמר אותם ד' מילין מי הוליכו, מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה וכו', והוא סוד שם אבגית"ץ הראשון של שם מ"ב, שהוא סוד כנפי שכינה, כמ"ש (ישעיה ו, ב) "שש כנפים לאחד", שהם שש כנפיים, והשביעי הכנף א' בארץ שם השביעי שהוא שבת, "מכנף הארץ זמירות שמענו" וכו' (ישעיה כד, טז). יסוד הכנפיים הם חסד וגבורה, "ועוף יעופף", כמ"ש: ועוף זה מיכאל, יעופף זה גבריאל, ששמאלא נכלל בימינא. ומשם נשא בכנפי שכינה עד יסוד הנ"ל חלקו של גד6, ויסוד נקרא ג"ד, גומל דלים, כידוע.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

אותן ארבעה מילין מי הוליכו מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל וכו' סימן בתוך סימן

ויש להבין מה זו קושיא מי הוליכו, הלא הרבה שלוחים למקום, וברוח פיו יוכל לברוח אפילו אבן דומם מסוף עולם עד סופו? וגם מה התירוץ דמוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה וכו', מה ענין להך קושיא דמי הוליכו ד' מילין?
אמנם נראה, דידוע דקב"ה קברו למשה, דכתיב "ויקבור אותו". ודעת מהרש"א בסנהדרין [דף לט.] דלכך נקבר מה', הואיל "ולא ידע איש את קבורתו", ולזאת חשב מהרש"א דהיה מת מצוה הואיל שלא היו לו קוברים זולת ה'. אבל כפי הנראה ממשנה דסוטה [דף ט ע"ב] לא מן השם זה נתעסק עמו הקב"ה, רק הואיל ונתעסק בעצמות יוסף, ולא היה גדול בישראל ממנו, לכך נתעסק עמו ה'. וצ"ל דמחמת "לא ידע איש את קבורתו", עדיין היה יכול לקבור אותו בן אדם, ואחר כך להתעלם מקום קבורתו, כדאמרינן דהיה סימן בתוך סימן, ומכל מקום אי אפשר לדעת קבורתו, והיה מפלאות מעשה ה' כי נורא הם, רק היה לכבודו הואיל ונתעסק בעצמות יוסף כנ"ל. ואם כן אינו בכלל מת מצוה. וכבר ידוע [ב"ק פא.] דמת מצוה קונה מקומו... ודרשינן במדרש "צדקת ה' עשה" - וכי היה משה במדבר יכול לעשות צדקה, הלא היה להם מן ובאר ולא חסרו דבר? אלא צדקה עשה שלקח עצמות יוסף, והם הלכו אחר ביזה.
ובזה יובנו דברי הגמרא, דודאי אין קושית הגמרא מי הוליכו, דלא נעלם מגמרא דהרבה שלוחים למקום, רק השאלה דסבירא ליה כמהרש"א, דלכך נקבר מה' היותו מת מצוה, אם כן הקושיא עצומה מי הוליכו, דמת מצוה קונה מקומו? ועל זה השיב הגמרא דלכך היה מת ומוטל בכנפי שכינה, לא מטעם מת מצוה, רק מלאכי השרת אמרו הטעם צדקת ה' עשה וכו' והתעסק בעצמות יוסף וכו', ולא היה בגדר מת מצוה, ושפיר היה יכול להוליך גופו מחלק ראובן לחלק גד.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

אותן ארבעה מילין מי הוליכו מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל וכו' והקדוש ברוך הוא אומר מי יקום לי עם מרעים

ואמרו בגמרא... מי הוליכו לשם, אלא משה מוטל בכנפי שכינה, ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, וקב"ה אמר מי יקום לי עם מרעים וכו'. להבין זה הענין הך תשובה להשאלה, וגם מה ענינה של השאלה, הקצור קצרה ידו של הקב"ה ג' מילין, ומה זוהיא שאלה?
אבל כבר תמהו תוספות [סנהדרין לט. ד"ה במאי] איך טימא הקב"ה למשה היותו כהן? ותירץ דקרוי בן למקום. ומהרש"א [שם] תמה, דכהן גדול אף לבנו אינו מטמא? ותירץ דהוי מת מצוה, דלא ידע איש קבורתו, ואף לכהן גדול מותר...
והנה במדרש הנעלם [זוהר ח"א קטו] דייק איך קרוי משה בן למקום, הלא כתיב "וימת משה עבד ה'"? ותירץ כי משה התנהג במדת הרחמים ובמדת הדין, כדכתיב "היה אתה לעם מול האלהים", "משה איש אלהים", כי עשה שפטים בעוברי עבירה בקרח וכדומה אז נקרא עבד, אבל כשהוא במדת הרחמים מ"מ קרוי בן.
ובזה תובן שאלת הגמרא מן נחלת ראובן לגד ג' מילין מי הוליכו, דליכא למימר השכינה, א"כ אף הוא לא היה מת מצוה, דקיימ"ל [עירובין יז ע"א] מת מצוה קונה מקומו ואין מזיזים כלל, וקשה איך נטמא לו? וליכא למימר כתירוץ התוספות דקרוי בן, דהא קרוי עבד כנ"ל. ועל זה תירץ הגמרא לעולם מוטל בכנפי שכינה והוליכו לשם, רק מלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, שהיה לישראל בגדר מדת (הרחמים) [הדין] כנ"ל, ולכך נקרא עבד, אבל למעלה צדקת ה' עשה, והיה בסוד בן, ולכך יש להטמא לו.
רק הקושיא מבוארת, אם נגזר על משה עבור חטא מי מריבה לבל יכנס לארץ, למה לאחר מיתתו לא יכנסו עצמותיו לארץ ישראל, וכמ"ש במדרש [ילק"ש ח"ב רמז תת"כ] שהתפלל עצמות יוסף נכנסים לארץ ישראל וכו'? רק לתירוץ מהרש"א דהיה מת מצוה וקנה מקומו, הקושיא מיושבת, אבל לפי מה שהוכחנו דלא היה בגדר מת מצוה קונה מקומו, הקושיא במקומה. אבל מבואר במדרש [שם רמז תתכ"א] כדי שעל ידי משה יזכו כל דור מדבר, אפילו רשעים גמורים, לתחית המתים, כי בקום משה הם יאחזו בו ויקומו עמו, משל לרועה שאוחזים בו הצאן. וזהו מאמר השכינה מי יקום לי עם מרעים וכו', כי לולי זאת רפאים בל יקומו, ועל ידיו יקומו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

שהיה משה מוטל בכנפי שכינה

ברש"י: בכנף לבוש הודו. עי' זהר בראשית כא, ב: יהושע אתנבי מהודו של משה דכתיב "ונתת מהודך עליו" ודא דרגא חמישאה; פנחס רכג, ב: ונתן ההוד למשה; תקו"ז תי"ג (כח סע"ב): "אז ישיר משה" בגין דאיהי הוד דיהיב למשה כו'; סוף תל"ג (עז, א): ונתן הוד למשה. וע' תנחומא תשא לז: מנין זכה משה לקרני ההוד כו'; בתוס' שבת פח, א, ד"ה שני כתרים של הוד כו', ועי' בבא בתרא עה, א: מהודך.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

שהיה משה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל והקב"ה אומר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און

