Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת תענית



יא ע"א

כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה

"וינהלם בלחם" - נהלם לאט, כענין "עלות ינהל" (ישעיהו מ, יא). נתן להם הלחם מעט מעט, אכול ולא לשבעה, כראוי בשני רעבון, כאמרם המרעיב עצמו בשני רעבון נצול ממיתה משונה.

(ספורנו בראשית, פרק מז, יז)

והרצון בזה שצריך להרעיב עצמו ולא יאכל לשבעה, אלא שיחלוק מפתו שראוי לו לאכול לעניים, כמאמר "שלח לחמך על פני המים", ולא אמרה הלחם.

(רבי אברהם סבע, צרור המור בראשית, פרק מב, א)

"לחם לפי הטף" - טעמו, לפי שיעור הראוי בלא תוספת ובלא גרעון... ולא נתן להם רק כדי ספוקם, לא למותרות, לפי שהיתה שנת רעבון, כבתענית יא, א: כל המרעיב עצמו בשני רעבון וכו' בזמן שהצבור בצער אל יאמר אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלם עליך נפשי.

(רבי יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה בראשית, פרק מז, יב)

עיין בתוספות ב"ב (י ע"א) דמי שניצל ממיתה משונה בזה העולם בוודאי זכותו יותר גדול.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)

אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון
8-9

תכה. אסור לשמש מטתו כשיש רעבון או איזה צרה בר מינן. ולחשוכי בנים שרי, וכן בליל טבילה. ובית יוסף בטור אורח חיים סימן תקע"ד מביא לה מן הירושלמי (תענית פ"א ה"ו) וכן הוא בשולחן ערוך (שם סעיף ד). וקבלתי ממורי הגאון מהר"ר פאלק כ"ץ, שבזה מתורץ הקושיא (תוספות ד"ה אסור) הרי לוי שמש מטתו בשנת רעבון, שהרי יוכבד נולדה בין החומות (סוטה יב ע"א). והמזרחי (בראשית מא, נ) הביא כמה תירוצים וכולם דחוים... אמנם בזה הוא תירוץ מרווח, דאפשר דאשת לוי נתעברה בליל טבילה ושוב לא שימש עמה.
תכו. וטעם איסור תשמיש בעת צרה על דרך הסוד הוא, כי אז כביכול השכינה אינה במקומה בסוד הזיווג העליון, על כן זיווג תחתון אסור.

(של"ה, שער האותיות, אות הקו"ף - קדושת הזווג, אותיות תכה-תכו)

רמב"ן ז"ל תמה... כי הלוים הן הנה ידידי ה' וקרוביו... ואיך נתמעטו כל כך מכל השבטים, שאינם מגיעים במספרם מבן חודש לחצי שבט הקטן שבישראל?... והנכון בעיני הוא כי שבט לוי מעשה אחד להם כמעשה עמרם, אשר שלח את אשתו בשביל גזירת הבן הילוד... והגם שמצינו שעמרם החזיר גרושתו, אין ללמוד ממנו שכולם החזירו כי הוא זה אשר בא אליו הדבר בנבואה... ואם תאמר, למה שבט בן תורה יעשה מיעוט פריה ורביה? אולי שדנו בה למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה. וכיוצא בזה מצינו שאמרו שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון, הגם שיש מניעת פריה ורביה. ודנו כמו כן לצד כילוי הבנים הזכרים, נמנעו כל עיקר.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, במדבר, פרק ג, לט)

ואסור לשמש בעת צרה, כמבואר [איוב ל, ג] "בחסר ובכפן גלמוד", ונלמד מנח [ירושלמי תענית פ"א ה"ו]. וא"כ איך שימש מרדכי מטתו עם אסתר? אבל השל"ה [שער האותיות, קדושת הזיווג, אות תכה] התיר בימי רעבון בעת טבילה ע"ש. ולזה קאמר הגמרא [מגילה יג ע"ב] טובלת, היינו כשהיתה טובלת מנידתה, אז יושבת בחיקו של מרדכי - ולא בפעם אחרת - כי אז מותר לשמש. ולפי זה... כיון דפירסה נדה, ראיה שלא נתעברה, כרוב נשים הפורסות נדה אינן מעוברות, ומותרת לשמש... וזהו יושבת בחיקו של אחשורוש, ולא נבעלת למרדכי רק כשפירסה נדה וטובלת, אז בליל טבילה יושבת בחיקו של מרדכי.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

שורש החיות בא מיוסף. אבל כשבא השפע בעולמות שלמטה צריך שמירה. כי לכן בגלות ע"י שליטת הסט"א א"א להתגלות הקדושה, כאשר חכמים הגידו בשנת רעבון אסור הזיווג. אך העצה בגלות ע"י התורה כמ"ש "וידגו לרוב", פירש רש"י: כמו הדגים שהים מכסה עליהם שאין שולט בהם עין הרע כו'. כמו כן ע"י התורה שנמשלה למים [לעיל ז ע"א] יכול אדם להתכסות מסט"א. ואיתא במדרש כמו דגים שמצפים לטיפה מים כו' כן בני ישראל מצפים לתורה. וכפי רוב השתוקקות, התורה מגין עליהם.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת ויחי, שנת תרלז)

"בטרם תבוא שנת הרעב" - מטעם הידוע בגמ' תענית פ"א שאסור בתשמיש המיטה בשנת הרעבון. והא דקשה מלוי ששימש מטתו [עי' תוס' ד"ה אסור], מבואר בהעמק שאלה פ' ויגש דלא אסור אלא בשנת רעבון של כליה רחמנא ליצלן, משא"כ ברעבון של בצורת, ובארץ ישראל לא היה רעבון של כליה, דאי היה הרעב כמו במצרים היו כולם מתים ברעב, אלא גדל ירקות ועשב השדה שהיו בני אדם אוכלים, משא"כ במצרים לא גדל כלל.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק מא, נ)

י"ל בזמן הזה השכינה בגלות, ולזה נקרא שנת רעבון, וכמאמר אורי' לדוד שלא רצה לשמש משום שהארון אינו במקומו.

(רבי שלמה מרדומסק, תפארת שלמה, ליקוטים, כאן)

אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב תנא חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון
8-11

"בטרם תבא שנת" וגו' - במסכת תענית דרשו ז"ל מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעב. ובהכרח לומר שדרשתם היא ב"אם אינו ענין" ליוסף, שהרי הוא עדיין לא קיים פריה ורביה, ואמרו שם בש"ס בפירוש שחשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעב, ולא מצינו שהיו ליוסף בנים קודם אפרים ומנשה, וכפי הדין אפילו בשבע שני רעב היה לו לשמש, אלא שהכתוב נדרש ב"אם אינו ענין". ומעתה לא קשה מה שהקשו התוס' שם מיוכבד שנולדה בין החומות ששימש לוי בשני רעב, כי כשירדו אבותינו מצרימה היתה שנה שניה לשני רעב, ונדחקו לומר שמדת חסידות שנו ולוי לא היה חסיד בדבר זה. ואין נראין דבריהם, לא במה שאמרו מדת חסידות, כי מכתוב דרשו לה, ולא במה שיצא מדבריהם כי לוי לא היה חסיד - העידה עליו התורה (ברכה לג, ח) "לאיש חסידך", כי הוא היה חסיד שבשבטים, והגם שעל זרעו הוא אומר, הענפים יגידו על השורש. וקושית התוס' אינו קושיא, כי דרשת חכמים היא באם אינו ענין, ולוי לצד שהיה חסר נקבה לא נמנע מלשמש מטתו כהלכה. ועוד, לא אמרו איסור דבר זה אלא לצד צער ישראל, ולא לצד צער האומות כי ירעבו, כי לא מעלין ולא מורידין [ע"ז יג ע"ב], ואז לוי אין חיוב למנוע עצמו לצד צרת האומות, כי יעקב היתה לו תבואה, כאומרם ז"ל (לעיל י ע"ב), ולא היה שולח בניו לשבור בר אלא לצד מראית העין דכתיב (בראשית מב, א) "למה תתראו". והגם שאמרו (בראשית רבה פ' צא) ששלמו שערי מכדא, זה היה אחר שנה ראשונה, אבל שנה ראשונה ודאי שהיה להם תבואה, ולזה היה מותר לו לשמש, ובשביל יוסף אין להם למנוע עצמן בשביל חשש רעב יחיד. ויוסף אם לא היה טעם שהיה חשוך בנים, אפשר שהיה נמנע לצד חשש אביו ואחיו כי ירעבו והם רבים.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, בראשית, פרק מא, נ)

עי' במהרש"א שהקשה הא לפי דפסקינן דאימתי מקיים המצוה ופריה ורביה דוקא כשיהיה לו בן ובת, א"כ הלא יוסף לא היה לו כי אם שני זכרים, וא"כ מותר היה לשמש בשני רעבון. והנראה דאמרו במדרש פ' וישב דתאומים נולדו עם כל שבט ושבט. ובארתי בדרשותי דגם עם מנשה ואפרים נולדו תאומים, דכמו שדרשו בסוטה פ"ק מ"את הבל" דתאומים נולד עם הבל, וה"נ כתיב (בראשית מו) "את מנשה ואת אפרים", וכיון שדורשין "את", א"כ עם מנשה ואפרים ג"כ נולדו תאומים. וגם לפי הטעם דאיתא בספרים דלמה נולדו תאומים עם כל אחד ואחד לפי שה' לא רצה שהם יקחו נשים מאומה אחרת, והנה כפי שמבואר בפדר"א שאסנת אשת יוסף היתה בת דינה כי נכרי הבא על בת ישראל הולד כמותה, הרי שנתגלגל הדבר מאת ה' שנשא יוסף לבת דינה. ובוודאי כן רצה ה' שגם מנשה ואפרים לא ישאו אשה ממצרים. ולכן נולדו תאומים ג"כ עם מנשה ואפרים. ועתה יתורץ דלכן כתיב "וליוסף כו' שני בנים בטרם תבא שנת הרעב אשר ילדה לו אסנת" וגו' (בראשית מא), אבל אם היה בא שנת הרעב היה אסור לשמש מטתו, דהלא כבר קיים פריה ורביה במנשה, דהלא נולד עם מנשה תאומים.
ולענין הקושיא של התוספות שהקשו איך נולדה יוכבד בין החומות, הלא אסור לשמש מטתו בשני רעבון, י"ל דעיין במפרשי המדרש ופרשת דרכים כי דעת יוסף היה שיש להם דין כבני נח, ולכן אמר עליהם שהם אוכלים אבר מן החי. ודעת האחים היה שיש להם דין כישראל, ובישראל בשחיטה תליא מילתא, ולכן אף שמפרכסת ג"כ מותר לאכול. ובזה יתורץ ג"כ קושיית התוס', דאם יש להם דין כישראל הלא הם בגוים לא יתחשבו, וא"כ לא היה להם להתאבל ולצער עבור אחרים, כי לעצמם היה להם מה לאכול. ולכן מותרים היו לשמש מטתם ג"כ, אבל לפי דעת יוסף שיש להם דין בני נח, א"כ מאחר שיש צער לאחרים שהם בני אומתם דהרי כל האומות נחשבים לאחד, ולכן לא שמש מטתו בעת הרעבון.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)

יא. אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב וכו' בזמן שהצבור שרוי בצער וכו' יצער אדם עם הצבור
8-24

'בטרם תבא שנת הרעב' - מכאן למדו רז"ל שאסור לשמש בשנת רעבון. עוד אמרו שמחויב אדם לצער עם הציבור בכל צרותיהן. אף על פי שהוא יושב בריוח, צריך להשתתף בצרות הצבור.

(של"ה, פרשת וישב מקץ ויגש, דרך חיים תוכחת מוסר, אות ע)

בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור
12-15

אמרתי מאמר זה בשנת תרצ"א, בעת שבכל העולם עשו אסיפות בכל עיר ועיר לעשות מחאה ע"ד הנייר הלבן שיצא ע"י לורד פאספילד... לביטול ה"באלפור דעקלאריישאן" [הצהרת בלפור], ואמרתי אז שחוב קדוש על כל אחד ואחד מעם ישראל לעשות מחאה גדולה ולא לפרוש מן הצבור, כי כמו שאם איש אחד יחלה על אבר אחד מגופו, אז הוא מרגיש יסורים בכל גופו, ולהיפך, אם יהיה לו איזה שמחה או אזניו ישמעו איזה מנגן גדול אז ירגיש הנאה בכל גופו, ובאיזה אופן יוכל להיות שאם אחד יש לו יסורים רחמנא ליצלן וידו אחת או רגלו אחת לא תרגיש בהיסורין, זה יוכל להיות אם הוא "פאראלייזד" [משותק] ביד אחת או רגל אחת ואז היד הזאת או הרגל הוא כאבר המדולדל שהוא בשר המת, והאבר הזה לא ירגיש לא ביסורים שיש לו ר"ל, ולא ירגיש שום הנאה אם יהיה להאיש הזה. כן הוא עם כלל ישראל, שהכלל ישראל הוא כאיש אחד, וכל אחד ואחד הוא כאבר מהגוף הגדול של כלל ישראל, ובזמן שהכלל ישראל שרוין בצער ופירש אחד מהם הרי חזינן שהוא כאבר המדולדל לגוף הגדול, לכך באים שני מלאכי השרת שמלוים לאדם ומניחים לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור לא יראה בנחמת צבור.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

פלוני זה שפירש מן הצבור
14-15

רצוני להגיד ברמה את דעת התורה ביחס לחובה המוטלת בשעת הבחירות על כלל הצבור. הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ד הלכה ו פוסק: "מדברים הנועלים מהם דרכי תשובה - הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן ואינו זוכה עמהן בזכות שעושין". והדברים מיוסדים על התלמוד... שהפורש מן הצבור אינו זוכה ורואה בנחמת הצבור... ברור שאין הכוונה מיוחדת לצבור של פורקי עול... "צבור" כזה מיוחד הוא בהגדרות אחרות. בעל כרחנו אנו צריכים להניח כי דברי ההזהרה הבוטים כמדקרות חרב של הרמב"ם מוסבים גם על כלל שוחרי התורה ומקיימי מצוות, שאסור להם לפרוש מן הצבור... ברור וגלוי לכן, כי אחוד היהדות הדתית, שגדולי ישראל וראשי הרבנים סמכו את ידיהם ושיתפו עצמם ביצירתו, זהו הצבור של היהדות הנאמנה. כל הפורש ממנו הריהו פורש מן הצבור, על כל חומרות החטאים והעוונות שהרמב"ם מונה בו.

(רבי ראובן כץ, שער ראובן עמ' פח-פט)

הפרישה מדרכי הצבור והעברינות בפרהסיא יש בהן, מלבד הקלקול המוסרי והנמוסי של חסרון ההתחשבות החברתית ופריקות עול דרך-ארץ, אשר בעול תורה ומצוות ומוסר ודעת, פגימה הוויתית של הפירוד מן הצבור והירוס הזיקה הטבעית אליו ועזיבת הקישור הנכון אתו. וכן מדה טובה מרובה, ההשתתפות עם הצבור וההתחשבות הנמוסית אתו, אפילו מצד מדת דרך-ארץ לבדה, הקודמת לתורה ולמוסרה, יש בהן, גם מגרירה וגם מהכללה, שמירת השייכות אליו והמשך השלמות הארגנית של האדם ויסוד בטחון החיים מאשר יחובר אל ערכו הכללי. "אין צבור מתים", "השיבו וחיו".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות לא)

הקב"ה ירד מגדולתו ומכבודו להציל את ישראל. ויש מכאן לקח לכל יהודי ויהודי, איך צריך להתנהג... כל הצרות של העם ושל הזולת - חייב היהודי לראות אותן כאילו הן צרותיו. החובה של "הצלה" מונחת על כל יהודי, גם בצרות של הפרט וגם בשל העם. העוני, הסבל, והמצוקה של היחיד - חוסר פרנסה, חוסר דירה, חוסר בשאר צרכיו - כל אלה הם באחריות של היהודי. חלה עליו חובה של הצלה ע"י צדקה וחסד... וכך גם בצרה של העם, חובה על כל יהודי לדאוג לעם, כמו שאמרו חז"ל: "בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלווין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור, אל יראה בנחמת צבור". חובה עליו גם להוכיחם ולהזהירם ולנסות להחזירם בתשובה, ולא יוכל להימלט מזה... והקב"ה יצילנו בגאון ובלי יסורים, אם אנחנו נמסור נפש להציל את אחינו שבצרה.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, עמ' רעא)

ֹּעל אף שהיה יכול לחיות כמצרי, ולהימלט מכל הצרות, ולחיות חיים של עושר וכבוד, ואפילו להגיע למעמד של מלך, מ"מ יצא משה אל אחיו. וזאת מתוך גדלות נפשו, שהגיע אליה משום שחונך על ידי אביו ואמו בחינוך יהודי... ואומר הלקח טוב: "...משה רבינו אע"פ שהיה בפלטין של פרעה, הלך לראות בסבלותן של ישראל. היינו דתנן (אבות ב, ה), הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, שלא יהיה אדם רואה ציבור בצער ויאמר: אלך לביתי, ואוכַל ואשתה, ושלום עלי נפשי. אלא יהא נושא בעול עם חבירו". בענין פרישה מן הציבור, נאמר בתענית: "בזמן שישראל שרויין בצער, ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים: פלוני זה שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור...".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, עמ' קכז)

בזמן שהצבור שרוי בצער וכו' יצער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור וכו' אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער

ומדה זו של השתתפות בצער ונשיאה בעול חברו, כל אדם חייב בה, וחיוב זה למדוהו חז"ל ג"כ ממשה רבינו... בזמן שישראל שרויין בצער... יצער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו... הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער. ואע"פ שמשה רבינו נשא את כל ישראל בחיקו, ופשיטא שהרגיש בצערן והשתתף עמהם, מ"מ נתבע כל אחד מישראל ללמוד ממשה רבינו, ולהרגיש בצערן של ישראל כמשה.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר (מהד' תש"מ), תשל"ב, מאמר כג, עמ' פג)

בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי וכו' שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה וכו' אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו וכו' שני מלאכי השרת וכו' נשמתו של אדם וכו' אבריו של אדם

