מז ע"א

רב ושמואל חד אמר נס וחד אמר נס בתוך נס

בס' שם עולם אות קל, הבאתי דיגיד עליו רעו, ששנינו בחולין קכז סע"א: אמר רב נס בתוך נס כו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

נס בתוך נס לא יער הוה ולא דובים הוו
3

וכמו שאמרו (פסחים קיח.): אמר לו גבריאל, אין גבורתו של הקב"ה שאתה שר של ברד והכל יודעים שהמים מכבין את האש, אלא אני שר של אש ארד ואקרר בפנים ואקדיח מבחוץ, ואעשה נס בתוך נס. עד כאן. ורצה לומר שכח הממונה על הברד היה רוצה להוריד ברד ומבול מים לקרר, וזהו הנהגה טבעיית, שהכל יודעים שהמים מכבין. רק שמכל מקום היה נס, שיהיה מזדמן אז ירידת המים. וכדרך שאמרו כן (חולין קכז.) בנחש שבא על הצב ויצא מהם ערוד, דהוא נס בתוך נס לפורעניות, דהיציאה עצמה, גם אילו היו ראויים על פי הטבע להתעבר זה מזה, קרוי נס שיזדמן כן שיצא אז, וההשתנות ויציאה מסדר הטבע הנהוגה הוא קרוי נס בתוך נס.
וכן בסוטה, נס בתוך נס, דלא הוי דובים ולא הוי יער, כי כאשר הוי יער אין יציאת הדובים נס נגלה בשינוי הטבע, כי דרך דובים לצאת מיער, רק מכל מקום הוא נס, שנזדמן אז יציאת הדובים אף על פי שלא הוה כלל דובים מעיקרא [כמו בברד דלא הוי ברד מעיקרא], ונס בתוך נס הוא כאשר הוא יוצא מסדר הטבע. ועל זה אמר גבריאל שאעשה נס בתוך נס שאני שר של אש רצה לומר כח השורפיי של אש ועם כל זה אקרר. היינו שיהיה האש כאשר הוא ולא יכבה ומכל מקום הם לא ישרפו שישתנה האש מכח שנתייסד עליו להיות שורף ואותם לא ישרוף. ודבר זה יציאה מגדר הטבע זה נס בתוך נס.
ודבר זה הוא הנקרא פלא, שעניינו דבר מופלא ומופרש מעניינים אחרים, כי כאשר הנס אינו יוצא מגדר הטבע, אז אין אותה ההנהגה מופרשת ומובדלת מכל ההנהגות חברותיה שלפניה ושל אחריה. מה שאין כן כאשר יוצאת מסדר ההנהגה המורגלת, אז הנהגת אותה שעה מופרשת משאר ההנהגה כולה והיא פלא.

(רבי צדוק מלובלין, שיחת מלאכי השרת, ד"ה ירושלמי פרק קמא דר"ה דף לד ע"ב-ע"ג)

בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק וכו' הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים
5-7

פירוש, כי בלק הקריב מ"ב קרבנות [לקלל את ישראל בשם של מ"ב, ולכך הקריב מ"ב קרבנות, כי יש צד בחינה בשם הזה שהוא נגד ישראל, ולכך הקריב מ"ב קרבנות] להיות דבק בשם הזה, הוא שם של מ"ב ולהיות כנגד ישראל. וה' יתברך לא שמע אליו, מכל מקום היה גורם דבר זה שיהיה נגד רשעי ישראל, כאשר לא היה מועיל לקלל את ישראל הטובים, מ"מ חלה הקללה כאשר קילל אלישע את הרשעים בשם השם הזה של מ"ב. ולכך יצאו שני דובים מן היער, כי שם של מ"ב הוא מדת הגבורה שהוא שנית.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה

[אף שהיתה בת מלך, והיה מוכן לה להיות מושלת עם כל מואב, בכל זאת עזבה הכל במסירות נפש ללכת לארץ ישראל לחיי עוני. בשכר זה יצא ממנה דוד, אף שההיתר של מואבית לקהל הוא רק במדרש. מדה כנגד מדה: היא עזבה את המלוכה, ובשכר זה קיבלה מלוכה.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף מח ע"ב) לטקסט

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה
[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל כב ע"ב]

שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצאה ממנו רות
10-12

...וכענין שאמרו ז"ל בבלק: בשכר מ"ב קרבנות שהקריב זכה ויצאה ממנו רות, אף שהיתה בהם כוונה רעה לקלל את ישראל, קיבל שכר מצד אחד שיצאה ממנו רות ועונש מצד אחד שנהרג עם בלעם.

(שם משמואל, פרשת בשלח, שנת תרע"ח)

ונראים הדברים דשכר בעוה"ב להיות לרצון לפני השי"ת אין לו למי שאינו נתכוין לשם שמים, אבל בעולם הזה יש לו שכרו, שהרי אמרו רז"ל אפילו בקרבנות דבלק לעולם יעסוק... שהרי בשכר מ"ב קרבנות... מכל מקום י"ל דהתם עכ"פ היתה לו מחשבה לשם ה' אלא שהיה רוצה להפיק זממו הרע, ומתוך שיש בזה פסול מחשבה עכ"פ להרע, מייתי ראיה שדבר גדול הוא מעשה אע"פ שאינה במחשבה נכונה, אבל כשאינו מכוין בקרבנות לשם ה' שיהיה לו נחת רוח... אין לו שכר כלל.

(ראיה קוק, מצות ראיה או"ח סי' א סעיף א עמ' ד)

וכי מאחר דמים רעים וכו' מאי טובתה וכו' שלשה חנות הן חן מקום על יושביו חן אשה על בעלה חן מקח על לוקחו
17-21

כל הקנינים של אדם הם שייכים לו בתולדה ובשורשו, וכמו שאמרו בריש סוטה (ב.) דמכריזין קודם יצירה בת פלוני לפלוני וכן שדה פלונית לפלוני, שגם זה דוגמת זיווג שיש לו חיבור בשורש. ועל כך אמרו: שלושה חינות הן, חן אשה על בעלה ומקח על מקחו, דזהו הסימן שהוא זיווג ומקחו השייך לו כאשר יש לו חן בעיניו והוא חושק בו דוקא.
ועל כן אמרו (בבא מציעא לח.): אדם רוצה בקב שלו יותר וכו', ואף על פי שהכל אחד וגם זה כשיקנה יהיה שלו, אבל זה הוא מקחו ושלו בשורש יש לאדם חשק בזה דוקא. ושם (קה.): חטי מארעאי בעינא, כי שדה הנגזר לו יש לה שייכות עם שורש נשמתו.
ועל כן אמרו (בבא בתרא יב ע"ב): מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון, עיין שם בתוס' בשם רבינו תם שאין רוצה למכור אלא בדמים יקרים. ובבית יוסף (חושן משפט סימן קעד) בשם תשובת הרא"ש הקשה על זה דזהו מדת סדום שלא ליתן שלו אלא בדמים יקרים אף על פי שהוא לא חסר רק שחבירו נהנה, עיין שם. אבל באמת לתת את שלו לאחר לא שייך כלל מדת סדום, דאדם רוצה בשלו והוא יקר אצלו, והתם נמי מה שיזכה בגורל הוא בירור מן השמים שהוא שייך לו ורוצה בזה דוקא.
ועל כן אין טעם בחשק ורצון, כי אדם חושק השייך לו ויש לו חן בעיניו יותר מדבר אחר המשובח ממנו, וכדרך שאמרו בחן מקום על יושביו מההוא דאלישע אף על פי שהארץ משכלת, רק המקום יש לו גם כן שייכות לאותן יושבים, דאין לך אדם מישראל שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל (עיין תוס' בבא בתרא מד ע"ב ד"ה אלא), וזהו חלקו השייך לו בשורשו, ד"עמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", ובעילוי דמים יוכל למכור בעולם הזה גם דבר השייך לו, כי כשנותן לו כל כך עד שיחשוק בזה יותר, זה מורה דבזה יוכל למלאות ולהשלים קנינים השייכים לו יותר.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות ג)

מה טובתה וכו' חן מקום על יושביו
18-19

"ומה הארץ אשר הוא יושב" (במדבר יג, יט) הוא המיושבת, והם העיירות הטובה לישיבה, כמו שאמרו באלישע. אבל "ומה הארץ" דאחר כך הוא שדות. והארץ הראשון הוא על כלל המדינה.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק א, אות ע)

שלושה חינות הן
19

והנה בסיני כתיב (שמות יט) "ויחן שם ישראל נגד ההר", ובמכילתא: כאיש אחד בלב אחד. ופירש הרה"ק מהר"י זצללה"ה מווארקא שלשון "ויחן" הוא נשיאת חן, היינו אף שכל אדם דרכו לפי שורש נשמתו ישר בעיניו, מ"מ מצא גם דרך חבירו חן לפניו, וע"כ היו כאיש אחד בלב אחד, ודפח"ח. וכמו כן אף אנו נאמר "ויחן את פני העיר", היינו שמצאה חן בעיניו, שאחר שנוכח ממהות המקומות והערים של חו"ל ואפילו של עבר הירדן, הבין יתרון מעלת א"י מתוך חושך של שאר המקומות זולתה, והיתה מעלה חן לפניו מאד. ומעתה יובן מה שכתוב "בבואו מפדן", היינו שהחן שהיתה מעלה לפניו היה מחמת ביאתו מפדן ארם, והיה ניכר לו יתרון האור מתוך החושך.
והנה ידוע כי שלושה חינות הן וכו', והמתין ושמר זה לשבת, וכענין "לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", "ושמרו בני ישראל את השבת", כמ"ש בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל. וזהו שקבע תחומין, הדא אמרה ששימר יעקב את השבת. ויש לומר שמעין זה ישראל נשואי חן לפני הקב"ה בשבת וכנסת ישראל הוא בן זוגך (ב"ר פ' י"א).

