לקט באורי אגדות ממסכת מכות דף יב-כא

לדף הראשי על אגדות מכות

יב ע"א

שתי טעיות טעה יואב וכו' אביי אמר בהאי נמי מיטעא טעי וכו' שלש טעיות עתיד שרו של רומי וכו' שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד

לפי משמעות פשוטן של דברים, יאמר, שאפילו הרוצח הנמסר למיתת בית דין, אם נזדמן לו הענין ההוא פתאום, ובחמתו אשר בערה בו קיבל ההתראה, ובפתע היכה, שזה אם נמלט למזבח, מזבח קולטו, כי יש לו עדיין שום טענה, שלא היה במתון המחשבה והמתק העצה. אמנם אם היה צודהו ואורב בערמה ועצה חמוצה, אז אין לו שום טענה, ואפילו מזבח אינו קולטו, כי חשב מחשבות לשפוך דם נקי, והוא יותר רע מהחיות המזיקות.
ולפי זה הוא ענין גדול שנתחדש בדיוק הכתוב הזה, ומסתייע מאד ממה שנמצא במסכת מכות: אמר רב יהודה שתי טעיות טעה יואב באותה שעה... והוא תפס מזבח של שילה... וגריס רש"י ז"ל: מזבח של במה. אביי אמר בהאי נמי טעה, שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר הוא. ואילו שאינו קולט מזיד אלא שוגג, לא אמרו, כמו שהוא מפורש בכתוב האומר "וכי יזיד איש על רעהו" וגו', וכמו שאמר שם סמוך: אמר ריש לקיש שלשה טעיות עתיד שרו של פרס לטעות... טועה, שאינה קולטת אלא שוגג, והוא מזיד... וזה מלאך הוא. אבל נראה ששרו של פרס נקרא מזיד ערום, לפי שהוא רודף אחיו, ואורב לו בצדייה, עמד ושיחת רחמיו. אמנם יואב לא חשב עצמו מזיד על זה האופן במיתת עמשא (שמואל ב כ), שבפגעו בו הוא המיתהו מבלי קדימת עצה ואריבה, ולו הונח שיהיה מותרה ועומד מצד חכמתו, אילו [לא] היה מזבח קולטו מצדדים אחרים, מזה הצד (לא) היה קולטו. ולזה לא חשבו זה לטעות כמו האחרים. וזה היה בעיני הכרח גדול לזה הדין.
אלא מפני שיש להתיר זה, בשנאמר שלא אמרו שאין המזבח קולט אלא כהן, כי אם על עסקי רציחה לבד, אבל על שאר דברים היה קולט לכל אדם, כי נראה שהיה מנהגם להינצל בבית אלקים ואצל מזבחו, כמו שהוא המנהג היום בין האומות, לזה מה שהוצרך הכתוב לומר שהרוצח יוקח מעם המזבח, אבל אם היה כהן ועומד על המזבח, לא יוציאוהו עד שיגמור עבודתו. והנה יואב לא חשב להימלט שם אלא מאשר נטה אחרי אדוניהו, כי חשב שלא יהרגהו שלמה על מיתת עמשא, מפני כבוד אביו, שלא יאמרו קטנו עבה ממתניו, כמו שנראה שחשש לזה דוד באומרו (מלכים א ב) "ועשית כחכמתך" וגו'. הוא מה שאמר הכתוב (שם) "והשמועה באה עד יואב, כי יואב נטה אחרי אדוניהו, ואחרי אבשלום לא נטה, וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח", שהכוונה שראה עצמו באשמה עצומה אצל שלמה בנטותו אחרי אדוניהו לבדו, כי אם היה נוטה אחרי אבשלום, יאמר כי לסיבת המלכות היה עושה... ועכשו אין לו התנצלות כלל, ולזה נמלט באהל ה' ויחזק בקרנות המזבח.
ולזה, כשאמר לו בניהו לצאת משם (מלכים שם), אמר, "לא, כי פה אמות". לומר, לא אצא מכאן בשום פנים, ואם תרצה, המיתני פה. אבל אם תמיתני, ידעו כל העם כי על עסקי נפשות אני מת, ולא לכבוד יהיה לו. והוא מה שאמר לו בניהו לשלמה "כה דבר יואב וכה ענני", ירצה, ראה כה דיבר יואב שלא יצא, וכה ענני שהטעם כדי שיתפרסם על מה הוא מת. "ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר", שלא תוציאהו, אלא שתמיתהו שם, ודי בזה חכמה לעיני כל ישראל להעלים סיבת מיתתו, שאילו על עסקי רציחה הוא מת, היינו מקיימים בו "מעם מזבחי תקחנו למות", עכשיו שתמיתנו שם, יאמרו שעל עסקי מלחמה הוא מת. וכך נאמר "ויעל בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימיתהו". והנה תלה עצמו כחוט השערה לבער מעל ממלכתו דם נקי, כמו שאמר "ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו עד עולם, ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם ה'" (שם). ולזה לא מנה רב יהודה כי אם השתי טעויות שהיו טעויות בידו, ואפילו לפי מחשבתו שאינו מתבקש כרוצח. אמנם אביי חשב טעות שלישי, כי לפי האמת לרוצח נתבקש, וטעה שאין מזבח קולט על עסקי רציחה אלא כהן. וזה דרך נאות ליישב הכתובים ומחלוקת האמוראים. אמנם על הדרך הראשון למדנו מה שיראה שהוא פשט הכתוב באומרו וכי יזיד איש על רעהו וגו'.

(עקידת יצחק, שער מו, דף קכה ע"ב-קכו ע"א)

שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות וכו' שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה וכו' שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך

הנה רואה הסמ' הרשע, שכאשר יגדל עוון הדור, יש לו רשות וכח להרוס ולחבל ולעשות גם מה שהוא נגד רצון אור שכינתו ית"ש. ועל זה הנה הוא משקר ומתפאר ואומר כי הוא מקבל ג"כ מאצילות כח אלקות להעשות למטה לרשות בפנ"ע ח"ו... אך באמת הנה הוא שקר גמור, כי הוא לעולם תחת רשותו של הקב"ה, אלא שניתן לו רשות להרוס ולחבל... מאחר שמרד בקונו ועושה עצמו אלהות, עתיד הקב"ה לדון אותו בכל ד' מיתות ב"ד, הרג חנק סקילה שרפה... ומכות יב, א, ג' טעות עתיד שרו של אדום לטעות כו' ע"ש.

