ט ע"ב

בזיון קדשים וכו' ותהי חטאת הנערים גדולה מאד

בית עלי אמרו ז"ל חטאם העיקר בבזיון קדשים ד"אשר ישכבון" וגו' היינו ששיהו קיניהם, דהוא גם כן מצד בזיון קדשים, זה הוליד קדושת המקדש שהוא התגלות כבוד שמים בתוקף, כי חטאם נקרא בלשון הכתוב "חטאת הנערים" וגו', וחטאת היינו שוגג, ו"נערים" משמע דהוא מעשה נערות לבד. והיינו כי בנערות יש לאדם תוקף אהבה ושמחה, כל אחד לפי דרכו ועניניו, והעובד ה' בנערות, עבודתו בשמחה יתירה... ובשביל תוקף אהבתם ודבקותם, זה מוליד מיעוט יראה ודרך ארץ עד שנראה כבזיון קדשים ח"ו. וקיבלו עונשם דוגמת נדב ואביהוא ונגרם שביית ארון שהוא דוגמת חורבן בית המקדש...
ואמרו ז"ל (ראש השנה יח ע"א) דמתכפר עוון בית עלי בתורה, דרק בזבח ומנחה אין מתכפר, דתורה הוא דרגא דידהו, שהם ביזו ענין יראה ובחרו בתקיפות ועוז דתורה. ולפי שהיה כענין חברותא כלפי שמיא, על זה נאמר (ישעיהו כב, יד) "אם יכופר" וגו', דקרבנות דוגמת תפילה צריך יראה להיות העיקר, מה שאין כן בתורה, שמחה העיקר, רק יראתו קודמת לחכמתו. ובכהנים נאמר (מלאכי ב, ה) "ואתנם לו מורא" וגו', דזהו עיקר לכהן גדול, לכך נדחו נדב ואביהוא ובית עלי מכהונה גדולה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות כד)

מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים

יחזקאל הוא הנביא שמוסר לנו באופן המפורט ביותר את סדר הגאולה. "בן אדם, בית ישראל יושבים על אדמתם, ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם", בעיקר ע"י עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. "ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו". על שפיכות דמים נאמר בתורה: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ... ולא תטמא את הארץ". כל שלוש העבירות האלה גורמות טומאה לארץ, ומחייבות גלות ופיזור ישראל בין האומות.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויגש, עמ' 418-419)

סדרי הנהגת העולם מופיעים בהדרגה, וכן להיפך, סדרי סילוק השכינה מתגלה בהדרגה. צריך להתבונן בעובדות שלפנינו לאור התורה 'על מה אבדה הארץ' (ירמיה ט, יא) על עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות, אבל היסוד לכל הוא 'שלא בירכו בתורה תחילה' (נדרים פא, א; בבא מציעא פה, א), כלומר סילוף הגישה היסודית, מתוך בריחה מהתורה, מתוך חיקוי הגויים, מתוך דלדול המהות הרוחנית הפנימית נובע רפיון כללי ורפיון פרטי, ורפיון בפוליטיקה. בלי נצח והוד אלוהי, מסתלקת העצמאות המעשית הישראלית... 'התרפית ביום צרה צר כּחֶכָה' (משלי כד י). 'כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה' (ברכות סג א). רפיון ידים מהתורה, רפיון מהתוכן העצמי הוא המביא את המדרגות של גלות השכינה, גלות הסנהדרין ואובדן דרך.

(שיחת רבינו, עצמאות ועצמיות (שיעור בספר ישעיה), סע' 2 (נדפסה בעטורי כהנים, גליון מס' 135, ניסן תשנ"ו) = שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 86, הערה 56)

מקדש ראשון מפני מה חרב מפני עבודה זרה וכו' מקדש שני וכו' מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם

וראוי לדעת שכמו בחרבן בית ראשון שהיה עיקרו בשביל עבודה זרה כמבואר בפ' נצבים וביומא דף ט, היו ראשי המחטיאים גדולי תורה, כך חרבן בית שני שהגיע ע"י שנאת חנם, ועיקרו היה אהבת ממון יותר מדאי כדתניא בתוספתא שלהי מנחות, ומזה הגיעו לשפיכות דמים בהיתר... היו ג"כ עיקר המחטיאים את הרבים ת"ח גדולי תורה... אמנם משה רבינו הזהיר על עבודה זרה ביותר באשר שאז שלט זה היצה"ר ביותר. וכך דייקינן שני החטאים הללו אע"ג שנראים לנו שהם רחוקים זה מזה הרבה, באמת ממקור אחד יוצאים בדבר הנראה שהוא מביא לידי פרנסה... שזה היה החשק לעבודה זרה בבית ראשון, וזה היה אהבת הבצע בבית שני, ועדיין הוא מרקד בינינו.

(העמק דבר, דברים ד, יד)

מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו' מקדש שני וכו' מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות

ונעמוד על מוצא דברי חז"ל שאמרו שקולה שנאת חינם כנגד ג' עבירות, ולא אמרו 'קשה שנאת חינם יותר מג' עבירות', ומדוע על השלוש עבירות החמורות היה שבעים שנה ועל השנאת חינם השקולה ולא יותר אין קצבה ואין קץ אל אריכות זמן המר. כי לא עלה עדיין על דעת סתמא דגמרא מה שאמרו אח"כ: ר"י ור"א דאמרו תרוויהו, הראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, האחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם, והחמירו בעוונות האחרונים יותר מן הראשונים. ואף לפי דעת המחמירים בעוון שנאת חינם, הלא פלס ומשקל לעוון זה, אם מחול ימים תכבד העוון שנאת חינם על ג' העוונות אשר בבית ראשון, מדוע ארכו הימים על שבעים, שבעים ושבעה כפולות ומכופלות, אף כי עדיין השטן מרקד בינינו?...
מספר השבעים שנה של גלות בבל היא מספר מכוון רק לעונש שבעים שמיטות שבטלו, ולא על שאר עוונות, כמו שכתוב בדברי הימים ב' פרק לו: "למלאות דבר ה' בפי ירמיה עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה". יעויין שם בפירוש רש"י שמדויק שם החשבון שבעים שנה של שמיטה ויובל שבטלו ישראל בארץ. וידוע טעם השמיטה, עיקר הטעם שיהיו כל ישראל בטלים מעבודת שדה וכרם שנה תמימה בכדי שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה...
וזהו שאמרו "המאור שבה היה מחזירם למוטב" [איכה רבה פתיחתא ב]. ע"כ הביטול תורה שהיה בבית ראשון היא עיקר הסיבה לחורבן, ועל עיקר הסיבה נענשו למספר של שבעים שנה ולא על העוונות עצמן, רק צרור עוון אפרים צפונה חטאתם למשמרת שיתקנו זאת הדורות הבאים בשבתם על אדמתם, וכאב את בנו ירצה בהכניסם לארץ מבבל ע"י כורש בכדי שיתקנו בקל בארץ ובמקום הקודש והמקדש את ג' העוונות החמורות אשר עוו הראשונים, וכל הגזרות והשמדות והעלילות אשר עברו עלינו מאז ועד עתה... אנו פורעים חובות אבותינו אשר כמאז... כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם נמשך עד אחרית הימים. וכל הגזרות והשמדות אשר עברו עלינו בימים הקדמונים המה התיקונים והגלגולים של הדורות הללו אשר עברו ג' עבירות, כאשר כתב סדר הדורות למעיין בו, וזאת דברי הר"י הקדוש לתלמידיו שהוא הקדוש השלים בזמנו תיקון של ע"ז מבית ראשון.
ובימי חכמי התלמוד היה התיקון של גילוי עריות אשר היה בזמן בית ראשון, שהיה גזרה בימיהם, בתולה הנישאת תבעל לטפסר תחילה [כתובות ג ע"ב], והגיע הדבר לסכנה, כי הצנועות אשר משכו ידיהם מזה הגיע לסכנה ופחדים וחרפות לבזות את בנות ישראל בתוך קהל ועדה בקריית חוצות כמשפט הזונה, כי בכל גזרה אשר עברו היו צנועות ופרוצות, ואף בימי חכמי התלמוד, והתיקון היא ע"י הצנועות שבאו לעולם לתקן הקילקול של גילוי עריות מבית ראשון, וכמאמרם ז"ל שעולה למודם מפסוק "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון" וכו'. וקילקולן של הפרוצות בימי דורות האחרונים אין נותנים מגרעות בהתיקון עוונות של הראשונים, כדברי גאון ישראל וקדושו מהר"ל מפראג בספרו הקדוש נצח ישראל [פרק ד], בביאורו על מאמרם ז"ל: הראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם האחרונים שלא וכו', וז"ל הקדוש: "לפי שכל ענין הראשונים לפי מעלתם היה בהתרשמות יותר, לכך כל מעשה הראשונים נרשם, ולא נרשם דבר מן האחרונים, וזה שכל דבר שהוא חשוב, כל ענייניו נרשמים לפי חשיבותו, לכך חטא הראשונים נרשם בעולם ונרשם ג"כ בכתיבה. ומאחר שאין עניין האחרונים בהתרשמות בעולם, שאינם חשובים כל כך, ולפיכך אין קיצם נרשם, אבל הוא מן העניינים הנעלם... עכ"ל הטהור. לפיכך התיקון של הנשמות הקדושות והגלגולים שבאו בעולם לתקן ולקדש השם - תיקונם תיקון, והפרוצות המקלקלן אינם מהם, וגם כל האנדרלמוסיה הבא בעולם ר"ל מהדבר, והורגות טובים ורעים ג"כ מחטא גילוי עריות נצמח כידוע מאמרם ז"ל, זאת לתקן חטא כל דור.
והנה חטא השלישי של שפיכות דמים חינם אשר היה בבית ראשון נתקן בעלילות דמים חינם אשר היה כל דור עד דור האחרון הלז, נשתקע הדבר בימינו ולא נשמע עוד כי קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר.

