לד ע"ב

שלח לך מדעתך

לזאת כה גדולה היתה תשוקתו של משה רבינו להיכנס לארץ... כיסוד לכל קיומן של המצוות. לא מצא מרגוע ושקט ושלוה בנפשו עד שייכנס לארץ ישראל ויכניס האור הפנימי לכל המצוות כולם שיפעלו לאשר צריכים לפעול...
זהו שאמר הקב"ה למשה "שלח לך אנשים", שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. רצונו העליון ב"ה להרבות הגעגועים והתשוקה אצל משה להכניס בזה הבלתי גבולי בארץ ובמצוות כולן. ציווי לא היה כאן, מפני שהתגברות התשוקה צריך שתהיה בזה למעלה מהגדרת מקום המצוה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שלח, מאמר כז, עמ' עט-פ)

וזהו סוד בקשתו של משה ליכנס לארץ ישראל, מאחר וגילוי האורות הגנוזים בטבע אי אפשר לגלותם כי אם בארץ ישראל, על ידי קיום הטבע ומצוות התלויות בארץ, ולא הגיע זמנם עד לעתיד לבא. ובשעה שנתעוררו ישראל לגלות את האורות הגנוזים, באו בערבוביא, כי לא הגיע עדיין הזמן לפי סדר סוד הנקודות שלפני הכלים, ומפני שכניסתם בלי סדר, נשתברו הכלים [עיין בעץ חיים היכל נקודים שער א, ב, ט].
והיה דבר ד' אל משה "שלח לך אנשים", לדעתך, אני איני מצוה אותך, אם תרצה שלח (רש"י שם). והכוונה, דשליחות כזו צריכה שתבוא מלמטה, היינו מצדו התחתון של משה, צד האנושי שבו, כי אז אם יצליח הדבר ולא יגיע לידי נפילה או שבירה, אין חקר אל השלמות שיגיעו אליה, בגילוי האורות הנשגבים ביותר שגנוזים ונעלמים מצד גדלותם.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שלח, מאמר ל, עמ' צב)

"ויקח תרח את אברם וגו' ואת לוט וגו' ואת שרי וגו' ויצאו אתם וגו'" - רש"י ז"ל פירש: ויצאו אתם תרח ואברם עם לוט ושרי. ונמצאת למד אשר אברם מעצמו רצה ללכת בדרך הזה גם שלא בעצת תרח אביו. וכן נראה מדברי חז"ל שאמרו: שלח לך לדעתך וכו', כלומר שהסכים על ידו, אבל הוא מעצמו כבר רצה ללכת.

(באר מים חיים, בראשית, פרק יא, לא)

חשש יעקב פן יאמרו נשיו: הן לו יהי כדבריך שהקב"ה אמר לך "שוב אל ארץ אבותיך", אבל זה הוא מחמת שראה שלבך חפץ בזה שתשוב למגורי אבותיך ותחפוץ למשפחתך לאביך ולאמך אשר שם, ועל כן צוך הקב"ה בכך. וכמה פעמים מצינו שכאשר יצוה הקב"ה דבר שהוא תאות האדם, שלא יהיה כי אם מצד שרואה הקב"ה שכן בלבבו, אבל לא יקפיד הקב"ה על כך אם לא יעשנו. או אפשר לפעמים גם לא יסכים הקב"ה לזה, כי אם מצד רצון האדם, כאשר מצינו בשילוח המרגלים, שאמר הקב"ה "שלח לך אנשים", ואמרו חז"ל: אם תרצה שלח וגו', או במצות יפת תואר, שאמרו חז"ל (קידושין כא ע"ב): לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע (ולך ראה במה שפירש הרב הקדוש בעל אור החיים במה שאמר משה "בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' כי לא מלבי", שלא יחשבו קרח ועדתו כי לצד שמצא משה חן בעיני ה', כשהיה משה חפץ לתת גדולה לאחד מקרוביו, היה עושה ונמלך בה' והיה ה' מסכים על ידו, או לאשר שהיה חפץ וחושק בלבו, נתן לו ה' תאות לבו, אבל לא לצד שיש עיכוב בדבר וכו' עיין שם).

(באר מים חיים, בראשית, פרק לא)

וזה שאמרו גם בנו דיבר וגו'... והם רצו תיכף תיקון התאוה השניה שהוא רק בתיקון הרע בשורשו... ולכך דיברו בו. ובאמת היה לשון הרע, כי אינו עדיין זמנו, ואז אין ברית המעור מתוקן עדיין. וידוע דברית הלשון מכוון נגדו, לכך דיברו גם כן לשון הרע... ולכך תיכף אחר כך שלח משה מרגלים... שחשב שכבר נתקן גם לשון הרע וברית הלשון נגד ברית המעור והם עכשיו על הגבול ארץ ישראל ועל המצר. וזה סוד: שלח לך לדעתך אני איני מצוך, היינו כי משה רבינו ע"ה חשב כן לדעתו כדי שיכנס גם הוא לתיקון ברית הלשון ברזא דארץ, לדבר דבר הנראה נפרד מרצון ה' יתברך, ושיהיו באמת מה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף נא ע"ד-נב ע"א)

להבין הענין שילוח המרגלים... הענין, דכתיב "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה". ואמרנו הפירוש "דרך שלשת ימים", היינו הג' מדות חסד גבורה תפארת, שנקראו ימים שהאבות איו"י מרכבה להן, והם נגד ג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד (כמו שנתבאר בפ' הקודם). וזה היה ע"י תורה שבכתב, שהוא ארון ברית ה', שרצה הקב"ה לטהרם מכל הג' קליפות ויכנסו תיכף לארץ ישראל. אבל הם קלקלו (כמו שנתבאר לעיל). לכן רצו ישראל אחר כך לתקן זה ע"י אתערותא דלתתא, והוא ע"י שישלחו אנשים גדולים תלמידי חכמים, שהם גם כן בחינת ארון, וכמו שנלמד (יומא עב ע"ב) מהארון דכתיב "מבית ומחוץ תצפנו" - כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו וכו'. והיינו דהתלמיד חכם נקרא ארון, שבו התורה שבעל פה. ורצו שהם יבררו אותם בג' מדות אלו לטהרם מן הג' קליפות שכנגדם...
וזה שאמרו: שלח לך מדעתך, ופירש רש"י: אני איני מצוה אותך אבל ישראל הם אומרים וכו'. והיינו שה' יתברך רצה לבררם ע"י בחינת תורה שבכתב מצידו, רק ישראל רצו שליחים כדי שיהיה ע"י אתערותא דלתתא, וזה מעין תורה שבעל פה. וזה שאמר "מדעתך", על דרך מה שהקשה המגן אברהם (רס"י תצד) איך אנו אומרים בשבועות שהוא נ' לספירה "זמן מתן תורתנו", הא התורה נתנה בנ"א לספירה? ותירץ שבא לרמז יום טוב שני של גליות. וכתב המגן אברהם: ואפשר דהיינו דקאמר יום אחד הוסיף משה מדעתו. והיינו מדעתו, שהוא בחינת תורה שבעל פה, שהוא הדעת, כמו שכתב הרמב"ן (ב"ב יב ע"ב) שתורה שבעל פה הוא ברוח הקודש, ורש"י פרשת תשא פירש "ובדעת" - רוח הקודש. וזה שאמר: שלח לך מדעתך, משורש תורה שבעל פה, אני איני מצוה לך שיהיה מצוה, שמצד ה' יתברך היה רוצה שיהיה "וארון ברית ה' נוסע" וגו' שהוא ע"י תורה שבכתב כאמור.
ומה שנאמר "וישלח אותם משה על פי ה'" הוא על פי שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ג רא, ב): אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כלא פי ה'. והיינו תורה שבעל פה שידבר דבר ויהיה פי ה', והוא מדת שבת, מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה. וזה שנאמר "על פי ה'" שהוא בחינת תורה שבעל פה, שאם היה ה' יתברך מצוה, היה מצוה ותורה שבכתב. אך כיון שנאמר לו "שלח לך מדעתך" שהוא תורה שבעל פה, משום הכי כתיב "וישלח אותם משה וגו' על פי ה'" כאמור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שלח, אות ב)

טעות מרגלים לא היה חס ושלום בעצם, כי באמת משה רבינו ע"ה ששלחם לדעתו, כמו שאמרו ז"ל, שידע שהם אנשים גדולים מעין מדרגותו, שהוא השורש תורת אמת שבכתב, ושלחם לרגל הארץ שהוא פרי התורה שבכתב, כמו שנתבאר למעלה... והיינו שבמדבר היו אוכלי מן שזה לחם ה' יתברך ממש כמו שאמרו בפרק יום הכפורים (יומא ע"ה ע"ב) לחם שמלאכי שרת אוכלים, פירוש שאינו מענין עולם הזה כלל... בכל הדור נפש פרנס ומנהיג הדור היא נפש הכוללת כל נפשות הדור כמו שהמלך הוא כלל כל האומה...
וכללות הארץ נקרא ארץ ישראל, כמו כללות הכנסיה כנסת ישראל, ששייכה לכל הכנסיות ואומה הישראלית, שהם בהשתדלותם ועסקם הטבעים ימצאו די מחייתם שם ולא בלחם מן השמים. והיא בענין חיות הנפש ממש דוגמת תורה שבעל פה, שהיא חכמות שבני אדם מולידים מעצמם משכלם, רק שיודעים שהוא מה' יתברך ואז נקרא תורה שבעל פה, אבל כשאינו יודע שהוא מה' יתברך, אז נקרא חכמה חיצונות, והיא ארץ העמים, כי חיי הגוף וחיי הנפש ענין אחד, שהרי מלובשים זה בזה רק שכל אחד יש (לו) לבוש וגוון אחר, שחיי הגוף הוא מאכילה ושתיה ועניני עולם הזה שממנו נברא וחיי הנפש הוא מחכמה ותורה שמשם נברא כמו שנתבאר, וכמו שאמרו ז"ל (קהלת רבה ב, כח): כל אכילה ושתיה שבמגילה זו בדברי תורה הכתוב מדבר, שהיא מאכל הנפש. וכך היו ישראל במדבר מאכל הנפש מתורה מן השמים שהיא תורה שבכתב, וכן לגוף מאכלו לחם מן השמים.
והכניסה לארץ הוא שיהיה מאכל לגוף לחם מן הארץ והשתדלות בני אדם, וכך מאכל הנפש וחיותה תורה שבעל פה וחכמת בני אדם, והוא פרי התורה שבכתב. ורצה משה רבינו ע"ה להשיג גם כן השורש של תורה שבעל פה, שהוא שורש נפש של רבי עקיבא גם כן, והיינו שהוא ינחילם גם כן הארץ ושיהיו הדור ההוא אוכלים גם כן פרי התורה, וכן הוא שהוא נפש הכוללם הוא יכלול כל פרי התורה גם כן. ולכן שלח מרגלים, ואמרו ז"ל: לך לדעתך, אני איני מצוך, כי באמת שליחות מרגלים הוא הנהגה בדרך הטבע, כמלכים הנלחמים זה עם זה, מה שאין כן דור המדבר, שהיה כל הנהגתם חוץ לדרך הטבע ממש, ורק על פי ה' יתברך, מה ענין למרגלים? רק לפי שרצה משה רבינו ע"ה לנחול ארץ ישראל שהוא הנהגה הטבעיית בהשתדלות האדם, לכך רצה להתחיל בענינה [וכמו שראינו שגם יהושע עשה כן] גם כן בדרך השתדלות בני אדם. וגם ענין השליחות הוא חכמה שחידש מלבו ולא מה שה' יתברך ציוהו. הנה זה חשב שיהיה לשורש והתחלה לחכמות תורה שבעל פה. אבל באמת לפי ששורש נפשו היה שורש כל התורה שבכתב, גם דבר זה נכתב בתורה שבכתב, ונאמר עליו מאמר ה' "שלח לך" וגו', רק חז"ל גילו עומקו, שבאמת הוא חשב והשתוקק שמאותו עת יתחיל תורה שבעל פה, וכך נתרצה לו ה' יתברך שיהיה לדעתו אבל הוא אינו מצוה. וזאת באמת לא הצליח, כי באמת כל שורשו הוא תורה שבכתב דהיינו מה שה' יתברך מצוה.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, ספר דף מב ע"ב-מג ע"ג)

זהר שלח קנז, א: בגינך.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

[חן טוב הסביר, שכבר נגזר על משה שלא ייכנס לארץ, ואם ישראל היו נכנסים ומשה לא היה נכנס, היה חרפה למשה. לכן ה' אמר שישלחו מרגלים, וידע שכתוצאה מזה ייגזר שכולם יישארו במדבר. וזהו "מדעתך" - בשבילך, שלא תתבייש. הש"ך הקשה על זה, הרי משה רבינו היה מוכן למסור עצמו למיתה עבור ישראל.]

