כ ע"א

צריך שיתן מר לתוך המים

ורז"ל נחלקו בדבר אם היה במים אלו דבר מר, כי לדעת רז"ל הושם בהם דבר מר, ודעת הרמב"ן, מדלא נאמר "ובאו בה המים המרים למאררים", וכתיב בהפך זה "ובאו המים המאררים למרים", ש"מ שלא היה בהם דבר מר, אך שבפיה היו למרים. וכן מצינו במי מרה, שנאמר (שמות טו, כג) "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם", ולא נאמר "כי מרים היו", אלא שלא היו מרים אך בפיהם שבו להיות מרים...
והקרוב אלי לומר בזה, שמי מרה ומי סוטה וענין העגל, הכל אחד הוא, בהיות שכבר ארז"ל (מכילתא יתרו פר' ח, יג) שהדברות היו חמש מול חמש, ודבור "לא יהיה לך", כנגדו "לא תנאף", כי העובד ע"ז כאלו מנאף אחרי המקום... ובמרה היו שטופים בע"ז כדאיתא במכילתא... ולפי זה המדרש, היו שם כאשה מנאפת, שמים מתוקים ישובו להיות בפיה למרים, כך נעשו להם שם המים בפיהם מרים... וזה ענין העגל, שנאמר (שמות לב, כ) "ויטחן עד אשר דק וגו' וישק את בני ישראל", ואמרו רז"ל (ע"ז מד.) שנתכוין לבודקן כסוטות כו', הן מצד שעובדי ע"ז דינם כסוטה, הן מצד שעברו בזמן ההוא גם על ג"ע כמו שלמדו (תנחומא כי תשא כ) מן פסוק "ויקומו לצחק" (שמות לב, ו)... והעגל מצד עצמו היה ענין מר... ולדעת רז"ל הושם במי סוטה דבר מר, לפי שנאמר (משלי ה ג-ד) כי נופת תטופנה שפתי זרה וגו', ואחריתה מרה כלענה.

(כלי יקר, במדבר פרק ה פסוק יז)

פניה מוריקות

בפנים בולטין כל מיני הרהורים שבלב למבינים, כדאיתא בזוהר (ח"א קצ.) דהכירו באחד שהיה לו מחשבת עבירה שפניו מוריקות [וכן אמרינן בסוטה פניה מוריקות, כי עבירה הוא מיתה לנפש, ואמרו במת (עבודה זרה שם) ממנה פניו מוריקות], וכדרך שנאמר (ישעיה ג, ט) "הכרת פניהם ענתה בם".

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רה)

יש זכות תולה שנה אחת וכו' שתי שנים וכו' שלש שנים
22-24

בעל מצודת דוד מפרש דיש ג' מיני מצוות: א) לשמים, ב) להיטיב לבריות כמו צדקה, ומצוה זו כפולה, כי חוץ מהטבה לבריות נעשה בזה רצון ד', ג) מזכה את הרבים. לכן (א) מצוה לשמים תולה שנה אחת, (ב) הטבה לבריות תולה שתי שנים, (ג) מזכה את הרבים תולה שלש שנים. וג' תכונות אלו ישנן בנשים: נדה היא מצוה לשמים, חלה היא מצוה לבריות כי ניתנת לכהן, מהדלקת הנר נהנים רבים כי נר לאחד נר למאה.
בעל לשמוע בלמודים מפרש לפי שיש ג' מיני זכיות התלויות בג' שלמיות, בתורה ובעבודה ובגמ"ח. עבודה אינה נוהגת אלא ביום, תורה נוהגת ביום ובלילה, וגמ"ח נוהגת בכל הזמנים, ובכל הגופים, לחיים ולמתים, לעניים לעשירים, בגופו ובממונו. הרי דיש יתרון לגמ"ח נגד שאר שלמיות בג' תכונות. לכן זכות עבודה תולה שנה אחת, זכות תורה שהיא ביום ובלילה תולה שתי שנים, ואף דאשה פטורה מת"ת, יש לה זכות בעלה ובניה, וזכות ג"ח תולה ג' שנים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מכאן אומר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה כו' רא"א כל המלמד בתו תורה כאלו לומדה תפלות

בס' חסידים סי' שיג, כתב: חייב אדם ללמוד לבנותיו המצוות, כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו כאלו מלמדה תפלות זהו עומק תלמוד וטעמי מצות וסודי התורה כו'. ועיין מקור חסד שם אות א-י.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מכאן אומר בן עזאי חייב אדם ללמד בתו תורה וכו' שתדע שהזכות תולה ר"א אומר כאילו לומדה תיפלות
24-27