(שם משמואל, פרשת וישלח, שנת תרע"ו)

שלשה חנות הן חן מקום על יושביו חן אשה על בעלה חן מקח על לוקחו
19-21

פירוש, כי ראוי שיהיה הדבר שהוא מצטרף אליו חן בעיניו, והצירוף הוא על ג' פנים, האחד כאשר יצטרפו שני דברים יחד כמו האשה לאיש שהוא זיווג שלו, ומפני שהאשה היא זיווג של אדם מצטרפת אליו, לכך חן אשה על בעלה. וההצטרפות השני חן מקום על יושביו, כי המקבל את האדם היושב בו ויש כאן הצטרפות, ולכך יש חן המקום על יושביו. וחן הג' חן מקח על מקחו, כי בעל המקח מקבל המקח ודבר זה ג"כ הוא הצטרפות. הרי לך ג' מיני הצטרפות הראשון הצטרפות שני דברים יחד והוא הזיוג, [השני] חן מה שמקבל אותו כי המקום אשר מקבל את האדם חנו על האדם, והשלישי חן מקח על מקחו הוא הפך זה שהאדם מקבל את המקח והמקום מקבל את האדם. הרי לך ג' דברים חלוקים שהם מצטרפים, ובכל אחד יש חן כי כל דבר שמצטרף אל דבר יש חן.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

בעל ילקוט סופר מביא בשם בעל עול"א כוונת מאמר זה על דרך המוסר, והוא: היות שהקב"ה בחר בישראל בין האומות ובציון בין המקומות, ואחר אשר קלקלו בני ישראל בע"ז וביחוד במקום ההוא אשר איוה ד' למושב לו, היה ח"ו הדין נותן להמיר את ישראל באומה אחרת וכן המקום במקום אחר. ועל כן אמר דידוע ממנהג הטבעי ששלש אלה, האשה, המקום והמקח, אע"פ שלפעמים אינם נאים כל כך ויש בנמצא טובים מהם, מ"מ אחרי אשר מצאו חן כבר בעיני בעליהם שוב לא יחליפו ולא ימירו אותם כי כן הוא הטבע; והיות שישראל וגם ציון מצאו חן בעיני המקום ב"ה, ששניהם נקראו אשתו, מקחו, ומקומו, ישראל נקרא "אשתו" שנאמר "והיה ביום ההוא תקראי אישי" וכו', "מקחו" שנאמר "עם זו קנית", ו"מקומו" כידוע שהאבות הן המרכבה שלו יתברך, וציון נקרא ג"כ "אשתו" שנאמר "כי יקרא לך חפצי בה ולארצך בעולה וגו' וכמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך", ו"מקחו" שנאמר "ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו", ו"מקומו" שנאמר כי בחר ד' בציון איוה למושב לו", וממילא בטוחים הם ישראל וגם ציון שלא יחליפם ולא ימירם ד' לא באומה אחרת ולא במקום אחר לעולמי עד.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

חן אשה על בעלה
20

"ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו" וכו' - צריך לדעת למה הוצרך הקב"ה להפיל תרדמה ללקיחת הצלע... ורש"י ז"ל פירש שלא יראה האדם חתיכת הבשר שממנו נבראת ותתבזה עליו. וזה לבד אינו מספיק כל כך הלא אמרו חז"ל: ג' חינות הן, ואחד מהן חן אשה על בעלה, והנותן חן לכל אשה בעיני בעלה גם לה היה יכול לתת חן שלא תתבזה עליו.

(באר מים חיים, בראשית, פרק ב, כא)

חן מקום על יושביו
20

בפסוק "ויחן את פני העיר כו'" - איתא: חן מקום על יושביו, כי ארץ ישראל מיוחד לבני ישראל ולאבותינו הקדושים, ומצא מין את מינו, דכתיב "בחר ה' בציון" כו' וכתיב "יעקב בחר לו" כו'. ולכן כתיב "לא יטוש את עמו ולא יעזוב את נחלתו", כי זה בזה תלוי. ובכח האבות נעשה ארץ הקדושה מקום קדוש להיות בו משכן כבודו ית"ש.

(שפת אמת, פרשת וישלח, שנת תרנ"ב)

חן מקח על מקחו
21

שבת סהדותא אקרי, שבנ"י מעידין שהקב"ה ברא עולמו בששה ונח בשביעי. ואיתא: חן מקח על מקחו. וכפי מה שהאדם מעיד ומברר בנפשו כי ה' יתברך הוא בעליו ומכיר את קונו, כמו כן חל עליו החן.

(שפת אמת, פרשת וישלח, שנת תרמ"ו)

יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת

[בין אדם ואשתו צריך שתהיה אהבה ממוצעת, לא קרה מדי ולא חמה מדי.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף עד ע"ד) לטקסט

תהא שמאל דוחה וימין מקרבת

תָּעִינוּ לִשְֹמֹאל וִימִינְךָ תְקָרְבֵנוּ. כִּכְלוֹת כֹּחֵנוּ אַל תַּעַזְבֵנוּ.

(סליחות ליום חמישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה עח)

לֹא לְעוֹלָם תִּטֹּר לְהַחֲרִיבֵנִי. שְֹמֹאלְךָ דְּחִיתַנִי יְמִינְךָ תְקָרְבֵנִי. יְיָ עָשְׁקָה לִי עָרְבֵנִי.

(סליחות ליום חמישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה עט)

ומכאן מודעה רבה להרודפים המקולקלים שבישראל, לבער קוצים מכרם, ולא ידעו כי לא הקבורה לבדה תחבולה נגד בנים משחיתים, ומוטב שינסו להחיות נפשם לחנכם וללמדם. וברוב המקרים תצא התועלת המבוקשת. ועכ"פ, טוב להחיות מלקבור, אך לדאבוננו רבים הם שנוח להם להיטמא בקבורת אחיהם ולא להיטהר בהחיותם. ובחגיגה (טו) ב'אחר', שקראו הפסוק 'שובו בבים שובבים' - 'חוץ מאחר', ע"י זה יצא לתרבות רעה. אבל אם מקרבים אותם, הרבה פושעים נעשו צדיקים וחסידים, כמו שכתוב באבות דרבי נתן (סוף פרק ב): 'הרבה פושעים היו בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים'. ובקידושין (דף כ) ובערכין (דף ל): 'הנמכר לעכו"ם... יכול הואיל ונהיה כומר לעכו"ם לידחי אבן אחר הנופל? תלמוד לומר 'אחרי נמכר - גאולה תהיה לו'. ועל כן צריך להוציאו ולא לעוזבו ולרודפו ולדחותו בידים. ועיין מקור ברוך (ח"ב, דף תקנב, וח"ג, דף תרנה). וגם, 'לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידים'. ועיין עוד עירובין (דף כא): 'תאנים רעות - אלו רשעים. ושמא תאמר אבד סברם' וכו'. ועיין תשובת הגאונים הנדפס בספר שערי צדק (סי' ז). ובסנהדרין (דף מד): 'אע"פ שחטא - ישראל הוא'. ורדב"ז בשו"ת החדשות (סי' קפז) סיים, שצריך להיות מתון בזה.

(פרדס יוסף, פרשת בשלח, ד"ה ומכאן [הובא באם הבנים שמחה, פרק ג, אות נ, עמ' רכח במהד' הראשונה = עמ' רכב במהד' פרי הארץ = עמ' רמד-רמה במהד' קול מבשר)

מה שעבר עבר, וכעת שהגענו בעוונותינו הרבים להתגשמות נבואתו של רבבו הקדוש הנ"ל, חוב קדוש מוטל על החרדים והיראים, וביותר על מנהיגי הדור, להכיר את האמת, וללבב את דברי רבנו ודברי שאר גדולי עולם וצדיקי אמת שהבאתי לעיל, להתעניין בענין זה בכל מאמצי כחם, ומה גם שזוהי שאיפת כל ההמון והדור הצעיר לעלות לארץ הקדושה - מוטל על חכמי הדור להיות בעזרם ולעודדם, ועצתם תנחם, ואז תגבר השפעתם עליהם גם ברוחניות. ומי לנו גדול מרבנו החתם סופר, שהיה אומן מופלא במידת ההנהגה כנודע לכל, ומרגלא בפומיה: "החדש אסור מן התורה", ולא היה מכיר שום קאמפרומיס בדבר הנוגע לתורה ומצוותיה, ואעפ"כ מצינו שכתב בחידושיו (נדה דף מח), בפירוש הפסוק "שערך צימח שדים נכונו" [יחזקאל טז, ז] - ד"שערך" קאי על ההמון, בעת שיש איזה צמיחה ושאיפה לההמון, וחכמי הדור רואין שיש בה עיקולי ופשורי, אז מוטל על חכמי הדור שלא לרחקם בזרוע, כי עי"ז תפול השפעתם מעליהם, אלא מחויבים חכמי הדור להתנהג לאט לאט עם אנשי דורם ולהיות בבחינת "שדים", כי שדי"ם הוא ר"ת שמאל דוחה ימין מקרבת, ועי"ז לא יופסק הקשר ביניהם.

(אם הבנים שמחה, בסוף ההסכמות, עמ' יט במהד' הראשונה = עמ' כג במהד' פרי הארץ = עמ' כה במהד' קול מבשר)

ונשלים ענין ההנהגה, שכבר שמעת איך המוסר עצמו נולד מן האהבה, כענין הכתוב שזכרנו למעלה (משלי יג, כד) "ואוהבו שחרו מוסר". כי האב האוהב את בנו לא יחפוץ שיתמלא הבן מידות רעות, אבל מאהבתו אותו יסדר לעצמו סדר הנהגה להתנהג עמו בתבונה רבה, עד שיישיר דרכיו. ומשם והלאה "יולד חכם וישמח בו" (משלי כג, כד), והוא כאב את הבן ירצה, להיות הבן מתחטא אל אביו ועושה לו רצונו. ונמצא, שמאהבתו אותו ירצה ודאי לחבבו כשילך בדרך טובים, ולתת לו שכר גדול; ומאהבתו עצמה שרוצה בטובתו ולא ברעתו, ירצה ליסרו אם יקלקל מעשיו; ומאהבתו עצמה ירצה להתהלך עמו בדרך הממוצע - שמאל דוחה וימין מקרבת. הרי שממקור האהבה עצמה נובעים שלושת מידות המוסר, דהיינו, החסד, הדין, והרחמים הממוצעים.

