לט ע"א

כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה

...והיינו כאמור, ששתיקה זו מורה על הכנעה ושמיעה, שזהו תנאי לקבלת התורה, ומאחר שקריאת התורה היא בבחינת מעמד הר סיני, לכן אסור לספר אפילו בדבר הלכה, אלא חייבת להיות שתיקה גמורה.

(ר' משה יחיאל עפשטיין, אדמו"ר מאוז'רוב, באר משה, פרשת יתרו מאמר א, אות ה, עמ' תריד)

עי' זהר ויקהל רו, א: כד סליק ס"ת לתמן, כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו לתתא באימתא בדחילו ברתת בזיע, ולכוונא לבייהו כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני כו', ולית רשו לעמא למפתח פומייהון אפילו במילי דאורייתא וכ"ש במלה אחרא כו'. ועי' זוהר תרומה קלא, ב, ניצוצי אות ג. ועי' זוהר ויקהל רו, א: אר"ש, כד מפקין ס"ת בצבורא למקרא ביה, מתפתחין תרעי שמיא דרחמין, ומעוררין את האהבה לעילא, ואבעי ליה לבר נש למימר בריך שמיה דמארי עלמא וכו'. ובניצוצי אות ו ממחזיק ברכה או"ח סי' רפב אות ב, שהביא מאגרות רמ"ז סי' טו, שעיקר אמירת "בריך שמיה" היא במנחה דשבת, ומהרח"ו השמיענו שהאריז"ל היה אומרו גם בשחרית דשבת עיי"ש.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ואין עמידה אלא שתיקה

בזהר שלח קעג, א: כתיב "בעמדם תרפינה כנפיהם" כו'. ועי' ברכות כז, ב: אמרו לחוצפית המתורגמן עמוד ועמד.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

[ארץ חמדה, פ' וילך, דרוש לר"ה, הביא שהרוקח מצא רמז בתורה שר"ה הוא יום הדין, שבכל הרגלים כתוב "יום", "ובחמישה עשר יום", "וביום הביכורים", ובר"ה כתוב רק "בחודש השביעי באחד לחודש", וביוה"כ נאמר רק "בעשור לחודש", ולא כתוב "יום". ועל זה אומר הפסוק (תהלים פרק קיט פסוק צא) "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך", שהרי "עמידה" היא לשון שתיקה, והיינו שהתורה שותקת מהמלה "היום" בחג שהוא "למשפטיך". ע"פ זה יש לפרש את הפסוק "אתם נצבים היום" - "אתם" הוא ראשי תיבות א' תשרי משפט. "נצבים היום" - יש שתיקה מהמלה "היום", כי "נצבים" הוא כמו "עומדים", שמשמעותו שתיקה. וכן בהמשך הפסוק "אשר ה' אלקיך כורת עמך היום" - שהמלה "היום" נכרתה מהחג הזה, ו"עמך" משמעותו מאצלך.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף ד ע"ב) לטקסט

במה הארכת ימים וכו'
12

יש לנו לומר כי הטוב והרע המגיעים לאדם בעולם הזה אין להם עסק במתן שכרן של מצות או בעונשן של עבירות, זולתי לעזר ולהועיל כמו שכתבתי... ומה שאמר: שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא השתנתי מים בתוך ד' אמות של תפלה... וכן דברים הרבה כיוצא באלו יש בדברי רז"ל בדרשות ובאגדות, שנראה מהן שיש מתן שכר בעולם הזה - תדע לך שאין השכר הזה על מצות התורה, אלא על מצות שהאדם מסגל לעצמו בטוב מדותיו ורוב בריאות נפשו. ואין לאותן המצות כח גדול כמו של תורה, על כן מתן שכרן בצדו בעולם הזה. או יש לפרש: במה הארכת ימים, כלומר באיזה מצוה הרבית להרגיל בה את עצמך עד שנתחזקה בידך זה ימים רבים יותר משאר המצוות.

(רמב"ן, אמונה ובטחון פרק ז)

במה הארכת ימים אמר להן מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא ולא פסעתי על ראשי עם קודש ולא נשאתי כפי בלא ברכה
12-15

