Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת תענית



טז ע"א

במקום תפילין שנאמר לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר
2-3

יש בידינו מצוה אדירה וחביבה, שהקב"ה תלה בה כבודו ית' וכבודנו, והיא עוז לנו, וכמו שדרשו רז"ל (ברכות ו): ומנין שהתפלין עוז הם לישראל, שנאמר (תהלים כט) "ד' עוז לעמו יתן", ועוז לו ית'... וכמו כן התפלין הם תפארתנו ופארנו וכמש"כ (יחזקאל כד) "פארך חבוש עליך" ואמרו חז"ל "אלו תפלין", שנאמר (ישעי' סא) "לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר"... והרא"ש ז"ל היה מברך עוטר ישראל בתפארה אחר הנחת תפלין (שו"ע א"ח סימן כה סעיף ג)... והכל הוא משום שהם ביחוד מיוחדים לשם כבודו ת' שהוא כבודן של ישראל, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ו): תפלין דמרי עלמא מאי כתיב בהו (דה"י א, יז) "ומי כעמך ישראל וגו'" (דברים ד) "כי מי גוי גדול וגו'", וקוב"ה משתבח בהם בשבחייהו דישראל, ובודאי תקצר היריעה מהכיל יקר ערך רוממות קדושת המצוה הזאת.

(ראי"ה קוק, חבש פאר, פרק א, עמ' ט)

"רבי אלעזר חלש, על לגביה ר' יוחנן, חזא דקא גני בבית אפל, גליה לדרעיה ונפל נהורא, חזייה דהוה קא בכי ר' אלעזר, אמר ליה אמאי קא בכית וכו' - אמר ליה להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא, א"ל על דא ודאי קא בכית, ובכו תרויהו" (ברכות ה)... דאיתא בירושלמי (ברכות פ"ב הובא ברא"ש בהלק"ט) דר' יוחנן מצד שהיה חושש בראשו לא היה יכול להניח תפילין ש"ר. והנה נודע, דתפלין של יד לית לה מגרמה כלום (זוהר פ' בא), וכשהמוחין מסולקים, אז אדרבא כל קלקול וחסרון בא מזה, ורגליה יורדות מות. רק כשנאנס אז אמרינן (מנחות לח) "תפלין ש"ר אינה מעכבת את ש"י", משום ד"היתה כאלמנה ולא אלמנה" (סנהדרין קד), א"כ מאיר בה בסתר המדרגה, אבל אז בעוה"ר שכיבת לעפרא. והנה ר' יוחנן היה מעין שופריה דיעקב אבינו (עי' ב"מ פד), א"כ נאחז בתפארת ישראל, ואינו דומה אונס, שמעלה עליו הכתוב כאילו עושה התקון בפועל, כמו שאינו דומה רצוננו לעבוד עבודת המקדש, כמו שאילו נעשה ונבנה, וכמו שיבנה במהרה בימינו. כי עכוב השלמות בפועל הוא אות לשליטת הסט"א ואחיזתה בעשיה, והוא כל עיקר הקלקול והגלות, מצד שלא נתקנה עדיין מלכות דעשיה, ו"שפחה ירתא, באתר דמרי ביתא תלא זייניה, כולבא רעיא קולתיה תלא" (שם) כנודע בעוה"ר. א"כ ודאי מצד שלא זכו ישראל לקרוב גאולה, גרמו העונות שלא היה ר' יוחנן יכול להניח תש"ר. א"כ בעוה"ר שופרא דתפלין ש"י ג"כ בלי בעפרא. וזהו "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר", כי פאר היא מעלה ויתרון, וההבדל בין עפר לאפר בערכי הענוה כתבנו במקום אחר, כי עפר הוא מצד גריעות תולדתו בחמרו הנפסד, שאין לו במה לזוח לבו עליו, ואפר הוא מצד שקלקל המשובח שהם קדושת כחות נפשה. והנה השל ראש מפאר ומוציא לאור יתרון קדושת ישראל שחננם ה' יתברך בכחות גדולים וקדושים בנפשם לעמוד לפניו, וכשהיצר הרע מתגדל עד שבועט ח"ו בתפלין ש"ר, אז אדרבא מצד שפע המעשה נתהפך לרועץ ונתקלקל יותר, שמשתמש בכחותיו הרמים לנאצה וחבל נמרץ ח"ו, א"כ נעשה אפר מפאר. וכשיוחזר הפאר יהיה תשובה מאהבה, כי "ובחסד עולם רחמתיך" (שם נד), ו"זדונות נעשו לו כזכיות" (יומא פו), א"כ מאפר יהיה פאר ודאי. אמנם כשנאנס מלעשות מצוה, ודאי לא נעשה קלקול בהנחת השל-יד, שהרי "מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (קדושין מ). וממילא קדושת הנפש מתעוררת לקודש כפי מקורה, אלא דאונסה כמאן דלא עבד וא"כ לא בטל מ"ע, אבל לא כמאן דעבד (ירושלמי גיטין פ"ז ה"ו ועי' ש"ך חו"מ סכ"א סק"ג), דעכ"פ לא עשה הפעולה עד שיהיה מלך על כחות השמאל לגמרי, ועד שיהיו בטלים ממש בהנהגה, דהיינו שיהיה שם ד' נקרא מאליו, כמו שדרשו רז"ל על "ויהיו נקראים": "מאליהן" (מגילה טו), דהיינו "משימים עצמם כבהמה" (חולין ה) שכתבנו במק"א: בלא בחירה כמעט, רק נמשך אחר רצונו של מקום ב"ה באהבה רבה בלי מצרים, שאז העפר מתעלה, והיה מתעלה העפר ע"י ר' יוחנן והיתה תשועה גדולה. אבל כיון שהסט"א נצחה בעוה"ר בעשיה שמפני מכאובו ואונסו לא הניח תפלין ש"ר, "א"ל דבכי אהאי שופרא - דגלי לדרעי' - דבלי בעפרא", והוא עיקר הבכיה, וזה גרם שלא נתגלה אור הישר.

(ראי"ה קוק, חבש פאר, דרוש ד, עמ' סד-סה)

הרא"ש [הובא בטור או"ח סי' כה] אמר "ברכת עוטר ישראל בתפארה" מיד לאחר הנחת תפילין. פאר היא העטרה. כתר בא לסמן שעומדים במעלה שממעל לאנשים סתם. זהו הסמליות של הכתרים, ששאר אנשים עומדים עד גובה מסויים, והוא יותר גבוה עם הכתר שלו. יהדות פועלת מכתר העליון שלנו. הפירוש בזה הוא כך: לפעמים על דברים שאין להם כל כך חשיבות, האדם מחשב חשבונות בחכמתו ובדעתו לעשות דברים מסויימים או לא, משא"כ ביהדות, פועלים ברצון העליון המעולה ולא בחכמה בינה ודעת. על פי השכל לא היה אברהם רץ לעקידת יצחק. על פי החכמה לא היינו אומרים "נעשה ונשמע". תמיד אנו עובדים על פי הרצון העליון המושלם שלנו, וזהו הפאר, התפילין. כשאדם חוטא הוא זורק את הרצון העליון. הוא פועל מחכמה אנושית. על פי שכל אנושי אין מקיימים שבת וכשרות. זהו החטא שלנו, שאין לנו הרצון העליון. ולכן ביום התענית, ביום צרה, שחטאנו, שמים אפר על מקום התפילין, להראות שנאבד הרצון, הכתר העליון שלנו, שאבידה זאת היא המקור וסיבת החטא.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכא-תקכב)

לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר
2-3

מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית, נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו ועלה למעלה להרקיע לשחקים. בעולם החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של היחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים ויד זרים בו נוגעת. וכנסת ישראל תחיל תזעק בחבליה: "אוי נא לי, כי עיפה נפשי". רזי תורה לחיצונים נמסרו. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות, ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם. קמים נבוני לבב בחצות לילה, וידיהם על חלציהם כיולדה על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ז אות יב)

למה יוצאין לרחוב וכו' גלינו גלותינו מכפרת עלינו

השופר... יש התחלפות בקולות הנעשות בו, כי יש מהם מורות על ההנחה והיישוב, וקולות מעוררות אל החרדה והצער כמו שהוא מבואר מפרשת חצוצרות נאמר (במדבר י): "וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם בחצוצרות" וגו'. יראה שהתרועה היא סימן החרדה וצער המלחמה... ולזה הטעם נאמר (שם) "ותקעתם תרועה ונסעו המחנות" וגו', כי אין תנועה בלי צער ועצב כי כל תנועה תורה על חסרון דבר. ואפילו על שנוי מקום כל שהוא, כשמוציאין התיבה ברחובה של עיר בסדר התעניות אמרו חז"ל גלינו וגלותנו מכפרת עלינו. ולזה נאמר (במדבר שם): "תרועה יתקעו למסעיהם".

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, ויקרא שער סז, דף קכא ע"ב-קכב ע"א במהד' תרכח)

טז. זעקנו בצנעא ולא נענינו נבזה עצמנו בפרהסיא
6-7

כי עיקר התשובה הוא כי יעשה אדם תשובת המשקל, דהיינו לעשות המצוה על האופן שעשה העבירה. ע"כ יצאו לרחובה של עיר לצעוק לה' ולהתפלל לפניו. יאמרו בזה כי על העבירות שעשינו בצנעא זעקנו בצנעא, ועל שעשינו בפרהסיא ונתחלל שם שמים על ידינו, ע"כ נבזה עצמנו ג"כ בפרהסיא, ותהיה לנו לכפרה על עוונותינו.

(רבי מנחם צבי טקסין, אורח ישרים, כאן)

ביהכ"נ הוא מקום צנעה. צנעה הוא ענין של חשיבות, ענין של כבוד. הגמרא [קידושין מ ע"ב] אומרת: האוכל בשוק דומה לכלב. צניעות היא בבית. בית המדרש נחשב לצנעה, כמצב המוצנע שבביתו של אדם, ולכן אין עושים קפנדריא בביהכ"נ. הוא דורש אותו הכיבוד כמו שהוא עושה בביתו. תפילה צריכה להיות בצנעה. חציף עלי מאן דמצלי בבקעה [ברכות לד ע"ב], ולכן מתפללין את השמונה עשרה בלחש. תפילה היא ענין שבין האדם לבין הקב"ה. אפילו ישנם אלף יהודים בביהכ"נ, הציבור נחשב לאחד. אברהם התפלל בפרהסיא מפני שהוא היה מקרב האנשים, "בהר ד' יראה", אבל יעקב כבר התפלל בצנעה, בבית, "אין זה כי אם בית אלקים". ולכן אומרת הגמרא שתפילה מתפללין כשר לפני המלך שהוא בצנעה, אבל צעקה היא בשפלות. צעקה היא ביזוי בפרהסיא.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכב)

נבזה עצמנו בפרהסיא

יש לפרש על דרך שפירש רש"י על פסוק "ויעלהו קריית חוצות" כלומר ראה ורחם על אלו. וכן בד"ה ובראש הנשיא - והם לרצון אינו נוטלין כדי שיתביישו יותר לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. וכן הוא הבעל תשובה בהתוודות חטאתי, הוא מבויש בהכירו בעצמו שחטא, ואם כן יעשה, לא יבוש ולא יכלם ומבייש את עצמו, על דרך שאמרו חז"ל: מוטב שיתבייש בעה"ז ואל יתבייש בעה"ב. כן הוא מוטב שיתבייש מעצמו, שאם לא יעשה כן, יבא לידי כך שיתבייש מאחרים שהוא גדולה ממנו.

(רבי יוחנן שפיטץ, בן זכאי, דרוש לשבת שובה, דף ד ע"ב)

מהו המובן של נבזה עצמנו?... ע"י תפילה חשובה לא הגענו לתשועה, הקב"ה לא ענה לתפילתנו, ולכן הצורה שנבקש עכשיו היא בתור ביזוי ושפלות, שזוהי הזעקה שהזכרנו.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקז)

ריש לקיש אמר גלינו גלותינו מכפרת עלינו מאי בינייהו איכא בינייהו דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא

ריש לקיש גם כן סובר שביהכ"נ הוא כמו ביתו של אדם. כשאדם יוצא מביתו וגולה לעיר אחרת, זוהי ממש גלות בשבילו, וגם כאן אותו הדבר, אם גולים מבהכ"נ לבהכ"נ אחר זוהי ממש גלות, והדין הוא שהורג בשגגה גולה, גלות מכפרת, ולכן סובר ריש לקיש דהענין כאן הוא שהגלות יכפר בעדנו.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכב)

ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו' לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו
10-12

חובה רבה מוטלת בכל האפשרות לכונן סדרים כאלה, שיצא מהם קדוש ה' יתברך, ויבא כח מצוה זו של קידוש, ויכריע לעומת החילול השם שיצא ע"י הרשעים הפורעים, וכדאמרינן בירושלמי קדושין פ"ד ה"א ר"א ב"ז בשם רבי הושעי' גדול הוא קידוש השם מחילול השם, וכדברי רבינו יונה בשע"ת בשער הרביעי סימן ה', שכתב לענין חטא חילול השם, שגם לחלי הזה ימצא לו מרפא כו' לקדש תורתו נגד בני אדם... וכאן שאנו עסוקין בענין הל"ת דלא תעשון כן לה' אלקיכם, שלפי דברי ר"ג בספרי, ששואל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחותיהם ח"ו, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם ומעשיכם הרעים למקדש אבותינו שיחרב. והכא נמי בעוונותינו הרבים אוי לנו שכך עלתה בימינו, שגרמו מעשינו שתתחלל קדושת התורה הקדושה בידי זדים, וכדאמרינן בפחות מזה בגמ' דתענית ט"ז א' ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, אריב"ל לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונינו, ק"ו בכמה וכמה מדות כפולות עלבון ובזוי נורא כזה, שנתבזו קדשינו לעיני רבים בחילול קדושת עדיינו מסיני, ספרי תורה הקדושים, שהננו צריכים לעשות כל טצדקי של התעוררות וקדוש ה' יתברך, בהגדלת כבוד התורה, ע"י הסדר מקודש בעסקי גניזתם של הגוילים הקדושים הקרועים, אשר בלעום העריצים.

(ראי"ה קוק, שו"ת דעת כהן, סימן קעה)

הנה כאשר עם בני ישראל שומרים את התורה וע"י שמירת התורה אזי ה' שומע אלינו בכל עת קראנו אליו, וע"י זה אומרים האומות כי רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ואשרי העם שיש לו תורה כזו, אבל אם ח"ו לא נשמור את התורה אזי גם התורה תתבזה על ידינו, כי יאמרו הגוים כמה מכוערת היא התורה שמלמדת אותם כזאת, וזה הוא שמוציאין את התיבה לרחובה של עיר להראות בזה זאת הכוונה.

(רבי מנחם צבי טקסין, אורח ישרים, כאן)

כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו

כלי צנוע, היינו, הספר תורה, הוא כלי צנוע [בתיבה]. לוחות השניות ניתנו בצנעה. הירושלמי בשקלים [פ"ו ה"א] אומר: שתי ארונות היו לישראל, באחת הלוחות השלמות ואחת השברי לוחות. כשבני ישראל יצאו למלחמה יצאו עמם רק השברי לוחות, מפני שמלחמה הוא דבר גלוי ושייכים בה רק הלוחות שניתנו בגילוי. והדין הוא שכל לוחות צריכים ארון, מפני שזהו דרך צניעות, והרמב"ם פוסק (עי' הל' ס"ת פ"י ה"י) שזהו דין לא רק בלוחות אלא גם בכל ספר תורה. כל ספר תורה צריך תיבה לצניעות, ולכן אין נוגעים בספר תורה ערום. וכענין שיש דין של צניעות, כך גם בכל אדם מישראל, שהוא ס"ת חי, גם כן צריך לנהוג כלפיו בצניעות.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכב-תקכג)

ולמה מתכסים בשקים

במשנה לא מוזכר כי אם אפר, ולמה אינו מוזכר כיסוי שק?... אין הכוונה שמניחים שקים בשעת התפילה, כי אם זהו דין של יום התענית, ולכן אין משנתנו מזכירה זאת. המשנה מזכירה רק את סדר התפילה. שאר הדינים כגון לבישת שקים או יציאה לבית הקברות ביום התענית, אינם כתובים במשנה, וגם האפר שמוזכר במשנה הוא אפר שמניחים בשעת התפילה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכג)

לומר הרי אנו חשובין כבהמה

להודיע בזה כי באם כי איש יהודי לא ישמור את התורה הרי הוא גרוע יותר מהבהמה, כי "ידע שור קונהו" וכו'.

