חוגו חגא
תחוג. שיעשה חג שמחה וריקוד כלשון הגמ' חגיגה ד"י ב' דחוגו חגא, היינו להרבות שמחה.

(העמק דבר, שמות פרק כג פסוק יד)

דחג הוא לשון שמחה בכמה מקומות דלכן בלשון חכמינו ז"ל סתם חג הוא חג הסכות שהוא זמן שמחתנו, וכמו שאמרו חוגו חגא, פירש רש"י להרבות שמחה. ומה שכתוב בתוספות דיש מפרשים חג מלשון רקידה כמו יחוגו וינועו כשכור, גם שם הוא מלשון שמחה, שהשכור מתוך היין לבו שמח עליו. וכן כתיב (שמואל א' ל) אוכלים ושותים וחוגגים בכל השלל, היינו שהיו שמחים בהשלל מתוך אכילה ושתיה וגם מחולות בכלל.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לחמשה עשר באב, אות א)

תוס' ד"ה חוגו, יש מפרשים לשון מחולות כמו יחוגו וינועו כשכור
וחגיגה הוא על דרך מה שכתבו בתוספות חוגו חגא, יש מפרשים לשון מחולות כמו יחוגו וינועו כשכור. והיינו מה שמבטל עצמו ודעתו לגמרי לכבוד ה' יתברך כעין שמצינו בדוד המלך ע"ה ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' וגו', ומיכל אמרה על זה כהגלות נגלות וגו', והיינו שביטל כל דעתו לכבוד ה' יתברך. וכעין שמצינו (כתובות יז.) ר"ש בר"י מרקד אתלת אר"ז קא מכסיף לן סבא כו' אהנייה ליה כו' שטותיה לסבא, שהיה מתנהג כשוטה לשם שמים לשם מצוה. ועל זה מביא בתוספות המשל כמו יחוגו וינועו כשיכור, שמבטל כל דעתו לשם שמים.
וכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך וגו', וכתיב ושמחת בחגך, קאי על שניהם על מצות סוכה ועל מצות חג שהוא חוגו חגא המחולות...
והז' שמחות נגד הז' רועים האושפיזין... וחגיגה נגד דוד המלך ע"ה שבו מצינו המחולות ורקידין שביטל עצמו וכבודו לכבוד ה' יתברך וכמו שנאמר ושחקתי לפני ה' ונקלותי עוד מזאת וגו' והוא חוגו חגא. ועל זה הביאו בתוספות מלשון יחוגו וינועו כשיכור.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק חג הסכות, אות יז)

והנה לשון חג פרשו התוספות מלשון מחולות כמו יחוגו וינועו כשיכור. וכן פסח נקרא חג המצות, שכיון שזוכין לבער השאור שבעיסה, מרקדין בתופים ומחולות יחוגו וינועו כשיכור. שהזמן בחג המצות להיות נגאלין מיד מכל וכל, ובניסן עתידין להגאל (כמו שאמרו ר"ה יא.), והזמן לזכות למחול כמו לעתיד שיהיה כל אחד מראה באצבעו.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק לחג הפסח, אות נג)

אין דורשין בעריות בשלשה
עי' הקדמת תק"ז (י"א רע"ב) שלש שנים יהיו לכם ערלים כו', שם (י"ד סע"ב) מאי עריות ס"ם ונחש לא צריך למהוי בשלשה דאינון משחית אף וחימה כו', וראה תנ"ו (צ ע"א), תנ"ח (צ"ב ב) דאינון עריות תלת קליפין.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד
וכמו שאמרו בפ"ב דחגיגה, אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במעשה מרכבה ביחיד. ופי' המשנה, כי מעשה מרכבה, דהיינו החכמה המגעת אל ה' יתברך בעצמו, כי המרכבה הוא שכבודו יתברך עליהם כמו חיות הקודש, ומפני מעלת חכמה זאת שמרבה בכבודו יתברך ראוי להסתיר יותר. ומעשה בראשית הוא בריאת עולמו, שהוא יתברך פעל בעצמו, הוא מדריגה למטה מזה, לכך הוא בשנים, שבשנים אין לדרוש. אמנם סדר חבור העולם זה עם זה, שדבר זה אין קרוב אל ה' יתברך, ר"ל חיבור האדם, ולכך הוא בשלשה, והעריות הוא חיבור הנמצאים זה עם זה כפי מה שהוא חיבור המציאות, ע"ז נבנה סוד העריות, כי העריות הוא חבור האדם אל אשר ראוי לו, והוא יוצא מן סדר חיבור המציאות, ואין זה כמו מעשה בראשית, ולכך הוא בשלשה. נמצא מדריגת החכמה שלשה, האחד החכמה מה שהגיע אל מרכבות כבודו יתברך, והשני דברי חכמה השייך אל פעולותיו שהוא פועל בעצמו, והשלישי חכמת סדור וחבור המציאות זה עם זה באיזה עניין ראוי להם החיבור, וזה נקרא חכמת עריות. ואין חכמה עליונה שאינה נכללת בג' מיני חכמות אלו, ואפילו מפה לפה אסרו לגלות, ואיך יכתוב אותם, ויהיו ענינים הגדולים כמו אלו מטרה לחץ כל סכל יורה חצי סכלתו אליהם, לכן הם הם נאמני רוח היו מכסים הדבר כפי הראוי.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ה)

אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא מעשה במרכבה ביחיד וכו' אין דורשין בסתרי עריות
ושלושה סדרים, בראשית, נח, ולך שעד לידת יצחק... שהם לימודי חכמה עליונה המשפיעים לבינה שבלב.
כי שלוש מיני לימודי חכמה נזכרים בריש פרק אין דורשין: מעשה בראשית ומעשה מרכבה וסתרי עריות, פירוש חכמה שבבריאה ובברואים, וזהו מעשי בראשית שבפרשת בראשית, וחכמה שבפעולת הנבראים אחר כך, להוציא מכח פעולתם ברואים אחרים כמותם, כי "לא תוהו בראה", שמזה הוא מצוות דעריות שלימד ה' יתברך דרכים הראויים לזה, וזהו חכמת סתרי עריות, ולימודים אלו בפרשת נח, שבו נתפרש שתילת העולם והתפרדם למשפחותם ולשבעים אומות, ושני דורות דדור המבול ודור הפלגה הם כללות סתרי עריות, כי הם נגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי בדור המבול היה ראוי להיות מתן תורה, כמו שמובא בזוהר (ח"ג רטז ע"ב), וכמו שאמרו ז"ל (חולין קלט ע"ב) על פסוק (בראשית ו, ג) "בשגם" - זה משה, וכן עוונם בהוצאת זרע לבטלה ביסוד, כידוע בזוהר דכתב ביסוד...
וחכמת מעשה מרכבה הוא בפרשת לך, המדבר מגילוי ה' יתברך לאברהם אבינו ע"ה, ואיך ה' יתברך רוכב עליו, כי האבות הן המרכבה, כמו שאמרו בבראשית רבה (פב, ו), ולמדוהו מאברהם ביחוד שם...
ואלו השלוש הם הרמוזים במה שאמרו (זוהר ח"ג עג.) אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד, והוא גם כן מה שאמרו (שבת לא.) "ואהבת לרעך כמוך" - כלל גדול בתורה, פירוש "ואהבת" כמה דאת אמר "ואהבת את ה' אלקיך", שסתם אהבת בני ישראל לה' יתברך, ו"לרעך" שיהיה גם כן טובה לרעך, וגם "כמוך" - טובה לעצמך. וזהו מעשה בראשית - טובת הנבראים עצמם, ומעשה מרכבה - רצון ה' יתברך, וסתרי עריות הוא מצד השפעתם לזולתם...
ושלוש אלו הם גם כן נגד שלוש מיני חכמות הנזכרים... משה רבינו ע"ה הוא המגלה ומפרסם אלקות בעולם במתן תורה... שה' יתברך רוכב ומנהיג העולם הוא מעשה מרכבה. וזהו תורה שבכתב, שהוא מה' יתברך עצמו, דמעשה מרכבה הוא מצד ה' יתברך והשגת מדותיו יתברך...
שה' יתברך רוכב בכל מעמקי לב האדם גם כן, ואין הכתר נבדל מן הראש כלל, וזהו דעת דמשה רבינו ע"ה, מה שאין כן בלעם, היה דעת דסיטרא אחרא, שהלב שלו מלא מכל מיני רע, ומצד זה חכמת מעשה מרכבה שלו הולידה מיני כשפים שמכחישים פמליא של מעלה (סנהדרין סז ע"ב)... ושלמה המלך ע"ה, חכמתו מעשה בראשית, כמו שנאמר (מלכים, א ה, יג) "וידבר על העצים" וגו'. וספריו נקראו רוח הקודש, שהוא גם כן פעולת ה' יתברך רק שהוא יוצא מפה האדם, וכן מעשה בראשית היינו חכמת ה' יתברך המלובשת בנבראים. ורבי שמעון בר יוחאי חכמתו בסתרי תורה, שהוא תורה שבעל פה, וחכמת האדם עצמו הוא החכמה דפעולתן של הנבראים...
וספר יצירה הוא ברייתא דמעשה בראשית, לימוד חכמת מעשה בראשית, ושנינו שם (בריש פרק א): וברא את עולמו בשלושה ספרים ספר וספר וסיפור, הם גם כן שלוש מיני חכמות אלו...
וה"ר משה בוטריל בשם ר' אלעזר הקליר בשם זקינו, שהם שכל, משכיל, מושכל, שיש בחכמת מעשה בראשית עצמו שהוא חכמת הטבע כדברי הרמב"ם... והשכל שהוא הידיעה וההכרה בבורא זהו מעשה מרכבה, והמושכל שהוא החיות דנבראים הוא מעשה בראשית, והמשכיל הוא שכל האדם המתבונן, הרי הנבראים פעלו והולידו זה באדם והוא פעולת הנבראים.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות ח, דף נד ע"א-נה ע"ד)

והיינו כי בעולם הזה יש סודות וסתרי תורה שאי אפשר לגלותם, שלא יבואו לידי קלות ראש מפני היצר. עיין בספר ברית מנוחה כתב כן על מאור אחד, דאילו ידעו תוקפו אפשר לבוא לידי קלות ראש. וזהו טעם (חגיגה יא ע"ב) אין דורשין וכו'.