(ר' שלמה אליאשוב, דרך עץ החיים, ח"א, דרוש ו, סי' ד, אותיות יא-יב = שערי הלשם, חלק ב, סימן יב)

והנה המקום שמשם הוא נוטל כחו הזה, הוא נקרא כאן בצרה, ובזה המקום מראה הרשע שלו, ושל השרים [ו]של האומות. כי מה שעושים כשהשלשלת על צוארם - אינו כלום, כי אינם עושים אלא מה שמניעים אותם מלמעלה. אבל כשהם ברשות עצמם, אז נראה רוע לבבם. והנה זה הכח אינו הכח העומד תמיד, כי אדרבא יש לו לכלות. וזה נמשך ממצב אחד של דין קשה שעמדה המלכות בזמן יובב [בראשית לו, לג], שהיה מראה שיוכלו הקטרוגים להתחזק כל כך נגד הקדושה, שאע"פ שהקב"ה הוא האדון, וס"מ הוא העבד, מפני כח הסדר שכבר הוסדר יוכל ס"מ הרשע למחות ביד הקב"ה ח"ו, שלא ישלים תיקוניו. וזה כל מה שהשתדלו תמיד ס"מ וכל חילותיו. וכל כחם היה בא להם מבצרה זאת. ובצרה מראה לשון בצורה... שלפיכך חושב ס"מ שיוכל לקיים תמיד, ולקיים קטרוגו הרע מפני הכח הזה, הנותן לו מקום לשלוט כרצונו, לפי עוונותיהם של ישראל. והוא חושב שאז יוכל לעשות כל כך קטרוגים לקדושה, שלא יהיה עוד אפשר לצאת מהם...
והנה יש מקום אחד בס"א שנקרא ג"כ בצרה, יוצא מבחי' המצב הזה שעמדה המלכות כנ"ל, ושם נמשך הכח הזה. ומשם נוטל הכח ס"מ וכל חילותיו להחציף כך, ולהגביר כל מיני טריפות שאמרנו למעלה, שלא להניח לקדושה כלל שתוכל להתרפא מהם. ועל כן לזה המקום רוצה הקב"ה להביא ס"מ וכל חילותיו, ושם לדין אותם. והוא בזמן שכבר כלתה שליטת המצב הזה, וכל תולדותיו, שלא יהיה עוד קיום לזה הענין, ושם יעשה נקמות בגוים. ובאמת כח זה שולט ברומי הרשעה...
ואפרש לך עתה ענין הטעות שעתיד שרה של אדום לטעות. כי עתה צריך לדעת מהו התיקון שיוכל לצאת מזה הענין, להניח ס"מ ברשותו כנ"ל. אך סוד הענין הוא, כי הנה כבר שמעת איך כל אלה הענינים הם רק לגלות היחוד בסוף הכל, שאפילו ששלט הרע בכל שליטותיו, אעפי"כ רק רצונו של הקב"ה הוא העומד, ולא רצון אחר. אך אם באמת לא היה ניתן לס"מ מקום שליטה גמורה ג"כ בלא עול, היה חסר עדיין הענין איזה דבר. אבל כיון שגם זה ניתן, הרי גם זה לא יוכל לטעון עוד, לומר שלא פעל אלא בעול, כי גם בלא עול פעל. אבל מה שלא ניתן לו רשות לגמרי, אלא כמשל החצר שזכרנו למעלה, זה עצמו ר"ל כח היחוד, שאי אפשר מציאות רע שולט לגמרי, כיון שאין אלא מאציל אחד. אך אם לא היה אפילו פועל ברשות עצמו, לא היה נקרא אח"כ גילוי היחוד, כי הרי לא פעל הרע אלא מה שרצה הטוב. ועל כן צריך שמהות הפעולה תהיה לפי רשות הרע, אך כמות זה אין צורך שיהיה אלא מה שיכול להיות, והיינו שלא תתפשט אלא בגבול שתתפשט ולא יותר, ונמצא שכל פעל ה' למענהו.
ועתה תדין מה ענין השגגות הבאות ליד בני אדם. והכתוב אומר "והאלקים אנה לידו" (שמות כא, יג), שמשמע שהקב"ה הביא לו המקרה ההוא, וזה דבר שאינו מובן. אך הענין הוא, כי שורש כל ההנהגה כבר ידעת שהיא במלכות, שהיא מחוברת בהנהגתה משורש טוב ורע, באור וחושך, גילוי והעלם. והיא צריכה להתברר, שסוף סוף יהיה הכל לפי היחוד. ולכן צריך להניח מקום לכל מה שגורמים ההעלמים שלה. ונמצא שיש מציאות העלם אחד, שגורם זה שיוכל ס"מ לפעול ברשותו על הדרך הנ"ל. ובנתינת מקום לזה, הרי היא מתבררת. כי הרע נמצא, וסוף סוף חוזר לטוב, הרי היחוד מתגלה. ומכאן באים ענין השגגות, כי מה שהוא מצד הבחירה - לא יוכל ס"מ להכריח כלל. אלא האדם הוא אדון, והס"מ אינו יכול אלא לפתות. ולכן לא נאמר שיהיה חלק א' במלכות העלם, או מה שיהיה, שיוכל להכריח שיהיה האדם רשע, כדי לקבל עונש ולהתברר בזה, כי זה אינו אמת כלל. כי לא ברא הקב"ה את העולם אלא בבחירה, ולא יש אלא שורש שגורם הבחירה, שר"ל שיוכל אדם לפעול כרצונו... אך השגגות אינם ע"פ הבחירה, אלא שבהינתן מקום לס"מ לשלוט כנ"ל, הוא גורם לאדם שיעשה הדברים ההם בלא ידיעתו או רצונו. ומהיכן יהיה לו הכח הזה עליו - מאיזה חטא שקדם לעשות שהיה הולך לזה הענין, לפי דרך המדה כנגד מדה, היה מגיע לו לזה שיוכל ס"מ לשלוט עליו. רק אין שליטה אלא שיוכל להכשילו בשגגה. אמנם שורש הענין - באותו חלק שבמלכות שזכרתי למעלה, שגורם נתינת הרשות הזה, וצריך להתברר, ובעבור זה יוכל הס"מ להכשיל האדם בשגגה ההיא. אחר ישא החוטא את ענשו, והרי נתקן. וזה ודאי שהעונש לפי החטא יהיה.
והנה כל השגגות הם כך. אך הרוצח יש עליו דבר קשה, כי לפי סדר ההנהגה, מי שהוא רוצח ממילא מתקצץ חייו מן העולם... ולזה צריך עיר מקלט שינצל בה, וערי מקלט באים ממש מן השורש הזה שבמלכות שזכרתי, שהרי מפני בירורה היה זה הענין. ואז היא צריכה לכסות עליו ולהצילו. ואדרבא, הרי כאן תלוי התיקון, שאפילו נתינת הרשות לא יקלקל, אלא בסוד היחוד יהיה מתוקן בסבול העונש. והעונש הוא הגלות, שהיא מכפרת עוון כידוע... והנה ד"ס, "והאלקים אנה לידו", כנ"ל, בסוד (מלכות של בירורה) [בירורה של מלכות] היה זה הענין בעולם.
והנה גם הערי מקלט הם באותו המנין, שהם לפי מה שהם מתגלים למטה. פירוש - כי אותו כח העומד למעלה בסוד מלכות לענין הזה, הוא מתפשט לכל כך שרשים בהתגלותו למטה באי', לפי ענין עשיית הערים למטה מן המאורות שלמעלה. כי כבר ידעת שלכל ענין מן הבריאה יש חק וסדר בפני עצמו, איך שיצא מן הספירות. והנה העיר הראשונה היא בצר במדבר (דברים ד, מג), והיא כללות הכח באמת, וכל השאר - ענפיה לפי מקום התפשטותם להתגלות.
ונאמר עתה למה נקרא בצר. דע, שמציאות תיקון הרע בסוף הכל, צריך להעשות בב' דרכים... שצריך חלק ממנו ליבלע בשרשו, שלא להימצא עוד כלל, וחלק אחד ליתקן. כי הלא ענין הרע כבר פירשנו, שהוא מציאות אחד הנמצא טרם השתלם הבריאה בצורתה השלימה, שעד שהיא גולם, או בלובשה הצורה הראשונה שלא נשלמה עדיין, יצא ענין רע. ואח"כ בהשתלם צורתה, הנה מציאות זה אינו עוד כלל, רק נשאר מציאות אחד שהוא התועלת ממה שהיה ההעלם עד הזמן ההוא...
והנה זה סוד בצר ובצרה, כי בצר הוא בחי' התועלת הנמשך מן ההעלם הזה, והוא עתיד לישאר, והוא מציל את בני אדם החוטאים בשוגג מפני שליטת הס"מ עליהם, בסוד התיקון היוצא סוף סוף מזה. אך בצרה הוא בחי' הרע עצמו הנמצא מן ההעלם הזה, הצריך ליאבד. והנה ס"מ חושב כיון שיש בצר, שהוא בחי' התיקון היוצא ההעלם הזה, ומן השליטה עצמה שניתנה לס"א, וזה המציל את הרוצחים, לפי שכך היה צריך לברר החלק הנ"ל. והנה ע"י תיקון החטא הראשון שגרם שליטה זאת, גם השליטה הזאת שבה השגגה כנ"ל - נתקן, הוא חושב שכך יוכל להיות גם לו עצמו תיקון, כי הרי התועלת (ה)נמשך ממנו. ואדרבא, בהיתקן חטא בני האדם שגרמו שליטה זאת, הרי ענין השליטה עצמה נתקנת בגילוי היחוד, על כן הוא לא יאבד. וכבר שמעת, שעיקר חטאו של ס"מ הוא בסוד בצרה זאת. אך הוא טועה - כי בצר הוא חלק התיקון, ולא בצרה, והיא אינה מצלת. והוא אינו אוחז בבצר כי אם בבצרה. הרי הוא אינו שוגג, אלא מזיד. ועוד, שלבני האדם ניתנה ההצלה, שבהם יכול להיות תיקון אחר קלקול. אך במלאכים לא יש זה, כי מלאך שטועה שאינו משיג האמת, מורה שאין מציאותו שלם, ואי אפשר לו להשתלם, וצריך להיות עובר מן העולם.

