אות הוא ברבבה שלו
ובגמרא נזכר מענין ואתה מרבבות, אות הוא ברבבה שלו. וכן הוא ברבות בשיר השירים סוף פסוק מה דודך. י"ל הפי' כענין מארז"ל ברבות סדר מקץ פ' צ, קדושים תהיו יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני כו', קדושתי למעלה מקדושתכם ונתבאר מזה במ"א. ועד"ז י"ל כי מרבבות קדש זהו בחי' קדושים תהיו, שהרי זה ממשיכים ע"י התורה, אמנם בחי' אות הוא ברבבה שלו זהו בחי' קדושתי למעלה מקדושתכם, ולמעלה מעלה גם מבחי' רבבות קדש, כי אנת הוא חד ולא בחושבן. ועד"ז נאמר ולתבונתו אין מספר. והרי לגבי דבר שאינו בגדר מספר שוין הרבבות עם האחרים. וזהו ועתיק יומין יתיב כו' אלף אלפי' ישמשוניה ורבו רבוון קדמוהי יקומון כו'. וזהו ענין אות הוא בתוך רבבות קדש, ברבות בשה"ש שם.

(רש"ז מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת וזאת הברכה צג ע"ד)

היו"ד דשד"י... בדרך מצוה ניתן גילוי היו"ד במצות הברית מילה, ובה נתלים אחר כך כל המצות... והמצות הראשונות הנמשכות בדרך עיקר מן היו"ד הזאת הם הנקראים אותות, וזה סוד משאחז"ל, אות הוא בצבא שלו...
והנה אם תחשוב א"ל שד"י וא"ל הוי"ה, והה' הנמצא בעטרה, יעלה כמנין או"ת. שלכן נקרא היסוד או"ת ברית קודש, כי האות הוא בבחינה זו...
והנה הצבאות של המלאכים... נמצא להם גילוי ההנהגה בסוד האותיות האלה, כי האות שממנה יצאו מאירה על ראשם ומתנוצצת, ולפי התנוצצותה כך הם מתנהגים... התנוצצות האות עליהם הוא בסוד יסוד, דהיינו היו"ד הזה של שד"י...
והנה כן הוא גם כן בישראל, כי בבחינת הש"ד לבדו לא יש אלה האורות של התנוצצות, כי אם האותיות שבנו את הגוף ושקטות במקומם. אך בבחינת היו"ד דשד"י הוא שמאירים... והנה בתפילין פירשו ז"ל (מנחות לה, ב), וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך כו' (דברים כח, י). כי באמת כמו שמתנוצצים האותיות בסוד היסוד על ראש הצבאות למעלה, כן מתנוצצים על ראש האדם למטה בסוד תפילין שבראש. ומה שלמעלה מאיר אות אחד לפי הצבא, כי כל צבא מאות אחד הוא יוצא, אך בישראל מאירין כל הד' אותיות, כי מכולם הם יוצאים. ובחינה זו נקראת אות... אות הוא בצבא שלו, והכל תלוי ביו"ד דשד"י שהיא האות כנ"ל.

(רמח"ל, אדיר במרום, ח"א, ד"ה תניא אמר רבי שמעון)

...על דרך אומרם ז"ל, מלך בשר ודם כשנחבא בתוך העם אינו ניכר כי הוא זה, מה שאין כן אלקינו אות הוא בצבאו, והוא אומרו מי כמוכה אפילו כשאתה באלים בלא שום היכר המלוכה רשום הוא.

(אור החיים, שמות פרק טו פסוק יא)

הקדמת זהר בראשית ו סע"א, פקודי רל"ב ב, הקדמת תקו"ז (י"ב ב) אות טו, תכ"ב (ס"ד ב), תקוני ז"ח צ"ג ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

דגול הוא מרבבה, דוגמא הוא ברבבה
ע' מהרש"א שכ' דוחק הוא לכוון דמלשון דגול דרשו דוגמא דלא מצינו חילוף הלמ"ד במ"ם כו', ויעוין בהגהות הגרש"ש לנדרים נד, א, שכ' נשקעה היא כמו נשקפה לפמש"כ מחקרי הלשון האותיות הסמוכות לפעמים מתחלפות זו בזו, וכן מוכח מלשון הרמ"א ביו"ד ס"ס רפח, שכתב נוהגין לכתוב במזוזה בחוץ כוז"ו במוכס"ז כוז"ו מקביל לשמות ה' אלהינו ה' שיגיע כל אות נגד האות שמתחלף בו באלפ"א בית"א, ובכן גם למ"ד ומ"ם מתחלפין.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ואחר האש קול דממה דקה והנה ה' עובר

[ר"ע הבין את המציאות בממציא יחיד בלי פירוד, בכוונה אל האין, מרכז כוונת רצונו.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לה ע"ב) לטקסט

ששה דברים נאמרו בשדים וכו'
ודע, כי כאשר הבריאה מתחילה במעשה בראשית בגוף האדם ובכל בעלי הנפש והצמחים והמתכות מארבע יסודות, ונתחברו ארבעתם בכח אלקי, להיות מהן גוף גס מורגש לכל חמשת ההרגשות לעביו ולגסותו, כך היתה יצירה משני יסודות מן האש והאויר, והיה מהם גוף אינו נרגש ולא מושג לאחת מן ההרגשות, כאשר נפש הבהמה איננה מושגת להרגשות לדקותה. והגוף הזה הוא רוחני, יטוס לדקותו וקלותו באש ובאויר. וכאשר ההרכבה בכל דבר סיבת ההויה וההפסד במורכב מארבע יסודות, כך היא במורכבים האלו משני היסודות, כי בהתחברותם יהיה בעל הגוף חי ובהתפרדם יהיה כמת.
ולכך אמרו רבותינו: ששה דברים נאמרו בשדים, שלשה כמלאכי השרת, ושלשה כבני אדם. שלשה כמלאכי השרת: יש להם כנפים כמלאכי השרת, וטסים כמלאכי השרת, ויודעין מה שעתיד לבוא כמלאכי השרת. יודעין סלקא דעתך? אלא אימא: שומעין מה שעתיד להיות. שלשה כבני אדם: אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם. וסיבת המיתה - פירוד החיבור, היא הסיבה בכל המורכבים. וסיבת הטיסה, בקלות יסודותם, כאשר נראה גם בעוף, כי מפני שגברו עליו האש והאויר, והיסודות האחרים בו מעטים, הוא טס ופורח. וכל שכן אלו, שאין בהם מן היסודות הכבדים כלום, שטיסתן גדולה, יעופו ולא ייגעו. וענין האכילה ללחוך מן המים והאש הריחות והליחות, כענין האש שתלחוך המים אשר בתעלה. והוא ענין ההקטרות שיעשו בעלי נגרומנסיא"ה לשדים. וסיבתה - היובש אשר תיבש האש אשר באויר בגופן, וצריך להחזירה, כאשר היא האכילה באדם לצורך מה שהוא ניתך ממנו.
וענין מה שאמרו: שומעין מה שעתיד להיות, כי בטיסתן באויר השמים יקבלו העתידות משרי המזלות השוכנים באויר, והם נגידי התלי, ומשם יגידו גם בעלי הכנפים העתידות, כאשר הוא מנוסה בנחשים... ואלו ואלו אינם יודעים במה שעתיד להיות לימים רבים ולעתים רחוקות, רק יודיעו בעתיד להיות בקרוב, כי ידעו בנסיונותם שיקבלו מן השדים בנגזר לבא. ולכך תרגם אונקלוס, "יזבחו לשדים לא אלוה" (דברים לב, יז) - דבחו לשדין דלית בהון צרוך. יאמר שאין בהם שום צורך, כי לא ימנעו הנזק העתיד ולא יעשו שום תועלת, וגם לא יודיעו ברחוק שישתמר ממנו האדם בדעתו. והוא לשון הכתוב גם כן "לא אלוה", כאילו אמר "לא כח וממשלה", כי "אלקים" לשון אילות וכח, אל הם. יאמר שאין בשדים אילות ושום כח, ולכך אין צורך בהם, כי לא ירעו וגם היטב אין אותם.

(רמב"ן, ויקרא פרק יז פסוק ז)

ששה דברים נאמרו בשדים

כמו שהמציא לאדם דרך להשיג בו הארה והשכלה ורוח הקודש שלא כדרך הטבע הגשמי, כן הוצרך שיימצא לטוב הגדול הזה - ההיפך, והוא, שיוכל האדם להמשיך חושך ועכירות ורוח טומאה שלא כדרך הטבעי, והוא ענין טומאת הכישוף והדרישה אל המתים, שהרחיקנו התורה מהם, וענינם הוא הַמשיך על ידי הזכרות בתנאים ידועים השפעות הטומאה וזוהמא, מה שהוא הריחוק היותר גדול ממנו יתברך שמו, הפך הדבקות בו ממש... וכן ייעשו על ידיהם מעשים שלא כמעשים הטבעים, כמעשה החרטומים וזולתם, כפי מה שנמסר להם בכח הפועלים ההם לפעול, ובאותם הגבולים שהושמו להם. וכן על ידי השדים ייעשו מעשים כאלה, לפי מה שנמסר בידם גם הם שיעשו, ובגבולים ההם המיוחדים להם.

(דרך ה' חלק ג פרק ב אות ט)

במהרש"א דאפשר שהשד יזכה במיתתו כשומרי מצות בעוה"ז שרוחו עולה למעלה כבני אדם ולא כבהמה שרוחה הולכת למטה, ויעוין בבראשית רבה פ"כ יא, מ"ד רוחי דביתא טבין דרבין עמיה כו', בזהר תצא רעז, ב, כל שדין לאו אינון שקולין כו', שם פנחס רנג, א, אית שדים יהודאי כו' ואית שדים ומזיקין מסטרא דמסאבו דאתקריאו שדים עכו"ם, ובזהר חדש אחרי מז, א, ושם מח, א, ועוד שם רות עח, ד, ועיין בס' חסידים סי' רפד, באחד שהיה קורא וכותב כו' שאלו אותו למה אתה קורא קודם שאתה כותב, אמר קבלתי כשאדם מוציא מפיו השדים שומעים ומברכים אותו ובמקו"ח שם מס' זכרון דברים מהגה"צ ר' אלכסנדר ספרין (אבי הגה"צ מהרי"א ספרין מקומרנא) ח"ב יב ע"ב שהאריך בביאור מהות השדים ימניים מסטרא דקדושה שתאבים ומשתוקקים לשמוע ברכת ה' יתברך ומכבדין ליראי ה' וההבדל שבינם לבין שדים מזיקים, וע' בס' דברי תורה מהגה"צ רח"א שפירא ממונקטש חלק שמיני אות פ"ח.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

כמה סוגים ישנם בשדים, אלו שנבראו בערב שבת בין השמשות עי' להלן אבות פ"ה מ"ו, נגעי בני אדם הראשון ע' זהר אחרי ע"ו ב, אלו דאינון מתולדה דקין ע' השמטות לזהר בראשית רנ"ד רע"א, אד"'ר נשא קמ"ג ב, בני נעמה אחות תובל קין זהר בראשית י"ט ב, בני דור הפלגה אלו שאמרו נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופין ורוחין ושדין ולילין ע' סנהדרין ק"ט א ניצוצי זהר פנחס רכ"ד ב אות ה, ובכלל נשמות הרשעים זהר אחרי ע' ע"א, ועי' רע"מ בהר ק"י ע"א דאית בהון כבעירין ומנהון כמלאכי השרת ומנהון כבני נשא, וראה זהר פנחס רנ"ג א דאית שדים יהודאי דאינון רשימין באות שד"י (ס"א באות י') ואית שדין ומזיקין מסטרא דמסאבו דאתקריאו שדים עכו"ם ובגין דא אמרי מ"מ דאינון ג' מינים מנייהו חד מין דלהון כמלאכי השרת ומין תניינא כבני אדם ומין תליתאי כבעירן ואית בהון חכימין באורייתא דבכתב ודבע"פ אתקריאו יוסף שידא ע"ש דאוליף ליה שד, ולאו למגני אמרי מ"מ אם הרב דומה למלאך ה' צ-באות תורה יבקשו מפיהו, ואשמדא מלכא הוא וכל משפחתיה הא אוקימנא. דאינון שדין יהודאין דאתכפיין באורייתא ובשמהן דאורייתא וע' ניצוצי שם מזהר תצא רע"ז א איהו שד יהודי כו', זהר חדש אחרי מ"ז א בשעתא דאתי ב"נ לעלמא יהב ביה קב"ה שמיה בב"נ ושמא חד מן שד יהודאי כו', שם מ"ח ד כדוגמא דאינון מלאכים אינון שדים יהודאין כו', שם רות ע"ח ד אית שדין יהודאין כו', ועי' בס' זכרון דברים מהגה"צ רא"ל סנדר ספרין מקומרנא י"ב ע"ב - ט"ז ע"ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