(ר' צדוק הכהן, צדקת הצדיק, אות רלא)

אין דורשין וכו' במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו

(ג) שתחלה תבא החכמה בדברים פשוטים וחקים המסורים לכל ההמון... ואח"כ תעמוד בית נתיבות שאין הולכים שם רק אנשים פרטיים, והם דברי תורה שאין נמסרים לכל ההמון רק לחכמים... כמו דרך הדרוש ודרך המושכל שבתורה, ודרכי החסידות במצות וטעמי המצות... ואח"כ תרון ב"מבוא פתחים", ששם ישבו יחידים בסתר בחדר הורתם, והם סודות התורה כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה שאין נדרשים ברבים רק ביחיד וליחידי סגולה.
(ט) סודות התורה וצפונותיה, יש שישיגו אותם על ידי כח הבינה שיבין על ידי בינתו בגדולות ה' ומעשיו ופליאותיו במעשה בראשית, ובצבאיו ומחנותיו במעשה מרכבה, ויש שישיגו אותם על ידי הדעת, שהם ידיעות הצחות שבנפש קדושים ברי לבב בעניני האלהות... הידיעות הצחות של סודות התורה הם "ישרים למוצאי דעת", שהמוצאים בנפשם דעת אלהים ימצאוהו ע"י התורה וע"י עזר אלהים בדרך ישר וקצר... סודות התורה המושגים לחכם ומבין מדעתו כולם "נכוחים למבין", שישיג נכח ה' כבודו וגדלו ומעשיו בלא שום נטיה מן נקודת האמת.

(מלבי"ם משלי פרק ח פסוקים ג, ט)

אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד וכו' בסתרי עריות וכו' בתרי כי יתבי וכו' ואתו למישרי איסורא בעריות
ובפרק ב' דחגיגה, אין דורשין בעריות לשלשה ולא במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד. פירוש אלו שלשה דברים, הראשון שה' יתברך מציאותו מובדל מכל הנמצאים ואין לו השתתפות עמהם. השני שהוא יתברך המציא שאר הנמצאים. השלישי שהם מסודרים מאתו בסדר שלהם, כי מה שהמציא אותם שהוא הוצאתם לפועל - דבר בפני עצמו, ואילו זה שסידר אותם כפי מה שהם עליו - ענין בפני עצמו. כי הבנאי הבונה בית, מתחלה מסדר אותו בשכלו ואחר כך מוציא אותו לפועל... וזה שאמר לא במרכבה ליחיד, כי המרכבה מורה שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, כי כל רוכב במה שהוא רוכב עליו הוא נבדל מן אשר רוכב עליו, וכל ענין המרכבה, ההשגה המורה על שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, ואיך הוא רוכב עליהם ומנהיג, כי בזה שהוא נבדל מהם מנהיג אותם כמו הרוכב המנהיג אשר רוכב עליו, וכמו הנשמה שבאדם שהיא נבדלת מגוף האדם, ובמה שהיא נבדלת מן הגוף מחיה אותו ומנהיגו. וכמו שזאת השגה מורה על שהוא יתברך נבדל מזולתו ואין בו השתתפות עם זולתו, כענין זה תהיה השגה שלא תהא בה השתתפות בזאת הידיעה רק לעצמו.
אמנם מעשה בראשית, שרצה לומר שהקב"ה המציא המציאות ובאיזה ענין יצאו לפועל ונמצאו. לכך אמר [בראשית רבה פרשה ט אות א] עד ויכולו - כבוד אלקים הסתר דבר, שזה הוא אשר המציא אותם לפועל, אבל מן ויכולו ואילך אינו מדבר במה שנמצאים מאתו יתברך, רק מדבר במה שנמצאו התולדות זה מזה, ומפני שהחכמה של מעשה בראשית - יציאתם לפועל, ונמצא ה' יתברך לזולתו שהרי המציא אותם, ובענין זה מותר לדרוש, שהחכמה מגיע אל זולתו, לכך מותר לדרוש ליחיד.

ועריות מותר לדרוש לשנים, מפרש עריות - סוד עריות. ופירוש סוד עריות - סדר המציאות וחבורם זה עם זה, ועל זה בא סוד העריות, שה' יתברך סדר בחכמה שזה אסור עם זאת וזאת אסורה עם זה כפי הסדר שסדר ה' יתברך הנמצאות בחכמה, וכל סדר במה, אי אפשר רק בין שני דברים, כי בדבר אחד ובנמצא אחד אין סדר, ולפיכך דורשין בעריות לשנים, וזהו הדורש השלישי המוציא הדבר, כי ראוי שיהיה הלמוד כפי הלמד שהיא החכמה עצמה, שאם הלמד שהוא החכמה מתפשט, כך הלמוד מתפשט גם כן לפרסם אותו, ולפיכך במה שסוד עריות תולה בסדור הנמצאים והתחבר זה עם זה והתרחקם זה מזה, ואין סדר רק בשנים המסודרים מן המסדר, ודבר זה בודאי התפשטות בעולם, לא כמו מעשה בראשית שאינו רק הוצאתם לפועל, לפיכך דורשין בעריות בשנים והדורש הוא השלישי. ועוד, במה שהעריות כולם התרחקות מדבר שאין ראוי החבור, ויהיו הנמצאים עומדים בחוקם וגבולם שנתן ה' יתברך להם. ולכך נקראים העריות חוק כדכתיב את חקותי תשמרו, גבי עריות. וזהו סוד העריות, כי ה' יתברך המציא הנמצאים ונתן להם חוק ולא יצאו מחוקם, וזהו כולל כל הנבראים שיש להם חוק שישמרו חוקם, והעריות שהוא החבור במי שאין ראוי לו, הוא יציאה מן החוק, ולפיכך ענין העריות הוא יותר קרוב אל העולם במה שהוא חוק הנמצאים, שלא יצאו מחוק אשר ראוי להם מצד עצמם.
והרי המדריגות הם שלש, האחד הוא המרכבה במה שהוא יתברך נבדל מן הנמצאים לגמרי, ומפני כי ההשגה הזאת במה שהוא יתברך נבדל מן העולם, לכך אין ראוי שיהיה פרסום בעולם לגמרי לדבר זה, ואין דורשין במרכבה ליחיד. ומעשה בראשית שהוא יציאת העולם לפועל מן ה' יתברך, והוא מדרגה יותר נראה בעולם, דורשין לאחד, ולשנים אסור, שהרי אין מעשה בראשית רק מה שהוציא לפועל הנבראים. אבל העריות שהוא חוק הנמצאים עצמם שלא יצאו מסדר הראוי להם, הוא מדריגה עוד יותר נתלה בנמצאים עצמם, הוא יותר קרוב אל העולם, ולפיכך לשנים מותר ולשלשה אסור. כי כבר אמרנו, כי כל דבר זה הוא נבדל מן העולם עצמו אחר המצאו ואחר שסדרו ה' יתברך, ולפיכך יותר יש הטעה ג"כ בדבר הזה, כמו שמפרש שם שאם ידרוש לשלשה, מתוך שהרב מסביר דבר לאחד דבר שראוי להסתירו בעצמו, אם אחד ישא ויתן עם חבירו בענינים שהם נסתרים כמו אלו שנפרשים ונבדלים מבני אדם, יבא לטעות, אחר שהשגה זאת בדבר שהוא נבדל מן העולם עצמו. ודבר זה ברור...
הרי שאסור לדרוש ברבים מעשה בראשית איך שהוא המציא לפועל הנמצאים, ומכל שכן שאין לדרוש את כבודו במה שהוא נבדל מן הנמצאים, וכן לדרוש בסתרי עריות החוק שנתן לנמצאים שעליו נבראו שלא יצאו מחקם, שכל הדברים האלו אינם כבודו של מלך, שכבודו כשיש לו עם במציאות שהם כבודו ומנהיג אותם, לא איך המציא אותם. ומי שדורש אלו דברים דומה שנכנס תוך חדר פנימי של מלך בשר ודם, שאין זה כבוד למלך להיות משתתף עם המלך כאשר הוא ביחידי, ולכך כל אלו דברים הסתר דבר. אבל מן ויכולו, שכבר נבראו הנמצאים כלם שהם כבודו יתברך, ומכאן ואילך אינו מדבר רק בהנהגתו יתברך את הנמצאים שהם כבודו, יש לחקור אחר זה, שכל ענין זה כבודו יתברך שמו. ואף אם הם דברים מופלאים מן האדם, והם יותר פלא ממעשה בראשית, כמו כל הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה, במה שהם אחר מציאות העולם נאמר בזה כבוד מלכים חקור דבר, שאין ההסתר רק איך היה מציאות העולם ממנו. וסוד עריות ג"כ חוק שנתן ה' יתברך לנמצאים ודבר זה סדר שלהם, דבר זה יש להסתיר. אבל הנהגתו את הנבראים אחר המצאם, הוא כבודו יתברך, שהרי כל הנמצאים אחר המצאם הם כבודו, וכל אשר יש בו יותר פלא הוא יותר כבוד אל ה' יתברך לחקור עליו, לפי שהוא מורה על גבורתו יתברך ויכולתו ויש לחקור על זה, ומכל שכן שחקירתנו בזה הוא לכבוד ה' יתברך, לסתום פיהם של דוברי שקר הדוברים על צדיק של עולם עתק, וזכות האמת יעמוד לנו והוא יתברך דרך אמת יורנו.

(מהר"ל, גבורות ה', הקדמה ראשונה)

ולא במעשה בראשית בשנים
מה שאמרו תקופת שמואל בפרהסיא ותקופת רב אדא בצינעא... ומה שכתב ביסוד עולם שהיה דרכם להצניע דברי חכמה, אמנם כן אכל דברי חכמת האמת הנעלמת ושאין ראוי לדורשה ברבים כדאיתא בפרק אין דורשין, אבל דברי חכמות פילסופיות מתכונה והדומה הרבה מהם, מה שיש בהם צורך לדעת, גילו לנו רבותינו ז"ל בפרהסיא, ואין בזה טעם להצניע, אלא על דברים שהם כבשונו של עולם. ונראה שהראשונים כבעל יסוד עולם וזולתו נמשכו כולם אחר דברי הרמב"ם (בפרק ג' וד' מיסודי התורה) שמעשה בראשית הוא חכמת התכונה והטבע, וכבר ציוו על הסתרת מעשה בראשית (חגיגה שם). אבל כבר נודע מכל המחברים שאחריהם והכל יודעים כי לא כאלה הם מעשה בראשית אשר ראוי להסתירם, רק המכוון על חכמת האמת הנסתרת בלבד כידוע.