(רמח"ל, אדיר במרום ח"ב, מאמר ביאור ז' מלכין)

שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות וכו' מי זה בא מאדום וכו' שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה וכו' שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך

על המאמר זה תמהים כי ימצא שגגה במלאך ויתחלף לו בצרה בבצר, עם שהכתוב אומר במפורש "את בצר במדבר" וגו'. ולא שייך זה אלא בבצר שהיא לישראל, לא בצרה שהיא לאומות. דע, כי המאמר הזה הוא מסודי התורה. דע, כי התורה נתנה להורג בשגגה שיגלה לערי מקלט, מה שלא עשתה התורה בשום מצוה מן מצוות התורה, שקבעה לו חטאת לכפרה. מפני כי התורה נתנה עונש זה כפי הראוי אל ההורג, אף אם עשה בשגגה מ"מ הוא נכנס תחת כח סמאל אשר הוא שטן הוא מלאך המוות, יורד ומתעה עולה ומסטין [ויורד] ונוטל הנשמה, וכך ההורג נטל הנשמה. ומפני שהמיתה הוא קיצוץ והפרדה כמו העץ שנקצץ מן השורש, אמרה התורה שיהיה הרוצח ג"כ נקצץ ממקומו ויגלה, ולא יחזור אל מקומו רק במות הכה"ג אשר משח אותו בשמן המשחה.
ודבר זה מחכמת התורה וממצפוניה כמו שאמרנו לפני זה, כי כה"ג הוא דוגמת מיכאל שר הגדול, כמו שתמצא בדברי חכמים בכמה מקומות (תוס' מנחות קי ע"א) כי מיכאל שר הגדול כה"ג למעלה והוא המקריב נשמותיהן של צדיקים על מזבח העליון, והוא המלאך לבוש הבדים, כי כשירות למטה כך שירות למעלה. ומלאך מיכאל הפך סמאל הרשע כאשר ידוע, כי מיכאל נאמר עליו "ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם" (דניאל י, כא), והוא המליץ הטוב והישר. וסמאל הרשע הפך זה, מסטין ומקטרג. וכמו כן הפך הכה"ג של מטה, ההורג הזה המשחית והמפריד נפש האדם מן הגוף, לכך נדחה ההורג מן כ"ג. ואמרה תורה שיגלה אל עיר מקלטו, כי הוא צריך קליטה, אחר שנטה אל הקציצה וההפרדה, צריך הוא אל קליטה.
וה' יתברך הוא שקולט את הכל, במה שהוא יתברך העיקר אשר הכל עומד בו, כמו שכל האילן עומד בעיקר שלו והעיקר קולטו. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כי הוא יתברך העיקר שקולט הכל. ומידותיו אשר הוא יתברך מנהיג בו עולמו הם שלשה, והם: החסד והרחמים והדין... ומפני זה בחרה התורה באלו שלשה מקומות: "את בצר במדבר בארץ המישור", והכתוב הוא מבאר כי העיר הזאת היא במישור ובשווי. ויש בזה שני סימנים: הסימן האחד מה שאמר "את בצר במדבר בארץ המישור", השני שנקרא בצר, יורה על זה כמו שיתבאר. העיר השנית "את ראמות בגלעד", וזה כי ראמות הוא המקום הגבוה, שהרי ראמות מלשון וראמה וישבה תחתיה (זכריה יד), מלשון רום. ואמר "בגלעד", שהארץ ג"כ היא גבוה, כי נקרא גלעד מלשון גל שהוא גבוה, כי הארץ גבוה שלכך נקראת גל עד, והעיר הוא עיר גבוה שלכך נקרא ראמות. העיר השלישית "גולן בבשן", וזה המקום הפך המקום שנקרא ראמות, כמו שמקום הראשון נקרא ראמות גלעד על שם התרוממות, נקרא המקום הזה גולן, שכל דבר שהוא נעתק וגולה ממקומו הוא גולה אל העומק. והמדינה נקרא בשן, כי בשן הוא עמוק שהוא עמוק. ודבר זה מבואר מאוד במה שאמר הכתוב "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולת ים" (תהלים סח), ואין ספק כי יגיד עליו ריעו, כמו שמצולת הים יש לו עומק, גם בשן יש לו עומק, כי בשן הוא שם המרעה הטוב שכל מרעה הוא בעמק. הרי לך כי ג' ערי מקלט האחד במישור והשני במקום גבוה והתרוממות והשלישית בעומק.
ודע, כי אלו ג' דברים מחולקים, המישור והגובה והעומק, מתיחסים לג' מדות, כי המישור מיוחד למדת הדין, שהרי כך ענין מדת הדין, וזה שאמר "את בצר במדבר בארץ מישור", וידוע ענין המדבר שמתיחס מדבר למדת הדין כאשר ידוע. ויורה שם המקום שנקרא בצר מלשון חוזק, כדכתיב ערים גדולות ובצורות (דברים א), שר"ל ערים חזקות, ואין מתייחס החוזק רק למדת הדין, שכל דין יש בו חוזק והוא ידו החזקה, והנה תבין מה שאמר "את בצר במדבר בארץ מישור". ואחר כך אמר עוד "את ראמות בגלעד", וזה נגד המדה השניה של הקב"ה, היא מדת החסד, כי כשם שהדין מתיחס אל המישור מפני שהוא מדת הדין שוה, כך חסדו של הקב"ה אינו דבר מישור, כי לפי משפט הישר אין ראוי לעשות החסד כלל, ולפיכך חסדו של הקב"ה נמשל להר, וכדכתיב "צדקתך כהררי א-ל" (תהלים לו), שהחסדים אשר ה' יתברך עושה הם חסדים גדולים מאוד, נמשלו להרים הגדולים... וזה שאמר "את ראמות בגלעד", הוא כנגד הרום, המדה השניה היא מדת החסד מתיחס לרוממות וגובה. וכנגד מדה השלישית אמר "ואת גולן בבשן", כי העמק מתיחס לעומק [הרחמים], כי אשר הוא גולה ממקום מעלתו ויש לו ירידה ראוי אל הרחמים מן ה' יתברך. ודבר זה מבואר.
