י ע"ב

י: תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר ואפילו במסכת דכלה
5-7

עסק התורה לשמה הוא, להבין לשמור ולעשות. וכאשר ילמד אדם תורה לשמה, יבחין פחיתות עניינו, כי יראה בכל מדע ידו קצרה להבין, כאשר אני בכל יום שאני מוסיף ללמוד, אני מוסיף להכיר מיעוט ערכי וחסרון חכמה, כי בכל אשר אפנה, אמצא קושיות רבות, וידי קצרה ליישב על נכון, ואני בוכה ומבכה שאני בעיני העולם כתלמיד חכם מובהק, והלא אני חסר ברוב דברים, אם ישאלו אותי לא אדע להשיב, ואמרו חז"ל שתלמיד חכם צריך להשיב אפילו במסכת כלה, ואני איני יודע בשום מסכתא לפרק כל קושיא.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ג)

עושה וזכור לטוב
9-10

ודאי שראוי ורצוי להודות לה' חסדו על העבר, על עצם החיים ההישגים והפעולות שנעשו בהם, ותפלה לעתיד להמשכת הדרך ועלית נשמה בגרם המעלות, שהוא סולם מגיע ארצה וראשו מגיע השמימה... אבל אין ללמוד מזה סניגוריא לחגיגות שאנו נוהגים בזמן האחרון, שאחרים עושים יומא טבא במסיבות חגיגיות ונאומי תהלה וברכה... ודבר זה אין לו יסוד ואין לו טעם. חגיגות ממין זה אינן מקוריות אצלנו אלא הן העתקות משל אחרים, שאם אמנם אין בהן איסור, אבל לא רצויות. אולם מוצא אני להם צד זכות מדברי חז"ל במשנתם שאמרו: שני גורלות סל אשכרוע היו ועשאן בן גמלא של זהב והיו מזכירין אותו לשבח (יומא לז)... וכעין זה אמרו זכור לטוב על כל פעולה טובה (תענית י, בבא מציעא ס, ב"ב קלג) ועוד... הגדת שבחו של אדם או הזכרת שמו של אדם לברכה בעד פעולותיו אינה מכוונת לטובת האיש עצמו אלא להציגו לדוגמא ולמופת בפעולותיו הטובות, כדי לחזק את ידיו לעודד את רוחו, או לומר לו כדברי רבותינו "יישר כוחך" או "איישר", ולעורר גם אחרים להדמות אליו בפעולותיו ומעשיו לטובת הצבור והיחיד במדת יכלתו.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל, ח"ג, עמ' שלב-שלג)

שכח ואכל ושתה אל יתראה בפני הצבור ואל ינהיג עידונין בעצמו

וכן לכל מי ששרוי בתענית, בין שהוא מתענה על צרתו בין שמתענה על חלומו, בין שמתענה על הצבור לצרתם, שלא יקל ראשו ולא יעיז פניו, ולא יראה עצמו שמח ובלתי ירא לאותה צרה, ושלא ינהג עידונים לעצמו, אלא שהוא עומד לפני בוראו נכנע ונשבר באימה וברתת ובזיע. וכן הוא ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענים הרי זה מתענה עמהם, שכח ואכל ושתה אל יתראה בפניהם ואל ינהג עידונים לעצמו, הורה בזה לכל מי שמוכתר במדות שלא יראה עצמו שמח בזמן שחבריו שרויים בצער אלא שמשתתף עמהם בצרתם.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, שבר גאון מאמר א פרק ה)

שכח ואכל ושתה אל יתראה בפני הצבור ואל ינהיג עידונין בעצמו שנאמר ויאמר יעקב לבניו למה תתראו

עי' בתוספות שמביאין המדרש "למה תתראו" - פי' למה תהיו כחושין. והוא כמו שפי' רש"י בחומש מלשון "ומרוה גם הוא יורא". והנראה לי דלכן מביא התוספות המדרש, כי לעיל בגמרא איתא... שכח ואכל ושתה אל יתראה בפני הצבור ואל ינהג עידונין בעצמו שנאמר "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו". ועל מה שאמרו אל יתראה בפניהם מבואר בפשט המקרא, ועל מה שאמרו אל ינהיג עידונין בפניהם מביא התוספות המדרש "אל תתראו" - למה תהיה כחושין. א"כ נראה שהיו כחושין מחמת שלא נהגו עידונין בעצמם.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)

ויאמר יעקב לבניו למה תתראו וכו' אל תראו עצמכם כשאתם שבעין לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל
23-26

זה לשון הזהר (ח"א דף קצז ע"ב): 'ויאמר יעקב לבניו למה תתראו' - בגין דלא תחמון גופייכו אלא כרעבין, כגוברין דלית לון שבעא. אמר רבי חזקיה, ודאי רזא הכא, דהא בכל זמנא דצערא איהו בעלמא, לא בעי בר נש לאחזאה [גרמיה] בשוקא, בגין דלא יתפס בחובוי, ועל דא אמר 'למה תתראו' והא אתמר כו', עכ"ל. ומה שאמרו רז"ל... למה תראו עצמיכם בפני ישמעאל ובני עשו כאלו אתם שבעים כו', דברי רז"ל הם רמיזות, והם רומזים על כוחותיהם של מעלה, והם המה המקטריגים בר מינן.

(של"ה, פרשת וישב מקץ ויגש, דרך חיים תוכחת מוסר, אות עב)

אמר להם יעקב לבניו אל תראו עצמכם כשאתם שבעין לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל כדי שלא יתקנאו בכם

[יעקב ראה שבניו במצרים ובגלות ייהנו בתחילה מטוב הארץ, אבל בסוף יהיו צרות, כי הגוים רואים את עושרם של היהודים ומתקנאים בהם ושונאים אותם, כמו שכתוב בהתחילת אותו פסוק "וירא יעקב כי יש שבר במצרים", והמדרש דורש "כי יש סבר", כלומר בתחילה סבר ואח"כ שבר. אולי היהודים שהתראו בעושרם ועוררו בכך את שנאת העמים, הם אשמים במיתת המיליונים בשואה.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 75, 86) לטקסט