(רבי צדוק הכהן, קונטרס משיב הטענה)

ואיתא אין דורשין במעשה בראשית בשנים. יראה לפרש, הנה ה' יתברך ברוך הוא ברא ועשה את עולמו ועושה בו כרצונו, ולעומת זה ברא ה' יתברך הצדיק שיכול לבטל גזירותיו. והנה איך אפשרי שיבטל הגזירות שכבר נגזרו בשמים בעולמות עליונים? אך הוא כאשר כתבנו כמה פעמים, בדבר ה' שמים נעשו, דהיינו הצדיק על ידי עסקו בתורה לשמה ומחדש בה חידושים נעשו שמים חדשים ועושה מעשה בראשית, ונמצא ממילא הגזירות בטלין, שלא היו באותן העולמות שנבראו מחדש. ואמרינן במסכת תענית [ח ע"ב] בימי רבי שמואל בר נחמני הוי כפנא ומותנא, אמרו היכי נעבד, נבעי על תרווייהו, אין מבקשין על שני דברים כאחד ע"ש. וזהו אין דורשין במעשה בראשית, רוצה לומר כשהצדיק רוצה לדרוש במעשה בראשית על ידי עוסק בתורה לחדש שמים חדשים לבטל הגזירות ולהשפיע לישראל, אל ידרוש בשנים, דהיינו לבקש על שני דברים כאחד, כי אם ידרוש כל דבר בפני עצמו.

(נועם אלימלך, פרשת כי תצא)

ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד
כי כל מה שאנו מדברים במעשה בראשית, וכל מה שהבינו בו החכמים כלם, אם לא בשפע אלקי, אינו מכלל מעשה בראשית שחייבו רז"ל יודעיו להסתירו ולהעלימו, וכמו שאנו עתידין לבאר, ואם כן חזר דבורנו בזה כיתר הדרושים בעת החתונה וכיוצא. אמנם ענין מעשה בראשית מהו, צריך ביאור רחב, כי הנה הרמב"ם ז"ל אמר שמעשה בראשית היא חכמת הטבע. ויש בזה סתירות גדולות, כי אין בדבורנו ביסודות ובמורכבים הנמשכים מהם דבר שיתחייבו בו ההסתר וההעלמה. ועוד אם הוא כן - שמעשה בראשית הוא חכמת הטבע - היה צריך לידע הגבול שנעמוד בו ולא נפרסמהו להמון, כי אין ספק שכל מה שהוא בענין הטבע וביאורו, אין ראוי שיהיה נסתר ונעלם, אבל ראוי שיתפרסם, שהרי ידוע שחכמת הרפואה וחכמת עבודת האדמה והמרעה נמשכות מחכמת הטבע, והנה אם כן היושבים בערי הפרזות דורשים תמיד במעשה בראשית ויודעים בו. וגם כן לא נוכל לומר שמעשה בראשית לא תהיה חכמת הטבע, שהרי מעשה בראשית נוסד כולו בעולם התחתון לא בעליון, כי זה יהיה מעשה מרכבה, ואם לא יהיה מעשה בראשית ידיעת טבעיו ועניניו, אם לא אפוא מהו, וזהו אם כן דבר מחדש מבוכה וצריך ביאור.
והתשובה בזה, כי אין ספק כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע, אבל לא מאותו צד שהתחכמו בו האנשים מצד מחקרם, אבל מצד מה שהידיעה נעלמת בו מצד המחקר, ולא תיוודע אלא בשפע אלקי, והוא: שיש לכל הנמצאים שני פעלים, פעל נמשך אחר חמרם, ופעל נמשך מצד צורתם אשר הוא עצמותם. והפעלים הנמשכים מצד חמרם, יוודעו מצד החקירה ומצד השגת מקריהם, אבל [הפעלים] אשר מצד צורתם, אי אפשר שיוודעו בשום פנים מצד החקירה, אלא מצד מה שהוציאו הנסיון לאור. וגם כי נדע פעליהם מצד הנסיון, לא נדע [סיבת] פעליהם כלל. כי אנחנו נדע בפלפל שהוא מחמם ונדע סבת החמום להיות היסוד האשיי גובר עליו, מפני שזה נמשך אחר חומרו. אבל עם היות שנדע שהאדם צוחק ושנדע שהאבן השואבת מושכת הברזל, נדע זה מצד שהוציאו הנסיון, אבל לא נדע סבתו, מפני שהם [דברים] נמשכים אחר הצורה, כי השער הזה סגור לכל דורש החכמה, במחקר אנושי לבד לא יפתח. ואין ספק כי הפעלים המתחייבים מצד חומר הדבר בערך אל [הפועלים] המתחייבים מצד עצם הדבר [הם] כמר מדלי, כי אלו יוצאים מאמתת הדבר ועצמותו ואלו נמשכים ממקריו שהם יוצאים מאמתתו, ואלו הפעלים היוצאים מצד הצורה הם נתלים מצד טבען נותני הצורה או נותן איזה שיהיה. וזה העיון נמנע שיושג מצד החכמה האנושית, אבל יוודע בה שההשגה בזה הוא מכת הנמנע...
הנה לפי זה מעשה בראשית היא חכמת הטבע האמתית, לא אותה שיתפלספו בה המתחכמים, והיא אמיתת ידיעת עצמי הדברים, וזה הוא נמשך ונתלה בנותני הצורות שהם השכלים הנבדלים, ואי אפשר שיוודע כי אם בשפע אלקי נבואיי, ולכן תהיה חכמת מעשה בראשית סמוכה ומצרנית למעשה מרכבה, ושניה אליה במעלה, כי שתי אלה החכמות תהיה בהם ההשגה ברוחניים שהם השכליים הנבדלים.
ואם תשאל לדברינו, הנה מעשה בראשית היא בעצמה מעשה מרכבה, שאחרי שמעשה בראשית איננו כי אם ידיעת צורות הדברים שהוא נתלה ונמשך מצד נותני צורתם שהם השכליים הנבדלים, הנה הנכון בזה דההשגה היא בשכלים הנבדלים, וראוי שיהיה זה מעשה מרכבה. התשובה, ראוי שתדע, כי יש בהשגת עניני השכלים הנבדלים שני חלקים, אחד מהם התלות והקשר מה שלמטה מהם בהם, והשני, התלותם והמשכם ממה שהוא למעלה מהם. ואין ספק שיש בין שתי ההשגות הבדל רב, והוא שהעיון וההשגה במה שלמעלה מהם, אין ספק שהוא יותר גדול הערך ויקר המעלה מהעיון במה שהוא למטה מהם. ולזה, יהיה מעשה בראשית ידיעת צורות הדברים על אמתתם, שהוא הקשר המציאות התחתון במלאכים, ויהיה מעשה מרכבה ידיעת המשך והשתלשלות המלאכים מה'...

(דרשות הר"ן, דרוש א)

אחר שרבותינו ז"ל הזהירו אזהרה זו, מי הוא גדול וחכם אשר יעבור על דבריהם ויפרוץ גדר שגדרו באזהרותיהם, אף כי אנחנו קלים שבקלים הדיוטים שבהדיוטים, מאין חכמה ואין עצה ואין תבונה, ואם שמענו דבר, שמא לא הבננו על בוריו, ואיך ימלא לנו לבנו לכתבו על הספר בדיו. אמנם משום עת לעשות לה', וישר הוא לרשום נקודות נקודות דקות כגון זכרונות במאמרים הללו כפי מה שהיד משגת.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

כתב הרב הקדוש מהרח"ו זצ"ל, שמעתי ממורי הרב זלה"ה כי מעשה בראשית הם דרושי עולם התהו שזה היה בבראשית קודם התקון, ומעשה מרכבה הם דרושי התקון והתלבשות הפרצופים זה בזה והרכבת פרקי אי' בזו"ן, וזה נקרא חידוש העולם והשינויים שיש מזמן לזמן בעניני סדרי התלבשות.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

ויציבא מילתא מה שכתב הרמב"ם (מורה נבוכים חלק א פרק יז) בפירוש מעשה בראשית ומעשה מרכבה כנודע. ואין טענה עליו מה שכתב בספר עבודת הקודש וכדומה לו, דאם כן היו חכמי אומות העולם כאריסטו והדומה בקיאים במעשה בראשית ומעשה מרכבה כנביאי ישראל. כי אמת הוא כן, דיש חכמה באומות העולם, והיינו חכמת אמת, רק שאינו מורגש ללב, ואינו תורה להדריך הלב על ידו, מה שאין כן חכמת בני ישראל נקרא "תורה", כי מרכבה דיחזקאל באובנתא דליבא תליא, כמו שאמרו במגילה (כד ע"ב) דהעיקר על ידי הרגשת הלב באור ה' יתברך, וזה אינו באומות העולם כלל, רק בישראל, שהקב"ה לבן של ישראל (שיר השירים רבה ה, ב). ומעשה בראשית ומעשה מרכבה וסתרי פעולות הנבראים בכל מיני חכמות לימודיות דבני ישראל הוא עצמו אותן חכמות אלקיות וטבעיות ולימודיות דאומות העולם, רק מצד נביעותן מהבינה שבלב להכיר בכל דבר אמיתות ה' יתברך - הוא בענין אחר ממש.

