מח ע"ב

מאן נביאים הראשונים וכו' דוד ושמואל ושלמה
4

ומאחר שההלכה דהבן יורש את אביו, הרי הוא שלו ממש, והאב זוכה לבנו וכו' כי הבן נמשך מעצמות האב [ויש בו באמת כח האב רק עוד נוספות, ולכך אבא מזכה ברא ולא ברא אבא]. ולכן נקראים דוד ושלמה נביאים בסוטה, ועיין ברש"י במגילה (יד.) על ארבעים ושמונה נביאים, כי הקול ודיבור והבל מאוחדים ממש, ומאן דאחיד בהבל אחיד בקול ודיבור גם כן שהוא הנבואה, רק שהוא דרך לבוש קצת. אבל מי שאין משיג הבל עצמו, אין תפיסתו גם כן בהבלא דגרמי דאחרים רק על ידי התלבשות בקול ודיבור שהם שני קולות הנזכרים לעיל שהם למטה מהבל כי הם קול ודיבור דגוף היוצאים מחכמה ובינה דגוף שלמטה מן ההבל דקול ודיבור דנפש שהוא שורש הנעלם דגוף...
החילוק בין כתובים לתלמוד, כי כל כתובים נכתבו על ידי נביאים או על ידי בעלי רוח הקודש שהיה מצד הבל שלהם, כי גם דניאל זכה לנבואה על ידי הבל דשלמה שהוא משורשו, ולכך נקרא נביא, עיין ברש"י גבי ארבעים ושמונה נביאים, ועיין שם שהקשו על בעל הלכות גדולות מגמרא דאיהו לאו נביא. ובאמת לא קשה מידי כפי מה שכתבתי דשניהם אמת. וגם דוד ושלמה נקראים בעלי רוח הקודש וגם נביאים... מה שאין כן המשנה ותלמוד אין לו שייכות לנבואה, ולכך הוא רק דברים שבעל פה ואין לו שייכות לכתב.
ומכל מקום גם בזה יש מעלה, כי הכלל בכל מדריגה קטנה ופחותה משלפניה יש חסרון וגם מעלה כי כשההשגה דהבל על ידי ההתלבשות בקול ודיבור הוא בגלוי יותר ובהתפשטות יותר, וכמו דלשלמה המלך ע"ה היה בהתפשטות יותר מלדוד המלך ע"ה הגם דנקרא שלו מכל מקום בא בהתפשטות יותר על ידי התלבשות הנזכר לעיל, כי לעולם ההבלא דגרמי עם שני קולות הנזכרים לעיל הם דבוקים, רק שיש חילוק בין כשמשיג מצד ההבלא דגרמי או מצד אחד מהקולות, אבל מכל מקום מצד שמשיג אחד משיג שלושתם. ושלמה המלך ע"ה דהיה אחסנתא דאבוי והשיג מצד ההבל, מכל מקום היה בהתפשטות דלבושים דקולות הנזכר לעיל.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד, דף צג ע"ד-צד ע"ב)

נביאים ראשונים וכו' זה דוד ושמואל ושלמה

יעוין במגילת סתרים לרבינו אברהם בנו של הרמב"ם, שנלוה לספרו מלחמות השם (שהוצאתי לאור בירושלם תשי"ג), סי' ו (עמ' קטז), המתחלת: והאומר דוד ושלמה הם מלכים ואינם נביאים הריהו חוטא, ועליו לחזור בו מדבר זה, ולקבל עליו לשוב בתשובה וכו', כל הענין ובהערותי שם. וראה במורה נבוכים ח"ב פמ"ה: המדרגה ב, אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש כו', שדוד ושלמה ודניאל הם מזו הכת, ואינם מכת ישעיהו וירמיהו ונתן הנביא ואחיה השילוני וחבריהם כו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

עי' זהר תרומה קנד, א: כד קב"ה אתרעי ביה - בשאול - לא איתרעו ביה אלא למלכו אבל לנביאי לא, דהא תרין אלין לא אתמסרו כחדא בבר נש בעלמא, בר ממשה מהימנא עילאה, דזכה לנבואה ומלכו כחדא, ולא אתייהיב לבר נש אחרא תרווייהו כחדא. ובניצוצי אות ד הערתי ממ"ש הכא שדוד ושלמה מלכי יהודה וישראל הן הם הנביאים הראשונים, וכן נקטו ביומא לז, א: "זכר צדיק לברכה" (משלי) - אמר להם נביא לישראל כו'; ושם נג, ב: אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים כו' [שם דוד ושמואל ונראה שצ"ל דוד ושלמה דבימי שמואל לא נבנה הבית עוד]; וכן בר"ה כא, א: "לא קם נביא עוד בישראל כמשה" כו' - במלכים קם ומנו שלמה; בסוכה נב, א: כבר התנבא עליך דוד אביך; בתרגום ריש שיר השירים: שירין ותושבחין די אמר שלמה נביא כו'.
אמנם במד"ר חוקת פי"ט, ג, אמרו: לא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים כו', ור"ל שלא היה כשאר הנביאים שהיו אומרים לכל דורש מה שבחורין ומה שבסדקין [עי' יומא עה, א], ההשראה העליונה שעליהם היתה רק בכתובים שהשאירו לדורות, אשר מיד ה' עליהם השכיל ברוח הקודש שהיא מדרגה שניה שבנבואה, עי' מורה נסוכים ח"ב פמ"ה ומש"כ במקור חסד לס' חסידים סי' א. וראה ניצוצי זהר ויצא קנ ע"א, אות ב. ועי' בזהר חדש ס"פ תרומה (מג, ג): אהרן זכה לכהונה ונבואה מה דלא זכה כהנא אהרא, ואי תימא הא זכריה כהן ונביא הוה, ההוא נבואה לשעתיה הוה כו', ניצוצי אות ט; ושם רות עז, א: מרחוק ה' נראה לי כו'. ועי' רש"י בבא בתרא עה, א, ד"ה אוי לאותה בושה: שהרי יהושע היה נביא ומלך כמשה.
והנה בבראשית רבה פצ"ח, טו, אמרו שהיתה המלכות שאילה בידו. וזהו דסיימו בזהר תרומה שם: ואי תימא הא שמואל דזכה לתרווייהו לנבואה ומלכו, לאו הכי, לנבואה זכה דכתיב "וידע כל ישראל גו' כי נאמן שמואל לנביא", לנביא ולא למלך. ועי' שוחר טוב פ"א, ג: "אם יעמוד משה ושמואל לפני" - אתה מוצא מה שכתוב בזה כתוב בזה כו' זה מלך וזה מלך כו'. ובגמ' תמורה יד: עשר שנים מלך שמואל, יתכן שזהו כנקטם רבה מלך כ"ב שנין וכדומה, דהיינו מלכות של תורה. ועי' הקדמת תקו"ז (ב ע"א) אות טו.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

נביאים ראשונים וכו' זה דוד ושמואל ושלמה וכו' לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי דאחרונים נינהו

בגמרא הוריות יש ביטוי מיוחד ומזעזע לגבי מלך: מלך הוא סוג אדם "שאין על גביו אלא ד' אלהיו". אישיות כלל ישראלית שאין למעלה ממנה אלא ד'. במלכות ישראל מתגלה הכלליות המקפת, החובקת זרועות עולם. הכלליות של גוי צדיק.
ובשמואל ב נאמר "ואלה דברי דוד האחרונים נאום דוד בן ישי... משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל. רוח ד' דיבר בי ומילתו על לשוני" [שמואל ב כג, א-ב]. זאת הגדרה ברורה של נבואה, כפי שהיא מופיעה בפרשת שופטים "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודיבר..." [דברים יח, יח].
במסכת מגילה [יד ע"א] נמצאת רשימה של ארבעים ושמונה נביאים שעמדו להם לישראל. דוד מופיע שם במדרגת נביא. דוד שייך לנבואה וגם שייך לרוח הקודש. קיימות שלוש מדרגות: תורה, נביאים וכתובים. כתובים נחשבים למטה מן הנביאים בערכם, והם מופיעים מתוך רוח הקודש. יש גם חילוקי מדרגות בין נביאי בית ראשון לנביאי בית שני.
כמה פרקים ב"אורות הקודש" [אורות הקודש א, עמ' רסז-רפב] מבארים את דרגות הנבואה. דוד המלך מופיע גם בתור בעל נבואה, בספר שמואל, וגם בתור בעל רוח הקודש במפעלו הגדול "תהילים", השייך לכתובים. כך היא העובדה שדוד המלך, הגדול לעילא ולעילא, אשר קבע את מלכות ישראל והכין את התכנית המפורטת של בית המקדש יחד עם שמואל הנביא [זבחים נד ע"ב] - היה כולל כל המדרגות. בסוף גמרא פסחים יש הגדרות של המדרגות השונות בהשראת השכינה של דוד המלך. היו מצבים שהוא פתח בשירה.

(שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 154)

האם בדברי ימי העמים נמצאת עוד דמות ממלכתית כמו דוד המלך: מלך, מייסד מלכות, מצביא בצבא ויחד עם זה בעל רוממות ודבקות אלוקית, משורר בחסד עליון ובונה המקדש הרוחני העילאי של ספר תהילים?! אדם מקורי ומיוחד זה מופיע בעם הזה הספציפי בכל, אשר במציאותו הממשית מתהלכים בו נביאים. כמובן, יש מדרגות בנביאים: נביאי בית ראשון ונביאי בית שני, נביאים ראשונים ונביאים אחרונים. אבל כולם שייכים לעובדה הזאת של נבואה. ונביאים אלה הם הקובעים את המלכות בישראל. גם עכשיו עלינו לזכור: המלכות צריכה להופיע ממקור התורה וממקור הקדושה. לא המלכות עושה את הרבנות, אלא התורה היא העושה את המלכות ומסדרת עניניה.

(שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 175)

נביאים ראשונים וכו' לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי דאחרונים נינהו

כמו בכל דבר, גם בנבואה יש מדרגות, כדברי חז"ל על החילוק שבין נביאי בית ראשון לנביאי בית שני - שהרי הנבואה שייכת לכלל ישראל, לכן כשהוא בריא ושלם, היא מופיעה במדרגה עליונה, ולעומת זאת כשמצבו ירוד, אין אותה השראת שכינה.

(שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 212 [ובקיצור בבראשית עמ' 303])

משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל

כמו מלאכי, זה עזרא - העולה ומעלה וחוזר מבבל לארץ ישראל, הוא אחרון הנביאים וחותמם, בהזכרת תורת משה עבד ד', מצוות חוקיה ומשפטיה, עם הודעת שליחותו של אליהו הנביא להשיב לב אבות ובנים, ובסיומו נמשכה בישראל רוח הקודש המכוונת למעשים ולמצבים השונים.

(אור לנתיבתי עמ' פח = מאורות הראי"ה חנוכה, ארבע פרשיות ופורים עמ' קכג במהד' תשנה = עמ' קלב במהד' תשסד)

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ט ע"ב]

היו משתמשים בבת קול
21-22

זהר ויחי רלח, א; תקוני זהר חדש קטז, ג. וראה פרקי גלויים ב, שאחרי פתיחתי לשו"ת מן השמים, מהדורה שלישית.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

יש בכם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו וכו' בהלל הזקן וכו' בשמואל הקטן וכו' הי עניו הי חסיד
24-32
וכן מצינו (סנהדרין יא.): ונתנה עליהם בת קול מן השמים, יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו כו' נתנו עיניהם בהלל הזקן כו' הי חסיד הי ענו. שוב כו' ונתנה עליהם בת קול מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כו' נתנו עיניהם בשמואל הקטן כו'. ובמקום אחר (בסוטה מח ע"ב) ליתא לתיבת "כמשה רבינו". וגם שם יש להבין תועלת הבת קול, אך היא גם כן כמו שאמרנו [הובא לעיל לג ע"א] שע"י הבת קול זכו הלל וכן שמואל הקטן שיהיה ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, שמצדו לא היה לו שום עסק, כי היה כן משורש כשנולד נתמלא הבית אורה כמו שאמרו (סוטה יב.), ומשום הכי יכול להשפיע דברי תורה לישראל, וכן הם ע"י הבת קול זכו שראוי שתשרה עליהם שכינה. ולגירסא "כמשה רבינו" הוא כאמור, שהלל גם כן היה נשיא בישראל ולומד תורה לכל ישראל. ולגירסא שלא נזכר "כמשה רבינו", מפני שהוא היה רק ראש לכמה מישראל ולא לכל ישראל כמשה רבינו. וזה שהספידו עליהם הי חסיד הי עניו, חסיד מורה שתיקן הכל, שאין לו שום עסק מצד נפשו. עניו מורה שנקבע הקדושה בשורש מתולדה. וזה מתברר אחר שהוא חסיד ומתקן הכל. ואחר כך הי עניו, שהכל מה' יתברך, שהקדושה בקביעות מצד ה' יתברך. ואז הוא ראוי ללמד לישראל. וע"י הבת קול הופיע בהם שראוי שתשרה עליו שכינה בדור הזה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, מוצאי יום כפורים, אות ב)

יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך נתנו עיניהם בהלל הזקן

[הרי היו נביאים שניבאו בדור של רשעים כמו ישעיהו שאמר "הוי גוי חוטא"? (כג ע"ג) ההסבר הוא שהלל היה עני (יומא לח ע"ב), והנבואה שורה רק על גבור חכם ועשיר (שבת צב ע"ב), ובני דורו לא תמכו בו בהחזקת לומדי תורה, ולכן לא שרתה עליו שכינה - כי דורו לא היה ראוי.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף כג ע"ב-ע"ג [ושוב בדף עב ע"ג]) לטקסט

נתנו עיניהם בהלל הזקן וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא

[למה חיכו עד יום מותו להעיד על ענוותנותו, הרי היה ידוע שהוא עניו, "לעולם הוי עניו כהלל" (שבת ל), וגם חסידותו היתה ידועה, שנאמר עליו שכל מעשיו היו לשם שמים (ביצה טז ע"א)? הלל יסד את התורה שנשתכחה מישראל בא"י, והעמיד תלמידים הרבה. המספידים רצו ללמד שלא די לספר על גדולתו ולומר שיזכה בעוה"ב לזיו השכינה, כי היה ענו גם אחרי מותו, לא היה מרוצה בעוה"ב אילו לא ידע שבעוה"ז שומרים את התורה. לכן אמרו "הי עניו" - שגם אחר מותו נשאר עניו ואינו רוצה שכר בגן עדן, ורוצה רק קיום התורה. ואמרו "הי חסיד" - חסיד הוא אדם שבוטח בה' בכל עת, וגם על הרע אומר שהוא לטובה, וכך היה הלל, שאם היה שומע קול בעיר ידע שאינו מבני ביתו (ברכות ס) כי הרגיל את בני ביתו שלא לצעוק על יסורין כי הכל לטובה. המספידים הדגישו שהלל לא שמח על חלקו בגן עדן, אלא חושב על קיום התורה בעוה"ז, ואינו מבקש שכר על יסוריו בעוה"ז כי לא הצטער מהם בעוה"ז. "תלמידו של עזרא" - כל עניינו הוא לכונן את בית ישראל ואת בהמ"ק ע"י לימוד תורה כמו שעשה עזרא.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 262-264) לטקסט

אבנים הללו אין כותבין אותן בדיו משום שנאמר פתוחי חותם ואין מסרטין עליהם באיזמל וכו' והן נבקעות וכו' שמיר זה ברייתו כשעורה ומששת ימי בראשית נברא ואין כל דבר קשה יכולה לעמוד בפניו וכו' כורכין אותו בספוגין של צמר ומניחין אותו באיטני של אבר מליאה סובי שעורים
39-43

