Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת יומא

כאן ימצא הלומד ביאורים על אגדות מסכת יומא, מצוטטים כלשונם מן הספרים המקוריים. הביאורים נלקטו ממבחר גדול של חשובי הפרשנים, ראשונים ואחרונים, בתחומי המחשבה והדרוש, הקבלה והחסידות (המבחר אינו חופף למקורות המצויינים במפתח לביאורי אגדות למסכת יומא). העתקנו רק את מה שנוגע לביאור האגדה שבמסכת זו, ולא מה שהמחבר מבאר עניינים אחרים על פי האגדה שבמסכת זו.
בתחילת כל קטע מובאות המלים מהתלמוד שמתבארות באותו קטע, באותיות מודגשות. אם מקורות אחדים מבארים אותן מלים מהתלמוד - הן מצוטטות רק פעם אחת לפני כל אותם ביאורים. בגוף לשון הביאורים, באות המלים מן התלמוד באות מודגשת. מלים מן הביאור שראינו לנכון להדגיש - מסומנות בקו תחתי. הערות שלנו ומראי מקומות שהוספנו, באות באותיות מוקטנות. בסוף כל קטע, בצד שמאל, נרשם מקור הדברים.
לחץ על מספר הדף ברשימה שלמטה, כדי להגיע לביאורים על אותו דף.

ב
ג ע"ב
ד ע"א
ד ע"ב
ה ע"ב
ו ע"א
ז ע"ב
ח ע"א
ח ע"ב
ט ע"א
ט ע"ב
י ע"א
יא ע"א
יא ע"ב
יב ע"א
יב ע"ב
יג ע"א
יד ע"א
טו ע"א
טו ע"ב
טז ע"א
יח ע"א
יח ע"ב
יט ע"א
יט ע"ב
כ ע"א
כ ע"ב
כא ע"א
כא ע"ב
כב ע"ב
כג ע"א
כג ע"ב
כד ע"ב
כה ע"א
כו ע"א
כח ע"א
כח ע"ב
כט ע"א
ל ע"א
לא ע"א
לא ע"ב
לב ע"א
לג ע"א
לג ע"ב
לה ע"א
לה ע"ב
לו ע"ב
לז ע"א
לח ע"א
לח ע"ב
לט ע"א
לט ע"ב
מא ע"ב
מג ע"א
מג ע"ב
מד ע"א
מו ע"ב
מז ע"א
נא ע"א
נב ע"א
נב ע"ב
נג ע"א
נג ע"ב
נד ע"א
נד ע"ב
נו ע"ב
נז ע"א
נח ע"ב
נט ע"ב
סא ע"ב
סב ע"א
סב ע"ב
סה ע"ב
סו ע"א
סו ע"ב
סז ע"א
סז ע"ב
סח ע"ב
סט ע"א
סט ע"ב
ע ע"א
עא ע"א
עא ע"ב
עב ע"א
עב ע"ב
עג ע"א
עג ע"ב
עד ע"ב
עה ע"א
עה ע"ב
עו ע"א
עו ע"ב
עז ע"א
עז ע"ב
עח ע"א
עח ע"ב
עט ע"ב
פ ע"א
פא ע"ב
פב ע"ב
פג ע"א
פג ע"ב
פד ע"א
פה ע"ב
פו ע"א
פו ע"ב
פז ע"א
פז ע"ב
פח ע"א


ב ע"א

שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין

ואתן בנות ישראל נשים ובתולות שמעו קולי, אליכם ביחוד אומר הפסוק [תהלים מה, יד] "כל כבודה בת מלך פנימה"... כי מקום צניעות שם משכן רוח קדושה, כאשר היה במשכן ובכל מקומות, כי אין רוח הקודש שורה רק במקום צניעות...ולכך כהן גדול ז' ימים קודם יום הכפור היה מופרש למאוד, וכן במלואים "ז' ימים אל תצאו", לחול עליו רוח הקודש, כי אין לו אחיזה לסטרא דמסאבא במקום מוצנע, משא"כ במקום הפקר ובפרהסיא.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יב)

ביתו זו אשתו

[אבות פ"א] משנה ה - יכולת לבית פתוח לכל אדם. "יהי ביתך פתוח לרוחה". "ביתו זו אשתו". הדרכה לבנין הבית, ומתוך כל זה הדרכה לצניעות של הבית. ישנה חולשה באשה, צורך פסיכולוגי ועוד, לגלות את מציאותה, להופיע, להרבות שיחה. יחס איש ואשה הוא טבעי, "ואל אישך תשוקתך", ומכאן ריבוי איסור והיתר בדבר הזה. זהירות נכונה, שלא להתקרב יותר מדי. מתוך כל זה, באה ההדרכה "ואל תרבה שיחה עם האשה".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת חלק ד עמ' קכה)

שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים ובכלי אדמה

ופירש"י צפיעי בקר. ובשבת טז פירש: שיש. עיין הגהות רע"א. והוא מלשון הכתוב (עזרא ה) "אבן גלל", ופי' מרמרא בלע"ז. וערוך ע' גלל א': גלל - מרמרא, וכן "כאשר יבער הגלל", ריש ב"ק, השן שדומה לאבן הגלל. ובע' גלל ב': זבל. ועי' ערוך השלם והפלאה שבערכין שמביא מתוי"ט כלים פ"י שדוחה בשם הרמב"ם, שכלי גללים אבנים. אמנם מסתבר, בכלים לפרה, שכל מעשיה על טהרת הקודש, כחטאת, שהיא כלי אבן שיש ולא כפירוש אחר, מפני הכבוד. וכן משמע מזה שלשכת בית האבן נקראת, משמע שכלי גללים ג"כ של מין אבן. וי"ל שראשון ראשון חשוב, כמו גבי ה' מינים שיוצאין בירקות ודגן בפסחים [לה ע"א, לט ע"א], ומשמע שמשיש יותר חשוב וקודם לשאר כלי אבן, וכלי אבן יותר חשובים מכלי אדמה.

(רבי דוד כהן הנזיר, נזיר אחיו חלק ב עמ' קא)

כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם לעשת אלו מעשי פרה לכפר אלו מעשי יום הכפורים

יש בישראל שתי פרוצדורות אלוהיות להיטהרות: טהרת היחיד הנעשית ע"י מי חטאת, וטהרת הציבור, כלל ישראל, הנעשית ע"י יום הכיפורים. יום הכיפורים הוא על גבול שמים וארץ: מחד גיסא הוא נקבע ע"י בית דין כמו יום טוב, ומאידך גיסא הוא נקרא שבת. על כן מההתקדשות וההתחנכות של הכהנים לעבודת המקדש יש המשך לדורות: "כאשר עשה ביום הזה, צוה ד' לעשׂת לכפר עליכם". "'לעשׂת' - זה מעשה פרה, 'לכפר' - זה מעשה יום הכפורים". משבעת ימי ההכנה לחנוכת הבית, נמשכים שבעת ימי פרישת הכהן העסוק בשריפת אפר הפרה ושבעת ימי פרישת הכהן הגדול לפני יום הכיפורים. בית המקדש, בו נאחז "ושכנתי בתוכם", מקיף את שני הצדדים של קדושת ישראל, קדושת הפרט וקדושת הכלל, טהרת הכלל ביום הכיפורים וטהרת הפרט ע"י אפר פרה.

(שיחות הרב צבי יהודה, צו, עמ' 41-42)

פשוט בריש מס' יומא דפרה אינה מכפרת, ומש"ה פירשו הא דכתיב "לעשות לכפר", "לעשות" זו מעשה פרה, "לכפר" זו יוה"כ, משום דא"א לומר "לכפר" זו מעשה פרה, שהרי אינה מכפרת... והרי במו"ק דף כח ה"נ מבואר דפרה אדומה מכפרת? אלא ודאי דכל הפרות לא היו כי אם לטהרה, זולת פרת משה באה לכפר על מעשה העגל, שנתן משה נפשו ע"ז שיכופר אותו עון.

(העמק דבר, במדבר פרק יט פסוק ב, הרחב דבר)

בגמרא ביומא - עשיה של מעשה פרה וכפרה של עבודת יום הכפורים נפגשים. פרה פרטית אישית, יום הכפורים כלל ישראלי. טהור כללי שמתגלה, במקדש. "ושחט אותה לפניו... והזה אל נוכח פני אוהל מועד". בהר הזיתים לעומת הר הבית. והר הבית מסודר פתח מול פתח למול הר הזיתים. שהטהרה האישית היחידית תהיה מכוונת ומוארה באור טהרה של מקדש וקדשיו, קדש הקדשים. הפרטיות שבישראל מוארת ומיטהרת מן הכלל.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' קצז)

בעמוד הראשון של מסכת יומא נאמר: "כאשר עשה ביום הזה, צוה ד' לעשׂת לכפר עליכם", "'לעשֹת' - זה מעשה פרה, 'לכפר' - זה מעשה יום הכפורים". יום הכיפורים בא "לכפר על בני ישראל מכל חטּאתם". זו כפרה כלל ישראלית, לעומת פרה שהיא כפרה פרטית.

(שיחות הרב צבי יהודה, צו, עמ' 51)


ג ע"ב

כביכול

כביכול משלך אני רוצה יותר משלהם - פירש רש"י ז"ל: לפי שהוא דבר קשה לומר שהקב"ה קץ בישראל, אמר כביכול, כלומר על כרחנו יאמר כן, כאלו אי אפשר לומר, וכן כל כביכול שבתלמוד. וכתב מהרי"ק: ונראה לי שיש טעות סופר, וצריך למחוק 'אי אפשר' ולכתוב במקומו כאלו 'אפשר'. ע"כ. נמצא לפירוש רש"י צריך לקרות כִבְיכול ב'חירק' תחת ה'כף' ו'שוא' תחת ה'בית' כו', ואז פירושו כאילו יכול, ואפשר לומר כן. ובהליכות עולם [שער ב פ"א אות ז] כתב: כביכול - רוצה לומר התורה שנתנה בכ"ב אותיות יכולה לומר דבר זה, אבל לנו אי אפשר לאומרו. אי נמי כ"ב ראשי תיבות כתוב בתורה, כענין אמרם בהרבה מקומות "אלמלא מקרא כתוב אין הפה יכול לאומרו" [מגילה כא ע"א].

(של"ה, תורה שבעל פה, יג, כלל לשונות סוגיות, אות פב)

כביכול ראשי תיבות: כי באדם יאמר כן ולא לאלו-ה. ובספר ערוגת הבושן למהרר"ש ארקיוולטי בתחילת פרק ראשון דף ד פירש: כלומר, כ"ב אותיות שהתורה מחוברת מהן יכולות לבאר דבר פלוני ולא לשון בשר ודם.

(רבי יצחק למפרוטי, פחד יצחק, ערך כביכול)

משלך אני רוצה יותר משלהם

"ויקחו אליך [שמן זית זך]" - כמ"ש בגמרא קח לך - כביכול משלך אני רוצה יותר. כי למשה רבינו ע"ה היה נגלה עצם האור, ובבני ישראל בא ע"י המצוות.

(שפת אמת, פרשת תצוה, שנת תרמ"ב)

הרש"א בחידושי אגדות פירש... דהעולם ומלואו המה לה', ואמר הקב"ה למשה, דמשלך אני רוצה, היינו משל משה. הרי דהצדיק יש לו קנין הגוף ממש בהעולם [ואילו לסתם אדם אין קנין ממש אלא כעין שעבוד - כך כתב שם לעיל], עד שהקב"ה אומר לו משלך אני רוצה.

(רבי יהודה ליב גורדין, דגלי יהודה, דרוש ב, אות טו, דף עט ע"א)

כתוב אחד אומר ועשית לך ארון עץ וכתוב אחד אומר ועשו ארון עצי שטים

ועיין ברי"ף חידושי אגדות... ומקשה הלא זה נאמר בארון שעשה משה, וזה נאמר בארון שעשה בצלאל?... ואשתמיטתיה דברי הרמב"ן פרשת עקב [דברים י, א] שהאריך לבאר כל זה בשיטות גמרתנו בכל מקום דרק ארון אחד היה.

(ישמח משה, פרשת עקב דף קה ע"א)

כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום

וקשה הלא מה דהוה הוה? אולם לפי מה שפירשתי [שיש מקדש רוחני גם בזה"ז]... ניחא, בזמן שעושים רצונו - כולם עוסקים בארון, ובזמן שאין עושים - רק יחידי סגולה עוסקין בו.

(רבי יעקב פרידמן מהוסיאטין, אהלי יעקב פ' תרומה עמ' קסח)

העגל יכול לצאת כמו מאליו... אבל את המשכן צריכים לעשות... אם פונים אל אחרים, שהם יעשו לנו אלהים מוכנים, אז תמיד יצא עגל. כל עם איננו יכול לקבל תרבות מוכנה של אחרים... את המקדש צריך העם לעשות בעצמו, ורק אז "ושכנתי בתוכם". ברכישת רכוש חומרי יכולים לאמר "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים" [ברכות לה ע"ב], אבל ברכישת רכוש רוחני, במעשה הארון, הוא להיפך: "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום - ועשו ארון", צריכים לעשות את הארון בעצמם ולא שיהא נעשה ע"י אחרים, ע"י משה.

(רבי יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית, עמ' 180-181)

מאי ששת ימים זה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישת ששה

יש כאן שתי שאלות גדולות. האחת, איך למדו ז"ל מפרישתו של משה לכהן גדול ביום הכפורים ולכהן השורף את הפרה, שהרי אין למדין קל מחמור להחמיר עליו, שאם משה הוצרך פרישה למעמד ההוא המקודש אשר לא היה כמוהו, אין להצריך פרישה לכהן גדול ביום הכפורים שאינו כי אם יום אחד, ולכהן השורף את הפרה גם כן שאינו אלא מעשה אחד גם כן. והשאלה השנית, שאם נרצה לומר שאין רז"ל מקפידין לחלק בכך, אלא שהן סוברים שכיון שמצינו שהנכנס למחנה שכינה על ענין אחד שטעון פרישה ששת ימים, כן ההיקש לכל הנכנס למחנה שכינה לענין חמור כמוהו או קל ממנו, עדיין קשה לנו, א"כ למה לא הוצרך משה פרישה במעמד הר סיני כשנתנו עשרת הדברות, כמו שאנו מצריכין פרישה לכל הנכנס למחנה שכינה על איזה ענין שיהיה?
ותשובת שתי השאלות אחת היא, והוא, שמשה רבינו ע"ה לא הוצרך פרישה מצד עצמו אלא להיותו משל ודוגמא לדורות. וזה, כי אין ספק שהפרישה תצטרך למי שיצטרך אליה כדי להעתיק נפשו מענין לענין, וכדי שיהיה מוכן לקבל שפע או לעשות מעשה [ש]לא היה מוכן אליו בתחלה. וזה הענין איננו בחוק משה כלל, כי אחרי ראותנו שהיה מתנבא בכל עת שירצה... לא יצטרך לפרישה להיות מוכן יותר. אבל היתה פרישתו כדי להיות משל ודוגמא לדורות, שכל הנכנס למחנה שכינה יפרוש קודם ולא יקל ראשו בלעדיה. ומזה הטעם לא הוצרך לפרוש במעמד הר סיני, לפי שמצד עצמו לא היה טעון פרישה.