(רבי צדוק הכהן, ליקוטי מאמרים, אות ח)

...כמו שכתוב שם [זוהר שמות דף לד] בעמוד ב' עובדא דבראשית ברזא דהתנינים הגדולים וכו', עיין שם פירושו, כי יש מעשה בראשית ומעשה מרכבה: מעשה בראשית היינו ההכרה מצד הנבראים, שזה ענין הבריאה דמעשה בראשית, להיות נבראים נראים נבדלים מן ה' יתברך כענין מלך ועם, ומכירים מלכותו ואדנותו ומיחדים עצמם בו. וזהו פתיחה לתורה, כי על זה נוסד כל ענין התורה, ללמד לנבראים שנראים נבדלים מה' יתברך שיכירו שאינם נבדלים. ועל זה הוא כל התרי"ג עטין להגיע להכרה וכל חכמת התורה. ומעשה מרכבה הוא מצד ה' יתברך איך הוא רוכב על כל הבריאה כולה ומתאחד בהם. והם העשרה מאמרות דמעשה בראשית שפעולות המאמרות הוא מעשה בראשית, והמאמר עצמו דויאמר אלקים הוא מעשה מרכבה, איך המאמר ה' רוכב על הפעולה, כי כח הפועל בנפעל ומתיחד בו. וזה נקרא מראות אלקים ביחזקאל, שאין ההכרה מצד הנפעל רק מצד הפועל. והיינו מצד שחלק ה' עמו, ונפשו מתיחדת כל כך בפועלה עד ששבה להיות היא והוא אחד, ואז מכרת מצידו.
ולכך אין דורשין, וכו' כי במעשה בראשית הם שנים, בורא ונברא. ואין דורשין לשנים חוץ ממנו, דהיינו שלושה, שזהו העדר ההכרה בבורא שאז יש יותר משנים, אבל בהכרה שיש בורא אין יותר משני דברים, בורא ונברא. ומעשה מרכבה הוא התיחדות כל כך עד שאינו אלא אחד. ולכך אמרו (מכילתא בשלח ג) ראתה שפחה על הים וכו', פירוש שאז באבדן מצרים כולו שהוא שורש הנעלם דרע, אז נתברר שורשם הנעלם דטוב ששורשם רק מה' יתברך וזה תכלית היחוד כאשר מתברר זה לעין ואז ראתה וכו' כל המעשה מרכבה דיחזקאל, שרצה לומר איך ה' יתברך רוכב על כל הבריאה כולה והם רק ככסא ומרכבה לו, לא זולת ודבר בפני עצמו.

(רבי צדוק הכהן, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד, דף נט ע"א-ע"ב [ובקיצור בצדקת הצדיק אות קפט])

ופתחי השערים של מעשה בראשית הם הם גורמים עצמיים לפתיחת שערי מעשה מרכבה, שהיא ההנהרה העליונה המסגלת את החושים ואת הרצונות, את ההכרות ואת ההרגשות, להאחז בעומק הרעיוניות האיתנה, מקור חיים תמימים ונצחיים, עד שהחיים הולכים באומץ קדושתם לנצח כולו את המוות, והטוב ממתיק כולו את כל הרע כליל.

(אורות הקודש חלק א, עמ' ז)

ולא במעשה בראשית בשנים מנא הני מילי דתנו רבנן כי שאל נא לימים ראשנים יחיד שואל ואין שנים שואלין יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם תלמוד לומר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ

[איך משמע מ"שאל נא" שרק יחיד שואל, אולי נאמר לשון יחיד ללמד שבמעשה מרכבה אפילו יחיד אסור, שאילו נאמר "שאלו" לשון רבים הייתי חושב שמעשה מרכבה מותר ליחיד לשאול [שהרי הגמרא אינה מביאה מקור לאיסור דרשה במעשה מרכבה ביחיד, והמקור הוא בדיוק מכאן]. (מח ע"ב) ועוד קשה, מנין שאין דורשים במעשה מרכבה ביחיד, אולי "שאל נא" מלמד שגם מעשה בראשית וגם מעשה מרכבה דורשים ביחיד, ומה שכתוב "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ" לא בא למעט מעשה מרכבה אלא כי בלי הפסוק הזה הייתי חושב ש"שאל נא" הוא על מעשה מרכבה ואילו במעשה בראשית גם שניים מותרים. י"ל שאם מותר לדרוש מעשה בראשית בשנים, היה צריך לומר "שאלו", ואין לומר שהייתי טועה לחשוב שבמעשה מרכבה מותר ליחיד, שהרי אילו כן לא היה צריך את "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ" כי גם בלי זה הייתי מפרש ש"שאל נא לימים ראשונים" הוא על מעשה מרכבה. אלא, ממה שכתוב "שאל" ולא "שאלו" מוכח שאין דורשים במעשה בראשית בשנים].

(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת ואתחנן, דף מח ע"א-ע"ב) לטקסט

ולא במעשה בראשית וכו' מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור
א"ר אלעזר, משל לאמבטי מלאה מים והיה בה ב' דיוסקוסים נאים, כל זמן שהיא מלאה מים לא היתה מלאכת דיוסקוסין נראת, כיון שפתקה וניער המים מתוכה נראת מלאכת דיוסקוסים. כך כל זמן שהיתה תהו ובהו בעולם, לא נראת מלאכת שמים וארץ בעולם, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ, ויצא לצורף כלי, נעשו כלים (בראשית רבה פ"י, ב). ועל זה אמר עוד בזה הפרק: אין דורשין במרכבה ביחיד ולא במעשה בראשית בשנים, שמא יבוא השואל לשאול מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. פי' מה לפנים לפני ברייתו של עולם, מה לאחור אחר ברייתו וגמר מלאכתו... מה למעלה, מעליוני העליונים, ומה למטה, מתחתוני התחתונים. וזהו מה שאין לו תכלית עומק ראשית ועומק אחרית, כי אין חוקר יכול לחקור חקר זה מה למעלה מה למטה.

(פירוש האגדות לרבי עזריאל עמ' 103)