(רבי מנחם צבי טקסין, אורח ישרים, כאן)

פירש רש"י שהשק בא משער של בהמה. אבל הרי צמר ג"כ בא מבהמה, א"כ למה לוקחים דוקא שק? שק אינו בגד. באדם וחוה כתוב "ויתפרו להם חגורות", לאחר מכן כתוב "ויעשו להם כתנות עור וילבישם", למה צריכים שניהם? רש"י [בראשית פ"ב פסוק כה] אומר שקודם החטא הם לא התבוששו, ולכן לא היו צריכים לבגדים, ורש"י על פסוק "והנחש היה ערום" [שם פ"ג פסוק א] שואל מה ענין זה לכאן, הרי היו צריכים לסמוך פסוק זה [של "ולא יתבוששו"] לפסוק "ויעש להם כתנות עור". לכאורה שאלת רש"י אינה מובנת, הרי לפני החטא לא היה כלל צורך לבגדים, ולמה מיד אחר הפסוק של "ולא התבוששו" היה צורך להיות כתוב "ויעש להם כתנות עור"? אלא רואים מזה, שהקב"ה החשיב את האדם שהוא צריך להתלבש בבגדים גם בזמן שהאדם בעצמו לא הבין משמעותם (עי' בגור אריה). בכל הנושא הנידון כאן רואים כך, יש שני דינים בבגדים, יש הלכה שיש איסור מן התורה לומר דברים שבקדושה אפילו אם רק לבו רואה את הערוה [ברכות כד ע"ב], זה דין של כיסוי הערוה. ויש עוד דין, שצריכים להתלבש לכבוד ה"אדם". התרגום [בראשית פ"ג פסוק כא] אומר "ועבד אלקים לבוש דיקר", החשיבות של האדם מתבטאת בבגדים. אדם הראשון הבין רק התכלית של כיסוי ערוה, אבל הדין של בגדים שמבדילים אותו מבהמות - את זאת הוא לא הבין. אם הוא ערום הוא ממש כמו בהמה. הכהן גדול לובש שמונה בגדים לכבוד ולתפארת. ולכן הדין הוא שצריכים לתקן הבגדים לתפילה. תפילה צריכה שתהיה באופן של חשיבות, וכך נגשים למלך בחשיבות ע"י בגדים. אבל ביום התענית, שיש צעקה ותרועה, שהוא הקול של בהמה, לוקחים השק, דבר שאינו בגד, מפני שבזה הוא מאבד את חשיבותו והוא נחשב כבהמה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכג-תקכד)

טז. ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה וכו' כלומר עמו אנכי בצרה
14-16

ומכאן הקביעה המזעזעת של חז"ל שישועתן של ישראל היא ישועתו כביכול של הקב"ה, כי "עמו אנכי בצרה", כלומר, גם הוא כביכול בצרה, בשעבוד, בחילול. וכבר הבאנו את דברי חז"ל (ילקוט שמעוני תהלים צא, תתמג): "'עמו אנכי בצרה' - אפר מקלה היו נותנים על גבי התיבה משום 'עמו אנכי בצרה'... א"ר יודן משל למה הדבר דומה, לאשה עוברת [מעוברת] שהיה לה כעס עם אמה, ועלתה אמה למעלה, ובשעת לידתה היתה צווחת מלמטה והיתה אמה שומעת קולה מלמעלה והיתה אף היא צווחת כנגדה, והיו שכנותיה אומרות לה: מה טיבך, וכי את יולדת עמה? אמרה להן: בתי יולדת בצער, אע"פ שהכעיסתני איני יכולה לסבול צווחתה, אלא הריני צווחת עמה. כך אמר הקב"ה: ביתי חרב ובני שלולין בקולרין ואיני מצר? וכן הוא אומר (ישעיהו נב, ה): 'ועתה מה לי פה נאם ה' כי לֻקח עמי חנם'. וכן אתה מוצא, למה נגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה ולא מתוך אילן אחר? אמר הקב"ה: הם נתונים בשעבוד ואני נגלה מתוך אילן אחר? לפיכך מתוך הסנה שכולו מלא קוצים. 'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי' (תהלים צא, טז) - א"ר אבהו זה אחד מן המקראות הקשין, שישועתן של ישראל הוא ישועתו של הקב"ה".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' קסז)

ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה וכו' כלומר עמו אנכי בצרה וכו' בכל צרתם לו צר
14-16

זהו מדין ההשתתפות בצערן של הכלל, שאפילו הקב"ה בעצמו ג"ב משתתף בצערו של עם ישראל. יש השראת שכינה בכל בית הכנסת, ואם נותנים האפר על גבי הארון זהו כאילו נותנים על השכינה. ריש לקיש מביא פסוק אחר: "בכל צרתם לו צר". מה ההבדל בין שני הפסוקים? הפסוק של "עמו אנכי בצרה" הוא מפרק "יושב בסתר עליון" שהוא צרת היחיד, בפסוק השני "בכל צרתם לו צר" מדובר על צרת הכלל. אין כאן מחלוקת, כי אם הדגשה שהקב"ה אע"פ שיש צרת הכלל אינו מניח מלהתעסק עם צרת היחיד, כי אם מתעסק בשניהם.
ניתן לבאר באופן אחר: בפסוק שם בישעיהו פרק סג נאמר: "הפרי ד' אזכיר תהילות ד', כעל כל אשר גמלנו ד' ורב טוב לבית ישראל, אשר גמלם כרחמיו וכרב חסדיו. ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע. בכל צרתם לו צר וגו'". כלומר, שלמרות שבני ישראל חטאו במצרים ובמדבר, אעפ"כ הקב"ה עזר וגאל אותם, אע"פ שהיו שקועים בחטא. "ויאמר אך עמי המה וגו' ויהי להם למושיע". הקב"ה תמיד חס על עמו, מפני שהוא יודע שבסוף יגיע הזמן שהם יחזרו בתשובה. והגם שהפסוק בתהילים "עמו אנכי בצרה" מבטא אמנם שהקב"ה משתתף בצערם של ישראל גם הפרטי וגם הכללי, אבל ריש לקיש סובר שבתענית שעוסקים בתיקון סיבת הצרות, שהיא משום שהם שקועים בחטא, יש להראות שאע"פ כן יביא הקב"ה תשועה לבני ישראל, וזה אנו רואים מהפסוק "בכל צרתם לו צר". ריש לקיש סובר שהפסוק של "עמו אנכי בצרה" אינו מדבר בפירוש בנוגע למה שעוסקים ביום התענית, וצריכים גם את הפסוק של "בכל צרתם לו צר".
יתכן לבאר בעוד אופן: בתורה כתוב: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי". לכאורה היה צריך להיות כתוב "אדון אנכי". אבל "אדון" הוא בתורת שופט, שאין לו נגיעה בעצם הדיון, אבל "דן" הוא מלשון בעל דין, כפי שאומרים כשיש שני בעלי דינים, שהם דנים זה עם זה, מתדיינים זה עם זה. הקב"ה ידין כמו בעל דין. כשעושים צרות לכלל ישראל הרי זה כאילו עושים צרות להקב"ה. המדרש רבה בפרשת וישלח פרשה פב, אומר... שקודם כל הקב"ה יושב כשופט כל הארץ, זהו גם בישראל, גם באומות העולם וגם בחיות, אבל אח"כ הקב"ה עומד עליהם כבעל דין, שהקב"ה יעמוד כמו שכל הבעלי דינים עומדים ויטעון כלפי הגויים למה הם מצירים לו ולכלל ישראל. הרמב"ן בפרשת האזינו [פרק לב] פסוק מ' אומר: "הרנינו גוים עמו ונו' ונקם ישיב לצריו" - רודפי עם ישראל נחשבים כשונאי הקב"ה. הם באמת שונאים את הקב"ה, והם עושים לנו צרות מפני שאנו הולכים בדרכיו עושים מצותיו, ולכן הגוים הם כביכול צריו ומשנאיו של הקב"ה, ועליו להנקם. וזהו ענין שני הפסוקים אצלנו: "בכל צרתם לו צר" משמעותו הוא שהקב"ה מושיע את כל מי מישראל שיש לו צרות, וזהו מצד שהקב"ה הוא שופט כל הארץ ויש רחמנות עלינו, אבל יש עוד דבר נוסף, "עמו אנכי בצרה", שהקב"ה בעצמו הוא הבעל דין, וינהג כמו שכביכול מצירים את הקב"ה עצמו.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכד-תקכה)

ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה וכו' כלומר עמו אנכי בצרה
14-16

הכתוב אומר (תהלים צח, א): "מזמור, שירו לה' שיר חדש, כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו", כלומר, עד שמראה הקב"ה את ימינו וזרוע קדשו לגוים, אין הם מאמינים בו, והם מחרפים אותו ומזלזלים בו ומחללים את שמו, ובזה הוא כאילו מושפל ושבוי, וכאילו גם הוא בגלות. ואכן כך נאמר): "עִמו אנכי בצרה", ואמרו חז"ל: "אפר מקלה היו נותנין על גבי התיבה משום 'עמו אנכי בצרה'"... כלומר, אף הקב"ה כביכול בצרה, בשעבוד, כי שמו מתקדש ומתפרסם ע"י נצחונם של ישראל, ומחולל ע"י צערם ושפלותם. לכן רק ימינו וזרוע קדשו יכולה להושיע את עצמו כביכול מהגלות.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' קנט)

ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה אמר רבי יהודה בן פזי כלומר עמו אנכי בצרה ריש לקיש אמר בכל צרתם לו צר אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה מזדעזע לי כוליה גופאי

יש מן הראשונים שאומרים כי אפר מקלה זה נתנו בראש ספר תורה עצמו, ולא רק על התיבה שבה מונח הספר תורה כגון ברמב"ם הלכות תענית פ"ד הלכה א: ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה... ואפשר לומר שזה תליא בפלוגתא זו של ר"י בן פזי וריש לקיש, שלפי פסוקו של ר"י בן פזי די שמניחים על גבי תיבה, ואילו לפי פסוקו של ריש לקיש צריך להניח על גבי ספר תורה עצמו. וכנראה שבארץ ישראל היה המנהג לתת האפר על גבי ס"ת עצמו, ולכך כשעלה רבי זירא מבבל לארץ וראה זאת בפעם הראשונה נזדעזע כל גופו.

(רבי מרדכי הכהן, חידוש וחקר, כאן, עמ' 89-90)

בכל צרתם לו צר
16

[עי' עוד לקט באורי אגדות סוטה לא]


אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה מזדעזע לי כוליה גופאי

ר' זירא, האיש האלקי, הרגיש, ומריש, היינו בפעם הראשונה כשראה את הפעולה שהיו עושים לתיבה כדי לעורר בושה והכנעה, כדי לעורר את הלבבות לתפלה ולתחנונים, הוא הרגיש את ההבדל בין הפעם הראשונה של ההתעוררות החמה עד כדי הזדעזעות של כל גופו לבין הפעם השניה כמים הרותחים בין כלי ראשון לכלי שני שהיד אינה סולדת בו כבר. על ר' זירא אמרו: ירוד נאלה, תנין שוטה, עוף ששמו תנין והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד. ובמס' נדה:... עד כאן הביא ר' ירמיה את ר' זירא לידי גיחוך ולא גחך. ובירושלמי: רבי זעירא שרע בדיבוריה, פעם אחת נתעלף ונפסק בתוך דיבורו ונשתומם כשעה חדא... מפני שעסוקין היינו בדברי הספד ומיתה ונתתי הדברים אל לבי... אם כן אותו ר' זירא, איש הרוח הרציני, בעל הלב המלא רגישות טהורה, מעין עולם הבא, לאחר כל היותו במדריגות עליונות, הוא ידע לחוש בהבדל הדק שיש בין התעוררות להתעוררות, בין שעה לשעה, בין היום הראשון ליום השני. רק אדם גדול כמו ר' זירא, השומר את גחלתו, גחלת אש, בלבו הטהור והירא והמלא חרדה לדבר ה', עינו ולבו חדים כדי שיוכלו למדוד את מידת רתיחת הנפש באהבת ה' ובחשבון הנפש.

(רבי חיים אפרים זייצ'יק, מעייני החיים, עמ' שכא-שכב)

מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה מזדעזע לי כוליה גופאי
17-19

הסברנו פעם שאפר מסמל את העבר, שפעם היינו חשובים ועכשיו אין אנו כלום. ר' זירא חשב שלכן שמים האפר על התיבה, ללמדנו שמפני שאנו חוטאים לא יהיה עוד קיום התורה. אחר כך הוא הבין שלא זוהי הכוונה. שמים את האפר על התיבה להראות שגם הספר והקב"ה והשכינה משתתפים בצערנו, ולכן שמים האפר, ולא כונה אחרת ח"ו.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכה-תקכו)

ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד וכו' חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כאפר וחד אמר כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק

סיבת החטא היא שזרקנו את הכתר העליון הרצון העליון שלנו, ולכן שמים אפר תחת פאר במקום התפילין. אבל באמת מי אשם בכך שאנו לא מכירים את החטא? רק הנשיא, המנהיג של הכלל. המנהיגים אשמים אם אנו חוטאים. ולכן זהו דבר פשוט ששמים אפר עליהם. אבל למה נותנים על כל אחד ואחד?, על זה מתרצת הגמ׳ שזהו לזכר אפרו של יצחק. הרי ידוע לנו שקרבן חטאת מכפר על עבירות שבבר עשינו. אין קרבן שמכפר על עבירות שעוד לא עשינו. אבל ישנו רק קרבן אחד שכן עושה זאת, וזהו הקרבן של יצחק. אפרו של יצחק מכפר אפילו על עבירות שעוד לא עברנו עליהן. ובזה נוכל להבין את הפסוק "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור", למה לא נאמרה זכירה ביצחק? אלא מפני שאין צריכים זכר, אפרו של יצחק תמיד מונחת לפני הקב"ה לכפר על עונותינו. וזהו האפר מקלה של כל יחיד ויחיד, שזהו לזכר אפרו של יצחק, שהוא הקרבן המכפר גם לפני שחוטאים. אבל זהו דבר לא כל כך פשוט, ולכן שואלת הגמרא ולמה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד, משא"כ בראש אב ב"ד, בראש הנשיא מובן למה נותנים, שהוא אפר של הכרת החטא.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכו-תקכז)

למה יוצאין לבית הקברות וכו' הרי אנו חשובין לפניך כמתים

במגילת אסתר כתוב שמרדכי לבש שק ואפר וגם קרע את בגדיו. למה הוא קרע את בגדיו? הרי קורעים רק על מת. אלא אנו יודעים שאין מיתה בלא חטא. מרדכי קרע את בגדיו לפני שבאה הצרה. הוא עשה כן כדי שהצער יהיה כקרבן לכפר עלינו, שהוא מרגיש שהדבר הכי גרוע כבר קרה. ולכן גם יוצאים בת"צ לבית הקברות. אנו מתנהגים כאילו ח"ו יש לנו מת, והצער הגדול הזה יהיה לנו לכפרה ועצירת הצרה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכו)

טז. למה יוצאין לבית הקברות וכו' חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים
24-27

ואחר כך [בערב ים הכיפורים] הולכים על הקברות להשתטח על קברי הצדיקים, לומר אם אין אתה מרחם עלינו הרינו חשובים כמתים הללו. ועוד טעם אחר למה אנו משתטחים על קברי המתים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. כעובדא דרבי מאני דמשתטח על מערתו דאבוה (לקמן כג ע"א).

(מטה משה עמוד העבודה עשרת ימי תשובה סימן תתלט [הובא בשל"ה, מסכת ראש השנה, פרק נר מצוה, אות י])

כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים

המתים גם צריכים כפרה, ולכן יש לנו המנהג לומר "יזכור". כלל ישראל הוא כל האנשים מאברהם אבינו עד סוף העולם. אם יש לאדם חיוב כפרה הוא צריך לבקש כפרה על כל הכלל, שכולל גם האנשים שכבר מתו (עי׳ ספרי סו"פ שופטים [פיסקא רי]). החיים מתפללים על המתים, והמתים מתפללים בעד החיים.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכו)

מאי הר המוריה וכו' הר שיצא ממנו הוראה לישראל

רש"י מזכיר שהנביאים ישבו בלשכת הגזית... יש להעיר, מפני מה רש"י אינו אומר שהסנהדרין הגדולה ישבו שם? ועוד, מהו המקור לכך שהנביאים התנבאו והוכיחו מלשכת הגזית?... רש"י סובר שמכיון שכתוב "כי מציון תצא תורה ודבר ד׳ מירושלים", דורשים שמאותו מקום שהתורה יוצאת, גם דבר ד׳ שהיא הנבואה צריך לצאת ממנה, וזוהי הלשכת הגזית. ולכן אומר רש"י שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל, שכמו שישנה הלכה שהסנהדרין צריכה לשבת במקדש, גם כל דבר ד׳ יוצאת מהמקדש.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכז-תקכח)

מאי הר המוריה וכו' חד אמר הר שיצא ממנו הוראה לישראל וחד אמר הר שיצא ממנו מורא לאומות העולם
28-31

במה זכתה ירושלים להשגחה מיוחדת זו? והתשובה לשאלה זאת נמצאת בדברי חז"ל באגדתם לאמר: מאי הר המוריה? פליגי בה רבי לוי ורבי חנינא, חד אמר שיצאה ממנו הוראה לכל ישראל, וחד אמר שיצא ממנו מורא לאומות העולם... ושניהם דבר אחד אמרו: לפי שהוא הר שממנו יוצאת הוראה לישראל, וכל זמן שירושלים ממלאה תפקיד זה היא מטילה את מוראה על כל האומות, שכל הניגשים אליה להרסה ולהגלות ממנה את לשכת הגזית - מקום ההוראה - נתקלים בצור מכשול ואבן נגף, ושבים ממנה בפחי נפש, או שמקבלים את ענשם לאבדן מלכותם לנצח, כי ירושלים עיר הקדש משכן כבוד ה' בארץ היא מקום הדין והמשפט לכל העמים להשיב להם כגמולם לישראל עמה ולמקום מקדשה. והיא גם מקור הדעת והתבונה, המשפט והשלום, כי ממנה יצא משפט צדק לכל העמים. וממנה יצא שלום אמת לכל האומות והממלכות, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה"' (ישעיהו יא, ט), וממנה תצמח גאולת ישראל בשיבת שופטיה ומשפטיה לתוכה, כיעוד ה' מפי נביאו לאמר "ואשיבה שפטיך כבראשונה ויעציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (שם א, כז).

