טז ע"א

במקום תפילין שנאמר לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר
2-3

יש בידינו מצוה אדירה וחביבה, שהקב"ה תלה בה כבודו ית' וכבודנו, והיא עוז לנו, וכמו שדרשו רז"ל (ברכות ו): ומנין שהתפלין עוז הם לישראל, שנאמר (תהלים כט) "ד' עוז לעמו יתן", ועוז לו ית'... וכמו כן התפלין הם תפארתנו ופארנו וכמש"כ (יחזקאל כד) "פארך חבוש עליך" ואמרו חז"ל "אלו תפלין", שנאמר (ישעי' סא) "לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר"... והרא"ש ז"ל היה מברך עוטר ישראל בתפארה אחר הנחת תפלין (שו"ע א"ח סימן כה סעיף ג)... והכל הוא משום שהם ביחוד מיוחדים לשם כבודו ת' שהוא כבודן של ישראל, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ו): תפלין דמרי עלמא מאי כתיב בהו (דה"י א, יז) "ומי כעמך ישראל וגו'" (דברים ד) "כי מי גוי גדול וגו'", וקוב"ה משתבח בהם בשבחייהו דישראל, ובודאי תקצר היריעה מהכיל יקר ערך רוממות קדושת המצוה הזאת.

(ראי"ה קוק, חבש פאר, פרק א, עמ' ט)

"רבי אלעזר חלש, על לגביה ר' יוחנן, חזא דקא גני בבית אפל, גליה לדרעיה ונפל נהורא, חזייה דהוה קא בכי ר' אלעזר, אמר ליה אמאי קא בכית וכו' - אמר ליה להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא, א"ל על דא ודאי קא בכית, ובכו תרויהו" (ברכות ה)... דאיתא בירושלמי (ברכות פ"ב הובא ברא"ש בהלק"ט) דר' יוחנן מצד שהיה חושש בראשו לא היה יכול להניח תפילין ש"ר. והנה נודע, דתפלין של יד לית לה מגרמה כלום (זוהר פ' בא), וכשהמוחין מסולקים, אז אדרבא כל קלקול וחסרון בא מזה, ורגליה יורדות מות. רק כשנאנס אז אמרינן (מנחות לח) "תפלין ש"ר אינה מעכבת את ש"י", משום ד"היתה כאלמנה ולא אלמנה" (סנהדרין קד), א"כ מאיר בה בסתר המדרגה, אבל אז בעוה"ר שכיבת לעפרא. והנה ר' יוחנן היה מעין שופריה דיעקב אבינו (עי' ב"מ פד), א"כ נאחז בתפארת ישראל, ואינו דומה אונס, שמעלה עליו הכתוב כאילו עושה התקון בפועל, כמו שאינו דומה רצוננו לעבוד עבודת המקדש, כמו שאילו נעשה ונבנה, וכמו שיבנה במהרה בימינו. כי עכוב השלמות בפועל הוא אות לשליטת הסט"א ואחיזתה בעשיה, והוא כל עיקר הקלקול והגלות, מצד שלא נתקנה עדיין מלכות דעשיה, ו"שפחה ירתא, באתר דמרי ביתא תלא זייניה, כולבא רעיא קולתיה תלא" (שם) כנודע בעוה"ר. א"כ ודאי מצד שלא זכו ישראל לקרוב גאולה, גרמו העונות שלא היה ר' יוחנן יכול להניח תש"ר. א"כ בעוה"ר שופרא דתפלין ש"י ג"כ בלי בעפרא. וזהו "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר", כי פאר היא מעלה ויתרון, וההבדל בין עפר לאפר בערכי הענוה כתבנו במקום אחר, כי עפר הוא מצד גריעות תולדתו בחמרו הנפסד, שאין לו במה לזוח לבו עליו, ואפר הוא מצד שקלקל המשובח שהם קדושת כחות נפשה. והנה השל ראש מפאר ומוציא לאור יתרון קדושת ישראל שחננם ה' יתברך בכחות גדולים וקדושים בנפשם לעמוד לפניו, וכשהיצר הרע מתגדל עד שבועט ח"ו בתפלין ש"ר, אז אדרבא מצד שפע המעשה נתהפך לרועץ ונתקלקל יותר, שמשתמש בכחותיו הרמים לנאצה וחבל נמרץ ח"ו, א"כ נעשה אפר מפאר. וכשיוחזר הפאר יהיה תשובה מאהבה, כי "ובחסד עולם רחמתיך" (שם נד), ו"זדונות נעשו לו כזכיות" (יומא פו), א"כ מאפר יהיה פאר ודאי. אמנם כשנאנס מלעשות מצוה, ודאי לא נעשה קלקול בהנחת השל-יד, שהרי "מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (קדושין מ). וממילא קדושת הנפש מתעוררת לקודש כפי מקורה, אלא דאונסה כמאן דלא עבד וא"כ לא בטל מ"ע, אבל לא כמאן דעבד (ירושלמי גיטין פ"ז ה"ו ועי' ש"ך חו"מ סכ"א סק"ג), דעכ"פ לא עשה הפעולה עד שיהיה מלך על כחות השמאל לגמרי, ועד שיהיו בטלים ממש בהנהגה, דהיינו שיהיה שם ד' נקרא מאליו, כמו שדרשו רז"ל על "ויהיו נקראים": "מאליהן" (מגילה טו), דהיינו "משימים עצמם כבהמה" (חולין ה) שכתבנו במק"א: בלא בחירה כמעט, רק נמשך אחר רצונו של מקום ב"ה באהבה רבה בלי מצרים, שאז העפר מתעלה, והיה מתעלה העפר ע"י ר' יוחנן והיתה תשועה גדולה. אבל כיון שהסט"א נצחה בעוה"ר בעשיה שמפני מכאובו ואונסו לא הניח תפלין ש"ר, "א"ל דבכי אהאי שופרא - דגלי לדרעי' - דבלי בעפרא", והוא עיקר הבכיה, וזה גרם שלא נתגלה אור הישר.