ולא במעשה בראשית בשנים וכו' מה למעלה וכו' מנה"מ וכו' ואין שנים שואלין
ולא במעשה בראשית בשנים, משום מאי דאמרו בגמרא, דהאי דקאמרינן הכא מעשה בראשית לדברים ההווים מן היסודות הוא דמיכוונו, אלא מיהו בתוך דבריהם רמזו לכחות העליונים והנני מלקט משם שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, וארמוז לך מה שאפשר להגדיל תורה ולהאדיר. אמרו כי שאל נא לימים ראשונים, יחיד שואל ואין שנים שואלין. ואנו יש לנו לשאול ולומר מה טעם לא שאל התלמוד ולשנים מ"ט לא, כי היכי דאמרינן גבי עריות ולשלשה מ"ט לא. אלא שיש לומר שעכ"פ אין זה צריך טעם, לפי שכוונתם במעשה בראשית רומזות להויות הפנימיות הדקות שאין ראוי לגלותן שאין דעת כל אדם סובלת חכמה זו, וחוששין שמא יבאו לידי שאלה למה שהזהירו מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, כמה שיתבאר להבא, שאם לא כן למה הזהירו מלשאול על בריית הדברים הגשמיים המורכבים או הדברים הטבעיים ההוים מן היסודות, אלא שלפיכך אמרו שאין דורשין במעשה בראשית לשנים, לפי שהם דברים מקובלים, ואילו קבלו שנים כל אחד מפי הרב, שמא יבוא לחדד זה את זה ויפרצו גדר ויצאו לתרבות רעה כדרך שעשה אלישע אחר. אבל אחד אפי' יסתפק בדבר, לרבו ישאל וסודו לאחר אל יגלה, והוא יודיענו כפי מה שראוי להודיעו כפי מה שדעתו סובלת, ואם רף לבו, אומר לו שוב למקום ומזהירו כפי הצורך.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו וכו' מה למעלה וכו' כי שאל נא לימים ראשונים וכו'
צריך התבוננות גדול להבין היטב כל פרטי הבריאה כולם, איך אין שום דבר חוץ ממנו... לדעת שאין שום דבר נפרד ממנו וחוצץ בפניו, גם אחר שנברא העולם. אבל מצות וידעת וכו' הוא ההתבוננות בזה. והוא כל חכמת מעשה בראשית ומעשה מרכבה הידועים לחכמי האמת, שכל ענין חכמה זו הוא להראות אמיתות היחוד הזה, שכל הבריאה כולה שנראית כנפרדת מן הבורא, באמת אין שום פירוד כלל. ודבר זה תכלית כל הבריאה, שיהיו הנבראים כולם מכירים שאינם דבר נפרד מן הבורא...
ומה שנגד זה הפליגו רבותינו ז"ל בפרק אין דורשין שאינו ראויה לכל אחד אלא למי שכבר נשלם בכל מעלות המדות, הוא גם כן נלמד מלשון המקרא שאמר "וידעת היום" (דברים ד, לט), ולא נמצא בשום מצוה שיאמר בהם "היום", שהרי כל המצוות הם חובת עולם. אבל לימדתנו תורה בזה, שאין זו מידה הראויה לכל אחד, רק כלפי שנאמר שם לפני זה "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" (פסוק לה), אמר אתה לנוכח לדורו, שזכו לראיה הזו שאין עוד מלבדו כלל, "וידעת היום", אחר שזכית לראיה זו תדע ותתבונן להשיב על הלב ידיעת ענין זה על בוריו, ואינו חובת דורות עולם כשאר המצוות שהם חובה לכל אחד.
ויראה, שזה שנאמר שם בפסוק לפני זה "כי שאל נא לימים הראשונים" וגו' (פסוק לב), שפירשו חז"ל בפרק אין דורשין על החקירה במעשה בראשית, הוא גם כן מצות עשה לדרוש במעשה בראשית, ותכלית הדרישה הוא מה שסיים שם הנהיה וגו' השמע עם וגו' או הנסה וגו'.
והרמב"ם (פרק ג ו-ד מהלכות יסודי התורה) שפירש ענין מעשה בראשית הוא חכמת טבעי הנבראים, מצא בו מבוא תועלת לעבודת ה' יתברך לאהבתו ויראתו. ואמנם אם היה זה אמת אצלו, אינו אמת לרוב המתעסקים בחכמות אלו, ולא היה ראוי לו לקבוע ידיעת ענינים כאלה בהלכות יסודי התורה שלו כלל, [שהם] דברים שאינם צריכים למאמיני התורה לידיעתם, וכל שכן שהרבה מדבריו אינם אמת כפי דעת חכמיהם היום. והכלל, מה לדברי חכמי אומות העולם עם דברי התורה שמן השמים לעשות דבריהם יסודות לתורה, וכל מה שאסף שם הם מדברי חכמי אומות העולם, וראויה להם, שכל חכמתם בחכמה השייכת בעולם הזה וידיעת נבראי העולם הזה מצד טבעם, שהוא כידיעת כל מיני אומניות, שאין בזה שייכות לתורה. אבל חכמת מעשה בראשית שזכרו רבותינו ז"ל, שהשיגוה מתוך ספור התורה במעשה בראשית, הוא ידיעת חכמתו יתברך בבריאה זו.
וביאור זה, כי מעשה מרכבה הוא איך ה' יתברך רוכב על כל הנבראים כולם גם אחר שנברא העולם כקודם. וזהו יחוד הנקרא בזוהר (ח"א יח ע"ב) יחודא עלאה, רצה לומר מצד ההתעלות הכל לאלקות גמור, שהשגתו הגמורה אינו אלא לנביאים כיחזקאל והדומה. ויש עוד יחודא תתאה שאמרו בזוהר, שעל זה אומרים פסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אחר שמע ישראל, ורצה לומר השגה תחתאה מענין היחוד (עיין בזוה"ק תרומה ק"ס ע"ב). וההשגה ההיא בדרך כלל היא ידיעת כבוד מלכותו יתברך, היינו כי כבוד המלכות הוא שיהיה לו עבדים תחתיו, כי אין מלך בלא עם (פרקי דרבי אליעזר פרק יא). וזהו סיבת הבריאה כולה להתגלות כבוד מלכותו, שיהיו נבראים ויכירו שיש בורא. והוא ענין מלא כל הארץ כבודו, שכבודו יתברך הוא מלא כל הארץ, שהיא כלל הבריאה היותר שפלה, שם מלא כבודו, כי כל פעל ה' למענהו לקילוסו (שוחר טוב יט, קמח), לגלות כבוד מלכותו. וזה הכבוד ממלא כל מדריגות היותר תחתונות, כי מדריגה התחתונה מן היחוד היא המושגת לכל נברא בקל, שישיג שה' יתברך בראו לקילוסו, והוא הנותן בו חיות וכח קיומו, ולהיות תחת המציאות, וכיוצא.
וזהו כלל מעשה בראשית, שהוא ההכרה איך כל הנבראים הם מעשה ה' יתברך לקילוסו. והוא כבוד מלכים חקור דבר (משלי כה, ב), שדבר זה מצוה על כל אחד לחקור בזה ולהתבונן עד מקום שידו מגעת. וכן במצות שאל נא וגו' לא אמר "היום", שמצותה בכל אדם. רק מה שאמרו שאין דורשין במעשה בראשית לשנים, שהוא המשא ומתן בזה ברבים שיוכל לבוא לחקירת מה למעלה וכו', המביאים לידי כפירות רחמנא ליצלן...
וזה השמע וגו' ויחי, או הנסה וגו', שמצד האחדות גמור מה מקום להבדלת גוי מקרב גוי לקחת אליו יתברך, זה הכל מצד מדת כבוד מלכותו, והוא החקירה במעשה בראשית.
ובזה ישיגו הפלא העצום שיש בתורה, שהיא המאחדת מעשה בראשית עם מעשה מרכבה. כי השגת מעשה בראשית כבר היה קודם מתן תורה, ועל דרך זה התחיל אברהם אבינו ע"ה להשיג את בוראו, והוא עשה ספר יצירה שהוא חכמת מעשה בראשית, כדפירש רש"י (בד"ה אין דורשין) בנוסח העין יעקב (חגיגה ריש פרק אין דורשין). אבל התורה היא התגלות הראיה אמת לאמיתו כמו שנתבאר...
ומשה רבינו ע"ה במראה הראשון באש שבסנה ובמראה השני בהעברת כל טובו על פניו הראו לו גם כן אמיתות יחודו יתברך על דרך ראיית המרכבה, אלא שלא ראה מרכבה וחיות ואופנים וכו' כדרך שראה יחזקאל, רק במראות אחרות כפי הראוי לו. ואליהו ראה מראה רוח ורעש ואש וקול דממה דקה...וכפי הנראה רוב או כל חכמי האמת שבאו אחר הרמב"ן שהפליגו בשבחה ובחובת העסק בה והכוונות על פיה, אותן שלא ידעו אמיתותה, מכל מקום שמץ מנה בדרך ההבנה ללב בקבלתם רב מפי רב מהיודעים האמיתים, ועל פי אותו הדרך המובן להם התבוננו בה בינה ובכוונותיה. ועל הדרך הזה הוא מצוה וחובה וכמו שנתבאר, שזה בכלל מעשה בראשית.
ומכל מקום חכמים הראשונים היו זהירים מאוד בגילוי זה ופרסומו גם כן, לפי שאמרו אין דורשין במעשה בראשית בשנים גם כן, ולפיכך אף על פי שלא חשו לפרסם סתרי התורה שהם בעצמם הניחוהו בכתב מפני שאין בזה פרסום וגילוי כלל כמו שנתבאר למעלה, מכל מקום לענין גילוי הדברים על דרך המובן שכבר יש בהם התגלות לכל קורא בספר, לא רצו לפרסמם.

(רבי צדוק הכהן, ספר הזכרונות, מצוה ג)

ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו
דע, כי ההתחלה בזאת החכמה מזקת מאוד - רצוני לומר, החכמה האלוקית; וכן באור עניני משלי הנבואה וההערה על ההשאלות הנעשות בסיפור, אשר ספרי הנביאים מלאים מהם... ומי שיראה שלם בשכל, מזומן לזאת המדרגה העליונה - רצוני לומר, מדרגת העיון המופתי וההוראות השכליות האמיתיות - יעלוהו מעט מעט עד שיגיע אל שלמותו, אם ממעורר שיעירהו או מעצמו.
אמנם כשיתחיל בזאת החכמה האלוקית, לא יתחדש לו בלבול לבד באמונות, אבל בטול גמור. ואין המשל בו אצלי אלא כמי שיזון הנער היונק בלחם החיטה והבשר ושתית היין, שהוא ימיתהו בלא ספק; לא שאלו המזונות רעים, בלתי טבעיים לאדם, אבל לחולשת לוקחם לעכלם עד שיגיע לקבל התועלת בהם. כן אלו הדעות האמתיות, לא העלימום ודברו בהם בחידות ולא עשה כל אדם חכם תחבולה ללמדם בבלתי באור בכל צד מן התחבולות מפני היות בהם דבר רע נסתר, או מפני היותם סותרים ליסודות התורה, כמו שיחשבו הפתאים אשר חשבו שהשיגו למדרגת העיון; אבל העלימום, לקצור השכל בתחילה לקבלם, וגילו בהם מעט, שילמדם השלם. ולזה נקראו 'סודות' ו'סתרי תורה', כמו שנבאר...
וכשיהיה האיש שלם ונמסרו לו סתרי תורה, אם מזולתו או מעצמו, כשיעוררוהו קצתם אל קצתם, יגיע למדרגה שיאמין בדעות האמיתיות ההם בדרכי ההאמנה האמיתית, אם במופת - במה שאפשר בו מופת, או בטענות החזקות - במה שאפשר בו זה; וכן יצייר הענינים ההם, אשר היו לו דמיונות ומשלים, באמיתותיהם, ויבין מהותם.
וכבר נזכר פעמים רבות במאמרנו אמרם, "ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו", ואז "מוסרין לו ראשי פרקים" [לקמן יג ע"א]. ובעבור זה אין צריך להתחיל עם אדם בזה הענין אלא כשיעור שכלו, ובשני התנאים האלה, האחד מהם - היותו 'חכם' - כלומר, שעלו בידו החכמות שילקחו מהם הקדמות העיון; והשני - שיהיה מבין, משכיל, זך הטבע, ירגיש בענין במעט רמז - והוא ענין אמרם 'מבין מדעתו'.

(מורה נבוכים, חלק א פרק לג)

וכשהצדיק ממשיך את הבורא ברוך הוא להעולמות, זה הוא היחוד. וזהו דאמרינן בגמרא אין דורשין במרכבה ביחיד אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו, פירוש אין דורשין להמשיך יחידו של עולם להביאו להמרכבה שלו אלא אם כן מי שהוא במדריגה הזאת להמשיך השפעות ממדת חכמה ובינה, "מדעתו", שהוא דעת שלישית המכרעת כמאמר חז"ל [קידושין מ ע"ב] עשה מצוה אחת מכריע כל העולם לכף זכות, דהיינו שיהא העולם בעיניו כאילו הוא מחצה על מחצה, ובעשותו מצוה אחת מכריע כל העולם לזכות, והוא המכריע על ידי הדעת שבו, שהוא דע את אלקי אביך ועבדהו [דברי הימים א' כח, ט] שעובד ה' יתברך בדביקות ובדעת.

(נועם אלימלך, פרשת כי תצא)

'שתה מים מבורך, ונוזלים מתוך בארך, יפוצו מעיינותיך חוצה, ברחובות פלגי מים, יהיו לך לבדך ואין לזרים איתך, יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך' - שידוע שחייב אדם ללמוד בתורה בכל הדברים, דהיינו: פשט רמז דרוש והלכות סוד, ועל זה מזהיר שלמה המלך, עליו השלום, לקח שילמד על זה הדרך, שבתחילה ילמוד פשטי התורה דהיינו: 'שתה מים מבורך' - ואין מים אלא תורה [ב"ק יז ע"א], ובור יאמר על מים מכונסים ועומדים במקום אחד - וכעין זה פשטי התורה שהם עומדים בפני הכול, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, וזהו שבתחילה ילמוד פשטי התורה שהם מכונסים ועומדים.
ואחר כך 'ונוזלים מתוך בארך' - שבאר יאמר על מים הנובעים, דהיינו: שילמוד הלכות כגון דיני ממונות ואיסור והיתר ודרוש ורמז, שכל אלו הם נובעים מן התורה, 'ואז יפוצו מעיינותיך החוצה' - דהיינו: יבין דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וילמד אותם לאחרים דהיינו: שיפוצו אלו הדברים, שהם ממה שיוצא מן המעיין שלו חוצה.
'ברחובות פלגי מים' - שהם הדרושים והרמזים שהם רחבים מני ים ששבעים פנים לתורה, כמו הים שמתפשט לכמה נחלים וכמה פלגי מים וכולם יהיו ברחובות לאחרים, ואחר למד כל זה דהיינו מקרא ומשנה והלכות, עד שיהי בסוג מבין דבר מתוך דבר ומדמה דבר לדבר, אז 'יהיו לך לבדך ואין לזרים איתך' - דהיינו שילמוד בחוכמת האמת שהיא ביחיד, וכמו שאמרו חז"ל: 'שאין דורשים במעשה מרכבה אלא ביחיד, וחכם ומבין מדעתו'. ואומרו 'ואין לזרים איתך' - דהיינו שגם שלמד בחכמת האמת לא יתעסק בה לאחרים, דהיינו בקבלה מעשית שהיא לזרים, ואם עושה כן אזי 'יהי מקורך ברוך' - דהיינו השכל שהוא מקורו של האדם יהי ברוך ולא יטרף דעתו.

