לה ע"ב

ויך בעם שבעים איש וכו' ר' אבהו ור' אלעזר חד אמר שבעים איש היו וכל אחד ואחד שקול כחמשים אלף וחד אמר חמשים אלף הוו וכל אחד ואחד שקול כשבעים סנהדרין

בס' שם עולם אות קכט, הארתי קוטב פלוגתתם, שלחד מתו הרבה מן העם בחטאם, ולחד כפרה מיתת השבעים איש על כולם. ויעוין בסנהדרין לט, א: א"ל ההיא צדוקי לר' אבהו, אלהיכן גחכן הוא כו', אמר ליה השתא אמינא לכו וכו' מנהגו של עולם מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם אכזרי הוא הורג את כולן ואם רחמן הוא הורג חציין, אם רחמן מלא רחמים הוא מייסר הגדולים שבהם ביסורין, אף כך הקב"ה מייסר את יחזקאל כדי למרק עונותיהם של ישראל. ובספרי הנזכר אות שמח, הבאתי ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ד על הפסוק "ויך באנשי בית שמש": ר' חנינא ור' מנא, חד אמר ויך בעם שבעים איש זו סנהדרין וחמשים אלף שהיו שקולים נגד חמשים אלף, וחד אמר ויך בעם שבעים איש זו סנהדרין, וחמשים אלף מעם הארץ. וראה ירושלמי תרומות פ"ח ה"א, דבכל אתר סמיך ר' אלעזר להא דר' חנינא. ותסתיים גם פלוגתא זו, דר' חנינא ור' אלעזר תרווייהו בחדא שיטתא קיימי.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

חד אמר שבעים איש היו וכל אחד ואחד שקול כחמשים אלף וחד אמר וכו'
3-5

הוקשה להם כי היה לו לכתוב בתחלה "חמשים אלף" ואחר כך "ע' איש", שאין להקדים מנין קטון לפני מנין גדול, ולא דמי במספר השנים שמזכיר מספר המועט קודם למספר הרב, [כי שם המספר הוא א', כמו שיאמר "שנים וששים שנה ותשע מאות", וכיוצא בזה, אבל שבעים איש וחמשים אלף יש להקדים המספר הרב, כמו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים]. ולכך הוקשה בכאן שמזכיר ע' איש קודם ואחר כך מזכיר חמשים אלף. לכך דרשו כך. וענין אלו שהיו שקולים כמו חמשים אלף איש, כי היו כל אחד שר חמשים, רק כי היו נחשבים יותר ויותר עד שכל אחד היה שקול כמו חמשים אלף איש.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

על כל שש ושש פסיעות שור ומריא על כל ששה סדרים של שש פסיעות שבעה פרים ושבעה אילים
13-15