(רמח"ל, דעת תבונות, אות קנד)

וזה שמובא בפרשת ויחי (רנ.) שלמה טעה בהאי וכו' יעוין שם לשונו, פירוש דימין דאברהם, רצה לומר השתדלות לטוב, כי אברהם הוא ראשית ההשתדלות דאדם, וכמו שכתבתי במקום אחר בפירוש שמאל דוחה וימין מקרבת, דהוא השתדלות לדאכפיה [שהוא בדרגא דמשה רבינו ע"ה כנ"ל, ואורייתא מסיטרא דגבורה. ולכך נאמר "קול גדול ולא יסף", פירוש שלא היה לו התפשטות, כי שמאל הוא הצמצום, וגם כן "ולא פסק", דמכל מקום בצמצום זה אינו נפסק כי האין סוף וההתפשטות מיוחדת בצמצום כנודע, וזה שאמרו ז"ל (שמות רבה כט, ט) שלא היה לו בת קול כמו שכתבתי לעיל בענין הבת קול וקלא דהדרא שאינו ממדרגת משה רבינו ע"ה, והוא מצד פריחת הקול והתפשטותו], ודלא כללא.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף צז ע"ד)

במדרש רבה: א"ר יצחק שני דברים בימינו של הקב"ה, צדקה ותורה, צדקה דכתיב "צדק מלאה ימינך", תורה דכתיב "מימינו אש דת למו", שני דברים בידו ואלו הן הנפש והדין, הנפש דכתיב "אשר בידו נפש כל חי", והדין דכתיב "ותאחז במשפט ידי", אמר הקב"ה, הנפש והדין נתונים בידי, שמרו את הדין ואני אשמור נפשותיכם, הוי "שופטים ושוטרים".
להבין זה, דהנה במנחות (לו ע"ב): "ידך" זו שמאל, שנאמר "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" וגו'. אך יש להתבונן מה הוא למעלה הענין של ימין ושמאל? ויש לומר על פי דברי הגמ': לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. כמו כן יש לומר למעלה, שהקב"ה מנהיג את העולם בשתי המדות האלה, ע"פ מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר זצללה"ה שכפי ההנהגה מלמעלה מתעורר לב האדם להתנהג ג"כ במדה זו, ועל כן בר"ה שהוא זמן דין והרשעים נכתבים ונחתמים כו' זה גורם התעוררות בלב האדם לדחות הרע מעליו, עכתדה"ק. וזהו שמאל דוחה, כדי שעי"ז תבוא אח"כ ימין המקרבת, כי לעומת שהאדם מואס ברע ומדחהו מעליו, מקרבין אותו אח"כ מן השמים. וזהו ענין ר"ה יוהכ"פ וסוכות, וכתיב (שיה"ש ב, ו) "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", שמאלו וגו' ר"ה כנ"ל שמאל דוחה, "וימינו תחבקני" היא סוכות. אך הנה הנהגה זו תיתכן בעוד שהאדם איננו כל כך מדובק לחלקי הרע, אז בכחו לדחות הרע מעליו, אבל באם הוא מדובק לחלקי הרע עד שכמעט נעשה הוא והם דבר אחד, אז אין בכחו לדחות הרע ממנו, ועל כן אז מתנהג ה' יתברך במדת ימין מקרבת, שעל ידי שמקרב את האדם כמו שהוא ושולח בו ניצוצי קדושה לעוררו מתרדמתו, ואז ע"י ימין מקרבת יכול אח"כ האדם לדחות הרע מעליו שיהיה אז בחי' שמאל דוחה, ולבוא אח"כ שוב לידי ימין מקרבת.
וז"ש במדרש: צדקה ותורה בימין, כי צדקה היא השפעה מלמעלה למטה, כמו העשיר הנותן צדקה לעני אף שאין מגיע לעני מן העשיר כלום, כמו כן למעלה הקב"ה נותן לאדם השפעה ברוחניות וגשמיות, וזהו ימין מקרבת כדי שע"י כך ישוב מדרכו כנ"ל. וכן תורה בימינו של הקב"ה, כי באמת האדם אין לו שום שייכות אל התורה, וכמאמר הש"ס (יבמות קה ע"ב): וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה, וזה "נותן התורה" בלשון מתנה, וזהו הפירוש: צדקה ותורה בימינו. והנה הנפש קודם שירדה לעולם היתה עומדת למעלה בכבודו של עולם, ורק נדחתה לזה העולם למען תפריד את חלקי הרע מן הנפש הבהמית ולזככה עד שתהא ראויה לקנות מקום ג"כ למעלה, וזה שמאל דוחה כדי שע"י כך תהיה הימין מקרבת, וזו כעין הדין בר"ה כנ"ל, וזהו שהנפש והדין ניתנו בשמאל.
ובזה יובנו דברי הזוה"ק שבאדרא רבה (ח"ג קלב ע"ב): קם ר' יחזקיה שרי ואמר "אני לדודי ועלי תשוקתו", מי גרם שאני לדודי משום דעלי תשוקתו. ובאדרא זוטא (שם רפח.) "אני לדודי ועלי תשוקתו" - כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה ובגין כך השתא "ועלי תשוקתו". הרי שמחולקים איזה קודם, אם "אני לדודי" קודם או "עלי תשוקתו" קדום. אך לפי הנ"ל שניהם אמת, שמקודם מקרבין מן השמים "ועלי תשוקתו", ואח"כ נעשה "אני לדודי", כי אחר התקרבות הימין, דוחה השמאל כל הרצונות דהאי עלמא, ולא נשאר כי אם רצון אחד לה', וזה "אני לדודי" ושוב אח"כ "עלי תשוקתו".
וזה אלול שאמרו ז"ל בר"ת "אני לדודי", כי אלול הם ימי רצון מלמעלה למטה כי רוצה ה' בעמו ישראל, וזהו "אני לדודי", מי גרם שאני לדודי, משום ש"דודי לי", ואח"כ בא ר"ה שהוא בחי' שמאל דוחה, וזהו משום שאני לדודי לכן אח"כ בסוכות "עלי תשוקתו". וכעין זה שבשבת, שאיננו שמאל דוחה מקודם ואחר כך ימין מקרבת, רק כמו שאומרים בקבלת שבת "ימין ושמאל תפרוצי", ובזמירות "ימינא ושמאלא ובינייהו כלה", שהימין ברישא ואח"כ מצד גודל קדושת שבת האדם מכיר בעצמו איך עדיין הוא רחוק וזו שמאל כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת שופטים, שנת תר"ע)

ובב"ר (פ' ט סי' י): א"ר הונא "הנה טוב מאוד" זו מדת הטוב, "והנה טוב מאד" זו מדת יסורין, וכי מדת יסורין טוב מאד, אתמהה, אלא שעל ידיה הבריות באים לחיי עוה"ב, וכן שלמה אומר "ודרך חיים תוכחות מוסר", אמרת, צא וראה איזהו דרך מביאה את האדם לחיי עוה"ב, הוי אומר זו מדת יסורין. ונראה שהמדרש מייתי מקרא זה שלא תאמר שהטוב הכרוך בעקבותיה הוא רק בגורם ודרך אגב, אלא שכל ענינה הוא להגיע על ידה לדרך חיים, ועל כן יצדק בה לומר "והנה טוב מאד", שכל מציאותה מתחילה היא רק לטובה. וזהו שאמרו: שמאל דוחה וימין מקרבת, היינו שהשמאל דוחה למען יבוא מזה שאח"כ תהא ימין מקרבת, וכמשל השותה סמים מרים לרפואה, שאין הכוונה לשתייה אלא לרפואה הבאה ממנה.
ולפי"ז, איש משכיל, כשמרגיש שח"ו מדת הדין מתוחה כנגדו, אל יפול לבו עליו, אלא יהיה בעיניו כרופא נאמן המשתדל לרפאותו, ומוסיף אהבה ודבקות בה' יתברך כמו איש שמוסיף אהבה לרופא חנם המשתדל ברפואתו ומשקהו סמים מרים וכדומה, ואפילו כשחותך ממנו אבר שעלתה נימא... וכל המייסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו... וזהו הפירוש "משוך חסדך ליודעיך א-ל קנא ונוקם", היינו שידוע ששם א-ל הוא מדת הרחמים, וכן הוא במכילתא הובא ברש"י (לקמן לד, ו), וא-ל קנא ונוקם היינו שגם מה שהוא קנא ונוקם הוא ג"כ ממדת הרחמים, שמורה על זה שם א¬ל, וזה שאמר "ליודעיך א-ל קנא ונוקם" אלו ישראל שיודעים שזהו ממדת הרחמים, להם תמשוך את חסדך. ובאמת בידיעה זאת ממתקין את כל הדינים והיסורין מסתלקין כמ"ש בספה"ק.
ומ"מ יש לומר שמדה זו להיות השמאל דוחה בראשונה אינה נוהגת אלא באיש שיש בו חלקי הרע הצריכים כניעה וביטול, לזה צריכה התנהגות מדה זו שע"י השמאל דוחה נכנע הרע, ועי"כ יכול לבוא לידי קירוב. אבל איש שעבודתו במדת אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, היינו שבמדה הרעה בעצמה עובד בה עבודתו לשמים, למשל גיאות היא מדה מגונה עד מאד, וצריך להכניעה ולבטלה, אבל איש שנוטל את הגיאות לעבודת ה', היינו שיצייר בנפשו שכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו, כאמרם ז"ל (סנהדרין לז.): כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, ומראה את עצמו שכל העולם תלוי בו, כאמרם ז"ל (קידושין מ ע"ב): לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, וכל העולם כולו כאילו הוא חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וח"ו להיפוך להיפוך. וכמו כן בכל המדות, שאין עבודתו לשרש ממנו מדה זו בכללה אלא ליקח אותה לטוב, לאיש כזה אין שייך להתנהג עמו במדת שמאל דוחה, דבזה יחליש המדה שהיא נצרכת לטוב, מה גם לאיש שכבר זכה ונהפכו מדותיו לטוב, לאיש כזה בודאי יותר נכון קירוב לגמרי בלתי ריחוק כלל, שבזה יותר יהיה ביכולתו להגביה לבו בדרכי ה', אבל איש שעבודתו במדת אתכפיא, אצלו שייכת מדת שמאל דוחה, למען שתהא הימין מקרבת.
והנה האדם הוא עולם קטן והוא כדמיון העולם הגדול, ושניהם בתכסיס אחד, וכמו שבעולם הקטן יש מדת שמאל דוחה, והיא כדי שהימין תהיה מקרבת, כן הוא בעולם הגדול. דהנה כתיב (תהלים פט) "עולם חסד יבנה", ומ"מ נברא במדת הדין דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין אלקים אלא מדת הדין כידוע, מבואר דמדת הדין הוא צורך החסד, והטעם, כדי שלא תהיה התפשטות כוחות הרע יותר מדאי, או כמו שאיתא במקובלים דאל"ה היה העולם מתבטל במציאות ולא היה אפשר להיבראות, ויהיה מאיזה טעם שיהיה, מ"מ זה מבואר שמדת הדין והצמצום היתה צורך מדת החסד, הרי שהעולם הגדול והקטן בתכסיס אחד, שמאל דוחה כדי שתהא הימין מקרבת...
ולפי האמור יובנו דברי המדרש... "אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי והיה העולם שנאמר א-ל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ", היינו ששלשה שמות אלו מורין שראשית הכוונה לחסד ורחמים, ובשבילם שמאל דוחה כדי שתהיה אח"כ ימין מקרבת, שענין זה לא נשמע מפסוק בראשית, וע"כ אינו מביא פסוק בראשית אלא זה, והיא הקדמה טובה לעניננו, שאמר "אני הוא שאני מקרב אני הוא שאני מרחיק", היינו שבשני אופנים היא ההנהגה העליונה, יש שמקרב לגמרי בלי שום ריחוק מקודם, והוא להעובד בבחי' אתהפכא כנ"ל, ויש שהוא מרחיק, אין הכוונה ריחוק בהחלט אלא שהקירוב הוא ע"י ריחוק שמקודם להעובד בבחי' אתכפיא, והוא כענין בריאת העולם בשלשה שמות כנ"ל, שהיה הריחוק כדי לקרב. וזה שנסתייע מן הכתוב "האלקי מקרוב אני", היינו שלעולם הנני מקרב, ואפילו מה שנראה ריחוק אין זה בהחלט אלא כדי לקרב [ולבי אומר לי שיש לדקדק בדברי המדרש שלא אמר אני הוא שאני מרחק אלא שאני מרחיק, שזה מורה יותר שהריחוק הוא כדי לקרב, ודו"ק], "אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו", היינו קירוב בלתי ריחוק מקודם כלל, "אף אתה קרבהו ואל תרחיקהו", דהנה אמרו ז"ל (יבמות מז.): גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, והוא ריחוק כדי שיתקרב בכח יותר, וכמו שכתוב בנעמי (רות א) "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה", אך ליתרו לא תעשה כן אלא קרבהו ואל תרחיקהו מקודם. ויתיישב כפל הלשון "קרבהו ואל תרחיקהו", שלכאורה נראה כיתור דברים, דבכלל קרבהו כ"ש שלא תרחיקהו, ועוד וכי תעלה על דעתך שמשה ירחיק את חותנו מלבוא להתקרב תחת כנפי השכינה? אבל לפי דרכנו בדקדוק נאמר שיתרו הוא בבחי' אתהפכא, אין צורך להרחיקהו כדי לקרבהו אלא לקרבהו לבד.