(דרשות הר"ן, דרוש ד)

ויש כאן שאלה, איך למדו ממשה רבינו לכהן גדול ביוה"כ ולכהן השורף את הפרה, והלא אין למדין קל מחמור להחמיר עליו? אם המעמד [הנכבד] הזה אשר לא היה כמוהו היה טעון פרישה, איך נלמוד מזה לכהן גדול ביום הכפורים ולכהן השורף את הפרה? והתשובה בזה היא... שאלו הפרישות כמו שאמרו ז"ל הם כדי שיתבודד האדם באותם ימי הפרישה בדרכי הש"י ובעבודתו המוטלת עליו, ויפשיט עצמו מדמיונות גשמיים המונעים שלמותו ושיוציא אל הפועל מה שבכוחו. וזה אמנם צריך לכל אדם שיש לו שכל בכח ובפועל. אבל משה רבינו ע"ה, שהיה שכלי בפועל, למה [היה] טעון פרישה, הנשאר אליו מסך כלל ודמיון מטריד יצטרך להחלץ ממנו, אם כן איך יתנבא בכל עת? ולפיכך אמר מאי ששת ימים, כלומר, אין ספק שזאת הפרישה לא הצריכה הכתוב בשביל משה, כי הוא לא היה צריך לזה, אלא זה בנין אב לכל האחרים שיכנסו למחנה שכינה יטענו פרישה, ושידונו קל וחומר בעצמם ממשה רבינו שלא היה משה צריך זה, כי לו עליו השלום היו כל העתות שוות, מפני שהיה ענינו למעלה מן הטבע.

(דרשות הר"ן, דרוש ג)


ד ע"א

משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן

נראה מסדר הלשון, עלה, נתכסה, נתקדש, שרצה לומר שנתחנך ונתרגל מעט מעט להיות בענן, שבתחילה רק "עלה בענן" מעט, וכמ"ש בסמוך... מלמד שתפסו כו', ואח"כ "נתכסה" כולו בענן, ואחר כך לא בלבד שלא היה קשה לו להיות בענן, אלא שגם זכה "שנתקדש בענן".

(רבי חיים יצחק אהרן רפפורט, עיני יצחק, כאן)

רבי עקיבא אומר וישכן כבוד ה' מראש חודש וכו' (ד:) ורבי עקיבא סבר לה כרבי יוסי דאמר בשבעה בחדש ניתנה תורה

רבי שמעון ס"ל (מנחות מה ע"ב) שבמדבר קרבו כבשים בלא לחם, ורבי עקיבא ס"ל שהיה שם ג"כ לחם. וכבר העירו תוס' אם אין רע"ק מקפיד על ביאת הארץ, ג"כ י"ל מה שתגרי אומות מוכרים להם. אבל זה ניחא רק אם עכ"פ קדושת א"י היתה כבר קודם כיבוש. ובאמת תליא בין במה שהוחזקה מאבותינו בין בכיבוש, והניין שניהם גורמים כדברי הירושלמי. אמנם שני דברים המתירים אם מקדשים זה בלא זה, לר"ש בן אלעזר אינם מקדשים ולרבי מקדשים [מנחות מז ע"א]. וצ"ל דלר"ע מקדשים נמי, וקדשה א"י קודם כיבוש, ע"כ הקריבו ג"כ לחם מתבואת א"י ע"י תגרי גויים. ע"כ ס"ל לר"ע ג"כ בפ"ק דיומא דמעשה [ד"וישכון כבוד ד' על הר סיני"] היה אחר עשרת הדברות, שהוא כמ"ד בז' ניתנה תורה, דהיינו שהוסיף משה יום אחד מדעתו והיה יכול לדרוש היום כמחר, מפני שכיון שמצד ה' ית' כבר נתנה תורה ביום השישי, היה כבר דבר אחד נגמר, אע"פ שלהשלים הקדושה היה צריך ג"כ קבלתנו, הוי דומיא דשני דברים המתירים שמועילים זה בלא זה ג"כ עכ"פ להכניס לקדושה. ומסתייע ג"כ פסק הרמב"ם [הל' תמידין פ"ח הט"ו] כר"ע, משום דפסקינן ביבמות קד דב' דברים המתירים מקדשים זה בלא זה, לגבי יבמה שרקקה דם נפסלה מן האחים, וה"ה לקדושת הארץ, והיה אפשר להביא לחם ג"כ, וממילא י"ל דהלחם מעכב.

(מאורות הראיה לשבועות, עמ' לד-לה, העומר ושתי הלחם)

שאני כה"ג קמא

[מובן ע"פ מה שכתב הגר"א (מובא סו"ס חכמת אדם) שאהרן היה רשאי להיכנס לקה"ק כל זמן שרצה, שלא כשאר כה"ג, לכן הו"א שפרישת שבעה היא רק באהרן.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' רי - לטקסט)


ד ע"ב

ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה וכו' הקדים קריאה לדיבור

מבואר בגמרא ומדרשים (יומא ד, ויקרא רבה פ"א, יג)... אשר כל דיבור שדבר ה' יתברך עם משה הקדים קריאה לדיבור. ומבואר שם דהקריאה הוא ענין חיבה מה' ית' למשה, וגם זירוז והזמנה למשה. אך לבאר קצת ביותר מה זה ולמה זה, הענין הוא כי מרע"ה אף שלא קם כמוהו והוא מובחר מין האנושי, עכ"ז גבוה מעל גבוה שומר לא היה יכול משה לסבול קדושת הדיבור של ה' ית' ב"ה כביכול, לזה הקדים לו ה' ית' קריאה של חיבה, והיינו שהאציל עליו ה' ית' ב"ה כביכול קדושה עליו, וגם הוא ענין זירוז והזמנה למשה שיזמין את עצמו ויקדש את עצמו לקבל קדושת הדיבור, וע"י האצילות שהאציל עליו ה' ית' ב"ה והזמנה שהוא הזמין והתקדש את עצמו לזה היה יכול לקבל קדושת הדיבור. וזה שאמר ג"כ בגמרא דיומא דף ד, על הא דכתיב ויקרא אל משה - לא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה, ר"ל שהקב"ה כביכול חלק מכבודו על משה להאציל עליו קדושה שיוכל לקבל קדושת הדיבור.

(רבי אהרן שמואל כ"ץ, וצוה הכהן, פרק כה, עמ' קעב-קעג)

ויכסהו הענן להר וכו' לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו

לפי שעסק התורה יש לו מונעים... מצד מאכלים גסים המפסידים זַכות וברירות השכל, עד אשר כח שכלו עובר בעמק עכור ואינו זך לעסוק במושכלות. כי מטעם זה לא אכל משה בהר מ' יום, כדי שיהיה שכלו זך ונקי להבין במושכלות. וכתיב "ויכסהו הענן ששת ימים", ואמרו רז"ל שהיה זה כדי למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו.

(כלי יקר, שמות פרק טז פסוק ד)

כמעט מן הנמנע להשיג כח הנבואה בלי מירוק הגוף, כדאיתא ביומא על משה רבינו שנתקדש בענן ז' ימים כדי למרק טבע הגוף. אכן משה השיג מעלה גדולה נצרך למירוק רב. וכל ישראל לא נצרכו כ"כ, אבל מ"מ בלי מירוק כלל לא היה אפשר לבוא לשמץ נבואה, ע"כ "השמיע את קולו ליסרך" והיא מירוק והתפעלות עזה.

(העמק דבר, דברים פרק ד פסוק לו)

במקום גילה שם תהא רעדה

"והיית אך שמח"... לרמוז שראוי לו למעט בשמחת העוה"ז, שלשון "אך" לשון מועט הוא... ולמדך הכתוב שיתנהג האדם בשמחת העולם הזה בדרך בינוני. ואף בזמן עשיית המצוות ראוי לו שישמח וירעד, וכענין שדרשו רז"ל "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" - במקום גילה שם תהא רעדה, לפי שבעוה"ז יש בו יצה"ר שהוא נמשך אחר השמחה ואין הצדיקים בטוחים בעצמם, אבל עיקר השמחה ושלמותה הוא לעוה"ב בראיית פני שכינה.

(רבינו בחיי, דברים פרק טז פסוק טו)

ארבעין דהר בהדי ששה דפרישה

בשם... מוה"ר מאיר יחיאל הלוי זצללה"ה האבד"ק אסטראווצי, טעם וחשבון על הא דישב משה רבינו בהר ארבעים יום, ואמר להם שאחר ארבעים יום בתחילת שש אני בא [שבת פט ע"א]... דהנה איתא במס' ע"ז לפי גירסת הילקוט פ' תשא דשליש היום הקב"ה לומד תורה, ואיתא בגמרא שבשליש הראשון יושב ודן ובשליש השני לומד תורה (עיי"ש בדף ג ובדף ד'). והנה איתא במס' עירובין דף נד ע"ב שמשה רבינו למד עם ישראל ארבעה פעמים עיי"ש, ובמהרש"א בשם המדרש שמשה למד מפי הגבורה ג"כ ארבעה פעמים. והנה איתא... ברמב"ם [הל' תלמוד תורה פ"א הי"א] שכמה אדם לומד ביום אזי ישליש שליש למקרא ושליש למשנה ושליש לתלמוד. ונבוא לחשבון כמה למד משה מפי הקב"ה בכל יום. דהנה שליש היום הוא ארבע שעות, ונמצא שלמד חלק שליש מקרא, דהיינו תורה שבכתב, דהוא שעה ושליש מהשעה. וכבר כתבתי בשם המדרש דכל דבר היה לומד ארבעה פעמים, נמצא שלא למד בכל יום רק שליש שעה, ושלשה פעמים היה חוזר...
ונחשוב כמה יכול ללמוד בשליש שעה. דהנה איתא במס' ברכות דף ז, שרגע הוא חלק אחד מ-8,888 משעה. כן הוא לפי מאי שהגיהו שם דרגע כמימרא, דהיינו דברגע יכול לומר שלשה אותיות. נמצא שבשעה יכול האדם לומר 26,664 אותיות... נמצא שבשליש שעה, חלק שליש מזה הוא 8,888. נמצא שמשה היה יכול ללמוד מפי הגבורה בכל יום 8,888, כי כבר כתבתי דהיה לומד בכל יום תורה שבכתב רק שליש שעה... ונבוא עכשיו לחשבון כמה היה משה בהר ולמד מפי הגבורה, לפי מה דאיתא במס' יומא שאותן ארבעים יום היו בהדי ששה דפרישה, ונמצא שלא היה אחר קבלת התורה רק שלשים וארבעה ימים. אמנם רש"י כתב בחומש שאותן ארבעים הוא חוץ היום שעלה לשמים. נמצא דעם זה יום, היו לאחר קבלת התורה שלשים וחמשה ימים... לפי מה שביארתי לעיל שבכל יום ויום היה יכול ללמוד 8,888 אותיות, נמצא שבשלשים וארבעה ימים היה יכול ללמוד 302,192 אותיות... והנה נבוא לחשבון כמה אותיות יש בתורה. דהנה נדפס כעת בסוף כל החומשים... שבכל התורה נמצאים 304,840 אותיות עיי"ש.
ונמצא לפי זה שכבר למד משה רבינו באותן השלשים וארבעה ימים 302,192 אותיות. נמצא שנשאר לו עוד מהתורה ללמוד 2648... ונמצא שהיה ללמוד ביום שירד מן ההר, כפי מה שכתבתי שבשעה יכול ללמוד 26,664 אותיות, נמצא שהיה צריך ללמוד אותן 2648 שהיה לומד אותן ארבעה פעמים, שעולים 10,592 אותיות. וכבר כתבתי שבשליש שעה אדם יכול ללמוד 8,888. נשאר עוד 1704. ודו"ק שהוא חלק כמו חלק חמשה עשר משעה, מחמת שבשעה יכול ללמוד 26,664, וט"ו פעמים 1704 עולים רק 25,560, נמצא שהיא כמו חלק א' ועוד מעט. נמצא שהיה צריך ללמוד ביום האחרון שירד מן ההר שליש שעה וחלק כמו חמשה עשר מהשעה. וכבר כתבתי דכמה שהיה לומד תורה שבכתב, כך היה צריך ללמוד משנה וגמרא. נמצא שהיה צריך ללמוד שעה וחלק חמישית מהשעה, כי שלשה פעמים חלק שליש וחלק חמשה עשר עולים שעה וחלק חמישית מהשעה. וממילא שפיר אמר משה שבתחילת שעה ששית הוא ירד מן ההר, דכבר כתבתי שבשליש יום השני הקב"ה עוסק בתורה, שהיא מתחיל משעה חמישית, והיה לומד כל השעה וגם חלק חמישית משעה ששית שהיא תחלת שעה ששית.

(שיח שרפי קודש, פרשת משפטים)

קול לו קול אליו

...שאומר את פסוקי הברכה בקול רם, כדגמרא סוטה לח... וי"ל שדרשת הגמרא בסוטה... היא מדכתיב "להם", ולא מהאמירה לבדה, שהיא תמיד נחשבת ללשון רכה, כמכילתא יתרו פסוק "לבית יעקב", נגד דיבור שהוא לשון קשה, כמכות יא, ואמירה מצויה הרבה על מחשבה שבלב. וע' סוטה יא: אליהן להן מיבעיא ליה, וכן במד"ר שם. וע' מדרש תנחומא ויחי טז, אליהם אין כתיב כאן אלא "להם". וע' יומא ד: קול לו קול אליו. וע' תוס' ברכות מ"ט: ד"ה נברך. ועי' הכתב והקבלה בראשית פ' אל הבל אחיו.