אל תראו עצמכם כשאתם שבעין
24-25

"כאשר כילו" - לפי מה שאמרו ז"ל כי יעקב הכין תבואה לשני רעב, היו אוכלים במשך הליכתם וחזרתם מהמזומן אצלו. ולזה דקדק הכתוב לומר כילו "השבר אשר הביאו ממצרים", לומר אותו השבר כילו, ולא כל השבר שהיה להם.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, בראשית, פרק מג, ב)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן יא ע"א בשם אור החיים]

אל תראו עצמכם כשאתם שבעין לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל כדי שלא יתקנאו בכם
24-26

"למה תתראו" - אל תראו עצמכם שבעים לפני בני עשו וישמעאל. באותה שעה עדיין היתה להם תבואה.... לא הבינותי, שאין בני ישמעאל ובני עשו עתה בארץ כנען, ולמה לא יאמר שלא יראו את עצמן שבעים בפני בני ארץ כנען? ואולי היו בני ישמעאל ובני עשו באים מארץ אחוזתם אל יוסף לשבור, והיו באים דרך ארץ כנען עוברים עליו, ואמר להם שלא יראו עצמן שבעים בפניהם, כי יחשדוהו שיש ליעקב תבואה, ויבואו אליו לאכול עמו לחם בביתו. ואם כן מה שאמר "ונחיה ולא נמות" טעם אחר הוא, הזהירם להיות נשמרים במעט אשר בידם ושילכו לקנות ממנו שלא ימותו כאשר יתום הלחם אשר בידם.

(רמב"ן בראשית, פרק מב, א)

[עיקר גדול ביהדות - אין לנו להתראות בפני הגוים בהודנו ובגבורתנו כי בזה מעוררים את שנאתם, ומחלישים את כוחנו הרוחני ע"י התהדרות בדברים חיצוניים.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 83-84) לטקסט

אל תרגזו בדרך וכו' אל תתעסקו בדבר הלכה

ושמא י"ל אל תתעסקו בדבר הלכה, להחמיר בעצמם דבר מאכל שמא ירגזו עליהן אושפיזן הדרך, דהא מאכילים את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי.

(מושב זקנים, בראשית, פרק מה, כד)

אמרו ז"ל אל תתעסקו בדבר הלכה, וכן תרגזו גימטריא התורה.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן בראשית, סוף פרשת ויגש)

יתכן לפרש הלשון אל תתעסקו מלשון "כי התעשקו עמו" (פ' תולדות), מענין מחלוקת, ובלשון חז"ל רגיל הלשון "יצאו עליה עסיקין", כלומר מערערים. ור"ל שלא תתרגזו בדרך אף בדבר הלכה, כי מפני כך אפשר שתתרשלו בדרך.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, בראשית, פרק מה הערה י)

אל תרגזו בדרך וכו' אל תתעסקו בדבר הלכה וכו' אל תפסיעו פסיעה גסה

"אלהם אל תרגזו" - בגימטריא זהו אל תדברו בהלכה. "אלהם אל תרגזו בדרך" - בגימטריא אל תפסיעו פסיעה גסה.

(בעל הטורים בראשית, פרק מה, כד)

אל תרגזו בדרך אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגזו עליכם הדרך

וזה שאמר הכתוב "וחרב פיפיות בידם" [תהלים קמט, ו] - חרב של שתי פיות [ברכות ה ע"א], רצה לומר פי שנים העוסקים בתורה, שנאמר בהן [מלאכי ג, טז] "אז נדברו יראי ה'" [אבות פ"ג מ"ב], ויכולים להכרית הקליפות מכל צד. וזהו שאמרו חז"ל שמתקנאים [הקליפות] ומתעוררים... שהרי אמר יוסף "אל תרגזו בדרך" - שלא יתעסקו בהלכה בדרך שהוא מקום סכנה ואין להרגיזם שם. ויש לפרש בזה מה שאמר הכתוב בת"ח הלומדים יחד [קידושין ל ע"ב], "כחצים ביד גבור וכו' לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" [תהלים קכז, ד], פירוש, בשער הוא בעיר או בשערים המצוינים בהלכה [ברכות ח ע"א], בבית המדרש, אבל בדרך לא יתגרו בהם.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות כז)

אל תרגזו בדרך אמר רבי אלעזר וכו' אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגזו עליכם הדרך איני והאמר רבי אלעאי בר ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף וכו' הא ליכא דיבור ראויין לישרף לא קשיא הא למיגרס הא לעיוני
27-35

