ח ע"ב

אמרת כל הרוצה וכו' והדר תני כל הנשים מותרות וכו' אלא אמר רבא כל הרוצה וכו' ונשים חייבות לראותה

בעל ילקוט הגרשוני מביא שבעל "מלא רצון" מקשה על תירוצו של רבא דקאמר "נשים חייבות לראותה", הלא במשנה לא נאמר זאת, ואיך הוסיף דבר שלא נאמר? וכתב הוא בשם בעל "תפארת הגרשוני" לתרץ, דרבא לא מוסיף ולא מגיה אף אות במתניתן, רק מה דנאמר במתניתן "דכל הנשים 'מותרות' לראותה" הבין המקשה שמותרות הוא לשון היתר, אם כן משמע אשר לנשים יש היתר ולאנשים אין היתר לראותה, ממילא היא סתירה לרישא. ורבא מתרץ שהמלה מותרות היא לשון התראה, כלומר שהנשים מוזהרות וחייבות לראותה שנאמר ונוסרו כל הנשים, לא כן האנשים אינם מוזהרים לראותה, אבל אם רוצים לראותה אין איסור כאמור ברישא "כל הרוצה".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

במדה שאדם מודד בה מודדין לו

ואנחנו נאמין שכל אלה הענינים האנושיים הם כפי הדין, והאלוה - חלילה לו מעול - לא יענוש אחד ממנו אלא המחויב והראוי לעונש. זהו הכתוב בתורת משה רבנו, כי הכל נמשך אחר הדין. ועל זה הדעת נמשכו דברי המון חכמינו - שאתה תמצאם אומרים בבאור... "במדה שאדם מודד - בה מודדין לו", וזה לשון המשנה. ובארו בכל מקום שהמשפט מחויב בהכרח בחוקו ית', והוא, שיגמול העובד על כל מה שיעשה ממעשי הבור והיושר... ושיענוש על כל מעשה רע שיעשהו האיש.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)

...שהגמול והעונש מתיחסים אל המצוה או אל העבירה. ובזה תועלת נמרץ, כי בו מההערה העצומה מה שלא ייעלם. והוא אשר אמר יתרו, כשהרגיש מיתת המצריים שהוא מדה כנגד מדה, וביחוד מכת בכורות, כאמרו (שמות ד, כב), 'בני בכרי ישראל' וגו', ובקריעת ים סוף וטביעת המצרים במים, שהיתה הגזירה בהם עצמם, כאמרו (שם א, כב), 'כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון'. ולזה היתה מהחכמה וההשגחה האלהית שתהיה המכה הראשונה והאחרונה במים, ושיעשה באותו המקום עצמו נס נפלא לישראל... והיה ראוי שיאמר יתרו כשהרגיש זה (שם יח, יא), 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים כי בדבר אשר זדו עליהם'. ולהיות הדבר הזה גדול התועלת והטוב, אשר היה ראוי שייוחס לה' יתברך ויתעלה שמו, אמר המשורר (תהלים סב, יג), 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו', כלומר, תשלומין דומים ומתיחסים אל מעשהו. והפליג באמרו "כי אתה", כלומר, עם גודל מעלתך ורוממותך, תדקדק לשלם לאיש מדה כנגד מדה, לטובתו... הדקדוק בו שיהיה מדה כנגד מדה, כאמרם ז"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו.

(רבי חסדאי קרשקש, אור ה', מאמר ג, ח"א, כלל ג, פרק א)

