טו ע"א

צדיקים לאורה וישרים לשמחה
8

וזה טעם לא הכל לאורה וכו' צדיקים לאורה וישרים לשמחה, כי השמחה הוא כששמח בחלקו יהיה איך שיהיה, ו"גם כי אלך" וגו' ח"ו "אתה עמדי", ושמח בה' ובוטח בו. אבל הצדיקים הם משיגים אורה יותר, אבל אין להם נייחא ושמחה בחלקם, כטעם אוהב מצוות לא ישבע מצוות (ויקרא רבה כב, א). והשמחה שלהם הוא רק אחר קבלת המילוי לגמרי בפועל, שרואה נוכח עיניו איך ה' יתברך עמו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות נג)

[רש"י פירש שישרים עדיפים מצדיקים. יש לפרש ע"פ חובות הלבבות פ"ג האומר שצדיק הוא מי שמקיים מצוות מצד הערות התורה בלבד, וישר הוא מי שמקיים גם מצד שכלו. ושכרו בזה - השמחה בעוה"ז, במתיקות עבודת ה', מלבד האורה לעוה"ב. וחובות הלבבות לשיטתו שעבודה מצד הכרת השכל עדיפה.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ו-ז - לטקסט)

רש"י סובר שישרים הם יותר גדולים מצדיקים, ולכן שמחה היא גדולה מאוד, והרשב"א סובר שצדיקים הם יותר גדולים מישרים, ולכן אור יותר גדול משמחה. לפי הרשב"א... יש שני דרכים איך לשמוח, יש שמחה של מנוחה, שהאדם הוא שמח בלבו, אין בכלל הופעות חיצוניות, שמחת הנפש. ויש גם שמחה שמתבטאת בריקוד, בשירה וכיו"ב. אמרנו שכל מה שהאדם הוא יותר גדול הוא צריך לכבוש את רגשותיו. אצל הישרים מתבטאת השמחה בדברים חיצוניים, אבל הצדיקים אומר הרשב"א שהם יותר גדולים, הם באורה, יש להם שמחה של מנוחה, שהם כובשים את הרגש ושמחים רק בלב. אבל לפי רש"י... ניתן לומר שאם השמחה היא שלו, שמחה פרטית, אזי צריכים לשמוח שמחת מנוחה, אבל "לפני ד'" שמחים השמחה המתבטאת בשירה ובריקוד, כמו שאנו מוצאים אצל דוד המלך.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקג-תקד)

צדיקים לאורה וישרים לשמחה צדיקים לאורה דכתיב אור זרע לצדיק ולישרים שמחה דכתיב ולישרי לב שמחה
8-10

ובגמרא תענית איתא: לא הכל לאורה, צדיקים אורה ולישרים שמחה. פירש רש"י שם דשמחה עדיף מאורה ע"ש. ונראה כי ישר הוא כמו שהיה קודם החטא, דכתיב: "עשה את האדם ישר". ואחר החטא שנעשה תערובות טוב ורע, אז נעשה בחי' צדיק ורשע, כי צדיק הוא ברובו, כמ"ש: כל שזכיותיו מרובין ה"ז צדיק. אבל בחי' ישר הוא שלא יהיה שום התנגדות. לכן כתיב בנח "איש צדיק". ואברהם אבינו התחיל לתקן כל שורש החטא, והוא הדרך שזכו בני ישראל בכח התורה, כדכתיב "יצפון לישרים תושיה" [משלי ב, ז]. וזה א"א להיות בדרך הטבע, רק האבות המשיכו זה הדרך לעולם. וע"ז כתיב "ולישרי לב שמחה", כי שמחה הוא כשאין תערובות סט"א כלל, וכמו שהיה קודם החטא, "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". ומעין זה הוא ימי שמחה דסוכות, ע"י שביוה"כ נמחלו כל העונות. ובכל שנה בעשרת ימי תשובה בכלל ניתקן איזה פרט מן חטא הכולל של אדה"ר, לכן הוא בחי' "ולישרי לב שמחה. [וי"ל ג"כ דבחי' הלולב היא "אור זרוע לצדיק, שהוא הכנה לכל השנה כשיהיה תערובות. לכן רמזו בלולב: ראשון לחשבון עונות [תנחומא אמור סי' ל]]. ומ"מ הוכרח נח לתקן מקודם בחי' צדיק, ואח"כ באו האבות בבחי' ישרים, שכן כתוב: "אור זרוע לצדיק", אח"כ "לישרי לב שמחה". ומעין זה יש בכל שנה כמו שהיה בכלל הדורות, בפסח זמן חרותינו להיגאל מפסולת התערובות טוב ורע, ואח"כ זוכין לתורה ונעשין ישרים כנ"ל.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת נח, שנת תרנב)

אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה - צדיקים לאורה וישרים לשמחה. האורה מרבה שמחה בטבע הנפש, כמש"כ "אורה ושמחה". וא"כ נועם השמחה הוא התכלית, והאורה היא האמצעי לה. והנה ההבדל בין צדיק לישר מתבאר ע"פ דברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ו) בענין ההבדל בין הרוצה מרצונו הטוב ללכת בדרכי ד' ובין הכובש אה יצרו. כי מי שטיהר את לבבו ועשה רצונו כרצונו של הקב"ה, הרי הוא דבק ממש בה' יתברך, בחיים האמתיים, בלא שום אמצעי כלל. אבל הכובש את יצרו הרי רצונו נפרד הוא מצד עצמו, אלא שהתורה, שאינה עדיין עצמית בו, מאירה את חשכו ומנחה אותו ללכת באורח ישר, ועי"ז הוא משיג שמחת עולם בעת הגמול. נמצא, שלצדיק, הכובש ומצדיק את מעשיו, אע"פ שאין לבו בעצמו ישר, האור הוא זרוע, כזריעה הניכרת רק לאחר זמן, שאע"פ שהוא צריך לכבוש אפילת יצרו ואינו מרגיש את עצם האורה של האהבה, שיזכה בה עצמה לשמחה, מ"מ ע"י שעושה רצון ה' יתברך בתורה ומצוות, זרוע לו האור, שיקצרהו ברינה עת יבוא על שכרו, וע"י אור התורה יבא לשמחת עולם בהנאה מזיו השכינה. אבל לישרי לב, שישרו רצונם כרצונו של ה' יתברך, שהוא נמשך לו מרוממות כבוד גדלו, הם משיגים בנפשם עצם השמחה, ולא רק באמצעות האור, והם רואים עולמם בחייהם.

(עולת ראיה, חלק ב, עמ' יז)

ישרות, שממנה הונח התואר ישר, המעולה שבתוארים הראויים לסמן את אנשי המעלה, עד שאמרו חז"ל שספר בראשית נקרא ספר הישר, מפני שזה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים - מזה אנו למדים כמה גדולה היא המעלה השכלית והמוסרית לאיש אשר הננו מוצאים בו זאת המדה הגדולה והקדושה, מדת הישרות ולפי הערך, חונן והוחזק בה הגאון המנוח ז"ל במדה טובה מרובה. ולפיכך אמרו ז"ל: לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה. צדיקים לאורה וישרים לשמחה. צדיקים לאורה דכתיב "אור זרוע לצדיק", וישרים לשמחה דכתיב "ולישרי לב שמחה". כשאנו מעמידים את האורה לעומת השמחה, נמצא אותה כדמות הכנה לגבי התכלית. כל מה שמוסיפין אורה, השמחה מתגדלת, כמבואר בדברי המגן אברהם [רסג ס"ק טו], בטעם הברכה על נרות של שבת בהוספת אורה, אף על פי שכבר יש שם נרות מודלקים, מפני שהוספת אורה היא הוספת שמחה. ומזה אנו למדים שהמושג של הצדק שתואר צדיק נובע ממנו, והמובן של צדקות בכלל, היא הכשרה להַיַשרות, שהיא המטרה. ובשביל כך הונח התואר ישר לאברהם יצחק ויעקב, שנקראו ישרים, וספר תולדותיהם נקרא ספר הישר. ומזה אנו למדין כמה הערצה אנו צריכין ליתן לתלמיד חכם גדול בישראל, שהצטיין בישרות, בישרות השכל ובישרות הלב, בישרות ההנהגה ובישרות החיים, כמו שראינו בהגאון החביב הנפטר הזה ז"ל [רבי זרח אפשטיין].

(מאמרי הראיה, חלק ב, עמ' 378)

"שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב". "ישרי לב" זו הגדרה מיוחדת כבהגדרת הנצי"ב לספר בראשית. ובגמ' בתענית: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". צדיקים לאורה וישרים לשמחה.

(מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק ג עמ' קמז)

ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה
11-12

הברית עם האבות קבעה את שם ה' על ישראל, כך שכל חילול בני ישראל הוא חילול שמו, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה א, לו): "ידע הקב"ה שעליו לגאלם למען שמו, בעבור הברית שכרת עם האבות"... ברית אבות היא העובדה שחילול השם נובע מחילול ישראל... ומשום כך אמרו חז"ל: "סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה [עם ספר תורה] לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה". ופירשו תוספות (דף טז ע"א): "'אפר מקלה' - פירוש: אותו אפר הוה מדבר הנשרף מעצמות אדם, כדי לזכור עקידת יצחק". והכוונה היא, שגם התיבה תהיה "אבלה", כסימן של חילול השם; והאפר המקלה יזכיר להקב"ה את בריתו עם יצחק, ויביא אותו להסיר את חילול השם.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, עמ' רסו)

ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין וכל אחד ואחד נותן בראשו

רש"י מדגיש שצריכים אפר ממש, אבל לא עפר. עפר הוא המקור של כל החיוּת, יש לו עתיד. האפר היה פעם משהו, ועכשיו הוא נשרף ונשאר רק אפר. וביום התענית ג"כ מבטאים אותו הדבר, שפעם היינו חשובים, אבל עכשיו אנו עומדים כנשרפים לפניך, ולכן בעינן אפר...
הרמב"ם [הל' תעניות פ"ד ה"א] מוסיף: על גבי התיבה ועל הספר תורה... ברמב"ם כתוב: ואחד מן העם נוטל מן האפר ומניח על ראש אב בית דין, ונוטל מן האפר ונותן על כל אחד ואחד. מהמשנה משמע שמותר לקחת מסתם אפר לשים על ראשם, הרמב"ם מצריך מאותו האפר, דהיינו, האפר שהם שמו על הספר תורה. ההסבר לכך הוא, שאם יש צרות לכלל ישראל, בוודאי הם חטאו. אם יש פגימה בכריתת ברית של כלל ישראל, בקדושת העם, יש גם חילול קדושת ספר תורה. ומכיון שיש חילול הספר, שמים עליו אפר להורות על מצב החילול של ס"ת. אבל מי אשם בחילול הקדושה הזאת? בני ישראל. וכדי להראות שהחילול הוא אשמת העם, לוקחים מהאפר ששמו על הספר ונותנים על ראש הנשיא ועל ראש כל אחד ואחד, שהם האשמים בחילול הקדושה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקח)

ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה וכו' הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא אלקים את שקם ואת תעניתם אלא וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם

תמצית דיבורו היה, שתפילה והכנעה מועילים רק אם יש לפני כן פרישה מעבירה, זהו הפסוק של נינוה... שני הפסוקים שהמשנה מביאה בנינוה, הם "שבו מדרכם הרעה" זוהי הפרישה מעבירה, ואחרי זה יש "וקרעו לבבכם", שצריכים צער, יסורים ובושה, כדי שתהיה לו כפרה גמורה. וכפי שהרמב"ם מפרט בפ"ב מהלכות תשובה הלכה א, שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', שזוהי הפרישה, ויתנחם על שעבר שנאמר "כי אחרי שובי ניחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך", שזהו צער, יסורים ובושה. בהלכה ד מוסיף הרמב"ם ואומר, שלא יספיק שיהיה לו הצער והבושה בפנים, אלא צריך להראות זאת בפרהסיא, וזהו השק ואפר של משנתנו, שצריכים להראות זאת בפרהסיא.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקד-תקה)

הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין
13

"ודברתם אל הסלע" - אין הכונה שידברו עם הסלע ויצוו אותו ליתן מים, שהרי אין הסלע בר שמיעה... בילמדנו והובא בילקוט שמעוני פירוש "ודברתם" - דבר הלכה אחת או פרק אחד... ועתה כשנפסק הסלע מליתן מים... היה הסיבה כמו שעוצר הקב"ה מי מטר בשביל עון הדור. וידוע מנהג ישראל בעת עצירת גשמים מתאספים ברבים למקום אחד, אף שלא בבית המקדש מקום קרבנות וגלוי שכינה, וראש העם אומר דברים כבושים ואחר כך מתפללים בצבור כמבואר במסכת תענית, ורצה הקב"ה אשר משה ואהרן ילמדו את העם היאך יעשו לדורות בארץ ישראל, ויאמינו שגם בלי כח ועוז של משה אפשר לפעול בתפלת רבים, על כן צוה ה' להקהל עדה אל הסלע, ושם היה השכינה באותה שעה, ושמה יגיד משה ואהרן דבר הלכה ומוסר, וגם דבר הלכה מועיל לתפלה כדאיתא בתענית [י ע"א]: והיחידים חוזרים ומתענין מאן נינהו יחידים צורבא מרבנן... והיה הרצון שידברו משה ואהרן דבר הלכה ותוכחה ואחר כך יתפללו בצבור לצד הסלע, ובזה "ונתן מימיו".

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק כ, ח)

דברי כבושין
13

דברים כבושים היינו דברים שכובשין את רוח החיוני שבלב ולא יכול לנוח עד שיבכה. וכן דברי כבושין - דברים כאלו שכובשין את רוח [התאווני] שבלב בחלל השמאלי משכן היצה"ר, ודברי מוסר כובשי"ן אותו לבל ימשול בעיר קטנה.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

רש"י לומד שאלו דברים הכובשים את הלב, אחרים מסבירים שאלו דברים המרככים את הלב. שני דברים מעכבים את התשובה: האחד, כשאין לו הכרת החטא, והאחר כשהוא מכיר את החטא כ"כ טוב, שהוא חושב שאין לו את האפשרות לשוב, כמו אצל אלישע בן אבויה, שחשב שהוא כ"כ אבוד, שאין לו יכולת התשובה. יש תוכחה שלילית, שאומרים לאדם: אל תחשוב שאתה צדיק בן צדיק, יש לך חטאים. ויש תוכחה חיובית, שאומרים לכל אדם, כדי לחזק אותו לשוב לדרך האמת. כיבוש הלבבות הוא להראות להאדם שהוא חוטא. ריכוך לבבות הוא כשצריכים לדבר בשפה נעימה. כדי לקרב האדם לשוב, צריכים דברים רכים ולא קשים, וזהו ההבדל בין שני הפירושים בדברי כבושין.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקח-תקט)

וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם

המשנה מביאה ב' פסוקים מתרי עשר, הראשון מיונה והשני מיואל, בעוד שבסדר התנ"ך בא יואל לפני יונה. אלא שבסדר התשובה ישנם כמה חלקים, קודם כל יש פרישה מהחטא, ואח"כ יש חרטה על העבר וקבלה על העתיד. יואל מדבר על הצער שיש בחרטה על העבר בקריעת הלב, אבל יונה מדבר על נקודה שהיא קודמת לצער, לפני החרטה, והיא הפרישה מהחטא: "וירא אלקים כי שבו מדרכם הרעה". ולכן המשנה מביאה את הפסוק של יונה לפני יואל.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקט)

וקרעו לבבכם ואל בגדיכם

"וקרעו לבבכם"" - ושמא תאמרו, והלא אם רב הוא סגירתו של לבב שהוא היצר הרע איככה אוכל לקורעו? לזה אמר "ואל בגדיכם, והוא מעין מאמרם... אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה. הנה כי אין דבר מספיק להכניע היצר הרע כהזכירו יום המיתה. וידוע כי יותר קשה על האדם מיתת בנים ממיתת עצמו. ועל כן בזכור שאם לא ישוב, ימותו בניו, אז ייכנע. והוא כי הנה הוא יתברך בפורענות מתחיל מהנכסים, ואחר כך בבנים, כאשר עשה באיוב. ובזה יאמר: "קרעו לבבכם", ובמה תוכלו? הלא הוא באמור אליו שע"י כן לא יקרעו בגדיהם על מיתת בניהם.