ואמרה תורה כי אשר היה נוטה אל הקיצוץ ואל הפירוד יגלה אל אחת מן המקומות האלו אשר הם ראויים לקליטה, כי אלו הם מתייחסים בצד עצמם כל אחת ואחת אל מדה מיוחדת, אשר אלו שלשה מדות הם הקרובים אל ה' יתברך, כי בהם מנהיג את עולמו. ולפיכך הם קולטות את הרוצח, כי הוא יתברך ויתעלה קולט הכל.
ומעתה תבין את אשר אמרו חכמים עתיד שרו של אדום לטעות ג' טעיות, כי שר של אדום הוא סמאל, לקיצוץ ופירוד. וכאשר ראה דניאל החיה הרביעית, אמר עליה "ושנין די פרזלא לה אכלה ומדקה" [דניאל ז, ז] וגו', ובמראה הראשון אמר "ומלכא רביעא תהוא תקיפה כפרזלא כל קבל די פרזלא מהדק וחשל כולה" [דניאל ב, מ], שהיה מייחס אותה אל ברזל שהוא מקצץ ומשחית הכל, וזהו ענין כח אדום, שכוחו על השחתה ופירוד. ולפיכך לעתיד, כאשר יפקוד ה' יתברך על צבא אדום במרום ויסולק כח ההשחתה והפירוד מן העולם הזה, שלא יהיה נמצא, וזה ביטול והפסד הכח הזה כמו שהתבאר כמה פעמים. וכח זה אשר הוא לאדום נמשך מן מדת הדין החזקה, כאשר התבאר למעלה, שלכך נמשל כח אדום לברזל אשר הוא "מהדק וחשל כולא". וכבר אמרנו למעלה, כי מדת הדין הוא שראוי אל קליטה, עד שיש אל המקצץ והמפריד והמשחית קליטה אצל אשר הוא קולט הכל.
ועל זה אמר שלשה טעיות יטעה שרה של מלכות רביעית, כי עם שבצר במדבר הוא קולט מפני כי מצד מדת הדין יש קליטה אצל ה' יתברך, אין זה רק מדת הדין אשר אינו כ"כ בחוזק, וכחה של מלכות רביעית כחה מדת הדין החזקה, ונקרא מפני זה בצרה של תוספת [ה"א] מורה על חוזק יותר. וידוע ג"כ ענין הה"א הזאת בסודה. ומצד מדת הדין החזקה הזה אין קליטה אצל ה' יתברך, ומ"מ מתדמה כח זה שהוא שרה של אדום, שכחו מדת הדין אל ענין קליטה במה. ומה שאמר מי זה בא מבצרה וגו', אמר כאשר יסלק ה' יתברך הכח הזה מן העולם, נראה בצד מה כי יש לו קליטה אצל ה' יתברך, אשר הוא קולט הכל, אבל האמת הוא שאין קליטה מצד מדת הדין החזקה אשר הוא כח אדום, רק הקליטה הוא מצד בצר, ואין זה מדת הדין שיש לאדום, שהוא יוצא מן השיעור ואינו קרוב אל ה' יתברך, ולפיכך בצרה אינו קולט.
וקאמר שאינו קולט רק השוגג, וזה שאם חטא במזיד ובכוונה, הדבר שהוא במזיד ובמחשבה הוא מיוחד במחשבתו הרע, והדבר המיוחד אין לו קליטה אצל אחר, רק השוגג שלא היה מכוין יש לו. ועוד, כי הקליטה כאשר יש לו מקום לקלוט, והמזיד הוא מצד השכל אשר אין אל השכל מקום, ולכך אין קליטה אל מזיד שחוטא מצד שכלו.
גם אין קליטה רק לאדם, כי האדם יש לו דביקות אל ה' יתברך, דכתיב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם" (דברים ד), ומדה זאת לא שייך במלאכים, ובארנו דבר זה במקום אחר, כי הדביקה הוא מצד האהבה, שבשביל זה דבק בו יתברך, ולא שייך אהבה במלאכים רק יראה, וכמו שאמרו "עושים באימה וביראה רצון קוניהם", אבל אהבה לא תמצא אצל המלאכים. ומפני כי הקליטה היא הדביקות במה שקולט אותו, ודבר זה לא שייך במלאך. ועוד דבר זה ידוע כי האדם ראוי לו הקליטה אצל ה' יתברך אשר הוא קולט הכל, שהוא יתברך עיקר העולם והעיקר הוא קולט הכל, והאדם נחשב הנוף האמצעי ואליו יש לו קליטה אצל העיקר, אבל הענפים אשר הם מן הצד אין להם קליטה אצל העיקר, ולפיכך המלאכים אין להם הקליטה הזאת, כי הם מן הצדדין והאדם הוא באמצע. ודבר זה סתרי חכמה ג"כ, והכל אמת וברור.
ולפיכך אמרו כי ג' טעיות עתיד שרה של אדום לטעות, ואלו שלשה טעיות הם כנגד ג' ערי מקלט כאשר תבין, כי טעות האחד מצד בצר ובצרה, הרי שהטעות הזה מצד בצר שהיא אחת מן ערי מקלט. ועדיין רוצה שיהיה ערי מקלט לו מצד גלעד, ואין קליטה מצד שגלעד אינו קולט מלאך. ועדיין סובר שתהיה קליטה לו מצד גולן, ואין קליטה לו כי הוא מזיד. ודברים אלו עמוקים מאוד.
וזה שקרא טעות, כאשר יש בחינה מה ואינה בחינה גמורה אמיתית, דבר זה נקרא טעות. ולפיכך אמר אף כי יש קליטה אל אשר הוא מקצץ ומפריד ומשחית, אצל ה' יתברך אשר הוא קולט הכל, והכח הזה הוא שרה של אדום שהוא המקצץ והמפריד, דמצד כי יש לאדום מקום ששמו בצרה, אשר השם הזה מורה על מדת הדין, ויש בחינה מצד הזה כי יש לשרה של אדום קליטה אצל ה' יתברך, והוא טעות, כי בצרה הזאת היא מדת [הדין] הגדול אשר יוצא מן השיעור הראוי, ונקרא בצרה בה"א ואינו הוא מקום קליטה, מפני שהוא יוצא חוץ לשעור בחוזק שלו כאשר ידוע. הטעות השני כי אין ראוי הקליטה הזאת באמת רק לשוגג, אבל למזיד לא שייך קליטה כלל, כמו שהתבאר. וכן הקליטה באמת הוא דוקא לאדם ולא זולת זה.