למה עונש העבירה דומה ברשעים - לחופר בדרך בורות שיחין ומערות ומובטח לו שעתיד הוא בעצמו לעבור באותו דרך באישון לילה ואפילה. פירוש, בהיות הרשע עובר עבירה, אותה עבירה נעשית לפניו כמו חפירה או בור, ומובטח לו שבעת שתצא נשמתו, עתידה ליפול באותה חפירה או בור כשתצא נשמתו ותלך באפילה. והוא ששלמה המלך צווח ואמר (משלי ד, יט) "דרך רשעים כאפילה לא ידעו במה יכשלו", ובמקום אחר הוא אומר (שם כו, כז) "כורה שחת בה יפול".
והנה לפעמים עושים הרשעים עבירות שדומים לבורות וחפירות, ולפעמים דומים העבירות לנחשים ועקרבים, וכשמת הרשע ויוצאת נפשו מן הגוף, בהילוכה באפילה באותן הבורות והחפירות, מוצא אותם מלאות נחשים ועקרבים, זה נושכה וזה מעקיצה, זה אוכלה וזה משברה, וכן בכל גומה וגומה שחפרו הרשעים, נשמתן נופלת בכל אחת ואחת וטועמת טעם עונש כל עבירה ועבירה שעשו, ועל זה נאמר (ישעיה ג, יא) "אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו", ואומר (משלי א, לא) "ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו". וזהו שאמרו חז"ל במדה שאדם מודד בה מודדים לו.

(ר"י גיקטיליא, ספר המשלים, אות נד)

והנה כשם שהרשעים הופכים מדת הרחמים למדת הדין, כך הצדיקים הופכים מדת הדין למדת הרחמים, שהרי נבוכדרצאר ונבוזראדן שהם כללות כל הדינים כדאמרינן לעיל, הם עצמם שנתעוררו לרחם על ירמיהו הצדיק, כענין שנאמר 'ויצו נבוכדרצאר מלך בבל על ירמיהו ביד נבוזראדן רב טבחים לאמר קחנו ועיניך שים עליו', שמשמעו שישגיח עליו לטובה, לקיים מה שנאמר (תהלים לג, יח) 'הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו', וכבר ידוע שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, לפיכך כשם שהנביא היה מתוקן כל צרכו בכמה הרפתקי דעדו עליה, ולא נשאר בו שום רע כלל ועיקר, כך נגזר עליו מן השמים שלא יעשו לו שום רע בעת הרעה הכללית לקיים מה שנאמר על הצדיקים (שם לז, יט) 'לא יבושו בעת רעה', וז"ש 'ואל תעש לו מאומה רע'. ועוד, כשם שדיבורו היה תמיד מפי השם, ו'תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו', כך נגזר עליו מדה כנגד מדה, שיתנהגו עמו כפי דיבורו, וז"ש 'כי אם כאשר ידבר אליך כן עשה עמו'. וכנגד מה שבעת צרותיו קפצו עליו שרי מלך יהודה לצערו ולתתו בבית האסורים, כך בעת הצרה הכללית נועדו יחדיו שרי מלך בבל להטיב לו ולהוציאו לחירות, וז"ש 'וישלח נבוזראדן רב טבחים ונבושזבן רב סריס ונרגל שראצר רב מג וכל רבי מלך בבל וישלחו ויקחו את ירמיהו מחצר המטרה ויתנו אותו אל גדליהו בן אחיקם', שהיה מן היוצאים אל הכשדים על פי ירמיהו ולכן גידלוהו אחר כך, כידוע.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו לט, יא)

על מדת סייעתא דשמיא בדרך ניסית בעקבתא דמשיחא: סייעתא דשמיא בכלל ובדרך נסית בפרט באה במדה כנגד מדה, במדה שהאדם מודד מודדין לו מן השמים, היינו באותה מדה שפעולת המצוה נעשית ע"י אדם בפועל בדרך הטבע, במדה זו באה סייעתא דשמיא, דרגה כנגד דרגה על יסוד של תצ"ט ופלגא משמאלא ותצ"ט ופלגא מימינא עפ"י ביאורי רבנו הגר"א בהרבה מקומות (וביחוד בחבוריו יהל אור סוד ברק השחר). ואם ישאל השואל וכיצד אפשר לפעול מלכתחילה ומכש"כ להסתכן בפועל על סמך של חצי בטבע וחצי בנס, הרי אין סומכין על הנס מלכתחילה, אך החשבון הוא, שהצד הנסי עולה בהרבה אחוזים מכמה צדדים, ובמה שנוגע לפעולות של עקבתא דמשיחא ומכ"ש פעולות הנעשית ע"י צבור, נמצא החשבון, לפי באורי הגר"א, שסייעתא דשמיא הנסית היא יותר גדולה מחשבון של מדה כנגד מדה, ולפעמים עולה הסייעתא דשמיא לאלף פעמים יותר.