יט. בפרדס [רמונים] שער אבי"ע (שער טז) ריש פרק ג הביא דהכסא של מעלה כורסייא ארבע סמכין ושית דרגין (זהר ח"ב מג ע"א)...
כ. ...ארבע סמכין - ארבעה עדים. שלשה מה שאמרו רז"ל (ברכות נז ע"ב): דירה נאה אשה נאה כלים נאים, ופירש בראשית חכמה (שער הקדושה פ"ז מאות קב): דירה נאה הוא הלב המבין, כלים כלי מעשה, אשה היא הנשמה. והאר"י ז"ל נתן סימן, 'תשב אנוש עד דכ"א' - ראשי תיבות דירה כלים אשה. ובאמצעות אלה עבודת האלהות. והרביעית הוא מעלות התבודדות, שהיא מעלה גדולה לפרישות וליראת שמים... וסימנך 'בד קדש' (ויקרא טז, ד), כלומר, ההתבודדות הוא קודש. ועל אלו הארבעה רומז המאמר: א' אבני ביתו קורות ביתו - מעלת ההתבודדות, שאין לו אלא ארבע אמות של הלכה, ומקיים 'הצנע לכת עם אלקיך' (מיכה ו, ח), והוא ירא שמים בסתר. ורבי יוסי התפאר לא ראו קורות ביתי שפת חלוקי (שבת קיח ע"ב), היה מעיד בקורות ביתו. ב' נשמה כמשמעו. ג' שני מלאכים הם יצר טוב ויצר הרע... ואמרו רז"ל (ברכות נד ע"א) 'בכל לבבך' (דברים ו, ה) - בשני יצריך, על כן זהו כנגד דירה נאה. ד' אבריו של אדם, הם כלים נאים...
כט. ועל ארבע סמכין הנ"ל רומז הכתוב (דברים יז, ו) 'על פי שנים עדים או שלשה עדים' וגו'. כי בעת מיתה בבוא האדם ליום הדין, נעדרו על כל פנים שני עדים, דהיינו הגשמיים, כי הגשם חלף והלך לו בעת מותו, והם התבודדות מקום הגשמי אשר היה שם, ועדות כלי המעשה. ואמר אחר כך גם העדות השלישי שהוא טוהר הלב, דירת הלב שאינו גשמי, גם זה הלך בעת מותו, נמצא לא יש עדות אתו בנגלה, לא שנים ואף לא שלשה, מכל מקום 'לא יומת על פי עד אחד' (שם), והיא הנשמה שהיא נשארה חיה בעצם, כי הגוף וכל כחותיו ועניניו הוא חי במקרה ומת בעצם, והנשמה מתה במקרה וחיה בעצם. ועל כל זה "לא יקום עד אחד", כי הכסא ששם הרוח תשוב, כמו שנאמר (קהלת יב, ז) 'והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה', כי הנשמה חצובה מכסא כבוד (זהר ח"ג כט ע"ב), כי איך יעמוד הכסא על רגל אחד? אלא צריך לעמוד על ארבע רגלים, והכוונה כי אף שהגוף ועניניו כבר הלכו, מכל מקום הלך לפניו צדקתו, וכל מה אשר עשה הכל עשה רושם למעלה, ורישומו קיים.
ל. ואז מבואר הברייתא דתענית: ישראל הם כסא להשכינה, ואין השכינה שורה אלא מתוך השמחה ולא בצער (שבת ל ע"ב), על כן בעת צרה אין השם והכסא שלם. ובמלחמת עמלק היו ישראל חסרים שלשה עמודים, ולא היו זוכים עדיין אלא לשלשה, זכו לגמילות חסדים, דכתיב (ירמיה ב, ב) 'זכרתי לך חסד נעוריך' כו', זכו לאמת, דכתיב (שמות יד, לא) 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו', זכו לדין כי במרה אתפקדו, וכתיב (שם טו, כה) 'שם שם לו חק ומשפט' דהיינו דינין. וכשבאו לסיני כתיב (שם יט, ב) 'ויחן [שם] ישראל' כאיש אחד, התחיל השלום. ואז עמוד עבודה, כי בנה משה רבינו ע"ה שנים עשר מצבה, ואז קבלו התורה. ובמלחמת עמלק עדיין לא היו שלשה אלה. ואף שמשה רבינו היה בכאן המוכן לכל מה שעתיד להיות, מכל מקום שוברו עמו, כי ברדתו מן ההר 'וידי משה כבדים' - נשתברו הלוחות, ואז בטל תורה, ואז בטל שלום, כמו שנאמר (שם לב, כז) 'שימו איש חרבו על ירכו', ובטל עבודה כי נדחו הבכורים. 'וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו', והאבן רומז ללוחות האבנים...
על זה אמר, עתה בזמנינו לאחר שזכינו לכל המעלות, כשישראל שרויין בצער, אל יחשוב אדם אני אוכל לקיים השלשה שהיו חסרים בזמן עמלק, אלך לביתי לחדר הורתי ללמוד תורה, אוכל ואשתה במקום העבודה, על דרך דאיתא בפרק הרואה (ברכות נה ע"א)... בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר, שלום עליך נפשי, רצה לומר אאחוז במדת השלום. אל יאמר כן, שמשה רבינו ע"ה כו'.

(של"ה, פרשת שופטים, תורה אור, אותיות יט-כ, כט-ל)

וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור

וממה נפשך, אם הוא חי בעת הנחמה במה הוא משונה מכל הציבור, ואם מסתלק מקודם האיך רואה בנחמה? אולם הכוונה שהוא רואה בצער שזה נחמה (שפת אמת שמות תרמ"ג). וזהו "בלבנת הספיר הראם עוז ידידות" [זמירות שבת]. והיינו "וירא בסבלותם", שמשה רבינו ראה הנחמה עוד במצרים, דכתיב (תהלים קג, ז) "יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו".

(רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת, ויקרא, שבת הגדול, שנת תרעח)

אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו
28-29

ואמר "וחשקת בה", פירוש, אז החשק שהיה לו בדברי היצר ובפיתויו ילבישם בה לתקן לה המושכלות ועולם הקיים שכולו טוב. ואומרו "והבאתה אל תוך ביתך" - לפי שע"י פיתוי הרע, מתרחקת הנפש מהגוף ושוכן חלק רע במקומה, כדרך אומרו (איוב יח) "טורף נפשו באפו". והגוף יקרא "בית" על דרך אומרם מי מעיד באדם? קורות ביתו שהוא הגוף. וכשנוצח יצרו, יביא נפשו לתוך ביתו, וייקרא "בעל נפש".

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, דברים, פרק כא, יא)

כשאדם מקבל עול מ"ש כראוי במס"נ, אז רוח ה' דובר בו כמ"ש "אשר אנכי מצוך היום" ממש. וכן כתיב "אתם עדי נאום ה'", פירוש, כשמעידין באמת על הבורא, הוא "נאום ה'" ממש. והוא כשנעשה באמת רשימה באדם ע"י העדות. "לאות על ידך ולזכרון בין עיניך" - הרמז שיעשו הדברים רשימה ואות בנפש האדם. [וגם "וכתבתם על מזוזות" יתכן להיות בדרך הזה לעובד ה' במס"נ שגם כותלי ביתו מעידין עליו].

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת בא, שנת תרנז)

דרשו חז"ל אילני סרק עתידין לעשות פירות. נראה כי הכל תלוי בעבודת האדם, כי האדם נק' עולם קטן ויש בו מכל פרטי הבריאה. וכפי התעוררות האדם בכל קומה שלימה שלו לעבודת ה' יתברך, כך מעורר כל הברואים. וכמו שיש בעולם אילנות מפירות ויש אילני סרק, כן נמצא כזה באדם אברים שהחיות מתרבה בהם, ויש שהחיות מועט בהם. וכשהאדם מתקן הכל, וזה כענין החוקים שאין האדם מרגיש הטעם, אעפ"כ נמשך אחר גזירת המלך, ובזה מתקן אותן המקומות שאין החיות מתגלה בהם. וזהו אילני סרק שעתידין לעשות פירות. הלא מצינו קורות ביתו של אדם מעידין עליו דכתיב "אבן מקיר וכפיס מעץ יעננה". מכל שכן הצדיק במעשים טובים בוודאי משמיע קולו למרחוק לעורר ישנים. ומכש"כ בכללות ישראל כאשר יתקנו הכל "אז ירננו כל עצי היער".

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת בחקותי, שנת תרמד)

[עי' עוד לקט באורי אגדות חגיגה טז ע"א]


אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו שנאמר כי אבן מקיר תזעק

וראיתי בבית הקברות התחילו לעמוד תמונות המתים על מצבתם. התבוננו איש גילוח זקן אשר עבר תמיד על חמשה לא תעשה בתורה בחייו, או אשה פרועת ראש או כאשר הולכים כעת בפריצות מאד, זה הוא נבלה גדולה למאד להזכיר פשעם וחטאתם, ועל זה נאמר "אבן מקיר תזעק", ואל תקרא אבן אלא "עון"...
ולעת החדשה כעת הרי חזינן מעשים בכל יום שנמצאים מכונה ע"י עלעקטריק בכותלי הבית, והמכונה מקבל כל דיבור ודיבור שמדברים בהבית הזה, וגם כל המעשים אשר עושים יקבל המכונה כמו "פאטאגראף", וזה ממש שאבן מקיר תזעק מה שדיבר ומה שעשה. וזה שכתב בתורה (וישב לט) "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה", ואמרו בחז"ל (ע"ז ה) "לשכב אצלה" בעולם הזה, "להיות עמה" בעולם הבא. פירוש, שאם ח"ו שיוסף היה נכשל בעבירה זה היה נראה בעולם העליון תמונה מהחדר והמטה ואיך שהם ביחד במטה, כמו ע"י "פאטאגראף" שאנו רואים כעת.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו וכו' שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו וכו' נשמתו של אדם היא מעידה עליו שנאמר משכבת חיקך שמר פתחי פיך וכו' אבריו של אדם מעידים בו וכו' ביד כל אדם יחתום

הנשמה היא כעין כנפים, ושוטטת בכל, ומגדת בכל לילה מעשיה לבוראה, זהו: "ובעל הכנפים יגיד דבר" (קהלת י' כ'). ה' יתירה של "הכנפים" - ה' שמות לנשמה, וה' מעידין בה: "כי אבן מקיר תזעק" - א'; "כי מלאכיו יצוה לך" המלווין אותו - ב'; ואיבריו, "ביד כל אדם יחתום" - ג'; ונפשו של אדם - ד'; והקב"ה משלים דינו - ה'. לכך רמוז למפרע השם: "הקול ובעל הכנפים יגיד דבר". זהו דכתיב (מלאכי ג' ה'): "והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים", וכתיב: "משוכבת חיקיך שמור פיתחי פיך" - שמגדת מעשיה, וחולמת כעין רעיונה יומם ולילה; לידע, ש"הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" (תהילים קכא, ד).

(רבי יהודה החסיד, ספר גימטריאות, עניינים שונים, סימן קנז)

אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו וכו' נשמתו של אדם היא מעידה עליו שנאמר משכבת חיקך שמר פתחי פיך וכו' ביד כל אדם יחתום

"ויש להם על מי שיסמוכו" - והוא משל לגבאין, שכשישאל הגבאי ויכחיש, יוציא לו הפנקס וימצא: פלוני עשה הקפה ביום פלוני בשעה פלונית. וזה רמז שעציו ואבניו הם המעידים עליו, וכמ"ש הכתוב "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". וגם כן נפשו של אדם מעידה עליו, שנאמר משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. ועוד שהכל נחתם ביד כל האדם, כמו שאמר הכתוב ביד כל אדם יחתום, ואין חקירה יותר מזה.

(רבי יוסף אלאשקר, מרכבת המשנה, על אבות פרק ג, טז)

שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו

שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם היינו יצר הרע ויצר טוב, שהם שני מלאכים המלוין לו לאדם (זוהר ח"א קסה ע"ב) והם שני מלאכים המעידין בו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק שמות פרשת פקודי, אות ד)

שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך
30-31

"הוא ישלח מלאכו" - ב[מדרש] רבה מפרש ה"ז מלאך מסוים, והכונה שהיה המלאך מיוחד לאותו דבר, ולא בדרך אגב כמצוה למלאך המלוה לאדם שישגיח גם על זה. והדיוק הוא מדאמר כאן בלשון "ישלח", ולא אמר בלשון "יצוה מלאכו", כמו דכתיב "כי מלאכיו יצוה לך וגו', אלא משום דבמלאך ההולך בלא זה את האדם לא שייך לומר "ישלח לשמרך", שהרי הולך גם בלי שמירה, אלא יצוה שבדרך הלוכו ישמרהו ג"כ. והיינו דאיתא בתענית... מי מעיד באדם שני מלאכים המלוין לאדם שנאמר כי מלאכיו יצוה לך, ולכאורה אינו מובן שהרי כתיב "יצוה לך לשמרך בכל דרכיך", ומאין למדו כי הולכין להעיד שחטא או להיפך? אבל לדברינו מבואר, מדכתיב "יצוה לך" ולא כתיב "ישלח לפניך", אלא מוכח שהולכים לתכלית אחר, ורק יצוה לשמור ג"כ. משא"כ כאן דכתיב "הוא ישלח", מבואר שנשלח רק לדבר זה והיינו מלאך מסוים.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק כד, ז)

נשמתו של אדם היא מעידה עליו

["נר ה' נשמת אדם"] - נשמת האדם הוא הנר לאלקים שיאיר לו לידע ע"י מה בסתרי חשך. בנר הזה "חופש כל חדרי בטן" לידע כל הנסתרות, כמ"ש וא"ת מי מעיד בי נשמתו של אדם מעידה עליו.

(מלבי"ם משלי פרק כ, כז)

ובאמת מאומת בכמה מקומות בחז"ל שנשמתו של אדם מעידה בו בעת הדין, והיינו כי כל מעשיו של אדם וכן דיבוריו הכל נקבע בנשמתו בתוך זכרונו, יש לך אדם שבנשמתו קבועים כל שיתא סדרי משנה וכל הש"ס, ויש לך אדם שקיבץ בחייו בתוך זכרונו כל ההבלים והפסולת והכל שמור עליו להזכירו לעת הדין, וכמאמר חז"ל על הפסוק "ומגיד לאדם מה שיחו", דאפילו שיחה קלה מגידין לו לאדם בשעת הדין. ועל הענין הזה רמזו חז"ל את הפסוק "משוכבת חיקך" [היינו נשמתו] "שמור פתחי פיך", כי היא כמו הכלי הנקרא גראמפון [מכשיר הקלטה], אם מתחלה הכניס בו זמירות נעימות, משמיע נגדו ג"כ קול יפה ונעים והכל שמחים מזה, ולהיפך אם הכניס בו קולות של יללה ובכי, הכל בוכין על ידו, וזהו ממש במוח של האדם.

(רבי ישראל מאיר הכהן, זכור למרים פרק ט)

א"ר בון, בשעה שהאדם ישן, הגוף אומר לנשמה ונשמה לנפש והנפש למלאך והמלאך לכרוב והכרוב לבעל כנפים, והוא השרף, והשרף יוליך דבר ויגיד לפני מי שאמר והיה העולם, הדא הוא דכתיב "ובעל כנפים יגיד דבר" [קהלת רבה י, כ]. הערה פא: תכלית המכוון בזה לפרש מ"ש... נשמתו של אדם מעידה בו, ומפרש כאן איך ובאיזה אופן מעידה, ע"פ השתלשלות שליחות מכח רוחני אחד לשני וכו' עד הכח הראשון והמיוחד יתברך.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, קהלת פרק י, כ)

נשמתו של אדם היא מעידה עליו וכו' אבריו של אדם מעידים בו

"ואעידה בם את השמים ואת הארץ" - ויש להקשות דבגמרא אמר ר' זעירא נשמתו של אדם היא מעידה עליו... וחכמים אומרים איבריו של אדם הם מעידין עליו... לפי זה למה הוצרך להעיד בהם שמים וארץ, הלא סגי בעדות הגוף והנשמה שמעידין עליו?
ונראה לפרש דדא ודא אחת היא, מה שאמר "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" רצה לומר, הגוף והנשמה... על דרך מה דאיתא בגמרא (סנהדרין צא ע"א-ע"ב): א"ל אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד גוף אומר נשמה חטאה שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם, ונשמה אומרת גוף חטאה שמיום שפירשתי ממנו הרי פורחת באויר כצפור, אמר לו רבי... הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר (תהלים נ, ד) "יקרא אל השמים מעל" (פירש רש"י - קרא הקב"ה לנשמה הבאה לו לתוך גופו של אדם מן השמים מעל), "ואל הארץ לדין עמו: (פירש רש"י - שיקרא אף אל הגוף שבא מן הארץ וידונם כאחד). לפי זה מה שאמר כאן "ואעידה בם את השמים", רצה לומר, כנגד הנשמה שהיא מן השמים, ואמר עוד "ואת הארץ", רצה לומר, כנגד הגוף שנברא מן הארץ. ומפרש הכתוב מה טעם העיד בם שמים וארץ, כנגד הנשמה והגוף, לזה אמר "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון" וגו', פירוש, שהגוף והנשמה שניהם ישחיתו כאחד... לכך העיד בם השמים והארץ וכדפרישית.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת וילך, פרק לא, כח)

נשמתו של אדם היא מעידה עליו וכו' אבריו של אדם מעידים בו שנאמר אתם עדי נאם ה' וכו' ביד כל אדם יחתום

...דיש לחקור במ"ש רז"ל דהנשמה היא כותבת וחותמת כל מעשיו כמ"ש "וביד כל אדם יחתום", וכן אמרו בזוהר דאבריו הם מעידין עליו, והיינו דאמרו רז"ל קורות ביתו הם מעידין עליו, כמ"ש ברעיא מהימנא ח"ג דף רעה, וכן ביאר באורך בס' עמודיה שבעה עמוד ד' סי' כג. ויש לחקור דהא קי"ל אין אדם משים עצמו רשע, ואיך הנשמה והאברים מעידין על עצמן והלא אין עדותן עדות דאין אדם משים עצמו רשע... יש לישב דחזינא להרב מהר"ש בן הרשב"ץ סי' תקלא וסי' תקמד, שכתב דהא דאין אדם מע"ר לעדות דוקא אתמר, אבל מי שהודה על עצמו שעבר עבירה מענישין אותו עיי"ש. וכפי זה ניחא, דכיון דהנשמה מודה והיא חותמת על כל דבר פשע, מהני להענישה. וכן מ"ש שאבריו של אדם מעידין עליו... היינו דמהני הודאתם לחייבו ולהענישו. אכן אנן מה נענה, דמדברי הגאונים והרא"ש והרדב"ז והרא"ם מוכח להפך דאין מענישין ואין מלקין על פיו וכמ"ש בעניותנו בספר הקטן ברכי יוסף חו"מ סי' לד אות לג... וייראה במ"ש רבינו ירוחם סוף נתיב יח משם תשובת הגאונים: הבא לב"ד ואמר הרגתי את הנפש או חללתי שבת או עברתי עבירה, אין מנדין אותו ואין מלקין אותו... דאין מע"ר, אבל אם רצה לעשות תשובה, מלקין אותו ועושין לו כפרה וזו היא כפרתו... שמעינן דאם רצה לעשות תשובה מלקין אותו, ועוד משמע דדוקא בדיני אדם אמרו אין אדם מע"ר, אבל בדיני שמים כגון כריתות לא אתמר... וא"כ כשהנשמה והאברים מודים ומעידים, הוא חרטה וחזרה אמיתית להצדיק דינו יתברך, והוה ליה כמי שרוצה לעשות תשובה, דבקבלת העונש יהיה לו תקון באחרית הימים. ועוד דאעיקרא לא אתמר אמע"ר אלא בדיני אדם לא בדיני שמים כאמור...
ועוד יראה דהרי פ' הגוזל דף קיד מפורש דקטן מעיד במידי דרבנן היכא דרגלים לדבר. וגם מוכח מפ"ק דכתובות דף ט' מההיא דאמרינן ופתח פתוח כשני עדים דמי, דדבר מפורסם ויש ידים מוכיחות ורגלים לדבר הוי כעדים... באופן שדבר שהוא מפורסם נראה דלא אמרינן אין מע"ר... והכא החוטא בורא קטיגורים ע"י עונותיו והרי הם ניכרים... גם כל אברי נפשו וגידיה פגומים, מלאים זוהמא מעיפוש העבירות ואין לך פרסום גדול מזה. ועוד שכתב הרמב"ם פי"ח דסנהדרין שאין להמית אדם על פיו דאפשר דנטרפה דעתו או שמא הוא מאותם המחכים למות, והכא לא שייך זה... ועוד כי הכל גלוי לפניו ית', הוא עד הוא הדיין, ואין זה אלא כדי שייכנע החוטא ושלא יהיה שום נדנוד במשפטו ח"ו, כי האדם בעיניו יראה דהדין דין אמת, אבל לא אצטריכנא לעדות נפשו ואבריו, דכביכול הוא העד הוא הדיין... ובזה אפשר מה שאמר הכתוב "ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל", ודרשוהו... שאבריו מעידים... וכי תימא אין אדם מע"ר, לזה אמר "ואני א-ל" יודע הכל ואין נסתר ונעלם ממני.