שלשה כבני אדם כו'
ע' זהר בראשית מ"ח רע"א, שם נ"ה א, השמטות רנ"ד רע"א, רע"מ בהר ק"י ע"א, זהר חדש בראשית ט ע"א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

לשמוע מאחורי הפרגוד
יש לשדים כח פנימי להסתער ולעוף למעלה ולשמוע מאחורי הפרגוד מה שנגמר ולהודיע לבני אדם כדאיתא חגיגה דט"ז, א... ואמר יזבחו לשדים לא אלוה אין להם שום כח רק ידיעה. וגם זה אלקים לא ידעום. אלא שומעים מעצמם מאחורי הפרגוד והמה זובחים להם למען יסתערו ויודיעו להם. ואמר כי עוד נפתים עד אשר יזבחו לשדים שלא למדו והמה חדשים מקרוב בא. שהרי שדים מתים כב"א ונולדים כב"א.

(העמק דבר על דברים פרק לב פסוק יז)

מתים כבני אדם
...שכתבו התוס' (חולין קז ע"ב) ד"ה התם שאין אותה רוח רעה מצויה בינינו עיין שם. והיינו כמו שאמרו דמתים כבני אדם עיין שם בשדים והוא הדין לרוחין. ורצה לומר שמתבטל אותו היזק מן העולם והוא על ידי זכות חכמי כל דור ודור ודורשיו וכדרך שאמרו (פסחים קיב ע"ב) באביי ורבי חנינא בן דוסא.

(רבי צדוק הכהן, קונטרס שיחת שדים)

ששה דברים בבני אדם שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה
והנה האדם שוה בענין האכילה ושתיה והתשמיש לבהמה, כדפי' ז"ל במסכת חגיגה, ששה דברים בבני אדם שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה, הולכין בקומה זקופה ומדברים בלשון הקודש ויש בהם דעת ובינה כמלאכי השרת, וג' כבהמה אוכלין ושותין ופרין ורבין ומוציאין רעי כבהמה, עד כאן לשונם. והנה הליכת האדם בקומה זקופה וכן להיותו מוציא רעי, אינו ברשותו כי זה טבע אנושי מאדם הראשון ואילך, אמנם ענין האכילה ושתיה ופריה ורביה שבהם משתוה לבהמה צריך שיתקדש ולא יהא אוכל למלאות תאותו כבהמה ולא יהא נמשל כרוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. וכיוצא לענין פריה ורביה.

(ראשית חכמה, שער הקדושה, פרק רביעי [אות טו-טז])

[האדם הוא ממוצע בין בעל החיים לשכלים הנבדלים. בעלי החיים עיניהם למטה, והשכלים עיניהם והשקפתם רק למעלה, ואדם עיניו מביטים לנוכח, כי הוא כולל את כל העולמות, והוא מנהיג את כולם במעשיו. ולכן נמשל ישראל לאזור - חגורה, בפסוק (ירמיהו פרק יג פסוק יא) "כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל", כמו שהאזור הוא באמצע הגוף, כך האדם ממוצע בין בעלי החיים למלאכים.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, קדיש לעלם, דף כה ע"א) לטקסט

ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת
וכרות עמו הברית לתת כו' לתת לזרעו. ב"פ לתת בעוה"ז ובעוה"ב. והם ב' הבריתות דאיתא (נתן) [כרת] לו ברית בין עשר אצבעות רגליו זו המילה ובין אצבעות ידיו ברית הלשון. ברית הלשון הוא בחלק שלמעלה שהוא מהג' דברים שאדם דומה למלאך מדבר בלשון הקודש כמלאכי השרת ע"ש בחגיגה. אבל חיבה יתירה חיבב הקב"ה את אברהם וכרת לו ברית המעור בחלק שדומין לבהמה גם בזה נשתתף עמנו הקב"ה וחתם בנו שמו.

(שפת אמת, פרשת בהר, שנת תרנ"ט)

אכילה ושתיה ופריה ורביה והוצאת רעי כבהמה
הפן השלישי ממעלת התפלה ביום התענית הוא, להיות המתענה דומה ביום תעניתו למלאכים העליונים אשר תפלתם ושבחם מרוצה ונבחר לפניו יתברך, ואופן היותו דומה למלאכים ביום התענית הוא, כי הוא שוה עמהם אז, במה שחלוק מהם בשאר הימים, והוא אכילה ושתיה ופריה ורביה והוצאת רעי כבהמה כמו שהזכירו בחגיגה, וביום התענית אין שם אכילה ושתיה ולא פריה ורביה בתעניות החמורים כיוה"כ והם העשרה תעניות של י"ג תעניות שמתענים על כל צרה שלא תבא על הצבור וט' באב, וכיון שאין אכילה ושתיה אין הוצאת רעי מאותו היום.
ואלו השלשה דברים שחלוק בהם האדם מן המלאכים הם מורים על כל עניני האדם בזה העולם, כי כל מה שהאדם עמל ויגע בזה העולם הוא לצורך פרנסתו בכל הדברים הצריכים אליו, ולצורך פרנסת אנשי ביתו אשתו ובניו הסמוכים על שלחנו, לא לבד במה שמועילם בהיותו בחיים אלא ג"כ במותו שמורים להם מה שעסק וטרח בזה העולם, וכנגד זה אמר פריה ורביה, כי מצד שהוא פרה ורבה צריך להיות טורח בזה העולם לפרנס אותם ולהשאיר להם ברכה אחריו, ומפני שרוב האנשים הם עמלים ויגעים יותר מדאי בפרנסתם ופרנסת אנשי ביתם ובונים בתים לא ישבו למו, אמר ומוציאין רעי כבהמה, כלומר שרודפים אחר המותרות במה שצריך אליהם ולבניהם אחריהם שאינם מסתפקים במה שראוי להם.
עוד נרמז באלו הג' חלוקים שמהאדם למלאך, ההפרש שיש בין האדם למלאך במעלות השכליות, כי המלאך קיומו והעמדתו הוא במה שמשיג מידיעת האל יתברך כפי השגתו, ואין לו קיום והעמדה כי אם במה שמשיג בכל עת ובכל רגע, כי אם היה הפסק להשגתו לא היה לו קיום, והאדם אינו יכול להשיג כי אם בתתו ריוח בין הדבקים, כי השכל נלאה מלהשיג דברים על בוריין אם לא ינוח, ואפילו משה רבינו בהיותו בשמים היה מלמדו האל ית' פרשה פרשה כדי ליתן ריוח למשה, ודברים המטרידים את האדם בשכלו מונעים אותו ג"כ מלהשיג בחכמה עד אשר יפנה דעתו מכל המחשבות המטרידות אותו וכמ"ש (מגילה כח) שמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא, והמלאך אין לו שום טרדא, והמשילו ענין זה לאכילה ושתיה שהאדם אוכל ושותה מה שצריך לכמה שעות, ואחר שיתעכל המזון שבמעיו מתעוררת תאותו לחזור ולאכול תמורת מה שניתך, כי אינו יכול לסבול לאכול מה שיספיק לו לכמה ימים.
וכן הוא ענין החכמה שאינו יכול להשיג הדברים בבת אחת כי עם ע"י הפסק כמו שאמרנו, משא"כ במלאך שאין לו קיום ומציאות כי אם במה שמשיג בכל שעה ובכל רגע, וכן ענין השכחה באדם הוא דומה לאכילה ומה שאינו מסתפק במה שאכל וחוזר ואוכל, כמו כן בחכמות צריך לחזור מה שלמד כמה פעמים כדי שלא ישכח, משא"כ במלאך שאינו משכח מה שמשיג, וכמו שאנו אומרים כי אין לפניו שכחה, ואין אנו אומרים כי אין לו שכחה כ"א להורות כי גם המלאכים המשרתים לפניו אין להם שכחה.
וענין פריה ורביה דומה ג"כ לענין החכמה, במה שמוציא האדם מדעתו ומבין דבר מתוך דבר, משא"כ במלאך כי אינו נשבע כי עם ע"י משפיע ומשיג כל הדברים על בוריין, וכל מה שמשיג הוא כשולחן ערוך לפניו כללים ופרטים ואינו מוציא דבר מתוך דבר, כי כל דבר שמשיג משיגו בפרטיו בפירוש, והוא יותר שלם גם בזה מן האדם בענין החכמה שמבין הדבר מתוך דבר אחר, ואפשר שיטעה בהם.
וכן רומז ענין פריה ורביה להשארות נפש האדם אחר הפרדה מן הגוף שהוא כעין הולדה, שבהיות הנפש בגוף הוא סבה לקנות האדם שלימות נפשיי במעלת החכמה שקדם ובמעשים טובים שעשה, ובהפרד הנפש מן הגוף אין לה אלא מה שקנתה והשיגה בהיותה בגוף, משא"כ במלאך כי אין לו דבר שיתפרד ממנו אלא הוא נצחי בהשפעת ה' יתברך עליו.
וענין מוציאין רעי כבהמה הוא רומז למה שנופל בידיעת האדם מן האמת והשקר, כי אינו משיג תכלית כל הדברים על אמתתן אלא שיש בידיעתו דברים מעורבים בלתי אמתיים והם נמשלים לרעי עד אשר ינפה אותם ויקלוט את הסלת, מה שאין כן במלאכים שהם משיגים הדברים ברורים על אמתתם בלי סיג ורעי ההווה ומשתתף בידיעת האדם, וביום התענית האדם שלם יותר מאלו החסרונות משאר הימים.

(רבי משה דטראני, בית אלקים, שער התפילה, פרק יג)

אלא לפנים מה דהוה הוה וכו' להזכיר שם אשפה
מה לאחור לחיי, אלא מה לפנים מאי דהוה הוה. ור' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין גדולים על האשפה והלכו ובנו לו, אין רצונו של מלך שיאמרו לו שם אשפה. האשפה נעשית מכל המינים המשתנים זה מזה המתערבים בה ואין אחד מהם ניכר, והוא כמין פקעת שהחוטין מעורבין בה וכצאת המין מתוכה נראו כל המינין ההם ונברר כל מין ומין אצל מינו הראוי לו כחוט הנמשך מתחלת נתיבתו, וזהו מה לפנים, לפני המשך הנתיבות ועד שלא נתבררו הנבראי' למיניהם. ולכך היה הדבר פשוט שהיה האדם רשאי לשאול לפני מעשה בראשית, שהרי הכתוב מגיד והארץ היתה תהו ובהו, עד שנחקר שהדבר הזה גורם לשאול מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, שאין משיג הפרש ושנוי שהוא ביניהם מה הגורם. ושאלה זו מגעת לתחלת דרכי ה' וסופם, ואין לחקור בדברים הללו יותר מכח המחשבה, שאין לה יכולת לצאת למעלה מגבול התחלתה (אלא) [ולא] לשאול מה למעלה מגבולה, ועל זה נאמר (איוב יא, ז-ח) החקר א-לוה תמצא אם עד תכלית ש-די תמצא, גבהי שמים מה תפעל עמוקה משאול מה תדע. ואין צריך לומר שאין לחקור מה שאין המחשבה משגת, אלא מה שהיה קודם ברייתו של עולם, כגון תהו ובהו הממלאים גבול מקומו של עולם העתיד להיות, שהיו בו כמ' סיגי הכסף המעורבין בו, אין רצונו של מלך להזכיר הסיגים במקום הכסף. וזהו שאמר בבראשית רבה (פ"ח, ב) הזאת ידעת מני עד מני שים אדם עלי ארץ, התורה היתה יודעת קודם ברייתו של עולם אבל אין לך לדרוש אלא מני שים אדם עלי ארץ. ואין להזכיר סיגי הכסף, פן יחשב החושב שהכסף עיקרו מן הסיגים, ואינו כן, אלא שהכסף הוא הנבחר מן הסיג, וכשנתברר נודע ההפרש שביניהם.