(מהר"ל, חדושי אגדות כאן)

ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה, וזה קאי לימות המשיח. ובליקוטי התורה מהאריז"ל הקשה, שאחר שיבוא משיח ראוי שלא יהיו רוצחים, כמשה"כ "לא ישא גוי אל גוי חרב" וגו', ואיך אמר "ויספת עוד שלש ערים" מלבד הראשונות? ותירץ כי כל זרעו של הבל נתחייבו מיתה, לפי שחטא במחשבה דאמא, וזה תיקונם שיהו נהרגים, ואם יבוא הקץ מחמת הזכות ויתקיים "אחישנה" בעוד שלא נשלם עדיין תיקון זרעיותיו של הבל, ובאשר יעבור רוח הטומאה מן הארץ ולא יהיו רוצחי מזיד, יסבב השי"ת שייהרגו בשוגג ויתחייבו ההורגים גלות, ובאשר שישתלמו זרעיותיו במהירות, לכן צריך להוסיף ג' ערי מקלט. עכת"ד. ועדיין אינו מובן למה ייהרגו ע"י אנשים הורגים בכדי שיתחייבו ההורגים גלות, ולמה לא ע"י סיבה אחרת כאמרם ז"ל (כתובות ל ע"ב): דין ארבע מיתות ב"ד לא בטלו, מי שנתחייב חנק טובע בנהר או מת בסרונכי וכו'. ועוד, אם הקץ בעתה, היתכן שלא תתקיים פרשה זו?
ונראה לפרש בהקדם דברי הש"ס מכות ששלש טעיות עתיד שר של אדום לטעות, וכך אנו מזכירים בזמירות של שבת, יחשוב לו בצרה תקלוט כבצר, ומלאך כאדם בתוכה ינצר, ומזיד כשוגג במקלט יעצר. והנה יש לתמוה, בשלמא שתי הטעויות הראשונות שייך בהן טעות, שיתחלף לו בצרה בבצר הואיל שהשמות קרובים, וכן שמלאך כאדם בתוכה ינצר, שאיננו מפורש בקרא לאפוקי מלאך, יש מקום לטעות. אבל מזיד כשוגג, דמפורש בקרא במקומו "וכי יהיה איש שונא לרעהו וגו' ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת", א"כ ממ"נ, אם ידע מפרשה של ערי מקלט, ידע בהכרח שאין קולטין את המזיד, ואם לא ידע, מהיכא תסיק אדעתיה מציאות ערי מקלט כלל?
ונראה, דהנה ידוע דעשרה כוחות הנפש הם, שבעה במדות ושלשה בשכל. וכנגדם נתנסה אברהם אבינו בעשרה נסיונות ועמד בכולם, והיינו שנשתלם בכל עשרה כחות הנפש. וכנגדן בטומאה היה עשר אומות בני כנען, שכל אומה החזיקה במדה מיוחדת בתכלית הרוע והקלקול, ואף שכולם נתקלקלו בכל המדות הרעות יחד, מ"מ כל אחת היתה מיוחדת במדה מיוחדת, ושאר המדות היו נגררות אחריה. וע"כ אאע"ה שהיה שלם בכולם, היפוך עשר האומות האלה, זכה בארצן, שיש בה עשר קדושות לעומת עשרה הכחות הנ"ל...
ולפי דרכנו זה יצא לנו טעם נכון מה שערי מקלט אינן קולטות אלא שוגגין. דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בטעם קליטת ערי הלויים, משום דרוצח שחטא בחיים אין לו חיים מצד עצמו ואיבד את חיותו, אלא בהסתפח אל הלויים שואב חיים באמצעות הלויים. עכ"ד. ויש להוסיף ולומר היות שכל ענין הלויים הוא דביקות כידוע, שלשון לוי נגזר מן "ילוה" (בראשית כט, לד), שהוא חיבור ודביקות, שהיא תוספת חיות, על כן בכוחם להשפיע גם חיות לזולתם. והנה ידוע שמקומו של אדם למטה הוא שורשו גם למעלה... ועל כן ערי הלויים שורשן נמי כמדת הלויים, וע"כ חבורת לויים שהיו דרים במקום אחר זולת עריהם, אינם קולטים, מפני שהמקום גורם. והנה באשר ישראל אז לא הגיעו למעלת שלימות השכל, וע"כ זכו בארץ שבעה עממין לבד, ולא בשלשה שהם לעומת מעלת השכל, וע"כ ערי מקלט שהופרשו מהן יש בהן נמי רק חיות ממעלת המדות ולא החיות ממעלת השכל, וע"כ אינן נותנות חיים רק למי שפגם במעלת הגוף והמדות, דהיינו שחטא בשוגג, שלא נפגם השכל אצלו, אלא החטא והפגם הוא במה שלא היה מצד עצמו נמשך להיפוך משפיכת דמים, כי השלם בגופו ובמדותיו אין האברים שלו נמשכים מעצמם אף בלי הוראת השכל לדבר שאינו ראוי... וכן נמי במי ששפך דמים בשוגג הוא פגם בגופו ובמדותיו ולא בשכלו, על כן לאיש כזה הוא תיקון ערי המקלט ששורשן בחיות הגוף והמדות, אבל מזיד שפגם בחיות שכלו, אין ערי מקלט מועילות לו, שאין בהן חיוון מעלת השכל כנ"ל.
וממוצא הדברים יש לומר דזה דוקא שש ערי המקלט שהופרשו מארץ שבעה עממים, שאין בהן שלימות מעלת השכל, אבל שלש הערים שעתידין להפריש מארץ קני קניזי וקדמוני, שבהן שלימות מעלת השכל, הן יקלטו גם מזידין. הגם כי מזיד ממש אי אפשר, שהרי בר קטלא הוא, מ"מ באופן שאיננו בר קטלא, כגון מזיד ולא אתרו ביה וכדומה, שוב תהיה לו כפרה גמורה בערי המקלט העתידין. ולפי האמור יש לפרש טעותו של שר אדום, שיחשוב שלעתיד אף ערי מקלט הקודמות שהופרשו מארץ שבעה עממים נמי יהיו קולטות מזידין, והקרא דמפורש דאין קולטות מזידין הוא רק בזמן הזה, ולעתיד כל תשע הערים יהיו קולטות אף מזידין. וזו טעות, שרק שלש הערים שעתידים ישראל להפריש מארץ שלשה עממין יהיו קולטות מזידין, ולא שש הערים הקודמות שבצר היא מכללן...
ולפי האמור מובן בפשיטות צורך שלש ערי מקלט אף אחר גמר התיקון, שלא יהיו עוד רוצחים בעולם ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב, כי על חטא זה שאינה מועילה תשובה פשוטה, ובני עליה שזוכין לתשובה הנדרשת הם מועטין, ובכן מרבית הנכשלים בעוון זה במה יתוקנו קודם ביאת המשיח, ובהכרח שיתוקנו אז ע"י ערי המקלט העתידות.