(ראי"ה קוק, חבש פאר, דרוש ד, עמ' סד-סה)

הרא"ש [הובא בטור או"ח סי' כה] אמר "ברכת עוטר ישראל בתפארה" מיד לאחר הנחת תפילין. פאר היא העטרה. כתר בא לסמן שעומדים במעלה שממעל לאנשים סתם. זהו הסמליות של הכתרים, ששאר אנשים עומדים עד גובה מסויים, והוא יותר גבוה עם הכתר שלו. יהדות פועלת מכתר העליון שלנו. הפירוש בזה הוא כך: לפעמים על דברים שאין להם כל כך חשיבות, האדם מחשב חשבונות בחכמתו ובדעתו לעשות דברים מסויימים או לא, משא"כ ביהדות, פועלים ברצון העליון המעולה ולא בחכמה בינה ודעת. על פי השכל לא היה אברהם רץ לעקידת יצחק. על פי החכמה לא היינו אומרים "נעשה ונשמע". תמיד אנו עובדים על פי הרצון העליון המושלם שלנו, וזהו הפאר, התפילין. כשאדם חוטא הוא זורק את הרצון העליון. הוא פועל מחכמה אנושית. על פי שכל אנושי אין מקיימים שבת וכשרות. זהו החטא שלנו, שאין לנו הרצון העליון. ולכן ביום התענית, ביום צרה, שחטאנו, שמים אפר על מקום התפילין, להראות שנאבד הרצון, הכתר העליון שלנו, שאבידה זאת היא המקור וסיבת החטא.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכא-תקכב)

לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר
2-3

מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית, נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו ועלה למעלה להרקיע לשחקים. בעולם החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של היחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים ויד זרים בו נוגעת. וכנסת ישראל תחיל תזעק בחבליה: "אוי נא לי, כי עיפה נפשי". רזי תורה לחיצונים נמסרו. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות, ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם. קמים נבוני לבב בחצות לילה, וידיהם על חלציהם כיולדה על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ז אות יב)

למה יוצאין לרחוב וכו' גלינו גלותינו מכפרת עלינו

השופר... יש התחלפות בקולות הנעשות בו, כי יש מהם מורות על ההנחה והיישוב, וקולות מעוררות אל החרדה והצער כמו שהוא מבואר מפרשת חצוצרות נאמר (במדבר י): "וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם בחצוצרות" וגו'. יראה שהתרועה היא סימן החרדה וצער המלחמה... ולזה הטעם נאמר (שם) "ותקעתם תרועה ונסעו המחנות" וגו', כי אין תנועה בלי צער ועצב כי כל תנועה תורה על חסרון דבר. ואפילו על שנוי מקום כל שהוא, כשמוציאין התיבה ברחובה של עיר בסדר התעניות אמרו חז"ל גלינו וגלותנו מכפרת עלינו. ולזה נאמר (במדבר שם): "תרועה יתקעו למסעיהם".

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, ויקרא שער סז, דף קכא ע"ב-קכב ע"א במהד' תרכח)

טז. זעקנו בצנעא ולא נענינו נבזה עצמנו בפרהסיא
6-7

כי עיקר התשובה הוא כי יעשה אדם תשובת המשקל, דהיינו לעשות המצוה על האופן שעשה העבירה. ע"כ יצאו לרחובה של עיר לצעוק לה' ולהתפלל לפניו. יאמרו בזה כי על העבירות שעשינו בצנעא זעקנו בצנעא, ועל שעשינו בפרהסיא ונתחלל שם שמים על ידינו, ע"כ נבזה עצמנו ג"כ בפרהסיא, ותהיה לנו לכפרה על עוונותינו.

(רבי מנחם צבי טקסין, אורח ישרים, כאן)

ביהכ"נ הוא מקום צנעה. צנעה הוא ענין של חשיבות, ענין של כבוד. הגמרא [קידושין מ ע"ב] אומרת: האוכל בשוק דומה לכלב. צניעות היא בבית. בית המדרש נחשב לצנעה, כמצב המוצנע שבביתו של אדם, ולכן אין עושים קפנדריא בביהכ"נ. הוא דורש אותו הכיבוד כמו שהוא עושה בביתו. תפילה צריכה להיות בצנעה. חציף עלי מאן דמצלי בבקעה [ברכות לד ע"ב], ולכן מתפללין את השמונה עשרה בלחש. תפילה היא ענין שבין האדם לבין הקב"ה. אפילו ישנם אלף יהודים בביהכ"נ, הציבור נחשב לאחד. אברהם התפלל בפרהסיא מפני שהוא היה מקרב האנשים, "בהר ד' יראה", אבל יעקב כבר התפלל בצנעה, בבית, "אין זה כי אם בית אלקים". ולכן אומרת הגמרא שתפילה מתפללין כשר לפני המלך שהוא בצנעה, אבל צעקה היא בשפלות. צעקה היא ביזוי בפרהסיא.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכב)

נבזה עצמנו בפרהסיא

יש לפרש על דרך שפירש רש"י על פסוק "ויעלהו קריית חוצות" כלומר ראה ורחם על אלו. וכן בד"ה ובראש הנשיא - והם לרצון אינו נוטלין כדי שיתביישו יותר לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. וכן הוא הבעל תשובה בהתוודות חטאתי, הוא מבויש בהכירו בעצמו שחטא, ואם כן יעשה, לא יבוש ולא יכלם ומבייש את עצמו, על דרך שאמרו חז"ל: מוטב שיתבייש בעה"ז ואל יתבייש בעה"ב. כן הוא מוטב שיתבייש מעצמו, שאם לא יעשה כן, יבא לידי כך שיתבייש מאחרים שהוא גדולה ממנו.

(רבי יוחנן שפיטץ, בן זכאי, דרוש לשבת שובה, דף ד ע"ב)

מהו המובן של נבזה עצמנו?... ע"י תפילה חשובה לא הגענו לתשועה, הקב"ה לא ענה לתפילתנו, ולכן הצורה שנבקש עכשיו היא בתור ביזוי ושפלות, שזוהי הזעקה שהזכרנו.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקז)

ריש לקיש אמר גלינו גלותינו מכפרת עלינו מאי בינייהו איכא בינייהו דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא

ריש לקיש גם כן סובר שביהכ"נ הוא כמו ביתו של אדם. כשאדם יוצא מביתו וגולה לעיר אחרת, זוהי ממש גלות בשבילו, וגם כאן אותו הדבר, אם גולים מבהכ"נ לבהכ"נ אחר זוהי ממש גלות, והדין הוא שהורג בשגגה גולה, גלות מכפרת, ולכן סובר ריש לקיש דהענין כאן הוא שהגלות יכפר בעדנו.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכב)

ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו' לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו
10-12

חובה רבה מוטלת בכל האפשרות לכונן סדרים כאלה, שיצא מהם קדוש ה' יתברך, ויבא כח מצוה זו של קידוש, ויכריע לעומת החילול השם שיצא ע"י הרשעים הפורעים, וכדאמרינן בירושלמי קדושין פ"ד ה"א ר"א ב"ז בשם רבי הושעי' גדול הוא קידוש השם מחילול השם, וכדברי רבינו יונה בשע"ת בשער הרביעי סימן ה', שכתב לענין חטא חילול השם, שגם לחלי הזה ימצא לו מרפא כו' לקדש תורתו נגד בני אדם... וכאן שאנו עסוקין בענין הל"ת דלא תעשון כן לה' אלקיכם, שלפי דברי ר"ג בספרי, ששואל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחותיהם ח"ו, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם ומעשיכם הרעים למקדש אבותינו שיחרב. והכא נמי בעוונותינו הרבים אוי לנו שכך עלתה בימינו, שגרמו מעשינו שתתחלל קדושת התורה הקדושה בידי זדים, וכדאמרינן בפחות מזה בגמ' דתענית ט"ז א' ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, אריב"ל לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונינו, ק"ו בכמה וכמה מדות כפולות עלבון ובזוי נורא כזה, שנתבזו קדשינו לעיני רבים בחילול קדושת עדיינו מסיני, ספרי תורה הקדושים, שהננו צריכים לעשות כל טצדקי של התעוררות וקדוש ה' יתברך, בהגדלת כבוד התורה, ע"י הסדר מקודש בעסקי גניזתם של הגוילים הקדושים הקרועים, אשר בלעום העריצים.

