Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת קידושין

לדף הראשי על אגדות קידושין


לג ע"א

חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים מפני תלמידי חכמים אין עומדים

ואומר "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם אני ה' אלהיכם" וגו', פירוש, כי ע"י קיום המצוות הריני אלוה שלכם כמו אלהי אברהם אלהי יצחק וכו', שנקרא כן מפני שהאבות היו בחי' מרכבה לו ית' ובטלים ונכללים באורו. וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצוות. ולכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו, רק שאין נפשו מרגשת מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלהים כמו האבות וכיוצא בהן שראו עולמם בחייהם.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק מו)

ענין הבאת ביכורים הוא כידוע שכל חיי הבלו של אדם הוא טורח להרבות הון, ובעת שיוצא לפועל הריוח ממעשה ידיו יכול לומר בלבו שכוחו ועוצם ידו עשה לו החיל הזה, ונעשה משוקע בהבלי העולם הזה, והשגחת ה' יתברך נשכח מלבו ח"ו. ועל זה בא מצות ה' יתברך "ולקחת מראשית פרי האדמה אשר תביא מארצך", שבזמן שישראל היו יושבים על אדמתם היה זה עיקר הרוחת העושר ממעשה ידיהם בעת שהוציא הארץ פירותיו. ואז דייקא בתכלית השיקוע בארציות, היה המצוה להניח את הכל ולבטל את עצמו מכל וכל ולילך עם ראשית פירותיו לירושלים, ושם אומר הוידוי הזאת להכהן "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו". היינו שבמעשה הזה של המצוה זו באתי אל תכלית המכוון של ירושת הארץ, היינו לראות בחוש את השגחת ה' יתברך אפילו בארציות שהוא בתחתית המדרגה ולא יהיה נשאר משוקע בה חלילה. ובזה מרומז תכלית היחוד של בחינת אח"ד, היינו שהשגחת ה' יתברך הוא בשמים וארץ פירוש מרום המעלות עד תחתית המדריגות...
ויש לומר בזה גם כן ענין סמיכות הפרשה שאחר זה "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות וגו' ושמרת ועשית אותם", ואיתא במדרש: כל העושה מצוה לאמיתו מעלה עליו הכתוב כאלו הוא נתונה מהר סיני, שהוא מרמז גם כן על מצות ביכורים שבא על ידה לבחינת היחוד הנ"ל. וכדאיתא בגמרא על מצות ביכורים בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים מפני תלמידי חכמים אין עומדים. והיינו גם כן כנ"ל שבשעה זו הוא בא על עיקר היחוד מהשגחתו יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק פרשת תבוא, אות ז)

ר' יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני

[פחד מקצר את ימיו של אדם, כאמור בגיטין ע שפחד מכחיש את כוחו של אדם, ופירש רש"י: טירוד מזונות או פחד האויב. רק מי שבוטח בה', הפחד אינו מחליש אותו. ולכן אם הגיע לזקנה, למרות כל הצרות שעברו עליו, זה מוכיח שהיה לו בטחון בה', גם אם הוא גוי, ולכן ר' יוחנן קם מפניו.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף נד ע"ד) לטקסט

אטו ברשיעי עסקינן

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ו]


לג ע"ב

קל וחומר, מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן. ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי הוו יתבי, חליף ואזיל ר' שמעון בר אבא וקמו מקמיה, אמר להו: חדא, דאתון חכימי ואנא חבר! ועוד, כלום תורה עומדת מפני לומדיה?

ולפי שהיה המנהג המפורסם לקום מפני התורה, יותר מאשר יקומו מפני לומדיה, אמרו (מכות כ"ב ע"ב) הני אינשי טפשאי מקמי ספר תורה קיימי, מקמי תלמיד חכם לא קיימי לומר שהם בוערים בעם במה שהם מחמירין בבא מן הדין, יותר מבנדון עצמו. [לומד מכאן שודאי שהתורה חשובה יותר מלומדיה, שהרי היא באה מאת ה' ואין חשיבותם של לומדיה אלא מפניה. והוא מתרץ את הקושיה שיש כאן מהגמ' במכות.]

(עקדת יצחק, שער ס"ה)

והפלא ממה שנמצא להם בזה, כי לפי שלמדו מוהדרת פני זקן (ויקרא י"ט) הדור התורה מכח זה המופת עצמו, אמר קל וחומר הוא, מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן (קידושין ל"ג ע"ב). וזה, כי המשים אותם בכבוד חוייב שיהיה הוא יותר ראשונה. הנה כאשר היה כח התולדה חזק בעיני העם מכח ההקדמה, עד דקיימו מקמי ספר תורה ולא מקמי רבנן, אמר במסכת מכות (כ"ב ע"ב) אמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי רבנן. הנה שקראם טפשים להורסם טבע הקדמה זו, כי עם שכבוד התורה הוא קודם אצל הטבע, מכל מקום כבוד החכמים הוא קודם אצל הלמוד, וצריך לשמור בו תמיד יחס ההתקדמות, ומה שאמרו שם דאלו בספר תורה כתוב ארבעים יכנו (דברים כ"ה) אתו רבנן ובצרי חד, לאו טעמא אחרינא הוא, אלא הוא עצמו זכרון ההקדמה בעינה, כלומר שאחר שתורת אלהיו בלבו, שהיא ההקדמה האומרת מפני שיבה תקום, כתרגומו, אשר ממנה למדנו אל הדור ספר תורה, הנה הוא ראשונה בהדור אצל הלמוד, כמו שאמרנו, והיא כוונה נכבדת בענין ומחוייבת ליישב אלו שני המאמרים, שנראין שהם כהפכיים בענינם. [מקשה מהגמ' האומרת "מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש", שמשמע ממנה שקדושת התורה גדולה מקדושת לומדיה, על הגמ' האומרת "כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא", שמשמע ממנה שקדושת לומדיה גדולה מקדושתה. והוא עונה שכיון שמקור החכמה הוא התורה, אין בחכמה מה שאין בתורה. ובזה התורה גדולה. אבל בלמודה גדולים לומדיה.]

(עקדת יצחק, שער ע"ט)

קידושין לג ע"ב - מפני לומדיה עומדים מפניה לא כל שכן

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כב ע"ב]

כל ת"ח שאין עומד מפני רבו - נקרא רשע, ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח, שנאמר וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים

אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך - באשר נתיירא יעקב שלא יענש יוסף בקיצור ימים וימות בעוד יעקב חי, כדאי' בקידושין דל"ג: כל ת"ח שאינו עומד מפני רבו כו' ואינו מאריך ימים כו', ע"כ התפלל ואמר ליוסף: אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. כלומר, יהי רצון שאמות בעודני רואה את פניך כי עודך חי.

(העמק דבר, על בראשית פרק מו פסוק ל)

[אפשר לפרש (מלבד הפשט), שמדובר בת"ח שסלל מסילה לעצמו, ורבו מתנגד לדרכו, ואינו עומד מדרכו וקם, אלא ממשיך ללכת. ולכן חתם סופר בצוואתו מביא את הפסוק "ולא יאריך ימים כצל" על מי שדורש בלשון הגוים, שהולך בכך נגד דברי רבותיו.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף נד ע"ב) לטקסט

והביטו אחרי משה עד בואו האהלה ר' אמי ור' יצחק נפחא חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח מאן דאמר לגנאי כדאיתא מ"ד לשבח אמר חזקיה אמר לי ר' חנינא בריה דר' אבהו א"ר אבהו א"ר אבדימי דמן חיפא חכם עובר עומד מלפניו ד' אמות וכיון שעבר ד' אמות יושב אב ב"ד עובר עומד מלפניו מלא עיניו וכיון שעבר ד' אמות יושב נשיא עובר עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו שנאמר והביטו אחרי משה עד בואו האהלה

וכן 'הביט' נופל על ההבטה בעין לדבר, "אל תביט אחריך", "ותבט אשתו מאחריו", "וניבט לארץ". והושאל אל הבטת השכל והשקפתו על התבוננות הדבר עד שישיגהו; והוא אמרו, "לא הביט און ביעקב", כי ה'און' לא יראה בעין; וכן אמרו, "והביטו אחרי משה" - אמרו החכמים ז"ל, שבו עוד זה הענין ושהוא הגדה על היותם מדקדקים אחר פעולותיו ומאמריו ומסתכלים בהם; ומזה הענין אמרו, "הבט נא השמימה", כי זה היה במראה הנבואה. ועל זאת ההשאלה הוא כל לשון הבטה שבאה באלוה ית', "מהביט אל האלהים", ותמונת יי יביט", "והביט אל עמל לא תוכל". [מבאר שחז"ל כאן רצו להדגיש לנו את המשמעות של המילה להביט שהיא מעבר להסתכלות גרידא אלא גם התבוננות מעמיקה יותר על עניין מסויים על מנת להתחקות על דרכיו ומנהגיו וכך היה בישראל כלפי משה רבנו]

(מורה נבוכים, חלק א פרק ד)

והביטו אחרי משה עד בואו האהלה וכו' חד אמר לגנאי

[לכל דבר יש פנים ואחוריים. הפנים הוא הצד היפה, והאחוריים הוא הצד שפחות יפה. הפנים של האדם הם מדותיו הטובות, ואחוריו - חסרונותיו ומדותיו הרעות, שהוא מתאמץ להסתיר. כאן שכתוב "אחרי משה" רומז למדות רעות, שניסו למצוא בו מדות רעות, ובאמת לא היו בו מדות רעות.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 144) לטקסט

[כל העמים מכבדים את מנהיגיהם, ואילו ישראל מוצאים מומים במנהיגים, אף במשה רבינו, כמו במחלוקת קורח, ומביטים בעין רעה על מנהיגיהם. לכן בלק לקח את בלעם ל"שדה צופים", היינו זה שישראל צופים תמיד במנהיגיהם לחפש מומים אצלם, ובלק חשב שבגלל זה תחול הקללה עליהם. אבל בלעם ענה "לא נחש ביעקב", "אל מוציאם ממצרים", שה' הוציא את ישראל ממצרים כדי לנטוע בו אמונה טהורה, בלי נחש, ולכן ישראל בוחן את מנהיגיו, האם הם ראויים להנהיג עם קדוש. שאר העמים מאמינים בכל הבל, ולכן מאמינים גם במנהיגים בלי ביקורת.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 149) לטקסט

כל מצוות עשה שהזמן גרמא וכו'

בהלכה יש חילוקים בין אנשים ונשים לגבי מצוות עשה שהזמן גרמא, מהן נשים פטורות. אפשר להבין חילוק מפורסם זה גם במובן הפשוט החברתי. המעמד הטבעי והנורמלי של האשה הוא על פי רוב שהיא "צופיה הליכות ביתה", עקרת הבית וגם מחנכת - "אל תטש תורת אמך". בהתחשבות עם מצב זה, הן מעוכבות לגבי חלקים של תורה ומצוות שהזמן הוא הגורם להתקיימותם. אי אפשר לשעבד ולצמצם נשים במצוות שמוגבלות, קשורות ותלויות בזמן, הן מפאת טבע גופן ויצירתו, והן מצד הסדר החברתי שבבית. זה סידור אלוהי טכני מציאותי חברתי. אבל התורה מקיפה את כל כלל ישראל, את כל הנשמות וכל הגופות של כלל ישראל. גם הנשים נכללו במתן תורה, "כה תאמר לבית יעקב" - "אלו הנשים" [מכילתא יתרו, מסכתא דבחודש, ב]. "הקהל את העם האנשים הנשים והטף". לכן נקבע בהלכה שנשים מקיימות מספר מצוות שהזמן גרמא אם חושקת נפשן בכך. אבל נשאלת השאלה: איך מותרות הן לברך? אמנם אין לעכב אותן מלקיים את המצוה מתוך רצון וחשק רציני ואמיתי, אבל איך יכולות הן לברך "אשר קדשנו במצוותיו", אחרי שלא צוו? הרמ"א בשולחן ערוך, פסק על פי רבינו תם שיכולות גם לברך. אנו נפגשים כאן בענין שעסקנו בו והוא הבנת מבנה התורה בכללותה, "תורת ד' תמימה". התורה מתגלה בפרטי מצוות, אבל מקור התורה מקיף את כל כלל ישראל בהשראת השכינה. על כן לכל אחד מישראל יש שייכות לדבר ד' ול"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", המקיף את כולנו, ורק אחר כך מופיעה התפרטות במצוות. לכן גם הנשים יכולות לברך "אשר קדשנו במצוותיו".

(שיחות הרב צבי יהודה, יתרו, סדרה ב, פסקה 8, עמ' 206-207)


לה ע"א

השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה

ובריש פ' שבועות העדות (שבועות ל ע"א): דאשה לאו אורח ארעא למיקם בדינא... דכל כבודה בת מלך פנימה,.. אך דלפ"ז על כרחך היא ג"כ אינה יכולה לדין את אחרים, וכדאיתא בריש פרק כהן גדול (סנהדרין יח ע"א): אי לא דיינינן לי' איהו היכי מצי דיין, והכתיב (צפניה ב, א) "התקוששו וקושו" וכו'. וה"נ ממש כן, ואם כן ק' דאמר בכמה מקומות בש"ס: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה. ופירש רש"י מדכתיב לפניהם כולל אשה עמהן, הרי דגם אשה כשירה לדון. ונראה, דבחדושי הלכות הקשה ע"ז, דאיך אמר לכל דינין שבתורה, דכולל כל המצות כולן, והא מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. וגם התוספות (שם ד"ה אשר) הקשו ע"ז כמה קושיות. א"כ האי דרשא לאו דסמכא היא, ועיקר ש"ס דשבועות, ואתי שפיר בענין הנ"ל. אך א"א דשרה קיימה כל מצות עשה שבתורה… ע"כ סברא כדרש הנ"ל דהשוו אשה לאיש בדינין שבתורה, ואשה מדין דיינא כאיש, וע"כ דנין אותה ג"כ על פי שמוסרת טענותיה לאחר, וכפירוש תוספות שם (שבועות ל ע"א ד"ה כל כבודה).

(בן פורת יוסף פרשת חיי שרה)


לו ע"א

בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי ר' יהודה רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים

והנה הוכחה על כך שאף באין עושים רצונו של מקום הם קרוים בנים, הוא מה שכתוב במדרש פ' וארא [שמות רבה פרשה ח, א] ופ' בהעלותך [במדבר רבה פרשה טו, יג] בפסוק "מי הוא זה מלך הכבוד": למה נקרא מלך הכבוד? שחולק מכבודו ליראיו. מלך בשר ודם אין רוכבין על כסאו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו, והקב"ה הושיב לשלמה המלך ע"ה על כסאו, והרכיב לאליהו על סוסו, והשתמש בשרביטו, שהחיה מתים וכו'. יע"ש. והנה באמת מה שהקב"ה עושה כן היינו דגם מלך בשר ודם לאחרים אינו עושה כן, אבל לבנו עושה כן ומרכיבו לסוסו וכו', וכיון דישראל נקראו בנים למקום, לכך מוסר להם כל כבודו...
הנה מי שיש לו ב' עבדים, יתכן שיהי' עבד אחד מתיירא שמא השני יעשה העבודה יותר טוב ממנו ויבחר אדונו בהשני, אבל הבן אינו מתיירא פן יעבוד העבד יותר ממנו, דאפילו יעשה כל טוב שבעולם הוי הבן חביב. וזה הוי כוונתו ית' במה שאמר "ראה החילותי תת לפניך את סיחון"... בסיחון ועוג הוי אחר מתן תורה, וכבר הוי בנים לו ית', מסר לו הקב"ה הממשלה שלו ית' ומסר השר ביד משה רבינו. וזה במדרש ד"ראה החילותי תת לפניך את סיחון" דקאי על השר... וא"כ כיון דמפלת השר הוי רק ע"י הקב"ה, מוכח שהוא ית' מסר כל הממשלה שלו למשה רבינו, ומוכח דהם בנים לו ית'. ולכך משה רבינו שנתיירא שמא כשישמרו הגוים שבת אתה נושא להם פנים [דברים רבה פרשה א, כא], בעל כרחך הי' סבור כמ"ד בש"ס דבאין עושין רצונו של מקום קרוין עבדים, לכך שייך להתיירא פן כשהם ישמרו שבת ישא להם פנים. אבל הקב"ה הראה לו דהוי כמ"ד דבין כך ובין כך קרוין בנים, א"כ אין להם להתיירא מן העבדים כלל. וזה שאמר "ראה החילותי תת לפניך את סיחון", א"כ מוכח דבין כך ובין כך קרוין בנים, א"כ אין לך להתיירא מן הגוים שישא להם פנים.