עיין בספרי [לקוטי בתר לקוטי] דברים קמא עמ' רפח, הכוונה שמלאכי השרת, אלו רבנן, חושבים חוג פעולת מנהיג הדור בעשותו צדקות ד' בינו ובין קונו והוראתו משפט לעם ישראל, אולם הקב"ה אומר שתעודת המנהיג היא לקום עם מריעים ועם פועלי אוון, להעלותם...
בעל לשמוע בלמודים מעורר, שכאשר עושה האדם מצוה לשום איזו תועלת אף לעוה"ב, הגם שהמצוה היא רצויה ומקבל על זה שכר, עם כל זה אינה מתקרבת אל הקב"ה, מפני שבקשת התועלת מבדלת, לכן ניתן לו השכר ע"י אמצעי. אולם כאשר עושה האדם המצוה לשם ד' בלי תקוה על תועלת, אז המצוה דבוקה בו יתברך, והוא בעצמו נותן לו השכר בלא אמצעי. לכן כאשר ראו מלאכי השרת שהיה משה מוטל בכנפי השכינה, הבינו מזה שכל מה שעשה משה לא היתה כוונתו רק לד', כאמור "צדקת ד' עשה", לכן נתקרב בשכרו אל ד' בעצמו.
כן מפרש מה שאמר הקב"ה "מי יקום לי עם מרעים ועם פועלי אוון", כי מרעים המה רעים לאדם, ופועלי אוון רעים לשמים. ומצינו שמשה ביקש עליהם הן כשהיו פועלי אוון למקום, בעגל, והן כשהיו מרעים לבריות, בעדת קרח. וזה שאמר הקב"ה "מי יקום לי עם מרעים" להגן על ישראל בהיותם רעים לבריות, "ומי יתייצב לי" להגן עליהם בהיותם "פועלי אוון" לשמים, שלא ייענשו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל והקב"ה אומר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און ושמואל אמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר ורבי יוחנן אמר החכמה מאין תמצא ורב נחמן אמר וימת שם משה וגו' סמליון אמר וימת שם משה ספרא רבה דישראל וכו' מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש

[שכרו של משה רבינו בעוה"ב היה שהיה מוטל על כנפי השכינה כמו נשר שלוקח את גוזליו, ומשתעשע עם השכינה. "ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" - המלאכים הזכירו שמשה רבינו ניצח אותם במה שטענו שאין לתת את תורה לישראל (שבת פח ע"ב), ובזכותו ישראל קיבלו את התורה שהיא "משפטי ה'". "רב אמר [גירסת עין יעקב] מי יקום לי עם מרעים" - רב לשיטתו, שאמר (שבת קנג ע"א) "אחים בהספידא דהתם קאימנא", כלומר שההספד הוא על הפסד חומר הגוף, שאילו לנשמה שמחה היא שעולה לקבל שכר בעוה"ב, וזה לא שייך במשה רבינו, שעדיין עומד ומשמש, וגופו לא יתעפש כי הוא מעשה דיו של ה', אלא לדעתו ה' הספיד שמשה היה יכול לנצח את הכל, שניצח את המלאכים שנקראו "מרעים", והגן על ישראל במעשה העגל, כשהיו "פועלי אוון", שה' לא יכלה אותם. ה' ידע את כל מה שמשה עשה, ולכן הוא היה יכול להספידו בזה.
[עמ' 46] "ושמואל אמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר" - מצאנו ששמואל קרע 13 בגדים על מותו של רב (מו"ק כד ע"א), ולא חשש משום איסור בל תשחית, כי הוא הבין את גודל החסרון בזה שרב איננו, שלא היה מי שיענה על השאלות שלו, כמו שאמרו תוס' סנהדרין סח ע"א, שלכן היה מותר לר"ע לשרוט את בשרו על מות ר' אליעזר. וכך במיתת משה רבינו, נשתכחו כמה הלכות, ואמנם החזירם עתניאל בן קנז בפלפולו (תמורה טז) אבל נשכח טעם פרה אדומה, שרק משה ידע (במדבר רבה פרשה יט), וזה לא חזר. ולכן שמואל אמר שהקינה על מות משה היא "מי כהחכם" - האם נמצא עוד חכם כשלמה, ואף הוא לא ידע את טעם פרה אדמה, שנאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (יומא יד ע"א), "ומי יודע פשר דבר" - מי יודע את טעם פרה אדומה.
"ורבי יוחנן אמר החכמה מאין תמצא" - לר' יוחנן מתו עשרה בנים (ברכות ה ע"ב). לכן לדעתו גודל ההספד הוא על מי שלא הניח בן כמותו. ובנו של משה לא המשיך אחריו כפרנס, אלא יהושע שהיתה לו דרגה פחותה. (עמ' 47) ואילו היה למשה בן כמותו, היה לו אותו כוח כמו משה, שהרי האב זוכה לבנו בנוי בכוח וכו' (עדויות פ"ב מ"ט). ולכן ר' יוחנן אמר שההספד הוא "והחכמה מאין תמצא" - לא הניח בן חכם כמותו.
"ורב נחמן אמר וימת שם משה וגו'" - שהוא נקרא "עבד ה'" רק במותו אבל לא בחייו, כי "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", שמא יחטא. וה רמוז בפסוק (יהושע פרק א פסוק א-ב) "ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר, משה עבדי מת ועתה קום עבור" - הוא נקרא עבד ה' רק אחרי מותו, ולא בחייו, שמא יחטא, ולכן גם יהושע לא נקרא "משרת ה' אלא "משרת משה". "לאמר משה עבדי מת" - ה' אמר ליהושע שיאמר לאחרים את הכלל הזה. רב נחמן בר יצחק (שהוא רב נחמן סתם, לפי רש"י גיטין לא) היה "מרי דעובדא" (שבת לז) - מדקדק במעשיו, והוא דקדק בהספד לומר רק דברים כהוייתם, כאמור במגילה כח שהתנגד להספיד מי שהיה בקי בספרים כי הוא רק "צנא מלא ספרי", וכן בהספד משה אמר שסיבת מיתתו היתה "הן לא יאמין בקדושיו" - שלכן רק אחרי מותו נקרא עבד ה'".
"סמליון אמר וימת שם משה" - הוא היה מלאך, וראה שמשה עומד ומשמש, ולכן אמר "וימת שם" - רק בארץ נראה כאילו הוא מת. "ספרא רבה דישראל" - ביום מותו כתב י"ג ספרי תורה, וזה מראה שגם ביום מותו היה כוחו מלא, וא"כ אין לומר שמת מחמת העדר כוח, אלא כי הוא נצרך למעלה, ועומד שם ומשמש.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 45-47) לטקסט

צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל וכו' מי יקום לי עם מרעים וכו' מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וכו' והחכמה מאין תמצא וכו' וימת שם משה וכו' ספרא רבא דישראל וכו' שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל בת קול משמיע

והמלאכים היו מעידים על צדקת משה רבינו ע"ה, שעשה עם ה' יתברך ועם ישראל, וזהו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. והקב"ה אומר מי יקום לי עם מרעים, נגד ישראל שהיו צריכין לו, להחזירן למוטב. מי כחכם ומי יודע פשר, זה משה שהיה מרצה הקב"ה בשביל ישראל ועושה פשרה.
ור' יוחנן אמר והחכמה מאין תמצא וכו' ואיזה מקום בינה, שאין הבינה עוד בעולם אחר מיתת משה, כי הוא היה מיוחד בזה. וימת משה עבד ה', שהיה עבדו של הקב"ה, לכל אשר שלחו הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים ושאר דבר.
סמליון אמר וימת שם משה ספרא רבא דישראל - דבר זה עוד יותר על הכל, מה שכתב משה ספר תורה של ישראל, ובשביל כך נקרא ספרא רבה דישראל.
וכל אחד מאלו החכמים בא להוסיף. למר מי יקום לי עם מרעים, מדרגתו של משה מצד ישראל. ומי שאמר ומי כהחכם ומי יודע פשר דבר, זה הוא לרצות הקב"ה עם ישראל, והוא היה כמו אמצעי בין הקב"ה ובין ישראל. ומי שאמר "[והחכמה מאין תימצא] איזה מקום בינה", הוא השגתו העליונה בחכמה ובבינה. ולמ"ד "וימת משה עבד ה'", הוא מעלה יותר עליונה, אשר היה עבד ה' נקרא, כי העבד יש לו התקשרות עם אשר הוא עבד לו. ולמ"ד וימת משה ספרא רבה דישראל, דבר זה עוד יותר מצד התורה, והוא מדרגה אחרונה של משה. וכל זה, כי אחר שהקב"ה בעצמו קבר את משה, היה הקב"ה משמיע הספד על משה ג"כ בכל מחנה ישראל י"ב מיל.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

