י ע"ב

שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל

"ויבן שם מזבח" פעם שנית - בחינת מזבח הפנימי, ועל כן לא אמר כאן "לה' הנראה" הרומז לחיצוניות, רק "לה'" סתם, בחינת דרגה פנימיות, להאיר אורות המוחין בפנימיות, "ויקרא בשם ה'", שייחד בחינת שם מלכות לתפארת זעיר אנפין הוי"ה, והכל בבחינת "ההרה מקדם", בחינת החסד שורש בחינתו. וחז"ל אמרו בזה מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל וכו', בפי כל רומז אל יחוד יסוד ומלכות כי היסוד נקרא כ"ל כידוע (זוה"ק בראשית יז.).

(באר מים חיים, בראשית, פרק יב)

"ויקרא שם בשם ד' אל עולם". צריך להבין מה פירוש הקריאה הזאת בשם ד': לחש? קמיע? אמירת פסוק? יש לזכור שאברהם אבינו היה אישיות מכובדת מאוד. "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" [בראשית יג, ב]. וכן אנו מוצאים שנאמר לו בחברון "נשיא אלהים אתה בתוכנו". כשהופיע בסביבה אנושית אלילית האדם החשוב הזה, לא עמד באיזו פינה ואמר איזה פסוק, אלא - "ויקרא בשם ד'"! זו דקלרציה והצהרה אלוהית בשם ד' אל עולם. צריכים להבין שקריאה זאת היא המשך של הפקודה האלוהית להתאחז בארץ הזאת בתור הכנה לגוי גדול. הכל ענין אחד. ההכרזה הזאת מזדהה עם הידיעה של "ואעשך לגוי גדול". אברהם אבינו אינו איש פרטי אלא אישיות כללית היסטורית צבורית ולאומית, וענין זה הולך ומתגלה, הולך ומתפרט בהמשך התורה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית עמ' 129)

זו מדרגת אברהם... ולא היו מעשיו מצויינים על פי התורה, רק על פי החכמה שבכליותיו... לפי שהיה שקוד בעבודת ה' שבלב כל היום, שהיה שם שמים מצוי בפיו עד שהרגילו בפי הבריות, כמו שאמרו ז"ל.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות מצות עשה א' דף כה ע"א)

במכילתא אמר: גדולה אמונה שבזכות האמונה ירש העולם הזה והעולם הבא. ונראה דנפקא ליה ממה שכתוב "ויחשבה לו צדקה", ותרגם אונקלוס "וחשבה ליה לזכו", ולא חשב לזכות כל מה שעשה אברהם אבינו ע"ה שנטע אשל והקריא שמו של הקב"ה בפה כל וכן כל הנסיונות, ומזה אמר במכילתא שבזכות האמונה ירש עולם הזה ועולם הבא.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות לז)

ואברהם אבינו ע"ה היה הראשון שהעמיד עמוד גמילות חסדים כמו שנאמר ויטע אשל וגו' שהאכיל לכל באי עולם, וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים... והן הקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה של כל עובר ושב, והיינו תורה ללמדה שזו היא תורה של חסד (כמו שאמרו סוכה שם).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת בחקותי, אות ח)

אברהם הוא דרועא ימינא... והיה עסקו להכניס כל העולם תחת כנפי השכינה וכמו שנאמר ויטע אשל וגו' ויקרא שם בשם ה' וגו' ואמרו שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב, ובמדרש רבה (לך) שהיה מגייר את האנשים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, דברים, לראש חודש אלול, אות ג)

שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב וכו' וברכו למי שאמר והיה העולם

מידת הכנסת אורחים בצורה זו וודאי שהיתה רצופה גם כוונה לשם התעודה: למשוך את העוברים והשבים בחבלי החסד אל אברהם וע"י אברהם אל אלהי אברהם. קבלת חכמינו מאשרת זאת, ובמדרש וירא, פרשה נד, נאמר בזה הלשון: "אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, ומשהיו אוכלים ושותים אמר לון בריכו, והן אמרין מה נימור ואמר להן ברוך א-ל עליון שאכלנו משלו, ההא דאמר ויקרא בשם ה' אל עולם" (וכעין זה בסוטה י, ב)... אין פלא, איפוא, אם דרכיו אלה הנחילו לו יקר והערצה מצד שבטי ארץ מגוריו; הדם נשמע מתוך לשון בני חת אליו: "שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו".

(רבי שלמה זלמן פינס, מוסר המקרא והתלמוד, עמ' עו)

פעולתו הראשונה של אברהם בארץ היתה: "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'". קריאה זאת פירשוה רבותינו ואמרו: אל תקרא "ויקרא" אלא "ויקריא"... וברכו למי שאמר והיה העולם...
קריאה זאת של אברהם לא היתה קריאה של כפיה ולא קריאה של נבואה, אלא קריאה של חיבה ואהבה, בענות חן ואהבת חסד, כמו שהיא מפורשת בפרשת שלשה המלאכים: "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" (בראשית יח,ג)... בקריאה של חיבה וענוה, בנדיבות לב מלא שמחה והסברת פנים יפות, קרא את כל עובר ושב ואת כל העולם בשם ה': החנון והרחום, וחונן ומרחם, וקורא את כל יצוריו לחסות תחת סוכת שלומו, ולהסב על שולחנו ומתנת ידו... בקריאה זאת משך אותם לאהבה אותו ואת אלקיו, ולהכיר את אלקי עולם, שהוא זן ומפרנס לכל, ובקריאה זאת התחיל להיות מגייר גרים, לא גרי אריות ולא גרי הנאות, אלא גרי צדק מתוך הכרה מדעית שלמה ובלתי מפוקפקת...
וזאת היא אחת מהסגולות שישראל מצטיין בה, קריאה נאמנה בשם ה', בדברי חבה ואהבה, הגיון והסברה, ובמעשים נדיביים שמאהבים את ישראל, וע"י כך מתאהב שם שמים על ידם... וסגולת נחלה זאת היא חובת מצוה של ישראל, שהיא חורזת את פעולותיו וצעדו ועלילותיו, הגיוני לבו ומחשבותיו, שהאומה בכללה וכל איש ביחודו מחוייבים לקיימה בגופו ונשמתו.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל ח"א עמ' 89-90)

הקב"ה אשר בחר באברהם, התחיל להפעיל בו את כח הרחמנות והחסד כאשר ציווה עליו לעזוב את מולדתו ולבוא לא"י, ולהפיץ שם את ידיעת ה', וציווהו להודיע את גדולתו ואת מלכותו ע"י חסד. וזאת הכוונה האמיתית של חז"ל בדבריהם... "מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה... וברכו למי שאמר והיה העולם"... הרי מפורש שהקב"ה רצה שילמדם לדעת אותו, והיינו שיברכו ברכות לשמו, וגם צדקות, מעשי חסד.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק ח עמ' עב)

וכי משלי אכלתם כו'
4
ע' השמטות לזהר בראשית רס"ד רע"ב מס' הבהיר מאמר קצ"א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים

פירוש כי ראוי שהצניעות גורם למלכות ולנביאים, וביאור זה כי הצניעות הוא התקדשות מן הערוה, ואשר הוא קדוש מן הערוה דבר זה הוא מעלה נבדלת מן הגשמי, כי הזנות הוא חמרי גשמי... כי הוא דבר בהמי, ואשר מתקדש עצמו [מן] הזנות הוא הסרת הגשמי, ולכך אמרו ז"ל כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויצאו ממנה מלכים ונביאים, כי המלכים יש להם מעלה נבדלת מן הגשמי, כמו שהתבאר למעלה, ולכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה כמו כהן וכלי קודש, ויותר יש למלך קדושה, שהרי המלך קודם לנביא כדאיתא במסכת הוריות (יג ע"א). ולפיכך אמר כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה, שדבר זה הוא קדושה ופרישות, ראוי שיצאו ממנו מלכים ונביאים, שיש להם המעלה האלקית הנבדלת.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים מנלן מתמר וכו'
9-10

בעל עיני יצחק מפרש כי ההתפארות והגאוה יתכנו להיות משני ענינים א) בדברים שבין אדם למקום להתגאות בתורתו ובחכמתו, ב) בדברים שבין אדם לחברו להתגאות בחכמתו בעניני עולם, ותמר שהיתה צנועה בשניהם לכך נגד מה שהיתה צנועה בענינים הנוהגים לשמים יצאו ממנה נביאים שנתפרסמה קדושתם, ובמה שהיתה צנועה בעניני העולם זכתה ויצאו ממנה מלכים שנתפרסמה חכמתם בהנהגתם ובממשלתם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה י ע"ב ]

היא מוצאת היא מיתוצאת מבעי ליה וכו' בא סמאל וריחקן בא גבריאל וקירבן

אין להקשות דלמה יכתוב כך, שהרי מוצאת שפיר הוא בינוני, מלשון הופעל, דהוי ליה לכתוב לשון דמשמע דוקא לשון הוצאה, ולכך אמר מתוצאת מבעיא ליה, כי תוצאת בכל מקום משמע לשון הוצאה, כמו והיה תוצאותיו הימה (במדבר לד), וכן למות תוצאות (תהלים סח), ור"ל דהוי למכתב הוא הוצאה, הה"א במלופום, והיה לשון זה לשון עבר וזה משמע הוצאה יותר, והוא דאמר דהוי למכתב מתוצאת, ר"ל דהוי ליה לכתוב לשון דמשמע לשון הוצאה, אלא לדרוש לשון יצאת, שהכתוב מרמז כי לא דבר קטן היה דבר זה, שעל ידה יצאו מלכים וגואלים, ואין ספק שהמקטרג הוא סמאל היה מרחיק, וגבריאל היה מקרב, כי לדבר גדול כמו זה והיה שעת סכנה, נמצא המקטרג שלא יצא אותו דבר גדול לפועל, ודבר זה רמז הכתוב בלשון הוא מוצאת.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