(קול התור, פרק ה, אות ג [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תקכו, ומהד' תשס"א, עמ' 610])

וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", כי כפי בטחון האדם בו יתברך, כן יש לו מובטח באמת. וכ"כ במדה שאדם מודד מודדין לו, פירוש כי וודאי ה' יתברך מלא כל הארץ כבודו, רק שיש הסתר, כענין הגלות שהשפע הולך ע"י מדרגות שפלים. ופירוש מדה הוא חיותו ית' בתוך הטבע שהוא במדה, כי בעצמותו אין סוף. וכפי האמונה שנמדד לאדם שהכל מה' יתברך, כן מודדין לו בהתגלות כפי אמונתו כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרל"א)

אמר משה רבינו, "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", באשר שאתם עם בני ישראל הגיד לך מה טוב בעיני ה' אשר רצונו בזה וכוספו חזק וחשקו אמיץ שתעשו לפנים משורת הדין, כמאמר חז"ל ב"מ ל ע"ב: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, היינו שלא לוותר ודייקנים ביותר לדקדק עם חבירו כחוט השערה, שהוא מדה רעה ומגונה מאוד, ואמרה התורה לנו מלתא בטעמא "למען ייטב לך", ופשוטו כמשמעו כמאמר חז"ל ר"ה יז ע"א: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, כי בדרך שאדם מודד מודדין לו מדה במדה, וע"ז מורה שמו האיום והקדוש אהיה אשר אהיה, כמאמרם: כמו שאתם מהוין לי כן אני מהוה לכם, כמו שאמר הנביא (ד"ה ב טו) "ה' עמכם בהיותכם עמו ואם תדרשוהו ימצא לכם ואם תעזבוהו יעזוב אתכם". וזהו "למען ייטב לכם".

(כתבי הרב נתן פרידלאנד, ח"א עמ' 85)

מדרש איכה רבה ע"פ תבוא כל רעתם: אתה מוצא, בדבר שחטאו ישראל בו הן לוקין ובו הן מתנחמים, חטאו בראש דכתיב "נתנה ראש ונשובה מצרימה", ולקו בראש דכתיב "כל ראש לחלי", ומתנחמין בראש דכתיב "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם". אשר אני אחזה בזה לדייק, להתנחם בדבר שלקו אך למותר, כי מדותיו של הקב"ה מדה במדה, העונש נגד החטא, בכדי להבין במה קלקל ולידע לתקן זאת שלא לעשות הדבר עוד.

(כתבי הרב נתן פרידלאנד, ח"א עמ' 139)

אמרו רז"ל: אם רואה אדם שיסורין באים עליו - יפשפש במעשיו (ברכות ה ע"א), יפשפש למצוא התאמה בין העונש והחטא, כי במדה שהאדם מודד - בה מודדין לו.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל ח"א עמ' 284)

[זאת כוונת המדרש (בראשית רבה פרשה צא סימן ט) "'אם כן איפוא' - ר' לוי בשם רבי תנחום בן חנילאי: תאמר אותה החרדה שהחרדתי את אבא (בראשית כז) 'ויאמר מי אפוא הוא', שנזדעזעה עלי כאן", כלומר, כיון שרימה את יצחק בנטילת הברכות, נענש במה שציער אותו יוסף. וזו מדה כנגד מדה, ששניהם הצטערו על דבר שהיה להם לשמוח בו: יצחק היה צריך לשמוח בכך שיעקב יזכה בא"י, כמו שדרשו (סנהדרין נט ע"ב) - "כי ביצחק יקרא לך זרע" - "ביצחק ולא כל יצחק". ויעקב היה צריך לשמוח בירידתו למצרים, כי שם יוסף יכלכל אותו.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' קצה) לטקסט