וענין השמיר שנמסר לו הוא סוד עמוק ונורא, כי כתיב (ירמיהו יז, א) "חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר". וסוד הנורא הזה רמזו רז"ל בסוף מס' סוטה: ת"ר שמיר זה בריותו כשעורה ומששת ימי בראשית נברא ואין כל דבר קשה יכולה לעמוד בפניו במה משמרים אותו כורכים אותו בספוגים של צמר ומניחים אותו באיטני של אבר מליאה סובי שעורים. ע"כ. הגם שמאמר זה כפשוטו, אבל יש בו ג"כ סוד עצום, והוא כי סוד אפוד וחושן הם זו"נ ובהם סוד שם מ"ב וע"ב חו"ג. והנה האותיות שבהם הם מבוצד"ק, שבהם החקיקה מסוד שורש הגבורות, שהם עושים החקיקה כידוע בסוד הגליפין מסוד מנצפ"ך שהם פתוחי חותם, ה' נקודות דאלקי"ם, והיה צריך לכלול שם חו"ג מחו"ב שהם אוירא ובוצינא, שאוירא היא אור דבוצינא שמשם האותיות, והנקודות הם מחכמה יו"ד, וה' באימא ה' מוצאות הפה ה' פתוחי חותם. וז"ש: אין כותבים עליהם בדיו שנא' פתוחי חותם, שהדי"ו הוא יו"ד דחכמה א"א לעשות בחסדים לבד, אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר וכו', והם כלילות חו"ג שהם מאוירא ובוצינא שרשין עילאין דלהון, וע"י השמיר הם נבקעות, שהוא החקיקה בגלופין כידוע בסוד הצמצום וגליפו עילאה בטהירו עילאה. ואמר: אין מסרטין עליהם באזמל שנא' במילואותם, שהברזל הוא מסט"א ששם החסרון, אבל אותיות דאפוד וחושן הוא מג"ר מחו"ב שאין שם חסרון עלמא דחירו. ולכן נעשה ע"י שניהם, דיו ושמיר, שדיו הוא מסט' דחסד, יוד דאוירא דאשתאר אור, ולכן הם אורים ותומים מכב"י ונהורא דיליה.
והנה השמיר הוא גבורות דקדושה שהוא מתפשט בה' אצבעות הידיים. וז"ש שברייתו כשעורה שהיא בגבורה, כידוע מסוד ז' המינים שנשתבחה בהם א"י, וכמ"ש רבינו בפירושו למס' ברכות פ' הרואה, והוא לבדיקותא כידוע בסוד מנחת סוטה וכמ"ש במקומו. והוא סוד שם הראשון של מ"ב, דכולל כל המ"ב כידוע שיום ראשון כולל כל הימים, שמאיר מסוף העולם ועד סופו, והוא תולע שכוחו בפיו. וז"ש שהוא מו' ימי בראשית שהם ז' שמות הידועים שבהם ו' ימי בראשית, והשביעי עט' היסוד נכלל בו וכידוע בסוד ששה היכלות התחתונות. ואין כל דבר קשה יכולה לעמוד מפניו, בסוד שם השני שבו קר"ע שט"ן שבו עוקר הרים. ולכן נמסר לתרנגולא ברא, שתרנגול הוא האיש גבריאל, גבר אשר קסת הסופר במתניו, שהוא באצבעין חלוקין, וכל עובדין דבני עלמא כתב בכל יומא, והוא מ"ש "וביד כל אדם יחתום". וכאשר הוא תרנגול בחילוק אצבעות, אז מורה על אחיזת הסט"א והוא הצפרניים דאצבעין, ושם כתובים על האצבעות כל החטאת של בני אדם. וז"ש "בצפורן שמיר". ונקרא שמיר ע"ש חזקו כשמיר, חזק מצור, כי כאיש גבורתו.
וקודם שנבנה בהמ"ק, שעדיין עלמין לא אשתלימו ולא נתקן העולם כראוי, היה נמסר השמיר לשר של ים [ולכן אותיות שמי"ר הוא ש"ר י"ם], שהיתה לו אחיזה בגבורות ההם, והיה בסוד עט ברזל וצפורן שמיר, ונמסר ממנו לתרנגולא ברא, שנקרא כן ע"ש שעומד מבחוץ לפרגוד ויונק מסוד אצבעין דתרנגול דקדושה. ונק' שמי"ר שש'ר' בתחילתו וסופו הם אלקים בגילופי יודין ואחוריים דאלקים, ובתוכו אותיות י"ם שהוא לויתן נחש בריח וכו' שבים מצולות ים כמש"ל, ונמסר ממנו לתרנגולא ברא. ונקרא נגר טורא, שע"י גבורות הקדושות ההם עוקר הרים קר"ע שט"ן, שע"י הדינים והעונשים מתנקה ומטהר האדם, וכמ"ש (משלי כה, כב) "כי גחלים אתה חותה על ראשו" ומברר הבירורין מעלמין דאתחרבו. ולכן אמרו: מאי עביד, ממטי ליה לטורא דלית בהון ישוב וכו' ופקע טורא ומיות בזרני מאילני וכו' והוה ישוב, וכמ"ש (משלי כה, כא) "אם רעב שונאיך האכילהו לחם" וכו'. וכשנבנה בהמ"ק דאשתלימו עלמין, אז ניטל השמיר מתרנגולא ברא ונמסר לשלמה. ואמרו: במה משמרים אותו בספוגים של צמר, כמ"ש (ישעיה א, יח) "ואם יאדימ"ו כתול"ע כצמ"ר יהיו", שהגבורות מתבסמין בחסד עילאה כצמר דע"י כמ"ש רבינו בפי' לס"ד בליקוט, ומניחים אותו באיטני של אבר מליאי סובין של שעורים שהוא גבורה כנ"ל.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), גיטין סח ע"א)

שמיר זה כו'
42

עי' זהר ויחי רכג, ב.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

שמיר שבו בנה שלמה את בהמ"ק

אם היה מקום לומר כדעת כת"ר, דפגימה באבני מזבח הוי רק מדרבנן, היה ניחא קושיה גדולה, שהעירו בה בתוס' זבחים נד, ב, וחולין יח, א, על דברי הגמרא סוטה מח ע"ב, דלדעת ר"י היה השמיר בשביל בנין בהמ"ק, ודברים ככתבן "והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה", מהא דשמיר לא היה עושה חלק את האבנים והיו פגימות נשארות בהן, וא"כ קשה איך בנו לר"י את המזבח ע"י שמיר? אלא ודאי דרק מדרבנן פוסלת פגימה, והיכא דלא אפשר, שהיה הכרח לתקן ע"י השמיר אותן האבנים, שהיו גדולות ולא היו ראויות לבנין כמו שהם, לא גזרו רבנן. ובאמת לא מצאנו כלל שהיה צורך בשביל המזבח לתקן אבנים, שהרי היה נבנה מאבנים מפולמות וחלקות, ודברי ר"י אינם כי אם על שאר אבני המקדש חוץ למזבח. ויתכן להיות דלשון "שלמות" שבתורה, דכתיב לגבי מזבח, משמע בלא פגימה, ולשון "שלמה" דגבי ביהמ"ק, שהוא מדברי קבלה, "אבן שלמה", י"ל דלא מוציא פגימה מכלל, ודברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, ולא קשה מידי מה שהקשו בתוס'. וממילא אין לזוז מהמוסד, שפגימה באבני מזבח היא מן התורה.

(משפט כהן סי' צג עמ' קעז)

ופסקו אנשי אמנה וכו' מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא, קטנות שהיה בהם שלא האמינו בהקב"ה

לגעור בקטני האמנה המגבילים את יד ה' דוקא על פי אותם הציורים הנדמים להם בדמיונם וכו' כן צריך לצפות לישועה, שהיא אחת מיסודי עבודת ה' שעליה נשאלין ביום הדין [שבת לא ע"א], בכל הדרכים, ואין דרך אחד סותר את חברו כלל, עלינו לסקל את הדרכים, להסיר בכל כוחנו את הקוצים והחרולים ואבני הנגף שעולים עליהם, אבל בעצמותם הכל מוביל אל התכלית.

(אגרות הראיה ח"א עמ' קמב)

אלו בני אדם המאמינים בהקב"ה וכו' מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנן לעתיד כו' שלא האמינו בהקב"ה
52-55

במסכת סוטה: משחרב ב"ה פסקו אנשי אמנה... שלא האמינו בהקב"ה. ויש לך לדעת ולהבין כי עיקר האמונה שהוא מאמין בו יתברך שבכוחו כל, ולכך הוא מאמין בו יתברך, ובשביל זה כאשר הגיע הזמן שהוא יתברך יתן הטוב, אז יתן לו כפי מה שהוא היה מאמין בו שכך גדול כחו ויכולתו. אבל כאשר אינו מאמין בו, כאילו ממעט כחו ויכולתו, ומפני כך לעתיד כאשר יגיע הזמן שיהיה ה' יתברך מראה כחו ויכולתו, לא יהיה נודע לו רק כפי האמונה שהיה מאמין. והבן זה. ומפני כך אמרו במסכת ביצה (טו ע"ב): מאי "כי חדות ה' מעזכם", אמר הקב"ה לישראל בני האמינו בי ולוו עלי ואני פורע. פירוש, בשבת שראוי שיהיה שלחנו מלא מכל, אומר ה' יתברך שיאמינו בו יתברך בשביל שהכל בידו ואם מאמינים בו שהכל בידו לא יתן להם חסרון כלל ואם אין להם ילוו על ה' יתברך כדי שיהיה להם די ולא יחסר להם והקב"ה פורע.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב האמונה, פרק ב)

ופסקו אנשי אמנה וכו' אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה וכו' מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה וכו' קטנות שהיה בהן וכו' שלא האמינו
52-55