(ראי"ה קוק, שו"ת דעת כהן, סימן קעה)

הנה כאשר עם בני ישראל שומרים את התורה וע"י שמירת התורה אזי ה' שומע אלינו בכל עת קראנו אליו, וע"י זה אומרים האומות כי רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ואשרי העם שיש לו תורה כזו, אבל אם ח"ו לא נשמור את התורה אזי גם התורה תתבזה על ידינו, כי יאמרו הגוים כמה מכוערת היא התורה שמלמדת אותם כזאת, וזה הוא שמוציאין את התיבה לרחובה של עיר להראות בזה זאת הכוונה.

(רבי מנחם צבי טקסין, אורח ישרים, כאן)

כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו

כלי צנוע, היינו, הספר תורה, הוא כלי צנוע [בתיבה]. לוחות השניות ניתנו בצנעה. הירושלמי בשקלים [פ"ו ה"א] אומר: שתי ארונות היו לישראל, באחת הלוחות השלמות ואחת השברי לוחות. כשבני ישראל יצאו למלחמה יצאו עמם רק השברי לוחות, מפני שמלחמה הוא דבר גלוי ושייכים בה רק הלוחות שניתנו בגילוי. והדין הוא שכל לוחות צריכים ארון, מפני שזהו דרך צניעות, והרמב"ם פוסק (עי' הל' ס"ת פ"י ה"י) שזהו דין לא רק בלוחות אלא גם בכל ספר תורה. כל ספר תורה צריך תיבה לצניעות, ולכן אין נוגעים בספר תורה ערום. וכענין שיש דין של צניעות, כך גם בכל אדם מישראל, שהוא ס"ת חי, גם כן צריך לנהוג כלפיו בצניעות.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכב-תקכג)

ולמה מתכסים בשקים

במשנה לא מוזכר כי אם אפר, ולמה אינו מוזכר כיסוי שק?... אין הכוונה שמניחים שקים בשעת התפילה, כי אם זהו דין של יום התענית, ולכן אין משנתנו מזכירה זאת. המשנה מזכירה רק את סדר התפילה. שאר הדינים כגון לבישת שקים או יציאה לבית הקברות ביום התענית, אינם כתובים במשנה, וגם האפר שמוזכר במשנה הוא אפר שמניחים בשעת התפילה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכג)

לומר הרי אנו חשובין כבהמה

להודיע בזה כי באם כי איש יהודי לא ישמור את התורה הרי הוא גרוע יותר מהבהמה, כי "ידע שור קונהו" וכו'.

(רבי מנחם צבי טקסין, אורח ישרים, כאן)

פירש רש"י שהשק בא משער של בהמה. אבל הרי צמר ג"כ בא מבהמה, א"כ למה לוקחים דוקא שק? שק אינו בגד. באדם וחוה כתוב "ויתפרו להם חגורות", לאחר מכן כתוב "ויעשו להם כתנות עור וילבישם", למה צריכים שניהם? רש"י [בראשית פ"ב פסוק כה] אומר שקודם החטא הם לא התבוששו, ולכן לא היו צריכים לבגדים, ורש"י על פסוק "והנחש היה ערום" [שם פ"ג פסוק א] שואל מה ענין זה לכאן, הרי היו צריכים לסמוך פסוק זה [של "ולא יתבוששו"] לפסוק "ויעש להם כתנות עור". לכאורה שאלת רש"י אינה מובנת, הרי לפני החטא לא היה כלל צורך לבגדים, ולמה מיד אחר הפסוק של "ולא התבוששו" היה צורך להיות כתוב "ויעש להם כתנות עור"? אלא רואים מזה, שהקב"ה החשיב את האדם שהוא צריך להתלבש בבגדים גם בזמן שהאדם בעצמו לא הבין משמעותם (עי' בגור אריה). בכל הנושא הנידון כאן רואים כך, יש שני דינים בבגדים, יש הלכה שיש איסור מן התורה לומר דברים שבקדושה אפילו אם רק לבו רואה את הערוה [ברכות כד ע"ב], זה דין של כיסוי הערוה. ויש עוד דין, שצריכים להתלבש לכבוד ה"אדם". התרגום [בראשית פ"ג פסוק כא] אומר "ועבד אלקים לבוש דיקר", החשיבות של האדם מתבטאת בבגדים. אדם הראשון הבין רק התכלית של כיסוי ערוה, אבל הדין של בגדים שמבדילים אותו מבהמות - את זאת הוא לא הבין. אם הוא ערום הוא ממש כמו בהמה. הכהן גדול לובש שמונה בגדים לכבוד ולתפארת. ולכן הדין הוא שצריכים לתקן הבגדים לתפילה. תפילה צריכה שתהיה באופן של חשיבות, וכך נגשים למלך בחשיבות ע"י בגדים. אבל ביום התענית, שיש צעקה ותרועה, שהוא הקול של בהמה, לוקחים השק, דבר שאינו בגד, מפני שבזה הוא מאבד את חשיבותו והוא נחשב כבהמה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכג-תקכד)

טז. ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה וכו' כלומר עמו אנכי בצרה
14-16