(שיחות הרב צבי יהודה, נשא, עמ' 69)

משה שמע וכל ישראל לא שמעו

"ויקרא ה' אל שמואל ויאמר הנני" [שמואל א' ג, ד] - פירש רש"י: "וקול יצא מהיכל ה' מבית קדשי הקדשים... עלי היה כהן ושומר מבפנים ושמואל היה לוי ושוכב מבחוץ, וקפץ הקול דרך עלי לשמואל". מכאן לומדים שאף אדם שהוא גדול הדור ושופט... לפעמים האמת מדלגת עליו והוא אינו שומע. וז"ל הרד"ק (פסוק ח): "והחכם ראב"ע פירש כי לפי ששמואל לבדו היה שומע הקול ועלי לא היה שומע אותו, ידע עלי והבין כי קול הנבואה היה. שהקב"ה משמיע אותו למי שירצה, וכן 'וישמע [משה] את הקול מדבר אליו [מעל הכפרת]' (במדבר ז, פט), וכן אמרו רז"ל... 'משה שומע ואין ישראל שומעין'". ולכן אין לחשוש מזה שהרוב חושב להיפך מדעתנו, משום שלפעמים המיעוט שומע את מה שהרוב לא שומע, ולפעמים האמת ניתנת למיעוט.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמואל, עמ' י)

ויקרא אל משה וידבר למה הקדים קריאה לדיבור לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא א"כ קורהו

למדים אנו מזה שענין דרך ארץ איננו דבר התלוי בהרגשת האדם ומושגיו, אלא הוא קשור ומעורה בתביעות התורה ורצון הבורא. וחז"ל העמיקו באמרם שענין הדרך ארץ הוא מדרכי ה' כמו שאמרו "ויקרא אל משה" הקדים קריאה לדיבר לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם לחברו אלא א"כ קראו, היינו: הוראת הבורא כביכול להתנהג בדרך ארץ. וחז"ל הוסיפו לנו בהדגישם חשיבות הדבר מצד משה רבנו, שאע"פ שהיה יכול להיכנס באוהל מועד, מקום הקדושה העליונה, בכל עת שירצה, בכל זאת הוצרך לחכות כל פעם עד שיקרא לו ה', אע"פ שע"י כך הוא מפסיד השראת שכינה ורוחניות לאין שיעור שהיה בהיותו באהל מועד...
לכאורה המאמר חז"ל הנ"ל יש בו פליאה גדולה, כי הרי סוגית הגמרא המדברת בפסוק "ויקרא אל משה" שבזמן קבלת התורה, שזה אומר "כדי למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו כדי לשומו כמלאכי השרת", וזה אומר כדי "לאיים עליו כדי שתהא תורה ניתנת באימה ביראה" וכו', ומה שייך כאן ענין של "ויקרא אל משה" שלאחר הקמת המשכן שממנו אנו לומדים מדת דרך ארץ כנ"ל? אולם חז"ל הורו לנו בזה כי שני הענינים של "ויקרא אל משה", הן זה שבזמן מתן תורה שמטרתו היתה השגת ענינים נשגבים כדברי ר' נתן ור' מתיא בן חרש, והן זה שאחרי הקמת המשכן הנוגע לעניני דרך ארץ, שניהם שוים באיכותם והוראתם לישראל, דרך ארץ קדמה לתורה, כי כל עניני האדם מאוחדים ומלוכדים המה יחד. שמים וארץ נשקו.
וענין הדרך ארץ של "לא יאמר אדם לחברו אלא א"כ קוראו" אפשר לומר שיש כאן הרגשה נוספת, והיא: שצריך לתת לחברו שהות כדי להתישב בדעתו ושיהיה מוכן לשמוע את דברי המדבר אליו, כי בלי זה הוא מראה לחברו שברצונו שיעשה מה שהוא מצוה עליו אף שאין ביכולתו ורצונו לקיים את הצו, ובזה הוא מראה שלמדבר לא איכפת כלל אם הוא ישמע אותו כראוי או לא.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה כאן, עמ' סז-סח)

מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר

המתנבאים בימים ההם [בימי האבות] מן הנראה שלא היה להם רשות לפרסם נבואתן, מפני שלא היו נביאים מפורסמים כאשר נמשך אח"כ בזמן הנביאים. וגם בהם עתה [היה] נראה שהיה צריך רשות כולל או פרטי מה' ית', שכבר אמרו בפ"ק דיומא: ...מנין לאומר דבר לחברו שלא יאמר אותו עד שיאמר לו לך אמור, ת"ל מאהל מועד לאמר. ואם היה זה בחק משה, כל שכן שראוי להיות בחק המתנבאים בימים ההם, כי אם ה' ית' יגלה סודו אל עבדיו הנביאים אין להם שיפרסמוהו.

(דרשות הר"ן, דרוש ב)

"וידבר ד' אל משה לאמר" - בכל מקום שנאמר "לאמר" אין הכונה רק להורות שיאמר את הדברים, אע"פ שגם כונה זו בודאי כלולה כאן, כי האומר דבר לחברו הוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור. וביחוד אי אפשר לומר שהכונה היא רק זו, במקום שאחר כך נאמר מפורש "צו", שהרי יש כאן הדיבור למסור את הדברים. אמנם ביחוד חודרת היא כונה זו, שבנבואתו העליונה של משה רבנו ע"ה היתה האמירה שלו למי שנצטוו באה ממקור האלקי, בראשונה, כמו הדיבור בעצמו שבא אליו מפי הגבורה. ע"כ היתה כל אמירה מסיימת "לאמר", מחוברת עם "וידבר ד' אל משה", ואע"פ שנאמר גם מבלעדה "צו".

(עולת ראיה, חלק א, עמ' קיח-קיט)

מלואים וכו' חד אמר כל הכתוב בהן מעכב בהן וחד אמר וכו' שאין מעכב לדורות אין מעכב בהן

"וזה הדבר אשר תעשה"... ואומרו "הדבר" תתבאר למ"ד ביומא מלואים כל הכתוב בהן מעכב, לזה אמר "וזה הדבר", כל הדבר האמור כאן לעיכוב. ולמ"ד דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב במילואים, אומרו "הדבר" לומר ולא כל דבר מעכב.

(אור החיים, שמות כט, א)


ה ע"ב

לעתיד לבוא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם

לעתיד לבוא אהרן בעצמו עתיד לעשות חנוכת המנורה, וכמו שאמרו רז"ל... לעתיד לבוא כשיבוא אהרן ובניו יהיה משה עמהם, וכשם שהלבישן בצאתם ממצרים כך ילבישם כשנצא מזה הגלות, וכשם שהדליק המנורה וחנכה ביציאת מצרים, כך עתיד לחנכה ולהדליקה לעתיד לבוא. וכנגד העצבון שנתעצב על חנוכת הנשיאים כך יגיל וישמח לעולם בחנוכתו במנורה.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, דרשה יז)

יש כמה דעות, י"א שביאת המשיח יהיה תחלה ואחר מ' שנה יחיו המתים ואח"כ יבנה בהמ"ק, וי"א הכל יהיה ברגע אחד, והראיה בגמרא דיומא... כיצד מלבישן לעתיד לבוא, לעת"ל נמי יבא כו' משמע שהכל יהיה בבת אחת.

(רבי אברהם חיים הכהן, ארץ החיים, תהלים עא)


ו ע"א

אבנטו של כהן גדול לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט וכו' אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט

ישנן דרגות שהתוכן הפנימי של עבודה אלקית שוה הוא אצל גדולי ההשכלה כאצל הירודים מהם, וישנן גם כן דרגות כאלה שהן מוכרחות להיות שונות בתכסיסן הפנימי. בייחוד מתבלט הדבר בהכח המחזק את הצדדים המעשיים, אזירת הגבורה ומידתה. אבנטו של כהן גדול, ואבנטו של כהן הדיוט.

(ערפלי טוהר, עמ' קכט = שמונה קבצים, קובץ ב, אות שמא)

שזה, של כה"ג, של כלאים, וזה, של כהן הדיוט, של בוץ. פירש"י: והוא של כל השנה. לפי"ז הוה ליה למימר 'אבנטו של כהן לא זהו אבנטו של כה"ג', שבכה"ג מפורש של כלאים ובכהן הדיוט לא איתפרש. וצ"ל שעיקר הדברים ביוכ"פ, לקמן יב, א וכג, ב, אבנטו של כה"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, שאבנטו של כה"ג ביוכ"פ בבוץ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט בכל השנה גם ביוכ"פ של כלאים.
לפי זה, לשון אחד לשתי הוראות הפכיות, עיין לקמן סט, א: אבנטו של כה"ג בשאר ימות השנה וכו', ומגיהין שם. ועיקר הפלוגתא דתנאי, כג, ב: ר' דוסא אומר לרבות בגדי כה"ג ביוכ"פ שכשרין לבגדי הדיוט, אמר רבי שתי תשובות בדבר, חדא דאבנטו של כה"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, שכה"ג בד והדיוט כלאים, וזה ביוכ"פ. ומכאן נכון הלשון הזה גם בשאר השנה בהוראה הפוכה. והלכה כרבי לפ"ז בכל השנה, אבנטו של כה"ג, עם תכלת ושש, זה אבנטו של כהן הדיוט. ורמב"ם הל' כלי המקדש פ"ח ה"א: בגדי כהן הדיוט ארבעתן של פשתן לבנים, והאבנט לבדו רקום בצמר. משמע רק שני מינים, וי"א ד' מינים ככה"ג. עיין משנה למלך שם. ועיין תפארת ישראל לס' מועד, מבוא, בגדי קודש, בשם יוסיפוס, שהאבנט היה מרוקם בפרחים מגוונים שונים, קדמוניות ספר ג, פ"ז, לתוכו נארגו פרחים מצבעים שונים, תולעת שני וארגמן.

(רבי דוד כהן הנזיר, נזיר אחיו חלק ב עמ' קא-קב)

אטו ברשיעי עסקינן

אפילו בעבירת איסור קל מדבריהם נקרא רשע (כדמוכח מהש"ס בכמה מקומות דמקשו על איסור מדבריהם אטו ברשיעי עסקינן).

(רבי צבי אלימלך מדינוב, בני יששכר ח"א מאמרי חודש ניסן מאמר ד דרוש יא)


ז ע"ב

חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה קל וחומר מציץ וכו' (ח.) שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה

כל דבר בעולם מורכב מחומר וצורה. וגם בענינים רוחניים יש בכל מצוה חומר וצורה, כמו מצות תפילין, שהתפילין עצמם הם החומר הנעשה מעור בהמה טהורה לשם תפלין... וכן הנחתן על היד והראש, ואילו צורת המצוה היא השתעבדות הלב... לרצונו של ה' ית' ע"י תפילין של יד, שהוא נגד הלב, וכן השתעבדות השכל והמחשבה ע"י התפלין של ראש, לרצון ה' לעבודת הבורא בכל המצבים והזמנים... וזה מה שאמרו חז"ל שחייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה כשהוא נושא אותם כדי שלא יסיח דעתו מהם וירגיש תמיד את המצוה, כדי שתשפיע על נפשו ונשמתו... מפני שיש בהם אזכרות הרבה.
ומזה צריך האדם ללמוד שאם לגבי אזכרות המונחות על ידו וראשו של אדם באופן חיצוני הוא צריך לדאוג שלא יסיח דעתו מהן, ק"ו שהאדם צריך לדייק ולהיזהר שלא להסיח דעתו מהצלם אלקים שבו ונשמתו המקפת כל העולמות, שהיא מציאות חיה הממלאה את כל ישותו ומהותו של האדם באופו תמידי, ועליו לזכור תמיד שעליו לקיים בעצמו מה שנאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"...
והנה כיון שהיקף זכירה זו של פנימיות האדם הוא רב מאד, וכדי שלא יסיח דעתו ממנה, הוא זקוק לעצות ותחבולות ג"כ באופן רחב וגדול יותר, והחובה למשמש בתפילין בכל שעה כדי שלא יסיח דעתו מהם, משמוש זה בנדון זכירת הצלם אלקים ונשמתו היא בצורה אחרת, כי בזה לא די במשמוש חיצוני, רק צריך משמוש ופשפוש במעשים, ע"י חשבון הנפש והתבוננות על מעשיו ודרכיו, הנמצאים בהם מעשים אשר לא ייעשו ואם הם על פי מצוות ה' וחוקיו, וזה אפשרי רק ע"י לימוד המוסר.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה כאן, עמ' ע-עא)


ח ע"א

ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה

תהלה לא-ל, כבר כל ישראל יש להם תפלין, יש כשרים או מהודרים, איש איש לפי ערך יראתו, דעתו ועשרו, ואין אנו צריכים כי אם להזכיר להם את ד' ית' וכבודו, השוכן בקדושת פארנו החבוש עלינו. ואשר שם ד' נקרא עלינו על ידו, ומעלתו גבוהה ממעלת נזר הקודש אשר על ראש הכה"ג, כאשר בארו חז"ל (יומא ח), הלא בדברים יוסרו בית יעקב, תהלה לא-ל יתברך, עם ישראל גוי קדוש זרע אמונים אם הם ישנים לבם ער, וכאשר ידפק מעט - מתעורר, ושב ורפא להם. אנא אחי רעי ורבותינו. אוצר נחמד אִינה ד' יתברך לידינו, נא אל נעזבהו, נשימה תפארת עולם לדורנו, וד' יהיה לנו לעטרת צבי ולצפירת תפארה.

(חבש פאר, פרק ו עמ' יח-יט)

בספר מנורת המאור (לרבי ישראל אלנקאוה) ב, פרק התפלה הלכות תפילין עמ' 68 כתוב: "...על כן צריך אדם ליזהר בהן ביותר, וכל זמן שהן בראשו ובזרועו צריך להנהיג את עצמו בענוה, ואל יקל את ראשו ואל ימשך בשחוק ולא בשיחה בטלה", והעיר רבינו: "ע' ברכות ל: יומא ח. מנחות מג: ר"מ ה' תפילין ד' כ"ה".

(שיחות הרב צבי יהודה, בא, עמ' 116 הערה 98)


ח ע"ב

שזה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעין בו וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו

ועל שני מדרגות דהיינו יראה ואהבה רמזו רז"ל באמרם שבעת ימים קודם... שזה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעין בו וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו. רוצה לומר דמלת קדושה הוא לשון הזמנה אל הדבר, דשני פרישות הנ"ל היו כדי לתקן את הששה קצוות והעולם השביעי, אלא שזה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעין, פירוש דזה הוא הנוגע לכל ישראל שיזמינו ויקדשו עצמם לעבודת הבורא יתברך שמו, ופרישתו גם כן היתה לקדושה דהיינו הזמנה... וזה פרישתו לטהרה - טהרה היא מדרגה גדולה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו, רוצה לומר שלאו כל אדם יכול לבוא למדרגה הזאת.