פירוש שהיה בעיניו בית הכנסת, [בית הכנסת] ממש, כי לשון בית הכנסת הוא שמתאסף שם לתפלה, והעושה קפנדריא הרי הוא עובר דרך שם ואין לו כינוס ואסיפה לשם. וזכר ג' דברים שבשבילם היה מאריך ימים, וזה כי האריכות ימים כאשר אין חסרון באדם, ואז ראוי לו החיות, והחסרון [לכל] נמצא, או מצד עצמו כאשר יש חסרון לו, מצד שהוא נגד ה' יתברך, [או] שיש לו חסרון מצד עצמו, או שיש חסרון מצד זולתו, והפך זה שהוא נחשב שהוא שלם [כאשר הוא שלם] מצד כל ג' צדדין אלו, הן מצד ה' יתברך או מצד עצמו ומצד זולתו. ולפיכך אמר שלא עשה בית הכנסת קפנדריא, ידוע כי בית הכנסת בנוי להתפלל, והוא עבודת ה' יתברך, וכבר הבתאר במסכת ברכות (ח ע"א) אצל "איכא סבי בבבל", כי אריכות ימים הוא בשביל שמשכים ומעריב לבית הכנסת, שנאמר "אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום כי מוצאי מצא חיים", ומי שאין עושה בית הכנסת קפנדריא מחזיק אותו לבית הכנסת כאשר ראוי, וקפנדריא הוא הפך בית הכנסת, אשר הוא מכניס הכל, וזה עושה אותו [שלם מצד ה' יתברך].
ובמה שלא היה פוסע על ראשי עם קדוש, היה שלם מצד זולתו. ומה שלא היה עולה לדוכן כי אם ע"י ברכה, והיה נותן ברכה אל ה' יתברך מה שציוה לו לברך את ישראל, מורה כי הוא איש טוב, כי מי שהוא איש טוב חפץ בברכה לבריות, והפך זה מי שהוא איש רע אינו חפץ בטוב, ומאחר שהיה טוב, דבר זה הוא השלמות כאשר הוא מציאות טוב. ומפני זה היה מאריך ימים, שכאשר הוא שלם הן מצד ה' יתברך הן מצד עצמו [והן מצד] זולתו, הוא שלם מכל צד, וראוי לו הקיום...
עוד יש לך לדעת, כי ע"י שלושה דברים אלו היה גורם שהיה ה' יתברך משפיע החיים, כי כאשר לא עלה לדוכן אלא אם כן בירך, בזה היה דבק בו יתברך במה שהוא יתברך משפיע, כי ברכת כהנים הוא השפעת הברכה מן ה' יתברך, והברכה שנותן אל ה' יתברך על זה, והברכה הוא הדבוק בו, והנה דבק בו יתברך במה שהוא משפיע, והשפעת ה' יתברך הוא שמשפיע אל הכלל במה שהוא כלל. ובזה שהוא לא היה פוסע על ראשי עם קודש, לא היה נבדל מן הכלל, אשר ה' יתברך משפיע חיים אל הכלל, ומה שהוא מקבל החיים והברכה מצד זה, שלא עשה בית הכנסת קפנדריא כי בשביל זה מקבל החיים, כי הבית הוא מקבל כמו שכתיב (יחזקאל מד) "להניח ברכה אל תוך ביתך", ושם מקבל הברכה והחיים, ולכך מה שלא עשה ב"ה קפנדריא היה גורם שהיה מקבל החיים. ודוקא כאשר לא עשה בית הכנסת קפנדריא, שבזה הוא בית הכנסת והוא מקבל, אבל אם עשה אותו קפנדריא, לא עשה אותו מקבל, ולא היה ראוי לקבל החיים...
[ועוד כי אלו ג' מדרגות שזכר הם נגד ג' עולמות, כאשר הוא דבק בהם יש לו אורך ימים. וזה כי העולם הזה היא [עולם] הירוד והחלוק, והכנסיה אל ה' יתברך הוא מעלת עולם הזה התחתון, ומדרגתו העליונה אשר הוא מתכנס אל ה' יתברך. ואם עשה בית הכנסת קפנדריא היה מבטל הכנסיה, שהכנסיה הוא להיקבץ יחד שם, כמו כל דבר שהוא מקובץ ועומד יחד, וקפנדריא ללכת דרך שם אל מקום אחר מבטל הכנסיה והעמידה שם, ולפיכך מה שלא עשה בית הכנסת קפנדריא היא הכנה לקיום בית הכנסת, שהיא שלמות עולם התחתון. ומה שלא היה פוסע על ראשי עם קודש, היא מעלת עולם האמצעי, הוא עולם הגלגלים, שאין אחד פוסע על אחר, כי טלה שהוא ראש המזלות אינו פוסע על המזלות האחרים, רק הם סובבים בעיגול ואין אחד פוסע על אחר כלל... ומה שלא היה עולה לדוכן רק ע"י ברכה, הוא מורה שהוא מוכן להשפיע הברכה מעולם העליון, אשר הוא משפיע לעולם הזה].