הרי הקב"ה מעניש מדה כנגד מדה, כמו שאמרו חז"ל "שבמדה שאדם מודד, בה מודדין לו", ואיך תאם עונשו של שלמה, היינו קריעת המלוכה, את חטאו, שהתחתן עם בת פרעה? התשובה לכך היא, שעיקר חטאו של שלמה לא היה עצם זה שהתחתן עם בת פרעה, שהלא יש מחלוקת בדברי חז"ל בדבר שלמה ונשיו (ירושלמי, סנהדרין ב:ו): "רשב"י אמר: אהב ממש לזנות... חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: על שם 'לא תתחתן בם'... ר' יוסי אומר: למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה [כלומר - גיירן ואח"כ התחתן עמהן, וחטאו היה בזה שלא גיירן ממש לשם שמים, כי הרי הן לא התגיירו לשם שמים, וגם סיבתו העיקרית היתה שאהב אותן]". א"כ, ודאי שעיקר החטא לא היה החתונה... אלא עיקר החטא היה בלקחו את בת פרעה, וסיבתו העיקרית בזה לא היתה שרצה להתחתן עם בת פרעה, אלא שרצה להיות חתן פרעה, ולבוא עמו בברית דרך חתונתו עם בתו, וא"כ עיקר החטא כאן היה רצונו לשמור על מלכותו, שלא בטח בהקב"ה אלא חיפש ברית עם פרעה דרך החטא הזה. ועל זה חרה אפו של הקב"ה, והעניש אותו מדה כנגד מדה: שלמה לא בטח בה', וחיפש ברית עם הגוי כדי לשמור על מלכותו, אזי הקב"ה העניש אותו בזה שנקרעה ממלכתו ממנו. וגם במדה כנגד מדה זו היתה מדה כנגד מדה נוספת, כי מי שקרע את מלכותו, ירבעם בן נבט, מצא מחסה דוקא אצל שישק מלך מצרים, אותה מצרים ששלמה חשב לקרב אליו דרך חתונתו לבת פרעה.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק טז, עמ' רט-רי)

כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו, לפי שנתנסה אברהם אבינו ע"ה במדת החסד, כדכתיב ויטע אשל, ונוטריקון שלו אכילה שתיה לויה, לפיכך ניתנה לו מדת החסד.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק טו)

ובאמרו ברעך ולא אמר רעך, י"ל שיש פעמים שגם הנתבע בכלל השקר וכבר העיד הוא שקר על אחר, ונפרע ממנו ע"י התובע הזה הרשע שהביא עליו עד שקר, אך הוא לא העיד עדות שקר מימיו, ועדיין יומו של זה עתיד לבוא שיבוא אחר שיעיד עליו שקר, שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, על דרך ראה גולגולת ואמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק יט)

והתחייבה הכניעה בסיבת הגאוה... מפני שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, ואחר שביקש להתרומם יותר מן הראוי לו, ראוי שתכנע ותשפל מדרגתו.

(דרשות הר"ן, דרוש א)

ונודע מאמר רז"ל במדה שאדם מודד, מודדין לו, ולפי שאנשי דור המבול קילקלו וחטאו בפחות מטבע העולם בגזל וערוה, גם הקב"ה קילקל טבע העולם בעדם לשנות הטבע אשר הטביע בד' יסודות אש רוח מים עפר להתנהג העולם על מכונו, לחזור להיות העולם מים במים כמו קודם הבריאה שהיה רוח אלקים מרחפת על פני המים, וכדרך שנים הכורתין ברית אם הראשון עובר גם השני מותר לעבור... וגם כאן, הקב"ה הטביע הטבע שיתנהגו על כל פנים בטבע, וכשהם שינו מדתן לשנות אף בפחות מטבע, כן נשתנה הטבע בפניהם לשטוף אותם ואת בתיהם ואת אהליהם וכל היקום.