והקב"ה אומר מי יקום לי עם מרעים

בחג הסוכות תשנ"ו, ואבא [ר' משה צבי נריה] מיטת חוליו, באנו לבקרו ביום שאושפיזו היה משה רבינו. ביקשתי מאבא לשמוע על משה, וכה זכורים לי דבריו: ההספד הטוב ביותר על משה נאמר ע"י הקב"ה. במסכת סוטה מתוארת קבורת משה: "מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה... והקב"ה אומר: "מי יקום לי עם מרעים, מי יתיצב לי עם פועלי אוון". בפשטות מפרשים את דברי הקב"ה: "מי יקום לי עם מרעים" - להוכיחם, לעמוד כנגדם. אולם, הסביר אבא גם פירוש אחר: "מי יקום לי עם מרעים" - עם החוטאים, עם פושעי ישראל? מי עוד יקום כמשה, "שהדבר תלוי" בו, שאם יתפלל עליהם, לא יכלם (ברכות לב ע"א). מי עוד כמשה, יסרב להצעות מפתות, "אעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו" (במדבר יד, יב), ויעמוד לפני הקב"ה בתפילה, עד שייענה - "סלחתי כדברך" (שם, כ)?

(מאורות נריה - אלול ותשרי, עמ' 238)

מי יקום לי עם מרעים

כמ"ש בתיקונים וברע"מ בכמה מקומות שמשה רבנו ע"ה בגלותא ביני ערב רב, וכמ"ש בזוהר פ' בראשית (דף כה ע"א): ומשה בגין דבעא לגיירא גיורין וכו' גרמו ליה ירידה וכו' דעתיד איהו ברזא דגלגולא לאתערבא בנייהו בגלותא בין ערב רב וכו', ומאנון דאשתארו מנהון בגלותא רביעאה אנון רישין וכו' ואנון קיימין על ישראל כלי חמס וכו', וכן הוא בכ"מ. והם ה' כתות שסימנם נג"ע ר"ע, שהם קשים לישראל כספחת. והוא מ"ש מי יקום לי עם מרעים וכו'.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

עיין גם בספרי תהלים ב' עמ' כג הבנת פסוק זה ותרווה נחת.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מי כהחכם ומי יודע פשר דבר

היינו ברזא דדעת לעשות פשר בין חסד לדין, ב' עטרין של הדעת. והם בסוד מ"י ומ"י, שהם נ' שערי בינה מסטרא דחסדים ומסטרא דגבורות, חמשים לולאות וחמשים לולאות וכו'. והוא סוד נו"ן פשוטה נו"ן דשנא"ן שהוא רזא דאדם כולל דוכרא ונוקבא, כמ"ש רבינו הגדול בפירושו לזוהר פ' בהעלותך שנו"ן פשוטה הם זו"נ, נו"ן בלא ו' באמצע יסוד וא"ו זעירא, והוא נאמן פשוט, רזא דעד"א, והוא משה שנאמר' בו (במדבר יב, ז) "בכל ביתי נאמן הוא". והם מ"י ומ"י.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

המהרש"א ז"ל פירש "פשר" מלשון פושרין, כמו שעשה במעשה העגל, שביקש רחמים להשיב חמימות האף ולהפשירו.
ובעל איי הים כתב שהמלה פשר אינה זזה ממשמעה, והיא לשון פשרה. ומאמר זה רומז למ"ש במדרש רבה שמות פ' מד, על הפסוק "זכור לאברהם": מה ראה משה להזכיר אבות בפרטות? אמר ר"ח, היות שאחר מעשה העגל יצאו חמשה מלאכי חבלה לכלותם, אף, וחימה, קצף, והשמד, והשחת, אמר משה: אתה עמוד באחד ואני באחד, אתה עמוד באף, שנאמר "קומה ד' באפך", ואני בחימה, שנאמר "להשיב חמתו מהשחית". א"ל הקב"ה: לשלשה מה תעשה? א"ל משה: הרי שלשה אבות עומדין לשלשתן, לפיכך הוא מזכירם. הרי שעשה משה רבינו ע"ה פשרה בינו לבין קונו ובין האבות, שכל אחד ישא חלקו בעוון בית ישראל לבלתי השחיתם. ועל זה נמלץ "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר".
בעל לשמוע בלמודים מפרש כי במעשה העגל מצינו שהתחכם משה מאד, ובדברו עם ישראל הגדיל חטאם, באמרו "אתם חטאתם חטאה גדולה", ובדברו עם ד' הקטין החטא במלים אלה עצמן, באמרו "אנה חטא העם הזה חטאה גדולה", בלשון תמיה, בהוסיפו "ועשו להם אלהי זהב", שהכל מכירים שאין בו רוח חיים, והרי זה כתינוק שמשחק בצרורות עפר למנותן כמטבע זהב, דהיא סכלות ולא חטא. ומי כחכם שעשה פשר דבר כזה, להגדיל החטא בדברו עם ישראל ולהקטינו בדברו עם הבורא יתברך.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

והחכמה מאין תמצא

וכן מבואר עוד בדבריהם, שעיקר התורה נקנה לאדם ע"י שפלות רוח, והוא מה שכתוב בפרק קמא דסוטה: כשמת משה רבנו... והחכמה מאין תמצא. רצה לומר, שאי אפשר לתורה, שהיא נובלות חכמה של מעלה, להיות נקנה כי אם במי שמשים עצמו כאין, ולפי שהיה משה רבנו ע"ה ענו מאד מכל האדם, שלכך זכה ונתנה תורה על ידו, לכן נאמר עליו מקרא זה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אור תורה, ליקוטים)

הוא מ"ש שהוא עלה לדרגא דחכמה עילאה שהוא יש מאין. והנה נעלם של מש"ה מ"ם שי"ן ה"א הוא מאי"ן, ששם נעלם ונגנז משה, וכמ"ש רבינו הגדול בפירושו לפ' הברכה, ששם זכה וחזרו לו מה שאבד בלוחות הראשונות. והוא מ"ש ברע"מ פ' משפטים (דף קיז ע"א): אמר בוצינא קדישא, קוב"ה עתיד להחזיר לך אבידה דאבדת בגין ערב רב, דא כלה דילך דבזימנא דעבדו ערב רב ית עגלא נפלא כלה דילך, הה"ד "וישלך מידיו את הלוחות" וכו'. והוא כמ"ש רבינו בפירושו לתיקונים, דלוחות הראשונות אתיהיבו מסטרא דעה"ח, והיא סיהרא, עה"ח "כל כבודה בת מלך פנימה", והוא חכמה דילה, מעיין חתום, שע"ז נאמר "ונעלמה מעיני כל חי" וכו'. והוא מ"ש כאן והחכמה מאין תמצא, שבעת היעלמו של משה ניתנה לו החכמה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