ומכאן הקביעה המזעזעת של חז"ל שישועתן של ישראל היא ישועתו כביכול של הקב"ה, כי "עמו אנכי בצרה", כלומר, גם הוא כביכול בצרה, בשעבוד, בחילול. וכבר הבאנו את דברי חז"ל (ילקוט שמעוני תהלים צא, תתמג): "'עמו אנכי בצרה' - אפר מקלה היו נותנים על גבי התיבה משום 'עמו אנכי בצרה'... א"ר יודן משל למה הדבר דומה, לאשה עוברת [מעוברת] שהיה לה כעס עם אמה, ועלתה אמה למעלה, ובשעת לידתה היתה צווחת מלמטה והיתה אמה שומעת קולה מלמעלה והיתה אף היא צווחת כנגדה, והיו שכנותיה אומרות לה: מה טיבך, וכי את יולדת עמה? אמרה להן: בתי יולדת בצער, אע"פ שהכעיסתני איני יכולה לסבול צווחתה, אלא הריני צווחת עמה. כך אמר הקב"ה: ביתי חרב ובני שלולין בקולרין ואיני מצר? וכן הוא אומר (ישעיהו נב, ה): 'ועתה מה לי פה נאם ה' כי לֻקח עמי חנם'. וכן אתה מוצא, למה נגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה ולא מתוך אילן אחר? אמר הקב"ה: הם נתונים בשעבוד ואני נגלה מתוך אילן אחר? לפיכך מתוך הסנה שכולו מלא קוצים. 'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי' (תהלים צא, טז) - א"ר אבהו זה אחד מן המקראות הקשין, שישועתן של ישראל הוא ישועתו של הקב"ה".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' קסז)

ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה וכו' כלומר עמו אנכי בצרה וכו' בכל צרתם לו צר
14-16

זהו מדין ההשתתפות בצערן של הכלל, שאפילו הקב"ה בעצמו ג"ב משתתף בצערו של עם ישראל. יש השראת שכינה בכל בית הכנסת, ואם נותנים האפר על גבי הארון זהו כאילו נותנים על השכינה. ריש לקיש מביא פסוק אחר: "בכל צרתם לו צר". מה ההבדל בין שני הפסוקים? הפסוק של "עמו אנכי בצרה" הוא מפרק "יושב בסתר עליון" שהוא צרת היחיד, בפסוק השני "בכל צרתם לו צר" מדובר על צרת הכלל. אין כאן מחלוקת, כי אם הדגשה שהקב"ה אע"פ שיש צרת הכלל אינו מניח מלהתעסק עם צרת היחיד, כי אם מתעסק בשניהם.
ניתן לבאר באופן אחר: בפסוק שם בישעיהו פרק סג נאמר: "הפרי ד' אזכיר תהילות ד', כעל כל אשר גמלנו ד' ורב טוב לבית ישראל, אשר גמלם כרחמיו וכרב חסדיו. ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע. בכל צרתם לו צר וגו'". כלומר, שלמרות שבני ישראל חטאו במצרים ובמדבר, אעפ"כ הקב"ה עזר וגאל אותם, אע"פ שהיו שקועים בחטא. "ויאמר אך עמי המה וגו' ויהי להם למושיע". הקב"ה תמיד חס על עמו, מפני שהוא יודע שבסוף יגיע הזמן שהם יחזרו בתשובה. והגם שהפסוק בתהילים "עמו אנכי בצרה" מבטא אמנם שהקב"ה משתתף בצערם של ישראל גם הפרטי וגם הכללי, אבל ריש לקיש סובר שבתענית שעוסקים בתיקון סיבת הצרות, שהיא משום שהם שקועים בחטא, יש להראות שאע"פ כן יביא הקב"ה תשועה לבני ישראל, וזה אנו רואים מהפסוק "בכל צרתם לו צר". ריש לקיש סובר שהפסוק של "עמו אנכי בצרה" אינו מדבר בפירוש בנוגע למה שעוסקים ביום התענית, וצריכים גם את הפסוק של "בכל צרתם לו צר".
יתכן לבאר בעוד אופן: בתורה כתוב: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי". לכאורה היה צריך להיות כתוב "אדון אנכי". אבל "אדון" הוא בתורת שופט, שאין לו נגיעה בעצם הדיון, אבל "דן" הוא מלשון בעל דין, כפי שאומרים כשיש שני בעלי דינים, שהם דנים זה עם זה, מתדיינים זה עם זה. הקב"ה ידין כמו בעל דין. כשעושים צרות לכלל ישראל הרי זה כאילו עושים צרות להקב"ה. המדרש רבה בפרשת וישלח פרשה פב, אומר... שקודם כל הקב"ה יושב כשופט כל הארץ, זהו גם בישראל, גם באומות העולם וגם בחיות, אבל אח"כ הקב"ה עומד עליהם כבעל דין, שהקב"ה יעמוד כמו שכל הבעלי דינים עומדים ויטעון כלפי הגויים למה הם מצירים לו ולכלל ישראל. הרמב"ן בפרשת האזינו [פרק לב] פסוק מ' אומר: "הרנינו גוים עמו ונו' ונקם ישיב לצריו" - רודפי עם ישראל נחשבים כשונאי הקב"ה. הם באמת שונאים את הקב"ה, והם עושים לנו צרות מפני שאנו הולכים בדרכיו עושים מצותיו, ולכן הגוים הם כביכול צריו ומשנאיו של הקב"ה, ועליו להנקם. וזהו ענין שני הפסוקים אצלנו: "בכל צרתם לו צר" משמעותו הוא שהקב"ה מושיע את כל מי מישראל שיש לו צרות, וזהו מצד שהקב"ה הוא שופט כל הארץ ויש רחמנות עלינו, אבל יש עוד דבר נוסף, "עמו אנכי בצרה", שהקב"ה בעצמו הוא הבעל דין, וינהג כמו שכביכול מצירים את הקב"ה עצמו.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכד-תקכה)

ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה וכו' כלומר עמו אנכי בצרה
14-16

הכתוב אומר (תהלים צח, א): "מזמור, שירו לה' שיר חדש, כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו", כלומר, עד שמראה הקב"ה את ימינו וזרוע קדשו לגוים, אין הם מאמינים בו, והם מחרפים אותו ומזלזלים בו ומחללים את שמו, ובזה הוא כאילו מושפל ושבוי, וכאילו גם הוא בגלות. ואכן כך נאמר): "עִמו אנכי בצרה", ואמרו חז"ל: "אפר מקלה היו נותנין על גבי התיבה משום 'עמו אנכי בצרה'"... כלומר, אף הקב"ה כביכול בצרה, בשעבוד, כי שמו מתקדש ומתפרסם ע"י נצחונם של ישראל, ומחולל ע"י צערם ושפלותם. לכן רק ימינו וזרוע קדשו יכולה להושיע את עצמו כביכול מהגלות.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' קנט)

ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה אמר רבי יהודה בן פזי כלומר עמו אנכי בצרה ריש לקיש אמר בכל צרתם לו צר אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה מזדעזע לי כוליה גופאי

יש מן הראשונים שאומרים כי אפר מקלה זה נתנו בראש ספר תורה עצמו, ולא רק על התיבה שבה מונח הספר תורה כגון ברמב"ם הלכות תענית פ"ד הלכה א: ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה... ואפשר לומר שזה תליא בפלוגתא זו של ר"י בן פזי וריש לקיש, שלפי פסוקו של ר"י בן פזי די שמניחים על גבי תיבה, ואילו לפי פסוקו של ריש לקיש צריך להניח על גבי ספר תורה עצמו. וכנראה שבארץ ישראל היה המנהג לתת האפר על גבי ס"ת עצמו, ולכך כשעלה רבי זירא מבבל לארץ וראה זאת בפעם הראשונה נזדעזע כל גופו.

