מט ע"ב

מצאתי מגלת יוחסין בירושלים וכתוב בה איש פלוני ממזר מאשת איש וכתוב בה משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה וכו' אמר ליה משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא

[המשותף לדברים אלו - ללמד שצריך לברר את ציורינו, ולא נערב דמיונות שמבלבלים את המושגים. הדמיונות עלולים ליצור ציורים מוטעים שאינם קשורים לרעיון העיקרי. בהיסטוריה יש הרבה כתות שהתבססו על דמיונות מוטעים וגרמו נזק. אותו האיש (שהיה ממזר) ראה שה' קרא לישראל בנים, והיינו מתוך חיבה, אבל הוא לא הבין, וקרא לעצמו בן ממשי של אלהים, שלא ייתכן. כך אומר המדרש (קהלת רבה פרשה ד, א [ח]): "יש אחד ואין שני - יש אחד זה הקב"ה שנאמר בו (דברים ו') ה' אלהינו ה' אחד, ואין, שני שאין לו שותף בעולמו, גם בן ואח אין לו, אח אין לו בן מאין יש לו, אלא שחבב הקב"ה לישראל וקראן בנים וכו' וקראם אחים". רמזו בזה שאותו האיש טעה מפני שישראל קרויים בנים, והוכיחו שזה רק מתוך חיבה ולא בנים ממש, שהרי קראם גם אחים, וזה בוודאי אינו כפשוטו, שהרי לא היה לו שותף בבריאת העולם.
ועוד היה כתוב במגילה שהלכה כראב"י תמיד - כי לימודיו היו נקיים ולא היה מקום לטעות מתוך ציורים מוטעים.
וכן הענין של מנשה, שחשב שמה שאמר ישעיהו "ואראה את ה'" הוא כפשוטו, ומתוך כך הגיע לציור לא נכון, ובאמת ישעיהו לא התכוון לראייה ממש אלא חזיון כדרכי הנביאים.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 221) לטקסט

משה רבך אמר

יש כמה מיני מדרגות בנבואה... ישעיהו הנביא קרוב למשה רבינו. משה רבינו אמר: "האזינו השמים... ותשמע הארץ", וישעיהו אמר: "שמעו שמים והאזיני ארץ". גם בגמרא אנו מוצאים שמנשה אמר לו: "משה רבך אמר, 'כי לא יראני האדם וחי', ואת אמרת, 'ואראה את ד''". זה מורה על שייכות מסוימת, על איזו פגישה בין משה וישעיהו.

(שיחות הרב צבי יהודה, וישלח, עמ' 302-303)

הנביאים הם ההמשך של משה רבינו, במיוחד ישעיהו, כפי שמזכירים חז"ל.

(רבי צבי יהודה כהן קוק, "מרן הרב זכרונו לברכה", תשכ"ז, סע' 15, עטורי כהנים, גליון 214, אלול תשס"ב = שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 85, הערה 42)

יש קצת צמצום אצל ישעיהו לעומת משה רבינו. בגמרא יבמות מוזכר ביטוי של קלקול ורשעות, מרידה וחוצפה של מנשה כנגד ישעיהו: "משה רבך אמר: 'כי לא יראני האדם וחי', ואת אמרת: 'ואראה את ד' ישב על כסא רם ונשא'?...". אמנם גם מתוך הטיעון הזה מתברר שיש איזה מגע ופגישה בין ישעיהו הנביא למשה רבינו: "משה רבך".

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 50-51)

קיימות מדרגות בהופעת דבר ד' העילאי ממרומי מרומים. ישעיהו הנביא הוא מעין המשך ישיר למשה רבינו. אצל חז"ל מודגשת הפגישה ביניהם; בדברי החוצפה של מנשה כלפיו: "משה רבך אמר...". ואמנם נבואת ישעיהו מקבילה במידה מסויימת לנבואת משה רבינו.

(שיחות הרב צבי יהודה, מטות, עמ' 435-437)

משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת ואראה את ה'

בגמרא יבמות מתבררות כמה הלכות גדולות, על רשעות מנשה שכעס על ישעיהו מפני ביטוי זה: "משה רבך אמר: 'כי לא יראני האדם וחי', ואת אמרת: 'ואראה את ד' יושב על כסא רם ונשא'?!" אלא שיש מדרגות בהשראת השכינה, בדעת אלקים ובנבואה. יש מדרגה בה לא ניתן לומר "ואראה את ד'", ויש מדרגה של ישעיהו שניתנה לו רשות להתבטא ולומר "ואראה את ד'".

(שיחות הרב צבי יהודה, יתרו, עמ' 213)

יש כאן בעיה נוראה, פרובלמה אלקית של אספקלריא. היא התעוררה בפראות ע"י המלך מנשה, והדברים הגיעו לכך שלבסוף ישעיהו נהרג ע"י מנשה נכדו. ישעיהו הנביא הוא יחיד בזה, וחז"ל אומרים (חגיגה יג, ב) שכל מה שיחזקאל ראה ברוח קודשו גם ישעיה ראה... אף מנשה היה יחיד ברשעותו... מנשה אמר לסבו: אתה מספר מעשה בו אתה רואה את האלקים, משה רבך אמר: 'כי לא יראני האדם וחי' ואתה אמרת 'ואראה את ד''? היה פתחון פה לרשעותו של מנשה להרוג אותו בגלל המִלה 'ואראה'. מכאן מתברר ענין האספקלריא שאינה מאירה עד כדי אמירת 'ואראה'. גם אצל צדיקים יש אספקלריא מאירה ואספקלריא שאינה מאירה (סוכה מה, ב). יש חילוק בין צדיק לנביא, ויש מדרגות בין צדיקים ומדרגות בין נביאים. במִלה הראשונה הזאת, 'ואראה', מופיעה גדלות הופעת השכינה אצל ישעיהו.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, "הראייה השמיעה והדיבור הנבואי" (שיעור בספר ישעיהו), סע' 2, עטורי כהנים, גליון 114, אב תשנ"ד = שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 50-51, הערה 9)

[התשובה היא שישעיהו אומר שראה את כסא ה', והוא מתכוון שראה את השמים, כמו שנאמר "השמים כסאי", ואמר "שמעו שמים והאזיני ארץ", וכוונתו שהוא הכיר את ה' מתוך המציאות, השמים והארץ, כמו אברהם, ועל זה סיים "כי ה' דיבר"].

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף נו ע"א) לטקסט

כי מטא להדי פומא נח נפשיה משום דאמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב

...שצריך להזהר עד מאד מללמד חובה על כלל ישראל, כי החטא גדול עד מאד... וראה נא בישעיה הנביא, בעת שראה את כבוד ה' ואמר: "אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כי את המלך ה'" וגו', על שאמר "ובתוך עם" וגו', אף שלא כון בזה לבזות את ישראל, כי גם על עצמו הקדים לומר זה, רק כונתו היתה לומר שאינו כדאי לראות פני השכינה, לא מצד מעשיו ולא מצד מעשה העם אשר הוא יושב בקרבם... וסוף היה שמת בסבת דבר זה, וכמו שאמרו ביבמות, אתיוהו לארזא ונסרוהו כי מטא להדי פמא נח נפשה...
[הגהה: ועיין בריטב"א שהקשה, דהא כבר נמחל לו כמו שאמר המלאך (ישעיהו ו, ז), "וסר עונך וחטאתך תכפר". ותרץ דלא נמחל, רק במה שדבר זה לפני הקדוש ברוך הוא, ואחר כך חזר הנביא וספר זה הלשון לפני ישראל ולכך נענש שנית. ולעניות דעתי נראה לומר, דלא חטא הנביא במה שספר אחר כך לישראל, שבזה יורה להם כמה גדלה אהבתם בעיני אדון הכל יתברך, רק שבאמת אמר הקדוש ברוך הוא למלאך, רצץ פה, דהינו העונש שהיה לבסוף ולא נגיעה לבד, ונגיעת המלאך לא היתה שיתכפר לגמרי על ידי זה, רק שבזה יתלו לו עד לבסוף, כענין שאמרו "יסורין תולין, ומיתה ממרקת". והעד הנכון לזה, שאמר לו המלאך, לאחר שכבר נגע ברצפה על שפתיו, כמו שכתב, "הנה נגע וגו' וסר עונך וחטאתך תכפר" לשון עתיד, כמו (ישעיה י"א י"ג), "וסרה קנאת אפרים", וכמו כן תכפר הוא לשון עתיד, להורות שעדין לא נתכפר לו לגמרי, רק שעתה על ידי נגיעת הרצפה מתחילה הכפרה ולבסוף יוסר העון על ידי רצפה זו. ולא גלה לו המלאך כונת הקדוש ברוך הוא בזה. אי נמי אפשר לומר "וסר עונך", הינו המקטרג שנברא מאותו עון שלא יקטרג עליו, וכמו שמצינו כיוצא בזה אצל דוד, שהשיבו הנביא (שמואל ב' י"ב י"ג), "גם ה' העביר חטאתך", הינו המקטרג, כמו שבארו חז"ל. ועצם החטא נמחל לו לנביא לבסוף, וזהו שכתב "וחטאתך תכפר" לשון עתיד. ויותר נכון כתרוץ א' שכתבנו].