(שם משמואל, פרשת שופטים, שנת תרע"ו)

עתיד שר של אדום לטעות שלש טעויות... הטעות שבמקום מתיחסת לגוף, הטעות בחילוק שבין מלאך לאדם מתיחסת לנפש, והטעות בין מזיד לשוגג מתיחסת לשכל.

(שם משמואל, פרשת תולדות, שנת תרע"ג)

שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד הטעות בצרה תקלוט כבצר. כי ההורג נפש בשגגה אין לו מקום בעצמו [כמ"ש ולארץ לא יכופר כו'], אך ה' יתברך נותן לו מקום לגלות שמה. וזה בצר, היא החיזוק והתוקף שנותן ה' יתברך ויוכל לחזק בזה. וכ"כ כי התורה קולטת כמ"ש בגמ' [לעיל י ע"א] בצר במדבר כו' וזאת התורה כו', וג"כ מי שיודע שחטא ואבד מקומה ושב לה' יתברך יוכל להינצל ע"י התורה. אבל אם עולה ע"ד שיש לו מקום, אינו קולט כלל, כי כל מה שקולט הוא זה שיודע שאין לו מעצמו מקום. ובצרה היא שלוקח העוז והחיזוק לעצמו, ולכך אינו קולט.

(שפת אמת, פרשת מסעי, שנת תרל"א)

שאין עונש החטא ע"י שמורד בו יתברך בלבד, רק שגוף החטא בורא משחית, לכן אף שוגג צריך תיקון, והוא ע"י גלות, כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל על מ"ש בצרה תקלוט כבצר כי ה' יתברך נתן ערי מקלט למי שיודע שאין לו מקום ע"י שנזדמן לו חטא גדול כזה להרוג נפש. וזה עצמו נותן לו מקום שה' יתברך נותן מקום למי שאין לו אבל כשסומך עצמו על זה המקום אינו נותן לו כו' ודפח"ח. נמצא כי עיקר מקומו מה שיודע שאין לו מקום. וזה עצמו תיקון החטא כפי מה שהוא מתחרט לפני ה' יתברך ואינו מוצא לו מקום כמו כן חטא שלו ומלאך המשחית אינו מוצא לו מקום וה' יתברך נותן לכולם מקום וז"ש יורה חטאים כו'.

(שפת אמת, פרשת מסעי, שנת תרל"ד)

יעוין עבודה זרה נח, ב, שריש לקיש איקלע לבצרה כו' אתי לקמיה דרבי יוחנן א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר, בצר לאו היינו בצרה, ובתוס' שס.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך

יש לפרש מה שערי המקלט קולטין רק אדם ולא מלאך, ושר של אדום יטעה בזה כבש"ס מכות ובזמירות של שבת. דהנה י"ל הטעם דערי מקלט שהן ערי הלויים קולטין, משום דכל ענין המיתה נמשך מחטא העגל, שקודם החטא היה חירות ממלאך המוות, והלויים שלא חטאו בעגל אין ראויה להם המיתה מצד עצמם רק מצד זולתם... והנה ההורג נפש בשגגה, וחטא בחיים, רודפת אחריו המיתה. ומ"מ באשר היה בשגגה והיה רק מקרה, ולא נעשה רוצח בעצם, יכול הוא לקבל שינוי ושיסתלק ממנו ענין המיתה ע"י שנספח ללויים בערי המקלט, ששם אין לענין המיתה מקום בעצם... שהטוב, שהוא חיים בעצם, מסלק את המיתה מראש ההורג נפש בשגגה, שהוא במקרה. וכ"ז באדם, ששייך אצלו מקרה, והיתה פעולתו במקרה ולא נעשה רוצח בעצם, אבל מלאך, אם הוא רע, בעצם רע וכך היא צורתו ולא במקרה, ע"כ אין לו קליטה בערי הלויים.

