לט ע"ב

כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ

כי העושה מצוה אחת כתקנה מטיבין לו כו', וענין כתקנה הוא, שתִלווה אליה קבלתו כל המצוות והזמנת עצמו לעשותם בלב שלם, עד שלא יהיה הפרש בין זאת אשר בידו לבינם, רק במה שנזדמנה לו זאת ראשונה לסיבה מהסיבות, שעל דרך זה כשעושה אותה - כל המצוות הוא עושה...
וכבר הקשו עלה... ותירצו: כל העושה מצווה אחת יתירה על זכויותיו מאריכין לו כו' - והנה שיסבול מאמרם מה שאמרנו, כי בכלל המצוה האחת הן יתר הזכויות, אצל (=בשל) כוונתו יתירה היא עליהם, מה שנזדמנה לו לצאת אל הפועל מזולתה. ואם רצו בזה, הוא מאמר נחמד מאוד [יש לשאול: מדוע על מצוה אחת מקבל העושה כל כך הרבה שכר? וכן: מה החידוש בכך שאין אדם מקבל שכר אם אינו עושה מצוות? התשובה היא, ש"עושה מצוה אחת" - הכוונה היא למי שמקבל עליו את כל המצוות בשווה, מפני שכולן מצוות אלקיות (ואינו מקיים את המצוות מתוך הכרעה עצמית, שאז הוא בורר לו חלק מן המצוות), אלא שבאופן מקרי הזדמנה לידיו מצווה כלשהי.].

(עקידת יצחק שער יז)

והא שייעד הכתוב שכר הרוחני במצות כיבוד או"א ושכר הגשמי במצות שילוח הקן, היינו כדי ללמוד מזה על זה, דמצד הסברא מגיע עבור כבוד או"א רק שכר בעוה"ז כיון שהוא מצוה שדעת האדם נותנת ע"ז, ומצות שלוה"ק רק בעוה"ב שהוא מצוה למעלה מדעת אנושי, כן שכרו צפון למעלה מהליכות זה העולם. א"כ אם היה כתוב בכיבוד או"א שכר עוה"ז ובשה"ק שכר עוה"ב הייתי אומר דלהפוך לא. מש"ה כתיב בכבוד או"א שכר הרוחני מכש"כ בשלה"ק. ושלוה"ק כתיב שכר בעוה"ז מכש"כ בכבוד או"א.
ומזה למדנו כמו כן בכל המצות שיש להם לכל א' שכר בעוה"ז ובעולם הנשמות ובעולם התחי', והיינו דתנן בקידושין ספ"א כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, ופרש"י מטיבין לו בעוה"ז ונוחל את הארץ חיי עוה"ב והיינו עולם התחי' כדתנן ע"ז ריש פ' חלק, שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, ומאריכין לו ימיו, היינו עולם שכולו ארוך זה עולם הנשמות. [מבאר כי המשנה רומזת כי לכל המצוות ניתן שכר הן בעולם הזה, הן בעולם הבא והן בעולם התחייה.]

(העמק דבר, דברים כב, ז)

הנחתי בדעתי להעיר את אחי, למלאה במצוה אחת בכל לבנו, ובכל נפשנו. ומצוה אחת יש בכוחה לקרב את הגאולה, ככתוב בגמרא כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו, ונוחל את הארץ. אודה את ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, אשר הנחני בדרך אמת ונתן בלבי מצות המעשר, הנאה מאד לענין הזה. התנאי הראשון היא התשובה. כבר נתפרש בפסוק, שמצוה זו היא התשובה.

(כתבי רבי יהודה אלקלעי, ח"א, עמ' 35)

יהי רצון מלפניך ד' אלהינו ואלהי אבותינו שתעזרני על דבר כבוד שמך לחבב ארץ ישראל בכל לבב, בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, לקיים המצוה של ישיבת ארץ ישראל... וזכני לישב בה על התורה ועל העבודה, ולהתפלל אליך בלי טרדות העולם הזה, וזכני לעשות רצונך בזריזות, בלי רפיון ועצלות, להחזיק על כל פנים באחת מכל תרי"ג המצוות בכח גדול ובהתמדה, כמאמרם ז"ל וכל העושה מצוה אחת כתיקונה מיטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ, וע"י אותה המצוה אזכה לכל המצוות כולן.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, ישראל במדינתו, עמ' 145, בשם השל"ה)

המלבי"ם (דברים יא, כז) כתב: "את הברכה אשר תשמעו", זה עצמו שתשמעו אל מצות ה' הוא הברכה, ולא תחשבו שהשכר והעונש שבעוה"ז הוא דבר שמחוץ למעשה וכו' ואינו רצוף בטבע המעשה עצמו, לא כן הוא, כי דומה למצות הרופא להחולה וכו' שזה מקושר עם טבע המעשה עצמו...".
דעה זו אינה מוסכמת, והיא דחויה בדברי רז"ל שאמרו:... רבי אליעזר בנו של ריה"ג אומר: מי לחשך אמרה תורה ברכה וקללה, הברכה אם תשמעון והקללה אם לא תשמעון... (ספרי דברים שם). הנה ר"א בנו של ריה"ג שהוא הפוסק המובהק באגדה (כמאמרם ז"ל: כל מקום שאתה מוצא דבריו באגדה - עשה אזנך כאפרכסת. חולין פט.) ואומר: הברכה אם תשמעו, כלומר אינה מחויבת מעצם המעשה, אלא היא מותנית בתור פרס ושכר. ועוד אמרו: העושה מצוה אחת - מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת - אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ. ובד' פרקים העולם נדון, ובר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ושלשה כתות ביום הדין וכו' (ר"ה טז, א-ב). הא למדת שהגמול ניתן במשפט מידי אל גמולות, ובמשפטו אנו זוכים לברכה בעולמנו ולנצחיות בעולם הבא... הא למדת שבכל פעולות האדם העיוניות והמעשיות ישנם שני גמולים, האחד הוא חיובי נמשך מעצם הפעולה, והשני הוא משפטי נמשך מאת יוצר העולם, המביא במשפט את האדם על כל נעלם וגומל לו כמפעלו.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ב, פ"א, עמ' 39-40)

"מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא..." (פיה"מ להרמב"ם סוף מכות)...
דברי הרמב"ם יש להם סמך רב, מדתנן: כל העושה מצות אחת - מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת - אין מטיבין לו, ואין מאריכין לו ימיו, ואינו נוחל את הארץ, ופרש"י: ונוחל את הארץ - חיי העולם הבא, וכן פירש הרמב"ם: וענין נוחל את הארץ - ארץ החיים - רוצה לומר עולם הבא. ואם אמנם בגמרא פרשו: כל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו מטיבין לו וכו', וכל שאינו עושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו - לא מטיבין לו, אין זה אלא לזכות כפולה של אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, וכדתנן: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם [פאה פ"א, מ"א]. וכן פירש"י: הני הוא דאוכל פירות והקרן הקימת, אבל מצוה אחריתי לא (שם), אבל לזכות עולם הבא מספיקה מצוה אחת שהיא נעשית כתקנה ובשלמותה.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ב, פ"ג, עמ' 48-49)

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דתניא רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה, בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה, אלא למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך

...ואמר וחי בהם, פירוש כי אדם שעושה מאהבה ישנו גם בטוב עולם הזה יתר על הגמול הקבוע לו בעולם הנצחי, ואולי כי לזה רמז באומרו וחי בתוספת וא"ו, להעירך שזה נוסף על שכר אחר, שהוא שכר הנעלם, מה שאין כן גדר הראשון שעושה מיראה שאין לו אלא לעולם העליון, כאומרו ללכת בהם, לעולם העליון, אבל גדר זה וחי בהם, פירוש לא לעתיד לבד, שאם כן היה לו לומר ויחיה, אלא מעת טעמו טעם המצות בערך זה וחי בהם.
ולדרך זה יתבאר גם כן מה שאמר בפרשת והיה אם שמוע (דברים יא יד) שאמר ונתתי מטר ארצכם וגו', פירוש לצד ששם נאמר לאהבה את ה' וגו', לזה הודיע כי מצוה זו יש לה שכר גם בעולם הזה וראוי הוא ליהנות בב' עולמות, והגם שאמרו ז"ל (קידושין לט:) שכר מצות בהאי עלמא ליכא, זה ישנו בהטבה זו, ורמז עולם העליון במה שאמר ונתתי בתוספת וא"ו, בתחילה יעוד השכר, לומר אין זה אלא תוספת על הנעלם המושכל הנצחי. [מבאר שהעובד את ה' מאהבה נוחל טובה גם בעולם הזה, בנוסף לחלקו בעולם העליון, וזו מעלתו על העובד מיראה.]