(שמירת הלשון, שער התבונה פ"ז)

משום דאמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב

"איש טמא שפתים" - זה הזלזול הגדול ביותר. האדם המדבר - זהו יחודו של האדם, וכשאומר כך על העם "עם טמא שפתים" - שכוח הדיבור טמא - צריך מיד לרצוץ פה זה.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' קנ)

כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה

[ד] יש מעלה אחרת, והיא - הנבואה. וענינה, שיגיע האדם ויתקשר בבורא יתברך שמו, ויתדבק בו דבקות ממש, באופן שירגיש ההתדבקות וישיג מה שהוא מתדבק בו, דהיינו כבודו יתברך שמו, על הדרך שנבאר לפנים, ויהיה הדבר ברור אצלו ומורגש ממנו בלי ספק כלל, כדרך שלא יסתפק בדבר גשמי שירגישהו בחושיו. [ה] והנה עיקר הנבואה הוא השיג הדבקות והקשר הזה עודו בחיים, שזה שלמות גדולה ודאי; ואולם יתלוו לזה ידיעות והשכלות, כי אמנם ישיג על ידי זה ענינים אמיתיים ונכבדים מאד מסתרי סודותיו של הקב"ה, וישיגם בברור בדרך ההשכלה הנשפעת שזכרנו וביותר כח מבעלי רוח הקודש... אך דרך ההשגה הזאת היא, שתהיה על ידי אמצעים, שלא יתדבק האדם ולא ישיג את כבודו יתברך שמו כמו שרואה את חבירו לפניו, אלא על ידי משרתים, ישמשו להשגה שימוש הזכוכית לעין, שעל ידם יושג הכבוד; אך המושג - באמת יהיה הכבוד ולא אחר, אלא שתשתנה ההשגה כפי שינוי האמצעים, כראייה באספקלריות; וייבחנו בזה מדרגות: הריחוק והקירוב, ובהירות האספקלריא ועכירותה.

(דרך ה' חלק ג פרק ג אותיות ד-ה)

כח המדמה זה הוכרח להיות נדחה ונלקה קצת על ידי שפעת רוח הדעת העליון של רוח הקודש הנשגב שבמקור ישראל, שהוכרח להקדים ולבא לעולם מפני שלא יוכל העולם להתקים עד אלף דור בלא אור תורה, שהיא אוצר כל הדעת. מכל מקום יסודו היסודי נשאר בישראל, והקורטוב הפנימי שלו הוא באמת יסוד כל היופי, ומתגלה על ידי חזיון הנבואה, שאור הקודש מתלבש בתוכו, "וביד הנביאים אדמה" ; ובכל זאת מונח גם בנבואה יסוד הצמצום של האספקלריא שאינה מצוחצחת, ומפני זה קרובים אומות העולם לקלוט קצת מן הארת הנבואה ורחוקות הן מן אור התורה.

(אורות, ישראל ותחיתו, אות יח, עמ' לה)

כשהקדושה מתגברת, מתחלת תנועה אדירה בשני העולמות הגדולים, שאין חקר לגדלם, עזוזם והוד תפארתם: עולם השכל ועולם הדמיון. השכל מלא הצחצחות העליונות, שאין קץ לבירורם ואין תכלית לזוהר פליאתם, והדמיון, האספקלריא שאינה מאירה, המלאה הדר, תבנית כל צורה מפוארה, כל חזון לב מרומם ומתעלה. השכל ממעל ישלח את קויו, שהם יאירו ויחממו את הדמיון מתחת, והדמיון ממקומו ישלח מלמטה למעלה את קרני הודו, ותמיד קרן בקו יפגש, וקו בקרן יתנוצץ.

(שמונה קבצים, קובץ ג, פסקה יד)

ורוח אלהים אמת, המתפשט על כל מערכות האדם, הרי הוא מעלה את הטבע מתחתיותו אל מרומי הקודש, ומכשיר את כל הנסיות להופיע ולהגלות, מתמם את חזון העבודה האלהית בכל הסתעפיותיה על הבסוס הריאלי של החיים, עולה ממעל לאספקלריא הבלתי מאירה, ומביט באור הקודש של אור התורה העליונה, תורת משה, "במראה ולא בחידות", המבססת את המוסר ואת הדעת על יסוד החיים והמעשה ועולה עם כולם יחד למרום הנצח והשלום, אל מקום התפארת ואמת העולמים, אל יסוד החכמה העליונה שתחיה את בעליה בכל הדרות חיים מלאים, המנצחים בת כל התמותות, אל מקום הגבורה העליונה שכל הנעימות וכל החסדים מסוכים בה.

(אורות, ישראל ותחיתו, פרק יג)

כח המדמה זה עצמו, ששפעת רוח הדעת, רוח הקודש שהוצרכה להיות מוקדמת לבא לעולם מפני שלא יוכל העולם להתקים עד אלף דור בלא אור תורה, שהיא אוצר כל הדעת, הוכרח להיות נדחה ונלקה קצת, מכל מקום יסודו היסודי נשאר בישראל, והקורטוב הפנימי שלו הוא באמת יסוד כל היופי, ומתגלה על ידי חזיון הנבואה, שאור הקודש מתלבש בתוכו, "וביד הנביאים אדמה", ובכל זאת מונח גם בנבואה יסוד הצמצום של האספקלריא שאינה מצוחצחת. ומפני זה קרובים אומות העולם לקלוט קצת מן הארת הנבואה ורחוקות הן מן אור התורה.

(שמונה קבצים, קובץ ה, פסקה קצ)

כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה

שיש מן הנביאים מי שיראה השם יתברך מאחרי המחיצות רבות, ומהם מי שיראהו מאחרי מחיצות מועטות, לפי קרבתם אל השם יתברך ולפי מעלתם בנבואה, עד שאמרו שמשה רבינו עליו השלום ראה השם יתברך מאחרי מחיצה אחת בהירה, כלומר מזהירה, הוא אמרם, "הסתכל באספקלריא המאירה" ו"אספקלריא" שם המראה הנעשה מגוף המזהיר כשהם וזכוכית, כמו שהתבאר בסוף "כלים". והכונה בזה הענין מה שאומר לך, והוא שאנחנו בארנו בפרק שני, שהמעלות מהן מעלות שכליות ומהן מעלות המדות, וכן הפחיתיות מהן פחיתיות שכליות בסכלות ומעוט ההבנה ודוחק התבונה ומהן פחיתיות המדות כרוב התאוה, הגאוה, הרוגז, הכעס, העזות, ואהבת הממון והדומה להם, והן רבות מאד, וכבר זכרנו הסדר בידיעתם בפרק הרביעי, ואלו הפחיתיות כולן הן מחיצות המבדילות בין האדם ובין השם יתברך, מאמר הנביא מבאר זה (ישעיהו נט, ב) "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם". יאמר, שעונותינו והם אלו הרעות, כמו שזכרנו, הן המחיצות המבדילות בינינו ובינו יתברך, ורע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שתהיינה לו כל המעלות השכליות ורוב מעלות המדות. [מה עניין אספקלריה זו? מבאר הרמב"ם שזוהי מחיצה רוחנית שנוצרה עקב חסרונותיו של הנביא וכל נביא יש לו מחיצות שונות לפי דרגתו.]

(רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ז)

מה ראה, רבי חנינא בן גמליאל אמר ארך אפים ראה. רבנן אמרי אמת ראה. תניא כמאן דאמר ארך אפים וכו' [סנהדרין קיא ע"א]. ועוד אמרו: לאיזה מהן השתחוה. רבה אמר על החסד, שנאמר "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו". ר' אלעזר אומר על ארך אפים. ורבנן אמרי על מדת רחמים. והנני מפרש לפי דעתי כי מה שאמרו "מה ראה", אין ספק כי הוא כאלו אמרו מהו "וראית את אחורי". ור' חנינא אמר ארך אפים ראה, ורבנן אמרי אמת ראה, ותניא כמאן דאמר ארך אפים ראה. ופי' "ארך" המשכת הגבורה לתורה כדכתיב "שכל אדם האריך אפו". אף זה הוא הגבורה, איזהו גבור הכובש את יצרו. "ותפארתו עבור על פשע", שהוא פנימי יותר מארך אפים. ורבנן אמרי אמת ראה. והמחלוקת ביניהם אם המדות נזכרים מלמעלה למטה או מלמטה למעלה. האומר ארך אפים ראה, מתחיל מלמטה מן היסוד ואין לו בהן אלא הראשונות, ועליה נקרא ה' צדיק. והולך ועולה. נמצא בששית מגיע לאספקלריא המאירה. והאומר אמת ראה, מתחיל מן החכמה, נמצא השמינית אספקלריא מאירה... ענין אחר: האומר ארך אפים ראה והאומר אמת ראה הכל מודים כי אספקלריא ראה. אבל זה קראה ארך אפים, כלומר הכח הנמשך מן עבודה היא אספקלריא המאירה. וזה קראה אמת כלומר אמת המדה עצמה היא אספקלריא המאירה...
"וראית את אחורי" - אינו לשון אחור, אלא לשון חור, מלשון "החורים והסגנים", שהוא לשון חיור... והאל"ף בו כאל"ף אפניו, וכמו אל"ף של אזרוע... וכאילו אומר לו את חורי, פירוש אספקלריא המאירה... "ופני" ממש "לא יראו" - והוא השער הפנימי שבנ' שערי בינה שכולן נתנו למשה חוץ מאחד [ר"ה כא ע"ב]... ומה שכנגד הפנים הנ' לא השיגו משה. ויש לומר כי על כי היו פנים בתורה שלא נכתבו אלא על ידי מעשה כגון פסח שני ופרשת נחלות וכיוצא בהן. ועל כן אמרו נתנו למשה חוץ מאחד, ר"ל שלא השיג הענין אלא כשאר כל ישראל ועל כן הוצרך לידי מעשה. ואלו השיגו לא היה צריך למעשה. אבל לא השיגו אלא מתוך אספקלריא אחת הנקראת אספקלריא המאירה, שלא השיגה כל נביא וחוזה זולתי משה רבינו ע"ה.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק כג)