(שם משמואל, פרשת יתרו, שנת תרע"ה)

אמרו ז"ל (ב"ר פ' מב) ששאל עצה על המילה, וכבר תמהו כל המפרשים היתכן שישאל אברהם עצה? והרי כל הנסיונות וההשלכה לכבשן האש היו גדולים מנסיון זה ולא מצינו ששאל עצה. ונראה דהנה אמרו ז"ל: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. וארהם אבינו ע"ה היתה מדתו ימין מקרבת, שע"י שהיה מקרב רחוקים משך את לבם תחת כנפי השכינה, ולא ע"י שמאל דוחה. והנה מצות מילה שבאה לדחות ולסלק את חלק הערלה היא בחי' שמאל דוחה, היפוך מדתו, והיה אאע"ה מתיירא שמעתה לא יעלה בידו עוד לאחות את כל באי עולם, שהרי כל העולם בדלין ממנו. על כן היתה עצתו לשאול עצה מאנשים שהם בכלל אוה"ע, וכאשר יסכימו עמו להמול, לא יגרום עוד פירוד בינו לבין העולם, שהרי לפי מהותם נמי נתנו לו עצה להמול, ושוב יהיה בכחו גם להבא להשתמש במדתו ימין מקרבת.
והנה ה' יתברך אמר לו "התהלך לפני והיה תמים", והיינו שתמים הוא שלמות מכל צד ובכל המדות, וזה אי אפשר אלא ע"י בחי' ביטול לרצון ה' יתברך, ואל כל אשר יהיה שמה רצון ה' ללכת ילך בלי שום הבחנה ע"י מדותיו, ועי"ז זוכה להיות למעלה מכל מדה ומדה, ונמי למעלה ממדת שמאל דוחה וממדת ימין מקרבת. אך קודם שנימול לא היה אפשר להיות בבחי' ביטול, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבעוד הערלה דבוקה בו והיתה נמי הערלה בבחי' זו היה כמכניס טומאה במקדש, עכ"ד, וע"כ השתמש בעצתו לשאול עצה כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרפ"ג)

ונראה דהנה מבואר בכתוב דלידת יצחק תלויה במצות מילה, שהרי עם צוואת המילה נתבשר אברהם בלידת יצחק אף טרם עשה המצוה בפועל. ויש ליתן טעם לזה, היות נודע שאברהם מדתו חסד ויצחק גבורה, ואין הפירוש שאברהם נשלם במדת חסד לבד וכ"כ יצחק במדת גבורה לבד, שהרי מפורש בכתוב שאברהם נשתבח כי ירא אלקים אתה, ובמדרש (פ' מ): "הנה עין ה' אל יראיו" זה אברהם, וזו מדת הגבורה, הרי שנשתלם גם במדת הגבורה, וכ"כ יצחק שהוא ע"ש שחוק ושמחה ובזוה"ק שרמז לעתיד, ואז תהיה העבודה בדביקות עצומה, הרי שמדתו אהבה ודביקות ששרשן בחסד. אבל הפירוש הוא עפ"י מאמרם ז"ל: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, וכן הוא בכל איש ואיש בפרטות לעצמו כמו לזולתו, והיינו כי בכל מדה יש בה דבר והיפוכו, היינו בקדושה ולעומתו בטומאה. למשל חסד ששרשו הוא אהבת ה' יתברך, ולעומתו נשתרבבו למטה אהבות חיצוניות. וכן גבורה ששרשה הוא להיות לבו בוער כאש ללכת אחר ה' יתברך, כמ"ש (שיה"ש ח) "רשפיה רשפי אש שלהבתיה", ונשתרבבה לעומתה למטה אש זרה, כעס ורציחה. וכן מדת התפארת ששרשה בקדושה לשבח ולפאר ולרומם את ה' יתברך ולקיים "ויגבה לבו בדרכי ה'" יתברך ובכללו לזכות בתורה, ונשתרבבה לעומתה בקליפה גיאות ולהתפאר על זולתו. ומהן תקיש על השאר.
והנה כדי שתהיה לו כל מדה ומדה בטהרה, היה דרכו של אאע"ה לאחוז בימין מקרבת בראשונה, וממילא אח"כ תהיה השמאל דוחה, למשל מדת החסד להשתדל מאד להכניס בלבו אהבה ודבקות בה' יתברך, וממילא ידחה הפסולת שהיא אהבות חיצוניות, וכענין שכתב הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות איס"ב): אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, וכ"כ שהאהבה היא בדברים הרוחניים ממילא דוחה אהבות חיצוניות, וכענין שבמדרש (ויק"ר פ' כב): אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור. וכן הוא בכל מדה ומדה, יש לאחוז הצד הטוב וממילא הצד הרע יתבטל.
ומדתו של יצחק היתה שמאל דוחה מקודם ואח"כ לבוא לימין מקרבת, היינו לבטל מקודם ממנו את הצד הרע ואח"כ לבוא לצד הטוב, וכמאמר הכתוב (תהלים לד) "סור מרע" ואח"כ "ועשה טוב". ובאמת ששניהם צודקים. והיינו כי בתחילת עבודת האדם, שעדיין לא טעם טעם הקדושה, אם ימתין ב"עשה טוב" עד יסיר ממנו מקודם את הרע, לא יבוא לעולם לטוב, כי מאין יבוא לסור מדרך הרע. וכן במדת החסד למשל, מאין יתחיל למאוס באהבות חיצוניות נגד הטבע המושכו לזה. אלא להיפוך לעומת שיתרגל ויטעם טעם אהבת הרוחניות, ימאס בדבר שכנגדה, כי אהבת הרוחניות תגביהו למעלה מטבעו... ועל כן אברהם שהיה תחילת הויית העולם היה דרכו צודק יותר, שבלתי אפשר להיות "סור מרע" קודם "עשה טוב", אבל אחר שכבר השריש אאע"ה בלב כל באי העולם שורש קדושה, כבמדרש (פ' לט) שאיחה את כל באי העולם, מה גם יצחק שהיתה הורתו ולידתו בקדושה ובא ומצא את חטא ג"ע של אדה"ר מתוקן לגמרי ע"י אברהם, היה דרכו של יצחק צודק יותר, כמובן שאין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ובין אברהם ובין יצחק נשתלמו בכל מדה טובה, אלא שזה התחיל מעשה טוב וזה מסור מרע, זה לפי שורש נשמתו וזה לפי שורש נשמתו.
אך כ"ז שייך בדברים שיש בהם שני הדרכים דרך החיים וכו', אבל יש מין קליפה שאין דוגמתה בקדושה, והיא אוטם הלב, היינו שכל מה שיעשה יהיה בלי חיות הקדושה, בזה לא שייך לומר לאחוז בימין מקרבת בראשונה, שהרי אין כאן ימין מקרבת כלל אלא שמאל דוחה בלבד. וזה הוא ענין הערלה שפירש רש"י (פ' קדושים) לשון ערלה הנאמר באילן "וערלתם ערלתו" - ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו, וזהו שפירש רש"י (פ' עקב) "ערלת לבבכם" - אוטם לבבכם וכיסויו. וע"כ איתא בספרים שטומאת הערלה חמורה מכל הטומאות, כי ערלת הגוף גורמת ערלת הלב שיהא אטום ומכוסה מלבוא בו שום חיות דקדושה. וזה ידוע שעצבות ואוטם הלב גורמים לידי מחשבות רעות ומקרה לילה רח"ל. ומדה זו גרועה מהכל, כי כל מדה רעה יש עכ"פ דוגמתה בקדושה וביכולת ליקח אותו הכח להשתמש בו בקדושה, אבל ערלה שאין דוגמתה בקדושה גרועה מהכל ואין עצה רק שמאל דוחה, וכמ"ש בעל המאור (מס' שבת) שמצות מילה היא כעין מצות "ובערת הרע מקרבך".
לפי"ז יובן מדוע יסוד ושורש לידת יצחק היתה מצות מילה, כי אאע"ה שמדתו חסד כדי להוליד את יצחק שמדתו גבורה היה נצרך שיהיה זה מתוך מצוה שכולה שמאל דוחה כנ"ל, ובאמצעות מצוה זו נתבשר ביצחק, היינו שניתן בו אז הכח להוליד את יצחק כדי שיהיה שלם בחסדים ובגבורות...
יש ג"כ לומר בלידת יצחק מצד שרה, שהשורש אצלה ללידת יצחק היתה הסעודה של הכנסת אורחים כמבואר בכתוב שאז נתבשרה, והטעם כי הנה ידוע שהנוקבא בגבורות, וע"כ כדי שיהיה יצחק ממוזג בחסדים למען יהיה מושלם בכל מדה כנ"ל ולא מגבורות לבד, נצרך שתהיה לידתו מגמילות חסד שהיא הכנסת אורחים, ובאם לא, היו גוברין בו הגבורות, שהרי מצד אברהם היתה לידתו ממצות מילה שהיא שמאל דוחה כנ"ל, ואם היתה מצד שרה ג"כ מגבורות לבד היו גוברין בו הגבורות, ולא היתה בו התכללות המדות להשתלם גם בחסד כנ"ל ולא היה ממוזג אשא ומיא כדקא יאות, ע"כ היתה עצת ה' שיולד מתוך שהיתה עסוקה בהכנסת אורחים... וזה מדויק "יצחק לי" דוקא, ולא אברהם שמצדו נולד ממצות מילה, שהיא שמאל דוחה כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת וירא, שנת תרע"ג)

שמשיח בן יוסף יקדים בקץ של אחישנה, שיזכו ישראל להיגאל ע"פ דין בצפון בשור, משא"כ אם לא יזכו, אז יבוא בעתה, בסט' דחסד בסוף אלף הששי, שאז יתגלה חסד בפומא דאמה רמ"ח עלמין, "אברהם יושב על פתח האוהל" וכו', וכמ"ש (ישעיהו מח, יא) "למעני אעשה" וכמ"ש: שמאל דוחה וימין מקרבת, כמ"ש ברעיא מהימנא דמפקנו דלהון ברחמי, "ברחמים גדולים אקבצך ובחסד עולם רחמתיך" וכו'.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), סנהדרין צח ע"א)

אברהם אבינו, בראותו כי ריחק את לוט מעמו ואמר לו "הפרד נא" וגו', והלך לוט וישב לו בערי הככר "ויאהל עד סדום" וגו', מורך עלה בלבבו פן ח"ו גרם הוא להיות נדחה נפש אדם תחת כנפי השכינה ולגייר גרים, ועתה ידחה מעמו נפש אדם וגרם שישב לו בסדום שאנשיה רעים למאוד. וידוע מה שאמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו (משלי יג, כ) "ורועה כסילים ירוע" וגו', כי דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (ריש פרק ו מהלכות דעות). ועם היות שהוא לא צוה לו לשבת בסדום, אף על פי כן חשש פן דחפו בשתי ידים וכבר אמרו חז"ל: לא כאלישע שדחפו לגחזי וכו', ואמרו: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת וכו'. והן אמת שאברהם אבינו כיוון לזה באמרו "אם השמאל ואימינה" וגו', פירוש אף אם אדחה אותך בשמאל, אקרבך בימין, אך עם כל זה לגודל צדקת אברהם בראותו הפרצה שנעשה מזה שנתחבר לאנשים רעים כאלה, ובודאי יחטיאו אותו, חשש אולי יש בידו עון מה על זה... על כן תיכף "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו", הראה לו כי מאחר שפרד לוט מעמו נתגלה אליו הדיבור כנזכר, וממילא יראה כי לא חשב ה' זאת לעון, אדרבה מצוה גדולה חשב לו להיות מתגלה אליו בעבור [שדחה] הרשע ממנו. וגם נודע מאמרם ז"ל (שבת ד.) אשר אין אומרין לו לאדם "חטא" בשביל שיזכה חבירו. וכן כאן, אחר שאינו מתגלה אליו הקב"ה בהיותו עם שכונת הרשע, מותר לו לדוחפו מאתו אף אם ירשיע יותר, והלעיטהו לרשע וגו' (בבא קמא סט.) מאחר שמעכב אחרים מלעשות מצוה.

(באר מים חיים, בראשית, פרק יג)

עי' זהר קרח קעז, ב.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

שדחפו לגיחזי וכו' שדחפו לישו הנוצרי
27-28

אין ראוי בלעם שיבוא במספר הזה [אלו שאין להם חלק לעוה"ב], שהיה גוי אחר מתן תורה, וזכיה גדולה היא לו שיהיה בכלל ההדיוטות דשם [כי באמת אמרו (גיטין נז.): תא חזי מה בין פושעי ישראל [ישו ימ"ש] לנביאי אומות העולם, וההוא גברא הוא מכלל המדרגה השביעית שאין להם חלק לעולם הבא, שדימוהו חז"ל בחלק (סנהדרין קז ע"ב) וסוטה לגיחזי עיין שם, שהם נגד אנשי עיר הנדחת בעבירות פרטיות, שרצה לומר שנדחו מכלל ישראל... והוא המדרגה האחרונה שכבר יצא משם ישראל, ואפילו הכי הוא טוב מבלעם].

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, ספר יהושע דף מ ע"א-ע"ב)

שדחפו לגיחזי וכו' שדחפו לישו הנוצרי וכו' ולקחת בגדים וזיתים וכו'
27-29

הוראת מלת הפצר בלשון הקודש כמו "ויפצר בו" (מלכים ב ה, טז), היינו ריבוי הבקשה עד שהלה מוכרח לעשות רצונו אף שאינו רוצה באמת כך, והיא אותיות פרץ המורה על הפרצה וההקנטה, ונאמר בגחזי "ויפרץ בו ויקח", אף דהלך ליקח, הוא לא רצה ליקח יותר, ורק שזה היה פתיחה והתחלה שיוכלו לפעול בו על ידי הפרצה והפצרה כי זולת זה לא היה מועיל כל הפצרה.
וכפי הנראה מה שכתוב (שם פסוק כב) "הנה עתה זה באו אלי שני נערים" וגו' אינו דבר שקר, כי לא היה לו לכתוב דברי שקר שלו או על כל פנים היה לו לפרש, על דרך שנאמר גבי נביא השקר שהשיבו לנביא האמת (מלכים א יג, יח) "כחש לו", אבל כן היה האמת, וכמו שנאמר (מלכים ב ה, כ) "ולקחתי מאתו מאומה", שהיה דעתו ליקח רק דבר מועט, לפי שבאו שני נערים וידע דצריכים מאוד, רק אלישע מכל מקום מנע לקבל, וחשב הוא אף דהאמין באלישע דודאי אינו ראוי לקבל ממנו ואין זה רצון ה' יתברך, מכל מקום כיון דנערי הנביאים רעבים וערומים, ויעשה מצוה גדולה להלבישם ולהספיק להם, חשב זה כעבירה לשמה. אבל באמת עבירה לשמה הוא עצמו רצון ה' יתברך, דגם זה מקרא כתוב "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ואמרו (מנחות צט ע"ב): מצינו ביטולה של תורה זהו יסודה, וגם זה עצמו תורה, אבל אם יודע שאינו כתורה כההיא דהתם, שהרי אלישע גם כן ידע דחקן של נביאים ועם כל זה לא רצה לקבל, והוא נביא אמת לה', הרי ידע שאין הוא רצון ה', רק הוא חשב יבוא הישועה לנביאים מכל מקום, וחשב כיון דכוונתו לשמים מה בכך אם עושה נגד רצון ה' יתברך, וכעין מחשבת שאול שאמר לו "שמוע מזבח טוב" וגו', כי אין המצוה אלא כשהיא רצון ה' יתברך, ואם אינו רצון ה' יתברך אינו מצוה כלל ואפילו כוונה לשם שמים אם אינו רצון ה' יתברך אינו כלום...
לעשות מעצמו נגד משפט התורה או רצון ה' יתברך זה נחלת הגוים...
חז"ל (סנהדרין צ.) מנו גיחזי באותן שאין להם חלק לעולם הבא בשביל דבר קטן כזה, אבל באמת זה דבר גדול, להיות יציאה מכללות ישראל חס ושלום, כמו שהשווהו חז"ל עם אותו האיש בחלק (שם קז ע"ב) ובסוטה. ואמרו בסוף פרק ב' דברכות (יז ע"ב): ולא תהא סיעתנו וכו' שיצא ממנו וכו' שזה נקרא יציאה ממחנה ישראל, והלך ממדרגה למדרגה, דתחילה חשב שכוונתו לשם שמים ושגם ה' יתברך כביכול יוכרח להסכים על ידו, והיום אומר לו וכו' עד שע"י זה בא ל"ויפרץ בו ויקח", מה שלא היה לו עוד כוונה לשם שמים בו כלל, רק ע"י הפצרת נעמן פעל אצלו לעשות נגד רצונו, כמו שחשב שיפעול הפצרתו אצל ה' יתברך.
ובאמת אצל ה' יתברך לא היה הפצרה כלל, שהרי לא המתין עד שידע שה' יתברך מסכים על ידו רק עשה מעשה תיכף, אלא דהוא לפי שהיה שורשו מישראל היה זה מצד כוונה לשם שמים, אבל מכל מקום זה שורש הרע והוא שורש עמלק שחושב להכחיש ולעשות נגד רצון ה' יתברך, ולפי ששאול השיג דמזרע אגג ילמדו תורה ברבים, הלך בשיטתו כיון דכוונתו לשם שמים יוכל לעבור רצון ה' יתברך, וזהו השורש של עמלק שנקלט בישראל כשעושה זה לשם שמים, ועל כן השאיר לאגג כדי שיצאו ממנו בני בניו שילמדו תורה ולמיטב הצאן לקרבנות.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף פז ע"ג)

וילך אלישע דמשק וכו' להחזירו לגיחזי בתשובה

לא יוכל להיות חסיד יותר משמואל הנביא, אשר היה מסבב בכל א"י להחזיר העם בתשובה (שמות רבה טז) (עיין תנא דבי אליהו רבה, יא), ואלישע הנביא שהלך בעד גיחזי לדמשק בחו"ל, בכדי להחזירו בתשובה. ובודאי כי גבאי הישיבות העי"א מבינים מצוה רבה כזו [שילכו ת"ח ללמד את בני המושבות בא"י], וצריכים לעזור להחכם המתנדב ללכת איזה שבועות בעד תיקון כזה...
הסכמת הראי"ה קוק: בכל לב ונפש הנני מסכים להרעיון הקדוש הזה, העתיד להביא טובה רבה על ישראל וארצנו הקדושה, להרבות בינינו מצוות התוכחה הנעימה, כדברים היוצאים מן הלב באהבה רבה, ובזה ירים קרן ישראל, וישובו ליבות בנים על אבות, ונזכה מהרה לשמוע קול מבשר משמיע ישועה. ואשרי כל המכתת את רגליו לזכות את הרבים, במושבות הקדושות ההולכות ונבנות, ואשר כבר נבנו מאז, שראוי מאד להרבות בהן תורה ויראת ה' טהורה, שיהיו לתהלה ולתפארת.