(כתבי רבי נתן פרידלנד, חלק א, עמ' 39-41)

בגמרא נדרים ובבא מציעא יש מאמר חז"ל שמופיע עם הקדמה מיוחדת: "'מי האיש החכם ויבן את זאת?' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו". רבונו של עולם, שהוא מקור החכמה והנבואה, הוא בעצמו המפרש. "'על מה אבדה הארץ?". לכאורה, אין זה מובן. וכי איננו יודעים למה אבדה הארץ ולמה היתה גלות? בית ראשון נחרב מפני שפיכות דמים גילוי עריות ועבודה זרה, ובית שני מפני שנאת חנם. אלא שרבונו של עולם בעצמו פירש. "'ויאמר ד', על עזבם את תורתי' - שלא ברכו בתורה תחילה". מכיון שלא ברכו בתורה תחילה, לא הועילה להם כל למדנותם וכל חסידותם. מה נמצא בברכה שלפני לימוד תורה? "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". יש לגשת אל התורה מתוך השקפת עולם ש"בחר בנו מכל העמים" ואם לא, יש חסרון באמונה, וממילא בתורה. זאת דעה אלוהית מקורית על ענין אובדן הארץ.

(שיחות הרב צבי יהודה, שלח, עמ' 151-152)

יש בספרים: "אתה בחרתנו מכל העמים" - זה הסוד. במסכת נדרים (פא.), ובמסכת בבא מציעא (פה:): "אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב, 'מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה'... על מה אבדה הארץ?' דבר זה נשאל לחכמים ולא פרשוהו, לנביאים ולא פרשוהו, עד שפרשה הקב"ה בעצמו". חכמים מקבלים חכמה מן הקב"ה, חכמי קדש, וכן, נביאים, מקבלים נבואה מן הקב"ה, ואעפ"כ, אינם המקור עצמו. "על מה אבדה הארץ?" בטוי לגלות ישראל מן הארץ. אמנם בחז"ל ישנן סיבות לחרבן בית ראשון: ע"ז, ג"ע, ש"ד, ובית שני - שנאת חינם, ויש להבין מה השאלה. אלא, מסביר המהר"ל, מה השרש, מה סיבת הסיבות, כיצד יתכן, שהעם הנבחר, האלוהי, יגיע למצב כזה? "ויאמר ה'" - זקוקים לאמירה מיוחדת של ה', גילוי הסוד האלוהי: "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם", "אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה". הגישה לתורה צריכה להיות מתוך ברכה. כלומר, היה עסק בתורה, וקיום התורה - ורק ברכה לא היתה. נאמר, אפילו, שברכת התורה דאוריתא, אבל על זה אבדה הארץ? אלא, יוצא, שעזיבת התורה, משמעה, חסרון ברכה. ומדגישים: ברכה תחילה, דהיינו, ברכה ראשונה. ומהי ברכה ראשונה? מפרש רש"י בבבא מציעא: "אשר בחר בנו מכל העמים...". זה חייב להיות היסוד המציאותי, האלוהי, המונח בסדר הבריאה, שהקב"ה "בחר בנו מכל העמים", ומתוך כך, "נתן לנו את תורתו". הידיעה הזו, ההכרה הזו, זהו מובנה של הברכה בתורה תחילה, זהו גילוי היסוד האלוהי.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ג, עמ' יט)

והמסכה צרה כהתכנס וכו' כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי

יתן אל לבו שהאדם בעולם הזה הוא כאורח נטה ללון והקב"ה הוא הבעל הבית העורך השלחן לפני כל אחד ואחד... ושאינו מכיר בטובת הקב"ה הוא האורח הרע, האומר: מה טרחא טרח הבעה"ב מה יין הביא כו' וכל מה שטרח לא טרח רק בשבילו ובשביל אשתו ובניו. ויותר זר כשהאורח רוצה לדחוף ולגרש הבעה"ב מביתו... וכל העולם כולו של הקב"ה, וכשהאדם חוטא כביכול הוא רוצה לדחוף את רגלי השכינה, וכ"ש החטא שהאדם עושה במקדש ה' ובביתו. וז"ש רז"ל... ר"י כי מטא להאי קרא קבכי "והמסכה צרה כהתכנס".

(רבי חיים בן בצלאל מפרידברג, ספר החיים, ספר פרנסה וכלכלה, פרק ג)

יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה

לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי כענין שנאמר ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח כענין שנאמר הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה.

(רמב"ם, הלכות דעות פרק ה הלכה ח)

שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה

"ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים"... ברא שתי מאורות, אחד ליום ואחד ללילה, ושניהם גדולים כל אחד בערכו ומהותו... כי לא יוכל להיות שוין ממש, כי במה יוכר הבדלת היום מהלילה אם לילה כיום יאיר ממש? ועל כן צריך להיות אחד גדול מהשני... לפי ערך מאור הגדול ההוא, ייקרא קטן, אבל במקומו כשאין שם מאור הגדול גם הוא לגדול יחשב כי אין גדול ממנו. והרבה צבאות הלבנה ונתן לה את הכוכבים להראות אשר יתכן שתיקָרא גדול כי יש אורות פחותים גם ממנה, ולנגדם תיקרא גדול. גם על דרך מאמר... חז"ל שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה כדי שתראה היא גדולה, וכמו כן כאן כשהיא בין הכוכבים תראה היא גדולה עד מאוד.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, בראשית פרק א פסוק טז)

וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד]

ידמה שהוא היה הורג כל מי שלא הסכים לעבוד ע"ז והנביאים המוכיחים אותם, כמו שעשתה איזבל שהרגה את נביאי ה'.

(רלב"ג, מלכים ב פרק כא פסוק טז)

מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם

השורש של שנאת חנם שהיה בבית שני עת התפרצות הגילוי של תורה שבע"פ בא ע"י מה שמתחילה נעשו אויבים זה לזה ואח"כ אוהבים שנאמר "ואת והב בסופה" (במדבר כא, יד). משנאת קודש זו שבאה מתחילה התפרצה שנאת אחים שנאת חנם, שכן כל דבר טוב יש בו שמרים וסיגים.

(מי מרום ח"ח, בראשית, וישלח, מאמר סא, עמ' קצט-ר)

הנצי"ב ז"ל, בהקדמתו לחומש 'העמק דבר', מזכיר כל מיני צדיקים ותופסי תורה שגרמו חורבן בית שני. כל מי שלא היה בדיוק לפי התפיסה שלהם, החליטו שהוא אפיקורוס, ומזה באה שנאת חינם. יש מאמר חז"ל שבית שני נחרב בגלל שנאת חינם. זאת היתה שנאת חינם בין אנשים שמדברים כביכול בשם התורה.
כנגד הפעילות הציונית המוצלחת, באו חוגי האגודה, המכונים אורטודוקסים, מעוטי תורה, ולא מתוך גדלות של תורה.

(שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, ארץ ישראל, ישוב הארץ)

רבי פנחס מקוריץ היה אדם גדול. יש ממנו ספר קטן בכמות וגדול בחריפות. הוא כותב שם [אמרי פנחס, מהד' תשל"ד, עמ' קעג, ומהד' תשס"ג, עמ' תעד]: צדיק שאינו גמור אוהב רשע שאינו גמור, צדיק גמור הוא מי שמסוגל לאהוב גם רשע גמור. אנחנו צריכים להתחנך לאהבת ישראל מצד עצמה, מצד הסגולה האלקית המוחלטת. בית שני חרב משום שנאת חינם, ואנחנו צריכים להוסיף אהבת חינם - חינם מן המצוות [ע"פ ספרי במדבר פיסקא פז], להוסיף אהבה כלפי אלה שאינם שומרי מצוות. יסוד הקדושה שלנו, הוא הסגולה, שהיא מקור המצוות, היא השורש הכללי, וממנה מתפרטות המצוות.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק ד, עמ' צז-צח)

בעוונותינו הרבים... אם יראה איש את רעהו הולך שובב בדרך לבו, לא ייסר אותו, ולא יאמר לו: אל אחי, לא טוב המעשה ולא זו דרך החיים אשר דרך הקודש יקרא לה. ואדרבה יתן כמעט שמחה בלבו כי חבירו סניא שמועתיה... היש לך שונא גדול מזה? רואה חבירו טובע בנהר ואין מוחה, זו שנאת חנם בלי מצוות שהיה בזמן בית שני, כי רבו העוברים ולא מיחו, ובשביל זה, נעשו פרצות רבות בבית שני, שהיו כת צדוקים ויתר כתות, שפקרו בדברי תורה שבעל פה ומרו פי בית דין הגדול שבירושלם, וזהו יותר עון מכל העונות, כי זהו בכלל כפירה. ודרך זרה היא מי שאומר בבית שני לא היה עון גדול נמצא ביניהם כלל. היש עון גדול מאפיקורסים שכפרו בתורה שבעל פה ובהוראת סנהדרין שיושבים על כסא ה' ואלהים נצב בעדתם? ובזה רבו כמו רבו בשיטות צדוקים, בייסותים, כת יהודא גלילי, וכת שהיו שוכנים ביערות ומדברות, והכל היה נגד רצון חכמי ישראל הפרושים, כי לא קיימו מצות רגלים ומועדי ה'... ורוב מהכתות שפקרו בהשארת הנפש ותחיית המתים. היש לך עון גדול מזה? ומה צריך חולי רע ומר יותר, עד אשר הכהן גדול, שהיה בשנה ההיא שנחרב הבית, היה איש צדוקי, כמ"ש יוסף בן גוריון בספרו לרומיים... ולכן מה שאמרו חז"ל כי בבית שני היה עון שנאת חנם, הכוונה כי זהו שורש המרי, כי על ידי כך באה כל הרעה הזו, וזהו החלי, כי היותם שותקים בעוברי עבירה על ידי כך יסובב כי פשתה הרעה, מרעה אל רעה יצאו, וגברו המינים וצדוקים ואפיקורסים ימ"ש.

(יערות דבש, חלק א, דרוש י)

[ההתפרדות באה מהחומר, וההתאחדות באה מהנפש. ככל שהחומר חזק יותר, האנשים נפרדים יותר. עבירה מטמטמת את לבו של אדם (יומא לט), כלומר שהיא מגבירה את החומר, וגורמת להתפרדות העם, שגורמת לחורבן. תשובה מגבירה את כוחות הנפש, ומביאה להתאחדות העם, שמביאה לגאולה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ג ע"א) לטקסט

[מפני שרק כשיש אהבה בין האנשים, הם נקראים "עם".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ד ע"ב) לטקסט

[זה מה שכתוב (ישעיהו פרק נט פסוק כ): "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" - הגאולה תבוא כשישובו מהפשעים שעושים ליעקב - איש לרעהו.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף לד ע"ב) לטקסט

מקדש שני וכו' מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם

[הריפורמים אומרים שבהמ"ק חרב מפני שהפרידו בין האנשים לנשים, שהנשים מלמעלה ואנשים מלמטה (סוכה נא ע"ב), וזה שנאת חינם, ולכן הם אומרים שצריך שישבו יחד אנשים ונשים בבית כנסת.]

(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"א, עמ' 27) לטקסט

[חז"ל הסמיכו את זה על הפסוק "חינם נמכרתם" - בגלל שנאת חינם. חז"ל אמרו שאילולא נחרבה א"י, היה ה' מעניש את ישראל עצמם, ובמקום זאת שפך חמתו על עצים ואבנים. ובזה מוסבר המדרש (לא ידוע מקורו) "מפני מה לא נכנס אהרן לא"י? מפני שהיה אוהב שלום" - שאילו נכנס לארץ, היה משכין שלום, ולא היתה שנאת חינם, והארץ לא היתה נחרבת, אלא ה' היה שופך חמתו על ישראל [קשה, הרי אם לא היתה שנאת חינם לא היו נענשים בכלל?]. וכדי למנוע זאת, ה' מנע מאהרן להיכנס לארץ.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מה ע"א) לטקסט

[לכן אומרים בקדיש "יהא שלמא רבא", כלומר שיהיה שלום בינינו, אחרי שמזכירים "ונחמתא" שרומז לגאולה, ובתחילת הקדיש ביקשנו "ויקרב משיחה", כי השלום הוא תנאי לגאולה, כמו שדרשו מהפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו", וכן הספרי דורש "וישם לך שלום" - זה שלום מלכי בית דוד, הרי שמלכות בית דוד היא שלום ישראל.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, קדיש לעלם, דף כג ע"א) לטקסט

ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים

...שאחד מג' דברים הללו מכביד העבירה ועושה אותה חמורה: אחת מהם, שהעבירה בעצמה חמורה מצד טבעה וענינה, כעבודה זרה ורציחה ונאוף. והשני, כשאדם שוגה ונכשל בה תמיד, לפי שהדבר היותר קל שבעולם משיכפל הרבה פעמים נעשה חזק ביותר, כאשר נראה בחוט אחד של פשתן שאם נכפילהו פעמים הרבה יהיו כפליו חזקים יותר מחוט ברזל אחד... הדבר השלישי, הוא חטא שאין לאדם נטייה אליו בטבעו, כי מה שהאדם נוטה אליו בטבע יש לו קצת התנצלות...
ושנאת חנם ג"כ על דרך זו, שהיא עבירה שמתמיד בה האדם תמיד, ואין שום תועלת והנאה לאדם בה ואין הטבע נוטה אליה. מפני זה אמרו רז"ל ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודת אלילים, גלוי עריות, שפיכות דמים, לפי שהטבע נוטה יותר לאותן ג' עבירות ממה שנוטה לשנאת חנם... ולפי שהנכשל באותן עבירות אינו נכשל בהם אלא פעם אחת בזמן מרובה, ועון שנאת חנם נכשל האדם תמיד.

(דרשות הר"ן, דרוש י)

מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם וכו' ובמקדש ראשון לא הוה ביה שנאת חנם וכו' ההיא בנשיאי ישראל הואי

[החיד"א בס' לב דוד פירש בזה את הפסוק (ישעיהו פרק נב פסוק ג) "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" - נמכרתם בגלות בגלל שנאת חינם, ולכן לא תיגאלו בכסף, היינו בכיסוף של מעשים טובים, אלא בהסרת יצר שנאת חינם. התשובה הכללית שעליה אומר רמב"ם שסוף ישראל לעשות תשובה ונגאלים היא תשובה של תיקון חטא שנאת חינם. מהמשך הגמרא רואים שגם בבית ראשון היתה שנאת חנם אבל לא בכל העם, ובבית שני היה בכל העם. וגם השואה היתה בגלל שנאת חינם. כשאחנו פונים לפמליא של מעלה בטענה למה שונאי ישראל רודפים אותנו, הרי שרי האומות שנמצאים בפמליא של מעלה משיבים שגם ישראל בינם לבין עצמם מתנהגים באלימות ובשנאה.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, הקדמת ר' יחיאל מאיר מורגנשטרן, עמ' 11-12) לטקסט

ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות וכו' רשעים היו אלא שתלו בטחונם בהקדוש ברוך הוא וכו' ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם אמר רבי יוחנן טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים וכו' אדרבה אחרונים עדיפי אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות קא עסקי בתורה אמר ליה בירה תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים

ובגמל וארנבת ושפן סימן טהרה שלהם מעלה גרה וסימן טומאה שאינו מפרים פרסה, ובחזיר להיפך. והענין כמ"ש במדרש רבה (שמיני פרשה יג): גמל זו מלכות בבל, ארנבת וכו'... כמ"ש (תהלים פ): "יכרסמנה חזיר מיער" כמ"ש (פסחים קיח) ע"ש. ואמרו: ראשונים עדיפי או אחרונים עדיפי, ואמרו ראשונים עדיפי, אדרבא אחרונים עדיפי דעסקי בתורה, ואמרו תנו עיניכם בבירה וכו'. והענין כי ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קיצם, אחרונים כו'. והטעם כי הראשונים היו מעשיהם הטובים טמונים ועונותיהם גלוים, כי לבם היה טוב, ואחרונים להיפך, ורחמנא ליבא בעי כמ"ש (סנהדרין קו:): רבותא למבעי בעי, בשני דרב יהודא וכו' ע"ש. ואמרו: ראשונים שהי' בהם ע"ז וג"ע וש"ד אלא שתלו בטחונם בקב"ה. נמצא כי מעשיהם רע מאוד, שכולן ביהרג ועל יעבור, עבירות חמורות שבתורה, ולבם הי' טוב מאוד, שמעלת הבטחון על כולם כנ"ל. ואחרוני' עסקו בתורה ובג"ח, ומפני מה חרבה מפני שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כו', כמ"ש (ברכות סג): איזה פרשה קטנה וכו' "ואהבת לרעך", והוא מחוסר הבטחון, שכל הקנאה והשנאה ממנו. ולכן ראשונים גלו בג' מלכיות, שסימן טהרה שלהם מבפנים וסימן טומאה שלהם מבחוץ, ואחרונים בגלות (ישמעאל) [אדום] שנמשלה לחזיר שהוא בהיפך, והוא פושט טלפיו להראות סימני טהרה שלו, ושבע תועבות בלבו. וכן הוא בגלות הזה, מדתן של ערב רב "ונעשה לנו שם" כנ"ל.
וענין סימני טהרה בטלפיו, "צא השדה וצודה לי ציד" בכיבוד אב, אבל "כי ציד" - הוא סימן טומאה צד וטורף כנ"ל, "בפיו" - שאינו מעלה גרה וכו'. וז"ש טובה צפרנן של ראשונים, סימן טומאה שלהם, מכריסן של אחרונים.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' מז-מח במהד' תשיז)