(רבי מרדכי הכהן, חידוש וחקר, כאן, עמ' 89-90)

בכל צרתם לו צר
16

[עי' עוד לקט באורי אגדות סוטה לא]

אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה מזדעזע לי כוליה גופאי

ר' זירא, האיש האלקי, הרגיש, ומריש, היינו בפעם הראשונה כשראה את הפעולה שהיו עושים לתיבה כדי לעורר בושה והכנעה, כדי לעורר את הלבבות לתפלה ולתחנונים, הוא הרגיש את ההבדל בין הפעם הראשונה של ההתעוררות החמה עד כדי הזדעזעות של כל גופו לבין הפעם השניה כמים הרותחים בין כלי ראשון לכלי שני שהיד אינה סולדת בו כבר. על ר' זירא אמרו: ירוד נאלה, תנין שוטה, עוף ששמו תנין והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד. ובמס' נדה:... עד כאן הביא ר' ירמיה את ר' זירא לידי גיחוך ולא גחך. ובירושלמי: רבי זעירא שרע בדיבוריה, פעם אחת נתעלף ונפסק בתוך דיבורו ונשתומם כשעה חדא... מפני שעסוקין היינו בדברי הספד ומיתה ונתתי הדברים אל לבי... אם כן אותו ר' זירא, איש הרוח הרציני, בעל הלב המלא רגישות טהורה, מעין עולם הבא, לאחר כל היותו במדריגות עליונות, הוא ידע לחוש בהבדל הדק שיש בין התעוררות להתעוררות, בין שעה לשעה, בין היום הראשון ליום השני. רק אדם גדול כמו ר' זירא, השומר את גחלתו, גחלת אש, בלבו הטהור והירא והמלא חרדה לדבר ה', עינו ולבו חדים כדי שיוכלו למדוד את מידת רתיחת הנפש באהבת ה' ובחשבון הנפש.

(רבי חיים אפרים זייצ'יק, מעייני החיים, עמ' שכא-שכב)

מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה מזדעזע לי כוליה גופאי
17-19

הסברנו פעם שאפר מסמל את העבר, שפעם היינו חשובים ועכשיו אין אנו כלום. ר' זירא חשב שלכן שמים האפר על התיבה, ללמדנו שמפני שאנו חוטאים לא יהיה עוד קיום התורה. אחר כך הוא הבין שלא זוהי הכוונה. שמים את האפר על התיבה להראות שגם הספר והקב"ה והשכינה משתתפים בצערנו, ולכן שמים האפר, ולא כונה אחרת ח"ו.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכה-תקכו)

ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד וכו' חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כאפר וחד אמר כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק

סיבת החטא היא שזרקנו את הכתר העליון הרצון העליון שלנו, ולכן שמים אפר תחת פאר במקום התפילין. אבל באמת מי אשם בכך שאנו לא מכירים את החטא? רק הנשיא, המנהיג של הכלל. המנהיגים אשמים אם אנו חוטאים. ולכן זהו דבר פשוט ששמים אפר עליהם. אבל למה נותנים על כל אחד ואחד?, על זה מתרצת הגמ׳ שזהו לזכר אפרו של יצחק. הרי ידוע לנו שקרבן חטאת מכפר על עבירות שבבר עשינו. אין קרבן שמכפר על עבירות שעוד לא עשינו. אבל ישנו רק קרבן אחד שכן עושה זאת, וזהו הקרבן של יצחק. אפרו של יצחק מכפר אפילו על עבירות שעוד לא עברנו עליהן. ובזה נוכל להבין את הפסוק "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור", למה לא נאמרה זכירה ביצחק? אלא מפני שאין צריכים זכר, אפרו של יצחק תמיד מונחת לפני הקב"ה לכפר על עונותינו. וזהו האפר מקלה של כל יחיד ויחיד, שזהו לזכר אפרו של יצחק, שהוא הקרבן המכפר גם לפני שחוטאים. אבל זהו דבר לא כל כך פשוט, ולכן שואלת הגמרא ולמה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד, משא"כ בראש אב ב"ד, בראש הנשיא מובן למה נותנים, שהוא אפר של הכרת החטא.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכו-תקכז)

כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק

סַנֵּגוֹר עָלַי תְּמַנֶה אֲשֶׁר חַטָּאתִי יַטְמִין. וְחוֹבִי בִּשְֹמֹאל יַכְמִין. זְכוּתִי יַעֲלֶה בְּיָמִין. וְאֵפֶר יִצְחָק יַזְמִין. אֲשֶׁר יאֹמַר כִּי הוּא זֶה.

(סליחות לערב יום הכיפורים, מנהג פולין, סליחה פז)

[הנסיון של יצחק היה כל כך נורא, שאף שירד חי מהמזבח, נחשב כאילו נשרף והיה לאפר, ואפרו זה מונח על מזבח של מעלה לעולם. כי באמת כבר יצאה נשמתו אחרי שנעקד, כמו שכתוב בפרקי דרבי אליעזר (פרק לא), אלא שחזרה נשמתו לגופו. ולכן אפרו זה עומד לזכרון לפני ה', מבטיח שבכל הדורות לא יעזבו בניו את אמונתם בה', כי רוח אביהם יצחק חופפת עליהם.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' ריד) לטקסט

למה יוצאין לבית הקברות וכו' הרי אנו חשובין לפניך כמתים

במגילת אסתר כתוב שמרדכי לבש שק ואפר וגם קרע את בגדיו. למה הוא קרע את בגדיו? הרי קורעים רק על מת. אלא אנו יודעים שאין מיתה בלא חטא. מרדכי קרע את בגדיו לפני שבאה הצרה. הוא עשה כן כדי שהצער יהיה כקרבן לכפר עלינו, שהוא מרגיש שהדבר הכי גרוע כבר קרה. ולכן גם יוצאים בת"צ לבית הקברות. אנו מתנהגים כאילו ח"ו יש לנו מת, והצער הגדול הזה יהיה לנו לכפרה ועצירת הצרה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכו)

טז. למה יוצאין לבית הקברות וכו' חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים
24-27

ואחר כך [בערב ים הכיפורים] הולכים על הקברות להשתטח על קברי הצדיקים, לומר אם אין אתה מרחם עלינו הרינו חשובים כמתים הללו. ועוד טעם אחר למה אנו משתטחים על קברי המתים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. כעובדא דרבי מאני דמשתטח על מערתו דאבוה (לקמן כג ע"א).