בעל מצודת דוד מעורר שמפירוש רש"י נראה שתיפלות היא לשון זנות. מזה נראה שדעתו היא שר"א פליג על בן עזאי, באמרו לו, לטעמיך, שחייב ללמד את בתו תורה כדי שתדע שזכות תולה, אדרבה, מטעם זה דעתו הוא שלא ילמד אדם את בתו תורה, דכיון שילמדנה תורה, תתגלה לה שזכות תורה תולה, א"כ תבוא לידי תיפלות, היינו לזנות, שתורה היתר לעצמה שזכות תורה תגן עליה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מכאן אומר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה ר"א אומר כל המלמד בתו תורה (כאילו) לומדה תפלות

[בית יוסף או"ח סי' מז מביא אגור, שזה נאמר רק על תורה שבע"פ, אבל מצווה ללמוד תורה שבכתב, ולכן אשה שלומדת תורה מברכת "וציוונו". קשה הרי בן עזאי אומר שמצווה ללמד את בתו תורה כדי שתהיה לה זכות בהשקאת סוטה, ופירש רש"י שתלמד בפרשת סוטה, "ונקתה ונזרעה זרע", שהזכות תולה לה. והיינו תורה שבכתב. ואמנם הלימוד מ"ונקה" היא בדרך לימוד בעל פה אבל היא צריכה ללמוד תחילה תורה שבכתב, שממנה בא הלימוד. וגם מהירושלמי מוכח שבן עזאי דיבר על תורה שבכתב, שהרי הירושלמי בסוטה אומר שבן עזאי דלא כר"א בן עזריה האומר שנשים באות להקהל כדי לשמוע ולא כדי ללמוד. והרי בהקהל קראו רק תורה שבכתב (סוטה מא). וא"כ ר"א שחולק על בן עזאי ואומר שזה תפלות, מדבר גם על תורה שבכתב. (מב ע"א) זה קשה גם על רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, אף יג, האומר שרק לימוד תורה שבע"פ הוא תפלות באשה. (מב ע"ב) יש ליישב ע"פ תוס' בסוטה, שהסבירו את הירושלמי, שנשים באות לשמוע, היינו לדעת איך לשמור מצוות, בניגוד לאנשים שבאים ללמוד, היינו גם להעמיק בדברים. ואילו בן עזאי מוסיף שצריכה ללמוד כדי לדעת שזכות תולה, וזה גם תורה שבע"פ. ועל זה חלק ר"א ואמר "כאילו מלמדה תפלות" - רק בתורה שבע"פ.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף מא ע"ב-מב ע"ב) לטקסט

אומר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה וכו' ר"א אומר כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות ר' יהושע אומר וכו'
24-29

כבר נודע מה שנחלקו בסוטה בן עזאי ור' אליעזר, שבן עזאי אומר חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה וכו' ור"א אומר כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות. וכבר הכריע ר' יהושע כר"א, באמרו רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. ונמצא א"כ שכשהאב מלמד תורה לבתו, ומושך לה מזה שנכנס בה ערמימות ונטפלה בתפלות, הקולר תלוי בצוארו, ואליו תתייחס האשמה שלמדה תורה, שלא היה נזהר בדברי ר' אליעזר ור' יהושע, כי על הרוב הוא כמעט דבר טבעי בנשים להימשך זה מזה, ורחוק רחוק הוא תימצא באשה חכמת התורה ושתהיה ג"כ פרושה ואוחזת במדת הצניעות והצדקות. ואם הימצא תימצא אשה שלימדה אביה תורה ועכ"ז לא תזיק לה כלום לענין התפלות, אלא אדרבה נתוסף בה יושר וכשרון המעשה לגדור עצמה מן התפלות, זה ודאי שבח גדול לה וגם לאביה, שידע ללמדה תורה באופן שלא יזיק לה עד שיאמר עליו שלימדה תפלות.
וע"כ אמר כי בנות צלפחד אלו גרמו גדולה להם וגם לאביהן, ואגב אמר למעלה עד יוסף ע"ה, כי התורה שלמדן אביהן לא עשתה בהן שום רושם לרעה, אלא אדרבה עם היותן נשים היו בהן שני הדברים, שלא יקובצו יחד כפי המורגל, דהיינו היותן חכמות ודורשות בתורה בעומק שרשי דינים. וגם צדקניות ששמרו גדר הצניעות, שהמתינו כ"כ זמן לבלתי הנשא אלא להגון להם. עם שמדרך למוד התורה, להרחיק מהם צדקות זה ולהרגילן אל התפלות... והסכים הקב"ה על ידן ואמר "כן בנות צלפחד דוברות" וגו' (שם ז). והיה זה באמת כדבר מתמיה יוצא מהמרוץ הטבעי, שעל הרוב ההתחכמות לנשים בעסק ולמוד התורה היא להן להפסד ונזק.
דוד ע"ה אמר פתח מזמוריו "אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א, א-ב)... כיון שעיקר גזרתו על הודעת האושר הוא במה שחתם על ההתעסקות התמידי בלמוד התורה, שזה אמנם לא יתכן לאשה כאשר הוכחנו, ע"כ באו דבריו על צד הדקדוק הגמור "אשרי האיש" וגו', דוקא לאיש ולא לאשה.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק א, דרוש א לראש השנה)