(ר' יעקב קצין, פרי עץ הגן, עמ' פט-צ = אוצרות הראיה (תשמ"ח) ח"ב עמ' 911-912)

הגיעה עת ליטול שכר שמנה שרצים וצרעת נעמן תדבק בך
31-32

בעל לשמוע בלמודים מפרש על פי מה דאיתא בפ' שמונה שרצים: ההוא בר קשא דטרקיה חיויא, א"ל אביי דילמא חיויא דרבנן טרקיה, א"ל אין, דכי נח נפשיה דרב גזרו דלא לימטו אסא וגידמי ואזל איהו אמטיה וכו'. הרי מבואר בפ' שמונה שרצים דהעובר על דברי חכמים נענש במיתה, וכ"ש העובר על דברי נביא. וזה שא"ל הגיע העת שתיטול שכר המפורש בפ' שמונה שרצים, היינו חיוב מיתה. אך לטובתו א"ל: "וצרעת נעמן תדבק בך", דמצורע חשוב כמת וישאר חי.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

וצרעת נאמן תדבק בך ובזרעך וכו' רבנן דחה מקמיה
32-36

בעל מצודת דוד מקשה, אם הוא חטא בניו מה חטאו? ומתרץ על פי מה שמפרש הרד"ק (שמואל ב ג) שלכן היה מקלל דוד את יואב שאל יכרת מביתו זב ומצורע, כי נתברר לו שגם זרע יואב יהיו רשעים, והיות שמפרש לקמן בגמ' שגחזי מנע רבנן מקמי אלישע, ממילא היה שונא רבנן, ובשבת אמרינן: מאן דרחים רבנן הוין ליה בנין רבנן. ממילא גחזי שהיה שונא רבנן, ידע אלישע שלא יזכה לבנין רבנן, כי אם יהיו רשעים, לפיכך היה מקלל גם אותם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מי שחטא והחטיא וכו' אין מספיקין בידו לעשות תשובה
34

התמיה גדולה, מדוע באמת נתקבל תפילת הנביא שישוב ידו [של ירבעם] אליו אשר מרד באלקיו והכעיסו במעשי ידו? ולזה דרשו רז"ל שזה היא בכוונה מאתו ית' לעורר לבו לתשובה, כשיראה שנתקיים דברי הנביא בשבירת המזבח והדשן שעליו, וגם ביבוש ידו וחזרתו לאיתנה ע"י תפילת הנביא, אף שהיה חוטא ומחטיא את הרבים, וכבר אמרו: כל החוטא ומחטיא וכו' אין מספיקין בידו וכו', אבל לגודל מעלת ירבעם וזכות תורתו, שכתיב "והוא מתכסה בשלמה חדשה" וכו', ודרשו למעלה שחידשו דברים שלא שמע אוזן מעולם ותורתו לא היה בו דופי, והוא מלבוש נשמתו שהאדם עושה ע"י תורתו ומצותיו, וזה גרם לו זכות שיסייעו אותו מלמעלה לתשובה.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), סנהדרין קב ע"א)

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פז ע"א]

מי שחטא והחטיא את הרבים וכו' אבן שואבת תלה לו לחטאת ירבעם וכו' שם חקק לה אפומה והיתה אומרת אנכי ולא יהיה לך וכו' רבנן דחה מקמיה
34-36

ממה שנמנו דברים אלה יחד נראה שדחיית התלמידים מעל הרב חמורה כמו המחטיאם בע"ז, ונקרא חוטא, ומחטיא את הרבים, ואין מספיקין בידו לעשות תשובה. וקצת משמע מסדר הדברים בגמרא שהשלישי קשה מכולם, שכשם שהשני - חקיקת השם שעל ידו אומרת הע"ז אנכי ולא יהיה - הוא חטא חמור מהעמדת עגלו של ירבעם בין שמים וארץ, שהרי מכשול זה קשה הוא מן הראשון, כן השלישי, 'רבנן דחה מקמיה', הוא מכשול גדול מכולן, שכאן הוא מכשיל את גדולי החכמים ומונע מהם מללמוד תורה אצל שופט ישראל ונביא ה'.
וכיצד דחה את התלמידים? דבר זה מפורש בירושלמי (סנהדרין פרק י הלכה ב): גיחזי אדם גיבור בתורה היה אלא שהיו בו שלשה דברים ... בשעה שהיה אלישע יתיב בתינוייה, הוה גיחזי יתיב ליה על תרעא, ותלמידייא חמיין ליה, ואמרין: גיחזי לא עאל ואנן עלון?! והוה תנייו מתאמר ובר נש לא מיתהני כלום... [בשעה שהיה אלישע יושב ושונה - ישב לו גיחזי מחוץ לשער, וכשהיו התלמידים באים ורואים אותו, אמרו: אם הוא אינו נכנס, איך אנו נכנסים? והלכו להם, והיתה המשנה ששנה אלישע נאמרת, ואין אדם נהנה ממנה כלום]. דחיית התלמידים נעשתה ע"י גיחזי רק בגרמא. ומכאן נלמד עד כמה חמור עוון החלשת הרבים אפילו ע"י גרמא בעלמא.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"א, פרשת שופטים מאמר צד עמ' ת)

כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי וכו' עיניה טרוטות

ישי אבי דוד נקרא ג"כ נח"ש, "אשר בא על אביגיל בת נחש", גי' משי"ח. הנחש הוא ארוך כוי"ו המשלים ליו"ד, ובצד זה היה בו שורש לסיג הממשיך וי"ו במקום יו"ד. וגלגל עינו של נחש דומה לאדם, והוא פגם בעין באמרו "עיניה טרוטות", שע"כ גרשו רבי יהושע בן פרחיה. ונשמט העי"ן, "ועינ"י רשעים תכלינה", משמו התולדתי. מ"מ אינו מטמא כי אם כקוץ בעלמא, אע"פ שממית ומרבה טומאה. על כן רק בצואה רותחת הוא נידון, שסוף סוף מזרע ישראל בא, ולא כבלעם בשכבת זרע רותחת, שיש בה לא רק מיאוס לבד כ"א גם טומאה, והוא נחש ממש, שטומאתו מצורפת עם הטומאה הבאה מחמתו. והדברים הדמיוניים יש להם יחש בשכל, כי הדמיון הוא פועל שכלי שלא עלה למעלתו וזיקוקו, וכקוף בפני אדם נחשב, ומוצא מקום באומות העולם, שאין מעלתם להיות נהנים מאור הקדושה כי אם ע"י מסוה עב כש"ק, "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם", ד' מאות איש של עשו, נחשירכן, העי"ן במקום היו"ד.

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה קלב, עמ' רפא)

עיניה טרוטות א"ל רשע בכך אתה עוסק

לא לרוחנו הוא לתבל רשמי מסע בהבלטה של "הפנים המלבבות עם הלחיים האדומות של הרבה מבנות הארץ". נודעת היא אגדת חז"ל שעל תשובתו של אותו רשע לר"י בן פרחיה, עיניה תרוטות, א"ל ומה אתה מסתכל בנשים, אפיק כו'. בכגון אלו אין אנו צריכים להביט כלל על המודרניות, כי אם להילחם בה בכל עוז טוהר הרוח שלנו. כמו כן הציור "הנשיקה", ביחוד בתיאור של נשיקתה של חנה, לא לנו הוא, לא לנו.

(אגרות הראיה ח"ב אגרת שנה, עמ' כא)

רבנן דחה מקמיה
36

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י הלכה ב: גיחזי... בשעה שהיה אלישע יתיב בתינוייה, הוה גיחזי יתיב ליה על תרעא ותלמידייא חמיין ליה ואמרין גיחזי לא עאל ואנן עלון? שהיה יושב בחוץ בשעה שאלישע היה דורש, ומשראו התלמידים כי גיחזי בחוץ, אף הם לא נכנסו. לא זו בלבד שגיחזי מנע תורה מן התלמידים, אלא מכיוון שלא העריך את תורתו של אלישע, וגרם אף לאחרים שלא יאמינו באלישע, ע"י כך גרע מכוחו של הרב ומיעט את עוצם כוחו להשפיע על דורו.
[הכוחות הניתנים לאדם מושפעים ונקבעים על פי האמונה והבטחון שהזקוקים לו מאמינים ובוטחים שייתן להם. כך בפרנסה (חולין פד ע"ב: ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו - כיוון שהם סמוכים על שולחנו, ועיניהם תלויות בו, הרי על פי אמונתם בו ניתן לו הכוח לפרנסם), וכך בניסים (ששינוי הטבע שהיה בקריעת ים סוף היה תלוי בבטחון של ישראל בהקב"ה, ומכוח האמונה בהקב"ה השתנו בשבילם מערכות הטבע) ועוד.]