(רבי שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא תניינא, פתיחה, סימן ז)

בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי ר' יהודה

[בזה מוסבר למה ר' יהודה "היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב", בהגדה של פסח. ת"ק בהגדה אומר שהיו עשר מכות, כל אחת מדה כנגד מדה, ומכת בכורות היתה כי המצרים שעבדו את ישראל שנקראו "בני בכורי". ר' יהודה לא יכול לפרש כך כי ישראל במצרים עבדו ע"ז, א"כ לר' יהודה לא נקראו בנים. לכן הוא פירש את עשר המכות בדרך אחרת.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 19) לטקסט

רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים

[לכן נוהגים ישראל לתת צדקה לע"נ ר"מ, כי מבואר בב"ב י ע"א שאם אנו עבדים, אין לתת צדקה כמו שאין לפרנס עבד של מלך שהעניש אותו, ואם אנו בנים יש לתת צדקה.]

(רבי גדליה סילברסטון, מאירת עינים, עמ' 9) לטקסט

בין כך ובין כך קרויים בנים

רצו בזה, שאע"פ שכל אחד מצד עצמו אינו ראוי לזה, מצד הצטרפו לזולתו, יקנה הכלל שבח ומעלה, יותר ממה שראוי מצד פרטיו, כאשר קנו המורכבים כלן סגולות ומעלות אשר לא היו בנפרדים אשר קובצו מהן.
והוסיף" כי אין ספק, שאלו הנבראים הראשונים אשר הם חלקי כל ההוים, חסרים מאד עד שלא חלו בהם [גם] הסגולות הנמצאות בדומם המורכב מהם, ואין צריך לומר סגולות הצומח והחי והאדם, כי אין מן המחויב, שהכלל אשר ימצא מחלקים גרועים, שיתדבק בו אותו החסרון אשר בחלוף פשוטיו, אבל מצד היותו כולל ומורכב, ימצאו בו שלמיות ותועלות אינם בפשוטיו ופרטיו:"

(דרשות הר"ן, הדרוש הראשון)

...דמה שהוא יתברך שומר השבת אין הכונה שמעיד על עצמו כביכול, כאשר אנחנו מודים בשמירת השבת להעיד שברא יש מאין, דאין דרך כל איש להעיד על עצמו, וכמו דבתפילין דמרי עלמא לא כתיב בהו "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", רק כתיב בהו "מי כעמך ישראל", כן הכי נמי בשמירת השבת, ישראל מעידין עליו יתברך שברא העולם יש מאין, והקב"ה מעיד על ישראל, כיון דאמרו חז"ל[ילקוט שמעוני רמז תקמז]: אם זכה אדם אומרין לו אתה קדמת למעשה בראשית, וכן "בראשית ברא אלהים" - בזכות ישראל שנקראו ראשית, וא"כ הם קודמין למעשה בראשית, והוי השבת שביעי לבריאת ישראל, וכל השביעי הם חביבין, וישראל נקראו קודש כמ"ש "קודש ישראל" וכו' [ירמיהו ב, ג], ולכך ממה שלא ירד המן בשבת מוכח שהוא יתברך מעיד על ישראל דהם קודמין לכל מעשה בראשית. והרי הם לא נחשבין קודמין לכל רק אם זוכין בקיום כל התורה, לכך הוי מזה סימן על כל מעלות קיום התורה... ולפ"ז, כיון דדוקא אם זכו הם קודמין לכל מעשה בראשית, אבל אם לא זכו אומרים להם יתוש קדמך [ילקוט שמעוני שם], א"כ שוב אין שייכות לשמירת יתברך השבת, ושוב יהי' ח"ו כעדות שקר ולא יעיד. ולכך אין הוא יתברך שומר השבת רק אם ישראל עושים רצונו של מקום, אבל באין עושים רצונו של מקום אין שומר השבת. וזה שאמר המדרש [זוהר קורח קעט ע"ב]...: מעולם לא זזה שכינה מישראל אפי' בשבת של חול. והיינו אפי' אם ח"ו ישראל אין עושים רצונו של מקום, ואז אין השבת מעיד על ישראל שהם קודש, ורק מעיד שברא העולם יש מאין, ושמים וארץ וכל צבאיו שהמה דברי חול ולא נקראו קודש, אפילו הכי השכינה עמהם, כי בין כך ובין כך קרוים בנים... דמנ"ל כן דמעולם לא זזה וכו'? ולדרכינו כאן יובן בעזה"י, דהנה אם ישראל עושים רצונו של מקום גם הקב"ה שומר השבת, והוי השבת של קודש, דהוא יתברך קודש, אבל אם אין הקב"ה שומר השבת רק ישראל לבדן, ואז אנחנו חול, אם אין עושים רצונו של מקום, והוי השבת של חול, דאפילו באין הוא יתברך שומר השבת רק ישראל, מ"מ לא זזה שכינה מהם.
וע"ז שפיר הוי ראי' מן התורה ממ"ש חז"ל [סנהדרין נח ע"ב] דנכרי ששבת חייב מיתה דכתיב "יום ולילה לא ישבותו". והנה במדרש [דברים רבה פרשה א, כא] נתן טעם לזה מכח המשל דמלך ומטרונה שיושבין, המכניס ראשו ביניהם חייב מיתה. וא"כ אם הוי ס"ד דבאין עושים רצונו של מקום אין קב"ה עם ישראל בשבת, א"כ לא שייך המשל למלך ומטרונה שיושבין, וא"כ לא יהי' נכרי ששבת חייב מיתה. וכיון דכתיב יום ולילה לא ישבותו, מוכח דזה הוי חיוב לעולם, דלא ישבותו בין ישראל עושים רצונו של מקום או לא, ומוכח דבין כך ובין כך השכינה עמהם, ושייך הטעם ממשל למלך ומטרונה שיושבין.

(רבי שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא קמא, פתיחה, פתחי שערים)

אמר שכמו שעומק פנימיות הכוחות הוא נעלם, ואינו מושג בשכל האנושי במה כחם גדול לפעול פעולתם ומהו הכח הרודה בהם, כן א"א להשיג כלל במה תלויה בחירת ישראל. כי אפי' בקלקול של כל המעשים והמדות בתכלית ההשחתה ח"ו, אעפ"כ לא זז מחבבם ומקרי בני, וזהו דבר תלוי בסגולה פנימית שאינה מושגת כלל. ע"כ אמר על הראשונה שהיא ענין חוזק כח בחירה זו "אם ימֻשו החקים האלה וגו'", ועל גודל עומק בחירה זו והסתרתה מצד היותה בלתי תלויה כלל במעשים ומדות אמר: "אם ימדו שמים וגו' ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס וגו' על כל אשר עשו". כלומר שאם היתה בחירת ישראל מושגת בשכל מצד יתרונם לבד, היה השכל מחייב ח"ו שתתבטל בחירה זו בביטול היתרון בקלקול מעשיהם. אבל דבר זה תלוי בענין פנימי, סגולה עצמית שאין להשיג כלל.

(מדבר שור, דרוש כג, עמ' ריא)

אמנם איזה אומה תוכל לשאת עליה ברמה את הדגל של עבודת האלהים האידיאלית?... רק אומה כזאת, שיש לה תורה שקפלה את מהלכה על פי התגלות דעת אלהים כזאת, של אספקלריא המאירה, של "פה אל פה אדבר בו", שהציבה את העתיד שלה בכל בהירותו, בכל דיוקיו היותר פרטיים, מראשית הויתה עד כל נפילותיה ושיבתה לתחיה באחרית הימים, ברום מעלה ואורה נפלאה. אומה כזאת, שהיא עם זה מוכנת מצד גזעה ותולדתה, שבכח יהיו בה חקוקים האידיאלים האלהיים שבאוצרה הפנימי הגנוז בלב, והיה חפצה היותר אדיר לראות ולפעול בשלטון הצדק המוחלט, ואור הדעה המוחלטת... זאת היא התכונה הישראלית האדירה והפנימית, שהיא גנוזה בכללות האומה, ושממנה לא יוכל לזוז אפילו הפושע שבישראל, כי אין ביד אדם להחליף את טבע נפשו המקורית. ובמדה זו, של שאיפת הצדק הפנימי בכל עז וחשק, יאמר באמת "דאע"ג דאינון משחיתים איקרו בני שנאמר בנים משחיתים, ואע"ג דלית בהו הימנותא איקרו בני שנאמר בנים לא אמון בם". אין העצם מתחלף להיות אחר. רק מקרים זרים מציגים את אורח המוסר במושגים כאלה, שרק נפש נדיבה מפותחת תוכל לחדור לאורם ולהתמלא על ידם תיקון מוסרי ואמונה מאירה; אבל אם הטבע הפנימי של נטיית הטוב עוד לא פותח ועובד, אז תצא מזה פעולה הפכית, שידון על התיקון והאמונה מאותו המבט של הקליפה החצונה שלהם, ועז האור הפנימי לא יוכל לחדור, ויהפכו בעלי האוצר הטוב, אבל רק בכח ולא בפועל, לבנים משחיתים וללא אמון בם. אבל מיד שקרני האור יגדלו כל כך, עד שיחדרו מבעד לקליפת המושג החצונה, שהיתה מוזרה כל כך, והאור הפנימי הגנוז יגלה ויראה, אז יגלה גם כן הטבע הפנימי הישראלי הגנוז, אפילו באותם שנעשו בנים משחיתים ובנים לא אמון בם, ויצא כנחל שוטף "ויעה ברד מחסה כזב וסתר מים ישטפו".

(עקבי הצאן, עמ' קנא-קנב)

ומה שמחרפני כת"ר, שנעשיתי לעת זקנותי "ציוניסט", להקריב את נשמתי בשביל ישוב ישראל בא"י - אהובי, אם כל ה"ציוניסטים" יהיו אוהבים את א"י ורוצים בישוב אה"ק בזאת הכונה והמטרה הקדושה שאני מתכוין אליה, בשביל שהיא ארץ ד', שבחר בה השי"ת וחבבה מכל העולם כולו, ויש בה, סגולות קדושה לנבואה, ולהשראת רוה"ק, ולזכות ע"י ההליכה בה לעוה"ב, ואפילו על רשעים מגינה זכותה, - שהרי אפילו שפחה כנענית שבא"י מובטחת היא שהיא בת עוה"ב... ואפילו מעשו הרשע נתירא יעקב אבינו ע"ה שמא תעמד לו זכות ישיבת א"י, וק"ו לזרע קודש זרע בחונים בני אברהם יצחק ויעקב, דאע"ג דלית בהו הימנותא איקרו בני מעלי וכדעת ר' מאיר, דהלכתא כותיה בהא (וכמו שסתם הסלח "בין כך ובין כך קרויים לך בנים", וכן בתשו' הרשב"א ח"ב סי' קצ"ד וסי' רמ"ב).

(אגרות הראי"ה, אגרת תקנה)

קדושת הכהונה שבישראל היא מצד הירושה והנחלה שלהם, שעוברת מן האבות אל הבנים עד סוף כל הדורות, ולכן הכהנים מיוחדים לעורר אהבת ד' לבניו, לגלות עומק גדולתם מצד הירושה שאז נושאים להם פנים, אע"פ שאינם כדאיים, ואין זה ויתור ח"ו, שהרי בנים הם לאביהם שבשמים, ואהבת אב לבנו היא אהבה בלי מצרים, ובין כך וכך קרויים בנים.
וכן נאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", לומר שגם כשלא יהיו ראויים לכל ההתנשאות הגדולה הלזו ויהיו נקראים רק בני ישראל - ששם זה מציין שאין להם זכות משלהם וחיים רק בזכות אבות, שכולם נקראים בשם ישראל, כדאיתא במדרשות - אעפ"כ יתאמצו הכהנים לשות את שמו יתברך עליהם, "ואני אברכם". הקב"ה יברכם גם כשלא יהיו ראויים, חלילה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת נשא מאמר יג אות ג, עמ' לד-לה)

זאת לדעת, שכשם שנבדלים ישראל מן האומות בצד זכותם, כן נבדלים הם גם בקלקולים בחטאם אשר יחטאו, ולוּ גם הגדולים שבהם, שגם חטאיהם של ישראל באים לצורך סיבה עליונה, וזהו תוכנה-תפקידם של ישראל, לשמש צינור לכל ההופעות שצריכות להתגלות בעולם ואשר נקבעו מראש מקדם להופיע בעולם, וכל העולם לא נברא אלא לצוות להם (ברכות ו ע"ב; שבת ל ע"ב), ולפי ערך ההתבטלות של העמים כלפי ישראל, כך מקבלים הם מישראל ונהנים מהם, אשר לכן נדרשים העמים להיות נכנעים לישראל ולשמש אותם. ואולם דא עקא, כאותו ענין של המלאכים ואדם הראשון שמתחילה אמרו עליו "מה אנוש כי תזכרנו" [בראשית רבה פ"ח], וכעבור שעה לא הכירוהו וביקשו לומר לפניו שירה [שם], עד שהיה צורך להפיל עליו תרדמה, להבחין בין הסיבה למסובב, בין הבורא לנברא. כן גם כל העמים ביחס לישראל, אילו היו מכירים הם את ישראל כשהם בגדלותם ושיא דרגת קדושתם, היו באים לכלל טעות עד שהיו רוצים לומר לפני ישראל שירה, על כן מן ההכרח להרדים את ישראל, לצמצם את מרום גדולתם, וממילא נופלים הם ומגיעים לכלל חטא, כאדם הראשון שע"י התרדמה נפסק ממנו גילוי אופן קדושתו הנוראה ונפל ובא לידי חטא...
על סוד גבוה זה של נפלאות מצפונם של ישראל עם קודשו, אשר בין כך ובין כך קרויים בנים, חשים את כבוד אביהם שבשמים, אין שאר העמים יכולים לעמוד. אלה העמים אשר ריקים מכל מצפון פנימי, ואין להם אלא חיצוניות וחיצוניות דחיצוניות אינם יכולים להעלות בדעתם רז ופלא זה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת חוקת, מאמר מא, עמ' קכד-קכה)

משיח בן יוסף יבטל שעבוד המלכויות, ומשיח בן יוסף - את השאור שבעיסה, ואז: כל הרשעה כולה כעשן תכלה, ועל זה התפלל משה רבינו "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם" (תהלים צ), שבמשך ימי הגלות סבלנו משני דברים אלו: "עניתנו" - שעבוד מלכויות, "שנות ראינו רעה" - שאור שבעיסה, והיו עדיין בבחינת "עבדים" כשטת ר' יהודה שבזמן שאין עושין רצונו של מקום קרויין עבדים, גם להם יראה ויתודע כי היות שעבוד המלכויות היא פעלך, כולה מפעולות תמים דעים, וכל מה שמתעורר לטובת ישראל והרמת קרנם בארצם הוא כדי לבטל את הגלות ולגלות עקבותיה של הגאולה, "והדרך על בניהם" לגלות את ההדר שרצה הקב"ה על עם קדשו, להחזיר להם את ההוד שנהפך לדוה ולמשחית ולתת עליהם מהוד תפארתו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, מעייני הישועה, פרק סה, עמ' קח-קט)