וכן מצינו שדוד בהעלותו ארון ה' מבית נדב נאמר... על כל שש פסיעות שור ומריא, ועל כל ששה סדרים של ו' פסיעות שבעה פרים ושבעה אילים. כן הוא מסקנת הגמרא פרק אלו נאמרים. והנה דברים אלו לא נפלו במקרה מכל חכמי ישראל שהיו עם דוד. על כן נראה להיות כי השור הוא המלך בבהמות, לכן ציוה הקב"ה לשמואל לומר "עגלת בקר תקח בידך", כי הוא השור הקטן, והיה מורה בזה על דוד שהיה מלך כשור, רק כי עדיין קטן הוא כעגלה זו ולבסוף יגדל...
ודע כי יש לומר שהקב"ה כיון בזה שהמשיל דוד לעגלת בקר, וזה כי ידעת מדרשם ז"ל (במ"ר יג, יג) שהפר היה נקרב נגד אברהם שנאמר (בראשית יח, ז) "ואל הבקר רץ אברהם", כן נאמר גם כן שבכאן הבקר מורה על אדם הראשון שהקריב פר כמדרשם ז"ל (שבת כח ע"ב), ואמרו בפרקי רבי אליעזר (פרק יט) שאדם ראה לדוד שהיה ראוי להיות נפל, והניח לו משנותיו שבעים שנה... ולזה המשיל בכאן דוד לעגלת בקר שהוא בקר קטן. ולכן בראות דוד שהיה בכל דרכיו משכיל וה' עמו, והעלה הארון מבית עובד לעירו, היה מקריב שור ומריא, שור נגד עצמו שהיה לו לכפרה, והמריא נגד ישראל שנקראו צאן ושה, שנאמר "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז), "נוהג כצאן יוסף" (תהלים פ, ב). אמנם מה שזבח על כל ששה צעדים, כתב בו הרד"ק על דרך הפשט לפי שמתחלה כשפרץ עוזא צעדו ששה צעדים ונפרץ עזא, ולכן על כל ששה צעדים שצעדו נתנו שבח שלא הוזקו כמו בראשונה. וטוב היה אילו הוזכר כן בעוזא, ואף כי אין טעם למה זבחו על כל ששה סדרים שבעה אילים.
אבל מן הנראה, לפי שאמר תחילה (שמואל ב' ו, יא) "ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו", ודרשו ז"ל (ברכות סג ע"ב) שילדו ששה ששה בכרס אחד כמו שהיה במצרים שילדו גם כן ששה ששה בכרס אחד, ולהיות כי ע"י זה לקחו הארון מבית עובד, שנאמר (שם ו, יב-יג) "ויוגד למלך דוד לאמור ברך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו בעבור ארון האלהים וילך דוד ויעל את ארון האלהים מבית עובד אדום וגו', ויהי כי צעדו" וגו', נראה כי ענין הצעידות והקרבן עליהם היה מטעם הברכה, ורמזו הענין בענין הצעדות, כי ע"י זה הברכה בא להם ההעתקה משם והצעידות עם הארון, ועל כן נתנו שבח והודאה על ענין הנס הגדול שנעשה עם הארון שבירך את בית עובד אדום, והיה זה הגדלה לו מכל אשר נעשה לו. וכאשר עשו ששה סדרים של ששה ששה, זבחו שבעה פרים ושבעה אילים, להורות גם כן על ענין הנס הזה שנעשה להם במצרים שאותן שנולדו שש חזרו וילדו שש. והנה נתנו בזה שבח להקב"ה על הניסים שנעשו להם במצרים, גם עם הארון בבית עובד אדום, כי ע"י נס האחד הזכירו השני. והיה בזה התעוררות ובקשת רחמים, שלא יפרוץ בהן פרץ כמו שנעשה בתחלה, מאחר שרצון הקב"ה להרבות ישראל על שנולדו ששה ששה, מעתה לא יפרוץ בהן פרץ.
ואמנם זבחו שבעה פרים ושבעה אילים, נגד שבעה פרים ושבעה אילים שהקריב בלעם במזבח. וזה, כי חששו שלא יפרוץ בהם פרץ מכח קללת בלעם, להיות כי דרשו ז"ל (סוטה מז ע"א): לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שהרי בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלעם ובלק הובקעו מ"ב תנוקות מישראל ע"י אלישע שקללם בשם אלהיו. ואמרו גם כן (במ"ר פ"כ, יח) שבלעם הקריב שבעה מזבחות כדי להדמות אל האבות שהקריבו שבעה קרבנות. ולכן חשש דוד שלא יקטרג השטן בשעת הסכנה, ושלא ישלוט בהן עין הרע של בלעם שיפרוץ בהן ה', כמו שנעשה על ידו כמה שנים אחר דוד בימי אלישע. ולזה כל ששה סדרים עשו שבעה פרים ושבעה אילים, נגד המזבחות שבנה בלעם, כדי לכפר עליהם ושלא יענשו על ידו, מאחר שהא-ל מוציאם ממצרים ואין עין הרע שולט בהן.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג, פרק פא)

שלשה מיני אבנים היו וכו' ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן וכו' ואחד שהקים בגלגל
18-25