(רבי אברהם אב"ד זשאוויץ, גדולת אברהם, דף יב ע"ג) לטקסט

שלח לך מדעתך וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו וכו' בעיני ולא בעיניו של מקום
5-7

נראה דכך פירושו, שכך אמר: שלח לך לדעתך, כלומר אני איני רוצה בכך, אבל אם תרצה שלח, וכי יש אדם בורר חלק רע לעצמו, שישראל יבררו וירצו לשלוח ויבא ע"י זה להם תקלה? והיינו דכתיב "ויטב בעיני" ולא בעיני המקום, שלא היה ה' יתברך רוצה בכך, והנה בררו חלק רע לעצמם.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

שלח לך מדעתך וכו' וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו וכו' וייטב בעיני וכו' ולא בעיניו של מקום
5-7

כוונת המאמר מובנת על פי המובא בספרי [לקוטי בתר לקוט] במדבר תנינא עמ' קה, שלכן שלחו המרגלים אחר צרעת מרים, כי אז היו בטוחים שלא יוציאו המרגלים דיבה על הארץ. והיינו דאמר הקב"ה למשה "שלח לך לדעתך", שאתה חושב שכעת לא יוציאו דיבה על א"י משום "וכי אדם בורר חלק רע לעצמו", שילקו על עיסקי דיבה כמו שלקתה מרים, אבל אני איני מצווה לך, כי לפניי גלוי שרשעים לא יקחו מוסר ממה שלקתה מרים.
בעל לשמוע בלמודים מפרש "מדעתך" כפי שביאר בפ' שלח, דכאשר קונה האדם איזה דבר במחיר הוא מבחין אם הוא טוב, אולם מקבל מתנה אין דרכו לבחון אם טובה המתנה. והנה לישראל ניתנה הארץ במתנה לא לפי מעשיהם, ורק משה רבינו ע"ה אם היה נכנס היתה מתיחסת לו במחיר מעשיו הטובים. נמצא דלישראל לא היה בכלל רשות לבקש לראות, כי להם היתה הארץ מתנה, ורק למשה היה רשות לראות אם טובה היא לפי ערך מחירו. אולם באמת לא נכנס הוא לארץ, רק הוא סבר שיכנס. וזה שא"ל הקב"ה "שלח לך לדעתך", היינו לפי דעתך שתחשוב ליכנס, ראוי לך לשלוח, דאין אדם הקונה בורר לו חלק רע, אבל להם אין ראוי לשלוח, כי אני נותן לבני ישראל הארץ במתנה, ואין דרך לבחון מתנה כאמור. וזה "וייטב בעיני הדבר" ולא בעיני ד', שהרי אמר שלח לך ולא להם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שלח לך מדעתך וכו' י"ה יושיעך מעצת מרגלים
5-26

ואמרו חז"ל שהתפלל עליו י"ה יושיעך וכו'. ולכאורה מה ענין התפילה אל קריאת שמו? היה לו להתפלל עליו בלי ההוספה על שמו. ואמנם כי כוונת משה היה על דרך מאמר הכתוב (שמות יז, יד) "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק" וגו', כי יהושע הוא המסוגל לבטל קליפת עמלק כנודע (וכמו שאיתא בזוה"ק בשלח סו.). וזה היתה כוונת קריאת שמו, בכדי שלא יוכל עמלק להזדווג להם ח"ו, כי "עמלק יושב בארץ הנגב". ואמנם גם זה נרמז שהתפלל עליו י"ה יושיעך וגו', והוא לפי ששמע משמו יתברך שאמר לו "שלח לך", ופירושו: שלח לך לדעתך, אני איני מצוה אותך כמאמר חז"ל (סוטה לד, וברש"י שם), עלה בלבו לומר: מפני מה אינו מצויני יתברך על הדבר הזה, אם לא שיש איזה חשש בדבר, ועל כן התפלל על יהושע שינצל מזה.

(באר מים חיים, פרשת שלח, פרק יג, טז)

[יש לפרש ע"פ מש"כ אלשיך, שמי שעושה מעשה שאינו בטוח אם הוא מצוה או עבירה, הרי אם הוא מתחיל ויש לו הנאה מזה, ידע שהוא מצוה, ואם הוא מתחרט, ידע שהוא עבירה, כי רשעים מלאים חרטות. וכאן ה' אמר לו "שלח לך מדעתך" - תתחיל לעשות את זה, ואם תהיה לך הנאה מזה תשלח, ואם תתחרט, אל תעשה [דבריו צ"ע כי המבחן הזה שייך באדם שמסופק אם זו מצוה או עבירה ואילו אם ה' מצווה ברור שהוא מצוה]. משה התחיל בשילוח מרגלים והתחרט, אבל לא היה יכול להפסיק כי העם התעקש. ומזה ידע שזו עבירה ולכן בירך את יהושע.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף לג ע"א-ע"ב) לטקסט

מרגלים לא נתכונו אלא לבושתה של ארץ ישראל
9-10

מענה בפיהם היה שאמרו "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", כלומר על הארץ לבד צריך לחקור אם אינה ארץ אוכלת יושביה, כי הנה יש ארץ מגדלת חלשים ויש ארץ מגדלת גבורים כמאמר חז"ל (במדבר רבה טז, יב), והארץ שמגדלת גבורים, אז החלשים שבתוכה אינן מאריכין ימים עליה לרוב תוקפה וחזקתה. וממילא אנו שנבוא ממדינה אחרת ואפשר אנו חלשים נגדה, ותקיא הארץ אותנו... וזה שאמרו ז"ל: מרגלים לא נתכונו אלא לבושתה של ארץ ישראל... כי לבושתה ודאי נתכוונו, לומר: אולי היא ארץ אוכלת יושביה, היפך ממה שנקראת ארץ החיים.

(באר מים חיים, במדבר, פרק יג)

מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של א"י וכו' וכתיב התם וחפרה הלבנה ובושה החמה
9-11

כיוונו בזה סוד עמוק בענין חטא מרגלים, והוא מ"ש בזוהר פ' שלח לך (דף קנו ע"ב-קנז ע"א): תא חזי, משה היה שמשא ובעא לאעלאה לארעא, א"ל קוב"ה, משה, כד אתי נהורא דשמשא אתכליל סיהרא בגויה, השתא דאנת שמשא וכו' וסיהרא לא נהיר וכו' ת"ח משה וכו'. ורבינו הגדול בביאורו שם ע"ז כתב שהענין כי רצון הקב"ה היה להגדיל פני סיהרא, שיהא אור הלבנה כאור החמה ויכולים שניהם להאיר, וזה היה כוונת משה ובקשתו שיכנס לארץ, להאיר לארץ שהיא סיהרא שתהא בשלימותה, והיא סיהרא דעץ החיים דלית לה פסק כלת משה דיכולה להאיר גם ביום, שעליו נאמר "והיה אור הלבנה כאור החמה", והיה רצון ה' יתברך שיתוקן ע"י משה ולא היה גלות כלל, ועיי"ש שהאריך בזה. והנה ע"י חטא מרגלים פגמו שהוציאו שם רע על בתולת ישראל, שהיא הנער"ה כלת משה, ונשארו בסט' דעץ הדעת דירדה למט"ט, ושם לית לה מדילה אלא ההוא חוט דנהיר לה בליליא ואתעבר מינה ביממא וכו' יעו"ש שזה גרם גלותא.
וזה שכתוב כאן שמרגלים נתכוונו לבושתה של א"י. וענין הבושה הוא דבר עמוק, שהוא כמ"ש דאזיל סומקא ואתי חיוורא (ב"מ נח ע"ב), והוא מ"ש בזוהר בראשית (דף כח ע"א) "ויקח אחת מצלעותיו", מצלעותיו דמאן, אלא מאילין עולמין דמטרוניתא נטלו או"א חד מנייהו ואיהו סטרא חיוורא יפה כלבנה, "ויסגור בשר תחתנה", דא בשר דאתמר ביה "בשגם הוא בשר", בשר דמשה סומק ועליה אמרו פני משה כפני חמה וכו', ובגין דא "יפה כלבנה ברה כחמה" וכו'. וכמו שפי' רבינו הגדול בפירושו לתיקונים (דף קז ע"ב) דסומקא דבה היא כלת משה הפנימית, והוא בשר מבשרו, שהוא פני חמה, וחיוורא הוא העצם סלע שהוא קשה שהוא סיהרא דעץ הדעת, וכמ"ש שם (דף מו ע"ב): דא סלע מט"ט וכו', דבגיניה אתמר "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתינה", מאי בשר ההוא דאתמר ביה "בשגם הוא בשר" וכו', והוא דעת דילה שהם גבורות דחילא ואימתני שהיא "איומה כנדגלות" וכו', יעו"ש באריכות בדברי רבינו. ומעתה תראה עומק מליצת חז"ל מה שהסתירו סוד נורא ואיום במליצת לשונם, מה שאמרו שמרגלים נתכוונו לבושתה של א"י, שהיא נוקבא דנסתלק ממנה סומקא, כלת משה הפנימית שהיו זוכים אליה אילו לא חטאו ע"י דמשה רע"ה, ועכשיו אתי חיורא, סלע סיהרא דעה"ד במט"ט. וזה שכתוב: ממ"ש "וחפרה הלבנה וכו' ובושה החמה", שדרגא דשמשא דמשה נסתלק ממנה ונשארת בסוד לבנה בגוון חיור.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל וכו' על שם מעשיהם נקראו וכו' והלך ונשתטח על קברי אבות וכו' י"ה יושיעך מעצת מרגלים וכו'
9-26

פירוש, שאין ראוי שיבא מכשול ותקלה כמו זאת שימותו ששים רבוא אם לא היה כוונתם רק לדעת ענין הארץ, בודאי אין הקב"ה מביא מכשול כמו זה ע"י [מעשה] שלא היה כוונתו לעבירה, אלא שהיה תחילת מחשבתם לעבירה, לכך בא תקלה כמו זאת על ידם. וכן מה שאמר בסמוך כי מרגלים נקראים על שם מעשיהם, שאל"כ, שתחלת תולדתם היו מוכנים לתקלה זאת, לא היה בא על ידם תקלה כמו זאת, שימותו כל שהוא מבן עשרים ומעלה, אלא כי שמם הוא מורה על עצמם, כדאמרינן בעלמא (יומא פג ע"ב) ר"מ בדק בשמא, ואם לא שהיה השם מורה על עצם כל בריאה ובריאה, מה רבותא של אדם הראשון ומה חכמתו שקרא שמות לכל בריאה? אלא כמו שאמרנו, שהשם מורה על עצם הדבר, ואלו האנשים מוכנים בעצם לחטא, ולא כמו שאר חוטאים אשר הם חוטאים במקרה, ואלו היה חוטאים בעצם, ולכך בא על ידיהם תקלה וקללה כמו זאת.
[ויש לך להבין כי ראוי שלא יבואו לארץ יוצאי מצרים שהיו יותר מבני עשרים, ודבר זה מפני כי היו רחוקים מן הארץ והיה הארץ נגדם, מפני כי הארץ יש לה ברכה טבעית, ויוצאי מצרים הכל היה שלא בטבע כי אם ע"י נסים, ומי שכל ענינו ע"י נסים וכל הנהגתו ע"י נסים מתנגד אל הטבע, ולכך היו יוצאי מצרים מוציאים דבה על הארץ, שאין הנהגת יוצאי מצרים כמו הנהגת באי הארץ מטעם אשר אמרנו, ולא היה רק יהושע בן נון מן אפרים וכלב בן יפונה הם חבבו הארץ, כי יוסף חיבב הארץ ואפרים הוא עיקר זרעו, ודבר זה ענין מופלג מאד. וכן יהודה מפני שהוא קדוש ה' יתברך זכה אל הארץ הקדושה, מכ"ש כל שבט לוים קדושים היו וזכו לארץ. וכל הדברים האלו מופלגים ועמוקים מאד מאד. ולכך היו מוציאים המרגלים דבה על הארץ, שהיו מוכנים להתנגד לארץ לגמרי, כי ההנהגה שהיו מתנהגים דור המדבר אינו כמו הנהגה שהיו מתנהגים באי הארץ. ודי בזה למבינים. והבן מה שאמר אח"כ כי כלב הלך ונשתטח על קברי אבות, וכן משה קרא שם ליהושע, ואלו מצד עצמם היה אפשר להתפתות אל המרגלים, רק כי היה זכות אבות מגין על כלב עם התפלה, ועל יהושע היה מתפלל משה].