ישנן שתי בחינות, בחינת בן ובחינת עבד, ובן לכאורה חשוב מעבד, שכן ישראל נקראים בנים למקום, וכן איתא בגמרא מחלוקת ר"י ור"מ, דיש מ"ד דבין כך ובין כך קרויים בנים, ויש מ"ד שאם עושין רצונו של מקום קרויים בנים ואם אין עושים רצונו של מקום קרויים עבדים. אבל מאידך מצינו במשה רבינו שנשתבח בשם "עבד ה'" [דברים לד, ה].
אלא שישנה בחינת עבד שהיא גדולה מבן, דהנה יש גלוי ויש נעלם, ותמיד הגלוי הוא כמר מדלי כלפי הנעלם, ואף גם שם "חלק" אינו הולם אותו, דחלק שייך רק על דבר שהוא גבולי אבל מה שאינו גבולי רק בלתי סופי אין מקום לומר שהוא חלק. כך לפי מושגינו נתגלה הקב"ה כביכול בצמצום, וזהו הצד הגלוי, ואילו הצד הנסתר אינו בגדר תפיסה כלל. וכמו כן יש בקדושת ישראל וקדושת התורה, ששניהם הם ג"כ בלתי סופיים. והנה דבקות ישראל בקב"ה הוא בעיקר מצד הנעלם, ולפיכך בישראל מצדו הנעלם הוא קודש, ואע"פ שבצד הגלוי יש בו צדיקים בינונים ורשעים, מצדו הנעלם נאמר עליו "ועמך כולם צדיקים וגו' מעשה ידי להתפאר" (ישעיה ס, כא).
הנה עבד עברי אין גופו קנוי, לפי שכל אחד ואחד מישראל קנוי ושאול להקב"ה כולו "כי לי בני ישראל עבדים" - עבדי הם ולא עבדים לעבדים [קדושין כב, ב], נמצא שכל הקנינים שיש בעבד ישראל הוא רק מצד הגלוי שבו, אבל מצד ההעלם אין בו שום קנין, כי אם בלתי לד' לבדו. אבל גבי עכו"ם יש מציאות של גופו קנוי כמו שאמרו בקדושין שם, והענין הוא: דמהצד הגלוי של תוארים של בן ועבד, התואר של עבד הוא יותר קטן, אבל מהצד הנעלם של כאו"א מישראל התואר עבד נשגב מאד, שהוא קנוי קנין גמור להקב"ה, ונורא הוא חלקו של ישראל גם בתור בן וגם בתור עבד.
ולכן גבי משה רבינו שבחינתו ממדרגת הנסתר והנעלם בהשתלמותו בכל כליל ההוד וההדר שבזה נקרא עבד ד', ומת במיתת נשיקה, ואף דכתיב וימת, מ"מ אמרו בגמרא (סוטה יג, ב) מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש, דמשמע שלא מת, אבל הוא הדבר - שמשה מצד קדושתו הנעלמת האין סופית לא שייכת בו מיתה כלל, רק לפי המושג המצומצם שלנו שהוא רק לפי הגלוי שייכת בו מיתה, וכל מיתתו היתה שהראה לו הקב"ה את הקדושה הנעלמת, ובכן הסכים משה להסתלק מהגלוי ולהכנס בנעלם, וזו היא מיתת נשיקה אתדבקות רוחא ברוחא, [כמבואר בזוה"ק משפטים (דף קכד, ב) עיי"ש ענינו וסודו], ואין זו מיתה אלא חיים עליונים, מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש.
והנה יסודם של העכו"ם בהשגחה העליונה של הבריאה הוא, שיהיו עבדים לישראל, וקשורים בהם בבחינה הנעלמת של ישראל, וכשם שאברהם ראש לכל ישראל כך אליעזר עבד אברהם ראש לכל העבדים, והוא מסלול הדרך לתקון העולם, שכל האומות יכניעו עצמם לישראל, להיות להם לעבדים, בבחינת "בית יעקב לכו ונלכה באור ד'" (ישעיה ב, ה).
וזוהי הכונה של "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים", כי עם כל הנפלאות המעלה של תורתן של בנים, שהוא ממדרגת התואר של בן ובשביל זה תורתן של בנים יסוד של כל קיום ההויה, הנה בחינת עבדי אבות יפה מהם, שהם בבחינת קנין הגוף של העמים הקנויים להם, אשר צריכים להיות קנויים לישראל בבחינת גופו קנוי.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת חיי שרה, מאמר לא, עמ' צז-צח)

מינים הם שיצאו מכלל ישראל, ולא כן אפיקורסים ועוברי עבירה. לצערנו, הרבה פעמים חילוק זה אינו מבורר, והרי יש לזה נפקא מינה בהלכות צבור! באופן כללי, מינות היא יציאה מכלל ישראל. לעומתה, אפיקורסות היא חוסר אמונה, מצב שלילי של אי אמונה. הגמרא קידושין מבררת ש"בנים אתם לד' אלהיכם" נאמר גם כשיש קלקולים, בין באמונה ובין במעשים ובמצוות.
אפילו אם אינם נוהגים מנהג בנים, אפילו אם הם בנים סכלים העושים שטות, ואפילו בנים "לא אמן בם" רשעים דלית בהו הימנותא, ואפילו בנים משחיתים העובדים עבודה זרה - לעולם קרויים בנים.

(שיחות הרב צבי יהודה, נצבים-וילך, סדרה ב, פסקה 15, עמ' 465)

ה"חפץ חיים" סיפר שפעם שאל רבי חיים מוולוז'ין את הגר"א: כל המידות נלמדות מהקב"ה בתור הליכה בדרכיו, "מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום" [סוטה יד ע"א]. נשאלת השאלה: היכן מתגלה אצל הקב"ה המידה של שמח בחלקו, שנמשך ממנה החיוב אצלנו להיות שמחים בחלקנו? השיב לו הגר"א: מהפסוק "כי חלק ד' עמו", שבשירת "האזינו", כי "בין כך ובין כך קרויין בנים". ד' שמח בבניו גם אם אינם נוהגים מנהג בנים.

(שיחות הרב צבי יהודה, האזינו, סדרה א, פסקה 5, עמ' 507-508)

במחלוקת עקרונית זו בין ר' יהודה ורבי מאיר נפסקה הלכה כרבי מאיר. אף על פי שכלל בידנו שרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, כאן שאני מכיוון שרבי מאיר מביא ראיה לדבריו מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים.
ביקש ר' מאיר ללמדנו בזה שהקב"ה מתיחס אלינו כאב אל בניו אפילו בזמן שאין אנו עושים רצונו, שלא יאמרו שבזמן שאנו עושים רצונו של מקום בנים אנו, ובזמן שעוברים על רצונו הרי אנו כאומה זרה ונכריה - לא כן, תמיד אנו בנים. אמנם "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו" (משלי י, א), וכשישראל אין עושים רצונו של מקום לא רק מכעיסים הם לפניו אלא גורמים רעה לעצמם, כי "חושך שבטו שונא בנו" (שם יג, כד), ועל כן אבינו שבשמים מיסרנו כדי להחזירנו אליו מפני שהוא רוצה בבנים טובים ההולכים בדרכיו.
דוקא מפני שאנו בניו של מקום, אנו נרדפים מבלי חשך ויסורים באים עלינו. והיסורים הנוראים ביותר הם יסורי הגלות, הגורמים צער גם לאב וגם לבניו, כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה אומר "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, ואוי לו לאב שהגלה את בניו" (ברכות ג), ובזמן שאדם מישראל שרוי בצער הקב"ה כביכל צועק "כלני מראשי כלני מזרועו" (חגיגה ט).

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פרשת ראה, עמ' תצו)

למדו חז"ל שבזמן שישראל בצער ופירש אחד מהם, שני מלאכי השרת שמלוים לו לאדם שמים את ידיהם על ראשו ואומרים זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת הצבור (תענית יא). וכן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, וכל מי שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל).
זה יסוד דרשתו של רבי מאיר שבין כך קרויים בנים. קילקול ישראל צרה גדולה היא לישראל. ובזמן ירידת האומה חייבת כל האומה להיות שרויה בצער ולהשתדל להחזיר בנים תועים לשרשם, כי בכל זאת בני א-ל חי המה.
ויש קשר ישיר בין תחלת הפסוק "בנים אתם לה' אלקיכם" לסופו, "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם". "לא תתגודדו" - אמרו חז"ל: לא תעשו אגודות אגודות אלא היו כולכם אגודה אחת". וכן הוא אומר (עמוס ט): 'הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה' (ספרי).
כפי הנראה פירשו חז"ל את הכתוב הזה, שרק בשמים בונה הקב"ה מעלותיו. שם הכל הוא מהמעלות הטהורות והמבהיקות. אבל בארץ "בני עליה הם מועטים" כדברי ר' שמעון בן יוחאי. בארץ ישנם סוגי אנשים שונים, צדיקים בינונים ואפילו רשעים, יתאגדו אלו עם אלו ויכפרו אלו על אלו. ולפיכך "ואגודתו על ארץ יסדה", היסוד בארץ הוא איגוד כל הכוחות. ועל כן דרשו חז"ל "ולא תשימו קרחה בין עיניכם" - "שלא תשימו קרחה ביניכם כשם שעשה קורח שחלק לישראל ועשאן אגודות אגודות ועשה קרחה בישראל שנבלעו עמו בני אדם הרבה, ראה חבה שחבב הקב"ה את ישראל" (ילקוט פ' ראה).

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פרשת ראה, עמ' תצח)

בספר "נחלה לישראל", נדפס בירושלים בשנת תרמ"ב... בפי"א דף יז: במדרש [איכה ג, כ] הלואי יהון בני עמי אעפ"י שמקניטין אותי, עכ"ל, הרי להדיא אעפ"י שמקניטים אותו נקראו בנים, וכ"ה בפ"ק דקידושין לו. איכא מ"ד בין כך ובין כך קרואים בנים וכי תימא סכלי [שאין בהם אלא שטות] הוא דמקרי בני, כי לית בהו הימנותייהו [כשהם רשעים] לא מיקרו בני, וכו', שנא' בנים משחיתים, ע"כ.

(רבי מנחם כשר, התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' קפח-קפט)


לו ע"ב

כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוץ לארץ

בין המערכות המחולקות שבמצות התורה הננו מוצאים הגדרה רשומה, המציגה לפנינו שתי שדרות מיוחדות כל אחת ואחת לבדנה: הלא הנה המצות התלויות בארץ והמצות שאינן תלויות בארץ, וכמו ששנינו: "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוץ לארץ".
האמצעי המקשר הוא מתבקש יותר, ע"י מה שמוצאים בו קו פנימי רוחני וכח מחיה אחד המתפשט על המחלקות המפולגות, וזה מצוי לנו גלוי בההגדרה שאנו עסוקים בה במצות התלויות ושאינן תלויות בארץ, ע"פ דברי הרמב"ן בפי' התורה [בראשית כד, ג; ויקרא יח, כה] שיסוד קיום כל המצות כולן מצד ענינן הפנימי והתכליתי הוא רק בארץ. ולפ"ז המצות שאינן תלויות בארץ, הנוהגות ג"כ בחו"ל, אינן מכוונות לתכליתן בחו"ל, כ"א מפני שהם מביאים את ישראל לשוב לארץ, והם משמרים את קדושתם, שבשובם לארץ לא יהיו צריכים להתחיל את סדרי החיים מחדש... וכלשון הספרי (דברים יא, יח) שהוא מקור הדעה הנשגבה והכוללת הזאת "'ושמתם את דברי אלה וגו'' (דברים שם) אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל היו מצוינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים"...
היחש הגדול של כל המצות כולם אל ארץ ישראל, מביא אותנו אל הדעה האמיתית, שהנשמה הפנימית של כל המצות כולן, אפילו של אותן שאינן תלויות בארץ, היא תלויה גם היא באמת בארץ, ומאוירה המחיה נשמות הֵנָה יונקות מרחוק כפי היכולת לצורך העמדת חיותם גם בחו"ל...
ע"פ ההבנה הזאת המאחדת את שתי המערכות הללו, של המצות כולן, בתכונה אחדותית, עלינו לחפש את הבריח המבריח אותן, שע"י יעשו חטיבה אחת.
המצות שנוכל לחשבן לאמצעיות בין שתי המערכות, המצות התלויות בארץ ושאינן תלויות בארץ, הן מצות שהן חובת הגוף מצד עצמן, אבל הן קשורות לא"י בתכנן הגלוי. באלה המצות מתרכזים שני הכחות, הכח של המצות התלויות בארץ והכח של מצות שהן חובת הגוף; המצוה המצויינה שכח הארץ הוא ניכר בה הרבה במצות הגוף, היא מצות ארבעה מינים...
חג הסוכות בכללו הוא כ"כ מחובר לקדושת הארץ ושמחת פירותיה, עד שלמדנו חז"ל שצריך לעבר את השנה כדי שיהיה החג באסיפת הפירות, כדאמרינן בספרא [שם סי' קצ"ב] "'באספכם את תבואת הארץ' (ויקרא כג, לט), עבר את השנה שתעשה באסיפת הפירות... השתדל לעבר את השנה שתעשה את החג באסיפת רוב הפירות". הרוב הכמותי הגורר אחריו את המיעוט, מכוון הוא ג"כ לענין הרוב האיכותי הגורר אחריו את הנמשכים אגבו. קדושת הארץ שהיא הבסיס לרוב המצות ותוכן הקדושה, היא מושכת עמה את כולם, וכמה מרגשת היא האומה את היחש הכפול של קדושת הארץ וקדושת הגוף התלוי במצוה חביבה זו! וישראל אע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם [פסחים סו ע"ב] ומרגישים הם מקדושת נשמתם פנימה את האורות הגדולים המתלהבים יחד במצוה חביבה זו הכוללת קדושת הארץ וקדושת הגוף, ועושים אותה בשמחה ובהידור גדול...
כשם שהמצוה הקדושה והחביבה הזאת היא קלה ונוחה לקיימה בשמחה ובהידור בארצנו הקדושה והחביבה, וביותר בישובה השלם בהיות כל יושביה עליה, וכד' הרמב"ם [במו"נ פמ"ג משלישי] שאחד מהטעמים הגלוים ליחוד המינים הללו במצוה שמצורף לטוב מראם ורעננותם ועמדם על לחותם בשבעה ימים, יותר משארי צמחים, הוא רוב מציאותם בארץ ישראל; לעומת זה כמה כבדה ויקרה היא, ובכמה עמל וצער היא עומדת לעם ד' אלה פזורי הגולה, באיים הרחוקים ובקצות הארץ, במחוזות הקודרים מני קרח (איוב ו, טז), ומרוחות קדים ומסעירים במשך תקופות השנה, אשר גם עמל וצער זה יזכירו אותנו חמדת ארץ חמדה המסוגלת לקדושת שורש נשמתנו, ולאור חיי רוחנו וגוייתנו, ולקיום המצות כולן באורה וצהלה, בשמחה ובמנוחה קדושה, אשר ע"כ קבע ביותר במצוה זו ריב"ז זכר למקדש (סוכה מא, א), לקיים הא דכתיב: "'כי אעלה ארֻכה לך וממכותיך ארפאך נאם ד', כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה' [ירמיה ל, יז] מכלל דבעיא דרישה" [ר"ה ל, א]. ע"כ היו משתוקקים כמה וכמה גדולי עולם, גאוני הדור וצדיקי אמת, לקיים מצות אתרוג ביחוד מגידולי אה"ק תובב"א...

(עץ הדר השלם עמ' א-ז, נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רצז במהד' תשנה=עמ' תכז במהד' תשסה)


לז ע"א

תשמרון זו משנה לעשות זה מעשה

"ושמרתם זו משנה, ועשיתם - כמשמעו" (רש"י דברים ד, ו). אם נפרש משנה כתואר הפשוט, שאינו מכוון להביא לידי מעשה, "ותנאים מבלי עולם, שמורים הלכה מתוך משנתם" [סוטה כב ע"א], אז יש לפרש ועשיתם - שתלמדו הלכה למעשה. אבל לפי דברי רבנו חננאל, בב"מ (ס"פ אלו מציאות), משנה כוללת גמר בירור הלכה למעשה על פי המסקנא גם כן, אם כן כלול במשנה כבר הלמוד למעשה, על כן צריך לומר ועשיתם כמשמעו: עצם המעשה.