(חיד"א, דברים אחדים, דרוש יא לשבת כלה, דף נג ע"א-ע"ב [ובקיצור בחומת אנך, איוב לז])

אבריו של אדם מעידים בו וכו' ואומרים לו חתום וחותם שנאמר ביד כל אדם יחתום

מלת "נכתבין" קשה הישוב בעיני, שהיה ראוי שיאמר "וכל מעשיך בספר כותבין". אפשר שיובן עם מה שאמרו רז"ל והאריכו בו יותר חכמי האמת ז"ל, בשאיבריו של אדם הם המעידים בו על כל עבירות אשר יעשה, ומעשיו הם הולכים לפניו ית' ומעידים עליו, וכאומרם ז"ל על פסוק "וביד כל אדם יחתום" וכו', כי הזהיר התנא האלקי הזה... שידע ויבין שכל הנודע למעלה הוא יוצא ממנו עצמו, שהוא המגיד ומעיד על עצמו, וזה אומרו "דע מה למעלה ממך" - רוצה לומר, דע לך שכל מה שנודע למעלה הוא נודע ממך ומצדך. וביאר איך הוא נודע מצדו, והוא שעינו הרואה, ואזנו השומעת וכמו כן כל מעשיו כלם נכתבים מאליהם בספר הזכרונות, ועל זה האופן נמצא שהוא בעצמו הוא המעיד בו כאמור, ומלת "בספר נכתבין" שב לשלושתם.

(רבי משה אלמושנינו, פרקי משה, על אבות פרק ב, א)

כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין וכו' כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין

הפרש יש בין רוב צדיק ובין שנחשב שהרוב רשע, כי אותו שנחשב צדיק הוא זוכה לעולם הבא והרשע ראוי להיות נאבד מן העולם הבא, ובזה הכל אחר רוב המעשה להיות נחשב צדיק או שיהיה נחשב רשע. אבל מכל מקום מעוט עבירות שעשה הצדיק נפרע על מעשיו, ומעוט זכיות שעשה הרשע משלם לו הקב"ה. משל למלך שיש לו אוהב ומקרבו בכל מפני שהוא אוהבו ועשה דבר כנגד המלך, משלם לו מה שעשה כנגדו ומכל מקום נשאר אהבתו של מלך במה שהוא אוהב אותו. וכך המלך ששונא לאחד וכאשר עשה אותו האדם דבר טוב אל המלך משלם לו הטוב. וכן זה שהוא נחשב צדיק על פי רוב המעשה הוא זוכה למה שראוי אל הצדיק, רק שנפרע ממנו על מעוט עונותיו שעשה, וכן זה שהוא רשע ה' יתברך נוהג עמו כמו מי שהוא רשע ושונאו רק משלם לו מקצת טובות שעשה. ורז"ל פירשו ההפרש, כי אשר הוא צדיק על פי הרוב, מאחר כי עיקר שלו צדיק, ראוי שיהיה נפרע על מעשיו בעולם הבא ששם עיקר התשלומין, כי עיקר שלו הוא צדיק, ולכך ראוי שיהיה תשלומין שלו בעולם הבא שהוא עיקר התשלומין, ועונותיו שאינם עיקר כי הם המעוט, והמעוט אינו עיקר, לכך תשלומין שלו בעולם הזה שאינו עיקר. ואשר הוא רשע על פי הרוב, והנה עיקר שלו ראוי שיהיה פרעון שלו בעולם שהוא עיקר, דהיינו בעולם הבא שהוא עיקר, ומעוטו הוא זכיות, והוא דבר שאינו עיקר, ולכך פרעון שלו בעולם הזה שאינו עיקר... ובפרק קמא דתענית: "אל אמונה ואין עול", "אל אמונה" - כשם שנפרעים מן הרשעים לעה"ב... "ואין עול" - כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושים כך משלמין לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה. ע"כ.

(מהר"ל, דרך חיים על אבות פרק ג, טו)

אל אמונה כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין
34-35

[עיין לקט ביאורי אגדות לעיל ג ע"ב בשם העמק דבר]



יא. אל אמונה כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין ואין עול כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין
34-37

לפי המדה הזו, ישראל רובן יש להם צער ויסורין בעולם הזה יותר משאר האומות. כיצד? אי אפשר לאומות בלא צדקה ומעשים נאים, ואי אפשר לישראל בלא עבירות, אלא שהאומות עובדי ע"ז אובדין בעונש ע"ז שלהם לגיהנם ואבדון, וישראל חלקם בחיים שדבקים ביוצר הכל יתברך, ולפיכך הדין מתוח כנגד כל ישראל ליפרע מהן מלכלוך עונות בעוה"ז, ומדת הטוב פרוסה על האומות לשלם להם שכר בעולם הזה על מעשים נאים וצדקה שעושין. זהו שנאמר "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם". וכך דרשו בגמרא במסכת תענית: "אל אמונה" - כשם שנפרעין מן הרשעים לעוה"ב אפילו על עבירה קלה שעשו, כך נפרעין מן הצדיקין בעוה"ז אפילו על עבירה קלה שעושין; "ואין עול" - כשם שמשלמין שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אפילו על מצוה קלה שעושים, כך משלמים שכר לרשעים בעוה"ז אפילו על מצוה קלה שעושים. ואמרו לפי דרך זו לא איברי עלמא אלא או לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים [ברכות סא ע"ב], כלומר שהצדיקים גמורים אוכלין בעולם הזה ונוחלין העולם הבא, שנאמר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", ורשעים גמורים, אף על פי שיורדין לבאר שחת, אוכלין העולם הזה בשכר מיעוט מעשים טובים שעשו. וזהו שנאמר (משלי יא) "הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא", כלומר הן הצדיק משתלם בעולם הזה על עבירות שעושה, ק"ו שישתלם הרשע והחוטא, כלומר שמתשלומי הצדיק שאנו רואין בארץ שהוא העוה"ז, יש לנו ללמוד תשלום הרשעים לעולם הבא בקל וחומר.

(תורת האדם שער הגמול, אות קטז)

קע. ...כבר נתבאר בכמה מקומות מן הגמרא, ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא... גרסינן בפרק קמא דתענית: 'אל אמונה ואין עול' - כשם שהקב"ה משלם שכר לצדיקים לעולם הבא, אפילו על מצוה קלה שעושין, כך משלם שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין. 'ואין עול', כשם שהקב"ה נפרע מן הרשעים לעולם הבא, אפילו על עבירה קלה שעושין, כך נפרע מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין, כדי לזכותם לעולם הבא...
קעא. וכן [יש] בידינו, שכל תרי"ג מצוות יש דוגמתן בעשר ספירות. וכל מצות עשה שיעשה האדם בעולם הזה, הוא מחזיק לענין הרומז אליו, ונעשה עליו מליץ טוב. ואוי לנפש הנוסע לאותו העולם ולא יהיו בידו מצוות מעשיות, כי לא יהיה לו מקום להאחז במרכבה העליונה, [ומי יגן] עליו בעולם הזה מהפורענות, ובעולם הבא מעונש הלאוין...
קעב. ואחרי ההקדמות האלה, נבא להתיר הספק הגדול אשר נסתפקו [בו], למה לא נתפרשו ענשי מבטל מצות עשה. וזה דע, כי אין כל ענשי גיהנם כדאי אצל השכר המזומן על מצות עשה לעולם הבא. כי טוב לו [לאדם] לקבל כל ענשי [גיהנום], ובלבד שלא יפסיד שכרו לעולם הבא... שפרקליט אחד של מצות עשה דוחה כמה קטגורים של לא תעשה, שנאמר (איוב לג, כג) 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף'. ובכלל, דע, כי לא יכול הפה להוציא עונש מבטל מצות עשה, לכן לא נכתב ענשו.

(של"ה, מסכת יומא, פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אותיות קע-קעב)

כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין
35

העגמת נפש שיש לאדם על עבירות שעשה הם ממש יסורי גיהנום על אותה עבירה, ולכן אמרו בסוף פרק קמא דברכות (יב ע"ב) דהמתבייש בה מוחלין לו כי כבר סבל עונש גיהנום. ומי שזוכה מן השמים מזכירים לו בכל עת עבירות שעשה ומתמרמר עליהם עד שסובל שיעור גיהנום המגיע לו על זה בעולם הזה. וזהו הפרעון מן העבירות שנפרעים מן הצדיקים בעולם הזה, כי בעונשי עולם הזה ממש יש משפטים אחרים, כמו שאמרו ז"ל (מועד קטן כח ע"א): חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות נז)

צדיק וישר הוא וכו' ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם יפה דנתוני לקיים מה שנאמר למען תצדק בדברך

שהוא מצדיק עליו בדבריך שאתה מראה לו, ומפרש בכל זה הלשון "צדיק וישר", שהצדקה היא גם ביושר הנראה לבני אדם, והיינו שכיון שהאדם מודה על כל העונות שמזכירין אותו, נראית הצדקה בעיניו ליושר.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, דברים, פרק לב הערה מ)

מלמד שבשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטין לפניו
38-39

ועכשיו אנו צריכים לפרש מהו הדין הזה שאדם נידון בו. והלא אמרו חז"ל כי בשעת מיתתו של אדם נידון, כמו שאמרו בפרק קמא דתענית: בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית ביום פלוני והוא אומר הן וכו' ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו', וכן במקומות הרבה. ואם נאמר שאדם נדון בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, אם כן אין דינו בשעת מיתה אלא על מה שעשה מראש השנה עד יום המיתה, ורבותינו אומרים בפירוש שכל מעשיו נפרטין לפניו. עוד הזכירו חכמים שיום הדין הוא לעתיד לבא בזמן תחיית המתים, כמו ששנינו (סנהדרין קז ע"ב): דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב אבל עומדין בדין... אבל כך הוא הענין הזה: בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועשר ונכסים וכבוד, או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר, על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש, אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון...
כללו של דבר: ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה, ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות, וכל מעשיו נפרטין לפני בוראו ית', ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים ובאיזה דין תתחייב להיות נדונת בו, הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.

(רמב"ן, דרשה לראש השנה)

וכן בעולם הבא הוא נידון דין אחד מיד בשעת פטירתו כמו שאמרו רז"ל: בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לו וכו'. אם הוא צדיק גמור ניתן במחיצתן של צדיקים ואם הוא רשע גמור ניתן במחיצתן של רשעים. ואין זה תכלית הגמול ותכלית העונש, כי תכלית הגמול והעונש הוא ליום הדין הגדול, ואין זה אלא כשני בני אדם שהובאו לפני השופט, האחד הרג הנפש והאחד דבר טוב על המלך, צוה השופט על הרוצח לינתן בבית הסוהר ועל הדובר טוב לינתן בטרקלין שלו, ואין נתינת הרוצח בבית הסוהר תכלית ענשו אלא שניתן בבית הסוהר כי הוא המקום הראוי לרוצחים עד שיעיין השופט בדינו ויפסוק עליו את הדין בהריגה, וכן נתינת הדובר טוב לטרקלין שלו אינו תכלית גמולו אלא שניתן שם כי הוא המקום הראוי להיות שם עושה הטובה עד שיעיין השופט מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו. וכן הם הצדיקים והרשעים בשעת פטירתם אף על פי שהם נידונין, אין פסק דינן נגמר עד יום הדין הגדול, ועל כן קראו לו יום הדין הגדול. וזהו שאמרו רז"ל (כתובות קג ע"ב) כשנפטרין הצדיקים והחסידים הלשון "מזומן לחיי העולם הבא", ר"ל מזומן הוא ועדיין לא הגיע למעלתו הגדולה, ואפי' על משה רבינו ע"ה אמרו כן כשנפטר משה יצאת בת קול ואמרה משה מזומן לחיי העולם הבא. ועוד האדם נידון דין שני לימות המשיח אם ראוי להיות ולראות בישועת ישראל.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, פרשת נצבים, דרשה עו, עמ' 683)

מלמד שבשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני וכו' ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם יפה דנתוני
38-41

ומנין לנו שהוא בא מיד לאחר המיתה, ואינו מן הדינין העתידין להיות לימות המשיח והעולמות הבאים לדעותינו וקבלותינו? כך אמרו חכמים במשנת עדיות (פ"ב מ"י): משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר "והיה מדי חדש בחדשו" וגו'... ואמרו במסכת תענית: בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו'... הא למדנו מדבריהם שהרשעים מיד כשמתים, נפשותיהן נידונות בגיהנם כפי הראוי להם.

(תורת האדם, שער הגמול, אות קכב)

בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטים לפניו ואומרים לו: כך וכך עשית ביום פלוני במקום פלוני. כי המקום והזמן מכריעים בערך העבירה: אינו דומה מחלל שם שמים בסתר למחלל בגלוי. מקומו של האדם ועמדתו הצבורית אף הם מגדילים משקל העוון והחטא. וביום פלוני - זמן העבירה מצטרף אף הוא אל העבירה עצמה ומכריע את משקלה. האוכל בשבת מצוה היא לו, והאוכל ביום הכפורים עבירה היא לו. בשעת פטירתו של האדם נפרטים לפניו מעשיו במקומם, בשעתם, במשקלם הראוי, ואומרים לו כך וכך עשית, והוא אומר הן, וחותם, ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ו, פרק ד, עמ' 283)

ואומרים לו חתום וחותם שנאמר ביד כל אדם יחתום

כתוב אחד אומר [איכה ג, לח]: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", וכתוב אחד אומר [דניאל ט, יד]: "וישקוד ה' על הרעה"; עד שלא נחתם גזר דין - "מפי עליון לא תצא"; משנחתם גזר דין - "וישקוד ה'" וגו' [במדבר רבה, פרשה יא, ז]. ולכאורה, הדבר קשה לומר: עד שלא נחתם גזר דין - "מפי עליון לא תצא הרעות", כי הוא מבואר שיציאת הרעות מפי עליון, היינו ממש הגזר דין שהוא יוצא מפי הגוזר לרעה, חלילה; ואם כן, מה מקום יש לומר, שקודם הגזר דין לא תצא מפיו, יתברך, הרעות? שהוא כאילו יאמר: קודם גזר דין לא יצא מפיו גזר דין! ואם הכוונה על החתימה הבאה אחר הגזר דין, איך אמר שקודם החתימה לא תצא מפיו הרעות, דהיינו שאינו גוזר הדין? הרי בהכרח הגזר דין קודם לחתימה!
ואשר אני משער בזה הוא, בשנזכיר מאמרם, ז"ל, במדרש משלי [כא] האומר כן: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" [משלי כא, כג] - שמיתתו של אדם ותחייתו אינה אלא בלשון: אם זכה וניצח - מחייהו; ואם לאו - ממיתו. שכן הוא אומר [שם יח, כא]: "מוות וחיים ביד לשון"... הכל מיוסד על שידענו משרשי רבותינו הקדושים... כי בהגיע תור איש ואיש להיות נידון על מעשיו, הוא, יתברך, עורך לפני האיש ההוא כעין שאלה, על העושה כך וכך: מה יהיה דינו ומשפטו? והוא עצמו אומר וגוזר בפיו: הוא ראוי לכך וכך. ואז אומר הוא, יתברך: "כן משפטך, אתה חרצת" [מ"א כ, מ] - הן לטוב הן למוטב...
ולכן אמר המדרש, שמיתתו של אדם ותחייתו אינה אלא בלשון, כי אין הקב"ה רוצה לתת שכר ועונש לאדם אלא על פיו ממש, שלשונו תדבר משפטו, לחיים או למות... ונמצא שהאדם, תחילה הוא עצמו עושה הגזר דין מה שראוי, ואחר כך הוא, יתברך, מקיימו ומאשר גזירתו, ואינו רוצה לגזור עליו כלום קודם שפיו ירשיענו. והוא הנרצה במאמרנו: "עד שלא נחתם גזר דין - מפי עליון לא תצא הרעות" - שקודם שהאדם עצמו יגזור דינו וגם יחתמהו בידו, על דרך "ביד כל אדם יחתום", הוא, יתברך, אינו מוציא כלום מפיו לגזור עליו רעה, אלא האדם גוזר תחילה דינו וחותמו.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים דרוש סג)

"והיד כותבת" - והוא על דרך שדרשו רז"ל על פסוק "ביד כל אדם יחתום וכו'. ועל כן לא אמר "והחנוני כותב", רק "והיד" סתם, שהאיש אשר עליו הנמשל הוא הכותב חובותיו, והפנקס פתוחה לכל היד הכותבת, כי יד כל אדם יחתום בו חובה כנזכר.