ד. ואמנם ראייתם של הנביאים אינה כמי שרואה את חבירו לפניו, אלא כמי שרואהו מאספקלריא, ולא מאחת, אלא כמי שרואה מתוך אספקלריות רבות, שנעתק בהן הציור מזו לזו, אך הנראה הוא אחד ודאי, ותנועותיו נראות מתוך האספקלריות, אף על פי שאין מביטים אליו באורח מישור. ולא עוד, אלא שאין ראייתם אלא כמי שרואה מתוך אספקלריא בלתי מצוחצחת, שאי אפשר לו לראות הנושא בברור גמור, כך אי אפשר להם לראות הכבוד, אפילו אחר כל העתקי הציורים הללו, בברור, אף על פי שמה שרואים באמת הוא כבודו יתברך, ואין בזה ספק אצלם כלל. וגם בכל זה יש מדרגות רבות והבדל בין נביא לנביא, שיש שאספקלריא שלו מצוחצחת משל חבירו, ומשיג ביותר ברור. ואולם הנביא המשיג כל זה משיג הענין לאמתו, דהיינו כי הנה מתברר אצלו, שהמתגלה ומתודע אליו הוא הבורא יתברך שמו, ומשיג ענין האספקלריא, מציאותו וסודו, ומשיג ומשכיל ההשכלות הנשפעות לו באמת ובברור, וכמו שזכרנו למעלה בפרק שלישי. ואמנם כמו שהתוודע הכבוד אליו הוא על ידי כל העתקי הציור האלה, כן הידיעות המגיעות לו הן על ידי חידות ומשלים, ובדרך החלום, שהוא האמצעי שעל ידו הנבואה מגעת, וכמו שזכרנו למעלה. ה. אך נבואתו של משה רבינו עליו השלום היא בדרך יותר עליון מכל זה, והוא, לראשונה, שלא היה צריך לצאת מחושיו והרגשותיו ולא לחלום כלל, אלא היתה הנבואה מגעת לו עודו במצבו התמידי, וזהו שנאמר בו (במדבר יב, ח): "פה אל פה אדבר בו", והיה מתגלה לו הענין כמי שרואה מתוך אספקלריא אחת לבד, והיא עצמה מצוחצחת. וכן הידיעות היו מגיעות לו בבירורן, ולא על ידי חידות, והוא שנאמר (שם): "ומראה ולא בחידות". ואולם גם לו היה הכבוד מתגלה כפי מה שאפשר לו לקבל וכמי שדיוקנו מצטייר בתוך המראה, כי זולת זה אי אפשר לאדם שישיג את בוראו, אבל היה בדרך שלפחות הציור ההוא היה משיגו כולו ובברור, כמי שרואה באספקלריא מצוחצחת ומאירה שאין עיכוב לראייתו, ועל זה נאמר (שם): "ותמונת ה' יביט", כי אותו הציור המצטייר, שהוא התמונה, היה מביט אותו יפה יפה; מה שאינם כן שאר הנביאים, שאפילו אותו הציור לא היה אפשר להם שיעמדו עליו היטב. והנה מתוך הציור שהיה משיג, היה משכיל השכלה גדולה וברורה מאד יותר מכל שאר הנביאים, וכמו שזכרנו... ז. והנה הנביאים כולם, כמו שהיו משיגים הציור שהיה מצטייר להם מן הכבוד, כמו שזכרנו, והיו משיגים סוד הציור וענינו, פירוש - סוד הימצא זה הענין, שיהיה הכבוד מצטייר, ואיך נמשך זה, ומה הכוונה בכל זה, וכן היו משיגים השכלה אמיתית בסודות גדולתו יתברך על ידי הציור ההוא... ושאין הציור ההוא אלא דבר נעשה לעיני הנביא כרצונו יתברך, על הטעם הידוע אצלו... נתגלית להם... תמונה מן התמונות הנבואיות, שעליה נאמר (שמות כד י): "ויראו את אלהי ישראל". ולזה קראוה חז"ל (ספרי במדבר יב ח): "מראה דיבור", שאינו מראה הכבוד באמת, אלא מראה שמצטייר מכח הדיבור, שהוא כענין הציור המצטייר באספקלריא, וכמו שזכרנו למעלה, שעל ידו משיגים פרטי ענינים בסודות אלהותו יתברך, ובריאתו והנהגתו, וכמו שביארנו.

(דרך ה' חלק ג פרק ה אותיות ד-ה, ז)

וזאת הספירה תפארת הוא פני משה כפני חמה [בבא בתרא עה ע"א], כי הוא ראה באספקלריא המאירה דהיינו תפארת, שעליו נאמר "ומראה ולא בחידות" [במדבר יב, ח] אשר לא זכו לה שאר נביאים, כי הם ראו באספקלריא שאינה מאירה, דהיינו מלכות, ולכל היותר עד נצח. ואפילו שמואל הנביא רבן של כל הנביאים לבד משה רבינו לא עלה השגת נבואתו רק עד נצח ולא יותר, ולכן אמר "וגם נצח ישראל לא ישקר" [שמואל א' טו, כט]. כי המדרגות הם על סדר תורה נביאים וכתובים. תורה דהיינו תפארת הנקרא תורה שבכתב - למשה. נביאים דהיינו נצח הוד הנקראים מראות הצובאות - לנביאים. כתובים דהיינו מלכות - לדוד ושלמה ודניאל וכיוצא בהם. ולכן אמר דוד "רוח ה' דבר בי" [שמואל ב' כג, ב]. והיא נקראת חכמת שלמה. והיא נקראת פנים שאינם מאירות, ותפארת נקרא פנים מאירות. וזהו סוד הפסוק "יאר ה' פניו אליך", פירוש - יאר ה', שהוא תפארת, פניו מאירות אליך מלכות. וזה סוד הפסוק "פנים בפנים דבר ה' עמכם" [דברים ה, ד], וכן הפסוק שאמר "כי עין בעין נראה אתה ה'" [במדבר יד, יד]. והוא דבוק תפארת במלכות. אבל גבי משה כתיב "פנים אל פנים" [שמות לג, יא]. ויש חלוק גדול בין "פנים בפנים" ובין "פנים אל פנים". והוא דבוק כתר בתפארת, כי מדרגת משה רבינו היתה יותר גדולה הרבה מאד ממדרגת ישראל.

(ר' יששכר בער איילנבורג, שו"ת באר שבע, סימן עא = צידה לדרך שמות פרק לג פסוק כג)

ידוע מה שאמרו בסוף פרק החולץ ובמדרש: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה נסתכל באספקלריא המאירה... ובזוהר (במדבר דף קלח, א ובמדרש שמות רבה ב, ו): "אברהם אברהם" פסיק טעמיה בגוויה, "משה משה" לא פסיק טעמיה בגוויה... אשר בזה מרומז לנו ענין מדרגת משה איך היתה יותר נעלה ממדרגת אברהם אבינו, וכמו שאמרו (חולין פט.): גדול מה שנאמר במשה ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב "ואנכי עפר ואפר" ואילו במשה כתיב "ונחנו מה". ועל ידי זה זכה משה שתינתן תורה על ידו דווקא...
"אברהם אברהם פסיק טעמיה בגוויה" רצונם לומר בין אברהם דלעילא שהוא הנפש בשרשה בעולם העליון ובין אברהם השני כשהיא מלובשת בגוף בקצה האחרון שלה, יש הפסק בגויה, שהגוף הוא מפסיק, שלא נזדכך חומרו כל כך באופן שלא יהיה חוצץ ומפסיק בין הארת הנשמה בעולם העליון לכשהיא מלובשת בגוף. אבל "משה משה לא פסיק טעמיה בגויה", שנזדכך אצלו הגוף כל כך עד שלא היה חוצץ ומפסיק כלל בין הארת הנשמה כשהיא בעולם העליון לכשהיא בגוף. וזה היה מפני רוב שפלותו וענוותו שחשב עצמו כאלו הגוף אינו, ואמר "ונחנו מה", ואצל אברהם על כל פנים היה חשוב כעפר ואפר. ולכן אמרו "השכינה מדברת מתוך גרונו של משה", מחמת שלא היה הגוף אצלו מסך מבדיל היתה שכינה מדברת מתוך גרונו ממש.
וזהו ענין דיבור אהרן ומרים במשה, שחשבו שאצלם גם כן נזדכך החומר כמו במשה. ולכן אמרו (במדבר יב, ב): "הרק אך במשה דיבר", כלומר לא בו בלבדו השכינה מדברת מתוך גרונו בו ממש, "הלא גם בנו דבר", חשבו שגם נבואתם במדרגה כזו. והשיב להם הקב"ה... ש"במראה אליו אתודע", וידוע שמראה פירושו כעין מראה של זכוכית שאין נראה בה לכל אדם כי אם הצל ממנו, ולא האדם בעצמו, מחמת דבר המפסיק על דופני הזכוכית. אבל בזכוכית פשוטה, נראה דרך בה האיש בעצם. ולכן אמר "במראה אליו אתודע", היינו מרחוק כמו המראה. וזהו מה שאמרו באספקלריא שאינה מאירה, כמו המראה של זכוכית הנ"ל שאינה מאירה דרך בה רק מראה את הצל... והיה זה מחמת שהנפש שלהם קשור בגוף שאינו מזוכך כל כך... "לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו", היינו כמו שאמרו (ברכות מה.), בקולו של משה, "ומראה ולא בחידות", היינו מה שאמרו רז"ל באספקלריא המאירה (וזהו מראה בסגול ושם מראה בקמץ), היינו כענין הזכוכית הפשוטה שמראה דרך בה עצם הדבר ולא בחידות, לא כמו שכתוב בשאר הנביאים (יחזקאל יז, ב) "חוד חידה ומשול משל".