ותלמוד שלנו חולק על הבראשית רבה (פרשה צד, ב) כי שם מסיק:... ואל תעמידו עצמיכם מדברי תורה... והנה מקום אתי ליישב שני מדרשים אלו, שאין מחלוקת ביניהם, כי הגירסא היינו הדיבור בפה בדברים פשוטים שדינם מבואר בתורה, ואלו נקראים "דברי תורה", שידבר מן עיקרי הדינין של תורה. אבל העיון נקרא "דבר הלכה", כי כל התורה נקראת דרך, כמו שנאמר (תהלים קיט, א): "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'", והליכה זו היא ההעתק ממקום למקום, וזה מצוי בעיון חכמת התורה, שהמעיין בה נעתק ממדרגה למדריגה: מחכמה לבינה, ומבינה לדעה. ולפי זה נוכל לתרץ מה שמסיק בבראשית רבה "ואל תעמידו עצמיכם מדברי תורה", היינו למגרס דיני התורה, לדבר בם בלכתו בדרך. ומה שאמרו בגמרא אל תתעסקו בדבר הלכה היינו לעיוני, כי זה נקרא "הלכה", שהמעיין הולך ונעתק ממדרגה למדריגה. ומקשה מרבי אלעאי שאמר שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה וכו', כי לא אסיק אדעתיה עדיין לחלק בין לשון "דבר הלכה" ל"דברי תורה", עד שתירץ לו הא למיגרס הא לעיוני. ודקדוק הלשון מסייע אל התרצן כאמור, ולא פליגי כי אם במשמעות הכתוב "אל תרגזו בדרך", אם הכוונה בו שלא יפסידו העיון ויטעו בו ע"י טורח הדרך, או להיפך, שלא יפסידו סתם דרך ע"י שלא יעסקו בתורה, כי דעת ר' אלעזר הוא שיוסף הזהירם שלא יתעסקו בדבר הלכה הצריך עיון וצילותא כיומא דאסתנא [מגילה כח ע"ב], כי יש לחוש שמא ירגז עליכם הדרך, מחמת טורח הדרך יהיה לכם לב רגז ובלתי מיושב, וע"י זה תבואו לידי טעות בעיון בדברים אלקיים. וזה שפירש רש"י "תתעו", רצה לומר תבואו לידי טעות בעיון החכמות. אבל בבראשית רבה רצה לפרש אדרבה, שיוסף בא להזהירם שיתעסקו בתורה בדרך בדברים פשוטים, כדי שלא יתעו בסתם דרך, כי התורה שעוסקין בה בדרך תנחהו אל מחוז חפצו לשלום, כמו שנאמר (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך" וגו'. וביאור הכתוב "אל תרגזו" - אל תפחדו, מלשון "שמעו עמים ירגזון" (שמות טו, יד), וענינו הפחד, ורוצה לומר: אם תעסקו בתורה, אז לא תצטרכו לפחד לא מן הלסטים ולא מן הטעות בדרך, כי התורה תנחה אתכם ותציל אתכם מכל פחד וטעות, כאילו אמר להם: היזהרו בדבר המציל אתכם מן רוגז ופחד המצוי בדרך והיינו התורה, שבעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא [סוטה כא ע"א].
דבר אחר, שדעת הבראשית רבה הוא לפרש "אל תרגזו" לשון רוגז וכעס ממש, אך שהוקשה לו: וכי בדרך אל ירגזו ובביתם ירגזו? אלא ודאי שכוונתו שבדרך אתם צריכין להיות נזהר ביותר בתלמוד תורה, שלא תעמידו עצמכם מדברי תורה אפילו שעה אחת, כדי להציל אתכם מכל פורעניות המתרגשות ובאות בדרך, והרוגז מפסיד הלימוד, כי כל כעס מביא לידי טעות, ואם תרגזו אז, בהכרח תצטרכו להפסיק מדברי תורה פן תבואו לידי טעות ע"י הרוגז, לפיכך "אל תרגזו בדרך" כדי שלא תצטרכו להעמיד אתכם מדברי תורה ולהפסיק בשעת הכעס. ולפי שבמקום הסכנה ביותר האדם צריך זירוז, על כן נקט "בדרך", אבל בבית אין כל כך קפידא, אף על פי שבאמת הרוגז מזיק בכל מקום.
ויש מפרשים אל תתעסקו בדבר הלכה מלשון חז"ל (זבחים מז ע"א) מתעסק בקדשים פסול, והוא מדבר במי שאינו לומד בעיון אלא כמתעסק בעלמא בלא כוונה. ואולי כוונתם לומר שהרוגז יביאם לידי זה, ויהיו קרובים אל הטעות...
ויש אומרים, לפי שנאמר (קהלת ב, ט) "אף חכמתי עמדה לי", מה שלמדתי באף וכעס [ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקסח], ועל זה אמר "אל תרגזו בדרך" ללמוד החכמה באף. ואולי כיוונו לדבר הצריך עיון רב, כאמור. ואני מוסיף לקח טוב טעם ודעת, לפי שכל כעס מביא לידי טעות [ספרי מטות פיסקא קנז], ואמרו חז"ל (גיטין מג ע"א): אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה תחילה, על כן אמרו שהחכמה שלמדתי באף וכעס אשר הביאני לידי טעות היא שעמדה לי, כי הטועה בדבר פעם אחד אז ביותר הוא נשמר ממנו להבא.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, בראשית, פרק מה, כד)

אל תרגזו בדרך וכו' אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגזו עליכם הדרך וכו' הא למיגרס הא לעיוני

עיין בתוספות שכתבו וז"ל ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה. והנראה דקשה להתוספות, בשלמא לפי הס"ד אל תתעסקו בדבר הלכה, מבואר זה בקרא "אל תרגזו בדרך", ר"ל שלא יהיו מרגזין זה על זה כשיתעסקו בדבר הלכה ויתקוטטו זה בזה, אבל לפי מה דמסיק דלמיגרס מותר, היכן מרומז זה בקרא? ולכן מביאין המדרש: אל תפסיקו מדבר הלכה, ר"ל הכוונה שלא יפסקו מדבר הלכה, שאם יפסקו יגרמו שירגז עליהם הדרך, שיהיה רוגז עליהם מחמת שפסקו מד"ת.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)

אל תרגזו בדרך וכו' אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגזו עליכם הדרך וכו' אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר

אל תתעסקו בדבר הלכה - ויש להקשות על מדרש זה, למה הוצרך יוסף לצוותם יותר מאשר צוה אותם יעקב? ועוד וכי כל השבטים לא ידעו כמו שידע יוסף. ולפיכך נראה לפרש דודאי גם כן רז"ל מפרשים פשוטו של מקרא שהזהיר עליהם יוסף בשביל המכירה שיבואו לידי רוגז ומריבה, אלא שהוקשה לרז"ל למה לו ליוסף לומר לשון "אל תרגזו", והוי ליה לומר 'אל תריבו בדרך', ועוד אם בשביל שלא יריבו ביחד, "בדרך" למה לי, וכי בדרך לא יריבו ובבית יריבו? אלא עיקר הטעם שצוה אותם שלא יריבו, לא בשביל שהיה מקפיד על הריב שיבא ביניהם, רק בשביל כי הרגזנות בדרך מביא לידי סכנת הדרך, והדרך מתרגז עליהם. ומפני שעדיין קשה למה כתב לשון רוגז ולא כתב לשון מריבה, שהרי הרגזנות בא בשביל מריבה, לכך אמרו כי לא בלבד המריבה היא שמביא לידי סכנה, אך כל רוגז - כמו העסק בדבר הלכה, שהם נושאים ונותנים בדבר הלכה ומתרגזים זה עם זה. לכך דבר יוסף לשון כולל, אף על גב דודאי עיקר הכוונה של יוסף היה על הריב שלהם, שזהו בודאי לא גרע מעסק הלכה, שהריב - אין לך רוגז יותר ממנו, ובודאי הם גם כן ידעו כבר דבר זה, ומכל מקום יוסף בא להזהיר אותם כי מפני המכירה לא יניחו הדבר, ויבואו לידי רוגז, ודבר יוסף לשון כולל.
וכן ל'דבר אחר' [ברש"י בבראשית] דמפרש 'אל תפסיעו פסיעה גסה' דריש גם כן לכך כתב בלשון "תרגזו" ולא כתב 'אל תריבו בדרך', אלא דכל התרגזות אין לעשות, ומי שפוסע פסיעה גסה הוא עושה פועל נוסף, כמו "למה הרגזתני להעלות אותי" (ש"א כח, טו), שפירושו כמו למה הרעשתני להעלות אותי ע"י כשפים, שכל פועל שאינו מסודר הוא הרגזה והרעשה. ולפיכך דרשו דבהאי "אל תרגזו" נכלל בו 'אל תפסיעו פסיעה גסה', שהוא פועל הרגזה. וכן 'תכנסו חמה לעיר' להוסיף ההליכה שלא בזמנה - נקרא זה הרגזה. והא דאמר בגמרא וכן בדברי רש"י 'אל תתעסקו בדבר הלכה שאל ירגז עליכם הדרך', דמשמע דהם מפרשים "אל תרגזו" שאל יביאו רוגז הדרך, זה אינו, אלא בשביל שבא לתרץ יתור לשון "בדרך" קאמר שאל ירגז עליכם הדרך, ולעולם "אל תרגזו" כמשמעו.