(רבי משה אלמושנינו, פרקי משה, על אבות פרק ג, טז)

דרגא דשלמה המלך ע"ה... שהוא למעלה ממדריגת אנשי כנסת הגדולה, שמצד השגתם אלו אין להם חלק לעולם הבא... מכל מקום הגיע המשפט מצד מעשיו שיבקשו אנשי כנסת הגדולה למנותו [בין אלו שאין להם חלק לעוה"ב]. דגם תחילת המחשבה שלהם, מאחר שנזכר בגמרא, הרי לא היתה מחשבה בטילה. כי באמת מצד דעת אנשי כנסת הגדולה ראוי שיהיה המשפט כן, וגם דיעה זהו אמת, רק שיש גבוה מעל גבוה... והיינו כמו שאמרו (בבא בתרא י ע"ב) שאלו את שלמה בן דוד איזהו בן העולם הבא וכו'. והנה לא נזכר מי השואל ואנה מצאו זה. רק ידוע דביד כל אדם יחתום, ואין דנין את האדם על דברים שבלב אלא על פי הודאת עצמו, שעל פי דעתו וסברתו מתברר שכך הדין עליו. ובודאי אנשי כנסת הגדולה בדין עולם הבא שדנו על אותם אנשים, הגיע דעתם לסוף דעת אותם שבעה בענין דין עולם הבא, ושגם לפי דעתם כך הדין לכל אחד ואחד כפי דעתו. ודבר זה נקרא בלשון כאילו שאלו לו דעתו, והשיב להם כך וכך ועל פיו דנו... שלמה בן דוד, מאחר שנגמר הדין שהוא בן עולם הבא, אם כן דעתו דעת שלימה, לכך הוזכר מה ששאלו לו, רצה לומר לפי ענינו ומדריגתו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק עמ' קמ-קמא)

ואומר להם יפה דנתוני

"ונפרעין מן האדם לדעתו" - כיצד לדעתו? כמי שמודה בחובו ואומר לנושה בו "הדין עמך". כי האדם הצדיק אומר: אלו הייסורין מרוב עונותיו, ואומר להקב"ה, יפה דנתני, כמו שאמרו בראשון מתעניות, וכמו שאמר דוד: "ידעתי ה' כי צדק משפטיך ואמונה עניתני"' [תהלים קיט, עה].

(רשב"ץ, מגן אבות, על אבות פרק ג, טז)

אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא וכו' וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין וכו' רבי אלעזר אומר נקרא קדוש וכו' ולרבי אלעזר הא נקרא חוטא ההוא דסאיב נפשיה
42-50

השמוש בהנאות העולם ותאוותיו הוא על שלשה פנים: אסור; מותר; מוכרח. והנה הענין הראשון הוא מה שימלא האדם נפשו מכל מאכל אשר יאכל או מכל מה שיחמוד מהממון והנשים וזולתם מיתר החמודות מבלי שיחוש אם מותרים ואם אסורים... והענין השני הוא מה שיהנה מכל אלו הענינים בכל מה שתתיר אותו התורה האלקית, לא יחוש אם לצורך אם למוֹתר, רק ישבע בכל אות נפשו... והשלישי הוא מה שישתמש בהם ע"פ ההכרח לקיומו ולהשאיר מינו... מבואר כי אשר לא ישתמש מההנאות על הדרך הראשון לא יאמר עליו שהוא קדוש, כי לא כל אשר איננו גזלן או חמסן נואף או רוצח קדוש יאמר לו. אמנם המתקדשים עצמם הוא מהדרך השני, וכמו שאמר (יבמות כ ע"א): קדש עצמך במותר לך. ולטעם זה לא נקראו כל החכמים הנזכרים בתלמוד כולם קדושים, עם היותם כולם צדיקים וחסידים אבל נקראו כן מתי מספר שנמצאו בדורות כמו רבינו הקדוש שאמרו עליו שמעולם לא הכניס ידו תחת אבנטו... וכיוצא מאלו הפרישיות המופלגות מהמותר להם שנהגו קדושים ידועים אשר בארץ, כולם היו מפרישין עצמם בדרך השני. ואולם הם עומדים על הענין השלישי, אשר הוא הכרחי להם, ואשר יחסר חוקו ממנו ויסגף נפשו בו נקרא חוטא.
ובשתי המדרגות האלו יתבארו לדעתי המאמרים שנזכרו בתעניות פ"ק: אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא... רבי אלעזר אומר נקרא קדוש שנאמר "קדוש יהיה". והא כתיב "מאשר חטא על הנפש"? ההוא במסאב נפשיה. ואידך הא כתיב "קדוש יהיה"? דלא אסתאב נפשיה. והכוונה ששמואל מדבר על הפורש עצמו מהדרך השלישי, וגורע את חוקו מדי מחסורו, ולזה נקרא חוטא על נפשו ו"עוכר שארו אכזרי". והוא מה שביאר באומרו דמסאב נפשיה. ור' אלעזר מדבר על הפורש מהדרך השני ומקדש עצמו במותר לו, ולזה נקרא קדוש כי המותר, אף על פי שיהיה מותר, יש בו צד טומאה ואיסור. והוא מה שאמר דלא מסתאב נפשיה, כי במה שיהנה ההכרחי אינו שם צד טומאה וחטא. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, ויקרא שער סה, בתחילתו, דף פה ע"ב-פו ע"א במהד' תרכ"ח)

אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא וכו' וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין וכו' רבי אלעזר אומר נקרא קדוש וכו' (יא:) הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי נפשיה ריש לקיש אמר נקרא חסיד וכו' אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים
42-יא:

בפרק קמא דתענית: אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא... ריש לקיש אמר נקרא חסיד, שנאמר 'גמל נפשו איש חסד', עד כאן. וזה לשון התוספות:... אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, וקשיא, דאמרינן בפרק החובל... הא דקאמר החובל בעצמו רשאי, אמר שמואל ביושב בתענית, אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא...
ולי נראה, אף שמואל מודה, מי שפגם את עצמו באיזה עבירה חמורה או קלה, בודאי צריך לסגף עצמו, ורשאי להחמיר על עצמו להתענות, עד אשר ידע בבירור שאין בו סיג ורושם כתם מהעבירה. ודברי שמואל לא נאמרו אלא במי שהוא חסיד קדוש וטהור ולא טעם טעם חטא, איש כזה לא יתענה. וענין 'מאשר חטא על הנפש' הוא כך: זה שקיבל עליו נזירות, בודאי היה משער בעצמו כמה זמן צריך להנזר כדי לזכך את עצמו, ובזה עשה מצוה שהזיר את עצמו. ובכלות זה הזמן שקצב על עצמו, לא יוסיף לענות נפשו בכדי. והנה, כשנטמא במת, אזי הדין הוא ש'הימים הראשנים יפלו' (במדבר ו, יב). נמצא, גרם לעצמו עינוי יותר ממה שהיה קוצב, ובזה המותר חטא על הנפש. ורבי אלעזר סבירא ליה, לעולם נקרא קדוש במצי לצעורי נפשיה. וריש לקיש סבר, נקרא חסיד. ואנן האידנא בעוונותינו הרבים מלאי עון... על כן יתענה ויתענה אף לשמואל, והלואי שיספיק, אולי ירחם ה' יתברך.
ולפי מה שכתבתי נמצא, לרבי אלעזר ולריש לקיש אפילו כשלא חטא ומתענה - נקרא קדוש וחסיד. וזהו דוקא במצי לצעורי נפשיה... אבל בלא מצי צעורי, על זה אמר שם ריש לקיש בעצמו: אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים. וזה מיירי כשלא חטא, אבל כשחטא, יצטער ויצטער ויסבול.

(של"ה, מסכת תענית, פרק נר מצוה, אות טז [ובדומה בשל"ה, פרשת נשא, דרך חיים תוכחת מוסר, אותיות כג-כט])

כג. ...נראה בעיני, אף שמואל מודה מי שפגם באיזה עבירה קלה או חמורה בודאי צריך לסגף עצמו, ורשאי להחמיר להתענות עד שידע בבירור שאין בו סיג ורושם וכתם. הנה דוד המלך ע"ה אמר (תהלים קט, כד) 'ברכי כשלו מצום'. ורבי יהושע הושחרו שיניו מחמת הצומות, על שאמר 'בושנו מדבריכם בית שמאי' (חגיגה כב ע"ב). ורב הונא אתהפך ליה רצועה ויתיב ארבעים יום בתעניתא (מועד קטן כה ע"א). ובירושלמי (שבת פ"ה ה"ד) אהא דאמרינן פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה כו', אמרו רז"ל: אמר רבי חנינא, פעם אחת יצאה והושחרו שיניו מהצומות. וכן הרבה בתלמוד. ודברי שמואל לא נאמרו אלא במי שהוא חסיד טהור וקדוש ולא טעם טעם חטא, איש כזה לא יתענה, אבל מי שנפגם יתענה ויתענה. ועל זה מוקי שמואל המשנה (בבא קמא צ ע"ב) שאדם רשאי לחבול בעצמו דהיינו בתענית, כי לא זו שמותר לו להתענות, אלא אף מצוה קא עביד לכבס הכתם. והא דאמר 'רשאי' דמשמע פטור בעלמא, זה תני בשביל הסיפא: אבל אחרים שחבלו בו חייבים.
וענין 'אשר חטא על הנפש' הוא כך: זה שקיבל עליו נזירות בודאי היה משער על עצמו כמה זמן צריך להיות נזיר כדי שיזדכך את עצמו, ובזה עשה מצוה שהזיר את עצמו. ואחר כלות זה הזמן שקיבל, אזי לא יוסיף לענות נפשו בכדי, מאחר שנטהר. והנה כשנטמא במת, ואז הדין הוא 'ימים הראשנים יפלו', נמצא גורם לעצמו עינוי וצער יותר ממה שהיה משוער שמחויב לסבול. נמצא בזה המותר ציער עצמו בכדי וחטא על הנפש. ורבי אלעזר החולק על שמואל סבירא ליה, אפילו מי שהוא טהור ונקי בלא חטא, ורוצה להתענות בשביל תוספות קדושה לקדש חומרו, נקרא קדוש במצי לצעורי נפשיה. וריש לקיש סבירא ליה נקרא חסיד.
כד. והרואה סוטה בקלקולה אפשר שאף שמואל מודה שיזיר עצמו מן היין, אפילו איש חסיד וקדוש, בשביל לעשות גדר על מה שראה, מצוה הוא להזיר במצי לצעורי נפשיה. ורבי אלעזר וריש לקיש סבירא להו דהעושה כן תמיד במצי לצעורי נפשיה נקרא קדוש או חסיד. אבל בלא מצי צעורי נפשיה, והוא טהור ונקי מכל חטא, על זה אמר ריש לקיש בעצמו: אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים. וזה במי שלא חטא, אבל מי שחטא יצטער ויצטער, כמונו היום בעונותינו הרבים דורות ההם המלאים חטאת נעורים וזקנים. ואף מי שלא חטא בחמורות, מכל מקום הכל באבק לשון הרע ובשיחה בטילה ובביטול תלמוד תורה והרבה שאדם דש בעקביו, אז אפילו לשמואל יתענה ויתענה, והלואי שיספיק לו כשיהיו כל ימיו תעניות.
כה. וממה שכתבתי, ניחא מה שהקשו התוספות בפרק החובל (בבא קמא צא ע"ב ד"ה אלא) דלפעמים איתא דרבי אלעזר הקפר מיירי אף בנזיר טהור, ולפעמים איתא דדווקא בנזיר טמא. והיינו כשאיש טהור ונקי מחטא מזיר עצמו בנזירות שלא לשום סיבה, רק כדי לקדש את עצמו בתוספות קדושה, לפי דעת שמואל יהיה חוטא אף במצי לצעורי נפשיה, ולרבי אלעזר ולריש לקיש דוקא בלא מצי צעורי נפשיה. אבל אם הזיר את עצמו בשביל איזה פגם שבו, או לעשות גדר בשביל איזה פירצה שראה קלקולים, אזי מצוה עביד במה שמקבל נזירות באומדן דעתיה דמצי לקיים, אבל ביותר מאומדן דעתיה שאז נעשה טהור ונקי, אזי הוא חוטא על הנפש בזה המותר. ועל כן כשטימא את עצמו ו'הימים הראשנים יפלו', אז בזה המותר חטא על הנפש בודאי.
כו. ואין להקשות בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (נזיר יט ע"א) שאמר: והרי בנזיר טמא כתיב, ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן, קסבר רבי אלעזר הקפר נזיר טהור נמי חוטא הוא, והיינו טעמא דכתיב בנזיר טמא הואיל ושנה בחטא. פירש רש"י (לנוסחת הריב"ן שם): והא האי קרא בנזיר טמא כתיב ואנן היכי משמע לן בנזיר טהור. עכ"ל. כוונת פירושו הוא, הלא האי קל וחומר שיליף רבי אלעזר הקפר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין כו', שייך גם כן בנזיר טהור, ואם כן הוי ליה למכתב 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' בנזיר טהור, וכן הוא שם בתוספות (ד"ה ואנן). והוצרך לתרץ מפני ששנה בחטא. ולפי מה שכתבתי נוכל לומר, דעל כן לא כתב בנזיר טהור, משום דמיירי בענין שאינו חוטא, דהיינו שקיבל עליו נזירות כפי המצטרך לנקות אותו ולזככו, או מפני איזה תקון פרצה. מה שאין כן בנזיר חוטא ש'הימים הראשנים יפלו' (במדבר ו, יב), דעל כל פנים חוטא על הנפש מה שנוהג יותר ממה שהיה אומדן שלו. דיש לומר דמקשה שפיר לענין דינא, למה לא אשתמט בשום דוכתא דאף נזיר טהור, כשהוא חוטא על הנפש ומצער עצמו, יביא זה הקרבן הבא מחמת חטא על הנפש, דהיינו שתי תורים או שני בני יונה, נוסף על הקרבנות שמביא הנזיר ביום מלאת נזרו, שהם גזירות הכתוב מטעם אחר. ואנחנו לא מצינו בנזיר טהור, אף כשהיה חוטא על מה שציער, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולא מצינו שמחויב להביא אלו שתי תורים או בני יונה, וקשה מאי טעמא. על כן הוצרך לתרץ דלא חייבו התורה להביא שתי תורים או בני יונה מחמת שחטא על הנפש, אלא אם כן שנה בחטא. ופירשו התוספות (נזיר שם ד"ה והיינו) הואיל ושנה בחטא שלא נזהר מטומאה והאריך צער על צערו [מליהנות] מהיין. עכ"ל. הם הולכין לשיטתן כמובן בדבריהם דלעיל, שכל מצער עצמו נקרא חוטא. אבל לשון רש"י (נזיר שם) הוא בענין אחר וזה לשונו: הואיל ושנה בחטא שכבר הזיר עצמו מן היין, ועכשיו שונה בחטא שהיה לו להזהר מן הטומאה ונטמא. עכ"ל.
כז. והנה לכאורה פירוש התוספות יותר מרווח, שהם פירשו גם שינוי בחטא על שציער, ואז ניחא דברי רבי אלעזר הקפר שתלה הכל במה שציער, אמנם לרש"י שינוי החטא הוא במה שנטמא. אמנם דע, דאף לדברי רש"י הכל הוא מצד שציער עצמו, והוא על דרכו בפרק קמא דנזיר ריש דף ג' (א), אפילו לרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא, הני מילי גבי נזיר טמא, דאיידי דבעי מיסתר, דאמר רחמנא 'והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו', התם הוא דלמא אתי למיעבר על נזירותיה, אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה. וזה לשון רש"י (ד"ה הני): דאיידי דבעי מסתר ימים הראשונים, ומיהדר ומימני זימנא אחריתי, אריכא ליה מילתא, ודילמא אתי למיעבר על נזירותיה, כדאמר בפרק קמא דנדרים (ט ע"ב) כשהן מטמאין [ורבין] עליהן ימי טומאה מתחרטין בהן, ונמצאו מביאין חולין לעזרה. עכ"ל. ואיתא שם בפרק קמא דנדרים סוף דף ט' (ב), אי הכי אפילו נזיר טהור, פירש רש"י דדילמא מתחרט על נזירותו ונמצא מביא חולין לעזרה. ומתרץ, דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור. פירש רש"י, דאי לאו דאמיד בנפשיה [קודם שנדר], דיכול לעמוד בו לא הוה נדר, ולא מתחרט כל היכא דלא נטמא. עכ"ל. הרי מבואר דשינוי החטא במה שנטמא תלי בצער היין, דאז מתחרט ומביא חולין לעזרה...
כח. ואין להקשות, נזיר שלא חטא על הנפש במה שציער את עצמו, כי עשה לצורך, רק אחר כך נטמא, אם כן מה שנה בחטא יש כאן? יש לומר כי יש שינוי חטא, כי חוטא על הנפש בזה המותר כמו שכתבתי לעיל (אות כה). והנה אף שסובל זה הצער ואינו עובר על נזירתו, מכל מקום מוסיף חטא במה שמתחרט בלבו, והוא כמביא חולין לעזרה...
כט. והכלל העולה: אדם שפגם, הוא חוטא על הנפש, דהיינו נשמתו, כשאינו מזיר עצמו, ואדרבה יזיר ויזיר, יתענה ויתענה וכולי האי ואולי... ומי שהוא טהור ונקי מכל חטא, ומתענה כדי להוסיף קדושה, ומצי צעורי(ה) נפשיה, שאינו מבטל מלימוד, זה נקרא קדוש לרבי אלעזר, וחסיד לריש לקיש. וכן מצינו (פסחים סח ע"ב) מר בריה דרבינא ציים כולא שתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי. ואם לא מצי צעורי נפשיה והוא טהור ונקי מהעבירות, לא יעשה כן, כי אין אומן בלא כלים, והגוף הוא כלי שבו מקיים המצות והתורה. אבל כשהכלי פגום אז שבירתו היא טהרתו.