סמליון אמר וימת שם משה ספרא רבה דישראל
42

עיין בספרי מלאכי עליון ח"א ערך קצ"ח סמליון.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

סמליון אמר וימת שם משה וכו' בת קול משמיע ואומר וימת משה ספרא רבא דישראל וכו' ויש אומרים לא מת משה וכו' ויהי שם עם ד' מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש

בעל לשמוע בלמודים מפרש פלוגתת סמליון והיש אומרים, והיא, שדעת סמליון היא שהבת קול אמרה "וימת שם משה" אף שבאמת לא מת, אולם עכ"ז מת ספרא רבא דישראל, דאינו כבר בקרבם, והי"א סבירו להו דהבת קול אמרה "וימת שם משה", היינו בכאן נראה שמת, אולם באמת "שם משה עבד ד'", כלומר שם בעולם העליון עומד הוא ומשמש.
בעל כור לזהב חלק ב' כתב שאף שגם אצל יעקב אמרו חז"ל "יעקב אבינו לא מת", בכל זאת לא אמרו עליו שהוא עומד ומשמש, כי באמת יש חילוק בין שאר צדיקים למשה רבינו ע"ה: שאר צדיקים, ואבות העולם בכללם, דיים שהם חיים וקיימים בעולם הנצחי ומקבלים שם שכרם, אבל יתר מהם הוא משה עבד נאמן ד', עליו נאמר שהוא "עומד ומשמש", בזה רצו להודיענו שהוא עומד ומסגל שם גם היום מצוות ומעשים טובים, כי כל המצוות ומע"ט הנעשים פה למטה ע"י בני ישראל בכלל ובפרט נחשבים למשה רבינו ע"ה כאילו היו נעשים על ידו, כי הוא היה האחד שמסר נפשו על בנ"י שישארו בחיים, ומעלה כזו לא נמצאת בשום צדיק זולתו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

וימת שם משה ספרא רבא דישראל

התואר ספרא רבא על משה רבינו ע"ה קשה להבין. וארשום בקיצור הבנת שם זה המובאת בספרי [לקוטי בתר לקוטי] דברים קמא עמ' רצד, והוא, שסופר מובהק כותב כל ימי חייו לכל היותר מאה ס"ת, ומשה רבינו ע"ה כתב ע"י השפעתו על לבות בני ישראל ס"ת אלפים ורבבות.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כי ג' ספרים בהם נברא העולם, בספר וספר וסיפור, והם חב"ד כמ"ש רבינו בפירוש לספרא דצניעותא פ"א, ומשה רבינו ע"ה היה סוד הדעת הכולל כל הג' ספרים הנ"ל, ולכן ניתנו על ידו הלוחות שהם ב' ספרים דב' ידיים ה' אצבעות בכל יד, והם בכתיבה באצבעות, וכן דיבר התורה לישראל בסוד ספר השלישי, לשון חק המכריע בנתיים כמ"ש רבינו שם.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

ורב נחמן אמר וימת שם משה וכו' לא מת משה וכו' כתיב הכא וימת שם וכו'

דבר זה בארוכה בביאורי לדברי רבינו בפירושו לפ' הברכה, שסוד שם מ"ה כליל כל דרגין דמהמנותא, כמ"ש בזוהר פ' בשלח (דף נד ע"א): מ"ם פתוחא סליק ואתעטר בעטרוי וכו', וכתבתי שג' דרגין דמהמנותא הוא בינה וזו"נ שהם רב"ג, בינה כולל חב"ד והוא מם סתימא כידוע, שהיא בסוד מ"ם דמקוה ט' נקודין לכל סטר, כמ"ש בתיקונים ובפירוש רבינו באריכות, ופתיחו דילה ע"י הדעת, ברא בוכרא, פטר רחם, שאז נפתח המ"ם. וש' הוא חג"ת, רזא דאבהן, וה' נוקבא דקבילת לי'. ובעת שעלה להר לקבל הלוחות סליק לאימא, ולכן היה שם מ"ם יום ששם יצירת הולד, ונתעלם שם בסוד מ"ם סתימא, והוא מ"ש (שמות לד, כח) "ויהי שם עם ה'". ואח"כ בירידתו עם הלוחות למטה נפתח המ"ם... ולכן בעת סילוקו נסתלק לדרגא דיליה לבינה מם סתימא, והוא מ"ש וימת ש"ם משה. והוא כמ"ש לקמן ויש אומרים לא מת משה אלא עומד ומשמש כתיב הכא וימת ש"ם וכתיב התם ויהי ש"ם עם ה' מה להלן עומד ומשמש וכו'... ושם בסילוקו לעילא זכה לאבידתו שהם לוחות הראשונות שהיה ש"ם בהר מ"ם יום.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל

הוא כמ"ש שבמיתתו נסתלק בג"ר במזלא עילאה י"ג ונתעלם שם. והנה כמו כן בבריאה הם י"ב בקר, שהם סוד י"ב שבטים, וזאת על גביהם, שהוא הי"ם שעליהם מלמעלה ימא עילאה, והם סוד י"ב מילין של מחנה ישראל, שהם תופסים כל סוד י"ב תיקונים הנ"ל, ומשה נתעלם מכולם ועלה לי"ג בג"י כמ"ש.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל בת קול משמיע ואומר וימת משה ספרא רבה דישראל

[משמעות הבת קול היא שמיתת משה עשתה רושם גדול על כל מחנה ישראל שהוא י"ב מיל על י"ב מיל. כי מי שהיה חולה ומת מתוך מחלתו, אין מיתתו עושה רושם כל כך, אבל משה "לא נס ליחו" ולכן מיתתו עשתה רושם גדול. וה' עשה כך כמחאה נגד הנהגת הדור. ולכן כתוב "בעצם היום הזה" - דבר גלוי, להראות את המחאה. כמו שנאמר "בעצם היום הזה" במבול, שה' עשה בעצם היום, ולא בלילה, כמחאה על הנהגת הדור.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 73) לטקסט

ספרא רבא דישראל וכו' עומד ומשמש וכו' (יד.) עמדו למעלה נדמה להם למטה למטה נדמה להם למעלה וכו' אף משה רבינו אינו יודע היכן הוא קבור

בעל לשמוע בלמודים מפרש דמיתת משה מכונה או מצד שבמותו אינו כבר עבד לעבוד עבודת ד', ובזה מתיחסת מיתתו לתכונת מעלה, או מצד שהיה ספרא רבא דישראל, ובזה מתיחסת מיתתו לתכונת מטה. אולם באמת חי וקיים משה למעלה ולמטה, דעומד ומשמש שם למעלה ותורתו קיימת בישראל למטה. וזה רמזו באמרם "שעמדו למעלה", היינו שחקרו שעומד ומשמש למעלה, א"כ הוא למעלה, נדמה להם שמיתתו מתיחסת "למטה" כי מת ספרא רבא. אולם "עמדו למטה" והתבוננו שתורתו קיימת למטה, נדמה להם דקבורתו מתיחסת "למעלה", כי שם חסרה עבודתו, אולם כאמור חי הוא "למעלה ולמטה". ובזה מפרש גם המאמר הסמוך "אף משה רבינו אינו יודע היכן הוא קבור", כי מאחר שיודע שהוא חי ועומד ומשמש למעלה ותורתו קיימת למטה, אינו יודע הענין שנאמר "ויקבור אותו בגיא", כלומר איך שייך ענין קבורה אצלו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