(מהר"ל, גור אריה, בראשית, פרק מה, כד)

אל תתעסקו בדבר הלכה

ומקשים העולם מדוע לא הזהיר יעקב גם כן אותם כשהלכו למצרים שלא יתעסקו בדבר הלכה, הא יעקב גם כן היה רוצה שיבואו מהר. ויש לתרץ על פי מה דאיתא גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, שהרי יעקב נענש על הכ"ב שנים שהיה בבית לבן וכו', ועל הי"ד שנים שהיה בבית עבר שלמד תורה לא נענש. והנה עונשו של יעקב היה שנעלם ממנו יוסף כ"ב שנים ולא נתכבד מיוסף, מדה כנגד מדה. לפי זה מתורץ הדיוק הנ"ל, דיעקב לא הוצרך להזהירם שלא יתעכבו על הדרך ויעסקו בדברי תורה, דהא מעצמם גם כן ידעו שאסור לעסוק בדברי תורה ולהתבטל מכיבוד אב ואם, דהא עדיין לא היו יודעים שיוסף חי, והיו סוברים דעל הי"ד שנים שהיה בבית עבר גם כן נענש, אם כן כיבוד אב ואם גדול מתלמוד תורה, דהא כבר עבר כ"ב שנים ועדיין לא נודע מיוסף. משום הכי לא היה צריך להזהירם על זה. אכן יוסף שפיר הוצרך להזהיר אותם, דהא השתא ראו שיוסף חי, אם כן לא נענש יעקב רק על הכ"ב שנים שהיה בבית לבן, אבל על הי"ד שנים שלמד לא נענש. אם כן חזינן דגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם. משום הכי אמר להם אל תתעסקו בדבר הלכה רק תמהרו להחיות רוח יעקב אבינו.

(רבי אברהם יהושע השיל מקרקא, חנוכת התורה, פרשת ויגש, פרק מד)

ומקשים אמאי לא צוה אותם אביהם על זאת כאשר הלכו מביתו. ונראה לפע"ד ע"פ מה שכתבתי... שכבר הרגישו בני יעקב אשר יש לאביהם חטא שמור, מה שלא קיים כיבוד אב, ולכן נענש שנעלם ממנו יוסף... ועתה כי נתודע להם יוסף, הרגישו במספר השנים כ"ב שהם כנגד כ"ב שנה של אביהם שהיה בבית לבן ובדרך, ונתחדש להם עוד דבר אחר, כי תלמוד תורה גדול יותר מכיבוד אב, שהרי אביהם שהה עוד י"ד שנה בבית עבר ועל אלו לא נענש [מגילה טז ע"ב-יז ע"א], ומאחר שנודע להם שכך היא כחה של תורה, מסתמא נתנו אל לבם להתאמץ בכל כחם להתמיד בתורה לכפר על חטא כיבוד אב אשר בידיהם, לכך הוצרך יוסף להזהירם כי על הדרך לא יתעסקו בדבר הלכה.

(רבי שלמה גאנצפריד, אפריון, בראשית מה, כד)

רמז בזה למ"ש בזוהר [בלק רז ע"א] בפסוק [בראשית מה, כג] "ולאביו שלח כזאת": מה דאוליף בחכמתא וכיון דהוי במצרים אוליף בחכמתא וכו' ורמז לאבוהו ממה דאולף תמן וכו'. והיינו דהזהיר להם שלא יתעסקו בדברים אלו בדרך. כבר כתבנו בחידושי קידושין דף ל ע"ב, הא דאמר [תהילים קכז, ה] "את אויבים בשער" - שאפילו אב ובנו עוסקים בתורה בשער א' נעשין אויבים וכו', והיינו שבשעת הפלפול הם מתנגדים זה לזה וצריכים שמירה, והיינו דאמר "כי ידברו את אויבים בשער", היינו בעיר, אבל בדרך אין לעסוק בפלפול הלכה.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, בראשית, פרק מה, כד)

לכאורה קשה, למה לא צוה יעקב לבניו כשירדו למצרים שלא יתעסקו בדבר הלכה? ועוד קשה האיך יכול יוסף לצוותם שלא יתעסקו בדבר הלכה, הלא איתא בגמרא (קידושין ל ע"א): לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא, ופריך בגמרא ומי ידע כמה חיי, לא צריכא אלא ליומי. נמצא מוכרח אדם ללמוד בכל יום הלכה. ונראה לבאר על פי ב' הקדמות: א', כי סימן זה היה מסור בידו של יעקב, כשלא ימות אחד מבניו בחייו אינו רואה פני גיהנם (תנחומא ויגש, אות ט). והקדמה ב', על פי מאמר חז"ל (ירושלמי ברכות פ"א ה"א) שמובטחים היו האבות שיחיו בכלליות ת"ק שנים, 'כימי השמים על הארץ'. והנה ידוע שבאם היה יודע אדם כמה יחיה, יכול ללמוד שליש משנותיו מקרא, שליש משנותיו משנה, ושליש משנותיו גמרא. נמצא לפי זה, יעקב, כשראה שאין יוסף אתו, סבור שהוא מת, נמצא נתבטל הבטחה אחת, והיה ירא לנפשו שמא נתבטל הבטחה השניה גם כן, ולא ידע כמה ימי חייו, ולא היה יכול לצוות את בניו שלא יתעסקו בדבר הלכה, כי מוכרחים המה ללמוד בכל יום הלכה כנ"ל. אמנם יוסף היה יודע בעצמו שהוא חי, ולא נתבטל הבטחה שניה, וידע שיש לו ליעקב לחיות כמה שנים, וממילא לא נתבטל הבטחה ראשונה גם כן, ובוודאי לא ימות אחד מבניו בחייו, ויוכלו ללמוד הלכה כשיבואו לביתם.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, בראשית מה, כד)