(מטה משה עמוד העבודה עשרת ימי תשובה סימן תתלט [הובא בשל"ה, מסכת ראש השנה, פרק נר מצוה, אות י])

כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים

המתים גם צריכים כפרה, ולכן יש לנו המנהג לומר "יזכור". כלל ישראל הוא כל האנשים מאברהם אבינו עד סוף העולם. אם יש לאדם חיוב כפרה הוא צריך לבקש כפרה על כל הכלל, שכולל גם האנשים שכבר מתו (עי׳ ספרי סו"פ שופטים [פיסקא רי]). החיים מתפללים על המתים, והמתים מתפללים בעד החיים.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכו)

מאי הר המוריה וכו' הר שיצא ממנו הוראה לישראל

רש"י מזכיר שהנביאים ישבו בלשכת הגזית... יש להעיר, מפני מה רש"י אינו אומר שהסנהדרין הגדולה ישבו שם? ועוד, מהו המקור לכך שהנביאים התנבאו והוכיחו מלשכת הגזית?... רש"י סובר שמכיון שכתוב "כי מציון תצא תורה ודבר ד׳ מירושלים", דורשים שמאותו מקום שהתורה יוצאת, גם דבר ד׳ שהיא הנבואה צריך לצאת ממנה, וזוהי הלשכת הגזית. ולכן אומר רש"י שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל, שכמו שישנה הלכה שהסנהדרין צריכה לשבת במקדש, גם כל דבר ד׳ יוצאת מהמקדש.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכז-תקכח)

מאי הר המוריה וכו' חד אמר הר שיצא ממנו הוראה לישראל וחד אמר הר שיצא ממנו מורא לאומות העולם
28-31

במה זכתה ירושלים להשגחה מיוחדת זו? והתשובה לשאלה זאת נמצאת בדברי חז"ל באגדתם לאמר: מאי הר המוריה? פליגי בה רבי לוי ורבי חנינא, חד אמר שיצאה ממנו הוראה לכל ישראל, וחד אמר שיצא ממנו מורא לאומות העולם... ושניהם דבר אחד אמרו: לפי שהוא הר שממנו יוצאת הוראה לישראל, וכל זמן שירושלים ממלאה תפקיד זה היא מטילה את מוראה על כל האומות, שכל הניגשים אליה להרסה ולהגלות ממנה את לשכת הגזית - מקום ההוראה - נתקלים בצור מכשול ואבן נגף, ושבים ממנה בפחי נפש, או שמקבלים את ענשם לאבדן מלכותם לנצח, כי ירושלים עיר הקדש משכן כבוד ה' בארץ היא מקום הדין והמשפט לכל העמים להשיב להם כגמולם לישראל עמה ולמקום מקדשה. והיא גם מקור הדעת והתבונה, המשפט והשלום, כי ממנה יצא משפט צדק לכל העמים. וממנה יצא שלום אמת לכל האומות והממלכות, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה"' (ישעיהו יא, ט), וממנה תצמח גאולת ישראל בשיבת שופטיה ומשפטיה לתוכה, כיעוד ה' מפי נביאו לאמר "ואשיבה שפטיך כבראשונה ויעציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (שם א, כז).

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל, ח"ג, עמ' שי)

חד אמר הר שיצא ממנו הוראה לישראל וחד אמר הר שיצא ממנו מורא לאומות העולם

את שתי הלשונות בגמרא ניתן לבאר, שלמ"ד אחד מצות בנית ביהמ"ק היא מפני שהמקדש הוא המרכז של התורה... שיש במקדש דין בית לד', וגם דין מיוחד של קרבנות. כיוצ"ב ניתן לומר, שמצות המקדש היא לבנות בית לתורה, כי מציון תצא תורה, זוהי תכלית המצוה, ולכן סובר מ"ד אחד שהר המוריה הוא הר שיצא הוראה לישראל, שהיא ענין מצות בית המקדש.
והמ"ד השני סובר "הר שיצא ממנו מורא לגוים". בזמננו אפשר להבין זאת: כל העולם מתנגדים שירושלים תשאר תחת שלטון ישראל... מפני שהם מפחדים... באיכה נאמר "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו", ולאחר מכן נאמר "אתה ד' לעולם תשב כסאך לדור ודור". הפשט הוא, מתי שהגויים רוצים שהר הבית יהיה שממה, יצא כבוד לד', "אתה ד' לעולם תשב", למה הם רוצים שהר ציון יהיה שמם? מפני שהם מפחדים מ"כסאך לדור ודור", קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכח)

אם יש זקן אומר זקן ואם לאו אומר חכם ואם לאו אומר אדם של צורה
32-33

הנביא שינבא להמון ומודיע מה שצוהו ה' יתברך, יצטרך שיהיה נבחר ונרצה מכל הכתות, מאוהבי החכמה ואוהבי העושר ואוהבי הגבורה, ושישלימו לו מעלות המדות. ולשון "נביא" הוא המשמיע תמיד ומדבר להמון... ולזה צריך הנביא שישלימו לו המעלות השכליות וההמוניות. והוא אמרם ז"ל בפרק המצניע (שבת צב ע"א) [אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ו]בעל קומה, להיותו יותר נראה אל ההמון בענין ההידור, כמו שאמרו בבכורות (מה ע"ב): מנין שהקב"ה משתבח בבעל קומה, ולזה אין ראוי לדבר ברבים אלא איש שיהיה בעל קומה, שיהיו דבריו נשמעים יותר, כענין שאמרו בתענית: תנו רבנן יש שם זקן אומר זקן, אין שם זקן אומר חכם, אין שם לא זקן ולא חכם אומר אדם של צורה. הוא שירמיה אמר (א, ו): "לא ידעתי דַבֵּר כי נער אנכי". לא אמר "איני צדיק או חסיד", אבל אמר כי עם היותו ראוי לנבואה שכבר שלמו מעלות נפשו, אחרי שלא ידע דַבֵּר אין ראוי [לו] להשתלח במלְאֲכוּת ה' ולפרסם את אשר יצונו.