יש להקשות, מה טעם הקמת האבנים האלה שלשה פעמים? ולא יספיקו לזה דברי יהושע שאמר אל בני ישראל לאמר (יהושע ד), כי היה מספיק טעם זה אילו היו מעמידין בגלגל לחוד כדי לזכור הנס, אבל בהעמיד אותן בירדן ובגלגל ובהר עיבל לא היה ללא דבר... והנה העמידו האבנים שלשה פעמים, כי כבר נתבאר לעיל פע"ג גבי "ויקח מאבני המקום" שחלקי החכמות נקראות "אבנים", וידוע שחלקי כללי החכמה הם שלשה הנתלים בשלשה חלקי העולם, ולזה דרשו (ב"ר סח, יא) באבני יעקב ששלשה היו ונעשו אחד. ועל כן ציווה הקב"ה שיקימו האבנים שלשה פעמים, להורות כי כולן ברואים והוקמו בכוונת מכוון בדרך הקמת אבנים אלו...
והקימו הראשונים בירדן במקום שעמדו רגלי הכהנים, והוא נגד עולם השכלי שעומדים בו הכהנים העליונים משרתי עליון, והם נקראים מים עליונים בפי חז"ל, ועל כן העמידו אותן אבנים במים, והיו שנים עשר אבנים נגד שנים עשר מחנה שכינה. אמנם השניים העמידו בגלגל, והוא כמשמעות עולם הגלגלים, והיו שנים עשר אבנים נגד שנים עשר מזלות אשר הם עיקר צבא השמים, והעמידן שם להודיע כי הכל נברא. ומה שאמר יהושע (יהושע ד, כב) הטעם הוא "לאמר ביבשה עברו ישראל את הירדן" וגו', הוא על לקיחת האבנים מתוך הירדן ולא ממקום אחר, אבל הקמת האבנים עצמן הוא מטעם שדיברתי. והשלישיים שהקימו בהר עיבל הוא נגד עולם השפל, שיש לו שני בחינות מצד מיניו שקיים תמיד ונפסד תמיד באישיו, ונגדן היה הר גריזים והר עיבל. או מורים על ענין חומר וצורה, שהם שני ההרים שראה זכריה המרכבה יוצאת מתוכן, שנאמר (זכריה ו, א) "והנה ארבע מרכבות יוצאות מבין שני ההרים וההרים הרי נחשת", שכיון לזה כמו שכתב הרב המורה.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג, פרק עח)

שלשה מיני אבנים היו, אחד שהקים משה בארץ מואב... ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן... ואחד שהקים בגלגל

ואמרו חז"ל: "שלשה מיני אבנים היו, אחד שהקים משה בארץ מואב... ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן... ואחד שהקים בגלגל". אצל יהושע לקחו שתים עשרה אבנים, מעבר הירדן מערבה (ארץ כנען), והקימו את האבנים בתוך הירדן, והוציאו מהירדן שתים עשרה אבנים, ואת אלו הביאו לשכם לבנות שם מזבח ולזבוח עליו עולות וזבחים, ולשמוח בסיום התהליך של יצירת עם קדוש. ואח"כ קיפלו את האבנים האלו והביאו אותן לגלגל והקימו שם את האבנים כמזכרת נצח וכתבו עליהן את דברי התורה. וכן נאמר (יהושע ד, ג): "שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים, הכין שתים עשרה אבנים והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה". ופירש רש"י שם: "כמצות משה לבנות להם מזבח בהר עיבל ולכתוב עליהם את דברי התורה, ובו ביום באו אל הר עיבל ובנו בהם את המזבח והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו וקפלו אותם ובאו ולנו בגלגל"...
וממשיך הכתוב (יהושע ד, ו-ז): "למען תהיה זאת אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר לאמר, מה האבנים האלה לכם; ואמרתם להם: אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה', בעברו בירדן נכרתו מי הירדן, והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם". כלומר, כריתת מי הירדן והעברת בני ישראל בחרבה, היו האות הגדול והמרשים ביותר לגדולתו וליכולתו לשלוט על הטבע, על העולם ועל כל בשר ודם שבו... כריתת מי הירדן היתה סמל לכחו וגבורתו האין סופיים של הקב"ה, דבר שהיה לאימה ורעדה לגוים, וסמל הבטחון בה' לעם ישראל. וכמו שסיים יהושע (ד, כד): "למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא, למען יראתם את ה' אלקיכם כל הימים".
ולכן, האבנים האלו שנלקחו מהירדן, ממצב רגלי הכהנים, הפכו לסמל נצחי של גדלות ה' ובטחון ישראל בו. והקב"ה ציווה לעשות מהן (לפני הבאתן לגלגל) מזבח בשכם, שם אכלו ושתו ושמחו בבטחון ה' ובגדולתו, שהשמחה תמיד קשורה לבטחון בה'. אך אין שמחה גדולה כשמחה ששמחים כשרואים את הגשמת הבטחון והוכחתו, ולכן ציווה לשמוח שם במיוחד, כי אין שמחה כמו השמחה בישועת ה', וכמו שנאמר (שמואל א ב:א): "עלץ לבי בה', רמה קרני בה', רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק טו עמ' קפח-קפט)