לא מת משה

כבר פירשו במה שאמרו [שבת קא ע"ב] משה שפיר קאמרת, כי תלמידי חכמים בכלל נקראים "משה", והוא כי כבר פירשו במה שאמרו [תענית ה ע"ב] יעקב לא מת, משה לא מת, והיינו כי נשמתם ונפשם לא נסתלקו למעלה, רק הם מתקשרים עם נשמות החיים להגין על הדור, וביחוד משה נשמתו ונפשו תמיד נקשרת עם חכמי הדור ואדוקה בהם, נפשו קשורה בנפשם, כי הוא מקור החכמה והמדע והתבונה בתורה, שהיא ממרום קדשו, אשר ה' יערה רוח ממרום על לומדי תורה, הוא למשה לבד, כי הוא עיקר הצינור המקבל חכמות אלהים, ועל ידו יושפעו לישראל להיות נשמתו כלולה בהם... ולכך נקראת "תורת משה". ולכך משה מתדבק בכל לומדי תורה לשמה, ולא עלתה נשמתו למעלה, רק תמיד שרשה דבוק עם נשמת צדיקים ותלמידי חכמים. וזהו "ולא ידע איש את קבורתו" [דברים לד, ו], כי הוא קבור בגולה עם כל חכמי הדור, ולכן כל תלמיד חכם נקרא "משה".

(יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

משה לא מת, היינו שאין צריך להתגלגל שנית, כי גלגול שני הוא מיתה, דנחית מדרגא לדרגא קריא מיתה ודאית [זוהר ח"ג קלה ע"ב].

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ו)

...דלתקן שורש הקלקול, עיקרו לעתיד, דכתיב "בלע המות לנצח" וגו'. אך משה רבינו ע"ה שלא ידע כלל מרע, שכשנולד נתמלא הבית אור (כמו שאמרו סוטה יב.), הוא הבין שיכולים לתקן כל הקלקול כמו שיהיה לעתיד. והוא באמת לא מת, כמו שאמרו: מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש, ובזוהר הקדוש (יתרו פט רע"א): בגין כן "ולא ידע איש את קבורתו" כתיב כו', והיינו שאין שום אדם יכול להבין איך יצויר באיש כמשה רבינו ע"ה שיכתב בו ענין קבורה, כיון שהוא חי וקיים, שלא ידע משום רע.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, פרשת פרה, אות ב)

יעקב אבינו ע"ה היה כאדם הראשון קודם החטא... שלא ידע כלל מהנאת הגוף והרגשת הנאת עצמו... ולכן אמרו (תענית ה.): יעקב אבינו לא מת. וכן משה רבינו, דאיתא בתיקונים (תיקון יג): והא משה תמן הוה, אלא מסטרא דלגאו הוה, דא מגופא ודא מנשמתא. והיה גם כן כמו יעקב אבינו ע"ה, ועוד שהוא מלגאו, איתא גם כן ויש אומרים לא מת משה וכו' אף כאן עומד ומשמש. וכן בזוהר הקדוש (ח"ב פט, א): ובג"כ "ולא ידע איש את קבורתו", היינו שאין שום תפיסה בזה איך יתכן בו לשון קבורה. אך אף על פי כן כתיב עוד ביעקב על הגוון מיתה וקבורה, וכן במשה רבינו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת פנחס, אות ד)

...שלא יטהר הגוף מחטאיו כי אם בשבירתו מכל וכל, להפך החומר לצורה, לשבור כל כוחי גופו המתאוין לכל דברי הגופניות, ולעשותו כלי חדש כרוחניות ממש שיוכל לדור בעליה ובחצר כאחד, כמו גוף משה רבינו ע"ה וגוף אליהו שעלו השמימה ולא מתו כלל, כאומרם ז"ל משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום... כי ברוחניות לא שייך מיתה, ואין מיתה כי אם לכוחי הגוף אשר לא נהפך עדיין לרוחניות, אבל גוף הנהפך לצורה לא יצוייר בו בחינת המיתה.

(באר מים חיים, במדבר, פרק ה, יז)

דהנה אמרו ז"ל (ספרי פ' מטות): כל הנביאים נתנבאו בלשון "כה", מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון "זה הדבר". ופירש מהר"ל [בגור אריה עה"ת] דנבואת מרע"ה שהיתה נצחית דהיינו נבואת התורה נופלת בה לשון "זה הדבר"... ונראה שכך היתה צורת מרע"ה בכללו בלי שינוי, "לא כהתה עינו ולא נס ליחה", ומשה לא מת אלא עלה ומשמש במרום.

(שם משמואל, חלק המועדים, שמחת תורה שנת תרע"ח)

עי' זהר בראשית ג ע"א: משה לא מית כו'; שם לז סע"ב; תרומה קעד, א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

האדם הפרטי הקרוץ מחומר, מעפר הוא בא ולעפר הוא שב. אפילו העמים גם הם למיתה עומדים, כי לכל עם יש זמן לקיומו, ואין להם חיים נצחיים בעולם. אבל ישנו עם אחד בעולם שאין מלאך המות שולט בו, הוא עם ישראל, שבשעה שעמד לפני הר סיני וקיבל את לוחות האלקים, לוחות העדות, כתוב בהם: "חרות על הלוחות" (שמות לב, טו), "אל תיקרי חרות אלא חרות - חרות ממלאך המות" (עירובין נד), שאין הזמן מכלה את ישראל, וקיומו איננו פוסק. ויש אפשרות גם לאדם פרטי לחיות לעולם בעוה"ז, בזמן שהוא מתקשר לעם הזה, ואז גם הוא נעשה נצחי וזכרו קיים לעד. לפיכך ביקש דוד שתפילותיו תהיינה נאמרות בבתי כנסיות ומדרשות וע"י כך יהיה הוא קיים לעד. ובקשתו נתקיימה, תפילותיו נאמרות ע"י ישראל בכל הזמנים, ומשום זה נאמר עליו: "דוד מלך ישראל חי וקיים" (ר"ה כה).
וזהו גם ביאור מה שאמרו בגמרא: "אמר ר' יוחנן: יעקב אבינו לא מת", ושואלים בגמרא: "וכי בכדי ספדו ספדיא, בכדי חנטו חנטיא וקברו קבריא?", ומשיבים: "נאמר: אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים (ירמיהו ל, י), מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים" (תענית ה). קיומו הנצחי של יעקב הוא בקיומו הנצחי של עמו, מעשיו וגדולתו הולכים ונמשכים ואינם פוסקים מהם.
וכן אומרים חז"ל בסוטה: "ויש אומרים לא מת משה", כי הקשר שבין הצדיקים האלה ובין עם ישראל החי וקיים לעד - עושה אותם גם כן חיים וקיימים לנצח בעולם הזה.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב פ' וישלח עמ' קז)

והיה המקרה ההוא אשר קרהו מות בעינינו, בשביל שחסרנו ופקדנו אותו, וחיים לו לכבוד המעלה שעלה אליה. וכן אמרו: משה רבינו ע"ה לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים באלו הענינים ארוכים מאד ואין זה מקומם.