בעל מצודת דוד כתב שלכן בא גבריאל וקירבן כדי להצילה, כי כפי שאמרו חז"ל רצה גבריאל להציל את א"א בכבשן האש, ואמר לו הקב"ה שאת א"א יציל הוא עצמו ולגבריאל הבטיח שיציל את יוצאי חלציו חנניא מישאל ועזריה, והמה היו יוצאי חלציה של תמר לכן בא הוא להצילה.
בא סמאל וריחקן - ברש"י: סמאל שר של אדום, וריחקן כדי שתשרף תמר ולא יצא ממנה "המכה את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף". ובעל מצודת דוד מפרש על פי המדרש משפטים: כל תולדת שבמקרא חסרים חוץ מב' "אלה תולדות השמים והארץ", "מלא" מפני שלא היה אז מלאך המות בעולם, וכיון שחטאו אדם וחוה "חסר" הקב"ה כל תולדת עד שנולד פרץ, אז נכתב "ואלה תולדות פרץ" "מלא", כי ממנו יעמוד מלך המשיח ובימיו יבולע המות הנצח, וזה שרמז רש"י שרצה ססאל שתשרף תמר, שלא יצא ממנה מלך המשיח, כי אז יבולע הוא כי הוא המלאך המות הוא היצה"ר.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בא סמאל וריחקן בא גבריאל וקירבן

סוד סמאל עמוק עמוק, ואמרו עליו שהוא שר גדול בשמים, וראה שגבריאל לעולם עומד כנגדו, ובדבר זה תלויים הרי הררים ונרמזו רזי רזים במקומות רבים...

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

למנצח על יונת אלם רחוקים וכו' נעשית כיונה אילמת וכו' דוד שהיה מך ותם וכו' שנולד כשהוא מהול וכו' כשם שבקטנותו הקטין עצמו וכו' ללמוד תורה וכו'

כי מלכות בית דוד יצא ע"י קטנות ושפלות, כי עתה נגזר שיצא מלכות בית דוד לעולם, והיה יוצא ע"י שהיתה כמו יונה שהיא רדופה, שאין לך עוף נרדף יותר כמו יונה (ב"ק צג ע"א), לכך נקראת יונת אלם רחוקים, ודבר זה גורם שהיה ראש המלכות דוד שהיה מך ותם. ואילו היה בא מלכות בית דוד ע"י גאוה, היה ראש המלכות בעל גאוה וגדולה, אבל עתה המלכות נתחדש ע"י שהיתה תמר משפלת עצמה, היה ראש המלכות ואשר הוא עיקר המלכות ונקרא המלכות על שמו ג"כ בעל ענוה.
דבר אחר: שהיה נולד מהול, וזהו מכתם שמכתו היה תם, פירוש שהיה מסולק מן כל פחיתות ולא היה דבק בו שום רע ומיאוס, כי הערלה הוא דבר מאוס, ואף כי האדם מסלק הערלה, סוף סוף יש לו שייכות וצירוף אל הערלה, אלא שהוא מסלק מאתו הערלה, אך מי שנולד מהול אין לגופו צירוף אל הערלה ונבדל הוא מן הפחיתות...
דבר אחר: כשם שבקטנותו עשה עצמו מך ללמוד תורה וכו'. ג' מעלות נזכרים כאן, כל אחת גדולה מן הראשונה כאשר תבין. המעלה שעשה עצמו מך והיה משפיל עצמו בפני כל, הוא מדה עליונה, אבל הסרת הפחיתות אשר הוא לגוף כאלו אינו גופני דבר זה יותר, כי הערלה פחיתות הגוף החמרי והנולד מהול מסולק מן הפחיתות הזה, ואח"כ שעשה עצמו מך ללמוד תורה שהיה לו מעלה השכלית. ומזה תבין כי אלו ג' מדרגות הם זו על זו. ופירוש רחוקים לשון רבים, כי יונת הוא שם המין של יונים, ושייך לומר לשון רחוקים.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

דוד שהיה מך ותם

רעיא מהימנא פנחס רכג, ב: מך איהו צדיק תם עמודא דאמצעיתא דרגא דיעקב; זהר חדש תשא מה סע"ד: מך בגין דלית ליה נהורא מדיליה, תם כד סיהרא באשלמותא כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

מכתם שהיתה מכתו תמה שנולד כשהוא מהול

דע שחכמי הקבלה אומרים שקבלה בידם שדוד המלך ע"ה היה מעין דוגמתו של אדם הראשון לסוד נעלם. וכן אמרו רז"ל באדם הראשון שנולד כשהוא מהול. ואין לי לפרש.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

בעל מצודת דוד מפרש "מכתו תמה" על פי המדרש על הפסוק "התהלך לפני והיה תמים", שקודם שנימול היה בעל מום אבל משנימול נעשה תמים, והוא היפך של בשר ודם, כשיש לו מכה נחסר בשרו, ובכאן ע"י החסרון נתמלא. וזה שרמזו שע"י מכת המילה נעשה תם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

נודע מה שפירש"י "לדוד מכתם בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום" [תהילים ס]... ופירש"י ותרגום שהיה מכתו תם, שנולד מהול. ויש להבין למה בזה הענין הורה לנו הפסוק על דוד שנולד מהול...
והענין, כי מזל מאדים מורה על הריגת חרב, וזה שירש עשו בחלקו... אמנם הקב"ה נתן להם מילה, ובזה יושבת מהם מאדים, והוא להט החרב המתהפכת מרע לטוב, ולכך נקרא "חרב נוקמת נקם ברית"... ולכך מי שיבא לנצח כח של עשו שמזלו מאדים, צריך להיות נימול בחרב, דא חרבא קדישא דמטיף דם ברית, ובזו נטלו זכותן לשפוך דם... וכן בדוד כתב "בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה", הרי דוד בעצמו לחמן, ואח"כ כתיב "וישב יואב ויך את אדום", ומשמע דאדום הוא לא הכה רק ע"י יואב, וצריך טעם למה לא לחם דוד ע"י עצמו רק ע"י יואב. וע"ז אמר מכתם, שהיה מכתו תם שנולד מהול, ועל כן לא היה יכול ללחום באדום, ולכך נעשה ע"י יואב.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ג)

[מה זה קשור לפסוקים שם (תהלים פרק ס פסוקים א-ב: "למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד, בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף"? פירש יערות דבש, שבא להסביר מדוע דוד שלח את יואב ולא הלך בעצמו? והסיבה היא, שכוח הרציחה היא של עשיו, וכדי להתגבר על כוח הדם הזה, צריך את הזכות של דם המילה. לדוד לא היתה זכות זו שהרי נולד מהול, ולכן הוצרך לשלוח את יואב.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף ה ע"א) לטקסט

ותימא ליה מימר וכו' נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים

מהר"ם שיף הקשה בפ' הזהב, דלמא שאני התם שמא יודה ותינצל עי"ז, גם אם היה רוצה לכפור מה יועיל אמירתה. והנה מש"כ אם ירצה לכפור, לע"ד י"ל שהיתה יכולה לברר שהם של יהודה ואיך יכפור. ולע"ד צ"ל ששלחה לו אלה הדברים מכוסים, דאי לאו הכי איך לא יכירו מטה יהודה וחותמו. אבל צ"ע לפ"ז איזה קידוש שם שמים היה שם, וצ"ל שגילתה דעתה שהסכימה להישרף ולא להלבין פניו. ומה שהקשה אולי יודה, בזה ג"כ י"ל כיון דדרשינן וחי בהם ודאי ולא ספק, כדאיתא בפ' יוה"כ [פה ע"ב], י"ל אם הלבנת פנים היה ככל עבירות שבתורה שנדחים מפני פקו"נ, היה גם ספיקו דוחה פקו"נ, ולא היתה צריכה לחזר אחרי היתרים, דבכה"ג דזמנו בהול שהיו מוציאים אותה לשריפה ודאי א"צ לדקדק, אלא ודאי פקו"נ נדחה מפני הלבנת פנים. וקצת צ"ע ע"פ דברי הירושלמי [תרומות פ"ח ה"ד] דיש להכניס עצמו לספק סכנת נפשות שינצל חברו מודאי, י"ל הלבנת פנים ודאי אינה דוחה פקו"נ, אבל ספק, שאפילו בספק סכנה חייב להכניס עצמו כדי להציל מודאי סכנה, א"כ לא למדנו כי אם לספק, אבל ודאי מנ"ל, כיון שמצינו חילוק זה בענין פקו"נ, וצ"ע. אמנם י"ל אם היה כופר היה נאמן לומר בגניבה באו לידה, אע"ג דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, בפרט בדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר, כדקיי"ל בהלכות טוען ונטען סי' סט, מ"מ י"ל כיון דחשבו זה לאיסור ה"נ לא יחזיקו יהודה בעובר איסור, וחזקת כשרותה י"ל שהורעה אצלם.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים
29-30