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ב לתחילת זמן קיץ, מאמר סד, עמ' רעו)

יצר וכו' תהא שמאל דוחה וימין מקרבת
46

וכל החטאים הן בתרין גדפין, והלכה נשברו אגפיה כשר (חולין נו ע"ב) כידוע. אבל בגופא דמלכא, שם אין חטא, דיעקב אבינו ע"ה מטתו שלמה, ואין שום זרע ישראל ניתק מעצם דבקותו בה' יתברך כלל. ועל זה נאמר (תהלים צא, ז) "יפול מצדך" וגו', כי זה לעומת זה עשה אלהים, שלושה כוחות הרע הם עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וידוע העומד לעומת חבירו ימין זה נגד שמאל זה וכו' (עיין רעיא מהימנא זוהר ח"ג רמו ע"ב). וזהו "יפול" וגו', דהשמאל דהיינו יראת ה' יתברך היא מפלת תאוות רעות, וכמפורש בכתוב (בראשית כ, יא) "כי אמרתי רק אין יראת" וגו', כי השקועים בתאוה אין יראה נגד פניהם. ולכך היראה היא תרעא לאעלא וכו' (זוהר ח"א יא ע"ב) היינו ההתחלה בילדות, דאז יצר התאוות בוער.
ויפול רק אלף, כי אמרו: יצר וכו' וימין מקרבת. אבל "רבבה מימינך", ע"י אהבת ה' יתברך הגורמת אהבת ישראל ודוחה רציחה וכעס וקנאה ואביזרייהו, ולאלו היא דוחה לגמרי דאין בזה קירוב כלל. "ויפול רבבה" לשון ריבוי מאוד, מה שאין כן אלף הוא גם כן סך רב, דרך גוזמא בכמה מקומות, אבל הוא תחת סוג המספר, כי אלף הוא סוף המספר היותר גדול בלשון הכתוב, מה שאין כן ריבוא לשון ריבוי, אינו בסוג המספר דהיינו בלא גבול. אבל שם ההפלה בגבול, דכשמגיע לריבוי בלא גבול, שזהו דרגא דימין, אז היא מקרבת, כטעם אם פגע בך וכו' משכהו לבית המדרש (סוכה נב ע"ב), היינו לא שתדחהו רק תמשכהו לשם, כי התורה תבלין כמו דבר המתבל ועושה הבאוש טוב וטעם לשבח.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות י)

וידוע דיש שני יצרים, דכעס ותאוה, שהם שני הפכים... וחז"ל אמרו (עירובין כא ע"ב) בכרכים מצוי גזל ועריות, היינו דתאוות מצוי בכרכים יותר, דמעצור לרוחו רצה לומר בכעס, שזה נקרא "רוחו" בלשון הכתוב דעבודה זרה, צריך היקף חומה והגדרה לגמרי, מה שאין כן בתאוות אמרו ז"ל שמאל דוחה וימין מקרבת, וכן לעתיד לא יהרג יצר זה כמו שמובא בזוהר (ח"א קלז. קלח ע"ב) דאיקרי לבן דאתלבן.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות כג)

הארס בין שיניו לטחון, ובין שיניו עומד באמצע, היינו כנ"ל דכח הטחינה שהוא כח ההכנה זהו שורש כח הרע דנחש שניתן לו מן השמים להיות מסית לרע, היינו לעשות הכנה לרע... ושורש הויתו בהכנה לרע הוא עומד באמצע להיות נוטה לכאן ולכאן ולתת רק מקום לבחירה, ויצר וכו' שמאל דוחה וימין מקרבת.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות יא דף סו ע"ב)

ושני יצרים הם, תאוות וכעס דרציחה, שהם דאדם וחוה מהסתת נחש ודקין. וזה דעטיו של נחש הוא בכל אדם, וכמו שאמרו ז"ל (יומא סט ע"ב) דאיצטריך ליה עלמא ואי אפשר לבטלו. וזהו סכלות מעט, ההכרחי על כל פנים לקיום עולם. והוא נגד אות ר', המורה רישות, כי "שלוש הנה לא תשבענה" וגו' (משלי ל, טו) כמו שאמרו ז"ל (סוכה נב ע"ב) ביצרא דתאוה "משביעו רעב". ועל זה ביקש שלמה המלך ע"ה (משלי ל, ח) "ריש ועושר אל תתן לי" וגו', שלא לרדוף במותרות תאוה, דזה נקרא ריש, וגם שלא לעצור תאוותו לגמרי, שזה נקרא עושר, רק צריך להיות בקו אמצעי, כמו שאמרו ז"ל על זה: יצר שמאל דוחה וימין מקרבת.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רנח)

ואמר להם שיקבלו זה מזה בעשיות המצוות (ברכות ג ע"ב). ועל זה אמרו: אין הקומץ משביע, כי זה בלתי מספיק להשביע נפש רחבה, ואף על פי שהוא טוב, אין בו כדי שביעה, שהוא בגדר "טוב מאוד", וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ט, ז): "טוב" זה יצר טוב, "מאוד" זה יצר הרע. ואין הבור וכו', דלהשלמת האדם אין מספיק מה שבטבע תולדתו ע"י זה ימלאנו דזה מיקרי, "אשר לא עבדו" כמו שכתב בתניא. רק צריך לפשוט בגדוד, מלחמת היצר, שהיא טוב מאוד, שע"י זה יש נבועה טיפה חדשה והיא המשבעת. [ועל זה אמרו: יצר וכו' תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. יש לפרש, לכך הימין מקרבת, כדי שיהיה השמאל דוחה, וזהו טוב מאוד. ושמעתי דחז"ל המשילו היצר לשאור שבעיסה (ברכות יז.), והשאור הוא תיקון העיסה, ואיתא (שם לד.) בשאור דמיעוטו יפה].

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, אות ח דף יב ע"ג)

יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת
46

ההתאבקות עם היצר המיני אין תכליתה כההתאבקות עם שאר היצרים, לדכא את היצר, להכריעו, אלא לרסנו, לעשותו סר למשמעת המוסר, כמו שביטאו זאת חכמינו בשכל מליהם: "יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", כי לדכאו לגמרי אי אפשר, מפני שהוא סרסור לפריה ורביה, ובו תלוי קיום המין... היחס המיני מחוץ לגדר הנישואין, הזנות, היא תועבת היהדות, האוסרת אותה בכל צורותיה, וזאת היא שהאגדה יועצת ביחס ליצר ש"תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", זאת אומרת: לדחותו בשעה שהוא מגרה לזנות, ולקרבו כשהוא מביא לידי נשואין ולידי פריה ורביה בדרך נשואין.

(רבי ש"ז פינס, מוסר המקרא והתלמוד, עמ' קעא-קעב)

בעל חתם סופר (שופטים) מפרש אשר יצר הוא קנאה וכעס, ונקראו בדברי חז"ל "יצר" סתם, כמאמרם: כל הכועס כאילו עובד ע"ז, כאמור על הפסוק "לא יהיה בך אל זר" - "איזהו אל זר שבלבו של אדם זה יצה"ר", נמצא שהכעס נקרא בשם יצר סתם. תינוק הוא רדיפת הכבוד והגיאות לסלסל בשערו ובגדיו, ואשה היא כלליות התאווה. ואמרו חז"ל שאף שנחוץ להרחיק ג' דברים אלה, בכל זאת בל ירחיקו אותם מכל וכל, כי יש להם זמן ומקום בקדושה. קנאה וכעס - בהם נחוץ להשתמש כנגד עוברי עבירה. הגאוה אף שהיא מדה גרועה מאד, בכל זאת נחוצה גם לת"ח שמינית שבשמינית בעת למדו עם תלמידים, כמאמרם "זרוק מרה בתלמידים". תאוה נצרכת לקיום הגוף, כאמור "גומל נפשו איש חסד", וכן לקיום המין. בצדק איפוא אמרו שג' דברים אלה תהא שמאל דוחת וימין מקרבת.
בעל ילקוט סופר (נח) מפרש על פי מה שכתב בעל חובות הלבבות, שכל מידות שהטביע ד' באדם אפשר להשתמש בהן לרע, אולם אפשר להשתמש בהן גם לטוב, כעס נגד רשעים, שנאה נגד שונאי ד', גאוה - "ויגבה לבו בדרכי ד'". וזה שרמזו חז"ל גם במאמרם פה, באמרם יצה"ר תהא "שמאל דוחה", היינו בעניני עוה"ז שנקרא שמאל תדחהו, אולם "וימין" היינו בעניני עוה"ב שנקרא ימין תקרבהו. וכן תינוק, היינו בענין גידול בנים, תהא שמאל, היינו בעניני עוה"ז, "דוחה", ולא יראה להם אהבת אב במדה מרובה; אולם "וימין", היינו בעניני עוה"ב, לגדלם לתורה וליראה, "מקרבת". וכן באשה תהא שמאל, היינו בעניני עוה"ז, אם תבקש להגדיל תפארת ביתה, "דוחה"; אבל "וימין", היינו בעניני עוה"ב, אם תפתח ביתה לרווחה, שתוכל לגדל בניה לתורה, "מקרבת", אז תקרב אותה כמה דאפשר.
כמה נעימה היא מליצתו של בעל נועם מגדים (בהר), שבאמרם "יצר תינוק ואשה" כוונתם היא על היצר, שבבואו לפתות את הת"ח שיעזוב את לימוד התורה ויעסוק בהבלי עולם הזה, הלא בטח לא ישמע לו, לכן בא הוא בטענה "תינוק ואשה", כלומר הלא חוב עליך מן התורה לזון את אשתך ואת בניך. ואותו היצר הבא בטענות אלה, אמרו חז"ל שלא נכון לדחותו לגמרי, כי אז אשתו ובניו יעמדו לימין היצר, וע"י זה אולי יתבטל לגמרי מלימודו. לכן התירו לו חז"ל לקרבו מעט, ולקיים "טוב תורה עם דרך ארץ", ממילא לא יתבטל לגמרי מתורתו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

משרבו המנאפים פסקו המים המרים
52

אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה [המים המרים], שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות, שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו: משרבו הנואפים פסקו מי סוטה.

(רמב"ן במדבר ה, כ)

הדבר אשר יתברר בו באיזה אופן מאלו חטאה, הוא שיבואו עליה בענין נורא ומאיים מאד, כי אם יש מורא שמים על ראשה, ודאי תפחד ותרתע מדין שמים המעותד לבא על החטאים בנפשותם. ולזה מה שצוה להעמידה לפני ה' ולמחות השם הנכתב הקדושה במים לפניה, ולהשביעה בשבועת האלה בהזכיר עליה את השם הנכבד והנורא באלתה פעמים לאמר "יתן ה' אותך לאלה..." כי ודאי אם חוטאת אל בעלה לבד, לא אל ה', כמו שאמרנו, יהיה מורא שם שמים עליה ותתאיים ותודה כי ידעה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא" וגו', ותצא מבעלה "ונקה האיש מעוון". אמנם אם היה חטאה לשמים, על זה לא תחוש ולא תפחד, כי לא חטאה עד שנכנסה בה רוח מינות והתפקרות, הנה אז יחברו בה שתי קנאות, קנאת ה' וקנאת הבעל, ותמות במיתה המנוולת ההיא אשר יושלמו בה שני ענינים, הפרשת האיש מהעוון, וקבלת עונשה הראוי אליה, כמו שאמר "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה".
והנה היה הענין הזה פלא גדול וקדושה נפלאה קדש ה' יתברך האומה הזאת בה מיתר העמים, כדי שתימצא בהם הטהרה והנקיות והכשר היחסים והמשפחות, עד שיהיו ראויין לשרות עליהם שכינה, כמו שנזכר בשער הקודם. והיה הנס הזה מתמיד ביניהם כל זמן שהיו זכאין לקבלו. אמנם כשרבו הנואפים בטלו מי סוטה, כי איך יהיה נוהג זה הפלא משום מחיקת השם על המים ויבואו המים ההם למרים בפי האשה החוטאת ויבאו בה לצבות בטן ולנפול ירך, מבלי שיהיו זכאין לכך.