(נועם אלימלך, פרשת צו)

בתחלה היו קורין אותה לשכת בלווטי ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל שנים עשר חודש כפרהדרין הללו וכו' היו קוראין אותה לשכת פרהדרין וכו'

יש להתבונן, התנא למה קראה בשם הזה שהוא לגנאי, ולא קראה בשם החשוב שהיה לה בבית ראשון? והנה לפי פשוטו י"ל דאי הוה תנא בשם בלווטי.... סד"א דווקא בבית ראשון היו צריכין פרישה שהיה בקדשי קדשים הארון, והיה בו קדושה יתירה... לזה אשמעינן התנא דגם בבית שני שכבר היה הלשכה פרהדרין צריכין ג"כ פרישה. מיהו כ"ז לא הונח לי, דוודאי גם בבית שני בימי יהושע בן יהוצדק ושמעון הצדיק לא היה עדיין שם הלשכה פרהדרין רק בלווטי. והבן. ונ"ל דאשמועינן בזה חיבת עבודת הקודש על ישראל אפילו על אותן שאינן מהוגנין כ"כ, דהנה הלשכה היתה נקראת פרהדרין מפני שהכהנים מתחלפין ומחליפין אותם בכל שנה. הנה מן התימא האיך השתדלו הכהנים להתמנות, הלא ראו כי בנפשם הוא? והנה תראה שאעפ"כ מסרו נפשם על העבודה הגם שלא היו מהוגנים כ"כ. הנה מזה יתבחן חיבת עבודת הקדש על ישראל ע"ק, והוא לריח ניחוח לפני ה'.

(רבי צבי אלימלך מדינוב, בני יששכר ח"ב, חודש תשרי, מאמר ח, אות ד)


ט ע"א

מקדש ראשון שעמד ארבע מאות ועשר שנים וכו' מקדש שני שעמד ארבע מאות ועשרים שנה

"שמע" סכומו ת"י, רמז לבית ראשון שארך ת"י שנה, הוא נבנה בזכותו. כאשר אנו מוסיפים לו את היוד של ישראל נעשה ת"ך, רמז לבית שני שארך ת"ך שנה, הוא נבנה בזכותו. והבית השלישי יבנה בזכותו של יעקב אבינו ששר עם א-ל, ויבנה בזכותו, ואז נהיה ישראל וה' אלוקינו ה' אחד, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

(כתבי רבי יהודה אלקלעי, חלק א, עמ' 76)

ושנות רשעים תקצרנה זה מקדש שני וכו' ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים וכו' כל אחד ואחד לא הוציא שנתו

ובירושלמי ובספרי קאמר שבבית שני ששימשו בו פ' כהנים גדולים... נראה אלי ברור, כי בגמרא דידן חשיב כל כהנים הגדולים ששימשו בו, הרי לפעמים אירע פסול בכהן שימש אחר תחתיו, או שהיה חולה שלא היה יכול לעבוד, וחשיב ליה בגמרא דידן כל אשר שימשו בבית שני, ובמקדש ראשון שהיתה זכותם גדול לא אירע כ"כ פסול בהם, ולכך לא היו רק י"ח כהנים גדולים, אבל במקדש שני אין ספק שנמצא הרבה פעמים שאירע פסול בכהן שלא היה יכול לשמש, וכדאיתא בפ"ק דיומא (יב, ב): מעשה ביוסף בן אלם בצפורי שאירע בו פסול בכ"ג ומנהו תחתיו... ובודאי היה זה כמה פעמים... ומה שאמר ולא הוציא אחד מהם שנתו, כלומר כאשר תחלק השנים של בית שני על מספר כהנים ששמשו בו לא יגיע לכל אחד שנה, אע"ג שהיה כמה שהיו יותר משנה, מכל מקום כאשר תחלק השנים על מספר הכהנים לא הוציא כל אחד שנתו. ויש לך לדעת כי מה שחשיב בירושלמי ובספרי פ' כהנים גדולים, היה זה ראוי שיהיו משמשים שם שמונים כהנים גדולים, שהרי הכה"ג משמש בשמונה בגדים כידוע, ומזה תדע כי מעלת הכהנים הגדולים מספר זה, כי שמונים ושמונה הכל אחד... ובגמרא דידן שאמרו שלש מאות כהנים גדולים שמשו בו, ג"כ זה מדרגה הגדולה של כהונה גדולה... ודרך הירושלמי ודרך בבלי הכל דרך אחד ושניהם אמת, כי בירושלמי מונה אותם שהיו כהנים ממונים מפני שהיו קונים אותם בדמים, ולא שייך זה רק באותם שנתמנו, וגמרא דידן לא אמרה רק "שנות רשעים תקצרנה" אותם ששמשו בו, וחשיב כל אותן שהיו משמשין בו.

(באר הגולה, באר ו)

הנה יהושע בן גמלא היה צדיק גמור כמבואר בבבא בתרא כא, ובתוס' שם, ומ"מ הואיל וקיבל כהונתו ע"י ינאי המלך קורא עליו קשר רשעים במס' יבמות סא ע"א, וביומא ט ע"ב מונה והולך צדיקי בית שני ששמשו בכהונה גדולה וקורא על אינך שנות רשעים תקצרנה ואינו מונה יהושע בן גמלא עם הצדיקים. ראה כמה עבירה זו עושה.

(שו"ת חתם סופר חו"מ סי' כא)

כל אחד ואחד לא הוציא שנתו

הכלל דאין מועיל שכל מאומה כי אם תורה ואף תורה לא תועיל לולי מוסר... ואמרו... ומחליפין אותה כל י"ב חודש [לעיל ח ע"ב], כלומר שרשעים היו ולא היו מוציאין שנתן ומעמידים אחר תחתיו. אתמהה, ראה כהנים גדולים שקדמוהו וכולם מתו ולא חשש גם הוא לרוץ כמוהם למות - עקמימות.

(רבי יצחק משה לוין, אגרת האדם, עמ' רכ-רכא)

מפני מה חרבה שילה מפני שהיו בה שני דברים גלוי עריות ובזיון קדשים

השולח יד במצוה ליהנות ממנה קודם גמר עניינה בשלמות, והורה היתר לעצמו בזה שחפציו קודמים לחפץ שמים. וזה למדנו בענין בני עלי, שאמרו שזריקת דם זבחים מתיר באכילה חלק הראוי לאכילה, אעפ"כ הכהנים אין זוכין בחלק עד אחר הקטרת אימוריהן. ועל הא גרסינן בפרק קמא דיומא: אמר ר' יוחנן מפני מה חרבה שילה, מפני שהיו בה ב' דברים, גילוי עריות וביזוי קדשים... נראה שבכלל דבריו זה האוכל והשותה קודם התפילה... והטעם כי יעשה הטפל עיקר.

(שושן סודות, אות יא [הובא בשל"ה, מסכת יומא, דרך חיים תוכחת מוסר אות כא, ובס' חרדים, תנאים לקיום מצוות])

מפני מה חרבה שילה וכו' מתוך (ט:) ששהו את קיניהן מיהא מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום

הסיפור מנפילת הקדושה ורוח הקדוש במשכן שילה שעל כן נחרב, צריך שיסמן לנו את איכות הענין בדרך כללי, באיזה אופן פעלה ההשחתה בערך קבוע לעקור את תכלית היסוד שעליו ראוי להיבנה משכן ד' בישראל. שעל כרחנו לא מצד פרעות מקריות, שהנן חולפות ועוברות ואינן ראויות להיכנס בתור שיטה מזקת, יוכל להיות סיבת הדבר, כי אם עלינו לחדור אל עומק הענין, ולמצוא את הקלקול בתכונתו באופן שיטתי, שאם הוא יימשך יהפוך לרועץ את כל תכלית העבודה, והקדושה המושפעת על ידה תחשך מראות [את] עיני הדורות, שע"כ היה הכרח לטוש משכן שילה.
ע"כ ראוי לדעת, שיסוד עבודת ד' וקדושת החיים המה הולכים יחד צמודים, מפני שא"א בשום אופן שיתרוממו החיים בכל רחבם ועמקם, בכל הקיפם וגבהם, אם לא ע"י השתאבם במקור החיים, צור העולמים ב"ה. ע"כ נקשרנו בקשר אמיץ בקדושה האלקית העליונה. שטף החיים כשעובר, והוא נושא עמו ג"כ את מחשכיו וצרותיו, מי יאירו, מי ישיבו לתחיה להדר ותפארת? רק שם ד' אלקים הנקרא על החיים כולם. הלידה האנושית, קול חיים חדשים, שָׂשׂונים חדשים הגיעו במשפחה ע"י ילד יולד. אמנם הביא עמו ג"כ חלי וקצף, חבלי לידה ויסורים מסובכים, אשר רק אחרי עבור משך זמן מסויים הכל ישכח, והחיים ישובו להאיר בשמחות וצהלה. אבל מי ימחה את רושם הקודר מהיסורים והעצב, אשר חטאת אמנו גרמה לזה בראשית היות אדם על הארץ? הקירוב אל ד', החטאת והעולה, להתם חטאת האדם הכרוכה עמו בשובבות לבו ולהינשא בנפש נישאה אל אהבת רוממות צור חי העולמים, מקור אהבת כל היצורים. הנה צריכה העבודה הזאת, קרבן לידה ביחוד, לשאת עליו את תיו של התאחדות העבודה הקדושה עם החיים והשלמתם, וממילא לא יוכל המוסר האנושי הטהור לבוא עם מושג העבודה בטרוניא, והכל יתאחד באחדות הרמונית נחמדה.
רוח העוז שלא כראוי אשר התראה במשכן שילה, השפלת רגש המוסר, היושר והחמלה, הקשחת הלב מעניני העם, מצרכיו ורגשותיו, ע"י הסדר של חוזק היד והזרוע, המתגלה בחזקתם של כהנים הבאים להתנשא בתור נושאי משרה חזקי יד, הרס את המשטר, הרחיק את המוסר הטהור המפעם בכל לב טהור מעל מושג עבודת הקודש, וממילא גם מעל החיים והתקדשותם, ניתק הקשר, וזה גורם הכל. השקפת הכהן הצריכה להתרומם, כי הבאת הקן היא מכשרת את החיים לקדשם, ע"כ איך ישהה את הקן, איך ימעט את המטרה הראשית, שלום הבית וסדרי החיים הטובים והשוקטים, שהם חפץ ד' בעולמו? אבל מתוך קלקול ההשקפה, הנה נעשה ציור עבודת הקודש לענין בפ"ע, שדבר אין לו עם קדושת החיים והתמלאותם, מיד נקרע ג"כ המוסר הטהור מעל קדושת העבודה. והקדושה של הכהונה, שצריכה לסמן בתוכה את יסוד הטוהר והקדושה, נעשתה לענין היכול לכלול בתוכו את הרע והכיעור, רק שימלא את חובת העבודה בצורתה החיצונית. צורה כזאת גורמת חורבן יסודי, מה שחטאת מרי כפשוטה לא תוכל עשות כן, כי לא ירד ישראל עד לידי השפלה זו לעולם, לבלתי חוש את הרע והרשע המגולה, ולא יוכל ענין מכוער כפשוטו להחזיק מעמד, וע"י הערה כל דהוא היו הדברים חוזרים לאיתנם. אבל לא היה כאן חטא פרטי כלל, כי אם קלקול משטר המשבש את יסוד הבסיסי של כל עבודת הקודש בכללה, שהעין הברורה תביט עליו כעל כל ירידה בזויה, מעלה עה"כ כאילו שכבום.

(עין איה, שבת נה ע"ב, אות נג, עמ' 49)

מפני מה חרבה שילה וכו' כל האומר בני עלי חטאו וכו' מתוך (ט:) ששהו את קיניהן מיהא מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום וכו' אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם

שילה בחלקו של יוסף שומר הברית מתיחסת לראש, והיא נגד ברית המעור, וע"כ במעט פגם של חטא בני עלי, שאמרו ז"ל שהיו משהין את קיניהן, שמעלה עליהם הכתוב כאילו שכבון, נחרבה שילה. וירושלים נקראת (מלכים א' יב, טז) "ביתך דוד"... ובתנדב"א רבה (פ"ג) שה' ית' כרת עמו ברית שיהיה בקי בתורה, וע"ז כתיב (שמואל ב' כג, ה) "ערוכה בכל ושמורה", ומזה דרשו שהלימוד יהיה בפה, שהוא שלימות כח הדיבור מתיחס ללב, והוא נגד ברית הלשון. וע"כ אמרו ז"ל (שבת נו ע"ב): אלמלא קיבל דוד לשון הרע לא נתחלקה מלכות בית דוד ולא היה נחרב הבית. ובודאי שהכל מודים שלא היה חטא לשון הרע ממש, שהרי דברים ניכרים חזו ביה, אלא לפי גודל מעלתו של דוד שלימות ברית הלשון היה גם זה נחשב לחטא, ומזה נמשך אח"כ פגם הדיבור ממש... וכן אמרו ז"ל: "מגורי אל חרב היו עמי", אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זא"ז בחרבות שבלשונם.

(שם משמואל, פרשת ראה, שנת תרע"ו)


ט ע"ב

בזיון קדשים וכו' ותהי חטאת הנערים גדולה מאד

בית עלי אמרו ז"ל חטאם העיקר בבזיון קדשים ד"אשר ישכבון" וגו' היינו ששיהו קיניהם, דהוא גם כן מצד בזיון קדשים, זה הוליד קדושת המקדש שהוא התגלות כבוד שמים בתוקף, כי חטאם נקרא בלשון הכתוב "חטאת הנערים" וגו', וחטאת היינו שוגג, ו"נערים" משמע דהוא מעשה נערות לבד. והיינו כי בנערות יש לאדם תוקף אהבה ושמחה, כל אחד לפי דרכו ועניניו, והעובד ה' בנערות, עבודתו בשמחה יתירה... ובשביל תוקף אהבתם ודבקותם, זה מוליד מיעוט יראה ודרך ארץ עד שנראה כבזיון קדשים ח"ו. וקיבלו עונשם דוגמת נדב ואביהוא ונגרם שביית ארון שהוא דוגמת חורבן בית המקדש...
ואמרו ז"ל (ראש השנה יח ע"א) דמתכפר עוון בית עלי בתורה, דרק בזבח ומנחה אין מתכפר, דתורה הוא דרגא דידהו, שהם ביזו ענין יראה ובחרו בתקיפות ועוז דתורה. ולפי שהיה כענין חברותא כלפי שמיא, על זה נאמר (ישעיהו כב, יד) "אם יכופר" וגו', דקרבנות דוגמת תפילה צריך יראה להיות העיקר, מה שאין כן בתורה, שמחה העיקר, רק יראתו קודמת לחכמתו. ובכהנים נאמר (מלאכי ב, ה) "ואתנם לו מורא" וגו', דזהו עיקר לכהן גדול, לכך נדחו נדב ואביהוא ובית עלי מכהונה גדולה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות כד)

מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים

יחזקאל הוא הנביא שמוסר לנו באופן המפורט ביותר את סדר הגאולה. "בן אדם, בית ישראל יושבים על אדמתם, ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם", בעיקר ע"י עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. "ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו". על שפיכות דמים נאמר בתורה: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ... ולא תטמא את הארץ". כל שלוש העבירות האלה גורמות טומאה לארץ, ומחייבות גלות ופיזור ישראל בין האומות.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויגש, עמ' 418-419)

סדרי הנהגת העולם מופיעים בהדרגה, וכן להיפך, סדרי סילוק השכינה מתגלה בהדרגה. צריך להתבונן בעובדות שלפנינו לאור התורה 'על מה אבדה הארץ' (ירמיה ט, יא) על עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות, אבל היסוד לכל הוא 'שלא בירכו בתורה תחילה' (נדרים פא, א; בבא מציעא פה, א), כלומר סילוף הגישה היסודית, מתוך בריחה מהתורה, מתוך חיקוי הגויים, מתוך דלדול המהות הרוחנית הפנימית נובע רפיון כללי ורפיון פרטי, ורפיון בפוליטיקה. בלי נצח והוד אלוהי, מסתלקת העצמאות המעשית הישראלית... 'התרפית ביום צרה צר כּחֶכָה' (משלי כד י). 'כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה' (ברכות סג א). רפיון ידים מהתורה, רפיון מהתוכן העצמי הוא המביא את המדרגות של גלות השכינה, גלות הסנהדרין ואובדן דרך.