(רבי ישעיה הדיין, חזון ישעיה, עמ' קמט-קנ [משוכתב באתר "החכם היומי"])

[אין דורשים במרכבה לשניים בשום מצב, כי עניין המרכבה הוא חינוך האדם לאמונת ה', ודבר זה נערך לפי האיש ותכונתו ומעשיו, וצריך להיות מותאם ליחיד.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מב ע"ג) לטקסט

אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו
צריך להיות גם כן חכם מבין מדעתו יותר ממה ששומע מרבו, וזה שאמר דע את אלהי אביך, מוסיף מה שקבלת מאביך, דע אתה את אלהי אביך. כהא דתנינן בספר יצירה, הבן בחכמה וחכם בבינה. ופירש הפרדס בשער הראשון פרק ו' וזה לשונו, הבן בחכמה, רוצה לומר עיין היטב במה שלמדת מרבך בחכמת המדות, שאין מוסרין בה אלא ראשי פרקים, וצריך שאדם יבין בה דבר מתוך הדבר, כענין אמרם ז"ל, אין אומרים דבר זה אלא לחכם ומבין מדעתו. הנה שצריך האדם לדמות דבר אל דבר ולהוציא דבר מתוך דבר, כדי שיהיה שכל מוליד ולא שכל עקר.

(שני לוחות הברית, בעשרה מאמרות - המאמר הראשון (כב) [אות מ במהד' יד רמה])

ומי שמשים עצמו כמי שאינו, נעשה מרכבה למדת "אין", שהוא עתיקא סתימאה דכל סתימין, כמו שאמרו בזוהר הקדוש (פרשה זו [בשלח] סד, ב), ויכול לזכות כרגע להתגלות עתיקא על ידי בחינת הדעת. וזהו שאמרו ולא במרכבה ליחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעת"ו דייקא, שיכול להבין על ידי בחינת הדעת, וזוכה להשיג כרגע על דרך מה שאמרו והחיות רצוא ושוב וגו'.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת בשלח, אות יא)

[נפש היא השגה רוחנית מסוימת. עולם היינו שכל באי אותה מדרגה באים לאותה השגה, אם כי יתכנו שינויים מסיבות שונות. ואפשר זהו פירוש מה שאמרו: ״אין מוסרין את החכמה אלא מי שהוא חכם ומבין מדעתו״, היינו אם יש לתלמיד ידיעה והשגה בכללות המדרגה, היינו שהוא נמצא בעולם אחד עם החכם, החכם מוסר לו את הפרטים שהשיג באותה מדרגה.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר כ עמ׳ מב והערה שם)

כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם
מה שצריכים אנו להאמין בזה הוא, כי הוא יתברך שמו, מציאותו נודע לנו ודאי שהוא מוכרח מעצמו, אך מהותו אי אפשר לנו להשיגו כלל ועיקר; ולא עוד, אלא שכבר אסור לנו איסור עולם להיכנס בחקירה זאת. וכבר אמרו חכמים, "המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם"; וכן אמרו (חגיגה יג ע"א), "במופלא ממך אל תדרוש וכו' - אין לך עסק בנסתרות". וכללא הוא, כל מה שיכולה מחשבת בני האדם לתפוס ולצייר - אינו ודאי מהותו ית', כי הוא מרומם ונשגב מכל מחשבה ורעיון, ואין בו שום אחד מן הענינים מה שיש בנבראיו, לא מן הגדולים ולא מן השפלים, כי מה שהוא השלמות הגדול יותר בנבראיו - חסרון הוא לגביו ית', ולא נדמהו בחוקו כלל ועיקר.

(רמח"ל, דעת תבונות, אות מו)

כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאלו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור
...להגיד כח מעשה בראשית לבריות ולהודיעם אי אפשר, אלא שסתם הכתוב. מכאן אמרו: אין דורשין בעריות לשלשה ולא במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד אלא אם היה חכם ומבין מדעתו כל המסתכל בארבעה דברים ראתוי לו כאילו נהפכה שליתו על פניו ולא יצא ולא ראה את העולם לידע מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראתוי לו שלא בא לעולם.
מפני מה לא יאמר אדם מה למעלה? משל למי שהיה שותה יין במשתה מים מתוך הקנקן, ונמצא יין זה תלוי באויר. כך ברא הקב"ה את העולם ותלאו ברוח, שנאמר (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח... כך אמר לו הקב"ה לאדם זה: בני רצונך לדעת עולמי האיך עמד? למוד מרוחך ומגופך, שכל זמן שהרוח בגוף, הרוח סובלתו, יצאתה הרוח מן הגוף, אחרים סובלים אותו, שנאמר (תהלים קמו, ד) תצא רוחו ישוב לאדמתו וגו'. לכך לא יאמר אדם מה למעלה.
ומפני מה לא יאמר אדם מה למטה? משל למלך שהיה לו ביב של בורסקי, ובנה על גבו פלטורין. אם יאמר אדם לחברו כמה נאה ומשובחת פלטורין אלו, אלא שהיא עומדת על גבי ביב של בורסקי, לא נמצא מבזה פלטורין של מלך? כך ברא הקב"ה את העולם ורקעו על המים, שנאמר (תהלים קלו, ו) לרוקע הארץ על המים, למטה מן המים אי אתה יודע מה הוא, ודבר שאין אתה יודע מה הוא אי אתה רשאי לדרשו ולחקרו. לכך לא יאמר אדם מה למטה.
ומפני מה לא יאמר אדם מה לפנים? ר' שמעון בן גמליאל אומר, משל למלך שבנה פלטורין ושכללה, והיה מקומה של פלטורין לשעבר מקום אשפתות וגלי אבנים. משבנה המלך פלטורין ושכללה, אינו רוצה שיזכירו לפניו תחלת פלטורין לשעבר. כך היה העולם, מתחלה תהו ובהו, משברא הקב"ה את העולם ושכללו אינו רוצה שיזכירו לפניו תחלת ברייתו של עולם. לכך לא יאמר אדם מה לפנים.
ומפני מה לא יאמר אדם מה לאחור? משל למלך שחשב בלבו, ואינו רוצה לאמרו בפיו. אם יאמר אדם לחברו: יודע אני מה בלבו של מלך, אין שבחו של מלך בכך. כך ברא הקב"ה יום נקם ונתנו בלבו, שנאמר (ישעיה סג, ד) כי יום נקם בלבי וגו'. ואם יאמר אדם לחברו: יודע אני אימתי תדון, אימתי הקץ בא, אימתי משיח בא, אימתי גאולה באה, נתקצרו ימיו, שכבר בקשו (אח) אחרים לימוד (ימוד) על הקץ ונטלו נשמתן. לכך לא יאמר אדם מה לאחור.

(מדרש שני כתובים, פרק א [בתי מדרשות חלק א])

ואם יאמר אומר הנה חכמי ישראל הזהירו מזה, ובלבד העיון בתחלת הזמן ותחלת המקום, כאמרם כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאלו לא בא לעולם - מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור, נאמר ונעזר באלקים כי העיון האמתי לא יתכן שימנעוהו ממנו, ויוצרנו כבר צוה בו עם ההגדה הנאמנת, כאמרו (ישעיהו ט, כא) הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם הלא הבינותם מוסדות הארץ. ואמרו החסידים קצתם לקצתם (איוב לד, ד) משפט נבחרה לנו נדעה בינינו מה טוב, וכאשר יש לחמשת האנשים בזה, רוצה לומר איוב וחבריו, מאמרים נרחבים. אבל מנעו שנעזוב ספרי הנביאים לצד ושנסמך על מה שיצא לכל אחד ואחד בעדת עצמו בהעלותו על דעתו התחלות הזמן והמקום, כי כל המעיין מן הצד הזה אפשר שימצא ואפשר שיטעה, ועד שימצא יהיה בלא דת, ואם ימצא הדת ויחזיק בה לא יבטח מהעתקתו ממנה בספק שיעמוד לפניו ויפסיד עליו אמונתו, ואנחנו כלנו מסכימים שהעושה זה חוטא, אם הוא בעל עיון, אבל אנחנו קהל בני ישראל חוקרים ומעיינים על דרך זולת זו, שהוא מה שאני עתיד לזכרו ולבאר בע"ה.

(אמונות ודעות, הקדמה, ד"ה ואנחנו עתה)

הכל צפוי והרשות נתונה - כתב הר"ב בשם הרמב"ם... וכמו שאין בנו כח לדעת אמתת מציאתו יתברך כמו שנאמר החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא (איוב יא, ז), כך אין בנו כח להשיג ולמצוא דעתו כי הוא ודעתו אחד. לא כדעת האדם שהוא ודעתו שנים. הוא שהנביא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם. אלו דברי הרמב"ם בסוף הח' פרקים שהקדים למס' זו. ושנוי בחבורו פ"ה מהלכות תשובה... [והראב"ד השיג עליו בספ"ה מהלכות תשובה וז"ל. לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו. והוא החל בשאלות וקושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו [לאמונה, וטוב היה] לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק. ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה. עכ"ל. ואני אומר שנהג מנהג החכמים. והם חכמים ז"ל (כי זה שאמר) [אמרו מאמר כיו"ב] שלא השלים שאמר עליו הראב"ד. הרי משנה שלימה שנינו בריש פרק ב' דחגיגה: כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ואין אני רואה שום חילוק בין דברי החכם התנא לדברי הרמב"ם, שבמה שאמר התנא ראוי לו כאילו לא בא לעולם, שנמצא שאוסר עליו להסתכל ולעיין ולחקור אחר אלו הדברים ולמה לו לעשות כן. ובזה העיר לבות [בני] האדם, טוב היה לו לתנא לשתוק, כי שמא יבא הרהור בלבם. וא"ת שזהו כונת התנא שלא יבא הרהור בלבם, א"כ אף דברי הרמב"ם כן, שהודיע לנו שאין להשיג, לכן לא יהרהרו כי לא ישיגו.