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל, ח"ג, עמ' שי)

חד אמר הר שיצא ממנו הוראה לישראל וחד אמר הר שיצא ממנו מורא לאומות העולם

את שתי הלשונות בגמרא ניתן לבאר, שלמ"ד אחד מצות בנית ביהמ"ק היא מפני שהמקדש הוא המרכז של התורה... שיש במקדש דין בית לד', וגם דין מיוחד של קרבנות. כיוצ"ב ניתן לומר, שמצות המקדש היא לבנות בית לתורה, כי מציון תצא תורה, זוהי תכלית המצוה, ולכן סובר מ"ד אחד שהר המוריה הוא הר שיצא הוראה לישראל, שהיא ענין מצות בית המקדש.
והמ"ד השני סובר "הר שיצא ממנו מורא לגוים". בזמננו אפשר להבין זאת: כל העולם מתנגדים שירושלים תשאר תחת שלטון ישראל... מפני שהם מפחדים... באיכה נאמר "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו", ולאחר מכן נאמר "אתה ד' לעולם תשב כסאך לדור ודור". הפשט הוא, מתי שהגויים רוצים שהר הבית יהיה שממה, יצא כבוד לד', "אתה ד' לעולם תשב", למה הם רוצים שהר ציון יהיה שמם? מפני שהם מפחדים מ"כסאך לדור ודור", קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכח)

אם יש זקן אומר זקן ואם לאו אומר חכם ואם לאו אומר אדם של צורה
32-33

הנביא שינבא להמון ומודיע מה שצוהו ה' יתברך, יצטרך שיהיה נבחר ונרצה מכל הכתות, מאוהבי החכמה ואוהבי העושר ואוהבי הגבורה, ושישלימו לו מעלות המדות. ולשון "נביא" הוא המשמיע תמיד ומדבר להמון... ולזה צריך הנביא שישלימו לו המעלות השכליות וההמוניות. והוא אמרם ז"ל בפרק המצניע (שבת צב ע"א) [אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ו]בעל קומה, להיותו יותר נראה אל ההמון בענין ההידור, כמו שאמרו בבכורות (מה ע"ב): מנין שהקב"ה משתבח בבעל קומה, ולזה אין ראוי לדבר ברבים אלא איש שיהיה בעל קומה, שיהיו דבריו נשמעים יותר, כענין שאמרו בתענית: תנו רבנן יש שם זקן אומר זקן, אין שם זקן אומר חכם, אין שם לא זקן ולא חכם אומר אדם של צורה. הוא שירמיה אמר (א, ו): "לא ידעתי דַבֵּר כי נער אנכי". לא אמר "איני צדיק או חסיד", אבל אמר כי עם היותו ראוי לנבואה שכבר שלמו מעלות נפשו, אחרי שלא ידע דַבֵּר אין ראוי [לו] להשתלח במלְאֲכוּת ה' ולפרסם את אשר יצונו.

(דרשות הר"ן, דרוש ה)

אדם של צורה

אין הפירוש שהוא בעל פנים יפים כדי לומר דברים כבושים אין נ"מ אם פנים נאים או מכוערים, אם בעל קומה הוא או ננסי. ורגיל אני לפרש לפי מה שמבואר בספרי החוקרים הראשונים שכל דבר מורכב מחומר וצורה, על דרך משל, שלחן הנה העץ שממנו עשוי הוא חומר השלחן, ותבניתו וצורתו שעי"ז נקרא שלחן ולא חתיכת עץ זהו צורתו... ובאדם הנה הגוף עשוי הוא מורכב מבשר דם ועצמות וגידים זהו חומרו, ונשמתו שעל ידה הוא רואה ושומע ומרגיש ומבין, זהו צורתו. וכמו שרגילים לקרוא איש גס ופשוט בשם "בעל גוף", פירוש שכל שאיפתו ומחשבותיו בעניני הגוף, כן נקרא אדם של צורה מי שכל מחשבותיו ומעינותיו הם בצורתו, פירוש, שמגביר הרוח על החומר, הנשמה על הגוף, הרוחניות על החומריות. ואיש כזה הוא ראוי באמת לומר דברי תוכחה.

(רבי אהרן משה קיסילב, אמרי שפר, דרוש לד עמ' פד)

לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים
36-37

והנה שלמה שם בענין התפלה תנאי התשובה להכרח גמור. אמר: "בהנגף עמך ישראל לפני אויב אשר יחטא לך ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו" וגו' (מלכים א' ח). וכן אמר (שם): "בהעצר שמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובון כי תענם". יאמר שהצרות אי אפשר לבוא עליהם כי אם ביד פשעם, ואם כן הראויה להם שיתודו על חטאתם ראשונה וישובו לפניו בתשובה, ואחר יבואו אל הבקשה והתפלה, כי יענם, עד שמזה ייוודע כי הענין באלו התפלות והצומות הנעשות על הצרות הוא בהפך מה שיחשבוהו המון העם. וזה, כי הם חשבו שהכוונה בהם כדי שישמע ה' קול צעקתם. ואינו כן, רק כדי שישמעו הם בקול דברו ויכנעו לפניו, כמו שאמר הנביא בזה הענין (ישעיה נח): "לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם"... ואם כן, מצות התפילה כולהו איתנהו בה. ולא עוד אלא שלפעמים יחדש ה' צרכים לעמו ויביאם במצור ובמצוק התלאות כדי שיקיימו מצוה זו. כי המצוה גדולה על כל צרה שלא תבא על הציבור לקדש צום ולקרוא עצרה ולפשפש במעשיו כדי שתהיה תפלתם זכה... ואולם כאשר נתפלל אין הכוונה להודיעו צערנו ולהשמיעו לאזניו, כי אם להכין לבנו ולהטיב מעשינו לפניו כנזכר, וכמו שאמרו: אחינו בית ישראל לא שק ולא אפר גורמין כי אם תשובה ומעשים טובים. כי הפנימי הוא גלוי וידוע לפניו, ולזה אין צורך לקרוע הבגדים להראות פנימי הלב, כי אף על פי שילבש האדם כמה בגדים יהיו מצפוני לבו צפויים אליו, כי על זה אמר (יואל ב): "קרעו לבבכם ואל בגדיכם". ומי שאינם נזהרים בכך הם כבאים לפניו יתעלה לבקש צרכם ושאלתם במטבע פסול ומזוייף. אמנם בשמוע עצת החכם שלמה בענין התשובה השלמה הנה הם יבאו לפניו באמת ובתמים ויצדק עליהם "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה).

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, ויקרא שער נח, דף טז ע"א במהד' תרכח)

ויתכסו שקים האדם והבהמה מאי הוו עבדי אסרא הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד

בפסוק ה' נאמר שאנשי נינוה לבשו שק וצעקו עוד לפני שהמלך ידע מהגזירה, ובפסוק ו' נאמר "ויתכסו שקים האדם והבהמה. א"כ, שאלת הגמרא היא, מאחר שהם כבר לבשו שקים מקודם, א"כ מה הוסיפו כאן ב"ויתכסו שקים"?... בדרך כלל נאמר "וילבש שק". לבישת שק היא הסמל של אבילות או צער, כמו שכתוב ביעקב או במרדכי... לבישת שק היא על מתניו, כמו שנאמר ביעקב "וישם שק על מתניו", ואילו כיסוי השק הוא על כל הגוף, שהוא מראה שהפסיק מלהרגיש, אין לו שום הרגשות, הוא כלול בשקים ובטל בתוכם. וזהו תירוץ הגמרא: בתחילה הם לבשו שק בתורת אבילות, אבל המלך של נינוה דרש עוד יותר מכך: כיסוי שק על כל הגוף. עכשיו הָאֵם, כשהיא לבושה שק על כל הגוף, אין היא יכולה להניק את הוולדות. זהו האי הרגשה, ממש אכזריות, עשיה בפועל של מה שמבטא הכיסוי של שק. זוהי הכוונה במ"ש אסרא הבהמות לחוד והוולדות לחוד וכו'.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכח-תקכט)

אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו

איך ניתן לומר כך? ולכן מפרש רש"י שצריכים ללמוד את זה באופן פוזיטיבי, כלומר, כשם שאתה אומר לרחם על אלו כמו שנאמר "ורחמיו על כל מעשיו", כן תרחם עלינו. דהיינו, אחרי כמה דקות נקח את הוולדות בחזרה ונרחם עליהם. כפי שאנו מרחמים עליהם ועושים מעשים של רחמים, כך הקב"ה ירחם עלינו.
ניתן לפרש באופן אחר... אנו חושבים שאהבת ההורים לבניהם היא דבר טבעי, אבל הרי יש הדין של "והלכת בדרכיו" מה הוא רחום אף אתה רחום [מכילתא בשלח מסכתא דשירה פרשה ג], שצריכים ללמוד רחמנות מהקב"ה. אלא ודאי שבאמת בלא השגחת הקב"ה אין אהבה ורחמנות אפילו בין האב לבנו. הרבה פעמים בהיסטוריה רואים אכזריות של האב.
בכך ניתן להבין את הפסוק שנאמר בפרשה של עריות באחרי מות: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה", ומיד אחרי זה נאמר "ומזרעך לא תתן להעביר למולך"... בלי השגחת הקב"ה אין שום אהבה, אפילו אהבת האב לבנו. במקום שאין תורה ואין השראת השכינה, כמו במקום שגילוי עריות נמצא, שם תימָצא ג"כ ההעברה למולך. במצב של הפקרות הכל אפשרי. וזוהי השייכות בין שני הפסוקים.
ובכך ניתן להבין את דברי הגמרא שהם אמרו אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים עליהם. זוהי אינה חוצפה, זוהי המציאות. אם הקב"ה יסיר רחמנותו מעלינו, והוא לא ירחם עלינו, הסוף יהיה שאנו לא נוכל לרחם אפילו על בנינו, מפני שבלי ההשגחה והרחמנות של הקב"ה, אי אפשר לנו ללמוד מדרכיו שנהיה גם אנו בעלי רחמים... ולכן כדי לרחם על אלו הקטנים מוכרח להיות שהקב"ה ירחם עלינו כדי ללמד אותנו את הרחמים.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקכט-תקל)

אפילו גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו
44-45

...שכל זמן שהגזלה בעין חייב להשיבה בעין אם היא אצלו בעין, ואם כבר ערב אותה בממון המותר, הדין בזה לשלם דמי הגזלה, והוא שאמרו רז"ל בבבא קמא (סו ע"ב): גזל מריש ובנאה בבירה... אין לו אלא דמי מריש בלבד מפני תקנת השבים... ותשובת אנשי נינוה שהעיד עליהם הכתוב "ומן החמס אשר בכפיהם", ואמרו עליהם רז"ל: גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו, לפנים משורת הדין עשו.

(רבינו בחיי, ויקרא, פרק ה פסוק כג)

אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה

טובל ושרץ בידו הרי הוא עושה מעשה שמטהר, אלא שהטבילה אינה מטהרת, אבל בתשובה, אם עוד ממשיך בעבירתו איזו טבילה יש כאן? ניתן לומר, שהטבילה של עבירה היא לא סתם פרישה מהחטא. גם אם הוא יפרוש מעבירה, הוא עדיין לא נקרא בעל תשובה. יש צורך בחרטה שיש בה וידוי, בושה ועוד דברים. זוהי הטבילה שלו. כאן הוא כן טובל, הוא כן מתחרט מעבירה, אלא שקשה לו לפרוש מעבירה, אין לו הכח לזרוק את השרץ, העבירה. ובזה אנו מבינים את הדמיון של ר' אדא. בתשובה יש פרישה מעבירה שהיא נמשלת לשרץ, ויש גם טבילה שהיא החרטה היסורין והבושה שיש לו על העבירה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקד-תקה)

אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה וכו' שנאמר ומודה ועזב ירחם

מהו החידוש של רב אדא?... רש"י אומר: שיש בידו עבירה - גזל... מפני מה רש"י מזכיר דוקא גזל?... אם אדם חילל שבת והוא עושה תשובה אבל עדיין לא קיבל על עצמו שלא להמשיך בעבירה, ודאי שאין זה כלום. אם הוא יתחרט על העבירות ויקבל על להבא שלא לעשות את זה שוב, זוהי תשובה גמורה, ונחשב כטבילה גמורה, וכאילו הוא זרק השרץ מידו. אבל בגזל יכול להיות שאדם מתחרט על הגזילה ומקבל על עצמו לא לגזול עוד, אבל בינתיים אין לו כסף לשלם לנגזל. תשובה יש כאן, אבל בכל זאת נשאר כאן עדיין החוב. נשאר משהו, והרי הוא כטובל והשרץ, הגזל, בידו. ולכן הגמרא מביאה הפסוק של "ומודה ועוזב ירוחם". צריכים לעזוב את כל חוב תשלומי הגזל שבידו, שתהיה תשובה בשלימות בלי להשאיר איזה השלכות כתוצאה מהגזל, ואז תהיה התשובה גמורה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקל-תקלא)

מטופל ואין לו

ופירש רש"י: יש לו טפלים ואין לו במה להתפרנס וכו'. מפני מה נקטו דוקא אדם שמטופל בבנים קטנים ולא סגי באדם שהוא לבדו ואין לו פרנסה? נראה שאדם מבוגר מקבל פרנסתו מצד מדת החסד, אבל בנים קטנים מקבלים על פי דין. ומכיון שמגיע להם האוכל, יכול האב להתפלל ולבקש מאת הקב"ה מצד המגיע לו בדין.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקלא)

ויש לו יגיעה בשדה

ידוע שיגיעת כפים היא הידור ביהדות, "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". כאן רוצים לא רק אדם שיש לו הרבה שדות, כי אם שהוא גם עובד ממש בשדותיו. חז"ל בשבת לא ע"א אומרים:... "אמונת" זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע (תוס'), מפני שכל מי שעובד בשדה יש לו מעלה מיוחדת באמונה, מפני שיש לו הכרה מוחשית ביותר איך שכל מזון חיותו של האדם תלוי בגשמים שבאים מהקב"ה, כי הוא יודע שכל תבואת השדה תלויה ב"מפתח של גשמים" שהיא בידי הקב"ה כמו"ש לעיל ב ע"א. וזוהי המעלה שישנה ביחוד ב"מי שיש לו יגיעה בשדה".

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקלא)

ופרקו נאה
52

"ועשית הישר והטוב בעיני ה'"... מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציווך, ועתה יאמר: גם באשר לא צוך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר, וזה ענין גדול. לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו... ואפילו מה שאמרו פרקו נאה, ודיבורו בנחת עם הבריות (יומא פו.), עד שיִקָרא בכל ענין תם וישר.

(רמב"ן, דברים, ו, יח)

ושפל ברך

לפעמים יש שהאדם הוא עניו אבל כולם יודעים שהוא עניו. שפל ברך הוא באופן שלא יודעים שהוא עניו. למשל, כשאדם גבוה צריך לעבור בדלת שהיא יותר נמוכה ממנו, אז כדי לעבור יש שני אפשרויות, או באופן שיוריד את הראש או באופן שישפיל את הברכיים. באופן שיוריד את הראש כבר כולם יודעים, משא"כ השפלת הברכיים, זאת כבר לא כל אחד רואה. ולכן מתבטאת הגמרא "שפל ברך", שזוהי ענוה אמיתית, שלא כל אחד רואה שהוא נוהג בעניוות.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקלג)


טז ע"ב

זהו שביתו ריקם מן העבירה

ומבאר רש"י שאין לו שום גזל וחמס בביתו. מילת "רֵק" היא דבר פיסי, "והבור ריק אין בו מים", ואילו המילה "ריקם" לפעמים המשמעות שלה היא יותר עמוקה, "ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו", היא מכוונת להרגשה של אכזבה. רש"י במשנה [טו ע"א] ד"ה וביתו ריקם, אומר: "דהוי עני, ובגמ׳ מפרש שהוא נקי מעבירות"... מפני מה כותב רש"י בתחילה את הפשט שלו ואח"כ מיד מביא את הפשט של הגמרא? אלא ריקם יש בו משמעות שרוצים איזה דבר, אתה מחפש איזה דבר ולא מצאת, זוהי הרגשה של תסכול... קודם כל "ביתו ריקם" הוא מלשון רֵק, שאין לו כלום והוא עני. ומלבד זאת יש בה גם המשמעות של הענין שהגמרא מסבירה, שאין לו שום חמס וגזל בביתו, יש לו הרגשת תסכול וגם חוסר השגים, מפני שאף פעם לא היה גזל בביתו. [עי' עוד בשמו בלקט ביאורי אגדות לעיל טו ע"א, על "ביתו ריקם"].