מכאן אומר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה ר"א אומר כל המלמד בתו תורה (כאילו) לומדה תפלות

[שארית יעקב פרשת חוקת דף עז פירש שמחלוקת זו תלויה במחלוקת בראש השנה לג ע"א לגבי סמיכת נשים, בן עזאי סובר שכמו שדורשים "בני ישראל" למעט נשים מחובה, אבל רשות לה לסמוך, גם דורשים מ"ולמדתם אותם את בניכם" ולא בנותיכם שאין חובה אבל זו רשות לאשה ללמוד תורה. ור"א סובר לענין סמיכה שממעטים נשים לגמרי וכך גם בלימוד תורה [הובא גם בדף לח ע"ב]. (כה ע"ב) לפי זה יש לדרוש מ"ואתה תצוה את בני ישראל" - למעט נשים, והטעם כי הזכרים הביאו מיתה לעולם ע"י חטא העגל (שהרי במתן תורה בטלה המיתה, שנאמר "חרות על הלוחות" - חרות ממלאך המוות), ואילו הנשים לא חטאו בעגל, והנר בא לתקן לכפר על שהאישה כיבתה נרו של עולם (ירושלמי שבת פ"ב), ותלוי במחלוקת אם ממעטים נשים לגמרי או שזה נשאר רשות].

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף כה ע"א-ע"ב) לטקסט

חייב אדם ללמד את בתו תורה

[חתם סופר ציוווה בצוואתו שהבנות ילמדו דברי מוסר בספרים בגרמנית בכתב עברי, אבל לא בכתב לועזי, גם אם יש בהם דברים מלהיבים.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף ט ע"ב-י ע"א) לטקסט

המלמד בתו תורה כאלו לומדה תפלות

...ועיקר התורה היא "דת אש", שעיקרה בהשגת החכמה שבמוח, רק שעורפת כמטר בלב לפוצץ היצר, וזהו ע"י הדעת המחבר המוח עם הלב שהוא בעורף. ועל כן אמרו (יומא סו ע"ב): אין חכמה לאשה אלא בפלך, שנאמר (שמות לה, כה) "וכל אשה חכמת לב" וגו', רצה לומר שחכמת הנשים עיקרה בלב, וכמו שאמרו (נדה מה ע"ב)... שנתן בינה יתירה באשה, שהבינה שבלב הוא באשה יותר, והידים הם ענפי הלב כי כל כוחות הפעולה נמשכים מהלב, ועל כן חכמת אשה הוא רק בפלך רצה לומר בכוחות הפעולה. והמלמדה תורה כמלמדה תיפלות...
ועל כן נאמר (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו", דדת אש שהוא השגת החכמה הוא רק מימינו, למיימינים בה מסיטרא דחסד. ואף על גב דאורייתא מגבורה נפקת, ונקראת "אש", מכל מקום צריך להיות מימינו דוקא, כי תורה דכתיב בה אמת היא מדת אמת ליעקב המחבר שני הקצוות, כי מצד הקצוות נמשך פסולת ואש זרה היוצא מהתוכא דדהבא... וחיות האמיתי שאין בו פסולת הוא חיבור אשא ומיא, וזה היה ביעקב. ובאמהות היו חלוקות לשנים, לאה ורחל, כי באשה אי אפשר להתחבר יחד כי נוקבא הוא סיטרא דגבורות כנודע... ועל כן באר בזכות מרים (תענית ט.), מוצא מים הוא מסיטרא דידה ד"אשה יראת ה' היא תתהלל", ויראה הוא בלב... וממנה יוצא שפע מימי החסדים וכמו שאמרו (כתובות ס"ז ע"ב) דמיקרבא הנייתה. אבל להתחבר לדת אש, היה בא לאש זרה ותיפלות רחמנא ליצלן...
חכמת ישראל הוא רק לבטל עצמן לגמרי לה' יתברך ובשביל כבודו, ואין חכמה לאשה, וכשתחפוץ לינוק מחכמה תתאה שהיא חכמת נשים ולהשקיף ע"י זה בעד החלון דחכמתא, תימשך ע"י זה לחכמה זרה דאומות העולם, שכל חכמתם הוא השקפה בעד החלון לבד, כי אצלם לב אין כלל.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף צא ע"ב-ע"ד)