(אלשיך יואל פרק ב, יג)

מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם כדי שיהא לבו שלם בתפלה
16-17

...שיש עוד עשרה דברים שעוזרים על הכוונה, והפכם גורמים ביטולה. ואלו הן: תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן. והנני מבאר אחד לאחד... השלישי: צורך - כשיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ויתפלל על ככה, יכוין לבו היטב. ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאד, כגון בנו הנוטה למות, או הוא עצמו שהכביד עליו החולי, או שהוא בלב ימים, והים הולך וסוער והאניה חשבה להשבר, אז יתפלל ויתחנן בכל לבו, ויוריד דמעות על ככה, וישפוך את נפשו לפני ה'. אך כשלא יהיה האדם צריך למה שהוא שואל בתפילתו, יקשה עליו לכוין לבו... ולכן שנינו: עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן [ורגיל], ויש לו בנים, וביתו ריקם, כדי שיהא לבו שלם בתפלה. סוף דבר, כפי רוב צורך האדם למה ששואל בתפלתו, ירבה כונתו. ולפי מעוט הצורך, ימעט כונתו.

(רבי מנחם די לונזאנו, דרך חיים, דף מח בדפוס לבוב, עמ' רא-רג במהד' אהבת שלום [הובא בשל"ה, מסכת תמיד, פרק נר מצוה, אותיות יב, יד])

זקן ורגיל ויש לו בנים

לגבי ש"ץ בת"צ צריך גם שיהיה לו בנים, וגם שיהיה זקן, ואילו לגבי סנהדרין הדין הוא שהזקן יותר מדאי אסור לדון דיני נפשות [עי' הלכות סנהדרין פ"ג ה"ב ובלח"מ]. הסיבה היא מפני שהוא דורש אחריות מבעלי דינים [עי' מאירי [סנהדרין לו ע"ב] שלא ישתדל בהצלת ורדיפת זכות], לכן זקן אסור לפסוק בדיני נפשות. אבל בעת צרה צריכים רגש והרגשת צער של הכלל, הזקן עושה את זה יותר מאדם צעיר, הוא יכול להרגיש את הציבור יותר, ולכן כאן צריכים זקן.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקו-תקז)

וביתו ריקם

"שררך אגן הסהר" - השרר הוא כמו חסרון בבטן האדם, ובא המליצה כי זה החסרון הוא כקערה מלא משקה. והנמשל דעניות המצויה בישראל יותר מכל העמים, והוא נראה חסרון בכבודם של ישראל... אבל הוא כמו "אגן הסהר", שבשביל שהם עניים מתפללים על הגשמים ותפלתם מתקבלת, וכדתנן בתענית פ"ב מורידין לפני התיבה כו' ויש לו בנים וביתו ריקן כדי שיהא לבו שלם בתפלה.

(נצי"ב, מטיב שיר, שיר השירים פרק ז, ג)

פירש רש"י "שהוא עני ואין לו מחיה בביתו, ובגמ' מפרש שהוא ריקם מעבירות". צריך בירור ממ"נ, אם רש"י רוצה לפרש כפי הפשטות שהכוונה לעניות, מפני מה הוא מביא את דברי הגמרא, ואם רוצה לפרש כדברי הגמרא, למה הוא מביא את הפירוש שבפשטות. בגמ' בדף טז ע"א: אמר ר' יהודה מטופל ואין לו וכו' וביתו ריקם וכו' היינו מטופל ואין לו היינו ביתו ריקם, אמר ר' חסדא זהו שביתו ריקם מן העבירה. ופרש"י שאין חמס וגזל בביתו. א"כ ב' הפירושים ברש"י כאן במשנה, הם הא בהא תליא: מפני מה אין לו כלום בבית, מפני שביתו ריקם מעבירה, ואין לו שום דבר הגזול, אם הוא היה גזלן הוא לא היה עני, אלא מפני שהוא לא גזל ואין לו פרנסה נשאר עני. וזוהי כוונת רש"י, שאחד הוא תוצאה מהשני, וזוהי המעלה המיוחדת שיש כאן.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיא)

אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני וכו' מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך אתה ה' שומע צעקה

בהברכה של "מי שענה לשמואל במצפה", הברכה קשורה עם המזמור של "אל ד' בצרתה לי קראתי ויענני", כי התוכן של הפרק הזה הוא שאומרים שעל האדם אי אפשר לסמוך. זהו ה"שיר המעלות" הראשון... בשיר המעלות הראשון מניחים את היסוד, שרק על הקב"ה אפשר להשען. שמואל במצפה, כשהפלשתים באו, הוא הראה לכלל ישראל שהוא לא רק המורה והרב של כלל ישראל, הוא גם לחם עם הפלשתים יותר טוב ממה שמלך היה יכול להלחם. שמואל אחרי כן חשב שבני ישראל יהיו מכירי טובה ויבינו שבאמת אינם צריכים מלך, מפני שהוא היה יותר חזק מכל מלך, הוא היה השופט, הנביא והמלך. אבל בכל זאת בני ישראל בקשו מלך ככל הגויים. ואחרי זה נאמר ששמואל התחיל להתפלל... הוא ראה עכשיו, שעל אנשים, אפילו בני ישראל, אי אפשר לסמוך. רק על הקב"ה אפשר לסמוך. וזהו הקשר בין שמואל במצפה לפרק של "אל ד' בצרתה לי קראתי", ששניהם מראים לנו את היסוד החשוב הזה. ולכן חותמים כאן שומע קול "צעקה". צעקה היא היכן שיש לצעוק איזו טענה על הבעל דין. שמואל צעק מפני שהיתה לו טענה על בני ישראל, על שהם לא סמכו עליו, אלא שבקשו מלך תחתיו. כיו"ב "ואשה אחת מבני הנביאים צעקה אל אלישע", גם שם היתה לאשה איזו טענה. וזהו הקשר בן שמואל במצפה, הפרק בתהילים, וחתימת הברכה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיג-תקיד)