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקלא-תקלב)

ופרקו נאה וכו' זה שלא יצא עליו שם רע בילדותו

תשובה מועילה תמיד לגבי הקב"ה, אבל לגבי אנשים, להיות השליח של הציבור, לא תמיד התשובה מספיקה, מפני שאנשים תמיד זוכרים שהוא פעם חטא, וא"כ הוא לא יהיה זה שיביא את הציבור לתפילה מעולה, ולכן בעינן מי שלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו... "פרק" הוא ה"ימי עלייה", שהיה לו כל היכולת לעשות מה שהוא רצה בעתו, בזמן שלו, שכל העולם היה פתוח לפניו. זה בא לומר, דבאמת בעל תשובה יבול להיות השליח של הציבור, ובכוחו להביא הציבור לתפילה מעולה, אולם ההדגשה כאן היא, דזהו רק אם התשובה היתה בילדותו, בזמן שפרקו נאה. לא כל הבעלי תשובה פסולים לש"ץ, כי אם רק הבעל תשובה של זקנות, שבין כך ובין כך אין לו הכוח לעשות מה שהוא רוצה. זוהי אינה תשובה גמורה. אבל אם זוכרים בוראך בימי בחורותיך, אז בודאי התשובה מועילה, והוא כן יכול להיות ש"ץ.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקלב-תקלג)

מאי נתנה עלי בקולה וכו' זה שליח צבור שאינו הגון היורד לפני התיבה
5-9

ואיך יעלה על הדעת למנות שליח ציבור עבריין ורשע כזה, שאוכל נבילות וטריפות ומחלל שבת קודש ומגלח זקנו... ואפי' מי שעשה תשובה על העבירות שעשה, ג"כ דעת רוב הפוסקים שאין ממנין אותו ש"ץ קבוע לכתחילה, וק"ו כשהוא עומד במרדו, חלילה לחשוב למנות אותו לש"ץ. ולא תהא כזאת בישראל. ובגמ' תענית טז ע"ב דורשים על הפסוק נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, מאי נתנה עלי בקולה, זה שליח צבור היורד לפני התיבה שאינו הגון, וכתב המפרש שם, ד"ה זה המעמיד חזן שאינו הגון לפני התיבה: רשע שהקב"ה שונא אותו יותר מכולן, והוא נותן בקולו לפניו... אם הוא רשע, ח"ו למנות אותו לש"צ בכל אופן שהוא, ואפילו אחרי שישוב בתשובה צריך עיון גדול וחיקור רב אם אפשר למנותו לכתחילה, אבל בנ"ד שהוא עומד במרדו ורשעו פשיטא לכו"ע שח"ו למנותו לש"צ.

(ראי"ה קוק, שו"ת אורח משפט, אורח חיים, סי' יד)

ועי' בס' אוצר חיים, ר' חיים צבי ברודא... שכתב על זה שבעת אשר המתפרצים בעם הביאו גם משוררות בהיכל ה' לבסומי קלא, וזה אומרו עוד "נתנה עלי בקולה", בלשון נקבה, כי גם משוררים כאלו הביאו בהיכל ה', זה ש"ץ שאינו הגון. והחזנים כעת הם רובם ככולם מגלחי זקן אשר יעברו על חמשה לא תעשה שבתורה, והם הם שליחי דידן שהם יבקשו בעד הכלל והם יהיו מליצים טובים בעדנו בימי הדין בראש השנה ויום כיפור, ואיך קטיגור יעשה סנגור? והכהנים בבית המקדש לא הלבישו בגדי זהב ביום הכיפור כדי שלא יהיה קטרוג לזכירת העגל, ועזרא הסופר אמר "בושתי ונכלמתי להרים פני אליך" [עזרא ט, ו], ודברי עזרא הסופר היו צריכין כל החזנים במדינה זאת לאומרן בבושת פנים, שעוברים על חמשה לאווין שבתורה שניכר על פניהם.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

בגואל ישראל מאריך ובחותמה הוא אומר מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם

תחילת הברכה היא "ראה בעניֵנו", והנוסח מבוסם על הפסוק "וירא את עניֵנו". את הפסוק הזה מפרש הספרי [יומא עד ע"ב] "זו פרישות דרך ארץ". ישנן צרות שכל אחד יכול להבחין בהן, כגון עניות וחולי, אבל ישנן צרות כאלו שרק הקב"ה רואה אותן, והם כגון צרות של חלישות הדעת, והם נקראים "עוני זו פרישות דרך ארץ"... רק הקב"ה רואה את הצרות האלו, שמפריש את האדם מחייו הרגילים, מהדרך ארץ שלו. ולכן מבקשים "ראה נא בעניֵנו", שהקב"ה יגאל אותנו תמיד בכל יום ויום, גם מכל הצרות שאי אפשר לראות אותם. כיוצא בכך הוא המובן של סיום ברכה זו מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה... אברהם לא התפלל. הוא לא ראה בעקידה צרה. ואעפ"כ הקב"ה ענה בלי התפילה. וזהו מה שמסיים "הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם"... יש שתי תפילות, האחת שהקב"ה יענה על אלו הצרות שמכירים ורואים הצרה וצועקים עליהם, והשניה גם על הצרות שלא רואים ואי אפשר להתפלל עליהם "טרם נקרא אליך עננו".

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקלג-תקלד)

וחזן הכנסת אומר להם תקעו בני אהרן תקעו

מפני מה אומרים "תקעו בני אהרן", הרי היה יכול לומר "תקעו כהנים", או אפילו סתם "תִּקעו"? בפשטות אפשר לומר שהוא מפני שכתוב בתורה "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות". עוד ניתן לבאר שתקיעה היא רחמים וגאולה, "במשוך היובל המה יעלו בהר", "וה' אלקים בשופר יתקע", "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". תרועה היא הסימן של צרה ומדת הדין. בתענית יש שני דברים: דבר אחד, שצריכים להרגיש הצרה. לפני שמתפללים צריכים להרגיש הצרה, "מן המצר קראתי י-ה", אם מרגישים את הצרה מתפללים. והדבר השני, ההיפך מכך, אמונה שהקב"ה יעזור לנו. והם שתי כוונות הפוכות. צריכים הרגשת הצרה, וגם תקוות הישועה, ואלו הם התקיעה והתרועה. ולכן להרמב"ם ורש"י לפעמים יש תקיעה תרועה תקיעה, שזוהי כוונת אמונה, ולפעמים יש תרועה תקיעה תרועה שזוהי כוונת הצרה, "ממעמקים קראתיך". וצריכים להזכיר "הכהנים" "ובני אהרן" (עי' במשנה [טו ע"א]), מפני שהכהנים הם המנהיגים של העם. הם צריכים להיות המתפללים בעד העם. ומלבד זאת, כשם שאהרן בעצמו תמיד השתתף בצערן של הכלל, אהרן הוא איש השלום, איש החסד, והוא היה גם הנביא של כלל ישראל לפני משה, לפני שנגאלו. אהרן דיבר תמיד דברי נחומין לציבור, שהגאולה תבוא, ולכן אומרים "תקעו בני אהרן הכהנים", קודם כל יש לכם האחריות בתור כהנים, וגם יש לכם המדה הזאת בירושה מאהרן הכהן.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקלה)

שאין עונין אמן במקדש וכו' ואלא במקדש מהו אומר ברוך ה' אלקים אלקי ישראל מן העולם ועד העולם
26-32

המקדש מתוּכן ע"ש תיקון עולם השלם. מתוך כך הברזל פוסל בו, אע"פ שיש עדיין מציאות למלחמת מצוה וחובה, מ"מ הואיל והוא מאוס מצד העתיד. ומשום הכי לא בנה דוד את הבית ככתוב "כי דמים רבים שפכת" [דברי הימים א' כב, ח]. ומשום הכי לא היה תיקון ההבדלה בין אנשים ונשים במקדש, כי אם היה צריך לדרוש מקרא [סוכה נב ע"א], משום שבעתיד בתיקון כל חטא ופגם אין שטן ופגע רע כלל, וא"צ שום הגנה והבדלה לשמירה מרע, רק בימי הספד דיצה"ר [סוכה נב ע"א] שהוא זמן שזכרונו העבר עדיין מרושם, ולא אח"כ. וה"ה הצורך להשפעה מאחד על חבירו שזהו תיקון האמן, שהוא גדול יותר מן המברך [נזיר סו ע"ב], כלומר הסכמה לטוב ואמת המתגלה ע"י חבירו, אבל לעתיד לבוא כתיב "לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ד', כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם", ע"כ אין מקום לאמן, כי אם מתוך ידיעה עצמית נותן כל אחד תהילה, ברוך עד עולם שם תהילתו, כי "לא יכנף עוד מוריך". ומשום הכי מזכירין במקדש את השם ככתבו [סוטה לז ע"ב], אע"פ דבגבולין נעלם ע"י כינויו, והיינו משום דבמקדש כסא כבוד מרום מראשון, שמכוון כנגד ביהמ"ק של מעלה, מאיר אור העתיד בתיקון עולם המלא, אשר "כל בניך לימודי ד'", כולם לומדים מפי הגבורה, ומהללים בהדרת קודש מתוך ידיעה עצמותית, המקפת כל עולמים, "ברוך ד' אלקי ישראל מן העולם עד העולם".

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

ברכו את ה' אלקיכם מן העולם עד העולם
28-29

כל מה שנותן כח יותר גדול לעולם הבא הרי הוא יותר חי באומץ גם בעולם הזה. והדבר מתבחן בישראל לענין בנין האומה. כל המאמץ את חיי עולם הרי הוא בונה את האומה בפועל, כי חיותם הלאומית של ישראל המשך היא מהצלחת עולמים. וזהו הגודל של תורה שבעל פה, שעמדה להשגיר את חיי העולמים במלא מובנם באומה ולהוציא מלבן של צדוקים, שהתלהבותם הלאומית דמתה ללהבת של תבן, שנשתלהבה ודעכה ואיננה, לומר: ברכו את ד' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם. ומיסוד עולם זה, יבנה ויכונן גם עכשיו עומק החיים הלאומיים בישראל, ויתגדל בנין הארץ, וכל האמוצים הכלליים ההולכים לעומת התחיה, ההולכת ומתגלה במסבותיה הרבות, האחוזות זו בזו בתאר שלשלת גדולה, ארוכה, מסובכה ונפלאה, מפלאות תמים דעים.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ו אות קעט = אורות, ישראל ותחיתו, אות יא)

במקדש מהו אומר ברוך ה' אלקים אלקי ישראל מן העולם ועד העולם
31-32

"מעולם ועד עולם אתה אל" - עי' משנה ברכות ס"פ הרואה, שמשקלקלו המינים (או האפיקורסים) ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו לאמר במקדש ברוך ד' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, ועי' תענית טז ע"ב סוטה מ ע"ב. ולפני תפלת הלויים, שבנחמיה, שנקבעה אצלנו בפסוקי-דזמרה לפני שירת הים, והיא מתחלת בברכת ד' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, קדמה לה, בקביעותה אצלנו שם, ברכת דוד בהכנת המקדש, שהיא פותחת בברכת ד' אלקי ישראל מעולם ועד עולם.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, עולת ראיה, ח"ב, עמ' תכו)

וכך הנהיג רבי חלפתא בצפורי ורבי חנניה בן תרדיון בסיכני

אנו יודעים שיש מצוה לעשות זכר למקדש... כל אלה שעמדו במקדש הגיעו למדרגה יותר גבוהה ברוחניות, ולכן דורשים מהם יותר. במשנה בסוכה [מא ע"א]: משחרב בית המקדש תקן ריב"ז שאפילו בגבולין נוטלים הלולב כל שבעה, זכר למקדש. נטילת הלולב היא הודאה להקב"ה. המצוה השלמה היא ביחד עם אמירת הלל. ריב"ז רצה שבגבולין ג"כ יתעלו למדרגה דומה לאותה המדרגה שאם עמדו במקדש היו מתעלים. במקדש מתעלים בקדושה. וזוהי ג"כ המצוה של עליה לרגל. בירושלמי [סוכה פ"ה ה"א] אמרו שיונה לא הגיע תחילה למדרגת נביא, אבל כשהוא עלה לרגל שרתה עליו רוה"ק. זוהי תכלית מצות עלי' לרגל. וזוהי ג"כ תכלית ה"זכר למקדש", שאפילו בגבולין, בלי המקדש, אפשר לעלות למדרגה דומה. וזהו ג"כ מה שרבי חנניה בן תרדיון ורבי חלפתא רצו, שאפילו בגבולין יהיה אפשר להיות במדרגה שדורשת התרעה בשופרות ובחצוצרות, ושדורשת גם תהלה של ברכה, של בשבמל"ו, ולא שיסתפקו רק במדרגה של עניית אמן שהיא הסכמה לברכה ששמעו.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקלו)


יז ע"א

ענני ה' ענני לשון צעקה היא

הסברא שלשון צעקה היא נסמכת על כך שאמנם לשון עננו היא יותר לשון תפילה כמו דהוה אמינא בגמרא, אבל מאחר שהכפלת מילים שייכת יותר בזעקה מבתפילה. בתפילה שתקנו חכמים לא מצינו הכפלת מילים כי אם צמד מילים בעלי משמעות זהה, כגון בברכת השיבה שופטינו "בחסד וברחמים"... אבל כל מלה לעצמה יש לה כוונה אחרת של ביטוי דבר שאינו מבוטא כ"כ במילה הצמודה לה, למרות המשמעות הזהה שבשתיהם. בתפילה שתקנו חכמים מצינו שאם אומרים אותה המילה פעמים משתקין אותו, כגון האומר שמע שמע (עי' ברכות לג ע"ב), וסוברת הגמרא במסקנה שגם בכל תפילה כן, כי אין זה דרך ארץ לחזור על אותה המילה כשהוא עומד בתפילה לפני המלך. על תפילה באים מתוך חשיבות האדם, לכן היא צריכה להיות באופן דיבור חשוב עד מאד. ולכן משתמשים עם שמות נרדפים, אבל לא כופלים שום מילה. ק"כ זקנים ומתוכם כמה נביאים תקנו תפילת שמונה עשרה [מגילה יז ע"ב]. הנביאים ידעו איך לדבר אל ד', ואסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים. אבל בצעקה הדין הוא שאומרים תחנונים כפי כוחו. צעקה היא מתוך שפלות האדם. כאן כבר אין מטבע שטבעו חכמים, ואדרבה, כיפול הדברים הוא סימן של צעקה. אין לו הכוחות להגיד משפטים שלמים, הוא אומר כמה מילים וכופל אותם.
קיימת כאן עוד ראי' להכריע דהענין אצל אליהו היה צעקה ולא תפילה: תפילה וצעקה קשורים לתשובה, אבל בתפילה קודם כל יש התשובה ואח"כ באה התפילה. כך רואים משמואל ומהרבה מקומות אחרים. באליהו היה בדיוק הפוך. הנס בא מקודם ואחרי זה עשו תשובה, "היום יודע כי אתה ד' אלקים". מקודם לנס הם לא היו עושים תשובה. כשפונים להקב"ה קודם התשובה זוהי צעקה. וכך נראה גם מדברי הרמב"ם [הל' תעניות פ"א ה"ב] שכתב: "ודבר זה מדרכי התשובה, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הורע להם". הזעקה תגרום לעשיית תשובה. זהו הדרך שתביאם לידע שהענין הזה דורש מהם שישובו בתשובה. זוהי ההלכה של תענית וצעקה להביאם לתשובה. והיכן ראינו זאת? באליהו. הרי לנו שהפסוק של "ענני ד' ענני" היא צעקה ולא תפילה, מפני שגם אצל אליהו הזעקה והנס באו לפני התשובה והם עוררו את העם ולאחר מכן עשו תשובה. וכשם שמצינו שמעשים טובים מביאים לידי תשובה ותשובה מביאה לידי מעשים טובים, כעין זה הוא בתענית, שבכוחו להפעיל תהליך של תשובה ובכוחו להשלים התשובה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקלט-תקמ)

מכדי יונה בתר דוד ושלמה הוה מאי טעמא מקדים ליה ברישא משום דבעי למיחתם מרחם על הארץ

פירש רש"י פירוש אחד: "דבעי למחתם בסוף כל ברכות ברוך מרחם על הארץ, ולהכי בעי באותה חתימה דוד ושלמה, שהן התפללו על ארץ ישראל". הפרק תהילים שאומרים בברכה זו, "תפילה לעני כי יעטוף", בעיקרו מיוסד הוא על צרת היחיד, ומ"מ באמצע הפרק יש בקשה על גאולת הכלל, בצורה התופסת מקום מרכזי, כיוצא בזה עושים בשמונה עשרה: מתחילים עם בקשות של היחידים, וחותמים בבקשות על כלל ישראל. כשאדם מתפלל על עצמו, צריך גם להתפלל בעד הכלל. כמו כן בברכת המזון, ישנה הודאה על צרכי הפרט, ואח"כ יש ברכת בונה ירושלים. זוהי הברכה האחרונה. כשם שברכת מצמיח קרן ישועה היא הברכה האחרונה של הבקשות בשמו"ע, כן בונה ברחמיו ירושלים היא הברכה האחרונה בברכת המזון. ומהיכן לומדים זאת? מדוד ושלמה, ולכן גם כאן חותמים את ברכות התענית בברכת מרחם על הארץ.
עוד שם ברש"י: "אי נמי משום דאינהו תיקון בית המקדש דהוא עיקר הארץ". "מרחם", לפי פירוש זה, ענינו אהבה. צריכים לאהוב הארץ וביהמ"ק. "כרחם אב על בנים" הוא כאהבת האב על בנים. בפירוש הראשון הביטוי "מרחם" ענינו פשוט רחמנות, ובפירוש השני לביהמ"ק ענינו אהבת הארץ וביהמ"ק. באמת, שלמה בנה את הבית המקדש, א"כ מה היה הקשר של דוד לביהמ"ק? אלא דוד הקדיש הבית, ושלמה בנה אותו. ולכן קוראים "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", וגם מתפללים שיקים סוכת דוד הנופלת, שיש הרבה שלומדים שהכוונה היא לא למלכות בית דוד אלא לבית המקדש. לא רק שדוד הכין את תכנית הבית כי אם הוא גם קידש את המקום להיות המקום של בית הבחירה. "זאת מנוחתי עדי עד". כל הפרק שם כולו מוקדש לרעיון של ירושלים בתור מקום לבית הבחירה. ודוד עשה ויצר את הקדושה הזאת. וגם הסוברים שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל, הכל מודים שהקדושה של בית הבחירה נשארת ולכן אסור לבנות במות בכל ארץ ישראל. וזהו מה שרש"י אומר "דאינהו תקנו ביהמ"ק" "והוא עיקר הארץ", היא המקור של הקדושה, ולכן מסיימים "ברוך מרחם על הארץ".