(שיחת רבינו, עצמאות ועצמיות (שיעור בספר ישעיה), סע' 2 (נדפסה בעטורי כהנים, גליון מס' 135, ניסן תשנ"ו) = שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 86, הערה 56)

מקדש ראשון מפני מה חרב מפני עבודה זרה וכו' מקדש שני וכו' מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם

וראוי לדעת שכמו בחרבן בית ראשון שהיה עיקרו בשביל עבודה זרה כמבואר בפ' נצבים וביומא דף ט, היו ראשי המחטיאים גדולי תורה, כך חרבן בית שני שהגיע ע"י שנאת חנם, ועיקרו היה אהבת ממון יותר מדאי כדתניא בתוספתא שלהי מנחות, ומזה הגיעו לשפיכות דמים בהיתר... היו ג"כ עיקר המחטיאים את הרבים ת"ח גדולי תורה... אמנם משה רבינו הזהיר על עבודה זרה ביותר באשר שאז שלט זה היצה"ר ביותר. וכך דייקינן שני החטאים הללו אע"ג שנראים לנו שהם רחוקים זה מזה הרבה, באמת ממקור אחד יוצאים בדבר הנראה שהוא מביא לידי פרנסה... שזה היה החשק לעבודה זרה בבית ראשון, וזה היה אהבת הבצע בבית שני, ועדיין הוא מרקד בינינו.

(העמק דבר, דברים ד, יד)

מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו' מקדש שני וכו' מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות

ונעמוד על מוצא דברי חז"ל שאמרו שקולה שנאת חינם כנגד ג' עבירות, ולא אמרו 'קשה שנאת חינם יותר מג' עבירות', ומדוע על השלוש עבירות החמורות היה שבעים שנה ועל השנאת חינם השקולה ולא יותר אין קצבה ואין קץ אל אריכות זמן המר. כי לא עלה עדיין על דעת סתמא דגמרא מה שאמרו אח"כ: ר"י ור"א דאמרו תרוויהו, הראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, האחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם, והחמירו בעוונות האחרונים יותר מן הראשונים. ואף לפי דעת המחמירים בעוון שנאת חינם, הלא פלס ומשקל לעוון זה, אם מחול ימים תכבד העוון שנאת חינם על ג' העוונות אשר בבית ראשון, מדוע ארכו הימים על שבעים, שבעים ושבעה כפולות ומכופלות, אף כי עדיין השטן מרקד בינינו?...
מספר השבעים שנה של גלות בבל היא מספר מכוון רק לעונש שבעים שמיטות שבטלו, ולא על שאר עוונות, כמו שכתוב בדברי הימים ב' פרק לו: "למלאות דבר ה' בפי ירמיה עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה". יעויין שם בפירוש רש"י שמדויק שם החשבון שבעים שנה של שמיטה ויובל שבטלו ישראל בארץ. וידוע טעם השמיטה, עיקר הטעם שיהיו כל ישראל בטלים מעבודת שדה וכרם שנה תמימה בכדי שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה...
וזהו שאמרו "המאור שבה היה מחזירם למוטב" [איכה רבה פתיחתא ב]. ע"כ הביטול תורה שהיה בבית ראשון היא עיקר הסיבה לחורבן, ועל עיקר הסיבה נענשו למספר של שבעים שנה ולא על העוונות עצמן, רק צרור עוון אפרים צפונה חטאתם למשמרת שיתקנו זאת הדורות הבאים בשבתם על אדמתם, וכאב את בנו ירצה בהכניסם לארץ מבבל ע"י כורש בכדי שיתקנו בקל בארץ ובמקום הקודש והמקדש את ג' העוונות החמורות אשר עוו הראשונים, וכל הגזרות והשמדות והעלילות אשר עברו עלינו מאז ועד עתה... אנו פורעים חובות אבותינו אשר כמאז... כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם נמשך עד אחרית הימים. וכל הגזרות והשמדות אשר עברו עלינו בימים הקדמונים המה התיקונים והגלגולים של הדורות הללו אשר עברו ג' עבירות, כאשר כתב סדר הדורות למעיין בו, וזאת דברי הר"י הקדוש לתלמידיו שהוא הקדוש השלים בזמנו תיקון של ע"ז מבית ראשון.
ובימי חכמי התלמוד היה התיקון של גילוי עריות אשר היה בזמן בית ראשון, שהיה גזרה בימיהם, בתולה הנישאת תבעל לטפסר תחילה [כתובות ג ע"ב], והגיע הדבר לסכנה, כי הצנועות אשר משכו ידיהם מזה הגיע לסכנה ופחדים וחרפות לבזות את בנות ישראל בתוך קהל ועדה בקריית חוצות כמשפט הזונה, כי בכל גזרה אשר עברו היו צנועות ופרוצות, ואף בימי חכמי התלמוד, והתיקון היא ע"י הצנועות שבאו לעולם לתקן הקילקול של גילוי עריות מבית ראשון, וכמאמרם ז"ל שעולה למודם מפסוק "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון" וכו'. וקילקולן של הפרוצות בימי דורות האחרונים אין נותנים מגרעות בהתיקון עוונות של הראשונים, כדברי גאון ישראל וקדושו מהר"ל מפראג בספרו הקדוש נצח ישראל [פרק ד], בביאורו על מאמרם ז"ל: הראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם האחרונים שלא וכו', וז"ל הקדוש: "לפי שכל ענין הראשונים לפי מעלתם היה בהתרשמות יותר, לכך כל מעשה הראשונים נרשם, ולא נרשם דבר מן האחרונים, וזה שכל דבר שהוא חשוב, כל ענייניו נרשמים לפי חשיבותו, לכך חטא הראשונים נרשם בעולם ונרשם ג"כ בכתיבה. ומאחר שאין עניין האחרונים בהתרשמות בעולם, שאינם חשובים כל כך, ולפיכך אין קיצם נרשם, אבל הוא מן העניינים הנעלם... עכ"ל הטהור. לפיכך התיקון של הנשמות הקדושות והגלגולים שבאו בעולם לתקן ולקדש השם - תיקונם תיקון, והפרוצות המקלקלן אינם מהם, וגם כל האנדרלמוסיה הבא בעולם ר"ל מהדבר, והורגות טובים ורעים ג"כ מחטא גילוי עריות נצמח כידוע מאמרם ז"ל, זאת לתקן חטא כל דור.
והנה חטא השלישי של שפיכות דמים חינם אשר היה בבית ראשון נתקן בעלילות דמים חינם אשר היה כל דור עד דור האחרון הלז, נשתקע הדבר בימינו ולא נשמע עוד כי קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר.

(כתבי רבי נתן פרידלנד, חלק א, עמ' 39-41)

בגמרא נדרים ובבא מציעא יש מאמר חז"ל שמופיע עם הקדמה מיוחדת: "'מי האיש החכם ויבן את זאת?' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו". רבונו של עולם, שהוא מקור החכמה והנבואה, הוא בעצמו המפרש. "'על מה אבדה הארץ?". לכאורה, אין זה מובן. וכי איננו יודעים למה אבדה הארץ ולמה היתה גלות? בית ראשון נחרב מפני שפיכות דמים גילוי עריות ועבודה זרה, ובית שני מפני שנאת חנם. אלא שרבונו של עולם בעצמו פירש. "'ויאמר ד', על עזבם את תורתי' - שלא ברכו בתורה תחילה". מכיון שלא ברכו בתורה תחילה, לא הועילה להם כל למדנותם וכל חסידותם. מה נמצא בברכה שלפני לימוד תורה? "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". יש לגשת אל התורה מתוך השקפת עולם ש"בחר בנו מכל העמים" ואם לא, יש חסרון באמונה, וממילא בתורה. זאת דעה אלוהית מקורית על ענין אובדן הארץ.

(שיחות הרב צבי יהודה, שלח, עמ' 151-152)

יש בספרים: "אתה בחרתנו מכל העמים" - זה הסוד. במסכת נדרים (פא.), ובמסכת בבא מציעא (פה:): "אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב, 'מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה'... על מה אבדה הארץ?' דבר זה נשאל לחכמים ולא פרשוהו, לנביאים ולא פרשוהו, עד שפרשה הקב"ה בעצמו". חכמים מקבלים חכמה מן הקב"ה, חכמי קדש, וכן, נביאים, מקבלים נבואה מן הקב"ה, ואעפ"כ, אינם המקור עצמו. "על מה אבדה הארץ?" בטוי לגלות ישראל מן הארץ. אמנם בחז"ל ישנן סיבות לחרבן בית ראשון: ע"ז, ג"ע, ש"ד, ובית שני - שנאת חינם, ויש להבין מה השאלה. אלא, מסביר המהר"ל, מה השרש, מה סיבת הסיבות, כיצד יתכן, שהעם הנבחר, האלוהי, יגיע למצב כזה? "ויאמר ה'" - זקוקים לאמירה מיוחדת של ה', גילוי הסוד האלוהי: "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם", "אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה". הגישה לתורה צריכה להיות מתוך ברכה. כלומר, היה עסק בתורה, וקיום התורה - ורק ברכה לא היתה. נאמר, אפילו, שברכת התורה דאוריתא, אבל על זה אבדה הארץ? אלא, יוצא, שעזיבת התורה, משמעה, חסרון ברכה. ומדגישים: ברכה תחילה, דהיינו, ברכה ראשונה. ומהי ברכה ראשונה? מפרש רש"י בבבא מציעא: "אשר בחר בנו מכל העמים...". זה חייב להיות היסוד המציאותי, האלוהי, המונח בסדר הבריאה, שהקב"ה "בחר בנו מכל העמים", ומתוך כך, "נתן לנו את תורתו". הידיעה הזו, ההכרה הזו, זהו מובנה של הברכה בתורה תחילה, זהו גילוי היסוד האלוהי.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ג, עמ' יט)

והמסכה צרה כהתכנס וכו' כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי

יתן אל לבו שהאדם בעולם הזה הוא כאורח נטה ללון והקב"ה הוא הבעל הבית העורך השלחן לפני כל אחד ואחד... ושאינו מכיר בטובת הקב"ה הוא האורח הרע, האומר: מה טרחא טרח הבעה"ב מה יין הביא כו' וכל מה שטרח לא טרח רק בשבילו ובשביל אשתו ובניו. ויותר זר כשהאורח רוצה לדחוף ולגרש הבעה"ב מביתו... וכל העולם כולו של הקב"ה, וכשהאדם חוטא כביכול הוא רוצה לדחוף את רגלי השכינה, וכ"ש החטא שהאדם עושה במקדש ה' ובביתו. וז"ש רז"ל... ר"י כי מטא להאי קרא קבכי "והמסכה צרה כהתכנס".

(רבי חיים בן בצלאל מפרידברג, ספר החיים, ספר פרנסה וכלכלה, פרק ג)

יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה

לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי כענין שנאמר ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח כענין שנאמר הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה.

(רמב"ם, הלכות דעות פרק ה הלכה ח)

שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה

"ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים"... ברא שתי מאורות, אחד ליום ואחד ללילה, ושניהם גדולים כל אחד בערכו ומהותו... כי לא יוכל להיות שוין ממש, כי במה יוכר הבדלת היום מהלילה אם לילה כיום יאיר ממש? ועל כן צריך להיות אחד גדול מהשני... לפי ערך מאור הגדול ההוא, ייקרא קטן, אבל במקומו כשאין שם מאור הגדול גם הוא לגדול יחשב כי אין גדול ממנו. והרבה צבאות הלבנה ונתן לה את הכוכבים להראות אשר יתכן שתיקָרא גדול כי יש אורות פחותים גם ממנה, ולנגדם תיקרא גדול. גם על דרך מאמר... חז"ל שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה כדי שתראה היא גדולה, וכמו כן כאן כשהיא בין הכוכבים תראה היא גדולה עד מאוד.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, בראשית פרק א פסוק טז)

וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד]

ידמה שהוא היה הורג כל מי שלא הסכים לעבוד ע"ז והנביאים המוכיחים אותם, כמו שעשתה איזבל שהרגה את נביאי ה'.

(רלב"ג, מלכים ב פרק כא פסוק טז)

מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם

הנצי"ב ז"ל, בהקדמתו לחומש 'העמק דבר', מזכיר כל מיני צדיקים ותופסי תורה שגרמו חורבן בית שני. כל מי שלא היה בדיוק לפי התפיסה שלהם, החליטו שהוא אפיקורוס, ומזה באה שנאת חינם. יש מאמר חז"ל שבית שני נחרב בגלל שנאת חינם. זאת היתה שנאת חינם בין אנשים שמדברים כביכול בשם התורה.
כנגד הפעילות הציונית המוצלחת, באו חוגי האגודה, המכונים אורטודוקסים, מעוטי תורה, ולא מתוך גדלות של תורה.

(שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, ארץ ישראל, ישוב הארץ)

רבי פנחס מקוריץ היה אדם גדול. יש ממנו ספר קטן בכמות וגדול בחריפות. הוא כותב שם [אמרי פנחס, מהד' תשל"ד, עמ' קעג, ומהד' תשס"ג, עמ' תעד]: צדיק שאינו גמור אוהב רשע שאינו גמור, צדיק גמור הוא מי שמסוגל לאהוב גם רשע גמור. אנחנו צריכים להתחנך לאהבת ישראל מצד עצמה, מצד הסגולה האלקית המוחלטת. בית שני חרב משום שנאת חינם, ואנחנו צריכים להוסיף אהבת חינם - חינם מן המצוות [ע"פ ספרי במדבר פיסקא פז], להוסיף אהבה כלפי אלה שאינם שומרי מצוות. יסוד הקדושה שלנו, הוא הסגולה, שהיא מקור המצוות, היא השורש הכללי, וממנה מתפרטות המצוות.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק ד, עמ' צז-צח)

בעוונותינו הרבים... אם יראה איש את רעהו הולך שובב בדרך לבו, לא ייסר אותו, ולא יאמר לו: אל אחי, לא טוב המעשה ולא זו דרך החיים אשר דרך הקודש יקרא לה. ואדרבה יתן כמעט שמחה בלבו כי חבירו סניא שמועתיה... היש לך שונא גדול מזה? רואה חבירו טובע בנהר ואין מוחה, זו שנאת חנם בלי מצוות שהיה בזמן בית שני, כי רבו העוברים ולא מיחו, ובשביל זה, נעשו פרצות רבות בבית שני, שהיו כת צדוקים ויתר כתות, שפקרו בדברי תורה שבעל פה ומרו פי בית דין הגדול שבירושלם, וזהו יותר עון מכל העונות, כי זהו בכלל כפירה. ודרך זרה היא מי שאומר בבית שני לא היה עון גדול נמצא ביניהם כלל. היש עון גדול מאפיקורסים שכפרו בתורה שבעל פה ובהוראת סנהדרין שיושבים על כסא ה' ואלהים נצב בעדתם? ובזה רבו כמו רבו בשיטות צדוקים, בייסותים, כת יהודא גלילי, וכת שהיו שוכנים ביערות ומדברות, והכל היה נגד רצון חכמי ישראל הפרושים, כי לא קיימו מצות רגלים ומועדי ה'... ורוב מהכתות שפקרו בהשארת הנפש ותחיית המתים. היש לך עון גדול מזה? ומה צריך חולי רע ומר יותר, עד אשר הכהן גדול, שהיה בשנה ההיא שנחרב הבית, היה איש צדוקי, כמ"ש יוסף בן גוריון בספרו לרומיים... ולכן מה שאמרו חז"ל כי בבית שני היה עון שנאת חנם, הכוונה כי זהו שורש המרי, כי על ידי כך באה כל הרעה הזו, וזהו החלי, כי היותם שותקים בעוברי עבירה על ידי כך יסובב כי פשתה הרעה, מרעה אל רעה יצאו, וגברו המינים וצדוקים ואפיקורסים ימ"ש.

(יערות דבש, חלק א, דרוש י)

ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים

...שאחד מג' דברים הללו מכביד העבירה ועושה אותה חמורה: אחת מהם, שהעבירה בעצמה חמורה מצד טבעה וענינה, כעבודה זרה ורציחה ונאוף. והשני, כשאדם שוגה ונכשל בה תמיד, לפי שהדבר היותר קל שבעולם משיכפל הרבה פעמים נעשה חזק ביותר, כאשר נראה בחוט אחד של פשתן שאם נכפילהו פעמים הרבה יהיו כפליו חזקים יותר מחוט ברזל אחד... הדבר השלישי, הוא חטא שאין לאדם נטייה אליו בטבעו, כי מה שהאדם נוטה אליו בטבע יש לו קצת התנצלות...
ושנאת חנם ג"כ על דרך זו, שהיא עבירה שמתמיד בה האדם תמיד, ואין שום תועלת והנאה לאדם בה ואין הטבע נוטה אליה. מפני זה אמרו רז"ל ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודת אלילים, גלוי עריות, שפיכות דמים, לפי שהטבע נוטה יותר לאותן ג' עבירות ממה שנוטה לשנאת חנם... ולפי שהנכשל באותן עבירות אינו נכשל בהם אלא פעם אחת בזמן מרובה, ועון שנאת חנם נכשל האדם תמיד.

(דרשות הר"ן, דרוש י)

רשעים היו אלא שתלו בטחונם בהקב"ה וכו' לפיכך הביא עליהן הקב"ה שלש גזרות כנגד שלש עבירות שבידם

כתב בדברי שאול במהדו"ב בשם אביו הגאון מ' ליבוש נאטהאנזאהן ז"ל, דהנה יש מומר שהוא כופר בכל התורה. בו אין שייך עבירות חלוקות, שכולם באו משורש אחד, שכפר בכל התורה. אבל מי שהוא ישראל וחוטא בעבירות, בזה שייך עבירות חלוקות ועונש חלוק. וזה שאמר, אמת שרשעים היו אבל תלו בטחונם בהקב"ה, א"כ לא כפרו. לפיכך הקב"ה הביא עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם.

(רבי גרשון שטרן, ילקוט הגרשוני כאן)

מגורי אל חרב היו את עמי וכו' אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם

"המשכן משכן ב' פעמים"... והטעם שבא הרמז זה בכאן, היינו כדאיתא במדרש [שמות רבה פרשה נא, ו] שלא הוצרך משה לתת החשבון הזה אלא לפי שידע שהיו חושדין אותו... "אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר", כיון ששמע משה כך א"ל חייכם כשהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון, שנאמר "אלה פקודי המשכן". ע"כ. ולכך רמז להם כאן... לומר שבשביל עון כזה יתמשכן המקדש בב' חרבנין, במקדש ראשון דכתיב "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים וכו' ומתעתעים בנביאיו" [דברי הימים ב' לו, טז]... והכי נמי עון לה"ר, דכתיב "מגורי אל חרב היו עמי" ומפרשים רבותינו ז"ל שדוקרים זה את זה בחרבות שבפיהם, וכן מקדש שני אמור רבנן דבעון זה חרב.

(רבי דוד פרדו, משכיל לדוד, שמות פרק לח פסוק כא)

[עיין גם לקט ביאורי אגדות לקמן כב ע"ב בשם תולדות יעקב יוסף]


ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם

ויש להבין מה תליא זה בזה, וכי בשביל שנתגלה העון יתגלה ויהיה הקץ מהר? וגם הלא בבית שני ידענו העון, כמאמר חז"ל שנאת חנם, ואי שלא נכתבה, הא בעוונות הרבים, מתחלת בנין בית שני חדל חזון ונחתמו כתבי קודש.
אבל הענין כאמרם [לקמן פו ע"ב] כשאדם דש בחטא, נעשה לו כהיתר ואינו מרגיש בחטא, אבל כאשר ינחם וימנע מעשות חטא, אז יזכיר בחסרונו ובחטאו אשר חטא ומעלו אשר מעל בה' ובתורתו. וזהו בבית ראשון, שהרעו לעשות. אבל בגלות בבל, התנחמו מאשר עשו, ולא עבדו עוד עבודה זרה, ולא עברו על גילוי עריות ושפיכות דמים, וא"כ נתגלה עוונם, כי בעזבם הרע, חטאם לנגדם תמיד, ולכך שסרו מלעשות, אף ה' ריחם עליהם, והבטיחם לגאלם מהר בפקידת שבעים שנה ונגלה קיצם. אמנם בית שני שהיה שנאת חנם ולשון הרע, וזהו לא שבו בעונות הרבים, ועוד היום מחזיקים בטומאה זו לשנוא חנם, בפיו שלום את רעהו ידבר, ובלבו ישים ארבו, ושמח במפלתו ותקלתו, ואומרים אין פשע, אדרבה לחכם יחשב, ובעל תחבולה הציד בפיו ופוסח ורוכב על שני הסעיפים ושפת חלקות, וא"כ לא נתגלה עדיין עון בית שני, כי הלא להיתר יחשב, ולכך בעונות הרבים לא נתגלה קיצם, ואנו יושבים זמן רב בגולה, כי כל זמן שסיבה המביאה החולי לא תוסר, אי אפשר לרפאות החולה בכל מרקחת וסמים שבעולם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ז)

איך תלוי זה בזה? אבל הענין, כבר אמרו חז"ל [ברכות יב ע"ב]: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה נמחל לו. וכבר אמר הנביא, כי מאוד נתביישו ישראל מעונותיהם, כדכתיב [יחזקאל מג, י] "ויכלמו מעונותם", ו"כבושת גנב כי ימצא" וכו' [ירמיהו כ, כו], והרבה מקראות אשר מורים כי נתביישו ישראל מעונותם, וזה להם לישועה ולסליחת עון. וזהו בהוודע חטאם לרבים, וא"כ בהגיע להם עונם יתביישו. אבל כאשר לא נודע במי היתה הרעה, אף בושת לית כאן, כיון שלא נודע המרי. וזהו הנרצה, ראשונים שנתגלה עונם, אף סליחה היתה להם, ולכך מהר הגיעה להם ישועה, כי תם עון בת ציון, אבל אחרונים שלא נתגלה עונם, אף כפרה לא היתה בבושתם וכלימתם, ולכך חטאם בעונותינו הרבים כתובה בעט ברזל, ומי יודע מתי ישוב וירחם, ולא נתגלה קצם.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ו)

נראה שיש יתרון מצד הסגולה הנמצאת בישראל מצד קדושת הנפשות, ויש יתרון מצד המעשים. ונראה שבביאה ראשונה שתכלית הקדושה היה אז בית הראשון, הי' קדושת הסגולה גדולה מאד, שהיתה השכינה שורה בהם בגלוי וכיו"ב. ובית שני היתה קדושת הסגולה קטנה לערך הבית הראשון, אבל הי' בו קדושת המעשים גדולה, שבו היו אנשי כנסת הגדולה, ונתרבו כמה מצוות דרבנן, שזהו הכל קדושת המעשים. אלא שקדושת הסגולה לא הי' גדולה כ"כ כבבית ראשון. ע"כ אמרו חז"ל בפ"ק דיומא: ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם. פירוש, שראשונים היה החסרון שבהם במעשים שהם מגולים, אבל בעצם כח קדושת סגולת נפשותם היו רמים מאד, ע"כ היה התיקון נוח בהם. ואחרונים שהחסרון בהם היה מצד מיעוט הקדושה הפנימית, וזהו "לא נתגלה עוונם", אע"פ שבגלוי היה נראה מעשיהם יותר טובים, מ"מ "לא נתגלה קצם". כי לתקן כח הסגולה הפנימית כשמתחסר, צריך זמן יותר גדול והשתדלות יותר נשגבה. ע"כ אמר "עד יעבור עמך ד'", שמתיחסים אליך מצד עצמם וסגולתם "זהו ביאה ראשונה" (ברכות ד ע"א). "עד יעבור עם זו", שאינם כ"כ מתיחסים אליך, שהקדושה נתמעטה מצד הסגולה, ומ"מ "קנית", יש בהם קנין מצד פעולת המעשים הטובים, "זו ביאה שני'".

(עולת ראיה, ח"א, עמ' רלו = עין איה, ח"א, ברכות, א יז, עמ' 10 = מאורות הראיה, הגדה של פסח, מהד' תשנ"ד, עמ' שיג [עמ' שיז-שיח במהד' תשנ"ו])

י"ל ע"פ מה שאמרו בסוכה נא: ז' שמות יש לו ליצר הרע, דוד קראו "טמא" וכו', יואל קראו "צפוני". וזה פירושו: במקדש ראשון היה היצה"ר בגלוי כמו דמצינו בטומאת מצורע שהוא בגלוי כדכתיב "טמא טמא יקרא" [ויקרא יג, מה]... לכן במקדש ראשון נתגלה קיצם. ובמקדש שני היה היצה"ר בסתר, לזה קראו צפוני כדכתיב "הצפוני ארחיק מעליכם". לזה במקדש שני לא נתגלה קיצם.

(רבי יצחק מרדכי כהנא, זכר לחיים, עמ' כ)

טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים וכו' בירה תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים

בכלל היה מצב התורה בראשונים נעלה מאחרונים, אולם האדם הפרטי העוסק בתורה בהיותה במצב נמוך, תגדל מעלתו מאז. וזהו טעם פלוגתתן של רב יוחנן וריש לקיש: אמר רבי יוחנן טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים... בירה תוכיח שחזרה לראשונים (במשך קצר) ולא חזרה לאחרונים. והוא מבואר. אולם כוונת מליצתם ז"ל טובה צפורנן מכריסן ביאר אחי הרב הגאון מו"ה יחיאל העליר נ"ע, כי שם [לעיל ע"א] הביאו שמשכן שילה חרב בשביל ששהו את קיניהן של הנשים הבאות ליטהר, וידוע כי הכפרה עיקרה תלויה בדם, ובקינין אין בין מליקה להזיה שום הפסק, והמליקה היא בצפורן, והם נתעצלו ואחרו אותה. ואמרו ז"ל (פסחים נז ע"א): ארבעה צווחות צווחה עזרה - צאו מכאן בני עלי שטימאו את היכל ה', והוא בהתעצלם בהקרבת הקינין, כמו שאמרו ז"ל, ועוד צווחה בבית שני: שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי כו' וימלא כריסו מקדשי שמים, שאכילת קדשים מצוה וכפרה. הנה על בני עלי צווחה שהעוו באיחור המליקה שהיא בצפורן, ואת יוחנן שבחה שמילא כריסו מקדשי שמים. ומכל מקום רואים אנחנו שטובה צפורנן של ראשונים גם בהעוותם בה, מכריסן של אחרונים שזכו בו, שהרי אחר חרבן שילה לא משכו לו ימי השממון, וחזרה לנו הבית בהבנותו, בנין שלמה. ואת אחרונים שבחה שאו שערים ראשיכם כו' וימלא כריסו, ומכל מקום עדיין לא יכונו להקים חרבות.

(רבי יהושע העליר, חוסן יהושע, מבוא, הגהה ב)

סנינא לכו

היה גם חלק גדול של תלמידי חכמים שנשארו בבבל בזמן עזרא ולא נזדרזו לעלות לארץ ישראל, כמו בדור שלנו שהרבה תלמידי חכמים נתעכבו בחוץ לארץ. לחכמי ארץ ישראל היתה קפידא וביקורת על כך. יש בענין זה פרשיה שלמה עם ריש לקיש. ריש לקיש היה בצעירותו אתלט. רבי יוחנן הוא שהחזיר אותו בתשובה... הוא היה קבוע במהלך הישיבה של רבי יוחנן, והיה מבליט בכל תוקף וגבורה, בדבקות, באדיקות ובאמונה, את ענין קדושת ארץ ישראל ומעלת תורת ארץ ישראל. מתוך כך הוא הקפיד מאוד על אלה שלא נזדרזו לעלות לארץ ישראל. היו ביניהם הרבה גדולים גאונים וצדיקים, שהתעכבו מלהשתתף בעליה לארץ. במסכת יומא מסופר מעשה על ריש לקיש שהתרחץ בירדן - כנראה לא רחוק מהישיבה בטבריה. היה שם מעבר לאלה הבאים מחוץ לארץ ישראל. תוך כדי כך הגיע אחד מגדולי חז"ל, רבה בר בר חנה. הוא ניגש בידידות אל ריש לקיש לברכו לשלום ולהושיט לו ידו, אבל ריש לקיש סירב והוציא מפיו ביטוי נורא: "סנינא לכו"! אני שונא אתכם! למה נתעכבתם ולא נעניתם לקריאת עזרא ונחמיה, חגי, זכריה ומלאכי, לעלות לארץ? התרשלתם, הזנחתם ולא עליתם.
על כל פנים, אנו מוצאים שהמלה שנאה נאמרה ע"י אחד מגדולי חז"ל. וכנגד מי? כנגד גאונים צדיקים ראשי ישיבות שבבבל. אומר ריש לקיש: אני שונא אתכם, בגלל חילוקי דעות והשקפות בענין כלל ישראל ועליה לארץ. האם באמת היה ריש לקיש שונא את רבא ואביי?!... ודאי שלא. אלא שכאן דוגמא לבירור המונח "שנאה". אין זה מה שאנו קוראים שנאה - שנאת חנם שיכולה להגיע לרצחנות, ח"ו. המובן של שנאה כאן הוא קפידא ותרעומת. זו שנאה במובן ההשקפתי, מחשבתי, אידיאולוגי.