אשא עיני אל ההרים וגו' מי שענה את אליהו בהר הכרמל

ומהי השייכות בין הפרק של "אשא עיני אל ההרים", ו"אליהו בהר הכרמל"? תוכן הפרק הזה הוא שיש מצוה להתפלל בעת צרה, אבל יש גם מצוה להתפלל לפני הצרה, שהצרה כלל לא תבוא, "ד' ישמרך מכל רע", היינו שהצרה לא תבוא, דוגמת תפילת הדרך, שתוכנה הוא תפילה שהצרה לא תבוא. אליהו בהר הכרמל בזמנו לא היה בצרה, הוא צעק "ענני ד' ענני", אם הקב"ה לא יענה אותו ובני ישראל ישמעו לנביאי הבעל, אז עתידו של נצח ישראל יהיה בצרה, וביקש על העתיד, וזה דומה ל"ד' ישמרך מכל רע", וזהו הקשר ביניהם.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיד)

ממעמקים קראתיך ה' וכו' מי שענה את יונה ממעי הדגה

הפרק "ממעמקים קראתיך ד'" הוא מקושר עם יונה במעי הדגה. הפרק אומר לנו שגם בהסתר פנים מהקב"ה, שהקב"ה נראה כאילו ח"ו מפקיר אותנו, יש חיוב להתפלל. זהו הרבה יותר מסתם צרה. בת"ש בגרמניא היה הסתר פנים, אבל בכ"ז יש דין של חיוב תפילה. ויש כאן עוד יסוד, שישנה תפילה אפילו אם האדם הוא חוטא, "אם עוונות תשמר" וגו', זהו הרשות לחוטא לגשת אל הקב"ה. אצל יונה היה אותו מצב, כשיונה ברח הוא היה בחטא, והוא גם היה במעמקים, בהסתר פנים מאת ד'.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיד-תקטו)

תפלה לעני כי יעטף וכו' מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים וכו' ברוך אתה ה' המרחם על הארץ

הפרק הרביעי הוא "תפילה לעני כי יעטוף", וחתימת הברכה היא מי שענה לדוד ולשלמה בנו וכו' ברוך אתה המרחם על הארץ. מהו הקשר ביניהם? תוכן הפרק הוא הסתר פנים, ולאחר מכן כתוב "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". הוא עובר לתפילה על הגאולה. כשהיחיד נמצא בגלות, בהסתר פנים, הדין הוא שהוא צריך להתפלל לא רק על עצמו אלא גם על הכלל, גם הכלל נמצא בגלות. "אתה ד' לעולם תשב", "אתה תקום תרחם ציון", לא מספיק לי שהקב"ה ישרה שכינתו עלי, אלא אני מבקש שיביא גאולה לכל הכלל. "ולא בזה את תפילתם", "כי השקיף ממרום קדשו", השקיף הוא בהכללה. ולכן מסיימים "מרחם על הארץ", שלא רק שהקב"ה יענה אותי, אלא את כל הכלל ישראל.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקטו)

רבי יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות אלא אומר תחתיהן רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות וכו' מי שענה את אבותינו על ים סוף וכו' ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות וכו' ברוך אתה ה' שומע תרועה

מהי החתימה של ר' יהודה - לא נזכר בפירוש במשנה. מכיון שהמשנה אינה מזכרת חתימה אחרת, מסתברא שחותמים באותה החתימה שחותמין לפי חכמים. מהי המחלוקת בין חכמים לר"י? לפי רש"י, לרבנן, שתי הברכות של זכרונות ושופרות הם קיום בתפילה, הד' האחרות הם קיום בצעקה. תפילה מתחילה עם נוסח התפילה, צעקה מתחילה עם פסוקים, והראיה שבכל הסליחות אנו מתחילים עם פסוקים. לר"י כל השש ברכות הם צעקה.
מה ההסבר שלר' יהודה אומרים את הפסוקים של "רעב כי יהיה בארץ" וגו' לברכת זוכר הנשכחות, והפסוקים שבירמיהו לברכת שומע קול תרועה? נאמר שם במלכים "ואתה תשמע מן השמים" וגו'. התוכן הוא, שיש תפילה בעת צרה, וגם שהקב"ה יקבל התפילות. אבל שם נאמר עוד, שבתפילת ישראל הקב"ה מקבל את התפילות רק ממי שזוכה וראוי לכך, "ככל דרכיו", ואילו לגבי תפילת הגויים נאמר שהקב"ה מקבל תפילתו גם אם אינו ראוי. רש"י שם מסביר, שבגויים אם הקב"ה לא יענה יצא חילול השם, אבל בישראל שהוא בין כך מאמין בקב"ה, גם כשאינו נענה הוא יתלה הסיבה שלא נענה בעצמו, שאינו מתנהג כשורה, ויפשפש במעשיו וכו', ולכן אל תענה לו כי אם כפי דרכיו. בזכרונות של ר"ה כתוב "מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר", ושם נאמר שהקב"ה עונה על פי צדקת האדם, "מחשבות אדם ותחבולותיו". ולכן אומר ר' יהודה, שאומרים את הפרק הזה, שגם יש בו את הענין שהקב"ה עונה "ככל דרכיו", כפי צדקת האדם. וזהו הקשר באמת למה שאומרים בברכה הזאת "מי שענה לאבותינו על ים סוף". המדרש [ילקוט שמעוני שמות רמז רמא] אומר שעוזא שאל את הקב"ה בים סוף למה הקב"ה הורג את המצרים ומציל בני ישראל, הרי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, והקב"ה שלח את גבריאל והוא הביא עז קטן ותינוק הרוג עליו. כאן עוזא ראה רק את החיצוניות, שהללו עובדים ע"ז והללו עובדים ע"ז, אבל הקב"ה אמר שבני ישראל אף פעם לא יהרגו תינוקות, אע"פ שהם עובדים ע"ז הם אינם נוהגים באכזריות כמו המצרים, ולכן הקב"ה הציל אותנו ולא את המצרים. ולכן אומר ר' יהודה שאומרים הפרק הזה "כי אתה ידעת לבדך", שהקב"ה לבדו רואה הפנימיות של האדם.
ולמה לר"י אומרים את הפרק של ירמיהו לברכת שומע קול תרועה? אם מעיינים בפרק שם (פי"ד א-ט) רואים שהרבה פסוקים דומים מאד למגילת איכה. התוכן שם הוא שבהסתר פנים לפעמים בכלל לא מועילה תפילה. אחת מן הברכות היא "שומע תפילה", אבל כשאדם הוא בחטא בכלל לא מועילה תפילה... תפילה היא כשר לפני המלך. מיד שיש על השר איזה פגם, מיד הוא מפסיד את הזכות שלו. א' מן הברכות היא "שומע צעקה", והיא במצב שבאים להקב"ה בשפלות. כאן הברכה "שומע קול תרועה", שהיא סתם בקשה כמו חיות. זה אינו אפילו דיבור. בירמיהו שם נאמר "אל תניחנו", שום דבר לא הועיל, אבל עדיין יש עצה אחת, תרועה, כמו בהמה, ולכן אומרים שומע קול תרועה על הפרק של "אבלה יהודה וגו', כי גם אילת לבד בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דשא ופראים עמדו על שפיים שאפו רוח כתנים וגו"'. הנביא מזכיר רק בהמות, מכיון שצעקותיהם הם ע"י תרועה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקטו-תקיז)