(שם משמואל, פרשת ויקהל, שנת תר"ע)

בש"ס מכות: שלש טעיות עתיד שרו של אדום לטעות וכו' טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך. ויש להבין מאין באה לו הטעות הזאת? אך הענין הוא, דמי שהורג חבירו ופסקה ממנו חיותו, עי"ז נפסקה ממנו חיות עצמו, וצריך לקבל חיות מחדש. ובערי מקלט, שהן ערי הלויים הדבקים תמיד באהבה שירה חדשים לבקרים, בהן מקבל חיות מחדש, וזה ע"י התחדשות העבודה, שמתחיל לעשות מחדש. וזה שייך רק אצל האדם, משא"כ במלאך, דהוא עומד ואין לו התחדשות. אבל היצה"ר, שיצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, א"כ לכאורה הרי יש לו התחדשות, ומזה נצמחת טעותו שסבור שגם לו יש שייכות לערי המקלט. ובאמת טעות גמורה היא, כי ההתחדשות אצלו היא רק בנוגע להאדם שיפתהו כל יום מחדש, והיינו שמטבע אדם שהוא בעל שינוי, אם מפתה לחברו לדבר ואינו שומע לו, אם בא למחר עוד פעם לפתותו בדברים האלה, אין לו כ"כ פנים לרהוב עוז בנפשו, אחר שחברו כבר לא שמע לו. אבל היצה"ר, באשר איננו בעל שינוי, הוא כל שעה ושעה כשעה ראשונה, ואם יכול להפילו, בן שמונים מפילו. א"כ מה שכל שעה כוחו חדש איננו מפאת התחדשות, אדרבה, שהרי הוא עצמו עומד הוא.

(שם משמואל, פרשת קדושים, שנת תר"ע)

רש"י ד"ה ה"ג אלא לא קשיא, ואינו מוזהר על כבודו

ובהרבה חכמים מצינו שהחמירו ע"ע שלא להזכיר אפילו שם זקנם מפני הכבוד כמו א"ר משרשיא מ"ט דאבוה אבא (סנהדרין ע"ז) וערש"י מכות י"ב ד"ה ה"ג וכו' (סוטה מ"ט) ד"ה בר ברתך אנא וכו' ע"ש ואולי בשביל זה דקדק יעקב אבינו ע"ה ואמר הידעתם את לבן בן נחור ולא בן בתואל ועשו"ת תשובה מאהבה סי' קע"ח ע"ש ודו"ק.

(שם הגדולים - תוספת פליטת סופרים - מערכת ש /או/ הגהות מנחם ציון - מערכת גדולים אות א)

יב ע"ב

גולה משכונה לשכונה

ע' רע"מ פנחס רטז, א: צדיק דאיהו מטלטל מאתר לאתר מבית לבית כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

יאמר להם רוצח אני וכו' שנאמר וזה דבר הרוצח

אמרו ז"ל בסוף מכות: רוצח שגלה לעיר מקלטו וראה שהיו מכבדין אותו שם צריך שיאמר להם רוצח אני שנ' וזה דבר הרוצח, ואם אמרו לו אף על פי כן יקבל מהם. וגרסינן עלה בירוש' הדא אמרה דחכים בחד מיכלא ומוקרין בגין תרתי, צריך למימר להו בחדא מיכלא אנא חכים, פי' מיכלא מסכתא. ראה כמה הפליגו להכניע היצר ולהשפיל אדם עצמו.

(דרשות ר"י אבן שועיב פרשת נשא ד"ה אמרו ז"ל)

רוצח שגלה לעיר מקלטו כו' יאמר להם רוצח אני

יעוין במקור חסד לס' חסידים סי' נ"ד אות ז.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

יג ע"ב

כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה
[עיין לקט באורי אגדות סוטה ה ע"א]

יז ע"ב

דילידא אימא כר' שמעון תיליד, ואי לא, לא תיליד

האשה היא יסוד אבן פנת הבית, ורוח החיה בכל אפני סדרי הבית, כי בחינוך הילדים היא נוטלת חלק בראש שעל פיה יתחנכו, ואשה טובה מתנה טובה לבעלה, כי היא תעמיד לו כל הבית בקרן אורה... לחנך ולגדל הבנים בדרכי המוסר, לנהלם על מבועי התורה והיראה, ולהשריש בקרבם שרשי האמונה והדת, כי האם תשכון תמיד בבית, ותשגיח בעינא פקיחא על הבנים, ובעת שהאב ינוע וינוד בחוצות ובשווקים, מבלי לראות ולהשגיח על הנהגת בניו, היא כאם רחמניה מקננת ומרחפת על בניה, ולא תסור עין השגחתה מהם... וזהו שמצינו שבעת שחז"ל דברו מכל אנשי המעלה שנתגדלו בשם טוב ושעשו פעולה ותעצומה על עמם בתורתם ובצדקתם, ראו להזכיר עליהם שם אמם. ואין כל ספק כי באו לרמז בזה שהאם נוטלת חלק בראש בזה, ושפעולתח גרם כל זה. וזה שאמר רבא במכות יז ע"ב: דילידא אימא כר' שמעון תיליד, ואי לא, לא תיליד. כי בעת שהזכיר פעולת ר' שמעון, ראה לנחוץ להזכיר על זה שם אמו לרמז שאמו פעלה עליו הרבה בזה.