(באר מים חיים, בראשית, פרק ו, ז)

נודע מאמר חז"ל אשר במדה שאדם מודד מודדין לו, ו"פועל אדם ישלם לו" (איוב לד, יא), וכפי אשר האדם מתנהג עצמו בהליכתו בתורת ה' ובעבודתו ובעשיית מצוותיו באהבה, כן משלם לו כגמולו. ואם התנהגותו הוא בדרך טבע העולם, עושה מצוות כפי כח גופו וכל מה שיוכל לעשות בכוחו, יעשה, אבל חושש הוא לחלישת גופו, ואם תכבד עליו העבודה בעשיית המצוות... מיד הוא פורש ולא יאבה לרדוף אחר קיום המצוות למעלה מטבע מזגו... כן הקב"ה מתנהג עמו בדרך טבע העולם, ובהיטיבו לכל העולם יטיב גם עמו ומברכו בברכת בני חיי ומזוני בדרך הטבע, אבל אם לפעמים יצטרך להעשות לו דבר שהוא חוץ לטבע העולם, למשל כאשר יפלו עליו ליסטים ושודדי לילה, או אם יברח לו אל ארץ ויצטרך לעבור הנהר וכדומה, לא ישתנו עליו סדרי בראשית לשדד מערכת השמים בשבילו, כי פרי מעלליו יאכל, כאשר עשה הוא כן יעשה לו מדה כנגד מדה.

(באר מים חיים, בראשית, פרק ו, יד [ובדומה בפרק יח, יב])

בשתי בחינות הטובות שעושה הקב"ה עם האדם. אחד, שעושה לו טובות והצלחות וברכות ע"י רוב רחמיו וחסדיו שמרחם על האיש הזה ובחסדו עושה לו טובות, אבל אם היה מתנהג עמו הקב"ה במדת הדין לא היה מגיע לו טובות האלו... והשני, מי שזוכה שגם דיני אלקים יתברך מסכימים להיטיב עם איש הלזה כי תיקן דעותיו ומעשיו לטוב... ודבר זה גדול הוא מאוד, כי לא הכל זוכים בדין... והנה חז"ל אמרו (בראשית רבה צ, ג): יוסף משלו נתן לו. פיו שלא נשק בעבירה, ועל פיך ישק כל עמי. גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש. צוארו וכו' עד כאן. הרי שיוסף זכה לכל הגדולה והכבוד הזה בעבודתו בזרוע בבחינת הדין, כי "פועל אדם ישולם לו", במדה שאדם מודד מודדין לו כמאמר חז"ל, ופה שלא נשק ועל פיך ישק וגו'.

(באר מים חיים, בראשית, פרק מה)

כאשר ביקש ממשה בדבר הסרת הצפרדעים שלא יכלו החרטומים להסירם, אמר לו משה (שמות ח, ו) "למען תדע כי אין כה' אלקינו", כלומר כי גם בחינת אלקינו, שהוא הטבע המתנהגת תמיד, גם שם יש בחינת ה' המהווה, רק שנסתר בטבע העולם, והוא מוכרח להתנהג כך לפי מעשה בני ישראל בעבודתם, כמאמר חז"ל במדה שאדם מודד מודדין לו, ופועל אדם ישלם לו.

(באר מים חיים, שמות, פרק ח)

...שהקב"ה הרבה והגדיל מופתיו במצרים מעט מעט בבחינת מוחין דעיבור ויניקה וגדלות לפי ערך התנהגות עם בני ישראל אז, שזה היה להם התחלה ראשונה להכנס בעבודת ה' אלהיהם ולהאמין בו, כי תחילה לא שמעו אל משה מקצר רוח... ואחר זה התחילו ליכנס מעט מעט בעבודה... וכן התנהג הקב"ה בהפלאות מכותיו, שלא היה יכול להפליא כי אם לפי ערך בחינת דרגות בני ישראל בהילוכם לפני ה', כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כמאמר חז"ל, ופועל אדם ישלם לו.

(באר מים חיים, שמות, פרק יא)

הרשעים והערב רב... עיקר תלונתם הוא על דבר הערוה כאומרו להלן (פסוק י) "בוכה למשפחותיו"... ועל כן "ויחר אפו ותבער בם אש ה'", כי במדה שאדם מודד מודדין לו כמאמר חז"ל, וכשם שבערה בם אש העבירה אל הרע, כן בער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, במוקצה שבהן לשפלות, אלו הרשעים והערב רב.