(אור החיים, ויקרא יח, ה)

וזה ענין מורגל מאד ושגור בפיהם ז"ל כמו שאומרין בכל מקום במדרשות ובתלמוד למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, רוצים לומר שכל הזוכים לו ארוכי ימים הם שאין בו מות. ומפורש אמרו בשלהי חולין אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך הנה פירשו שאחר תחייתן יהא להם עולם שכולו ארוך כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד, וכבר כתבתיה לזו. [מבאר שבעולם התחיה יהיה גוף ומזון דק ועדין ולא ישובו לעפרם אלא יחיו לעדי עד. ומה שבכל מצוה תחית המתים תלויה בה היינו ששכרה הוא בעולם התחיה לעתיד לבוא שכר נצחי אף שבעולם הזה חייו נתקצרו.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד, שער הגמול)

ואם זה נאמר על עולם הבא מיד אחר המות, אינו ארוך ואינו טוב, שהרי יש עוד הפסק ושיעור לאריכותו וטובתו, שהרי עתיד לקום ולשוב בתחיית המתים, ובערך זה אין העולם ההוא ארוך, ואחר שיש לו הפסק אינו טוב מוחלט, ועדין היכן אריכת ימיו של זה והיכן הטבת ימיו של זה. אלא ודאי לא נאמר אלא על העולם הבא שאחר תחיית המתים שאין הפסק ושיעור לאריכותו ולטובתו. וממקומו הוא מוכרח, באמרו שאין תחיית המתים תלוי בה, ואמרו לעולם שכולו ארוך לעולם שכולו טוב לומר שעולם זה בא אחר תחיית המתים, והוא תלוי בו מפני שבא אחריו, והוא סוף מתן שכרה של מצות לגוף ולנפש יחד.

(של"ה, תולדות אדם - בית דוד (לז))

שכר מצוות בהאי עלמא ליכא

אמרנו לפרש הכתובים משלי סוף י"א "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם"... שהן נודע ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מפני שנתייקרו למאוד עד בלתי שוער, לכן משלם להם ג"כ בעוה"ב שהוא ג"כ בלתי משוער. אולם ישנם כמה מצות שעושין פירות ומפירות ישולם להם בעה"ז. אולם הצדיקים שגם הפירות רבו עד למעלה ראש, וקשורים בעבותות אהבה בכוונה רצויה בלא פניה ומחשבה זרה, אזי גם הפירות נצמדו ויתלכדו יחד לקרנם לתשלום בלי משוער. ונדמה זה לעושר גדול שעסק במסחרים גדולים, ולא נאות לפניו ליקח גם מן הריוח לכלכל טרפו וטרף ביתו, שגם הריוח יגבר ויגדל עד מאד, לכן לוקח איזהו סך מסוים ומשתף את עצמו לאיש נאמן שהוא יעסוק במסחר ההוא, ומריוח זה הביא טרפו וצורך בני ביתו. ובדמיון זה השכיל לנו באומרו "פרי צדיק עץ חיים", שגם הפירות יפרו וירבו ויצטרפו בהדי הקרן, לכן "לוקח נפשות חכם", הכוונה שמזכה רבים וזכות רבים תלוים בו, ובתוך רבים ימצאו כמה וכמה משום הצלחות העולם הזה לחוד, אזי גם הוא אוכל ממעשיהם בעה"ז, שכל שנעשו משום כוונה בלתי רצויה שכרו לא יקופח, אבל לא בבלתי תכלית וגבול שהוא בעה"ב, רק משלם להם שכרם בעה"ז.

(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש א, נתיב ב, אות ב)

וזה הענין שמצינו בגמרא (מגילה כז ע"ב כח.) דקא חשב "במה הארכת ימים", וחשב שם מילי דחסידות ולא דברי חיוב מן הדין, עיין שם. ואמרנו דבאמת אמרו (מו"ק כח.) חיי כו', לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. והוא מטעם דשכר מצות בהאי עלמא ליכא. אמנם זהו רק שכר המצוה שעושה מצד החיוב, אבל מה שעושה לפנים משורת הדין יפרע לו הקב"ה בחייו, וכמו שפירש"י (בבא קמא ט ע"ב) על מה שאמרו עד שליש משלו מכאן ואילך של הקב"ה, שיפרע לו הקב"ה בחייו. וזה שחשב מילי דחסידות, שע"י כן זכו לאריכות ימים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות יג)

דאמרו ז"ל (ב"ר פ' צ): יוסף משלו נתנו לו. ולכאורה יש להבין, הלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אך הענין כמו שאיתא בחובת הלבבות, שבזכות מעשי המצוות בפועל זוכין בהאי עלמא, ובמצפון הלב שבמצוה זוכין בעוה"ב שהוא עולם המצפון. וע"כ ביוסף הצדיק נמי, אף כי זכותו הגדולה בשביל מצפון הלב שבמעשה שמורה ומונחת לו לעוה"ב עולם המצפון, אבל עבור מה שפעל ועשה בגלוי שכרו נמי בעוה"ז הנגלה. והנה שם אמרו: מחשבה שלא חשבה בעבירה תבוא ותקרא חכמה, הרי שמחשבה איננה נחשבת עוד בפנימיות ובמצפון, והיא רק מלבושי הנפש.

(שם משמואל, פרשת מקץ, שנת תרע"ב)

אומר הנביא: הוגעתם את ה' בדבריכם, כביכול, אתם מעיפים את הקב"ה בדבריכם אלה, ללמדך, שאינו סובלם. לאדם הנושא משא כבד מנשוא, כביכול, צור ילדך תשי, חס ושלום, הואיל ודבורים אלה הם קשים מאד. כי אילו היה האלהים מעשיר כל רשע, יכלתם לומר כך, וכמה עניים מרודים יש והם פריצי הדור, ואין ספק שאותו עשיר שהאלהים העשירו, לא נתנו לו עקב רשעותו, אלא יודע הוא את סודותיו, ושכר ועונש של המצות אינו בעולם הזה אלא בעולם הבא...
כתוב בגמרא, אמר ריש לקיש: אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, רשעים נדונים בה, וצדיקים מתרפאים בה. ואל נכון, מאמר קשה זה, נאמר לפי דרכנו, שהנביא ייסר לפני כן, הוגעתם את ה' בדבריכם, שהיו אומרים לו, שהקב"ה אוהב את הרשעים, ומצליח את דרכיהם. אומר הנביא: דבר זה נראה כך, עד לעתיד לבא שהוא זמן הגאולה. לעתיד לבא, ליהוי ידוע לכם, הנה יום בא בוער כתנו"ר, פירש ריש לקיש, בגיהנום לעתיד לבא, עד זמן הגאולה, אין שכר מצות בעולם הזה, ואין עונש עבירות, והחוטא יכול לראות טוב בעולמו זה, ועונש עבירותיו שמור לו בגיהנום. אבל לעתיד לבא שהוא בביאת משיחנו, אין לשמר בגיהנום, אלא מיד בעולם זה יקבל את עונשו ורעתו, ובגיהנום, יראה מה יהיה איתו.