(פירוש האגדות לרבי עזריאל עמ' 103-104)

כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לאחור לחיי אלא לפנים מה דהוה הוה. ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו משל למלך שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין גדולים על גב אשפה
ויש גורסין שיזכירו לפניו שם אשפה. מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק במאמר הזה אחר שאמרו בו מה שאמרו אבל גם ראה מה שהקפידו על מה לפנים כדרך מה שהקפידו על מה למעלה מה למטה מה לאחור. ואכתוב לך מה שראיתי כתוב בשם החכם ר' עזריאל ז"ל ועתה הבין מה שהבין אמרו בב"ר א"ר אליעזר לאמבטי מלאה מים והיו שם שני דיוסקסין נאין כל זמן שהיתה מלאה מים לא היתה מלאכת דיוסקסין נראית כיון שפסק ועד מים מתוכה נראית מלאכת דיוסקסין ע"כ בב"ר. וכתב החכם ז"ל כל זמן זה שהיה תהו ובהו בעולם לא נראית במלאכת שמים בעולם פי' כיון שנעקר פסולת התוהו ושמריו ועל זה אמרו בחגיגה ובב"ר בשלמא מה למעלה מה למטה מה לאחור לחיי וכו' עד אין רצונו של מלך שאמרו לו שם אשפה ע"כ ז"ל. וראה מה שדרז"ל בפסוק הנו של סיגים מכסף ויצא לצורף כלי וסמך הגו רשע לפי מלך ויכון בחסד כסא אולי תבין. ואיני יכול להבין מה שפרשו המפרשים מה למעלה מן הרקיע מה למטה מן הארץ מה לפנים למזרחו של רקיע מה לאחור למערב של רקיע שקשה לי מאד פירושם מפני שני דברים א"כ לפי דבריהם נשאל מה לצפון מה לדרום ואין בכך כלום ומה טעם הקפידו על ד' רוחות מעלה ומטה מזרח ומערב ולא הקפידו על צפון ועל דרום. ועוד מה טעם שאל התלמוד ואמר בשלמא מה למעלה מה למטה מה לאחור לחיי אלא מה לפנים מה דהוה הוה שנראה מתוך דבריהם שמה של מעלה ומטה ואחור אין צריך והצריכו טעם למה שלפנים ומה הפרש בין זה לזה לפי דבריהם אבל הוי יודע הד' רוחות הללו אינו אלא לסיבתן ודוגמתן ומאי דהוה הוה באמת שאסור לגלותו וזהו שאין רצונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שיקרא שם אשפה בעולם ואין להאריך.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

כל מי שלא חס על כבוד קונו ראוי כו' מאי היא אמר רבה זה המסתכל בקשת דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם גו' מראה דמות כבוד ה'
אבל דע והאמן שלא אמר כמראה הקשת אלא שכשם שיש בקשת שלשה גוונין ירוק ושחור ואדום כן יש למעלה בכסא הכבוד ג' גוונין עליונים מתאחדים וכלולים כו' ולכן גוון וגוון מעלה ידוע. ואל תתמה על הגוונים שכבר ידע משרז"ל שג' מאות ושמונה ושבעים מיני אורות יש בחשמל כמספר אותיותיו וקטן שבעולם מכהה גלגל חמה ואם בחשמל שהוא למטה מן הכסא כן בכסא המלכות של מלך מלכי המלכים הקב"ה לא כ"ש. וכשם שבמראה הקשת נראה כעין קשת אחרת מנגה נגדו למרחוק כן מראה הנגה סביב לכסא ולפי שסוד הכסא וסוד העננים המקיפין אותם והעומדים חוצה סתום וחתום ולא בא לידנו בפרקנו זה לא שלחתי בו יד אך אמנה אודיעך שיש כסא למעלה מכסא וגם הכסא האחרון שהוא כסא לכל הכסאות העליונים כסא המלכות שהוא שרפרף להדום רגליו נאצלו מנגה נגדו כעין כסאות שלש של שלש ונחקקו בקיעים עד הרקיע שהשיג יחזקאל ע"ה וראה כמה דמיונות הקדים יחזקאל בדבריו כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו'. והדבר המוקש לקשת למעלה שעליו נאמר את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית גדול ונורא מאד. וראה מה שאמרו בב"ר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ בין אלהים זו מדת הדין של מעלה ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ זו מדת הדין של מטה מדת הדין של מעלה קשה ומדת הדין של מטה רפה ואם זכית לדעת ולהבין מה היא מדת הדין של מעלה שהיא קשה ומה היא של מטה שהיא רפה אז תשכיל וראה שכתב והיה בענני ענן על הארץ ולא כתיב והיה בהמטירו מטר על הארץ וגשמיה מרובים והא סוד עב הענן האמור במתן תורה ועיין והסתכל בב"ר ושם תמצא עוד בסוד קשת מדרשים נפלאים ונשגבים.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם מאי היא רבי אבא אמר זה המסתכל בקשת רב יוסף אמר זה העובר עבירה בסתר וכו' כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות בקשת ובנשיא ובכהנים בקשת דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה' בנשיא דכתיב ונתת מהודך עליו המסתכל בכהנים וכו' שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש

[הפילוסופים התלבטו איך להבין את הקשר בין הגשמי ורוחני, שנראים כשני סוגי מציאות ששונים לגמרי - איזה חוט יכול לקשור ביניהם? דקארט אמר שיש נקודה במוח שהיא הקשר בין הגשמי והרוחני של האדם. זו בדיחה. שפינוזה אמר שהעצם המוחלט הוא אחד, והגשם והרוח הם רק צורות שונות של אותו עצם, שמתגלה במחשבה. ליבניץ אמר שהרוחני הוא ההווייה העיקרית, והמציאות מורכבת מאינסוף חומרים, וברבים מהם יש הכרה חלושה ולכן היא נראית כגשם, כי הגשם הוא כעין צל של הרוחני, אבל באמת אין לגשם מציאות עצמאית. לדעת קאנט כל המציאות היא לפי דמיון מחשבותינו, ואיננו יודעים על המציאות שמחוץ לנו, ולכן אין לשאול על הקשר בין הגשמי והרוחני כי אנחנו לא יודעים מה מציאותם. יש אומרים שאין רוחני בכלל, ובגשם יש כוחות שונים שאנחנו קוראים להם רוחנים. וזה לא נכון כי כוחות לא יכולים להיות גשמיים.
התורה חולקת על השיטות הללו, ואומר שה' הוא רוחני, נעלה מעל כל הנמצאים. (עמ' 142) איך התורה מסבירה את הקשר בין הרוחני הנשגב הנצחי, לבעלי החומר? השאלה מתחלקת לשלושה, א - הקשר בין הרוחני לעולם הגשמי בכלל, ב - הקשר בן ה' לאיש המעלה, שה' משפיע עליו מהודו במיוחד, ג - הקשר האלקי עם הכהנים - מדוע ה' בחר במשפחה זו כממוצע בין ישראל לה', שבכוחם להשפיע ברכות לישראל.
וזאת כוונת הגמרא, "כל המסתכל" - המתבונן בשלושה דברים אלו, להבין את הקישור אצלם, ורוצה להבין אותם, "עיניו כהות" - לא יוכל לראות, כי האור גדול מאד, וההבנה היא עמוקה. לפי חז"ל הקשת הוא סוד קשר ה' עם העולם. כתוב שהקשת היא אות ברית - מדוע היא אות ברית? וכן פסוק ביחזקאל, שמראה הקשת הוא מראה דמות כבוד ה', אינו מובן. הקשת מסמל את הקשר בין הרוחני לגשמי, כי אור לבן מגיע לעננים מהשמש, ובעננים הוא מתפצל לשבעה צבעים. וכך ה' נעלה ונשגב, עצם פשוט, אבל הזוהר המתנוצץ ממנו מתחלק לכמה גוונים במציאות. זה מה שה' אמר לנח: אנשי דורך חשבו שלא יתכן קשר בין ה' לאדם, כי לא הבינו איך ייתכן קשר בין הרוחני לגשמי. ואני אראה לך שיש קשר - הקשת, כאמור. ואם ארצה לכלות את הטבע, יחזרו הצבעים חזרה אלי, לרוחני הנשגב, כמו ששבעה צבעי הקשת יחזרו לאור לבן. ואמרו שהמסתכל בקשת עיניו כהות. (עמ' 143) המסתכל בנשיא - מנסה להבין את הקשר בין ה' לאדם בעל המעלה, "ונתת מהודך עליו". המסתכל בכהנים - המנסה להבין איך הכהנים משפיעים ברכה לישראל ע"י קישור לעצם הנשגב.
ואמרו שמי שמנסה להבין את הקשר בין ה' לעולם, אינו חס על כבוד ה'. ומד שני העובר עבירה בסתר, כי הוא חושב שלא יכול להיות קשר בין ה' לעולם, וחושב שאין ה' רואהו, אינו חס על כבוד ה'.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 141-143) לטקסט

המסתכל בקשת עיניו כהות
להיות המראים הנראים בקשת אינם חן בעצמותם אע"פ שיראו כן למראות עינים מהתערבות האדים המתחלפים וראיה לזה שהליחות אשר בעינים פעמים יחדש באויר למראה עינים עגולה כדמות הגוונים ונראים בקשת אע"פ שאין שם מראים בלי ספק אמר אב"ן סינ"א הקשת אדע ממנו ענינים וענינים לא אדע אבל הגוונים לא אדע ענינם על האמת ולא אדע סבתם ולא יספיקני מה שאמרו בו כי כלו כזב ושטות עכ"ל יראה מדבריו שאין טעם לאותם הגוונים הנראים אלא שהם נראים כן למראה ענים אע"פ שאינם דבר נמצא כן בעצמותם וזהו שאמרו רז"ל המסתכל בקשת עיניו כהות, ר"ל שהמסתכל באותם הגוונים הנראים בקשת ימצא שעיניו כהות שרואות דבר שאינו כן.

(ספר העקרים, מאמר שני פרק כט)

אבל יש לרבותינו בפרשה הזאת סוד נעלם. אמרו בבראשית רבה (לה, ג): "את קשתי נתתי בענן", קשותי, דבר שהוא מוקש לי. אפשר כן? אלא קשין דפריא. "והיה בענני ענן" - רבי יודן בשם ר' יהודה בר' סימון אומר, משל לאחד שבידו סולת רותח, ובקש ליתנו על בנו ונתנו על עבדו. ושם עוד: "והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלקים" - זו מדת הדין של מעלה. "ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ" - זו מדת הדין של מטה. מדת הדין של מעלה קשה, ומדת הדין של מטה רפה. וכבר ידעת מאמרם במסתכל בקשת: כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם. ואם זכית להבין דבריהם תדע כי פירוש הכתוב כן: "את קשתי", שהיא מדת הדין, הנתונה בענן בעת הדין, תהיה לאות ברית.