על גבי אבנים כתבוה וכו' ושיגרו נוטירין שלהן
27-33

והתחלת שמד יוונים היה ע"י העתקת התורה יוונית, שזה היה ע"י הרגשת ההוד דכנסת ישראל עד שגם מלכי עמים הודו להם. כי בקשת העתקת התורה היה בשביל שהכירו מעלתה, וכבוד גדול כיבדם תלמי על זה, ועל כן היה ההעתקה ע"י כהנים. אבל חכמי ישראל הרגישו שזה היה הפיכת ההוד למשחית, וגזרו תענית על זה, כמו שאמרו במגילת תענית דהחושך בא לעולם אז שלושה ימים, שהוא היפך ההוד שהוא זיו ואור המאיר לכל באי עולם.
ומשה רבינו ע"ה כתב התורה על האבנים באר היטב בשבעים לשון (סוטה לה ע"ב ועיין ירושלמי הובא בתוס'). אלא שמצד מידתו שהוא בניצוח לעמים, ומה שקירב ערב רב היה רק ע"י שגיירם, לא הזיק זה, כי הוא לא הלך למסור להם, רק כתב על האבנים והניח הפקר, והם מעצמם שיגרו נוטירין והעתיקו. כי כן הוא המידה, ימין דוחה ושמאל מקרבת, והוא מדת אהרן ע"ה אוהב שלום. ועל כן אף דמאחוריה אתא ונשייה לתרווייהו, כמו שאמרו בחולין (צא.), עיקר התחלת השליטה היה מצד השמאל שהוא נגד הימין, דזה לעומת זה שבו האדם בליעל חפץ לנצח ולפשט אדרבה הודו.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נז דף פד ע"א-ע"ב)

רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה וכו' ואחר כך סדו אותן בסיד וכו' ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה וכו' ר' שמעון אומר על גבי סיד כתבוה וכתבו להן למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו' הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן
27-38