ובמשנה: משחרב בית המקדש פסקו אנשי אמנה. ובגמרא שם: אלו בני אדם המאמינים בהקב"ה. פירש רש"י (ד"ה שמאמינים): בוטחין בו לוותר ממונם לנוי הידור מצוה, ולצדקה, ולהוצאת שבת וימים טובים. והנה באמת זה קצת לנחמה לנו מה שאמרו שפסקו וכו' כבר משחרב בית המקדש, אבל לא חלילה שפסקה אמונה לגמרי מישראל חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל.
וכבר בא חבקוק והעמיד כל התורה כולה על אחת, "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד), כמו שאמרו [בסוף מכות] (כד.). וזה כל עסק האדם בעולם הזה, שכל מצוות התורה כולה מכוונים להגיע למטרה זו. ואמרו (מכילתא שמות ו) דבזכות האמונה בני ישראל נגאלים. אבל תואר השם "אנשי אמנה", ובלשון הכתוב "אמונים", לא יבוא אלא על השלם באמונתו לגמרי, עד שבכל פעולותיו לא ימצא דבר מנגד לזה.
והנה כל הני דנקט רש"י, ידמו מקצת בני אדם כי כבר יוכלו על זה, וכל שכן הפזרנים בטבע. אבל לדעתי מה שתלו זה בחורבן בית המקדש, נראה כי הוא עיקר הגורם להיות "אין לך יום שאין קללתו" וכו' בעוונותינו הרבים. ועל כן באמת אי אפשר לוותר כל כך בשלמות, כי שלמות הויתור לצורך מצוה אין לו שיעור, ובהידור מצוה אמרו בפרק קמא דבבא קמא (ט ע"ב): עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה. אם כן הבוטח ומאמין בה' יתברך באמת יתן כל ממונו לנוי מצוה.
וכן לצדקה, באושא התקינו המבזבז וכו' (כתובות נ.), וזהו אחר החורבן שראו שהמבזבז אפשר שישאר עניו מדוכא בעניות, המעביר על דעת קונו, אבל מקודם זה כבר היו מבזבזין כל ממונם גם כן. כי רק כשמגיע עד חיי נפש אמרו (בבא מציעא סב.): חייך קודמין. וגם לאחר התקנה, לפי דעת רמב"ם (בפירוש המשניות ריש פאה) למדת חסידות אין לו שיעור, והיינו למי שהוא שלם באמונתו, שלא לדאוג דאגת מחר, ושלא ירעיב ה' נפש צדיק, והתקנה היתה לכלל העם שאין אנשי אמנה כל כך.
וכן בהוצאת שבת ויום טוב, שאמרו בביצה (טז.) שהוא חוץ ממזונותיו הקצובין, המאמין באמת בה' יתברך כבר יארע לו שיוותר כל אשר לו. וזה פסק משחרב בית המקדש, שאין ההשגחה גלויה כל כך, עד שתקנו חכמים שלא לבזבז יותר מחומש. ובזה לא יתפאר אדם כמעט בזמן הזה, שיהיה הנקל בידו לבזבז כל רכושו, ואם יהיה הון רב, כדי לקיים מצוות על ידן.
ואמנם אף על פי שאנשי אמנה באמת פסקו, עדיין לא בטלה השתדלות האדם באמונה כפי המדרגות שיוכל להשיג גם בזמן הזה, וימוד עצמו בענין ויתור הממון בשביל מצוה מה שהוא צריך על כל פנים לוותר, כפי חוזק אמונתו בה' יתברך כך יהיה הנקל בעיניו הויתור הממון, ואפילו מי שהוא קמצן בטבעו, ע"י השתקעות האמונה הגמורה בלבו שה' יתברך מנהיג הכל והכל.
ואמרו עוד שם בסוטה: מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה. ודקדקו בזה "מקטני אמנה", לא שאינו מאמין כלל חס ושלום, דכל ישראל מאמינים בני מאמינים, אלא שהם במדרגה קטנה באמונתם. ואף על פי שאמרו על זה במנחות (קג ע"ב): "והיו חייך תלואים לך מנגד" (דברים כח, סו) - זה הלוקח מן הפלטר, דקרינן ביה "ולא תאמין בחייך", הנה זה גם כן מצד הקללה עצמה ומשחרב בית המקדש שפסקו אנשי אמנה.
ומכל מקום לשון הכתוב "ולא תאמין בחייך", לא שלא יאמין בה' יתברך חס ושלום דיהיב חיי ויהיב מזוני, רק שאחר חורבן רואה חס ושלום חייו כאילו מופקרים, והיינו שחושב שחס ושלום העוון גורם העדר ההשגחה, ואינו מאמין בעצמו שה' יתברך ישגיח גם עליו להיטיב לו, וזה גם כן נקרא קטני אמנה.
וזה שאמרו שם: קטנות שהיתה בהן וכו', רצה לומר שהם קטנים בעיני עצמן. כי באמת האדם צריך להאמין דהגם שחרב בית המקדש, והעוונות גרמו מה שגרמו, עם כל זה לא פסקה השגחתו יתברך מאתנו אפילו רגע אחד, וכמו שאמרו בפרק קמא דחגיגה (ה ע"ב): עוד ידו נטויה עלינו.

(רבי צדוק מלובלין, קונטרס ספר הזכרונות, מצוה א, דף כד ע"א-ע"ג)

מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה
53

מי שתורתו זכה ונקיה וירא שמים בכל כחו, בודאי הקב"ה מזמין לו פרנסתו בדרך נס, אף אם לא יעסוק כלל בדרך ארץ, וכמו שהיה לישראל במדבר שנזונו בלחם מן השמים, כמו שנאמר "למען אנסנו הילך בתורתי" כו' (שמות טז, ד), וכתיב, "ויענך וירעבך כו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" כו' (דברים ח, ג), שלכך נתן צנצנת המן למשמרת אצל הארון, כדי לזכור זה ולעסוק בתורה לגמרי בלי שום פינות כלל לעסקי דרך ארץ ומלאכה. וזה מעלה גדולה שאין למעלה הימנה. אבל לא כל אדם זוכה לכך, שהרבה שאין יכולים להגיע למדרגה זו מצד שאין בטחונם שלם עמו יתברך, וכפי שיעור הבטחון ואמונה של האדם בו יתברך, כך הוא הנהגתו יתברך עם האדם. אבל מי שבטחונו שלם עמו יתברך, באמת יכול להגיע למדרגה זו שלא יצטרך לשום עסק, שלכן נאסר להם במדבר להותיר מן המן למחרתו, וכמו שאמרו חז"ל [בתנחומא פרשת בשלח, כ, איתא כל מי שיש לו מה יאכל היום וכו']: כל מי שיש לו מזון סעודה אחת, ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמנה, שאז היו כל ישראל מתנהגים במדרגה כדעת רבי שמעון בר יוחאי, ולכן אמרו (תנחומא בשלח, כ) שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן... ולכן תנא קמא דמתניתין דמדבר בכל אדם שאין מגיע למדרגה זו שיהא בטחונו שלם כראוי, וזה אינו יכול להגיע למדרגה זו שיתנהג בהנהגה הנפלאה הזאת, ולכן צריך ללמוד אמנות להתפרנס בה, כדי שיהיה תורתו קבע ומלאכתו ארעי, וע"י זה לא יצטרך להתבטל מלימודו.

(רי"א חבר, אור תורה, ליקוטים)

אף השתדלות, שזה הוא החיוב על האדם לעשות ביגיע כפיו, גם זה הוא סיבות מאת הבורא ברוך הוא שמזמין לפני האדם סיבה זו ועסק זה וכדומה, כי הקב"ה הוא סיבת כל הסיבות והוא מסבב כל הסיבות שיבואו אל האדם. ועל כן אמרו חז"ל: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה, כי זאת היא בלתי ספק אשר למחר ודאי יסבבנו ה' הטוב אופן שיהיה לו לחם לאכול לפי אשר נגזר עליו, וכל אדם מובטח מאת הבורא ברוך הוא וברוך שמו על לחם לפי הטף ובגדים לכסות עצמו על צד סיפוק ההצטרכות ההכרחי, כמאמר הכתוב (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לכל בשר", ואומר (שם קמו, ז) "נותן לחם לרעבים". והנה אמר מפורש "לכל בשר", כי הכל מובטחין על פת במלח לשבוע, ויותר ממה שגזר עליו לא יועיל לו אף אם יעשה כל היום. ועל כן מי שיש לו היום פת ואומר מה אוכל למחר, ויגע ועובד על למחר, הרי זה מקטני אמנה, כי למחר ודאי ישפיע לו ה' מה שיצטרך למחר. ובכדי להורות לעם ה' בחינה זו, שלא יהיה אדם אומר מה אוכל למחר, ויאמין באמונה שלמה כי ה' הוא העושה לו תמיד כל צרכו ויזמין מזונו למחר וליומא אחרא, עשה ה' הטוב נס במן, שלא העדיף המרבה מן אכילת יום אחד, בכדי שלא יהיה אדם טורח להזמין מיום זה על למחר, רק יאמר ברוך ה' יום יום, ויאמין באמונה כי ה' אשר השפיע לו היום, ישפיע לו גם למחר בהשתדלות מה.
וגם במן היה להם השתדלות מה כמו הלקיטה וההולכה לביתו, אשר על כן הנה תחילה "וילקטו המרבה והממעיט", שאחד היה מרבה בלקיטה, כי חשש אולי לא יהיה לו מחר והזמין למחרתו, ואחד המעיט בלקיטה כי סמך על ברכת ה' שיברכנו ה' במעט כמרובה. וכן נעשה שלזה בירך ה' במעשה ידיו, והמרבה לא פעל כלום כי לא העדיף. ומשה רבינו, כאשר הביט אל דבר זה, ראה מעשה ונזכר הלכה הליכות עולם, לומר להם דבר בעתו, שאיש אל יותר ממנו עד בוקר, כי כן היה הצווי בפירוש, בכדי להשריש בעם ה' האמונה והבטחון על צד היותר שלם, וללמוד לדורות הבאים שלא יהיה אדם עובד בכל ימיו מיראתו על חסרון מזונותיו להבא, רק כאשר יהיה לאדם על פרנסת יום זה, לא יעסוק עוד ביום זה בהשתדלות הפרנסה, ויניח הנשאר ביומו לעבודת בוראו, וכה יתנהג כל ימיו. ובנתינת לחם הראשון לישראל הקדים לצוות להם אופן התנהגותם, שלא יעבוד האדם יומם ולילה על מזונותיו למלאות אוכל פיהו, כי הרי במן הממעיט לא החסיר ולא העדיף המרבה.