(של"ה, פרשת נשא, דרך חיים תוכחת מוסר, אותיות כג-כט)

כל היושב בתענית נקרא חוטא
42

אמרו חז"ל כל המתענה נקרא חוטא. ומצינו בחז"ל להיפך, שהושחרו שיניהם מפני תענית [חגיגה כב ע"ב]. אבל שניהם אמת: אם בלאו הכי היצר הרע נכבש אף כי יאכל וישתה, רק אם יתענה יבטל כח יצה"ר לגמרי ממנו, זהו אינו, כי צריך ליתן ליצה"ר קצת... דוגמת שעיר המשתלח, ולכך אסרו להתענות. אבל מי שמרגיש שזולת התענית וסיגוף יגבר יצרו עליו, ובזה יכניעוֹ שלא יכול להסית אותו, פשיטא שיש להתענות, ו"עור בעד עור", וכל אשר לו "יתן בעד נפשו" לבל יורידהו שחת.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש א)

טוב לנו למעט כל כוחות הגוף האפשרי בכל דברים, כי מה בצע בהן אם לא לחזק הגוף? ובאמת לולי כי אנחנו בעלי תשובה, היה קשה לנו לסגף בשום דבר. וזהו מאמר הקרא [קהלת ז, ב] "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". והענין, למה? אבל כבר אמרו כי מי שציער עצמו מיין נקרא חוטא לנפש, שאין לו לסגף עצמו. ואמרו [ירושלמי סוף קידושין] כל הרואה פרי ואינו נהנה ממנו, עתיד ליתן הדין, דכתיב "כל פעל ה' למענהו". הרי שצריך להברות גופו כדי שיהיה בריא אולם לעבודת ה'. וכבר הזהירו אפילו לרחוץ הפנים ולקשטו [שבת נ ע"ב], כי בצלם אלקים עשה האדם, והזהרו בדיוקנא דמלכא. אמנם בכל זה, המותרות בכל אלה חטא ועון, אם אוכל יותר מכדי שובעו הוא חוטא, כי נוטה אחר התענוג ועדן גשמי... וא"כ צריך לזה שמירה רבה מבלי להמעיט ולסגף כחות גופו, ומבלי להרבות בם, כי אם במזג הראוי ובשיעור מצומצם, לא להוסיף ולא לגרוע, ומי הוא הגבר אשר יכול לצמצם כזה לבל יוסיף או יגרע? והעושה אלה, או המרבה או הממעיט, נשא עונו, וא"כ פשיטא שלא ימלט גבר מחטא... ואך כל זה בצדיקים גמורים, אבל בבעלי תשובה מותר לסגף ולענות נפשו, כראוי לאיש אשר המרה פני עליון... לכך בכל התורה לא מצינו סיגוף ועינוי נפש, היות התורה ניתנה לצדיקים כשרי הדור, אבל ביום הכפורים יום תשובה יום סליחה, אז כולם בגדר בעלי תשובה, והותר לענות נפש ולסגף בחמשה ענויים כפי חק התורה ויראה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ג)

ורצה וצוה הקב"ה שתהיה הנשמה בגוף האדם עד שימלא מספר ימיו הקצובים. וחייב האדם לשמור את גופו כדי שתשמר נשמתו... ואם האדם מסגף אח גופו הוא חומס את נפשו, כמ"ש רז"ל: תניא ר' אלעזר הקפר אומר... המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו. וכן אמרו: אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא שנא' וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וגו'. ואם כל עמל האדם לפיהו לאכול ולשתות ולעדן את עצמו בתענוגי העוה"ז ואינו שם על לב לעשות רצון קונו, הוא מאבד נפשו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. ואיזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? דרך ממוצע, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל חציו לה' וחציו לכם, ויתן לכל זמן ועת לכל חפץ, ויקבע עתים לתורה ומצות ועתים לעשות צרכיו וצרכי ביתו... זהו אומרו "ונתן אהרן על שנני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל", שיהיו שניהם שוים, שאי אפשר לנשמה בלא גוף ולא גוף בלא נשמה. ויתן עליהם גורלות גורל אחד לה', שיסגל האדם מצות ומעשים טובים חיי העוה"ב לנשמתו בהפרדה מן הגוף, וגורל אחד לעזאזל, שיעסוק בעניני העוה"ז להחיות את נפשו ונפש אנשי ביתו.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"ב עמ' 525-526)

להביא את ההוי' כולה לתכלית ישנם שתי דרכים, אחת דרך הישרה, מבחינת "פקודי ד' ישרים משמחי לב", והוא הדרך של עלייה תדירה בהרחבה ובלא שום צמצומים וירידות, והדרך השנית הוא מבחינת דרך עקלתון, ע"י סיבובים שונים, ואם אמנם גם היא מביאה סוף סוף לידי הרצון המגמתי, בכ"ז באה דוקא דרך ירידות וצמצומים גדולים, דרך הגהינם, דרך המות, דרך היסורים... ואמנם הדרך השנייה להשלמת ההויה ומילוי המגמה ע"י ירידות וצמצומים, זה אסור לשום נברא להכניס עצמו בהם, וזה נעשה רק על ידו ית"ש.
דרך הירידות והצמצומים, ישנם ירידות וצמצומים שונים גופניים ונפשיים, ואף גם הירידות והצמצומים הגופניים אסור לאדם להמשיך על עצמו... וזה מה שמצינו במאמר אחד כל המתענה נקרא חוטא, ובמקום אחר אמרו שרשאי לישב בתענית, וכתבו התוס' דתרוויהו איתנהו בזה, מצוה ועבירה, והמצוה יותר מהעבירה. זה ג"כ מפני הכניסה לצמצומים, שאע"פ שהגיע הדבר שצריכים להכניס עצמם לתקן מה שפגמו בהמעשים, וסיגוף עצמי מסיר חבילות יסורים דעוה"ב, בכל זאת לפי שהצורך לצמצומים מחמת החטא הוא בא, יש בצמצום זה מעין טעם החטא, וזה עצמו הכפרה, ובמדה ידועה נקרא חוטא.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ז, אורי וישעי, פרק לד, עמ' רא-רב)

כל היושב בתענית נקרא חוטא סבר כי האי תנא וכו' וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' שציער עצמו מן היין
42-44

מנה החלבנה בין סממני הקטורת ללמד אותנו לצרף פושעי ישראל בכל תענית (כריתות ו ע"ב). וטעמו של דבר, לפי שאם לא היו פושעי ישראל בכלל התענית יש לחוש שלא יהיה התענית מצוה אלא עבירה ולא היה עולה לרצון, שהרי מצינו שנקרא הנזיר חוטא בעבור שהזיר את עצמו מן היין, אבל אם יש בינינו פושעי ישראל הרי על כל פנים אנו צריכין להתענות בעבורם כי כל ישראל ערבים זה בעד זה.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, שמות פרק ל, לד)

כל היושב בתענית נקרא חוטא וכו' ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא
42-45

הנצרות גורסת את ההתנזרות הגמורה מן העולם. כל מי שהוא מתנזר יותר הוא בעיני הנצרות קדוש יותר... הנצרות שואפת להינתקות מן העולם, לצאת מן תחומו של העולם "המזוהם והטמא"... ונשאלת השאלה אם כן לשם מה ברא ה' הטוב והרחום עולם רע שיש לברוח ממנו?... התשובה על שאלה זו יכולה להיות רק אחת, והיא: רבוי רשויות. הנצרות שחטאה נגד העקרון של אחדות אלוקית מוחלשת הסתבכה גם ברשויות נוגדות זו את זו, עולם רע מול עולם טוב. היא שכחה את האמת הבלתי מעורערת: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג). אין רע מוחלט. הכל תלוי בבן אדם, ואם הוא רוצה, אז גם הרע המדומה הופך לטוב הנראה לעיניים. הנצרות איננה מאמינה שאפשר להפוך גם את העולם הזה לטוב ושזה תלוי אך ורק בבן אדם עצמו. היא איננה מבינה שאפשר לקדש את העולם "המזוהם והטמא". היא תחמה תחומים בין העולמות. עולם אחד היא הפקירה לשטן והתייאשה ממנו לעולמים.
היהדות אומרת בדיוק את ההיפך מזה. אין צורך להינתק מן העולם. יש רק צורך לקדש את העולם. העולם הזה יכול להיות רע כמו שהוא יכול להיות טוב, ואפילו טוב מאד. הכל תלוי בבן האדם וברצונו. אם הוא איננו משכיל להעלות את נצוצות הקדושה שבבריאה, לצרף ולזכך את התשוקות - אז הוא מידרדר לתהום הזלילה והסביאה הבהמתית במסעדת החיים החולפים בלי חשבון ובלי מעצורים עד להסתאבות. אולם כשהוא כן משכיל לקדש את החיים, לזרוק את הקליפה ולאכול רק את התוך, לחדור מבעד לכל התשוקות הפראיות לקודש הקדשים של תועלת ומטרת החיים - אז נהפכים כל התענוגות לכלי שרת מקודשים במקדש ה' אשר בו, בבחינת "ושכנתי בתוכם".
"היושב בתענית נקרא חוטא". ולא רק כשהוא מתנזר מהמינימום הנחוץ לו לקיומו הפיסי נקרא חוטא, אלא גם כשהוא מתנזר מן "מותרות" הוא נקרא חוטא. "שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא". "וירא אלוקים כי טוב" (בראשית). כל מה שברא הקב"ה בעולמו הוא טוב ואפילו טוב מאד. העולם כולו על כל תענוגותיו הוא בבחינת "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד). תענוגות אלה אפשר לקדש עד שהם ישמשו כלי שרת לעבודת ה', ואפשר גם להשאירם בחילוניותם ובסיאובם, ואז הם משמשים מכשולים ואבני נגף בדרכו של בן האדם עלי אדמות.

(רבי בן ציון פירר, ישראל והזמנים, ח"ב עמ' 17-18)

כל היושב בתענית נקרא חוטא וכו' נקרא קדוש
42-46

אנו רואים בעינינו, שהעולם כולו, ביחוד עולם החיים, הוא משתכלל, לא ע"י חיבורי כחות מצומצמים שכל אחד ואחד פועל על גבולו, כי אם ע"י התחברות של כחות, שכל אחד שואף להתרחב יותר מגבולו, וחברו ג"כ שואף כן, וכשהם פוגשים זה בזה דוחק כל אחד את חברו ועוצרו, וע"י התגוששויות כאלה מתהוה חזיון החיים. זה נוהג בין בטבע החמרי, בין אפילו בטבע השכלי והמוסרי. וזהו אור זיו חסד החיים, המתמלאים תמיד ממקור אין סוף בכל צדדיהם, עד שהם מסבבים חיים, בין בהתגברם והתפרצם, בין בהדחקם והעצרם. ועפ"ז הכחות הגופניים של האדם הם צריכים להיות בריאים ומלאים, לא רק ע"פ אותה המדה שההגבלה המוסרית דורשת אותם, כי אם במדה יותר חזקה מזה. כן צריך להיות כשהעולם הוא כתיקונו. אותו המותר של ההתגברות הגופנית, באופן הגון צריך הוא להיות הולך ע"י איזה עמל המכשיר את המוסר העליון, זהו עמל התורה והמצות, שכדי להעמיק את רישומם, ולקבע את ערכם חזק בחיים, יש להם דוקא דברים העוצרים בעדם, בין מצד החברה, בין מצד הרעיון האנושי טרם שנתבכר יפה, ובזה הוא משלים את תעודתו. האדם לא נברא ג"כ באופן כזה שלא יחטא כולו, כי אם שיזהר מן החטא, ואם ישגה ויחטא ישוב. התשובה בעצמה היא ג"כ התעוררות חיים נפלאה. בכללות המציאות, ההתעסקות של ההריסה שלצורך בנין גם היא בנין תקרא. ע"כ מובן הדבר, שאדם שכחותיו הם מלאים יותר מכל הצורך לפעולה, יותר מהנדרש לו להרגשת החיים הישרים ולעבודה נדרשת, עד שגם עמל הדרישה והעיון לא יספיקו להעמיד את הכחות על מדתם הראויה, לאיש הזה התענית היא חובה קדושה, נדרשת לו ע"פ רוב לפי תכונת מצבו החומרי ג"כ, וק"ו לפי מצבו המוסרי. רק הנטייה הפראית של הזלילה תסבול מעט מזה, וזה יוסיף עוד לוית חן על המבוקש של התענית. אבל כל חלקי הגוף והנפש יוסיפו בזה ערך ויופי, וגם אומץ מסודר. זוהי התענית המפוארת בפי חכמי תורה. ממילא מובן, שבזמן שהעולם לקוי והכחות הנם מחוסרים, ע"י קלקולי המנהגים של התרבות הפגומה, עד שלא די שלא נמצא באדם שפע כח יותר על הנדרש לעבודת מעשה ועבודת עיון, כי אם עוד חסר לו הרבה מההכרח, אז תהיה התענית לחטא ולא למצוה. תעניות הצבור, שאנו מחזיקים לזכרון החרבן, יש בהן ג"כ ממין זה. חסרון העבודה הלאומית, שאוכלת הרבה בחיי אומה סדורה, גורם שכחות מיותרים יקבצו באומה בכללה, והתיקון המוסרי הנובע מהם הוא להריקם ע"י תענית, שנועדה ג"כ לזכרון, שהשמוש בכחות המיותרים לרעה גרם לאבד את אשרנו הכללי, "והיה תף וחליל וגו' ואת פועל ד' לא יביטו" וגו'.

(אגרות הראיה כרך א אגרת עט, עמ' פד-פה)

כל היושב בתענית וכו' נקרא קדוש
42-46

הסיבה אשר אליה נפלו אלו והדומים להם חללים במלחמה הזאת [נגד היצר] היתה כאשר... לא... למדו מלאכת הפרישות להלחם עם השונא להפילו לפניהם... כי מהידוע שהגדולה שבתחבולות אשר בהם ינצחו את האויב היא ללחוץ אותו בהתר לו דברי חמודותיו ולהפיל לו כל עץ טוב ולהכאיב כל חלקה טובה ולמעט ספוק מזונותיו... וזה הענין בעצמו הוא צורך הצומות והפרישות מהדברים המענגים וההינזר מהמאכלים והמשקים המותריים כמו שנהגו בזה החסידים אנשי השם, ואשר אמרו עליו כל היושב בתענית נקרא קדוש.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, במדבר שער עג, דף יז ע"א במהד' תרכח)

יא. וכפר עליו מאשר חטא על הנפש
43-44

טוב היות האדם לבדו היא בהשתלם עצמו במעלות השכליות בכל מה שיאות לדעתו להשכיל בנמצאות, עד הגיעו להודות הסיבה הראשונה יתעלה שמו. גם במעלות המדותיות, מצד מה שהם קנינים מעולים, נשארים בנפשו, מגבילים משערים כחותיה על צד היותר נאות... והנה המחסר את חקו בזה הנה חוטא לנפשו ומעול לעצמו...בקנינים הפנימיים מן המעלות כבר יחשב האדם אצלם לשנים: זה מעַוֵל וזה מקבל העָוֶל... מצד מה שיימצאו בו נושאים מתחלפים, חלק מושל ומנהיג וחלקים מקבלים ההנהגה, כמו שהוא חלק השכלי עם הבהמי, שהמה רחוקים זה מזה מאד, וכאשר יקובל טוּב ההנהגה, אז יקבל המושל והמצוה מהמצוה צדק, וכאשר ימאן בו ויעשה דברי' בלתי הגונים, יסבול בלי צדק. וכבר הסכים החכם הזה באומרו (משלי יא) "גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי" - הורה שיש בהנהגת אדם עצמו צדק ובלי צדק... אמרו ג"כ "מאשר חטא על הנפש", ורבו מספור המאמרים המסכימים ומורים על זה הענין מהצדק הנופל בזה המין הראשון מהחיים.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, שמות שער מג, דף צג ע"ב במהד' תרכח)

וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין
44

מה שעשו החסידים בקצת הזמנים... מן הנטיה אל הקצה האחד, כמו הצום, והקימה בלילה, והנחת אכילת הבשר ושתיית היין, והרחקת הנשים, ולבישת הצמר והשיער, והשכינה בהרים, וההתבודדות במדברות - לא עשו דבר מאלה אלא על דרך הרפואה, כמו שזכרנו, ולהפסד אנשי המדינה גם כן; כאשר ראו שהם נפסדים בפגישתם וראיית מעשיהם, וחששו מהפסד מידותיהם בחברתם - הלכו מאיתם למדברות, ולמקום שאין שם אדם רע... וכאשר ראו הסכלים שאותם החסידים עשו אלו המעשים, ולא ידעו כוונתם - חשבום טובות, וכוונו אליהם, בחושבם שיהיו כמותם, והתחילו לענות גופותיהם בכל מיני עינוי... והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות, ושבהן תושג פחיתות מפחיתויות הנפש...
וזאת התורה השלמה... לא זכרה דבר מזה. ואמנם כוונה שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעית: יאכל מה שמותר לו לאכול בשיווי, וישתה מה שמותר לו לשתות בשיווי, ויבעל מי שמותר לו לבעול בשיווי, ויישב המדינות בצדק וביושר, לא שישכון במערות ובהרים, ולא שילבש השער והצמר, ולא שיטריח הגוף ויענהו. והזהיר מזה במה שבא אלינו בקבלה. אמר בנזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", ואמרו: "וכי על אי זה נפש חטא זה? על שמנע עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר, אם מי שציער עצמו מן היין צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה". ובמסורות נביאינו ומעתיקי תורתנו, ראינום מכוונים אל השיווי, ואל שמירת נפשותיהם וגופותיהם, כאשר תחייב התורה.

(רמב"ם, הקדמה לפירושו למסכת אבות - שמונה פרקים, פרק ד)

הדת הנימוסית תקצר מן האלקית בפנים רבים... הדת האלקית תאסור קצת המאכלים ותתיר קצתם, ותאסור שתיית היין בבואו לעבוד עבודה או להתפלל, ותבאר שהפרישות יותר מדאי איננו ראוי, כמו שבארו רז"ל על "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" - וכי על איזו נפש חטא? אלא שציער עצמו מן היין.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר א פרק ח)

בפרשת נזירות "כל ימי נזרו קדוש הוא" - א"כ לעולם נגנז הקדושה בלב איש ישראל, רק שכפי הפרישות מן הגשמיות מוציא הארת הקדושה מכח אל הפועל... [וסמכו לפרשת סוטה כמ"ש ז"ל הרואה סוטה יזיר עצמו מהיין. והענין היא דכתיב "אשר חטא על הנפש", דרשו חז"ל על שציער עצמו מהיין. והיינו כי מכוון האמת היה שיהיה האדם כדכתיב "עשה האלקים כו' האדם ישר", כולל הנשמה והגוף כאחד ולא יצטרך לפרוש מכל זה. אך כשרואין התגברות היצה"ר, בע"כ צריכין להשליך הגשמיות והגוף כדי לזכות להארת הנשמה כנ"ל].