(דרשות הר"ן, דרוש ה)

אדם של צורה

אין הפירוש שהוא בעל פנים יפים כדי לומר דברים כבושים אין נ"מ אם פנים נאים או מכוערים, אם בעל קומה הוא או ננסי. ורגיל אני לפרש לפי מה שמבואר בספרי החוקרים הראשונים שכל דבר מורכב מחומר וצורה, על דרך משל, שלחן הנה העץ שממנו עשוי הוא חומר השלחן, ותבניתו וצורתו שעי"ז נקרא שלחן ולא חתיכת עץ זהו צורתו... ובאדם הנה הגוף עשוי הוא מורכב מבשר דם ועצמות וגידים זהו חומרו, ונשמתו שעל ידה הוא רואה ושומע ומרגיש ומבין, זהו צורתו. וכמו שרגילים לקרוא איש גס ופשוט בשם "בעל גוף", פירוש שכל שאיפתו ומחשבותיו בעניני הגוף, כן נקרא אדם של צורה מי שכל מחשבותיו ומעינותיו הם בצורתו, פירוש, שמגביר הרוח על החומר, הנשמה על הגוף, הרוחניות על החומריות. ואיש כזה הוא ראוי באמת לומר דברי תוכחה.

(רבי אהרן משה קיסילב, אמרי שפר, דרוש לד עמ' פד)

לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים
36-37

והנה שלמה שם בענין התפלה תנאי התשובה להכרח גמור. אמר: "בהנגף עמך ישראל לפני אויב אשר יחטא לך ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו" וגו' (מלכים א' ח). וכן אמר (שם): "בהעצר שמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובון כי תענם". יאמר שהצרות אי אפשר לבוא עליהם כי אם ביד פשעם, ואם כן הראויה להם שיתודו על חטאתם ראשונה וישובו לפניו בתשובה, ואחר יבואו אל הבקשה והתפלה, כי יענם, עד שמזה ייוודע כי הענין באלו התפלות והצומות הנעשות על הצרות הוא בהפך מה שיחשבוהו המון העם. וזה, כי הם חשבו שהכוונה בהם כדי שישמע ה' קול צעקתם. ואינו כן, רק כדי שישמעו הם בקול דברו ויכנעו לפניו, כמו שאמר הנביא בזה הענין (ישעיה נח): "לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם"... ואם כן, מצות התפילה כולהו איתנהו בה. ולא עוד אלא שלפעמים יחדש ה' צרכים לעמו ויביאם במצור ובמצוק התלאות כדי שיקיימו מצוה זו. כי המצוה גדולה על כל צרה שלא תבא על הציבור לקדש צום ולקרוא עצרה ולפשפש במעשיו כדי שתהיה תפלתם זכה... ואולם כאשר נתפלל אין הכוונה להודיעו צערנו ולהשמיעו לאזניו, כי אם להכין לבנו ולהטיב מעשינו לפניו כנזכר, וכמו שאמרו: אחינו בית ישראל לא שק ולא אפר גורמין כי אם תשובה ומעשים טובים. כי הפנימי הוא גלוי וידוע לפניו, ולזה אין צורך לקרוע הבגדים להראות פנימי הלב, כי אף על פי שילבש האדם כמה בגדים יהיו מצפוני לבו צפויים אליו, כי על זה אמר (יואל ב): "קרעו לבבכם ואל בגדיכם". ומי שאינם נזהרים בכך הם כבאים לפניו יתעלה לבקש צרכם ושאלתם במטבע פסול ומזוייף. אמנם בשמוע עצת החכם שלמה בענין התשובה השלמה הנה הם יבאו לפניו באמת ובתמים ויצדק עליהם "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה).

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, ויקרא שער נח, דף טז ע"א במהד' תרכח)

ויתכסו שקים האדם והבהמה מאי הוו עבדי אסרא הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד

בפסוק ה' נאמר שאנשי נינוה לבשו שק וצעקו עוד לפני שהמלך ידע מהגזירה, ובפסוק ו' נאמר "ויתכסו שקים האדם והבהמה. א"כ, שאלת הגמרא היא, מאחר שהם כבר לבשו שקים מקודם, א"כ מה הוסיפו כאן ב"ויתכסו שקים"?... בדרך כלל נאמר "וילבש שק". לבישת שק היא הסמל של אבילות או צער, כמו שכתוב ביעקב או במרדכי... לבישת שק היא על מתניו, כמו שנאמר ביעקב "וישם שק על מתניו", ואילו כיסוי השק הוא על כל הגוף, שהוא מראה שהפסיק מלהרגיש, אין לו שום הרגשות, הוא כלול בשקים ובטל בתוכם. וזהו תירוץ הגמרא: בתחילה הם לבשו שק בתורת אבילות, אבל המלך של נינוה דרש עוד יותר מכך: כיסוי שק על כל הגוף. עכשיו הָאֵם, כשהיא לבושה שק על כל הגוף, אין היא יכולה להניק את הוולדות. זהו האי הרגשה, ממש אכזריות, עשיה בפועל של מה שמבטא הכיסוי של שק. זוהי הכוונה במ"ש אסרא הבהמות לחוד והוולדות לחוד וכו'.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכח-תקכט)

אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו

איך ניתן לומר כך? ולכן מפרש רש"י שצריכים ללמוד את זה באופן פוזיטיבי, כלומר, כשם שאתה אומר לרחם על אלו כמו שנאמר "ורחמיו על כל מעשיו", כן תרחם עלינו. דהיינו, אחרי כמה דקות נקח את הוולדות בחזרה ונרחם עליהם. כפי שאנו מרחמים עליהם ועושים מעשים של רחמים, כך הקב"ה ירחם עלינו.
ניתן לפרש באופן אחר... אנו חושבים שאהבת ההורים לבניהם היא דבר טבעי, אבל הרי יש הדין של "והלכת בדרכיו" מה הוא רחום אף אתה רחום [מכילתא בשלח מסכתא דשירה פרשה ג], שצריכים ללמוד רחמנות מהקב"ה. אלא ודאי שבאמת בלא השגחת הקב"ה אין אהבה ורחמנות אפילו בין האב לבנו. הרבה פעמים בהיסטוריה רואים אכזריות של האב.
בכך ניתן להבין את הפסוק שנאמר בפרשה של עריות באחרי מות: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה", ומיד אחרי זה נאמר "ומזרעך לא תתן להעביר למולך"... בלי השגחת הקב"ה אין שום אהבה, אפילו אהבת האב לבנו. במקום שאין תורה ואין השראת השכינה, כמו במקום שגילוי עריות נמצא, שם תימָצא ג"כ ההעברה למולך. במצב של הפקרות הכל אפשרי. וזוהי השייכות בין שני הפסוקים.
ובכך ניתן להבין את דברי הגמרא שהם אמרו אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים עליהם. זוהי אינה חוצפה, זוהי המציאות. אם הקב"ה יסיר רחמנותו מעלינו, והוא לא ירחם עלינו, הסוף יהיה שאנו לא נוכל לרחם אפילו על בנינו, מפני שבלי ההשגחה והרחמנות של הקב"ה, אי אפשר לנו ללמוד מדרכיו שנהיה גם אנו בעלי רחמים... ולכן כדי לרחם על אלו הקטנים מוכרח להיות שהקב"ה ירחם עלינו כדי ללמד אותנו את הרחמים.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכט-תקל)

אפילו גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו
44-45

...שכל זמן שהגזלה בעין חייב להשיבה בעין אם היא אצלו בעין, ואם כבר ערב אותה בממון המותר, הדין בזה לשלם דמי הגזלה, והוא שאמרו רז"ל בבבא קמא (סו ע"ב): גזל מריש ובנאה בבירה... אין לו אלא דמי מריש בלבד מפני תקנת השבים... ותשובת אנשי נינוה שהעיד עליהם הכתוב "ומן החמס אשר בכפיהם", ואמרו עליהם רז"ל: גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו, לפנים משורת הדין עשו.