(רמב"ן, בראשית פרק ט פסוק יב)

לא לענין זהירותו נאמר שאין זה כבוד כלפי מעלה אלא כמו שאין אדם יכול לכוין מראה הקשת מהו, שבמקום שנראה לו אדום, נראה לו ירוק וכל מיני מראות, ואינו יכול לכוין מראה ברור, כך כביכול מראה השכינה אינם יכולים לכוין בבירור מה הוא. רבינו ישעיה הגדול. לקוטי הר"ב כ"י.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

כל המסתכל בקשת אינו חס על כבוד קונו
שארז"ל (ירושלמי ברכות סה, בבלי כתובות עז ע"ב) שבימי ר"ש בן יוחאי וריב"ל לא נראה הקשת... לפי שאמרו שבימי החסידים האלו לא נראה הקשת ולא אמרו שלא היה קשת כלל אלא ודאי היה קשת ולא נראה לפי שהבריות לא היו חוקרים אחריו ולא השתדלו לראותו ע"כ לא נראה, כי כל דור ודור שהיו יראים מן הפורעניות מרעת יושבי בה כי סר צלם ולא היו בדור צדיקים שיגינו עליהם, באותן דורות תלו עיניהם באות הקשת והיו מסתכלין אחריו אם לא נשתנו האדים בחטאם לחזור לכמות שהיו קודם המבול ותמיד היו עיניהם נשיאות אל אות זה לבטוח על האות שלא יביא פורענות לעולם. אבל החסידים הללו רשב"י וריב"ל שהיו מגינים על בני דורם עד שכל הבריות היו סמוכים על כחם של זקנים אלו שזכותם יעמוד להם להגין בעדם ע"כ לא היו צריכין להסתכל אחר הקשת כי היו בטוחים שלא ישתנה עליהם הברית אשר כרת ה' לכל בשר אחר המבול...
ואולי שהוא ע"ד אמרם ז"ל, כל המסתכל בקשת אינו חס על כבוד קונו כי בכל דור ודור רבים המה עמי הארץ שאינם חסים על כבוד קונם ומסתכלים בקשת, חוץ בימי הצדיקים האלו שהיו זוכין ומזכין את בני דורם ומנעום מלהסתכל בקשת על כן לא נראה הקשת בימיהם כי לא הסתכלו בו מפני כבוד קונם אע"פ שבאמת היה קשת בכל דור ודור כי הטבע לא ישתנה.

(כלי יקר, בראשית פרק ט פסוק יד)

עי' זהר נח ע"א ב, בשלח ס"ו ב, קדושים פ"ד א, תקו"ז תי"ח (ל"ו א), תנ"ח (צ"ב ב), וראה לעיל חגיגה י"ד ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כאלו דוחק רגלי שכינה וכו' הא דמצי כייף ליצריה הא דלא מצי כייף ליצריה
ובפ"ב דחגיגה, תניא ר' יהודא אומר משום ר"א נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא שנא' ואתם בית ישראל כה אמר ה' איש גלוליו לכו עבודו אחר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו ואף על גב דקאמר רבי יצחק כל העובר עבירה בסתר כאלו דוחק רגלי שכינה שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי לא קשיא הא דמצי כייף ליצריה הא דלא מצי כייף ליצריה ע"כ. ופירוש זה כי המקום שהוא בפרהסי' הוא אל בני אדם, ולא שייך בזה דוחק רגלי שכינה כאשר חוטא בפרהסיא, אבל כאשר הוא עובר בסתר אשר כל דבר סתר אינו שייך לאדם והוא שייך אל ה' יתברך ובזה דוחק רגלי שכינה, כי התחתונים נקראו הדום רגליו ואין ה' יתברך עם העבירה ולכך הוא דוחק רגלי שכינה כאשר חוטא בעבירה בסתר. ומתרץ שם הא דמצי כייף ליצרו הא דלא מצי כייף ליצרו, כי כאשר מצי כייף ליצרו אינו נחשב מה שעושה בסתר כדי להציל עצמו מן חלול כבודו יתב' דהא מצי כייף ליצרו ולכך הוי כאלו דוחק רגלי שכינה, וחטא חלול השם אין אומה ולשון בעונש זה כמו שהם ישראל כמו שאמרנו כי ה' יתברך נקרא עליהם, וכמו שעליהם מוטל שיתקדש ש"ש על ידם כמו שהתבאר למעלה אצל קדושת שמו כי זהו עצם ישראל, כך העונש הגדול ע"י חלול השם הוא בישראל כי הוא הגורם להרחיק את תורת משה עם שהכל מעידין כי דת תורת משה אמת, הם אומרים כי מעשה האומה שומרי הדת אין מוכיחים כך.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב יראת השם, פרק ד)

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים כו'
חלול השם שבא מן העבירה קשה כפלים יותר מן העבירה, והעד הנאמן ע"ז מאמר ר' אלעי בחגיגה, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים כו', ולכן אמרו (בבא קמא עט:) שהחמירה התורה בגנב מבגזלן כי לא חס על כבוד קונו, ומפני בשר ודם היה ירא ומפני השם לא היה ירא והוא מבזה כבוד ה' יתברך.

(משך חכמה, דברים פרק לא פסוק כט - הפטרת וילך)

ואמר לן רבי משום רב האי גאון: "ויעשה מה שלבו חפץ" - רוצה לומר, דודאי כיון שלבוש שחורים וכו', אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה.

(רש"י [המיוחס], מועד קטן יז ע"א, ד"ה מה שלבו חפץ)

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, פירוש מבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילה לידי עבירה, כגון זה אמר: ילך למקום שאין מכירין אותו... ויעשה מה שלבו חפץ, כגון אכילה ושתיה במיני זמר, וכיוצא בהן. אבל דבר עבירה שיש בה דין אדם או דין שמים, ואפילו חייבי לאוין או חייבי עשה, וכל שכן למעלה, שאיסורן איסור עולם, חס ושלום שהתיר ר' אילעאי, ואפילו בסתר, אלא דבר שפירשנו למעלה הוא שאמר לעשות. ואפילו דברים הללו לא התירן לו, אלא אמר כמשיא עצה לעשות כך כדי להבריח את יצרו להשלים תאותו, וכיון שיראה עצמו לבוש שחורין ועטוף שחורין, משתבר יצרו, ונמנע ואינו עושה.

(פירוש רבנו חננאל, מועד קטן יז ע"א)

ונראה לי, דאף ר"ח לא אמר שלא יעבור עבירה ממש, דודאי מוטב שיעבור בסתר ואל יתחלל שם שמים... אלא ר"ח לשון "ויעשה מה שלבו חפץ" קשיא ליה, דמשמע הלשון שיהלך בדרכי לבו הרע. דאטו מי שאכל שום וריחו נודף וכו'. לכך פירש דהכי קאמר, "ויעשה מה שלבו חפץ". כלומר, אם עשה כסדר הזה, מובטח הוא שיכנע לבבו, ויתרחק מן העבירה. ומיהו, אם עם כל זה, לא מצי כייף ליצריה, מוטב שלא יחלל שם שמים בפרהסיא.

(חידושי מהרי"ט, קידושין מ ע"א)

וליתא לדרבי אלעאי. אלא אף על פי שמתגבר יצרו עליו, מיבעי ליה ליתוביה בדעתיה. דקיימא לן, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

(רי"ף, מועד קטן ט ע"א בדפי הרי"ף)

וזה, כי כשיראה אדם שיצרו מתגבר עליו, ואינו יכול לעמוד כנגדו, יעשה מה שאמר ר' אלעאי: "ילבש שחורים, ויתכסה שחורים, וילך למקום שאין מכירין אותו, ויעשה מה שלבו חפץ". ובידוע דבגברא רבא קא מיירי, שכעור מעשיו לא עליו לבדו ענה, כי על כל הרואים את כבודו, שלומדין ממנו, ויתחלל שם שמים על ידו. ואע"ג דאמרי [רי"ף שם] דליתא להא דר' אלעאי, אלא דאית ליה ליתובי יצריה, זהו כלפי מה שאמרו "ויעשה מה שלבו חפץ" בהחלט. אבל אין ספק, שאם כוון להפשיר תאוותיו, כמו שהתיר לו בכאן [אשת יפת תואר] ביאה ראשונה להביא את יצרו משם ואילך בכפל רסנו, שפיר דמי.

(עקידת יצחק, פרשת כי תצא, שער צז)

וצבע השחור הוא מורה על ההכנעה ושפלות, כמו שאמרו: "מי שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים" וכו'. ולכן נהגו ישראל בשחורים.

(דרכי משה, על טור, יורה דעה, סימן קעח, ס"ק א)

דברים שאין בהם איסור, אלא שהם מכוערים... ואחר שאינו מקפיד על כבוד עצמו, ויחליט עצמו לדברים המותרים, אין יצרו מתגבר לאסורים, ואין כאן חילול השם, אחר שאין מכירין אותו, וכמה פריצי איכא בשוקא?!

(מאירי קידושין מ ע"א)

...וכן דעת האשירי [רא"ש מועד קטן פ"ג סי' יא] וז"ל הכי גריס ר"ח מאי סני שומעניה דעבד כרבי אילעאי כו' עד אבל דבר עבירה שיש בו דין אדם או דין שמים ואפילו חייבי עשה וכ"ש למעלה מהן שאיסורן איסו' עולם ח"ו שהתיר רבי אילעאי ואפילו בסתר אלא כגון על הדרך שפירשנו הוא שאמר לעשות ואפילו דברים הללו לא התיר אלא כמשיא עצה טובה לעשות כך כדי להבטיח את יצרו להשלים תאותו וכיון שיראה עצמו לבוש שחורים ועטוף שחורים משתבר יצרו וימנע ואינו עושה.
והכי משמע מהתוספות דפ"ק דקדושין בדיבור המתחיל ויעשה מה שלבו חפץ פר"ח ח"ו שהותר לו לעבור עבירה אלא כך אמר ר' אילעאי יגיעת הדברי' והאכסנאו' ולבישת שחורים משברים יצר הרע ומונעין האדם מן העבירה. הא קמן כשאדם רואה שיצר הרע מתגבר עליו ישנה מלבושיו וייגע עצמו בדרכים הטובים וע"י כך משתבר היצר הרע ממנו. וכן יעשה האיש הלז דנדון זה וע"י כך ימנע עצמו מהעבירה.

(שו"ת בנימין זאב סימן רסז)

...בשו"ת משיב דבר (חיו"ד סי' מג-מד), ותוכן הדברים שם, שהרה"ג השואל העלה להתיר לאשה שלא הסכינה ללכת למקוה, וחיתה עם בעלה באיסור, וכעת עבר עליה רוח טהרה, אלא שמתבייש' לטבול עם נשים אחרות, ורק אם יותר לה לטבול ביום השמיני לספירתה תקבל עליה דיני טהרת המשפחה... והגאון הנצי"ב בתשובתו שם [סוף סי' מד, בשינוי לשון] כתב, דלכאורה באנו למחלוקת הראשונים בהא דא"ר אילעא הזקן, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ ולא יחלל שם שמים בפרהסיא, וכ' התוס', משמע שמותר לו לגמרי לעשות חפצו, ולא כמו שפי' הר"ח (בקידושין מ) שח"ו שהיה מתיר לעשות עבירה, אלא שע"י לבישת שחורים ואכסנאות יכנע לבבו ולא יבא לידי עבירה, שאז ודאי אין יצרו מתגבר עליו, ויוכל לעשות מה שלבו חפץ. וסוגיא דשמעתין לא משמע כדבריו כאן ובמ"ק (יז) ע"כ. ורש"י במ"ק (יז) בשם רב האי גאון כ' כד' הר"ח. ולפ"ד הר"ח ורה"ג מבואר דלא שרינן למעבד איסור קל כדי שלא יבא לאיסור חמור. ומ"ש החלקת מחוקק והבית שמואל אה"ע (ר"ס כג) בשם ס' חסידים (סי' קעו), מעשה באחד ששאל במי שיצרו מתגבר עליו וירא פן יבא לשכב עם א"א או עם אשתו נדה וכיו"ב אם יכול להוציא זרעו לבטלה כדי שלא יחטא, והשיב לו שאם א"א מוטב שיוציא שכבת זרע ואל יחטא באשה נדה. אבל צריך כפרה ע"ז. ע"ש. נראה שזהו כפי' רש"י ותוס', ולא כהר"ח ורה"ג... והכלל שלהתיר איסור קל בשביל איסור חמור צריך להיות מתון הרבה, וכמו ברפואת הגוף שלפעמים מחליט הרופא לחתוך יד שיש בה חולי כדי שלא תמשך המחלה ליתר הגוף ויסתכן, ולפעמים מחליט להשאיר הדברים כמו שהם, והכל נעשה ביישוב הדעת עם רופאים אחרים, וכן הדין ברפואת הנפש שצריך להתיישב הרבה עם דעות תלמידי חכמים גדולי תורה כדי שלא לבא לידי חורבה ח"ו. ע"כ.