רשעים היו אלא שתלו בטחונם בהקב"ה וכו' לפיכך הביא עליהן הקב"ה שלש גזרות כנגד שלש עבירות שבידם

כתב בדברי שאול במהדו"ב בשם אביו הגאון מ' ליבוש נאטהאנזאהן ז"ל, דהנה יש מומר שהוא כופר בכל התורה. בו אין שייך עבירות חלוקות, שכולם באו משורש אחד, שכפר בכל התורה. אבל מי שהוא ישראל וחוטא בעבירות, בזה שייך עבירות חלוקות ועונש חלוק. וזה שאמר, אמת שרשעים היו אבל תלו בטחונם בהקב"ה, א"כ לא כפרו. לפיכך הקב"ה הביא עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם.

(רבי גרשון שטרן, ילקוט הגרשוני כאן)

מגורי אל חרב היו את עמי וכו' אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם

"המשכן משכן ב' פעמים"... והטעם שבא הרמז זה בכאן, היינו כדאיתא במדרש [שמות רבה פרשה נא, ו] שלא הוצרך משה לתת החשבון הזה אלא לפי שידע שהיו חושדין אותו... "אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר", כיון ששמע משה כך א"ל חייכם כשהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון, שנאמר "אלה פקודי המשכן". ע"כ. ולכך רמז להם כאן... לומר שבשביל עון כזה יתמשכן המקדש בב' חרבנין, במקדש ראשון דכתיב "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים וכו' ומתעתעים בנביאיו" [דברי הימים ב' לו, טז]... והכי נמי עון לה"ר, דכתיב "מגורי אל חרב היו עמי" ומפרשים רבותינו ז"ל שדוקרים זה את זה בחרבות שבפיהם, וכן מקדש שני אמור רבנן דבעון זה חרב.

(רבי דוד פרדו, משכיל לדוד, שמות פרק לח פסוק כא)

[עיין גם לקט ביאורי אגדות לקמן כב ע"ב בשם תולדות יעקב יוסף]

ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם

ויש להבין מה תליא זה בזה, וכי בשביל שנתגלה העון יתגלה ויהיה הקץ מהר? וגם הלא בבית שני ידענו העון, כמאמר חז"ל שנאת חנם, ואי שלא נכתבה, הא בעוונות הרבים, מתחלת בנין בית שני חדל חזון ונחתמו כתבי קודש.
אבל הענין כאמרם [לקמן פו ע"ב] כשאדם דש בחטא, נעשה לו כהיתר ואינו מרגיש בחטא, אבל כאשר ינחם וימנע מעשות חטא, אז יזכיר בחסרונו ובחטאו אשר חטא ומעלו אשר מעל בה' ובתורתו. וזהו בבית ראשון, שהרעו לעשות. אבל בגלות בבל, התנחמו מאשר עשו, ולא עבדו עוד עבודה זרה, ולא עברו על גילוי עריות ושפיכות דמים, וא"כ נתגלה עוונם, כי בעזבם הרע, חטאם לנגדם תמיד, ולכך שסרו מלעשות, אף ה' ריחם עליהם, והבטיחם לגאלם מהר בפקידת שבעים שנה ונגלה קיצם. אמנם בית שני שהיה שנאת חנם ולשון הרע, וזהו לא שבו בעונות הרבים, ועוד היום מחזיקים בטומאה זו לשנוא חנם, בפיו שלום את רעהו ידבר, ובלבו ישים ארבו, ושמח במפלתו ותקלתו, ואומרים אין פשע, אדרבה לחכם יחשב, ובעל תחבולה הציד בפיו ופוסח ורוכב על שני הסעיפים ושפת חלקות, וא"כ לא נתגלה עדיין עון בית שני, כי הלא להיתר יחשב, ולכך בעונות הרבים לא נתגלה קיצם, ואנו יושבים זמן רב בגולה, כי כל זמן שסיבה המביאה החולי לא תוסר, אי אפשר לרפאות החולה בכל מרקחת וסמים שבעולם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ז)

איך תלוי זה בזה? אבל הענין, כבר אמרו חז"ל [ברכות יב ע"ב]: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה נמחל לו. וכבר אמר הנביא, כי מאוד נתביישו ישראל מעונותיהם, כדכתיב [יחזקאל מג, י] "ויכלמו מעונותם", ו"כבושת גנב כי ימצא" וכו' [ירמיהו כ, כו], והרבה מקראות אשר מורים כי נתביישו ישראל מעונותם, וזה להם לישועה ולסליחת עון. וזהו בהוודע חטאם לרבים, וא"כ בהגיע להם עונם יתביישו. אבל כאשר לא נודע במי היתה הרעה, אף בושת לית כאן, כיון שלא נודע המרי. וזהו הנרצה, ראשונים שנתגלה עונם, אף סליחה היתה להם, ולכך מהר הגיעה להם ישועה, כי תם עון בת ציון, אבל אחרונים שלא נתגלה עונם, אף כפרה לא היתה בבושתם וכלימתם, ולכך חטאם בעונותינו הרבים כתובה בעט ברזל, ומי יודע מתי ישוב וירחם, ולא נתגלה קצם.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ו)

נראה שיש יתרון מצד הסגולה הנמצאת בישראל מצד קדושת הנפשות, ויש יתרון מצד המעשים. ונראה שבביאה ראשונה שתכלית הקדושה היה אז בית הראשון, הי' קדושת הסגולה גדולה מאד, שהיתה השכינה שורה בהם בגלוי וכיו"ב. ובית שני היתה קדושת הסגולה קטנה לערך הבית הראשון, אבל הי' בו קדושת המעשים גדולה, שבו היו אנשי כנסת הגדולה, ונתרבו כמה מצוות דרבנן, שזהו הכל קדושת המעשים. אלא שקדושת הסגולה לא הי' גדולה כ"כ כבבית ראשון. ע"כ אמרו חז"ל בפ"ק דיומא: ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם. פירוש, שראשונים היה החסרון שבהם במעשים שהם מגולים, אבל בעצם כח קדושת סגולת נפשותם היו רמים מאד, ע"כ היה התיקון נוח בהם. ואחרונים שהחסרון בהם היה מצד מיעוט הקדושה הפנימית, וזהו "לא נתגלה עוונם", אע"פ שבגלוי היה נראה מעשיהם יותר טובים, מ"מ "לא נתגלה קצם". כי לתקן כח הסגולה הפנימית כשמתחסר, צריך זמן יותר גדול והשתדלות יותר נשגבה. ע"כ אמר "עד יעבור עמך ד'", שמתיחסים אליך מצד עצמם וסגולתם "זהו ביאה ראשונה" (ברכות ד ע"א). "עד יעבור עם זו", שאינם כ"כ מתיחסים אליך, שהקדושה נתמעטה מצד הסגולה, ומ"מ "קנית", יש בהם קנין מצד פעולת המעשים הטובים, "זו ביאה שני'".

(עולת ראיה, ח"א, עמ' רלו = עין איה, ח"א, ברכות, א יז, עמ' 10 = מאורות הראיה, הגדה של פסח, מהד' תשנ"ד, עמ' שיג [עמ' שיז-שיח במהד' תשנ"ו])

י"ל ע"פ מה שאמרו בסוכה נא: ז' שמות יש לו ליצר הרע, דוד קראו "טמא" וכו', יואל קראו "צפוני". וזה פירושו: במקדש ראשון היה היצה"ר בגלוי כמו דמצינו בטומאת מצורע שהוא בגלוי כדכתיב "טמא טמא יקרא" [ויקרא יג, מה]... לכן במקדש ראשון נתגלה קיצם. ובמקדש שני היה היצה"ר בסתר, לזה קראו צפוני כדכתיב "הצפוני ארחיק מעליכם". לזה במקדש שני לא נתגלה קיצם.