(אורות התורה ח, ב)

לאחר ירושה וישיבה

"הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבוֹתינו לתת לנו" - בביכורים האלה שאני מביא לך ולבית המקדש משדותי בא"י שהיא שייכת לנו, הנני מאשר שהקב"ה קיים את הבטחתו ועשה איתנו נפלאות (ומשום כך מגיד מה שמגיד להלן פסוקים ה-י), ושהוא כל יכול. ומשום כך אמר רש"י (דברים כו, א): "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחילקוה" - מפני שבכיבוש ובחילוק הוכיח הקב"ה שהוא כל יכול. בביכורים אלה היהודי בא ומכריז: "ידעתי את ה'". וזאת כוונת רש"י (פסוק ג) הכותב: "'ואמרת אליו' - שאינך כפוי טובה". כלומר, אתה מודה שהוא כל יכול, ושגם כל רכושך בא ממנו.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי על דברים עמ' קכה-קכו)


לז ע"ב

סד"א הואיל ובענינא דמועדות כתיבה תיבעי קידוש כי מועדות

נראה דשונה היא שבתה של ארץ ישראל משבתה של בבל, השבת שבארץ ישראל כשם שהיא מצוה שבגופו כן היא גם כן מצוה התלויה בארץ, שגם הארץ צריכה לשבות, שהשבת היא מעין היובל, ויש בכלל השבת דארץ ישראל שתי הבחינות, צד הגוף וצד הנפש, וזהו הטעם היסודי לתקיעות השבת, שיש מכללה בחינת תקיעות היובל שמקדשות את הארץ...
ובזה יובן הס"ד דגמ' קידושין מושב דכתב רחמנא גבי שבת למה לי, איצטריך סד"א הואיל ובענינא דמועדות כתיבה תיבעי קידוש כי מועדות, קמ"ל. וברש"י שם: ולא נהיג קידוש אלא ביהודה, עיי"ש. דהס"ד שהשבת נוהגת רק בארץ ישראל, ולכך נאמר "בכל מושבותיכם" לפי שכמ"ש השבת דארץ ישראל היא גם מצד מצוה התלויה בארץ, ולזה היה סלקא דעתך לומר שעיקרה של המצוה היא שביתת הארץ, ולכך נאמר "בכל מושבותיכם" לומר שנוהג בכל מקום מצד המצוה התלויה בגוף שיש בשבת.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פ' בהעלותך, מאמר כג, אות ג, עמ' סז-סח)

בשלמא למ"ד מושב כל מקום שאתם יושבים משמע היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אלמא (לח.) אקרוב עומר והדר אכול אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר

[תוספות מביאים: "הקשה ה"ר אברהם אבן עזרא היכי אמרינן ממחרת הפסח דהכא הוי ששה עשר בניסן שנקרב העומר, דלמא ממחרת הפסח ממחרת שחיטת הפסח קאמר דהיינו ט"ו בניסן שעדיין לא נקרב העומר, דהכי נמי אשכחן בפרשת מסעי דכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל והם יצאו בט"ו". אפשר ליישב שכוונת הגמרא היא, שלדעה שחדש אסור לפני ירושה וישיבה, אפשר לפרש שאכלו "ממחרת הפסח" - ממחרת אכילת הפסח - בט"ז, ואף שמצאנו "ממחרת הפסח" על ט"ו, "יש מחר שהוא לאחר מן". אבל למ"ד שחדש אסור רק לאחר ירושה וישיבה, קשה בין אם נפרש "ממחרת הפסח" על ט"ו, ובין אם נפרש על ט"ז, הרי יכלו לאכול לפני כן.]

(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, קונטרס אחרון, דף נח ע"א) לטקסט

עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ

להבין את היחש שבין תפלין לכניסת הארץ יותר מכל המצות כולם...
תפלין הם כנגד כלי השכל, המוח והלב, שבהם השכל הנשמה מגלה שם את כחותיה. אך הלב הטבעי והמוח הטבעי אחוזים הם בחבלי הרצון, על כן יוכל ח"ו להיות מקבל פגע לפי שנוי הרצון. על כן צונו השי"ת שנשים עלינו פאר שהוא נבדל מהגוף, ואם כן לא יהיה משתנה משנוי מזג הגוף ורצונו, כי הוא עומד לעצמו, ומצד כח השכל הקדוש שיש בתפלין, מאיר אל הגוף בשליחות קוי אור שכל - אל הלב והמוח, ונמצא שפועל השכל על הרצון, וע"י הפסק המחיצה, האש מתגבר על המים. ולפי זה כל מה שיהיה כח הגוף יותר חזק ואמיץ, עוד יגלה השכל ביתר שאת את אורותיו היקרות...
והנה מעלת ארץ ישראל היא שיעלו בה ישראל לעבודה רמה כל כך, עד שכל מה שיתוסף להם ברכה בעניני העולם כן יוסיפו כבוד בנפשם ברוממות מעלה וקדושת אמונה ואהבת ד' באמת...
לפי זה, כיון שעל כל פנים ארץ ישראל יסדה הקב"ה בתכלית הטוב לעניני הגוף: "ארץ זבת חלב ודבש", אם כן יש ח"ו סכנה שיתחזק הגוף ועל ידו יחלש השכל כיון שיהיה מעורב בגוף, על כן הקדים הקב"ה מצות תפלין לכניסת הארץ, לומר "עשה מצוה זו" ותבדיל שכלך מעניני החומר, אז כל מה שיוסיף הגוף ישוב וטובה, יוסיף השכל קדושה וכבוד אמת על כן "בשבילה תכנס לארץ", ותהיה באמת ארץ החיים, ש"תתענג על ד'" אף על פי ש"יתן לך משאלות לבך" (תהלים לז), בנחלה בלי מצרים...
על כן אחשוב. שמטעם זה מתאמצת היא הסט"א בכל עוז שתהיה מצות תפלין מרופה בישראל ח"ו, כדברי רז"ל (שבת כח) "וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות כגון תפלין, עדיין היא מרופה בידם", כי אם היה לב עם ד' לעולם דבק במצות תפלין לא היו באים לכל רע, והיתה מתקיימת הבטחת (דברים כח) "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך", כי היה השכל פועל הטוב בכלי החומר והיתה הקדושה מתוספת כפי תוספת הכח החמרי, וע"כ עד הנה יתחזק השטן מאד לבטל מצות תפלין מעם ד' בהנחתם שלא כתורה, על המצח, וע"י הסופרים שאינם יודעים את ההלכות המחויבות, ובודאי היא סבת עכוב הגאולה.
ועתה שזכינו ב"ה בדורנו כי פקד ד' את עמו, ורוח קדוש נתעורר בלב רבים לשוב להתנחל בארץ הקדושה, וזה בודאי קול דודנו הוא הדופק לומר לנו: "שובו בנים לגבולכם", עלינו להתחזק במצוה זו אשר בזכותה נוכל לקבל טובת הארץ הגשמיית בצרוף קדושתה הרוחנית באופן שיהיו לעזר זה לזה...
ואנחנו אומרים לכל איש ישראל: עשה מצוה זו, של הנחת תפלין כמאמרה, וכדין תוה"ק, שבשבילה תכנס לארץ, ונושע תשועת עולמים במהרה בימינו אמן.

(חבש פאר, דרוש ג, עמ' מט, נב-נה)

ע"י מצות תפילין מתבלט ערכה של האישיות הפרטית היחידית בתוך כלל ישראל. יש מצוות ששייכות לאדם באופן אישי, והן שייכות להגדרה: "מצוה שבגוף". מצות תפילין שצריכה להיות בגוף שלו, בזרוע שלו, היא שייכת לסוג הזה. היא אינה ניתנת להתקיים ע"י שליח. מצוה שבגוף היא פרטית, אינדיבידואלית ביותר. מהיסוד הכלל ישראלי של חירות מופיעה מצות תפילין בערכה הכללי, "עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ" - ומתוך כך ערכה הפרטי המיוחד לכל אחד ואחד, כל קרקפתא וקרקפתא, כל זרוע וזרוע. ביסודיות של יציאת מצרים מופיעה קדושה כלל ישראלית שמתגלה בכל אדם מישראל, בכל נשמה מישראל ובכל גוף מישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, בא, סדרה א, פסקה 17, עמ' 118)

תוספות - וא"ת ביאה דכתיב גבי פסח למה לי וי"ל דאתא לומר עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ

[ולכן אומרים בהגדה "הא לחמא עניא... השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל" - כי בזכות מצוה זו ניכנס לא"י].

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' כט) לטקסט


לח ע"א

והיו מסתפקין ממן שבכליהם

ע"כ לא הוזכרה בתורה המשכת ערכו של משה ביהושע כי אם ע"י נתינה מהודו (במדבר כז כג) שהוא ענין הסגולה הפנימית, אבל המן פסק ולא נסתפקו כי אם ממן שבכליהם ואחר כך אכלו רק מעבור הארץ.

(מאורות הראיה, שבועות, עמ' קמט)

עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן

המן והמזיקים שנבראו בשעה אחת, ערב שבת בין השמשות, דבר והפוכו הם. אצל המזיקים נברא צד החומר שלהם ולא הספיק להכניס רוחניות בתוכם, ואצל המן היה בהפך, נברא הצד הרוחני ולא הספיק להלבישו בהצד החומרי שלו, ומלחם זה נזונו ישראל במדבר וגם בעודם במצרים טעמו טעם מן במצות, טעם רוחני בלא לבוש, וכן בכל ערב שבת אם יודעים איך להכין עצמם לסעודת שבת טועמים את טעם המן, הרוחני בלא לבוש, וכן בארץ ישראל בכלל כל המזון המתגדל בארץ ישראל כשיודעים לקיים את כל המצוות התלויות בארץ ואוכלים לשם שמים מתהפכים כל גידולי הארץ לבחינת מן רוחני וטועמים בהם טעם מן ממש.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת בשלח, מאמר לב, עמ' קג)

ומנין שבשבעה באדר נולד משה, שנאמר ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבא, שאין ת"ל היום, מה ת"ל היום, מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים, מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר את מספר ימיך

כי ודאי יום זה הוא שמזלו במערכה טובה, ואין דרך הקב"ה לשנות המזל, ולכך במיתת רשעים וכדומה, שהמיתה היא לרוע, אין ביום הלידה שיתרע מזלו, כי מזלו במערכה טובה, אבל צדיקים השלמים, שמיתתם לטובה ולקנין שלימות, אדרבה יקרה ביום שמזלם לטוב כי טבא הוא, ולכך ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום בכוונה מהבורא, לפרסם טוב ענינם ושלימות כשרון מעשיהם, וכי המלך מלכי המלכים הקב"ה חפץ ביקרם. והראיה כי מתו ביום הולדם, וזהו לאות אמת כי לא איתרע מזלם ונגד זקיניו כבוד. והמן ימח שמו, טעה וחשב כי משה שמת בחטא והיתה מיתתו לרוע, וא"כ איתרע מזלו, ולכך שמח שהגיע הפור בירח הלזה, אבל טעה, כי ביום שנולד משה בו ביום מת ואילו איתרע מזלא לא היה קורה ביום הלידה, ועל כרחך דהיה לטובתו, ותוחלתו נכזבה, כן יאבדו כל הבוגדים בה' אשר שקר נחלו [מבאר שדווקא אצל צדיקים יום המוות הוא ביום הלידה משום שמיתתם היא עניין טוב אך רשעים מותם הוא רע להם לכן אין ממיתם ביום הלידה שהוא יום טוב לאדם.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

צא מהן שלשים ושלשה ימים למפרע הא למדת שבשבעה באדר מת משה

[זה כדעת ר' יהושע במכילתא בשלח מסכתא דויסע פרשה ה, אבל ר' אליעזר המודעי שם אומר שהוא מת בשבעה באדר ראשון, והשנה היתה מעוברת, כך שעברו 63 יום עד שעברו את הירדן. לכאורה היה צריך למות באדר שני, כמו שהשוכר בית לשנה והתעברה השנה, השוכר מקבל חודש נוסף (ב"מ קב ע"א)? י"ל שעוד לא התעברה השנה, כי לא יכלו לעבר את השנה כי אין מעברין אלא בא"י (סנהדרין יא ע"ב), ולכן מת בז' אדר כאילו היתה שנה פשוטה, אבל כשעברו את הירדן, עיברו את השנה. ואף שאין מעברים בחודש ניסן (סנהדרין יב ע"ב), כאן עיברו כי לא היה אפשר לעבר לפני כן.]

(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף י ע"א) לטקסט

מלמד שיושב הקב"ה וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש

השלמת מדת ימי חיינו הקצובים, או הארכת ימינו בחיים, אינה באה אלא בפעולות שמקנות לנו זכות החיים, ובאין פעולות של זכות פוחתים לנו משנותינו הקצובות, כי חיי האדם אינם אלא חיי פעולה ועבודה שהם טובים וישרים בעיני אלקים ואדם, ובהעדרם נוח לו לאדם שלא יימצא בחיים. ואשריהם הצדיקים שקונים עולמם בחיים בזכות, ועליהם אמרו: מלמד שיושב הקב"ה וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר: "את מספר ימיך אמלא". ללמדך שגם במקרה שפוחתין לו במספר השנים, משלימין לו במספר הימים מיום ליום ומחדש ולחדש (עיין מהרש"א בח"א שם).

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ב, פ"ד, עמ' 55)

[קשה, הרי כמה נביאים ותנאים לא מתו ביום שנולדו? אבי תירץ, שהדבר לא תלוי ביום הולדת הגוף אלא ביום שנולדה נשמתו, לפי שלמותו וצדקותו. הטעם הוא שבכל שעה משתנות מערכות המזלות והגלגלים, ואילו הצדיק היה מת בשעה שונה מהשעה שנולד, נמצא שהיה מזל אחד משמש אותו יותר מחבירו, ואין הקב"ה מטיל קנאה במעשה בראשית (ברכות לג ע"ב), ולכן הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כדי שכל מערכת תשמש לצדיק בשווה. וזה שייך בכגון משה רבינו, שכשנולד ראו את השכינה עמו (סוטה יב ע"א), ולכן מת ביום שנולד. אבל מי שלא היה צדיק מבטן אמו, אלא השלים עצמו רק אח"כ, א"כ השימוש הנרצה מתחיל רק מאז שהשלים את עצמו, ולכן הוא מת באותו יום. וזה מה שאומר המדרש (בראשית רבה פרשה נח סימן א): "יודע ה' ימי תמימים (תהלים לז) - כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים", כלומר שה' יודע מתי נעשו תמימים, ומאותו יום - שנותיהם תמימים. החתם סופר נפטר בחודש תשרי כי הגיע לפרשבורג בחודש תשרי, והרמב"ן כותב שעיקר הולדת הצדיק היא בזמן שהתגלה לעולם, ולפני כן הוא בבחינת עובר. הוא נולד בז' בתשרי ונפטר ב-כ"ה בתשרי, וי"ל שהטעם שלא נפטר ביום שנולד הוא כדי שיהיה סימן יפה, למות אחרי יוה"כ (כתובות קג ע"ב), וגם כדי שיוכל לקיים מצוות סוכה ולולב.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף מה ע"ב-מו ע"א) לטקסט


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יג ע"ב]


לח ע"ב

בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ

שרידי חרב ירדו מארצות אירופה לארץ החדשה... וכשבאו ליסד את ארצות הברית וכתבו את חוקת הארץ אשר הניחו בה את היסוד של חפש ודרור לכל האזרח ולגר הגר בתוכה, חפשו לחקוק פסוק מתאים לחוקה החדשה... בקשו ומצאו את הכתוב "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". את הפסוק הזה חרתו על פעמון גדול...
כדאי היה להזמין את גדולי הארץ המבורכת הזו... וללמד לעם האמריקאי גם את התורה שבעל פה, את פירוש הגמרא על הכתוב שרשמו על פעמון החפש, "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה":... בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוץ לארץ, אין הדרור נוהג בארץ אין נוהג בחוץ לארץ".
יזכרו נא שכל זמן שעם ה' מפוזר ומפורד בין העמים ואת ארצו חלקו, ומלחמה קשה לישראל על קיומו, לא יקום החפש האמיתי בכל מקום בעולם. את זכות הדרור, את החק "וקראתם דרור", צוה אלקים לעמו בהר סיני, והוא האלקים אשר נתן לנו את ארצנו שנהיה בה לעם אלקים ולקיים בה את המצוות התלויות בארץ. ואם כל חוקיו הפרו, אין תקוה שחק בודד אחד יצא מן הכלל ויהיה קיים. לא יתכן שעם התורה יהיה משועבד, ובארצם יקוימו דברי התורה "וקראתם דרור".