(באר מים חיים, במדבר, פרק יא)

...להמדרש (איכה רבתי סופ"א) שדרש: חטאו בכפלים וכו' ולקו בכפלים וכו' ומתנחמין בכפלים, שהוא מדה במדה, וזו מדתו של הקב"ה במדה שאדם מודד מודדין לו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ואתחנן, אות ב)

[בזה מתפרש הפסוק "ה' צלך" - כמו שהצל עושה כל מה שאדם עושה, כך ה' עושה לפי מה שהאדם עושה.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' קד) לטקסט
[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יב ע"ב]

במדה שאדם מודד בה מודדין לו היא קשטה את עצמה לעבירה וכו' בירך התחילה וכו' תלקה הירך תחילה

דבר זה מבואר, כי העונש ראוי באותה מדה, כלומר באותו הענין שהיה בו החטא, משל זה, הסוטה קשטה עצמה לעבירה, המקום מנוולה, וכי אין ראוי שה' יתברך אשר הנהגתו ביושר ובמשפט, וכאשר היה הקשוט בחטא, וכי אין ראוי לפי מדת המשפט להפוך החטא לנוולה, וזהו העונש ראשון שהיא ראויה אליו, ודבר זה מבואר. וכן כל העונשים המגיעים לאדם הם מגיעים דבר דומה לחטא, כמו היא גילתה עצמה לעבירה, המקום גילה עליה, הירך התחיל בעבירה לפיכך תלקה הירך תחלה. וכל זה כי העונש הזה הוא ראשון שיבוא עליו כאשר הוא דומה אל החטא, לפי שדבר זה הוא משפט הישר הגמור.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

המקום נוולה

ו"מנוול" היינו יצרא דעבירה, שאין ניוול גדול מזה, וכמו שאמרו (שבת קנב סוף ע"א) אשה חמת מלא צואה, ובמשנה (סוטה יד ע"א) שמעשיה מעשה בהמה, וכן מדה כנגד מדה צוה הכתוב לנוולה, וכדתנן בסוטה.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות י דף מה ע"ד)

בירך התחילה

...בירך יעקב רומז למקום התאוה, כמו שאמרו "יוצאי יריכו" וכן בירך דסוטה.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף עז ע"ג)

והירך... מסמל את כח הפריון והיצירה, כמו שנאמר (שמות א, ה): "יוצאי ירך יעקב". וכן הגאוה של ניאוף היא עם הירך, כמו שבסוטה הכהן משביע אותה בקללה (במדבר ה, כא): "בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה", ואמרו במשנה: "בירך התחילה בעבירה תחילה ואח"כ הבטן, לפיכך תלקה הירך תחילה...". וכן מסמל הירך את הכח, כמו בפסוק (שמות לב, כז): "שימו איש חרבו על ירכו". ומשום כך חוייבו הכהנים לכסות את הירך, כסמל לכך שבמקדש אין כח לאדם בכלל, ולכן נאמר (שמות כח, מב): "ועשה להם מכנסי בד... ממתנים ועד ירכים יהיו".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק ט עמ' פב)

אע"ג דמדה בטלה במדה לא בטיל

עי' זהר וירא קח, א: דינא דקב"ה דינא לקבל דינא; אמור צב רע"ב: במדה דב"נ מודד בה מודדין ליה; נשא קכג, א; שלח קסא סע"ב; רע"מ פנחס רלט, א; תקו"ז ת"ו (כג סע"ב); תקוני ז"ח צז, א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

דין ארבע מיתות לא בטלו

...דכל המשפטים של ה' יתברך המה על פי התורה, כדאיתא דין ארבע מיתות לא בטלו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת משפטים, אות ג)