(רבי יצחק מרדכי כהנא, זכר לחיים, עמ' כ)

[לעוון גלוי יש רפואה, כי הוא יודע שחטא וממהר לשוב.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 138) לטקסט

לא נתגלה קצם

כָּשַׁלְנוּ בַּצָּהֳרַיִם כְּבַלַּיְלָה. כְּעִוְרִים נְגַשֵּׁשׁ בָּאֲפֵלָה. וְאֵין לֵידַע קֵץ הַגְּאֻלָּה.

(סליחות ליום שלישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה סג)

אֵיךְ זְמַן קִצִּי נֶחְתָּם וְלֹא נוֹדָע. וְקַרְנִי גָדַע מִשַּׁחַת פָּדַע. וְהֵמָּה חוֹשְׁבִים חָכְמָתָם כְּהֵימָן וְדַרְדַּע. וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע.

(סליחות ליום שלישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה סד)

זְמַן קִצִּי סָתוּם מִלֵּידַע. עֲוֹנוֹת הִטּוּ קַרְנִי לְגַדַּע. כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע.

(סליחות ליום חמישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה עט)

טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים

[הרגש בציפורן, ויותר מזה הרגש הראשי הנעלה ביותר בכרס. הראשונים הרגישו אף מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואנחנו איננו מחדשים, ורק דולים מהם ומשקים.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לא ע"א) לטקסט

טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים וכו' בירה תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים

בכלל היה מצב התורה בראשונים נעלה מאחרונים, אולם האדם הפרטי העוסק בתורה בהיותה במצב נמוך, תגדל מעלתו מאז. וזהו טעם פלוגתתן של רב יוחנן וריש לקיש: אמר רבי יוחנן טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים... בירה תוכיח שחזרה לראשונים (במשך קצר) ולא חזרה לאחרונים. והוא מבואר. אולם כוונת מליצתם ז"ל טובה צפורנן מכריסן ביאר אחי הרב הגאון מו"ה יחיאל העליר נ"ע, כי שם [לעיל ע"א] הביאו שמשכן שילה חרב בשביל ששהו את קיניהן של הנשים הבאות ליטהר, וידוע כי הכפרה עיקרה תלויה בדם, ובקינין אין בין מליקה להזיה שום הפסק, והמליקה היא בצפורן, והם נתעצלו ואחרו אותה. ואמרו ז"ל (פסחים נז ע"א): ארבעה צווחות צווחה עזרה - צאו מכאן בני עלי שטימאו את היכל ה', והוא בהתעצלם בהקרבת הקינין, כמו שאמרו ז"ל, ועוד צווחה בבית שני: שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי כו' וימלא כריסו מקדשי שמים, שאכילת קדשים מצוה וכפרה. הנה על בני עלי צווחה שהעוו באיחור המליקה שהיא בצפורן, ואת יוחנן שבחה שמילא כריסו מקדשי שמים. ומכל מקום רואים אנחנו שטובה צפורנן של ראשונים גם בהעוותם בה, מכריסן של אחרונים שזכו בו, שהרי אחר חרבן שילה לא משכו לו ימי השממון, וחזרה לנו הבית בהבנותו, בנין שלמה. ואת אחרונים שבחה שאו שערים ראשיכם כו' וימלא כריסו, ומכל מקום עדיין לא יכונו להקים חרבות.

(רבי יהושע העליר, חוסן יהושע, מבוא, הגהה ב)

[בדרך צחות - טוב שוחט שבודק את הסכין בצפורנו, משוחט ששוחט הרבה בלי לבדוק את הסכין].

(דברי חן (סילברסטון), עמ' 9) לטקסט

סנינא לכו

היה גם חלק גדול של תלמידי חכמים שנשארו בבבל בזמן עזרא ולא נזדרזו לעלות לארץ ישראל, כמו בדור שלנו שהרבה תלמידי חכמים נתעכבו בחוץ לארץ. לחכמי ארץ ישראל היתה קפידא וביקורת על כך. יש בענין זה פרשיה שלמה עם ריש לקיש. ריש לקיש היה בצעירותו אתלט. רבי יוחנן הוא שהחזיר אותו בתשובה... הוא היה קבוע במהלך הישיבה של רבי יוחנן, והיה מבליט בכל תוקף וגבורה, בדבקות, באדיקות ובאמונה, את ענין קדושת ארץ ישראל ומעלת תורת ארץ ישראל. מתוך כך הוא הקפיד מאוד על אלה שלא נזדרזו לעלות לארץ ישראל. היו ביניהם הרבה גדולים גאונים וצדיקים, שהתעכבו מלהשתתף בעליה לארץ. במסכת יומא מסופר מעשה על ריש לקיש שהתרחץ בירדן - כנראה לא רחוק מהישיבה בטבריה. היה שם מעבר לאלה הבאים מחוץ לארץ ישראל. תוך כדי כך הגיע אחד מגדולי חז"ל, רבה בר בר חנה. הוא ניגש בידידות אל ריש לקיש לברכו לשלום ולהושיט לו ידו, אבל ריש לקיש סירב והוציא מפיו ביטוי נורא: "סנינא לכו"! אני שונא אתכם! למה נתעכבתם ולא נעניתם לקריאת עזרא ונחמיה, חגי, זכריה ומלאכי, לעלות לארץ? התרשלתם, הזנחתם ולא עליתם.
על כל פנים, אנו מוצאים שהמלה שנאה נאמרה ע"י אחד מגדולי חז"ל. וכנגד מי? כנגד גאונים צדיקים ראשי ישיבות שבבבל. אומר ריש לקיש: אני שונא אתכם, בגלל חילוקי דעות והשקפות בענין כלל ישראל ועליה לארץ. האם באמת היה ריש לקיש שונא את רבא ואביי?!... ודאי שלא. אלא שכאן דוגמא לבירור המונח "שנאה". אין זה מה שאנו קוראים שנאה - שנאת חנם שיכולה להגיע לרצחנות, ח"ו. המובן של שנאה כאן הוא קפידא ותרעומת. זו שנאה במובן ההשקפתי, מחשבתי, אידיאולוגי.

(שיחות הרב צבי יהודה, וישב, עמ' 346-347)

שונא הוא לכאורה ביטוי זהה לאויב... מאיבה ושנאה מגיעים לרצח. אמנם המלה המקראית הזאת מתבארת מתוך דברי חז"ל. דוגמא ראשונה לכך אנו מוצאים במסכת יומא, לגבי ריש לקיש תלמידו-חבירו של רבי יוחנן. שניהם היו מגדולי תלמידי החכמים בארץ ישראל. בתקופתם חלק גדול של עם ישראל היה בגלות בבל, אבל רבי יוחנן היה "ציוני" גדול ולא עזב את ארץ ישראל. רב ורבי יוחנן היו שניהם תלמידי רבי יהודה הנשיא... רבי יוחנן דבק בארץ ישראל ולא זז משם, וריש לקיש הצטרף אליו. במסכת יומא מסופר שריש לקיש התרחץ בירדן ותוך כדי שחייה הגיע רבה בר בר חנה מהעבר השני, מחוץ לארץ, ורצה לגשת אליו. אבל ריש לקיש לא קיבל אותו בסבר פנים יפות ודחה אותו במילים אלו: "סנינא לכו" - אני שונא אתכם, יש לי תרעומת עליכם, מפני שאתם, אבותיכם ורבותיכם, לא הקשבתם לקריאה של עזרא ונחמיה, חגי זכריה ומלאכי, לעלות לארץ לא התחשבתם בהצהרת כורש - מעין הצהרת בלפור - ונשארתם בגולה. איך להבין ביטוי זה של "סנינא לכו"? האם אפשר לומר שריש לקיש היה שונא גדולי חז"ל שבבבל?! אין זה מסתבר, אלא יש כאן ביטוי חריף של קפידא ותרעומת. "וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום" - לעומת המובן הגס ופשוט של שנאה המופיע בפסוק "והוא לא אויב לו", נפגשים כאן בשנאה במובן של תרעומת.
קיימת עוד דוגמא בולטת לכך בסוגיית פריקה וטעינה... נאמר: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו". מי הוא השונא הזה? הרי התורה ניתנה ליהודים ומדברת על יהודים. איך יכולה היא לומר על יהודי "חמור שֹנאך", "והכתיב, לא תשנא את אחיך בלבבך!?" [פסחים קיג ע"ב]. אלא הכוונה היא שהוא שנאוי מחמת עבירה, מה שמכונה בנוסח של היום: "לא-דתי". התנהגותו הבלתי כשרה גורמת לשנאה, לא במשמעות של "אויב... מבקש רעתו", אלא במובן של תרעומת וחוסר סימפטיה... התורה ניתנה לעם ישראל כולו, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", בין שהם "דתיים" בין שהם "לא-דתיים"... יש תרעומת וקפידא כלפי ה"לא-דתי", מה שמכונה בתורה "שונא" באופן יחסי... א"כ, נפגשנו עם שתי דוגמאות בהן שנאה אינה מופיעה במובנה הפשוט, החריף והמסוכן. כך יש להבין את הביטוי שנאה שנמצא בפרשתנו [בראשית לז, ד]. אנו עוסקים בתהליך האלקי ההיסטורי של התגבשות עם ישראל על יסוד שנים עשר כוחות, שכל אחד מהם חייב להתגלות בתוקפו הספציפי שלו. כשכל אחד "איש על מחנהו ואיש על דגלו", כשיש הבלטה חריפה של "אני ולא אתה - אתה ולא אני" - אז מתגלה הבנין בכל שלמותו ובריאותו, ו"ברכנו אבינו כולנו כאחד יחד באור פניך".