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת נשא, שנת תרמז)

אם נזיר חוטא הוא וצריך כפרה, משום שציער עצמו מן היין, והאדם צריך ליתן דין וחשבון על כל מה שראה ולא נהנה ממנו, ובשביל כך הוה ר"א מצמית פריטי, והוה זבין מכל מין ומין [ירושלמי קדושין פ"ד הי"ב] - ק"ו שחטא גדול ועצום הוא מי שמצער את חושיו הרוחניים, את הרגשותיו העדינות ואת שכלו, ומונע מהם אותה ההרחבה והרגשת העונג העליון והנעים של ידיעות נחמדות ושל הרגשות עדינות. וכמו שהיסוד בהנאות החושים הוא שיהיו נערכות בדרך תמים, בהתעלות מוסרית ורוחנית, בהמשכה אל היושר והצדק, אל המוסר הטוב ואל הרחמים, בין כלפי העולם כולו בין כלפי עצמו, ובזה מתכשרות ההנאות הכשרות כולן - כמו כן עולות הן ההנאות הרוחניות במעלתן ע"י הזיכוך המוסרי היותר עליון.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ג אות יב)

[עי' עוד לקט באורי אגדות נדרים י ע"א]


ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה
45-46

קכט. יש לדעת, שאם לא חטא באשה כי אם פעם אחת, ועל זה עשה תשובה שלמה בכל מיני עינויים וסיגופים... ואחר זמן הקצוב, חזר ועשה תשובה זו בעצמה... לא ניחא למריה יתברך לעביד הכי מכמה טעמים. חדא, כי אין נכון לענות נפשו ולסגף גופו שלא לצורך, הואיל ובסיגוף הראשון נזדככה הנפש ונמחל לו על אותו עון, מה לו לעשות עוד. ואמר בנזיר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', ואמרו רז"ל...: וכי על איזה נפש חטא, על שמנע עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר, ומה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה...
קל. ובכלל "מאשר חטא על הנפש" הוא גם כן מי שציער עצמו בעינוי תשובה ללא צורך... הואיל וכבר עשה מה שהיה לו לעשות 'ועוכר שארו חנם אכזרי'.

(של"ה, מסכת ראש השנה, פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אותיות קכט-קל)

נקרא קדוש שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו
46-47

כדי להכניס את יסוד הקדש הטבעי בתוך החיים החברתיים הכלליים, נתנה פרשת נזיר לישראל, שגם אחד משאר אישי האומה, בתולדתו, יכול להמשיך עליו, בבחירתו ורצונו הטוב, את המשך של קדושת הכהונה העליונה.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' קעד)

אחרי ה"סור מרע", מופיע ה"עשה טוב". מתוך השלילה אל החיוב לעילא לעילא של הנזיר שהוא כעין כהן, קודש קדשים. התורה ניתנה לכלל ישראל אבל בהדרכתה כוללת גם את היחיד. יחידי יחידים יכולים להתרומם לקדושה עילאית ולהתקדש בכעין חיובי כהונה: זהירות מטומאה.

(שיחות הרב צבי יהודה, נשא, עמ' 47-48)

יא. רבי אלעזר אומר נקרא קדוש וכו' (יא:) ריש לקיש אמר נקרא חסיד
46-יא:

קפב. ...אילו לא חטא אדם, אז היה מצות עשה שיאכל מכל... אבל לאחר שחטא ונפגם וירד ממעלתו ונתרחק, אזי הוא צריך להקריב את עצמו, דהיינו בתעניות שמקריב חלבו ודמו.
קפג. והנה, מכח חטא האכילה המשיך על עצמו עכירת החומר, בשר ודם, כתנות עור ובשר, על כן הוצרך להכניעו בתעניות. וזהו טעמם של רבי אלעזר וריש לקיש דסבירא להו היושב בתענית נקרא קדוש וחסיד, כמו שכתבתי לעיל בפרק קמא (פרק נר מצוה אות טז). וכתבתי שם, שזהו אפילו במי שלא חטא, הכל מטעם למרק החומר, 'כתנות עור' (בראשית ג, כא) ולזככו.

(של"ה, מסכת תענית, פרק תורה אור, אותיות קפב-קפג)

לעולם ימוד אדם עצמו (יא:) כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו
50-יא:

כתיב (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ודרשו חז"ל: 'בתוכו' לא נאמר, אלא 'בתוכם' - מלמד שכל אחד ואחד מישראל יראה את עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שהאדם צריך להזדכך את עצמו מכל מיני גשמיות כדי שיהיה מרכבה לשכינה הקדושה, כי קודשא בריך הוא וישראל ואורייתא חד הן, ובאורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא, וכונת הבריאה היה כדי שיהיה שכינתו בתחתונים. ועל כונה זו צוה לעשות משכן, כדי שיצמצם שכינתו בתחתונים; ובמשכן היה ציור ותבנית של כל העולמות, כמו שאיתא במדרש (ברכות נה ע"א): יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ואדם הוא עולם קטן כלול מכל העולמות. לכן אם האדם מזדכך עצמו מכל וכל ומקדש את רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו - זוכה ונעשה מרכבה לשכינה, והשכינה מדברת מתוך גרונו.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת תרומה, פרק כה, ב)

האדם עולם קטן. וכתי' "וישם שם כו' האדם אשר יצר", א"כ צורת האדם שוה לצורת הגן עדן. וגם האדם נחלק לג' חלקים: עדן נהר גן, בבחי' נר"נ. וגם בגוף מוח לב כבד, וצריכין להיות נמשכין כולם אחר המוח. וזה "טוב לב משתה תמיד"... והאדם צריך לשמור הגוף כדי שיוכל להתמשך אחר הנשמה, כדכתי' "לעבדה ולשמרה", ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, שכפי השמירה כך יכול לקבל חיות מהנשמה. ולכן כתיב "והזרתם כו' ולא כו' בטמאם את משכני", כדאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת מצורע, שנת תרנד)

יש מדרגות בנפש האדם ג"כ, שיש אברים פנימיים מוח לב כו', ויש אברים שהנשמה תלוי' בהם ויש אברים פחותים. וכן במעשי גשמיי שהכל מלחמת ה' מי שעוסק לש"ש... דאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, דכתיב "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם. פי', שיש נקודה קדושה מכח ניצוץ אלקות שיש בכל נפש ישראל, ואותה הנקודה לא תוכל להשתנות. ובמדרש: "ואתה מרום לעולם ה'" - רוממות אתה כו' בעולמך. פי' הכח שבא מה' ית' הוא בהתרוממות אף אם יהיה נעלם ונכסה בכמה מיני צימצומים וירידות, על כן הוא בהתרוממות תמיד.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת קדושים, שנת תרמד)

ובמדרש תנחומא: "לעשות רצונך כו' חפצתי ותורתך בתוך מעי". בכל דבר נתן ה' יתברך מצוה, ע"ש שיש בכל איש ישראל רצון אמת לה' יתברך, כמ"ש ז"ל לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. אך הצרה בצדה, הרצונות אחרים שנמצאים באדם מכח היצה"ר, והם גורמים שלא יוכל רצון אמת להתרחב בלב כראוי. וז"ש "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" - נפש הוא הרצון כמ"ש "יש את נפשכם". וע"ז נאמר "אל תשקצו את נפשותיכם", כי אם הרצון אינו משוקץ, ממילא מתרחב רצון אמת שבלב איש ישראל לה' יתברך.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת שמיני, שנת תרלז)

הקדושה נמצאת בלבות בני ישראל, כמ"ש חז"ל לעולם יראה אדם כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. רק שהבלי עולם מחשיכין ומסתירין הקדושה. ולכן ע"י מס"נ מסירין זה ההסתר של הטבע ומתגלה הקדושה. אכן בשבתות ויו"ט מעצמו מתבטל ההסתר כדאיתא כולהון ערקין, ומתגלה הקדושה.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת קדושים, שנת תרמו)

ובמדרש: "מרום לעולם ה'" כו' - נתת קדושה לישראל לעולם שנאמר "קדושים תהיו". כי "קדושים תהיו" היא גזירת הכתוב והבטחה כי לעולם נמצא קדושה טמונה בנפשות בני ישראל, כמ"ש לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, כמ"ש "אני ה' לא שניתי כו' בני ישראל לא כליתם", "כי חלק ה' עמו", ויש בהם נקודה אלקות שאינו מקבל שינוי ולא יוכל להשתנות. וזה ניתן לישראל באמרו "אנכי ה' אלקיך"... קדושת בני ישראל הוא המצות, כמ"ש "קדשנו במצותיו", כי המצות הם עיקר ציור האדם רמ"ח ושס"ה, וע"י קיום כל מצוה ניתקן אותו האבר לקבל הארה וציור אדם, אשר ע"ז אמרו: אתם קרוים אדם. כי בגוף האדם הוא אדם ובהמה, אבל בני ישראל הם כלים ע"י המצות להיות פושטים צורה ולובשים צורה ציור אדם בלי השתתפות חלק הבהמיות.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת קדושים, שנת תרנז)

"ונקדשתי בתוך בני ישראל" - חז"ל פי' למסור עצמו על קדושת ה' יתברך. פירוש, עיקר הקדושה תוך בני ישראל דוקא, כמ"ש חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי תוך מעיו. וזאת הקדושה א"א להרגיש רק במס"נ, וגם להכניס עצמו תוך כללות ישראל, וגם ע"י הביטול לכללות ישראל יכולין למסור נפש, כמ"ש חז"ל שהמצוה בעשרה שנקראם "תוך" ע"ש. כי הנהגת בני ישראל למעלה מן הטבע לכן בכח בני ישראל לעשות נגד הטבע.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרלז)

...מאמרם ז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. כי בכל נפש ישראל נמצא הקדושה, רק ע"י שנתלבש הנפש בגוף, צריכין לתקן הגוף שיוכל להרגיש הקדושה. וע"ז ניתנו המצוות, כמ"ש בס' שער הקדושה לכוין בכל מ"ע להמשיך קדושה לאבר המיוחד למצוה זו, ובל"ת לנקות הזוהמא מאותו הגיד כו' ע"ש. והיינו כמו בחיות הגוף נמשך ממוח ולב לכל אבר ואבר ע"י הגידין, כמו כן בנפש, הקדושה מתפשטת בכל האדם בכח רמ"ח מ"ע שנקראו נרות שמאירין חשכת הגוף. ולכן בני ישראל נמצא בהם הקדושה. אך בג' עבירות שמצווין למס"נ עליהם, הוא שעל ידיהם הוסר כל הקדושה, וע"י שכל איש ישראל צריך לשמור הקדושה, לכן צריך למסור נפשו. נמצא "ונקדשתי" כו' הוא לעולם, שכמו שברא הקדוש ב"ה הנפש מלובש בגוף, הוא נכלל בקדושה אף על פי שנסתר ונתלבש בחומר.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרמז)

"ואכלתם ישן נושן"... וברכה זו היא שכתבו ז"ל אוכל קימעא ומתברך במעיו, כמ"ש ומתברכין מילין בגוייהו. דאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. וצריך להיות כשבא השפע לתוך בני ישראל מצא מין את מינו ומתגברת ומתחזקת... כי שורש נשמת האדם היא קומה השני', כפי תיקון קומה שלמטה מתדמין ב' הקומות. והאדם צריך לתקן קומת הגוף שהוא כלי לקבל הארת הנשמה.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת בחקותי, שנת תרלח)

ורמז הציצית הוא שורש המצות הוא שזכינו לקיים מצות מלכו של עולם, להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה. ורמז התפילין שורש הקדושה, שזכינו לכנוס לשערי קדושה, והוא תקון הנשמה שגאלנו הקב"ה משערי טומאה והכניסנו לשערי קדושה... והגם דכל מצוה יש בה קדושה, כמ"ש "קדשנו במצותיו", אבל אין הקדושה מתגלה רק בשורש, והמצוה למטה רמז וציון להקדושה, וכמו הגוף רמ"ח ושס"ה. אבל התפילין גם הכתיבה למטה קדושה ממש. והוא רמז "הנשמה שנתת בי טהורה היא", כמ"ש יראה אדם עצמו קדוש שרוי בתוך מעיו כנ"ל.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת שלח, שנת תרנג)

הכנענים לא ראו מעולם בחי' ארץ ישראל. ואכן ע"י הכנת בני ישראל בכניסתם לשם, אז ירד משמים בחי' ארץ ישראל לא"י הגשמיי, כמ"ש ז"ל: ביהמ"ק שלמטה מכוון כו', וכמו כן א"י וירושלים... לכן צוה ה' יתברך שלא יניחו מהכנענים, כי הארץ העליונה לא תוכל לסבול אותם כנ"ל. וכן נוהג בכל איש פרטי ג"כ, כפי הכנת התורה בלב ונפש, אז ה' יתברך משרה בו הקדושה, כמ"ש חז"ל קדוש שרוי בתוך מעיו.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת מסעי, שנת תרלט)

"כי תצא מחנה כו' ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך" - כשאדם מכין עצמו למלחמות מצוה, מסייע לו כח הנשמה, דאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, ונקודה הקדושה טמונה בו, וע"י המלחמה מתגלה ומתפשט כח הנשמה בכל האברים.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת כי תצא, שנת תרס)

המדרגה הגבוהה שאליה צריכים לכוון את מטרתנו, היא מה שאמרו חז"ל "לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו", להחדיר את הקדושה העליונה בתוך כל מציאותו וישותו. ואמנם יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק (פסחים קיב), ויותר ממה שאנו נחפוץ להשרות את הקדושה בתוכנו, יותר מזה חפצה הקדושה שיתדבקו בה בכל עוז קדשה, אלא שהקדושה לא תוכל לשרות במקום לא נקי וטהור... והאדם מישראל בלא השריית קדוש בתוכו פנימה, אינו מוצא שום סיפוק בנפשו, ואין פלא אם מהריסות נפש זו מתפרצות פרצות גדולות בחומת הקדושה והכל מתמסמס הולך וכלה...
וזה באמת יסוד המבוקש של הימים הנוראים, הימים הגדולים מר"ה עד יוה"כ, להגיע בימים הנוראים האלו להשרות את הקדושה בתוך הכלל ובתוך הפרט, ושיהיה קדוש שרוי בתוך מעיו. וזה מה שממציא עצמו הקב"ה בימים אלו, שבימים אלו משרה את שכינתו וקדושתו ביחיד כמו בציבור, וביחיד מתעלה ומתגבר החפץ העליון להשרות הקדושה ביום הקדוש יום הכפורים. אבל מאתנו נדרש לטהר עצמנו - "לפני ד' תטהרו", לפנות מקום אל הקדושה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ז, אורי וישעי, פרק כד, עמ' קמב-קמג)

משביעים את האדם ואומרים לו: הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא [נדה ל ע"ב]. הוי יודע, וידיעה זו תלוה אותך בכל צעדיך, וידיעה זו תהיה מורגשת לך בכל מהותך והויתך, שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה, ושמור נפשך בטהרה. וזה מתאים למאמרם: לעולם יראה אדם את עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו... ידיעה זו, שהיא חיה וזכורה באדם תמיד, מעוררת ומזכרת את שבועת אמונים שמשביעים את האדם בצאתו לאויר העולם, ומזכירים אותו, את נשמתו הטהורה ותעודתו הקדושה בחיים: להיות צדיק ולעשות צדקה, לדעת הנשמה הטהורה וזכרון השבועה שנשבע האדם לתעודתו בחיים.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער יב, פרק א, עמ' 322)

לעולם ימוד אדם עצמו (יא:) כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש
50-יא:

כתיב (בראשית ב, טז-יז): 'מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו'. ויש להקשות, למאי נפקא מינה אמר לו הקב"ה 'מכל עץ הגן אכל תאכל', וכי לא סגי [ב]לאו הכי?, לא היה לו רק להזהיר שלא יאכל מעץ הדעת. הענין, אילו לא חטא אדם, אז היה מצות עשה שיאכל מכל, אם היה נשאר בכבודו, והוא בסוד צלם ודמות שלמעלה כביכול. וכל מה שהיה אוכל היה כמו קרבן, והיה זה האוכל ריח ניחוח בקרבו, וקדוש יאמר לו, והיה מקוים בו 'בקרבך קדוש'.

(של"ה, מסכת תענית, פרק תורה אור, אות קפב)

שבאברהם היה "עמידה" דהיינו כל התפילה, וביצחק רק "יציאה", אבל ביעקב גם יציאה לא רק "ויפגע", ופגיעה הוא כמו מקרה וכמתעסק בעלמא דגרע מדבר שאין מתכוין שאף כוונה כוללת אין כאן. והוא תפילת ערבית בחשכת ליל שאין שום אור בהיר כלל, דרגא דידיה המבריח מקצה אל הקצה שכולו אמת... כי אברהם נקרא תחילה לגרים (חגיגה ג א) שהוא ראש המשתדלים... אבל יצחק נימול לשמונה שהוא מלידה מבטן קדוש לה' אף בשכבך בלא השתדלות... והיינו דבשינה הוא העדר התעסקות, כמו שאמרו (ירושלמי ראש השנה פרק א הלכה ג ובראשית רבה נ, ג) דאף כשהן ישנים שאין וכו', והוא מלידה ישראל גם כשאין עושה טוב. אבל מכל מקום צריך שלא יעשה רע גם כן, ולכך צריך "בשכבך תשמור" וגו', שמירה מרע וצריך עדיין להתחלת השתדלות על כל פנים היינו ידיעה בתחילה לשמור עצמו מרע... מה שאין כן דרגא דיעקב הוא "בקרבך קדוש", ממש קדוש שרוי בתוך מעיו. דמצד שצריך השתדלות דסור מרע הרי דיש על כל פנים רע בעולם... ודרגא דיעקב שגם ההתחלת השתדלות אינו משלו כלל, רק "היא תשיחך".