...שמי שאין לבו נקי כל כך, כאשר ישיג החכמה שנובע מן הלב, יהיו נובע מלבו דברי דופי כדופי לבו, לפי שצריך שיהיה הלב דבוק... שנובע רק מה שהוא רצון ה' יתברך. ועל זה אמרו המלמד בתו תורה כמלמדה תיפלות, כי אשה יש לה בינה יתירה כמו שאמרו בנדה (מה ע"ב) וכמו שנתבאר לעיל, ויהי החכמה אצלה נובע מן הלב וינבעו חס ושלום דברי תיפלות.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות, מצות עשה א, דף לא ע"ב-ע"ג)

נשים אין להם שום שייכות לדברי תורה, דהמלמד בתו תורה כמלמדה וכו', שהוא על דרך למשמאילים בה וכו' כי היא מסיטרא דשמאלא. ומכל מקום שלמה המלך ע"ה המשיל התורה לאשה, כמו שאמרו ביבמות (סג ע"ב): אי באורייתא משתעי קרא כמה טובה אשה טובה וכו', כי הני נשי במאי קזכיין באמתוני לגברייהו ואקרויי בנייהו וכו' (ברכות יז.), רצה לומר דעיקר הזכות הוא ע"י לימוד תורה דוקא, ועל זה אמרו דהם יש להם גם כן חלק בלימוד תורה, ועל דרך שאמרו (שם ז ע"ב) גדולה שימושה של תורה וכו', שהם גם כן עוסקים בשימושה של תורה לגברייהו ולבנייהו. והשימוש שהוא מצד החשק עיקרו באשה, כי האיש יש בו מילוי החשק גם כן ע"י שלומד בעצמו, ואין נקרא משמש אלא כל זמן חיי הרב, ואחר כך נעשה הוא בעצמו רב שהחשק שלו נתמלא. מה שאין כן באשה, דאין לה מילוי רק חשק לבד, זהו תוקף דכח החשק ושורשו.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נב דף סג ע"ג-סד ע"א)

התעודה הטבעית ביחש האשה תלמדנו ארחות חיים בכלל ההנהגה והחינוך הראוי אל הבנות, האשה הכללית של כלל האומה, ע"פ דרכה של תורת ד' התמימה. כי הננו רואים את הבנות, והם ג"כ ברוכות בשכל טוב וכשרון נפשי הגון, ומעבר מזה הננו רואים כי לא נוצרו להיות עסוקים בעמקי המדעים והמוסרים, בין מצד תכונת נפשן וכן מצד הטיפול הראוי להם בגידול הבנים, עיבורם לידתם והנקתם. ועוד, כי אם יתגבר דור אחד ויאבה לשכלל את הבנות ג"כ בהשלמת השכל במעלה עליונה, אז ירע לאושר הדור הבא, כי תושיה מתשת כחו של אדם, וההתעסקות בכשרון השכל מחליש עכ"פ, ברב או במעט, חוזק הגוף. ע"כ ראוי לכל הפחות להניח חזקת הגוף של האמהות, שלא יתמוטט מעבודת הלימודים, וישלים עכ"פ איזה חלק רשום מחסרון הנמנה מחולשת האבות מחלישים את גופם ע"פ עבודת השכל. אבל בהיות ג"כ האם נתונה אל עבודת המושכלות, יצא בהמשך הזמן דור חלש ורפה אונים, שלא יהיה מוכשר כולו מרוב חולשתו לקבל את יסודי החכמה והצדק ואור דעת אלהים שצריכים נפש בריאה וגוף בריא. על כן גדולים מאד דברי חכמים ז"ל כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, ואין קץ לאושר הכללי שהצלנו ע"פ ההדרכה המעולה הזאת.
אמנם עדיין יש לשאול על כשרון השכלי של האשה, על מה נוצר, היתכן שיחוק יוצר הנפש יתברך כוחות נפלאות במין שלם מהאנושיות על מנת שלא יצא אל הפועל בכל תכונתו? על זה נקח לנו לעד את הגלוי, את הטבע עצמו, לראיה שלא נוצרה האשה לחולל חדשות מעצמה, כי אם רב כח שכלי בה להשכיל עד כמה ראוי להיות מודרכת, ע"פ ההנהגה המעולה של שלמי האנשים, והנפש העדינה, המוכנת ע"פ רכות מזגה להרגיש את הוד ההדרכה המוסרית וטוב הטעם של יראת ד' ודרך צדקה ומישרים, כפי התכנית ששלמי האנשים ישכילו בחכמתם ובהעמיקם חקרם, חנן לה בזה הקב"ה בינה יתירה, כדברי חז"ל, הרגשה דקה ושנונה שתצא אל פועל הנעלה רק בהיותה פועלת ע"פ ארחה להרחיב ולהטעים את יסודי המוסר, ולבארם ע"פ רגשות טבעיות טובות הנקלטות מחזיון הנהגת בית יפה. ע"כ רק בהיות חובת הדרישה מסתלקת מהאבות לחינוך הבנות, רק אז יצא אל הפועל הכשר הבנות, לכלכל ולטפח ע"פ רגשות לבבם את המדעים המוסרים ואורחות הטובות של יראת ד' שיורו חכמים ושרי קודש, ואז גם המצויינות ביותר תביננה את תעודתן. ואם כשרונן ירבה, יוסיפו דעת להרחיב את ארחות הצדק והטוב, ע"פ המקור הראשי שישאבו מאור התורה, שיכרוה הגברים מעמקה של תורה, ואז יבנו לנו בתים נאמנים שלמים עם ד' ועם עמו. אבל בהתפרץ המנהג להלעיט את הבנות תורה וחקר, אז תטעינה בתעודתן לחשוב שעליהן לחפש חדשות יסודיות, מה שאינו ע"פ תכונתן, ויצא מזה קלקול עצום בחיים המוסריים והחומריים.
על כן לימדתנו תורת אמת שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש [ברכות נא ע"ב], וכהטבע הגופני כן הוא הנפשי, שהבינה היתירה של האשה, שהיא אשת חיל באמת, תביא רק טוב, באורח ההוראה המעשית של מוסר האב המקורי, "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך".