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פרשת בהר, עמ' שיד-שטו)

ספק ערלה בארץ אסור בסוריא מותר בחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט

[איסור עץ הדעת לאדם היה כמו איסור ערלה, כפי שבראשית רבה פרשה כא אות ז משווה אותם, וקורא לאיסור עץ הדעת "שעה אחת", והיינו כי היה אסור רק ביום ולא בלילה שנאמר "כי ביום אכלך ממנו", ולכן סבר אדם הראשון שלמ"ד שספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא, כיון שחוה ליקטה מהעץ והוא לא ראה, מותר לו לאכול. (ג ע"ב) וזה מה שאמר "האשה אשר נתתי עמדי היא נתנה לי" - שלכן היה מותר לו.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף ג ע"א-ע"ב) לטקסט


לט ע"א

דאמר שמואל את חקתי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ ואלא הכתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבחוץ לארץ

ומפני זה נאסרו הכלאים - רצוני לומר, הרכבת אילן באילן - בעבור שנתרחק מסיבות עבודה זרה ומתועבות משגליהם היוצאים מדרך הטבע. ומפני 'הרכבת אילן' נאסר לקבץ אי זה שני מיני זרעים שיהיו, ואפילו לסמכם זה לזה. אתה תמצא, כשתסתכל בפרוש זאת המצוה, "הרכבת אילן לוקין עליה מן התורה בכל מקום", מפני שהיא עיקר האזהרה, וכלאי זרעים - כלומר, סמכם זה לזה - לא נאסר רק בארץ ישראל.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק לז)

לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד

ונאסרו חוקות הגוים ההם כולם בכלל, ואמר, "ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'", ומה שהיה בהם יותר מפורסם ויותר פשוט או היה בו באור במין עבודה זרה יחד בו האיסור, כערלה וכלאים וכלאי הכרם. והתמה אצלי מאמר ר' יאשיה בכלאי הכרם, והוא 'הלכה', "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד" - אין ספק אצלי שראה עיקר הענין ההוא מ'דרכי האמורי'. [מבאר שעל פי ספרי הע"ז לא יציחו הכרמים אלא אם כן יזרעו שם חטה וצימוקים יחד]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק לז)


לט ע"ב

כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ

כי העושה מצוה אחת כתקנה מטיבין לו כו', וענין כתקנה הוא, שתִלווה אליה קבלתו כל המצוות והזמנת עצמו לעשותם בלב שלם, עד שלא יהיה הפרש בין זאת אשר בידו לבינם, רק במה שנזדמנה לו זאת ראשונה לסיבה מהסיבות, שעל דרך זה כשעושה אותה - כל המצוות הוא עושה...
וכבר הקשו עלה... ותירצו: כל העושה מצווה אחת יתירה על זכויותיו מאריכין לו כו' - והנה שיסבול מאמרם מה שאמרנו, כי בכלל המצוה האחת הן יתר הזכויות, אצל (=בשל) כוונתו יתירה היא עליהם, מה שנזדמנה לו לצאת אל הפועל מזולתה. ואם רצו בזה, הוא מאמר נחמד מאוד [יש לשאול: מדוע על מצוה אחת מקבל העושה כל כך הרבה שכר? וכן: מה החידוש בכך שאין אדם מקבל שכר אם אינו עושה מצוות? התשובה היא, ש"עושה מצוה אחת" - הכוונה היא למי שמקבל עליו את כל המצוות בשווה, מפני שכולן מצוות אלקיות (ואינו מקיים את המצוות מתוך הכרעה עצמית, שאז הוא בורר לו חלק מן המצוות), אלא שבאופן מקרי הזדמנה לידיו מצווה כלשהי.].

(עקידת יצחק שער יז)

והא שייעד הכתוב שכר הרוחני במצות כיבוד או"א ושכר הגשמי במצות שילוח הקן, היינו כדי ללמוד מזה על זה, דמצד הסברא מגיע עבור כבוד או"א רק שכר בעוה"ז כיון שהוא מצוה שדעת האדם נותנת ע"ז, ומצות שלוה"ק רק בעוה"ב שהוא מצוה למעלה מדעת אנושי, כן שכרו צפון למעלה מהליכות זה העולם. א"כ אם היה כתוב בכיבוד או"א שכר עוה"ז ובשה"ק שכר עוה"ב הייתי אומר דלהפוך לא. מש"ה כתיב בכבוד או"א שכר הרוחני מכש"כ בשלה"ק. ושלוה"ק כתיב שכר בעוה"ז מכש"כ בכבוד או"א.
ומזה למדנו כמו כן בכל המצות שיש להם לכל א' שכר בעוה"ז ובעולם הנשמות ובעולם התחי', והיינו דתנן בקידושין ספ"א כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, ופרש"י מטיבין לו בעוה"ז ונוחל את הארץ חיי עוה"ב והיינו עולם התחי' כדתנן ע"ז ריש פ' חלק, שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, ומאריכין לו ימיו, היינו עולם שכולו ארוך זה עולם הנשמות. [מבאר כי המשנה רומזת כי לכל המצוות ניתן שכר הן בעולם הזה, הן בעולם הבא והן בעולם התחייה.]

(העמק דבר, דברים כב, ז)

הנחתי בדעתי להעיר את אחי, למלאה במצוה אחת בכל לבנו, ובכל נפשנו. ומצוה אחת יש בכוחה לקרב את הגאולה, ככתוב בגמרא כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו, ונוחל את הארץ. אודה את ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, אשר הנחני בדרך אמת ונתן בלבי מצות המעשר, הנאה מאד לענין הזה. התנאי הראשון היא התשובה. כבר נתפרש בפסוק, שמצוה זו היא התשובה.

(כתבי רבי יהודה אלקלעי, ח"א, עמ' 35)

יהי רצון מלפניך ד' אלהינו ואלהי אבותינו שתעזרני על דבר כבוד שמך לחבב ארץ ישראל בכל לבב, בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, לקיים המצוה של ישיבת ארץ ישראל... וזכני לישב בה על התורה ועל העבודה, ולהתפלל אליך בלי טרדות העולם הזה, וזכני לעשות רצונך בזריזות, בלי רפיון ועצלות, להחזיק על כל פנים באחת מכל תרי"ג המצוות בכח גדול ובהתמדה, כמאמרם ז"ל וכל העושה מצוה אחת כתיקונה מיטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ, וע"י אותה המצוה אזכה לכל המצוות כולן.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, ישראל במדינתו, עמ' 145, בשם השל"ה)

המלבי"ם (דברים יא, כז) כתב: "את הברכה אשר תשמעו", זה עצמו שתשמעו אל מצות ה' הוא הברכה, ולא תחשבו שהשכר והעונש שבעוה"ז הוא דבר שמחוץ למעשה וכו' ואינו רצוף בטבע המעשה עצמו, לא כן הוא, כי דומה למצות הרופא להחולה וכו' שזה מקושר עם טבע המעשה עצמו...".
דעה זו אינה מוסכמת, והיא דחויה בדברי רז"ל שאמרו:... רבי אליעזר בנו של ריה"ג אומר: מי לחשך אמרה תורה ברכה וקללה, הברכה אם תשמעון והקללה אם לא תשמעון... (ספרי דברים שם). הנה ר"א בנו של ריה"ג שהוא הפוסק המובהק באגדה (כמאמרם ז"ל: כל מקום שאתה מוצא דבריו באגדה - עשה אזנך כאפרכסת. חולין פט.) ואומר: הברכה אם תשמעו, כלומר אינה מחויבת מעצם המעשה, אלא היא מותנית בתור פרס ושכר. ועוד אמרו: העושה מצוה אחת - מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת - אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ. ובד' פרקים העולם נדון, ובר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ושלשה כתות ביום הדין וכו' (ר"ה טז, א-ב). הא למדת שהגמול ניתן במשפט מידי אל גמולות, ובמשפטו אנו זוכים לברכה בעולמנו ולנצחיות בעולם הבא... הא למדת שבכל פעולות האדם העיוניות והמעשיות ישנם שני גמולים, האחד הוא חיובי נמשך מעצם הפעולה, והשני הוא משפטי נמשך מאת יוצר העולם, המביא במשפט את האדם על כל נעלם וגומל לו כמפעלו.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ב, פ"א, עמ' 39-40)

"מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא..." (פיה"מ להרמב"ם סוף מכות)...
דברי הרמב"ם יש להם סמך רב, מדתנן: כל העושה מצות אחת - מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת - אין מטיבין לו, ואין מאריכין לו ימיו, ואינו נוחל את הארץ, ופרש"י: ונוחל את הארץ - חיי העולם הבא, וכן פירש הרמב"ם: וענין נוחל את הארץ - ארץ החיים - רוצה לומר עולם הבא. ואם אמנם בגמרא פרשו: כל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו מטיבין לו וכו', וכל שאינו עושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו - לא מטיבין לו, אין זה אלא לזכות כפולה של אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, וכדתנן: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם [פאה פ"א, מ"א]. וכן פירש"י: הני הוא דאוכל פירות והקרן הקימת, אבל מצוה אחריתי לא (שם), אבל לזכות עולם הבא מספיקה מצוה אחת שהיא נעשית כתקנה ובשלמותה.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ב, פ"ג, עמ' 48-49)

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דתניא רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה, בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה, אלא למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך

...ואמר וחי בהם, פירוש כי אדם שעושה מאהבה ישנו גם בטוב עולם הזה יתר על הגמול הקבוע לו בעולם הנצחי, ואולי כי לזה רמז באומרו וחי בתוספת וא"ו, להעירך שזה נוסף על שכר אחר, שהוא שכר הנעלם, מה שאין כן גדר הראשון שעושה מיראה שאין לו אלא לעולם העליון, כאומרו ללכת בהם, לעולם העליון, אבל גדר זה וחי בהם, פירוש לא לעתיד לבד, שאם כן היה לו לומר ויחיה, אלא מעת טעמו טעם המצות בערך זה וחי בהם.
ולדרך זה יתבאר גם כן מה שאמר בפרשת והיה אם שמוע (דברים יא יד) שאמר ונתתי מטר ארצכם וגו', פירוש לצד ששם נאמר לאהבה את ה' וגו', לזה הודיע כי מצוה זו יש לה שכר גם בעולם הזה וראוי הוא ליהנות בב' עולמות, והגם שאמרו ז"ל (קידושין לט:) שכר מצות בהאי עלמא ליכא, זה ישנו בהטבה זו, ורמז עולם העליון במה שאמר ונתתי בתוספת וא"ו, בתחילה יעוד השכר, לומר אין זה אלא תוספת על הנעלם המושכל הנצחי. [מבאר שהעובד את ה' מאהבה נוחל טובה גם בעולם הזה, בנוסף לחלקו בעולם העליון, וזו מעלתו על העובד מיראה.]

(אור החיים, ויקרא יח, ה)

וזה ענין מורגל מאד ושגור בפיהם ז"ל כמו שאומרין בכל מקום במדרשות ובתלמוד למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, רוצים לומר שכל הזוכים לו ארוכי ימים הם שאין בו מות. ומפורש אמרו בשלהי חולין אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך הנה פירשו שאחר תחייתן יהא להם עולם שכולו ארוך כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד, וכבר כתבתיה לזו. [מבאר שבעולם התחיה יהיה גוף ומזון דק ועדין ולא ישובו לעפרם אלא יחיו לעדי עד. ומה שבכל מצוה תחית המתים תלויה בה היינו ששכרה הוא בעולם התחיה לעתיד לבוא שכר נצחי אף שבעולם הזה חייו נתקצרו.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד, שער הגמול)

ואם זה נאמר על עולם הבא מיד אחר המות, אינו ארוך ואינו טוב, שהרי יש עוד הפסק ושיעור לאריכותו וטובתו, שהרי עתיד לקום ולשוב בתחיית המתים, ובערך זה אין העולם ההוא ארוך, ואחר שיש לו הפסק אינו טוב מוחלט, ועדין היכן אריכת ימיו של זה והיכן הטבת ימיו של זה. אלא ודאי לא נאמר אלא על העולם הבא שאחר תחיית המתים שאין הפסק ושיעור לאריכותו ולטובתו. וממקומו הוא מוכרח, באמרו שאין תחיית המתים תלוי בה, ואמרו לעולם שכולו ארוך לעולם שכולו טוב לומר שעולם זה בא אחר תחיית המתים, והוא תלוי בו מפני שבא אחריו, והוא סוף מתן שכרה של מצות לגוף ולנפש יחד.

(של"ה, תולדות אדם - בית דוד (לז))

שכר מצוות בהאי עלמא ליכא

אמרנו לפרש הכתובים משלי סוף י"א "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם"... שהן נודע ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מפני שנתייקרו למאוד עד בלתי שוער, לכן משלם להם ג"כ בעוה"ב שהוא ג"כ בלתי משוער. אולם ישנם כמה מצות שעושין פירות ומפירות ישולם להם בעה"ז. אולם הצדיקים שגם הפירות רבו עד למעלה ראש, וקשורים בעבותות אהבה בכוונה רצויה בלא פניה ומחשבה זרה, אזי גם הפירות נצמדו ויתלכדו יחד לקרנם לתשלום בלי משוער. ונדמה זה לעושר גדול שעסק במסחרים גדולים, ולא נאות לפניו ליקח גם מן הריוח לכלכל טרפו וטרף ביתו, שגם הריוח יגבר ויגדל עד מאד, לכן לוקח איזהו סך מסוים ומשתף את עצמו לאיש נאמן שהוא יעסוק במסחר ההוא, ומריוח זה הביא טרפו וצורך בני ביתו. ובדמיון זה השכיל לנו באומרו "פרי צדיק עץ חיים", שגם הפירות יפרו וירבו ויצטרפו בהדי הקרן, לכן "לוקח נפשות חכם", הכוונה שמזכה רבים וזכות רבים תלוים בו, ובתוך רבים ימצאו כמה וכמה משום הצלחות העולם הזה לחוד, אזי גם הוא אוכל ממעשיהם בעה"ז, שכל שנעשו משום כוונה בלתי רצויה שכרו לא יקופח, אבל לא בבלתי תכלית וגבול שהוא בעה"ב, רק משלם להם שכרם בעה"ז.

(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש א, נתיב ב, אות ב)

וזה הענין שמצינו בגמרא (מגילה כז ע"ב כח.) דקא חשב "במה הארכת ימים", וחשב שם מילי דחסידות ולא דברי חיוב מן הדין, עיין שם. ואמרנו דבאמת אמרו (מו"ק כח.) חיי כו', לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. והוא מטעם דשכר מצות בהאי עלמא ליכא. אמנם זהו רק שכר המצוה שעושה מצד החיוב, אבל מה שעושה לפנים משורת הדין יפרע לו הקב"ה בחייו, וכמו שפירש"י (בבא קמא ט ע"ב) על מה שאמרו עד שליש משלו מכאן ואילך של הקב"ה, שיפרע לו הקב"ה בחייו. וזה שחשב מילי דחסידות, שע"י כן זכו לאריכות ימים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות יג)

דאמרו ז"ל (ב"ר פ' צ): יוסף משלו נתנו לו. ולכאורה יש להבין, הלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אך הענין כמו שאיתא בחובת הלבבות, שבזכות מעשי המצוות בפועל זוכין בהאי עלמא, ובמצפון הלב שבמצוה זוכין בעוה"ב שהוא עולם המצפון. וע"כ ביוסף הצדיק נמי, אף כי זכותו הגדולה בשביל מצפון הלב שבמעשה שמורה ומונחת לו לעוה"ב עולם המצפון, אבל עבור מה שפעל ועשה בגלוי שכרו נמי בעוה"ז הנגלה. והנה שם אמרו: מחשבה שלא חשבה בעבירה תבוא ותקרא חכמה, הרי שמחשבה איננה נחשבת עוד בפנימיות ובמצפון, והיא רק מלבושי הנפש.