(רוח חיים על אבות, פרק א משנה א)

ורוח אלהים אמת, המתפשט על כל מערכות האדם, הרי הוא מעלה את הטבע מתחתיותו אל מרומי הקודש, ומכשיר את כל הנסיות להופיע ולהגלות, מתמם את חזון העבודה האלהית בכל הסתעפיותיה על הבסוס הריאלי של החיים, עולה ממעל לאספקלריא הבלתי מאירה, ומביט באור הקודש של אור התורה העליונה, תורת משה, "במראה ולא בחידות", המבססת את המוסר ואת הדעת על יסוד החיים והמעשה ועולה עם כולם יחד למרום הנצח והשלום, אל מקום התפארת ואמת העולמים, אל יסוד החכמה העליונה שתחיה את בעליה בכל הדרות חיים מלאים, המנצחים בת כל התמותות, אל מקום הגבורה העליונה שכל הנעימות וכל החסדים מסוכים בה.

(שמונה קבצים, קובץ ז, פסקה לא)

השערות הדקות, שמהן מצטרפות עבות העגלה של החטאת, גידי החיים הדקים, שמהם ישורגו מזרקי הדם הגדולים, אלה המה המסתרים הצפונים מעין כל נביא וחוזה. המצות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהן, בכל דיוקם הנמרץ, איך בהמשך הזמן על ידי קיומם ותלמודם, הרגלם וחבתם, יצא הנעם הפנימי החבוי בהם, וזרם החיים האלהי הטהור יגרש בעזו את חשכת עבודת אלילים מבלי תוכל עוד קום, ואיך העזיבה האטית המזלזלת במעשים, בענפים ודיוקים. מפתחת דרך של הרס, מאבדת את הכלים שבם יקלט הרוח העליון, וממילא יצר לב האדם, הדמיון המתעה המלא ציצי זהר מבחוץ ואבק רעל מבפנים, הוא הולך ועולה מאליו, - דבר זה לא נתן לנבואה בכלל, לנבואה של אספקלריא שאינה מאירה. אמנם נתן לנבואתו של משה, אותה הנבואה של פה אל פה, של אספקלריא המאירה, שרק היא יכולה לראות עזם של הכללים ודיקנותם של הפרטים כאחד. אבל לא קם כמוהו "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים". והוצרכה עבודת הכללים להמסר לנביאים ועבודת הפרטים לחכמים.

(אורות, זרעונים, אות ב, עמ' קכ)

כשהנס והטבע מצטייר בציור של חטיבה אחת, שחלק אחד משלים את השני, והנס בכל רום גדלו מוכר הוא בתור עטרת הטבע, חייו, נשמתו הפנימית, ואוצר האידיאלי שלו, משתקפת ע"י השפעה ציורית זו השקפה מוסרית ואמונית מאוחדה, שתוכן השלום אחוז בה. והשטף הפנימי של החיים הולך על ידה למישרים, בצורה כלולה, שהיא מוצלת מאותו הכובד שתוכן מלא נגודים גורם. וזאת היא מדת קדושי עליון, גדולי הדעה, העומדים בסוד ד' הרואים את חזות הכל. והנס עם כל תועפות גדלו והטבע עם כל הסתעפיותיו בכל ערכי המציאות מתגלים ברוחם בתור חזיון שלם, שם שלם על עולם שלם. דבר ד' במחזה ודבר ד' במראה, "כה אמר ד'", "וזה הדבר אשר דבר ד'", אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה, יום ולילה, שמש וירח, העוה"ז והעולם הבא, התורה והחכמה, ההגיון והשירה, אחוזים יחד בחוברת. וכולם נותנים פאר לחי העולמים.

(שמונה קבצים, קובץ ז, פסקה עח)

המרחב הגדול של האמת ממעל, מכוון הוא אל הצדק מתחת, וכל חלק מחלקי האמת יש לו חלק מיוחד מחלקי הצדק, שהוא מחיה אותה ומשפיע עליה. זהו אמנם רק כפי החזיון של האספקלריא המלוכלכת, אבל באספקלריא המצוחצחת, הצדק והאמת תאומים הם שלא יתפרדו כלל.

(שמונה קבצים, קובץ ד, פסקה קה)

אצל האלהות, הזמן הוא נצחי, ע"כ איננו זמן, מ"מ אינו אובד שום יתרון שיש לזמן באשר הוא זמן. הגבול הוא באין סוף וממילא איננו גבול, ומ"מ איננו אובד את היתרון שיש לגבול באשר הוא גבול. השינוי הוא שיווי, ומ"מ איננו אובד את היתרון שיש לשינוי. ואנו יכולים לדבר בהשגת אלהות מה שאנו משיגים מצד הזמן הגבול והשינוי, ואנו יודעים שהדיבור הוא מצד הנצח האין סוף והשיווי, וכל המתראה בזמן גבול ושינוי הוא אספקלריא שאינה מאירה, המקבלת מנצח אין סוף ושיווי, שהוא אספקלריא המאירה.

(שמונה קבצים, קובץ א, פסקה ק)

המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות לימוד של דיעות, בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת, באוצר האנושיות. הפעולות וההדרכות שראו הנביאים הוא במעלה קטנה לגבי המעלה העליונה של הפעולה הפנימית. ובמקום שהנבואה שבאספקלריא שאינה מאירה אומרת, "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", שהיא הצעה למדרגה הפעולית הניכרת, שהיא המדרגה השניה, אומרת הנבואה של אספקלריא המאירה, היא תורת משה, "והיה אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל".

(שמונה קבצים, קובץ א, פסקה רנג)

הנבואה של התורה, נבואת אספקלריא המאירה, משקפת היא על המקור, מהיכן נובע הוא הצדק והמוסר העליון. וכיון שהיא מוצאת אותו במצוות המעשיות - שע"פ תכנן האלהי הן משפיעות על המציאות בכללה ועל האדם המקיימם, את האופי של קדושת הצדק המוחלט - היא שמה לעיקר את המצוה האלהית, את העבודה ואת השמירה. והקרבנות עומדים במעלה עליונה, בתור מקור החינוך לדבקות האלהית, שהמעשים הטובים נובעים ממנה. והנבואה הנבואית, זו של האספקלריא שאינה מאירה, מבטת לא אל המקור, כי אם אל הסתעפותיו המעשיים. על כן מרוממת היא את המוסר המעשי, את הצדק והמשפט, ממעל להחק והעבודה. "הנה שמע מזבח טוב". ובאמת, כשאספקלריא המאירה משפעת איזה הופעה, אפילו קלושה, מאורה הגדול, סרים הם הצללים שמכסים את הזוהר של הופעת השורש, והזקיקה של הדבקות האלהית נוצרת מתכונת העבודה והמצוה, וממילא בא אחר כן המוסר בתור מסובב מוכרח מסבתו העליונה. אבל כשהיא מתעלמת, הקדרות מתגברת, ובאים ההסברים של הדמיון הגס ומאבדים את כל הזוהר של העבודה, עד שרוח הקודש מוכרח להיות נזקק לטהר את המושגים, ואומרת: "אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלאה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה". וחוזרת אח"כ אל השורש ואומרת: "זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך, וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני". עד שחותמת את פשרתה העדינה הכוללת - רוח השלום שבין אספקלריא המאירה לאספקלריה שאינה מאירה - את היסוד המאחד את הנבואה עם התורה. "זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים".

(שמונה קבצים, קובץ א, פסקה שצ)

חז"ל אמרו במד"ר בפ' משכו וקחו לכם צאן (שמות רבה פרשה טז, ד):... משה היה נכנס ובא אצל הקב"ה לשמוע הדיבור, ואצל שמואל היה הקב"ה בא שנאמר "ויבוא ד' ויתיצב" (שמו"א ג, י)"... יש להתעורר במאמר זה הרבה, כי בודאי אין לשקול שום נביא במעלת משה רבינו ע"ה שהוא מעיקרי תורה שלא קם כמותו ומכל שכן ליתן יתרון לשום נביא עליו ע"ה. אלא שיש לומר שאפשר שיהיה איזה נביא בערכו ומדרגתו, והיה לו איזה יתרון פרטי מכפי ערך משה רבינו ע"ה במצבו. וצריך להבין באיזה אופן אפשר לייחס לשמואל לפי ערכו מעלה כזו שלא היה במשה רבינו ע"ה לפי ערכו. כי כבר אמרו חז"ל כל הנביאים כולם ראו באספקלריה שאינה מאירה ומשה רבינו ע"ה ראה באספקלריא המאירה. ועל זה אין יוצא מן הכלל גם שמואל. א"כ צריך להבין ערך יתרון זה. ובודאי אי אפשר לומר שזהו עצמו היתרון, דאינו צריך לילך למקום הדיבור, דאטו בטרחא תליא מילתא? גם שמואל היה אז במקום המקדש, אם כן אין זה ראיה כ"כ. אלא עיקר הכונה שאופן השגתו היה נאות לזה שהדיבור יבא אצלו. גם יש להתעורר מפני מה לא שם משה רבינו ע"ה אל לבו לזכות באותה מעלה. ובודאי לא היה מתעצל ח"ו בזה לקנות מעלה יתירה? וכבר נתעורר ע"ז הגאון הספרדי בעל "דברי אמת" ז"ל בדרושו.

(אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 199-200 = ברקאי גל' ו)

[בשאר הנביאים היה ציווי מה' כמו פקודה משליט גבוה, ואין התחברות בין השליט לנשלט. ואילו משה הוריד את התורה לארץ כך שע"י הציווי ננעץ כח עליון במצוה ונעשתה דבקות ביניהם. וזה נעשה ע"י "קריאה של חיבה" שה' קרא למשה (ויקרא רבה פרשה א])].

(מי מרום חלק יז עמ' ז-ח)

משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה

וטעם 'אשר אתה עומד עליו' הוא על דרך שרמזנו בספר אילת אהבים בפסוק (שיר השירים ח, א) 'מי יתנך כאח לי', אצל 'ותמנת ה' יביט' (במדבר יב, ח). כי אחרי שמדת משה היא אספקלריא המאירה, והמקום הזה הוא אספקלריא שאינה מאירה, הנה הוא עומד עליו באמת.

(של"ה, פרשת כי תצא, תורה אור, אות טז)

"מנצפ"ך צופים אמרום"... בתור הסתעפות של האורה הסתומה, שהיא יסודה של תורה, הופעתה של אספקלריא המאירה, בא החזון המתגלה לצופים, והם הם הנועדים לגלות את ענפי החזון העליון, בשעה שהם יורדים למדרגת הגילוי והפתיחה, לבסס על ידם את החיים המעשיים בכלל ההויה ובפרטיה, באדם ובכל נוצר. והם הם אשר הביאו לידי התגלות את הצד הפתוח, ההולך ופורש את אורו על ארחות החיים וההדרכה המוסרית הפרטית והכללית. וזה האור החבוי והסתום, המתבלט ע"י המ"ם והסמ"ך שבלוחות, העומדים בנס, פורץ לו את דרכו לרדת ירידה אחר ירידה, [עד] שהוא נעשה להיות מוכשר להקלט בצפיה גלויה של הצופים...
"אלה המצות, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה"... אותו המקור העליון שממנו באה הנבואה העליונה, שמצוות קיימות לדורות באות ממנו, הוא יסוד אור עליון שלא יש לו שום אפשרות להיות הולך ונמשך לגילויים תדיריים חדשים בכל דור ודור. רק רועה הנאמן, הוא נבחר מראש מקדם להיות צופה באותה אספקלריא המאירה, שמשם מצוות קיימות וקבועות באות לעולם. וכאשר נחתם חזון עליון זה, אי אפשר כבר למצוות שיהיו נוספות ומתחדשות.

(עין איה, שבת קד ע"א)

האמת העליונה האלקית שהיא מתגלה רק ע"י אותה האורה של אספקלריא המאירה של אור התורה, אינה מתגלה בעצם לא בתכונת הסיבות המעוררות את ההשכלה הרחבה ע"י חקר המציאות, יסוד התהום, ולא ע"י ההכנה של עדינות הנפש הבאה מהמאורעות שבעולם, שהים ומהלכי נסיעותיו הם גורמים אליה. ע"כ התהום הוא קודם להים בסדר הישר הטבעי.

(עין איה, שבת פט ע"א)

ההשפעה האלהית העליונה של אספקלריא המאירה, נבואתו של משה רבינו ע"ה, שהיא מקור התורה ועצמותה, מקור ההויה של כל העולמים כולם, מקור הראשית של כל היש, ההולכת ומתפשטת עד לחיי האדם, הרוחניים והמעשיים, היחידיים והכלליים - השפעה זו אינה מקבלת שום רושם מהחיים והסביבה, היא מתווה להחיים את דרכם, להסביבה, להאומה, להעולם, את צביונם.

(עין איה, שבת פו ע"א)

ו'לא קם בישראל כמשה עוד נביא, ומביט את תמונתו'. כלומר המביט בבהירות כ"כ גדולה וברה, כ"כ פנימית וכ"כ מקפת, על כל היצור בתור מעשה ד' הגדול, שהוא אמתת הווייתו. אשר על כן, כל נביאי האמת והצדק הנם דומים לשביבי אור, המתפזרים מבהירות אורו של האור הגדול הזה, של זוהר הנבואה העליונה של האספקלריא המאירה, היא הבטת רז התמונה האלהית וצחצחות הזהר של כל הנוצר כולו, ברומו ועוזו בשרשו ומקורו העליון.

( עולת ראיה חלק א, עמ' נג-נד)

כשם שהאנשים המעשיים, בעלי הכשרון לדברים מעשיים ולחכמות המעשיות, אינם מוכשרים להשתכלות בהירה בענינים הרוחניים, והסתכלותם הרוחנית באה לקויה ומעורבת עם משפטים כהים, המתמצים מעולם המעשה, שהם קשורים בו, כמו כן אין האנשים הרוחניים, העומדים ברום עולם, מוכשרים להסתכלות מעשיה שלמה, והידיעות המעשיות שלהם וקשר חפצם בהשלמתן אינם כי אם איזה צל היוצא מתוך הענינים הרוחניים העליונים. אמנם יש כשרון עצום בתכונה הרוחנית העליונה לכלול את הכל, אבל זוהי דוקא במדתה של התגלות הנבואה של אספקלריא המאירה. על כן משה רבינו עצמו, עליו נאמר "ויהי בישורון מלך", אבל במעמד הדורות היה מלך לחוד ונביא לחוד. ושמואל, הוא שהיה במדה ידועה שקול כמשה ואהרן, היתה לו בהירות רוחנית כזאת, עד כדי למלא ג"כ מקום של מלך בטהרת השפעת נבואתו, ועליוניותו הרוחנית השלמה.

(שמונה קבצים, קובץ א, קצב)

בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצינור השני שבנשמה, בצינור המתקרב לחיי המעשה. אנו חשים שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באופיה המיוחד שתורה שבעל פה תהיה נוצרת בצורתה המיוחדה. ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ד' - תורת ד' היא גם היא. העין הפקוחה של צופה באספקלריה המאירה, הנאמן בכל בית ד', לא אפשר שממנו תהיה נעלמת שפעת חיים זאת לכל פיתוחיה. גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני. ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו.

(אורות התורה, פרק א, אות א = שמונה קבצים, קובץ ב, אות נז)

הנשמה, שנבראה בתואר דו פרצופים, אין בה יכולת להסתכלות מעשית. רק הנסירה היא שגרמה את היכולת הזאת. וישנן נשמות כאלה של צדיקים עליונים, שנסירתם לא נגמרה, והם אינם מוכשרים כי אם להסתכלות עיונית, ולהשכלה גבוהה ונישאה מכל ערכי ההווייה המוגבלת כולה, ומצד חפצם לזכות את הרבים הולכים הם וננסרים, וכח ההשכלה המעשית הולך ומתרבה בהם. וחוזרים חמושים בתורה מעשית גדולה, ובהשכלה של עבודה רחבה ומליאה, אל עליוניותם, ומתחברים בנועם ד' באספקלריא המאירה, המדרכת את העולם המעשי כולו, כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים. "משה שפיר קאמרת" [שבת קא ע"ב].

(שמונה קבצים, קובץ ב, פסקה רפב)

"תפלה למשה איש האלהים ד' מעון אתה היית לנו בדור ודור" - רק תפלה של איש האלהים כמשה, אשר הדבקות האלקית בעזוז טהרתה, בצרור החיים של כל עולמי עולמים, היא יסוד נשמתו, רק תפלה כזאת תוכל להביע אומר בדבר הקשר של האדם וחייו וכל ההויה אל יוצרם מראש מקדם. רק נביא התורה, אשר דבר ד' אליו פנים אל פנים, המסתכל באספקלריא המאירה, מתחיל את הבעת רשמי הקודש מראשית היצירה, כאשר הכל זורם ונובע רק מהמקור העליון, ממקור חי החיים.

(עולת ראיה חלק ב, עמ' סט)

כשם שנבואתו של משה מצטיינת היא מפני זוהר האספקלריא המאירה שלה, שאין הגוף וכחותיו מתבטלים, כך לפי הערך של האורה העליונה הזורחת בנפש, אין השכל האנושי והרגשות האנושיות החיות מתבטלים.

(שמונה קבצים, קובץ א, פסקה שצז)

כל רוח הקודש מופיע מעורב בצחצוחי טומאה, שההופעה היותר עליונה של נשמת הקודש, שמתגלה בטהרת התורה של שכל העליון, מטהרת אותו... וצחצוח הטומאה היותר גדול הוא זה של גאוה, שמיטפל עם ההופעות החזקות. והוא הולך ומזדכך על ידי אור הענוה, הגדולה מכולן, הסמוכה לרוח הקודש, המהפכת את עצם רוח הגאוה לרוח קודש של גיאות ד', המגלה את עומק סוד הענוה מניצוץ של זיהרא עילאה דאדם הראשון, העולה מעל הארת אספקלריא המאירה, שהיא יסוד אור התורה שקיבל משה, הענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, מהר סיני, שהיא נובלות חכמה של מעלה.