(עין איה, ברכות נא ע"ב, פרק ז אות מו, עמ' רכו-רכז)

האיש יש בו יותר נטיה אל המשפט והשכל, האשה אל הרגש הטבעי האנושי... הבא להכניס בחוזק יד, השכל, במקום שבו הרגש צריך להיות שולט, מי שבא להכביד כבדי ראש, במקום שזהו תכונתן שדעתן קלות, וזהו שבחן, הרי הוא מאבד את היסוד הטבעי מן המציאות, ולדור נולד, לבד מה שעושק ממנו את כשרון התגברות החומרית, שצריכה ג"כ ע"כ לבא מכח האם שהתושיה לא תתיש את כחה, הוא נוטל את היסוד הטבעי, שמוסר ושכל יוכל רק עליו להתבסס, "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות". חיי האשה צריכים להיות חיים טבעיים טהורים, ממולאים רק בנטיה ההרגשית העדינה שמקבלת רשמיה מהנהגה הטובה של האנשים השלמים בחיי משפחתה, רק אז תוכל להיות "אשת חיל עטרת בעלה", שמספר ימיו כפלים.

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה מח עמ' קנ-קנא)

איסור תורה לאשה אינו כי אם ללמדה, אבל אם מעצמה לומדת ע"י שמיעה, לא מצאנו לאסור.

(אגרות הראיה, אגרת תסז, כרך ב עמ' קא-קב)

אסור ללמד עבדו תורה (כתובות כח.), ומצד שהוא דכורא ויש בו חכמה הוא שופע בו לרע, דלכן אסור ללמדו תורה כמו לאשה, שאין לה דעת, וזה יש לו רק שהחכמה אינה מבוררת כלל בעבד.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רל)

ובתרגום יונתן על פסוק "לא תלבש אשה שמלת גבר" (דברים כב, ה), פירש: כלי זיין. ואיש היינו מעשה שמצד החכמה, זהו הלובש כלי זיין, ולא אשה, דהיינו מעשה שמצד היראה לבד, כמו שנתבאר לעיל דזהו נקרא נקיבה מעשה גולמית, שאין בידה הכלי זיין לנקום מאויבים... כי החכמה הוא הכלי זיין, כמו שנאמר (תהלים מה, ד) "חגור חרבך על ירך", ודרשו ז"ל בפרק במה אשה (שבת סג.) בתורה... שהספר עצמו הוא כלי זיין לאויביו, והם אותם שאין משמרים, וכמו שאמרו ז"ל (יומא עב ע"ב): לא זכה נעשית לו סם המות, שהיא בעצמה נעשית לו סם ממית [ואשה אינה לובשת זיין לפי שאין למודה תורה שכל המלמד וכו' תיפלות, היינו סם המות].