אל תתעסקו בדבר הלכה וכו' אל תפסיעו פסיעה גסה דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם

פירש רש"י [בראשית שם]: אל תתעסקו בדבר הלכה, וע"ד פשוטו שלא יריבו זע"ז לאמר אתה גרמת מכירת יוסף, אלו דברי רש"י ז"ל. ויראה לומר דהיינו המריבה היינו דבר הלכה. ובזה יובן ג"כ המשך העגלות שמסר להם פ' עגלה ערופה שלמד בפרישתו מאביו, והוא עפ"י מש"כ רמב"ן פ' וישב, דראובן אמר "אל תשפכו דם השליכו" וגו', משמע דזה לא מיחשב שפיכת דם, ויהודה אמר "לכו ונמכרנו וידינו אל תהי בו", משמע אם ימות בבור הוה ליה כאלו שלחו ידם בו, וכ' רמב"ן מר ס"ל גרמא כעושה מעשה דמי ומר ס"ל לאו כעושה מעשה דמי ע"ש. והנה עתה נתעלה מי שגרם מכירתו, שהרי אגלאי מילתא למפרע שלמחיה שלחו אלקים, ומי שגרם למוכרו הוא שלוחא דרחמנא, ותלי' אי גרמא כעושה מעשה או לא, נמצא הפלפול אתה גרמת מכירתו היינו פלפול בדבר הלכה. ואמרו במדרש בפ' עגלה ערופה: "ידינו לא שפכו" - וכי ס"ד סנהדרין שופכי דמים אלא לא פטרנוהו בלא לוי' ללמדך שכל מי שאינו מלוה כשופך דם (סוטה מו ע"ב). א"כ מוכח מזה שהגורם כעושה מעשה. תו אין צריך לפלפל בדבר הלכה, שכבר נפשט הספק, נמצא ע"י שמסר להם פ' עגלה ערופה, אמר "אל תרגזו" - שלא יעסקו בדבר הלכה בדרך...
הנה אמרו חז"ל בשבת קיג ע"ב: פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר לי' בקידושא דבי שמשא.... הנה בהפלאה [פנים יפות בראשית ח, כב] הקשה איך שמרו אבותינו שבת ועברו על מה דכתיב (בראשית ח, כב) "יום ולילה לא ישבותו" וגוי ששבת חייב מיתה? ותירץ דבבן נח יום קודם ללילה ולישראל הלילה קודם ליום, כי הלילה דהאידנא שייך למחרתו של יום, ויצאו ממ"נ, דלגבי דין ישראל שבתו לילה ויום, ולגבי ב"נ לא שבתו יום ולילה. ומ"מ בודאי לא היה להם רשות לקדש ולהבדיל מצד ספק דדילמא ב"נ המה ואסור להם לשבות ולברך ברכה לבטלה. וא"כ אם יפסיעו פסיעה גסה וינטל ממאור עיניהם אין להם עוד תקנה בקידושא דבי שמשא, דהא לא יוכלו לקדש כמו שכתבנו. אמנם דבר זה תלוי אם היה לאבותינו דין ישראל ממש, כי אז יש להם תקנה בקידושא דב"ש, וא"כ אם יפסיעו פסיעה גסה בקל יבואו לידי פלפול הלכה האם יש להם דין ב"נ או דין ישראל שהאם יש ביכולתם לתקן בקידושא דבי שימשי או לא.
והנה האי דנשא יעקב ב' אחיות, אם דינם כבני נוח מותר, אבל אם דינם כישראל אזי השניה רחל אסורה עליו, וא"כ בני רחל אינם כשרים. ויצמח מפלפול זה מחלוקת גדולה להוציא לעז על בני רחל. ותליא אם יפסעו פסיעה גסה בהתעסקות בדבר הלכה אם דין ישראל או ב"נ יש להם, ודבר הלכה יגרום המריבה ביניהם, היינו שיוסף הלשין עליהם שהמה מזלזלין בבני השפחות, והוא לא מזלזל בהם, שיוסף חשב שדין בן נח לו, וא"כ כולן נשיו הנה, כי אין דין פלגשות בבני נוח, אלא בעילת בעל יש להן... וכולם שוים, כל הבנים של יעקב בני נשים המה, ולא היה להם לזלזל, אבל אי דין ישראל לו, מותר בפלגש בזלפה ובלהה שנשאן לשפחה, רק רחל שהיתה אשת נשואה היתה באיסור. ויוסף נולד באיסור וראוי לו שנמכר, והפלפול הקדום יביא אותם לפלפול הלזה כמובן, כן י"ל על דרך הדרוש.

(רבי משה סופר, תורת משה בראשית, פרק מה, כד)

אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגזו עליכם הדרך

[מדוע יעקב לא אמר להם שלא יעסקו בדבר הלכה? הסביר מהר"ם שיק, שאם אין קמח אין תורה וכשעזבו את יעק לא היה להם קמח ולכן ידע שלא יעסקו בדבר הלכה. אבל כשעזבו את יוס היה להם קמח ולכן יוסך חשש שיעסקו בהלכה ולכן הוצרך להזהיר אותם.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' צ) לטקסט

שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף
30-31

חיוב גדול הוא על המהלך בדרך שיעסוק בתורה, כהא דתנן (אבות פ"ג מ"ז): המהלך בדרך ומפנה לבו ואומר מה נאה אילן זה כו'. וגרסינן נמי... שני תלמידי חכמים ההולכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויים לישרף, שנאמר 'ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש' וגו', טעמא דאיכא דבור, הא ליכא דבור ראוין לישרף. על כן לא יזוז מלהרהר בדברי תורה, לקיים מה שנאמר (משלי ו, כב) 'בהתהלכך תנחה אתך'. וילמוד בעל פה מה שיוכל, או יעסוק באיזה מזמורים או מאמרים לפרשם, וכיוצא בזה הרבה. רק לא יזוז מחשבתו מהרהור התורה, או תיקון מעשים טובים וכיוצא בזה.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק נר מצוה, אות קד)

[עי' עוד לקט באורי אגדות סוטה מט]

ויהי המה הלכים הלוך ודבר

התועלות המגיעות ממנה... העשירי הוא להודיע שאין תלמידי חכמים הולכים בלא דברי תורה וחכמה, ולזה אמר "ויהי הם הולכים הלוך ודבר", כי בודאי לא היו דבריהם דברי הבאי, אבל מרוב תשוקת אלישע ללמוד מאליהו היו מדברי' בסודות התורה והחכמה והנבואה.