על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם בהר המוריה וכו' ברוך אתה ה' גואל ישראל

...דז' ברכות הנוספות הם נגד חג"ת נהי"ם, ז' מדות מכוונות. והנה הברכה הראשונה אינה מצטרפת עם השאר ואינה ברכה בפני עצמה, רק שמוסיפין בה. והנה הוא נגד מדת החסד, מדת אברהם, חסד לאברהם... והוא ית' מכלכל חיים בחסד, על כן ביום התענית אנו מעוררים מדת החסד, חסד לאברהם, על כן אנו מזכירים אביהם אבינו. מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה וכו' בא"י גואל ישראל - הוא עפ"י המדרש [וירא פרשה נו]:... לפי שהיה אברהם אבינו רואה את האיל ניתש מן החורש הזה והולך ומסתבך בחורש אחר, א"ל הקב"ה כך עתידין בניך להסתבך במלכיות, מבבל למדי, מן מדי ליון, מיון לאדום, וסופן ליגאל בקרנו של איל... בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא נזכר להם אותה העקידה ותמלא עליהם רחמים. הנך רואה שנענה אברהם אבינו ורמז לו ה' יתברך גאולה לבניו. ע"כ מסיימא גואל ישראל.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

על השניה הוא אומר מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות

הברכה השניה ננד מדת הגבורה, פחד יצחק, ומסיימת זוכר הנשכחות עפ"י מה שאמרו רז"ל בפסוק "וזכרתי את בריתי יעקב" וכו': בכולם כתיב זכירה וביצחק לא כתיב זכירה כי הוא נזכר תמיד שאפרו צבור ומונח על המזבח. הרי שלך לפניך, דמסיימין בזאת הברכה בזכירה. והא דלא מזכירין בפירוש יצחק, דלא מצינו בתורה שענהו ה' יתברך, אבל מזכירין אבותינו על ים סוף, שהיו נתונים אז בדין כמו שאמרו רז"ל בפסוק "ויושע ה'" וכו', שהיה השר של מצרים מקטרג הללו וכו' והללו וכו' עד שהזכיר ה' יתברך זכות איתן האזרחי. וזהו לאבותינו שהמתיקו דין פח"ד יצח"ק בעקידה. זה שמזכירין את אבותינו על ים סוף בשניה.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם

בכל התפילות הש"ץ מתפלל בעד הציבור והוא כולל עצמו עמהן, א"כ מפני מה כאן הש"ץ אומר הוא יענה אתכם בקול צעקתכם, למה אינו אומר "הוא יעננו"? למה הוא מוציא את עצמו מהציבור? הרי הגמרא אומרת: לעולם לישתיף איניש נפשיה בהדי' ציבורא [ברכות ל ע"א]. ניתן לבאר שכאן מה שאומרים הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם אין זה תפילה, כי אם זוהי הבטחה שכמו שהקב"ה שמע לקול אברהם, שמואל ויונה, הוא גם יענה אתכם. רק בתפילה ישנו הדין שצריכים לכלול עצמו עם הציבור, אבל לא בהבטחה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיב)

ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות

שבאמת ה' יתברך ברא הכל לכבודו, וגם הים נברא לכבודו, שגם על ידו נתוסף כבוד שמים, רק שבפני הברואים ולפני הים עצמו נשתכח לגמרי למה נברא, ודומה שאין ממנו שום כ"ש, ע"כ מברכין עליו ברוך זוכר הנשכחות, שה' יתברך נתן בהאדם עצות להזכירו, היינו שע"י מצות ומעשים טובים יכולים להזכירו.