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)

...שיש צדיקים אשר גם אחרי פטירתם הם קשורים בדורם ויש להם התייחסות לעוה"ז, והוא כמ"ש בזוהר ובתיקונים בכ"מ מנשמות צדיקים הגדולים שהיו מתחברים עם החכמים בחיים והיו מגלים להם סודות התורה, בסוד בעלי קבין, והוא מצד איזה התייחסות שיש להם בשורש נשמתם. והטעם, כי הצדיקים לאחר מותם הם עומדים, ואין יכולים לעשות יחודים בין עולמות עליונים כמ"ש "במתים חפשי", כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות (שבת ל ע"א), ולכן רצונם להתחבר עם ת"ח שהם בחיים שהם משורש נשמתם כדי שעל ידיהם יהיה להם חלק בתקונים שעושים למעלה. והנה רבינו הקדוש היתה לו התייחסות יותר לבני דורו מכל הצדיקים שבדורו, שהוא היה בעצם גלגול נשמת משה רבינו ע"ה כידוע שבכל דור יש גלגולו בהגדול שבדור, ולכן היה נשיא וכולל בו כל ישראל כמו משה רבינו ע"ה ממש, וכן אמרו שהיה ניצוצו של יעקב אבינו כמ"ש יעקב מלבר ומשה מלגאו, ולכן סידר המשנה שהוא כלל תורה שבע"פ שהוא הלכה למשה מסיני ונתנה ע"י לישראל כמו ע"י משה רבינו ע"ה ממש. וכמו שאמרו רז"ל (תענית ה ע"ב) שיעקב אבינו לא מת וכן אמרו בפ"ק דסוטה שמשה רבינו ע"ה לא מת, והיינו לפי שהם היו כוללים בתוכם כל ישראל וניצוצי נפשם מקושר בדורם בכל עת, וכמו כן אמרו על רבינו הקדוש ממש שהרי כל ישראל עוסקים בכל יום במשנתו שסידר רבינו הקדוש, ולכן היה בא בכל ע"ש לביתו ע"י גוף הזך שהוא הצלם הקדוש שבו יושב הנפש בג"ע של מטה אחר פטירתו בשנה ראשונה, כמו שהיה אדה"ר שם בגופו הזך שקודם החטא, וכמו כן כל הצדיקים יושבים שם בגופם הזך והוא צלם הקדוש שמתקנים ע"י תורה ומצוות.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), כתובות קג ע"א)

...שבעת המבול לא האיר עדיין מלך הדר, והוא סוד האור הנ"ל, וכמ"ש "כי קרן עור פני משה", וסוד אור השמש הוא אור מלך הדר, שהיה גנוז תחלה, ואחר שנתקן העולם ע"י נח, האיר אור השמש במים... ומשה רבינו ע"ה היה גלגולו, וזה סוד קירון עור פני משה, ובו לא נאמר מיתה כמ"ש רז"ל במס' סוטה, ועליו נאמר "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף" כו', כי השמש אף שבלילה היא מסתלקת מן העולם, מ"מ מאירה דרך הלבנה והכוכבים, כך משה רבינו ע"ה ניצוצו מאיר בכל דור, כמ"ש בזוהר ובתיקונים בכ"מ, ונקרא הדר כמ"ש "ותרא אותו כי טוב הוא", ואמרו רז"ל שנתמלא כל הבית אורה (סוטה יב ע"א), והוא מסוד אור הגנוז הנ"ל, אור זרוע לצדיק.

(רי"א חבר, בית עולמים, דף קכח ע"א, ד"ה ומ"ש)

משה רבינו קידש... כל דבר הרשות שהוא מקליפת נוגה, ולא מת... כמו שאמרו, ולכן "ויראהו את הגלעד", זה בית המקדש.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת מקץ, אות יד)

...וחורב יהיה רק לעתיד, "והגוים חרוב יחרובו". אך משה רבינו ע"ה שהיה כמו יעקב אבינו ע"ה, דאיתא (תיקוני זוהר תיקון יג): והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא, ומצדם כבר היה התיקון כמו לעתיד, וכמו שאמרו (תענית ה ע"ב): יעקב אבינו לא מת, וכן לא מת משה כו' מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש, משום הכי כשנאמר לו יציאת מצרים ומתן תורה, כתיב "הר האלהים חורבה", שירד כבר חורבה לאומות העולם.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, במדבר, לר"ח סיון, אות ד)

...שאכילת המן היה כאכילת אדם הראשון קודם הקלקול, שהיה מסטרא דעץ החיים... ומשה רבינו לא מת, מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש (כמו שאמרו סוטה יג ע"ב), ויעקב מלבר ומשה מלגאו דא מגופא ודא מנשמתא (תיקונים תיקון יג). וביעקב גם כן איתא (תענית ה ע"ב): יעקב אבינו לא מת... וזה שאמר בזוהר הקדוש דחדי משה דההוא שלימו בי אשתכח דהא בגיני אשתכח מן לישראל וכו', והמן מסטרא דאילני דחיי וכאמור. ומשום הכי בחלקו של גד, "שם חלקת מחוקק ספון", דאיתא במדרש רבה (ויצא פ' ע"א): בא גד בא מי שעתיד לגדד משתיתן של אומות העולם ומנו אליהו, שאליהו בא משבט גד שהוא המיוחד שלא טעם טעם מיתה אף על הגוון ולא נכתב בו כלל מיתה. דיעקב גם כן, אף דלא מת כמו שאמרו בגמרא הנ"ל, מכל מקום כתיב בו על הגוון חנטה וקבורה. וכן במשה רבינו אף דדרשו גם כן דלא מת כנ"ל, ובזוהר הקדוש (ח"ב פט, א): ובג"כ "ולא ידע איש את קבורתו" כתיב, היינו שאין שום תפיסה וידועה לאדם איך שייך במשה רבינו לשון קבורה, מכל מקום כתיב ביה על כל פנים לשון קבורה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת בהעלותך, אות ח)

ביעקב אבינו ע"ה איתא (תענית ה ע"ב): יעקב אבינו לא מת, וכן במשה רבינו איתא לא מת משה, אף על פי כן לא נזכר מהם, דשם על כל פנים על הגוון היה נראה כמיתה, כמו שאמרו: וכי בכדי ספדו ספדייא וכו', וכן במשה רבינו כתיב לשון קבורה, מה שאין כן אליהו, שאלישע ראה כשעלה לשמים, וכן הוא עומד ומתגלה בכל הדורות לכל מי שראוי לכך, כי הוא חי וקיים לעולם, ולכן הזכיר רק אותו במדרש הנ"ל.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, לראש חודש אלול, אות ג)

נבואת משה רבינו ע"ה היתה לעולם... וע"כ "לא כהתה עינו ולא נס ליחה", ואמרו ז"ל משה לא מת אלא עלה ומשמש במרום.

(שם משמואל, פרשת במדבר, שבועות, שנת תרפ"ג)

לא מת משה אלא עלה ומשמש במרום
45

עבד ה' יאמר "אהבתי את אדוני" זה הקב"ה... "ואת אשתי", היא הנשמה המופלאה הנזכרת, "ואת בני", הם הנשמות המתחדשין על ידו בכל יום, ואת כל אלה אהב לעבוד לאדוניו ולהוסיף שפע אור בנשמתו להעלותה בכל יום מעלה מעלה, כי אין קץ ושיעור לזה... והוא בחינת אליהו הנביא שלא מת, רק נתעלה ברכב וסוסי אש עם גופו להיות חי עד הנה, וכמו חנוך שעלה לשמים עם גופו, וכן במשה רבינו ע"ה אמרו חז"ל לא מת משה אלא עלה ומשמש במרום, וכדומה. כי שלושה עשר נכנסו בחיים לגן עדן כמאמר חז"ל (בילקוט יחזקאל רמז שס"ז). ולזה והגישו אדוניו אל האלהים כלומר כי הקב"ה ממלא רצונו ומגישו אליו יתברך אם זכה לזה.