אף כי כבשן האש הוא כליון גדול להפסיד האדם בכבשן האש, אף כי אינו דומה להריגה וסקילה שאינו כליון גמור שנשאר דבר ממנו, אבל כבשן האש כל עצמותיו נפסדים, מ"מ אין ההפסד כל כך כמו הפסד של מי שמלבין צלם האדם, כי המלבין פני חבירו ברבים, הצלם של אדם שהוא דבר אלקי נבדל, שכן אמר (בראשית ט) "כי בצלם אלקים עשה את האדם", הוא מקבל הפסד, והפסד זה אינו טבעי, ולאפוקי כבשן האש אם הוא מפסיד העצמות אינו פועל בצלם אלקים, ואין זה רק מיתה לאדם לגוף שהוא טבעי, אבל המלבין פני חבירו ברבים הוא מפסיד ומבטל צלם האלקים שאינו דבר טבעי, ומפני זה אמרו (ב"מ נט ע"א) המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעה"ב, [שהוא] ג"כ אינו טבעי גשמי, וכאשר הוא היה מבטל צלם האלקים הזה במה שהיה מלבין פני חבירו שהוא צלם אלקי, אין לו חלק לעה"ב הנבדל האלקי.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

אל ילבין פני חברו

כל אדם מצווה להנעים את חיי חבירו, ועבירה חמורה היא לצער אותו ע"י דיבורו. אמנם, יש להבחין בין גרימת צער לגרימת בושת. הלבנת פנים היא עבירה יותר חמורה מאשר גרימת צער. יש פתגם ביידיש: "מכה עוברת, מלה נשארת". מלה מביישת גורמת פגם פסיכולוגי שקשה לתקנו. הפגיעה בנפשו של אדם, הפצע הנפשי, שנגרם ע"י מלה, אינו ניתן לתיקון.

(שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 362)

בהכר בישר לאביו בהכר בישרוהו

הקב"ה מעניש את האדם מידה כנגד מידה, בחזרה על אותן מילים, כדי שילמד על שום מה נענש ובמה טעה.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת וישב, מאמר טז, עמ' עא-עב)

בהכר בשרוהו כו'
32

זהר וישב קפ"ח ב, ועי' זוהר שלח קס"ז ב סרח בת אשר כו', ניצוצי אות ד.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

הכר נא אמר ר"ח ב"ר חנינא בהכר בישר לאביו, הכר נא הכתונת בנך היא, בהכר בישרוהו הכר נא למי
32-34

בעל עיני יצחק מפרש שע"י שבישר לאביו בדרך ספק כדי שלא יחרד, שלא אמר בלשון החלט שזו היא כתונת בנך, רק אמר "הכר נא" שמשמע שיש להסתפק עדיין אם היא באמת כתונת בנך ולא החרידו פתאום, ולכן גם הוא נתבשר מתמר בלשון ספק "הכר נא למי החותמת", וכן משמע לשון "בישר" שלא נאמר רק על דבר טוב.
בעל לשמוע בלמודים מפרש התיחסות של שתי "הכר נא", כי באמת מכירת יוסף היתה לטובתו, שנעשה מלך וכלכל העולם בימי רעב, רק הסיבה היתה לא טובה, כי יעקב בכה והתאבל, וכמו כן ענין יהודה היה לטובה שיצאו ממנו נביאים ומלכים, אך הסיבה היתה לא טובה כי חשבה לזונה, לכן כמו שבישר הוא ליעקב בשורה טובה במאמר "הכר" רק בסיבה לא טובה, כן בישרוהו הכר נא בשורה טובה בסיבה לא טובה. כן נכלל במאמר הכר נא של יוסף ענין קידוש השם שלו באשת פוטיפר כדרשתם "חיה רעה אכלתהו זו אשת פוטיפר", וכן בהכר נא של יהודה נכלל קידוש השם שלו באמרו צדקה ממני.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

הכר פני בוראיך ואל תעלים עיניך ממני

בעל עיני יצחק מפרש כוונת המאמר שתמר רמזה לו שאם יכחישנה יעבור בזה עבירה כפולה, אחת שבין אדם למקום, וזה שאמרה הכר נא בוראך, וגם יחטא בין אדם לחברו, וזה שאמרה אל תעלים עיניך ממני, שלא אהיה נשרפת על ידך.
כן מפרש שהרי אמרו לעיל שבהיותה כלתו לא הכיר בה כלל מתוך צניעותה, ורק בעת שישבה בפתח עינים אז גילתה פניה כזונה ואז ראה אותה, לכך ביקשה גם עתה "אל תעלים עיניך ממני", רק תביט בפני, ותכירני שאני היא שהייתי בפתח עינים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ויאמר צדקה ממני וכו' יוסף שקידש שם שמים זכה והוסיפו לי אות אחת משמו של הקב"ה וכו' יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה

בש"ס סוטה יוסף שקידש... יהודה... על שמו של הקב"ה. ויש להבין, בשלמא יוסף נתוספה לו האות אחר שקידש ש"ש, שמעיקרא היה נקרא יוסף ואח"כ יהוסף, אבל יהודה הרי נקרא כך מעולם? ומזה נראה שהש"ס מדבר ממהותם, שזה מהותו היתה לקדש ש"ש בסתר וזה בפרהסיא. ובזה ניחא מה דבש"ס סוטה (שם) איתא דהא דקידש ש"ש בפרהסיא היינו דהודה ואמר צדקה ממני, ושם (לו ע"ב) היינו דקפץ תחילה לתוך הים, וכבר תמהו ע"ז המפרשים. ולפי דברינו שהש"ס מדבר ממהותם לא קשיא כלל, דהא והא איתא, ושניהם עדים על מהותו. והיינו דיוסף מדתו להיות הכל בהסתר והצנע, ולא הראה את גודל צדקתו לחוץ, כמ"ש "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה", ופירש"י מסלסל בשערו, ובזוה"ק "ותתפשהו בבגדו" משמע שהקפיד על מלבושיו שיהיו נאים, ולא היה נראה לחוץ מה שבלבו צדיק יסוד עולם, וע"כ הזמין לידו קידוש ש"ש נמי בסתר. ויהודה הכל היו רואין את צדקתו והיה בחיצוניות ג"כ צדיק תמים, וכמ"ש "יהודה אתה יודוך אחיך" ע"ד פירוש רש"י ז"ל, על כן נזדמן לו קידוש שם שמים נמי בפרהסיא.

(שם משמואל, פרשת ויגש, שנת תרע"ב)

יוסף שקדש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה

ודוד שקידש שם ה' בקרב כל ישראל זכה והוסיפו לו אות יו"ד משמו הגדול, שנכתב בדברי הימים דויד מלא. וכן פינחס "תחת אשר קנא לאלהיו", עיין מנחת שי ריש פ' פנחס. וי"ל כי על כן לקח יעקב ו' מאליהו, שיזכה לה כשיקנא על שמו הגדול ויבוא לבשר הגאולה... כי כל המקנא לה' זוכה לאות משמו הגדול, ו"עדות ביהוסף שמו", כדאיתא בסוטה... יוסף שקדש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב: עדות ביהוסף שמו... והאסיפה המאושרת המקנאים לה' על שמו הגדול המחולל בגוים, וקדשו את שמו בעולם כי מלאה הארץ כבודם בדרך נחם ה', זכו לאות ו' משמו הגדול... וכל אשר יעשו ה' יצליח בידם, ועדות ביהוסף שמו.
וכשנזכה לאסיפה המהוללה והמעטירה להחזיק תורה ולומדיה במצוות מעשר כספים, נזכה לאות יו"ד משמו הגדול. שהיא יו"ד ירושלים החסירה... והגואל המהוה נחמת הארץ יזכה לאות ה' משמו הגדול, כמ"ש: "כי אתם באים אל הארץ כנען", "עד כי יבוא שילה".

(כתבי הרב יהודה אלקלעי, ח"א עמ' 225)

יוסף שקידש שם שמים זכה והוסיפו לי אות אחת משמו של הקב"ה
36-37

וע"י קלקול הברית מגיע הקלקול בזה... ולכך אין מועיל תשובה, היינו כמו שנאמר "אם יכופר וגו' עד תמותון" (ישעיהו כב, יד), בשלושה חילוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש (יומא פו.), דשמירת הברית נקרא קידוש השם בסוטה: יוסף שקידש שם שמים וכו' [כידוע דשם שמים הוא ה' (שניתוסף ביוסף) אחרונה, דשם שמוסר עצמו לשם שהוא דרגא דארץ הנזכר], ובדברי תורה נדרש מכלל הן לאו.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קנז)

והנה כתיב "לבית יעקב אשר פדה את אברהם", והוא יוסף, שמייחס הכתוב תולדות יעקב ליוסף, וכמו דכתיב "אלה תולדות שמים וארץ בהבראם", דרשו חז"ל: באברהם, והוא ה"א שניתוסף לאברהם. ה' דהבראם, שהעולם נברא בה"א זו, כמו כן ניתן ליוסף ה', והיא ה"א אחרונה, שמתקיים העולם על ידה, וניתנה ליוסף צדיק יסוד עולם... והענין הוא "עולם חסד יבנה", וזה החסד לאברהם צריך בירור... ובירור זה החסד נגמר ביוסף.