(רבי יעקב מאיזביצא, בית יעקב, שמות פרק יג, כו)

היינו שרק על הלבוש נדמה שנשכח, אבל בשורש הכל הוא חיים. ולכן יכולים להזכירו ולהאיר ולהכניס הכל, כי יש בכל מקום חיים.

(רבי יעקב מאיזביצא, בית יעקב, שמות פרק יד, ל)

ובזה נבין ענין חובת זכירת יציאת מצרים, כי במצרים היה הדעת בגלות… וממילא היו בבחינת שכחה כמ"ש ברוך זוכר הנשכחות, ופירש רש"י: לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכרם המקום וגאלם. כי היאוש בא כתוצאה משכחה, ואילו השכחה נבעה מגלות הדעת, ולכן חייבים לזכור שהיו במצב של שכחה. אלא שמצב זה דייקא הוא שגרם לגאולתם, משום שרצונו ית' הוא לבלתי ידח ממני נדח.

(רבי משה יחיאל אפשטיין, באר משה שמות עמ' קלד)

מי שענה את אברהם

[אומרים כך כי כשצדיק מתפלל ונענה, זה פותח שער, שבפעם הבא לא יצטרכו כל כך הרבה תפילה.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף לח ע"א) לטקסט

מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וכו' ברוך אתה ה' שומע תרועה
27-28

במלחמת יריחו כתיב (יהושע ו, כ): "וירע העם ויתקעו בשופרות". ואינו מובן מהו "וירע העם", שהרי אחרי תקיעת הכהנים בשופרות היה לכל העם לתקוע תרועה, אבל קודם תקיעת הכהנים לא היה העם להריע. וגם לשון "ויתקעו בשופרות" משמע העם ולא הכהנים. אלא פי' "וירע העם" - שהתפללו, כפירוש הרמב"ם הל' תענית [פ"א ה"א] על הפסוק "והרעותם בחצוצרות". ומשנה מפורשת היא בתענית פ"ב עננו כמו שענית ליהושע בגלגל בא"י שומע תרועה, ופירש רש"י: במלחמת יריחו בעוד שהיו ישראל בגלגל והיה שמה תרועה לתפלה. הרי שהתפלל יהושע ונענה. ויותר נכון לומר כי התפלה היה בגלגל ממש ולא בסביבות יריחו במערכות המלחמה, אלא העמיד יהושע אנשים בגלגל להתפלל, ומשום הכי תקעו בשופרות בתוך התפלה ולא בחצוצרות, משום שלא היה הארון שם במקום תפלה, ומכאן שנינו במס' ראש השנה דף כז אשר במקום שאין חצוצרות תוקעין בשופר.

(נצי"ב, העמק דבר - הרחב דבר, שמות פרק יד, טו)

על השלישית הוא אומר מי שענה את יהושע בגלגל וכו' ברוך אתה ה' שומע תרועה

הברכה הזאת נגד מדת תפארת ישראל, עמודא דאמצעותא, תתן אמת ליעקב. ולא מזכירין בו יעקב מטעם הנ"ל [שלא מצינו בתורה שענהו ה']. והנה יהושע נענה בגלגל במעל עכן. והנה תראה אשר יהושע לא התפלל לשם תפלה כדרך המתפללים כי לא היתה תפילתו כפי הנראה שגורה בפיו, ונאמר שם (יהושע ז): "ויקרע וכו' ויפול על פניו וכו' עד הערב", ולא תמצא שהתפלל. ואח"כ כתיב "ויאמר יהושע אהה א"א למה העברת העביר את העם הזה את הירדן", הנה אין זה תפלה. ותמצא אח"כ שאמר "מה אומר אחרי אשר הפך ישראל ערף" וכו', רצה לומר, הנה אין אני יכול לומר ולהתפלל אחרי אשר הפך ישראל וכו', הכוונה לדעתי, בהיות ישראל כביכול עדת תפארת ישראל בבחינת פנים בפנים, הנה אז הוא תפילתם שגורה, תפלה מלשון חיבור, "נפתולי אלקים נפתלתי", משא"כ ח"ו בהעדר היחוד פנים בפנים. ותמצא גם בר"ה סוד הנסירה יחוד פנים בפנים אינו ע"י תפלה רק ע"י השופר שהוא גנוחי גנח מן הלב בקול השופר ולא בדיבור, וזה שמסיימין שומע תרועה. וגנוחי גנח מן הלב גם בזמן שאין התפלה שגורה בפה הבן הדבר. ותמצא אח"כ נאמר (שם ח) "וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק", ודרשו בעומקו של הלכה, עסק בתורה תורת אמת, תתן אמת ליעקב. והבן (ותתבונן מאד מדת תפארת הוא קול ומדת מלכות - דיבור).