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם נקראו
14-13

דע, כמו שהיו הלכות במעשה המצוות מקובלות אצלם, כן הרבה אגדות המפוזרות בברייתות ובתלמוד מקובל אצל חז"ל מדורות ראשונים, ובפרט מה שמתיחס לקורות האומה בכלל, ומה שנוגע ומתיחס לקורות ימי חיי הגדולים המצויינים בעם, אשר שמם עומד היום לתפארת אצלנו, בצדקתם ויראתם הקודמת לחכמתם... ואולם קורות העם והאומה היה מקובל להם מאבות לבנים, מה שהורישו אותם דורות הראשונים מה שאירע בימיהם... ולפעמים השתמשו חז"ל באגדות כאלו אשר מתעסקות בסיפור המאורעות בלשון "גמירי" ובלשון "מסורת"... כמו... מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק יח [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שיח])

גם היה נהוג בדרכי הדרוש אצלם לדרוש שמות האנשים... ובפרט היה להם פעמים הרבה, מסורת אגדה בזה מאבותיהם, עי' (סוטה לד ע"ב): דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא סתור שסתר מעשיו של הקב"ה, מיכאל שעשה עצמו מך ע"ש. ולדרוש את שמות האנשים בדברי הימים היה להם קבלה מיוחדת: לא ניתן דברי הימים אלא לדרוש, עי' ריש מדרש חזית, ומדרש ריש קוהלת, ואע"ג דכל כתבי קודש ניתנו לדרוש... בכל זאת הלכה פסוקה בכל מקום, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ושניהם אמת...

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כב [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכו])

מרגלים על שם מעשיהם נקראו ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד
14-15

עי' ניצוצי אורות לזהר שלח קנח, ב, אות א.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

סתור שסתר מעשיו של הקב"ה
16

הוא מה שכתבתי שה' יתברך היה להגדיל פני סיהרא שיהא אור הלבנה כאור החמה בסוד פרצוף שלם בדרגא דמשה, כמ"ש "שלח לך אנשים" וכו', וע"י חטאם נסתר בנין זה, ששלימות הנוק' בדרגא עילאה נקרא בנין, כמ"ש "ויבן ה' אלקים את הצלע" וכו', שהוא מ"ש "ויסגור בשר תחתנה".

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

בעל איי הים מפרש "שסתר מעשיו של הקב"ה" על פי מה שאמרו חז"ל: אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות [לקמן לה ע"א], ואז נגזרה גזירה על ביהמ"ק ליחרב. והיות כי ביהמ"ק מתואר בשם מעשיו של הקב"ה, כאמור "מכון לשבתך פעלת ד' מקדש ד' כוננו ידיך", הרי לפנינו שכל המרגיל בכיה בחנם סותר בנין המקדש.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

סתור בן מיכאל סתור שסתר מעשיו של הקדוש ברוך הוא וכו' נחבי בן ופסי נחבי שהחביא דבריו של הקדוש ברוך הוא

[יש להסביר ע"פ ילקוט שמעוני פ' שלח שאומר שישראל רימו את משה, ואמרו שמטרתם במרגלים הוא שיראו איפה הכנענים מטמינים את אוצרותיהם. המרגלים "סתרו" את מעשי ה', מלשון סתירת בנין, היינו שביטלו את עצתו, כי לא רצו להיכנס לא"י. אבל "החביאו" ממשה את תכניתם.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 105) לטקסט

מיכאל שעשה עצמו מך

הוא מה שכתבתי שבעוון מרגלים אבדו דרגא עליונה וירדו לסלע דמט"ט, והוא דרגא דעני, כמ"ש ברע"מ פ' כי תצא (דף רעח ע"א): פתח רע"מ ואמר פקודא וכו' לתת שכר שכיר וכו' מטטרו"ן איהו שכר שכיר מח"י עלמין שליח דיליה וכו', "כי עני הוא", ודאי עני הוא בגלותא וכו' "לעני ולגר תעזוב אותם", דעד"א בר מאתריה גר אתקרי וכו'. והוא כי צדיק במקומו למעלה הוא עשיר, שהוא גומל דלים, וזה סוד מ"ש "סתור בן מיכאל", שסת"ר הוא שמ"ש, והוא י' דרגא דרע"מ, שרצה ה' יתברך דגם סיהרא יהיה אור כאור השמש, והוא סתר בנינא דילה וירד לדרגא דמט"ט שגרם גלותא, שאם לא היה חטא מרגלים לא היה גלות כלל. ובגלותא בתרא לית תמן מותה אלא עוני כמ"ש ברע"מ ובתיקונים בכ"מ, ומט"ט הוא ששים מסכתות משנה דו' סדרים כידוע, והוא מ"ש שנעשה מ"ך, כמ"ש (ב"ב קמה ע"ב) כל ימי עני רעים אלו בעלי גמרא וכו', שאין מוצאים הלכה ברורה וצריכים להכות במטה ולא נפקי אלא טיפין טיפין, העניים ואביונים מבקשים מים וכו' שהמים נסתר בסלע, והוא הכלה, הלכ"ה למשה מסינ"י, דאתלבשא במשנה דמט"ט. ונשאר אותיות אי"ל שהוא סוד הגבורות איל, ואיל"ת זו רחמה צר ומזמין לה נחש וכו', שהיא סתמא במט"ט במוחא דאגוזא שבה צריך הכאה ונשיכה, משא"כ בכלת משה ששם א"צ אלא דבור בפיוסא, וכמ"ש רבינו הגדול בפירושו להיכלות ובכ"מ.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

רש"י נדחק לפרש שעשה שונאו של הקב"ה מך. ובעל איי הים מפרש בפשטות, מאין יצא לו לאמר "לא נוכל לעלות", ומי הוליד דעתו לומר עזב ד' אותנו? על זה רמזו התשובה: מיכאל - שעשה עצמו מך, כלומר הוא החזיק בדעת של דור אנוש, שאין כבודו יתברך להשרות שכינתו והשגחתו על אדם ילוד אשה אשר הוא מך בערכו נגד עליונים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

נחבי שהביא דבריו של הקב"ה ופסי שפיסע על מדותיו של הקב"ה
18-20

מפרש יותר ענין החטא והפגם שנעשה ע"י בנוקבא, והוא מה שדברו לה"ר והוציאו דבת הארץ רעה. והענין, כי כלת משה הפנימית היא בדרגא דיליה, שהוא מוצא פי ה', הדעת דגנוז בפומא דמלכא, שלכן היה משה כוחו בפיו. והוא בהיכל הרצון, דשם אסתלק משה ושם נשיקין דרחימותא, ושם זיווגא בדבור בפיוסא "כחוט השני שפתותיך", ושם נקרא ארץ טובה כמ"ש (משלי יח, כב) "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון" וכו', ואמרו (יבמות סג ע"ב): כמה טובה אשה טובה וכו' אי בתורה משתעי קרא כמה טובה אשה טובה שתורה נמשלה בה וכו', שהוא כלת משה, תורה ארוסה דיליה, ואמרו (אבות ו, ג): אין טו"ב אלא תורה, שהיא גנ"ת אגו"ז, והוא שם הדעת דרגא דיליה. וטוב"ה הוא כ"ב אתוון, ושם הוא סוד תולעת שני, "חוט השני שפתותיך", שאין כוחו אלא בפה, בפיוסא ולא בהכאה במלחמה. וכן אם לא היו מוציאים דבת הארץ, היו יכולים ליכנס בה שלא במלחמה כי אם בדבור פיו יתברך, שאמר "אעלה אתכם" וכו'. וע"י שהוציאו דבת הארץ, ירדו ממדרגתם לסלע דמט"ט שצריך הכאה, ושם המלחמה בעלי תריסין דאתכשו עלה ופסקין מינה פסקות כמ"ש בתיקון כא (דף מה ע"ב) דצריכים למאני קרבא בקירטא באבנא דקירטא בקשתא בגירין ברומחא וסייפא וכו'. ולכן יהושע כשנכנס לארץ ראה מלאך ה' ואמר לו "עתה באתי" וכו', והוא מט"ט בימי יהושע רבך וכו' ונשתכחו ג' אלפים הלכות, ואמר לו הקב"ה צא וטורדם במלחמה שהוא בהכאה במטה, וכתיב "וחרבו שלופה בידו" וכו', שצריכים היו לחרב ומאני קרבא. ולכן נענשו המרגלים מדה במדה "וימותו במגפה" וכו', ואמרו (סוטה לה ע"א) שהיו תולעים יוצאים מלשונם ונכנסים לטיבורם וכו', שהוא סוד מה שפגמו בתול"ע בפומא וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד.
ושם בהיכל הזה הוא "וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים" (שיר השירים ז, י), בסוד "אתה כוננת מישרים", שהם כ"ב אתוון וה' אותיות מנצפ"ך, הארץ הטוב"ה יי"ן הטו"ב, ואמרו (עירובין סה ע"א): יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יי"ן יצא סו"ד, ששם השמחה, "נגילה ונשמחה בך הביאני המלך חדריו", חדרים שבדעת כמ"ש (משלי כד, ד) "ובדעת חדרים ימלאו" וכו' כמ"ש רבינו שם בהיכלות באריכות. ושם מתגלה הסוד בדבור שהוא כלת משה הפנימית ע"י השמחה ונשיקין דרחימותא, כמו במתן תורה "ישקני מנשיקות פיהו" וכו', שנתגלה הדבור בי' הדברות וגילוי התורה לישראל.והמרגלים פגמו כל זה.
וזה שכתוב נחבי שהחביא דבריו של הקב"ה, שלא יתגלה הדבור לחוץ, ונשאר גנוז בסלע. וכן במשה, כמ"ש "כאלם לא יפתח פיו", שגרמו לו גלותא לאתערבא בצולמא דלאו הגונה ליה, והוא הפגם בלשון כמ"ש במס' מנחות (סג ע"א) מחבת דאתי על מחבואי הפה, וכן נחב"י הוא גי' ע' יין הנ"ל שפגמו שלא נתגלה הסו"ד.
בן ופס"י שפסע על מדותיו של הקב"ה, שכאן בפה גניז בוצד"ק דמדיד משחתן דשם גניז טורנא בסומא יהא רעותא דאתכליל בבוצינא, והוא סוד הדבור, שהמחשבה הוא רעותא עילאה דגניז במוחא, והמחשבה אין לו גבול, והדבור מגלה המחשבה כי הוא נותן גבול ומדה לדבור, ויכול להתגלות על ה' מוצאות הפה שהם סוד ה"ג, ושם בפומא מתבסמין בסוד יי"ן המשמח. ולכן זיווגא דפומא נקרא דבור, שהקול יוצא מן הגרון מסוד המחשבה בלא גבול ונגמר בלשון ובפה ע"י גבול ומדה, והם סוד אותיות ונקודות, שהנקודות הם במחשבה ואותיות בהתיבה בגלוי, וכן בדבור ניכרים האותיות אבל לא הנקודות, והוא סוד כו"ס יי"ן אלקים בנקודותיו, ועיין בסתרי אותיות בז"ח (דף א ע"ב) אתחפייא תחותיה חד אגוזא וכו' ההוא אגוזא קיימא בשית סטרין וכו' במשחתא דבוצינא אנון שית סטרין גניזין בההוא אגוזא וכו'. והוא גנ"ת אגו"ז. ולכן התפלל משה לכנוס לא"י לזכות לההוא ארוסה דיליה ויתקן פגם המרגלים, ואמר "ואתחנן אל ה' בע"ת ההיא" וכו', שהוא עת רצון וכו'. והוא מ"ש כאן שפסע על מדותיו של הקב"ה, שהוא משחתא דבוצינא הנ"ל, והוא מרומז בתיבת ופס"י שהוא אלקי"ם בנקודותיו מנצפ"ך הנ"ל.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