(שפת אמת, פרשת וישב, שנת תרס"א [ובדומה בשנת תר"ס ובשנת תרס"ב])

יש כח להמציא אור קודש בבל הלשונות ובכל החכמות שבעולם, וצדיקים הגדולים צריכים להתפלל שיתמשך אור נועם ד' בכל החכמות ובכל הלשונות, באופן שמכל מקום יופיע כבוד ד' ומכל מקום יפוצו קרני אורה של תורה, ותפלתם של צדיקים והארת רצונם עושה רושם נמרץ עד אין קץ ותכלית. ביחוד צריכים להפנות לזה את התפלה בעת שרואים שהנטיה גדולה לשפות ומדעים, ואי אפשר להלחם עם כל הפונים אליהם, והזמן ואותותיו מראים את ההכרח, אז קמים צדיקים פנימיים לתשועה, בעבודה שבחשאי, ובגדולת נפש חיה יחידה, באים ופותחים את הצנורות הסתומים, לשום סוד ד' בלמודיו, ולמודי ד' הם כל מה שבעולם, וביחוד כל מה שיש בו משום תקוני העולם, ומעוררים הם את הקדש שבכל לשון בכחו של יוסף, שכלל הכל באות ה' שבו נברא העולם הזה שנתוסף על שמו... ואז הולכת השפה ומתבררת, ושפה ברורה הולכת ומתהפכת אל כל העמים לקרא כולם בשם ד'... וכל מה שתגדל השפעת לשון הקודש בעולם, וכל מה שיעלה כח התורה והתפלה הטהורה, המאמצת להרחיב את אור האצילות האלהית בעולם, לבררה ולהודיע לבני אדם הדר כבודה בכל דרכי הודעה ובטל דרכי ברור והסברה, כן יוסיף האור להגלות על כל שפה ולשון ועל כל חכמה ומדע.
(אורות, אורות התחיה, טז, עמ' סז-סט)

לאברהם וליוסף ניתוסף להם ה', שמדת אברהם נגמר ע"י יוסף, ושניהם ענין אחד. ובזכותו של אברהם אבינו ע"ה נברא העולם כמ"ש "בהבראם" - באברהם. והוא אות ה' שבה נברא העולם, וביוסף ה' שבה מתקיים העולם. וכן אמרו חז"ל שנקראו בני ישראל "בני יוסף" הואיל והוא מכלכלן, פירוש שקיום העולם ע"י יוסף, כמ"ש "צדיק יסוד עולם".

(שפת אמת, פרשת וישב, שנת תר"ס)

נוסף ה' ליוסף
37

"אלה תולדות שמים וארץ בהבראם", באברהם, שעל ידו נתברר המכוון במעשה בראשית כדאיתא שהקנה להקב"ה שמים וארץ... ולכן נתוסף לו הה"א שבה נברא העוה"ז. וכמו כן בתולדות יעקב יוסף ניתוסף לו ג"כ ה"א, כמו שאברהם זכה לברית מילה כן יוסף שומר הברית.

(שפת אמת, פרשת וישב, שנת תרס"ב)

יוסף שקידש שם שמים בסתר וכו' יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא
38-36

ויוסף ויהודה הם בחי' ברית המעור וברית הלשון. ושניהם בחי' אחד כי ברית הוא התקשרות ואחדות. וברית המעור הוא בסתר גן נעול, וברית הלשון גל נעול. בחי' הדיבור הוא יהודה, וז"ש חז"ל יוסף קידש שם שמים בסתר ויהודה בפרהסיא. וגם אמרו רחל תפשה פלך שתיקה, ולאה תפשה הודיה, הפעם אודה כו'. ובאמת ב' אלו האחדות תלוין זה בזה. וכ' "סוד ה' ליראיו" כו' הם ב' בחי' שיש לישראל, בחי' הסוד שיכולין לשמור הפנימיות, "ובריתו להודיעם" הוא בחי' הדיבור [כי דעת גנוז בפומא]. וכ"כ "עם זו יצרתי" הוא צורה הפנימיות שנק' סוד, "תהלתי יספרו" הוא ברית הלשון, וזהו ניתן ליהודה כמ"ש "שמע ה' קול יהודה".

(שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תרנ"ג)

יוסף ירד בהסתר למצרים, כי הוא בחינת סתום, "גן נעול", ברית המעור. ויהודה באתגליא "גל נעול", ברית הלשון. וכן איתא בגמ' יוסף שקידש שם שמים בסתר... ויהודה קידש שם שמים בפרהסיא... והם ב' תיקונים המוכנים לבני ישראל, סתים וגליא, כדאיתא בזוה"ק: אורייתא סתים וגליא, וכמו כן בנ"י.

(שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תר"נ [ובדומה בשנת תרנ"ג])

יוסף וכו' הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה וכו' יהודה זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה

בחינת יוסף יורה על שלמות המעשים, ובחינת יהודה יורה על שלמות התיקון לחיי עולם. ועל זה רמזו יוסף שקידש... יהודה... על שמו של הקב"ה. והיינו יוסף שהוא מרכבה למדת יסוד, המורה על שלמות המעשים, כשנתוסף לו ה', נמצא בו ג' אותיות משם הוי"ה ברוך הוא, המרמזים על שלמות מחכמה עד יסוד, שהוא בחינת סוף מעשה, כי י' חכמה ה' בינה ו' תפארת כליל שית ספירין (כמו שאמרו זח"ג רנח ע"א), והיינו מחסד עד יסוד. אבל יהודה נקרא כולו על שם של הקב"ה, ועוד נמצא בו אות ד' שמורה על בחינת שלמות התגלות מלכות שמים, כי ה' ד' הות שע"י השפלות והדלות זוכין לה' אחרונה שהוא תכלית התגלות מלכות שמים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות כב, דף פז ע"ג)

יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה וכו' יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה

דבר זה מבואר, שמי שמקדש השם, הרי הוא דבוק בשמו יתברך שהרי קידש שמו, ומפני זה ראוי להוסיף לו אות אחת משמו, ומי שמקדש שמו ברבים ראוי שיהיה נקרא כולו על [שמו], כי זה ההפרש בין בסתר ובין בגלוי, כי הגלוי כבר יצא לפועל המציאות והוא נגלה, ולכך ראוי שיהיה שמו כולו על שם הקב"ה עד שהוא נגלה לכל, לאפוקי האות אינו נגלה, [והוא] דבר שהוא חלק ומקצתו אין לו מציאות בפועל הנגלה, ולכך יוסף שקידש שמו ולא היה זה בפועל הנגלה, לכך נקרא מקצת על שמו, ואין המקצת נמצא בפועל הנגלה. אבל יהודה שהיה מקדש שמו ברבים ויצא דבר זה אל הפועל הנגלה, לכך ראוי שיהיה נקרא לגמרי על שמו של הקב"ה...
ויש לך לדעת כי יוסף ויהודה כל אחד ואחד היה מקדש שמו כפי מדתו, כי יוסף ברכתו בסתר, כאשר אמר "וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מח), מה דגים בסתר אף זרעו בסתר, ולכך זכה שאין העין שולט בזרעו, ולכך היה מקדש שמו בסתר כי שם היה דבק, ויהודה ברכתו בגלוי, כי ממנו המלכות שהוא בגלוי מפורסם לרבים... ולכך היה קידוש שמו ברבים [בנגלה], כי לפי ברכת כל אחד ואחד היה דביקות כל אחד ואחד בו יתברך.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ודבר זה שורש אל אהבת שמו וקבלת אלהותו, היא קדושת שמו, כדאיתא בפרק א' דסוטה... יוסף שקידש... יהודה... על שמו של הקב"ה... זה שמקדש שמו יתברך נקרא על שמו יתברך לגמרי, כאשר דבק בשמו יתברך לגמרי, וראוי להוסיף על שמו אות מן שמו של הקב"ה. אך יש הפרש בין קידוש השם ברבים ובין קידוש השם בסתר, כי עיקר השם שבו נודע ומפורסם לכל ע"י שמו יתברך, ואם מקדש שמו בפרהסיא נקרא זה קדושת השם לגמרי כאשר ראוי אל השם, שהרי הוא יתברך נודע ומפורסם לכל ע"י שמו, ולפיכך ראוי שיהיה מקדש שמו ברבים, שכך ענין השם. אבל כאשר אינו מקדש השם בפרהסיא אין נקרא כולו על שמו יתברך, רק נקרא בדבר מה על שמו, והיינו אות אחת. ויש לדעת כי ראוי היה יוסף דוקא לקדש שמו שלא בפרהסיא, כי יוסף דבק בשמו יתברך מצד ההסתר גם כן, שהיה ברכתו בסתר, שאין העין שולט בו כדכתיב "וידגו לרוב בקרב הארץ", שתראה כי יוסף היה דבקותו בו יתברך בנסתר, כאשר היה ג"כ קידוש שמו בנסתר. אבל יהודה היה ברכתו בנגלה, ולכך היה מתברך "יהודה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך", ואין דבר זה אלא בפרהסיא ובגלוי, כאשר היה הדבק בשמו יתברך בגלוי, והיה ג"כ מקדש שמו בגלוי לעיני כל.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב אהבת השם, פרק ב)

...והוא בחי' יוסף ויהודה, והם בחי' סתים וגליא, ברית המעור וברית הלשון... ולכן לא הכירו השבטים כוחו של יוסף, ויהודה כתיב ביה "אתה יודוך אחיך", כי הארה שלו בהתגלות. ואיתא יוסף קידש ש"ש בסתר ניתוסף לו ה' משמו של הקב"ה ויהודה קידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו ע"ש של הקב"ה. והגם כי בחי' יוסף למעלה מיהודה, אות ה' שניתוסף לו היא מן השם הוי"ה הנעלה, שבו משתתף יוסף עם הג' אבות. ואות ה', ניתן ליוסף שבזה מאיר לשם הוי"ה שביהודה.