(תוספות יום טוב, אבות פרק ג משנה טו)

כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאלו לא בא לעולם, מה למעלה ומה למטה

[הבורא סידר לנו את סדר העבודה, שיהיה בצורה אחת. והגם שהיה יכול להיות בצורה אחרת, שהלא הוא כל יכול, ולמה סידר לנו דווקא את הסדר הזה? אין לנו שום השגה בבורא, להבין את מחשבותיו, אלא כל מה שאנו לומדים הוא רק מבחינת "מעשך היכרנוך", היינו ממה שאנו מסתכלים על מעשיו, לאחר שבראם, ורק אז אנו מתחילים לדבר, אבל לומר שהיה יכול לעשות אחרת - על זה אמרו רז"ל: אסור לשאול מה למעלה ומה למטה.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, בראשית עמ' יח)

כל המסתכל בארבעה דברים וכו' מה לפנים מה לאחור
רבינו הקדוש ע"ה במשנה זו [אבות ב, א: דע מה למעלה ממך וכו'], וכן עקיבא בן מהללאל ע"ה במשנת הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת וכו', שהוא לשון זה עצמו, חששו מאיש שוגה ומפתי פן יטעה בהבנתם, שסגר לנו הפתח לבלתי התבונן בשום דבר שאינו נראה ונגלה לעין, ומה גם במה שנוגע אליו ית' מידיעתו וכיוצא, וכן במה שהיה האדם קודם הווייתו זאת או מה שיהיה אחרי כן, שיהיה ההסתכלות בכל זה עון אשר חטא, מעין כל המסתכל בד' דברים מה לפנים מה לאחור וכו'. על כן אמרו שניהם, הסתכל והתבונן מאד וחקור ודרוש בכל אלו הג' דברים שאומר, ואל תחוש שבהסתכלות בהם או בקצתם אתה עושה עבירה כמסתכל בנסתרות. אין הדבר כן, הסתכל בכל שלשתן ואין אתה בא בהסתכלות זה לידי עבירה, כי אדרבא בזה תלוי כל שלמותך כי יצילוך מן החטא ויביאוך אל מעשה המצות.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש ה לפרקי אבות [דרוש לח במהד' מישור])

כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם

[הוא בא לומר שאדם צריך לבסס את אמונתו על מסורת אבות, ולא ע"י חקירה שכלית, שהוא עלול לטעות בה. אבל אחרי שיקבע בלבו את אמונת ה' ע"פ מסורת אבות, ראוי שיחקור בשכלו מתוך פלאי הטבע את גדולת ה'. וזהו "כל המסתכל" - שמשמעתו העמקה בשכל, צריך להיזהר שלא יבוא מזה לחקור "מה למעלה מה למטה" וכו', שזו פריצת גדר העולם. מצד שני, צריך לחקור כדי להרבות כבוד ה', "וכל שלא חס על כבוד קונו" לחקור בכלל, ראוי שלא היה נולד.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף נא ע"ב-ע"ג) לטקסט

כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם וכו' וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם

[מצד אחד אין להסתכל על דברים אלו, כי עלול להיכשל בזה. אבל גם ההיפך לא טוב, כי צריך להתבונן בפעולות ה', ומי שלא עושה כן לא חס על כבוד קונו. והגמרא מבארת "זה המסתכל בקשת", כי לכאורה קשת מסמלת שה' מוותר על עונש לחוטאים, ובאמת ה' מאריך אף ובסוף גובה. ור' יוסף מפרש שזה העובר עבירה בסתר, בגלל תגברות תאוותו, ומי שמתבונן בפעולות ה' לא יחטא בסתר.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 21) לטקסט

כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה וגו' וכל שלא חס על כבוד קונו וכו'
בגדר היסודות לבאר כי כל עיקרי תורתנו נרשמים ורמוזים בתנ"ך, ושלשה צדדים להיותנו מחוייבים לחקור על העיקרים והאמונות מדרך השכל והסברא, ומה הם העיקרים שנחקור עליהם ומה הם שנאמין אותם בקבלה...
ואם מצד השלישי, שיש צד איסור לחקור על אלו הענינים אחר שנרמזו בכתוב, יש לו ג"כ פנים מההראות, כנראה שאינו מאמין אותם אם לא שיורה עליהם השכל, נחשב לו למיעוט אמנה, וכמו שאירע לאותו תלמיד שלגלג על מה שדרש רבי יוחנן ושמתי כדכוד שמשותיך, עתיד הקב"ה וכו', ואח"כ ראה בעיניו מה שבאזניו שמע ונענש על זה (סנהדרין ק, ב"ב עה), וכן נענשו דור המדבר בענין המרגלים שלא האמינו מה שאמר להם ה' יתברך שהיתה ארץ זבת חלב ודבש. וכן ממה שאמרו (חגיגה יג) במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקור וכו', נראה שאין לאדם לחקור בכמו אלו הענינים שהם עמוקים ומכוסים, וכמו שאמרו במשנה: אין דורשין וכו' וכל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה וגו' וכל שלא חס על כבוד קונו וכו'...
ואם הצד השלישי, ג"כ נמצא אותו אמתי בקצת מן האמונות שא"א לשכל האנושי לעמוד על אמיתתם ולהשיגם, כמהות ה', וידיעתו, באיזה צד היא שלא תכריח את האדם במה שיעשה ויבחר אם טוב ואם רע, ותארי שלמיותיו ע"ד חיוב, וכיוצא באלו האמונות שאי אפשר לשכל האנושי להשיגם עד תכונתם - אסור לו לחקור עליהם כיון שלא ישיג אמיתתם, ואפשר שיטעה ויבוא להכחיש המקובל בעיקר ההוא. כל שכן לדעת קצת קדמונים שאומרים שא"א לאדם שישיג וידע דבר על אמתתו, כמ"ש הר"י אלבו ז"ל ([ספר העיקרים] פט"ז מהמאמר הראשון). ועוד שהוא חסרון או פחיתות ח"ו בחוקו ית', שיתגאה ילוד אשה לדעת מהותו יתברך, או כוונת פעולותיו וסודותיו, וכאמרם (ברכות י) בהדי כבשי דרחמנא למה לך, שכינוי לך מורה כי בהיותך בעל חומר לא תשיג סודותיו. וכן אמרו (חגיגה יג) במופלא ממך וכו' ושנינו כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם. רצה לפי כוונתנו פה, כי מהותו ית', וידיעתו מעשה בני אדם בלי שיכריחם, אינו מושג לשכל האנושי באיזה אופן הוא, ולזה אין ראוי לעיין ולהסתכל בכמו אלו, אלא להאמין אמונה שלימה כי מהותו הוא היותר שלם שאפשר, וידיעתו היא שלימה ואינה מכרחת, כי ידיעתו ומהותו אחד. וזהו הנרצה במה שאמרו מה למעלה מה למטה, ר"ל השגת מהותו ית' שהוא למעלה, והשגת ידיעתו מעשה בני אדם שהם למטה, ולא הכריחם ידיעתו.
וכן הוא עיקר ושורש משרשי התורה שהאל ית' הוא פועל בבחירה ורצון, כי האל ית' ראוי שימצאו בו כל השלמיות, ושיהיה מסולק מכל החסרונות. ולפי המושכל יקשה, כי כל בעל רצון משתנה מלא רוצה אל רוצה, ויהיה א"כ מתפעל ומקבל שנוי, וכן כל רוצה הנה הוא חסר דבר הנרצה, והאל ית' לא יחסר לו דבר שירצה, וכן הבוחר יהיה חסר לו הדבר הנבחר קודם שיבחרהו, והאל יתברך לא יחסר לו דבר, ואם כן בבריאת העולם כשרצה אז לברוא אותו למה לא רצה קודם או לא אח"כ. ואין היתר לספק זה כמו שכתב בעל העיקרים פ"ב ממאמר ב', אלא כשנאמר כי מה שניחס אליו ית' הרצון, הוא כדי שנבין ממנו סילוק היותו פועל על צד החיוב כפועלים החסרים, אבל לא נדע עצמות רצונו היאך הוא, כמו שעצמותו נעלם תכלית ההעלם כן רצונו נעלם תכלית ההעלם. וא"כ רצונו ה' יתברך הוא כולל מבריאת העולם ועד סוף העולם, שברא העולם כרצונו בזמן שבראו, ולא קודם ולא אחר כך לסבה ידועה אליו, וכן הוא פועל בכל דור עם הצדיקים כפי רצונו בשנות עליהם טבע הבריאה, ובזמן שיהיה רצונו שיהיה העולם חרב יהיה, כמו שאמרו (בפ' חלק) שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב. ואין לנו ידיעה והשגה למה ירצה בכך ולא ירצה בכך, ולמה ירצה במה שירצה בזמן שירצהו ולא קודם לו או לאחריו, ואם נסתכל ונרצה לעיין בזה יחשב לנו לחטא כיון שאין ידיעתנו יכולה להשיגו, כמו שנאמר למעלה. וזה שאמרו מה לפנים מה לאחור, מה היה לפנים בשעת הבריאה שברא העולם אז ולא היה קודם, או אחר כך, מה היה אחר כך בפעולותיו שפועל בעולמו בבחירה ורצון ובזמן, כליון וחרבן העולם, למה לא פעל או לא עשה מה שעשה קודם או אחר כך, וזה הנרצה במה לאחור. או ירצה הענין עצמו, כרצונו בכל הדברים שרצה ושירצה דרך כלל, מה היה שלא רצה כך לפנים מזמן הבריאה או הפעולה או החורבן, או שלא רצה כך לאחור, כלומר לאחר זמן הבריאה והפעולה, כי העיון וההסתכלות בזה יזיק לו ולא יועיל.
ואמנם אמרו ראוי לו כאילו לא בא לעולם, הרצון בו כי השלימות הנקנה לאדם בדעות הוא כשישיג הדבר האמיתי, אבל כשלא יוכל להשיגו תהיה יגיעתו לריק ולבטלה, וראוי לו כאילו לא בא לעולם בערך דבר זה שלא השיג אמתתו, כי ביאתו לעולם הוא להשלים עצמו במעשיו הטובים ובדעותיו ואמונותיו האמיתיות. וחזר ואמר וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו וכו', לכלול דברים כיוצא באלו שאין האדם יכול להשיגם, וכשנחקור עליהם יהיה פועל בטל כי לא יעלה בידו מה שרצה, כיון שאין בכחו להשיגו גם מה שבכחו יפסיד, כמו שכתב הרב המורה ז"ל פרק לב מח"א.