(שיחות הרב צבי יהודה, מקץ, עמ' 376-379)

"ואהבת לרעך כמוך". הדרכה יסודית. אהבת הבריות, היחס הטוב והישר אל כל מיני בריות אנושיות, ולכל אדם מישראל. שנאה. חס וחלילה, מביאה לשפיכות דמים. ובדברי קדשו של הנצי"ב - בהקדמה לס' בראשית - שנאה של צדיקים החריבה בית שני. שנאה לרשעים - היינו במובן של תרעומת. ביומא ט - סנינא לכו, פסחים קיג בתוס' - "ובאין לידי שנאה גמורה", "את והב בסופה" - נעשים אויבים זה לזה (קידושין ל:) - בכל המקומות האלה מובן השנאה הוא תרעומת.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' רנו-רנז)

ריש לקיש היה גיסו של רבי יוחנן, ה"ציוני" הגדול, שהחזיק בכל התוקף, האומץ והעוז, את הישיבה בארץ, לעומת הישיבה שבבבל... מסתבר שלריש לקיש, שהיה תלמידו של רבי יוחנן ואחר כך גיסו, היתה קפידא על חכמי בבל שלא עלו לארץ עם עזרא. מסופר בגמרא שפעם כאשר ריש לקיש שחה בירדן (מצד אחד של הירדן - פנימיות ארץ ישראל. מצד שני - חוץ לארץ), בא רבה בר בר חנה מבבל ורצה להיפגש איתו. אבל ריש לקיש הסתייג ואמר בכעס: "סנינא לכו" - אני שונא אתכם. מדוע לא עליתם עם עזרא? אם לא הייתם מתרשלים ומזניחים והייתם עולים לארץ, אז היינו מגיעים למדרגה עליונה של עליה כחומה. בודאי שאין המובן שריש לקיש שנא ממש את חז"ל, אלא זה ביטוי חריף של מתיחות.
וכן היא חריפות הספציפיות ביסודות הגרעיניים של בית ישראל. כל שבט חייב להופיע בערכו המיוחד. "אני לא אתה, ואתה לא אני". ודווקא שנאה זו, ולא הבוז, היא הקובעת את יסוד האהבה השלמה. רק מתוך הגיבוש וההתיחדות של כל שבט, בונים הם ביחד את הבנין של כל בית ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, וישב, עמ' 327-328)

בגמרא ביומא (ט) - ר"ל התרחץ בירדן. מן הצד השני, מצד חו"ל, בא אחד מגדולי חז"ל, ונתן לו יד לשלום. א"ל ריש לקיש: סנינא לכו, שלא עליתם בעליית עזרא. אז מה, ר"ל שנא את אביי ורבא? אלא הכונה תרעומת, ולא שנאה גמורה. וכן בסערת ויכוח שבלימוד - "את והב בסופה". באמצע כאילו שנאה, תרעומת.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' עא)

בתוס' בפסחים - שואלים: מה פרוש "לכוף את יצרו", משמע שיש כאן יצר הרע, והלא החלוקה הזו היא ישרה, הרי ראה בו דבר עבירה, ומאי כפית יצר יש כאן? תוס' קצר, אבל יש בו עומק פסיכולוגי: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". והפגום במצות, מרגיש שיש יחס אנטיפאטי של שנאה אליו, וכך הוא מפתח שנאה אל חברו, "ובאים מתוך כך לידי שנאה גמורה".סכנה עצומה בשנאה שנובעת מיראת שמים, שעלולה להביא לשנאה גמורה, לסכנת נפשות. יש להבחין בין שנאות, זו דוגמא אחת. דוגמא שניה: ממסכת יומא... ר' יוחנן נשאר בא"י. מסר נפשו על ישיבת א"י. היתה מתיחות בין יושבי א"י ובין היהדות הגדולה של בבל. ריש לקיש היה גיסו של ר' יוחנן. וכשנפגש ר"ל עם אמורא מבבל, וההוא רצה לדבר עמו, אמר לו ר"ל: סנינא לכו. יש לי קפידא עליכם, שאבותיכם לא עלו עם עזרא. האם אפשר להבין, שר"ל ממש שנא את גדולי חז"ל שבבבל? ח"ו - אלא המובן גם כאן תרעומת, קפידא.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' מח-מט)

דוגמא שלישית נמצאת בגמרא יומא, המתארת את סיבות החורבן והגלות... היתה אז מציאות היסטורית של מעבר בין התנאים שבארץ ישראל והאמוראים שבבבל. רוב העם ישב בבבל. רב ורבי יוחנן היו שני תלמידיו הבולטים של רבינו הקדוש... לעומת רב שהיה "רבן של כל בני הגולה", רבי יוחנן ה"ציוני" דבק בארץ ישראל והמשיך להגדיל ולהאדיר את תורת ארץ ישראל בישיבתו הגדולה בטבריה... ריש לקיש היה תלמיד-חבר של רבי יוחנן וגם גיסו. שניהם היו עמודי התורה בארץ ישראל, ודבקו בקו של קדושת התורה בארץ ישראל. בגמרא יומא מסופר שפעם כאשר ריש לקיש התרחץ בירדן, על גבול ארץ ישראל ובבל, הגיע אחד מגדולי חז"ל מהגולה, רבה בר בר חנה. כשהוא ניגש לומר לו שלום, השיב לו ריש לקיש: "סנינא לכו", אני שונא אתכם בגלל שלא עלו אבותיכם לארץ בזמן עזרא. היה אז מצב דומה לזה של עכשיו, שרוב תלמידי החכמים לא נענו לקריאת עזרא ונחמיה ולפקודה הנבואית של חגי, זכריה ומלאכי. מתוך כך הוצרך עזרא לבנות את ארץ ישראל ואת בית המקדש עם חברה מעניינת מאוד הנקראים בגמרא קידושין "עשרה יוחסין", פסולים, שתוקים ואסופים. אמנם, המכובדים נשארו בבבל. וכי שנאה גמורה רחש ריש לקיש לגדולי קדושי חז"ל שבבבל? ברור שאין כאן שנאה במובן של שנאה גמורה המביאה לשפיכות דמים חס ושלום, אלא במובן של קפידא ותרעומת. כך יש להבין גם את שנאת השבטים.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויגש, עמ' 405-407)

רבי היה אחרון התנאים, ותלמידיו היו רב ורבי יוחנן... רבי יוחנן נשאר בארץ ישראל, בטבריה, וסידר את התלמוד הירושלמי. במספר מקומות מוזכרת הישיבה הגדולה של רבי יוחנן בטבריה. ריש לקיש, גיסו של רבי יוחנן, היה בר פלוגתא שלו, אבל הצד השוה שבהם היה יחסם המיוחד לארץ ישראל. בגמרא יומא מסופר שריש לקיש התרחץ בירדן, שהיה אז גבולה של ארץ ישראל. ניגש אליו מן העבר השני של הירדן אחד מגדולי חז"ל שבבבל, רבה בר בר חנה, אבל ריש לקיש לא החזיר לו שלום, רק אמר לו: סנינא לכו, אני שונא אתכם, מפני שלא נעניתם לקריאתו של עזרא ולא עליתם לארץ ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 108-109)

תוכן ההפטרה שייך לתקופת עזרא. עזרא ונחמיה קראו לעליה לארץ. גם חגי זכריה ומלאכי, שהיו נביאים, מסרו פקודה ממקור הנבואה: נגמרו שבעים שנות הגלות, הגיע הזמן לחזור הביתה! אבל חלק גדול מצבור ישראל, ובתוכם גם תלמידי חכמים, היו מדוכאים בטומאת ארץ העמים, כך שלא נזדרזו לשמוע קריאה זו. לכן התרעם ריש לקיש וכעס עליהם: "סנינא לכו", אני שונא אתכם, חכמי בבל, מפני שלא התחשבתם בקריאתו של עזרא. המצב אז היה דומה למצב שבימינו, שחלק גדול מאנשי תורה אינו מתחשב בשיבת ציון.