(שמונה קבצים, קובץ ב, פסקה רצט)

העבודה האלהית היותר עליונה היא אותה שהיא מקושרת ישר אל הטבע... זיהרא עילאה דאדם הראשון היא כוללת מדה עליונה זו העולה עד למעלה מהאספקלריא המאירה של נבואת משה רבנו. "לעבדה ולשמרה" בגן עדן, זהו זיו החיים העליון, לאכל מעץ החיים, ולא לדעת כלל משום רע, מפני שאי אפשר כלל שיהיה בעולם החמרי והרוחני, השלם כל כך, מעשי ידי יוצר כל, שום דבר רע, רק הכל בעתו ובזמנו הוא אך טוב, והאלהים עשה את האדם ישר.

(שמונה קבצים, קובץ ג, פסקה סו)

ההתעמקות הרוחנית בענינים נשגבים היא מושכת את האדם מהכרה ברורה בעולם הממשי, וזהו הפגם שיש ביסוד הנבואה, שממנו המחשכים נמשכים לכל משיג רוחני. וגורם הדבר שבאים רשעי עולם, שהמושגים הקדושים הם זרים להם, והם תופסים את הנהגת העולם בידם, והוד הקדושה נהפך לדוה. וצריך כל חכם מישראל לעמוד בכל כחו נגד פרצה זו, ולהשתדל ללכת בעקבותיו של הרועה הנאמן, משה רבינו ע"ה, שהבהירות העליונה לא הכהתה את עינו הרוחנית מלראות באספקלריא המאירה גם את העולם המעשי וכל מכשיריו. וכל מה שיותר יוסיף האדם אומץ בתורה לשמה, בדעה צלולה, והעמקת אמת, יותר יתגלו לו פתחי אורה להבין ולהשכיל, איך שבאמת כל הופעה רוחנית היא מוסיפה בהירות ובירור מוחלט לההשגה הבריאה של העולם החמרי, וכל אגפיו.

(שמונה קבצים, קובץ ח, פסקה קנו)

שלש מדות ישנן בבעלי הנפש, המשפיעים על בני דורם מאוצר רוחם... והן מוצאות להן מקום בשרשי היסוד של עבודת הלויה, הכהונה, ועל גביהם מדתו של משה עבד ה'. העבודה של המשמעת הפשוטה, שהצד התחתיתי שלה הוא דרוש וקבל שכר, והיא הולכת ומתעלה בדרכה, זאת היא עבודת הלויים... למעלה מזה היא העבודה הפנימית, שהיא מסתכלת ברזי עולם, והיא מפרנסת את הקודש שלמעלה... זאת היא מדתן של כהנים, "עבודת מתנה אתן את כהונתכם"... למעלה מכולם היא מדתו של משה, רועה נאמן, שעיניו ולבו רק אל צאן עמו, "ויזכר ימי עולם משה עמו", איה המעלם מים את רועה צאנו. דוגמתו היא התכונה העליונה, שאין כל עולמים כדאים לה, לא פרנסה ולא תוספת גדולה, כי אם דעה בהירה ואספקלריא המאירה, שכל השפע והטוב בטלים לגבה יותר משרגא בטיהרא. ואור עליון זה מאיר את כל המחשכים ומנהיר את כל נאות צדיקים, כשמשא דנהרא על כל מחשכי ארץ ועל כל כוכביא ומזלי כלהון... ועתה אמר ד' יוצרי מבטן לעבד לו, להיות עדי עד מתלמידיו של משה עבד ד', העומד תמיד מוכן להופיע ולהשפיע, ולא לקבל מאומה, אפילו ברכה רוחנית ואצילית, כי "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו".

(שמונה קבצים, קובץ ח, פסקה רטז)

במדה השמימית העליונה, יש שכל כך מתגבר המעין העליון של המחשבה העליונה, המתעלה מכל תוכן של ציור, עד שלא די שמרוב שפעה באים לידי הבטאה הגיונים כלליים, אלא אפילו תכונות פרטיות ופרטי פרטיות באות לידי גילוי על ידה. וזהו הרז של אספקלריא המאירה, שראה משה, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכל דקדוקי תורה וכל דקדוקי סופרים, הכל כלול בה בהופעה כללית ובהבלטה פרטית, חיה וקימת, אמיצה ומתנחלת לדור דורים.

(שמונה קבצים, קובץ ח, פסקה רכג)

מפרשה זו בא לנו רווח, לכל עם ישראל, לכל הדורות, ולכל העולם. קיבלנו לקח ו"שיעור" בהלכות נבואה: "לא כן עבדי משה". קיבלנו "שיעור" מה ההבדל בין נבואת משה רבינו לבין נבואת מרים, אהרן ושאר נביאים: אִתכם אני מדבר כך וכך, בסוג מסויים של נבואה, אך "לא כן עבדי משה". אצלכם זה בחלום ומראה ואילו משה "תמֻנת ד' יביט", באספקלריא מאירה, בראייה ברורה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 129-130)

יש חילוק יסודי בין נבואת משה רבינו ע"ה לנבואת שאר נביאים. "אם יהיה נביאכם, ד', במראה אליו אתודע... לא כן עבדי משה". נבואתו היתה באספקלריא מאירה, ולא היה זקוק לחידות ומשלים. ומכאן שככל שהנבואה בדרגה נמוכה יותר, כך יש צורך ביותר מראות, חידות, דוגמאות וכדו'. על כן, אצל זכריה, אחרון הנביאים, מרובים בו ביותר הסמלים והמראות.

(שיחות הרב צבי יהודה, פינחס, עמ' 340)

יש לברר דברי רש"י בפרשת פנחס [במדבר כז, ז] על בנות צלפחד שראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה, איך יתכן זה לגבי משה רבנו, שלא קם כמהו, בעל האספקלריא המאירה שלא היה כן בשאר כל הנביאים? ויש לומר, כי אם אמנם העין המיוחדת של משה רבנו, שבאספקלריא המאירה שניתנה לו נתגלתה הנבואה העליונה והשרשית נבואת התורה והמעשה הקבוע והכולל, הרי בהיותו מיוחד כיחידיותה האלקית של התורה, אין שייך להימצא אפשרות מי שבדומה לו בהשגה רוחנית, ואין צריך לומר ביתרון ממנו, אבל אין זה שולל את הראייה הפרטיית של אותו דבר בהתכוונות שכלית, שיש לה מקום להתגלגל מקודם ע"י מי שבנידון זה, וביותר ע"י הצד הפרטיי של נפש האשה וע"י יתרון בינתה ושל אלה החכמניות ודרשניות, שהיא חוזרת ומתבררת ונקבעת ע"י גילוי הדבור האלהי שבתורה; וכמו שבגודל הופעת הערך האישיי 'דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא' (ומובלטת רוממות אישיית זו מצד היותו בן גרים), מה שנודע מתוך המציאות שבמחשבה העליונה, בשתיקה שלעומת עליית משה למרום שהיא לפני קבלתו התורה, ובהכנה אליה, וכמו שגם יש אופנים מיוחדים 'דמסתכלי באספקלריא המאירה' [סוכה מה ע"ב], במדרגות אישיות המכוונות אף הן למצב הכלל, כן מופיעה זכות פרשת נחלות זו מתוך ה'כתובה לפני במרום', שמקודם להודעת מצותה האלהית שבתורה לנביא התורה והמצוה והתבררות החלטיות קביעותה ע"י כך.

(אור לנתיבתי, אות ח, עמ' לה-לו = שיחות הרב צבי יהודה, פינחס, עמ' 354)

אספקלריא המאירה

מתוך רוח ה' הכללי, רוח הנבואה העליונה של אספקלריא המאירה, המוציאה אל הפועל את תורת החיים הנצחית, יוצא הרוח המפרש החבוי במעמקי נשמת האומה ומתגלה בבחירי בניה, שבסקירתו החודרת מונחת כל עשרה הגדול של תורה שבע"פ וכל המונה, כל כח חידושה ויסוד הסתעפותיה, הסתגלותה אל החיים, וכח חוסן שלה לשלוט על החיים ולנצח את הכיעור והשפל שבהם.

(שמונה קבצים, קובץ ד, פסקה נב)

בהֵראות כבוד ד' לישראל במשכן נקדש בכבודו, ההוראה התורית ממכון החכמה יוצאת היא, והיא מנתחת את כל קוויה לפרטיהם ולפרטי פרטיהם, והעולמים המוגבלים, המוגלמים, וכל עלילות מצעדים אשר ליצורי עולמים, על פי מעמק הקודש אשר להחכמה בקדשה כוננו, ואורייתא מחכמה נפקת, ואבא יסד ברתא, "ד' בחכמה יסד ארץ". על כן דוקא ממקור הקודש אשר לאספקלריא המאירה נובעים הם כל הליכות עולם אשר לישראל, והם הם הליכות עולמים אשר יתנו ערובתם לכל היש, לכל אשר נשמה באפו, ולכל אשר תחייהו רוח חיים, לכל יצור נוצר, ולכל מעשה מפעל ותכנית, לבא למכון הקודש, להתאשר באושר הישות המוחלטה, שאין עמו העדר וכליון. והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים.

(שמונה קבצים, קובץ ז, פסקה קעא)

לפי מה שהאדם מקודש הוא בדרכיו, לפי מה שהאצילות הפנימית מתגברת בקרבו, ככה מוצא הוא את העליוניות של הכרת השכל, הערתו ודחיפתו הפנימית, והוא מתאשר במתת חלקו, ורוח החרות מתגבר בקרבו. והרי מתעלה מעל כל השפלות, של כל הקדרות העולמית, מתרומם הוא מעל חתחתיו של הדמיון החמרני, וחופשה ניתנה לו מכל שעבודיו. מתוך האספקלריא המאירה של הערת השכל, הרי הוא מציץ על כל חוק כתוב, על כל מצוה ותורה, והמעין האלהי הומה בקרבו, ונחליו הולכים ושוטפים, להאדיר את תוכן חייו הרוחניים האמתיים אדירות אין קץ.