והנה ר"ש מסיים "וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות". והדבר תמוה, מה שייך זה הסיום למחלוקתן של ר"י ור"ש? אמנם מתחלה יש להבין לדעת ר' יהודה, אמאי היה הציווי שיסודו את הכתיבה והמה יקפלו אח"כ? למאי נצרכו לכך? אלא ודאי בא הקב"ה לרמז בזה עיקר גדול: ההבדל בין ישראל לאומות העולם, דאע"ג דבין ישראל בין אוה"ע נצטוו על ע"ז ובשבע מצות, והייתי אומר דעיקר הבדל לא היה אלא בשאר מצות שבתורה, על כן הראה בזה שגם בז' מצוות עצמן נשתנו, היינו כמש"כ בפ' בחקותי שהקב"ה מבקש את ישראל שיעשו את המוטל עליהם כדי שיקבלו שכר, משא"כ אוה"ע אין נוגע לקיום העולם, ומה איכפת להקב"ה יעשו מה שלבם חפץ. ובזה יש לדמות ולהמשיל לרופא שנכנס לרפאות, ויש הבדל בין אם נכנס לבנו או לאחר, דאע"ג דעצם הרפואה שוה לשניהם, מ"מ אינו דומה באופן נתינת הרפואה בשני דברים, דלבנו הרופא ממתיק את הרפואה כל האפשר כדי שיהא קלה עליו ליקח, משא"כ לאחר. שנית, דלבנו מבטיח מתנה אם יקח הרפואה, משא"כ לאחר. ובשני דברים אלו נשתנו ישראל לאוה"ע, דלישראל פירש קללות וברכות משא"כ לאוה"ע, ושנית, דלישראל ציווה לכתוב על הסיד, שיהא נוח לקרות, ולאוה"ע נצטוו לכתוב תחת הסיד, והיו נצרכים בקושי לקפל את הסיד. ובא הקב"ה בזה ללמדנו ההבדל בין ישראל לאוה"ע. וכל זה לר"י, אבל לר"ש לא היה בזה נ"מ, מש"ה ביאר נ"מ אחרת, דלישראל היו האזהרות כמשמען שיהא עושים, משא"כ לאוה"ע לא נזהרו אלא "למען אשר לא ילמדו אתכם" וגו', הא אם עשו תשובה ולא עבדו ע"ז היו מקבלין אותן, ולא חששו אם לא היו נזהרים בז' מצות.

(העמק דבר, דברים כז, ח)

רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה וכו' ואחר כך סדו אותן בסיד וכו' בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת שהיה להן ללמד ולא למדו ר' שמעון אומר על גבי סיד כתבוה וכתבו להן למטה למען אשר לא ילמדו אתכם וכו' והיו עמים משרפות סיד על עסקי סיד וכו' כי סיד
27-41

דברים אלו הם דברים גדולים מאוד, לכתוב את התורה על אבנים אלו, כי האבנים האלו הם על גבול ארץ ישראל, ולכך ראוי לכתוב התורה שם, כי התורה תחתיה [נכלל] הכל, שהכל מצטרף אליו, [אף] האומות, ולכך אמרה תורה לכתוב התורה על הגבול כאשר יעברו הירדן, שיקראו אותם גם האומות. אמנם התורה היא בגבול הארץ, אע"ג שהוא קרוב אל האומות, מ"מ הוא תוך הארץ, [כי התורה היא תוך ישראל] בפרט.
וסבר רבי יהודה שכתבו התורה על האבנים ועל האבנים נתנו הסיד, כי ראוי שיהיה כך לפי ענין האומות אל התורה, כי אין התורה כ"כ בנגלה להם, רק כאילו היה הדבר הזה בכח ולא בפועל, לכך התורה על האבנים, והסיד הוא הקליפה הוא על התורה עד שלא היה רק בכח ולא בפועל הנגלה. ולכך מקשה האיך למדו את התורה, ומתרץ: בינה יתירה נתן הקב"ה באומות. ודבר זה ענין נפלא, כי יש לאומות בינה יתירה עד שהם מקלפים הסיד, ואז אפשר להם ללמוד תורה. והבן מה שאמר "בינה יתירה נתן ה' יתברך להם", ולא אמר "חכמה יתירה נתן ה' יתברך להם", לומר כי מדרגות האומות להבין דבר מתוך דבר, ולכך אע"ג שהוא מכוסה בסיד והקליפה עליו, מתוך בינה יתירה שנתן ה' יתברך להם הם יכולים לקפל הסיד. ולדעת רבי יהודה יש לאומות צירוף אל התורה מכח בינה יתירה, ואין זה דבר בגלוי רק תחת הסיד, והיא מכוסה תחת הקליפה, ומאחר שאינם לומדים ויש להם בינה יתירה, הם יורדים לבאר שחת, שהרי הם מתנגדים אל התורה כאשר אין רוצים בתורה.
ולדעת ר"ש אין הדבר כך, אבל יש לאומות קירוב אל התורה בנגלה ומצד עצמם ולא מצד [הבינה], ולכך היו כותבין התורה על הסיד, ולכך כתבו להם למטה "למען אשר לא ילמדו אתכם בכל התועבות", דכיון שכתבו התורה על הסיד, מורה שיש לאומות צירוף אל התורה, ואם חוזרים מקבלים אותם. ולפיכך דרש "והיו עמים משרפות סיד" - על עסקי סיד, פירוש כי הסיד שהוא על האבן מבחוץ, הוא שריפת האומות, כי במדרגה זאת נרשמת ונכתבת מדרגות ישראל היא התורה, שממנו מתחייב שריפת האומות אשר לא קבלו התורה. ולר"י "והיו עמים משרפות סיד" - שהאומות הם כמו סיד.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה וכו'
31