(כתבי רבי יהודה אלקלעי, ח"א, עמ' 171-172)

בקדושין נאמר... ושכר מצוות בהאי עלמא ליכא.
מהרש"א (בחדושי אגדות שם) כתב: לא תקשי לך מכל היעודים שבתורה דאי אפשר לפרשם רק בעולם הזה? דיש לומר לרבי יעקב שמודה בזכות הרבים. ואין זה מספיק לע"ד, שהרי נאמרו יעודים רבים גם ליחיד? ולע"ד נראה שרבי יעקב עצמו לא הקשה אלא על מצות שמתן שכרן כתוב בצדן, אבל על כל יתר היעודים שנאמרו בכללן של המצוות לא הוקשה לו, שבהם ודאי לא המעשה הוא הגורם לשכר, אלא המחשבה המצורפת להם, וכל הרהור הפוגם את המעשה, שולל ממנו השגת היעוד הגמולי. אלא במצות שמתן שכרן בצדן הדין נותן לשלם על המעשה מבלי הביא בחשבון ההרהור המצורף לו, כמשפט הפועל השכיר שמקבל שכר עבודתו על השלמת הפעולה הנגלית. ועל כגון זה שואל רבי יעקב: היכן אריכות ימיו וטובתו של זה? ומסיק - שכר מצוות בהאי עלמא ליכא.
מכל מקום קושית מהרש"א במקומה עומדת, שהרי לרבי יעקב גם מצות שמתן שכרן בצדן אין השכר משתלם בעולם הזה, כל שכן הוא ביתר המצוות שלא נכתב מתן שכרן בצדן, שאין להם שכר בעולם הזה, ואם כן צא ופרנס כל היעודים שבתורה שנאמרו ליחיד, כגון: "וברך את לחמך ואת מימיך" [שמות כג, כה], "את מספר ימיך אמלא" [שם כו] שגם למאן דאמר זכה משלימין לו, מכל מקום גם ההשלמה היא שכר טוב, ובאמת גם בכבוד אב ואם אמרו שהוא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה (פאה פ"א). ומפורש אמרו: כל העושה מצוה אחת מיטיבין לו וכו'.
לכן נראה לפרש דברי רבי יעקב כמאמרו: שכר מצות בהאי עלמא ליכא. כלומר: כל המצות, אפילו אלה שקצוב להן שכרן בצדן, אינן משתלמות בתור שכר מעין הפעולה, ולפי טיבה וערכה, אלא כל היעודים שבתורה לרבים וליחיד הם בבחינת פרס נדיבי שאינו יוצא בדיינים, אבל שכר המצות כולן הוא לעולם הבא.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער א, פרק יח, עמ' 30)

[זה מה שאומרים "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו וישבו בעבר הנהר" - חיו בשלווה, כי שכרם היה בעוה"ז, "ועתה קרבנו המקום לעבודתו" ולכן אנחנו בגלות כמש"כ "ויעקב ובניו ירדו מצרים", כי שכרנו אינו בעוה"ז אלא בעוה"ב, ונענשים בעוה"ז על העבירות.]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ה ע"א) לטקסט

הסבר הפשוט של המאמר הוא שאין שכר בעוה"ז אלא רק לעוה"ב, הרב תמה על כך ומסביר ש"אין בעוה"ז כולו מה שיהיה אפשר להיות שכר מצוה ואפילו למצוה היותר קטנה".

(מכתב מאליהו חלק א, עמ' 4)

הרב מביא זה כחלק משאלה שכביכול אין זה הוגן שמשלמים לרשע על מעשיו הטובים בעוה"ז שהרי אין שכר למצוות בעוה"ז.

(מכתב מאליהו חלק א, עמ' 16)

[הטעם הוא שיש חשש שיחטא וא יהיה תוהה על הראשונות, ונמצא שקיבל שכר שלא כדין. אבל במזכה את הרבים מובטח שלא יחטא, כמו שנאמר (יומא פז ע"א) "כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן". ולכן יקבל דכר מצוה בעוה"ז.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' קיב) לטקסט

[חתם סופר מקשה, הרי אם כן ה' עובר ב"לא תלין פעולת שכיר"? ותירץ ששוכר פועל ע"י שליח לא עובר בבל תלין (רמב"ם הלכות שכירות פרק יא הלכה ד). והרי התורה ניתנה ע"י שליח - משה רבינו. אבל "אנכי ולא יהיה לך" ששמענו מפי הגבורה (מכות כד ע"א), אנו מקבלים שכר בעולם הזה (חנוכת התורה פ' יתרו). נמצא שמה שאמרו "דבר אתה עמנו ונשמעה" גרם להם שלא יקבלו שכר בעוה"ז על תרי"א מצוות, אלא מקבלים שכר בעוה"ב. ושכר בעוה"ב הוא שכר נצחי, והוא רק על העושה לשמה, כמו שכתב דעת סופר. ואילו שמעו הכל מפי ה' היינו מקבלים שכר בעוה"ז, ושכר בעוה"ז הוא לא נצחי, ומגיע גם על העושה שלא לשמה.

(הערות פאר משה, ר' נפתלי כץ: פנינים יקרים מביא חוות יאיר שמסביר עפ"ז את הפסוק (קהלת פרק ד פסוק ט) "טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם" - טובים שני הדברות, אנכי ולא יהיה לך, שיש לנו עליהם שכר בעוה"ז. ובזה מוסברים הפסוקים (ישעיהו פרק א פסוק יט-כ) "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" - אם תשמעו למצות אמונת ה', יהיה לכם שכר בעוה"ז, "כי פי ה' דיבר" - כי שמעו את זה מפי ה' בעצמו).
ובזה מוסבר המדרש (קהלת רבה פרשה י, א[כ]) על הפסוק "הטיבו כל אשר דברו" שנאמר על בקשת ישראל שמשה ישמיע להם את התורה, "חייא בר אדא אמר הטבה כהטבת קטורת, בר קפרא אמר הטבה כהטבת הנרות" - הטבת הנרות היתה לשמה [כפי שהסביר שם עמ' מו, שהנרות רומזות על המצוות, "כי נר מצוה", וגוף המנורה רומז לתורה, והפסוק אומר " בהעלותך את הנרות" - כשתרצה להעלות את המצוות למדרגה גדולה, "אל מול פני המנורה יאירו" - שתהיה מטרת המצוות רק בשביל התורה, וזה לשמה), וכן כאן, בגלל בקשת ישראל, צריך לעשות לשמה. (עמ' מח) "הטבת הקטורת" רומזת לדין שלא היו שונים בהקטרת קטורת (יומא כו ע"א), וכך כאן, אחרי ששמעו אנכי ולא יהיה לך, לא רצו לשמוע עוד מה'.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' מז-מח) לטקסט

[קשה, הרי אסור להלין שכר פועל? המפרשים תירצו, שכיון שה' נתן לנו את התורה ע"י משה רבינו ולא בעצמו, דינו כמי שאומר לחברו "צא ושכור לי פועלים", ושכר לו פועלים, שאינם עוברים ב"לא תלין", לא השליח ולא המשלח. יוצאים מן הכלל: (א) דינים ומשפטים מקבלים עליהם שכר בעוה"ז, כי מטרתם היא ליישוב העולם. (ב) הטעם שאין שכר בעוה"ז הוא שמא יחמיץ ויתחרט על המצוות שעשה, אבל המלמד תורה לאחרים מקבל שכר בעוה"ז, כי אצלו אין חשש שיחמיץ, שהרי המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כדי שלא יהיה בגיהנום ותלמידיו בגן עדן. (ג) עוד טעם שאין שכר בעוה"ז הוא שהמצוות ניתנו ע"י הקב"ה שהוא אין סופי, ולכן גם שכרן אינסופי, ולא ייתכן שהשכר יתקבל בעוה"ז שהוא מוגבל. (מג ע"א) אבל מצוות דרבנן, ששכרן מוגבל כי הן באות מחכמת אדם שהוא מוגבל, מקבלים שכרן גם בעוה"ז [בדף מה ע"ב הביא נקודה זו בשם זרע ברך].]