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות, מצות עשה א, דף ל ע"ב)

"וכל ביתך" זו אשה, שהוא הלב, כמו שנתבאר במקום אחר על (שמות לה, כה) "וכל אשה חכמת לב", שהיא תאוה כמו שאמרו כל המלמד בתו תורה כמלמדה תיפלות.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות יד)

ויש מדרגה אחרת ברוח הקודש שאין נמשך בכח התורה, וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (ריש פרק ט) דגם גוי ואשה ועבד ושפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח הקודש שורה עליו עיין שם... אשה, אסור ללמד בתו תורה כמו שאמרו בסוטה, ועל כן תלו לה רק במעשה...
מצינו ברוריה דביתהו דר' מאיר דלמדה תורה, כמו שאמרו בפסחים (סב ע"ב) ובכמה דוכתי, והיא גם כן תנא דברייתא בתוספתא דכלים (בבא מציעא פרק א).... ומכל מקום האמת יורה דרכו וקושטא קאי מפשטות לשון התנא דבי אליהו שם, דתלוי במעשה ולא בתורה. וכן מהענין שם שאמר: מה טיבה של דבורה וכו' בעלה עם הארץ היה, אמרה לו אשתו בא ואעשה לך פתילות וכו' עיין שם. ואף על פי שדבורה היתה מלמדת תורה ברבים כדאיתא התם אחר כך. ומשום דאין הנבואה שורה אלא על חכם, ועל כרחך דהיה בה חכמה, ומכל מקום זכתה לכך לא מצד התורה, דאשה אף שלומדת כיון דאינה מצווה ועושה אין בזה זכות כל כך. וגם מאחר דאינה מצווה, אינו שייך לה, ואין כח פעולת התורה גדול אצלה כל כך. שאילו היה התורה גם אצלם תבלין ליצר, היה השם יתברך מצווה גם כן. וגם לחד מאן דאמר בסוטה שם דכמלמדה תיפלות ודאיסורא נמי איכא, ועל כן אין כח להכניס קדושה בלבות הנשים גם כן. ומתוך שדעתן קלה, החכמה והערמימיות שנכנס בה מוציאה לתיפלות על הסתם ברוב נשים. ועל כל פנים אינן יכולות לזכות ע"י זה לרוח הקודש ונבואה, רק ע"י זכות המעשים.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו דף כח ע"א, לא ע"ב-לב ע"א)

רוצה אשה בקב ותיפלות מט' קבין ופרישות

בעל חתם סופר מפרש על פי מאמרם, מובא ברש"י: כל המעכב מעשרותיו לסוף תשטה אשתו. כי באמת כאשר נותן ה' לאדם עשרה קבין, צריך ליתן קב אחד מעשר ללוי, ונשארים לו ט' קבין. אולם אם עינו רעה, מעכב הוא כל העשרה קבין לעצמו, וע"י זה גורם שתשטה אשתו. ועל זה המליצו שרוצה אשה "בקב", היינו הקב שאינו נותן בעלה לכהן, "ותיפלות", שע"י זה תבוא לזנות, "מט' קבין", כלומר מאשר יתן אישה קב אחד מעשר וישארו לה ט' קבין, ופרישות, היינו שתינצל מזנות. והטעם שהאשה מעכבת נתינת המעשרות הוא כי כפי שכתבו המפרשים, היות שע"י מעשר מתעשר האדם, וכן אמרו: אוקירו לנשייכי בשביל שתתעשרו, לכן מעכבת היא נתינת המעשר ברצותה שיתעשר ע"י מתנות שיתן לה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ספר שער היחודים, למברג 1855-תרט"ו... פ"ט, דף י: סוד ק"ב, היסוד, והם כל המילואים של ג' שמות, ע"ב ס"ג מ"ה, שהם גימ' ק"ב, מלבד השמות עצמן, שהם כ"ו ג' פעמים. על קב זה אמרו רז"ל: רוצה אשה בקב ותפלות (סוטה פ"ג מ"ד, דף כ, וכתובות סב). וכן עץ חיים, שער יט, אורות, ניצוצין, כלים, פ"ב: מספר המילויים לבדם של אלו השמות, ע"ב ס"ג מ"ה, כשתסיר הפשוט, שהוא גימ' כ"ו, נשאר מ"ו ל"ז י"ט, שהם ק"ב ניצוצין, והוא מ"ש בגמ': רוצה אשה בק"ב ותפלות. גם זה סוד "חנינא בני די לו בק"ב חרובין" (תענית כד), ובתיקונים: בעלי קבין.