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקמ-תקמא)

מכדי יונה בתר דוד ושלמה הוה מאי טעמא מקדים ליה ברישא משום דבעי למיחתם מרחם על הארץ תנא משום סומכוס אמרו ברוך משפיל הרמים

והלום מצאתי עוד ראיה מש"ס, שבישוב ארץ ישראל - רצוני לומר, בפדיית הארץ מידם ובעסק בנינה ובישובה - תליא גאולתנו העתידה בעזה"י. במסכת תענית [לעיל טו ע"א] תנן... על השביעית הוא אומר, מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם כו' בא"י המרחם על הארץ [ובפירוש ברכה זו - 'בא"י המרחם על הארץ' - פירשו רש"י [שם ד"ה ושלמה] ותוס' [שם טז ע"ב ד"ה ברוך] ומהרש"א שם [טו ע"א ד"ה בא"י מרחם וכו'], שהם התפללו על ישוב ארץ ישראל, כמו שמבואר במזמור "תפלה לעני", שנתייסד זה המזמור על תפלת בני הגלות ומתפללין לקרב הגאולה. ועיי"ש במהרש"א, שהאריך לבאר את כל הפרק 'תפלת לעני', שמדבר מצרות הגלות ומהגאולה]. ובדף יז ע"א... קפריך הש"ס, 'מכדי יונה בתר דוד ושלמה הוה, מאי טעמא מקדים ליה ברישא'?, ומשני הש"ס, 'משום דבעי למיחתם 'מרחם על הארץ'...
והנה, המהרש"א שם [ד"ה מכדי] עמד על פירכת הש"ס - דמה הטעם הקדים יונה לדוד ושלמה - מפני מה לא פריך הש"ס גם מאליהו, שגם כן בתר דוד ושלמה הוה? דבשלמא למאן דאמר [בבא מציעא קיד ע"ב] שאליהו זה פנחס, ניחא. מיהו, בכמה מדרשים [בראשית רבה פרשה עא, אות יב] מוכח דלאו כהן הוה, כמו שכתבו תוס' בפרק המקבל [בבא מציעא קיד ע"ב ד"ה אמר]. א"כ, קשה מאי טעמא לא פריך הש"ס מאליהו? וכתב ליישב, דגבי אליהו ניחא ליה, דרמז רמיז דאליהו יבוא קודם משיח בן דוד, עכ"ד. הרי שכל תפילות שבסדר תענית, נתקנו ונסדרו על דרך ביאת משיח צדקנו בב"א. ובהכי ניחא לי להבין תירוץ הש"ס... משום דבעי למיחתם ברוך מרחם על הארץ. ולכאורה קשה, מאי טעמא עשה התנא דמתניתין לעיקר גדול כל כך למיחתם 'ברוך מרחם על הארץ', עד שבשביל זה שינה מסדר הזמן להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם? אבל בהנ"ל, דרמזו בזה מענין ביאת המשיח, ניחא הכל. דבכוונה מיוחדת חתמו ב'ברוך מרחם על הארץ', דמיירי מישוב ארץ ישראל שדוד ושלמה התפללו עליה, כמו שהבאתי בשם רש"י ותוס' ומהרש"א. ולא לבד התפללו עליה, אלא גם עסקו בבנינה ובישובה... ועל כן חתמו דוקא בברכה זו, להורות שהכל הולך אחר החיתום.
וזהו העיקר בביאת משיח צדקנו, לעסוק בישוב ארץ ישראל, כמו דוד ושלמה, ובזה יקרבו ביאת המשיח... ועל כן היתה קפידא אצל חכמי הש"ס לחתום ב'מרחם על הארץ', להורות דאם אנו מרחמים על הארץ בבניננו אותה, ונעסוק בכל כוחנו בישובה, וגם נתפלל על זה, כמו דוד ושלמה שעשו שתיהם, אז נקרב בזה ביאת משיחנו בב"א. שבזה אנו מראים להי"ת, שאנו מצפין ומתאוין וחומדין אל ארצנו הקדושה, ובזה נקרב זמן ביאת המועד לגאול אותנו מגלות החל והמר הזה.
וכמו שכתב רבנו המהרש"א [לעיל טו, א ד"ה בא"י מרחם], בביאור הכתובים בפרק 'תפלה לעני' הנ"ל, "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" [תהלים קב, יד-טו], וז"ל: כי בא מועד שאמר דניאל 'עד עת מועד' וגו' [עי' דניאל ח, יט. יב, ז. ועוד] כי כבר רצו עבדיך בגלות המר את אבניה, ואת עפרה הוסיפו לחננה, לא כדור המדבר שמאסו בה - שעל כן נגזר עליהם הגלות ממנה, [אבל עתה שנתייסרו בגלות, כבר שבו לחמוד את ארצה. וממילא, כדאיים המה שתרחם עליהם], עכ"ד הקדושים. ונראה לי להוסיף ביאור על דברי רבנו המהרש"א, שֶׁלָמָה נקט בפסוק דוקא 'אבניה ועפרה', הוה ליה למימר 'כי רצו עבדיך את ארצה'? אבל ברור, דלהורות בא - דייקא על אבניה ועפרה שהמה חלקי הבנין לבנות עמהם בית וחומה. ולהורות, שבני הגלות חומדין ומתאוין לבנות את הארץ, ובזה המה מרוצים לפניו יתברך שמו ויתעלה לנצח. והדברים ברורים ומאירים כשמש, ובשביל זה יזכו לקרב את עת מועד שאמר דניאל בב"א.
ועפי"ז נראה לומר, דמה שהביאה הגמרא הברייתא דסומכוס, דלדידיה היו חותמין 'ברוך משפיל הרמים', דרש"י פירש שהוא חולק על תנא קמא שאמר שהיו חותמים 'ברוך מרחם על הארץ'. ולולי פירוש רש"י היה נראה לי, דסומכוס אינו פליג על ת"ק, אלא בא להוסיף על המשנה, ולדידיה, בתרוויהו היו חותמין 'ברוך מרחם על הארץ ומשפיל הרמים' [כדמצינו בשאר דוכתי בש"ס כן, שאמרו 'הלכך נימרו תרוויהו', עיין מגילה ובברכות [מגילה כא ע"ב; ברכות יא ע"ב]. וכוונתו היתה בהוספה זו, ג"כ לרמז על גאולתנו בב"א, דאם נהיה מרחמים על הארץ לשכללה ולבנותה, אז זכות ישוב ארץ ישראל תועיל לנו להשפיל רמים, כל העומד לנגדנו - אף אם יהיה כגובה ארזים גובהו וחסון כאלונים - יהיה נשפל ונגדע נגדנו, כי ה' אתנו. וכאשר כתב רבנו יעב"ץ [סידור בית יעקב בסולם בית אל אות ב; ו ע"ב], וז"ל: 'וכל חפצי שמים הנעשים בלב שלם מצליחים, כמו שאמר הכתוב בחזקיה "ובכל מעשה אשר החל בעבודת בית האלקים כו' בכל לבבו עשה והצליח" [דבה"י ב, פרק לא פס' כא], כן יהיה גם אצלינו. ועל זאת כיוון סומכוס בהוספה שלו, שהי"ת ישפיל הרמים שירצו לעכב עלינו, "ומעשה ידינו כוננה עלינו", אמן כן יאמר ה' בב"א. הרי בפירוש, דבזכות ישוב ארץ ישראל - אנו מקרבין את הגאולה.

(רבי יששכר שלמה טייכטל, אם הבנים שמחה, פ"ג אות כג, עמ' קעז-קעט במהד' פרי הארץ)

ברוך משפיל הרמים

בהלל אומרים "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה". יש הודאה על שני דברים נפרדים: א) על העינוי, ב) על הישועה... במדרש על "אז ישיר משה" איתא שמשה אמר שירה לא רק על הגאולה אלא גם על השעבוד, כי בלי השעבוד לא היה עם ישראל גדול כמו שגדל במצרים, "ויהי שם לגוי גדול" ואח"כ "ויצאו ברכוש גדול", שם יצאו עם גדול מבחינה רוחנית. אין המדובר בפסוק הזה על הגשמיות. בלי מצרים לא היה יכול להיות עם ישראל... "אודך כי עניתני" - אני מודה להקב"ה על כל העינויים במצרים ועל כל השנים בגלות, ואני מודה להקב"ה על שהיה "לי לישועה". וזהו מה שאומר סומכום: כשנזכה והקב"ה יתן לנו גשמים, נודה לו לא רק על הגשמים, על הישועה, אלא גם על כל הצרות. בלי צרות עלולים להגיע לידי מצב של "וישמן ישורון ויבעט", הגאוה באה, ולכן יש צרות שהם משפילים אותנו, ועל כן מודים לד' גם על הצרות, ומשום כך מברכים ברוך משפיל הרמים.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקמב)

מלך מסתפר בכל יום כהן גדול מערב שבת לערב שבת

המותרות צריך בן אדם להרחיק למאוד. וכבר אמרו הטבעים, כי השערות הם מותרות הלחות שיש בגוף... ולכך אמרו על שער הראש שגדלים בשטות, כי כבר נודע כי כל מותרות בטבע הוא מפאת שטות, כי מה שהוא יותר מכפי מדות אדם, הטבע פועל בו ללא צורך, והוא לא בגדר החכמה, ונקרא שוטה. וכללו של דבר, שערות אדם הם לרבוי ומותרות לחה שבגוף. ולכך בנזיר שקדש עצמו מיין וכהנה, למעט מותרות... כאשר יעברו ימי נזרו, יגלח כל שער ראשו, לאות כי ימעט המותרות... וכן הלוים שהובדלו לה' לשרתו ולשורר בבית ה', ומבזים חמדת הזמן, עד שאין ללוי חלק ונחלה וצריך למתנות בשר ודם, וצריך הפרשות מן כל מותרות, ולכך כאשר נתקדשו ונתחנכו לשרת בבית ה', גילח משה כל שערם [במדבר ח, ז], למעט המותרות כפי אפשרי, רק יהיו מוכנים לקדושה ולעבודת ה'. וכן אמרו על מלך שמגלח כל יום, כי צריך אזהרה יתירה, היותו מלך, לבל יתגאל בחמדת מותרות, כדכתיב (דברים יז, טז) "לא ירבה לו" כסף סוסים ונשים. וכן כהן גדול בכל שבוע, למעט מותרות.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ו)


יז ע"ב

מכלל דרבנן אסרי מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא

והרי אמרינן בתענית דסבירא להו לרבנן דגם בזמן הזה אסור לכהנים לשתות יין, דשמא מהרה ייבנה המקדש ובעינן כהן הראוי לעבודה, ואם נאמר שהמקדש יובנה רק אחר משיח, והלא יום מקודם יבוא אליהו, ודי יום שלם להפג יינו? אלא וודאי 'מהרה' בזמננו כשיהיה רשות [רשיון המלכות] מיד ייבנה, ולא יורשה להמתין אפילו שעה אחת עד הוסר יינו, רק החיוב מיד.

(רבי צבי הירש קאלישר, דרישת ציון, ראשון לציון, עמ' 147 במהד' תשס"ב)

איתוקם תמידא

נראה דטעות הצדוקים היה מדכתיב "תעשה בבקר", דלפי האמת קאי על עשיית הקרבה, והם סברו דקאי על כל עשייתן דהיינו הקדושה וההכנה, משא"כ בתרומת הלשכה שכבר היה קדוש, וכענין שאמרו חז"ל בכמה דוכתא [סוכה יא ע"ב]: תעשה ולא מן העשוי, והכא נמי הוי סברו שלא ליקח מתרומת הלשכה שכבר קדוש אלא להקדישו בנדבת יחיד, וע"ז השיבו להן [מנחות סה ע"ב] דאדרבה, דכתיב "את קרבני לחמי תשמרו", דהיינו שצריך הכנה וביקור ד' ימים וע"כ עשייה הוא הקרבה.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות במדבר פרק כח, ב)

התקינו נביאים הראשונים לחלק את האומה לעשרים וארבעה משמרות... משמרות אלה התחלפו מדי שבוע בשבוע בשמירת עבודת המקדש... ומעמדות אלה היו מעוררים בירושלים ובערי הארץ את תודעת ההשתתפות של האומה כולה בהקרבת התמיד שבירושלים... על פי כל הדברים האלה מובנת התנגדות הצדוקים להקרבת קרבן התמיד מכספי האומה. שהרי זה הרעיון העולה מקרבן התמיד של האומה: כל יחיד בעם הרוצה ללמוד תורה ולקדש את מעשיו חייב לפנות לנציגות הכלל שבמקדש, כי העדות וההוראה של תורת ה' מופקדת בידיה, והיא השומרת להקריב בשם הכלל את קרבן התמיד של הכלל, וקרבן זה מחדש בכל יום תמיד את נדר הנאמנות לתורה זו. אולם רעיון זה הוא סתירה גמורה לתורת הצדוקים של כל תקופה. תורת הצדוקים מורה שהאדם היהודי מתקשר לאלהיו רק על ידי האות הכתובה של המקרא, וזו "כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד" (קידושין סו ע"ב); כל אדם יפרש את הכתוב כאוות נפשו הסובייקטיבית... תורת הצדוקים מתעבת את רוח קרבן התמיד, כי התמיד מורה שהיחיד ימצא את אלהיו רק תוך התקשרות לכלל ישראל, והוא יהיה לרצון לפני ה' רק על ידי קיום דבר ה' שהופקד בידי הכלל... התמיד, לדעתם, איננו קרבן חובה לאומי אלא הוא מסור לרחשי ליבו הסובייקטיבי של כל יחיד. בשטחיות פירשו את לשון היחיד של "את הכבש אחד תעשה בבקר"... (פסוק ד); לא שמו לב שלשון הרבים של "תשמרו להקריב לי במועדו", וכן של "אשר תקריבו לה'" (פסוק ג), מורה שהחובה מוטלת על הכלל, אלא שהכלל חייב לראות את עצמו בקרבן זה כאחדות כללית אחת... משום כך, כשעלה בידי החכמים לשכנע את העם שאותה שיטה היא בטלה, כללו את ימי "הקמת התמיד" - "איתוקם תמידא" - עם הימים הכתובים במגילת תענית.

(רבי שמשון רפאל הירש, במדבר, פרק כח, ב)

ומתוך כך נבע ביטול ערך הצבוריות: הם חשבו שהיחידים הצדיקים, הדתיים, שמקיימים מצוות, הם היוצרים את ענינו של עם ישראל. לכן אמרו הצדוקים: גם יחיד יכול להתנדב להביא תמידים ומוספים. ח"ו! אין יחיד מתנדב קרבן צבור בשום פנים ואופן שבעולם! על זה עמדו חז"ל במלחמת חיים ומוות היותר נוראה, וכשנצחו את הצדוקים, מובא במגילת תענית שקבעו יום טוב מיוחד במינו וערכו: "איתוקם תמידא", הוקם התמיד על סדרו הנכון בלי טשטוש תחומים בין יחיד לצבור.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויצא, עמ' 254)

הצדוקים טשטשו את ההבדל בין קדושת הצבור לקדושת היחיד, וטענו שיחיד יכול להתנדב ולהביא קרבן צבור. המלחמה בין חז"ל לבין הצדוקים בנושא זה היתה נוראה ואיומה, לחיים ולמוות. אין להעלות על הדעת שיהודי אישי פרטי יביא קרבן צבור! ח"ו! קרבן צבור הוא ענין אלקי. צבור הוא ענין אלקי. "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו". אין לטשטש את הגבולים. הקדושה הצבורית הישראלית אינה קדושה שנעשית על ידינו. אתה בחרתנו, אתה עשית אותנו, "אתה הוא ד' האלקים אשר בחרת באברם". טשטוש ההבדל בין קדושה צבורית לבין קדושה אישית, בין מעשה ד' ובריאת ד' לבין מעשה אדם, מסוכן ביותר ועלול לגרום לכל מיני עבודה זרה, לכפירה ולמינות. בודאי שיש מקום לקרבן יחיד ולקדושת היחיד, אבל עניננו אינו מתחיל מן היחידיות אלא מן הצבוריות. ואין זה מפריע כלל ליחיד להתקדש, לנדור ולהתנדב... את קדושת הצבור לא אנחנו יוצרים! צבור פירושו "כפיית הר כגיגית"! בעל כרחנו אנחנו שייכים מתוך כפייה אלקית לדורות אלה, להיסטוריה זאת, ולמציאות של "עם זו יצרתי לי". כשלא מבינים את ההבדל בין יחיד לצבור, מופיעים בלבולים כמו אלו של הצדוקים.