(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ה לנפטר, דף מב ע"ב-מג ע"א) לטקסט

איתא במדרש [אינו במדרשים לפנינו] כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה אינם אוכלים אלא בשביל שכר האמונה. ותמוה מפני מה דוקא בעבור זאת? ויש לפרש דהנה באמת קשה אמאי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הא כתיב "ביומו תתן שכרו"? וצריך לומר דהא קיימא לן דאם שכר את הפועל על ידי שליח אינו עובר משום בל תלין[רמב"ם הלכות שכירות יא, ד], דהבעל הבית יכול לומר "אני לא שכרתיך", והשליח אומר "הא לא עבדת אצלי". והנה התורה ניתנה לנו על ידי שליח, זה משה רבינו ע"ה. משום הכי אינו עובר משום בל תלין. והנה איתא בגמרא ובמדרש דשני דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו [מכות כד ע"א]. אם כן, לפי זה אתי שפיר דכל מה שישראל אוכלים בעולם הזה הוא מכח שכר אמונה, דהא מצות אמונה שמענו מפי הקב"ה בעצמו ולא על ידי שליח, אם כן מחויב ליתן השכר תיכף ביומו.

(רבי אברהם יהושע השיל מקרקא, חנוכת התורה, פרשת יתרו, אות פד = דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת יתרו, דף כו ע"א, בשם ר' יצחק אב"ד הרובשוב)

[קשה, א"כ מדוע התורה הבטיחה שכר גשמי, "ונתתי גשמיכם בעתם" וכו'? התשובה היא שעיקר עבודת ה' היא בהתגברות על ההתנגדות של יצה"ר. ויש כאלו שהתגברו על יצה"ר, ובכל זאת רוצים לעשות את המצוה בקצת התנגדות. ולכן הם חושבים על השכר, וזה ההתנגדות. אבל בשעת עשיית המצוה הם עושים שלא בשביל השכר.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף א ע"ד) לטקסט

[הטעם הוא שהוא עלול לצאת לתרבות רעה אח"כ, ועבירה מכבה מצוה, וא"כ נמצא שקיבל שכר שלא כדין. לפי זה, מי שמזכה את הרבים יקבל שכר בעוה"ז, כי אין חשש שיצא לתרבות רעה שהרי כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו (אבות פ"ה מי"ח). ובזה פירש חו"י את מה שאומר המדרש (המדבר רבה פרשה כא סי' א) על פנחס "בדין הוא שיטול שכרו" - כיון שזיכה את הרבים, מגיע לו שכר בעוה"ז. (ו ע"ג) ויש לפרש בזה את פסוק "וברכה לראש משביר" - מי שמשפיע לאחרים תורה ומצוות, יקבל ברכה, שכר בעוה"ז.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף ו ע"ב-ע"ג) לטקסט

[בסתם מצוה אין שכר בעוה"ז, אבל מי שעשה תשובה מאהבה, שזדונות נעשים כזכויות (יומא פו ע"ב), יקבל שכר גם בעוה"ז, שהרי אילו לא עשה תשובה היה מקבל עונש בעוה"ז, ומרובה מדה טובה ממדת פורענות, ולכן עכשיו שעשה תשובה יקבל שכר בעוה"ז. ובזה יש לפרש את הפסוק (הושע פרק יד פסוק ג) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב", שאם עושים תשובה מאהבה, לא רק "תשא עון", שהחטא נמחל, אלא גם "וקח טוב - יקבל שכר בעוה"ז.
[יז ע"ג] בזה יש לפרש את המדרש (שמות רבה פרשה לט): א"ל הקב"ה משה חייבין לי ישראל מה שלוו הימני שנאמר כי תשא, כמה דתימא (דברים כד) כי תשה ברעך, אמור להם שיפרעו מה שהם חייבים לי, הוי כי תשא, ואשלמה להם, שנאמר (הושע ב) והיה מספר בני ישראל כחול הים. כלומר, "כי תשא" - כשתעשה תשובה מאהבה, "אשלמה להם" - אתן שכר בעוה"ז, שנאמר "והיה" וכו', "והיה" לשון שמחה.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף טז ע"א) לטקסט

[ישמח משה מקשה, הרי א"כ הקב"ה עובר על "בל תלין"? ותירץ שמי ששוכר פועל ע"י שליח אינו עובר ב"בל תלין", והרי התורה ניתנה ע"י משה, שהיה שליח. ולפי זה, על "אנכי" ו"לא יהיה לך" ששמענו מפי הגבורה (מכות כד ע"א) מגיע לנו שכר גם בעוה"ז. ופירש בזה את המדרש (שמות רבה פרשה כה) שאנחנו נוחלים בזכות האמונה [הובא גם בדף מב ע"א]. (יח ע"ב) יש להסביר בזה את מה שאומר הזוהר (יתרו פח ע"א) שכל השפע מגיע משבת - כי שמירת שבת היא עיקר ההוכחה לאמונה, שאף שהיהודי יודע שיכול להרוויח מלאכה בשבת, הוא שובת בשבת מתוך אמונה בה'. ולכן מגיע שכר בעוה"ז כל השבוע.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף יח ע"א-ע"ב) לטקסט

[הטעם הוא כדי שלא יחסר לו שכר בעוה"ב. הפ"ע כתב שזה רק בעושה מצוה שלא לשמה, למטרה כלשהי של האדם, שאז השכר מוגבל כמו שכתב בס' העיקרים, כי זה מחושב לפי האדם, שהוא עצמו מוגבל, כי המצוה נעשתה בשביל האדם. לעומת זאת העושה רק לשם שמים, הרי שכרו מלתי מוגבל כמש"כ העיקרים כי זה מחושב לפי ה' שכלפיו נעשתה המצוה, וכמו שה' אינו מוגבל גם השכר אינו מוגבל, וא"כ יכול לקבל שכר בעוה"ז וזה לא יחסר משכרו עוה"ב [הובא גם בדף מו ע"א]. (ל ע"ד) אבל לכאורה יש טענת "מי הקדימני ואשלם", שלא מגיע שכר לאדם כי כל מה שעשה את המצוה היה באמצעות מה שה' נתן לו. אבל המפרשים כתבו שמי שמקיים מצוה גם במחשבה, יקבל שכר כי אין מקום לטענת "מי הקדימני" (שהרי את המחשבה הוא חושב גם בלי מה שנתן לו ה'). ובזה יש לפרש את הפסוק "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" - "תשמרו" לשון המתנה כמו "ואביו שמר את הדבר", והיינו מי שממתין לפני עשיית המצוה וחושב לשם שמים, ואז יקבלו שכר בעוה"ז "ונתתי גשמיכם בעתם" וכו', כי כאמור בעושה לשם שמים מקבל שכר בעוה"ז, כי "ועשיתם אותם" - נחשב שאתם עשיתם ולא שה' הקדים. ולכן המדרש מביא על זה את הפסוק "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" - הכל בא בזכות המחשבה הטובה שקדמה.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף ל ע"ג-ע"ד) לטקסט

[קשה, הרי נאמר (דברים פרק יא פסוק כו-כז) "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום", הרי שמקבלים את הברכה בשכר קיום המצוות? י"ל שמקבלים שכר בעוה"ז כדי שיוכלו לקיים מצוות, וזה מה שכתוב "את הברכה אשר תשמעו" - הברכה היא כדי שתשמעו למצוות.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף לו ע"ד) לטקסט