(רבינו בחיי, ויקרא, פרק ה פסוק כג)

אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה

טובל ושרץ בידו הרי הוא עושה מעשה שמטהר, אלא שהטבילה אינה מטהרת, אבל בתשובה, אם עוד ממשיך בעבירתו איזו טבילה יש כאן? ניתן לומר, שהטבילה של עבירה היא לא סתם פרישה מהחטא. גם אם הוא יפרוש מעבירה, הוא עדיין לא נקרא בעל תשובה. יש צורך בחרטה שיש בה וידוי, בושה ועוד דברים. זוהי הטבילה שלו. כאן הוא כן טובל, הוא כן מתחרט מעבירה, אלא שקשה לו לפרוש מעבירה, אין לו הכח לזרוק את השרץ, העבירה. ובזה אנו מבינים את הדמיון של ר' אדא. בתשובה יש פרישה מעבירה שהיא נמשלת לשרץ, ויש גם טבילה שהיא החרטה היסורין והבושה שיש לו על העבירה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקד-תקה)

אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה וכו' שנאמר ומודה ועזב ירחם

מהו החידוש של רב אדא?... רש"י אומר: שיש בידו עבירה - גזל... מפני מה רש"י מזכיר דוקא גזל?... אם אדם חילל שבת והוא עושה תשובה אבל עדיין לא קיבל על עצמו שלא להמשיך בעבירה, ודאי שאין זה כלום. אם הוא יתחרט על העבירות ויקבל על להבא שלא לעשות את זה שוב, זוהי תשובה גמורה, ונחשב כטבילה גמורה, וכאילו הוא זרק השרץ מידו. אבל בגזל יכול להיות שאדם מתחרט על הגזילה ומקבל על עצמו לא לגזול עוד, אבל בינתיים אין לו כסף לשלם לנגזל. תשובה יש כאן, אבל בכל זאת נשאר כאן עדיין החוב. נשאר משהו, והרי הוא כטובל והשרץ, הגזל, בידו. ולכן הגמרא מביאה הפסוק של "ומודה ועוזב ירוחם". צריכים לעזוב את כל חוב תשלומי הגזל שבידו, שתהיה תשובה בשלימות בלי להשאיר איזה השלכות כתוצאה מהגזל, ואז תהיה התשובה גמורה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקל-תקלא)

מטופל ואין לו

ופירש רש"י: יש לו טפלים ואין לו במה להתפרנס וכו'. מפני מה נקטו דוקא אדם שמטופל בבנים קטנים ולא סגי באדם שהוא לבדו ואין לו פרנסה? נראה שאדם מבוגר מקבל פרנסתו מצד מדת החסד, אבל בנים קטנים מקבלים על פי דין. ומכיון שמגיע להם האוכל, יכול האב להתפלל ולבקש מאת הקב"ה מצד המגיע לו בדין.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקלא)

[נימק מגן אברהם סי' תקעט, שמתוך צערו יתפלל בכוונה ובנמיכות רוח. היה מקום לומר שגם כהנים העובדים בבהמ"ק יהיו שבורי לב למטרה זו, וא"כ עדיף שישאו גרושות וחלות, כי זה יביא להם העדר שלום בית, ומתוך כך עבודתם במקדש תהיה יותר תמימה. לכן התורה הוצרכה לאסור זאת, כי הקדושה לא תבוא לכהן ע"י נשים כאלה אלא ע"י דבקותו בה', כמש"כ "כי קדוש הוא לאלקיו" - כלומר ע"י אלקיו. וכן בכהן גדול, "כי אני ה' מקדשו" - קדושתו תבוא ע"י ה' ולא ע"י שישא נשים כאלה. וכן היה מקום לומר שכהנים בעלי מום יעבדו כי לבם שבור. ולכן התורה אמרה שהוא פסול, "כי אני ה' מקדשם" - הקדשים מקבלים קדושה מה' ולא יתעלו בקדושתם ע"י כהן בעל מום.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 106)
לטקסט

ויש לו יגיעה בשדה

ידוע שיגיעת כפים היא הידור ביהדות, "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". כאן רוצים לא רק אדם שיש לו הרבה שדות, כי אם שהוא גם עובד ממש בשדותיו. חז"ל בשבת לא ע"א אומרים:... "אמונת" זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע (תוס'), מפני שכל מי שעובד בשדה יש לו מעלה מיוחדת באמונה, מפני שיש לו הכרה מוחשית ביותר איך שכל מזון חיותו של האדם תלוי בגשמים שבאים מהקב"ה, כי הוא יודע שכל תבואת השדה תלויה ב"מפתח של גשמים" שהיא בידי הקב"ה כמו"ש לעיל ב ע"א. וזוהי המעלה שישנה ביחוד ב"מי שיש לו יגיעה בשדה".

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקלא)

ופרקו נאה
52

"ועשית הישר והטוב בעיני ה'"... מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציווך, ועתה יאמר: גם באשר לא צוך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר, וזה ענין גדול. לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו... ואפילו מה שאמרו פרקו נאה, ודיבורו בנחת עם הבריות (יומא פו.), עד שיִקָרא בכל ענין תם וישר.

(רמב"ן, דברים, ו, יח)

ושפל ברך

לפעמים יש שהאדם הוא עניו אבל כולם יודעים שהוא עניו. שפל ברך הוא באופן שלא יודעים שהוא עניו. למשל, כשאדם גבוה צריך לעבור בדלת שהיא יותר נמוכה ממנו, אז כדי לעבור יש שני אפשרויות, או באופן שיוריד את הראש או באופן שישפיל את הברכיים. באופן שיוריד את הראש כבר כולם יודעים, משא"כ השפלת הברכיים, זאת כבר לא כל אחד רואה. ולכן מתבטאת הגמרא "שפל ברך", שזוהי ענוה אמיתית, שלא כל אחד רואה שהוא נוהג בעניוות.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקלג)