לקט באורי אגדות ממסכת יבמות

בעריכת המכון לחקר האגדה

כב ע"ב

כי אם לשארו הקרוב אליו ואמר מר שארו זו אשתו

וקשה מהו זה שאמר הקרוב אליו לשון זכר, הקרובה אליו מבעי ליה למימר, ולמה קרא לאשתו שארו, ולמה הקדימה לאביו ואמו.
בדרך הפשט נראה לפרש כדמסיק (ביבמות סג.) א"ל רבי יוסי לאליהו במה אשה עוזרתו לאדם א"ל אדם מביא חיטין חיטין כוסס, פשתן פשתן לובש, לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו. ולפי זה ודאי אשתו מפרנסתו והרי היא שארו, היינו מזונו הקרוב אליו, כי המזון נהפך אל גוף הניזון וביאור הכתוב שיטמא למי שהיא זן אותו לפי שהמזון קרוב אל עצמותו להוסיף בו ליחה תמורת מה שניתך ממנו, וע"כ כל אשתו כגופו דמיא אע"פ שלא נבראת עצם מעצמיו כ"א זאת הפעם ביצירה ראשונה מ"מ מאחר שלדורות היא מאירה עיניו בשארו ומזונו, ע"כ ראוי שיטמא לה. וכדי שלא תטעה לומר שיוכל לטמא לכל מי שזן ומפרנס אותו ע"כ הוציא המזון בלשון שארו שיש במשמעתו לשון אשתו שנאמר (ויקרא יח יב) שאר אביך היא, ולא אמר אשתו בפירוש, כדי לפרש הטעם, למה הוא מטמא לה.

(כלי יקר, ויקרא פרק כא פסוק ב)

מה ע"א

דההוא דאתא לקמיה דרב, אמר ליה: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל, מהו? אמר לו: הולד כשר. אמר ליה: הב לי ברתך! - לא יהיבנא לך. אמר שימי בר חייא לרב אמרי אינשי גמלא במדי אקבא רקדא הא קבא והא גמלא והא מדי ולא רקדא. א"ל: אי ניהוי כיהושע בן נון, לא יהיבנא ליה ברתי! א"ל: אי הוה כיהושע בן נון, אי מר לא יהיב ליה, אחריני יהבי ליה. האי - אי מר לא יהיב ליה, אחריני לא יהבי ליה. לא הוה קאזיל מקמיה, יהיב ביה עיניה ושכיב.

יהיב ביה עיניה ושכיב. איך תהיה ראות צדיק לרעה?! והלא כתיב (משלי כב ט) "טוב עין הוא יבורך", גם ציין הרשב"י ז"ל (זוה"ק ח"ג ריא,) לרע עין המזיק בעינו, כי הוא חלק רע?!
אכן אחר ההשקפה בדקדוק אומרם 'היב עיניה'היה לו לומר 'אה בו בעיניו' אלא להיות כי כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני,שהוא בחינת הטוב.כי חלק הרע -שם מיתה יש לו, ואיך יחיה ויהיה במציאות? ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים! לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים, וזה חלק טוב ...
כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזה הוא סוד בחינת בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני, שהוא בחינת הטוב, באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא חלק הטוב ההוא. כי כשיתכוו האדםן למול ענף הקדושה (כלומר כשיתבונן האדם בצדיק) תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל הנקראת קאלמיט"ע בלע"ז (מגנט), שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה.

(אור החיים, שמות יא, ה)

מז ע"א

תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם אם אומר יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו מיד ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני ומודיעין אותו ענשן של מצות אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה ענוש סקילה ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת חללת שבת ענוש סקילה וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן אומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו קיבל מלין אותו מיד

מבאר שיש הבדל יסודי בין דת הגויים שבהבל פה של משפט אחד יכול אדם להחשב לבת דת זו. אולם אצלנו אין הדבר כן. אין אנחנו רואים כל מי שקבל עליו את דתנו בדבור פה בלבד כשוה לנו, אלא לכל הבא להתגייר, מודיעים אנו את המצוות אשר יהיה עליו לקים ומעשים שיש בהם משום טרח לנפש, כגון דיני טהרה ותלמוד תורה ומילה ומצוות רבות אחרות, ורב המנהגים אשר לנו, ואנו אומרים לו, כי אחד מתנאי המילה, ומטעמיה הוא לזכר תמיד, כי היא אות אלוהי אשר צונו האלוה לשימו בכלי התאוה, הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה, ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו בשימו את הזרע, בתנאים הנאותים, בזמן הנאות, אולי יהיה זרע זה מצליח, אשר ימצא ראוי לקבל את הענין האלוהי, ואם הגר מתחזק ומקבל עליו ללכת בדרך זו, כבר זכה לו ולזרעו במדה מרובה של קרבה לאלוה,.
נמצא לפי בעל ה"כוזרי" שהוראת הגר את המצוות הללו, אינם רק לידע והשכלה אלא עניין חינוכי מוסרי לעמוד על המשמעות המוסרית של המצוות.

(ספר הכוזרי, מאמר ראשון אות קטו)

מח ע"א

תנו רבנן: "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה", רבי אליעזר אומר: תקוץ...

'וגלחה ראשה', להסיר שערות המורים על המותרות .. ושנית, להתרחק מגזל, וזהו ועשתה צפרניה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)

מט ע"ב

תניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה

שיש מן הנביאים מי שיראה השם יתברך מאחרי המחיצות רבות, ומהם מי שיראהו מאחרי מחיצות מועטות, לפי קרבתם אל השם יתברך ולפי מעלתם בנבואה, עד שאמרו (יבמות מ"ט) שמשה רבינו עליו השלום ראה השם יתברך מאחרי מחיצה אחת בהירה, כלומר מזהירה, הוא אמרם, "הסתכל באספקלריא המאירה" ו"אספקלריא" שם המראה הנעשה מגוף המזהיר כשהם וזכוכית, כמו שהתבאר בסוף "כלים". והכונה בזה הענין מה שאומר לך, והוא שאנחנו בארנו בפרק שני, שהמעלות מהן מעלות שכליות ומהן מעלות המדות, וכן הפחיתיות מהן פחיתיות שכליות בסכלות ומעוט ההבנה ודוחק התבונה ומהן פחיתיות המדות כרוב התאוה, הגאוה, הרוגז, הכעס, העזות, ואהבת הממון והדומה להם, והן רבות מאד, וכבר זכרנו הסדר בידיעתם בפרק הרביעי, ואלו הפחיתיות כולן הן מחיצות המבדילות בין האדם ובין השם יתברך, מאמר הנביא מבאר זה (ישעיה נ"ט ב') "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" יאמר, שעונותינו והם אלו הרעות, כמו שזכרנו, הן המחיצות המבדילות בינינו ובינו יתברך, ורע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שתהיינה לו כל המעלות השכליות ורוב מעלות המדות. [מה עניין אספקלריה זו? מבאר הרמב"ם שזוהי מחיצה רוחנית שנוצרה עקב חסרונותיו של הנביא וכל נביא יש לו מחיצות שונות לפי דרגתו.]

(רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ז)

אמר שם איבלע בארזא אתיוה לארזא ונסרוה כי מטא להדי פומא נח נפשיה

שישעיה נענש ע"כ "שהזכיר שם שמן השמות (משמות הקודש שבכוחם לחולל אותות) שלא ברשותו של הקב"ה ולכן נענש ונהרג ואלו דבריו "השמות הם ככלי אומנתו של מקום כי שם בכוחם שיעשו בהם אותות ומופתים ..אבל מי שישתמש בהם מדעת עצמו ולא לכבודו של מקום,הוא נכרת בחצי ימיו ונופל בידיו וסוף שנופל ברע ... ואפילו ישעיה שהיה נביא אמת,לפי שהזכיר שם מן השמות להנאת עצמו,כמו שאמרו רבותנו ז"ל במסכת יבמות (מט:) "אמר שם ואבלא בארזא, "נענש ונפל..."

(ספר העיקרים, במאמר א' פרק יז')

סא ע"א

קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנא' ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם; אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם.

כלומר שהאומה הזאת אצל שאר העמים הוא במדרגת המין האנושי אצל שאר המינים.

(עקדת יצחק, שער פ"ב)

ונכרתה וגו' - יש לתת טעם למה יהיה חמור עונש כהן אוכל קדשים חוץ לזמנם חיוב כרת, יותר מאוכל נבילה וטרפה ושקצים. דע כי מן הטעם עצמו שאמרו (יבמות סא.) ישראל מטמא באוהל ואין עכו"ם מטמאין באוהל, לצד שישראל הם בחינת הקדושה, ולזה כשמסתלקת ממנו הקדושה, כל הקליפות מתקבצים יחד ובאים עליו, והוא הטעם עצמו במה שלפנינו, כי לצד שהקדשים ישנם במעלה שאין למעלה ממנו, כשעבר זמן אשר צוה ה' בו מסתלקת הקדושה, ושורה עליו טומאה גדולה, אשר כורתת נפש אוכלתה, מה שאין כן בטומאת אכילת שאר איסורים כנבילות וטריפות שקצים וכו', שאין כח בטומאה ההיא להכרית הנפש, ומתטהרת במלקות. [מבאר כי הקליפות מתקבצות דווקא במקום הקדושה, בזמן שהקדושה מסתלקת, בדומה לקרבן שעבר זמנו, שאוכלו חייב כרת.]

(אור החיים, ויקרא יט, ח)

סא ע"ב

בית שמאי אומרים שני זכרים: מאי טעמייהו דבית שמאי ילפינן ממשה דכתיב בני משה גרשום ואליעזר ובית הלל ילפינן מברייתו של עולם

ויש כדמות סמך לדברי בית שמאי שאם לא הגיד לנו הכתוב שיולד ליוסף שני בנים בטרם יבא שנת הרעב, הייתי אומר, שלכך קרא שם שני אפרים כי הפרני אלהים, לפי שנולד בשנת הרעב שכל העולם היו רעבים וליוסף היה בר ופירות לרוב, אבל עכשיו שקראו אפרים קודם שנת הרעב, ודאי קראו כך לפי שאז יצא ידי מצות פריה ורביה, זה"ש כי הפרני אלהים אחר היות לו שני בנים כדברי ב"ש.

(כלי יקר, בראשית פרק מא פסוק נ)

סב ע"א

אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף. שנאמר "כי רוח מלפני יעטוף וגו'"

כי כל ישראל הם בכלל גוף אחד, ויהיו נכללים כל הנשמות מגלגולים, אוי לנו בזכרנו בעונש הגלגול אשר אדם ישוב לימי עלומיו, ותחת אשר יצא מעולם חושך וצלמות, ישוב שנית לעולם אפל, ויהיה תינוק בן יומו מלוכלך בצואה, ויעברו עליו הרפתקאות רבות, אוי לאותה צרה, ועל ידי חטא קרי בעו"ה, מוסיפים ומאחרים הנצוצות קדושות בתוך הקליפות, ומעכבים בעו"ה הגאולה, מלבד רעות רבות שגורמים לעצמם על ידי כן. [אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות-ישראל המגולגלות בגלגולים.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש א)

ופירושו, שלמעלה עומד כעין גוף שממנו הנשמות יוצאות. וזהו ענין שלשה חדרים יש באשה [נדה יז ע"ב]. חדר, כל מה שנמצא בחדר טמא, והוא מקור לרשעים גמורים, כמאמר [תהלים נח ד] זורו רשעים מרחם. ובפרוזדור, פעם טהור ופעם טמא, וזהו מקום בינונים. אבל בעליה, כל מה שנמצא בעליה טהור, והוא מקום צדיקים גמורים, ולכך אמרו [סוכה מה ע"ב] ראיתי בני עליה והמה מועטים, בני עליה דייקא.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טז)

סב ע"ב

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.

ואמרתי מה שאמר יעקב [בראשית מט, ו] בסודם אל תבוא נפשי, זה מעשה זמרי, כי ידוע מ"ש האר"י ז"ל, כי זמרי נתגלגל בר' עקיבא, וכזבי באשת טורנוסרופס הרשע, ולכך נתגיירה ולקחה ר"ע, כי ראויה לו לזמרי רק שאכל פגה, ולכך בראותה, שחק ובכה, כי שחק שישאנה, ובכה על גלגול הקודם, שהיתה מגפה בישראל שמתו עבורו כ"ד אלפים והם היו תלמידי ר"ע, [יבמות סב ע"ב] וגם ידוע מה שכתב האר"י ז"ל, כי בר"ע היתה נפש יעקב ולכך נקרא עקיבא אותיות יעקב, ותקן נפש דאדם הראשון במותו, ולכך נתעצב אדה"ר במותו, כי מאתו הגיע לו זה (ע"ז ה, סוכה לה ע"ב), ולהיות כי יעקב ידע זה ברוח הקודש, כי נפשו תבא בגלגול עם נשמת זמרי, התפלל שלא יבא אז באותו פעם בימי זמרי, פן חס ושלום יהיה נגרר בתר נשמתו לרוע, רק יהיה אח"כ בימי ר"ע, וזהו בסודם אל תבא נפשי, דייקא והבן.
ובאמת זכות ר"ע שהוא נפש יעקב, היה מגין על תלמידים כ"ד אלף, לבל ימותו פעם כפעם, רק הואיל שהיה ביניהם פירוד, ויעקב צוה הקבצו וכו', וא"כ היה מול צוואת יעקב, ולכך אף יעקב לא הגין עליהם. ולכן השמרו נא מקנאה, וראו להתדבק בתלמיד חכם, והשמרו מכל דבר רע, וביחוד מענין חתנים וכלות.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)

כתב המהרש"א: "שלא חש כל אחד מהם על כבוד תורה של חברו. דאין כבוד אלא תורה."
נראה מדבריו, שכל אחד חשב על ההצלחה העצמית שלו ברוחניות, ולא נתן לבו ודעתו לתורתו של חברו. אם יש פגם ח"ו בנתינת הדעת לדעת לדברי חברו -העולם שמם!

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת יתרו מאמר לו עמ' קנד)

האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני.

וזאת המידה תשמרה ותחזקה זאת התורה הישרה מאד - רצוני לומר, נשיאת פני הקרובים והיטב להם - כמו שאמר הנביא, "ועוכר שארו - אכזרי", ודברי התורה, בצדקות, "לאחיך, לעניך וגו'", והחכמים ז"ל משבחים מאד מדת האדם שיהיה 'מקרב את קרוביו ונושא את בת אחותו'.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מב)

סג ע"א

רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו. כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה. אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר! א"ל: דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא.

על שני דברים הכיר ר' חייא טובה לאשתו: שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא. וכשם שגידול הבנים, שהדבר בא ע"י מסירות נפש ממש, שמגדלת את בניה בקושי ובצער, מחייב הכרת הטוב. בה במידה אנו חייבים בהכרת הטוב בגלל שמצילות אותנו מן החטא. ואעפ"י שדבר זה אינו קשה לה כלל, וכשהיא מתקשטת לפני בעלה הדבר נוח גם לה, ורוצה בכך יותר ממנו, אעפ"כ חיוב הכרת הטוב הוא על שני הדברים בשווה, כי סוף סוף הטובה הנצמחת לאדם גדולה בשניהם, ואין הבדל כמה השקיע בכך נותן הטובה.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בהעלותך מאמר עג עמ' שיט)

א"ר אלעזר, מאי דכתיב "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי"? מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו, עד שבא על חוה.

הכוונה, שלא מצא שיהיה לו ולנגדו שום מין מעזר כזה אשר מצא בכל בעלי החיים, רצונו: שיהיה כאחד מהם נפרד לעצמו; אבל ראה והכיר כי למין האדם צריך העזר יותר מיוחד ויותר דבק, כמ"ש. וזו היא כוונתם ז"ל באומרם שבא אדם על כל בהמה חיה ועוף ולא נתקררה דעתו בהם, ירצה שבא בדעתו וטוב התבוננותו עליהם ועל טבעם ולא נתקררה דעתו שיהיה זיווגו וחיבורו כזיווג וחיבור שום אחד מהם.

(עקידת יצחק שער ח, פרק החיבור)

סג ע"ב

תנו רבנן, ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה, לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל?

על זה הדרך בעצמו אמרו רז"ל אין השכינה שורה אלא במנין כך או במנין כך, והוא מפני שהוא מתחייב שיצא השפע האמצעי אשר בין הש"י ובינינו, מן הכח אל הפועל על כל מה שבכחו להשפיע. ומפני שכפי רוב האנשים ירבו ההכנות לקבל השלמיות ההם, אשר אם לא ימצאו המקבלים לא ימצא המשפיע, אמרו רז"ל שכל שאינו מתעסק בפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, והוא מחוייב גמור על הדרך שכתבנו. וכן צריך לומר שאין האמצעיים אחדים, אחרי שהודיעונו רז"ל הרבה מנינים שיחוייב המצאם לחול השכינה, שאין האמצעים אחדים, ודי בזה.

(דרשות הר"ן, הדרוש התשיעי)

טעמו של דבר, להשוות מלכותו ית' בארעא, כעין מלכותא דרקיעא, כארז"ל (תנחומא וישלח ב) בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בהר סיני, ירדו עמו, כ"ב אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם. ר"ל כשיש מספר זה, אז ה' בם, השכינה שרויה בם, וכן מצינו במחנה לוים שנקראו מחנה שכינה שהיו כ"ב אלף (במדבר ג לט).

(כלי יקר, במדבר פרק א פסוק א)

סד ע"א

א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים

אמנם בזה אפשר שיפול ספק ופלא, כי רבקה לא נפלה ליצחק במקרה, אבל היא האשה אשר הוכיחה השם אליו, כאשר הורה ענין אליעזר, ואיך סמך לגורל יצחק עקידו אשה עקרה?. כי אי אפשר שיושב בזה, אלא מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק הבא על יבמתו, שהשם יתברך מתאוה לתפלתם של צדיקים, כי בזה יקרבם אליו למה שתתאחד הנפש עם בוראה, כי תרבה תפלה מה שלא יעלם. [כלומר, שאין סיבת העקרות עניין וצורך פרטי חלילה של ה', אלא מטרתו להביא ליתר עילוי ודבקות את הצדיקים עצמם עם ה'].

(דרשות הר"ן, הדרוש השני)

(הסיבה היא) כדי שיכירו וידעו מה שמתחסד עמהם, ולא יחשבו שהדברים מגיעים מפאת המזל או השתדלות או מדין זכותם... והנה אם היה הש"י פוקד לאברהם ושרה בתחילת עניינם - לא ידעו ולא יכירו אם נעשה כן לפי הטבע או בדרך ההשגחה, ולזה היה יתברך מצפה שיכירו בחסרונם ויתפללו עליו.

(עקידת יצחק שער יז)

הצדיקים נמשלים אצל השי"ת, כילד שעשועים אצל אביו, אם הוא מבקש דבר מאביו, אע"פ שאביו יודע מה שהבן צריך, מ"מ רוצה האב שיוציא הבן מפיו מבוקשו, לפי שהאב משתעשע בדבור שפתיו של הבן. כך אומר הקב"ה לישראל השמיעני את קולך כי קולך ערב לגשת לי. ואין הש"י רוצה להתנהג עמנו, כדרך השרים שאין מניחין לדבר בפניהם הרבה, ומיד כאשר יבינו כוונת השואל אומרים לו קצר דבריך או כלה מדברותיך וצא, אבל הקב"ה בחסדו אינו כן כמ"ש (תהלים כא ג) תאות לבו נתת לו ואעפ"כ וארשת שפתיו בל מנעת סלה. לפי שאנו בעיניו ית', כשעשוע ילד ובן יקיר. ז"ש אע"פ שטרם יקראו ואני אענה מ"מ כל עוד שהם מדברים ואני אשמע כי לא מנעתי מהם ארשת שפתותיהם.

(כלי יקר, בראשית פרק יב פסוק ג)

אמר רבי יצחק: יצחק אבינו עקור היה, שנאמר ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו; על אשתו לא נאמר אלא לנוכח מלמד ששניהם עקורים היו. א"ה ויעתר לו? ויעתר להם מיבעי ליה, לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע.

ואלה תולדות וגו' - צריך לדעת א', במקום שיזכיר תולדות יצחק הזכיר לידת יצחק, ב', לא היה צריך להודיע כי אברהם הוליד את יצחק...
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (יבמות סד.) ויעתר לו ה' לפי שאין דומה וכו' לתפילת צדיק בן צדיק ע"כ, הא למדת כי לצד היות לו אב צדיק נתרצה ה' לו ונתן לו בנים, והוא אומרו אברהם הוליד וגו' פירוש באמצעות זכות אברהם הוליד וגו'. [מביא כי נאמר 'אלה תולדות יצחק: אברהם הוליד את יצחק...' ללמדנו שבזכות אברהם נענה ה' לתפילת יצחק וברכו בבנים.]

(אור החיים, בראשית כה, יט)

סה ע"ב

וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום... ר' נתן אומר: מצוה... דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: "ואדוני זקן", ולבסוף כתיב: "ואני זקנתי".

האף אמנם אלד ואני זקנתי - ידוע מאמר חז"ל והובא בפרש"י שהקב"ה שינה מפני השלום. בכ"ז ודאי א"א שיצא דבר שקר מפיו ית', חלילה, שהרי היא אמרה היתה לי עדנה, והוא להיפך (וע' רמב"ן). והנראה דהקב"ה אמר שאמרה בלשון תימא - וכי אני אלד בעת זקנתי הלא שבתי להיות ילדה וא"כ האיך אלד מאברהם שהוא כעת עוד זקן? אבל אברהם לא הבין הכי מפני השלום. וכיב"ז בארנו בס' במדבר י"א כ"ג שהעלים הקב"ה כונת דבריו ממשה בשביל צורך הענין. כך העלים הכונה מאברהם. מפני השלום. [מבאר שודאי שלא יתכן שהקב"ה יוציא דבר שקר מפיו, אלא אמר ששרה אמרה זאת בתמיהה - הלא אני שבתי להיות ילדה ואיך יתכן שאלד לאברהם שנשאר זקן? ואברהם לא הבין זאת מפני השלום.]

(העמק דבר, על בראשית פרק יח פסוק יג)

ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אומר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך

הטעם, הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים [ביצה ל.].

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)

סט ע"א

דאמר מר עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.

עיקר טעם ריחוקם, של עמון ומואב, הוא בעבור שהחטיאו את ישראל בזנות, ותלה הדבר במה שלא קדמום בלחם ומים, כי הא בהא תליא, שלכך לא קדמום בלחם ובמים, כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך, ויהיו מוכרחין לאכול מזבחי אלהיהם, ולשתות מן צרצור יין, כדי להרגילם לערוה, כדמסיק בסנהדרין (קו.) ואע"פ שבענין הזנות היו הנשים עיקר, מ"מ לא נתרחקו הנשים לפי שכל עיקר פעולה זו, עשו האנשים שהם הפקירו את בנותיהם והכריחום על הזנות, כי מה שעשו עשו בצווי בעליהם או אביהם. ומכאן יצא להם טעות במלחמה במדין , שהותירו את הנשים בחיים כי אמרו שכשם שלא נתרחקו הנשים של עמון ומואב, מלבא בקהל ה', אף על פי שהם היו פועלי הזנות, כך במלחמות מדין, לא נצטוו להרוג הנשים, כי היו מוכרחים בכל מה שעשו.
ואמר להם משה הן הנה היו וגו'. בשלמא מצות עמון ומואב לדורות דין הוא שלא לקנוס הנשים מן הטעם שנתבאר, אבל במדין שנצטויתם להרגם ק"ו שהנשים בכלל, כדרך שנאמר (ויקרא כ טו) ואת הבהמה תהרוגו. וטעמו לפי שבאה לאדם תקלה על ידה כך הנשים כי הן הנה בעצמם היו לבני ישראל לאבן נגף ומכשול והיה לכם ללמוד מן דין הבהמה אל דין הנשים הללו.

(כלי יקר, במדבר פרק לא פסוק טו)

עא ע"א

מאי אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם

מבאר שמשמעות זו מתייחסת לא רק לכפילות של מילים שכך מדברים בני האדם, אלא שהתורה משתמשת במושגים גשמיים לבאר מושגים רוחניים כמו איברים של ה' כביכול וכן גשמיות בתיאור המלאכים. אין הדבר כך אלא רק דרך של התורה לדבר בלשון עממית אך המשמעות של הדברים הוא אחרת, ומופשטת.

(רמב"ם אגרת תחיית המתים)

כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפרושים כולם התלויים בזה הענין, והוא אמרם, "דברה תורה כלשון בני אדם". ענין זה - כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לאלוה ית'. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות, להורות עליו שהוא ית' נמצא. כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם.

(מורה נבוכים, חלק א פרק כו)

עא ע"ב

ובמדבר, מאי טעמא לא מהול? איבעית אימא: משום חולשא דאורחא, ואיבעית אימא: משום דלא נשיב להו רוח צפונית...

אבל בספרי (בהעלתך סז) אמרו ויעשו את הפסח בראשון וגו', בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד, וכן הוא אומר (עמוס ה כה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה. דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר (פסוק ה) ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני, כי המקרא מיותר, ודי במה שיאמר "ויעשו את הפסח ככל אשר צוה ה' את משה", אבל הזכיר היום והמדבר לרמוז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה, והוא גנותן.
ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בענין המרגלים, שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית ולא מלו, ולפיכך נאסרו בכל הקדשים והיו נזופים. או שתהיה הברייתא הזו כדברי האומר (מכילתא בא טו) אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו, והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו, והוא גנות גדול.
אבל הראשון (הדעה בגמרא שלנו, שלא קיימו הפסח מפני שלא היו מולים, מפני הסכנה, שלא נשבה להם רוח צפונית) הוא יותר נכון בעיני, כי (אם לא היו פטורים מחמת שאינם נימולים) היה משה מכריחם לעשותו, ולא היה מניחם בחיוב כרת.

(רמב"ן במדבר ט, א)

עו ע"א

אמר אביי: אטו כ"ע יעקב אבינו הואי דכתיב ביה כחי וראשית אוני - שלא ראה קרי מימיו?

עוד אומרו כחי וראשית אוני מה הוא דעתו בזה, ורבותינו ז"ל אמרו (ב"ר צח ד) כי הודיעו בזה כי הוא טיפה ראשונה, ועדיין צריך לדעת מה היא כוונת הודעה זו לראובן...
גם יש לגלות הבחנה אחת בזה, כי יש אדם כי יולד יהיה טבעו להוט אחר עשות רע ויגדל עשות רשע, ויש אדם טבעו בלא שום טורח יחדל מבחינת הרע ובנקל יחזור לאחור אם יחפוץ, דבר זה ימשך מההרכבה בשעת זריעה; אם נפש אדם הזורעת חושבת בחשק המעשה לצד המעשה כי יערב לו, ואין צריך לומר אם יתן עינו בכוס אחר, או יחשוב במחשבות שלא במינו הטהור, וצא ולמד מבני חזקיה ע"ה שיצאו שני עובדי ע"ז (ברכות י:) לצד מחשבת המוליד בעממים, כי המחשבה באותו מצב בונה הבנין בנולד...
ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח, כי יעקב תחילת דברו הטוב כשרצה להסיר הבכורה מראובן, עמד לנס לפניו מה שהקדמנו, כי תולדת הרע בבנים התחלתה תהיה מהמוליד, לזה חש יעקב שיאמר ראובן בלבו כי יעקב הוא הסובב למעשה ההוא כפי מה שהקדמנו, כי המוליד יוליד שרשים בנפש הבן, אם לטוב אם לרע, ולצד שחטא ראובן היה בבחינת השכיבה, בא להסיר חשד ממנו ואמר ראובן בכורי אתה וגו'; הנה יש בעוברי עבירה בבחינת הניאוף ג' הדרגות: א) שנואפים ויולדים בנים שלא כהוגן, ב) מזריעים באיסור ואינו מוליד בן מאותה ההזרעה, ויש בגדר זה כמה הדרגות או שבא על אשת איש ולא ילד ממנה ממזר, או ששחת בזכר, או ששחת ארצה, או בחזיונות לילה במקרה, ג) שמתחמם האדם וקשתו ננער באמצעות מחשבות רעות וכדומה, וכל שלש אלה הם מדרגת התיעוב השנאוי בעיני הקב"ה. לזה אמר כנגד שלשתן: בכורי, וכוחי, וראשית אוני; בכורי אתה - שלא ילדתי בן קודם לך שלא בדרך כתובה וקדושין כי זה גם כן מהבלתי נכון, כחי - שלא יצא ממני זרע קודם לך, ראשית אוני - שלא ננערה קשתי. הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט.
גם רמז באומרו כחי וראשית אוני שנוצר מטיפה ראשונה שיצאה מיעקב (רש"י), ומזה אתה למד כי לא בעל על הבתולים, שא"כ לא היתה מתעברת מביאה ראשונה, אלא הוציא בתולים באצבע, כדי שלא תפסד הטיפה, הא למדת כי גם בשעת מעשה לא הגביר תאווה הגופיית ומעשהו היה לתכלית דבר קדושה, ומעתה אין מקום לחשוד ביעקב ממעשה ראובן כי הוא הסובב, וזו היא תכלית כוונתו ולא לשבח עצמו נתכוון. [מבאר שיעקב אבינו ראה צורך לומר לראובן את תכלית ריחוקו מעניין הניאוף, כדי שלא יחשוב בלבבו שחטאו - שבעקבותיו ניטלה ממנו הבכורה - נגרם מאיזה שהוא כוח רע שהורש לו מיעקב.]

(אור החיים, בראשית מט, ג)

עו ע"ב

...דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם...

לכך אשה אשר תעמוד בחוץ, ושבתה בית מעט פעם כה ופעם כה, ממשכת על עצמה סטרא דמסאבא, וסופה לבוא לידי מכשול, ועבירה גוררת עבירה שהולכת בגלוי בשר, וכבר אמרו גילוי בשר באשה ערוה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יב)

א"ר יוחנן:... "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי". ולא ידע ליה? והכתיב "ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים"?! אלא אאבוה קא משאיל. ואביו לא ידע ליה? והכתיב "והאיש בימי שאול זקן בא באנשים" ואמר רב ואיתימא רבי אבא: זה ישי אבי דוד, שנכנס באוכלוסא ויצא באוכלוסא?! ה"ק שאול: אי מפרץ אתי אי מזרח אתי. אי מפרץ אתי, מלכא הוי. שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו. אי מזרח אתי, חשיבא בעלמא הוי ...א"ל דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מ"ט? דקאתי מרות המואביה. א"ל אבנר: תנינא: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית...

יש להבין למה דוקא מלכא הוי אי מפרץ ולא מזרח?
...מצות יבום נוהגת באבי המת קודם שניתנה תורה ונתחדשה הלכה שיהיה דוקא האח מיבם, ועיין במדרש ורמב"ן לתורה [בראשית ל"ח-ח, ד"ה ויבם אותה] ומהר"י אברבנאל, שכולם הסכימו שיהודה קיים מצות יבום בנשואי תמר, וא"כ מה זה לידה בפגם, אדרבה מצוה רבה היתה, שנולד ע"י מצות יבום בנשואי תמר.
ונראה לפמ"ש בגמרא דיבמות [דף כ ע"ב] גזרה ביאה שניה אטו ביאה ראשונה [צ"ל גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה], דעיקר מצות יבום רק בביאה ראשונה, אבל אח"כ אין שום מצוה מובחרת, דכבר קיים מצות יבום, ונהנה לתאותו וחמדתו מן איסור, ע"ש בתוספות [דף כ. ד"ה יבא] דהקשו הא אין מתעברים מביאה הראשונה ע"ש, אבל בתמר דמיעכה באצבע, ודאי דעיקר מצות יבום בביאה ראשונה להקים זרע למת ולא יותר. והנה כבר הסכימו הטבעיים, דאי אפשר לאשה להתעבר תאומים מביאה אחת רק משתי ביאות, וכ"כ רש"י [בראשית כ"ה-כו ד"ה ואחרי] גבי יעקב ועשו, דמשל לשפופרת נכנס ראשון יצא אחרון, וע"כ דסבירא ליה משתי ביאות נתעברה, דאי מטיפה אחת, לא שייך נכנס ראשון, וזהו פשוט. וא"כ תמר שהולידה תאומים, נראה להדיא דב' ביאות הוי, וא"כ ביאה ראשונה ודאי דלית ביה שמץ פקפוק וכולה קודש, אבל ביאה שניה, בזו יש חשש לפקפק, דכבר נתקיימה המצות יבום בביאה ראשונה, ולפ"ז הנולד מביאה ראשונה אין בו פקפוק וחשש פגם, ולו נאות המלוכה דאין בו דופי, אבל הנולד מביאה שניה, בזה יש חשש פגם, והוא בכלל יש בו דופי, ואין ראוי למלוכה. ולכך זרח דיצא ראשון, וע"כ דנכנס אחרון כמ"ש רש"י לעיל ביעקב, וא"כ יש בהריונו דופי, ואינו ראוי למלוכה, משא"כ פרץ דיצא אחרון. וזה שאלת שאול אי מפרץ אי מזרח קאתי, וע"ז השיב לו שפיר דואג, אתה שואל על משפחה בזויה כנ"ל, הלא פסול לבוא בקהל וא"ש. [למה דווקא מפרץ יהיה מלך, ומזרח לא? קודם מתן תורה נהגה מצוות ייבום באבי המת. א"כ יהודה שבא על תמר קיים מצוות ייבום (מדרש ורמב"ן לתורה ואברבנאל). וע"פ הגמ' יבמות כ ע"ב גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה עיקר מצוות ייבום רק בביאה ראשונה, אבל אח"כ אין שום מצווה מובחרת, ונהנה לתאוותו וחמדתו מן האיסור. והסכימו חכמי הטבע שאי אפשר שאישה תתעבר בתאומים בביאה אחת אלא בשתי ביאות. זרח יצא ראשון, וע"כ נכנס אחרון, וא"כ יש בהריונו דופי, ואינו ראוי למלוכה, משא"כ פרץ שיצא אחרון. קושיה נוספת: מהן קושיות הגמרא 'ולא ידע ליה? והכתיב "ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים"?! ...ואביו לא ידע ליה? והכתיב "והאיש בימי שאול זקן בא באנשים"'? אמת. הכיר שאול את דוד וכן את ישי, אך לא ידע שישי הוא אביו של דוד. ואם תאמר: והלוא פסוק מפורש הוא "והנה ראיתי בן לישי בית הלחמי..."?! אם כן מפסוק זה צריכה היתה הגמ' להקשות, ולמה נזקקה לדרש של נכנס ויוצא באוכלוסא?! אלא יש להבין שאין כוונת הגמ' שלא ידע מיהו אביו של דוד, אלא שרצה לברר את יחוסו. ועל כך ענתה הגמ' שאף זה היה ידוע לשאול. כי ישי נכנס ויוצא באוכלוסא, אם כן הריהו צדיק גמור. ולכן הסביר שאול ששאלתו היא אם מפרץ קאתי או מזרח.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טו)

אמרו לו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה

הדינין שהוציאו על דרכי הסברא ונפלה בם מחלוקת, כמו שזכרנו, ונפסק הדין בהן על פי הרוב, וזה יקרה כשישתנה העיון, ומפני כך אומרים (יבמות דף עו ע"ב) אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. [מבאר שמגמרא זו רואים את ההבדל הברור בין פירוש מקובל ממשה, שבו אין מחלוקת ואין מי שיערער בסברא נגדו ואילו בהלכות שלמדו בהיקש שכלי במידות שהתורה נדרשת שם יש מקום לסברא ושם נקבעת ההלכה על פי הכרעת הרוב.]

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)

עו ע"ב - עז ע"א

מתני'. עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהם מותרות מיד. מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, אחד זכרים ואחד נקבות. ר"ש מתיר את הנקבות מיד.. גמ'. מנא ה"מ? א"ר יוחנן: דאמר קרא "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי"... א"ל דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מ"ט? דקאתי מרות המואביה. א"ל אבנר: תנינא 'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית', אלא מעתה 'ממזר ולא ממזרת'?! "ממזר" כתיב, מום זר. 'מצרי ולא מצרית'?! שאני הכא דמפרש טעמא דקרא "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים?! אישתיק. מיד "ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם". התם קרי ליה 'נער' הכא קרי ליה 'עלם'?! הכי קא אמר ליה: הלכה נתעלמה ממך. צא ושאל בבית המדרש! שאל, אמרו ליה: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. אקשי להו דואג כל הני קושייתא, אישתיקו. בעי לאכרוזי עליה. מיד "ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש" וכתיב "יתר הישמעאלי"?! אמר רבא: מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו - ידקר בחרב! כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. ומי מהימן? והאמר רבי אבא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו?! שאני הכא, דהא שמואל ובית דינו קיים. מכל מקום קשיא. הכא תרגמו "כל כבודה בת מלך פנימה". במערבא אמרי ואיתימא ר' יצחק: אמר קרא "ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו'". כתנאי. עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" דרכו של איש לקדם וכו'.

משני פסוקים ניתן לדייק שרק הזכרים בגזירה: "עמוני" ולא עמונית, "מואבי" ולא מואבית.
"על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים", דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם.
רבי יהודה סובר שממקור א (מואבי) בלבד ניתן ללמוד שנקבות אינן בגזירה. (והמקור "על דבר" אינו מחייב את המסקנה הנ"ל, מפני שניתן להקשות את קושיית דואג: ואולי גם הנשים בחטא. וכי נשים אין דרכן לקדם פני נשים? רבי שמעון לומד רק מ"על דבר", מפני שמהפסוק "מואבי" לא ניתן להסיק 'ולא מואבית, כי אז אותו דין צריך להיות גם ל"מצרי" ולא מצרית.
ואילו רבי יוחנן מצריך את שני המקורות. שכן על "מואבי" ולא מואבית ניתן להקשות את קושיית "מצרי" ולא מצרית. על "על דבר אשר לא קדמו" ניתן להקשות 'וכי נשים אין דרכן לקדם פני נשים', ולכן יש צורך בשני המקורות. וכרבי יוחנן כן סבר אבנר בן נר. ועיין בדבריו באורך.

(אור החיים, דברים פרק כג פסוק ד)

עח ע"ב

"ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים". 'אל שאול' שלא נספד כהלכה, 'ואל בית הדמים' על אשר המית הגבעונים. קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על אשר המית הגבעונים אין דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו...

שאלות: וכי בשביל שחטא שאול ימנעו ישראל לספדו? הלא בדין הרג שאול לכהנים הנ"ל, דמרדו במלכות, כי אין נשאלין אלא למלך, והם עשוהו לדוד מלך ששאלוהו באורים ותומים! התירוץ 'באשר משפטו שם פעלו' גם כן תמוה.
תשובות: הספדא - יקרא דחיי (סנה' מו:). ועל כן בכך שנמנעו ישראל מלהספיד את שאול יש רק מחילה על כבודם, כבוד החיים. אכן מבחינה זו הכהנים הם מורדים במלכות, אך בכל זאת לא היה על שאול להרגם, מפני שהם נותני צדקה, שנתנו צדקה לגבעונים. ומצוות הצדקה מהפכת את דינם של מחוייבי המיתה, שכן מצינו בצאצאי עלי הכהן, שנגזר עליהם שימותו צעירים, אך בזכות גמילות חסדים האריכו ימיהם.
ומאחר שהזכרנו שמצוות הצדקה היא שאמורה הייתה להציל את כהני נוב, והם 'משפטו' של שאול, נתבונן גם בפעלו שלו שהיה מנותני הצדקה כדאמרינן במדרש [ילק"ש ח"ב רמז קמ"א] על פסוק בנות ישראל על שאול בכנה המלבישכם שני וכו', כשהיו בעליהן יוצאים למלחמה או לתורה, היה שאול זן ומפרנס נשיהן ובנותיהן, ולכך אף על פי שאמר ה' לו נחמתי כי המלכתי וכו', בזכות צדקה נתארכה לו מלכותו, והיה על ישראל להספידו.
נראה להבין במה שאמרו בגמ' דיבמות [דף עח ע"ב] קתבע לשאול שלא נספד כהלכה וקתבעינן ליה על אשר המית גבעונים, ואמרינן באשר משפטו שם פעלו. ויש להבין דמה קושיא זו, וכי בשביל שחטא שאול ימנעו ישראל לספדו, הלא ... העיד הכתוב עליו ... בן שנה שאול במלכו. והתירוץ באשר משפטו שם פעלו גם כן תמוה.
אבל הענין קושית הגמרא תובן, בשנקדים במה שאמרו [ב"ק קיט.] על אשר הרג גבעונים, וכי אותם הרג, הלא לנוב עיר הכהנים הרג, אלא שהיו מספיקים מים ומזון לגבעונים מעלה הכתוב וכו'.
והנה המפרשים הקשו, הלא בדין הרג שאול לכהנים הנ"ל, דמרדו במלכות, כי אין נשאלין אלא למלך, והם עשוהו לדוד מלך ששאלוהו באורים ותומים, כמבואר במדרש שטען שאול על אחימלך עשהו מלך וכו'. ומתרצים, כי כאשר משח שמואל בדבר ה' לדוד למלך ונגיד על עמו, כבר פסקה מלכות שאול, כי ניחם ה' על מלכותו כנודע, ואמרינן בגמרא (סנהדרין מו:) הספדא יקרא דחיי. והקשו תוס' אם כן למה היה רעב בשביל שלא נספד שאול כהלכה, הלא ישראל מחלו על כבודם, ותירץ התוס' מלך שאני. ואם כן מוכח דשאול עד יום מותו היה קרוי מלך, ואם כן כדין המית לגבעונים הנ"ל, כמורדים במלכות, ולמה קתבע שהמית לגבעונים, דהיינו נוב עיר הכהנים הנ"ל. ותי' הגמ' באשר משפטו שם פעלו וכו', ע"ש ברי"ף, ויובן במה דיש לדייק, וכי משא פנים יש בדבר, דוד המלך ביקש להרוג נבל לולי בקשת אביגיל וטען כי הוא מורד במלכות, ועל אבנר קונן דוד בהריגתו, וכי לא מרד אבנר יותר בדוד מנבל הלא היה שר צבא שאול, ורדף לדוד בתכלית הרדיפה, וגרשהו מארץ ישראל.
אבל תירוץ על שאלה זו, מה שנאמר במדרש [ילק"ש ח"ב רמז קמ"א] על פסוק בנות ישראל על שאול בכנה המלבישכם שני וכו', כשהיו בעליהן יוצאים למלחמה או לתורה, היה שאול זן ומפרנס נשיהן ובנותיהן, ולכך אף על פי שאמר ה' לו נחמתי כי המלכתי וכו', בזכות צדקה נתארכה לו מלכותו צא ולמד מנבוכדנצר הרשע, בשביל צדקה האריכה מלכותו, שאול הצדיק על אחת כמה וכמה. ואם כן בזכות צדקה חזרה ונמשכה לשאול המלוכה. אך זה התירוץ יתכן באיש המחשיב צדקה למצוה, ואם כן יש לו תירוץ על חשבו שאול למלכות כי צדקתו עומדת לו כנ"ל, מה שאין כן הממאס בצדקה וחושבה לנקלה, על כרחך זה הוא אין לו תירוץ במורד במלכות בית דוד ואומר כי שאול מלך, כי הלא לדעתו אין מצות צדקה כל כך לבטל גזירות הקב"ה אשר אמר נחמתי כי המלכתי וכו', וזהו הטעם שדן דוד לנבל, שהיה איש כילי ולא נתן פיזור לאביונים ומלחמו לדליה כלל, ומכל מקום פרץ בדוד ולא תארהו בתואר מלך כלל, אם כן בן מות הוא, אבל אבנר שהיה צדיק ובעל צדקה וגמילות חסדים, ואם כן הוא שפיר יש לו תירוץ כי בזכותו ניתנה לו המלוכה עוד, ולכך מצוה לשמוע בקולו ולעשות כאשר יצוה, ואין כאן מורד במלכות בית דוד.
וזוהיא הקינה שאמר דוד, הכמות נבל, דייקא, ימות אבנר, כי אתה חושב כמו שנבל חייב מיתה כן אבנר כנ"ל, ועל זה אמר כי אינו כן, כי אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים וכו', הרצון שהיו ידיו פתוחות ליתן צדקה לכל, וברגליו אץ לעשות גמילות חסדים ולא היה נחושתים, ועל כן יש לו תירוץ על הנ"ל, ואינו בכלל מורד במלכות, ואם כן למה ימות כבני עולה וכמות נבל. והרי דלכך היה שאול מתואר בתואר מלך, ועל כך היו ישראל מחויבים להספידו, כמ"ש תוס' מלך שאני, הרצון היותו נותן צדקה וגמילות חסדים הם האריכו מלכותו, ואם כן כמו דיש לו שכר על הצדקה, אם כן אף מהראוי לקונסו על הריגת כהנים עבדי ה', כי אף שהיו מבני עלי, מכל מקום גם המה היו נותנים צדקה ומחים נפשות גבעונים, ומאי שנא זה מזה, אם בצדקה יכופר עון שאול, אף בצדקה יכופר עון בית עלי, ולכך אמרינן באשר משפטו שם פעלו, כי הכל חדא היה, דתבע ה' עון שאול בזכות צדקה, ועון נוב עיר הכהנים גם כן בזכות צדקה דמאי שנא.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ז)

ולמה לנו לומר דהרג לגבעונים שהוא רק גרמא בעלמא, ולא בפשוט שהרג לכהני ה' צדיקים וישרים, אבל יובן כי כתבו תירוץ על שאול בהריגתו לכהנים שהיה מזרע עלי כנודע, כי אביתר הנשאר היה מזרע עלי, דנאמר [שמ"א ב-כג] כי כל מרבית ביתך ימותו אנשים, והם היו כבר אנשים באים בימים, והיו עלולים כל שעה למות, ואם כן גברא קטילא קטיל. אך אמרינן [ר"ה יח ע"ב] בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בגמילות חסדים כעובדא דאביי ורבה. ולפי זה לולי שהיו מספיקים מים ומזון לגבעונים, היה לשאול תירוץ על הריגת כהנים הנ"ל שהם גברא קטילא, אבל מה שהיו מספיקים, אם כן בגמילות חסדים מתכפר עון בני עלי, ולא היו גברא קטילא, ולכך נענש, ולכך אמר שהרג גבעונים.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ז)

מאי דכתיב "בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו"? באשר משפטו שם פעלו

פירש רש"י 'באשר משפטו' - במקום שדנים האדם שם מזכירין פועל צדקותיו.
ונראה שאין הכוונה בהנהגה זו של 'באשר משפטו שם פעלו' להורות כי אין הקב"ה שוכח את פועל צדקותיו של האדם גם בשעת הדין, אלא נראה בזה, כי מידה היא לפניו בעת משפטו של אדם על רוע מעלליו, לנהוג עמו בהנהגה מיוחדת של קירוב, ולהזכיר את רוב צדקותיו וזכויותיו, ובאשר משפטו שם פעלו, כי דווקא בעת המשפט ייזכרו מעשיו הטובים.
ומעשה הגרי"ס (ר' ישראל סלנטר זצ"ל) יוכיח. שהיה הגרי"ס צריך לומר תוכחה לאדם אחד, ובלכתו אליו לקח עמו סכום כסף שהיה צריך לתת לאדם זה. כששאלוהו למה לו לטרוח ולתת לו את הכסף בעצמו ולא ע"י שליח, השיב שהוא מחוייב לעשות כן מדינא דגמרא. כי אמרו חז"ל שמידת הקב"ה היא באשר משפטו שם פעלו. ומצווה להידבק במידותיו ית"ש. וזה כמבואר, שהיסוד של באשר משפטו שם פעלו הוא, כי בעת משפט האדם צריך לקרבו ולהזכיר את גודל זכויותיו.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת האזינו מאמר צח עמ' תטו)

עט ע"א

"מחוטב עציך עד שואב מימיך" משה גזר לההוא דרא.

אין הכונה לומר שרמו (הכנענים) אותו (את משה, והציגו עצמם כעם רחוק, כפי שעשו הגבעונים), אבל באו אליו להשלים עמו, כי כן המשפט (לשאול לשלום ולקבל לגר תושב גוי המקבל על עצמו שבע מצוות בני נח, ואפילו הוא כנעני).כאשר ביארנו (דברים כ י יא). וכך מצאתי במדרש תנחומא (נצבים ב), 'ללמדך שבאו אצל משה ולא קבלם'. כלומר שלא יכלו לרמותו לכרות להם ברית, אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים.

(רמב"ן דברים כט, ט)

שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים דכתיב ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, ביישנין דכתיב בעבור תהיה יראתו על פניכם, גומלי חסדים דכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו'

ונתן לך רחמים - דמעשה עיר הנידחת גורם שלש רעות בישראל: א' שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בב"ד כבר נבחר לזה שלוחי ב"ד, אבל עיר שלמה בע"כ עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים. ב' שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל. ג' שנעשה קרחה ומיעוט בישראל. ע"ז הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים -מדת רחמים, והכי מפרשי בגמ' יבמות דפ"ט וברבה פ' עקב. [מבאר שהבטיח הקב"ה לישראל שאף שיצטרכו לעשות מעשים אכזריים בציווי ה' (כהריגת חוטאי עיר הנידחת), לא תאבד מהם מידת הרחמנות.]

(העמק דבר, דברים יג, יח)

פו ע"ב

אמר רב חסדא: בתחלה לא היו מעמידים שוטרי' אלא מן הלוים. שנאמר "ושוטרים הלוים לפניכם". עכשיו אין מעמידין שוטרים אלא מישראל. שנאמר "ושוטרים הרבים בראשיכם".

"הרבים" מלשון רבי המלך, היינו גדולי ישראל בתורה. וכמו שאז היו הלוים נושאי הארון והיו מרכבה לשכינה וגונדי דידה, כך ת"ח נושאים היום קדושת התורה ואפני קיומה לפי השעה. ובזה נעשים מרכבה לשכינה שתהא שרויה בישראל, שהרי משחרב בית המקדש אין להקב"ה אלא ד"א של הלכה. וע' מש"כ בס' דברים י' ח' שהכתוב כינה את התלמוד בשם ארון ברית ה'. ע"כ הזהירו חז"ל בבית שני שהיה כבר קדושת בה"ק כהה כידוע והיה יותר חלה אור הופעת ההשגחה ע"י התורה. וגם כי ידעו שבהמ"ק יהיה חרב כדאי' במס' נזיר דל"ב ב' ידיעין להון דיחרב. ע"כ הכינו בזה מתחלה הליכות ישראל אחר החרבן שיהיו אך גדולי תורה בשם נושאי ארון ברית ה' במה שהבדילו אותם מע"ה.
וגם היום שפסק עניני טהרה בישראל משום שאין אפר פרה לנו. מכ"מ מובדלים המה ת"ח מכל המון עם ה', וכדתניא בספרי ברכה פ' ב': "אש דת למו", מה אש כל המשתמש בה עושה בגופו רושם, כך ב"א שעמלים בתורה ניכרים הם בין הבריות בהילוכם ובדיבורם ובעטיפתם בשוק. וכ"כ הרמב"ם הל' דעות רפ"ה: כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהא ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו בבעילתו ובעשיית צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ומתנו כו'. ["הרבים" מלשון רבי המלך, היינו גדולי ישראל בתורה. כיוון שידעו גדולי ישראל שביהמ"ק השני עתיד להיחרב, הכינו שיהיו תלמידי חכמים, נושאי "ארון ה'", היינו התלמוד, נושאים את קדושת התורה והלכותיה, ובזה נעשים מרכבה לשכינה שתהא שרויה בישראל, שמשחרב בית המקדש אין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. וכשם שהבדל היה בין הלויים נושאי הארון לשאר העם, כך ישנם הבדלים בין ת"ח לשאר העם.]

(העמק דבר, על במדבר פרק ח פסוק ו)

פח ע"א

ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו ואמר רב חסדא מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן

בטעם ההכרה לפי שהניחם חתומי זקן, והם לא הכירוהו שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק מעט?, אבל כיון שהכיר את הגדולים הכיר את כולם ועוד היה מכירם, מדעתו שיבואו שם, והם לא הכירוהו, שלא נתנו לבם שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ. [תמה אם כן איך הכיר את אחיו הרי היו ביניהם כאלו שהניחם צעירים ללא חתימת זקן? ומשיב שהכירם משום שזיהה חלק מן האחים.]

(רמב"ן, בראשית פרק מב פסוק ח)

צ ע"ב

א"ר אלעזר בן יעקב שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה

הזהיר מן התוספת ומן המגרעת ואמר, "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו - כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת האלוה. והותר גם כן לחכמי כל דור - רצוני לומר, בית דין הגדול - לעשות סייגים כדי לקיים משפטי התורה האלו בענינים שיחדשום, לשמור התורה, וישאירו הסיגים ההם לנצח - כמו שאמרו, "ועשו סייג לתורה". וכן הותר להם גם כן לבטל קצת מעשי התורה ולהתיר קצת הנזהר ממנו לפי ענין אחד ולפי מאורע אחד, אבל לא יעמידוהו לדורות - כמו שבארנו בסדר "פרוש המשנה", בהוראת שעה. ובזאת ההנהגה תתמיד התורה האחת, ויתנהג כל זמן ובכל מאורע כפי הצריך לו. ולו היה זה העיון החלקי נמסר לכל אחד מן החכמים, היו בני אדם נפסדים לרב המחלוקת והסתברות הדעות - והזהיר ית' שלא יעשו זה שאר החכמים אלא בית דין הגדול לבד.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מא)

צו ע"ב

דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב "אגורה באהלך עולמים"? וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה. שפתותיו דובבות בקבר.

היינו להבין מ"מ איך דר בב' עולמות, אבל כשאומרים דבר שמועה מפיו אז נשמת צדיק מתלבשת שם בלומדים ועומדת שם.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ז)

צו ע"ב - צז ע"א

...אזל ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא, ולא אמרה משמיה דר' יוחנן. שמע רבי יוחנן איקפד. ... ורבי יוחנן מאי טעמא קפיד כולי האי? דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב "אגורה באהלך עולמים"? וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה - שפתותיו דובבות בקבר. אמר ר' יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא: מאי קראה? "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים". ככומר של ענבים. מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעוה"ז שפתותיהם דובבות בקבר.

ויש להבין מתחלה מביא קרא אגורה באהלך עולמים לראיה ששפתותיו דובבות, ואחר כך שאל מאי קרא, הא כבר מייתי ראיה מדברי דוד שביקש להיות דר בשתי עולמות באופן זה, וגם אם מביא ראיה מהך דובב שפתי ישנים, הוי ליה לגמרא להביא תיכף, ולא הך דאגורה באהלך וכו', הלא משם ילפינן העיקר.
אבל ודאי יש כאן שתי בחינות, דודאי תלמיד חכם שאמרו חידוש דבר הלכה ואומרים בבית המדרש תורתו בפיהם, ראוי שיהיו שפתותיו דובבות, אבל הוא השכר המגיע לו מהקב"ה ולא מבני אדם וקמי שמיא גליא ממי יצאו דברים כאלה, א"כ מה נפקא מינה אם אומרים בשמו אם לאו, הלא ה' יודע שממנו יצאו וממנו נבעו, והוא ישלם שכרו במושלם, ומאי נ"מ בהזכרת שמו. וכמו כן יש להבין שאם שני תלמידי חכמים או יותר אמרו דבר אחד, וכי יהיה יתרון לאדם אחד על רעהו, כי באמת כולם שוים לטובה שיהיו שפתותיהם דובבות, כי הי מנייהו מפקת, והכל הולך אל מקום אחד. ובזה יובן הפסוק [תהלים ס"א, ה] אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה, ודרשינן אחסה בסתר כנפיך, כדכתיב וה' עמו, שהיה עמו תמיד, לא זזה שכינה ממנו, ולכך אמר אחסה בסתר כנפיך סלה. ויש להבין מה זה חיבור והמשך לזה שאמר אגורה באהלך עולמים. אבל הענין כך, אם אמר דבר הלכה שאין בו פקפוק וחשש מחלוקת, פשיטא שאין צריך הזכרת שמו, וממילא ה' יודע וקובע לו שכר, אבל בדבר שיש בו ערעור ומחלוקת ופנים לכאן ולכאן, ואם יהיה נאמר בשם גברא רבה, יוקבע הלכה כמותו, ואם לאו לאו, כמאמרם [פסחים קיב.] כשאתם אומרים דבר תלו באילן גדול, נמצא עיקר קביעות דברי תורה הוא מהזכרת שמו על הלכה, ולכך בעינן הזכרת שמו, ואז שפתותיו דובבות בקבר, כי על ידי כך נקבעת הלכה.
וכן היה בדוד, כי ודאי הוא לא היה מתפלל שיאמרו דבר הלכה מה שחידש, דפשיטא, וכי תהיה תורתו נשכחת, ובפרטות בבית ראשון שלא היתה שכחה אצל מקבלים ומעתיקי שמועה, והוקבע מדור דור, רק בדבר שנפלה בו מחלוקת, וידוע מ"ש בגמרא [סנהדרין סג ע"ב] וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום, וא"כ אם תאמר שום הלכה בשמו, תוקבע להלכה, משא"כ אם לא יאמרו משמו, לא תוקבע להלכה, וזו היתה בקשתו, אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה, היינו דשכינה היתה תמיד עמו, והיתה תמיד הלכה כמותו, וא"כ כשיזכר שמו תהיה קביעת הלכה על בוריה. וכן היה זה ברבי יוחנן שם [יבמות ס"ח.] שאמר עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול, וכן אמר שמואל, ורב חולק, וא"כ אמירת דבר הלכה בעצמה, היתה מיוחסת לשמואל כמו לר"י, אמנם רב ושמואל הלכה כרב באיסורי, אבל לא לגבי ר' יוחנן, וא"כ בהזכרת שם ר"י היתה נקבעת הלכה כמותו, ולכך הקפיד ר"י על שלא אמרו משמו, כי לא שייך קמיה שמיא גליא כהנ"ל, דהא רב חולק, ועיקר התועלת הוא הזכרת שמו. וזהו שמביא ראיה מדוד, שאמר כן ג"כ אגורה באהלך וכו' כמ"ש.
רק דלמא דוד לא קאמר רק על הלכה שאמר הוא לבדו, וביקש על דבריו שיאמרו בבית המדרש, וקמיה שמיא גליא כהנ"ל, ומנא לן בכהאי גונא שעוד גברא רבה אמר כן, כמו כן שתהיה קפידא בהזכרת השם כהנ"ל, וע"ז קאמר, דאמר ר"י כל תלמיד חכם שאומר דבר וכו' שנאמר דובב שפתי ישנים, וא"כ מה צורך לדוד לומר אחסה בסתר כנפיך סלה כמ"ש, והוא הדבר המכוון בנדון דר"י.
בשגם י"ל דמהך קרא אגורה באהלך עולמים אין ללמוד, די"ל מה צורך לדוד לבקש שיאמר דבר הלכה שלו, וכי תהיה שכחה למקבלים, רק אולי זו היתה תפלתו, כשנאמר דבר הלכה מפיו שיהיו שפתותיו דובבות, כי אין זה מחוק הנימוס כשיאמרו דבר הלכה שיהיו שפתותיו דובבות, אבל דוד ביקש על עצמו שיתחסד ה' עמו ויעשו לו כן, ובשביל זה אין ללמוד שהוא שוה בכל נפש תלמיד חכם, ולכך קאמר הגמרא דאר"י כל ת"ח שאומרים שמועה מפיו שפתותיו וכו', דכתיב דובב שפתי ישנים, א"כ לא היה דוד צריך לתפלה זו, ולשכחה ג"כ אין צריך כנ"ל, וע"כ דתפלתו היתה שיאמר להדיא משמו דוקא ולא יאמרו סתם, והיינו על כרחך כמו שכתבתי הטעם, דע"י הזכרת השם הוקבעה הלכה, וכל תלמידי חכמים שוין אשר הלכה כשמם וא"ש ודוק. [הנ"מ בהזכרת שם האומר היא לעניין הכרעה במחלוקת. כמאמרם [פסחים קיב.] כשאתם אומרים דבר תלו באילן גדול, ואז שפתותיו דובבות בקבר, כי על ידי כך נקבעת הלכה. ולכך הובא הפסוק "דובב שפתי ישנים". וידוע מ"ש בגמרא [סנהדרין סג ע"ב] וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום, וא"כ אם תאמר איזושהי הלכה בשמו, ייקבע כך להלכה, משא"כ אם לא יאמרו משמו, וזו היתה בקשתו, "אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה", היינו דשכינה היתה תמיד עמו, והיתה תמיד הלכה כמותו.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טז)

קא ע"א

דתני רב יוסף, כשם שב"ד מנוקים בצדק ,כך ב"ד מנוקים מכל מום, שנאמר כולך יפה רעיתי ומום אין בך.

שואל, מהיכן למדו לומר כן, והלא ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן? אלא ודאי ששלמה המלך, שכתב את שיר השירים, למד זה מן הסמיכות של פרשת משפטים לפרשת מזבח ,וע"כ מצינו במדרש [דברים רבה ה,ו] שהיה חוקק על כסאו פסוק לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר בו מום וגו', כי בזה הורה שכל הסנהדרין יושבי על כסא דין היו מנוקים ממום דוגמת הקרבן.
ובפר' אמור (נא יז) מבאר הכלי יקר,
שכל מום שבגוף, אינו פוסל כל כך מצד עצמו, כ"א מצד שהוא מורה על איזו תכונה רעה שבגוף הן בבהמה הן באדם, ע"כ נאמר, אשר בו מום, כל דבר רע. כי המום מורה על איזו דבר רע כאמור, וע"כ היו נזהרים שיהיו הסנהדרין מנוקים מכל מום לכך אמרו כשם שהיו מנוקים בצדק כך היו מנוקים ממום למה תלו המום בצדק אלא ודאי לפי שזה תלוי בזה.

(כלי יקר, שמות פרק כא פסוק א)

בנקרבים על גבי המזבח כתיב, לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, כשם שפוסל המום בקרבן כך פוסל גם בסנהדרין, כי כל מום חיצוני מגלה איזו רעה הנסתרת בתוך הגוף בין באדם, בין בבהמה, לכך נאמר בבהמה כל דבר רע כי המום הנגלה מורה שיש בקרבה איזו רעה נסתרת כל חלי וכל מכה, וכתבה לנו התורה כדי לגלות טעם המום הפוסל גם בסנהדרין כי המום החיצוני יוצא מן השורש פורה ראש ולענה כדרך שפרשנו למעלה בפר' אמור (כא כא) בפסוק מום בו ע"ש, דרך משל אם הוא עור מעינו אחת ידענו בו כי השוחד גרם לו, ואם הוא פסח ידענו שרגלו לא עמדה במישור והוא צולע ופוסח על שתי הסעיפים וכן כל המומים, וזה"ש כשם שצריכין להיות מנוקים בצדק כו' למה תלוי המום בצדק אלא ודאי לפי שזה תלוי בזה כי המום מורה על קלקול הצדק לכך סמך פסוק לא תזבח לפסוק צדק צדק תרדוף.

(כלי יקר, דברים פרק טז פסוק כא)

קב ע"א

אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב, אם יבא אליהו ויאמר, חולצין במנעל, שומעין לו, אין חולצין בסנדל, אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל, ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב, אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל, שומעין לו, אין חולצין בסנדל, אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל.

...ובזה לבדו יבדל הנביא משאר בני אדם במצות [ביכולת שינוי מצוה באופן זמני לצורך חשוב]. אבל בעיון וסברא ובהשכל המצות, הוא כשאר החכמים שהם כמוהו שאין להם נבואה. שהנביא כשיסבור סברא, ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא, ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת, לא תשמע אליו. רק אלף נביאים כלם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברא אחת, ואלף חכמים וחכם סוברין הפך הסברא ההיא, אחרי רבים להטות, וההלכה כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף הנביאים הנכבדים. וכן אמרו החכמים (חולין קכד.), האלהים, אילו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא צייתנא ליה ולא שמענא מיניה. וכן עוד אמרו (יבמות דף קב.), אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ירצו לומר, שאין להוסיף ואין לגרוע במצוה על דרך נבואה, בשום פנים. וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך, וכי סברת פלוני היא אמת, יהרג הנביא ההוא, שהוא נביא שקר, כמו שיסדנו, שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון, ואין להוסיף ואין לגרוע, כמו שנאמר (דברים ל), לא בשמים היא. ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים, אלא מן החכמים, אנשי הסברות והדעות. לא אמר ובאת אל הנביא אשר יהיה בימים ההם, אלא ובאת אל הכהנים הלוים, ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, (שם יז), וכבר הפליגו החכמים לדבר בענין זה מאד, והוא האמת. [מבאר שמעלתו של נביא ביכולתו לשנות מצוה באופן זמני לצורך חשוב , אך בסברת הבנת התורה , אין שומעים לנביא אלא לחכמים ובזב נביא חכם הרי הוא כחכם ולא יותר ממנו, וזה שאמרו כאן אם יבוא אליהו ויאמר דבר מסברתו בניגוד להלכה הרווחת אין שומעים לו.]

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)

קג ע"א

אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום שנאמר בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד. והא קא מתהניא מעבירה? אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים.

וישכב אותה וגו' - יתבאר על דרך אומרם ז"ל במעשה יעל שהנאתם של רשעים צער הוא אצל הצדיקים, והוא אומרו וישכב אותה, הגם ששכב אותה כדרך איש ואשה, ומן הטבע שתהנה האשה, אע"פ כן לא מלבד שלא נהנית אלא אדרבה עינוי היה לה, והוא אומרו "ויענה", והיו הדברים נכרים בה שאין חפצה בו והוצרך לדבר על לבה, דכתיב וידבר על לב וגו'. [מביא שאף ששכב שכם את דינה כדרך איש ואשה, כיוון שהיה רשע נחשב לה הדבר כעינוי.]

(אור החיים, בראשית לד, ב)

קג ע"ב

בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן מהן וכו'

כתיב ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח). הנה שביאר היטב כי הוא תקון מיוחד למה שנאמר באדם עצמו (בראשית ב') כי ביום אכלך ממנו מות תמות, כי באלה החוקים והמשפטים אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם מהמיתה ההיא אשר נקנסה עליו באכילתו מהעץ ההוא, לפי שהמעשים האלה הם הפכיים לאכילה ההיא בלי ספק, וכמו שאמרו חז"ל (יבמות ק"ג ע"ב) בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן מהן וכו'. [מבאר שהמצוות הן תקון לחטא אדם הראשון, ובהן יחיה האדם, כלומר: ינצל מהמיתה שנגזרה עליו בעקבות אכילת עץ הדעת. לכן העמידה על הר סיני מפסיקה את הזוהמה של חטא אדם הראשון.]