[הרה"ג מחוסט אמר שעל מצוה שיש בה גם עבירה, יקבל שכר בעוה"ז, שהרי על העבירה ייענש בעוה"ז, ולא ייתכן שייענש על העבירה ולא יקבל שכר על המצוה שבאותו מעשה. והסביר בזה מה שנאמר בפנחס "דין הוא שיטול שכרו" - כי פנחס עשה עבירה עם המצוה כי הלכה ואין מורין כן.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מ ע"ב) לטקסט

למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך

מבאר שמטרת התורה כפולה, תיקון הגוף והנפש, תיקן הגוף כולל חיי חברה מסודרים ותיקון הנפש כולל דעות ישרות בין אדם לבוראו. ולזה רמזו חכמים במאמר זה.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק כז)

למען יאריכון ימיך וגו' - ומפרשי חז"ל בקדושין ספ"א למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך בעולם שכולו טוב, ולמדו זה הפי' מדיוק המקרא. ומתחלה יש לבאר מהו עולם שכולו ארוך ומהו עולם שכולו טוב. והנה ידוע דעולם הנשמות הוא ארוך שנוצר לפני בריאת העולם אבל אין כולו טוב שהרי קודם שנברא האדם והגיע לחלקו עפ"י מעשיו בעוה"ז אינו טוב, ועולם התחיה הוא עולם שכולו טוב אבל אינו ארוך. ומעתה למדו חז"ל מסדר הכתוב שהרי דרך להקדים ההוה לעתיד וא"כ להיפך מיבעי למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך, אלא ע"כ למען יאריכון ימיך בעולם הנשמות לאחר מיתה ולמען ייטב לך בעולם התחיה. ובפר' שלוח הקן נתבאר יותר. [מבאר שעולם שכולו טוב הוא העולם הבא, ועולם שכולו ארוך הוא עולם הנשמות, שקיים לעולם, ומסביר היאך למדו זאת חז"ל מהפסוק.]

(העמק דבר, דברים ה, טז)

רק הכח המשכלל הכללי שבו נעוץ הכלל בהפרט, הסוף בהתחלה, הוא הוא הרודף להכשיר את המקום שהוא הנושא, שיהיה מוכן לכל אור וחיים, והוא מצוי בין במושגים חומרים ובין במושגים המוסריים... מזומן הוא להוסיף בשכלול מצד התכלית של השאיפה הכללית לטוב הגמור הצפון להכלל. והמקום הרי הוא עיקר הנושא, שכשהוא נמצא יש להמציא ג"כ ולקיים המון רב של זוכים חיים ונהנים. ע"כ תכלית הפעולה היותר אדירה וכללית היא ההתקיימות הטובה, "למען ייטב לך והארכת ימים", עולם שכולו טוב הוא עולם שכולו ארוך.

(עין איה ברכות פרק ט אות קלד עמ' 310)

חכמי הפילוסופיה אומרים: תכליתו האחרונה והצלחתו הנפשית של האדם היא: השגת המושכלות האמיתיות, והשכל הנקנה באמצעותם - הוא הנשאר אחר המות. וזה כשיתעצם השכל והמשכיל והמושכל, וישוב דבר אחד בעינו עם המושכלות שהם בשכל הפועל (העקרים פ"ג מאמר ג).
ולזה נוטים דברי הרמב"ם ז"ל (בהקדמתו לפ' חלק) באמרו בבאור מאמרם ז"ל: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" [ברכות יז, א]: השארת הנפש בקיום המושכל להם והוא הבורא יתברך, והיות... המושכל והוא דבר אחד, כמו שזכרוהו גדולי הפילוסופים וכו', הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא: להגיע אל החברה העליונה הזאת, ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת, וקיום הנפש עד אין סוף בקיום הבורא יתברך, שהוא סבת קיומה, לפי שהשיגה אותו, כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים, וזהו טוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו. וזה שאמר: "למען ייטב לך והארכת ימים" - לעולם שכולו ארוך; והרעה השלמה והנקמה הגדולה היא שתכרת הנפש ותאבד, שלא תהיה חיה וקימת, והוא "הכרת" הכתוב בתורה...
והם הם הדברים שכתב בספר משנה תורה (הלכות תשובה ח, א) לאמר: הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים, מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, וזהו הוא העולם הבא, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו...
דעה זו לכאורה מופרכת מעצמה ומתנגדת לדעת התורה משתי בחינותיה, וכן כתב ב"ספר העקרים" (שם) בבטול דעה זו ואמר: כשיעוין הדעת הזה נמצא בטל מעצמו, ובלתי מסכים לדעת התורה האלקית; כי ההשכלה ביסודות ובדברים הטבעיים - אין זה ממה שיתן השלמות בנפש בעצם, וכ"ש בדברים הלמודיים וכו', ואם יצוייר שיגיע שלמות לנפש - הנה הוא מצד הידיעה בדברים האלקיים, אבל לא יהיה זה אם לא יהיה המושכל אמתי וכו'...
ואף אני אוסיף לסתור דעה זו מבחינת הגמול הטוב לצדיקים, שלדעתם יהיה המשכיל בהתאחדו עם המושכל זוכה לעולם הבא, גם אם יהיה חוטא בעבירות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. ולעומת זאת אדם התמים העושה מצוות ה' מאהבה, ונזהר במצווה קלה כבחמורה, אלא שלא השכיל בדעות האמתיות והאלוקיות - תכרת נפשו, וכל מעשיו הטובים לא יועילו לו לזכותו לחיי העולם הבא? וזה מתנגד ניגוד גמור לדברי רז"ל שבארו יעודי הכתוב בשלוח הקן וכבוד אב ואם: "למען ייטב לך והארכת ימים" - לעולם שכולו טוב וכולו ארוך, ומצות אלו אינן מכלל הדעות והאמונות, אלא בגדר תכונות המוסריות. ובכלל אמרו: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו' ונוחל את הארץ, וכן אמרו: והכל לפי רוב המעשה (אבות פ"ג, טו).
לתרץ זה אומר הרמב"ם (בהקדמתו לפרק חלק): כשיאמין שיש שם חכמה, והיא התורה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה, שהודיעם מזה הדעות הטובות והם - המצות, והמדות הרעות והם - העבירות. ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות, וכשיעשה זה יושלם בו ענין האנושי ויהיה נבדל מן הבהמה, וכשיהיה אדם שלם - מטבע האדם השלם, אשר אין לו מונע, שתחיה נפשו ותתקים הידוע לה, וזהו העולם הבא...
הרמב"ם תומך בדעה זו שהיא דעת רז"ל, כמו שהתבאר במאמרם: "הכרת תכרת הנפש ההיא (במדבר טו, לא), הכרת - בעולם הזה, תכרת - בעולם הבא. אבל שלמות נפשית זו לא תושג מבלעדי השלמות המדותית הקודמת לה בזמן. כל פעולה טובה של קיום מצות אלקים נבואית, היא מדרגת שלב מעלה, המובילה אל השלמות העליונה הסופית, וכל מעשה עבירה הוא מחיצה אטומה וסתומה, החוסמת את הדרך לעלות אל המעלה הסופית וגורמת לכריתת הנפש, נוסף על כל חיי כריתות שבתורה, שמובנם הוא כריתת הנפש מחיי עולם הזה, מבלי השאיר להם שם ושארית.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ב, פרק יא, עמ' 81-83)