מה שמפרשים אהא מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו ד' מיתות דין [ארבע] מיתות לא בטלו, דלהכי לא נקט מ' שנה קודם שחרב בית המקדש שגלתה סנהדרין, דבההיא שעתא אפי' דין ארבע מיתות לא הוה דבגדי כהונה מכפרין - ולא נהירא, דגבי שמעון בן שטח פריך ליה באחד דיני ממונות (סנהדרין לז ע"ב) אף על גב דהוו בגדי כהונה. ומיהו הייתי יכול קיים פירוש זה ולומר דלהכי לא נקט מ' שנה, משום דאיכא דין מיתות דבטלו, כגון עריות ועבודה זרה שמכפרין עליהם מכנסים ואפוד, אבל דין שפיכות דמים לא בטל, דכתונת שמכפרת על שפיכות דמים אין מכפרת על ההורג אלא על ישראל שערבין זה בזה, דומיא דעגלה ערופה דכתיב (דברים כא) "כפר לעמך ישראל", ואציבור מכפרת ולא על ההורג. וכן משמע הכא דכתנת לא מכפרת אהורג, דאי מכפרת מאי פריך הכא מעגלה ערופה והא עגלה ערופה אישראל מכפרה. וכן משמע פ' יש בערכין (ערכין טז ע"א)...

(תוספות זבחים פח ע"ב, ד"ה מכפרים)

פירוש, אע"פ שלא התרו בו ואין שם עדים, דהא הך עובדא דר' שמעון בן שטח לא היה שם התראה ולא עדים.

(חי' הר"ן, סנהדרין לז ע"ב)

הא וודאי קודם שחרב בית המקדש בטלו נמי סנהדרי גדולה מיום שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית, כדאיתא במסכת סנהדרין, ונקט הכא משחרב בית המקדש, משום דמקמי הכי יכולין [היו לחזור] ללשכת הגזית לדון, אבל משחרב בית המקדש בטלו לגמרי. ויש מפרשים דנקט משחרב בית המקדש, משום דקודם לכן היה בגדי כהונה גדולה מכפרין על מזיד ולא אתרו ביה כדאיתא בערכין.
מי שנתחייב וכו' - פירוש באותם שנוטלין דינם בעולם הזה, כי וודאי יש רוצחים ובעלי עבירות שמתים בשלוה ובהשקט שנדונים בעוה"ב. וזה ברור.
דמי שנתחייב סקילה כו' או חיה דורסתו. ואע"ג דאמרינן בפרק השוכר את הפועלים הוא ובנו בעלו נערה המאורסה שהוא בסקילה, אפ"ה לא מת אלא בתליה דהיינו חנק, וי"ל דדילמא לא היה נידון על אותה עבירה בעה"ז [אלא על] עברה אחרת שהיא בחנק. ויש מתרצין דסבירא לן הכא כמ"ד כל הנסקלין נתלין. ואין צריך.

(חידושי הריטב"א, כתובות ל ע"א-ע"ב)

ראוי לאדם להתבונן תמיד ולפשפש במעשיו, כל שכן כשמגיע איזה עונש לידו שראוי לו לפשפש על איזה עון בא אותו עונש לידו, ולא שיחשוד משפטי ה' להיותם נגזרים על צד בלתי ישר, או שיקשה ערפו על העונש עד שיחשוב עליו שהוא מקרה, אבל יחשוב שכל מה שהגיעו הוא מן הדין, ולפי העונש יפשפש על העברה שבידו, שהעונש הבא הוא על הצד מה שהוא ראוי לו לפי העברה, כמו שאמרו אף על פי שארבע מיתות בטלו דין ארבע מימות לא בטלו. ואפילו ניצל מן העונש, הואיל ובא עליו לנסיון, אל יתרשל בכך. לא בחנם הביאוהו לידי כך. מעשה היה באחד מן החכמים שהיה עולה בסולם, ונשמט רגלו עד שכמעט שנפל לקרקע דרך חבטה, שהוא מן הדינין הדומים לסקילה, והיה נבוך על עצמו היאך היה בא לידי עונש סקילה, ולא מצא בעצמו צד חלול שבת או איסור ע"ז, שדיניהם בסקילה. ואמר לו אחד מתלמידיו, שמא התרשל במצות הצדקה שהמעלים עין ממנה דומה לאיסור ע"ז... וכל העושה כן לא במהרה הוא חוטא.