(עקדת יצחק, שער ע)

והכוונה כי אף על פי שנברא האדם בעל בחירה, הנה כשבא נחש על חוה והטיל בה זוהמה, נמשכה זוהמתו בכל הדורות המשכים אחריה, עד שיהיו כללם נגועים ומוכים בשגעון ובעורון אשר לא ראו את כבוד יי' ולא ידעו כי הוא יתעלה המנהיג אותו בחפץ ורצון על ידי כושר מעשי האנשים או ההפך, אבל חשבו הכל למחוייב, ולא ראו שום תועלת כחיות על הטוב והישר מאשר כחיותם על הרעות, ואין ביטול הבחירה גדול מזה, כמו שאמרנו למעלה ובשער הקודם. והנה היה הטובות והרעות באות בכל הדורות ההם מפי עליון, והוא הסדר הנתון ביד מערכות השמים, זולתי בפעמים אשר נתמלאה סאתם, כענין המבול וסדום ודור הפלגה וכיוצא כמו שזכרנו בפרשת פקודי (שער נ"ו). אמנם כאשר זרח שמשו של אברהם אבינו אשר בא בכח גדול וביד חזקה להכיר את בוראו, והגיע לכלל ידיעה היותו קונה שמים וארץ ומנהיגם על דרך החפץ והרצון כמו שאמרנו, והתחיל לפרסמו בעולם, הנה הוא החזיר ענין הבחירה למקומה להודיע כי יש שכר לפעולות האנשים וצוה עליה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט למען הביא יי' וגו' (בראשית י"ח) ואחריו נמשכו הבאים, הם האבות הקדושים וכל זרעם, אשר להשלים ענינה נתגלגלו הדברים וירדו להשתעבד בעבודת עבודה ועבודת משא מצרים, הגוי המר והנמהר, אשר בקבלתם השעבוד והיותם אחרי כן נגאלים על ידי ההשגחה והיכולת האלהי, הגיעו לכלל זה הדעת לגמרי, להזמין רצונם לעבודתו, כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים (שמות ג'). והנה בהגיעם לסיני אשר שמעו דברות יי', אשר זכרנו, המקיימים זה, נתקיים זה עוד בידם, כי על זה אמרו ז"ל (שבה קמ"ו) ששם נטלה זוהמתן מהם, כי שם קבלו עליהם ועל זרעם במאמר נעשה ונשמע (שמות כ"ד) לחיות על פי הבחירה האנושית ולא באופן אחר. אמנם עדין לא נגמרה הבחירה בידם, עד שנתנה להם תורה שלימה המודיעה אותם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ואשר תזרז אותם בתכלית הזריזות, כמו שאמרנו. כי בזה יתחזק ויתקיים הכח הבחיריי בלי ספק, כי מה יועיל הרצון הטוב למי שלא יכיר אי זהו הטוב האמתי, ולזה אמר כי משנתן דבר זה בסיני, מכאן ואילך הרעה באה מאליה על עושי הרעה והטובה באה מאליה על עושי הטובה. והכוונה שכבר נשלם בזה גדר האדם והמותו, להיותו פועל אל הטוב בבחירתו החפשית, גם הרע מצד מה שהוא אפשרי עליו לבדו ואין אונס ומכריח מצד סכלות ופתיות כמו שהיה בראשונה, כי זהו ענין הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. @9[מבאר שהמדרש בא לבאר את מעלתה של הבחירה החפשית. שנטלה מהאדם בחטאו, וגורש מגן עדן ונמסר לשליטת מערכות השמים, עד שבא אברהם ונטל שוב את הבחירה, והיא נתנה לאבות, והושלמה בסיני, כי ע"י שיש לאדם תורה ובידיו לבחור אם לקימה או לא, ממילא תבא הטובה אל הטובים והרעה אל הרעים, שהרי הם בחרו בה.]

(עקדת יצחק, שער צ"ג)

קה ע"ב

דר' חייא ור' שמעון בר רבי הוו יתבי. פתח חד מינייהו ואמר: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה. שנאמר "והיו עיני ולבי שם כל הימים". וחד אמר: עיניו למעלה. שנאמר "נשא לבבנו אל כפים". אדהכי אתא ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו, אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בתפלה. אמר להו: כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו.

ולכך אמרו המתפלל צריך שיתן לבו למעלה, שהוא משכן הנפש והרוח, שתהיה כוונתו לה', ועיניו - שהם תאוות הגשם, כדכתיב [במדבר טו, לט] ולא תתורו אחרי לבבכם - למטה, לבטל התאוה בשומו ללב עפר המבטל תאוות, ומעפר בא ולעפר ישוב.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טו)

...העיקר בתפלה צריך להיות, להתפלל לשלימות האדם לזכות ולעשות נחת רוח ליוצרו, ומלבד התפלה על גלות השכינה וגלות ישראל והעדר השלימות, אף בהתפללו על קניני העולם הזה תהיה כונתו לא לרבות המותרות בשביל חמדה ותאוה וכדומה, רק שלא יהיה על ידי כך העדר ועיכוב לעבודת ה'. כי באמת בעונותינו הרבים מחמת העדר הקנינים והכנות הראוי, אבדנו כל חכמה ושלימות כשרון המעשה, ורבו בעלי זרוע ואנשי בליעל, ואין ביד ישרים למחות, וחכמת מסכן בזויה ואין דבריו נשמעים, ולכן יתפלל לה' שיהיו לו מזונות כדי שיוכל ללמוד מתוך הרוחה ולא יצטרך לחנוף לשום אדם, ואם אינו בעל תורה, יתפלל שלא יצטרך לגזל ולחמס ולעשות עושר שלא במשפט, וכדומה מהשגת גבול רעהו, וקנאה, ומריבה ועושק, ושיהיה ביכלתו לחזק כושלים, ולתמוך ידי דלים, ולחזק ידי לומדי תורה אשר היא עיקר חיינו ושורש שלמותינו, ושכר מכל הטוב אמיתי שהיה לנו ואבדנו, וזהו שריד שהותיר ה' לנו ברוב רחמיו, ואין לה' בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, כי הוא במקום קרבן וזבח ומקטיר קטורת, אשר על ידי קטורת וקרבנות, שכן ה' בין כרובים ובדי ארון, וכעת ההוגים בתורה לשמה, זוכים ששריית שכינה שם, וא"כ המחזיק לומדי תורה, מקים עמוד התורה, ובונה בית המקדש, אשרי איש המחזיק בעץ חיים זה.
ואם כן בהתפללו על עושר, יהיה זה כוונתו, ולבל יהיה שמור לרעתו, כי מי הוא שאינו מתפלל לה' בזה, וזוכה לעושר, עושר שמור לרעתו, כי מזיקים שולטים בממונו, ואין לו רשות לשלוט בו, וכמאמר קהלת [ה י"ב] שזה ענין וחולי רע, וזהו מחמת שביקש עושר לתאותו, ולא לעשות חיזוק לתורה ודלים, והעונש שאין בידו לפעול טוב, כי מזיקים מוחים בידו.
...וזהו אומרם [יבמות ק"ה ע"ב] המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, והיינו לתפוס מדת האמת שהיא למטה, אמת מארץ תצמח, ולהתפלל על דברים אמיתיים, ולא ליתן עינו להתפלל בדברים שקרים וכזבים הבל של שוא. ולבו למעלה, מבלי להעמיד על הדין והאמת, כי אם לרדוף צדק שהוא החסד, וזהו למעלה, דכתיב [תהלים פ"ה] צדק משמים נשקף, ויהיה חפץ חסד, לילך לפנים משורת הדין.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ה)

המתפלל על צרכי הנפש והגוף, יתן לבו הרואה הרבה חכמה ודעת במי שהוא למעלה ממנו, ויתפלל אל ה' להטות לבבו אל החכמה, שיגיע בה למעלת השלמים, שכן שלמה לא שאל מעם ה' כ"א שיתן לו לב שומע, ועיניו הרואות בחמדות הגוף המוחשות, יתן במי שהוא למטה ממנו במדריגה, ואז ישמח בחלקו ולא יבקש על רבוי עושר.

(כלי יקר, שמות פרק כה פסוק י)

קיז ע"א

וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי

הטעם שהצריכום לכתוב דעת איש אחד, ואחר כן חוזר מן הדעת ההיא, כגון שאמרו, בש"א כך ובה"א כך וכך, וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש, כדי להודיעך אהבת האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו אנשים הנכבדים, החסידים, הנדיבים, המופלגים בחכמה, כשראו דברי החוק עליהם טובים מדבריהם, ועיונו נכון, הודו לו וחזרו לדעתו. כל שכן שאר האנשים, בראותם האמת נוטה עם בעל דינו, יהיה כמו כן נוטה לאמת, ולא יקשה עורף. וזהו דברי הכתוב (דברים יד), צדק צדק תרדוף. ועל זה אמרו חכמים (אבות פ"ה), הוי מודה על האמת. רצו לומר, אף על פי שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות, כשתדע שהם אמת דברי חבירך, אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו, או מפני יכולתך להטעות האמת, חזור לדבריו והריב נטוש. [שואל הרמב"ם, מדוע טרח רבי להשאיר במשנה דברי חכמים שחזרו בהם שהרי אין הם להלכה?]

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)

קכ ע"א

אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו

ולשון "חרום", מלשון כל חרם אשר יחרם (להלן כז, כט), והחרמתי את עריהם (במדבר כא, ב), ענין חרבן, ויקרא חרום, כי החוטם הדרת פנים, כמו שאמרו (יבמות קכ, א) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ואשר אין חוטמו כתאר בני האדם צורתו חרבה. [מבאר שהחוטם הוא הדרת הפנים ולכן מי שחוטמו שונה או שקוע נקרא חרום היינו חרב.]

(רמב"ן ויקרא פרק כא)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275