ויבא עד חברון כו'
20

עי' זהר שמות טז, ב; וארא לא רע"א; שלח קנח, ב. ועי' זוהר ויחי רכה, א.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות
21-23

ומערת המכפלה, שאז לא נתקדש עדיין מקום המקדש, היה השראת השכינה במקום קבורת הצדיקים, וכמו שמצינו שפירש כלב וכו' והלך ונשתטח על קברי אבות כו', עיין שם דשם היה מקום מקודש לתפלה. וכיון שראה אברהם אבינו ע"ה דשם היה קבורת אדם הראשון, ובאמת מקודם היה משכן אדם הראשון בגן עדן שהיה מלובש בגוף מזוכך, ושם היה השראת השכינה, ואחר הקלקול כתיב "משנה פניו ותשלחהו" ונשאר הגן עדן משכן הנשמות, והיינו דשם מתלבשים הנשמות בגוף מזוכך כתנות אור כמו אדם הראשון קודם הקלקול. ואיתא במדרש רבה (במדבר פ' ד): לבש בגדי כהונה גדולה כו', בגדי שבת היו כו', והיינו שאף לאחר הקלקול שנתלבש במשכא דחויא כמו שאמרו בזוהר הקדוש מכל מקום במקדש ושבת זוכין לכתנות אור כמו אדם הראשון קודם הקלקול וזהו שאמרו (בראשית רבה ס"פ כ) בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור. וכן זכה לזה אדם הראשון במערת המכפלה וכיון שהיה מקום מקודש קנאו גם כן בדמים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וישלח, אות ט)

ויבוא עד חברון וכו' מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות וכו' י"ה יושיעך מעצת מרגלים
20-26

כמ"ש בזוהר פ' שלח לך (דף קנח ע"ב): אמר ר' יצחק, משה ידע דלא יצליחון בארחייהו, כדין צלי וכו', הא יהושע אזל בסייעתא עילאה דמשה דשדר ביה נהירו דסיהרא, והא אנהיר עליה בצלותא בגין דאיהו שמשא וכו'. ועיין בפירוש רבינו שם, דנהורא דסיהרא הוא משמשא והם אתוון יה"ו, ונוק' דעתה קלה, שהם י"ה חו"ב. וז"ש י"ה יושיעך. וצלותא עצמו וא"ו, ואנהיר לה בעלה בדעת. והנה אלו יה"ו הם בחב"ד, ולכן אזל כלב לאתחברא באבהן שהם חג"ת, ענפי חב"ד שהם ג"כ סוד יה"ו. ועיין בביאורי הגאון שם דכלב ויהושע הם שני הבריתות שכוללים הכל, יוסף ברית, יהודה מלכות פה. וע"ש עוד במ"ש בביאורו לספרא דצניעותא שיהודה הוא במקום דיבוקה באחורי חדוי מבין תרין דרועין, שלכן נולד אחר לוי בת"ת. וז"ש כאן שנתחבר באבהן והבן שהוא בפה, ששם סוד המשנה דשם קארי ושנה, כמ"ש בזוהר שם ובביאורי רבינו. ושם בפה בהיכל הרצון הוא סוד ד' רגלי המרכבה ארגמ"ן, ושם ד' נהרות "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" ד' חולקין דאגוזא שהוא רתיכא עילאה כמ"ש בביאורו להיכלות שם, שהוא גנתא דצרורא דחיי, כמ"ש בזוהר שם "היש בה ע"ץ", שהוא ע'ץ חיים וצ'רורא דחיי, ושם מתחברים הד' כחדא, ולכן נקרא חברון, והוא דאתחבר עם אבהן ונעשים רתיכא חדא.

(ר' יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות וכו' י"ה יושיעך מעצת מרגלים
21-26

ובזה מובן אצלי מאמרם ז"ל ברבה (טז, ז)...: מה ראה משה להוסיף על שמו של יהושע יו"ד, אלא כלב נטל שכרו מן הארץ שנאמר "אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם" (יהושע יד, ט), ויהושע נטל שכר עשרה אנשים מרגלים, שנתוסף בו יו"ד יתרה, יו"ד עשרה... דבר אחר, כיון שראה משה אותן שהיו רשעים אמר ליהושע י"ה יושיעך מן הדור הזה. וראוי לבקש טעם, אם כלב ויהושע שניהם הושוו במדת טובם שלא נשתתפו עם המרגלים בעצתם הרעה, למה יהושע נטל שכר העשר שהוא בלי ספק שכר גדול, וכלב הספיק לשכרו הארץ אשר דרכה רגלו בה? וגם מה שהרגישו בזה הענין, אם התפלל מרע"ה על יהושע שינצל מאותה העצה, למה לא התפלל גם על כלב, כי אין ראוי להיות משוא פנים בדבר. על כן נראה לי כי נתייסד זה על מה שאמרו ז"ל בפרק אלו נאמרים... מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להם: אבות העולם בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים, יהושע כבר ביקש משה עליו רחמים שנא' "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", א"ל י"ה יושיעך מעצת מרגלים, והיינו דכתיב "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו".
והנה מוהר"א בן חיים ז"ל בפירוש יהושע שלו כתב שיהושע היה מעולם בלתי משתוקק להיכנס בעצת מרגלים ולא נדחק ולא נלחץ מיצרו כלום, אמנם כלב היה חושב כי בעצת המרגלים גם לבו ודמיונו יתפעלו מזה וכזה, וכזה היה מהרהר, אלא שהוא בשכלו הזך נתעורר ונתגבר כארי לעמוד מנגד וכו'. והוא אצלי דבר זר מאד, לומר שמעולם נכנס שום מין התעוררות או דמיון אצל כלב הצדיק בהסכמת העצם ושאח"כ פירש הימנה. ואם הדבר כן, נכפל קושייתנו, למה נתן שכר כ"כ גדול ליהושע? אדרבא, כלב היה ראוי לשכר יותר גדול כיון דלפום צערא אגרא. ומה גם יקשה יותר על משה ע"ה, למה לא התפלל גם על כלב אחר שהיה צריך יותר סעד לתומכו?
אמנם תמצית הענין לדעתי כי נתחלפו יהושע וכלב, כעין ההיא דלפני אידיהן (יז ע"א): ר' חנינא ור' יונתן הוו אזלי באורחא, כי מטו להנהו תרי שבילי, חד הוה פצי אפיתחא דע"ז וחד הוה פצי אפיתחא דזונות, א"ל חד לחבריה ניזיל אפיתחא דע"ז דנכיס יצריה, א"ל אידך אדרבא ניזיל אפיתחא דזונות דנכפייה ליצרן ונקבל אגרא. כי מטו להתם חזנהו לזונות דאיכנען מקמייהו. א"ל מנא לך הא, א"ל כתיב "מזימה תשמור עליך תבונה תנצרך" (משלי ב, ו). ופרש"י: מנא לך הא דסמכת אנפשיך למיתי הכא ולא מיסתפית מיצה"ר. ע"כ. וקשה לי, דא"כ אמאי נטר לומר זה עד אחר שבא שם, מיד כשא"ל "ניזיל אפיתחא דזונות", קודם שהלך, תיכף היה לו לשאול: איך אתה רוצה ללכת שם, ותסמוך על נפשך ולא תירא מהיצה"ר? ואפשר כי לא היתה השאלה על מה שאמר "ניזיל" וכו', כי כבר אמר היותו עושה כן כדי לכוף את יצרו, שבזה יקבל שכר, ורוצה להיכנס בקצת סכנה זו, כי תועלתה מרובה והוא קרוב לריוח גדול ורחוק מן ההפסד, דודאי הם להיותם צדיקים גמורים ישימו כל כוחם להכנעת יצרם. אמנם מאחר שראה כשבא לשם נתוסף להם זכות אחר, כי לא מבעיא שלא נכשלו ולא נמסרו ביד היצה"ר אלא שהזונות עצמן ברחו ונתחבאו מפניהם, על זה שאל מנא לך הא, מאין בא לך זכות כזה שאפילו הזונות מתרחקות כאילו הן רוצות להרחיקך מן החטא, כי לא הייתי חושב אלא שתעמודנה במקומן ויהיה לנו כח לכוף יצרנו, אבל דבר זה מהיכן בא? והשיב כי הפסוק אמר כן באמרו "מזימה תשמור עליך", דהיינו מדבר זימה עצמה תשמור עליך התורה, כי תעשה באופן שהזימה עצמה תסבב שמירה לך כעין זה שתברח הזונה מפניך...
ככל החזיון הזה בא בענין יהושע וכלב השלמים. כי אחרי לכתם כולם יחד, התחילו המרגלים לגלות דעתם הרעה, והיו מתייעצים להוציא הדיבה לתכלית כוונתם הנפסדת. וכלב, כשראה רוע עצתם, לא בטח מעצמו לעצור כח לעמוד נגדם, ונתיירא שמא מרוב הפצרם ופיתויים וטענותיהם המזוייפות אולי ינוצח. ולכך לא רצה להיכנס בנסיון ולבטוח על עצמו, אלא לקח לו עצת החכם ע"ה "ירא את ה' וסור מרע", ותיכף אחרי התחלת עצתם, פירש מהם ונתרחק מעמם והלך על קברי האבות ע"ה, למען יעבור זעם פתאומית ועצמת אותה העצה, כי באותה ההתחלה ישתדלו בכח גדול להתחזק להסיתו, וכשיעבור אותו הרגע, אף על פי שאח"כ הם יתמידו בקשיות ערפם, לא יתחזקו כ"כ לנצחו. ומ"מ התפלל על קברי האבות, יבקשו עליו רחמים שאפילו אחרי שובו אליהם ינצל מעצתם ולא יסכים עמהם. אמנם יהושע ע"ה לא כן דימה, אלא אדרבא בחר להישאר עמהם ולחלוק על דבריהם וערך מלחמה נגדם. ועם שלא עלתה בידו להכריחם לבטל עצתם, לכל הפחות ניצח אותם במה שלא הועילו כלום לפתותו והוא עמד בנסיונו. ואדון הנביאים ע"ה את הכל ראה ברוח נבואתו, וידע מה תהיה עצת המרגלים כי ברעה הם ולא ישובו מפני כל, כי נפסדה דעתם בבחירתם ורצונם הרעוע, ומי יוכל להכריח חפצם המוחלט ולהפכו מרע לטובה, כי הכל בידי שמים וכו'. גם נסתכל בכלב שהוא מציל את עצמו מצער סיבות פיתויים בהיותו בורח ופירש מהם מפחדו פן יסיתוהו, וזולת זה הוא מסתופף בצל קורת האבות ע"ה לשיבקשו עליו רחמים, וא"כ כלב אינו צריך שום תפלה של משה לסייעו, כי הוא ברח ומלט מהסכנה. אך יהושע ע"ה שהוא רצה להכניס את עצמו בתוך האש, ושם נפשו בכפו להתקומם נגדם, על זה מתפלל משה ע"ה שנוסף על התעוררותו הטוב, שהיא עיקר ההתחלה, יתוסף עליו הסיוע האלהי, כי הבא ליטהר מסייעין אותו. והוא ודאי יצטרך לעזרו יתברך, כי מלחמות ה' יהושע נלחם לבדו נגד עשרה כלבים עזי נפש.
ועתה הטעם צודק מאד במאמרנו מהיות יהושע נוטל שכר עשרה מרגלים וכלב נטל שכרו הארץ אשר דרך בה, כי כלב לא היה לו שום צער וטורח לערוך מלחמה נגד המרגלים, וכל עיקר יגיעו היה מה שכיתת רגליו ללכת אל עזר האבות, ולכן די לו לשכרו הארץ ההיא. כ"ש שנתלוה עמו עזר האבות, שהוא בלי ספק סיוע גדול להינצל מפח מוקש זה. והיינו דכתיב "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי" וגו', ירצה: אילו עבדי כלב היה הוא לבדו בזרוע כחו מתגבר על המרגלים ומנצחם אז היה ראוי לשכר גדול, אבל כיון שהיתה ונמצאת רוח אחרת טהורה וקדושה עמו בחברתו, היא רוח האבות הקדושים שנתלוותה עמו וסייעתו, ובזה מלא אחרי, לפיכך יספיק לשכרו שאביאנו אל הארץ אשר בא שמה וגו'. אכן יהושע שערך מלחמה חזקה נגד עשרה מרגלים אשר היו מתעצמים להפילו ברשתם, והוא נתגבר כארי נגדם ועמד בתפקידו של קונו, ראוי הוא ליטול השכר של כולם, כי אסף אל עצמו חלקיהם הטובים כיון שהוא עמד בצדקו והם אבדו עולמם, כי עם היות ראו יושר לבו וטוב טעמו לא הספיק להם ללמוד ממעשיו הטובים, ונתחייבו בעונש כפול.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ב להספד (דרוש עג))