(שם משמואל, פרשת מקץ, שנת תרע"ב)

אומר הנביא: הוגעתם את ה' בדבריכם, כביכול, אתם מעיפים את הקב"ה בדבריכם אלה, ללמדך, שאינו סובלם. לאדם הנושא משא כבד מנשוא, כביכול, צור ילדך תשי, חס ושלום, הואיל ודבורים אלה הם קשים מאד. כי אילו היה האלהים מעשיר כל רשע, יכלתם לומר כך, וכמה עניים מרודים יש והם פריצי הדור, ואין ספק שאותו עשיר שהאלהים העשירו, לא נתנו לו עקב רשעותו, אלא יודע הוא את סודותיו, ושכר ועונש של המצות אינו בעולם הזה אלא בעולם הבא...
כתוב בגמרא, אמר ריש לקיש: אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, רשעים נדונים בה, וצדיקים מתרפאים בה. ואל נכון, מאמר קשה זה, נאמר לפי דרכנו, שהנביא ייסר לפני כן, הוגעתם את ה' בדבריכם, שהיו אומרים לו, שהקב"ה אוהב את הרשעים, ומצליח את דרכיהם. אומר הנביא: דבר זה נראה כך, עד לעתיד לבא שהוא זמן הגאולה. לעתיד לבא, ליהוי ידוע לכם, הנה יום בא בוער כתנו"ר, פירש ריש לקיש, בגיהנום לעתיד לבא, עד זמן הגאולה, אין שכר מצות בעולם הזה, ואין עונש עבירות, והחוטא יכול לראות טוב בעולמו זה, ועונש עבירותיו שמור לו בגיהנום. אבל לעתיד לבא שהוא בביאת משיחנו, אין לשמר בגיהנום, אלא מיד בעולם זה יקבל את עונשו ורעתו, ובגיהנום, יראה מה יהיה איתו.

(כתבי רבי יהודה אלקלעי, ח"א, עמ' 171-172)

בקדושין נאמר... ושכר מצוות בהאי עלמא ליכא.
מהרש"א (בחדושי אגדות שם) כתב: לא תקשי לך מכל היעודים שבתורה דאי אפשר לפרשם רק בעולם הזה? דיש לומר לרבי יעקב שמודה בזכות הרבים. ואין זה מספיק לע"ד, שהרי נאמרו יעודים רבים גם ליחיד? ולע"ד נראה שרבי יעקב עצמו לא הקשה אלא על מצות שמתן שכרן כתוב בצדן, אבל על כל יתר היעודים שנאמרו בכללן של המצוות לא הוקשה לו, שבהם ודאי לא המעשה הוא הגורם לשכר, אלא המחשבה המצורפת להם, וכל הרהור הפוגם את המעשה, שולל ממנו השגת היעוד הגמולי. אלא במצות שמתן שכרן בצדן הדין נותן לשלם על המעשה מבלי הביא בחשבון ההרהור המצורף לו, כמשפט הפועל השכיר שמקבל שכר עבודתו על השלמת הפעולה הנגלית. ועל כגון זה שואל רבי יעקב: היכן אריכות ימיו וטובתו של זה? ומסיק - שכר מצוות בהאי עלמא ליכא.
מכל מקום קושית מהרש"א במקומה עומדת, שהרי לרבי יעקב גם מצות שמתן שכרן בצדן אין השכר משתלם בעולם הזה, כל שכן הוא ביתר המצוות שלא נכתב מתן שכרן בצדן, שאין להם שכר בעולם הזה, ואם כן צא ופרנס כל היעודים שבתורה שנאמרו ליחיד, כגון: "וברך את לחמך ואת מימיך" [שמות כג, כה], "את מספר ימיך אמלא" [שם כו] שגם למאן דאמר זכה משלימין לו, מכל מקום גם ההשלמה היא שכר טוב, ובאמת גם בכבוד אב ואם אמרו שהוא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה (פאה פ"א). ומפורש אמרו: כל העושה מצוה אחת מיטיבין לו וכו'.
לכן נראה לפרש דברי רבי יעקב כמאמרו: שכר מצות בהאי עלמא ליכא. כלומר: כל המצות, אפילו אלה שקצוב להן שכרן בצדן, אינן משתלמות בתור שכר מעין הפעולה, ולפי טיבה וערכה, אלא כל היעודים שבתורה לרבים וליחיד הם בבחינת פרס נדיבי שאינו יוצא בדיינים, אבל שכר המצות כולן הוא לעולם הבא.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער א, פרק יח, עמ' 30)

[זה מה שאומרים "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו וישבו בעבר הנהר" - חיו בשלווה, כי שכרם היה בעוה"ז, "ועתה קרבנו המקום לעבודתו" ולכן אנחנו בגלות כמש"כ "ויעקב ובניו ירדו מצרים", כי שכרנו אינו בעוה"ז אלא בעוה"ב, ונענשים בעוה"ז על העבירות.]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ה ע"א) לטקסט

הסבר הפשוט של המאמר הוא שאין שכר בעוה"ז אלא רק לעוה"ב, הרב תמה על כך ומסביר ש"אין בעוה"ז כולו מה שיהיה אפשר להיות שכר מצוה ואפילו למצוה היותר קטנה".

(מכתב מאליהו חלק א, עמ' 4)

הרב מביא זה כחלק משאלה שכביכול אין זה הוגן שמשלמים לרשע על מעשיו הטובים בעוה"ז שהרי אין שכר למצוות בעוה"ז.

(מכתב מאליהו חלק א, עמ' 16)

[הטעם הוא שיש חשש שיחטא וא יהיה תוהה על הראשונות, ונמצא שקיבל שכר שלא כדין. אבל במזכה את הרבים מובטח שלא יחטא, כמו שנאמר (יומא פז ע"א) "כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן". ולכן יקבל דכר מצוה בעוה"ז.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' קיב) לטקסט

[חתם סופר מקשה, הרי אם כן ה' עובר ב"לא תלין פעולת שכיר"? ותירץ ששוכר פועל ע"י שליח לא עובר בבל תלין (רמב"ם הלכות שכירות פרק יא הלכה ד). והרי התורה ניתנה ע"י שליח - משה רבינו. אבל "אנכי ולא יהיה לך" ששמענו מפי הגבורה (מכות כד ע"א), אנו מקבלים שכר בעולם הזה (חנוכת התורה פ' יתרו). נמצא שמה שאמרו "דבר אתה עמנו ונשמעה" גרם להם שלא יקבלו שכר בעוה"ז על תרי"א מצוות, אלא מקבלים שכר בעוה"ב. ושכר בעוה"ב הוא שכר נצחי, והוא רק על העושה לשמה, כמו שכתב דעת סופר. ואילו שמעו הכל מפי ה' היינו מקבלים שכר בעוה"ז, ושכר בעוה"ז הוא לא נצחי, ומגיע גם על העושה שלא לשמה.

(הערות פאר משה, ר' נפתלי כץ: פנינים יקרים מביא חוות יאיר שמסביר עפ"ז את הפסוק (קהלת פרק ד פסוק ט) "טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם" - טובים שני הדברות, אנכי ולא יהיה לך, שיש לנו עליהם שכר בעוה"ז. ובזה מוסברים הפסוקים (ישעיהו פרק א פסוק יט-כ) "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" - אם תשמעו למצות אמונת ה', יהיה לכם שכר בעוה"ז, "כי פי ה' דיבר" - כי שמעו את זה מפי ה' בעצמו).
ובזה מוסבר המדרש (קהלת רבה פרשה י, א[כ]) על הפסוק "הטיבו כל אשר דברו" שנאמר על בקשת ישראל שמשה ישמיע להם את התורה, "חייא בר אדא אמר הטבה כהטבת קטורת, בר קפרא אמר הטבה כהטבת הנרות" - הטבת הנרות היתה לשמה [כפי שהסביר שם עמ' מו, שהנרות רומזות על המצוות, "כי נר מצוה", וגוף המנורה רומז לתורה, והפסוק אומר " בהעלותך את הנרות" - כשתרצה להעלות את המצוות למדרגה גדולה, "אל מול פני המנורה יאירו" - שתהיה מטרת המצוות רק בשביל התורה, וזה לשמה), וכן כאן, בגלל בקשת ישראל, צריך לעשות לשמה. (עמ' מח) "הטבת הקטורת" רומזת לדין שלא היו שונים בהקטרת קטורת (יומא כו ע"א), וכך כאן, אחרי ששמעו אנכי ולא יהיה לך, לא רצו לשמוע עוד מה'.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' מז-מח) לטקסט

[קשה, הרי אסור להלין שכר פועל? המפרשים תירצו, שכיון שה' נתן לנו את התורה ע"י משה רבינו ולא בעצמו, דינו כמי שאומר לחברו "צא ושכור לי פועלים", ושכר לו פועלים, שאינם עוברים ב"לא תלין", לא השליח ולא המשלח. יוצאים מן הכלל: (א) דינים ומשפטים מקבלים עליהם שכר בעוה"ז, כי מטרתם היא ליישוב העולם. (ב) הטעם שאין שכר בעוה"ז הוא שמא יחמיץ ויתחרט על המצוות שעשה, אבל המלמד תורה לאחרים מקבל שכר בעוה"ז, כי אצלו אין חשש שיחמיץ, שהרי המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כדי שלא יהיה בגיהנום ותלמידיו בגן עדן. (ג) עוד טעם שאין שכר בעוה"ז הוא שהמצוות ניתנו ע"י הקב"ה שהוא אין סופי, ולכן גם שכרן אינסופי, ולא ייתכן שהשכר יתקבל בעוה"ז שהוא מוגבל. (מג ע"א) אבל מצוות דרבנן, ששכרן מוגבל כי הן באות מחכמת אדם שהוא מוגבל, מקבלים שכרן גם בעוה"ז [בדף מה ע"ב הביא נקודה זו בשם זרע ברך].]

(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ה לנפטר, דף מב ע"ב-מג ע"א) לטקסט

איתא במדרש [אינו במדרשים לפנינו] כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה אינם אוכלים אלא בשביל שכר האמונה. ותמוה מפני מה דוקא בעבור זאת? ויש לפרש דהנה באמת קשה אמאי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הא כתיב "ביומו תתן שכרו"? וצריך לומר דהא קיימא לן דאם שכר את הפועל על ידי שליח אינו עובר משום בל תלין[רמב"ם הלכות שכירות יא, ד], דהבעל הבית יכול לומר "אני לא שכרתיך", והשליח אומר "הא לא עבדת אצלי". והנה התורה ניתנה לנו על ידי שליח, זה משה רבינו ע"ה. משום הכי אינו עובר משום בל תלין. והנה איתא בגמרא ובמדרש דשני דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו [מכות כד ע"א]. אם כן, לפי זה אתי שפיר דכל מה שישראל אוכלים בעולם הזה הוא מכח שכר אמונה, דהא מצות אמונה שמענו מפי הקב"ה בעצמו ולא על ידי שליח, אם כן מחויב ליתן השכר תיכף ביומו.

(רבי אברהם יהושע השיל מקרקא, חנוכת התורה, פרשת יתרו, אות פד = דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת יתרו, דף כו ע"א, בשם ר' יצחק אב"ד הרובשוב)

[קשה, א"כ מדוע התורה הבטיחה שכר גשמי, "ונתתי גשמיכם בעתם" וכו'? התשובה היא שעיקר עבודת ה' היא בהתגברות על ההתנגדות של יצה"ר. ויש כאלו שהתגברו על יצה"ר, ובכל זאת רוצים לעשות את המצוה בקצת התנגדות. ולכן הם חושבים על השכר, וזה ההתנגדות. אבל בשעת עשיית המצוה הם עושים שלא בשביל השכר.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף א ע"ד) לטקסט

[הטעם הוא שהוא עלול לצאת לתרבות רעה אח"כ, ועבירה מכבה מצוה, וא"כ נמצא שקיבל שכר שלא כדין. לפי זה, מי שמזכה את הרבים יקבל שכר בעוה"ז, כי אין חשש שיצא לתרבות רעה שהרי כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו (אבות פ"ה מי"ח). ובזה פירש חו"י את מה שאומר המדרש (המדבר רבה פרשה כא סי' א) על פנחס "בדין הוא שיטול שכרו" - כיון שזיכה את הרבים, מגיע לו שכר בעוה"ז. (ו ע"ג) ויש לפרש בזה את פסוק "וברכה לראש משביר" - מי שמשפיע לאחרים תורה ומצוות, יקבל ברכה, שכר בעוה"ז.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף ו ע"ב-ע"ג) לטקסט

[בסתם מצוה אין שכר בעוה"ז, אבל מי שעשה תשובה מאהבה, שזדונות נעשים כזכויות (יומא פו ע"ב), יקבל שכר גם בעוה"ז, שהרי אילו לא עשה תשובה היה מקבל עונש בעוה"ז, ומרובה מדה טובה ממדת פורענות, ולכן עכשיו שעשה תשובה יקבל שכר בעוה"ז. ובזה יש לפרש את הפסוק (הושע פרק יד פסוק ג) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב", שאם עושים תשובה מאהבה, לא רק "תשא עון", שהחטא נמחל, אלא גם "וקח טוב - יקבל שכר בעוה"ז.
[יז ע"ג] בזה יש לפרש את המדרש (שמות רבה פרשה לט): א"ל הקב"ה משה חייבין לי ישראל מה שלוו הימני שנאמר כי תשא, כמה דתימא (דברים כד) כי תשה ברעך, אמור להם שיפרעו מה שהם חייבים לי, הוי כי תשא, ואשלמה להם, שנאמר (הושע ב) והיה מספר בני ישראל כחול הים. כלומר, "כי תשא" - כשתעשה תשובה מאהבה, "אשלמה להם" - אתן שכר בעוה"ז, שנאמר "והיה" וכו', "והיה" לשון שמחה.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף טז ע"א) לטקסט

[ישמח משה מקשה, הרי א"כ הקב"ה עובר על "בל תלין"? ותירץ שמי ששוכר פועל ע"י שליח אינו עובר ב"בל תלין", והרי התורה ניתנה ע"י משה, שהיה שליח. ולפי זה, על "אנכי" ו"לא יהיה לך" ששמענו מפי הגבורה (מכות כד ע"א) מגיע לנו שכר גם בעוה"ז. ופירש בזה את המדרש (שמות רבה פרשה כה) שאנחנו נוחלים בזכות האמונה [הובא גם בדף מב ע"א]. (יח ע"ב) יש להסביר בזה את מה שאומר הזוהר (יתרו פח ע"א) שכל השפע מגיע משבת - כי שמירת שבת היא עיקר ההוכחה לאמונה, שאף שהיהודי יודע שיכול להרוויח מלאכה בשבת, הוא שובת בשבת מתוך אמונה בה'. ולכן מגיע שכר בעוה"ז כל השבוע.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף יח ע"א-ע"ב) לטקסט