...דאיתא בספרים ששם "מסכת" נגזר משם "מסך", שהוא מסך המבדיל בפני החיצונים והאומות, שבתורה שבכתב יש להם אחיזה בצד מה, וביום שעברו את הירדן כתבו את התורה על האבנים, שכל הרוצה יבוא וילמד, כבש"ס סוטה, אבל בתורה שבע"פ אין להם שום אחיזה. וע"כ מובן שהוצרכה לזה מסכת תורה שבע"פ ולא סגי ליה בתורה שבכתב בפרשת המועד...
ובתורה שבע"פ שבהן אין להם שום אחיזה, ואף ששמעו הקולות של מתן תורה שנתחלקו לע' לשון, מ"מ התורה שבע"פ שבו בודאי לא שמעו. ובאמת נראה שגם הדברות עצמן לא שמעו כלל, אלא קול הברה בעלמא, וע"כ נתקבצו אצל בלעם ואמרו שמא מבול מביא לעולם כבמדרש, ואם איתא ששמעו הדברות מה היה להם להתיירא, אלא ודאי קול הברה בעלמא שמעו (והא דנחלק לע' לשון כבר נתן כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה טעם לשבח, אין כאן מקומו). ע"כ אין ביכולת שום כח חיצוני להשתמש באור ההוא, ואינו נזקק למסכת לגנזו בה ולעשותה מסך בפניו.

(שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"ג)

ידוע דבתורה שבכתב יש לאומות ג"כ קצת אחיזה, שהרי תיכף בבואם לארץ כתבוה על האבנים, שכל מי מהאומות שרוצה ללמוד יבוא וילמוד, כבש"ס סוטה, אבל בתורה שבע"פ אין לאו"ה שום אחיזה. ובקה"ע דקריאת שם מסכתא מלשון מסך, שתורה שבע"פ יש בה ענין מסך המבדיל בפני האומות, וע"כ היא המאחדת את כל עדת ישראל תחת דגל אחד, והיא הגורמת התאחדות ישראל.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ח)

בהגהות הגרצ"ח כתב: אע"ג דקיי"ל שאסור למסור דברי תורה לגוי, כבר חילקו הפוסקים בין תושבע"פ לבין תושב"כ דשרי כו'. וכן מוכח גם מדנקטו: גוי העוסק בתורה, דהיינו משא ומתן של תורה (עי' ט"ז או"ח סי' מז סק"א, ובספרי נפש חיה שם באריכות). וכן הודגש: אין מוסרין דברי תורה לגוי, מקביל לסגנון "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", שתושבע"פ היא הנמסרת פה אל פה. ועי' מהרש"א חגיגה יג, א.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה וכו' ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה ועל דבר זה נתחתם גזר דינם
31-34