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

במה הארכת ימים אמר להן מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא ולא פסעתי על ראשי עם קודש ולא נשאתי כפי בלא ברכה וכו' אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה

[לא שאלו איך הצליח להשיג שנים רבות של חיים, אלא איך האריך את שנותיו, באיזה תוכן נתן לחייו חשיבות. והשיב "לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת" - כי בית הכנסת מאחד את ישראל. בחוץ אנחנו נפרדים ונרמסים. כל אדם צריך שייכות למדינה, שנותנת לו גאווה. ישראל בגלות אינו שיייך למדינה של הגוים, ולכן הוא צריך את בית הכנסת, שהיא המדינה שלו, היא הגאווה שלו. היא נותנת לעם ישראל אריכות ימים. אבל זאת רק רואים את בית הכנסת כמקום של קדושה, לשריית השכינה. משא"כ אם הוא רק אמצעי להשיג מטרות חול, כגון אם יש שם אולם ספורט, בריכת שחייה, בית ספר ללמוד עברית, זכויות קבורה, אולם ריקודים - זה לא יביא אריכת ימים. מי שמתייחס כך לבית כנסת, כאילו עושה בו קפנדריא, אמצעי להגיע למטרה אחרת.
"ולא פסעתי על ראשי עם קדוש" - לא פעלתי נגד חכמי הדורות הקודמים. מי שלועג על דברי חז"ל מקצר את ימי העם. ראשי העם מוסרים את התורה מדור לדור. רק מי שמכופף את ראשו להם ממלא את שנותיו בתוכן חשוב, והוא מאריך ימים.
"ולא נשאתי כפי בלא ברכה" - נשיאות כפים היא סמל להשפעת טובה לאחרים. מי שפועל לטובת חבריו, או להרים קרן ישראל או קרן התורה, הוא חי חיים ארוכים, כי הוא חי בחיי האחרים, שמחתו בחיים מתרבה, והוא מאריך את חיי היהדות. אבל מי שחי רק בשביל עצמו, חייו הם קצרים גם אם יחיה מאה שנים, כי תוכן חייו הוא מועט. וכן מי שעוסק בצרכי ציבור אבל מטרתו הפנימית היא להשיג תועלת חומרית לעצמו, כגון להשיג משרה - אינו מאריך את ימיו, ואינו מצמיח ברכה. מי שמשפיע טובה לאחרים, שדומה לנשיאת כפיים, צריך לעשות זאת כמו אהרן הכהן שלא עשה לטובת עצמו, כמו שכתוב "וראך ושמח בלבו". ותנאי זה רמוז בברכת כהנים "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן" - שיתכוון כמו שאהרן התכוון, רק לשמה ולא להנאת עצמו. מי שמטרתו בעיסוק בצרכי ציבור היא לטובת עצמו, הוא כמי שנושא כפיו בלי ברכה.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 161-166)
לטקסט

ולא נשאתי כפי בלא ברכה
14-15

המפרשים מקשים מאי רבותיה, שהרי כל המצוות מברכים עליהם? ומתרץ בעל איי הים, שהשמיענו מה שמצוה לברך, שלא נפרש "כה תברכו" רשות, היינו אם יהיה ברצונכם לברך, כן תברכו, כי אם ש"כה תברכו" משמעה שמצוה לברך. דוגמא לזה: גדולה תשובה שדוחה ל"ת, כלומר בזה באו לומר שמאמר "ושבת עד ד'" הוא מאמר המצווה, לא רק עצה טובה.
בעל ילקוט הגרשוני מפרש על פי מה שכתב החיד"א ז"ל בשם הזוהר, דכשאדם רוצה לברך את חברו או את בנו צריך לברך בתחילה להקב"ה, ואי לא מברך להקב"ה בתחילה אינון ברכאן לא מתקיימין. ומעתה יש לומר דזה שאמר ר"א בן שמוע "ולא נשאתי כפי" לברך לשום אדם "בלא ברכה", היינו להקב"ה בתחלה, כאמור בזוהר.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כל כהן שלא נטל ידיו כו'

עי' זהר נשא קמו סע"א: כהן דבעי לפרסא ידוי בעי דיתוסף קדושה על קדושה דיליה כו'.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

אשר קדשנו בקדושתו של אהרן
16

בעל לשמוע בלמודים כתב שיתכן שינוי ברכה זו מכל ברכות המצוות שמברכים "אשר קדשנו במצוותיו", כי איתא בילקוט על הפסוק "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם": באותה שעה זכה בנשיאות כפים לו ולזרעו עד עולם. הרי דבפעם הראשונה שבירך אהרן לא נצטוה ע"ז, רק עשה זאת מדעת עצמו, ובשכר זה זכה לנ"כ. לכן אין מברכים "אשר קדשנו במצוותיו", לפי שלא נצטוו בתחילה למצוה, לכן מיחסים הברכה לקדושתו של אהרן.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' באהבה

ואשר נטבע "בקדושתו של אהרן" ולא בקדושת אהרן, כתבתי בס' מקור הברכה הע' כ, דהוי משמע בדומה לאהרן, כדאמרו בשבת כט, ב: ליתני פתילה של בגד, מהו פתילת הבגד כו'. ומה שפרטו תנאי המצוה "באהבה", משום שזהו שורש המצוה, שתהיה מאהבה, כדכתיב (דברים ז, יג) "ואהבך וברכך".

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר לעיל לח ע"א)