(שו"ת יביע אומר חלק ו, יו"ד סימן ג)

ויעשה מה שלבו חפץ. פי' לא שיתיר לו לעשות עבירה בסוף אלא כך אמר (יתענה) [יתעטף] בשחורים ובגלות ואני ערב בדבר שאם יעשה כן יכוף את יצרו שכיון שגלה ממקומו ולבש שחורים אין יצרו מתגבר והיינו דאמר ויעשה מה שלבו חפץ כלומר יעשה מה שיכול שהרי הוא נכנע, ואם יתגבר עליו יצרו אחר כל זה והוא אינו יכול לתוקפו מוטב שיעשה החטא במקום שאין מכירין אותו ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא.

(חידושי הר"ן, מועד קטן יז ע"א)

בספר תאוה לעינים... במ"ש ספ"ק דקדושין [מ ע"א] אמר ר' אלעאי אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו כו' ויעשה מה שלבו חפץ ולפרש"י שיעבור עבירה ממש באותו מקום שהיה הולך... עכ"ל. ויראה מתוך דבריו שכתב דלפרש"י בהא דר' אלעאי שר"ל שיעבור ממש כו' משמע די"מ דר"א אינו מתיר לעבור עבירה ורוצה לרמוז על פי' ר"ח שכתבו התוס' שם בקדושין יע"ש. אמנם א"א להלום דר"ח יסבור דלר' אלעאי לעולם אינו מתיר לעשות עבירה, דאם כן מאי פריך עליה דר"א שם בקדושין ובפ"ב דחגיגה דף י"ו מדתניא כל שלא חס [על] כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם הלא ר' אלעאי אינו מתיר לעשות עבירה. ומרן מהריק"א בתשובה דף פו ע"ג [דבור אחרון בפי' מס' קידושין שם] ומהרי"ט בחדושיו לקדושין דף (לז) [מ ע"א] פירשו דכונת ר"ח בפי' לר"א הכי הוי יע"ש, וכן מצאתי שפירש בספר רצוף אהבה סי' קע"ט יע"ש, הרי דגם לפירוש ר"ח מתיר ר' אלעאי אחר כל המעשים לעבור עבירה בסתר כיון דלא נכנע יצרו עדיין. ומיהו ראיתי בתוס' חגיגה שם דדחו דברי ר"ח מכח מאי דפריך עליה דר"א מדתניא כל שלא חס כו' משמע דהתוס' הם מבינים דר"ח ס"ל דר' אלעאי אינו מתיר לעשות עבירה אחר כל המעשים, ובאמת דנכון לפרש דברי ר"ח כדפי' מרן ומהרי"ט כי היכי דלא תקשי ליה מדפריך עליה דר"א, ועיין בספר עצמות יוסף דף ס"ט ודוק. עוד הקשו התוס' פ"ב דחגיגה [שם] על פירוש ר"ח מהא דאמרו פרק אלו מגלחין דף יז [ע"א] גבי ההוא צורבא מרבנן דסנו שומעניה ומית [עיילוהו למערתא דחסידי ולא קיבלוהו עיילוהו למערתא דדייני וקיבלוהו] מ"ט דעבד כר"א, ויראה דכונת הקושיא הוא משום דהם מפרשים מ"ט קבלוהו במערתא דדייני משום דעבד כר"א כלומר דאותו צורבא מרבנן הלך למקום שאין מכירין בו ועשה שם עבירה, ולפי הפירוש שהם הבינו בדברי ר"ח דר"א אינו מתיר לעשות עבירה אפי' אחר כל המעשים ודאי קשה עליו ממ"ש דקבלו דעבד כר"א, אמנם לפי' הרבנים הנזכרים ל"ק מידי. ומיהו אף לפי שיטת התוס' יש לתרץ דר"ח גריס מ"ט דעבר אדר"א כלומר מ"ט לא קבלוה חסידי משום דעבר אדר' אלעאי ולא הלך למקום שאין מכירין בו להכניע יצרו, שאם היה עושה כן בודאי לא היה חוטא, ועיין בתוס' פ' אלו מגלחין ותמצא שם גירסא זו ודוק.

(תוספת יום הכפורים, יומא פו ע"ב)

במסכת מועד קטן פירש רבינו חננאל חס ושלום שר' אלעאי הזקן התיר לעבור עבירה כלל. אלא כך אמר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו באכילה ובשתייה ובמיני זמר, ומתיירא שמא ישתכר ויבא לידי עבירה, התיר לו לילך במקום אחר וילבש שחורים, כל זה כדי לשבור יצרו, שהאכסנאי לבו שבור. כדאמר [עירובין סא ע"א] כלבא בלא מאתיה שב שנין לא נבח. וכיון שעושה כן לבו נשבר ונמצא זה מונע מאליו. אבל לעבור עבירה או אפילו שתיית יין במיני זמר המרגילין לשמחה אסור. וכל שכן מה שהוא למעלה מזה. והוא דלא מצי לכייף ליה ליצריה. וההוא צורבא מרבנן דסני שומעניה היה שותה במיני זמר ופירש שם ועבד כר' אלעאי, דאי סלקא דעתך עבירה הוה רב יהודה בעי אי משמתינן ליה [אלא שהיה שותה] וכיוצא בו דליכא עבירה. ואעפ"כ לצורבא מרבנן יש חילול השם.

(ס' חסידים, מהד' מקיצי נרדמים, סי' סב)

לעולם ידור אדם במקום רבו (ברכות ח ע"א). פירש רש"י ד''ה הא דכייף ליה לקבל תוכחתו כו' ואם לאו טוב להתרחק ממנו ויהיה שוגג ואל יהיה מזיד. ולולא דברי קדשו היה נראה לי, דלאו לענין עבירה מיירי, דאיך ישיאו חז"ל עצה שיהיה שוגג, נהי דאמרינן הכי לענין תוכחה בשב ואל תעשה "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", זהו במה שנוגע לאחרים, אבל איך יתכן להשיא עצה לאדם עצמו שיהיה עושה עצמו שוגג. והיה אפשר לומר דלא מיירי כי אם לענין כבוד הרב, שהוא מ"דברים שאין להם שיעור", "ומורא רבך כמורא שמים", ע"כ אם כייף ליה וזהיר בכבודו ודאי טוב הוא שידור אצלו וידריכו, אבל אם לא כייף לו טוב שיתרחק ממנו, כדי שלא יבא לעבור על מורא רבו.
וי"ל דתליא בפלוגתא דרבוותא בהא דקדושין מ, א, בדרבי אילעאי "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו כו' ויעשה מה שלבו חפץ", דר"ח פירש, שאי אפשר לומר דמיירי בדבר עבירה, ופירש הדבר, אע"'ג דודאי גם אי מיירי בדבר עבירה, אין הכונה שהותר לו לעשות איסור חלילה, כי אם שתפס הרע במיעוטו, מ"מ לא ניחא לן לומר, שישיאו חז"ל דרך עצה איך להרבות בחטא ח"ו, והכי נמי לפי זה לא מסתבר שישיאו עצה לעשות עצמו שוגג. אמנם תוספות בחגיגה ט"ז השיגו על פירוש ר"ח, ופירשו דמיירי באמת בדבר עבירה, ולדידהו שפיר אפשר לומר שחז"ל השיאו עצה למעט את המכשול, אע"פ שהיא דרך שעי"ז הוא מרבה בחטא, כיון שבלא"ה היה עושה וחוטא.
ופירש הר"ח (בב"מ סוף פרק אלו מציאות [דף לג.]) גבי "הוי רץ למשנה יותר מהגמרא", פירש דהיינו טעמא ד"הוי רץ למשנה", משום דבמשנה אין שוגג כזדון, אבל בתלמוד "שגגת תלמוד עולה זדון", ומי יוכל לעמוד בזה, והוא נוטה להא דפירש רש"י. וקצת תימא דר"ח ז"ל עצמו, לא ניחא ליה לפרש בחגיגה ומו"ק וקדושין הנ"ל דיהיה מיירי בעבירה ממש, וע"כ משום שאין ראוי להשיא עצה איך להיות מקיל עצמו מעונש ועי"ז יעבור, וא"כ איך אמר כאן דמשום הכי הוי רץ למשנה יותר, וכי בשביל שבעצמו לא ידע בירורי הלכה, ומתוך כך לא יהיה אצלו שוגג כמזיד, עדיף הוא אם יוכל להיות יודע ע"י תלמוד. ובאמת היה נראה כיון דהוא יכול להיות מזיד ויודע, לא ישתכר למעט עונשו ע"י מה שמעלים עיניו, ואולי כונתו לענין להורות לאחרים, דכשעיסוק במשנה לא תהיה עליו חובת הוראה, וכשיעסוק בתלמוד חלה עליו חובת הוראה, ע"כ טוב יותר למנע מזה, ומיירי כשיש אחר.
ודעת רש"י י"ל דמיירי לפי ר"ח, לא בעבירות ממש כי אם במילי דחסידותא הראויים לת"ח, שרבו יוכיחהו על זה, כהאי גוונא דפירש ר"ח, על הא ד"יעשה מה שלבו חפץ", שמיירי בדברים שהם רק גנאי לת"ח אבל לא איסורים גמורים.

(טוב ראיה ברכות ח ע"א)

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין מ]

כל המסתכל בשלשה דברים עיניו קהות, בקשת, בנשיא ובכהנים
עמש"כ בס' נפש חיה סי' רכה, סע' י, על ההבדל בין ראיה להסתכלות. [נפש חיה, סי' רכה סעיף י, מג"א סק"ב: והא דאמרינן אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע וכו' נראה דדוקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בצלמו ודמותו אסור, אבל ראיה בעלמא מותר... ונודע שבסמ"ע חו"מ סי' קנד ס"ק יד כתב ההיפוך, שראיה היא בדיוק יותר מהסתכלה, אמנם מדוכתי טובי משמע כהמג"א...]

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות בקשת ובנשיא ובכהנים
אסיר ליה לב"נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב"נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה.