[וכן פסוק (קהלת פרק ח פסוק יג) "וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים" הכוונה היא שלא יאריך ימים בעוה"ב. ושם מוכח שזה הפירוש, שהרי לפני כן כתוב (פסוק יב) "אשר חטא עשה רע מאת ומאריך לו". וכן מה שחתם סופר כותב בצוואתו על הדורש בלשון גוים "ולא יאריך ימים", אולי כוונתו לעוה"ב, ולא התכוון לקללו שימות צעיר.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף נד ע"ב) לטקסט

הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך

[בזה יש לפרש את המסורה על שלושה פסוקים עם מלה "תשלח": "שלח תשלח את האם", על זה שהלך לשלח את הקן בציווי אביו, "תשלח חרונך יאכלמו כקש" - למה הוא מת? התשובה היא "תשלח רוחך יבראון" - אחרי מותו, כשישלח רוחו וייברא מחדש בעוה"ז, יזכה לאריכות ימים.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף כו ע"א) לטקסט

ובחזירתו נפל ומת וכו' ודלמא לאו הכי הוה ר' יעקב מעשה חזא ודלמא מהרהר בעבירה הוה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה

[מדוע הגמרא מקשה "ודלמא מהרהר בעבירה הוה" רק אחרי שאמרו "מעשה חזא"? כי בלי "מעשה חזא" הייתי מפרש שר' יעקב מתכוון לומר, שאם יקרה מעשה כזה, יהיה קשה מדוע לא קיבל שכר אריכות ימים. וזה שאמר "ובחזירתו נפל ומת" ולא אמר שמת בהליכתו (והרי לפי הנחה זו, מדובר במעשה תיאורטי, והיה יכול לשנות את המעשה כרצונו), יוצא מתוך הנחה שאין שכר על המחשבה בלבד (ולכן אילו מת בהליכתו לא היתה הוכחה ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ממה שלא קיבל שכר), וכ"ש שאין עונש על מחשבה על עבירה, ולא היה מקום להקשות "ודלמא מהרהר בעבירה הוה". ורק עכשיו שאמר "מעשה חזא", אין הוכחה ממה שלא אמר שמת בהליכתו, שהרי המעשה היה שמת בחזירתו, וא"כ אין הוכחה שאין שכר על מחשבת מצוה, וייתכן שיש עונש על מחשבת עבירה, ולכן הקשו "ודלמא מהרהר בעבירה הוה".
[מט ע"א] תירוץ נוסף: אילולא "מעשה חזא", שהיינו אומרים שר' יעקב מתכוון לומר, שאם יקרה מעשה כזה, יהיה קשה מדוע לא קיבל שכר אריכות ימים - היה אפשר לומר שהוא מתכוון לומר שאם יקרה מעשה כזה, שיביא גוזלות לאביו ולא יהרהר בעבירה, וימות, יהיה קשה מדוע לא קיבל שכר.]

(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת ואתחנן, דף מח ע"ב-מט ע"א) לטקסט

ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה, וכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם

ה' מעניש על מחשבת עבודה זרה. ואם תקשה: הרי אמרו ז"ל (מכות ה:) 'אין עונש בלא אזהרה'?!, הרי לך אזהרתו: "לא יהיה לך וגו'" (שמות כ, ג).

(אור החיים, שמות כ, ג)

ואמר עוד "לזנות" ולא הספיק לומר "הזונים וגו' אחרי המולך", נתכוין לומר שהגם שלא זנה עד עתה, פירוש שלא העביר בנו למולך אלא שחשב לזנות, מחשבת עבודה זרה נתפסים עליה כמעשה, ויכרית ה' את החושב כעושה כמו שאמר הכתוב "למען תפוש את בית ישראל בלבם".

(אור החיים ויקרא פרק כ, ה)

[אף שאין מענישים על הרהור, שם עמד במקום סכנה, ואין מגינים מהשמים על מי שמהרהר בע"ז. על דברי הגמרא "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", ר"א וסרמן הקשה הרי יש עבירות שה' מעניש על המחשבה כגון "לא תתורו"? י"ל שלפני החטא הקב"ה מרחם, כדברי הרא"ש ראש השנה פ"א.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' סח) לטקסט

[ישראל בחטא העגל האמינו כמו הטעות של דור אנוש המבואר ברמבם הלכות ע"ז פ"א, שיש כוחות מנהיגים מתחת ה'. והרי ה' מעניש על מחשבת ע"ז גם בלי מעשה. אהרן חשש שה' יעניש אותם על זה, וזה יהיה חילול השם, כי האומות לא ידעו שישראל חטאו במחשבתם, ויאמרו "מבלי יכולת ה'" וכו'. (עמ' 14) לכן עשה את העגל, כדי שהאומות יראו שישראל חטאו ושנענשו בחטאם ולא יהיה חילול השם. וזה מה שאמר אהרן למשה "אתה ידעת את העם כי ברע הוא" - כבר חטאו במחשבתם. וזה מה שנאמר "כי פרָעה אהרן" - אהרן רק גילה כלפי חוץ את מה שישראל חשבו בלבם. וזאת כוונת המדרש (מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן יט) "כשהביאו הנזמים תלה אהרן עיניו לשמים ואמר אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכג) - אתה יודע את כל המחשבות" - אתה תעניש את ישראל על מחשבת ע"ז, ואיני רוצה שיהיה חילול השם ולכן אעשה עגל.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 13-14) לטקסט

ודלמא מהרהר בעבירה הוה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה וכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם

[קושיית הגמרא היא, שמה שנאמר שמצוה מגינה (סוטה כא ע"א) הוא רק אם גם המעשה והמחשבה היו במצוה, אבל אם בשעת עשיית המצוה חשב הרהור עבירה, אינה מגינה אלא אדרבה, צריך להיענש על מחשבתו, כי מחשבה מיוחסת לנשמה והיא יותר חמורה ממעשה שמיוחס לגוף, כמו שנאמר ביומא כט ע"א שהרהורי עבירה קשו מעבירה. והתשובה היא "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", ולמשל אם פעם חשב לאכול חלב ונמנע מכך, ופעם אחרת חשב על חלב שהוא שומן ואכלו, על זה נאמר שהקב"ה אינו מצרף מחשבה ומעשה אלא הוא פטור, וכמו שאינו נענש על עבירה בגוף כי אין מחשבה רעה, כך אינו נענש על מחשבה רעה. והקושיה מע"ז היא ששם נענש על המחשבה לבדה, כמו אם הקריב לע"ז שאינה מכסף וזהב כי חשב שהאיסור הוא רק בע"ז של כסף וזהב, שחייב חטאת (רמב"ם הלכות שגגות פ"ז ה"א), הרי שהוא נענש על המחשבה גם בשוגג, (לא ע"ב) שאם היתה לו מחשבה רעה בזמן אחר, מצרפים מחשבה למעשה, א"כ גם מי שעשה מצוה, אם באותו זמן חושב מחשבת ע"ז, נתבטל המעשה הטוב.
דרכי שלום פרשת ראה מביא שאגדת אליהו תירץ את הסתירה בין "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה" לבין מה שנאמר ביומא כט ע"א שהרהורי עבירה קשו מעבירה, שיש הבדל בין מחשבה להרהור, שמחשבה היא שעולה על דעתו לחטוא, ואינו חושב להתמיד בה, לכן ה' אינו מצרפה למעשה. אבל הרהור הוא שמהרהר שוב ושוב, שוקע הרבה בלבו, ומטמא משך מחשבתו, ולכן הוא חמור יותר. והביא שהחסיד יעבץ תירץ, שהרהור עבירה קשה אם הוא נמשך מעבירה שכבר עשה, אבל הרהור שלא בא מחמת עבירה שעשה, על זה נאמר שאין הקב"ה מצרפה למעשה. וקשה הרי כאן חשבו לומר שהבן שמת כשהלך להביא גוזלות לאביו נענש מפני שהרהר בעבירה, ודוחים שאין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, ולכאורה היה אפשר לומר שהרהר הרהור תמידי שבזה נענש על המחשבה בלבד לפי אגדת אליהו, או שהרהר בעקבות מעשה עבירה שעשה שאז נענש עליה לפי החסיד יעבץ.]