(שיחות הרב צבי יהודה, מטות מסעי, עמ' 408-409)

דברי סופרים צריכין חיזוק

וי"ל דכתוב בספרים דכל איסור דרבנן הוא אסור מהתורה, אך לא היה צריך לצוות כי השיגו הראשונים מעצמם שדבר זה אסור, כמו שקיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה עד שלא ניתנה, רק אחר שנתמעט השגה היו צריכין רבנן לאסרו, ולכן חמורים דברי סופרים, שהאיסור חמור כ"כ שא"צ ציווי עליו. ובזה מובן סברת ט"ז יו"ד סי' קיז... דהיכא דהיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסרו... כיון דכל הטעם שאיסורי חכמים מהני יען שכן היה רצון הבורא, אבל אם ההיתר מפורש, הרי חזינן שרצון הבורא שיהיה מותר, א"כ לא היה אסור ואין יכולים לאסרו... כתב היערות דבש חלק ראשון דרוש שני טעם אחר על זה דכל העובר על דברי סופרים חייב מיתה, משום דדברי תורה אין צריכין חיזוק בעונש גדול כ"כ, דבלא"ה יפרוש מפחד ד' והדר גאונו, אבל דברי חכמים צריכין חיזוק בעונש חיוב מיתה, דבלא"ה יעבור על דבריהם, כדאמרינן דברי תורה אין צריכין חיזוק דברי סופרים צריכין חיזוק... י"ל דשני הטעמים אמיתיים עפמ"ש האלשיך סוף פרשת תשא, בפסוק "ויהי שם עם ד' ארבעים יום וארבעים לילה" וכו' ועי"כ נזדכך כ"כ עד כי "ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים", שיכתוב בעצמו הרוחניות אשר להם, מה שהיה נחקק בראשונים ע"י הקב"ה, ע"ש. והכא נמי, דברי סופרים צריכין חיזוק בתחילה ע"י העונש, ועי"כ נזדכך להיות חכם ומבין מדעתו חומר דברי סופרים כנ"ל.

(רבי עמרם בלום, שו"ת בית שערים, יורה דעה סימן תלז)

נשאל בסעודת מלוה מלכה, למה אומרים אז "אתקינו סעודתא" ג' פעמים, ובסעודת שבת אומרים בכל סעודה אתקינו סעודתא רק פעם אחת? והשיב דכיון דסעודת מלוה מלכה היא מדברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חיזוק, יותר משל תורה לכן אומרים ג' פעמים אתקינו סעודתא כדי לחזק הדבר.

(רבי יחזקאל שרגא הלברשטם, דברי יחזקאל, דף כח ע"א במהד' תרפב, עמ' קכא במהד' תשנט)



יח ע"א

שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה וכו' הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה אמרה להם עמדו והפגינו בלילה וכו' ובטלום

להבין זה שהלכו אל המטרוניתא שהיתה זונה ליטול עצה ממנה, וכי לא היו יכולים לבטל הגזירה על ידי תפלה לה' יתברך?... אפשר לומר... כי התורה נקראת תורת חסד (סוטה יד ע"א), שהיא מדת האהבה, ולכך עיקר העבודה של עסק התורה וקיום המצות היא מאהבה... אך הדרך אשר בה יבואו אל שער האהבה הפנימית הוא על ידי שיש כמה אהבות נפולין, שהן פרי נובלות מעולם החסד... ומלובשים באהבות חיצוניות, ועל ידי שנתעורר בו איזו אהבת שום דבר אפילו חיצוניות, אז נקל לו להכניס האהבה ההיא בפנימיות הקדושה, לאהוב באהבה שנתעורר בו לבורא ב"ה ולהגביה ולהפשיטה מלבוש חיצוני זה שנתלבשה בו, ולהעלותה ולכללה בשרשה בקדושה בעולם החסד, על ידי שמקרבה לתורת חסד, שעם התעוררת האהבה ההיא מתחיל לעסוק בהתורה באהבת הבורא ברוך הוא... ונמצא כי מקשר האהבה נפולה מתורת חסד לשרשה להתורה שהיא בחינת חסד. והאומות העובדי ע"ז משתמשין באהבות הנפולין בחיצוניות, שזהו סוד גלות התורה והמדות, וכולם מנאפין וממרים נגד רצון הבורא ברוך הוא. וכשישראל עובדין לה' יתברך בשכל זה, שכל המדות הנפולין הם מכניסן ומגביהן אותן מן עמקי הקליפות, להכניסן ולהביאם אל שרשי התורה, יש הרחבת גבול התורה... ואם ח"ו אינו כן, אז נתקטנה גבול התורה ונופלת ח"ו במדריגת ירידה, שלכך גוזרים האומות שלא יעסקו בתורה ושלא לקיים המצות, על ידי שלא היו מעלין כל בחינת מדרגות התורה מן החיצוניות. וע"כ כשנתחכמו להעלות התורה ולתקנה, זה נטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה, שמשם ראו ונטלו להם העצה איך להחזיר כל בחינת האהבות נפולין לשורשן, והבינו משם גודל נפילת התורה כביכול בין האומות, והוא על ידי שראו כל גדולי רומי עוסקים במדת האהבה בניאוף ושארי תאוות רעות, ונטלו משם העצה לעצמן שהם צריכים לתקן זה, במה שכל האהבות כאלו שיתעוררו בקרבן, יתחילו לקשרן בתורת חסד על ידי שבהתעוררותן של האהבות רעות יעוררו אז עם האהבה ההיא לבורא ב"ה לאהוב אותו יתברך, ועל ידי זה יצאו כל בחינות התורה הנפולה ויתעלו למעלה בקדושה... וזהו אמרה להן באו והפגינו בלילה, פירוש, המחשבה ההיא שבאו לשכל זה ממה שראו מן המטרוניתא כנ"ל, השכל הזה אמרה להן באו והפגינו, פירוש צעקו בלילה, כמ"ש (עירובין סה ע"ב): לא איברי לילה אלא לגירסא, שהוא לעלות ולקשר כל בחינת חסד נפולין לתורת חסד בלילה, שהיא עיקר העת. כל זה למדו מהן ממה שראו שהאומות על ידי האהבות נפולין מתרחקין על ידי זה מהבורא ברוך הוא, ואדרבה, ישראל שצריכים להוציא בחינות התורת חסד נפולים מהם, צריכים דווקא גם באהבת ההם לקרב את עצמם להתורה בעסק התורה והתפלה בלילה, שאז זמן אדרבה שהאומות אוחזין באהבה הנפולה להמרות להבורא ברוך הוא כמ"ש (איוב כד, טו) "ועין נואף שמרה נשף"... ועי"כ שצעקו אל ה' ובאו לשכל זה על ידי העצה שנטלו ממטרוניתא שכל וכו' כי שם ראו איך שאפשר לבא לידי אהבה פנימית על ידי בחינת האהבות נפולין, כי מי שאינו במדרגה גדולה, שיהא נקל לו לאחוז תיכף לאהוב הבורא ברוך הוא, יוכל לבוא לזה על ידי איזה אהבה שבמדרגתו, כי משם יוכל גם כן לבא ולאחוז באהבת הבורא ברוך הוא... ועל ידי כן נתעלה התורה במעלתה ויצאה מקליפות ונתבטלה הגזירה.

(רבי נחום מטשרנוביל, מאור עינים, על אגדות הש"ס, ראש השנה יט ע"א)

הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת וכו' הלכו והפגינו בלילה אמרו אי שמים לא אחים אנחנו לא בני אב אחד אנחנו

כן אנחנו נאמר שהמטרנותא שלנו, והיא התורה הממלצת בעדנו, כמ"ש "והיה כי תקראנה אותו צרות ורבות רעות וענתה השירה הזאת לפניו", ונקיים "קומי רוני בלילה", היא העצה שנתנה המטרונה, התורה הקדושה, אי שמים לא אחיכם אנחנו, כי "חלק ה' עמו", "בכל צרתם לו צר", לא בני אב אחד אנחנו, ה' יתברך הוא אב הרחמן היחיד ומיוחד.

(רבי יחזקאל פאנעט, מראה יחזקאל, מועדים, לערב יום כיפור)

עמדו והפגינו בלילה

ומה שצוותה לצעוק בלילה, אפשר דהוא משום דהלילה מושך קינה, כמבואר במדרש איכה [א, כד] בפסוק "בכה תבכה בלילה" [איכה א, ב], והיינו כיון דיצעקו ויאנחו וילילו על הגזירה שהגיעה אליהם, בזה יגלו פנימיותם ועצמות כחם שהגיע אליהם עד דכדוכה של נפש, ממילא יכנסו דבריהם אל לב השרים ויתעוררו רחמנות בלבם עליהם... וזה מוסר השכל, דלילך ולהמליץ אצל השרים בעד טובות ישראל, לא צריך לשלוח מן המשכילים... רק מן הצדיקים המצטערים בצרות הדור ונוגע ללבם, אז יפעלו בדבריהם הבאים מן עומק הלב יותר מאלו החכמים בעיניהם ואינם מצטערים על הגזירות שנוגע אל הדת.

(רבי יששכר שלמה טייכטל, משנה שכיר, מועדים, ראש השנה, עניינם של מלכיות זכרונות ושופרות)

לא אחים אנחנו לא בני אב אחד אנחנו

כשמונים את ישראל עושין פירוד ביניהם וגורם למידת הדין עליהן, וכתיב [דברים לב, ט] "יעקב חבל נחלתו" - כחבל הזה קשורים יחד. ואמרו חז"ל [עץ חיים שער יג פי"א] שכל הדינין נמתקין בשרשן שכולו טוב בלא רע כלל, כמ"ש בפסוק [איכה ג, לח] "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כי השורש העליון הוא בלא רע כלל. ופרשנו בזה מ"ש... הלכו והפגינו בלילה ואמרו אי שמים לא אחיכם אנחנו ולא בני אב אחד וכו', ענינו שהחזירו את הדינין לשורשן העליון ונמתקו.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות במדבר פרק א, ב)

לא נצרכה אלא לחדש מעובר

"ובראשי חדשיכם" - בראש חודש כתיב בלשון רבים, ולא כמו בשבת, היינו משום שיש שני ימים ראש חודש, ופירש הכתוב בשני ימי ראש חודש תקריבו עולה, ואחר כך מפרש הכתוב דאין להקריב אלא ביום השני, שהיה תחלת החדש דלהבא ולא ביום הראשון וכמבואר להלן י"ד - שמעתי מפי גיסי הרב מוהר"ב נ"י. ולא תקשה מהא דאיתא במסכת תענית דף יח, א, לא נצרכא אלא לחודש מעובר, פירוש שעברו אדר ולא היה יום ל' ראש חודש, דהתם בראש חודש ניסן, דתמיד הוא ראש חודש יום אחד, משום הכי כשאירע שעברו אותו, אין יום ל' קודש כלל, מה שאין כן חדשים המעוברים מעולם שני ימים ראש חודש. ומשום הכי כתיב "חדשיכם" ולא "חדשים"... שרק אצלנו המה שני ראשים, אבל באמת יום אחד הוא ראש חודש.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק כח, יא)

תוס' ד"ה הלכו - למה יאמרו הגוים איה אלקיכם

חולשתו של עם ישראל, בזיונו והשפלתו, רמיסתו והשמדתו ע"י הגוים, נראים לשונאי היהודים ולעולם כולו כחולשה של הקב"ה, אלוקי ישראל, כאילו אינו יכול להגן על עמו ולהצילם מיד צר ח"ו. הגוי לא יבין שהצרות הלאומיות והגלות הנוראה באות כעונש מהקב"ה על עמו, ושהוא - הגוי - שמענה ושרוצח את ישראל אינו אלא מכשיר בידי הקב"ה... ולכן, חולשה זו כביכול של הקב"ה, בעיני הגוי, מביאה לידי חירוף וגידוף, בוז וניאוץ, כאילו אלוקי ישראל אינו קיים ח"ו, כי לפי ראות עיני הגוי, אילו אכן היה קיים, לא היה נותן לו - לגוי - להציק לעמו. זאת כוונת דוד המלך ע"ה באומרו (תהלים עט:ט-י): "עזרֵנו אלקי ישענו על דבר כבוד שמך... למה יאמרו הגוים איה אלקיהם...". ופירש הרד"ק (שם): "'על דבר כבוד שמך' - שהוא מחולל בגוים, ואחר שתעזרנו יהיה מכובד. 'למה יאמרו הגוים' - וזהו החילול"... וכן כאשר נגזרה גזירה ע"י רומי שלא ישמרו ישראל את המצוות, אמרו חז"ל: "הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים...". ובתוס' שם כתבו: "פירוש שמים, להקב"ה היו צועקין: למה יאמרו הגוים איה אלקיכם...".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' קנה)


יח ע"ב

לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה
6

[עי' לקט באורי אגדות מגילה ה ע"ב]


הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו

ועתה שמע סדר התורה איך היו מורישים אותה מדור לדור: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים... ושמשון לאלקנה ואלקנה לעלי ועלי לשמואל ושמואל לנתן ונתן לגד וגד לשמעיה ושמעיה לעידו ועידו לאחיה ואחיה ליהוא ויהוא לאליהו.

(רבי אביגדור קארא, ספר הפליאה, דף לד ע"ד)

יום טריינוס גופיה בטולי בטלוהו הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו וכו' כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא אמר להם אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר אמרו לו חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו וראויין היו ליעשות להם נס ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי לעשות נס על ידו ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי לעשות נס על ידו ואנו נתחייבנו כליה למקום וכו' לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך אף על פי כן הרגן מיד אמרו לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין

(עמ' נט) ז"ל המדרש (בראשית רבה פרשה סד אות י):... בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה ביהמ"ק. הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין (שולחנות) מעכו עד אנטוכיא והי' מספקין לעולי גולה כסף וזהב לכל צרכם. אזלין אלין כותאי ואמרין: ידוע להוי למלכא (עמ' ס) דהדין קרתא מרדתא תתבנא, ושוריא ישת כללון מנדה וכו'. ואמר להון: מה נעביד, וגזרית? אמרין ליה:... או ישנון יתי' מאתריה... והוי קהליא מצתין בהדא בקעתא דבית רמון. כיון דאתון כתבא, שרון בכיין... ייעול רבי יהושע בן חנניה... ודרש... דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום. עכ"ל המדרש. ולעין כל מתבונן יפלא, מדוע נקט המדרש לשון "גזרה מלכות הרשעה"?... על בניית מקדש יפלא לשון כזה... וגם ענין פפוס ולוליאנוס הוא לכאורה חידה. פה במדרש מבואר שמטעם המלך הושיבם לממונים שיאספו כסף וזהב לבנין ביהמ"ק, וא"כ היו קרובים למלכות, כמו שדרשו עליהם בתו"כ פ' בחוקתי פרק ה: "ושברתי את גאון עוזכם" - אלו הגאים שהיו גאונם של ישראל, כגון פפוס ולוליאנוס. וא"כ למה הרגם טוריינוס הרשע כמפורש בתענית? ואם חטאו למלך ולכן נהרגו, מדוע באו דיופלי (עמ' סא) מרומי ופצעו ראש טוריינוס, שהרגם בגיזרין. ובירושלמי פ"ג דסנהדרין ה"ד:... ברבים אפי' על מצוה קלה אל ישמע לו כגון פפוס ולוליאנוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קבלו מהן. ולפירש"י ב"ב י ע"ב נהרגו על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד, על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה, ועמדו האחים הללו, פפוס ולוליאנוס, ואמרו: מה לכם על ישראל, אנו הרגנוה. מיהו לדעת הערוך, ערך הרג ב', נהרגו שמעי' ואחיה על בת מלך, ופפוס ולוליאנוס ע"כ על שלא רצו לשתות בכלי זכוכית צבועה...
(עמ' סב) נודע הדבר, כי אנדרינוס לא איש מלחמה היה כמלכים שקדמוהו, על כן פתח בשלום בכל אומה ואומה מדינה ומדינה, כי ירא מקול תרועת מלחמה וחפץ מנוחה היה. ויען כי בלבבו הבין שכל משטמת ישראל על מלכות רומי שפרצה גם לאחר חורבן פה ושם ע"י התקוממות, פעם במדה מרובה פעם במדה מועטת, יסודה היה באשר בא אדום על ישראל בחמה מתלקחת לבלע ולהשחית... והנה בתחלת ימי מלכות אנדרינוס, כשבתו על כסא ממלכתו, מצאה פרוצה מסביב. המצריים נחו לא כביר ממרדם, ומלחמה היתה אז בין רומי ובין פרס, ויאמר אדריאנוס בלבו: אם יקום גם יעקב ונוסף גם הוא על שונאי רומי, ועלה מן הארץ. להקדים נחמה עד לא תבא צרה, הסכימה מלכות רומי להקים ליהודים בית מקדש, תחת המקדש אשר החריבה...
(עמ' סז) ולא נעלם מעיני העריץ טוריינוס ההתרגשות הגדולה אשר בלב העם, אפו וחמתו על הערמה השפלה והמזמה התחתונה שבתחתונות של הכותים שנתנו בפי ממשלת רומי, ועל כולם האספה בבקעת בית רמון, ששם מה שיש לשער בלי ספק היו פפוס ולוליאנוס גאונם של ישראל, ראשי המדברים (עמ' ע) בהנהגת רומי כי ברע היא, שנותנת בידה האחת ולוקחת עד שלא נתנה בידה השניה. ואין ספק איפוא שנציב רומי טוריינוס, המחפש עלילות שוא על ישראל, מצא כאן כר נרחב להתעולל ולהתגולל ולהתנפל על ישראל, בכתבו כל הקורות מאספת העם בבקעת בית רמון בלשון מדברת גדולות אל ממשלת רומי, שעליו היה להודיע תשובת העם ומנהיגיו על אגרת רומי. ומה שיש לשער עוד כי הכותים לא כתבו מלשינותם ישר אל ממשלת רומי, רק מסרו מלשינותם ביד טוריינוס, והוא היה בעת ההיא נציב מלך רומי ביהודה או בסוריא טוריינוס, והוא מילא דבריהם, והוסיף בודאי לפרש כי אם יהי' לישראל בית מקדש יפרקו מעליהם מעט מעט עול מלכות רומי, וכנזכר בלשון המדרש מלשינותם: מנדה יבלו הלך וגו' שלא יתנו מס.
ואמנם רומי, כשמעה עצבת רוח העם ונפשו המרה, והיא, רומי, ליראה ממלחמה, הסכימה עכ"פ להקים בית שיקריבו שם קרבנות בהר הבית, אבל למען לא תחל לפעום בעם רוח ה', העוז והתפארת, שירגישו בנפשם בהקם להם בית מקדש לאלקי יעקב, הסכימה ממלכת רומי להסב שם עיר הקודש על שם מלכה ואלהיה, והבית אשר יבנה בהר הבית יהי' חצו ישראלי וחציו רומי, אחרי שגם מעיקרא, הבית הראשון אשר צותה לבנותו לא עלתה חס ושלום על מחשבתם שיהי' ביהמ"ק יהודי בית ה' ממש, באופן שלא היתה אצל ממשלת רומי בין בית ראשון לשני שרצתה לבנות רק שינוי השם בלבד. אין צ"ל שלא עלתה על דעת רומי שהבית הלזה יכאב לבבם של ישראל עד דכדוכה של נפש, כי נבחרי ממשלת רומי נותני דת ודין על כל המדינות אשר תחת ממשלת רומי לא היו בקיאים באופי' של אומתנו, לא ידעו עד כמה שגבה כבוד בית ה' בעיני ישראל, אשר היו נכונים בכל עת למסור נפשם עליו. ובקרירות ושויון נפש כתבו לטוריינוס נציב רומי בא"י וסוריא הסכמת הממשלה לבנות בית להקריב קרבנות בהר הבית, ששם אליל רומי יקרא עליו, ויקריבו גם לפי דתנו קרבנות שם, באופן שלפי דעתם הבית הזה שלום יעשה כין ישראל וממשלת רומי, אין צריך לומר שלא ירבה משטמה בין ישראל ובינה. וא"כ היה הבית הזה להפיס דעת העם שנרעש (עמ' עא) ונתרגש מאוד מחזרת רומי מהבטחתה.
אמנם כבוא הסכמה זאת לפני טוריינוס נציב רומי ביהודה, שחי הרבה שנים על אדמת ישראל וידע אותם בתקותם וצרתם, שמחת נפשותם ושחותם, הוא ידע לנכון כי אי אפשר לבנות בית אליל בהר הבית בלי שישפך דם הרבה מצד ישראל, אשר יחרפו נפשם למות ושלא לראות בית אליל בהר הבית, ומצד הבנאים ממלכות רומי. לעיניו היתה הסכמה זו תרועת מלחמה נגד ישראל, ולא עוד אלא שנתגאה הרשע ברשעו, שאמנם חשב שמלשינותו היא שגרמה חרון אף רומי ונקמתה ביהודים, לפי דעתו שטבע זרה ואכזריה כטוריינוס לא תשיש אך בפעל חמס ורצח שוד ושבר. מה עשה אותו רשע? שלח לקרוא לפפוס ולוליאנוס, אשר לבו דוה כבר על כבודם וגדולתם בעיני מלך ושרים, ויאמר אליהם: אתם מרגיזי ארץ, מפיחי המרד בבקעת בית רמון! ידוע תדעו כי יום צרה נכון לכם, יען המרד אשר מרדתם באה פקודה ממלכותנו וממשלתנו הרמה להלוך עמכם בשצף קצף. לבנות ביהמ"ק אביתם למען תתנשאו ותהיו ממלכה לבדה, והרי סופכם יוכיח, שברגע שלא באה תאוותכם, וביהמ"ק אשר ביקשתם יצתה מזמתכם הרעה כמעט קט למרד כלל, ומה היה עוד אם נתנה לכם ממשלתנו הרמה ביה מקדש, לא בית להקריב לקרבנות לאלקי' רציתם, רק בית שבו תאספו אספות עם, לנתק מוסרות הממשלה ועבותות הממלכה. ידוע תדעו כי פגי הממשלה מועדות לבנות בית גדול לאלהי ממשלת רומי. אם תאבו ותכבדו הבית הזה, אות הוא כי גם מלכנו וממשלתנו ביראה תעבדו. וזה לכם האות: הנני נותן לכם לשתות בכלי זה אשר הוא כבוד לאלהי ממשלת רומי, ואתם פפוס (עמ' עב) ולוליאנוס תהיו הראשונים. בזאת תכופר חטאתכם אשר הפחתם המרד בבקעת בית רמון.
זאת היא אשר אספתי מדעתי בטענת טוריינוס לפפוס ולוליאנוס, ע"פ דברי הירושלמי פ"ג דסנהדרין ה"ה, ומדרש רבה פ' תולדות הנ"ל. אמנם תשובתם מפורשת בתענית:... מאי טוריינוס... ופצעו את מוחו בגיזרין. מכלל לשון הש"ס וכן הוא בתו"כ אמור פ"ט, מדרש רבה קהלת פ"ג, מגילת תענית פי"ב, אנו שומעין שהם השיבו לו שמעמו של חנני' מישאל ועזריה המה, ע"ז שאל אותם: אם מעמו כו', באופן שכפי השערתי, השיבו פפוס ולוליאנוס לטוריינוס כדברים האלה: ידענו בשכבר הימים כי עיניך הרעים מפיצי זעם ומשטמה בין מלכות וומי ובינינו, וכי גם חזרת רומי מהבטחתה - מעלליך הרעים המה. אמנה זאת ידוע תדע, כי בית אליל בהר הבית לא יקום ולא יהיה. בטיפת דם האחרון נלחם, בל נחיה לראות מקום בית מקדשנו ותפארתנו, מקום ששם עקד (עמ' עג) אברהם את יצחק בנו יחידו, מרמס לעובדי אלילים. ואנחנו בשם ה' אלקי ישראל נזכיר. לא נשתה מכוס התרעלה לכבד תועבתכם. מעמו של חנניה מישאל ועזריה אנחנו, שהושלכו לתוך כבשן האש ולא כבדו לצלם נבוכדנאצר. אנחנו נהי' הראשונים אשר יהרגו על דבר שלא רצינו לכבד תועבתכם, ואלף אלפים ממנו הרגו על שלא יתנו לבנות בית אלילים על הר קדשנו. נענה רשע עריץ: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנאצר!
פפוס ולוליאנוס, גאונם של ישראל, ידעו לנכון, כי הסיבה שהביאה את רומי לעשות נחת רוח לישראל ולהפיק רצון מהם באיזה אופן שיהיה, והיא מורך לבב המלכות ממלחמה, עוד לא סרה, ולבם אמר להם שאי אפשר שרומי תעשה ותגזור דבר להדאיב רוח ישראל ולהכעיסו, ומכ"ש להרוג אותם, פפוס ולוליאנוס, שע"ז רימז טוריינוס באמרו יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי, בחמת רוחו, כי להרוג אנשים גדולים כאלו, סכנה גדולה הינה, שלא יפרוץ מרד העם כי יחם לבבו, יהרוג ולא יחמול. אבל אכזר מהיר רצח כטוריינוס לא חשב מה יהי' בסוף. על כן היתה אחריתו מרה. פפוס ולוליאנוס אמרו לו שלא עצת מלכות רומי וידיה במעל הזה, כנבוכדנאצר, שמלך חשוב בעולם היה, ואז נעשה גם לנו, פפוס ולוליאנוס, נס. אבל פה אתה הרשע ההדיוט (עמ' עד) מדעתך אתה עושה, ואנו שמחויבין אנו מיתה למקום, מומתין על ידך, כדי שהקב"ה יפרע דמינו מידך ע"י מלכות רומי, שתעשה קץ בהריגתך לעותותיך הרבים.
והנה לוּ היה אפשר להשיב את הנעשה, הייתי שש ועלז אם לא נהרגו פפוס ולוליאנוס. אבל חז"ל הקדושים אמרו: אעפ"כ הרגן מיד. על כן אי אפשר לי לקיים דברי יפה עינים בהגהותיו לתענית שרוצה להוכיח מתו"כ פ' אמור שלא נהרגו. וז"ל: אולם במגלת תענית פי"ב ליתא שהרגן ומשמע שניצולו ע"י שבאו גדודי רומי ופצעו מוחו, וכן משמע בת"כ אמור פ"ט, שחשבם בין שלא סמכו על הנס וניצולו. ע"כ. והנה על שנהרגו, מפורש בש"ס. ולרש"י המה הרוגי לוד המפורסמים בש"ס ומדרשות, ב"ב י... וא"כ צ"ל שנשמט במגילת תענית. אבל מהתו"כ משמע להיפך, שבאמת נהרגו. ז"ל התו"כ: "ונקדשתי" - מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? ת"ל "בתוך בני ישראל", המרובים. מיכן אמרו: כל המוסר עצמו ע"מ לעשות לו נס, אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס, עושין לו נס, שכן מצינו בחמו"ע שאמרו לנבוכדנצר "לא חשחין" וגו'. וכשתפס טורינוס את פפוס ואת לוליאנוס אחיו בלודקיא, אמר להם: אין אתם מעמן של חמו"ע יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי, ואמרו לו: חמו"ע כשרים היו וכו' כמו בש"ס דתענית. אמרו לא נסע משם עד שבאו עליו וכו'. וכוונת התו"כ בהביאו עובדא זו פה, שלא תקשה והרי פפוס ולוליאנוס שמסרו עצמן ע"מ שלא לעשות להם נס, ונהרגו - על זה מביא תשובתם, שבלא זה נתחייבו מיתה למקום, ושההורגם נהרג. דאילו כדברי היפ"ע הנ"ל היה לו להתו"כ לומר: וכן מצינו בפפוס ולוליאנוס שניצולו. וכן הוא במס' שמחות פ"ח שנהרגו, אלא שלא מתו עד שראו מחטטין בעיניו, ואשריהם שזכו למיתה כזו על קידוש השם, אשר כל ירא ה' יתברך בלבבו תמות נפשי מות ישרים. ואעפ"כ הרגן מיד, אע"פ שהעירו את רוחו האכזר, כי טוב לא יהיה לרשע, וכי גם מלכות רומי תשלם לו כדי רשעתו, לא נחם כלל והרגן מיד.
(עמ' עו) והנה מלכות רומי אשר שמעה בודאי מהנהגותיו הרעות ברוחו האכזר על ישראל, שלחה לו שלוחים שישוב ממחשבותיו. ויהי כי באו, ומצאו את אשר עשה, שהרג לגאונם של ישראל, וראו כי עתה אין חכמה ואין עצה ואין תבונה עוד להשביח מרד העם, אך כשיהרג טוריינוס לעיני כל ישראל, אזי יוכחו לדעת כי רק מלבו עשה, ולא מלכות רומי שלחתהו לעשות כל המעשים האלה, להדאיב לבבם של ישראל ולהעבירם על דת בזרוע כח. והנה פיוס זה מובן מאליו שעשה רושם גדול על ישראל, שמתחלה תחת הנהגת טוריינוס חשבו כי כלתה אליהם הרעה מאת מלכות רומי, וכהיום ההוא ראו כי לא כן עמה, רק דברי שלום ותנחומים.
ובזה אני מסביר לי דברי הש"ס תענית: יום טוריינוס גופי' בטולי בטלוהו הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו... דהלא יפלא, וכי פפוס ולוליאנוס לא היו כדאי לבטל יום שנהרגו משלא לקבוע בו תענית, ואיך ביום שנהרגו עשאוהו יום מועד, ואח"כ לאחר שנהרגו בו ביום עוד שני חסידים שמסרו נפשם בשביל ישראל, בטלוהו, וכי זוטרי אינהו פפוס ולוליאנוס משמעיה ואחיה? ולפי האמור נכון, דביום שנהרגו פפוס ולוליאנוס עשתה הריגתם רושם טוב על ישראל, שע"י הריגתם הראה מלך רומי כי לבבו טוב על ישראל, ויקנא להם וינקם בשונאם, ע"כ עשו אותו היום יו"ט שלא להתענאה ביה, וזו כבוד יותר גדול לפפוס ולוליאנוס, שבמיתתם (עמ' עז) גרמו ימים טובים ושמחים לישראל, כיום שחוגגים לזכר מלחמה שנצחו, וזוכרים הגבורים שמסרו נפשם במלחמה בשמחה. אבל הריגת שמעיה ואחיה, שהיה על דבר הריגת בת מלך, נראה שהיה לאחר שהחלה מלכות רומי לבנות הבית אליל בהר הבית. ואולי היתה בת מלך רומי אז בא"י, כי רבות בנות היו להם מנשים ופלגשים אין מספר בארץ ישראל, והרגוה, ואמרו המה שהם הרגוה. ומאז והלאה היו ימים רעים לישראל, ושוב כיון שנהרגו שמעיה ואחיה באותו יום, בטלי אותו מלעשותו יו"ט, כיון שפסק הטעם שבשבילו עשאוהו יו"ט. ובזה אתי שפיר דברי קהלת רבה פרשה ט אות י: רבי אחא הוי מתחמד למיחמי אפוי דר' אלכסנדרי, איתחמי לי' בחלמיה, הראהו ב' מילין הרוגי לוד אין לפנים ממחיצתן, ברוך שהעביר חרפתן של פפוס ולוליאנוס, ואשרי מי שבא כאן ותלמודו בידו. דלדעת הערוך הרוגי לוד הם שמעיה ואחיה, וע"כ כשהראהו הרוגי לוד, דהיינו שמעיה ואחיה, אמר ברוך שהעביר חרפתן של לוליאנוס ופפוס, שאין עוד היום שנהרגו יו"ט, וחשב ההמון שזה לזילותייהו.

(רבי בן ציון כץ, ירושלים דדהבא, עמ' נט-עו)

הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו וכו' כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו

הדבר מפורש בירושלמי דתענית [פ"ב הי"ב] שהוא הך לוליינוס ופפוס ששמם בישראל היה שמעיה ואחיה, ומשום זה, אף שהיה הצלה ליהודים, שנצלו מרודפם, אבל כיון שנהרגו חסידי עליון, לא רצו לקובעו ליו"ט.

(רבי יוסף זוסמנוביץ, תרועת מלך, סי' לד אות יג)

ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים ואומר אימתי תפול בידי וארמסנה וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים ואמרו פה שהיה מדבר בגאוה וידיים שהיו מניפות על ירושלים תעשה בהם נקמה

וישלח המלך את ניקנור, אחד משריו הנכבדים והשונא והאויב לישראל, ויצו עליו להשמיד את העם. ויבוא ניקנור לירושלים בחיל גדול... ויצא לקראת יהודה במלחמה... ואחר הדברים האלה עלה ניקנור אל הר ציון ויצאו מן הכהנים... לשאול לו לשלום... ויהתל בהם וילעג להם ויטמאם וידבר בגאון, וישבע באפו לאמור: אם לא ימסור יהודה ומחנהו בידי עתה, והיה כאשר אשוב בשלום ושרפתי את הבית הזה... ויאסרו המחנות במלחמה בשלושה עשר לחודש אדר, וינגף מחנה ניקנור ויפול הוא ראשון במלחמה... ויפלו כולם בחרב... ואת ראש ניקנור כרתו ואת ימינו אשר שלח בגאון, ויביאום על יד ירושלים, וישמח העם מאוד ויעשו את היום הזה ליום שמחה גדולה.