(שמונה קבצים, קובץ ח, פסקה קכה)

על ידי השקפה יותר עמוקה מתהפכים חיי עולם הזה גם כן לעושר גדול, כי הרי הם המיסדים את המעבר להטוב הגדול ומנוחת עולמים של חיי עולם הבא. אמנם יותר גדול, יותר נאור ונעלה הוא התוכן של האספקלריא המאירה בישראל, היודעת להרים את הערך של חיי העולם הזה, ואת הערך של כל העולמים וכל היצורים, מראש כל דרגין עד סוף כל דרגין, מאופי של נדידה, והעברה, למצב של עילוי תדירי, ומעמד נצח והוד.

(שמונה קבצים, קובץ ה, פסקה קח)

האחדות המפולשת של הרז כוללת את כל היצירות, כל תנאי המחשבה והרגש, כל אופני השירה וההרצאה, כל נטיות החיים, כל השאיפות וכל התקוות, כל המגמות וכל האידיאלים, מעומק תחתיתם עד רום גבהם. ולשד החיים של הגובה העליון של העילוי האלהי, שרק זוהר הנבואה, ואספקלריא המאירה, זיהרא דאדם הראשון, ואורות העליונים, יכולים לגלותם, שוטף ועובר הוא בכל, בכל הגות לב, בכל תנועת רוח.

(שמונה קבצים, קובץ ה, פסקה קעה)

כשהזרחה שכלית מופיעה, ובתכונת המוסר האצור בה ישנם גרעינים כאלה, שאינם לפי הערך של כל המהות של המשיג, המואר מאור השכל ההוא, אז יש להענין תכונה ערפלית, מיסתית. אבל בזמן שהרצון המוסרי המפעם בתוך ההשכלה העליונה המוזרחת, הוא שוה כולו אל הרצון העצמי המהותי של העוסק בצעדים העליונים הללו, אז מקבלת ההארה צורה של אספקלריא מאירה, וההשגות נעשות הכרות ברורות, חיות וקיימות, עומדות בכל מעמדי החיים, ומתנחלות לדור דורים. ועל פי זה אין לאדם למהר לדון איזה דבר של הופעות רעיונות נכנס בכלל המסתורין, כי הענין תלוי בהכנתו המוסרית של האדם. וישנם המון לימודים שיראו ערפליים לאיש אחד, כל זמן שההכשרה המוסרית שלו גורמת לכך, ובהתעלותו יהיו מזהירים לפניו כזוהר הרקיע, ויכירם כהכרתו של המשכיל הרגיל את המחשבות הרציונליות, שבתיאורי המדע והמוסר הרגילים.

(שמונה קבצים, קובץ ה, פסקה רסח)

זיו העולם מתגלה על ידי לשון הקודש. זאת היא השפה הברורה, המכוונת להשקפת העולם של אספקלריא המאירה, הכוללת בתוכה את סגולת הדעת בתור כח פועל, לא רק כח סוקר ומצייר את היש, כי אם כח מחולל ומוליד, מוציא את ההוייות לאור עולם, מן האין אל המציאות. העולם בלשון הקודש נברא, ומאור התורה חוּצב, וממקור חייה החיים נמשכים כולם, ובאורה העדונים כולם הולכים ומתגברים.

(שמונה קבצים, קובץ ו, פסקה ז)

סתרי תורה מתאחדים בשמחה. האדם מוצא לו את כל רוחב לבבו, את כל אידיאליו, מתמלאים על ידי חכמת האמת העליונה, שאינה משועבדת לאותו המצר הדחוק של הגיון לב האדם, ע"פ הקשיו המצומצמים. על כן ימלא שמחה וגילת צדיקים, כל שיוסיף להיות חי באמונתו... השמחה הגדולה, הממלאה את הלב חדות קודש, מפני שמשאלותיו העליונות מתמלאות, זו איננה באה כי אם ע"י רזי תורה, שמציגים לפני האדם את האספקלריא המאירה של נשמתו, החיה, העליונה, כמו שהיא.

(שמונה קבצים, קובץ ו, פסקה מא)

ישנם בתוך הרגשת הבשר ניצוצי דמיון; ובתוך הדמיון - ניצוצי שכל; בתוך השכל - ניצוצי רוח הקודש; בתוך רוח הקודש - ניצוצי נבואה; בתוך הנבואה - ניצוצי אספקלריא מאירה; בתוך אספקלריא מאירה - ניצוצי זיהרא עלאה דאדם הראשון; בתוך זיהרא עלאה דאדם הראשון - ניצוצי אור החיים של אחר התקון השלם של כל העולמים, אחר תחיית המתים ויום שכולו שבת. ומי שעיניו פקוחות בא מכל הרגשת בשר למעלה למעלה, עד אור החיים של אור עולמים שלאחר תחיית המתים.

(שמונה קבצים, קובץ ו, פסקה קמו)

...שכדי להגיע אל האור העליון של השלמות הנשאפת, הטוב המוחלט של הדבקות האלהית, צריכים להקדים את המוסר המעשי, המפריד את הטוב מן הרע, ושיש עסק עם היסוד הרע כעם דבר של מציאות. ומזה באים לאור העליון של הדבקות האלהית העליונה, שהוא תכלית הטוב, שרואים על ידי אספקלריא מאירה זו את כליון הרע במציאות ואפסותו המוחלטה למפרע. וכשקוראים אנו להלן, כי האמצעי אל הדבקות הוא יידבק בו בכח מעשים שתולדתם זה הענין, שהם המצות, חסרים אנו חוליא גדולה של השלשלת ההיסטורית הרוחנית, שהיא חוזרת כימי עולם בכל אדם בכל שעה ובכל מקום. הדבקות האלהית יסודה הוא הדבקות בעצמה, תשוקת הטוהר, המתעלה על ידי טהרת מחשבה, עומק הגיון, חופש רוחני, והסתכלות בהירה, ההתהלכות את האלהים של דורות הראשונים, אמנם ההסתכלות הזאת בעצמה פוגעת במעצורים שנתרבו ביותר במשך הזמנים, ויש מניעות גדולות בתכונת הנפש, וקל וחומר בתכונת הגוף, וישנן הברקות עליונות הצריכות לסיוע של תכסיס מעשי. ועל כולם מתוך התשוקה האדירה, מתוך השלמות העליונה בעצמה, מתוך ההתגלות של הדבקות האלהית מתגלה רז עליון, של אספקלריא המאירה, שסכם לנו את הדרך הסלולה, לאחד את כל התוכן המעשי שבחיים עם היסוד של התשוקה האידיאלית, אשר היא יסוד הכל, חשק הטוב העליון של הדבקות האלהית, העולה בטובו מכל שנקלט אצלנו במושג של תענוג ועידון, והם הם המצוות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

(שמונה קבצים, קובץ ו, פסקה רב)

אמרו חז"ל בזוהר שאפילו נבואת האבות היתה גונין דלא מתחזיין ע"י גוונין דמתחזיין, שהשיגו הענינים העליונים ע"י סיוע משל מענינים הקרובים להם מצד היותם בחייהם בעוה"ז קשורים בגוף. אבל משה רבינו ע"ה שהיתה נבואתו פנים אל פנים ופה אל פה, ראה גוונין דלא מתחזיין מצד עצמם, לא הוצרך להמשיל מענינים השפלים אליהם, רק באספקלריא המאירה ראה עומק אמתת זוהר הענינים העליונים מגאון ד' ושם כבודו ית', וזהו באמת למעלה מטבע השכל האנושי, אפילו בהעלותו.

(מדבר שור, דרוש ד)

אהבת ההויה כולה ממלאת את לב הטובים, החסידים שבבריות, ושבבנ"א, לאושר של הכל הם מצפים, לאורה ולשמחה של הכל הם מיחלים, הם שואבים את אהבת כל ההויה, המגוונת בריבוי יצוריה, מאהבת ד' העליונה, מאהבת השלמות המוחלטת והגמורה של סבת הכל, מחולל כל ומחיה את כל. כשהאהבה יורדת מעולם האצילות לעולם הבריאה, היא יורדת בהתפרטותה לפרטי פרטים, לניגודים וסתירות, לצורך של צמצום ומיעוט ערך ואהבה, לכל פרט מיוחד בשביל פרט אחר, ולפרטים רבים בשביל אחרים הרבים, ולפרטים בכלל מפני כלליותם הכוללת. האספקלריא המאירה של האהבה עומדת היא ברום עולם, בעולם האלהות.

(שמונה קבצים, קובץ א, פסקה קא)

אומרים הקרבנות, שבשביל השאיפה האלהית צריך האדם להיות אזור בגבורה, להיות מוכן ללחום עם עצמו ועם העולם. לאבד צריכים כדי למצא. אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה האלהית אינו איבוד, כי אם מציאה ורוממות. מה שנאבד בעד התשוקה של הדביקות בד', הרי הוא מתעלה, ואין ראוי להיות מתעלה כי אם מה שכבר העילוי מושרש בו. רק מהבהמה הטהורה ומהעוף הטהור, מהצמח המיוחד, יקרב קרבן לד'. רק האספקלריא המאירה באורה הצלול, יודעת היא במה השורש המבורר כבר נמצא, עד שהוא ראוי להתעלות ע"י האיבוד, בשביל השאיפה האלהית.