(זוהר חלק ג דף פד ע"א)

אמר רבי יוסי, מאי דכתיב (שמות כד י) ויראו את אלקי ישראל וגו', וכי מאן יכיל למחמי ליה לקודשא בריך הוא, והא כתיב (שם לג כ) כי לא יראני האדם וחי, והכא אמר ויראו, אלא דאתגליא קשת עלייהו בגוונין נהירין, והכי תנינן, כל מאן דאסתכל בקשת כמאן דמסתכל בשכינתא, ולאסתכלא בשכינתא אסיר, ועל דא אסיר ליה לאיניש לאסתכלא באצבעייהו דכהני בשעתא דפרסי ידייהו. ואסור לאסתכלא בקשת, מאן קשת, אמר רבי אבא בקשת סתם, אמר ליה מאי בקשת סתם, אמר ליה בקשת דלעילא ובקשת דלתתא, בקשת דלעילא בגוונוי, דכל מאן דיסתכל בגוונוי כאילו אסתכל באתר דלעילא, ואסיר לאסתכלא ביה דלא יעביד קלנא בשכינתא, קשת דלתתא מאי היא, ההוא את קיימא דאתרשים ביה בבר נש, דכל מאן דאסתכל ביה עביד קלנא לעילא... בגין כך אסיר לאסתכלא בקשת סתם כמה דתנינן. תאנא ויראו את אלה"י ישראל דאתגליא קשת עלייהו בגוונין שפירין נהירין מלהטן לכל עיבר.

(זוהר חלק ב דף סו ע"ב)

המסתכל בקשת עיניו כהות דכתיב כמראה הקשת וגו', הוא מראה דמות כבוד ה'
כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ועל פי מה שאמרו (מגילה כח.) שהמסתכל בדמות אדם רשע עיניו כהות שנאמר ותכהין עיניו מראות משום דאסתכל בעשו הרשע. ולהיפך איתא המסתכל בקשת עיניו כהות דכתיב כמראה הקשת וגו', הוא מראה דמות כבוד ה' והרי דהמסתכל במראה דמות כבוד ה' עיניו כהות. וזה שאמר לו ראיתי פניך כראות פני אלקים שמצד הטוב שבו הוא נקודת שורש חכמה שבו המקבל פני זקן כמקבל פני שכינה. ומצד הרע שבו שהוא רשע המסתכל בפניו עיניו כהות כמסתכל במראה דמות כבוד ה' שעיניו כהות כאמור.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת וישלח, אות ד)

המסתכל בכהנים
והכהנים הוא כולו נבואה שמטעם זה אסור להסתכל בידי הכהנים שהשכינה שורה בידיהם.

(נועם אלימלך, פרשת תרומה)

המסתכל בכהנים כו'
עי' זהר נשא קמ"ז א ניצוצי אות ז מזהר בשלח ס"ו ב, שלח קס"ב ב, וע'' במור וקציעה להגריעב"ץ סי' קכ"ח (נ"ד ע"ג), שהוכיח מכאן דאין לכסות הידים בשעת נ"כ דאי איתא דשפיר דמי לכסות הו"ל לתקן דבר זה במקדש שינהגו בשלשול טלית על ידיהם כדי שלא יבואו העם להסתכל בהם ויסתכנו ומדשתקו לגמרי משלשול זה מסתברא דלא היה ניחא להו כו', אמנם אם היו לובשים טלית בזמן העבודה יש לדון בזה משום מרבה בבגדים.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

בזמן שביהמ"ק קיים כו'
בתוס' מירושלמי א"ר חגי כלום אמר אלא משום היסח כו'. ועי' בזהר נשא ק"ז סע"א בההוא שעתא דכהנא פריס ידוי צריכין עמא למיתב בדחילו באימתא כו', ועי' במג"א סי' קכ"ח ס"ק כ"ב שהוכיח מזה שהצבור רשאין לישב בשעת נ"כ, ועי' תרגום שה"ש ז' ח זאת קומתך דמתה לתמר בעידן די פריסן כהניך ידיהון בצלו ומברכין לאחיהון בית ישראל דדמין אדבעת ידיהון [אצבע מתורגם אדבע] מתפרשין כלולבי דתמר [מוכח מכאן שצריך להיות אוירים בין האצבעות] וקומתהון כדיקלא וקהליך קיימין אפין באפין כל קבל כהניא כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש מאי דכתיב אל תאמינו בריע אל תבטחו באלוף אם יאמר לך יצה"ר חטוא והקב"ה מוחל לך אל תאמין בו ואין רע אלא יצה"ר שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין אלוף אלא הקב"ה שנאמר אלוף נעורי אתה
ראה המאמר הנפלא הזה שיקראו להקב"ה אלוף והביאו ראיה מאלוף נעורי אתה וכן על כנסת ישראל הוא אומר כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה והבן מה שדרז"ל איש תהפוכות ישלח מדון זה נחש הקדמוני ונרגן שרוגן דברים על בוראו מפריד אלוף שהפריד אלופו של עולם. ואין לי לפרש כי חתום הוא.

(רבי טודרוס הלוי אבולפיה, אוצר הכבוד כאן)

אל תבטחו באלוף אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל אל תאמין
...על דרך אמרם ז"ל על פסוק אל תאמינו בריע אל תבטחו באלוף אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל אל תאמין שנאמר אל תאמינו ברע ואין רע כו', ואין אלוף אלא הקב"ה שנאמר אלוף נעורי אתה. ומה שכינו בכאן שמו יתברך בלשון אלוף רמזו בזה שהוא עצת היצר הרע בעצם להכניס להאדם במחשבתו שכל האזהרות ועונשין הם רק להפחיד ולגזם להאדם כאב המדריך את בנו בנעוריו מפחיד אותו ומגזם לו בעונשין כדי שילך בדרך הישר אבל בודאי לא יעניש בנו חביבו אף אם יעבור על ציוויו וזהו שכינוהו בשם אלוף כדא דאת אמר אלוף נעורי אתה כנ"ל. ועל זה נאמר אל תאמינו וגו' אל תבטחו באלוף .

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת זכור, אות ז)

אל תבטחו באלוף זה הקב"ה כו', שלא תאמר שה' יתברך ותרן הוא, שאינו דומה למסרב על מצותו של מלך שגוף העבירה איננו מזיק רק המרד, לכן בידו למחול, אמנם היא מחלה בנפש, וזהו אבני ביתו כו' מעידין (תענית יא), הוא על הגזל והחמס שהוא בקניני האדם, ועל עברות שע"י חימום ופעולות האברים אבריו מעידין עליו שנטמאו ע"י העון, והעברות שבמדות, היינו כעס ונקימה וכיו"ב, שני מלאכים המלוין לו לאדם המה יצר טוב ויצר הרע נטמאו, ועל העברות שהן בשכל המה דעות כוזבות נשמתו של אדם וכו', וזהו שמור פתחי פיך שהדיבור מצויין בהם הנפש המשכלת, וכמו שתרגם אונקלוס (בראשית ב, ז) והוה לרוח ממללא כו', כי כולן נטמאו ונטמטמו ע"י העונות, והוה כמו שלא מועיל מחילת הרופא לסלוח להחולה שיאכל דברים המזיקים לחיותו.

(משך חכמה, דברים פרק י פסוק יז)

ואין אלוף אלא הקב"ה כו'

[בזה יש לפרש את הפסוק (ירמיהו פרק יא פסוק יט) "ואני ככבש אלוף יובל לטבוח". כשמובילים כבש לטביחה, לא איכפת לכבש אם בעליו אדם פשוט או אדם חשוב, אבל המביאים אותו לבית המטבחים מתפארים בוף לומר שהוא של אדם חשוב. וכך ירמיהו אומר, שמי שמביא אותי לטביחה מתפאר בי לומר שאני כבש של הקב"ה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף נד ע"ב) לטקסט עי' זהר ויקרא י"ב ונרגן מפריד אלוף כו', צו ל"א א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

אם יאמר לך יצר הרע חטא והקב"ה מוחל לך
ובפרק אין דורשין, דרש רב יהודה בר נחמן מתורגמניה דריש לקיש מאי דכתיב אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף אם יאמר לך יצר הרע חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמין בו. שנאמר אל תאמינו ברע ואין רע אלא יצר הרע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואל תבטחו באלוף אין אלוף אלא הקב"ה שנא' אלוף נעורי אתה, שמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו של אדם וקורות ביתו ורהיטי ביתו של אדם מעידין בו שנאמר כי אבן מקיר תזעק, תניא ר' שילא אומר שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מעידין בו שנא' כי מלאכיו יצוה לך, רבי זריקא אומר נשמתו של אדם מעידה בו שנא' משוכבת חיקך שמור פתחי פיך איזהו דבר ששרוי בחיקו של אדם הוי אומר זו נשמה, וחכמים אומרים איבריו של אדם מעידין בו שנאמר ואתם עדי נאם ה' ואני אל. גם המאמר הזה בא להודיע לאדם, כי באולי יצרו מסית אותו לחטא ויחשוב שלא יבא במשפט על זה, דבר זה הוא מן יצה"ר שבקרבו שמסית אותו על זה ועל זה אמר אל תבטחו ברע שהוא יצר הרע. ואם שכלו ירצה להטעות אותו כי ה' יתברך אינו מעניש האדם כמו הפילוסופים הכופרים, על זה אמר שלא יאמין לשכלו. ואלו ב' דברים מטעים את האדם, כי לפעמים הטעות הוא בשביל כח המדמה שאינו שכל והוא כח יצר הרע בלבד, ולפעמים שכלו מביא אותו לידי טעות, ואמר כי אל השכל הזה אל יאמין האדם. ועל זה אמר שאם יאמר האדם מי מעיד בו, על זה אמר כי אבני ביתו וקורות ביתו מעידים עליו, ר"ל כי האדם אם הוא צדיק יש לו בית ומקום עליון מאוד בעולם שיבא שם האדם, ואם האדם הוא רשע עושה לו ג"כ מקום רע, ולכך אמר אבני ביתו וקורות ביתו מעידין עליו והכל לפי מעשיו של אדם יש לאדם דביקות במעלה או שיש לו דביקות בפחיתות. וכן אמרו במדרש (עי' שבת קנב, א) כי הולך האדם לבית עולמו מלמד שיש לכל אחד ואחד מדור בפני עצמו, וזה שאמר כאן כי אבני ביתו וקורות ביתו מעידין זה כי קנה לו מדור לפי מעשיו. ומי שסובר כי שני המלאכים המלוין את האדם מעידין עליו, זה כי ה' יתברך נתן לאדם שני מלאכים שיהיו שומרים את האדם והצדיק שומרין אותו והרשע מסלקין ממנו שמירתו, ודבר זה עדות על האדם כי אם המלאכים שומרים אותו כמו שראוי להיות אדם תחת שמירתן של מלאכים, ואם המלאכים מסתלקים ממנו מעיד זה על רשעתו. ומ"ד נשמתו של אדם מעידה בו, סובר כי הנשמה שברא ה' יתברך באדם זכה וטהורה נתן אותה בקרבו, ואם הוא צדיק היא זכה וטהורה כמו שברא ה' יתברך את הנשמה, אבל אם הוא בעל חטא הנשמה הזאת קבלה טומאה ותעוב ולכך הנשמה מעידה בו. ולמ"ד איבריו של אדם מעידים בו, כלומר האיברים של אדם שהם הכרת האדם והם צורתו וצלמו של אדם בהם יוכר האדם, כי כאשר האדם צדיק במעשיו אז הוא בצלם אלקים, ואם האדם רשע אז הוא נמשל כבהמות נדמה, ולפי מה שהוא צדיק במעשיו או רשע במעשיו יש הכרה באבריו שהם צלמו הן לרע הן לטוב, ולפיכך אבריו של אדם מעידין בו מה שהוא ואין להאריך בזה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב כח היצר, פרק ד)

וזהו הפירוש במדרש רבה (דברים הנ"ל) ממחליק לשון זה בלעם שהחליק בנבואותיו ונפלו בשיטים. והיינו במה שנתן להם תקיפות ששום ישראל לא יאבד ועל ידי זה יכול לסמוך על זה לחטוא חס ושלום. ואם שהאמת כן הוא שכל מי שהוא מישראל לא יאבד חס ושלום אבל יסבלו מקודם הרבה והרבה עד שיתבררו ויוצרפו. ועל זה אמרו בגמרא, אל תאמינו ברע וכו' אם יאמר לך יצר הרע חטא והקב"ה מוחל אל תאמין וכו'.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת בלק, אות ג)