(ספר חשמונאים א, ז, כו-נ)

ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה וכו' וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום

אהוד בן גרא נתקן בבן חשמונאי שהרג נקנור, ואותו נקנור היה עגלון מלך מואב, וזה אשר אמר "דבר סתר לי אליך, ויאמר הס" [שופטים ג, יט] - שם אדנ-י גימטריה ה"ס. וזה הרג במקדש האויב נקנור, התפלל אל ה' שלא יתן אשמה על שהרגו במקדש, כי גם עגלון נתקדש במעט באומרו "הס", ובזכות זה יצאתה ממנו רות המואביה.

(רבי מנחם עזריה מפאנו, גלגולי נשמות, אות טז, ערך אהוד)

ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה וכו' קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים ואמרו פה שהיה מדבר בגאוה וידיים שהיו מניפות על ירושלים תעשה בהם נקמה
16-20

גדולה נקמה כי היא מחייה את ה', היא מוכיחה את קיומו, היא משפילה גאים רשעים, כדי שהצדיקים והעולם ישמחו ויכריזו (תהלים נח, יב): "אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שופטים בארץ!"...
בתקופת בית שני קבעו ישראל את יום י"ג באדר כיום טוב בשם "יום ניקנור". כך אומרת הגמרא: "מאי ניקנור... פה שהיה מדבר בגאוה, וידים שהיו מניפות על ירושלים - תיעשה בהם נקמה". יום ניקנור, יום נקמה, יום טוב להנציח את הנקמה, כדי לזכור את החירוף ואת הגידוף נגד ה' ונגד עירו, וכדי לזכור את הנצחון, כשהצליחו למגר את השונא ולתלות את בהונות ידיו ורגליו בשערי ירושלים, כך שכל העם, אנשים, נשים וטף, יראום וידעו כי "אך פרי לצדיק, אך אלקים שופטים בארץ".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' קכ, קכו)

ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים וכו' וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום קצצו בהונות ידיו ורגליו וכו' ואמרו פה שהיה מדבר בגאוה וידיים שהיו מניפות על ירושלים תעשה בהם נקמה

וצריך להבין מה העוולה בהנפת ידיו, ואם חטאו היה גאוה מדוע קצצו בהונות ידיו, הרי לא בהם תלויה מדה זו? אמנם עפי"ד הרמב"ן [בראשית יב, ו, שנביא עושה מעשה דמיון כדי להוציא נבואה אל הפועל] [י"ל] שכוונתו בהנפת ידיו היה לעשות פעולה כנגד ירושלים ולכך קיצצום.

(רבי שמואל היבנר, מאכסניא של התורה, סי' ח, עמ' מט)

כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו
20-21

נז. ונראה בעיני, מי שבא לידו קידוש השם ומקיים מצות עשה ד'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ויקרא כב, לב), שמפורסם לעשרה בני ישראל, אז קודם שיהרגוהו יברך בשמחה, 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ברבים', כדין הרבה מצוות עשה שמברכין על קיומן...
סב. ודע, כי הברכה הזו היא משום שמברכין על מצות עשה, 'ונקדשתי' הוא מצות עשה, וזו המצות עשה היא לקדש שמו בפרהסיא ברבים בתוך ישראל, אבל כשאינו בפרהסיא, אף על פי שדינו ליהרג ולא יעבור, כגון כפירה, ורציחה, וערוה, וכן כל העבירות בשעת השמד, זהו חיוב מצד עצמו, ואינו משום 'ונקדשתי', אז אין מקום לברכה. וכן אלו הקדושים והטהורים מישראל, שמענים אותם כדי שיודו על דבר מה שיהיה היזק לישראל, והם סובלים העינוים אשר הם קשים ממות, אף על פי שהוא בפרהסיא ונודע לרבים מישראל, אין מקום לברכה זו, מתרי טעמי: חדא, דמצות עשה ד'ונקדשתי' אינו אלא כשהגוי רוצה להעבירו על דת מדתי התורה, או מדתי ישראל נהוגים, והוא רוצה להעבירו על הדת, והוא בפרהסיא, על זה קאי 'ונקדשתי', אבל העינויים שהם אינם להעבירו על דת, רק כדי שיודה, אף על פי שקדוש יאמר לו, והוא מבני עלייה, כמו פפוס ולוליינוס במסכת תענית, זה אינו בכלל 'ונקדשתי'. ועוד, איך יברך, אולי ח"ו לא יעמוד בנסיון, דאמרו רז"ל (כתובות לג ע"ב): אלמלא נגדו לחנניה מישאל ועזריה וכו'. אבל מכל מקום שכר האיש הזה רב ועצום.

(של"ה, שער האותיות, אות אל"ף, אמת ואמונה, אות נז-סב)

כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו וכו' אמרו לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין

אנו רואים מדברי האומית שטריינוס ומשרתיו עשו מלחמה ליהודים ושגרשום מכל שפת הים שבמלכותו, ושאם מהים היו באים ליבשה, היו שוחטים והורגים אותם באכזריות גדולה. הנה א"כ שכותבי האומות לא דברו בפרט ממעשה לוליאנוס ופאפוס, בכלל אמרו שהיו הורגים תחת טריינוס היהודים שהיו הולכים על שפת ים מלכותו, א"כ בכללם היו שני האחים שנזכרו בגמרא. מכותבי דברי ימי האומות טורינוס מת במיתה טבעית על מיתתו אחר חולי שחלה באיבריו מחמת יגיעות מלחמותיו. והשכל שתלמודנו שאמר שפצעו את מוחו לא אמרו בוודאות כמו כוחב דברי הימים בכל כלי הוודאות, אבל אמר "אמרו לא זזו משם" וכו', והבן שמלת אמרו ר"ל זה אינו ודאי אלא הרבה אמרו.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו וראויין היו ליעשות להם נס וכו' ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי לעשות נס על ידו

...דאיתא במדרש [רבה] פ' תולדות [פרשה סג, ב]... אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב... איתא במס' תענית... חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו וראויים היו ליעשות להם נס, ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי ליעשות נס על ידו, ואותו רשע הדיוט וכו'. והנה באמת גם לולינוס ופפוס צדיקים גמורים היו כמ"ש רש"י, רק טוריינוס לא הי' הגון וראוי ליעשות נס על ידו, ולכך לא ניצולו. וי"ל דגם נמרוד לא הי' הגון וראוי ליעשות נס על ידו, ומה שניצל אברהם על ידו היה רק בשביל זרעו שיצא ממנו האומה הישראלית כמ"ש במדרש, ובשבילו ובשביל זרעו שיקבלו את התורה נברא העולם ולכן ניצל, אף כי נמרוד לא היה הגון וראוי ליעשות נס על ידו.

(רבי שלמה גנצפריד, אפריון בראשית פרק טו, ז)

ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי לעשות נס על ידו

"הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו" - שמעתי משם... מהר"א יצחקי ז"ל שפירש פסוק "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו", במה שכתוב בתעניות: נבוכדנצר מלך הגון והיה ראוי שיעשה נס על ידו וכו'. וזה שכתוב "הגדיל ה' לעשות עם אלה" - זה חשוב כאלו "הגדיל לעשות עמנו", שמורה שאנו ראוים לעשות נס על ידינו. ובזה נראה דאפשר דזה שכתוב "הללו את ה' כל גוים" - כשעשה לנו נסים על ידיכם, דמורה כי אתם הגונים וראוים לעשות נס על ידיכם, וזהו בעצם "הללו" אתם "כי גבר עלינו חסדו", הגם שהנסים וההצלות הם לנו, הללו אתם שראוים אתם שיעשה על ידיכם נס.

(חיד"א, יוסף תהילות, תהלים פרק קיז)

"אתיא ותמהיא די עבד עמי אלהא עילאה" וכו' - אפשר במ"ש בתעניות... ונבוכדנאצר מלך הגון היה וראוי ליעשות נס על ידו... נמצא דמה שנעשה על יד נבוכדנאצר זהו שבח גדול לו שהוא הגון. וזה שאמר "אתיא ותמהיא די עבד עמי אלהא עילאה", דודאי זהו יקר תפארת לי, שבימי נעשה נס מופלא.

(חיד"א, חומת אנך, דניאל פרק ג, לב)

"ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" - פירש רש"י: ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו... אמרו... נבוכדנצר מלך הגון הי' וראוי ליעשות נס על ידו. ובאמת ידוע שהי' רשע ושחיק טמיא. אך אמר בן זומא אין בין מים עליונים לתחתונים אלא כמלא נימא, היינו הפילוסופים האפיקורסים עולים במחשבתם עד למקום האמת, ומשם יפרדו אלו ישראל לחיי עולם ואלו לאפיקורסות ולדראון עולם, ואין בין המים חיים והמים הרעים אלא מחשבה כמלא נימא. והנה רש"י (ויקרא יא, מז) פירש "בין הבהמה הטהורה לטמאה" - בין נשחט רובו או חציו [של קנה] וביניהם כחוט השערה... ומי שאינו מבדיל בחוט השערה דשיעורו של יוצר בראשית, הרי הוא של נבוכדנצר וחבריו שנפרד מהקדושה ע"י הפרשת כחוט השערה כנ"ל.

(רבי משה סופר, תורת משה, ויקרא פרק כ, כו)

כבוא אברם מצרימה עם שרה הצדקת היפיפיה... בין אנשים שחורים ושטופי זימה, ודאי שהוצרך הקדוש ברוך הוא להפיל פחדו ויראתו תיכף בבואם, על המצרים שלא יגעו בה תיכף לאנסה... (הגם שאם היה חוטפה לא היה עושה בה מעשה ח"ו כי היה מוכה בנגעים כאשר קרה למלכים, לא רצה הקב"ה בזה, כי אין הכל כדאים להעשות נס על ידו כמאמר חז"ל: נבוכדנצר מלך הגון היה וראוי לעשות נס על ידו, וכן כאן בפרעה מלך המדינה ראוי להתגלות נס על ידו ולא על ידי פחותי ערך שחורי המצרים).

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, בראשית פרק יב, טו)

ואנו נתחייבנו כליה למקום ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו
25-27

הנמצאים כולם הם נעשים שלא מדעתם שלוחיו של מקום, למלאות גזר דינו בבני אדם, ובכל מקום עושה הקב"ה שליחותו: "רוח סערה עושה דברו" (תהלים קמח, ח), ו"משרתיו אש לוהט (תהלים קד, ד). הרבה הורגים יש לו למקום, הרבה דובים ואריות שפוגעים בבני אדם ומשלימים גזר דינו. ומי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו... (כתובות ל ע"ב). ובכל עושה הקב"ה שליחותו, אפילו ע"י נחש, אפילו ע"י יתוש ואפילו ע"י צפרדע (בראשית רבה יח). כל הברואים עושים שליחותם באמונה בכח גזרת ההשגחה, אבל אינם עומדים לדין על פעולתם, ולא מקבלים שכר ועונש על מעשיהם ההכרחיים להם בתור שלוחים.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ו, פרק ב, עמ' 277)

ואנו נתחייבנו כליה למקום ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום וכו' אלא לא מסרנו הקב"ה בידך אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך
25-28

הצלחתם של רשעים במדה זו היא שבט אלקים לייסר בו את הראויים לכך במדת הדין, ולאבד ע"י זה את הרשע - "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי" (ישעיה י, ה). וכן אמרו לולינוס ופפוס לטורינוס: אנו נתחיבנו כליה למקום, אם אין אתה הורגנו, הרבה הורגים יש למקום, ולא מסרנו הקב"ה לידך אלא כדי לבקש דמינו מידיך. יש ומידת הדין של ההשגחה העליונה נפרעת תכף מעושי רשע כרשעתם, ויש שהפרעון מתאחר בזמן, אבל "חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב כי בא יבא, מאריך אפיה וגבי דיליה (בראשית רבה פס"ז, ד).

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ו, פרק ה, עמ' 286)

אף על פי כן הרגן מיד אמרו לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין

"על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפיך יטיפון"... וכמו שאמרו בסוטה בפרק ראשון [ח ע"ב]:... מדה כנגד מדה לא בטלה... וכן נאמר בתעניות... על פפוס ולוליאנוס שהם שמעיה ואחיו וטרכינוס קיסר... והרגם, ולא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגזירין.

(רשב"ץ, מגן אבות, אבות פרק ב, ו)

סדר תעניות אלו האמור ברביעה ראשונה אבל צמחים ששנו מתריעין עליהן מיד
35-36

כתיב (בראשית, א יא-יב) "ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי ותוצא הארץ דשא וגו' ועץ עשה פרי", ופירש רש"י שהארץ עברה על הציווי, שהקב"ה אמר לה שתוציא 'עץ פרי עושה פרי' - שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא הוציאה אלא 'עץ עושה פרי'. ושמעתי מהרב הקדוש דק"ק מעזיבוז שיחיה שהארץ עשתה עבירה לשמה, שהיתה יודעת שהאדם יעבור על הציווי המקום, ואם יהיה הוא תחלה לחטא - לא יהיה לו תקומה ח"ו, לכן עברה היא תחילה על ציווי, כדי שיהיה לו במה להתנצל, עכ"ד... ולפי הסברא שכוונתה היה לטובה - בזה צריך האדם לשוב בתחילה ולהזדכך עצמו, וע"י זה יזדכך גם הארץ. והן אמת שזה בזה תלויה, אך העיקר תיקון הארץ תלויה באדם, כי אף שבדבר זה שינתה הארץ תחילה, שלא הוציאה עץ פרי, מכל מקום הוציאה תבואתה בלא חרישה וזריעה... ואחר כך כשחטא אדם כתיב (בראשית ג, יח) "וקוץ ודרדר תצמיח לך", והוצרכו לחרוש ולזרוע... לכן אם האדם שב בתשובה שלימה ומתקן מעשיו כראוי, ומשים בטחונו בו יתברך שמו שהוא זן ומפרנס מקרני ראמים וכו', גם הארץ נזדככה ומתחרטת על ששינתה תפקידה בימי בראשית, ושבה לעשות רצון הבורא להוציא תבואתה בלא חרישה וזריעה עד בלי די.
וראיה לזה, שגם עתה שבני אדם חורשין וזורעין ואין הארץ מוציאה תבואה אלא לפי מעשה בני אדם, ואם ח"ו אינם מטיבים מעשיהם - הארץ משנה פירותיה, ותחת חטה תצא חוח, ותחת שערה באשה (ע"פ איוב לא, מ), כדאיתא במסכת תענית: סדר תענית אלו האמור - ברביעה ראשונה, אבל צמחים ששנו מתריעין עליהם מיד. ופירש רש"י: צמחים ששנו - שהגשמים ירדו בעתן וצמחו הזרעים ונשתנו, כמו תחת חטה יצאו חוח ותחת שעורה באושה, או שינוי אחר מתריעין עליהם מיד, וכל חומר תעניות הנוהגות באחרונות נוהגות בראשונות מיד. הרי שעל עצירת הגשמים לא היו מתענין אלא כפי הסדר שיוכל להיות שנעצרו הגשמים לאיזה סיבה אחרת ולא ע"י מעשי בני אדם, ועל צמחים ששנו מתריעין מיד, שהארץ אינה משנה מעשיה אלא ע"י מעשי בני אדם. הרי שהזדככות הארץ תלויה בהזדככות האדם.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת בהר, פרק כה, ב)

וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים וכו' (יט.) אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות
39-יט.

ע"פ דברי רש"י בטעם התענית דכל סביבותיה לת"ק, משום שילכו לקנות ממנה מאותה העיר שלא ירדו עליה גשמים, ויהיה רעב עי"ז בסביבה, י"ל שר"ע ות"ק היינו ר"ע ובן פטורא דב"מ [סב ע"א], בשנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד קיתון של מים, שר"ע דרש חייך קודמין לחיי חברך, ובן פטורא אומר: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. דלבן פטורא אסור לגזור שלא ימכרו להם תבואה משום שיחסר להם לעצמם, ומשו"ה מתענות ו[לא] מתריעות. ולר"ע אין חשש סכנה, דאם יחסר להם יגזרו שלא ימכרו להם תבואה, דחייהם קודמים. אמנם לפי הנראה דפסקינן כאן כת"ק, ושם כר"ע, מכלל דהפוסקים לא סבירא להו טעם זה. אבל ע"פ המפרש אפשר לומר כן.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

רש"י - שמעיה ואחיה - ולא פורש מי הם דאותו שאכל האריה עדו היה ולא שמעיה

דברים אלו תלמיד טועה אמרן ולא יצאו מפה קדוש, דמגילת תענית בבית שני נכתבה, ואי שמעיה בבית ראשון היה, איך מעיקרא תקנו יום טוריינוס, כיון שנהרגו שמעיה ואחיו. אלא ודאי מעיקרא תקינו יום טוריינוס ואח"כ הרגו שמעיה באיזה גזרה והכל בבית שני היה - גיליון, לקוטי מהר"א פליף כ"י. ובלאו הכי ניכר שהם דברי תלמיד, דמאן דכר שמיה לומר שאינו אותו שאכל האריה דעדו היה, והם דברים שלא נתנו ליכתב. ותו דהרגו קתני, וגם קאמר אחיה אחיו, דבפרק אחד היה.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US