(באר מים חיים, שמות, פרק כא, ה)

לא מת משה אלא עומד ומשמש
45

כי כל בחינת המיתה נמשך מהתגשמות הגוף, ואם נהפך הכל לרוחניות, אין רוחניות מת. וזה בחינת התשעה אנשים שעלו חי לגן עדן, המבואר במאמר חז"ל (דרך ארץ זוטא א)... וגם במשה אמרו ז"ל לא מת משה אלא עומד ומשמש במרום, וכן יעקב אבינו לא מת (תענית ה ע"ב)... עיקר הכוונה בהבריאה אשר "ויהי האדם לנפש חיה", כלומר גם גוף האדם שהוא "עפר מן האדמה" תהפך לנפש חיה, לעשות כל גופו אור רוחניות כנשמתו, באופן שישאר חי לעד ולא ימות... אם תשארו כאדם בגשמיות עפר האדמה, אז ודאי תמותון, כי כל הנעשה מהארבע יסודות בהכרח יפרד לבסוף... ולא כן בצורת הנפש, שתשאר חי וקיים לעד... מחשבת בריאת האדם בגופו היה שיהפך לרוחניות ויחיה כאשר נשמתו חיה. וכן יהיה אם ירצה ה' לעתיד לבוא, אחר ביאת משיח צדקנו, שיהיה גוף כל אחד ואחד מישראל כמו גוף אליהו התשבי וכדומה, וידור למעלה כמו למטה.

(באר מים חיים, בראשית, פרק ב פסוק ז)

לא מת משה וכו' מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש

וע"ז כולו כתוב "וימת שם משה עבד ה'", ר"ל כי להיותו עבד ה' ונאמן ביתו, נתחייב למות כדי לעלות לעבוד עבודה לפני יוצרו. וכמו שאמרו חז"ל בספרי: משה רבינו לא מת אלא עומד ומשמש ברקיע. רצו בזה שלא היה מיתתו העדר ולא חסרון, כי אם שלמות גדול אצלו, לפי שבהיותו בגוף לא היה יכול לשמש ליוצרו בעולם הנשמות, אמנם בהיפרד נפשו מגופו עלה לשמש למרום, ולכן נקרא אז "עבד ה'", בבחינת שכר העוה"ב שקנה כעבד נאמן.

(אברבנאל דברים לד)

לא מת משה כתיב הכא וימת שם וכתיב התם ויהי שם עם ה' ארבעים יום

קמא)...אמרו "לא מת משה... אף כאן עומד ומשמש".
קמב) והוא לפי מה שכתבתי, שבמתן תורה, ע"י מעמד הר הקדוש, נזדככו נפשותיהם של ישראל, ושבו עצם אחד עם הרוח, עד שלא היו נצרכים למיתה; ובחטא העגל איבדו מעלתם. א"כ היה ראוי למשה שלא יהיה בכלל זה, שהרי הוא לא איבד מדרגתו הראשונה, והכתרים שלו לא ניטלו ממנו, כמ"ש רז"ל שמשה נטל כולם, כדכתיב "ומשה יקח את האהל", וא"כ למה נגזר עליו מיתה וקבורה אצלו?
קמג) ובאמת ענין המיתה אצלו לא היה בגדר מיתת שאר בני אדם, אלא למראה עינים של ישראל בלבד. והטעם, יען שלא נתקדש שם שמים על ידו במי מריבה, לכן היה אצלו גדר מיתה למראית בני ישראל, כדי שיתקדש שם שמים על ידו לישראל, כמ"ש "נורא אלוקים ממקדשיך, אל תקרי ממקדשיך, אלא ממקודשיך", ונתקן מה שנתקלקל על ידו, אבל באמת לא היה אצלו גדר מיתה, אלא הסתלקות הרוח והנפש ביחד למעלה, ולא נצטרך לזיכוך כלל. ולכן שפיר למדו זה מפסוק "ויהי שם עם ה' ארבעים יום", כי מאחר שנזדכך חומר גופו כל כך עד שלא היה מצטרך לאכילה ושתיה, ונעשה ממש גופו כלפיד אש, במדרגת מלאכי השרת ממש, שאין בהם לא אכילה ולא שתיה, א"כ לא שייך מיתה אצלו, וכמו שמצינו באליהו הנביא, שהיה ג"כ בלא אכילה ושתיה, ולא מת, רק עלה בסערה השמימה, א"כ ק"ו הדברים אצל משה, מזה מוכרחים אנו לומר, שהמיתה היה אצלו בגדר שאלה לבד, במראית עיני ישראל. לכן כתיב "וימת שם משה", ר"ל רק שם, למראה עיני העם היתה בגדר מיתה.
קמד) ולפ"ז יקשה א"כ קבורה זו למה אצלו, שהקבורה ידוע שהוא כדי לזכך חומר הגוף, אשר מעט דבוק בו זוהמת הנחש. ולכן אמר הכתוב, שבאמת ענין קבורתו הוא דבר נעלם מהשגה, ואין אתנו יודע עד מה. ודבר זה מבואר ג"כ בכתוב, מ"ש "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחו", והוא כידוע מה שאמרו הטבעיים, שגדר מיתה נטוע בכל אדם בטבע יצירתו, כי ליחות הטבע שבו מתמעט בכל יום, ומתמלא ע"י מאכל ומשתה, כדי למלאות תמורת הניתך ממנו בכל יום, ולפי שא"א למאכל ומשתה של האדם למלאות בשלמות מה שחסר ממנו, מאחר שנתקלקלו ג"כ כל מאכל ע"י חטא עץ הדעת, שנתערבו סיגים ושורש מיתה בכל דבר מאכל, וקלקול והפסד... ולכן מוכרח האדם למות ככלות ימיו, בכלות ליחות הטבעי שבו, שהוא הולך ונוסע ממנו כל יום... וכל זה לא היה שייך אצל משה רבינו, שלא היה נצרך כלל במאכל ומשתה למלאות תמורת הניתך שבו, שהרי היה יכול לעמוד ג' פעמים ארבעים יום בלא מאכל ומשתה, א"כ ליחות הטבעי שבו לא היה אצלו גדר מיתה כמו בכל אדם. לכן אחר שאמר "ולא ידע איש את קבורתו", סמך אחריו "ומשה בן מאה", לומר שבאמת לא שייך מיתה וקבורה, שהרי "לא כהתה עינו ולא נס ליחו".

(רבי יצחק אייזיק חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש לשבת פרשת בראשית, אותיות קמא-קמד)

לא מת משה כתיב הכא וימת שם וכתיב התם ויהי שם עם ה' מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש

בס' האלשיך, על הפסוק "בריתי היתה אתו החיים והשלום" (מלאכי ב), תוכן דבריו כי לכל אנשי העולם מחמת גרמת חטא האדם אין שלום בחייהם לגוף ונפש שלהם, וע"כ הפירוד מוכרח. אבל לאליהו הנביא היה הברית שהבטיח הקב"ה לפנחס זה אליהו, "הנני נותן לו את בריתי שלום", והיינו "בריתי היתה אתו החיים והשלום". כלומר, אע"פ שיהיה בחיים יהיה לו שלום... ובזה נראה לבאר הגמרא, כי לא באו ללמד גזירה שוה בלבד, אלא לבאר בנועם אמריהם טעם לדבריהם. כי מאחר שראינו כי הכתיב עליו הכתוב "ויהי שם עם ה'", והיה לו גוף קדוש כזה אשר יכול להיות בגופו עומד ומשמש כאחד מצבא המרום במרום, כמ"ש הרמב"ם החילוק שבין נבואת משה רבינו ע"ה לנבואת שאר נביאים, כי שאר נביאים היה להם התפשטות מהגשמיות בעת שבא להם הנבואה... אבל משה רבינו ע"ה היה עומד על עמדו ומקבל הדיבור מפי הקב"ה... א"כ, כיון שיכול להיות עומד ומשמש בגופו, ממילא לא ימות, הרי יכול להיות ג"כ עומד ומשמש...
ויש בזה עוד דבר נפלא... הם למדו "שם שם" בגזירה שוה, וכל ענין הגז"ש ליתן את האמור של זה בזה, וכאילו נכתבו ביחד בשני מקומות... ועל כן למדו משני תיבות אלו שם שם שהוא אותיות "משמש", מה התם עוד ומשמש וכו'.