(רבי יצחק יעקב ריינס, נאד של דמעות, שער ט, פרק א, אות ג, דף ס ע"ב-סא ע"א במהד' תרס"ה [הובא בטללי אורות, עמ' ס-סא])

עי' זהר פנחס רמ ע"ב: ותגל יולדתך - דא ברתיה דרפב"י.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

יט ע"ב

כהן שעלתה בידו תאנה של טבל אמר תאנה זו תרומתה בעוקצה מעשר ראשון בצפונה ומעשר שני לדרומה כו' אכלה לוקה אחת

שיעור למלקות היא בכזית, ומתאינה יחידה אי אפשר שתרומתה תהיה כזית להתחייב מלקות, אך בתקופה קדומה שהיתה חטה יחידה ככליות, עי' תענית כג רע"א (וראה רש"י חולין קיט, ב, ד"ה חוטי, ותוס' סוכה מט, א, ד"ה שכל כו' ככליות של שור הגדול), וכגודל פרי גנוסר (ברכות מד, א), וכקלח של כרוב שהיו עולים ויורדים בו בסולם - כתובות קיא, ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

כ ע"א

על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה

ומזה הטעם לא בעי בר נש לחבלא האי דיקנא כו', שע"י זה גורם פגם גדול, שכורת חסדים העליונים שלא יתגלו לתתא ומעורר הדינים. וזה סוד פגם מי שמשחית הזקן ע"י הפרות, כמ"ש המקובלים שהוא ר"ת "ולא תקיפו פאת ראשכם" כו', פרו"ת, שמסיום פאות הראש מתחיל פאת הדיקנא. וכן ר"ת "פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך", ר"ת פרות. והם בסוד פ"ר דיני' דמנצפ"ך, שע"י שלא נתבסמו הדינים נתעוררו מאד, ומשם מקבל עונשו, כמ"ש "ותמוגננו ביד עונינו". ומה שנדרש ענין זה דוקא בתיקון ששי, הענין כמ"ש רז"ל שה' לאוין הם באיסור השחתת זקן על ה' פאות, וידוע כי אצל האודנין הם ב' פאות, וב' האחרים הם אצל השפה בתחלת הלחיים (עיין תוס' ורש"י מס' מכות וריש מס' שבועות ותבין), ואחד בתחתית הסנטר. וטעם התחלקותם הוא סוד גדול, כמ"ש שהדיקנא מתחיל אצל האודנין, והם סתומים עד אצל הפה, ובתיקון ששי הם מתחילים להתגלות, לכן שם מתחילים ב' פאות אחרות, שאינם דומים לתיקונים הראשונים, ומ"מ אין להם כ"כ גילוי לתתא עד תיקון ח', נוצר חסד, מזל העליון, שהוא מתחיל בתחתית הסנטר. ולכן שם הוא פאה אחרת, ששם יש יותר גילוי, שמשם מקבל אבא עטרא דחסדים, ואימא תליא בתיקון י"ג, מזלא תתאה. וידוע כי או"א כחדא נפקין, ומכ"ש בשורשם העליון בדיקנא, ולכן כל הזקן הוא כאחד, צד המכוסה וצד הנגלה, ב' מזלות, ואין להם הפרש בין זה לזה כלל. לכן נכללים בחד פאה.
ומכאן תבין סוד ה' אותיות אלקים באלו ה' פאות של הדיקנא, כידוע שתיקון ראשון הוא א"ל דאלקים, והם ב' אותיות נגד ב' פאות העליונים ימינא ושמאלא. וב' אותיות ה"י דאלקים הם בתיקון ששי, כמ"ש "ענני במרחב י"ה", ולכן הם ג"כ ב' פאות. ומ"ם סתומה דאלקים בסנטר, הכולל ב' מזלות, כידוע דאימא נקראת מ"ם סתומה, מ"ם דאפרסמון דרביעא על בנין. וידוע שאבא טמיר באימא, והוא סוד נקודה בהיכלא מפתחא דכליל בשית ומכסה פתחהא, והוא סתימת יסוד אימא ע"י יסוד אבא. וידוע כי יסוד אימא הוא מ"ם סתומה, והוא עיגולא וריבועא דלגו, שיסוד אבא הוא יו"ד עיגולא בתוך יסוד אימא ריבועא, ולמעלה הוא להיפוך, שמזל עליון הוא המגולה ומזל תחתון צד המכוסה, כידוע שלמעלה הוא בהיפוך, שהסיתום הוא הגילוי, שמה שאינו מתלבש הוא נשאר מגולה. וכן ידוע שאו"א הם תחת הזקן, והזקן חופה עליהם, נמצא שמזל תחתון הוא החופה על או"א, ומזל עליון הוא נשאר מגולה למעלה. לכן נרמזים ב' המזלות בהתגלם באו"א בסוד מ"ם סתומה הנ"ל, מ"ם דאלקים. הרי כי ה' פאות הזקן הם ה' אותיות דאלקים. והוא כלל הדיקנא המבסם דינין דאלקים. והמשחית הזקן נידון בפרות, סוד פ"ר ה' פעמים אלקים מה' אותיות הנ"ל.

(רבי יצחק אייזיק חבר, בית עולמים, דף קלג ע"ב, ד"ה ואית)

ע' אד"ר נשא קמא, א: חד מחמש פאין כו'; שם קל סע"ב: ווי מאן דאושיט ידיה בדיקנא יקירא עלאה דס"ק כו', ניצוצי אות יד.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כא ע"א

הכותב כתובת קעקע

שלא לעשות כתובת קעקע... טעם מצוה זו, רמז שהיה מנהג הכומרים שרושמים שם עבודה זרה על בשרם, לפרסם שהם עובדים לה, לקיים "ותהי עוונותם על עצמותם". קעקע בגימטריא 'שם'. ואהבתנו ליוצר כל יתברך היא בלב, וחתומים באות ברית קודש, והם עושים כתובת קעקע כדי שכוחות הטומאה לא יתרחקו מהם [ויקעקעו] [הגהה, מתקבצים ומקעקעין כתרנגולין השדים מכירים בכתובת קעקע].

(שני לוחות הברית, ספר ויקרא, פרק דרך חיים תוכחות מוסר, פרשת קדושים [אות סח])

כא ע"ב

יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין

"כדי רשעתו" - מלשון זה משמע כי מספר המכות ייחשב לפי גודל החטא וקוטנו, ויש עוון קל שאין מלקין אותו כי אם מעט, ובעוון חמור יותר, רק לא יוסיף על ארבעים. ובאמת זה אינו לפי המקובל, דלעולם מלקין אותו בשוה כפי אומד הבקיאים כחו או חולשתו, ואין הבדל בין חטא קל לחמור...
נ"ל אמת הוא דלרבותינו עונש המלקות שוה בכל איסורין שחיובן מלקות, ובכל זה אין לשון "כדי רשעתו" שאמרה תורה מתנגדת להם, כי יש ויש גם לרז"ל מי שרשעתו גדולה, שילקה יותר ממי שרשעתו קטנה, כגון בעושה מעשה אחד לבד ויש בה חיובי מלקות הרבה, כגון חורש תלם אחד שחייב עליה משום שמנה לאוין, ואוכל גיד הנשה בחלב (פסחים [מז ע"ב]), זה ילקה שלש מאות ושנים עשר הכאות, הנה על זה אמרה תורה "כדי רשעתו", כל אחד ילקה לפי ערך גודל רשעו, וקטנו.

(הכתב והקבלה, דברים פרק כה פסוק ב)

אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות צב ע"ב]

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300