אם יאמר לך יצר הרע חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמין וכו' ואין אלוף אלא הקב"ה
...שאמרו (סנהדרין צט.) וכל אלוף מלכותא בלא תאגא הוא, והיינו אף מקודם שלא ניכר עוד כבוד מלכותו על דרך מה שנאמר נכון כסאך מאז ובמדרש (שמות רבה ר"פ כג) נתיישבה מלכותך וכסאך נכון וכו' ואז נכתר בכתר מלכות משהכירו כבוד מלכותו ואמרו ה' ימלוך וגו', מכל מקום גם מקודם אלוף נעורי אתה, היינו שקשורים בשורש בראשית המחשבה והיה רק כדי שיהיה נהורא מתוך חשוכא וכברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא כמו שאמרו (שבת עז ע"ב).
וזה ענין שנדרש, אל תבטחו באלוף וכו' אם יאמר לך יצר הרע חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמין וכו' ואין אלוף אלא הקב"ה שנאמר אלוף נעורי אתה. ולמה במקום זה מכונה השם יתברך בשם אלוף. רק היצר הרע מפתה את האדם שהשם יתברך יברר אחר כך מעשה האדם שהיה קשור בשורש בהשם יתברך וזדונות יהיו כזכיות ואף בשעה שהיה אלוף מלכותא בלא תאגא מכל מקום גם כן אלוף נעורי אתה. וכמו שהגדיל בלעם מטעם זה את ישראל ועל זה נדרש (מדרש רבה דברים פ"א) ממחליק לשון זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשטים, והיינו שהחליק והיקל להם בזה שהשם יתברך יברר כל מעשי ישראל לטובה ועל ידי כך נפלו בשטים. ועל זה אמר אל תאמינו ברע שהוא היצר הרע ואל תבטחו באלוף שיברר השם יתברך מעשה ישראל שהוא רק אחר מעשה כשעושה תשובה מאהבה שנעשית לו כזכיות. אבל מי שסומך על זה חלילה האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה (כמו שאמרו יומא פ"ה ע"ב).

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת מסעי, אות יא)

אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל אל תאמן וכו' שמא תאמר מי מעיד בי אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו וכו' נשמתו של אדם מעידה בו וכו' שני מלאכי השרת המלוין אותו הן מעידין בו וכו' אבריו של אדם מעידין בו

[הנוסח כאן שונה מהנוסח בתענית יא, כי שם מדובר על מי פורש מהציבור, וכאן מדובר בכלל הנהגת האדם, שצריך ליזהר בדרכיו, ולא לסמוך על כך שה' ימחל, כי יצטרך לתת דין וחשבון על הכל. והגמרא נותנת כמה טעמים למה אדם מחויב בזה: (א) "אבני ביתו וקורות ביתו של אדם" - כי ה' נתן לו את כל צרכיו וגם בית לגור בו. וזה גלוי לכל. (ב) "נשמתו של אדם" - צריך להודות על כל נשימה (בראשית רבה פרשה יד), ובזה צריך התבוננות, כי כל בעלי החיים נושמים, והאדם אינו מרגיש את טובת ה' עליו בזה. (ג) "מלאכי השרת המלוין אותו" - מי שיוצא לפרנסתו עלול ליפול למקים רעים שונים, ומכל זה ה' שומר עליו. וצריך להתבונן בזה. (ד) "אבריו של אדם" - אדם צריך להתבונן איך כל אבריו נעשו באופן נכון. וסדר הדברים, הוא לפי כמה פשוט לאדם שצריך להודות, או שאינו ניכר מאליו וצריך התבוננות.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כה ע"ג-ע"ד) לטקסט

אין רע אלא יצה"ר שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו
במהרש"א כ' מדכתיב רע בלא יו"ד דריש הכי כו', וצ"ע אחרי שבכל המקרא לא נמצא רֵעַ מלא (ביו"ד) ומה נשתנה הכא לדרוש, וכמו כן צ"ע דברי רש"י בסנהדרין ע"א א ד"ה בקולנו כו' או בקולינו ביו"ד עיי"ש והרי בכל מקום בקולנו חסר.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מעידים בו
...על דרך אומרם ז"ל, העובר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו ומפרסם רשעתו, ואם כן אם גנב, ה' יזמין מי שידע בגנבתו, ומצוה אותו ה' שלא יכחיש, והוא אומרו "לא תכחשו", ומדבר הכתוב באופן שיכול להכחישו, כגון שאין כאן אלא עד אחד, אם הודה מה טוב, ואם הכחיש הרואה, הקב"ה יזמין לו עד שני שיעיד עליו שאינו יכול להכחיש.

(אור החיים, ויקרא פרק יט פסוק יא)

אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו
אוקמוה מארי מתני' מי מעיד על האדם קירות ביתו ולא עוד אלא אנשי ביתו מעידין עליו. מאי קירות ביתו אינון קירות לבו ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ואוקמוה רבנן מלמד שהתפלל חזקיהו מקירות לבו. אנשי ביתו אינון רמ"ח אברים דיליה דהכי אוקמוה מארי מתניתין רשע עונותיו חקוקים על עצמותיו והכי צדיק זכיותיו חקוקים לו על עצמותיו ובג"כ אמר דוד כל עצמותי תאמרנה. ובגינה אתמר ומי מעידין על האדם קורות ביתו גרמין בנויין על מוחא דאיהו מיא ועלייהו קא רמיז המקרה במים עליותיו, המקרה לשון קירות. ואמאי בגרמין יתיר מבשרא וגידין ומשכא. בגין דגרמין אינון חוורין וכתיבא אוכמא לא אשתמודעא אלא מגו חוורו. כגוונא דאורייתא דאיהי חוורו מלגאו אוכם מלבר אוכם וחוור חשך ואור ואית חשך תכלת ואתמר ביה גם חשך לא יחשיך ממך ותכלת אוכם איהו נוקבא לגבי חוורו. ולא עוד אלא דגופא על גרמין עתיד למיקם ובג"ד זכווי וחובוי חקוקין על גרמין דיליה ואם יזכה יקום גופא על גרמין דיליה ואי לאו לא יקום ולא יהא תחיית המתים ולא עוד אלא תרין סהדין אינון על ב"נ עין רואה ואוזן שומעת. וב"ד סופר ודן חובוי.

(זוהר חלק ג דף רעה ע"א)

כי הכל תלוי בעבודת האדם כי האדם נקרא עולם קטן ויש בו מכל פרטי הבריאה. וכפי התעוררות האדם בכל קומה שלימה שלו לעבודת ה' יתברך. כך מעורר כל הברואים. וכמו שיש בעולם אילנות מפירות ויש אילני סרק. כן נמצא כזה באדם אברים שהחיות מתרבה בהם. ויש שהחיות מועט בהם. וכשהאדם מתקן הכל וזה כענין החוקים שאין האדם מרגיש הטעם. אעפ"כ נמשך אחר גזירת המלך. ובזה מתקן אותן המקומות שאין החיות מתגלה בהם. וזהו אילני סרק שעתידין לעשות פירות. הלא מצינו קורות ביתו של אדם מעידין עליו דכ' אבן מקיר וכפיס מעץ יעננה.

(שפת אמת, פרשת בחוקתי, שנת תרמ"ד)

דהנה זה לשון הזהר הקדוש פרשת בראשית, היכלא רביעאה וכו' באתר דא איתהפך זכות דכל בני עלמא וכו' מניה נפקין שבעין נהורין [רמז לפמליא של מעלה ע' סנהדרין] כולהון מנצלין וכולהון בעגולא כו' כל זכיין דעלמא קמי אלין נהורין קיימין, מכולהו נפקין תרין נהורין שקולין כחדא דקיימי קמייהו תדירא וכו', לקמי נהורין אלין עאלין כל זכו וכל עובדין דעלמא לאתדנא, תרי נהורין אלין אינון סהדי סהדותא, בגין דאית שבעה עיני ה' דמשטטי בכל ארעא וכל מה דאיתעביד בעלמא אתרשים בההוא עובדא ממש וההוא זכותא ממש וקיימי בקיומייהו, ואלין תרין נהורין חמאן בהו ומסתכלין וסהדי קמי אלין שבעין נהורין, ואלין ע' גזרי גזרין ודייני דינין בין לטב בין לביש...
והנה באמת הלא זה ענין הצילום... ולכן נתן לנו השם יתברך ענין זה בזמנינו בעולם, שנהיה אנו בני אדם חלושי דעת וחלושי כח, יכולים לצלם על ידי טבע הבריאה התמונה מאדם אף שהוא בעצמו אינו יודע מזה דבר. ומעתה נוכל ממילא להבין בנקל שכל שכן אדון הכל יתברך הממציא את הבריאה גופא שיכול לעשות כל הנ"ל.
ואראה עוד לעיני הקורא שמאמר זה של הזהר הקדוש הנ"ל הוא גם כן גמרא גלויה בחגיגה, דאיתא שם, ושמא תאמר מי מעיד בי ליום הדין, אבני ביתו של אדם וקורות ביתו מעידין בו, שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. ולכאורה הלא אנו רואים שאחר פטירת האדם נשארים האבנים והקורות על מקומן ואינן זזין כלל. אלא הוא הענין אשר דברנו, ונבאר היטב, דכשמצלמים פה בארץ התמונה מהאדם על הנייר, הדרך שאין מצלמים רק צורתו לבד ולא כל המקומות אשר אז סביבותיו, כגון שהוא אצל היער ואוחז בידיו באיזה ענף מן האילן לא ימשכו על הנייר גם היער והאילן והענף כדי למעט הוצאות הפעולה, אבל למעלה בשמים בכח האלקי ימצא שנצטיירה הפעולה ההיא בכל פרטיה ממש, וכגון שגונב מאיזה אדם, יש שם תמונת הנגנב והגנב ואיך שתחב ידו בכיסו וגם באיזה מקום היה הדבר, כגון אם היה בחוץ לפני איזה בית, נמצא שם הרחוב והבית בתמונתו ממש, ולפני איזה פינה מהבית. או אם היה בתוך הבית גופא, יש שם בתמונה אצל איזה אבן מהבית או אצל איזה קורה היה הדבר. וכשיבוא ליום הדין וירצה להכחיש הדבר, יזעקו כל פמליא של מעלה עליו ויאמרו איך תרצה להכחיש דבר זה הלא אצל אבן וקורה זו ואצל חלון זה היית עומד אתה והנגנב, וזוהי תמונת בגדיך שהיית לבוש אז, ותמונת מעשיך בכל פרטיהם, וזהו שנמצא בדברי חז"ל שאומרים לו בשעת הדין עמוד והכר מעשיך.
וזהו שכתוב אוכיחך ואערכה לעיניך, רוצה לומר שמעריכים לנגד עיניו כל הדברים כמו שהם, והוא ממש כמי שתופס איזה גנב ברגע שתוחב ידו בכיסו של חבירו, שמסתתמין כל טענותיו, כן הוא שם. ומה יפה מליצת הגמרא שהאבגים והקורות מעידין עליו וכן מליצת הכתוב שהאבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה, רוצה לומר כאילו האבן והקורה שנרשם עליהם בכח האלקי, זועקין עליו ואומרין איך תרצה להכחיש הדבר הלא בפנינו ואצלנו היה המעשה בצורתו כמו שהוא. וכן כהאי גוונא בכל עבירה ועבירה.