(רבי דוד כהן (הנזיר), קול הנבואה, פרק סא, עמ' רכט, הערה רסב)

מתשעה קבין ופרישות

עי' כתובות קיא, ב: תשעה קבין חרדל; בגיטין נח, א: תשעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת; בבבא מציעא לח, א: רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו; ושם מ ע"א: תשעה קבין לכור; ועוד שם פד, א: איבריה כחמת בת תשעה קבין; ובבבא בתרא יא, א: תשעה קבין לזה כו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור לקמן כא ע"ב)

חסיד שוטה

מפתחי הלב שנים המה, הלב הרגש אשר לאדם ישאהו אל על, לרדוף חכמה ודעת לאהוב צדק ומשרים, גם לשאוף להון ולכל תאות בשר ורוח. מתוך שהמקרים הם רבים בעולם, וקרובים אל האדם הם אותם המקרים שבהגיעם בו הם עוברים אותו, נוטים פעמים מדרך הישרה. לפעמים יגרמו המקרים החיצונים, שיטה האדם לקצה אחרון ברדיפה לחומריות, ויצא מזה עמל רב וכל דבר פשע. ולפעמים יביאוהו המקרים להתחכם הרבה או להצטדק יותר מדאי שגם זאת תביא קלקלה לא מועטת, כיושב בתענית בדלא מצי מצער נפשו, או כחסיד שוטה שציירו חז"ל. וכל אלה הנטיות ההפכיות תמצאנה לפעמים באדם אחד ג"כ כפי חילוף מצביו.

(עין איה, ברכות סא ע"א, פרק ט אות רי, עמ' שלז-שלח)

הוא היה אומר חסיד שוטה ורשע ערום ואשה פרושה ומכות פרושין הרי אלו מבלי עולם
29-31

פירוש, כי אלו הם יוצאים חוץ מן השעור הראוי אל העולם, כי העולם ראוי שיהיה נוהג על פי טבעו ומנהגו, ואלו יוצאים במדות שלהם חוץ מן הענין אשר ראוי למנהג העולם. וזה, כי החסיד שוטה הוא שיוצא מן המנהג בחסידות של שטות כדמפרש בגמרא, והרשע ערום הוא יוצא מן המנהג של עולם בהפך זה בערמת רשעתו, הנה אלו שנים זה כנגד זה, זה מצד החסידות וזה מצד הרשעות. ומכות פרושין, והפרישות הוא שפורש עצמו עד שהוא קדוש במותר אליו, וזה נקרא פרוש המקדש עצמו במותר לו, ואין ענין זה לחסידות, שהוא חסיד במצוות ובמעשים הטובים הגונים, אבל מדות הפרישות אינו בא רק על הפרישות במותר אליו, כדאיתא במסכת יבמות בפרק כיצד (כ ע"א).
ואמר אשה פרושה ומכות פרושין, כי סתם אשה במה שהיא חמרית אין במנהג שלה להיות פרושה מן המותר לה, כי הפורש מדבר שהוא מותר לו מדה זאת הוא פרישה מן הגשמית לגמרי, ואין זה במדת האשה כי היא חמרית, ולכך אין רגיל שיהיה פרישות לה, ואם ימצא בה פרישות, היא עושה בשביל שיחזיקו אותה צדקת, וזהו לטובתה ולהנאתה. וכן מכות פרושים אשר הם מפליגים בפרישות מה שאין ראוי לעשות, אין זה רק להראות כך נגד הבריות, וגם זה יוצא ממנהגו של עולם, ולא [זה] שאינם מקיימים העולם רק הם מבלי עולם, כי כל דבר שהוא יוצא מן השיעור והסדר הוא יוצא מן העולם, כמו זה שחסידותו שטות והרשע בערמת רשעתו וזהו בפרישתו והאשה מצד שאין ראוי לה הפרישות. ומה מאוד יש לך להבין אלו הדברים אשר זכר וסדר שלהם בחכמה...
כלל הדבר, כי החסיד שמפליג בחסידות של [שטות], וכן הרשע שהוא ערום ברשעתו, וכן הפרוש הוא שמקלקל את אחר, אע"ג שהדבר מצד עצמו הוא דבר תורה, וכן האשה שנוהגת מדת פרישות - אלו דברים מבלי עולם, כי כל דבר שהוא שינוי ממה שראוי להיות, מבלה העולם. והם ד' דברים אשר הם יוצאים אל קצה אחרון, ולכך הם מבלי עולם.

(מהר"ל, חידושי אגדות לקמן כא ע"ב)

ר' מאיר וכו' הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו וכו' כתב שיכול להימחות