[הטעם הוא כדי שלא יחסר לו שכר בעוה"ב. הפ"ע כתב שזה רק בעושה מצוה שלא לשמה, למטרה כלשהי של האדם, שאז השכר מוגבל כמו שכתב בס' העיקרים, כי זה מחושב לפי האדם, שהוא עצמו מוגבל, כי המצוה נעשתה בשביל האדם. לעומת זאת העושה רק לשם שמים, הרי שכרו מלתי מוגבל כמש"כ העיקרים כי זה מחושב לפי ה' שכלפיו נעשתה המצוה, וכמו שה' אינו מוגבל גם השכר אינו מוגבל, וא"כ יכול לקבל שכר בעוה"ז וזה לא יחסר משכרו עוה"ב [הובא גם בדף מו ע"א]. (ל ע"ד) אבל לכאורה יש טענת "מי הקדימני ואשלם", שלא מגיע שכר לאדם כי כל מה שעשה את המצוה היה באמצעות מה שה' נתן לו. אבל המפרשים כתבו שמי שמקיים מצוה גם במחשבה, יקבל שכר כי אין מקום לטענת "מי הקדימני" (שהרי את המחשבה הוא חושב גם בלי מה שנתן לו ה'). ובזה יש לפרש את הפסוק "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" - "תשמרו" לשון המתנה כמו "ואביו שמר את הדבר", והיינו מי שממתין לפני עשיית המצוה וחושב לשם שמים, ואז יקבלו שכר בעוה"ז "ונתתי גשמיכם בעתם" וכו', כי כאמור בעושה לשם שמים מקבל שכר בעוה"ז, כי "ועשיתם אותם" - נחשב שאתם עשיתם ולא שה' הקדים. ולכן המדרש מביא על זה את הפסוק "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" - הכל בא בזכות המחשבה הטובה שקדמה.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף ל ע"ג-ע"ד) לטקסט

[קשה, הרי נאמר (דברים פרק יא פסוק כו-כז) "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום", הרי שמקבלים את הברכה בשכר קיום המצוות? י"ל שמקבלים שכר בעוה"ז כדי שיוכלו לקיים מצוות, וזה מה שכתוב "את הברכה אשר תשמעו" - הברכה היא כדי שתשמעו למצוות.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף לו ע"ד) לטקסט

[הרה"ג מחוסט אמר שעל מצוה שיש בה גם עבירה, יקבל שכר בעוה"ז, שהרי על העבירה ייענש בעוה"ז, ולא ייתכן שייענש על העבירה ולא יקבל שכר על המצוה שבאותו מעשה. והסביר בזה מה שנאמר בפנחס "דין הוא שיטול שכרו" - כי פנחס עשה עבירה עם המצוה כי הלכה ואין מורין כן.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מ ע"ב) לטקסט

למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך

מבאר שמטרת התורה כפולה, תיקון הגוף והנפש, תיקן הגוף כולל חיי חברה מסודרים ותיקון הנפש כולל דעות ישרות בין אדם לבוראו. ולזה רמזו חכמים במאמר זה.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק כז)

למען יאריכון ימיך וגו' - ומפרשי חז"ל בקדושין ספ"א למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך בעולם שכולו טוב, ולמדו זה הפי' מדיוק המקרא. ומתחלה יש לבאר מהו עולם שכולו ארוך ומהו עולם שכולו טוב. והנה ידוע דעולם הנשמות הוא ארוך שנוצר לפני בריאת העולם אבל אין כולו טוב שהרי קודם שנברא האדם והגיע לחלקו עפ"י מעשיו בעוה"ז אינו טוב, ועולם התחיה הוא עולם שכולו טוב אבל אינו ארוך. ומעתה למדו חז"ל מסדר הכתוב שהרי דרך להקדים ההוה לעתיד וא"כ להיפך מיבעי למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך, אלא ע"כ למען יאריכון ימיך בעולם הנשמות לאחר מיתה ולמען ייטב לך בעולם התחיה. ובפר' שלוח הקן נתבאר יותר. [מבאר שעולם שכולו טוב הוא העולם הבא, ועולם שכולו ארוך הוא עולם הנשמות, שקיים לעולם, ומסביר היאך למדו זאת חז"ל מהפסוק.]

(העמק דבר, דברים ה, טז)

רק הכח המשכלל הכללי שבו נעוץ הכלל בהפרט, הסוף בהתחלה, הוא הוא הרודף להכשיר את המקום שהוא הנושא, שיהיה מוכן לכל אור וחיים, והוא מצוי בין במושגים חומרים ובין במושגים המוסריים... מזומן הוא להוסיף בשכלול מצד התכלית של השאיפה הכללית לטוב הגמור הצפון להכלל. והמקום הרי הוא עיקר הנושא, שכשהוא נמצא יש להמציא ג"כ ולקיים המון רב של זוכים חיים ונהנים. ע"כ תכלית הפעולה היותר אדירה וכללית היא ההתקיימות הטובה, "למען ייטב לך והארכת ימים", עולם שכולו טוב הוא עולם שכולו ארוך.

(עין איה ברכות פרק ט אות קלד עמ' 310)

חכמי הפילוסופיה אומרים: תכליתו האחרונה והצלחתו הנפשית של האדם היא: השגת המושכלות האמיתיות, והשכל הנקנה באמצעותם - הוא הנשאר אחר המות. וזה כשיתעצם השכל והמשכיל והמושכל, וישוב דבר אחד בעינו עם המושכלות שהם בשכל הפועל (העקרים פ"ג מאמר ג).
ולזה נוטים דברי הרמב"ם ז"ל (בהקדמתו לפ' חלק) באמרו בבאור מאמרם ז"ל: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" [ברכות יז, א]: השארת הנפש בקיום המושכל להם והוא הבורא יתברך, והיות... המושכל והוא דבר אחד, כמו שזכרוהו גדולי הפילוסופים וכו', הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא: להגיע אל החברה העליונה הזאת, ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת, וקיום הנפש עד אין סוף בקיום הבורא יתברך, שהוא סבת קיומה, לפי שהשיגה אותו, כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים, וזהו טוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו. וזה שאמר: "למען ייטב לך והארכת ימים" - לעולם שכולו ארוך; והרעה השלמה והנקמה הגדולה היא שתכרת הנפש ותאבד, שלא תהיה חיה וקימת, והוא "הכרת" הכתוב בתורה...
והם הם הדברים שכתב בספר משנה תורה (הלכות תשובה ח, א) לאמר: הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים, מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, וזהו הוא העולם הבא, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו...
דעה זו לכאורה מופרכת מעצמה ומתנגדת לדעת התורה משתי בחינותיה, וכן כתב ב"ספר העקרים" (שם) בבטול דעה זו ואמר: כשיעוין הדעת הזה נמצא בטל מעצמו, ובלתי מסכים לדעת התורה האלקית; כי ההשכלה ביסודות ובדברים הטבעיים - אין זה ממה שיתן השלמות בנפש בעצם, וכ"ש בדברים הלמודיים וכו', ואם יצוייר שיגיע שלמות לנפש - הנה הוא מצד הידיעה בדברים האלקיים, אבל לא יהיה זה אם לא יהיה המושכל אמתי וכו'...
ואף אני אוסיף לסתור דעה זו מבחינת הגמול הטוב לצדיקים, שלדעתם יהיה המשכיל בהתאחדו עם המושכל זוכה לעולם הבא, גם אם יהיה חוטא בעבירות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. ולעומת זאת אדם התמים העושה מצוות ה' מאהבה, ונזהר במצווה קלה כבחמורה, אלא שלא השכיל בדעות האמתיות והאלוקיות - תכרת נפשו, וכל מעשיו הטובים לא יועילו לו לזכותו לחיי העולם הבא? וזה מתנגד ניגוד גמור לדברי רז"ל שבארו יעודי הכתוב בשלוח הקן וכבוד אב ואם: "למען ייטב לך והארכת ימים" - לעולם שכולו טוב וכולו ארוך, ומצות אלו אינן מכלל הדעות והאמונות, אלא בגדר תכונות המוסריות. ובכלל אמרו: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו' ונוחל את הארץ, וכן אמרו: והכל לפי רוב המעשה (אבות פ"ג, טו).
לתרץ זה אומר הרמב"ם (בהקדמתו לפרק חלק): כשיאמין שיש שם חכמה, והיא התורה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה, שהודיעם מזה הדעות הטובות והם - המצות, והמדות הרעות והם - העבירות. ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות, וכשיעשה זה יושלם בו ענין האנושי ויהיה נבדל מן הבהמה, וכשיהיה אדם שלם - מטבע האדם השלם, אשר אין לו מונע, שתחיה נפשו ותתקים הידוע לה, וזהו העולם הבא...
הרמב"ם תומך בדעה זו שהיא דעת רז"ל, כמו שהתבאר במאמרם: "הכרת תכרת הנפש ההיא (במדבר טו, לא), הכרת - בעולם הזה, תכרת - בעולם הבא. אבל שלמות נפשית זו לא תושג מבלעדי השלמות המדותית הקודמת לה בזמן. כל פעולה טובה של קיום מצות אלקים נבואית, היא מדרגת שלב מעלה, המובילה אל השלמות העליונה הסופית, וכל מעשה עבירה הוא מחיצה אטומה וסתומה, החוסמת את הדרך לעלות אל המעלה הסופית וגורמת לכריתת הנפש, נוסף על כל חיי כריתות שבתורה, שמובנם הוא כריתת הנפש מחיי עולם הזה, מבלי השאיר להם שם ושארית.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ב, פרק יא, עמ' 81-83)

[וכן פסוק (קהלת פרק ח פסוק יג) "וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים" הכוונה היא שלא יאריך ימים בעוה"ב. ושם מוכח שזה הפירוש, שהרי לפני כן כתוב (פסוק יב) "אשר חטא עשה רע מאת ומאריך לו". וכן מה שחתם סופר כותב בצוואתו על הדורש בלשון גוים "ולא יאריך ימים", אולי כוונתו לעוה"ב, ולא התכוון לקללו שימות צעיר.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף נד ע"ב) לטקסט

הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך

[בזה יש לפרש את המסורה על שלושה פסוקים עם מלה "תשלח": "שלח תשלח את האם", על זה שהלך לשלח את הקן בציווי אביו, "תשלח חרונך יאכלמו כקש" - למה הוא מת? התשובה היא "תשלח רוחך יבראון" - אחרי מותו, כשישלח רוחו וייברא מחדש בעוה"ז, יזכה לאריכות ימים.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף כו ע"א) לטקסט

ובחזירתו נפל ומת וכו' ודלמא לאו הכי הוה ר' יעקב מעשה חזא ודלמא מהרהר בעבירה הוה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה

[מדוע הגמרא מקשה "ודלמא מהרהר בעבירה הוה" רק אחרי שאמרו "מעשה חזא"? כי בלי "מעשה חזא" הייתי מפרש שר' יעקב מתכוון לומר, שאם יקרה מעשה כזה, יהיה קשה מדוע לא קיבל שכר אריכות ימים. וזה שאמר "ובחזירתו נפל ומת" ולא אמר שמת בהליכתו (והרי לפי הנחה זו, מדובר במעשה תיאורטי, והיה יכול לשנות את המעשה כרצונו), יוצא מתוך הנחה שאין שכר על המחשבה בלבד (ולכן אילו מת בהליכתו לא היתה הוכחה ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ממה שלא קיבל שכר), וכ"ש שאין עונש על מחשבה על עבירה, ולא היה מקום להקשות "ודלמא מהרהר בעבירה הוה". ורק עכשיו שאמר "מעשה חזא", אין הוכחה ממה שלא אמר שמת בהליכתו, שהרי המעשה היה שמת בחזירתו, וא"כ אין הוכחה שאין שכר על מחשבת מצוה, וייתכן שיש עונש על מחשבת עבירה, ולכן הקשו "ודלמא מהרהר בעבירה הוה".
[מט ע"א] תירוץ נוסף: אילולא "מעשה חזא", שהיינו אומרים שר' יעקב מתכוון לומר, שאם יקרה מעשה כזה, יהיה קשה מדוע לא קיבל שכר אריכות ימים - היה אפשר לומר שהוא מתכוון לומר שאם יקרה מעשה כזה, שיביא גוזלות לאביו ולא יהרהר בעבירה, וימות, יהיה קשה מדוע לא קיבל שכר.]

(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת ואתחנן, דף מח ע"ב-מט ע"א) לטקסט

ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה, וכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם

ה' מעניש על מחשבת עבודה זרה. ואם תקשה: הרי אמרו ז"ל (מכות ה:) 'אין עונש בלא אזהרה'?!, הרי לך אזהרתו: "לא יהיה לך וגו'" (שמות כ, ג).

(אור החיים, שמות כ, ג)

ואמר עוד "לזנות" ולא הספיק לומר "הזונים וגו' אחרי המולך", נתכוין לומר שהגם שלא זנה עד עתה, פירוש שלא העביר בנו למולך אלא שחשב לזנות, מחשבת עבודה זרה נתפסים עליה כמעשה, ויכרית ה' את החושב כעושה כמו שאמר הכתוב "למען תפוש את בית ישראל בלבם".

(אור החיים ויקרא פרק כ, ה)

[אף שאין מענישים על הרהור, שם עמד במקום סכנה, ואין מגינים מהשמים על מי שמהרהר בע"ז. על דברי הגמרא "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", ר"א וסרמן הקשה הרי יש עבירות שה' מעניש על המחשבה כגון "לא תתורו"? י"ל שלפני החטא הקב"ה מרחם, כדברי הרא"ש ראש השנה פ"א.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' סח) לטקסט

[ישראל בחטא העגל האמינו כמו הטעות של דור אנוש המבואר ברמבם הלכות ע"ז פ"א, שיש כוחות מנהיגים מתחת ה'. והרי ה' מעניש על מחשבת ע"ז גם בלי מעשה. אהרן חשש שה' יעניש אותם על זה, וזה יהיה חילול השם, כי האומות לא ידעו שישראל חטאו במחשבתם, ויאמרו "מבלי יכולת ה'" וכו'. (עמ' 14) לכן עשה את העגל, כדי שהאומות יראו שישראל חטאו ושנענשו בחטאם ולא יהיה חילול השם. וזה מה שאמר אהרן למשה "אתה ידעת את העם כי ברע הוא" - כבר חטאו במחשבתם. וזה מה שנאמר "כי פרָעה אהרן" - אהרן רק גילה כלפי חוץ את מה שישראל חשבו בלבם. וזאת כוונת המדרש (מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן יט) "כשהביאו הנזמים תלה אהרן עיניו לשמים ואמר אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכג) - אתה יודע את כל המחשבות" - אתה תעניש את ישראל על מחשבת ע"ז, ואיני רוצה שיהיה חילול השם ולכן אעשה עגל.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 13-14) לטקסט

ודלמא מהרהר בעבירה הוה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה וכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם

[קושיית הגמרא היא, שמה שנאמר שמצוה מגינה (סוטה כא ע"א) הוא רק אם גם המעשה והמחשבה היו במצוה, אבל אם בשעת עשיית המצוה חשב הרהור עבירה, אינה מגינה אלא אדרבה, צריך להיענש על מחשבתו, כי מחשבה מיוחסת לנשמה והיא יותר חמורה ממעשה שמיוחס לגוף, כמו שנאמר ביומא כט ע"א שהרהורי עבירה קשו מעבירה. והתשובה היא "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", ולמשל אם פעם חשב לאכול חלב ונמנע מכך, ופעם אחרת חשב על חלב שהוא שומן ואכלו, על זה נאמר שהקב"ה אינו מצרף מחשבה ומעשה אלא הוא פטור, וכמו שאינו נענש על עבירה בגוף כי אין מחשבה רעה, כך אינו נענש על מחשבה רעה. והקושיה מע"ז היא ששם נענש על המחשבה לבדה, כמו אם הקריב לע"ז שאינה מכסף וזהב כי חשב שהאיסור הוא רק בע"ז של כסף וזהב, שחייב חטאת (רמב"ם הלכות שגגות פ"ז ה"א), הרי שהוא נענש על המחשבה גם בשוגג, (לא ע"ב) שאם היתה לו מחשבה רעה בזמן אחר, מצרפים מחשבה למעשה, א"כ גם מי שעשה מצוה, אם באותו זמן חושב מחשבת ע"ז, נתבטל המעשה הטוב.
דרכי שלום פרשת ראה מביא שאגדת אליהו תירץ את הסתירה בין "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה" לבין מה שנאמר ביומא כט ע"א שהרהורי עבירה קשו מעבירה, שיש הבדל בין מחשבה להרהור, שמחשבה היא שעולה על דעתו לחטוא, ואינו חושב להתמיד בה, לכן ה' אינו מצרפה למעשה. אבל הרהור הוא שמהרהר שוב ושוב, שוקע הרבה בלבו, ומטמא משך מחשבתו, ולכן הוא חמור יותר. והביא שהחסיד יעבץ תירץ, שהרהור עבירה קשה אם הוא נמשך מעבירה שכבר עשה, אבל הרהור שלא בא מחמת עבירה שעשה, על זה נאמר שאין הקב"ה מצרפה למעשה. וקשה הרי כאן חשבו לומר שהבן שמת כשהלך להביא גוזלות לאביו נענש מפני שהרהר בעבירה, ודוחים שאין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, ולכאורה היה אפשר לומר שהרהר הרהור תמידי שבזה נענש על המחשבה בלבד לפי אגדת אליהו, או שהרהר בעקבות מעשה עבירה שעשה שאז נענש עליה לפי החסיד יעבץ.]