(שיחות הרב צבי יהודה, וישב, עמ' 346-347)

שונא הוא לכאורה ביטוי זהה לאויב... מאיבה ושנאה מגיעים לרצח. אמנם המלה המקראית הזאת מתבארת מתוך דברי חז"ל. דוגמא ראשונה לכך אנו מוצאים במסכת יומא, לגבי ריש לקיש תלמידו-חבירו של רבי יוחנן. שניהם היו מגדולי תלמידי החכמים בארץ ישראל. בתקופתם חלק גדול של עם ישראל היה בגלות בבל, אבל רבי יוחנן היה "ציוני" גדול ולא עזב את ארץ ישראל. רב ורבי יוחנן היו שניהם תלמידי רבי יהודה הנשיא... רבי יוחנן דבק בארץ ישראל ולא זז משם, וריש לקיש הצטרף אליו. במסכת יומא מסופר שריש לקיש התרחץ בירדן ותוך כדי שחייה הגיע רבה בר בר חנה מהעבר השני, מחוץ לארץ, ורצה לגשת אליו. אבל ריש לקיש לא קיבל אותו בסבר פנים יפות ודחה אותו במילים אלו: "סנינא לכו" - אני שונא אתכם, יש לי תרעומת עליכם, מפני שאתם, אבותיכם ורבותיכם, לא הקשבתם לקריאה של עזרא ונחמיה, חגי זכריה ומלאכי, לעלות לארץ לא התחשבתם בהצהרת כורש - מעין הצהרת בלפור - ונשארתם בגולה. איך להבין ביטוי זה של "סנינא לכו"? האם אפשר לומר שריש לקיש היה שונא גדולי חז"ל שבבבל?! אין זה מסתבר, אלא יש כאן ביטוי חריף של קפידא ותרעומת. "וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום" - לעומת המובן הגס ופשוט של שנאה המופיע בפסוק "והוא לא אויב לו", נפגשים כאן בשנאה במובן של תרעומת.
קיימת עוד דוגמא בולטת לכך בסוגיית פריקה וטעינה... נאמר: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו". מי הוא השונא הזה? הרי התורה ניתנה ליהודים ומדברת על יהודים. איך יכולה היא לומר על יהודי "חמור שֹנאך", "והכתיב, לא תשנא את אחיך בלבבך!?" [פסחים קיג ע"ב]. אלא הכוונה היא שהוא שנאוי מחמת עבירה, מה שמכונה בנוסח של היום: "לא-דתי". התנהגותו הבלתי כשרה גורמת לשנאה, לא במשמעות של "אויב... מבקש רעתו", אלא במובן של תרעומת וחוסר סימפטיה... התורה ניתנה לעם ישראל כולו, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", בין שהם "דתיים" בין שהם "לא-דתיים"... יש תרעומת וקפידא כלפי ה"לא-דתי", מה שמכונה בתורה "שונא" באופן יחסי... א"כ, נפגשנו עם שתי דוגמאות בהן שנאה אינה מופיעה במובנה הפשוט, החריף והמסוכן. כך יש להבין את הביטוי שנאה שנמצא בפרשתנו [בראשית לז, ד]. אנו עוסקים בתהליך האלקי ההיסטורי של התגבשות עם ישראל על יסוד שנים עשר כוחות, שכל אחד מהם חייב להתגלות בתוקפו הספציפי שלו. כשכל אחד "איש על מחנהו ואיש על דגלו", כשיש הבלטה חריפה של "אני ולא אתה - אתה ולא אני" - אז מתגלה הבנין בכל שלמותו ובריאותו, ו"ברכנו אבינו כולנו כאחד יחד באור פניך".

(שיחות הרב צבי יהודה, מקץ, עמ' 376-379)

"ואהבת לרעך כמוך". הדרכה יסודית. אהבת הבריות, היחס הטוב והישר אל כל מיני בריות אנושיות, ולכל אדם מישראל. שנאה. חס וחלילה, מביאה לשפיכות דמים. ובדברי קדשו של הנצי"ב - בהקדמה לס' בראשית - שנאה של צדיקים החריבה בית שני. שנאה לרשעים - היינו במובן של תרעומת. ביומא ט - סנינא לכו, פסחים קיג בתוס' - "ובאין לידי שנאה גמורה", "את והב בסופה" - נעשים אויבים זה לזה (קידושין ל:) - בכל המקומות האלה מובן השנאה הוא תרעומת.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' רנו-רנז)

ריש לקיש היה גיסו של רבי יוחנן, ה"ציוני" הגדול, שהחזיק בכל התוקף, האומץ והעוז, את הישיבה בארץ, לעומת הישיבה שבבבל... מסתבר שלריש לקיש, שהיה תלמידו של רבי יוחנן ואחר כך גיסו, היתה קפידא על חכמי בבל שלא עלו לארץ עם עזרא. מסופר בגמרא שפעם כאשר ריש לקיש שחה בירדן (מצד אחד של הירדן - פנימיות ארץ ישראל. מצד שני - חוץ לארץ), בא רבה בר בר חנה מבבל ורצה להיפגש איתו. אבל ריש לקיש הסתייג ואמר בכעס: "סנינא לכו" - אני שונא אתכם. מדוע לא עליתם עם עזרא? אם לא הייתם מתרשלים ומזניחים והייתם עולים לארץ, אז היינו מגיעים למדרגה עליונה של עליה כחומה. בודאי שאין המובן שריש לקיש שנא ממש את חז"ל, אלא זה ביטוי חריף של מתיחות.
וכן היא חריפות הספציפיות ביסודות הגרעיניים של בית ישראל. כל שבט חייב להופיע בערכו המיוחד. "אני לא אתה, ואתה לא אני". ודווקא שנאה זו, ולא הבוז, היא הקובעת את יסוד האהבה השלמה. רק מתוך הגיבוש וההתיחדות של כל שבט, בונים הם ביחד את הבנין של כל בית ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, וישב, עמ' 327-328)

בגמרא ביומא (ט) - ר"ל התרחץ בירדן. מן הצד השני, מצד חו"ל, בא אחד מגדולי חז"ל, ונתן לו יד לשלום. א"ל ריש לקיש: סנינא לכו, שלא עליתם בעליית עזרא. אז מה, ר"ל שנא את אביי ורבא? אלא הכונה תרעומת, ולא שנאה גמורה. וכן בסערת ויכוח שבלימוד - "את והב בסופה". באמצע כאילו שנאה, תרעומת.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' עא)

בתוס' בפסחים - שואלים: מה פרוש "לכוף את יצרו", משמע שיש כאן יצר הרע, והלא החלוקה הזו היא ישרה, הרי ראה בו דבר עבירה, ומאי כפית יצר יש כאן? תוס' קצר, אבל יש בו עומק פסיכולוגי: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". והפגום במצות, מרגיש שיש יחס אנטיפאטי של שנאה אליו, וכך הוא מפתח שנאה אל חברו, "ובאים מתוך כך לידי שנאה גמורה".סכנה עצומה בשנאה שנובעת מיראת שמים, שעלולה להביא לשנאה גמורה, לסכנת נפשות. יש להבחין בין שנאות, זו דוגמא אחת. דוגמא שניה: ממסכת יומא... ר' יוחנן נשאר בא"י. מסר נפשו על ישיבת א"י. היתה מתיחות בין יושבי א"י ובין היהדות הגדולה של בבל. ריש לקיש היה גיסו של ר' יוחנן. וכשנפגש ר"ל עם אמורא מבבל, וההוא רצה לדבר עמו, אמר לו ר"ל: סנינא לכו. יש לי קפידא עליכם, שאבותיכם לא עלו עם עזרא. האם אפשר להבין, שר"ל ממש שנא את גדולי חז"ל שבבבל? ח"ו - אלא המובן גם כאן תרעומת, קפידא.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' מח-מט)

דוגמא שלישית נמצאת בגמרא יומא, המתארת את סיבות החורבן והגלות... היתה אז מציאות היסטורית של מעבר בין התנאים שבארץ ישראל והאמוראים שבבבל. רוב העם ישב בבבל. רב ורבי יוחנן היו שני תלמידיו הבולטים של רבינו הקדוש... לעומת רב שהיה "רבן של כל בני הגולה", רבי יוחנן ה"ציוני" דבק בארץ ישראל והמשיך להגדיל ולהאדיר את תורת ארץ ישראל בישיבתו הגדולה בטבריה... ריש לקיש היה תלמיד-חבר של רבי יוחנן וגם גיסו. שניהם היו עמודי התורה בארץ ישראל, ודבקו בקו של קדושת התורה בארץ ישראל. בגמרא יומא מסופר שפעם כאשר ריש לקיש התרחץ בירדן, על גבול ארץ ישראל ובבל, הגיע אחד מגדולי חז"ל מהגולה, רבה בר בר חנה. כשהוא ניגש לומר לו שלום, השיב לו ריש לקיש: "סנינא לכו", אני שונא אתכם בגלל שלא עלו אבותיכם לארץ בזמן עזרא. היה אז מצב דומה לזה של עכשיו, שרוב תלמידי החכמים לא נענו לקריאת עזרא ונחמיה ולפקודה הנבואית של חגי, זכריה ומלאכי. מתוך כך הוצרך עזרא לבנות את ארץ ישראל ואת בית המקדש עם חברה מעניינת מאוד הנקראים בגמרא קידושין "עשרה יוחסין", פסולים, שתוקים ואסופים. אמנם, המכובדים נשארו בבבל. וכי שנאה גמורה רחש ריש לקיש לגדולי קדושי חז"ל שבבבל? ברור שאין כאן שנאה במובן של שנאה גמורה המביאה לשפיכות דמים חס ושלום, אלא במובן של קפידא ותרעומת. כך יש להבין גם את שנאת השבטים.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויגש, עמ' 405-407)

רבי היה אחרון התנאים, ותלמידיו היו רב ורבי יוחנן... רבי יוחנן נשאר בארץ ישראל, בטבריה, וסידר את התלמוד הירושלמי. במספר מקומות מוזכרת הישיבה הגדולה של רבי יוחנן בטבריה. ריש לקיש, גיסו של רבי יוחנן, היה בר פלוגתא שלו, אבל הצד השוה שבהם היה יחסם המיוחד לארץ ישראל. בגמרא יומא מסופר שריש לקיש התרחץ בירדן, שהיה אז גבולה של ארץ ישראל. ניגש אליו מן העבר השני של הירדן אחד מגדולי חז"ל שבבבל, רבה בר בר חנה, אבל ריש לקיש לא החזיר לו שלום, רק אמר לו: סנינא לכו, אני שונא אתכם, מפני שלא נעניתם לקריאתו של עזרא ולא עליתם לארץ ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 108-109)

תוכן ההפטרה שייך לתקופת עזרא. עזרא ונחמיה קראו לעליה לארץ. גם חגי זכריה ומלאכי, שהיו נביאים, מסרו פקודה ממקור הנבואה: נגמרו שבעים שנות הגלות, הגיע הזמן לחזור הביתה! אבל חלק גדול מצבור ישראל, ובתוכם גם תלמידי חכמים, היו מדוכאים בטומאת ארץ העמים, כך שלא נזדרזו לשמוע קריאה זו. לכן התרעם ריש לקיש וכעס עליהם: "סנינא לכו", אני שונא אתכם, חכמי בבל, מפני שלא התחשבתם בקריאתו של עזרא. המצב אז היה דומה למצב שבימינו, שחלק גדול מאנשי תורה אינו מתחשב בשיבת ציון.

(שיחות הרב צבי יהודה, מקץ, עמ' 382)

סנינא לכו וכו' אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו

הגיס של ר' יוחנן, ריש לקיש, היה בעל תשובה, ונשא עם ר' יוחנן את דגל התורה בא"י. בגמ' ביומא בדף ט' - ריש לקיש מתרחץ בים, בירדן. ניגש אליו אחד מגדולי ישראל, שבא מבבל, ור"ל לא עונה לו שלום. כתוב שם שאמר לו: "סנינא לכו". המובן הוא, שיש לי תרעומת עליכם. וענינה, תרעומת על רבנים וגדולי תורה שבבבל. אני שונא אתכם ואת רבותיכם, שאתם, הצדיקים והגאונים, לא הלכתם עם עזרא, שהרי אילו הלכתם היה המצב של סדר תהליך הגאולה שונה לגמרי.

(מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' ריט-רכ)

אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא

עיקר הגלות היה בשביל שנשבת השלום, שהרי "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד, יז), ועיקר גלות בבל שלא היתה ממנה גאולה שלמה היה מפני חסרון האחדות וההתכללות, שהרי דרשו חז"ל בפ"ק דיומא... שאם היתה עליית ישראל כחומה ובאחדות גמורה היתה מתקיימת, ומפני שרבים לא עלו בטל בעוה"ר כח האחדות. והנה נודע שגדר השם נקרא כל דבר ע"ש עיקר פעולתו. וכל זמן שהיתה קדושת האחדות שורה כמו בזמן בנין בית הראשון, חלה הקדושה שכל אחד היה כלול בהכלל, ונמצא שלא היה צריך בכל חודש כח מיוחד להוציא על ידו לאור השפע הנגזר בר"ה, אלא שמצד כח ר"ה היה בא בכל חודש בזמנו. על כן לא היה שם מיוחד לכל חודש. אבל משעלו מבבל כדלת, והאחדות נשבתה בעוה"ר, צריך כל חודש כח מיוחד להוציא לאור השפע הנגזר ע"פ הקבלה הטובה דר"ה, מפני שמצד יחידותו של היחיד הענין מסופק. על כן עלו בידם שמות פרטיים לכל חודש [ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב].