אמרו חז"ל... שמשה ביקש עליו רחמים ואמר לו י"ה יושיעך מעצת מרגלים וכו'. ולכאורה, הלא גם המרגלים באותו שעה כשרים היו. וזה ודאי שלא ידע משה שסופן לדבר סרה. אחת, כי אם היה יודע שסוף הדבר לבוא לידי חורבה גדולה כזו, ודאי שהיה מבקש על זה מלפני המקום שלא ישלחם כלל, וכאשר אמרו חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תשל"ו וברש"י) בפסוק "שש מאות אלף רגלי" וגו' (במדבר יא, כא): אומר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחודש ימים ואחר כך תהרגם וכי שבחך הוא זה, אומר לחמור טול כור שעורים ונחתוך את ראשך וכו'. והשנית, כי הנה צדיק ורשע לא קאמר, וזה ליבא לפומא לא גלי, ואין כח ביד שום נברא בעולם לידע זאת, כי הבחירה חפשית היא וכמו שכתב הרב האלשיך בזה. ואכן כי העצה רעה ראה מעת הליכתן, שהלכו לראות מהות הארץ, ועל כן התפלל על זה בעד יהושע שלא ילך בעצה הרעה הזו.
ואפשר לומר שעל כן נאמר בכלב (לקמן יד, כד) "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" וגו' ואמרו חז"ל (במדבר רבה פרק טז, יט, ומובא ברש"י): שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב, למרגלים היה אומר אני עמכם בעצה, ולבו היה לומר האמת וכו'. וזהו שנאמר בספר יהושע (יד, ז) "ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי ולא כאשר עם פי". עד כאן. ולכאורה מפני מה לא נאמר כן ביהושע שיהיה בפיו בעצה עם המרגלים, ובפרט לפי מה שפירש רש"י שם (יהושע יד, ז) שהיה כלב ירא מפני המרגלים והוא שלא יהרגוהו, ומפני מה לא ירא יהושע על זה. ואכן כי לפי שהתפלל משה על יהושע שיושיעו ה' מעצת המרגלים, הועילה תפילתו שמתחילת הליכתו נפרד מעצת המרגלים וממחשבותם, ולא הלך כי אם על דעת משה, לרגל את הארץ בקדושה דמאריה כאשר כתבנו. ואולם כלב, שלא התפלל משה עליו, הלך בתחילה בעצת המרגלים לחפור את מהות הארץ ולהשיב דבר. ואחר כך, כשבא אל הארץ, ובודאי קנה שם קדושה יתירה, אחזתו רעדה על זה ונתן אל לבו, וכי אפשר שיהיה הארץ הטובה אשר ה' נותן לנו צריך מרגלים לידע מהותה וכאמור. ועל כן הלך ונשתטח על קברי אבות וביקש רחמים על זה שיוציאו ה' מעצת המרגלים. ועל כן היה הוא ירא לומר בפניהם שלא כדבריהם, כי יאמרו לו: הלא עמנו היית באותו עצה. מה שאין כן יהושע, שמתחילה לא היה בדעתם ועצתם כלל. ועל כן היה בו כח להשתיקם, כנאמר "ויהס כלב", לפי שבעצה אחת היה עמם, ואף על פי כן הגיד שבחה של הארץ.

(באר מים חיים, במדבר, פרק יג)

ולפי האמור יובן מה שכלב לא היה נצרך שיתפלל משרע"ה עליו. ובפשיטות יש לומר לפי דברי התרגום יונתן שהחשש ליהושע היה מחמת ענותנותו, וממילא כלב שממנו יצא דוד המע"ה כבש"ס סוטה (יא ע"ב) ובשמות רבה (פ"א), שהיה לבו כלב אריה, לא היה כ"כ חשש זה. אך להנ"ל שהיה ענין טעות אינו מתורץ. אך יש לומר עפ"י דברי האר"י ז"ל בלקוטי תורה, שבכלב נתעברה נשמת יהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה [לקמן לו ע"ב], וידוע ששם הויה במילוי ה"הין הוא שם המלכות, גמט' כלב, שממנו יצאה מלכות ב"ד. על כן היו בו גם מתחילה חכמה ובינה יתירה להכיר מראש עצתן כי ברע היא, וע"כ נאמר בו שנשתטח על קברי האבות, שלא יהיה ניסת לעצתן, ושמע מינה שהרגיש שעצתן ברע היא, דאי לאו הכי לא היה שייך להתפלל שלא יהיה ניסת לעצתן, אלא שיאיר ה' עינו לידע אם טובה היא, אבל לא בהחלט שלא יהיה ניסת, אלא ודאי שהרגיש מאי האי דקמן, ותפלתו היתה רק שהיה מתירא לנפשו שלא יהיה ניסת לרע, כענין "אל תאמין בעצמך".

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ג)

י"ה יושיעך מעצת מרגלים - ויש להבין למה לא התפלל גם על כלב? בשלמא על יתר המרגלים שקלקלו בבחירתם, והבחירה לעולם חפשית, אפשר שראה ברוה"ק שלא תועיל תפילתו עליהם, אבל על כלב שבחר בטוב, והשתטח על קברי האבות שלא יהיה ניסת לעצתם, שוב בודאי היתה מועלת לו תפלתו של משה. ובזוה"ק (קנח ע"ב) מפורש דכלב הוה בדוחקא, אמר מה אעביד, הא יהושע אזיל בסייעתא עלאה דמשה וכו' והוא אנהיר עליה בצלותיה, משמע דכלב לא נסתייע בתפלתו של משה. ולמה לא התפלל עליו?
ונראה דהנה יש להתבונן ביו"ד שהוסיף ליהושע, דתפלה י"ה יושיעך מעצת מרגלים היתה יכולה להיות אף בלי תוספת היו"ד לשמו, ולמה דוקא שם זה, ולא אלקים יושיעך מעצת מרגלים או שם אד'? ונראה, דהנה המרגלים לא היו בפשיטות מורדים ופושעים, ח"ו כי היו ראשי בני ישראל, אלא שהיתה להם טעות דקה, וכבר הגדנו בכמה אנפי מה היתה הטעות, אלא מחמת שנשתאבו בהם ע"י שגגתם כחות רעים יותר ויותר בסוד עבירה גוררת עבירה עד שכחות רעים אלו תקפו אותם בכח והביאום למה שהביאום, כי אילו היה ח"ו בפשיטות פשע ומרד נגלה, לא היה יהושע צריך לתפילת משה, וכן כלב לא היה צריך להשתטחות על קברי אבות, כי צדיקים לבם ברשותם, אלא מחמת שהיתה טעות דקה מאד היה החשש פן מחמת שליטת הרע יחשכו ח"ו עיניהם מראות נכוחה, ויבואו גם המה לטעות, שתיטב בעיניהם עצת המרגלים, ולזה צריכין חכמה יתירה, כי בדבר אשר איננו ניכר כ"כ להדיא, כאשר בא להבדיל ביניהם צריכין לחכמה יתירה... ועל כן הוסיף אות יו"ד ליהושע, דידוע דיו"ד היא בחכמה, דשם של אדם הוא מהותו, וכאשר הוסיף יו"ד בשמו נשתנתה בזה מהותו ונתוספה בו חכמה יתירה להבין ולהבדיל מה שלא ידע מקודם, ואז תיתכן התפלה עליו שיהיה נושע מעצתם.
וי"ל עוד בלשון אחר, דהנה ידוע דכל טעות נמשכת מצד הכחות המסתירים את אור האמת, והכחות ההם מתהוים מחמת הבריאה שהיתה בהכרח ע"י צמצום והסתר אורו יתברך שמו, דאי לאו הכי היתה מתבטלת כל הבריאה במציאות כמ"ש חכמי האמת בזה. והנה ידוע שכל השמות מחודשים מחמת בריאת העולם, זולת שם הויה ב"ה וב"ש שהיה קודם שנברא העולם. על כן להסיר את הטעות יתכן מחמת הופעת שם זה שהיה קודם שנברא העולם קודם ההסתר והצמצום, דיתר השמות מביאים איתם גם בחינת ההסתר והצמצום, ע"כ הוסיף בו אות היו"ד שמעתה יש בו אותיות יו"ד ה"א וא"ו כסדר משם הויה ב"ה, שהם עיקר אותיות שם זה הקדוש, כמ"ש רבינו בחיי בענין הושענא רבא שהוא יום כ"א מבריאת העולם גימטריא שלש אותיות אלו, וכידוע בדברי חכמי האמת. וזה היה לו לסיוע להסיר ההסתר, ובזה יהיה ניצול מטעות וחשכת עצת מרגלים.
ולפי האמור יובן מה שלא התפלל על כלב, כי בליקוטי תורה מהאריז"ל שנתעברו בהם נשמות השבטים ובכלב נתעברה נשמת יהודה עיי"ש. והנה אמרו ז"ל (סוטה י ע"ב): יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. וע"כ י"ל נמי לפי דרכנו דמחמת קידוש שם שמים בפרהסיא זכה נמי שיהיה מאיר בו שם זה, שהוא התגלות בלתי צמצום והסתר כמו שהוא קידש ש"ש בהתגלות, ע"כ באשר ידע משה שנתעברה בו נשמת יהודה, שוב לא היה חושש לו מטעות וחשכת עצת מרגלים.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ח)

שפירש כלב וכו' והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי וכו'

וכדי להנציח בלב בני ישראל את היסוד הגדול הזה, כדי שלא ימוש מזכר הלאום העברי אופיו הכללי המיוחד - בחר אברהם אבינו שהפנטיאון הלאומי העברי יהיה באותו המקום בו קבורים אבות האנושות. מיד כשראה אברהם אבינו את מערת המכפלה, חמדה לקבר בשבילו, כדי שעל ידי כך יתלכד העם הישראלי עם האנושות כולה.
והיה כי יבואו הבנים להשתטח על קברי האבות, ובעמדם לפני המערה הזאת, יתעוררו בקרבם כל ההרגשות וכל המחשבות של ה"אדם" האמיתי, יורשו של "האדם הגדול בענקים" ומקיים את המצות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"; מתוך המערה הזאת יושפע עליהם רגש לאומי יהודי אמיתי חזק, כמו ששרתה הרוח על הגבור הלאומי כלב בן יפונה, כשבאו העברים הראשונים ארצה. כשעלו המרגלים לארץ כתוב: "ויעלו בנגב ויבא עד חברון", וחז"ל מפרשים... מלמד שפרש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, ואמר להם: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים (ילקוט רמז תש"ג). כלב בן יפונה בא לתוך המערה, לתוך הפנטיאון העברי, וממנו שאב גאוה לאומית ואומץ לב להיבדל מחבריו הנפחדים ולא ללכת בעצתם: "ויהס כלב את העם...". זה כחו של פנטיאון לאומי, של התיחדות עם קברי אבות.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב פ' חיי שרה עמ' עז)

שפירש כלב וכו' והלך ונשתטח על קברי אבות וכו' יהושע כבר ביקש משה עליו רחמים וכו' י-ה יושיעך מעצת מרגלים

המרגלים כפרו בקדושת מורשת אבות זו שלנו, והעמידו כל רוממותנו על מעמדנו העצמי. מתוך כך דימו שכל תועלת מעשינו מגיעה רק במקומות הגבוליים, ולא באו להכרה בתועלת שבגבהי גבהים, מקום אשר מוסרות הזמן והמקום אינם מגיעים. מתוך כך מחוייבים היו להתרחק ולהרחיק מכל תשוקה נפשית טבעית לחשק הארץ, ואמרו שעל פי הטבע אין לרצותה כלל, כי אוכלת יושביה היא, "וכשם שפירותיה משונים כך בריותיה" וכדומה, לאמר כי אם מצוה היא - נקיימנה, אבל לתשוקה פנימית טבעית לארץ ואשר עליה אין מקום במציאות כלל.
לזה התפלל משה על יהושע שלא יכשל בעצת מרגלים, והלך כלב להשתטח על קברי אבות, היינו לעורר עוז ימין דקדושה הפנימית הלזו אשר נמנעו המרגלים מלהמשיכה בקרב ישראל. וזהו שאמרו "טובה הארץ מאד מאד, אם חפץ בנו ד' וגו' ונתנה לנו", היינו שמלבד מעשינו יש בנו זכות גדולה מהמה, שחפץ ד' בנו, זו מורשת האבות של הקדושה הפנימית; כאשר נגלה הכח הטמיר הזה, נכיר בארץ שטובה היא מאד מאד, "מאד זה המות" [בר"ר פ"ט], ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ולשללו לגמרי, לנצחו בקדושת חיינו הפנימיים הזורמים מאת האבות הקדושים.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שלח, מאמר כז, עמ' פא)