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

על הרביעית הוא אומר מי שענה את שמואל במצפה וכו' ברוך אתה ה' שומע צעקה

הברכה הזאת נגד מדת נצח. והנה נצח והוד תרין פלגי גופא. וכבר ידעת שמואל שקול נגד משה ואהרן להיותו יונק משני המדות. ותמצא בדברי קדמונים בחשמונאים בצרתם ומלחמתם אמרו מי שענה לשמואל במצפה הוא יעננו, ע"כ נעשה הנס בנצח והוד כנודע. והנה בנצח והוד העיקר הוא רגל הימין נצח. ותמצא בשמואל "ויזעק אל ה'"... שמע מינה שהצעקה מסוגל לנצח במדת נצח. ע"כ חותמין בשומע צעקה.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

שומע צעקה וכו' שומע תפלה וכו' העונה בעת צרה

קודם כל, ישנה הבטחה שהקב"ה הוא שומע תפילה, כמו שכתוב "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו". הקב"ה גם שומע צעקה כמו שכתוב "והרעותם בחצוצרות ונושעתם". העונה בעת צרה היא ההבטחה שאפילו בלא תפילה "טרם נקרא אליך עננו", אפילו לא מתפללים וצועקים כראוי, הקב"ה ג"כ יענה אותנו.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיג)

על החמישית הוא אומר מי שענה את אליהו בהר הכרמל וכו' ברוך אתה ה' שומע תפלה

הברכה הזאת נגד מדת הוד, שנהפך למשחית בעו"ה, עוד בימי יעקב נאבק שר אדום עם יעקב ויגע בכף ירכו ונפגם ההוד, ומזה נמשך אשר אלף החמישי נגד הוד נהפך, ואין תמידין וקרבנות, רק תפילות במקום תמידין תקנום, ועל זה עומד העולם. והנה באלף החמישי ביטול הקרבנות ע"י אדום הוא אשר השר שלו נאבק עם יעקב. והנה תמצא אליהו הוא הניגוד לאדום ושרו, דהנה ביום שנגנז אליהו ועלה למרום, בו ביום העמיד מלך לאדום. וכשיבוא זמן ביטול מלכות אדום, "הנה אנכי שולח לכם את אליה" וכו'. על כן אליהו מסוגל גם בזה"ז שאין קרבנות רק תפלות, עכ"ז הוא משלים ומקריב קרבנות, כמ"ש בתוספות סוף מנחות... הנה גם בהר הכרמל הקריב שלא במקדש וענהו ה' יתברך ע"י תפילתו. ומעתה בין תבין את אשר לפניך שחותמין בא"י שומע תפלה.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

על הששית הוא אומר מי שענה את יונה וכו' ברוך אתה ה' העונה בעת צרה

הברכה הזאת נגד יסוד. וכבר ידעת יונה הוא משיח בן יוסף החתום ביסוד. וכבר ידעת כי משיח בן יוסף מעותד [ליהרג - סוכה נב ע"א] וכו' ואח"כ יהיה ישועה כמ"ש "ועת צרה הוא ליעקב וממנה יוושע". על כן חותמין העונה בעת צרה.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם
35

וקבלת תשובתו של דוד נגמרה בעת חנוכת ביהמ"ק בחודש תשרי, "ביומא דאתבני בי מקדשא עבד קב"ה טיבו לדוד מלכא וכו' ומני ליה למיכאל למיעל לדוד משיחא בתרעי ירושלים דלעילא וכו'" [זוהר חדש לך לך דף מג ע"א]. ועל כך אמרו במקום אחר: "כשבנה שלמה את ביהמ"ק ובקש להכניס ארון לבית קדה"ק דבקו שערים זב"ז וכו', כיון שאמר ד' א' אל תשב פני משיחך וגו' מיד נענה וכו' וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון וכו'". ונפתח פתח תשובה זה לדורות: "מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם". ונגמרה כפרה זו ע"י שלמה שהוא המשלים מדתו של דוד: "כיון דאתא שלמה ועבד לה אזניים ואישתזבון בני עלמא בעצתיה יהיב בההוא עיר כביכול שזיבותא, ובמה בחכמתו, וכל דא תיקונא דאתקין ואשתדלותא דאשתדל אבתרה ההוא מסכן דאיהו דוד" וכו' [זוהר חדש רות דף לה ע"ב].

(גנזי הראיה, ה - ירח האיתנים, עמ' קיז)

על השביעית הוא אומר מי שענה את דוד ואת שלמה בנו וכו' ברוך אתה ה' המרחם על הארץ

הוא נגד מדת מלכות. דוד ושלמה המה ירשו מדת מלכות נקראת ארץ ישראל כנודע. על כן חותמין ברוך המרחם על הארץ.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

ברוך אתה ה' המרחם על הארץ

[עי' לקט ביאורי אגדות לקמן יז ע"א בשם אם הבנים שמחה]

רש"י ד"ה ובקבלה - ובכל דוכתא דלא איתפקד נביא וכו' שהוא כמספר והולך וכו' לא קרינן ליה קבלה

החילוק שברש"י בין מה שנקרא דברי קבלה בנביאים, שהוא רק מה שהנביא נצטוה ולא מה שבא בסיפור בעלמא, סתור הוא לכאורה מלשון הגמ' ב"ק [ב ע"ב] דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, גבי "ויעש לו צדקיהו בן כנענה", דהוי ודאי רק סיפור. ואולי מפני שע"פ שקרו אמר זה בשם ד', א"כ התחפש בלבוש סגנון קבלה, ומשו"ה נקרא עכ"פ בתור גילוי מילתא דברי קבלה.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

בפירוש המאירי לתהילים (הוצאת מקיצי נרדמים, עמ' 10) כתב: "והעיקר בזה לדעתי הוא שכל נביא שלא נשתלח לעם אם להתרותו על מעשיו הרעים להדריכו במעשה היושר או לצוותו בעסק העם במלחמות אע"פ שהוא נביא לא נכתבו דבריו בכלל הנביאים".
והעיר רבינו: "ע' רש"י תענית טו. וחולין קלז. ["תורת משה קרויה תורה לפי שנתנה תורה לדורות, ושל נביאים לא קרי אלא קבלה, שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה"] ומגילה ג. ד"ה דאינהו ["שנתנבאו לישראל בשליחותו של מקום..."]".

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 117, הערה 22)