(שפת אמת, פרשת ויחי, שנת תרנ"ו)

יהיה לעתיד משיח בן יוסף באדר ומשיח בן דוד בניסן [דבו עתידין ליגאל גאולה השלמה, ובאדר הוא מחיית עמלק הקודמת לשלמות השם והכסא המתגלה בגאולה השלמה, שאינו נופל אלא ביד זרעא דיוסף שהוא הלהבה לשרוף את בית עשו. ומשיח בן יוסף הוא יהיה הנלחם עם עמלק, וזהו הזמן באדר, ואחר מחייתו יזכה לשם שלם, שהוא דרגא דיהודה דנקרא כולו על שמו של הקב"ה, מה שאין כן ביוסף רק שלוש אותיות וכמו שאמרו בסוטה, וזהו כל זמן שעדיין אין השם שלם].

(רבי צדוק מלובלין, דברי חלומות, אות טו)

...דהנה בש"ס סוטה ויכר יהודה... יוסף שקידש... יהודה... על שמו של הקב"ה. ויש להבין, בשלמא יוסף נתוספה לו אות אחת, ה"א, אחר שקידש שם שמים, ומעיקרא היה נקרא יוסף בלי ה"א, אבל יהודה הלא כך היה שמו מעולם, א"כ לאו משום הקידוש נקרא כך? ונראה דהנה ידוע דשם של אדם הוא מהותו, והם כך מהותם מעולם, ומעולם היה מעותדים לקדש ש"ש, זה לקדש ש"ש בסתר וזה בפרהסיא, והאמהות נביאות היו וקראו שם בניהם לפי מהותם. והא דלא נקרא יהוסף מעיקרא כמו שנקרא יהודה מעיקרא, י"ל דמילתא עמיקתא היא. דהנה מה שהיו מעותדים מעולם זה לקידוש ש"ש בסתר וזה לקידוש ש"ש בפרהסיא, כי יוסף היה לו כח נעלם גבוה מאד, והוא בן רחל שתפסה פלך שתיקה, על כן כל מעשיו ותהלוכותיו היו בהסתר ובהצנע לכת ולא היה נראה מקדושתו בהתגלות, ואדרבה כתיב "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה", פירש"י שהיה מסלסל בשערו והיה מתהדר בלבושו, כבזוה"ק (קצ.) "ותתפשהו בבגדו" עיי"ש, אף שהיה איש מרכבה ומחשבותיו משוטטות בעליונים, התחפש והסתתר להיות נראה כאיש פשוט המוני. ובאמת בשביל זה היה כחו כ"כ גדול...
אבל יהודה היתה מדתו בהתגלות, שהכל היו רואין צדקתו וקדושתו, וכמ"ש "יהודה אתה יודוך אחיך", ובמדרש (פ' צח): אחיך מודים בך, אמך מודה בך, אני עצמי מודה לך. ויובן עוד עם מה שהגדנו כבר שיוסף הוא בחי' ראש, כבמדרש (פ' ק) שאמר יוסף לשבטים: אתם הגוף ואני הראש וכו', וידוע שהשכל באדם הוא נעלם ואין נראית ממנו התלהבות ותנועה בחוץ. אבל יהודה הוא בבחי' לב, שהוא מלך, ומלך לבו לב כל העם, והלב נראות ממנו תנועות והתלהבות.
ובאשר כך היו מדתם ומהותם, על כן לזה נזדמן לפניו קידוש ש"ש בסתר כפי מדתו, ולזה קידוש ש"ש בפרהסיא כפי מדתו. ועל כן יוסף שהיה מדתו ומהותו נעלם מתולדתו, לא היה אפשר להיות נקרא מתולדתו יהוסף, שהרי שמו מורה על מהותו, ואם היה נקרא כך שוב היה מהותו נגלה, ע"כ לא נקרא שמו כך מתולדתו, עד שיצא הקידוש ש"ש בסתר בפועל, ונתגלה מהותו, אז דוקא שמו יהוסף.

(שם משמואל, פרשת ויגש, שנת תרע"ח [ובקיצור בפרשת מקץ, שנת תרע"ט])

בש"ס סוטה יוסף שקידש... יהודה... על שמו של הקב"ה. פירוש, דהנה ידוע דה"א האחרונה שבשם הוי"ה ב"ה מורה על מדת מלכותו יתברך, שהיא התגלות כבוד ה'. ועל כן יוסף שמדתו הכל בהצנע, נזדמן לידו כמדתו קידוש שם שמים בסתר, ועל כן אין בו אלא שלש האותיות הראשונות שבשם הויה ב"ה בלי ה"א האחרונה. אבל יהודה קידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה, עם ה"א האחרונה המורה על התגלות כבוד ה'.

(שם משמואל, פרשת מקץ, שנת תרע"ג)

יוסף שקידש שם שמים בסתר וכו' יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה

בש"ס סוטה יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש ש"ש בגלוי זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה... כל הבריאה נמצאת מאמיתת המצאו ית"ש, ובהרח"ו דכל דבר שבעולם אפילו בדומם יש בו ד' אותיות הויה בברוך שמו, אלא שזה בסתר ומתלבש להיות נראה כדבר יש ונפרד, והמקדש שמו יתברך בגלוי הוא מסלק ההסתר והלבוש ומוציא את הנעלם לידי גילוי...
וי"ל שזה שיוסף קידש ש"ש בסתר נמי היה בכוונה מיוחדת, דבגלות שכוחות החיצונים מתפשטים מאד ומחפשים אחר המטמוניות כן הוא ברוחניות, ובזוה"ק (ריש פ' ויקרא) דבחורבן בהמ"ק נמסר אף רזין דאורייתא לחיצונים, וע"כ היתה מהותו של יוסף שכל מעשהו בסתר, בחיצוניות היה נראה כאיש מסלסל בשערו ומתהדר בלבושו, כמ"ש רש"י בפסוק "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה", ובלבו היה כאש בוער רשפי אש שלהבתיה כדי שקדושתו ועבודתו תהיינה נשמרות מידי חיצונים... ע"כ היתה מהותו של יוסף לקדש ש"ש בסתר... שכל מעשהו היה בתחבולה כדי שלא יהא נראה כגלות, ואדרבה בכבוד גדול משכן למצרים כדי שלא יהיה נודע לחיצונים כ"כ משליטתם המרובה על ישראל.

(שם משמואל, פרשת ויגש, שנת תרפ"א)

ויהודה הוא המברר... דאף על פי שחטא ישראל הוא... כי אפילו נשתקע למקום שנשתקע שורש היהדות, אינו ניתק, כי יהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה, כמו שאמרו בסוטה, והיינו "כי חלק ה' עמו", ואי אפשר להיות ניתק מזה כלל. וה' אחרונה דשם מורה על מדרגה האחרונה, שרגליה יורדת מות בעולם העשיה הגופני בעולם הזה הנקרא עלמא דשיקרא, ובה' נברא עולם הזה כמו שאמרו במנחות (כט ע"ב) ובה הפתח לתשובה דליעול בהך.
וביוסף יש רק שלושה אותיות ראשונות דשם, שהוי"ו הוא אות אמת (זוה"ק ריש ויקרא ב.), דרגא דיעקב, והיינו הדבוק באמת שאינו חוטא כלל, והם צדיקים גדולים שהם מועטים מאוד בכל דור, אבל הקב"ה בחר בכל זרע יעקב... ולא ידח ממנו נדח... וכל ישראל נקראים אצל השם יתברך גם כן בשם יהודים.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים, אות ד דף יא ע"ב-ע"ג)

יוסף וכו' זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה וכו' יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה

דוד המלך ע"ה הקים עולה של תשובה הגמורה לתקן לגמרי, וזהו מדת המלכות שזכה יהודה אשר גבר באחיו בכבישת היצר להודות אחר החטא, דזה נחשב יותר מכבישת היצר דיוסף שכבש בלא חטא כלל, ונוסף לו רק אות אחד משמו של הקב"ה, מה שאין כן יהודה דנקרא כולו על שמו של הקב"ה, כמו שאמרו בסוטה, כי הוא זכה שיהיה חטאו נחשב לזכות גדול, בריאת אורו של משיח שיצא מאותה מעשה, דאין זכות גדול מזה, וזהו גבורה יותר גדולה שיהיה גם הרע עצמו נהפך לטוב מאוד.
ויוסף כשנקרא יהוסף, עדיין חסר לו ה' אחרונה שבו נברא העולם הזה, כמו שאמרו במנחות (קט ע"ב) ששם הפתח פתוח לצאת לבא לטמא דפותחין לו, ותליא כרעיה לבעל תשובה, וכבישת היצר לגמרי ולהיות צדיק גמור לא כל אדם זוכה, ואין אדם צדיק בארץ, ומה יעשה מי שעבר וחטא, והרי העולם הזה כולו לפי זה מרוחק מה' יתברך מצד החטאים שבו. אבל יהודה גבר לברר דאין עוד מלבדו, והכל מאמיתות רצונו יתברך כשמתברר אחר התשובה דהחטאים הם זכויות גדולות ועשיית רצונו יתברך שמו, ובזה נתמלא השם שלם אצלו, שגם עניני הארציים וגשמיים שלו בעולם הזה, שנראים כריחוק מה' יתברך, אדרבא הן הם תכלית הקירוב...
ע"י החטא, אחר שהודה, בזה נתקדש שם שמים בפרהסיא וגרם בו קידוש שם שמים יותר ממה שפעל יוסף בכבישה מחטא. וזהו כל ענין התגלות כבוד מלכותו שיהיה קידוש שם שמים בעולם. ולכך נתיחס תשובה מאהבה ליהודה.
וכל ישראל נקראים על שם יהודה... וע"י התעוררותו נתעורר גם כן תשובה בכל הלבבות דבני ישראל, שגם כלל הכנסת ישראל היא הרמוזה בה' אחרונה דשם, כאשר שבים לה' יתברך באמת ומתאחדים במדת מלכותו יתברך שזהו הכפירה בעבודה זרה שאין שום כח שליטה וממשלה מבלעדו יתברך, וכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי כמו שאמרו במגילה (יג ע"א), שזהו קדושתו של יהודה שנקרא כולו על שם הקב"ה. וכן כל ישראל דמסרי נפשייהו על קידוש ה' לקדש שם שמים בפרהסיא שלא להשגיח במלך בשר ודם נגד מלכותו יתברך, כחנניה מישאל ועזריה דנקראו "גוברין יהודאין", דמזה ילפינן לה התם.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות יא דף נב ע"ד-נג ע"ב)

יוסף שקידש שם שמים זכה והוסיפו לי אות אחת משמו של הקב"ה דכתיב ביהוסף שמו, יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה
36-38

וזהו מה שאמרו ז"ל בש"ס סוטה יוסף שקידש ש"ש בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. כי כל אחד קידש ש"ש כפי מהותו ומדתו, יוסף היה כחו כ"כ גבוה ונעלם שא"א שיהיה כ"כ למטה למטה בהתגלות, ע"כ נזדמן לו נמי לקדש ש"ש בסתר בלתי התגלות, אבל יהודה שמדתו היתה להמשיך קדושה למטה בהתגלות, ע"כ נזדמן לו קידוש ש"ש נמי בפרהסיא.
ולפי האמור יתבאר הענין מה שבין יוסף להשבטים. יוסף רצה שתהיה הנהגת העבדות לה' כפי מהותו ומדתו מדת שבת, שתהיה כל העבודה בהצנע לכת ובהסתר למען למשוך קדושה מעולם ההסתר והנעלם שהוא קדושה יותר עליונה, וכמו קדושת שבת, ואף שלא תהיה מגיעה הארת הקדושה למטה כ"כ, מ"מ זה יותר טוב מלהמשיך ממקום נמוך מזה אף שתהיה למטה מטה ובהתגלות. והשבטים ויהודה בראשם דעתם היתה שיותר טוב להמשיך למטה מטה בהתגלות יותר אף שלא תהיה ממקום כ"כ גבוה וכמו קדושת יו"ט. וטעמם י"ל כי אצלם היה העיקר להוריד השכינה למטה שתהיה התגלות אלקות בעולם, וזו היתה כל עבודת האבות עד מרע"ה שהורידו את השכינה מרקיע הז' עד לארץ, כבמדרש (ב"ר פ' י"ט) ששבעה צדיקים אלו הורידו את השכינה מרקיע לרקיע עד מרע"ה שהורידה לארץ, ע"כ היה העיקר אצלם ההמשכה למטה מטה אף ממקום שאינו כל כך גבוה.

(שם משמואל, פרשת מקץ, שנת תרע"ט)

יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה

ויהודה נקרא כולו על שם הקב"ה, דקידש שם שמים בפרהסיא, כמו שאמרו בסוטה, כי ענין יהודה "הפעם אודה" וגו', ההודיה לה' יתברך שעשה אותנו גם כן חטיבה אחת בעולם (ברכות ו.). ועל כן הוא נגד סיון שבו מתן תורה, שעל ידו נתפארו ישראל ונעשו דוגמתו יתברך וכמו שאמרו (בבא בתרא עה ע"ב) עתידים צדיקים שיקראו בשמו יתברך... ע"י התורה.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף עז ע"א-ע"ב)

בש"ס סוטה יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. ויש לומר שמטעם זה ירש המלוכה על ישראל, שמלכות ישראל היא מרכבה למלכות שמים שיתגלה על ידה כבוד ה' בעולם, וע"כ מחמת שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה, ולו נאה ולו יאה שעל ידו יתגלה כבוד ה' בעולם. והנה ידוע שמדת הכהנים היא בחשאי, וע"כ עיקר עבודתם שהיא קטורת היא בחשאי כמ"ש בזוה"ק. וזה שבירושלמי (שקלים פ"ו ה"א) אין מושחים מלכים כהנים ע"ש לא יסור שבט מיהודה, שזה היפוך מזה...
ומעתה יש ליתן טעם על החשמונאים שנטלו לעצמם המלוכה, דהנה הם קדשו ש"ש בפרהסיא, ונעשה על ידם נס גדול מאד עד שנקבע זכר לדורות, ע"כ זכו נמי למעלת המלוכה כנ"ל, ואין ענין הכהונה שבחשאי מתנגד להם.

(שם משמואל, פרשת מקץ, שנת תר"פ)

מה שלא התפלל על כלב, כי בליקוטי תורה מהאריז"ל שנתעברו בהם נשמות השבטים ובכלב נתעברה נשמת יהודה עיי"ש, והנה אמרו ז"ל יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, וע"כ י"ל נמי לפי דרכנו דמחמת קידוש שם שמים בפרהסיא זכה נמי שיהיה מאיר בו שם זה שהוא התגלות בלתי צמצום והסתר כמו שהוא קידש ש"ש בהתגלות, ע"כ באשר ידע משה שנתעברה בו נשמת יהודה, שוב לא היה חושש לו מטעות וחשכת עצת מרגלים.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ח)

איתא בקול שמחה שיהודה אמר ליוסף "בי אדוני", שאותיות שם הוי"ה נמצאות בי ואיך תחשדני בגניבה. איתא בגמרא (ב"ק עט ע"ב) שמה שהחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן הוא לפי שהגנב כביכול עשה עין של מטה כאילו אינו רואה. יהודה היה היפך מזה והיה נאמן. יהודה נגש אל הקב"ה כדאיתא בשפת אמת, ולכן אמר שאין לחשדו בגניבה. יהודה בכל מקום שהלך הלך עם מלכות שמים, כדאיתא: יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, איפה שהלך נקרא על שמו של הקב"ה. וכן כתיב בדוד דאתי מיהודה (שמואל א' ל, ו) ויתחזק דוד בה' אלקיו. וכל ישראל נקראים יהודים על שם יהודה [עיין בראשית רבה צח, יא].

(אמרי אמת [גור], ויגש תרצ"ו, וליקוטי יהודה ויגש)

יהודה וכו' זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה

וזהו עיקר שורש היהדות, דנקראים כל ישראל... "יהודים" על שם יהודה (בראשית רבה צח, ו), דנקרא על שם "אודה את ה'" (בראשית כט, לה), שזהו שורש המכוון דכל ישראל. וכל התחכמות דתורה שבעל פה להגיע מזה להודות ולהלל לשמו יתברך. אלא שבתורה שבכתב ובכתובים נתפרש השם הוי"ה ככתבו, ובנוסח על הנסים שהוא דברים שבעל פה ד"זה שמי לעלם" כתיב, על כן אומרים "לשמך הגדול" ולא בכינוי האדנות. כי עיקר ההודאה שהוא תכלית המכוון בפועל ה' אינו אלא לשם הוי"ה ברוך הוא, להכיר אמיתותו יתברך בלי לבושים וצמצומים ומסכים... ההודאה הוא רק כלפי מדת אמיתותו יתברך, דעל כן נקרא יהודה כולו על שם הוי"ה, ובהוספת ה-ד' הרומז לכנסת ישראל, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה עא, א) דבכל מקום דלים בישראל מדבר, שהם מונים ללבנה דלית לה מגרמה כלום, רק עתידים להתחדש כמותה כשמקבלים מה' יתברך, ואז נעשה מד' ה' בתר דקבילת עוברה, כידוע.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נו דף פב ע"ד)

דמרדכי נקרא "יהודי" שכפר בעבודה זרה (מגילה יג.), דהיינו הדבקות באמת היפך הדמיון, דזהו כח יהודה שנקרא על שמו של הקב"ה, היינו שם הוי"ה המורה מדת אמת ליעקב, כידוע.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף עט ע"ג-ע"ד)

אמרו ז"ל יוסף שקידש... יהודה... על שמו של הקב"ה. והנה הא שכחות החיצונים יש להם שליטה על מה שבגלוי כנ"ל, הוא מפאת הסתרות וצמצומים כידוע, וממילא יהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה נופל מפניו פחד ואימה על כחות חיצונים ומתרחקים מלאחוז בו, וכענין אמרם ז"ל בש"ס גיטין (ס"ח.) שמא דמארך עלך. ומעתה מובן טעמא דהמלכות היא ליהודה... ומלך הוא מרכבה למדת המלכות, ותעודתו להרחיב גבול הקדושה וללחום מלחמת הרשות כדי שתתפשט הקדושה אף בגבול החיצונים, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים (סוף פ"ד), וכמו שידוע ליודעים ממדת המלכות לעילא. והנה התפשטות הקדושה מעל גבול החיצונים צריכה להיות מקודם בטוחה ומשומרת שלא יהיה ביכולת החיצונים לאחוז בה כמובן, ע"כ אי אפשר שיהיה מלך אלא משבט יהודה.

(שם משמואל, פרשת ויקהל, שנת תרע"ו)

יהודה שנקרא על שם של הקב"ה, כמו שאמרו בסוטה, כי אהבת ה' יתברך קבוע בו [וכמו ששמעתי כי מי ששונא הנבחר משבט יהודה נקרא שונא ה' וכן נקראו שונאי דוד המלך ע"ה מה שאין כן בשאר בשבטים...], ולכן נקראו ישראל על שמו (בראשית רבה צח, ו). ואמרינן במגילה (יג.) כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. לכן אמרו שם ביומא דגם בו נאמר (תהלים ס, ט) יהודה מחוקקי.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קצח)

יהודה וכו' זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה כיון שהודה וכו' אתה הצלת תמר ושני בניה

...וזו היתה מדתו של יוסף הצדיק במה שהיה סור מרע דחה את כחות הרע בכללם ממנו ומכל מצרים ומכל העולם... אבל יהודה מדה אחרת היתה בו, היא מדת חסד ורחמים, כי מדתו היתה עשה טוב, וע"כ הודה במעשה תמר והציל שלש נפשות... ובש"ס סוטה: יהודה קידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, היינו כל ד' אותיות הויה שזה שם של רחמים, והוא מהוה את כל נמצא.

(שם משמואל, פרשת ויגש, שנת תרע"ה)

כיון שהודה וכו' אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור חייך שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור

פירוש, כי ראוי היה יהודה להציל את תמר ושני בניה מן האור, שנקרא יהודה על שם "הפעם אודה את ה'" (בראשית כט), והודאה כולל את שלשתן, ובשביל זה ראוי שיהיה מציל ג' נפשות מן כבשן האש, ויתנו הודאה אל ה' יתברך וזכה להיות נצולים בזכותו ג"כ ג' בניו מן האור.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ממני יצאו כבושים

הלא לך דבר ברור כמה גדולה מצות יבום, שעלה על הרצון שתתקיים ע"י אותו צדיק, שגלוי לפניו שאילו גדל שלה, היה עושה כמעשה ער ואונן והיה שמם נמחה.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

זהו הסוד של תמר ורות שמהן יצא המשיח. ומי שיתקן פגם זה, ויעשה את הזוג בפרהסיא, אלף מיני נזקים יהיו לו לעשות לשטן, כדי שלא יצא לאורה הריון זה. משום כך נחוץ שיהיה כלאחר יד, למען יתפתה השטן. לזה רמז הכתוב: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", כתב רבינו הג' של"ה, פרשת וישב: "ותמורתו" הן אותיות תמר ורות, היינו, והי"ה שהוא השם, הו"א, הוא חסר בעוונות הרבים, ותמורתו שהוא תמר ורות, תביאנה בן שיתקן נזק זה, ולפיכך מעשה זה הוא קודש לה'. צדקה ממני, ממני כביכול, יצאו כבושים, והיא צדקה שעשיתי לישראל כדי שהשטן לא יאבד את המשיח חס ושלום. [ועי' לקט באורי אגדות, מכות כג ע"ב].

(כתבי הרב יהודה אלקלעי, ח"א עמ' 140)

...דעמך כולם צדיקים, ואפילו ערלי ישראל נקראים מולים. [וכל מכשולי בני ישראל בתאוה זו יבורר אי"ה לעתיד על דרך שאמרו ביהודה יצתה בת קול ממני יצאו כבושים].

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת כי תבוא אות א דף לח ע"ב-ע"ג)

וידוע מהאר"י שבכל מקום שנוסף אות מאותיות שם הוי"ה מורה תוספת קדושה ודיבוק בה' יתברך ושמאתו יצאו כבושים, כדרך שאמרו בסוף מכות (כ"ג ע"ב) ביהודה ותמר, ובבראשית רבה (פ"ד, ח') דרצה לילך ורמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה וכו', והיה דומה שעשה עבירה ובעל קדישה, ועל כן תחילה רצה לילך, כי יצרו היה מסור בידו ולא היה ראוי לאותה מעשה אילו היה עבירה, אלא שהקב"ה היה עסוק לברוא אורו של משיח, שהוא מתגלה בעולם הזה ע"י ההסתר והעלם הקודם בכל ימי עולם הזה הדומה ללילה, שכולו חושך והעדר אור מרוב השתקעות שע"י השאור שבעיסה ושעבוד מלכות, ובקדרות דצפרא גובר החושך יותר, כמו שאמרו ז"ל בעקבתא דמשיחא, ומשם דייקא "יקבצך ויקחך", כי אורו של מעלה הוא אור המאיר גם בתוך החושך, ומברר דלכל בני ישראל היה אור במושבותם גם בימי החושך, ד"כי אשב בחושך ה' אור לי", ו"גם כי אלך וגו' אתה עמדי", דכל החטאים יהיו כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית, היינו דהכל מסודר מה' יתברך שרצה שיהיה כן וממנו יצאו כבושים, אלא שבעולם הזה שהוא עולם הבחירה, דבר זה כבשי דרחמנא, שהוא טמיר ונעלם איך הכל מידיעת ה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות טו דף עג ע"ב-ע"ג)

יהודה, אף שגם בו אירע מה שאירע, מכל מקום אצלו כבר היה הכל בקדושה, וכמו שאמרו ביהודה ממני יצאו כבושים, ובדוד דראויה היתה לו מששת ימי בראשית (סנהדרין קז.), וזהו "הפעם אודה את ה'", שכבר נתברר בו ונשתלמה בשלמותה שאין בה שום רע חס ושלום.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף פב ע"א)

...דדוד המלך... מה שאמר על אמו בחטא שוגג ועל אביו עוון, היינו כמו שאמרו ז"ל (ילקוט המכירי תהלים קיח) על פסוק "עבדך בן אמתך" (תהלים קטז, טז) שביקש ישי לבוא על שפחתו... ונראה דהיתה אמה העבריה... והיה יכול לייעדה ותהיה אשתו אלא שהרגיש שאינה בת זוגו... והרגיש שבנו שיוליד יהיה נחשב בנה, על כן חשב שתלד ממנו שלא דרך נשואין רק בביאת זנות שאינה זיווגו לאישות, ואף שזה נקרא ביאת זנות, נראה דהיינו כשאין ראויה לו דהוא זנות בעלמא, אבל אם באמת ראויה ומזומנת לו מן השמים, ועל דרך שאמרו ביהודה ותמר ממני יצאו כבושים, ורמז למלאך הממונה על התאוה, אינה קדישה כלל... ביהודה ותמר, שהוצרך לתקן נפשות ער ואונן וקליטת אותן ניצוצות מיד להכניסן לקדושה גמורה, לא היה אפשר אלא על דרך זה, שיהיה כעין בעילת זנות, וגם זה קודם מתן תורה דלא היה עדיין איסור בבעילת זנות.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות ו דף לב ע"א-ע"ג)

לא יתחבר עם רשעים ואפילו לעשות מצוה... ואמרו ז"ל (יומא לה ע"ב) גבי יוסף "להיות עמה" - לעולם הבא... לא רצה להיות עמה אפילו לעולם הבא. דגם שיהודא זינה ויצא ממנו מלכים ונביאים, והיה זנותו רצון ה' יתברך כמו שאמרו ז"ל יצתה בת קול ממני וכו' ולמצוה יחשב, אבל תמר היתה צדקת, וזו רשעת, לא רצה להיות עמה בעולם הבא.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות מח)

[יהודה חשב שתמר זינתה, אבל הציל אותה ממיתה. אבל כל זה היה מיד ה'. וזה מה שאומר המדרש (בראשית רבה פרשה צח סימן ז) "מטרף בני עלית" - מטרפו של תמר עלית ונתעלית. נתעלית ע"י הקב"ה במעשה זה.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' רל) לטקסט

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כג ע"ב]

אמר שמואל סבא חמוה דרב שמואל בר אמי

יעוין בצוואת ר"י החסיד אזהרה כג: לא ישא אדם כו' ששמו כשם חמיו, ואם נשאה ישנה שם האחד אולי יש תקוה, ועי' מש"כ שם אות לד-לה באריכות. וע"ע בס' מזמור לדוד מהגר"ד פרדו יו"ד סי' ריג (קיא, ב) ובס' רוח חיים (פאלאגי) אהע"ז סי' סב, ובס' טהרת המים (ליוורנו תרלט) מערכת הצ' אות י-יא, וראה שו"ת תירוש ויצהר מהגרצ"י מיכלזון הי"ד סי' ריד, וס' דברי יחזקאל החדש (ירושלם תשט"ז) עמ' יד, מכתב הגה"צ ר"ל משיניאווא, ובשו"ת הגרב"ז שפרן ח"ב אהע"ז (ירושלים תשכב) סי' כ-כא. ואולי "שמואל סבא" הוי שינוי השם - ראה מקור חסד שם אות לו.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