(רבי משה דטראני, המבי"ט, בית אלקים, שער היסודות, פרק א)

מה למעלה
נגד כח היחידה, שהוא התאחדות פרטי הכוחות במאציל יתברך שמו, בחלק הזה בכח שאצלו יתברך שמו בענין זה אסור להתבונן, כמו שמובא בספר יצירה (פרק א) ולפני אחד מה אתה סופר. וזה הוא בכלל מה שאמרו בשואל מה למעלה וכו'. כי זה הוא התבוננות במקור אחדות ה' יתברך. ועל דבר זה נאמר (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי, ואמרו ז"ל (במדבר רבה יד, כב) הא במיתתו רואה, שהוא על ידי הסתכלות ביום המיתה כמו שנתבאר לעיל, שאז מגיע למדריגה זו כאשר מתאחדת גם נפשו במאציל, וכמו שנתבאר לעיל.
והוא הנקרא בפי האריז"ל עולם אדם קדמון. שגם הוא עולם גמור ודמות אדם לו, שהוא הכולל כל כוחות העולמיות... שזה הוא הקשר והאיחוד שבין עולם האצילות לעצמות אין סוף יתברך שמו. ולכך אסר האריז"ל ההתבוננות בעולם זה רק בעולמות האורות היוצאות ממנו... עולם החמישי שהוא מספר חמש מאות, לא נמצא כלל במספר האותיות אות שיורה עליו, לפי שאי אפשר כלל להתבונן בו כמו שנתבאר.

(רבי צדוק הכהן, שיחת מלאכי השרת, פרק ג)

ובעבור כי הבנת זה קשה, איך יצוייר שיכלה העולם אל דבר שאינו לא ריקות ולא מלוי, וכן איך יצוייר משך קודם בריאת עולם בלי קודם ומתאחר כמו שהוא בסדר הזמן הנמצא היום, ע"כ אמרו רז"ל לא ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, כי מה למעלה ומה למטה ירמוז על מה שהוא חוץ לעולם, ומה לפנים ומה לאחור ירמוז על המשך שהוא קודם בריאת העולם ואחר העדרו. ויאמר שלא ישאל אם יפול בו קודם ומתאחר אם לאו.

(ספר העקרים, מאמר ב, פרק יח)

מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור
ואמר בפשוט, מה למעלה מה שהוא למטה, מה לפנים מה שהוא לאחור, שהבורא יתברך הוא ראשון והוא אחרון, הוא לפנים ולפני ולפנים.

(משך חכמה, שמות פרק לב פסוק יט)

וגם החקירה בעניני היחוד האמיתי להבדילו מאחד העובר, שזכר בחובות הלבבות, הוא החקירה בעצמותו יתברך שאסרו לנו חז"ל לחקור מה למעלה וכו'. ואין בזה מצות התבוננות אלא אזהרת שמירה ממחשבת שוא, וכמו שנתבאר למעלה.

(רבי צדוק הכהן, ספר הזכרונות, מצוה ג)

וכלל הבריאה הוא ההווה האמצעי בין הראשית והאחרית, כמו שנאמר (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, שהראשית הוא ה' יתברך וכן האחרית יהיה ה' יתברך לבדו, הוא אחרון, והבריאה הוא האמצעי, שלכן אמרו שאסור לאדם שהוא האמצעי להתבונן (רק) בהווה שהוא האמצעי, ולא לשאול מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, שזהו הראשית והאחרית ואינו מגדר האדם שהוא האמצעי.

(רבי צדוק הכהן, שיחת מלאכי השרת, פרק ד)

אין דורשין בסתרי עריות וכו' ואתו למישרי איסורא בעריות
אסיקנא בגמרא בסתרי עריות. ומה שנתנו טעם משום דתרי כי יתבי קמי רבייהו... ולא יהבו דעתייהו ואתי למשרי איסורא בעריות - שפיר הוא דקאמרו. אלא מיהו איכא למימר דעריות מיגמר גמירי לה אינשי ולא אתי למישרי איסורא. אבל הוי יודע שסתרי עריות שאמרו כוונתם בו סוד סתרי עריות וטעם איסורם, שהוא סוד נסתר. שאע"פ שנאמר בהם חקים, כלומר שהם גזירת המלך, מ"מ בנוהג שבעולם אין המלך גוזר גזרות וקובע חקים בלא טעם ידוע אצלו ואצל יחידים מחכמיו ואנשי עצתו, אע"פ שהדבר אצלם מכוסה מהמון אנשי מלכותו. כ"ש מלך מלכי המלכים הקב"ה ית' וית' שמו, שאין ראוי לומר שיגזור גזרה לריק ללא דבר. ואם עמקו מחשבותיו, אי אפשר שלא היה בימות אדם הראשון נביא א' או צדיק א' שנתגלה לו הסוד, כענין שכתוב כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים [עמוס ג, ז]. ואין ספק במה שאמרו ז"ל שקין והבל נשאו אחיותיהן תאומות שנולדו עמהם [עי' ירושלמי יבמות יא, א], ואמרו שאדם הראשון גומל חסד לבניו להשיאן להם, שראויות היו לו לאדם, וכן אמרו שתאומות נולדו עם כל אחד מהשבטים ושכל א' מהם נשא תאומתו [עי' ילקוט שמעוני מקץ רמז קנב], וזהו מה שכתוב מלבד נשי בני יעקב, והרי יעקב נשא שתי אחיות, א"כ כשנתנה התורה נתחדשה הלכה באיסור העריות ואי אפשר שיהו איסורן בלא טעם. ודע שטעמן מתוקן ומקובל חכם מפי חכם, נביא מפי נביא, תלמיד מפי רב ותלמיד מפי רב עד משה רע"ה מפי הגבורה. והוא הוא יסוד סוד העיבור באמת, שאי אפשר לגלותו ולא לדרוש בו. ואני כבד פה וכבד לשון ורפה ידים איני רשאי לכתוב כלום בסוד החתום, כי הוא גבוה מעל גבוה, תלוי באילן גבוה. אבל אודיעך נאמנה שסיבת איסור העריות והרחקת הקרובים היתה תערובות שהיתה בימי אדם וחוה, נתערבב העולם ונפרדו הכחות שהיו מיוחדים, ולכך לא נתקיים הישוב בקין והבל, וספו תמו הם וזרעם, ונתקיים הישוב בשֵת, שממנו עלו ונתיחסו כל דורות הצדיקים. וכל מעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה זו היתה סיבתם הרעה. והיה כל העולם רתת על שנתנה תורה בהר סיני ונתבסם העולם, ונאסרו העריות לסיבה זו. ואילו ידעת מה טעם נתקבלה מנחת הבל, וסוף סוף נהרג, ומה טעם לא נתקבלה מנחת קין ונטרד מן העולם, ומה טעם נאמר כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין [בראשית ד, כה], אז תבין סודות נפלאים נשגבים ונוראים, ותדע תורתנו התמימה אשר לא תחסר כל בה.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

כי שאל נא לימים ראשונים וכו' ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים וכו'
ולכן נאסר החקירה והתבוננות במהות ענין הצמצום כמ"ש האריז"ל, כמו שכתבתי לעיל שלא הורשינו להתבונן כלל לידע ולהשיג מהות ענין מקומו של עולם, איך שהכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך, ואין עוד מלבדו כלל לגמרי מצדו יתברך. והאמת שהוא בכלל שאלה וחקירה מה לפנים, שלמדוהו ז"ל מכתוב "כי שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלקים אדם" וכו', ואי אתה שואל וכו'.

(נפש החיים, שער ג, פרק ח)

יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם וכו' מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור
כי השלוש ראשונות, כתר חכמה בינה, הם נעלמות לרוב קירוב מקורם לענין הנהגת פעולות להנהיג העולם בחסד דין ורחמים וענפיהם, והם בלתי מושגות כלל וכלל ועיקר. רק הם סוד 'מחשבתו' ו'חכמתו' ו'בינתו' הוא הדעת והיודע והידוע, אשר מהעלמם נתגלה ד"ו פרצופין באצילתן במקומם. וכביכול דרך משל הוא כחושב ומתחכם ומבין ומחריט איך יעשה הבנין, הרי הבנין נעלם במחשבה ואח"כ מתגלה, כן לענין האצילות הקדוש והטהור. ועל זה אמר בשלוש ראשונות אין השגה ואין כח באדם להתבונן בהם, לפי שהם חוץ מבנינו ועולמו, ואין רשות לאדם להתבונן כי אם בעולמו ובנינו, שהוא מהבנין ולמטה, שהם שבעה ימי בראשית, ומשם ולמעלה השער סגור. וקבלו חכמי האמת כי לזה כוונו באמרם בחגיגה בפרק אין דורשין, תנו רבנן... יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, תלמוד לומר, למקצה השמים ועד קצה השמים, מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ואי אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. הרי בארו עליהם השלום כי אין רשות לאדם לשאול ולהתבונן כי אם מהבנין ולמטה, שהוא מקצה השמים ועד קצהו שהוא עולמו, אבל משם ולמעלה לא תגע בו יד.

(רבי מאיר גבאי, עבודת הקודש, חלק היחוד, פרק ט, הובא בשני לוחות הברית, תולדות אדם, בית ה' (כב) [אות נה])

גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כג ע"ב]

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300