(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ב לתפילין, דף לא ע"א-ע"ב) לטקסט

שלוחי מצוה אין ניזוקין

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יא ע"א]

היכא דשכיח היזיקא שאני שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני

...חש שתאמר שרה למה הכניסה בגדר סכנה שעל כל פנים היא מסתכנת, או תמסר בעל כרחה ביד הטמאים על ידי הריגת הבעל או ברצונה ולא היה לו להביאה למקום כזה. והגם שבטוחים הצדיקים בהקב"ה אע"פ כן כלל זה בידינו שאין סומכין על הנס (פסחים סד:) ומה גם לגבי בחירת האדם, וצא ולמד (שם ח:) משמואל שאמר ושמע שאול והרגני (ש"א טז ב)... [מלמד כי גם הצדיקים הבוטחים בה' אין להם לסמוך על הנס, ובפרט בדבר שנתון לבחירת האדם.]

(אור החיים, בראשית יב, יא)

[כיון שאדם הוא בעל בחירה, יש יותר סכנה ממנו. ואף שלמלך אין בחירה, כמו שכתוב (משלי פרק כא פסוק א) "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו", הרי המלוכה כבר ניטלה משאול, כמו שכתוב (שמואל א פרק טו פסוק כח) "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום", והוא היה כאדם רגיל. ולכן שמואל אמר "ושמע שאול" ולא "המלך שאול".]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף נז ע"ב) לטקסט

אילמלי דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה לא חטא

[אחר לא ידע (לדרוש כך) כי יצא מכלל הדעת, שנשקע בסט"א במ"ט שערי טומאה, ונסתרס מדעת, וכפר בהשגחה שה' ממלא כל עלמין, שהוא בקו האמצעי, והוא עצם הדעת, שיש עולם שכולו ארוך וכולו טוב. אילו האמין בחידוש העולם, היה מוצא מקום לאמונה בעוה"ב, שיתחדש לקבל את הגמול. אבל הוא השתבש לחשוב שיש שתי רשויות.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף כא ע"א) לטקסט

ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל: ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא מאמר הכתוב קדושים תהיו במצות עשה בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותם, ובזה קיים מצות עשה שנצטוו במאמר קדושים תהיו. והוציא זכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצוה זו נקרא קדוש, והוא מאמרם ז"ל (ויק"ר כד ו) גם כן, ולטעם זה דקדק לומר אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו שמצוה קדושים תהיו היא מצוה שישנה בכל אדם, שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו. [מבאר שבזה שנמנע אדם מעבירה מקיים הוא מצוות 'קדושים תהיו'.]

(אור החיים, ויקרא יט, ב)

ואם העצבות... מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, אדרבה, יש לו לשמוח בחלקו, שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן, לקיים מה שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ואין הכתוב מדבר בצדיקי' לקראם זונים ח"ו, אלא בבינונים כיוצא בו, שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו', וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה. ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה. ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש.

(תניא ליקוטי אמרים פרק כז) [עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כג ע"ב]

כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו, ודומה כמי ששרף כל התורה כולה, ולא שייר ממנה אפילו אות אחת. וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו, ודומה כמי שקיים כל התורה כולה, ולא חיסר אות אחת ממנה. אמר אביי ... רבא אמר: הא מני? רבי יעקב היא, דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא

מבאר שכך ראוי לרשע שעשה מעט מצוות לתת לו שכרו בעולם הזה וכן לצדיק ראוי וטוב לו להיפרע ממנו עונש מיעוט עברות בעולם הזה כי הוא פחות וטפל לעומת העולם הבא שם ישבע טוב.

(רמב"ן בבאורו לספר איוב, בהקדמה)

הרשע הגמור המוחלט שעבד ע"ז ועשה גילוי עריות ושפיכות דמים ועשה מצוה אחת לבדה שדינו בפני הקב"ה לשלם לו שכרה בעולם הזה שיחיה השנה הזאת, נקרא בכאן צדיק גמור לפי שנצטדק בדין, עד שיהיה אחאב שנאמר בו הראית כי נכנע אחאב וגו' נקרא צדיק גמור באותו הדין, וכן רשעים גמורים לאלתר למיתה אפילו קיים כל התורה כולה והורה הלכה לפני רבו ונתחייב מיתה בכך, נקרא בכאן רשע גמור לפי שהוא מחוייב בדינו, נמצא כל הכתובים לחיים שזכו לחיות עד ראש השנה הבא כולם צדיקים גמורים בדינם, וכל הנכתבים למיתה שימותו בשנה ההיא כולם רשעים גמורין בדינם [מבאר שלעתים נראה הדין מעוות כי הצדיק סובל והרשע חי וטוב לו, וזהמפני חשבון אלוקי המשלם גם על מיעוט מצוות בזה העולם ומשם הפורענות לעתיד לבוא.]

(דרשת הרמב"ן לראש השנה)

נראה שיודה רבי יעקב במי שהוא צדיק גמור, ושמר כל התורה, שיזכה גם בעולם הזה. ולא אמר רבי יעקב אלא באדם שרובו זכיות. וכן תמצא שאמרו שם בקידושין... אותה ברייתא שאמרה כל מי שרובו זכיות מריעין לו וכו', והעמיד בש"ס כרבי יעקב.
וממנה (מאותה ברייתא) יש לנו לדון ממה שאמר 'כל מי שרובו זכיות', הא למדת דוקא מי שיש בידו עבירות אלא שרבו זכיותיו, הוא שאומר עליו מריעין לו וכו', אבל מי שכולו זכיות - יודה כי יטיב לו ה' גם בעולם הזה. והוא מה שאמר (הכתוב) "בכל הדרך אשר צוה וגו'", דקדק לומר "בכל", להעיר שמדבר במי ששומר הכל, ולאיש כזה ישנו בעולם הבא, כאומרו למען תחיון וטוב וגו'. גם ישנו בעולם הזה, והוא אומרו "והארכתם ימים בארץ אשר תירשון", ולא אמר והארכתם ימים סתם, שנפרש שנתכוין לעולם שכולו ארוך (כלומר כדי שלא נפרש שאיחול אריכות הימים מתייחס לחיים בעולם הבא).

(אור החיים, דברים פרק ה פסוק ל)

דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא וכו' (מ.) ר' צדוק תבעתיה וכו'

רבי חנינא בר פפא בפרק קמא דקידושין תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר מלתא כו', היא אשת פוטיפר, ורבי חנינא בר פפא [הוא] מנשה בן יוסף, ובאת הנה להסית את הבן כשם שהסיתה את האב, ולזה ערק כנגד "וינס ויצא החוצה", והשיא עצמו בסכנת מות וניצול. ועוד איתא: רבי צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא... אי ידעי כולי האי לא צערתיך, וחזרה להסית לרבי צדוק שהוא אפרים בן יוסף, ולא שמע אליה, ואז נתקנה ואמרה אי ידעי כולי האי לא צערתיך, ונסה בזה שלשה פעמים והוי חזקה, והרהרה תשובה בלבה באמרה אי ידעי כולי האי לא צערתיך.