חז"ל אומרים שעל יהושע התפלל משה וקרא להושע בן נון יהושע - "י-ה יושיעך מעצת מרגלים". יש לנו להתבונן, וכי חשד משה את משרתו ותלמידו הנאמן שאף הוא מושפע משאר המרגלים וילך בעצת רשעים? וכן תמהים על זה במדרש תנחומא: "ומה ראה משה להוסיף על שמו של יהושע יוד, אלא כלב נטל שכרו מן הארץ שנאמר: "אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה, לך תהיה. ויהושע לפי שהוסיף מצוות ומעשים טובים, הוסיפו לו אות על שמו" (תנחומא שלח).
מפליא הוא שלבסוף נתגלה, שכוחו של כלב שלא התפלל משה עבורו, גדול היה מכוחו של יהושע שהתפלל עבורו. כי כלב היה מאותו טיפוס של הלאומיים אשר אש אהבת הלאום והארץ בוערת בקרבם, ואהבתם לארץ היא טבעית ופשוטה. הם באים ורואים - כאן קברות אבותי, זאת הארץ אשר על כל צעד ושעל מלאה זכרונות עלומים מעבר עמו. מחשבות אלו מעוררות בהם מיד רוח חיבה וגבורה, ונכונים המה להילחם בחרף נפש עבור אדמה זו, למען תהיה להם. חז"ל מספרים לנו, שבבואו לחברון השתטח על קברי האבות, וזה גרם לו שלא יושפע מעצת המרגלים. כוח ההתעוררות הלאומית הטבעית הצילו. "הוא נטל שכרו מן הארץ" - מאהבתו הטבעית לארץ.
אבל יהושע משרת משה היה שקוע כל ימיו בתורה ובמצוות ה'. הוא לא ידע ולא הרגיש מעולם מה זו לאומיות טבעית. גם על משה אמרו חז"ל שלא זכה להיכנס לארץ באשר לא הודה בתחילה בארץ (בפגישתו עם בנות יתרו), ורק בסוף ימיו ביקש והתחנן "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. אבל אז כבר לא רצה ה' לסלוח לו. ומשה שידע את מצב נפשו זה של יהושע חשש מאד שיכשל. ידע משה שהוא זקוק לרחמי שמים, והוסיף לו יוד על שמו שהיא אות משמו של הקב"ה. רצה משה שהמצוות והמעשים הטובים שעסק בהם כל ימיו יעמדו לו ולא ילך בעצת מרגלים.
מפרשה זו של כלב ויהושע יש ללמוד הרבה. אף לצדיק הדור יש ללמוד לקח מפרשה זו, ואל יתרעמו על כך, שהרי אמרו בגמרא על הצדיקים שבזמן החורבן: "וכי הוו צדיקי כולי האי, אמאי איענשו? דלא התאבלו על ירושלים" (גיטין נז). הרי לנו שגם בקדש הקדשים יכול להיות פגם עמוק. דבר זה נאמר על כל הדורות ואף על דור זה, כי חוסר הכרה בגדולת הארץ וקדושתה הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב פ' שלח עמ' שסא-שסב)

שפירש כלב וכו' והלך ונשתטח על קברי אבות וכו' יהושע כבר ביקש משה עליו רחמים וכו' י-ה יושיעך מעצת מרגלים וכו' (לה.) כי חזק הוא ממנו

המרגלים לא האמינו בקדושתם של ישראל. לא הלכו הם בדרכו של אברהם אשר האמין בד', וחשבו שכניסתם של ישראל לא תיתכן אלא מבחינת רשעת הגויים האלה. זהו שאמרו "אפס כי עז העם", שלא נוכל להם מצד צדקתנו, ואילו רשעתם עדיין לא נתמלאה. ואמנם גרם הדבר שלא ייכנסו ישראל לארץ אלא רק בגלל רשעת הגויים האלה, כאמור "לא בצדקתך וגו' כי ברשעת הגויים האלה" (דברים ט, ה). היסוד העיקרי שגרם לזה הוא שהכניסו המרגלים ארס נחש בישראל, כפירה ברוממות קדושתה של נשמת ישראל, וכל הכופר ברוממות נצחיותם של ישראל מנותק גם מכל הרגשה ברוממות קדושתה ונצחיותה של ארץ ישראל, ממילא מנותק הוא מאמונת אומן בד' אלקי ישראל. אין פלא איפה, אם המרגלים עם כל גדולתם שהעיר עליהם הכתוב "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", מיד כשכחשו בישראל ובארץ ישראל, כפרו גם בד' ואמרו "כי חזק הוא ממנו" ואמרו זאת כלפי מעלה כביכול.
זהו שהתפלל משה על יהושע "י-ה יושיעך מעצת מרגלים", היינו מעצה עמוקה זו לחכות לכניסת ישראל לארץ רק עם מילוי רשעת הגויים, ולא לתלות את כניסתם לארץ בצדקתם של ישראל. וכלב הלך להתפלל על קברי האבות, היינו לגלות את עומק פנימיותם של ישראל, שהאבות כאמור, היו גילוי התמצית הפנימית של ישראל. ואמנם אלה השנים אמרו: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" - הגיעה השעה שתתגלה בקרבנו מילוי צדקתנו, שצדקת עולמים היא.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שלח, מאמר כח, עמ' פה)

עצת המרגלים היתה לגילוי האורות הגנוזים דוקא בדרך הטבע, ובלא זה לא ירצו בארץ ישראל. ואף שהיתה בזה מעלה גדולה, חשש משה מפניה, ובירך את יהושע שינצל מעצת המרגלים. וכן כתב בתרגום יונתן: "כד חמי משה ענותנותיה דיהושע", שראה בענותנותו של יהושע שהוא המכניס לארץ ישראל, בענותנותו שלא יוכל להכניסם לארץ ישראל בררך ניסית, ויסכים לעצת המרגלים שיכנסו בדרך טבעית, ובפרט שהיתה עטופה בזה כוונה גדולה, לנצל את האורות הגדולים הנעלמים ולהגיע אל התכלית העתידית הנרצית. ועל זה הלך כלב לקברי אבות, לבקש שלא יצליחו ולא תגיע הנפילה לידי כשלון שאין לו תקומה ח"ו.
אולם לא היתה השעה כשרה, ונפילתם של מרגלים היתה הנפילה והשבירה גדולה, עד שהתעקשו על זה שבלא טבע לא יכנסו; נכשלו לתת אמון לטבע, כי על פי הטבע אי אפשר ליכנס, ובזה ניתקו עצמם בחוזק מן הקשר של ישראל לארץ ישראל. וזה כלל, שאי אפשר לשום בר ישראל להיות קשור בד' זולת על ידי התקשרותו לארץ ישראל, ובניתוק הקשר לארץ ישראל ינותק גם הקשר אל ד'. וממילא לא יפלא שאמרו "כי חזק הוא ממנו", כלפי מעלה כביכול, כי כן הם הדברים, שכל הכופר בקדושת ארץ ישראל מוכרח הוא לכפור בד', אם בגלוי ואם בסתר, כי כל אמונת ד' באה דרך צינורה של ארץ ישראל.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, שלח, מאמר ל, עמ' צג)

מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים יהושע כבר בקש משה עליו רחמים שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים

[המרגלים סברו שלא יוכלו לכבוש את א"י כי עוד לא עברו 400 השנה שנגזו על ישראל. וכלב ידע שהקב"ה ויתר על 190 שנה בזכות האבות, שכשנולד יצחק אברהם היה בן 100 ושרה היתה בת 90, ולכן ה' הפחית 190 מ-400. לכן כלב השתטח על קברי אבות, שיבקשו עליו רחמים שלא ילך בעצת מרגלים, כי הוא סמך על זכותם בעניין הפחתת השנים. עוד טעם הוא שה' ירד עם חיילותיו למצרים בזמן ברית בין הבתרים (ציוני פרשת בא), וא"כ כבר עברו 400 שנה מאז תחילת הירידה למצרים. (כא ע"ב) וזה מה שאמר משה "י-ה יושיעך" - ה' שירד בעצמו למצרים יושיע אותך מהטענה של המרגלים שעוד לא עברו 400 שנה. אבל הרי משה אמר למלאכים שאינם יכולים לקבל את התורה כי לא ירדו למצרים (שבת פח ע"ב). וא"כ הטענה של ירידת חיילות ה' למצרים נדחית, וא"כ המרגלים צדקו בטענה שעוד לא עברו 400 שנה. ובזה פירש בס' עמודיה שבעה דף ז ע"ב את המדרש (איכה רבה פתיחתא כד) שהתורה רצתה להעיד שישראל חטאו ולכן בהמ"ק צריך ליחרב, והיינו בגלל חטא המרגלים, ואברהם טען "בתי את באה להעיד בהן בישראל שעברו על מצותיך ואין לך בשת פנים מפני, זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותם וכבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם", ובזה רמז שהמלאכים לא יכלו לקבל את התורה כי לא ירדו למצרים, וא"כ המרגלים צדקו כאמור, וא"כ אין להחריב את בהמ"ק.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף כא ע"א-ע"ב) לטקסט

[יש כאן שתי דרכים להתגבר על יצה"ר, שנזכרו בברכות ה ע"א. "י-ה יושיעך" רומז ללימוד תורה, שהרי כל התורה היא שמותיו שלה'. והדרך השנייה היא להזכיר את יום המיתה, ולכן כלב השתטח על קברי אבות.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף נב ע"א) לטקסט

יהושע כבר בקש משה עליו רחמים שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים

[יש אנשים ענוותנים ותמימים, שמתוך שפלותם אינם עושים שום דבר, כי חושבים שאינם ראויים. וזה גורם נזק לחברה כי יש הרבה פעולות שנחוצות, והיו יכולים להועיל לחברה אילו פעלו, והם נמנעים מזה. וזה היה חטא המרגלים, שפחדו מהכנענים, והביאו מורך בלב העם, שלא להילחם עם הכנענים. ולכן נענשו בעונש חמור כל כך. משה רבינו ראה שיהושע היה לו אופי כזה עדין, וחשש שהוא יפול בחטא הזה, שהרי אנשים כאלו מושפעים בקלות ע"י סביבתם, ולכן הוסיף לשמו אות י', סמל אי ההשתנות, כי אין צורה.]

(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 141) לטקסט

ויקרא משה להושע בן נון יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים

[משה אמר לו, עד עכשיו היה שמך "הושע", שהושעת לי ועזרת לי בכל מעשי, והושעת את ישראל, עזרת לכל מי שביקש; אבל אם המרגלים יבקשו ממך עזרה, אל תעזור להם, אלא תאמר להם שה' הוא המושיע, רק מה שה' אומר הוא הישועה והעזר, ומה שנגד ה' לא יביא ישועה.
ועוד: משה אמר לו, שהאות י' שירד מהשם "שרי" (שאומר בראשית רבה פרשה מג שהאוצ י' עברה ליהושע), רומז לרוחה של שרה, שחיבבה את א"י, בזה שאמרה לאברהם לגרש את ישמעאל, כי שלא יירש חלק מא"י - רוח זו תגן עליך שלא תשמע למרגלים. ובנות צלפחד שחיבבו את א"י ירשו תכונה זו משרה. ]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 106) לטקסט

[בשמות שבתורה ובנביאים עד ספר שמואל אין "יהו", ורק בספר מלכים ואילך יש שמות עם "יהו", כי שם הוי"ה הוא שם לאומי ומדיני, ומתאים רק כשיש אומה שלמה שולטת בארץ ישראל. משה חשב שייכנסו מיד לארץ, ולכן נתן את השם יהושע עם "יהו", שמתאים לארץ ישראל.]