(רלב"ג מלכים ב פרק יב, בסופו)

אין עוד זה תכלית מכוון הבריאה, רק לעמל פה לקדש פיו בתורה ותפילה. והוא ביחוד ביום השבת, כמו שנאמר (ישעיה נח, יג) "אם תשיב משבת רגליך וגו' ודבר דבר", ולא נאמר "ומדבר דבר" כמו שנאמר "ממצוא חפצך", לרמז שעצם קדושת יום השבת הוא לדבר דברי קדושה, שהמה נקראים בשם דבר בסתם, כמו "הלוך ודבר", "אז נדברו".

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק פרשת שלח, אות ה)

טעמא דאיכא דיבור

וצדיק נקרא גבור הכובש יצרו שלא קלקל. וכשקלקל מה תהא עליו? על זה אמר "בדיבור ובקלא" [זמירות שבת], שהוא התיקון לזה. דיבור היינו דברי תורה שהוא סתם דיבור וכמו שנדרש "הלוך ודבר" - טעמא דאיכא דיבור וכו'.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת וארא, אות ו [ובדומה פרי צדיק, דברים, לראש השנה, אות ה, ופרשת וילך ושבת תשובה, אות יח, וצדקת הצדיק אות קפג ואות רלו])

אל תפסיעו פסיעה גסה

יש לפרש לפי שאמר להם [מה, יג] "ומהרתם והורדתם את אבי הנה", ע"כ הזהיר להם שלא יפסעו פסיעה גסה. ויש לומר ע"פ מ"ש בחידושי ברכות דף ו ע"ב: היוצא מבה"כ אל יפסיע פסיעה גסה, אמר אביי הני מילי למיפק אבל למיעל מצוה למרהט. ולכאורה אינו מובן, דהא רב הונא אמר היוצא מבה"כ, ומהיכא תיתי נימא דאפילו למיעל? ונראה משום דאמרינן [שם מג ע"ב] דפסיעה גסה נוטלת א' מת"ק מאור שבעיניו ומהדרי ליה בקידושא וכו', וא"כ מה איריא דיוצא מבה"כ? אלא דהוה אמינא כיון דשלוחי מצוה אין ניזוקין אפילו בחזירתן [קידושין לט ע"ב], וכיון דיוצא מבה"כ הוי חזרה מדבר מצוה אינו ניזוק, ואמר רב הונא דאפ"ה אל יפסיע פסיעה גסה, משום דהוי נראה שעיכוב בבה"כ עליו כמשאוי כפירוש רש"י. וכי היכא דלא נימא דטעמיה הוא משום דשכיח היזקא, וא"כ אפילו למיעל נמי, נהי דאינו נראה כמשאוי מ"מ הוא ניזוק, לכך אמר אבל למיעל מצוה למרהט. והכא נמי י"ל, לפי שהלכו במצות אביהם, א"כ הוי חזרה ואינו ניזוק בחזרה, לכך הזהיר להם שלא יפסעו פסיעה גסה. ולפמ"ש לעיל דכל עיקר אזהרתו למהר ההליכה למצרים מפני שכבר גלתה השכינה, א"כ י"ל דהיינו דווקא בירידתו למצרים שהוא מקום גלות השכינה, אבל בעלייה לא"י אל יפסיעו פסיעה גסה.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, בראשית, פרק מה, כד)

אל תפסיעו פסיעה גסה דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם

והקשו התוס' א"כ בת"ק פסיעות יעורו עיניו, ותירצו בתירוץ ב' דפסיעה ראשונה מזקת ותו לא. וכתב בס' יד דוד קושיה שנאמרה בשם משנה למלך, א"כ בשבת קיג ע"ב, דבעי מני' רבי מר"ש בר"י מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת וא"ל בחול מי הותרה דהא נוטלת ממאור עיניו, ומאי קושיא, דילמא איבעי' לי' באדם שכבר דש ביה? ומיהו בלא"ה קשה דהוה מצי למימר בסומא... והנלע"ד עפמ"ש עוד גם באלי' רבה, דאפשר מ"ש שם ומהדר ליה בקדושא דבי שמשי, היינו תשובת רבי לר"ש בר"י, דבחול מותר משום דמהדר ליה בקדושא. עיין שם. ובלא"ה נ"ל כן, דהנה הרמב"ם והטוש"ע לא הביאו בשום מקום איסורא דפסיעה גסה בחול, משמע כנ"ל דלמסקנא אינו אסור בחול, ועוד במס' ברכות מג ע"ב משמע דפליגי ת"ק וי"א באיסורא בחול ע"ש. והשתא אומר אני ליישב קושיה הנ"ל, דאין הכונה דר"י בר"י בא לאסור הילוך בשבת, ואדרבא נהפוך הוא, מהיכי תיתי לאסור בשבת משום עובדא דחול, הלא בחול אסור משום מאור עיניו, ונהי דאי עבר ופסע פסיעה ראשונה שוב אין היזק כיון דדש, מ"מ לא שכיח בחול שיפסע ויזיק עיניו בפסיעה ראשונה, וא"כ אי אירע שעבר בשבת ופסע פסיעה ראשונה, שוב מותר לפסוע, דאין כאן עובדא דחול כיון דבחול לא שכיחא. ורבי השיב דשפיר הוה עובדא דחול, דשכיחא טובא, דמהדר לי' בקדושא דבי שמשי. נמצא למסקנא אסור בשבת ומותר בחול.