(עקדת יצחק, שער עג)

וקיום יעוד הנ', והוא ענין הסוטה הוא ידוע שהיה נוהג ענינו, וכמו שאמרו "זאת תורת הקנאות" - אין לי אלא לשעה, לדורות מנין וכו' בשילה ובית עולמים וכו', וכמו ששנינו במס' סוטה: היה נוטל היה מביא וכו', וכל מעשיה נאמרין בלשון הקודש, שמשמעותו כמו שהיו עושין אותה בשעת מעשה בבית המקדש. וכן אמרו במדרש על ב' אחיות שהיו דומות וכו' יצאת לקראתה שמחה וחבקה וכו' והריחה במים המאררים ומיד מתה לקיים מה שנאמר "אין אדם שליט ברוח" וגו'. וכן אמרו: משרבו הנואפים פסקו המים המאררין... וכתיב "ונקה האיש מעון", כשהוא מנוקה אז יהיו המים בודקין בה וכו'.

(המבי"ט, בית אלקים, שער היסודות, פרק כט)

...ויש להוסיף על זה מה שכתבתי בתורה שלמה כרך י-יא, בא פי"ב אות שכב, ביאור מה דמבואר תשע פעמים בתו"כ ונכרתה: הנפש, ולא הצבור: וכן במדרשב"י, ובפי' הר"ש משאנץ: ויש מפרשים אם הצבור אכלו קדשים בטומאה אינם נכרתים, ועוד דגמירי דלא כליא שיבטא וכ"ש צבור. עיי"ש. ובהשמטות דף רצד הבאתי מ"ש הירושלמי סוטה פ"ט: משרבו המנאפין פסקו המים המאררין, "והיתה האשה לאלה בקרב עמה" - בזמן שעמה שלום לא בזמן שעמה פרוצים. ומכאן ראיה לפירוש הי"מ בר"ש.

(ר' מנחם כשר, התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תקסד = מהד' תשס"א, עמ' 101])

משמת יוסי בן יועזר איש צרידה וכו' בטלו האשכלות
54

ואחריו יוסף בן יועזר חסיד שבכהונה ויוסף בן יוחנן וחבריהם, ובו אמרו: משמת יוסף בן יועזר בטלו האשכולות שנאמר "אין אשכול לאכול", מפני שלא ידעו לו עון מנעוריו עד יום מותו.

(ספר הכוזרי, מאמר ג, אות סה)

אמרו במשנה סוף סוטה: משמת יוסי בן יועזר בטלו אשכולות, ומפרשינן איש שהכל בו... ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו. כל השומע משנה זו דמוע תדמע עינו מאין פוגת על שבר בת עמי, כמה טובה אבדנו, שבת משוש לבנו, והרי אנו כפגרים מתים, אשר אינם מרגישים עוד בחלייהם, ואינם יודעים מה חסרים ומה היה להם. ולפרש המשנה כדי שביותר יבואר לכם ההעדר והפסד אשר קרה אותנו, וראו כמה חטא וקלקול גורם, למען דעת להטיב דרכינו אולי ישקיף ה' וירחם כי לא כלו רחמיו.
נראה, כי בירושלמי [פ"ט ה"י] הקשה, וכי כל תנאים שהיו אחר יוסי הנ"ל לא היו אשכולות כמוהו. וליישב קושיתו דע, כי יתד תקוע בפי כל פילוסופים, והרמב"ם במורה נבוכים השתמש בו למאוד, כי מין אנושי בכלל הוא איש אחד, וכמו שאדם אחד כרוך ומורכב מאברים רבים פנימיים חיצוניים גידים ועורקים ועצמים וכהנה, כך מין אנושי מחובר מעמים רבים, ובכללן יחשב איש אחד, ע"ש ברמב"ם. ואף אני אודה להם, כי הוא בחון בסברא, אבל כל המין אנושי בכלל יחשב לאיש אחד בעמים, ואין עם ישראל בכלל, כי אין להם שייכות וחיבור כלל עמהם ואינו כלל בסוגם, כאילו תאמר שצומח אינו נכלל במין אחד עם דומם, כן ישראל היו עם עכו"ם, כי הן ממין אחר וסוג אחר. ולכך יש כאן בהמין אנושי שני בני אדם, המין עכו"ם בכללן איש אחד, והמין עם קדוש ישראל איש אחד, כי כל ישראל בצירוף עמי הארץ ובינונים ותלמידי חכמים וכדומה, כמו עורקים גידים עצמות ובשר ואיברים פנימיים ומוח כדומה. וזהו מרומז בזוהר ביותר פנימיות, אבל גם לזה נתכוון, כי אנחנו נקראים אדם דמרכבה, כי ה' שוכן עלינו, והעכו"ם נקראים אדם בליעל ורוח מסאבתא שולט. וזהו מאמר בלעם [במדבר כג, ט] "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב".
והנה כבר אמרו כל טבעי רופאים, כי מזג הגוף להיותו שלם במזגו, וכדי שיהיה מוכן לחול עליו נשמתו ויהיה לאחדים, הוא כשכל אבריו הם בריאים, והלב נותן לכל חוק וטרף דם, ובהירות האוכל, והם שבים והולכים חלילה ע"י עורקים וגידים מאבר לאבר, ובמקום שהולכים הם שבים ללכת אל לב, ושם יזדכך ויחזור ליתן לכל אבר ואבר כפי ענינו, אז הגוף ההוא מזג שלם וראוי לחול עליו הנפש בלי מונע. אבל כאשר יחסר אבר אחד, אזי יבוטל המזג הקצוב מטבע בריאה, ויש חסרון שלא יוכל להימנות, כי כך תנאי בריאת וטבע אדם, להיות כל אברים עתידים ומשרתים ללב לקבל ולחזור וליתן, והחיות הלב ושפעו רצוא ושוב, ובזה הכל ממוזג על בוריו, ובהעדר דבר אחד יבוטל המזג הראוי, וגם אין לנפש לחול על הגוף בשלמות להיות חסר המזג וקנין השלמות הראוי, כאשר נוצר אדם בחכמה עליונה לקבל כדם הנפש ללב משכן החיוני ונשמת רוח שדי בקרב הגוף.
ומזה הטעם, כל כהנים שהוכשרו למלאכת השמים היו צריכין להיות נקיים ממום, וכן סנהדרין גדולה כנודע, כי מי שיש לו חסרון באבריו אין מזגו שלם, וגם אין נשמתו בגוף שלם, וא"כ חסר הכנה לקבל שפע אלהות ורוח קדשו אשר יערה ממרום על הכהנים עושי עבודתו וזקנים יושבי בלשכת הגזית... ואם כן הדבר באיש פרטי, ממנו תקיש על המון ישראלי היותם נכללים כאיש אחד כנ"ל, וסנהדרין בתוכם כלב משכן הנפש, כי ה' בקרבם, ותורת אלהות מעתיקי שמועה דור דור, אם כל אברים עלולים ועתידים לקבל ולהיות בקיבוץ עם הלב לא יחסר אבר, הרי מזג אחד ההוא בשלמות, ויחול נפש ונשמת ישראלי בכלל שהוא רוח הקדש שלם בכל מדע מבלי חסרון על העם ומנהיגים בכלל. ואם ייפקדו אברים שלא יהיה עמם לקבל ולסייע לעבודתם, הרי כחסר אבר באיש פרטי אשר אין מזגו שלם, וגם השריית נפשו אי אפשר להיות שלם בתכלית בלי מחסור.
וכבר אמרו כי כל שלמות נשיא ישראל הוא תמיד בעבור ישראל, כי הוא כלול מכולם, וכמו שאמרו על משה שכל שלמותו היה בשביל ישראל, וכמבואר במדרש (וכ"ה בברכות לב.) "לך רד" - כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו רד מגדולתך. וזהו הנאמר [שמות יט, ט] "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם", דייקא. ולכן היות ישראל במדבר דור דעה, כי כולם השיגו מראה נבואה, מה שלא השיג זולת משה שום נביא, דכתיב [דברים ה, ד] "פנים אל פנים דבר ה' עמכם", וכן אמר בזוהר [ח"ב כב.]: ולא יהיה בדרא דא עד דרא דמשיחא, היה משה בתכלית השלמות עד שלא קם כמשה. וכן תמיד בכל דורות, כפי הדור כן מנהיגו, ואף שלא ימלט שישנם בדור רשעים, הן מעט, וגם הן כמו מום עובר, ובכל מקום הלב משפיע ומקבל ומזגו שלם, ולכך תמיד בשלמות הדור, מנהיגו וראש הדור כולו מחמדים ואין בו שכולה, להיותו הוא הלב מאדם השלם במזגו ואבריו.
ולכך עד יוסי בן יועזר היו בנמצא אנשים ראשי סנהדרין כמוהו, שהיו בעלי אשכולות, דהיינו איש שהכל בו בכל שלמות, לא יחסר דבר. והיינו כשהדור שלמים, והיה המון ישראלי כגוף אחד ומזג שלם וגם לבבו ונפשו שלם. אך מימי יוסי הנ"ל חדלו פרושים בישראל, וצדוק ובייתוס שהיו חברים של יוסי הנ"ל למדו תורה אצל אנטיגנוס איש סוכו, ומאיתם החלה הרעה בקרב ישראל. בעו"ה פשתה צרעת ממארת הצדוקים ובייתוסים שכפרו בכל תורה שבע"פ ובתחיית המתים, והיו ממש רוב ישראל, א"כ אין כאן מזג שלם בגוף ישראל, כי רבים מאברים אשר הם פגרים מתים, ואין רוח הנפש ולב חופף בהם כלל, לא בהם הרוח אמר ה', וא"כ נתקלקל המזג האמיתי וגם משכן הרוח חיוני ושלמות הלב ונפש אי אפשר, ולכך מנהיגיהם אי אפשר להם כל שלמות, להיותם חסרי אברים מום בם, לא ירצה להיות שלמים.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300