(רבי ישראל מאיר הכהן, שם עולם חלק א, פרק כד)

עי' זהר וארא כ"ח סע"א אבני ביתיה ואעי ביתיה כו', וע' יתרו פ"ה ב אר"ש ההוא אתר דאיהו חב לגביה ההוא אתר ממש גלי חוביה, וע' שפטים הע"ר רע"א מאי קורות ביתו אינון קירות לבו כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

[כשאדם עומד לדין על גניבה או עושק, והוא כופר, פרי מעשיו יעיד נגדו. אם קנה בית בכסף גנוב, אבני ביתו יעידו נגדו שהן גנובות.
ובדרך צחות, יש להקשות, הרי אבני ביתו הן ממונו ואדם קרוב אצל ממונו, וא"כ הן פסולות לעדות? התשובה היא שאבני ביתו צועקות: "אני לא שלך, אני גנוב, ולכן אני לא קרוב אליך ואני כשר לעדות נגדך". אם הוא רוצה שכספו לא יעיד עליו, ידאג שכספו יהיה שלו בדין ולא בגניבה, ואז יהיה קרוב ולא יוכל להעיד עליו.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כו ע"ג) לטקסט

עיין עוד לקט ביאורי אגדות תענית יא ע"א

אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו וכו' נשמתו של אדם מעידה בו וכו' שני מלאכי השרת המלוין אותו הן מעידין בו וכו' אבריו של אדם מעידין בו

[לגבי המלאכים ונשמתו, מובן איך יעידו בב"ד של מעלה עם מעשי האדם, שהרי הם נמצאים בשמים. אבל אבני ביתו ואברי האדם - איך יעידו, הרי הם נשארים בארץ? (נה ע"ג) יש לפרש, שאלו דברים שניכר אחרי מותו איך התנהג בימי חייו. אם הוא עסק בתורה, התורה שומרת על גופו, שיקום בתחיית המתים, כמו שדרשו בכתובות קיא ע"ב שמי עוסק בתורה קם בתחיית המתים. וזה מה שכתוב שאבריו מעידים בו. וגם קנייניו מעידים עליו, שאם עשה בהם טוב בחייו, צדקה וחסד, הם מלווים אותו לבית עולמו, והם עולים אתו לשמים. וזה מה שאמרו אבני ביתו מעידים בו, שהם אבי אבות קניניו.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף נד ע"ב-נה ע"ד) לטקסט

אבריו של אדם מעידין בו

[אם ראובן מבקש משמעון נדבה לצורך חשוב, והוא מסרב כי הוא צריך את הכסף לדבר אחר, ואח"כ מאבד את הכסף, הוא מתחרט על שלא נתן את הנדבה, כי בין כך ובין כך לא השתמש בו לצורכו. וכן אם מוכיחים אדם על שמשתמש במשקלות מזויפים, הוא אומר שהוא מוכרח לעשות כך לצורך פרנסתו, ובאמת גם בלי זה יש לו די לאכול, אבל הוא רוצה פרנסה ברווח כדי שיאכל הרבה וישמין. אבל הרי אחרי מותו בשרו יעלה רימה, ואז הוא יתחרט שלא שמע למוכיח, כי בסופו של דבר לא הועיל לו השימוש במשקלות מזויפים. וזה מה שנאמר שאבריו מעידים, שהבשר שבאברים צועקים על זה, כי רימה בבשר המת כואב כמו מחט בבשר חי (ברכות יח ע"ב).]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כו ע"ג-ע"ד) לטקסט

נשמתו של אדם מעידה בו
אמרו חז"ל, נשמתו של אדם מעידה בו לעולם הבא שנאמר: "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך", רמז לנו הכתוב שפי האדם דומה לפתח וכשם שפתח הבית צריך ליזהר שלא להיות פתוח תמיד רק בעת שצריך לצאת ולבא, דאם לא כן יכלה כל אשר בבית, ובפרט בעת שיש גנבים בעיר צריך להיות הבית סגור ומסוגר, כן פי האדם, יפתחנו דוקא בעת שנחוץ לדבר דבריו, ובפרט בעת שיש בלבו קצת כעס על איזה ענין יזהר אז להיות פתחי פיו סגור ומסוגר דאז היצה"ר רובץ אצל פיו להחטיאו.

(רבי ישראל מאיר הכהן, חובת השמירה, פרק ו)

כאשר ימות האדם וישאר הנפש בלא כח תאוה וההכרח אשר המה בעוכרי זוהר הנפש לבל יביט מישור, אז הנפש בעצמה מרגשת העול והחמס הלא צודק אשר עשה, וכמו שאנו רואים אשר לאחר עשות העול ימלא חרטה, וכמו שאמרו (ע' נדרים ט:) רשעים מלאים חרטה, כי כאשר יעבור הערב נפשו תוהא, רק שתמיד מתוסף עליו יצה"ר להלוך נגד חוקי הצדק והרגשת האמת בלבבו, אולם כאשר מת אז נפלו ממנו עבותות התאוה ורואה וצועק חמס על עשייתו העול, וז"ש (תענית יא, חגיגה טז) נשמתו של אדם מעידה בה ליום הדין, שהיא בעצמה מרגשת העול והעושק שעשה הרכבת מזגו הנקרא בחייו אדם.

(משך חכמה, דברים פרק ל פסוק יא)

ע' לעיל [שערי זוהר] תענית י"א א, חגיגה ה' ע"ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מלאכי השרת המלוים אותו
בזה שרתה שכינה, ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם השכל וידוע אותו כמו שיעד באמרו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך, והוסיף ואמר וכן תעשו כמו שהעידו ז"ל שקרה להם בהיותם דורשים במעשה מרכבה, כאמרם ז"ל, אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוים אותנו.

(ספורנו, שמות פרק כה פסוק כב)

ומאמר ר' שילא שאמר שהמלאכים ומאמר ההולכים עמו הם המעידים בו נראה שכך הם דברי הרשב"י ע"ה (זוהר פר' וישב קצא, א) זה לשונו, ועכ"ד בעי ליה לבר נש למבדק בחובוי בכל יומא ויומא דהא כד בר נש קאים מערסיה תרין סהדין קיימין קמיה ואזלי בהדיה כל יומא, בעי בר נש למיקם אינון סהדי אמרי ליה בשעתא דאפתח עינוי (משלי ד, כה), עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך. קם ואתקין רגלוי למהך אינון סהדין אמרין ליה פלס מעגל רגליך וגו', וע"ד כד אזיל בר נש בכל יומא בעי ליה לאשתמרא מחובוי בכל יומא ויומא, כד אתי ליליא בעי לאסתכלא ולמבדק בכל מה דעבד כל ההוא יומא בגין דייתוב מנייהו ויסתכל בהו תדיר בגין דייתוב קמי מאריה כד"א (תהלים נא, ה), וחטאתי נגדי תמיד, בגין דייתוב מינייהו, עד כאן לשונו. הרי שאמר בפירוש שהעדים המזהירים ומעידים בו הם הב' מלאכים.

(ראשית חכמה, שער היראה, פרק אחד עשר [אות ו-ז])

שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם היינו יצר הרע ויצר טוב שהם ב' מלאכים המלוין לו לאדם (כמו שאמרו זוה"ק ריש פרשת וישלח) והם ב' מלאכים המעידין בו (כמו שאמרו חגיגה טז).

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת פקודי, אות ד)

יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר לסמוך כו'
...דלכאורה תמוה מאד דאז היה בזמן שבמה"ק היה קיים למה לא שאלו לסנהדרין כמ"ש הכתוב "וקמת ועלית" ולא היה עוד ספק בהלכה. ורק אחר החורבן בימי הגמ' מצינו תיקו, אבל בזמן הבית מי איכא ספיקא?... בדוד המע"ה מצינו בגמ' "וה' עמו" - שהלכה כמותו. שהוא היה בבחינת המלכות והיה בכחו להמשיך ההלכה לפי ערך הדור שהיה בעת ההיא... "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא" - פירוש, כאשר בא אל מקום אשר הסנהדרין יושבים, אזי ממילא הוגד לו ההלכה על בוריו מן המקום ההוא, שהמקום גורם לכוון ההלכה לאמיתו. אף שזה אוסר וזה מתיר, אלו ואלו דברי אלהים חיים לפי הליכות עולם, דאל"כ מהו רבותא של המקום ההוא, שגם שם חולקים בענין ההלכה זה אוסר וזה מתיר? אך מפני שהמקום גורם שיהיה נאמר ההלכה על בוריו לפי הליכות עולם. אך כל זה בזמן שבהמ"ק ראשון היה קיים, והאורים ותומים, והסנהדרין היו יושבים בלשכת הגזית. אך אז בעת שהיו מחולקים על הסמיכה ביו"ט, היו בזמן יוסי בן יועזר בבית שני, שהיו חסרים ה' דברים, כמ"ש ואכבד"ה רמז שהיה חסר ה' דברים בבית השני. לכן לא היה באפשרי להמשיך אותו העולם לכוון ההלכה על בוריו לפי הליכות עולם, כפי הידוע שבזמן שלא היו הסנהדרין יושבים בלשכת הגזית לא היה החולק נדון בדין זקן ממרא [כדאיתא במסכת סנהדרין יד ובסוטה מה], לפי שכח המקום גורם לכוון ההלכה לאמיתו בלי שום חולק, אפילו כי לפי שכלו והבנתו היה צריך להיות ההלכה כפי דבריו, כי איננו תלוי בשכל האנושי רק לפי הליכות עולם הנסתר מעין כל חי. לכן בזמן ההוא שהיה חסר ה' דברים לא היה המקום על מכונו. לכן היו יכולים לבא לידי ספק בענין ההלכה. לזאת שאלו מהו לסמוך כו'.

(תפארת שלמה, פרשת שופטים)

בירושלמי דבראשונה לא היתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, והנה מפליא למה לא הכריעו גם בהלכה זו, אם בימי שמאי והלל כבר התפלגו לשני בתים הן בתקופות הזוגות הראשונים היו מאוחדים במוסד עליון אחד אשר שם הוכרעו כל ספקות בהלכות שנתעוררו ואיך זה לא אסתייע מילתא להכריע ע"פ הרוב גם מחלוקת זו, היקובל על הדעת כי תמיד היו שוים במנין האומרים לסמוך כמנין האומרים שלא לסמוך, וגם ע"א היו ולא ב"ד שקול והכרעה בהלכה זו לא זקקה לרובא דמנכר, ולמה הניחו מחלוקת זו מבלי להכריע עמש"כ בס"ד בס' יסוד המשנה ועריכתה בסה"ס בירורים ד (עמ' מג-מד), ובס' מרגליות הים סנהדרין ג ע"ב, אות יא-יט.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

שמאי אומר שלא לסמוך וכו'
כתבו התוספות דאגב דנקט הכא שמאי בראשונה חשיב ליה בכל מקום שמאי מקמי הלל וכו'. ועמ"ש בעניותי בקונטריס זה במסכת אבות פ"א משנה יב בס"ד. ועמ"ש הרב תי"ט פ"ד דגיטין במשנת מי שחציו עבד ומה שהאריך הרב שדה יהושע שם בביאורו לירוש' על משנה הנז' ומה שהביא משם מהר"ש סירילייו בגמרא שחיבר על עדיות ויש להרגיש על ה' שדה יהושע דלא זכר מ"ש התוס' הכא ועמ"ש התוס' יום טוב במשנה זו. ודוק כי קצרתי.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

תוס', משרבו תלמידי בית שמאי ובית הלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל
...נדרש (קידושין ל ע"ב) את והב בסופה אהבה בסופה וברש"י (שם) בספר מלחמות ה' מלחמה שעל ידי ספר. ואף דאיתא (בתוספות חגיגה טז. מהירושלמי) משרבו תלמידי בית שמאי ובית הלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל נמצא שהמלחמה בא על ידי שלא שמשו כל צרכן מכל מקום הוא אהבה בסופה וכמו שאמרו (יבמות יד ע"ב) על מחלוקת בית שמאי ובית הלל ללמדך שחיבה וריעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו שממחלוקת זה נעשה השלום האמיתי וחיבה וריעות.

(רבי צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת כי תצא, אות יא)