ונראה לי דגם מה שאמרו בסנהדרין (נט ע"א) עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, היינו דרך עסק להבין מה שנאמר בה, דזהו התורה שבעל פה. שכל דברי תורה שבכתב סתומים, והעוסק בה צריך לפרש דבריה, ואי אפשר לעסוק בתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה כלל. שאפילו הצדוקים שכפרו בתורה שבעל פה בדו להם איזה פירוש מלבם והמרו בחכמי ישראל האמיתים המפרשים אותה על דרך האמת, והם פירשו בפירוש בדאים שאינו תורה כלל. ולעולם העסק בתורה על כרחך הוא מתבונן בתורה שבעל פה, שהוא פירוש הכתב. ודבר זה הוא מורשה ומאורסה לקהלת יעקב לבד, שהתורה מסורה להם לגמרי וכמו שכתבתי. אבל תורה שבכתב לבד הרי נכתבה על האבנים בשבעים לשון.
ובסוטה: היאך למדו אומות העולם שגרו נוטירין וכו'. ועיין שם ברש"י ובתוספות ד"ה כיצד מהירושלמי. והרי כתבו כן במכוון כדי שילמדו אומות העולם אף שהיה כדי שיתגיירו. מכל מקום איך צוה ה' יתברך לכתוב לתקלה, שהרי אפשר שילמדו ולא יתגיירו וכמו שהיה באמת, ועברו אגזל ועריות ואיכא משום "לפני עיור לא תתן מכשול" בהנחת המכשול אף שזה נכשל אחר כך מעצמו ע"י זה. ובחולין (קמ.): לא אמרה תורה שלח לתקלה. והגם דבאמת על דבר זה נחתם גזר דינם והוה להו לתקלה, ובעל כרחך היה להניח כתוב כדי שלא יהיה להם פתחון פה, כמו שכתב שם ברש"י ד"ה היאך. מכל מקום אילו היה זה משבע מצוות בני נח שלא ילמדו בתורה כלל, היאך הותר לעבור אלפני עיור ולהניח לפניהם?
ועל כרחך כמו שכתבתי, דלהניח תורה שבכתב לפניהם שפיר דמי, והם לא יבינו הפירוש דתורה שבעל פה, רק יראו הכתוב לבד, וזה אין איסור גם בגיותם. ואם ירצו להתגייר, ילכו אצל בני ישראל ללמדם הפירוש שבעל פה, והם לא ילמדום עד שיגיירום תחילה. ועיקר המורשה היינו העסק בה להבין הפירוש שבעל פה.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו דף כב ע"ב-ע"ג)

בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה וכו' והיו עמים משרפות סיד על עסקי סיד
32-41

וקיבלתי דכל המאמרים בגמרא, אף על פי שכפי הפשט נראה דנמשכו אגב גררא, מכל מקום על האמת יש להם שייכות גמור להמקום שנקבעו שם, ושם הוא עיקר מקומם הראוי. וכן מקום מאמר זה דלימוד סדר המדרגות להשגת רוח הקודש דתורה שבעל פה ש"לא עשה כן לכל גוי", כי הוא ע"י התורה המבדלת בין ישראל לעמים שהוא התרעא ופתיחת מדריגות האלו, נקבע במסכת עבודה זרה [כ ע"ב], שהוא ההרחקה מהעמים ומרוח הטומאה שלהם, שהוא היפוך רוח הקודש דישראל ד"ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר", כשזוכין לשורש היחידה, דאז נעשין גוי אחד בארץ, דיבוער רוח הטומאה מהעולם ויהיו כל העמים משרפות סיד, ואיתא בסוטה: על עסקי סיד. פירוש, דכוונת "ושדת אותם בסיד", כי החומר הגופני שלהם מעכב וחוצץ ביניהם ובין השגת התורה. אלא שמכל מקום נתן ה' יתברך בהם בינה יתירה לקלוף אותו סיד, כי יש בהם כח להתגבר בכח חכמתם ובינתם על החומריי שלהם ולהסירו, והיינו שיבואו להתגייר. אבל הם לא עשו כן, וחזרו לשקוע באותו סיד ולהעלים דברי תורה מלבבם ולילך בשרירות לבם. ו"רשעים תרדף רעה", שהעבירה עצמה שורפתם... וליהט אותם היום הבא להיות משרפות סיד.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו דף כד ע"ב-ע"ג)

וכתבו להן למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו' הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן
36-38