(שיחות הרב צבי יהודה, מקץ, עמ' 382)

סנינא לכו וכו' אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו

הגיס של ר' יוחנן, ריש לקיש, היה בעל תשובה, ונשא עם ר' יוחנן את דגל התורה בא"י. בגמ' ביומא בדף ט' - ריש לקיש מתרחץ בים, בירדן. ניגש אליו אחד מגדולי ישראל, שבא מבבל, ור"ל לא עונה לו שלום. כתוב שם שאמר לו: "סנינא לכו". המובן הוא, שיש לי תרעומת עליכם. וענינה, תרעומת על רבנים וגדולי תורה שבבבל. אני שונא אתכם ואת רבותיכם, שאתם, הצדיקים והגאונים, לא הלכתם עם עזרא, שהרי אילו הלכתם היה המצב של סדר תהליך הגאולה שונה לגמרי.

(מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' ריט-רכ)

אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא

עיקר הגלות היה בשביל שנשבת השלום, שהרי "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד, יז), ועיקר גלות בבל שלא היתה ממנה גאולה שלמה היה מפני חסרון האחדות וההתכללות, שהרי דרשו חז"ל בפ"ק דיומא... שאם היתה עליית ישראל כחומה ובאחדות גמורה היתה מתקיימת, ומפני שרבים לא עלו בטל בעוה"ר כח האחדות. והנה נודע שגדר השם נקרא כל דבר ע"ש עיקר פעולתו. וכל זמן שהיתה קדושת האחדות שורה כמו בזמן בנין בית הראשון, חלה הקדושה שכל אחד היה כלול בהכלל, ונמצא שלא היה צריך בכל חודש כח מיוחד להוציא על ידו לאור השפע הנגזר בר"ה, אלא שמצד כח ר"ה היה בא בכל חודש בזמנו. על כן לא היה שם מיוחד לכל חודש. אבל משעלו מבבל כדלת, והאחדות נשבתה בעוה"ר, צריך כל חודש כח מיוחד להוציא לאור השפע הנגזר ע"פ הקבלה הטובה דר"ה, מפני שמצד יחידותו של היחיד הענין מסופק. על כן עלו בידם שמות פרטיים לכל חודש [ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב].

(מדבר שור, דרוש ט, עמ' פ-פג [הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קי])

אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו

וכמו מרן אבא שליט"א בכל הנהגתו, כך בכל עבודתנו הכללית הקדושה, אין לנו לחשוב שאנו מסייעים למעשה פושעים ורשעים, אלא שאנחנו באים מעצמנו, מפנימיות היהדות ועוז האמונה הקדושה וכלליות כנסת ישראל, לבנות את בנין בית ישראל וליישב ולהקים את ארץ החיים, ארץ ד' אשר נתן לאבותינו ובחר בזרעם אחריהם, גוי צדיק שומר אמונים ונוחלי מורשה, לבנות בעליית כולנו כחומה, שאין הרקב שולט בה כדברי חז"ל יומא דף ט, בישע ד' ונעמו...
וכן מה שכתב כ"ת "ורק ע"י ההתקרבות לד' ולתורתו נוושע, ולא ע"י מחללי שבתות והולכי 'קדימה' ופורצי גדר" - ודאי שכן הוא פשוט ואמת ומובן מאליו כנ"ל. ואם לא נעלה כולנו כחומה, כדברי חז"ל במסכת יומא דף ט, בכל קדושת בית ישראל כולו, בעוז תורה ואמונה קדושה, בהמונינו ובגדולינו, ותתגלה ותתגבר ההתקרבות לד' ולתורתו בעבודת תחיית האומה והארץ, אלא נעלה כדלתות במהלכים חלקיים וחלושים, והתנועה וההתעוררות הכללית העזה והגדולה תיעזב רק למהלך של מחללי שבתות ופורצי גדר, אז בודאי יש לנו לחוש ולדאוג שלא ישלוט הרקב בצמחי הישועה שהחלו לצמוח לנו במפלאות תמים דעים, גדול העליליה על דרכי בני אדם, ב"ה, בשיבת שבותנו וקוממות הריסותינו.

(רבי צבי יהודה, מכתב לר' דוד סופר משבט תרפ"א, סיני כרך מז עמ' תג ועמ' תח = אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך א, נספח א, עמ' 559 ועמ' 566)

חטא זה [של אי עליה לארץ] הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד הא-לוה לבית השני, "רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'". כי הענין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו, ורובם והחשובים שבהם נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם. ויתכן כי על זה רמז שלמה באמרו "אני ישנה ולבי ער", כינה הגלות בשם שינה ואת התמדת הנבואה בקרבם בשם לב ער, ובאמרו "קול דודי דופק" כוון לקריאה אשר יקראם הא-לוה לשוב לארץ. המילים "שראשי נמלא טל" הן כינוי לשכינה היוצאת מצל קורת המקדש. "פשטתי את כתנתי" מורה על התעצלם להישמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל. "דודי שלח ידו מן החור" רמז לעזרא הפוצר בהם ולנחמיה ולנביאים האחרונים. סוף דבר, רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם, ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם, ונתקיימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במידה מצומצמת, כפי מיעוט התעוררותם, כי הענין האלוקי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה.

(ספר הכוזרי, מאמר שני אות כד)

[גזירות תתנ"ו ות"ח הן עונש על שלא עלו בימי עזרא.
הנבואה הסתלקה בימי עזרא כיוון שהרוב לא עלו, ובכל זאת עזרא עלה, כי מהתורה יש מצווה לעלות לארץ ישראל, ולא צריך נביא.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף טו ע"ב-טז ע"א) לטקסט

וכבר היה בימי עזרא, שכמה גדולים וטובים לא רצו ליסד את הישוב בא"י, ונשארו בבבל, ועזרא לקח עמו את הפסולים, שהיו מעשיהם כעורים, והי' העולם ראוי, להיות נהפך לתל מלח מפניהם, והיו מחללים את השבת גם בא"י, ומ"מ גרם הדבר שע"י צמיחת ישועה זו נבנה הביתי השני, שזכינו על ידו לפרסום תורה שבע"פ והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל, כדאיתא בספר היכלות [רבתי פכ"ז] שעיקר הדרה של תורה הי' ע"י הבית השני. וכן יהי' בעה"י בימינו, ע"י מה שנחזק את הישוב ההולך ואור בע"ה, ויתרבו אחינו העולים לישב את אה"ק, יצמח אור גאולה וישועה. וסוף כל המורדים והפושעים לשוב בתשובה שלמה מתוך אהבה ושמחה.

(אגרות הראי"ה אגרת שיא עמ' שמח = אגרות חמדה, פרק יט)

עכשיו שעליתם כדלתות

ע' כוזרי ב' כ"ד ["אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני... כי כבר היה מענין האלהי מזומן לחול כאשר בתחלה אילו היו מסכימים כלם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם (והעיר שם רבינו: "יומא ט:") בבבל רוצים בגלות בעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם. ושמא על זה אמר שלמה 'אני ישנה ולבי ער' [שיר השירים ה ב], כִּנה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם, 'קול דודי דופק' [שם], קריאת האלהים לשוב..."].

(שיחות הרב צבי יהודה, בלק, עמ' 303, הערה 101)

עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו מאי ארז אמר עולא ססמגור

דאם לא חטאו המרגלים היה עץ החיים קבוע בא"י למטה ע"י נהירו דשמשא משה רבנו ע"ה, כמ"ש "היש בה עץ" ובה תנדעין וכו' שהוא עה"ח שיכולים להתנהג בשמשא וסיהרא דשם שקולין כחדא יעו"ש. ולכן ענשם היה מדה במדה, יוצאים התולעים מלשונם ונכנסות בטיבורם וכו', שהוא התולע האוכל העץ ומרקיבו, שהוא עץ החיים דאתנטיל מנייהו ע"י לה"ר שדברו עליה. וסוד הגדול הזה רמזו רז"ל בפ"ק דיומא... זה ססמגור, שהוא תולע המרקיב העץ, שאם היו חוזרים כולם מבבל והיו זוכים שהי' גאולה שלימה והיו זוכים לעץ החיים בארץ.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, סוטה לה ע"א)

מאי ססמגור אמר רבי אבא בת קול

ובת קול בתורה שבע"פ... בת קול הוא ססמגור, "מגור מסביב" בב' סמכין, ב' גלגלים, ב' סלעים, "ששים גבורים סביב לה" [שה"ש ג], סוד "קו המדה קנה המדה" [בגימטריא שס"ט], סוד "צלם הדר" - שס"ט, עם הכולל ש"ע, גימטריא ססמגו"ר, עשרה פעמים הב"ל אשר ב"וישע אל הבל", שזה הבל "ה"י בי"ת למ"ד" [בגימטריא 501] כולל "פרצוף אדם" [בגימטריא 501], סוד "המלכות" [בגימטריא 501] של "דוד בן ישי" [בגימטריא 501], סוד "תמונה" [בגימטריא 501].