(רמ"ע מפאנו, ספר גלגולי נשמות, אות ח)

מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא מחשבה רעה

"וחשב אפודתו" הרב ז"ל פירש דמחשבה טובה וכו' ואפשר לומר גרגיר קטן כמ"ש המפרשים טעם דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא מחשבה רעה דמדתו יתברך לשלם הוא לבדו הטובה אבל מענותנותו יתברך רצה שהרעה לא תתפרע אלא ע"פ בית דין כמש"ה ה' נתן לענין הטובה במדת רחמים. וה' הוא ובית דינו לקה לענין שאינו טוב. הנה כי כן לענין הטובה שהוא לבדו יעשה מחשבה טובה הקדוש ב"ה מצרפה למעשה כי הוא לבדו יודע המחשבות והוא משלם גם על המחשבה. אך מחשבה רעה להעניש צריך ב"ד והב"ד אינם יודעים מחשבות וצריך שהוא כ"י יעיד ואין אב מעיד על בנו ולכן מחשבה רעה אינו נענש עליה. אך בע"ז שיצא מכלל בן כי הואיל הלך אחר ע"ז אז מעניש על המחשבה דהוא כ"י מעיד שחשב מחשבת ע"ז ומענישין על המחשבה. זה תורף דברי המפרשים אשר שמענו ונדעם. ומזה נמשך דהקב"ה רואה הטובה שעתיד לעשות האדם ומרחם עליו. אבל אם עתיד לעשות רע דן באשר הוא שם כי הב"ד לא בכל ענין ידעו העתידות ולכן הוא דבר שוה לכל לדון באשר הוא שם. וזה רמז קראין וחשב אפודתו פירוש שקונו כמעשהו דמחשבה טובה מצרפה למעשה וז"ש ממנו יהיה כ"י משלם הטוב הוא עצמו והוא יודע המחשבות ולכך מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.

(חיד"א, חומת אנך, שמות פרק כח פסוק ב)

מחשבה טובה מצרפה למעשה

כלל גדול בעבודה לבינונים, שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלו' לבו שיהיה לבו בוער... לדבקה בו, רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו, דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינ' שבמוחו גדולת אין סוף ב"ה דכולא קמיה כלא חשיב ממש, אשר על כן יאתה לו יתב' שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו... לחבקו בכל לב ונפש ומאד, דהיינו קיום התרי"ג מצות במעשה ובדבור ובמחשבה, שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל, הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו, ופיו ולבו שוין, שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו, דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו, וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו, הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחי' מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאילו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו... הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם, ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד... וזה רמזו רז"ל באמרם מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, והוה ליה למימר "מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה". אלא הענין, כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא, כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה, אלא שהוא פנימי וחיות להם, ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם. אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחי' המעשה, ואי אפשר להם להתלבש בבחי' מעשה המצות להיות להם בחי' מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא, אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחי' המעשה, והן נקראות בשם מחשבה טובה כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו, כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל. אך צירוף זה מצרף הקדוש ברוך הוא כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה, מקום עליית התורה והמצות הנעשים ע"י דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלו' לבו ממש.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק טז)

אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא

[המדרש (דברים רבה פרשה ג סימן א) אומר על מצוות בכלל "מצות שאתם עושים מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו אבל שכרו בעקב אני נותן לכם". בס' יקרא דשכבי, דרוש ו (הובא בס' דרשת אברהם, פרשת פקודי), ביאר מהו קרן ומהו פירות ע"פ מדרש (מדרש שוחר טוב, מזמור קיד) "הרקיע ששמו ערבות הקב"ה זורע מעשה הצדיקים והם עושים פירות", הרי שפירות הוא דבר חדש שנעשה מעצמו ויוצא מהמצוה, (כו ע"ב) והקרן הוא עיקר המצוה, שמור וקיים לעתיד לבוא. וכן נאמר (מלאכי פרק ג פסוק יז) "והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עשה סגולה", "סגולה" משמעותה קרן קיימת שנושא פרי, כמו שנאמר בב"ק פז ע"ב שסגולה היא ספר תורה או דקל שמוציא תמרים. ה' זורע את מעשה הצדיקים, כי מתן שכרם שמור לעתיד לבוא, ויעשו פירות. ואילו הרשעים מקבלים את שכר מצוותיהם בעוה"ז, ולכן אין להם קרן שיוכל לעשות פירות. (כו ע"ג) מדבר קדמות, מערכת מ, אות א, כותב שמן הדין אין הקב"ה חייב לשלם פירות, כמו שנפסק בשו"ע חו"מ רצב ששומר שהשתמש בפקדון והרוויח אינו חייב לשלם את הרווח למפקיד, וה' נותן לנו את הפירות מתוך חסד. יש לפרש בזה את הפסוקים (ישעיהו פרק ג פסוק י-יא) "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו", שרק הצדיק אוכל פירות, ורשע מקבל רק את גמול מעשה ידיו. וכן אומרים "גומל לאיש חסד כמפעלו", גם מה שהוא לא זרע, אלא פירותיו, "נותן לרשע רע כרשעתו" - רק כרשעתו ולא יותר. וכן מה שנאמר (דברים פרק ו פסוק כד-כה): "ויצונו ה' לעשות את כל החקים וכו' לטוב לנו כל הימים" - בעולם הבא, "לחיותנו כהיום הזה" - מפירותיהם בעוה"ז, בתנאי ש"וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת", אבל רשע שעושה רק קצת מצוות, לא יקבל פירות.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף כו ע"א-ע"ג) לטקסט

ותלמוד תורה כנגד כולם

יש לכל נפש אלהית שלשה לבושים, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה, שכשהאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות, ובדבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות והלכותיהן, ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרד"ס התורה, הרי כללות תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצות התורה. ובפרטות, בחי' חב"ד שבנפשו מלובשות בהשגת התורה שהוא משיג בפרד"ס כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה, והמדות שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן מלובשות בקיום המצות במעשה ובדבור שהוא ת"ת שכנגד כולן.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק ד)

כל שכל, כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל, הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו. דרך משל, כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל, ושמעון כך וכך, יהיה הפסק ביניהם כך... כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים, הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה, ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו, וגם שכלו מלובש בהם, והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות, ואפי' על מצות התלויות בדבור ואפי' על מצות תלמוד תורה שבדבור, כי ע"י כל המצות שבדבור ומעשה, הקדוש ברוך הוא מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה. ובידיעת התורה, מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה', הנה גם חכמת ה' בקרבו מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס. ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש, כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו ואזי יחיה ויתקיים, כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם, שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים, נעשה מזון לנפש... [והמזון היא בחי' אור פנימי והלבושים בחי' מקיפים. ולכן אמרו רז"ל שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצות, לפי שהמצות הן לבושים לבד והתורה היא מזון וגם לבוש לנפש המשכלת, שמתלבש בה בעיונה ולימודה, וכל שכן כשמוציא בפיו בדבור שהבל הדבור נעשה בחי' אור מקיף כמ"ש בפרי עץ חיים].

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק ה)

[העיקר הוא התפלה, כי בתפילה אין האדם חושב על שום דבר, אלא שה׳ ישמע תפלתו. ובתפלה יכולים לכוון יותר ולהרגיש לפני מי אתה עומד (ברכות כח ע"ב), ובלימוד התורה קשה יותר. ומה שכתוב: "ותלמוד תורה כנגד כולם", פירושו שהתורה מביאה את האדם להכרת חשיבות וגדלות הבורא, וזוהי סגולה להגיע לידי דביקות, ואז, כשהוא מתפלל, יוכל להתבטל לפני הבורא, וזהו העיקר - שיבטל את רשות עצמו.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, עמ' עג-עד)

אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא

[כתב האלשיך שגם במצוות שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז, ה' לא רוצה שהצדיק יאבד את הפירות בהבלים של עולם הזה ולכן הוא עושה מהפירות קרן לפרוע בעוה"ב בעד הפירות, וזה כוונת דברי חז"ל "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב" - היינו התיקון שה' הופך את הפירות לקרן לעוה"ב.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף ד ע"א) לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300