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות לא)

הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד להטבע. אבל אין הקדושה שהיא לוחמת נגד הטבע קדושה שלמה. היא צריכה להיות בלועה בתמציתה העליונה בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמו, שהוא יסוד תיקון עולם כולו וביסומו הגמור. והקודש שבגולה יחובר אל קודש הארץ, "ועתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שייקבעו בארץ ישראל".
כשבאים להשכלה עליונה זו של הקדושה שבטבע, השלמה, הכוללת בקרבה גם כן את הקדושה שלמעלה מן הטבע המתנגדת אל הטבע, המלחמה חודלת לגמרי, מידת הדין מתבסמת, והכל נוטה כלפי חסד. כל הכחות שבאדם הפרטי נראים בעדינותם המרוממה, כפי מה שהם בטבעם, והרי הם קדושים ומוכשרים לעילוי היותר עליון. והאור שלמעלה מן הטבע עומד אצור בהם לעת הצורך, והאדם חש בקרבו חופש של נועם קודש, וימוד עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר בקרבך קדוש.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אותיות שכו-שכז = אורות התחיה, אות כח = ערפלי טוהר עמ' קכה)

רוח הקודש מגלה בבירור את האור האלקי הגדול המלא חיים הפרוש בכל העולם כולו, הממלא את החיים כולם, ואת כל האדם בכללו ביחוד; איך הוא הולך ומתרכז, מוצא לו עמדתו בעולם, מקום מנוחה ופעולה, בכנסת ישראל, שבקרבה קדוש שורה בהדר גאונו, מראש צורים של גזעה, מהליכות תולדתה, "אנכי ד' אלקיך מארץ מצרים", מהופעת תורתה, מהארת נביאיה, עמדת מלכותה, בנין מקדשה, חורבנה ושבותה, פיזורה וגלותה, נחמתה ותקותה, עד דור אחרון.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות שא = אורות התחיה, אות נג = ערפלי טוהר עמ' קיא)

האידיאליות האלקית חיה היא במלואה בכל פנה ונקודה של חיים זמן ומקום ומקוריהם ותולדותיהם לאין תכלית בגדול ובקטן. תכן החול איננו כי אם מסוה המסתיר, הפועל תעלומה על כל זוהר האורה של החיים הנחמדים והחביבים, שבנעם ד' המה מפכים והולכים במלוא עולמים, במלא נשמות, ובמלוא חיינו פנימה. הקדש בא במועדו ומסיר את הצעיף, מגלה פני הלוט, והאורה הקדושה בכל חמודותיה, הנה נראית, מלבבת היא אותנו, בנעימות שיחיה, מרוה אותנו נחת משד תענוגיה, והננו מתענגים על ד' ועל טובו... ובליל התקדש חג והננו מלאי גאולה, מלאי חרות עליונה, וחרותנו משחררת את רוחנו ורוח כל היקום, מגלה את האושר הצפון בנו פנימה, כי רוח א-ל חי העולמים בנו חי, "בקרבך קדוש", והחיים כולם באים למעמדם ורוחנו רואה את יקרת ערכם, את גדל שוויים ואת רוממות תשוקת תקוותם.

(עולת ראיה, ח"ב, עמ' רנה-רנו = אגרות הראיה, ח"ג, אגרת תשסז, עמ' לו, ואגרת תתקנג)

לעולם ימוד אדם עצמו (יא:) כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר
50-יא:

מן הצער האלקי, ש"בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי" [סנהדרין מו ע"א], אין להוציא בודאי גם את עצמו ופרטיותו, שהוא גם כן בכלל האדם הזה, ו"מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא" [ב"ק סה ע"א] ו"דם ניקוף מרצה כדם עולה" [חולין ז ע"ב] וחובל הוא כ"נוטל מקצת נשמה", ויש לשמור מתוך כך באומץ רוממות שלא לבא לכל צער והפסד, כמו רוחני כן גם חמרי. ומדה טובה מרובה, שכמו ש"בכל צרתם לו צר", כן בכל אשרם וששונם כמה לו אשר וששון, ולפיכך יכיר האדם בעצמו באשרו וששונו, כמה נעלה הוא עוזו ופארו, וישתדל לשקוד עליהם. הם הדינים לעצמו והם הדינים לאחרים, ליחיד ולצבור, לפי המעלות והמדרגות. ומכאן הדרך מיושרה ומושמה עד לראיה את עצמו, במדה מפורטת, "כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו", עם כוון ירושלים של מטה ושל מעלה לחזרת שכינתה [לעיל ה ע"א].

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות קכט)

חז"ל מגדירים: "קדוש לעולם קיים" [סנהדרין צב ע"א]. קדושה אינה ביטול מציאות או שלילתה, אדרבה, גבורת מציאות ושלמות מציאות היותר גדולה... וכן מתברר ב"מסילת ישרים" בפרק על קדושה [פרק כו], שהאדם הקדוש הוא האדם היותר שלם, עד שגם כל הגשמיות שלו, מאכלו ומשתהו הם קדושה. במסכת תענית מופיעה התנגדות של חז"ל לתעניות, לסיגופים ולמיעוט אכילה. אדרבה, "לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר: 'בקרבך קדוש'", ורש"י מסביר: "כאילו כל מעיו קדוש ואסור להכחישן"... מיעוט גופניות אינו שלמות. הדבקות בתורה לא צריכה להתגלות במיעוט הגוף, אלא בשלמות היותר גדולה של הגופניות והרוחניות. קדושה אמיתית ענינה לרומם את ערך המציאות כולה. אצל השל"ה [פ' בראשית, תורה אור, אות ה] מופיע ביטוי חריף: "הגוף קודש והנשמה קודש קדשים". ערך המערכת הפסיכופיסיוביולוגית של האדם מישראל - הוא כולו קודש!

(שיחות הרב צבי יהודה, קדושים, עמ' 181-183)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ה ע"א בשם ר"ח פאלאג'י]


תוס' - המצוה גדולה מהעבירה

ובמה שנוגע אלי, הנני ת"ל מרוצה בכל דבר של עלבון, אפילו מצד המתכוונים להקניטני, וביחוד שההוראה הכבדה הזאת דומה היא לת"ח בשבת, ולנזיר, לד, תוס' (תענית יא ועוד), דאע"פ שהמצוה לדעתי היא גדולה הרבה מן החטא שיש כאן, מ"מ צד החטא צריך כפרה. ויה"ר שיהיה עינוי-נפש זה לכפרה, וישאר כח המצוה של הגדלת ישוב אה"ק, בשעת רצון של צמיחת קרן ישועה לעם ד', בכל אורו וקדושתו, להגן בכחו על כללות גוי קדוש, לברך את כל מעשי ידיהם על אדמת הקודש ולרומם קרן ישועה במהרה.

(אגרות הראיה, כרך א, אגרת שכ = אגרות חמדה, פרק י)

"ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן" - שלא נאמר שיש על כל פנים איזה חטא בידם על עצם ענין ההריגה של עצמן, אלא שהמצוה של קידוש השם היא גדולה מהחטא והוי דחויא. שכתבו תוס' תענית לענין תענית חלום בשבת, דחשיבא עבירה של חילול עונג שבת אלא שהמצוה יותר גדולה. על כן אמר שלא כן כאן, אלא שאין למעלה ממעלתן, שאין כאן שום שמץ חטא כי אם כולן זכות.

(ראי"ה קוק, אורות הרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה הלכה ד [נדפס בס' לאורו, ובאוצרות הראי"ה, מהד' תשס"ב, ח"ג עמ' 24])

יש לומר דבכל הרוגי בית דין אין החוטא גורם לעדים ודיינים שום חטא, וכאן גורם להם חטא של ברכת ד', אע"ג שהוא שלא בכוונה, מכל מקום במגדף חמיר טובא, בפרט כמו דבארנו דעל הדיבור הוי עיקר החיוב. אלא שכאן שמוכח דאומרים רק בשביל הדין, ודאי אין זה ענין של מגדף, מכל מקום יש כאן חטא שהרי הם קורעין ולא מאחין. ומשום הכי צריכים הם כפרה, אע"ג דהמצוה של הריגת המגדף ועשיית דינו גדולה מהחטא, כענין תענית חלום בשבת, ונזיר למאן דאמר קדוש הוי, דמכל מקום צריך כפרה כדברי התוס' [לענין] שבת ותענית. וכאן במיתתו מכפר גם כן על העבירה שסיבב להם, על כן צריך סמיכה.

(ראי"ה קוק, אורות הרמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ב הלכה י [נדפס בס' לאורו, ובאוצרות הראי"ה, מהד' תשס"ב, ח"ג עמ' 49])

ועיקר דברי הגאון בעל בית הלוי [ח"א סי' מב] שכתב דאף שעיקר בל תגרע הוא רק במתחיל במצוה ואינו גומרה, מ"מ יש איסור בל תגרע ג"כ במבטל לגמרי מדין ק"ו, נראה לעניות דעתי דבאמת אין כאן ק"ו כלל, שמצינו שכך היא המדה, שהמתחיל ואינו גומר גרוע הוא ממי שלא התחיל כלל, אע"ג די"ל בפרטים אחרים שהוא עדיף ממנו, מכל מקום לא יפלא אם נאמר שיש כאן קצת זכות של התחלת המצוה, ועבירה מיוחדת במה שעשה אותה בדרך פגם, שהוא בזה גרוע מלא עשאה כלל, אע"פ שאילו לא עשאה היה זה החלק של קצת המצוה חסר ממנו, וכה"ג דכתבו התוס' (תענית יא ע"א, ד"ה אמר), בתעניות בכלל ובמתענה תענית חלום בשבת בפרט, דיש בו חטא וגם מצוה בבת אחת, אלא ששם המצוה גדולה מן החטא, וכאן י"ל דה"נ במתחיל קצת מצוה ולא גמרה דמה שפוגם את המצוה בפועל, במה שמתחילה ואינו גומרה עושה הוא חטא כזה שלא היה נמצא במבטל לגמרי. וכה"ג מצינו בקטורת דאם לא הכניס ביטל מ"ע, וכשנכנס בקטורת חסרה חייב מיתה, חוץ מה שמתחייב על ביאה ריקנית (כדאמרינן יומא נג ע"א), וכמו איסורא דאין מעבירין על המצות דלא שייך כי אם במתחיל לעסוק בענין המצוה או סמוך לענינה, אבל אם היה בלתי עסוק בה כלל לא שייך אין מעבירין.

(ראי"ה קוק, עץ הדר, עמ' מ-מא, במהד' מוסד הרב קוק)

אמר ר"ג איכו השתא איזול ואפייסי' לר"י. חשב שלעולם ההנהגה הראוי' היא לחלוק כבוד רב לת"ח פרטיים, אלא שהכרח הנשיאות מביא לדחות מצוה זו. א"כ דומה הדבר כערך מקום שמזדמנת מצוה עם נדנוד עבירה, שהעבירה ראוי' להתקן אע"פ שיש בה ועל ידה יתרון של המצוה. דומה למתענה תענית חלום בשבת דמיתב תעניתא לתעניתיה. וכעין נזיר שכ' תוס' במס' תענית שהעבירה קטנה מן החטא ומ"מ החטא צריך כפרה, ה"נ כבוד הנשיאות חשב למצוה גדולה ורבה שעודפת על הקלקול הנמשך ממה שיקל קצת לערכה כבוד ת"ח הפרטיים. ואף שכל זמן שהיה בנשיאותו לא היה אפשר לו לתקן מפני כבוד הנשיאות, אבל עכשיו דאפשר, אתקן הדבר ע"י מה דאפייסיה לר"י, ושני הדברים יעלו כהוגן.

(ראי"ה קוק, עין איה, ברכות כח ע"א)


יא ע"ב

הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי נפשיה
3-4

סיבות חטאת האדם... שהאדם הוא ישר בטבעו כשהוא לעצמו, אמנם מה שאנו רואים שהמון רב מבני אדם הולך מדי יום ביומו ושוגה במעשים רעים זרים ומגונים, הסיבה לזאת הן הסיבות החיצוניות הרבות שהן מצויות במצב החיים להמשיך את האדם אל החטא, חברות רעות ומקרים מעציבים המונעים ממנו את אור השמחה וטוב הלב, עוני וחסרון לחם המעבירים אותו על דעתו, ושאר סיבות רבות ושונות שכשהם באות לפעול על לב האדם החלש הוא נופל בפחת החטאים באין מעמד... הסיבות אינן קבועות, הן קופצות מתחלפות, לפעמים יהיו סיבות להפסיד את האדם בנטיותיו החומריות, ופעמים יהיו סיבות להפסידו בנטיותיו הרחניות... מתוך שהמקרים הם רבים בעולם, וקרובים אל האדם הם אותם המקרים שבהגיעם בו הם עוברים אותו, נוטים פעמים מדרך הישרה. לפעמים יגרמו המקרים החיצונים, שיטה האדם לקצה אחרון ברדיפה לחומריות, ויצא מזה עמל רב וכל דבר פשע. ולפעמים יביאוהו המקרים להתחכם הרבה או להצטדק יותר מדאי, שגם זאת תביא קלקלה לא מועטת, כיושב בתענית בדלא מצי מצער נפשו, או כחסיד שוטה שציירו חז"ל [סוטה כא ע"ב]. וכל אלה הנטיות ההפכיות תמצאנה לפעמים באדם אחד ג"כ כפי חילוף מצביו.

(ראי"ה קוק, עין איה, ברכות סא ע"א אות רי)

...שהתקדשות דרך ההתנזרות היא דרכם של בני עליה מועטים, שכוחם אתם ללכת בדרך בלתי סלולה זאת (עיין תענית יא, דמצי לצעורי נפשיה), ואילו ההתקדשות דרך הספוק היא דרכם של ההמונים דרך המלך בשביל כל העם.

(רבי בן ציון פירר, ישראל והזמנים (פירר), ח"ב עמ' 19)

האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותיה
6-7

רוב המפרשים יצאו ללקט ולא מצאו טעם מספיק למה הפרה המטהרת הטמאים תטמא הטהורים... ועל צד הרמז מקום אתי לומר על פי דברי בעל העקידה, שפירש כל עניני הפרה על דרכי התשובה כמבואר מספרו. ועל זה הדרך קרוב לשמוע שרפואת הנפש כרפואת הגוף, כי המשקה המועיל לתרופת אדם חולה מזיק לאדם בריא, וכמו שאמרו חז"ל: בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותא, הרי שהצומות מטמאים את הטהורים ומטהרים הטמאים. פירוש, מי שנטמא כבר בעבירה, הצומות הכרחיים לו... על כן הפרה מטמאה ומטהרה, כדי שנלמוד ממנה שבעניני התשובה יש כמה דברים המטמאים ומטהרים כאחד, והשינוי בא מצד המקבלים כאמור.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, במדבר, פרק יט, כא)

יש לשית לב, שאם יש איסור בדבר, יאמר "אסור לתלמיד חכם להתענות". ואם אין איסור, אלא שאינו טוב להתענות מפני שממעט במלאכת שמים, כבר אמר לעיל "אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט מלאכת שמים"...
ונלע"ד בהקדים מה שכתב רבינו האר"י זל"הה וזה לשונו: דע כי התענית דומה לקרבן, פירוש כי האכילה בכוונה, הארתה היא ממטה למעלה כתחילת הקרבן, שהקרבן מתחיל מתתא לעילא, שמברר מעשיה ליצירה, ומיצירה לבריאה, ומבריאה לאצילות וכו' עד שעולה עד אין סוף כביכול, כנזכר בזוהר צו דף כו ע"ב: רבי אלעזר שאל לר' שמעון אביו ואמר, הא קשורא דכלא אתקשר בקדש הקדשים לאתנהרא אתדבקותא דרעוא, דכהני ליואי וישראל לעילא. עד היכן איהו סלקא? אמר ליה הא אוקימנא עד אין סוף, דכל קשורא ויחודא ושלימו לאצנעא בההוא צניעו דלא אתדבק ולא אתידע דרעוא דכל רעוין ביה עכ"ל. ואחר כך יורד השפע מלמעלה. כן האכילה בכוונה עולה מן הכבד ללב, ומהלב למוח. אבל התענית, המזון יורד מהמוח לכל האברים כסוד הקרבן שהיא הארה מעילא לתתא עכ"ל. עוד כתב הרב זל''הה שעל ידי עסק התורה ממשיך מוחין מעילא לתתא מאבא ואימא לזכר ונקבה. עיין שם בדרוש הצרעת. תכלית הכללות היוצא, שהאכילה בכוונה הארתה היא שמעלה ממטה למעלה, והתענית ממשיך מעילא לתתא, ועסק התורה ממשיך מעילא לתתא.
אמור מעתה, התלמיד חכם שאוכל בכוונה ועוסק בתורה, נמצא שעושה פעולת הקרבן ממש, דהיינו שמעלה מתתא לעילא ע"י האכילה, וממשיך מעילא לתתא על ידי עסק התורה. וכשמתענה, אינו מעלה מתתא לעילא, אלא ממשיך מעילא לתתא. לפיכך אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתענית וממעט עסק התורה ואינו ממשיך מלמעלה, "כלבא ליכול שירותיה", כלומר ענוש יענש, שהכלב יאכל סעודתו כדי שלא יהיה לו מה לאכול, כדי שלא יזכה לעלות ממנה למעלה. אלא יותר טוב שיאכל ויעסוק בתורה.

(רבי מאיר ביקיים, מאיר בת עין, כאן)

...שעיקר עבודת האדם הוא לזכך חומריותו ולשוב לשרשו, לקשר עצמו באין סוף ברוך הוא, ושיזהיר עליו אור אלהותו יתברך. וצריך להסיר כל המסכים המבדילים בינינו לבין אלקינו ע"י טהרה וקדושה שימשיך על עצמו, וישוב בתשובה שלימה להסיר המסכים שנעשו ע"י עוונותיו. והנה, כל מאכל ודבר גשמי - הוא חוצץ בפני אדם, לבל יראה אור הבהיר. ואולם, במאכלים טהורים אשר התירה תורתינו הקדושה - בכולם ימצאו ניצוצות קדושות, וגם יזדמנו נשמות קדושות מגולגלין בהמאכלים, והאוכלם בקדושה ובטהרה - אזי ממשיך עליו קדושה יתירה אשר בהמאכלים ההם, כי היה שואב אליו הנפש הקדושה אשר היה עטוף בתוך המאכל הזה, ויוכל לבוא ע"י זה ליראת ה' האמיתית, ולשבור המסכים המבדילים ולחזות בנועם ה'... במאכלים הטהורים ואכילתן בקדושה, הוא מוסיף קדושה על עצמו ע"י העלאת ניצוצות הקדושות כנ"ל. ומפני זה אמרו ז"ל האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותא, מפני שאכילת הצדיקים הוא טוב להם וטוב לעולם, שמתקנין ע"י אכילתן נשמות המגולגלות, ומעלין הניצוצות הקדושות ומסירים ע"י אכילתן מסכים המבדילים ע"י הקדושה שנתוסף עליהם.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת שמיני, פרק יא, ב)

בעל תורה אין לו תקנת תשובה כי אם בתורה וע"י התורה, ובעל מחשבה פנימית אין לו תשובה כי אם במחשבה זו וע"י מחשבה זו. ואם בעל תורה יאמר: הריני מתענה ועי"ז אשוב, אין בדבריו ממש, וליכול כלבא לשירותיה. ובעל מחשבה פנימית, שאומר: הריני שב בשקידה גשמית חיצונית, אין לו תשובה. תשובתו מוכרחת להיות עליונה, רוחנית עדינה, חפשית ממולאה אור קדש קדשים, מעוטרה בעדי עדיים של החיים העליונים, אז הוא מביא רפואה לו ולעולם כולו.