(רבי זאב וולף מישעל, דעת דברי חכמים, עמ' 25) לטקסט

[אות י היא סמל על התמידות ואות ה היא סמל על ההשתנות. לכן נאמר במנחות כט ע"ב שעוה"ז נברא ב-ה, כי הוא תמיד משתנה, מלא תמורות, ואילו עוה"ב נברא ב-י כי שם יש תמידיות ונצחיות, שהרי ההשתנות נגרמת ע"י החסרון, ובעוה"ב אין חסרון. לכן ה' נתן את האות י ליהושע, כי חשש שהוא ישתנה בגלל המרגלים.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 70) לטקסט

י-ה יושיעך מעצת מרגלים

וכל המקדש שמו ברבים זוכה למתנה הגדולה הזאת, שהיא מתנת אברהם אבינו, שקידש שמו באור כשדים ובארבעה מלכים. ודוד שקידש שם ה' בקרב כל ישראל זכה והוסיפו לו אות יו"ד משמו הגדול, שנכתב בדברי הימים דויד מלא. וכן פינחס, "תחת אשר קנא לאלהיו", עיין מנחת שי ריש פ' פנחס... וכן יהושע המחליש את עמלק שזינב הנחשלים, זכה לאות משמו הגדול.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי, ח"א עמ' 225)

י"ה יושיעך מעצת מרגלים - יש להתבונן למה דווקא שם של י"ה, ולמה לא התפלל גם על כלב. ונראה לפי שאמר להם "עלו זה בנגב", והמרגלים אמרו "עמלק יושב בארץ הנגב". פירש רש"י: לפי שנכוו בו ישראל, וחשב בו שמסתמא בעצה זו לא יהיה יהושע, כי אדרבה הוא החליש את עמלק ואת עמו לפי חרב. ולדורות מאותה מלחמה והלאה הוא ג"כ בטוח, במה שנאמר (שמות יז, טז) "כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור", ובאותה שבועה שהיתה בשם י"ה יהיה בטוח לנצח את עמלק. על כן הוסיף לו משה י"ה על שמו, כדי שיהיה נזכר לשבועה שהיתה בשם י"ה, ובסיבה זו לא יהיה בעצת מרגלים שהפחידו את ישראל בעמלק.
וי"א לפי שיהושע היה תלמידו, הקפיד עליו שלא יקדיח תבשילו ויתלו ברבו. וי"א לפי שהיה משבט יוסף שהביא דבת אחיו, על כן היה ירא שלא ילך בדרך זקנו, כי מטעם זה לא הזכיר בו למטה יוסף, ובגדי בן סוסי הזכיר "למטה יוסף". ומה שלא התפלל על גדי, אולי חשב שאם זה שבא משבט אפרים הגדול ממנשה, לא ישנה את תפקידו, מסתמא גם הקטן ממנו לא ידבר כנגדו, וכבר נודע מברכות של יעקב כי שם שם לו חק להקדים את אפרים לכל דבר שבקדושה, או לפי שנקרא אביו מנשה על שם "כי נשני אלהים את כל בית אבי", וחשב משה שמסתמא כל זרעו שכחו כל מעשה אביהם.

(כלי יקר, במדבר פרק יג פסוק טז)

וזה לדעתי כוונת הקרא בפ' שלח [במדבר יד, כד] "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת [עמו] וימלא אחרי"... מה נשתנה כלב מיהושע אשר גם הוא לא הטה לעצתם?... לדרכנו יובן יותר, כי יהושע אמרו חז"ל שהתפלל משה עבורו יה יושיעך מעצת מרגלים, ולא הי' ליהושע שום נטיי' לצד החומר היצה"ר בעצת המרגלים, אפי' אם הי' רוצה ליתן להם פתחון פה. אבל כלב בהצדקו נתן להם פתחון פה, ולהיותו מתירא שמא ח"ו יפותה אחריהם, נשתטח על קברי הצדיקים בחברון והי' הוא מושל בנפשו, וזו עבודה גדולה. וזו אמרו "עקב היתה רוח אחרת עמו", ר"ל שגם הוא הי' בדעתו להטות אחריהם, ואפ"ה "וימלא אחרי", והי' מושל בנפשו, ולפום צערא אגרא.

(רבי יהודה הלר, תרומת הכרי, פתח השער, אות א)

ידוע המדרש בפרש"י: י"ה יושיעך מעצת מרגלים. והוא פלא - אם ידע משה שמרגלים יקלקלו כ"כ, לא היה לו לשלחם! אלא כך הדבר: דכבר נקרא יהושע במלחמת עמלק, ומזה הטעם, שהתפלל משה עליו שיושיעו במלחמתו. אך לא היה זה השם כי אם לשעה זו בשעת מלחמה. ואח"כ נשתקע זה השם, וחזרו וקראו אותו הושע, עד אותה שעה שנתברר שיהושע מכניס ישראל לארץ, אם ע"י נבואת אלדד ומידד, אם מזה שהבין משה שלא תהיה ביאתם לארץ בדרך נס נגלה כ"כ, שהרי הסכים הקב"ה למרגלים, וא"כ יהיה ע"י יהושע. על כן ברכו לחלוטין בזה השם. מיהו נסמך זה השם לכאן, ללמדנו שבזו התפלה נכלל מלחמת היצר ג"כ - אם תהיה עצתם לרעה יהיה נושע בה' גם בזה.

(העמק דבר, במדבר פרק יג פסוק טז)

יהושע שהוא היה כלי מוכן להנחיל הארץ ולהיות פרנס דור נוחלי הארץ, מסתמא נפשו הכוללת כל הנפשות הדור, כמו שנתבאר למעלה, היא כוללת כל קדושת הארץ [ולכך המשילוהו חז"ל לפני לבנה (בבא בתרא עה.), שהוא דוגמת תורה שבעל פה המקבלת מתורה שבכתב, שהיא דוגמת החמה כנודע]. ולכך נתיירא משה רבינו ע"ה עליו ביותר, מאחר שאין אדם עומד על דברי תורה שלא יהיה נכשל, מאחר שראהו עומד על דברי תורה בתכלית ובשלימות, וכפי גודל ההעמדה על דברי תורה שאחר כך גודל המכשול שקודם, וכמו שנתבאר למעלה מענין הגלויות ולכך ביקש עליו ביחוד רחמים [וגם בהיותו מזרעא דיוסף, וכמו שנתבאר במקום אחר בענין תרין משיחין, שבן יוסף בא לתקן בחיצוניות ובן דוד בפנימיות, ומצינו חטא יוסף בלשון הרע, אבל דוד המלך ע"ה נקרא "נעים זמירות ישראל", ואמרו ז"ל (שוחר טוב א): כולכם נאים אלא וכו' שקולו נעים, רק שדוד המלך ע"ה תיקן רק הקול, אבל בעלי דלטוריא היו בדורו, כמו שאמרו בירושלמי דפאה (פרק א, הלכה א), והם שונאי נפשו שהוא הפכם, ומשיח בן דוד יתקן גם הדיבור ואין כאן מקומו להאריך בזה. ולכך כלב שהיה משבט יהודה ניצול מעצמו ולא הוצרך לתפילת משה, ולא ניצולו ממכשול זה אלא שני שבטים אלו, יוסף ויהודה: יוסף הוא ההמשכה מתורה שבכתב לתורה שבעל פה, וכן יהושע מנחיל הארץ, ויהודה עצם התורה שבעל פה, כמו דוד המלך ע"ה מלך הארץ, ולכך בו לא היה חשש מכשול, רק בהמשכה שהוא ההתחלה ובהתחלה שם חשש למכשול כנ"ל. ואין כאן מקומו להאריך בזה].
ולכך הוסיף לו י' שהוא על שם המחשבה והחכמה של ה' יתברך, רצה לומר שיהיה לו חכמה מצד ה' יתברך, וזהו י"ה יושיעך וגו', ובשם זה אמרו ז"ל (מנחות כט ע"ב) דנברא העולם הזה והעולם הבא, ואם כן המכוון בשם זה הוא חיבור שני העולמות, ורצה לומר הכרת העולם הבא בעולם הזה, שזה ענין נחלת הארץ ותורה שבעל פה, לדעת גם בכל עניני עולם הזה הנפרדים מה' יתברך, שבאמת אין נפרדים והכל ממנו. ואמרו ז"ל (במדבר רבה טז, ט) שהוסיף לו י' שנטל שכר עשרה מרגלים, והיינו כי בהיות אין אדם עומד וכו' (חגיגה יד.), ומרגלים נכשלו בדברי תורה, והוא היה העומד על דברי תורה, נמצא נטל שכר שמגיע להם להיות עומד על דברי תורה אחר המכשול, ונתקיים חשק משה גם כן, שרצה הוא במדרגתו של תורה שבכתב יזכה לתורה שבעל פה גם כן, ונתקיימה ביהושע [כידוע כן בכל חשקי ותאוות אבות העולם גדולי ישראל, אף על פי שלא זכו לכך בעצמם, זכו לבניהם ותלמידיהם], שהוא היה גם כן מדור המדבר, והיה גם כן נפשו כלולה בנפש משה הכללית וחלק מתורה שבכתב, ואחר כך זכה לפריה גם כן. לכך הוא היה מנחיל הארץ, רצה לומר משפיע שפע החכמה שבעל פה וההשתדלות של בני אדם לבני הדור.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע דף מד ע"א-ע"ג)

יהושע בן נון בקדושה [כי הוא היה בסוד היסוד דקדושה מזרעא דיוסף...] ובמרגלים, לפי שברית לשון נגד ברית המעור, וחשש משה רבינו ע"ה אולי יגרמו קלקול כל כך לתפוס גם יהושע במצודתם, ויקולקל חס ושלום שלא היו יכולים ליכנס אז לארץ, על כן ביקש עליו רחמים: י"ה יושיעך וכו', והוסיף ה-י' בשמו שרומז על החכמה... וכמו שידוע דאות י' מורה חכמה שע"י זה הוא קדושת היסוד.

(רבי צדוק מלובלין, דברי חלומות, אות כב)

כל המדות רעות לפעמים טובות, כידוע. וכתבו מחברים דגאוה טוב נגד רשעים שלא להיכנעות לפניהם למשוך אחריהם. וזהו התרגום יהונתן (במדבר יג, טז): כד חמא משה ענותנותיה דיהושע קרא משה להושע בר נון יהושע, כמו שדרשו חז"ל: יה יושיעך וכו', שלא יכנע להם מענותנותיה.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק א, אות סח)

בעל עין אליהו כתב שלכן התפלל רק על יהושע ולא על כולם, כי חז"ל אמרו (סנהדרין קיא) אבא לא מזכי ברא, אמנם כפי שכתבו התוס' לעיל דף י, ע"י תפלה יכול גם האב לזכות את בנו, ותלמיד נקרא ג"כ בן, וא"כ יהושע שהיה תלמיד שלו עליו היתה מועלת תפלתו, אבל שאר המרגלים לא היו תלמידיו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

[כי המרגלים התכוונו לשם שמים, שידעו שמיתת משה רבינו תלויה בביאה לא"י, ולא רצו שימות, כמבואר בזוהר פרשת שלח. ולכן הוצרך משה רבינו להתפלל שיהושע לא ייכשל באותה עצה לשם שמים.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף עד ע"ב)
לטקסט

ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק אחימן מיומן שבאחיו וכו' אחימן בנה ענת וכו'
28-31

מדכתיב "ושם אחימן" וגו', כאילו ידוע מי הם, ולא נזכרו בשום מקום, והוה ליה למכתב "ושם ילידי הענק אחימן ששי ותלמי", ואי כתב הכי הוה פירושו שהכתוב בא להודיע לך כי היה שם ילידי הענק, ואגב זה מזכיר הכתוב שמותם, אבל עתה מזכיר אותם בשמותם, ולא נזכרו בשום מקום, ולפיכך אמר כי השם מורה על עצמם. ולפירוש [ד"א, אחימן] בנה גת ונודעים אלו הענקים ע"י שכל אחד ואחד בנה מקום, ולפיכך מפורסמים היו בזה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא י]

ילדי הענק שמעניקין חמה בקומתן
33

דרשו כך, דלא הוה ליה למכתב "ילידי הענק", שהרי שמם מורה על גבורתם ודי בזה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים וכו' אפשר אדם בונה בית לבנו קטן וכו' אלא שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען
33-37