(מאירי, בבא בתרא י ע"ב)

ואף במקום שאין שם מיתת בית דין לא יהרהר אדם לעשות עבירה בסמך זה, שהדיין הגדול במקומו עומד, ברוך כבודו ממקומו. והוא שאמרו אף על פי שארבע מיתות בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו... או נמסר למלכות שכל דיניו בסייף ואין לו רשות באחרות כמו שיתבאר, או לסטים באים עליו... מי שנתחייב שתים, אף הוא דיני שמים ידינוהו בחמורה כדרך בית דין של מטה. כללו של דבר, אין הקב"ה מקפח שכר כל בריאה ואינו מוותר משלו כלום.

(מאירי, סנהדרין לז ע"ב)

אין לי אלא סאה

סאה היא המדה היותר גדולה מעבירות כמו שאמרו בסאסאה וכו' אין לי אלא סאה וכו', כי מקום העבירות והחטאים הוא רק בזה העולם, כמו שאמרו דלעתיד לבוא ישחט יצר הרע, בשילהי סוכה (נב.)... ולכך כמו שהעולם הזה בעל גבול, כך העבירות יש להם גבול, מה שאין כן המצוות אין להם גבול.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, אות ח דף ז ע"ג-ע"ד)

וכן מצינו בסוטה שבמדה שמדדה בה מדדו לה

...ואף ענין מחיקת השם אל תוך המים, נראה לי שבא גם כן בענין מדה כנגד מדה, וזה כי היא כפרה במעשה בראשית, שנאמר (בראשית א, כז-כח) "ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו" וגו'... שענין זכר ונקבה כדמות האצילות העליון, שהם עילה ועלול, פועל ומקבל, כדמות איש ואשה בתחתונים. ולכן נאמר (בראשית ב, כב) "ויבן ה' אלקים את הצלע" וגו', שהוא לשון הבנה, כי הוא מורה על שכל הראשון העלול אשר במדרגת אשה לבעלה...
והנה בהיות הענין כן, נתבאר שאשה המזנה תחת בעלה הנה היא כופר בעיקר האחדות, או בענין שהאדם נברא יחידי עליו כמו שנתבאר, ולזה הסוטה שסטתה תחת אישה ומעלה בו מעל, אי אפשר לבדקה כי אם על ידי השם המהווה העולם וקושר חלקיו זה בזה, בדרך שנתבאר לעיל פרק כ' חלק זה מענין שם בן ארבע. ולזה היו מוחקים השם לתוך המים, שהוא מורה על ענין ההשכלה הנקראת מים... אם שכב איש אותה, אז הפרידה הקשר שבין הקב"ה לעולמו, ואינה ראויה לחול שם שמים עליה, מאחר שהיא הפרידה בין הדברים, דהיינו קישור העולם הגדול זה בזה, ולכן גם איבריה מתפרקין ונפרדין זה מזה.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג, פרק ע)

עי' מקור חסד לס' חסידים סי' טז אות יא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

תוס' ד"ה מי שנתחייב סקילה

מקשים מפ' השוכר את הפועלים, דזקפוהו לההוא כובס, ומסקינן: הוא ובנו באו על נערה המאורסה ביוה"כ, והא איסור סקילה הוא, ותליה שלהם חנק הוא. וי"ל לע"ד למ"ד אין איסור חל על איסור, וכתבו תוס' בשבועות דף כג דאפילו באיסור עשה ג"כ לא חייל, א"כ י"ל למ"ד כל ה' עינויים דאורייתא, ולדידהו צ"ל דאיסור עשה יש כאן, וזה ודאי שעכ"פ באיסור עשה חל מיהא איסור כרת לקברו בין רשעים גמורים, ועיין בסוגיא דיבמות לג, בפלוגתא דבר קפרא וחכמים, א"כ ודאי יש קצב לעונש איסור כזה שנחלש מצד אין איסור חל על איסור, ואדון המשפט קצב לו חנק. ברוך היודע.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300