...על דבר מחיית עמלק, בתור זיכוך כל ערכי המציאות בכל המערכות המסובלים ממשא הסיגים של זוהמת הרשעה, המתפשטת מ"ראשית גויים" (במדבר כג, כ) גם בתוכני הקודש, המתהפכים ע"י פגיעתה הרעה של הרשעה בידי רשעי עולם לרועץ. וזהו טעם איסור נתינת קנקנתום בתוך הדיו, משום דבעינן "וכתב ומחה", כתב שיוכל להימחות, מצד צחצוחי הרשעה הנוגעים בערכי הקודש, ואם יד הרשעה מזהמת את כל היסוד במפעליה, הרי שורפין אותם ואת האזכרות שבהם, כדי שלא להניח מקום לא למינים ולא למעשיהם (ע"פ רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ו ה"ח). בכללות הקודש רק נגיעה יש לה, כמגע האיש הנאבק עם יעקב (בראשית לב, כה), ודי למטרת מחיקה זו מחייה כוחנית ע"י כתב שיכול להימחות. ור' מאיר, שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו (עירובין יג ע"ב), בתורתו היה כתוב "כתנות אור" באל"ף (בראשית רבה כ, יב), ובירושלמי נאמר עליו: הא משיחכון (ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג), כלומר הארת נשמה ממערכה כזו שהעולם יעלה עליו אחרי שכבר אורו של משיח יזרח והרשעה כעשן תכלה, מצדו לא היה צורך, וגם חסרון יש במניעת הטלת הקנקנתום, ואפשריות המחיקה והראויות לה הרי הוא תוכן מנגד למהות האור המזוקק של נהורא עילאה (זוהר בראשית ז ע"א), המנהיר ומאיר עיני חכמים בהלכה (עירובין יג ע"ב). וע"פ מדתו היה מטיל קנקנתום בתוך הדיו. אבל ר' עקיבא אמר לו שמידת העולם עדיין נדרשת היא גם בכל ערכי הקודש לכח המחיקה, כדי שיסתעף ממנה ענף המחיקה המוחלטה למחות זכר עמלק בכל הסתעפותה, ומציאות המחשך של עמלק, התפשטות כל המידות הרעות בהנפשיות הלאומיות של כל עם וגוי, המביאה את כל האסונות הפרטיים והכלליים, כדברי הפסיקתא (יב, ט) שכל זמן שעמלק בעולם, כנף מכסה את הפנים, ורק במחייתו נאמר "ולא ייכנף עוד מוריך" (ישעיה ל, כ), ואז אור תורה שבע"פ מתאחד עם תורה שבכתב, והאורים מתפלשים מזו לזו, "כתוב זאת זכרון בספר" (שמות יז, יד) - תורה שבכתב, "ושים באזני יהושע" - תורה שבע"פ, ואין כותבים שלא מן הכתב שום דבר מתורה שבכתב כדי שלא לערב את הכתב עם הפה, כביאורה של סברא זו בדברי הירושלמי דמגילה (ע"ש פ"ד ה"א, וע"ש חגיגה פ"א ה"ח). וכל זה אין שייך בגדולי המעלה הרואים עולמם בחייהם (ברכות יז ע"א), וכל שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו (שם לג ע"א), ואורו של משיח עליו זורח, ור"מ שנאמר עליו "ועפעפיך יישירו נגדך" (מגילה יח ע"ב) כתב שלא מן הכתב, כשם שהטיל קנקנתום בתוך הדיו.

(אגרות ראיה ח"ג עמ' פו-פז = מאורות הראי"ה חנוכה, ארבע פרשיות ופורים עמ' ריט-רכ במהד' תשנה = עמ' רל-רלא במהד' תשסד)

הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו וכו' כתב שיכול להימחות

מה שהרשמים הטובים מתורה ויראה נעלמים מהאדם, אחרי שכבר זכה בהם, הוא כדי שיוסיף לחדש ציורים על ציורים לטובה. והנעלמים אינם כי אם עולים מחוג האדם למקום שעושה פירות ושאין היד שולטת, אבל הם קיימים, ונמצא שמחיקתם היא טובת האדם להוסיף רכוש אמיתי. וזהו מענין האיסור של הטלת קנקנתום בתוך הדיו, כדי שיהיה כתב שיכול להמחות, וזהו שבחו ויתרונו.

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה כא, עמ' קפא)

כתב שיכול להימחות

קבלת הרשמים בתור השפעה באופן שיהיה אפשר להיות כח מאסף כללי, צריך לזה הכנה במקבלי ההכנה, הוא כח של ריקניות וחלישות, שמצד זה אפשר וראוי לאותו הנושא להיות מקבל, ואותו כח הרפיון גורם כח קיבול שבהיות אותו הנושא החלוש מאסף לכל המחנות מתגלה בו כל ההוד שבמחנות כולם... אותו הרפיון מכשיר לכח קבלה וחקיקה טובה, כאותו הרפיון שבצור המוכשר לחקיקה של צורות נאות, מכשיר את הנוי המופלא להתקבל בו. כתב שיוכל להמחות, צריך להיות דוקא ברשימת התורה, כלומר כח הרפיון שאינו אמנם יוצא אל הפועל ברפיון כ"א בקבלת האומץ, הוא מכשיר, בהיותו נכלל בכלל הכחות.

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה כו, עמ' קכא)