ולפי זה יהיה פירוש "שנים" כמו שונים, כי שבע פעמים כ"כ טוב היה חברון מצוען מצרים. ואם תאמר, ולמה לא כתב כי חברון טוב ממצרים שבע פעמים? דאין לומר דלכך כתב כך שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, שהרי על כרחך אנו צריכין להוציא מפשוטו מקושיא זאת "אפשר שבנה חם" וכו', וא"כ אנו צריכין להוציאו מפשוטו, וקשה דהוי למכתב שהוא טוב שבע פעמים מצוען? ונראה לתרץ דלשון קדימה יבוא על קדימת מעלה, שיאמר זה לפני זה במעלה. ובא הכתוב לומר כאן, כי יש להפחות והגרוע שבמקומות בארץ ישראל, דהיא חברון, ז' מעלות נגד המעולה והטוב שהוא בארץ מצרים. ואם כתב "וחברון טוב שבע פעמים מצוען מצרים", היינו מפרשים אלו הז' פעמים כך, שהיא יותר טובה ע"י שיש בה דברים הרבה, שהרי לא תחסר כל בה, שלא תמצא בארץ אחרת, ובשביל כך הוא ז' פעמים טוב יותר. ואין כן, אלא אותו ז' פעמים שטובה חברון מצוען שבעה פעמים מעלה זו על זו שפירותיה יותר משובחים ומעולים, שעל דבר שהוא יותר טוב במעלה אומרים הבריות כי זה לפני זה. ולכך כתב "וחברון ז' שנים נבנתה לפני צוען מצרים", ר"ל כי יש לו ז' מעלות קודמות. ואם תאמר מאי נפקא מיניה, סוף סוף היה חברון ז' פעמים יותר טוב כמו צוען מצרים? ואין זה קשיא, כי כאשר יש לו מעלה, מורה שיש לארץ מעלה עליונה, אחר שפירותיה יש בהם מעלה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

וחברון שבע שנים נבנתה וכו' שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען
33-37

"וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים" - פרשו רז"ל שהיתה מברנה על אחד משבעה בצוען בכל טוב. ולשון "שבע שנים לפני" אינו משמע כן, כי אף אם נאמר שלשון "לפני" היינו קדימה במעלה ולא קדימה בזמן, מ"מ "שבע שנים" מדבר בקדימה זמנית דווקא. והרבה מפרשים יצאו ללקוט ולא מצאו יישוב מספיק.
ואני אומר שהדבר כפשוטו ממש, כי מאחר שהונח ששייך לשון מבונה בפירות, א"כ אם עשתה צוען בכל שנה אלף מדות, יגיע לז' שנים ז' אלפים מדות, וחברון הוא מעולה ז' פעמים יותר מצוען, ממילא עשתה בשנה ראשונה ז' אלפים מדות, נמצא שאוצרות של תבואה שהיו מבונים בפירות בצוען בשבעה שנים, היו מבונים בחברון בשנה ראשונה. וא"כ שפיר קאמר "וחברון שבע שנים נבנתה" בתבואה "לפני צוען מצרים" קדימה בזמן ממש. ושייך בזה לשון בנין ממש, כי במקום שיש הרבה תבואה, בונין הרבה אוצרות, ואז המקום בנוי בבנינים ממש, או בהיות שיושבי המקום יש להם תבואה הרבה למכור, אז כסף וזהב ירביון, ויבנו להם בתים ספונים וחשובים, והיה חברון בנוי בכל עניני יופי ז' שנים לפני צוען מצרים, כי זה מעיד על עשירות המקום ורבוי תבואתם, כי יתרון ארץ בכל הוא. והזכיר שבח הארץ על ארץ מצרים, לפי שעתידין לומר נתנה ראש ונשובה מצרימה. ומטעם זה נאמר "ויבא עד חברון" ולא נאמר ויבואו, לפי שבבואם לחברון וראו שם מעלת הארץ על מצרים, היו כולם בלב אחד כאיש אחד לספר בשבח הארץ, ואחר כן נתקלקלו, ובאותה שעה צדיקים היו.

(כלי יקר, במדבר פרק יג פסוק כב)

שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון משום דקברי בה שכבי
37-39

מעלת כל מקום מיוחד כפי מעלות הנפשות מישראל, וכל אחד הארבע אמות שלו בארץ ישראל שהם נחלתו שייכים לו. ופירוש ארבע אמות היינו מקום קבורה, כמו שאמרו בפרק מי שאחזו (גיטין סח ע"ב): מכדי כי מיית האי גברא לית ליה אלא ארבע גרמידא... וחברון נקרא "קרית ארבע" על שם ארבע זוגות וכו' (עירובין נג.), ודאי מאחר דאותה מערה ארבע אמות שלהם שייך נגדם. כי הם ארבעה רגלי המרכבה, כי אדם נגד דוד ומשיח כנודע... וכן האבות הם התחלות יסוד אומה הישראלית, ושורשם בחברון, דאמרו ז"ל: אין לך טרשים בארץ ישראל יותר מחברון דקברי בה שכבי...
וברית חלוק לאוירות ו"יצב גבולות עמים" כל מקום בכח מיוחד, מה שאין כן בני ישראל נמשלו לצאן הנמשכים אחר הרועה להשתנות מכח לכח כפי רצון הרועה, וכן קדושת המקום דארץ ישראל המיוחדת לחלקם היא ארץ זבת וגו' משונה בפריה, שהוא מצד ריכוך הארץ, ושאינה מקום טרשין היא מוציאה פירות יותר כמו שאמרו ז"ל (פסחים שם) וזרעתיה וכו' שעל ידם הוא הריבוי המופלג ע"י הזריעה בקדושת הארץ...
ונאמר (הושע ב, טז) "והולכתיה המדבר", ומדבר היא לא מקום חרישה וזריעה. וכן התחלת אומה ישראלית במדבר, כי בהתחלת כל דבר צריך עקשות שלא יזוז ויתפתה, כי כל התחלות קשות, ונקרא קשה וטרשין. ולכך נקראו אז "עם קשה עורף", ומכל מקום נקראו זה בעת מעשה עגל שהיה רק ע"י ערב רב הגרים ולא ע"י בני ישראל כלל, כי הם אין להם קשה עורף כלל רק מצד הגרים, כי באמת חברון שהוא מקום טרשים מבונה אחד משבעה בצוען, כי גם הקשיות שבישראל אין דומה להריכוך ולב בשר דאומות העולם, רק דלגבי דידהו נקרא טרשין, כי ההתחלה והיסוד צריך להיות קשה וחזק אפילו כל רוחות שבעולם אין מזיזות, וכך האבות שהם יסוד האומה.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות י דף נט ע"ב-ע"ד)

שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען וכו' ואין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים שנאמר כגן ה' כארץ מצרים
37-41

מצרים משובח מכל הארצות כמו שאמרו ז"ל ממה שנאמר "כגן ה'" וגו', היינו שארצה גם כן מרוככת ועושה פירות ואינה מקום טרשין, כגן ה' שאין בו טרשות ועקשות כלל. רק מכל מקום חברון מבונה אחד משבע בצוען, כי ארץ ישראל "למטר השמים תשתה" וכו', פירוש שבני ישראל מכירים כל מיני טובות הכל הוא מה' יתברך, מה שאין כן במצרים, פרעה אמר "לי יאורי ואני עשיתיני", ו"כוחי ועוצם ידי עשה" וגו', שגם זה הכח של ריכוך והשתנות שבו שאינו לב אבן זהו כח ידו, מה שאין כן בני ישראל נמשכים אחר ה' יתברך בכל מעשיהם, ומכירים דגם זה שנמשכים אחר ה' יתברך הוא עצמו גם כן מה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות י דף סב ע"א-ע"ב)

ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון משום דקברי בה שכבי
39-37

נודע שחברון הוא מן הגרוע והפסולת שבארץ ישראל לתבואות ופירות הארץ, שהוא מקום טרשים, ועל כן הקצוה לקברות מתים כמאמר חז"ל. ולזה אמר הכתוב למעלה (לו, ו-ז) "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם", להספיק מרעה לבהמות שלהם כפירוש רש"י, כלומר מפני שהיה ישיבתם בבחינת הגירות, לא כתושבים, לא ישבו להם במקומות המשובחים שבארץ כי אם במקום הגרוע, כדרך הגר במדינה לא לו שמוכרח לישב באשר ימצא, ועל כן "לא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם" עבור פחיתת מקום שישבו, לצד היותו ארץ מגוריהם בבחינת הגרים לא כתושבים, כי אילו היו יושבים במקומות המשובחים ודאי היו מוצאין מרעה לבהמותיהן. ולזה עשו הלך לו אל ארץ אחרת, כי לא רצה לקבל גירות ארץ כנען... אבל יעקב אבינו, להיותו יודע טוב הארץ ההיא במעלות הרוחניות הקדושה אשר בארץ ישראל שעיני ה' אלהים בה תמיד ובה שער השמים, לא רצה לזוז מן הארץ ההיא אף שלא היה שם כי אם גר בארץ וישב במקום הגרוע והפסולת שבה, כי חשקה נפשו בה, וכמאמרם ז"ל (עיין בראשית רבה לט, ח): לעולם ידור אדם אפילו במדברות של ארץ ישראל ולא במטרפולין של חוץ לארץ.

(באר מים חיים, בראשית, פרק לז)

ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון משום דקברי בה שכבי וכו' כבשים מחברון וכו' עבדי רעיא
37-50

"קרית הארבע" שהם אברהם יצחק יעקב ואדם "הוא חברון", רצה לומר חיבור כל הנפשות שכלולות באלו הארבע, כי כל נברא בעל גבול, ובהכרח יש לו ארבע קצוות, ומזה הם ארבעה חלוקות שהם ארבע יסודות שבכל נברא, וכן בכל העולמות וכל פרטי חלוקות הנבראים וכמו שנתבאר במקום אחר, ונזכר לעיל כמה פעמים שהם בכלל הנפשות אברהם יצחק יעקב ודוד...
וידוע דאדם ראשי תיבות אדם דוד משיח, שהכל אחד, כי העולם ככדור כמו שאמרו בירושלמי דעבודה זרה (פרק ג הלכה א), ובכדור ההתחלה והסוף נקודה אחת, וכן אדם ומשיח היינו דוד הכל אחד. וחיבור כל הארבע שהוא התיחדות כל הנפשות הוא רק אחר המיתה, כי הגופים נפרדים אבל הנפשות מתחברות במקורן. ולכן מקום זה של העדר הגופות וחיבור הנפשות הוא בית ועליה על גביו [עירובין נג ע"א], כמו שאמרו ז"ל (בבא קמא טז ע"ב): מה עליה מעולה שבנכסיו, והוא רוכב על גבי הבית כנפש על הגוף ובבית שם הגופות הנפרדים ובעליה היחוד, וקבורה לגוף לההביל כל חמודות עולם שהיה מעט לו בחייו...
ולכך מקום קבורה זו של גופי אבות העולם הכוללים כל העולם הוא בקצה שדה עפרון, שהוא הרע עין, כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה לא, יז) (וכן הוא בגימטריא) מה שהוא רע עין ואין מסתפק במעט ודבר זה הוא לו בקצה שדהו, ובסוף אדם למות, מראין לו הקבורה הרומז על הנזכר לעיל. ולכן אמרו דחברון מקום טרשין לכך נבחר לקבורה, רצה לומר שאין מגדל תענוגי העולם, ואמרו שם דעל כן כבשים מחברון דעבדא רעיא, רצה לומר דע"י זה נולד משה רבינו ע"ה טוב והנהגה טובה לצאן מרעיתם אדם אתם.
ולכך דוד המלך ע"ה הרועה נאמן נמשח למלך מכל ישראל בחברון מקום המרעה. וגם ששם חיבור הנפשות. וגם דוד כולל כולם ומחברם, דוגמת אדם שכלול כל הנפשות כמו שנתבאר במקום אחר.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות נא)

תוספות ד"ה אבותי - ומשמע במסקנא אפילו אבות העולם

בגליון הש"ס מהג"ר ישעיהו ברלין כתב: עיין שם, ומצוה לישב. והנה ברור דאשר מסקי שם דידעו, היינו ע"י אינש אחרינא דשכיב ואזיל ואמר להו, דמעיקרא ס"ל לר"י שאפילו לא תגיע להם ידיעה, והדר ביה מהאי כדמפורש במהרש"א שם, אולם בלא סיפור גם אבות העולם אינם יודעים. ובכן שפיר הקשו בתוס' כאן, ונכון גם אשר תירצו דע"י תפלה שמתפללים מודיעים להם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300