(באר מים חיים, פרשת בשלח, פרק טו)

תחילה, בהיות השכל וחיות הקודש קטן באדם, ואין לבבו בוער לעבודת ה' אפילו לפי טבע מזג גופו וכוחו, ומחפש לו דרכים ליבטל מעבודה באכילה ושתיה יתירה במתינות (כי אינו אץ לומר ארף מזה ואלך לעבוד קצת לבוראי בלימוד או בשארי מצוות) ובשינה ומשא ומתן למותרות שלא להכרח הצריך ללחם לאכול ובגד ללבוש ליום זה. כי מי שדואג לומר מה נאכל למחר אין זה אלא פתיות ומעשה יצר הרע לבטלו מעבודת ה' תמיד ולבלבלו מכל וכל. כי האל הטוב שיזמין לו היום הזה, על מחר, יוכל להזמין לו זה ביום מחר בעצמו.
ונודע אומרם ז"ל: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה וכו'. כי ה' הנותן לחם לכל בשר דבר יום ביומו, ואינו מצטרך להכין לחם מיום אחד לחבירו. שעל כן בצאת ישראל ממצרים והיתה יהודה לקדשו לנחלה לו, והתחיל לספוק להם מזון במן שהוריד להם, היתה הצווי מפורשת מאתו יתברך ונאמר (שמות טז, טז) "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגולת" וגו', שלא יאמר אדם, לפי שעתה מצוי הוא אלקט הרבה פן לא יהיה למחרתו. לא כן, כי ה' שמזמין היום יזמין למחר, ולא ייעף ולא ייגע, ולא תלקטו כי אם על יום אחד לא יותר. ואף על פי כן "וילקטו המרבה והממעיט", שאחד הרבה בלקיטתו לחסרון אמונתו בה' פן יחסר לו מאכל לפיהו. אבל "וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר".
וזה מוסר לדורות, כי הן אמת אשר האדם מצווה שיעמול על הצטרכותו, ואמרו חז"ל (עיין ברכות לה ע"ב): יכול יהא אדם יושב ובטל תלמוד לומר וכו'. כי על כן נקרא זה העולם עולם העשיה, שצריך לעשות בו עשיות בכדי לברר ע"י זה ניצוצי הקדושה כנודע, אבל לא שיעמול על ממונו כל היום וכל הלילה, כי לא יפעל כלל בזה. אם רק ישתדל על ההתחלה בדבר מה, ואז אם יעסוק בדבר ההוא כל היום, או ירף ידו ממנו אחר ההתחלה, ודאי שלא יעדיף ולא ימעיט מה שגזר עליו הבורא להרויח ביום זה. כי כל העשיות שאדם מצטרך לעשות, כל הצטרכותו הוא רק על דרך הזריעה באדמה. שלא יאמר אדם אדמה יש לי, לא אזרענה כלל ותצמח מאליה. לא כן, כי צריך להשתדל בדבר מה ולחרוש ולזרוע. אבל אחר הזריעה האם יועיל לאדם אם ישב שם כל היום להביט על אדמתו או ישב בביתו? כי אין בזה כי אם כפי מה שגזר הגוזר שתצמיח לו אדמתו, כן יהיה וכן יקום. וכן הוא בכל העשיות, שאין ההשתדלות כי אם על ההתחלה שיתחיל בדבר מה. ואחר כך אם יעסוק כל היום או ישב בטל ודאי שלא יוסיף ולא יוחסר פרוטה אחת מגזירת בוראו עליו. וזה הראה הקב"ה במזון הראשון שנתן, שלקטו המרבה והממעיט, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. והכל להראות כי לא ישתדל בפרנסתו יומם ולילה כי תורה מה תהא עליה. כי אם יתחיל בדבר מה, והשאר לעבודה לתורה ולתפילה.
ואחר כך צוה ה' "איש אל יותר ממנו עד בוקר". שלא יאמר האדם: כיון שכבר יש לי פרנסת יום זה, במעט ההשתדלות אותיר ממנו למחר אולי לא יהיה לי. כי מראה בזה חסרון אמונתו בה', שח"ו אין הקב"ה משגיח על כל בריה מבריותיו להכין להם מזון בשעתם במעט השתדלות בבני אדם. לכן אל יותירו ממנו, להראות שאין יום אחד מכין לחבירו, וגבולות גבל הקב"ה בעולמו והבדיל כל יום בפני עצמו, ובכל יום שפע אחרת ומזון אחר, ולא תצר צרת מחר. ואנשים מחוסרי אמנה שלא האמינו לדברו, "וירגנו באהליהם" להותיר למחר, "וירם תולעים ויבאש", להראות בחוש לבני אדם כי הקב"ה הוא הממציא מזון בכל יום ביומו, ואין יום אחד מכין לחבירו, בכדי שלא יעמול האדם יומם ולילה בעסקי גופו, ומיד כשיהיה לו על פרנסת יום זה ילך לבית המדרש לעסוק בתורה, כי זה כל האדם.

(באר מים חיים, פרשת קרח, פרק טז)

מחוסרי אמונה או אפילו קטני אמנה, חייהם אינם חיים, כי גם בשעת אושרם, וגם כשהלחם נמצא בסלם בשפע, דואגים ליום מחר, וכל מי שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל מחר - הרי זה מקטני אמנה. ובשעת משבר, בשעה שמחוסרי אמנה שוכבים על ערס דוי, ומתאבקים עם מר המוות, או כאשר יראו מעשה ידיהם מבטחם ומעוזם טובעים בים, מחמדיהם גוועים לעיניהם, ובכל אשר יטו ימששו חושך ולא אור, אנה יפנו לעזרה, אל מי יקראו ומאין תבוא עזרתם? האלקים רחוק מליבם, והתפלה רחוקה מבינתם, ביאושם יפולו ואין מקים, וברעתם ימותו ולא בחכמה, וקללה איומה בפיהם, וענן מלא עצבת על פניהם.
לעומת זאת, בעלי אמונה - גם בשעת גסיסתם מתפרצים בשירת י-ה ואומרים: "כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעולם" (תהלים עג, כו), ועד זבולא בתריתא הוא מקוה ומאמין, ושפתותיו דובבות תהלה ותפלה, וברגעיו האחרונים מת מתוך שחוק.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל ח"א עמ' 205)

עי' זהר בשלח סב, א: "ברוך ה' יום יום", ועל דא לא לבעי ליה לאינש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרינא; שם סג, ב: "איש אל יותיר ממנו עד בקר" כו'; אמור קה, ב: "דבר יום ביומו" תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ועי' נדה יז, א, שבהרבה דברים הוי סכנתא כשעברה עליהם לילה.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

בטחון בה' היא קריאה והכרזה נגד ה"מציאות". כי הבטחון האמיתי קובע שהמציאות האמיתית אינה דוקא מה שהעין רואה עתה, או מה שהאוזן שומעת, או מה שהאצבע מרגישה. המציאות האמיתית היא שהקב"ה יכול להפוך את קערת ה"מציאות" על פיה, ושאין דבר העומד בפני רצונו של ה'. כך כותב רבינו בחיי (כד הקמח, סוף ערך בטחון): "כל מי שבוטח בה' יתברך, מדת החסד המפרנסת את העולם מקיפתו מכל צד, שנאמר 'והבוטח בה' חסד יסובבנו'. והוא הממציא לו סיבות שיתפרנס בהם, כי אין הסיבות נבצרות ממנו יתברך".
וזאת כוונת דוד המלך ע"ה באומרו (תהלים נה, כג): "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". לא מליצה היא, ולא סתם מושג של שיעור "מוסר", אלא מציאות, ואמת. ואמרו חז"ל: "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל למחר - אינו אלא מקטני אמנה".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק טו עמ' קפב)

מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה וכו' מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנן לעתיד כו' שלא האמינו בהקב"ה
53-55
פירוש, כיון שכתיב "ברוך ה' יום יום", והוא יתברך מפרנס בריותיו כל יום ויום, וא"כ מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, שאין מאמין שהוא יתברך מפרנס עולמו, שאם היה מאמין בו לא היה מסתפק מה אוכל למחר. ודבר זה גורם לבזבז שלחן צדיקים לעתיד לבא, כי המאמין בו יתברך הוא מאמין בו בדבר שאינו יודע שכך הוא, רק שהוא מאמין בו יתברך שהוא יעשה לו דבר זה. והנה המאמין כמו זה שמאמין בדבר שאינו יודע שכך הוא רק שהוא נסתר ונעלם, כשיגיע הזמן שהוא נסתר ונעלם מאתנו וזהו לעולם הבא, יהיה שלחנם מלא ג"כ, כפי גודל האמונה שהיה לו בו יתברך בדבר הנעלם. אבל מי שהוא מקטני אמנה ואינו מאמין בו יתברך בדבר שאינו רואה ואינו יודע, ולכך חוקו קטון ג"כ לעולם הבא, הוא הזמן הנסתר והנעלם.
ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי עיקר האמונה שהוא מאמין בו יתברך שכוחו [אין לו סוף] ויש לו כל ולכך הוא מאמין בו יתברך, ובשביל זה כאשר יגיע הזמן שהוא יתברך יתן הטוב, אז יתן לו כפי מה שהיה הוא מאמין בו שכך גדול כחו ויכולתו. אבל כאשר אינו מאמין בו, וכאשר אינו מאמין וכאילו ממעט כחו ויכולתו, ומפני כך כאשר יגיע הזמן שיראו כוחו ויכלתו, לא יהיה נודע לו רק כפי האמונה שהיה מאמין. והבן כי מאחר שלא האמינו בו יתברך שהוא מפרנס את עולמו מבלי חסרון כלל, לכך בעולם הבא יהיה ג"כ שולחנם קטון, כמו שהוא מקטני אמנה. אבל אם היו מאמינים בו יתברך שהוא מפרנס את עולמו מבלי חסרון, וזה בעולם הזה, יהיה בעולם הבא ג"כ שלחנם מלא וגדול, הכל הוא לפי מה שהאדם דבק בו יתברך, כי אשר דבק בו יתברך במה שהוא מפרנס את העולם בלי חסרון, יהיה לו דבר זה ג"כ בעה"ב, אבל כאשר אינו דבק במדה הזאת ג"כ שלחנו קטון.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

בעל תכלת מרדכי כתב שמאמרם זה מרומז בפסוק "וידעת היום", כלומר עיקר דאגתך יהיה רק עבור היום שתעמוד בו, ועל יום המחר "והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלקים", והוא יפרנסך גם מחר.
בעל עיני יצחק מעורר שהיה להם לומר "ודואג מה אוכל", כי גם המחשבה בלי דיבור אסורה. גם סותר מאמר זה את מאמרם על הפסוק "והיו חייך תלויים לך מנגד" - מי שיש לו תבואה לשנה. כן לשון "פת בסלו" משמע שיש לו פת לכמה ימים ולא ליום אחד. לכן מפרש הוא היפך הנראה מפשוטו, והיינו "מי שיש לו פת בסלו" היינו שדות וכרמים ואוכל מוכן על זמן רב, ומפאת זה הוא בטוח בעשרו עד "שאומר מה אוכל למחר", היינו שמסדר אכילתו על זמן רב, כאילו היה בטוח שיתקיים רכושו וכן שיחיה עד אז, "הרי זה מקטני אמנה", בחושבו שהכל נתן כבר הקב"ה בידו ומה לו להאמין עוד. אכן באמת טועה הוא, כי חיים שלו וכן רכושו הם בידו יתברך, ואיך יכול לסדר מה שיאכל למחר. וזה שסיים בעל המאמר שעושי אלה יענשו בעוה"ב, שבכל יום יתראה להם כאילו שולחנם נתבזבז, שלא יהיו בטוחים בטובם, בתור עונש שהיו בטוחים בעשרם בחיהם. אבל הצדיקים שאינם בטוחים בעוה"ז לא בחייהם ולא בעשרם, ומתפללים בכל שעה שיתקיימו אצלם, המה יזכו להיות בטוחים בחלקם גם בעוה"ב.
בעל עין אליהו מפרש על פי מאמרם זה את המשנה דאבות: איזהו עשיר השמח בחלקו, שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" בעוה"ז ובעוה"ב. ולכאורה היכן מבואר בקרא זה ענין של שמח בחלקו? אבל הדבר מובן על פי מה שמפרש הגר"א ז"ל את הכתוב במשלי י "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר", כלומר הצדיק שבוטח בד' שגם למחר יכין ד' לחמו, לכן יאכל היום לשובע כי לא ידאג על יום מחר, "אבל בטן רשעים תחסר", ואף אם יש להם לא יאכלו פן יחסר להם למחר כי אין בוטחים בד'. וזה שאמרו חז"ל "יגיע כפיך כי תאכל", היינו אם תאכל מה שיש לך היום ולא תדאג על יום מחר, אז אשריך בעוה"ז כי תאכל לשובע נפשך, וטוב לך לעוה"ב כי באמונתך תנחל גם עוה"ב. נמצא מפורש בקרא "יגיע כפיך כי תאכל" ענין של השמח בחלקו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

אינו אלא מקטני אמנה
54

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' (שבת י.)... וזהו המתנה טובה דשבת שבאה במתנה לישראל, כי השתדלות הוא היפך שביתה, ואי אפשר להגיע לזה בהשתדלות, רק הוא אמונה פשוטה בלא השתדלות, שכל בני ישראל מאמינים שיש בורא ומנהיג ומשגיח. ואמנם עדיין אמונה זו בהעלם, שאינו בהתגלות לבו לענין שיעזוב באמת כל עניני עולם הזה מצד אמונה זו, ואפילו מי שיש לו מה וכו' הרי זה מקטני אמנה, דהיינו שהאמונה בקטנות.
והגם דכל ישראל מאמינים היינו בדרך כלל, והיינו כי אמונת אברהם אבינו ע"ה בהתגלות לבו היה ע"י עוצם השתדלותו, שעל כן נקרא תחילה לגרים. ומכל מקום אמרו ז"ל (בראשית רבה פרשת תולדות סג, ג): אברהם נקרא ישראל, שזכה להיות כאזרח בישראל שהוא בתולדה. וזה אחר לידת יצחק, שבו נקרא לו זרע, שהוא נימול לשמונה, דהיינו שהוא בתולדה טוב ונימול לה' יתברך בטרם יש לו דעת כלל, וזה מצד כח אברהם בו. ונמצא נתברר שאברהם אבינו ע"ה נהפך ע"י השתדלותו להיות שורשו כך כאילו הוא מתולדה כך, דההולדה בדומה הוא בדומה למה שהוא בעצם ובשורשו... אך מכל מקום בירור זה דתולדות יצחק שנימול לשמונה הוא שגם בקטנות הוא כך, זהו אמונה בקטנות, ולכך הוא שורש לקטנות האמונה ושבהעלם, וכלל ההכרה דמצד הבריאה שזהו מופתים הפילוסופים גם כן על מציאות ה' יתברך הוא הכרה בקטנות, וכנכתב לעיל שזהו הכרת הגרים ע"י השתדלות בחקירה, ואצל ישראל מקטנות.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מז דף מח ע"ד-מט ע"א)

מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא

במסכת אבות (ב, טז) כתוב: "... ודע שמתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא", ופירש הרמב"ם: "רצה לומר לעולם הבא...", והעיר רבינו: "אמנם בודאי לא כן בכל מקום, כמו שקדושה ראשונה או שניה קדשה או לא קדשה לעתיד לבא, וכן מה שממזירי ונתיני טהורים או לא לעתיד לבוא, קידושין ע"ב:, וכן מה ששולחנם של צדיקים קטני אמנה מתבזבז לע"ל, סוטה מח:, שכל זה הלא שייך להמשך הגאולה ולימות המשיח".