(רבי משה סופר, תורת משה בראשית, פרק מה, כד)

אל תפסיעו פסיעה גסה וכו' והכניסו חמה לעיר

ויתכן לומר דצוה להם על שני אלה הדברים, משום דשיער שיאיצו בדרכם כדי למהר לבשר ליעקב, וזרזם שישמרו עצמן מחפזון יתירה שמזיק לבריאות.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, בראשית, פרק מה הערה יא)

אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר

[רמז להם, היזהרו מגסות הרוח, מגאוה, שזה מה שגרם למכירת יוסף, שהוא הוכיח אותם על אכילת אבר מן החי, והם שנאו אותו כי חשבו אינו ת"ח, ומכרוהו מתוך שנאתם. ואמר "היכנסו חמה לעיר" - תגרמו שתהיה חמה, כדי שהמנהיג יהיה גדול כמשה, שנאמר עליו "כפני חמה", צריך שהציבור יקבל ממנו את לימודו והוראותיו.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' צ) לטקסט

אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר וכו' דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב
36-42

דעתם לפרש הרוגז שענינו המהירות והחפזה, מלשון "פחז כמים" (בראשית מט, ד), המדבר בחפזון של רוגז, לפי שיוסף אמר להם "מהרו ועלו אל אבי", רצה לומר תמהרו לילך מכאן ואל תעמדו פה, וחשש אולי יבינו מלשון "מהרו" שגם בדרך לא ילכו במתון כי אם בחפזה כדי למהר הבשורה אל אביהם, וע"י זה יפסיעו פסיעות גסות יותר מן הנהוג, וילכו עד הערב ממש אחר שקיעת החמה, על כן אמר להם "אל תרגזו בדרך", דוקא מכאן מהרו ועלו, אבל בדרך עצמו על תרגזו אלא תלכו במתון בפסיעות בינונית, והכנסו לעיר בעוד החמה זורחת, כי לעולם יכנס בכי טוב.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, בראשית, פרק מה, כד)

אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר

[יוסף חשש שבני יעקב ונכדיו, כשיגיעו למצרים ויראו את חיי הפאר של השרים, ירצו להיות כמו המצרים. לכן הזהיר אותם: כשאתם נפרדים מחייכם בארץ הקודש, "אל תפסיעו פסיעה גסה" - אל תמהרו להתרחק מדרכי אבותינו, אלא תמשיכו בלימוד תורה. אל תלמדו מהמצרים, אלא אדרבה, "הכניסו חמה לעיר" - תכניסו את אור התורה לעיר, שמצרים ילמדו מכם את דרכי החיים.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' ריא) לטקסט

לעולם יצא אדם בכי טוב

"ויאכלו וישתו הוא והאנשים וגו' וילינו ויקומו בבוקר" וגו' - מגיד הכתוב צדקתו, כי לא מחמת אכילה ושתיה נתעכבו שם ביום ההוא, רק מחמת שבלא זה היו צריכים ללין שם, כי לעולם יצא אדם בכי טוב, ואין מקדימין טפי מצפרא כמאמר חז"ל. והראיה, שלמחרתו "ויקומו בבוקר ויאמרו" וגו', שתיכף בהשכמתו הקדים אמירה, ולא אכלו ושתו כלום ולא המתינו כלל לסעוד לבבם קודם היציאה, כי היו זריזים בשליחות מצוה שלהם להביא זיווגו של יצחק, לבשר טוב לאברהם שהזמין לו ה' ממשפחתו כאשר רצה, ומזה תלמוד כי לא אכלו ושתו אמש רק מחמת שבלא זה "וילינו" וגו' כאמור.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים בראשית, פרק כד, נד)

"ופנית בבקר" - מלמד שטעונים לינה בירושלים... כל פנות שאתה פונה יהיו מן הבקר ואילך [ספרי].
הערה ל: אולי הטעם ע"פ מ"ש... לעולם יצא אדם בכי טוב דהיינו בבקר... וטעם הדבר משום דכשהאיר היום, בטוחה יותר הדרך מן החיות ומן הלסטים וממקרי אסון. ואף על פי... דשלוחי מצוה אינן נזוקין וא"כ היה אפשר לצאת בלילה, י"ל דבדרך ובלילה נקרא שכיחא הזיקא, דבכהאי גונא לא סמכינן גם בשלוחי מצוה כמבואר בסוף חולין קמב, א. והא דאצטריך כלל דרשה זו ולא די מהא דילפינן מפסוק ד"הבקר אור", י"ל דאשמעינן היא גופא, דגם בהילוך דמצוה צריך לצאת בכי טוב ולא לסמוך אַנֵס.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, דברים, פרק טז, ז)

לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב

לכך כתיב "וירא אלקים את האור כי טוב", מה שלא נמצא בכל מעשה בראשית, ולא כתיב "וירא אלקים השמים והארץ כי טוב", רק אצל האור כתיב כך, ומלמד לך כי האור בפרט הוא טוב יותר מהכל. וכך אמרו ז"ל: לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב, שתדע מזה כי האור שמו טוב בפרט, וכל זה... כי האור מסולק מן החומר אשר דבק בו החסרון וההעדר, לכך האור הוא טוב... והאור הוא מיוחד שהוא טוב שאינו גשם, ולכך הוא הראשון אצל המציאות וקודם אל הכל.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדק פרק א)

ובזוהר פ' עקב רעג, א, כתב: אין מתחילין בב' ואין מסיימין בד'... ואולי מפרש מאמר חז"ל לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב, שיצא וייכנס בימים שנאמר בהם "כי טוב", והיינו לבד יום שני וגם לא ברביעי שנאמר בו "מארת", ומפרש יצא - התחלה, וכניסה - סיום, והוא הדין שאין מתחילין בד' ומסיימין בב'. אבל זה צ"ע, דהמאמר יצא ויכנס בכי טוב מוסב לענין אחר, לצאת וליכנס בעוד יום.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, בראשית, פרק א הערה מח)

לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב שנאמר הבקר אור והאנשים שלחו

"הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם" - למה ליה למיכתב "המה וחמוריהם"? והנראה על פי הפשט, דהנה למדו חז"ל מכאן לעולם יצא אדם בכי טוב. והנה י"ל שבעבור זה לא יצא בלילה, כי אין אור ואין רואין היאך ללכת ופן יתעה בדרך. אבל אם אית ליה חמרא לובאי דפרשי בהברא, יוכל ללכת גם בלילה. אבל באמת הטעם הוא משום חיות ולסטים וכל הסכנות, וגם הוא זמן הדין. וזה שכתוב "הבקר אור" דייקא, אז נשתלחו "המה וחמוריהם", הגם שהיה להם חמורים דפרשו בהברא, עם כל זה המתינו לאור היום.
ובמדרש [בראשית רבה פרשה צב, ו] שאמר ר' מאיר לההוא פונדקא שיש לו אח ושמו כי טוב. והיאך הוציא מפיו דבר שאינו אמת? אבל שמו היה "מאיר", לשון אור, ובתורה נכתבים ביחד "וירא אלקים את האור כי טוב". על כן כאשר שאל לו הפונדקי היכן האח הזה, אמר בבית הכנסת, ששם מונחת ונכתבין בה ביחד "האור כי טוב". ותראה איך דיבר בחכמה ודוקא דבר אמת, כי מדת ואמת הוא מדה הז', הארת פנים, וכתיב יאר ה' פניו (במדבר ו, כה), אור פני מלך.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה, בראשית, פרק מד, ג)

[קשה, הרי מהפסוק הזה מוכח רק שיצא בכי טוב, ומנין שגם ייכנס בכי טוב? עוד קשה, מדוע פסוק זה נאמר רק בפעם השנייה שאחי יוסף הגיעו למצרים, ולא בפעם הראשונה? (כב ע"א) י"ל שבפעם הראשונה הם נכנסו למצרים בכי טוב, ולכן יוסף חשב שהם יודעים שגם צריך לצאת בכי טוב, ולכן לא אמר להם לצאת בכי טוב. אבל בפעם השניה נכנסו אחי יוסף למצרים בחשיכה, ויוסף הבין שאינם יודעים הלכה זו,ולכן הקפיד לומר להם לצאת בכי טוב. נמצא שמהעובדה שפסוק זה נאמר רק בפעם השניה, מוכח שגם הכניסה צריכה להיות בכי טוב.]

(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת מקץ, דף כא ע"ב-כב ע"א) לטקסט

המהלך בדרך אל יאכל יותר משני רעבון מאי טעמא הכא תרגימו משום מעיינא

וכל המטייל אחר אכילתו וכו' הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים [רמב"ם]. עי' תענית י, ב: המהלך בדרך לא יאכל יותר משני רעבון הכא תרגומו משום מעיינא.

(עבודת המלך, הלכות דעות, פרק ד, ג)

המהלך בדרך אל יאכל יותר משני רעבון מאי טעמא הכא תרגימו משום מעיינא במערבא אמרי משום מזוני

יש לפרש שאמר בתחילה "לשמרך בדרך", והיה הכוונה בברכות אלה בשמירת הדרך. והוא שאמרו חז"ל... אמר ר' חייא המהלך בדרך אל יאכל יותר משני רעבון, מ"ט הכא תרגומו משום מעיינא. פירש רש"י שלא יתחלחלו מעיו של אדם. והיינו דכתיב "וברך את לחמך וגו' והסירותי מחלה מקרבך", שיכולין לאכל לחמם לשובע ולא יבאו לידי חולי. ולפי מה שאמר שם במערבא אמרו משום מזונא, פירש רש"י שמא אין לו לאחר כך, לכך אמר "וברך את לחמך", דקאי על המן שנצטוו שלא יותירו ממנו מידי יום ביומו והיה נבלע באיברים.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות פרק כג, כה)

המהלך בדרך אל יאכל יותר משני רעבון מאי טעמא הכא תרגימו משום מעיינא במערבא אמרי משום מזוני (יא.) דקאזיל מאוונא לאוונא

עפ"י מ"ש בפ"ק דתענית א"ר יאודה א"ר חייא המהלך בדרך אל יאכל יותר משני רעבון... והרב הבונה ז"ל בעין יעקב שם פירש לפי דרכו משום מזוני - שלא יעני ויצטרך לבריות ע"ש. ולע"ד נפקא מינה נמי לענין כסות, דהמהלך בדרך לא ילבש בגדים חשובים, וכי אזיל מאוונא לאוונא וקונה משם כסות ללבוש בדרך, לא יקנה בגדי חמודות יקרי הערך משום מזוני, שיחסר לו ממזונותיו ויצטרך לבריות, ובדרך שהוא הולך אין חונן ואין מרחם. ברם למ"ד משום מעיינא אין זה שייך בכסות, דאין זה גורם שום חולי מעים וכיוצא. וע' עוד להרב הבונה שם שכתב כי בעל נפש יחוש לשניהם ע'ש. ונראה דזאת עשה יעקב אבינו ע"ה לחוש לשניהם, אי משום מזוני כפי' הרב הבונה, שלא יעני ויחסרו מזונותיו, ולכן צריך לצמצם גם במלבוש, ואי משום מעיינא שלא יחלה וצריך למעט באכילתו. ולזה אמר "אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך", בדרך דייקא, כי תפלתי זו היא על זמן הליכתי בדרך, "ונתן לי לחם לאכול" די סיפוקי כשני רעבון, והיינו משום מעיינא כנזכר, וגם "בגד ללבוש" די הסיפוק ולא בגדי חמודות יקרי הערך, וה"מ מזוני שלא יחסרו מזונותי עי"ז, ואני חושש לשניהם, וכאשר "יהיה אלקים עמדי" בכל זה אז מובטח אני "ושבתי בשלום אל בית אבי", שלום מן החולי, שלום מן העוני, כיון שאני מכלכל דברי במשפט.

(רבי ישעיה יוסף פונטרימולי, פני יוסף, פרשת ויצא, אות יג)

תוס' ד"ה ואין ביניהם - ויש מדרש שהם היו מדברים דברים בטלים ומש"ה ראוין לישרף

והנה כל הרואה יתפלא, איך אליהו ואלישע קודם פרידתן ידברו דברים בטלים. אך עי' בכתובות (דף קג ע"ב) שבעת פטירת רבי, אמר להם: לבני גדול אני צריך, נכנס ר"ג אצלו ומסר לו סדרי נשיאות. והנה בעת שאליהו ידע שיפרד מאלישע, רצה אליהו ללמד לאלישע דרכי הנהגתו עם אנשים, ולכן כתיב "הלוך ודבר". אך באמת כשרבי למד לר"ג סדר נשיאות, הוא מחמת שהנשיא צריך להתנהג עפ"י נימוס. לא כן הנהגת הנביא, שאין מתנהג עפ"י נימוסיות, ולכן כשלמד זה אליהו לאלישע הוי כדברים בטלים.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300