(רבי שמואל מנאשעלסק, רמתים צופים, על אליהו זוטא, פרק כב אות ה [ובדומה בישמח ישראל, וירא, אות ז ד"ה ולהבין])

גם זאת שישראל לא יאבדו ח"ו בצרתם למירוק עוונותיהם, לזה נצרכו י"ג מדות של רחמים. וזהו שאמרו ז"ל משה לא מת אלא עלה ומשמש במרום, נראה ששימושו של משה במרום הוא שעומד ומזכיר תמיד י"ג המדות של רחמים, וכמו שבזה העולם לא היה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, כן בודאי הוא בעולם העליון.

(שם משמואל, פרשת ואתחנן, שנת תרע"ה)

מה להלן עומד ומשמש וכו'
46

אברהם אבינו ע"ה שהוא המתחיל בתפילה, היינו דוקא בכוונה שלמה נקרא עמידה, כטעם מאמר חז"ל מה להלן עומד ומשמש וכו', כי עמידה הוא רק לעבודה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לא)

מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש

"בעלי העבודה" קראו הראשונים להמסתכלים הרזיים, והוא הסגנון המיוחד והאופיי שלהם. הם אינם בעלי הנאה, בעלי עריגה לקבלת פרס, חייהם הם חיי עבודה. לא סימבולים הם מצוותיהם, כי אם עובדות, מצחצחות ומעלות הכל, מטיבות לכל ומאשרות את הכל. והמצוות אינן נגבלות אצלם, הכל הוא מצוה, "בכל דרכיך דעהו", כל מעשיך יהיו לשם שמים. מתנשאים הם מעל כל חיי החול, והם הם הגדוד של עבדי ד', ששמם נאה להם. הם הם העומדים ומשמשים, כצבא המרום במרום, ויותר מכל מרום. הם הם החיים וקיימים בחיי עבודתם בעולם הזה ובעולם הבא, הם הם שבמיתתן קרויין חיים ואינם חפשיים מן המצוות לעולמי עולמים, תלמידי חכמים שאין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, הולכים מחיל אל חיל, מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש.

(ראי"ה קוק, ערפילי טוהר עמ' פו)

באור הענין, שכל התארים שאנו מיחסים כלפי מעלה, אינם מצד העבר בלבד, אלא קיימים גם בהווה. על כן, אם לעתיד יתגלה הוא ית"ש בתואר מחיה המתים, לא תהיה התחיה לפעם אחת בלבד, אלא תהיה נמשכת לעולם. הא כיצד - במלכין קדמאין נאמר "וימת וימלוך... וימת וימלוך" [סוף פרשת וישלח]. כי לפני כל השגה חדשה, צריכה לבוא מיתה לעבר, מפני שההשגה החדשה צריכה יצירה חדשה ולידה חדשה, ביטול הקודם, זוהי בחינת מיתה על העבר, ורק מפני מהירות התחדשות הלידה אין המיתה ניכרת. לשם זה נועדו הנשמות של עולם התוהו, שתהיה השגתן מתגברת במהירות כל כך, כמראה הבזק, עד שתהיינה צריכות תמיד ליצירה ולידה חדשות. אם לא היו הן מיחסות השגותיהן אליהן לומר "אני אמלוך", היתה המיתה מתפרשת להן לביטול הקודם ויצירה מחודשת, אבל כיון שאמרו "אנא אמלוך" [עיין עץ חיים], גרמו שתהיה המיתה בחינת מיתה ממש. לעומתן, משה, ברוממות נוראות ונפלאות השגתו, היה תמיד מת ונוצר מחדש, ומה כאן עומד ומשמש כן גם שם עומד ומשמש. בערך שכזה תהיה תחיית המתים לעתיד לבא לכל ישראל, שיהיו מתים וחיים מתים וחיים, אלא שהתחיה תהיה מהירה כל כך עד שהמיתה והביטול לא יהיו ניכרים, ורק התחיה תהיה ניכרת במציאות.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, קורח, מאמר לד, עמ' קד-קה)

ומכאן אנו באים לומר עוד, שהבנת טעם דבר איננה מראה על שלמות, שאדרבה, אם אנו מחליטים שעד שאיננו יודעים את הטעם, אין ברור לנו הדבר, זאת אומרת שהטעם בא להשלים לנו חסרון, אבל כשהדבר בלא טעם זאת אומרת שהדבר שלם בשבילנו. לכן כדי להסיר את טומאת המת, הבאה בעיקרה מחסרון, ניתנה חוקה, שאין בה טעמים שישלימו חסרון הבנתה, והיא סתומה וחתומה. ורק למשה רבינו, שהוא מחובר בחיי העולם לגמרי... מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש, ואיננו כלל בכלל החסרון, לפניו היה הטעם גלוי: "לך אני מגלה טעמיה אבל לאחרים חוקה".

(רבי שלום נתן רענן קוק זצ"ל, בשמן רענן ח"א עם' רז = מאורות הראי"ה חנוכה, ארבע פרשיות ופורים עמ' רפג במהד' תשנה = עמ' רצז-רצח במהד' תשסד)

ולא ידע איש את קבורתו
48

והרבה טעם יש במה שלא ידע איש קבורתו... כי ידוע [סנהדרין מז ע"א] באיש שהיה רשע והשליכו על קבר אלישע וקם, כי אין קוברין רשע אצל צדיק. והנה "לא קם כמשה", אילו ידעו קבורתו, היו רשעים מתכוונים להיותם נקברים אצל משה, כדי שיהיו חוזרים וחיים כמו באלישע. ולכך נעלם קבורתו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

וכבר שלחה מלכות הרשעה וכו' (יד.) הראנו היכן משה קבור עמדו למעלה נדמה להם למטה למטה נדמה להם למעלה

בעל ילקוט אליעזר כתב שבמאמרם זה רמזו חז"ל שלא מלכות אחת שגרה לחברתה לאמר "הראוני האיך משה קבור", כלומר התיעצו יחדיו לאמר איזה דדך לבחור להשכיחם תורתם הקדושה "תורה ציוה לנו משה". "זה אומר למעלה", כלומר העצה היותר טובה היא להרים קרן ישראל להיות עמהם גוי אחד הגר כאזרח הארץ, כמבואר במדרש שה"ש על הפסוק "שובי ונחזה בך", כלומר שבו אצלנו שולמית ונחזה בך גדולות. "וזה אומר למטה" כלומר ע"י דחק ולחץ שידחקו אותם ימירו כבודם ולא יזכר שם ישראל עוד. אולם "ולא ידע איש קבורתו", כלומר לא עלה בידם חלילה לבטל את עם ישראל מתורתו, כי ישראל עם קדושו הן בשבט או בחסד נאמן לד', כמאמרם על הפסוק "חרות על הלוחות" אל תקרי חרות אלא חירות, חירות ממות וחירות ממלכיות, ועם ישראל חי וחיה יחיה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300