(ראי"ה קוק, אורות התשובה פרק טז אות י)

"ר"ז חלש, על לגביה ר"א, קביל עליה אי מתפח קטין חריך שקיה, עבידנא יומא טבא לרבנן, אתפח עביד סעודתא לכולהו רבנן" - מדתו של ר"ז היתה הענוה בתכליתה, ע"כ החזיק עצמו כאילו הוא רחוק מהשלימות הראויה בעבודת ד' ובמדות טהורות, וע"כ בחר לו לעצמו דרך הסיגוף כדמסופר בפ' הפועלים עליו ז"ל. והיה הרמז מה דחריך שקיה, שהגוף אמנם הוא בערך רגל אל הנפש האלקית, ואם ירבה האדם לסגפו, תהיה הנפש מחוסרת מעמדה הנכון לה. ע"כ היתה הוראה לו ע"ה שישוב לדרך האמצעי, ולקבוע בדעתו שאיננו צריך עוד לסיגופים כאלה מחלישי הגוף כריבוי התענית... ואולי עלתה מחשבה בלב ר"א כי שורש חליו כעת בא ג"כ מהדרכתו הראשונה בהרחיק עדני הגוף יותר מדאי, ע"כ, להורות לכל שאין זו הדרך הראויה ביחוד לחכמים עובדי עבודת ד' ועוסקים בתורה, כדברי חז"ל האי [בר בי רב] דיתיב בתעניתא כו', ע"כ יעביד יומא טבא לכולהו רבנן, להראות כי לחכמים אין ראוי זאת הנטיה שמחלשת את גופם. ודייקו בלשונם "אתפח עביד סעודתא לכולהו רבנן", יומא הטבא היה העיקר בסעודתא לכולהו רבנן, להורות שהדרך הכבושה לעמלי תורה היא לאכול ולשתות ולעסוק בתורת ד' בבריות גופא. והנטייה היתירה, אם שבאה לחסיד מצויין לרגלי טהרת נפש נפלאה, איננה הדרך הכבושה לרבים.

(ראי"ה קוק, עין איה, ברכות מו ע"א, אות ה)

עיקר התענית: השתחררות מן הגוף לרוחניות. לנשמתיות. בגמרא בתענית, בר בי רב דיתיב בתעניתא, שרוצה להשיג צדקות ע"י תענית, נוזפת הגמרא בגערה נוראה: יבוא כלב ויאכל את לחמו, נזיפה כנגד צדקות שעל חשבון בריאות הגוף.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק א, עמ' סה = מהד' תשע"ו, מועדים, עמ' 237-238)

בגמרא בתענית ישנו ביטוי חריף של נזיפה בבן תורה היושב בתענית, החוסך בפת שחרית, ביטוי עקצני מאוד שהכלב יאכל את סעודתו, לבל יחסוך פת שחרית!... "והכח" - הרב מספר בשם הרב זצ"ל על איזה גאון בדור הקודם - סבו של עורך הצופה, ר' שבתי דון יחיא - שהיה גאון בתורה בהלכה והיה אף אתלט ומפורסמות כמה מעשיות של גבורתו.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, קנין תורה, מהד' אלנקאוה עמ' נ-נא)

אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים

"מיין ושכר יזיר" - לא יסגף עצמו בצום, שממעט במלאכת שמים, כדבריהם ז"ל, ולא יצער גופו במכות פרושים כמנהג צבועים וכומרים, אבל יפריש עצמו מן היין, שבזה הוא ממעט את התיפלה מאד ומכניע יצרו ולא יתיש כחו בזה כלל.

(ספורנו במדבר, פרק ו, ג)

ולענ"ד בזה יהיה מובן הפסוק (בתהלים מ, ט) "לעשות רצונך אלקי חפצתי", פירוש להתענות כל התעניתים, "ותורתך בתוך מעי" - שלא יכולתי ללמוד אם התענה. וזה שאמר חז"ל [ב"ק נ ע"א] כל האומר הקב"ה וותרן, על התענית, יוותרו מעוהי, על התורה שלא למד וגם לא התענה.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

האדם לא נברא אלא לעסוק בתורה... ולפי שהאדם הוא חייב בכל עת ללמוד תורה שנאמר 'והגית בו יומם ולילה' [יהושע א, ח], אם הוא מתבטל אפילו שעה אחת הרי שהפסיד שכרה של אותה שעה, כמו הפועל שאין לו רשות להתבטל ממלאכתו של בעל הבית אפילו שעה קלה. ועל זה אמרו... שאסור לתלמיד חכם להתענות מפני שממעט במלאכת שמים, כמו שהפועל בודאי אסור לסגף עצמו בתענית מפני שממעט ממלאכתו של בעל הבית, כמו שנראה בפרק הפועלים [בבא מציעא פג ע"ב].

(רשב"ץ, מגן אבות, על אבות פרק ב, ח)

במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים
26-27

פירש רש"י על הפסוק "ויעל עליו" [שמות מ, כט]: אף ביום השמיני למלואים שהוא יום הקמת המשכן שמש משה כו'... תמוה לפירוש רש"י שמשה הקריב קרבנות צבור, א"כ קרבן ר"ח הקריב משה, והוא נגד הסוגיא דזבחים דף קא, א, והכי פשטא דגמ' תענית דף יא, ב, במה שמש משה כל שבעת ימי המלואים, משמע דיותר משבעת ימי המילואים לא שמש כלום, ע"ש בתוס'.

(נצי"ב, העמק דבר, שמות פרק מ, כג)

במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן
31-32

משה מצד עצמו אספקלריא המאירה, סוד 'כולו הפך לבן טהור הוא' (ויקרא יג, יג). ואמרו רז"ל במה שימש משה בשבעת ימי מלואים, בחלוק לבן. וקשה, הא לא נמשח לכהונה? אלא זו הקושיא בעצמה רוצים רז"ל לתרץ, ותרצו שאין צריך למשיחה, כי המשיחה הוא להוציאו מהזרות, ובמשה רבינו ע"ה לא היה זרות, כי לא היה בו עכירות החומר, כמו שכתוב (שמות לד, כט) 'כי קרן עור פניו', והיה 'כתנות אור'. זהו סוד חלוק לבן. כלומר, החלוק שלו, החומר, היה לבן וזך, אספקלריא המאירה.
ועל זה רמז הכתוב (קהלת ט, ח) 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר'. כתיב (ויקרא טז ב) 'ואל יבא בכל עת אל הקודש'. אהרן בבל יבא, אבל משה רבינו ע"ה בכל עת שרצה, נכנס לפני ולפנים (ילקוט שמעוני ריש פ' אחרי מות). וזהו 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים', רומז על משה רבינו ע"ה שהיה בכל עת נכנס לפני ולפנים, זהו משום שחלוק שלו לבן ואין בו זרות. 'ושמן על ראשך' זהו רומז על אהרן שהיה בו זרות, וצריך למצוא זכוך ע"י שמן משחת קודש.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש שלישי (א), אות שעג [ובדומה בשל"ה, פרשת תצוה, תורה אור, אות ג)

ב. ...ואהרן הוא תיקון לאדם הראשון שנתרחק... ומכח חטא האדם הוסר עדיו מעליו, דהיינו כתנות אור באל"ף ונתלבש בכתנות עור בעי"ן. וכתיב (שמות כח, מ) 'ולבני אהרן תעשה כתנת', והוצרכו להתלבש בבגדי קודש, דהיינו מתחלה נתלבש גופם בשמן משחת קודש, ואחר כך נתלבשו בבגדי קודש, כי יצאו מכלל זרות להיותם קדושים משרתי עליון. והזרות בא לאדם הראשון מכח זוהמת הנחש, וצריך לתיקון. דהיינו אהרן איש החסד שהוא בנין העולם, וצריך להיות נבדל להיות בו קדושת הגוף להיותו גוף קדוש, ואחר כך להיותו נבדל במלבושיו הקדושים מלבושים מיוחדים לכבוד ולתפארת, מדוגמת כתנות אור באל"ף... ומאכלו נבדל לקדושה לאכול קדשים, כן נבדל מקום קודש ממקום קודש לתוספת קדושה... והקטורת שהוא חביב מכל הקרבנות... ואין רשות ליכנס שם לפני ולפנים אפילו אהרן כהן גדול אלא ביום הכפורים, כמו שנאמר (ויקרא טז, ב) 'ואל יבא בכל עת אל הקדש'. ורז"ל (ספרא אחרי א, ו) אמרו: אהרן בבל יבא בכל עת אבל משה נכנס. והענין, כי משה רבינו ע"ה לא היה זר, כי החומר שלו זך קדוש וטהור כמו כתנות אור באל"ף, על כן כשנולד נתמלא הבית אורה (סוטה יב א), אבל אהרן היה בו זרות והוצרך לתיקון שמן משחת קודש, מכל מקום לא הגיע למעלת משה רבינו ע"ה שלא היה בו זרות.
ג. ובזה יובן מה שרז"ל הקשו במה שמש משה בשבעת ימי המלואים, ותרצו בחלוק לבן. ולכאורה יש קושיא... ממה נפשך, אם כוונת המקשה היא במה שימש, כלומר, מהיכן לקח בגדי כהונה, כי סובר המקשה שאין לעשות עבודה בלי בגדי כהונה, אם כן מה מתרץ התרצן בחלוק לבן? ואם כוונת המקשה שהיה יכול לשמש בלתי בגדי כהונה, אם כן מה מקשה במה שימש? אלא הפירוש הוא דודאי המקשה סלקא דעתיה דאין לעשות עבודה בלא בגדי כהונה, על כן הקשה במה שימש. והתרצן השיב לו, כי שימש בחלוק לבן, כלומר, לא היה צריך לבגדי כהונה, כי משה לא היה זר, והחלוק שלו היה לבן. וזהו החלוק לבן רומז לכתנות אור באל"ף, כלומר, חומרו היה זך ודק וקדוש וטהור, על כן לא היה צריך למלבושי כבוד, כי לו הכבוד והכבוד דבוק בו.

(של"ה, פרשת תצוה, תורה אור, אותיות ב-ג)

…מה שבארתי לעיל (אות ג) שאהרן נבחר ונתקרב במקום אדם הראשון שנתרחק ונעשה כהן גדול… ובא הכהונה לאהרן ויצא מכלל זרות להיות קודש, ונתקדש בשמן המשחה ובבגדי הכהונה שהם כתנות אור במקום כתנות עור… מה שכתבתי… במאמר משה שימש בחלוק לבן, שמשה מיום הולדו נעשה אור, ונתמלא הבית כולו אור (סוטה יב ע"א) ולא היה מעולם זר… ומעלתו הרבה יותר ממעלת אהרן, כי אהרן היה זר, רק אחר כך יצא מכלל זרות להתקדש, אבל משה רבינו ע"ה לא היה מעולם זר.

(של"ה, פרשת ויקרא, תורה אור, אות יז)

אילו לא חטא אדם היה גופו קדוש כתנות אור. ועתה נעשה כתנות עור, ובשר חומרי. והושם בגן עדן 'לעבדה ולשמרה' (בראשית ב, טו), כי היה ראוי לעבודה כי לא היה זר. ועתה בהתלבשות כתנות עור נעשה זר, עד בוא אהרן שהוא במקום אדם, ונתקן הזרות שבו על ידי שמן משחת קודש. ועיין לעיל בפרשת תצוה (אות ב-ג) מה שכתבתי מזה בענין משה רבינו ע"ה שהיה משמש בחלוק לבן, כלומר, שלא היה זר מעולם, כי מעת שנולד נתמלא הבית אורה (סוטה יב ע"א), עד שלבסוף קרן עור פניו, והוא היה מלובש בכתנות אור, וזהו חלוק הלבן, נמצא לא היה זר ולא הוצרך לתיקון. כי לא בא הזרות אלא לאחר שנסתלק כתנות אור המאיר, ונגנז זה האור עד לעתיד, כמו שנגנז אור העליון. ומשה רבינו ע"ה זכה תיכף לאורה.

(של"ה, פרשת נשא, תורה אור, אות יב)

"וארא אל אברהם כו' ושמי ה' לא נודעתי" [שמות ו, ג] - ע"ש בזוה"ק [שמות כג ע"א-ע"ב] כי האבות זכו להתגלות להם לכל אחד בגוון מיוחד, ונבואת משה רבינו ע"ה בבחי' ידיעה למעלה מגוונין ע"ש. וז"ש ששימש משה רבינו ע"ה בימי המלואים בחלוק לבן, כי לבן הוא קודם שינוי הגוונין. והתגלות בגוונים היא מעין מעשה בראשית לכבודו ברא כנ"ל. וכן היה בג' רגלים "שלש פעמים בשנה יראה"... ושבת בחי' משה ונשמה יתירה דלית בה גוון. לכן לא היה ראייה בשבת.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת שמיני, שנת תרנו)

יש הוספה בכיור וכנו שהביאו גם לידי קדושת התורה, שהרי משה רבינו שהיה נכנס באהל מועד לא לבש בגדי כהונה כידוע בתענית דף יא, ומ"מ היה מחויב ברחיצה כמבואר להלן מ, לא, "ורחצו משה ואהרן ממנו", וכמש"כ לעיל ל, כא, שהבא לאהל מועד אפי' בלי צורך עבודה טעון קידוש ידים ורגלים כדתנן בכלים פ"א, ומשה רבינו כשנכנס לאהל מועד תדיר הוא רק לתלמוד תורה, שהיה אור המנורה מועיל שם. משום הכי אותן הנשים שזכו במצוה זו לאתנויי אינשי בי מדרשא זכו לעצמן לעשות במראותיהן כיור וכנו. ונמצא פירוש "במראות הצבאת" - הנשים הללו שכינו עצמן במעשיהן להקרא בשם "הצובאות". ומפרש המקרא את מי הצביאו - "אשר צבאו פתח אהל מועד", התלמידים שצבאו תמיד פתח אהל מועד, שהרי היה ישיבה לפני אהל משה עד שלא הוקם המשכן שנקרא אהל מועד, או לפני המשכן אח"כ, והמה הנשים סייעו שיצבאו ע"פ שהכינו כל צרכיהם, משום הכי נקראו הנשים "צובאות".

(נצי"ב, העמק דבר, שמות פרק לח, ח)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ט ע"א בשם שפת אמת פרשת בשלח שנת תרס]


במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן וכו' שאין לו אימרא
31-33

נראה לבאר על פי מאמר חז"ל (יומא כב ע"ב): אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של וכו'. וכוונתם, כי כל הפרנס אשר הוקם על הציבור לישא בעדם רנה ותפילה ולעמוד בפרץ בעד עם ה', מן הראוי שיהיה נכנע לפני בוראו, ועל כן אם בא לכפר בעד עמו - אז נתקבלה תפלתו יותר באם גם הוא נמצא בו שמץ מעט מעוותותם, כי אז ייכנע יותר ותשתוחח נפשו מאד. וזהו מאמר חז"ל ששימש משה בחלוק לבן שאין בו אימרא, כי הנה ידוע כי מעשה המשכן כולו וכל הקרבנות הכתובים בפרשה כולם, באו לכפר על מעשה העגל, ושתשרה שכינה ביניהם משם ואילך. ועל כן משה רבינו ע"ה, מפני אשר לא היה בו שום שמץ ממעשה העגל, לא נגמרה הכפרה על ידו כי אם ע"י אהרן. וזהו בחלוק לבן שאין בו אימרא, שלא היה בו שום שמץ, והיה מלובן ממעשה עגל.
אמנם מה ששימש משה בשבעת ימי המילואים היה, כמובא במדרש רבה על פסוק (הושע יד, ג) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", ממשל החיות שסרחו על מלכם האריה, ויראו לנפשם לגשת לפניו, והשועל אשר הוא פקח בהחיות עשה בערמה, ודבר על לבם שילכו עמו לפני מלכם והוא ידבר בשבילם, כי יש לו כמה מאות משלים ממה שידבר עבורם. וכאשר הלכו עמו והלך מעט, החזיר פניו ואמר ששכח מאה מהם, ונסתפקו בהנשארים וכו', עד כי בהגיעו אל חצר המלך אמר ששכח כולם, וכל אחד ידבר עבור עצמו. וכן משה, כאשר קרבם לפני ה' יתברך, אמר שכל אחד יקח כפרה בעד נפשו. ומה שלא שימש מאז ואילך הוא מפני מאמרם ז"ל ששימש בחלוק לבן שאין בו אימרא, ביאור הדבר: שלא היה בו שום דופי ושמץ ממעשה העגל, ועל כן לא נגמרה כפרת העגל על ידו, וזהו בחלוק לבן, שהיה מלובן מכל דופי.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת שמיני, פרק ט, א)

במדרש [שמות רבה פרשה לז, ד]: כשאמר הקב"ה "ואתה הקרב" כו' [שמות כח, א], הרע למשה כו'. והענין הוא כי מוכן היה משה רבינו ע"ה להיות כהן, ואז היה העבודה במעלה גבוה ביותר, כמ"ש "אני אמרתי אלקים אתם" [תהלים פב, ו], שהיו בני ישראל מוכנים ממש כמלאכים. ואחר החטא היה התיקון במדרגה נמוכה מזה. וכל בגדי כהונה שהיו להיות נדמה הכהן כמלאך ה' כדאיתא במדרש, אבל מקודם היה עצם האדם מתלבש במלאכות ה'. ולכן משה רבינו ע"ה שימש בלי בגדי כהונה. [והרמז בגמ' בחלוק שאין בו אימרא, פי' שלא היה בו כמלא נימא מגשמיות, רק כמ"ש בתורתו של ר' מאיר כתנות אור בא']... כענין זה היה מוכן להיות כהן ה' בלי התלבשות. ולכן בפרשה זו לא נזכר שמו של משה רבינו ע"ה.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת תצוה, שנת תרנ"א)

...שלפני מעשה העגל היו כולם במדרגתו, אבל כיון שחטאו... נמשך ג"כ שהכהונה נמסרה לאהרן וקשורה בלבישת בגדים, ש"בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם" (זבחים יז ע"ב) וכו', שמדרגתו של משה רבינו ע"ה היתה שלמה ופשוטה, וכהונתו, אם ימי המילואים או כל ימי המדבר כהשיטות (זבחים קב ע"א), לא היתה בבגדים, אלא בחלוק לבן שאין בו אמרא, פשטות גמורה. שהשלמות האמיתית הגמורה אין לה ענין עם מה שהוא מהחוץ, כל הלבשה וכל תפארת.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, פרשת זכור, עמ' רלז במהד' תשנ"ז)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US