(מדבר שור, דרוש ט, עמ' פ-פג [הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קי])

אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו

וכמו מרן אבא שליט"א בכל הנהגתו, כך בכל עבודתנו הכללית הקדושה, אין לנו לחשוב שאנו מסייעים למעשה פושעים ורשעים, אלא שאנחנו באים מעצמנו, מפנימיות היהדות ועוז האמונה הקדושה וכלליות כנסת ישראל, לבנות את בנין בית ישראל וליישב ולהקים את ארץ החיים, ארץ ד' אשר נתן לאבותינו ובחר בזרעם אחריהם, גוי צדיק שומר אמונים ונוחלי מורשה, לבנות בעליית כולנו כחומה, שאין הרקב שולט בה כדברי חז"ל יומא דף ט, בישע ד' ונעמו...
וכן מה שכתב כ"ת "ורק ע"י ההתקרבות לד' ולתורתו נוושע, ולא ע"י מחללי שבתות והולכי 'קדימה' ופורצי גדר" - ודאי שכן הוא פשוט ואמת ומובן מאליו כנ"ל. ואם לא נעלה כולנו כחומה, כדברי חז"ל במסכת יומא דף ט, בכל קדושת בית ישראל כולו, בעוז תורה ואמונה קדושה, בהמונינו ובגדולינו, ותתגלה ותתגבר ההתקרבות לד' ולתורתו בעבודת תחיית האומה והארץ, אלא נעלה כדלתות במהלכים חלקיים וחלושים, והתנועה וההתעוררות הכללית העזה והגדולה תיעזב רק למהלך של מחללי שבתות ופורצי גדר, אז בודאי יש לנו לחוש ולדאוג שלא ישלוט הרקב בצמחי הישועה שהחלו לצמוח לנו במפלאות תמים דעים, גדול העליליה על דרכי בני אדם, ב"ה, בשיבת שבותנו וקוממות הריסותינו.

(רבי צבי יהודה, מכתב לר' דוד סופר משבט תרפ"א, סיני כרך מז עמ' תג ועמ' תח = אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך א, נספח א, עמ' 559 ועמ' 566)

חטא זה [של אי עליה לארץ] הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד הא-לוה לבית השני, "רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'". כי הענין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו, ורובם והחשובים שבהם נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם. ויתכן כי על זה רמז שלמה באמרו "אני ישנה ולבי ער", כינה הגלות בשם שינה ואת התמדת הנבואה בקרבם בשם לב ער, ובאמרו "קול דודי דופק" כוון לקריאה אשר יקראם הא-לוה לשוב לארץ. המילים "שראשי נמלא טל" הן כינוי לשכינה היוצאת מצל קורת המקדש. "פשטתי את כתנתי" מורה על התעצלם להישמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל. "דודי שלח ידו מן החור" רמז לעזרא הפוצר בהם ולנחמיה ולנביאים האחרונים. סוף דבר, רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם, ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם, ונתקיימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במידה מצומצמת, כפי מיעוט התעוררותם, כי הענין האלוקי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה.

(ספר הכוזרי, מאמר שני אות כד)

וכבר היה בימי עזרא, שכמה גדולים וטובים לא רצו ליסד את הישוב בא"י, ונשארו בבבל, ועזרא לקח עמו את הפסולים, שהיו מעשיהם כעורים, והי' העולם ראוי, להיות נהפך לתל מלח מפניהם, והיו מחללים את השבת גם בא"י, ומ"מ גרם הדבר שע"י צמיחת ישועה זו נבנה הביתי השני, שזכינו על ידו לפרסום תורה שבע"פ והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל, כדאיתא בספר היכלות [רבתי פכ"ז] שעיקר הדרה של תורה הי' ע"י הבית השני. וכן יהי' בעה"י בימינו, ע"י מה שנחזק את הישוב ההולך ואור בע"ה, ויתרבו אחינו העולים לישב את אה"ק, יצמח אור גאולה וישועה. וסוף כל המורדים והפושעים לשוב בתשובה שלמה מתוך אהבה ושמחה.

(אגרות הראי"ה אגרת שיא עמ' שמח = אגרות חמדה, פרק יט)

עכשיו שעליתם כדלתות

ע' כוזרי ב' כ"ד ["אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני... כי כבר היה מענין האלהי מזומן לחול כאשר בתחלה אילו היו מסכימים כלם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם (והעיר שם רבינו: "יומא ט:") בבבל רוצים בגלות בעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם. ושמא על זה אמר שלמה 'אני ישנה ולבי ער' [שיר השירים ה ב], כִּנה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם, 'קול דודי דופק' [שם], קריאת האלהים לשוב..."].

(שיחות הרב צבי יהודה, בלק, עמ' 303, הערה 101)

עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו מאי ארז אמר עולא ססמגור

דאם לא חטאו המרגלים היה עץ החיים קבוע בא"י למטה ע"י נהירו דשמשא משה רבנו ע"ה, כמ"ש "היש בה עץ" ובה תנדעין וכו' שהוא עה"ח שיכולים להתנהג בשמשא וסיהרא דשם שקולין כחדא יעו"ש. ולכן ענשם היה מדה במדה, יוצאים התולעים מלשונם ונכנסות בטיבורם וכו', שהוא התולע האוכל העץ ומרקיבו, שהוא עץ החיים דאתנטיל מנייהו ע"י לה"ר שדברו עליה. וסוד הגדול הזה רמזו רז"ל בפ"ק דיומא... זה ססמגור, שהוא תולע המרקיב העץ, שאם היו חוזרים כולם מבבל והיו זוכים שהי' גאולה שלימה והיו זוכים לעץ החיים בארץ.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, סוטה לה ע"א)

מאי ססמגור אמר רבי אבא בת קול

ובת קול בתורה שבע"פ... בת קול הוא ססמגור, "מגור מסביב" בב' סמכין, ב' גלגלים, ב' סלעים, "ששים גבורים סביב לה" [שה"ש ג], סוד "קו המדה קנה המדה" [בגימטריא שס"ט], סוד "צלם הדר" - שס"ט, עם הכולל ש"ע, גימטריא ססמגו"ר, עשרה פעמים הב"ל אשר ב"וישע אל הבל", שזה הבל "ה"י בי"ת למ"ד" [בגימטריא 501] כולל "פרצוף אדם" [בגימטריא 501], סוד "המלכות" [בגימטריא 501] של "דוד בן ישי" [בגימטריא 501], סוד "תמונה" [בגימטריא 501].

(רבי מנדם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף קמח)

משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי

יש חילוק יסודי בין נבואת משה רבינו ע"ה לנבואת שאר נביאים. "אם יהיה נביאכם, ד', במראה אליו אתודע... לא כן עבדי משה" [במדבר יב, ז]. נבואתו היתה באספקלריא מאירה, ולא היה זקוק לחידות ומשלים. ומכאן שככל שהנבואה בדרגה נמוכה יותר, כך יש צורך ביותר מראות, חידות, דוגמאות וכדו'. על כן, אצל זכריה, אחרון הנביאים, מרובים בו ביותר הסמלים והמראות.

(שיחות הרב צבי יהודה, פינחס, עמ' 340)

אלא שכמו שבכל דבר יש מדרגות, כך גם בתורה יש מדרגות, וגם בגילוי השכינה יש מדרגות, כגון נביאי בית ראשון שהיו במדרגה יותר עילאית מנביאי בית שני - ועל כולם נאמר "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברַי בפיו ודִבר".

(שיחות הרב צבי יהודה, עקב, עמ' 184-185)

קיימים חילוקים ומדרגות בתורה, אבל אין להיבהל מזה. התורה היא מן השמים וכן הנבואה היא מן השמים, ויש מדרגות בנביאים: נביאי בית ראשון ונביאי בית שני. מדרגות קבלת התורה רבות הן: נביאים, אנשי כנסת הגדולה, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים. "אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים; ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים". אבל צריך להבין שכל החילוקים הללו הם חילוקים אלוהיים, בתוך האחדות האלוהית האחת.

(שיחות הרב צבי יהודה, מטות מסעי, עמ' 417-418)

יש מדרגות בנבואה וברוח הקודש. יש חילוק בין נביאי בית ראשון לבין נביאי בית שני, חגי זכריה ומלאכי. אך צריך לזכור שנבואה היא ממקור התורה, שעיקר כל מדרגות הנבואה הוא התורה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 130)

יש גם חילוקי מדרגות בין נביאי בית ראשון לנביאי בית שני. כמה פרקים ב"אורות הקודש" מבארים את דרגות הנבואה.

(שיחות הרב צבי יהודה, וירא, עמ' 154)

יש כמה מיני מדרגות בנבואה. גם בין שלושת הנביאים הגדולים יש חילוקים בולטים מאוד... כמו-כן, יש חילוקים בין נביאי בית ראשון לבין נביאי בית שני. קיימות מדרגות לפי הדורות.

(שיחות הרב צבי יהודה, וישלח, עמ' 302-303)

יש מדרגות בכל: בחינוך, בתורה עצמה, בתנ"ך, בנביאים - כגון נביאי בית ראשון ונביאי בית שני. אולם כל אלו מדרגות של דבר ד' האחד של "ד' אחד ושמו אחד", המתגלה ב"תורת ד' תמימה". יש להבין שבכל מערכות החיים קיימות מדרגות רוחניות וחומריות. הבנה זו הפוכה מדרכי הגויים שנוהגים לחתוך את התורה לחתיכות-חתיכות ומחליטים שפסוק זה מוקדם ופסוק זה מאוחר, וכדומה... האחדות האלוהית כוללת את כל המדרגות מראש עד סוף. "מי פעל ועשה, קרא הדרות מראש, אני ד' ראשון, ואת אחרנים אני הוא".

(שיחות הרב צבי יהודה, תרומה, עמ' 279-280)

גם בין הנביאים קיימות מדרגות: בין משה רבינו לשאר נביאים, בין נביאי בית ראשון לנביאי בית שני.

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 81-82)

בנבואה יש חילוק בין זמן בית ראשון לזמן בית שני, מפני שלחגי זכריה ומלאכי לא היה אותו כח של נבואה שהיה לנביאים הראשונים. יש חילוק בין ישעיהו ירמיהו ויחזקאל לבין תרי עשר. החילוק היותר ברור הוא בין משה רבינו לשאר נביאים, וטשטוש בדברים אלה הוא מסוכן ביותר, על כן באה נזיפה אלוהית: "מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה".

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 101)

יש לשים לב להתאמת ההפטרה לפרשה של היום (מלבד ענין המנורה) מצד החילוק במדרגות הנבואה. ההפטרה היא פרק מנביאים אחרונים של בית שני. יש מדרגות בנבואה ויש מדרגות בהשראת השכינה. הנבואה בזמן בית שני היתה במדרגה יותר נמוכה מאשר בבית ראשון, כדברי חז"ל בגמרא. השראת השכינה לא היתה אז במלואה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 107)

משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול

אך כשיתחזק בחסידות וימצא במקום הראוי שתשרה בו השכינה, יתחברו אליו המלאכים בפועל ויראם עין בעין, שזוהי מדרגה אחת מתחת למדרגת הנבואה (בדרך זו היו טובי החכמים שבבית שני רואים צורות ושומעים בת קול, והיא מדרגת החסידים, אשר למעלה ממנה רק מדרגת הנביאים).

(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות יא)

"תנו רבנן: הרואה בתי ישראל בישובן, אומר: ברוך מציב גבול אלמנה". מה פירוש "בתי ישראל בישובן"? בויליאמסבורג, בשטרסבורג? על כך נקבעה ברכה?! כמובן, הכוונה היא לבתים בארץ ישראל, במקום ישוב הארץ. רש"י מפרש: "כגון בישוב בית שני". מילים אלו שמפיצות קצת אור, הוכנסו אף לשולחן ערוך. מצבנו העכשוי דומה לזה שהיה בזמן בית שני. אמנם אין לנו רוח הקודש כפי שהיה אז, אבל מבחינה כלכלית אנחנו במצב הרבה יותר טוב: בכמות היהודים, בריבונות מדינית וכו'. משמעות הביטוי "כגון בישוב בית שני" היא שיש סדר של גאולה - שהוא אינו ניסי כמו זה של יציאת מצרים. "ישוב" הוא בניגוד לשממה, קללת הגויים.

(שיחות הרב צבי יהודה, בחקתי, עמ' 288-289)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מח ע"ב]


דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי בהדי

ויש מכשולים גדולים בחיבור הרשעים: האחד, מפני שהוא אוהב שונאו של יוצר הכל, ואין העבד הנאמן לאדוניו מתחבר לשונאו. השני, שלומד ממעשיו. השלישי, שגם אחרים יתחברו אתו ויאמינו לו, והוא יגזול אותם, וגם הם ילמדו ממעשיו, ואפילו אם לא ילמדו ממנו, הם רואים ממנו דברים שאסור להם לראותם. וגם הוא לא ישוב, כי אם היו מוכיחים אותו והיו נבדלים ממנו, היה שב מדרכו הרעה. ומי שמתחבר לרשע, לסוף הרשע מושל עליו, וזה רע על כולם, כי כיון שהוא מושל עליו לא יניחנו לעשות טוב. הרביעי, שזה צריך להניח מחמת יראה לעשות כמה דברים טובים. לכן אל יתחבר אדם אלא עם ירא שמים, כי ריש לקיש עם מי שהיה מדבר בשוק היו מאמינים לו סחורה בלא עדים, כי היו יודעים בוודאי, כיון שדיבר עמו בשוק שהוא נאמן.

(ארחות צדיקים, שער כד)

כאן מצינו שאמר ה' אל משה "דבר אל בני ישראל" [שמות כה, ב], וזה הוא פעם ראשון אחר מתן תורה שנכתב "דבר אל בני ישראל". אך יש לומר דידוע דאמרו רבותינו בהדי מאן דריש לקיש משתעי הוי יהבין ליה עסקא בלא סהדי. והענין הוא, דהצדיק שומר מאוד את דיבורו שלו עם המון עם, משום [ש]כשאדם מדבר עם בני אדם המונים, יכולין להפסיק אותו מדבקות ה' יתברך, זולת אם זה האדם יכול להתרומם ע"י דיבור הצדיק, אז רשאי הצדיק לדבר עמו, כי אדרבה ע"י דיבורו בדבקות ה' עושה רושם בדיבורו ויכניס אותו גם כן אל הקדושה. כן הוא הענין, דריש לקיש היה צדיק גדול, והיה שומר מאוד דיבורו שלא לדבר עם בני אדם כלל, זולת אם זה האדם אשר היה יכול לרומם אותו אל הקדושה, אז כד הוי משתעי בהדי בוודאי אותו האיש היה ישר וכשר, לזה יהבין ליה עסקא בלא סהדי. והנה כשחטאו בעגל ונפסקו מקדושתם, שחזרו לזוהמתן, אז היה משה מתיירא לדבר עמהם. לזה בא הציווי מאת ה' יתברך אליו "דבר אל בני ישראל", רצה לומר שהם זרע ישראל בני אברהם יצחק וישראל אשר בדבריך עמהם בוודאי תגביה ותרומם אותם אל הקדושה וידבקו לי לשמי, על כן דבר אתה עמהם.

(קדושת לוי, פרשת תרומה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US