(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ב לתפילין, דף לא ע"א-ע"ב) לטקסט

שלוחי מצוה אין ניזוקין

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יא ע"א]

היכא דשכיח היזיקא שאני שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני

...חש שתאמר שרה למה הכניסה בגדר סכנה שעל כל פנים היא מסתכנת, או תמסר בעל כרחה ביד הטמאים על ידי הריגת הבעל או ברצונה ולא היה לו להביאה למקום כזה. והגם שבטוחים הצדיקים בהקב"ה אע"פ כן כלל זה בידינו שאין סומכין על הנס (פסחים סד:) ומה גם לגבי בחירת האדם, וצא ולמד (שם ח:) משמואל שאמר ושמע שאול והרגני (ש"א טז ב)... [מלמד כי גם הצדיקים הבוטחים בה' אין להם לסמוך על הנס, ובפרט בדבר שנתון לבחירת האדם.]

(אור החיים, בראשית יב, יא)

[כיון שאדם הוא בעל בחירה, יש יותר סכנה ממנו. ואף שלמלך אין בחירה, כמו שכתוב (משלי פרק כא פסוק א) "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו", הרי המלוכה כבר ניטלה משאול, כמו שכתוב (שמואל א פרק טו פסוק כח) "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום", והוא היה כאדם רגיל. ולכן שמואל אמר "ושמע שאול" ולא "המלך שאול".]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף נז ע"ב) לטקסט

אילמלי דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה לא חטא

[אחר לא ידע (לדרוש כך) כי יצא מכלל הדעת, שנשקע בסט"א במ"ט שערי טומאה, ונסתרס מדעת, וכפר בהשגחה שה' ממלא כל עלמין, שהוא בקו האמצעי, והוא עצם הדעת, שיש עולם שכולו ארוך וכולו טוב. אילו האמין בחידוש העולם, היה מוצא מקום לאמונה בעוה"ב, שיתחדש לקבל את הגמול. אבל הוא השתבש לחשוב שיש שתי רשויות.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף כא ע"א) לטקסט

ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל: ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא מאמר הכתוב קדושים תהיו במצות עשה בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותם, ובזה קיים מצות עשה שנצטוו במאמר קדושים תהיו. והוציא זכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצוה זו נקרא קדוש, והוא מאמרם ז"ל (ויק"ר כד ו) גם כן, ולטעם זה דקדק לומר אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו שמצוה קדושים תהיו היא מצוה שישנה בכל אדם, שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו. [מבאר שבזה שנמנע אדם מעבירה מקיים הוא מצוות 'קדושים תהיו'.]

(אור החיים, ויקרא יט, ב)

ואם העצבות... מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, אדרבה, יש לו לשמוח בחלקו, שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן, לקיים מה שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ואין הכתוב מדבר בצדיקי' לקראם זונים ח"ו, אלא בבינונים כיוצא בו, שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו', וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה. ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה. ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש.

(תניא ליקוטי אמרים פרק כז) [עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כג ע"ב]

כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו, ודומה כמי ששרף כל התורה כולה, ולא שייר ממנה אפילו אות אחת. וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו, ודומה כמי שקיים כל התורה כולה, ולא חיסר אות אחת ממנה. אמר אביי ... רבא אמר: הא מני? רבי יעקב היא, דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא

מבאר שכך ראוי לרשע שעשה מעט מצוות לתת לו שכרו בעולם הזה וכן לצדיק ראוי וטוב לו להיפרע ממנו עונש מיעוט עברות בעולם הזה כי הוא פחות וטפל לעומת העולם הבא שם ישבע טוב.

(רמב"ן בבאורו לספר איוב, בהקדמה)

הרשע הגמור המוחלט שעבד ע"ז ועשה גילוי עריות ושפיכות דמים ועשה מצוה אחת לבדה שדינו בפני הקב"ה לשלם לו שכרה בעולם הזה שיחיה השנה הזאת, נקרא בכאן צדיק גמור לפי שנצטדק בדין, עד שיהיה אחאב שנאמר בו הראית כי נכנע אחאב וגו' נקרא צדיק גמור באותו הדין, וכן רשעים גמורים לאלתר למיתה אפילו קיים כל התורה כולה והורה הלכה לפני רבו ונתחייב מיתה בכך, נקרא בכאן רשע גמור לפי שהוא מחוייב בדינו, נמצא כל הכתובים לחיים שזכו לחיות עד ראש השנה הבא כולם צדיקים גמורים בדינם, וכל הנכתבים למיתה שימותו בשנה ההיא כולם רשעים גמורין בדינם [מבאר שלעתים נראה הדין מעוות כי הצדיק סובל והרשע חי וטוב לו, וזהמפני חשבון אלוקי המשלם גם על מיעוט מצוות בזה העולם ומשם הפורענות לעתיד לבוא.]

(דרשת הרמב"ן לראש השנה)

נראה שיודה רבי יעקב במי שהוא צדיק גמור, ושמר כל התורה, שיזכה גם בעולם הזה. ולא אמר רבי יעקב אלא באדם שרובו זכיות. וכן תמצא שאמרו שם בקידושין... אותה ברייתא שאמרה כל מי שרובו זכיות מריעין לו וכו', והעמיד בש"ס כרבי יעקב.
וממנה (מאותה ברייתא) יש לנו לדון ממה שאמר 'כל מי שרובו זכיות', הא למדת דוקא מי שיש בידו עבירות אלא שרבו זכיותיו, הוא שאומר עליו מריעין לו וכו', אבל מי שכולו זכיות - יודה כי יטיב לו ה' גם בעולם הזה. והוא מה שאמר (הכתוב) "בכל הדרך אשר צוה וגו'", דקדק לומר "בכל", להעיר שמדבר במי ששומר הכל, ולאיש כזה ישנו בעולם הבא, כאומרו למען תחיון וטוב וגו'. גם ישנו בעולם הזה, והוא אומרו "והארכתם ימים בארץ אשר תירשון", ולא אמר והארכתם ימים סתם, שנפרש שנתכוין לעולם שכולו ארוך (כלומר כדי שלא נפרש שאיחול אריכות הימים מתייחס לחיים בעולם הבא).

(אור החיים, דברים פרק ה פסוק ל)

דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא וכו' (מ.) ר' צדוק תבעתיה וכו'

רבי חנינא בר פפא בפרק קמא דקידושין תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר מלתא כו', היא אשת פוטיפר, ורבי חנינא בר פפא [הוא] מנשה בן יוסף, ובאת הנה להסית את הבן כשם שהסיתה את האב, ולזה ערק כנגד "וינס ויצא החוצה", והשיא עצמו בסכנת מות וניצול. ועוד איתא: רבי צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא... אי ידעי כולי האי לא צערתיך, וחזרה להסית לרבי צדוק שהוא אפרים בן יוסף, ולא שמע אליה, ואז נתקנה ואמרה אי ידעי כולי האי לא צערתיך, ונסה בזה שלשה פעמים והוי חזקה, והרהרה תשובה בלבה באמרה אי ידעי כולי האי לא צערתיך.

(רמ"ע מפאנו, ספר גלגולי נשמות, אות ח)

מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא מחשבה רעה

"וחשב אפודתו" הרב ז"ל פירש דמחשבה טובה וכו' ואפשר לומר גרגיר קטן כמ"ש המפרשים טעם דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא מחשבה רעה דמדתו יתברך לשלם הוא לבדו הטובה אבל מענותנותו יתברך רצה שהרעה לא תתפרע אלא ע"פ בית דין כמש"ה ה' נתן לענין הטובה במדת רחמים. וה' הוא ובית דינו לקה לענין שאינו טוב. הנה כי כן לענין הטובה שהוא לבדו יעשה מחשבה טובה הקדוש ב"ה מצרפה למעשה כי הוא לבדו יודע המחשבות והוא משלם גם על המחשבה. אך מחשבה רעה להעניש צריך ב"ד והב"ד אינם יודעים מחשבות וצריך שהוא כ"י יעיד ואין אב מעיד על בנו ולכן מחשבה רעה אינו נענש עליה. אך בע"ז שיצא מכלל בן כי הואיל הלך אחר ע"ז אז מעניש על המחשבה דהוא כ"י מעיד שחשב מחשבת ע"ז ומענישין על המחשבה. זה תורף דברי המפרשים אשר שמענו ונדעם. ומזה נמשך דהקב"ה רואה הטובה שעתיד לעשות האדם ומרחם עליו. אבל אם עתיד לעשות רע דן באשר הוא שם כי הב"ד לא בכל ענין ידעו העתידות ולכן הוא דבר שוה לכל לדון באשר הוא שם. וזה רמז קראין וחשב אפודתו פירוש שקונו כמעשהו דמחשבה טובה מצרפה למעשה וז"ש ממנו יהיה כ"י משלם הטוב הוא עצמו והוא יודע המחשבות ולכך מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.

(חיד"א, חומת אנך, שמות פרק כח פסוק ב)

מחשבה טובה מצרפה למעשה

כלל גדול בעבודה לבינונים, שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלו' לבו שיהיה לבו בוער... לדבקה בו, רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו, דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינ' שבמוחו גדולת אין סוף ב"ה דכולא קמיה כלא חשיב ממש, אשר על כן יאתה לו יתב' שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו... לחבקו בכל לב ונפש ומאד, דהיינו קיום התרי"ג מצות במעשה ובדבור ובמחשבה, שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל, הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו, ופיו ולבו שוין, שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו, דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו, וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו, הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחי' מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאילו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו... הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם, ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד... וזה רמזו רז"ל באמרם מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, והוה ליה למימר "מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה". אלא הענין, כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא, כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה, אלא שהוא פנימי וחיות להם, ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם. אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחי' המעשה, ואי אפשר להם להתלבש בבחי' מעשה המצות להיות להם בחי' מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא, אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחי' המעשה, והן נקראות בשם מחשבה טובה כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו, כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל. אך צירוף זה מצרף הקדוש ברוך הוא כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה, מקום עליית התורה והמצות הנעשים ע"י דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלו' לבו ממש.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק טז)

אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא

[המדרש (דברים רבה פרשה ג סימן א) אומר על מצוות בכלל "מצות שאתם עושים מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו אבל שכרו בעקב אני נותן לכם". בס' יקרא דשכבי, דרוש ו (הובא בס' דרשת אברהם, פרשת פקודי), ביאר מהו קרן ומהו פירות ע"פ מדרש (מדרש שוחר טוב, מזמור קיד) "הרקיע ששמו ערבות הקב"ה זורע מעשה הצדיקים והם עושים פירות", הרי שפירות הוא דבר חדש שנעשה מעצמו ויוצא מהמצוה, (כו ע"ב) והקרן הוא עיקר המצוה, שמור וקיים לעתיד לבוא. וכן נאמר (מלאכי פרק ג פסוק יז) "והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עשה סגולה", "סגולה" משמעותה קרן קיימת שנושא פרי, כמו שנאמר בב"ק פז ע"ב שסגולה היא ספר תורה או דקל שמוציא תמרים. ה' זורע את מעשה הצדיקים, כי מתן שכרם שמור לעתיד לבוא, ויעשו פירות. ואילו הרשעים מקבלים את שכר מצוותיהם בעוה"ז, ולכן אין להם קרן שיוכל לעשות פירות. (כו ע"ג) מדבר קדמות, מערכת מ, אות א, כותב שמן הדין אין הקב"ה חייב לשלם פירות, כמו שנפסק בשו"ע חו"מ רצב ששומר שהשתמש בפקדון והרוויח אינו חייב לשלם את הרווח למפקיד, וה' נותן לנו את הפירות מתוך חסד. יש לפרש בזה את הפסוקים (ישעיהו פרק ג פסוק י-יא) "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו", שרק הצדיק אוכל פירות, ורשע מקבל רק את גמול מעשה ידיו. וכן אומרים "גומל לאיש חסד כמפעלו", גם מה שהוא לא זרע, אלא פירותיו, "נותן לרשע רע כרשעתו" - רק כרשעתו ולא יותר. וכן מה שנאמר (דברים פרק ו פסוק כד-כה): "ויצונו ה' לעשות את כל החקים וכו' לטוב לנו כל הימים" - בעולם הבא, "לחיותנו כהיום הזה" - מפירותיהם בעוה"ז, בתנאי ש"וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת", אבל רשע שעושה רק קצת מצוות, לא יקבל פירות.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף כו ע"א-ע"ג) לטקסט

ותלמוד תורה כנגד כולם

יש לכל נפש אלהית שלשה לבושים, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה, שכשהאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות, ובדבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות והלכותיהן, ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרד"ס התורה, הרי כללות תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצות התורה. ובפרטות, בחי' חב"ד שבנפשו מלובשות בהשגת התורה שהוא משיג בפרד"ס כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה, והמדות שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן מלובשות בקיום המצות במעשה ובדבור שהוא ת"ת שכנגד כולן.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק ד)

כל שכל, כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל, הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו. דרך משל, כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל, ושמעון כך וכך, יהיה הפסק ביניהם כך... כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים, הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה, ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו, וגם שכלו מלובש בהם, והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות, ואפי' על מצות התלויות בדבור ואפי' על מצות תלמוד תורה שבדבור, כי ע"י כל המצות שבדבור ומעשה, הקדוש ברוך הוא מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה. ובידיעת התורה, מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה', הנה גם חכמת ה' בקרבו מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס. ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש, כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו ואזי יחיה ויתקיים, כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם, שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים, נעשה מזון לנפש... [והמזון היא בחי' אור פנימי והלבושים בחי' מקיפים. ולכן אמרו רז"ל שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצות, לפי שהמצות הן לבושים לבד והתורה היא מזון וגם לבוש לנפש המשכלת, שמתלבש בה בעיונה ולימודה, וכל שכן כשמוציא בפיו בדבור שהבל הדבור נעשה בחי' אור מקיף כמ"ש בפרי עץ חיים].

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק ה)

[העיקר הוא התפלה, כי בתפילה אין האדם חושב על שום דבר, אלא שה׳ ישמע תפלתו. ובתפלה יכולים לכוון יותר ולהרגיש לפני מי אתה עומד (ברכות כח ע"ב), ובלימוד התורה קשה יותר. ומה שכתוב: "ותלמוד תורה כנגד כולם", פירושו שהתורה מביאה את האדם להכרת חשיבות וגדלות הבורא, וזוהי סגולה להגיע לידי דביקות, ואז, כשהוא מתפלל, יוכל להתבטל לפני הבורא, וזהו העיקר - שיבטל את רשות עצמו.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, עמ' עג-עד)

אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא

[כתב האלשיך שגם במצוות שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז, ה' לא רוצה שהצדיק יאבד את הפירות בהבלים של עולם הזה ולכן הוא עושה מהפירות קרן לפרוע בעוה"ב בעד הפירות, וזה כוונת דברי חז"ל "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב" - היינו התיקון שה' הופך את הפירות לקרן לעוה"ב.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף ד ע"א) לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US