(שמונה קבצים, קובץ ג, פסקה רו)

רוח הקודש של הנבואה, ביחוד של האספקלריא המאירה, שהיא נבואת התורה, נבואתו של אדון הנביאים, הוא משונה בצביונו מאותו רוח הקודש של תורה שבעל פה, בין אותו רוח הקודש שיוצר את ההלכות ההולכות ומתחדשות מעצמותה של תורה, בין אותו רוח הקודש הכללי, שעל פיו נאמרו ההלכות שלמשה מסיני, שהן אבני הפינה של תורה שבע"פ. רוח הנבואה הוא מלא תפארת אידיאלית, ורוח ההלכותי מלא גבורה מלכותית, מעשית. תיקון העולם הוא דוקא כשמתיחדים שני הרוחות יחד, והם משפיעים ומושפעים זה מזה.

(שמונה קבצים, קובץ ג, פסקה שכו)

ההתעלות של אספקלריא המאירה היא מגלה את האורות העליונים בצורה בהירה כזו, עד שכל הציורים העולמיים שבכל הערכים התחתונים הם מזהירים בכל מילואם, ואינם מתטשטשים כלל. ומזה באה המדה הנפשית, שאין החושים והכוחות הגופניים מתעלפים על ידי הופעת האורה הנבואית העליונה הזאת. ומכל מקום יש הבדל בין אותה האורה ובין מדת זיהרא עילאה דאדם הראשון, בזה, שמצד אספקלריא המאירה, הגופניות נשארה קצת במעמדה, "וממחציתו ולמטה נקרא איש", נאמר גבי משה. ומתוך כך פירש מן האשה. ומצד זיהרא עילאה דאדם הראשון, מתעלה כל הגופניות כולה, "אני אמרתי אלהים אתם", "ותפארת אדם לשבת בית" נעשה למכון האורה האלהית העליונה, "עין לא ראתה אלהים זולתך".

(שמונה קבצים, קובץ ח, אות קע = אורות הקודש ח"ב פסקה קב, עמ' רעט)

כפי ההפריה של זיו ההכרה של חכמת ישראל העליונה, של עטרות הנבואה ואספקלריא המאירה הנותנת עליהן את זיון מהוד קרניה, ככה תזרח הדעת להכיר את המגמה של כל המון המסבות וללכת עם כולן ולברך את שם ד' המאיר ומחיה, מסדר ומטיב את כל, "אברכה את ד' בכל עת, תמיד תהלתו בפי".

(אורות, ישראל ותחיתו, פרק יב = שמונה קבצים, קובץ ז, פסקה כז)

אמר שם איבלע בארזא

[ד] והנה הכינה החכמה העליונה, שיימצא ביטול לגבולים מגבולי טבע החומר והעולם הזה המבדילים ומרחיקים את האדם מן הנמצאים הרוחניים ועניניהם, ויותר האדם מקישוריהם, ויתיצב על מצב מעולה ממצבו הגשמי, עד שיותן לו קשר וענין עם הרוחנים עודנו בעולם הזה בגופו החשוך... התקינה חכמתו יתברך שמו אמצעים לאדם, שבהם יוכל להשיג התכלית הזו, אם ירצה וישתדל בם, דהיינו ביטול גבולי הטבע האלה ממנו והציב עצמו במצב שזכרנו... [ה] ואמנם רצה ה' יתברך להיות נקרא בשם, כדי שיוכלו ברואיו להתעורר אליו ולקרוא אותו, להזכירו ולהתקרב אליו. והנה ייחד לכבודו השם המיוחד, ואמר עליו (שמות ג טו): "זה שמי לעולם", והוא השם שנקרא בו על שם הכבוד בעצמו, כפי מה שרצה ליקרא בשם. ואמנם כפי כל פרטי השפעותיו רצה ונקרא בשמות שונים. והנה גזר וחקק, שבהזכיר ברואיו את שמו, יימשכו להם ממנו הארה והשפעה, וכענין שנאמר (שמות כ כד): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". ואולם כפי השם שיזכירוהו ויקראהו בו, כך תהיה ההשפעה הנמשכת על ידי ההזכרה ההיא, פירוש - כי ההשפעה שתימשך תהיה ממין אותה ההשפעה, שעל סודה נתייחס לו יתברך שמו השם ההוא. ואמנם בהמשך ההשפעה תיולד בהכרח התולדה המחוקקת לה, ויתפשט הענין בכל ההשתלשלות מן הראש ועד הסוף... והנה בכלל ההשפעות שגזר שיימשכו ממנו יתברך שמו, סידר שיימשכו השפעות, שבהגיען למי שיקבלן יבוטלו בכוחן גבולות מגבולות הטבע, כמו שזכרנו, ויתקשר האיש ההוא עם הנמצאים הרוחניים... והנה גזר, שהמשכת ההשפעות האלה גם כן תהיה על ידי האמצעי שזכרנו, דהיינו שמותיו יתברך שמו, המתייחסים לו על שם השפעות אלה, בהיכון בהם במחשבת הלב או בהזכיר אותם בפה, או צרף אותם בדברים. [ז] והנה על היסוד הזה עומד הימצא היכולת לאדם להשתמש בנמצאים בשימוש הרוחני, וכמו שזכרנו למעלה, ולפעול פעולות גדולות וחזקות מה שאינו באפשרות השימוש הגשמי. וזה, כי הנה האדון ברוך הוא הכין סדרי המציאות וכונניותיהם על זה הדרך שכולם נקשרים זה בזה וכולם תלויים בהשפעותיו יתברך שמו שזכרנו, באופן, שכשתימשך אחת מן ההשפעות על ידי הזכרת אחד משמותיו יתברך שמו כמו שזכרנו, הנה תיולד מזה התולדה עד סוף ההשתלשלות; כי הנה הוא, יתברך שמו, יימצא לקוראיו באותו השם, כפי מה שסידר ורצה, ויאיר אותו האור, וישפיע אותה ההשפעה שבה תלויה מציאות הענין ההוא המבוקש, עד סוף הענין שבגשמיות. ואמנם עוד ענין אחד חקק הבורא יתברך שמו על זה הדרך, והוא, כי הנה המלאכים כולם בכל מדרגותיהם, הנה נמסר בידם כח לפעול פעולות שנמסרו להם, והנה אינם פועלים בתמידות אלא כפי הסדר שהוסדר להנהגה הטבעית התמידית של העולם. אמנם יש בכוחם, שיכולים לפעול ממין הפעולה ההיא יותר ממה שפועלים בתמידות, וביותר כח וחוזק, שלא כסדר התמידי, ובזה הדרך יפעלו פעמים רבות במעשה הניסים והנפלאות, שיחודשו בעולם כפי רצונו, יתברך שמו, בעת שירצה. ואמנם רצה האדון ברוך הוא, ונתן כבוד לשמו, שכשייזכר על המלאכים לפי הסדר שסידר, דהיינו על מלאכי פעולה, את השם שנתייחס לו יתברך שמו על שם ההשפעה שבה נתלה הענין ההוא כולו, הנה יוכרח המלאך לפעול באותו הכח היתר שנמסר בידו לאותה הפעולה, כפי מה שיכריחה המזכיר את השם עליו. ונמצאו בענין הזה שני שרשים: הראשון הוא - הזכרת שמו יתברך שמו כמו שקורא אותו שיענהו, וימשיך על ידי זה ממנו השפעה - שבהמשכה יחודשו ענינים מה שיחודשו; והשני - הכריח את המלאכים על ידי שמו יתברך, שיפעלו מה שבידם לפעול יתר על הסדר התמידי. ואמנם אין שום אחד מן הענינים האלה מוחלטים לכל רצונו של האדם, אלא מוגבלים בגבולים ובתנאים, ומשוערים עד היכן תגיע היכולת להשתמש בהם ובאיזה דרך יצליחו. וכבר אפשר שתימנע התולדה ויעוכב הפועל אפילו באותו השיעור עצמו שניתן להשתמש בו, כמו שיימנעו תולדות השימוש הטבעי גם כן בגזרתו יתברך, אם יגזור על זה. ואולם לשורש הראשון, שהוא הזכרת שמו יתברך להימשך ממנו ההשפעה, ודאי שיצטרכו הקורבה אליו יתברך, והדבקות בו, וכל מה שירבה הענין הזה, יצלח הדבר ביד העושה אותו, וכל מה שימעט, תתקשה עליו השגת התכלית. ולשורש השני אין תנאי זה מצטרך, אף על פי שלא יניח מהיותו עוזר לו אם יימצא, כי הנה אחרי שהושם בסגולת השמות האלה שיוכרחו המלאכים בהזכרתם, הנה שבו גם הם ככל הכלים הטבעיים שיפעל בם המשתמש בם כפי רצונו, אם ישתמש מהם בדרך שימושם כראוי.

(דרך ה' חלק ג פרק ב אותיות ד-ה, ז)

אמר שם איבלע בארזא אתיוה לארזא ונסרוה כי מטא להדי פומא נח נפשיה

השמות הם ככלי אומנתו של מקום כי שם בכוחם שיעשו בהם אותות ומופתים... אבל מי שישתמש בהם מדעת עצמו ולא לכבודו של מקום, הוא נכרת בחצי ימיו ונופל בידיו וסוף שנופל ברע... ואפילו ישעיה שהיה נביא אמת, לפי שהזכיר שם מן השמות להנאת עצמו, כמו שאמרו רז"ל במסכת יבמות "אמר שם ואבלע בארזא", נענש ונפל.

(ספר העיקרים, מאמר א, פרק יז)