ובמסכת סוטה אמרו שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון, וכתבו למטה "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות", הא אם עשו תשובה מקבלים אותם. ורש"י פירש שם, להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם, אלא על אותן שבתוך הגבולים, כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם, אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם, ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים. וזה לשון הרב. ואינו נכון, כי בערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה בהם אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם" שאם עשו תשובה אינן נהרגין, וכן אמר בהם (שמות כג, לג) "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם", הא אם עזבו את אלהיהם מותרין לישב שם.
וזה הענין שעשה המלך שלמה, שכתוב בו (מ"א ט, טו-כב) "וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה... כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי וכו' ויעלם שלמה למס עובד"... והענין הזה כתורה עשאו, כי קיבלו עליהם שבע מצוות. ודבר ברור הוא, כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו, גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם, אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו.

(רמב"ן דברים כ, י)

"למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות" וגו' - ופירש רש"י: הא אם עשו תשובה ומתגיירין אתם רשאים לקבלם. ובמס' סוטה דף לה, ב, פירש דוקא אוה"ע שחוץ לגבול א"י, אבל שבתוכה אין מקבלין אותם, שמחמת יראה הם עושים עכ"ל. והביאו הרמב"ן והשיג ע"ז. ולפי דברינו מיירי כאן בערים שאינם מא"י ממש, אבל בערי א"י באמת לא מהני קבלת ז' מצוות אחר שהחלו במלחמה ולא קיבלו בשלום ששלח יהושע, אם לא גירות לגמרי מקבלים לעולם.

(העמק דבר, דברים כ, יח)

שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן
38

...והיינו שאמרו בילקוט (שמות רמז רסז, מן המכילתא סוף פרשת בשלח) גבי דוד המלך ע"ה: נזכר שאין מקבלים גר מעמלק. והיינו שאי אפשר כלל שיתגייר אפילו שיעשה המצוות, ולא במעשה לבד אלא גם יקבל במחשבה ורצון להיות ישראל גמור, אפילו הכי נקרא רק פושט טלפיו כחזיר לומר טהור (בראשית רבה סה, א), כי עומק ראשית ושורש מחשבתו ורצונו הנעלם גם ממנו בודאי אינו כן והוא שקר גמור. ולכך לא נתפרש דבר זה בתורה שלא לקבל גר מעמלק [אף שנאמר "תמחה", שהרי גם בכנענים נאמר "לא תחיה כל נשמה" ואפילו הכי שלח יהושע שלושה פרוזטגמאות, ועיין בתוס' בסוטה (לה ע"ב ד"ה לרבות) ושאר דוכתי לענין גבעונים] רק דעל זה לא שייך ציווי ואזהרה... דמי שהוא דבוק כל כך בה' יתברך בעומק ראשית עומד על דבר זה מעצמו ואין צריך לצוותו, ומי שאין דבוק לא יועיל הציווי.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, מסכת עבודה זרה אות ג דף מד ע"ג-ע"ד)

ושבית שביו
44

שבית שבי הוא כמו שדרשו ז"ל בפסוק "וישב ממנו שבי" ובפסוק "ושבית שביו". ולכן הו"א שיטלנה חנם הואיל ושייכה לבני ישראל.

(שפת אמת, פרשת יתרו, שנת תרמ"ח)

תוס' ד"ה ועל - תימה כיון שיש להם פתחון פה כלום כפית עלינו הר כגיגית כדאיתא בפ"ק דע"ז איך נחתם גזר דינם

ונלע"ד דב' דברים הם. שם הויכוח על מניעת קבלת שכר של שמירת כל התורה. על זה אמרו: כלום כפית, ואומרים שגם הם היו מקבלים ולא יפחת שכרם. אבל כאן ענשם הוא על שהיה להם ללמוד את התורה, וממנה היו לומדים הדעות האמיתיות והמדות הישרות אע"פ שלא היו מקיימים כל מצוותיה, וזה גלוי וידוע לפני הקב"ה שהיו ישראל מקבלים בשמחה גדולה גם בלא כפיית ההר, וכלל הדבר שעי"ז היו מתרחקים מע"ז ואבזריה המגונות. ועי' שבת דף פח תוס' ד"ה מודעא רבה.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300