(רבי מנדם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף קמח)

משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי

יש חילוק יסודי בין נבואת משה רבינו ע"ה לנבואת שאר נביאים. "אם יהיה נביאכם, ד', במראה אליו אתודע... לא כן עבדי משה" [במדבר יב, ז]. נבואתו היתה באספקלריא מאירה, ולא היה זקוק לחידות ומשלים. ומכאן שככל שהנבואה בדרגה נמוכה יותר, כך יש צורך ביותר מראות, חידות, דוגמאות וכדו'. על כן, אצל זכריה, אחרון הנביאים, מרובים בו ביותר הסמלים והמראות.

(שיחות הרב צבי יהודה, פינחס, עמ' 340)

אלא שכמו שבכל דבר יש מדרגות, כך גם בתורה יש מדרגות, וגם בגילוי השכינה יש מדרגות, כגון נביאי בית ראשון שהיו במדרגה יותר עילאית מנביאי בית שני - ועל כולם נאמר "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברַי בפיו ודִבר".

(שיחות הרב צבי יהודה, עקב, עמ' 184-185)

קיימים חילוקים ומדרגות בתורה, אבל אין להיבהל מזה. התורה היא מן השמים וכן הנבואה היא מן השמים, ויש מדרגות בנביאים: נביאי בית ראשון ונביאי בית שני. מדרגות קבלת התורה רבות הן: נביאים, אנשי כנסת הגדולה, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים. "אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים; ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים". אבל צריך להבין שכל החילוקים הללו הם חילוקים אלוהיים, בתוך האחדות האלוהית האחת.

(שיחות הרב צבי יהודה, מטות מסעי, עמ' 417-418)

יש מדרגות בנבואה וברוח הקודש. יש חילוק בין נביאי בית ראשון לבין נביאי בית שני, חגי זכריה ומלאכי. אך צריך לזכור שנבואה היא ממקור התורה, שעיקר כל מדרגות הנבואה הוא התורה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 130)

יש גם חילוקי מדרגות בין נביאי בית ראשון לנביאי בית שני. כמה פרקים ב"אורות הקודש" מבארים את דרגות הנבואה.

(שיחות הרב צבי יהודה, וירא, עמ' 154)

יש כמה מיני מדרגות בנבואה. גם בין שלושת הנביאים הגדולים יש חילוקים בולטים מאוד... כמו-כן, יש חילוקים בין נביאי בית ראשון לבין נביאי בית שני. קיימות מדרגות לפי הדורות.

(שיחות הרב צבי יהודה, וישלח, עמ' 302-303)

יש מדרגות בכל: בחינוך, בתורה עצמה, בתנ"ך, בנביאים - כגון נביאי בית ראשון ונביאי בית שני. אולם כל אלו מדרגות של דבר ד' האחד של "ד' אחד ושמו אחד", המתגלה ב"תורת ד' תמימה". יש להבין שבכל מערכות החיים קיימות מדרגות רוחניות וחומריות. הבנה זו הפוכה מדרכי הגויים שנוהגים לחתוך את התורה לחתיכות-חתיכות ומחליטים שפסוק זה מוקדם ופסוק זה מאוחר, וכדומה... האחדות האלוהית כוללת את כל המדרגות מראש עד סוף. "מי פעל ועשה, קרא הדרות מראש, אני ד' ראשון, ואת אחרנים אני הוא".

(שיחות הרב צבי יהודה, תרומה, עמ' 279-280)

גם בין הנביאים קיימות מדרגות: בין משה רבינו לשאר נביאים, בין נביאי בית ראשון לנביאי בית שני.

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 81-82)

בנבואה יש חילוק בין זמן בית ראשון לזמן בית שני, מפני שלחגי זכריה ומלאכי לא היה אותו כח של נבואה שהיה לנביאים הראשונים. יש חילוק בין ישעיהו ירמיהו ויחזקאל לבין תרי עשר. החילוק היותר ברור הוא בין משה רבינו לשאר נביאים, וטשטוש בדברים אלה הוא מסוכן ביותר, על כן באה נזיפה אלוהית: "מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה".

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 101)

יש לשים לב להתאמת ההפטרה לפרשה של היום (מלבד ענין המנורה) מצד החילוק במדרגות הנבואה. ההפטרה היא פרק מנביאים אחרונים של בית שני. יש מדרגות בנבואה ויש מדרגות בהשראת השכינה. הנבואה בזמן בית שני היתה במדרגה יותר נמוכה מאשר בבית ראשון, כדברי חז"ל בגמרא. השראת השכינה לא היתה אז במלואה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 107)

משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול

אך כשיתחזק בחסידות וימצא במקום הראוי שתשרה בו השכינה, יתחברו אליו המלאכים בפועל ויראם עין בעין, שזוהי מדרגה אחת מתחת למדרגת הנבואה (בדרך זו היו טובי החכמים שבבית שני רואים צורות ושומעים בת קול, והיא מדרגת החסידים, אשר למעלה ממנה רק מדרגת הנביאים).

(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות יא)

"תנו רבנן: הרואה בתי ישראל בישובן, אומר: ברוך מציב גבול אלמנה". מה פירוש "בתי ישראל בישובן"? בויליאמסבורג, בשטרסבורג? על כך נקבעה ברכה?! כמובן, הכוונה היא לבתים בארץ ישראל, במקום ישוב הארץ. רש"י מפרש: "כגון בישוב בית שני". מילים אלו שמפיצות קצת אור, הוכנסו אף לשולחן ערוך. מצבנו העכשוי דומה לזה שהיה בזמן בית שני. אמנם אין לנו רוח הקודש כפי שהיה אז, אבל מבחינה כלכלית אנחנו במצב הרבה יותר טוב: בכמות היהודים, בריבונות מדינית וכו'. משמעות הביטוי "כגון בישוב בית שני" היא שיש סדר של גאולה - שהוא אינו ניסי כמו זה של יציאת מצרים. "ישוב" הוא בניגוד לשממה, קללת הגויים.

(שיחות הרב צבי יהודה, בחקתי, עמ' 288-289)

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מח ע"ב]

דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי בהדי

ויש מכשולים גדולים בחיבור הרשעים: האחד, מפני שהוא אוהב שונאו של יוצר הכל, ואין העבד הנאמן לאדוניו מתחבר לשונאו. השני, שלומד ממעשיו. השלישי, שגם אחרים יתחברו אתו ויאמינו לו, והוא יגזול אותם, וגם הם ילמדו ממעשיו, ואפילו אם לא ילמדו ממנו, הם רואים ממנו דברים שאסור להם לראותם. וגם הוא לא ישוב, כי אם היו מוכיחים אותו והיו נבדלים ממנו, היה שב מדרכו הרעה. ומי שמתחבר לרשע, לסוף הרשע מושל עליו, וזה רע על כולם, כי כיון שהוא מושל עליו לא יניחנו לעשות טוב. הרביעי, שזה צריך להניח מחמת יראה לעשות כמה דברים טובים. לכן אל יתחבר אדם אלא עם ירא שמים, כי ריש לקיש עם מי שהיה מדבר בשוק היו מאמינים לו סחורה בלא עדים, כי היו יודעים בוודאי, כיון שדיבר עמו בשוק שהוא נאמן.

(ארחות צדיקים, שער כד)

כאן מצינו שאמר ה' אל משה "דבר אל בני ישראל" [שמות כה, ב], וזה הוא פעם ראשון אחר מתן תורה שנכתב "דבר אל בני ישראל". אך יש לומר דידוע דאמרו רבותינו בהדי מאן דריש לקיש משתעי הוי יהבין ליה עסקא בלא סהדי. והענין הוא, דהצדיק שומר מאוד את דיבורו שלו עם המון עם, משום [ש]כשאדם מדבר עם בני אדם המונים, יכולין להפסיק אותו מדבקות ה' יתברך, זולת אם זה האדם יכול להתרומם ע"י דיבור הצדיק, אז רשאי הצדיק לדבר עמו, כי אדרבה ע"י דיבורו בדבקות ה' עושה רושם בדיבורו ויכניס אותו גם כן אל הקדושה. כן הוא הענין, דריש לקיש היה צדיק גדול, והיה שומר מאוד דיבורו שלא לדבר עם בני אדם כלל, זולת אם זה האדם אשר היה יכול לרומם אותו אל הקדושה, אז כד הוי משתעי בהדי בוודאי אותו האיש היה ישר וכשר, לזה יהבין ליה עסקא בלא סהדי. והנה כשחטאו בעגל ונפסקו מקדושתם, שחזרו לזוהמתן, אז היה משה מתיירא לדבר עמהם. לזה בא הציווי מאת ה' יתברך אליו "דבר אל בני ישראל", רצה לומר שהם זרע ישראל בני אברהם יצחק וישראל אשר בדבריך עמהם בוודאי תגביה ותרומם אותם אל הקדושה וידבקו לי לשמי, על כן דבר אתה עמהם.

(קדושת לוי, פרשת תרומה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300