(שיחות רצ"י במדבר, עמ' 108, הערה 11)

מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא קטנות שהיה בהם שלא האמינו בהקב"ה

[הכוונה היא שנוהגים בקטנות, שלא נוקמים על דברי תורה ויראת ה'. כמו שאומר אבות דרבי נתן פרק כט "תלמידי חכמים מתים בלא זמנן וכו' מפני שהן בוזין בעצמן". וקשה, אם הם קטני אמנה, למה נקראים צדיקים? כי דרך צדיקים להחזיק עצמם שאינם צדיקים גמורים, שלפי אחד התירוצים במגילה ו ע"ב, אסור לצדיק שאינו גמור להתגרות ברשע, אבל לא ראוי לנהוג כך, אלא "ויגבה לבו בדרכי ה'", ויחשוב "גם אם איני צדיק גמור, גם אם יש סיכוי קטן אתגבר על הרשע, לא אמחל על כבוד ה', אני אעשה את שלי וה' יעשה את שלו".]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף יב ע"א) לטקסט

חלקים רבים מהשדרות היותר קדושות והיותר טהורות בקרבנו לא נפקחו עיניהם להיות מוארים בהאור של האמונה הגדולה הזאת, ובשביל כך רפו ידיהם מאד, והחלק שלקח בכל המפעלים שהם קשורים עם בנין הארץ ותחית האומה היה מצומצם מאד לפי הערך. על כן נתמעטה ההשפעה הרוחנית שלנו, שהיא מוכרחת לבוא אל התנועה הנפלאה והקדושה הזו, שמקורה הוא באמת קדוש וטהור.
ומתוך כך אנחנו נתקלים במחזה של רזון בשבילים רבים של התנועה הציונית ביחוסה לקדושת ישראל ולתורה ולמצוה, שהם חיינו ואורך ימינו בכלל. והחלק של השפעת שלומי אמוני ישראל בעבודת התחיה הלאומית הוא כעת הרבה פחות מהשיעור שראוי להיות, ועל זה אנחנו יכולים להמליץ את מאמר חז"ל:... "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא? קטנות (אמנה) שהיה בהם, שלא האמינו בהקב"ה", וחס וחלילה לומר שצדיקים הם קטני אמנה, אבל לצערנו דוקא על החזון של ישועת ישראל בשיבת שבותם לארצנו הקדושה, שעל זה נאמר שהיא צריכה להיות הולכת ובאה קמעה, ביחס לההכרה של הצעדים הללו שהם הולכים ומתחדשים מכל הצדדים, אמונה זו לדאבון לבבנו היתה מצומצמת דוקא אצל הצדיקים בדורותינו, כלומר אצל החלק הרחב של כשרי ישראל לכל ערכיהם. והחסרון הזה חייב המזרחי ע"פ תעודתו למלאות אותו.

(מאמרי הראיה, חלק ב, עמ' 483)

את זה הוא שהראו לו לרחב"ד שכל הצדיקים יושבים אצל שלחן בעל שלש רגלים [תענית כה ע"א], כי להם יש שכר בעד תורה, עבודה וגמ"ח, מפני שמחשבתם הטובה חשבה הקב"ה למעשה, והוא - העשיר - יושב על שלחן של שתי רגלים, יען כי בעשירותו לא יצא ידי חובתו, ונתמעטה זכותו... את הדבר הזה ידע ר"א, ועל כן לא מצינו שיתפלל על מצבו הרע, חוץ מפעם אחת בהתעלפו, אחר הקזת דם (תענית כה ע"א), ואדרבא אמר ר"א... מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעת"ל? קטנות שהיתה בהם, שלא האמינו בהקב"ה, ויבקשו שיתן להם שכר מצוותיהם בעוה"ז.
ואולי לזה כיון ר"א שאמר: "אשרי איש ירא ה', במצותיו חפץ מאוד", ולא בשכר מצותיו (ע"ז יט ע"א) - שאינו מבקש שיתנו לו משכר מצוותיו בעוה"ז. הוא היה בזה נאה דורש ונאה מקיים!

(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה ח"א, גפן כב שריג ג דף קצא-קצב)

נתרומם כולנו לתגבורת צדיקים, ישרים ונאמנים המאמינים בהקב"ה, כדברי חז"ל בסוף מסבת סוטה: מי בז... לעתיד לבוא. באיזו מידה על כל פנים הלוא הננו שייכים ונוגעים אל העתיד לבוא. צדיקים במינוח התורני ההלכתי הלוא הם השייכים לקיומה של תורה, ובכן, שולחנם, עמדתם של צדיקים אלה, של היהדות השייכת לקיומה של תורה, היא איננה מכובדת כראוי בכנסת, בעיריה, בממשלה... קובלים ומתאוננים על זה. אכן מי גרם לכך... מי גרם ששלחנם של צדיקים יבזה לאותו היום? התשובה על זה בגמרא היא ברורה: קטנות, שלא האמינו בהקב"ה. נתרומם ונתאמץ כולנו... למידת הצדיקים המאמינים ורואים את יד ה' נותן התורה בונה ירושלים ומקבץ נדחי ישראל.

(רבי צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, חלק א, עמ' רמ)

עזרא קרא ליהדות הגולה לעלות ארצה, כפי שמוזכר במסכת קידושין [סט ע"א] ש"עשרה יוחסין עלו מבבל" עם עזרא. בדומה למצבנו היום, היתה קריאה לעלות ארצה, והרבה תלמידי חכמים לא נענו לקריאתו-תביעתו, מפני שלא ראו בגאולה פשוטה זו את הגאולה המובטחת. זקנים שראו את בית ראשון התייחסו בזלזול לבית שני, מפני שהוא נראה קטן בעיניהם. על מצב זה אמר הנביא זכריה: "כי מי בז ליום קטנות?!" והגמרא ב"סוטה" מסבירה: "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה", קטנות אמונה במעשה ד' עלינו.

(שיחות רצ"י במדבר עמ' 108)

הכלל הוא קבלת עול מלכות שמים, אמונה. מכלל זה נמשכים ומתחייבים כל פרטיה ודקדוקיה של תורה, לכל מדרגותיהן; מדאורייתא ומדרבנן. יש להתרגל לזה שענינה של תורה מתחיל מערכה האלוהי... כך הוא הבנין הסיסטמתי והשלם של דבר ד' המתגלה אלינו: כלל ופרט. מן הכלל של קדושת כל התורה כולה ושל תורה מן השמים, נמשכים פרטים של קיום תורה בכל דקדוקיה. ושני הדברים קשורים יחד. אין לימוד בלא קיום. על הלומד שלא על מנת לעשות, נאמרו ע"י חז"ל דברים נוראים לגנאי ולשלילה. ומצד שני אין קיום ללא אמונה. ישנם לפעמים אנשים שהם אפיקורסים מקיימי מצוות, כשם שישנם "צדיקים שאינם מאמינים", חסרי אמונה ברבונו של עולם.
אבל הסדר הנורמלי הבריא, הוא שמתוך מקור לימוד דברי אלוהים חיים של אורייתא וקודשא בריך הוא, מתוך הכלל הגדול של דבקות אלוהית אמיתית ושלמה, מתוך גדלות אמונה, מגיעים בחרדת קודש לכל פרטיה ולכל דקדוקיה של תורה.

(שיחות רצ"י ויקרא עמ' 140-142)

המאמינים בתורה שבעל פה שבדברי חז"ל, יודעים ע"פ המפורש במסכת סנהדרין דף צח, כי הקץ המגולה הוא זה שמופיע בהנהגה האלוקית שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, כפירש"י שם, בקיבוץ גלויותיהם של ישראל ושיבתם אל ארץ חיי קדשם, ובשלטונם של ישראל על ארצם זאת, כדברי הרמב"ם בפרק יא של הלכות מלכים. וכלפי צדיקים כאלה, שהם אינם מאמינים בהקב"ה, כבר הודיעו והגדירו לנו חז"ל הקדושים במסכת סוטה דף מח¬מט, כי הם בקטנותם גורמים להתעכבות בגאולתם של ישראל.

(כרוז הרב צבי יהודה , מה' ניסן התשל"ה, להלכות ציבור, כרוז נט, עמ' סב [הובא בשיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 488])

מהכלל הגדול של אמונה, של קבלת עול מלכות שמים, נמשכים הפרטים המעשיים - מצוות. יש נוסחאות המגדירות את היהדות כדת פרקטית, דת מעשית. ודאי, "שמוע תשמעו אל מצוותי" [דברים יא, יג], אבל היסוד הוא האמונה. הגישה האמיתית אינה מן הפרטים אל הכלל, שהמצוות מביאות לאמונה, אלא אדרבה, מן הכלל אל הפרט: האמונה מתפרטת ומתגלה במצוות. המצוות מופיעות בחיוניותן השלמה רק מתוך אמונה. "דע את אלהי אביך" ומתוך כך "ועבדהו" [דברי הימים א כח, ט]. בדרך ההפוכה עלולים להיפגש באפיקורסים מקיימי מצוות, מין דתיים בלי אמונה. במסכת סוטה חז"ל מזכירים "צדיקים שאינם מאמינים", שהיו צדיקים בקיום מצוות אבל לא האמינו בדבר ד' שהתגלה בשיבת ציון.
גם עכשיו עינינו רואות את נפלאות ד' על עמנו ועל ארצנו, ויחד עם זה אנחנו מצטערים ממחזה הצדיקים שאינם מאמינים שכל המהפכות וכל הנפלאות האלה הם מיד ד'. הם אומרים שמעשה שטן הוא! הם בסוד השטן! ברוך ה', אנחנו לא בסוד השטן, אנו מנסים להיות בסוד התורה והאמונה.

(שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 192-193)

אמנם הודיעו לנו חז"ל, במס' סוטה מח:, על מציאות בעתיד, צדיקים שלא האמינו בהקב"ה, ואשר מתוך קטנותם זאת מתבזה שולחנם. אכן דרכנו דרך הקודש, היא דרך אמונה שלמה וברורה ומוחלטת. ואמרו חז"ל [שיר השירים רבה]: "תשורי מראש אמנה" [שיר השירים ד, ח] - בזכות האמונה.

(רבי צבי יהודה קוק, אגרת מ-ו' טבת תשל"ג, הובא בשיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 192-193, הערה 65)

על דברי פלוני שכתב: "כל עוד מנהיגים בנו מתעים שהכניסונו במצב מלחמה עם הקב"ה, אין סיכויים כי מצבנו ישתפר" [ר' אלחנן וסרמן, עקבתא דמשיחא, אות לב], העיר רבינו: "בסוף מס' סוטה אמר ר' אלעזר גנותם של מיני 'צדיקים' שאינם מאמינים בהקב"ה ובגודל מעשיו והנהגתו".

(שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 192-193)

גם בני ישיבה שייכים לצבא. כשהמצב הוא שמספר אנשים אינם מוכרחים להחזיק ב"עוזי", אזי מכיון שתורתנו אומנותנו, עלינו לעסוק בתורה. אבל כשיש צורך להשתייך לצבא - כל אחד מאיתנו לפי חשבון אינדיבידואלי - אז גישתנו היא חיובית. מי שהולך לצבא, על פי צו של הרמטכ"ל, בודאי אינו מנותק מדבר ד', בגלל היותו מעוכב מלעסוק בתורה. אנו שייכים לכלל ישראל ולמדינה בלב ונפש. קיימת מציאות של "צדיקים שאינם מאמינים" במעשה ד' ונפלאותיו על עמו ונחלתו. לעומתם, אנו קשורים לעם ומסורים למדינה לצבא, ויחד עם זה אנו מסורים לתורה, ומתוך כך מתגלה חשבון מי ומי הולך לצבא. אין לומר שהליכה ארעית לצבא היא ניתוק מישיבתנו. במשך זמן מה, לפי הצורך, משרתים שם, ואחר כך חוזרים לתורה ולשקידתה.

(שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 439)

לצערי, יש "צדיקים שאינם מאמינים". מתוך אמונה אמיתית ברבונו של עולם, בסדרי קיבוץ גלויות הבאים מכל הכיוונים, יש גדלות, בניגוד לקטנות של צדיקים שאינם מאמינים. ככל שמרבים באמונה, "כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון". לכאורה "עין בעין" הוא ביטוי משונה, קריקטורה מבהילה. אלא, כתוב "פנים בפנים דיבר ד'" [דברים ה, ד]. באותו מובן, התקרבות ושייכות בידיעה היא "עין בעין", בהירות העין, עין פקוחה. "אדם יראה לעינים" [שמואל א טז, ז], בראיה שטחית, "וד' יראה ללבב" [שם] באופן אמיתי. כאשר אדם זוכה לכוון עינו, עינו האנושית, אל עבר העין של מעלה, "עין ד' אל יראיו" [תהילים לג, יח], אז הוא זוכה לראות "בשוב ד' ציון". נגלית הראיה השלמה של "עולת ראיה" וכל מה ששייך ל"ראיה". לאור זה אפשר לראות "בשוב ד' ציון". מתוך לימוד בעיון, בהעמקה, בהלכה ובאגדה, בבירורי ענינים מתוך אמונה שלמה, זוכים לראות ממש "בשוב ד' ציון", זוכים ליותר שייכות ל"שוב ד'", "אור חדש על ציון תאיר".

(שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 456)

'תכנת שבת רצית קרבנותיה' (מוסף של שבת) - 'תכנת שבת' מיוסדת על אלפא ביתא של תשר"ק על שם הגאולה דכתיב 'אשרקה להם ואקבצם' (טור או"ח סי' רפו), ראשי תיבות תשר"ק, בסדר הפוך. באחרית הימים הדברים הגדולים מתגלים בצורה כזאת, ויש ללכת בעקבות קורא הדורות מראש (ישעיה מא, ד). הגמרא חולין מביאה פסוק מתרי עשר: 'אשרקה להם ואקבצם'. אם הרחם, השרקרק, רק יושב על האדמה ושורק, 'אתא משיחא' (חולין סג, א), בא משיח. קיבוץ גלויות הוא משיח. גם לשון הרמב"ם היא: 'וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר 'ושב ד' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך''... קיבוץ גלויות הוא משיח. יש אפיקורסים מקיימי מצוות ויש צדיקים שאינם מאמינים, כגון 'מי שאינו מאמין בו', מפני שהכל מופיע הפוך. 'אשרקה' מתחיל הפוך בתשר"ק ולא באבג"ד.

(שיחת רצ"י פורים סדרה א תשל"ה סע' 4 [הובא בשיחות רצ"י במדבר עמ' 314 הערה 48])

כשאדם מכוון את עינו אל העין האלוהית, אז רואה הוא "בשוב ד' ציון". אבל כשמסתכלים בעין האנושית השטחית, מגיעים למצב של "צדיקים שאינם מאמינים".

(שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 237)

ויש להעיר מגמ' סוטה...מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא, קטנות שהיתה בהם שלא האמינו בהקב"ה, ע"כ. והדברים תמוהים - אחרי שקורא אותם צדיקים, איך אפשר שלא האמינו בהקב"ה? ולפי מה דמבואר בפסיקתא [פסיקתא רבתי פרק לה: לא יפה עשיתם שחכיכתם לתורתי ולא חכיתם למלכותי] בפנים, יש לפרש גם דברי ר"א בסגנון שהיה להם קטנות המוחין ולא האמינו שיש כבר אתחלתא דגאולה.

(ר' מנחם כשר, התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תקסו, ומהד' תשס"א, עמ' 191])

לאדם המחוסר אמונה או אפילו מקטני אמונה, המצב של בידוד מפחיד ומזעזע, ואפילו לשומרי הדת ולחרדים יחריד המושג של בידוד, כי האדם החלש - באמונתו - שואף לידידים, לבעלי ברית, לעזרה מגוים חזקים מול הסכנות שמסביב. מכל מקום, מי שסומך על הגוי ועזרתו, וחושש שללא עזרת בשר ודם לא יוכלו ישראל וארצו להתקיים, הוא אדם שנתפס ברשת של חוסר בטחון מוחלט בה', ואבק כפירה במציאותו, ולא יסולח לאדם בישראל ולעם ישראל המשליך אחר גוו את אמונתו בה', כמלך מלכי המלכים, הכל יכול, שמושל בעולם ובגוים ושרק הוא ישועתנו. ואפילו צדיקים גמורים ויראי ה' ייכשלו בחטא הנורא של חוסר בטחון, וכמו שאמרו חז"ל: "...מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה". אילו לא אמרו כך חז"ל, לא היינו מעיזים להעלות מחשבה זו על דל שפתינו.
אך הנה קבעו חז"ל כלל גדול ומחריד: שאפשר להיות צדיק, כלומר שומר תורה ומצוות, המקיים את כל הפולחן התורני, ומכל מקום להיות קטן אמונה. ועל זה ראוי לבכות, כי את סימני החטא הנורא הזה יש לראות בגלוי בדור יתום זה. וכאשר אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קטו, יג): "יברך יראי ה' - הקטנים עם הגדולים", רמז לזה שיש בין יראי ה' גם קטני יראי ה', קטני אמונה.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק טו עמ' קצד)

קטני בני רשעי ישראל (מט.) שמבזבזין דין אביהם לעתיד לבוא

עי' זהר משפטים קיג, ב: הני מסכני ינוקי דלא חאבו אמאי מיתו כו', ובניצוצי אות ב, מתנחומא תצא, ב: אם מת לאדם בן, לא יהא קורא תגר, שהבן מרצה אותו להקב"ה כו'. ועי' תנא דבי אליהו פ"י: לא די לבן אדם שמתו בניו בחייו, אלא שדנין אותו עליהם כו'.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300