בעל עיון יעקב כתב שמזה יש ראיה שלא היו מקפידין בדורות ראשונים שלא יהיו חתן וחמיו נקראים בשם אחד, כפי צוואת ר' יהודה החסיד ז"ל שכתב שיש סכנה בדבר. ולי נראה שאין מזה ראיה, כי חמיו היה נקרא בשם "סבא", ממילא אין זה שם אחד. וכן ראיתי אצל צדיקים שבזמננו, שכאשר אחד מהם החתן או חמיו היה נקרא בשם כפול לא הקפידו, ואפשר סמכו על מאמר זה שהדגישו שחמיו היה נקרא בשם כפול "סבא".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ולא יסף עוד לדעתה וכו' כיון שידעה שוב לא פסק ממנה

בעל עיני יצחק מעורר... שדרשתם היא היפך הכתוב שנאמר "ולא יסף", ואיך דרשו שלא פסק ממנה? ומפרש הוא על פי מאמרם על הפסוק "עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את" [בראשית יב, יא], שלא הכיר בה עד העת ההיא, וכן אמרו: מעשה באחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה עד יום מותו. וזו גם כוונתם כאן, שכמו בשעה שהיתה כלתו לא הכיר בה מרוב צניעותה, כן גם אחר כך כשנשאה חזרה לצניעותה ולא הכיר בה, ועל זה אמרו "ולא יסף עוד לדעתה", היינו להכירה, אף שלא פסק ממנה בתור אשתו, אולם מרוב צניעות שלה לא הכיר בה להסתכל עליה כמו בשעה שהיתה כלתו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

עי' זהר משפטים קד, ב: ולא יסף עוד גו' ותרגום לא פסק, ובניצוצי אות ג שלפנינו אינו כן בתרגום, אולם יעוין בפירוש הרד"ק לבראשית שם לח, כו, שכתב: מצאנו בתרגום שתי נוסחאות, יש נוסחא ולא פסק עוד מלדעתה ויש נוסחא: ולא אוסיף עוד, וכן הביא במכלל יופי לר"ש בן מלך שם.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ולא יסף וכו' לא פסק
41-43

ואשים דברי בפיך - לשון הווה, כמ"ש "ולא יסף" - ולא פסק. וכמו שהקדים יצ"מ לקבלת התורה, כן בכל יום ע"י זכירת יצ"מ במעשה ודיבור זוכין להארת התורה. ואשים הוא לשון סידור כמו ושמו איש על עבודתו... אותיות התורה החקוקים בכל נפש ישראל מתחדשין בכל יום.

(שפת אמת, פרשת בא, שנת תרנ"ט)

כיון שידעה שוב לא פסק ממנה

מכאן אתה למד שיודע היה יהודה סוד מצות יבום ושהיא מותרת לו, שאם לא כן היה פוסק ופורש ממנה, שאם בא עליה בשגגה "כי כסתה פניה", היה לו לפרוש אח"כ. אלא לפי שידע שהותרה לו, ומצוה הוא עושה להקים לבניו שם בישראל, וזהו שאמרו: כיון שכנסה קנאה והרי היא כאשתו לכל דבר [יבמות לח ע"א]. ואל תתמה (ו)אם אנו קוראים "יבום" ביאת יהודה בכלתו, שכבר בארנו שהגאולה נקרא גאולה ונקרא בנין, והיודע סודו יכיר וידע שהקרוב קרוב קודם וזוכה במצוה, אלא שניתנה תורה ונתחדשה הלכה ותלה מצוה זו באחיו בלבד, ואם אין לו אח קרוב קרוב קודם, צא ולמד מבועז. והנך רואה בעיניך שלשון אחוה נופל על הקורבה, באברהם, שאמר ללוט בן אחיו "כי אנשים אחים אנחנו". ועוד שאפילו הם רחוקים, כל ישראל אחים זה לזה, שנאמר "אשר לא מאחיך הוא", "כי ימוך אחיך", ורבים כהם. וראה שנאמר בבועז "קרוב לנו האיש מגואלנו הוא". ולכך נזקקה לו רות על שגאל אותה. ושם הוא אומר "ולא יכרת שם המת מעם אחיו (ומשאר) [ומשער] מקומו". ואין ספק שלא היו לו למחלון אחים, ובמלות אחרות נרשם שם הסוד. וכבר רמזתי בזה דברים רבים יותר מדאי, אולי אוכל הועיל.

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

וקודם מתן תורה לא רצו לדחות העשה המוטלת עתה עליהם מפני הלא תעשה שיאסר עליהם אחר כך... וכן יהודה ותמר שאמרו חז"ל שכיון שידעה שוב לא פסק ממנה, כי דחה הלא תעשה מפני העשה.

(באר מים חיים, שמות, פרק ב, פסוק א)

כיון שידעה שוב לא פסק ממנה וכו' ולא יסף עוד לדעתה
43

עיין ברש"י בהבנת כיון שידעה וכן במהרש"א. ובעל "בכור שור" מפרש כיון שידעה מלשון "והאדם ידע את חוה", והכוונה היא על פי מה שכתב הרמב"ן על פי המדרש שיהודה קיים מצות יבום, כי קודם מתן תורה היתה המצוה אף בקרובים ומצות יבום היתה דוחה איסור כלתו. והנה אמרינן (במס' יבמות לט): סד"א מצוה דרמיה עליה רחמנא עבדה השתא תיקום עלה באיסור אשת אח, קמ"ל קרא "ולקחה לו לאשה", כיון שלקחה, פירוש שבא עליה בהיתר פעם אחת, הרי היא כאשתו לכל דבר. ממילא מאמר דילן ממש כלישנא דגמרא יבמות הנזכר, "כיון שידעה", פירוש שבא על כלתו בהיתר בתור מצות יבום, נעשית כאשתו, ואין כבר איסור כלתו, דקנאה בביאה ראשונה. ממילא "ולא יסף עוד לדעתה", לא פסק, כי היא כאשתו לכל דבר.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

באבן המלך תנא אבן שאנשי טבריא ואנשי ציפורי שוקלים בו

והכוונה לומר במשקל גדול טפי ממשקל ירושלים, כנראה ג"כ מן המדות, דהמדה של צפורי גדולה משל ירושלים [עירובין פג ע"א, ולגבי טבריה - פסחים קט ע"א].

(רבי דוד פרדו, חסדי דוד, תוספתא סוטה פ"ד ה"ד)

שהמשקל של אנשי טבריה וצפורי היה גדול ממשקלות שאר הערים, ומשקל המלך היה גדול ממשקלם, ואומר הכתוב שמשקל שערו היה באבן המלך, היינו הגדול משאר המשקלות.

(ילקוט מעם לועז, שמואל ב' יד, כו)

בעא למפסקיה וכו' נבקע שאול מתחתיו

בעל איי הים כתב שמה שאמרו חז"ל שראה גיהגום מתחתיו, אין המשמעות שראה בקיעה תחתיו ממש - כמ"ש המהרש"א - והיה אבשלום ירא שאם יחתוך השער יפול באותה הבקיעה, כי בפרקי דר"א איתא: ולמה לא שלף חרבו וכרת שער ראשו, אלא שראה גיהנום, לכן אמר מוטב לי שאתלה בשער ראשי ולא אמות באש של גיהנום, ומדבריו נראה שהרגיש בעצמו שדינו להתחייב בגיהנום עבור מעשיו הרעים, אמנם במיתתו זו במה שנתלה בשער ראשו היה בטוח שיכופר לו חטאו ונתרצה בזה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מי יתן מותי אני תחתיך וכו' תמניא בני וכו' דאסקיה משבעה מדורי גיהנום ואידך איכא דאמרי דקריב רישיה לגבי גופיה וכו' דאייתיה לעלמא דאתי

עיין בתוס' שהקשו ממה שאמרו (סנהדרין קד) "אבא לא מזכי ברא", ותירצו בב' תירוצים. ובעל ילקוט הגרשוני מביא דהמדרש תלפיות מתרץ קושיא זו והוא, דהטעם דבן מזכה אביו הוא משום דברא כרעא דאבוהו, וכאילו הוא גוף אחד, ולכך אם הבן עושה מע"ט הוי כאילו אביו עושה, אבל האב שאינו מזכה את בנו הוא רק אם הוא כבר מת והבן חי, דמה בכך שהוא היה צדיק בחייו מ"מ כיון שהבן חוטא הרי הוא כאילו האב חוטא, איך איפוא יזכה את בנו החוטא, והתינח כשהאב מת והבן חי, אז אינו יכול לזכות את בנו אף אם היה צדיק, כי ע"י חטאי הבן, איבד האב בחינת צדיק שהיתה לו בחייו, אבל אם האב חי והבן מת, אם כן חדל הבן מלחטוא עוד, ממילא אם האב החי עושה מצוות ומע"ט נחשבו מצוות ומע"ט אלה לבן כאילו הוא חי ועושה אותם.
בעל לשמוע בלמודים מפרש דשבעה מדורי גיהנם הם נגד שבעה מיני עבירות של יצה"ר המרומזות בז' שמות שלו. לכן הזכיר דוד על כל מדור של גיהנום שאם נתחייב אבשלום מצד העבירה המתיחסת להמדור, אין לחייבו, כי עשה אותה מצד שהוא בני, והסרחון תלוי בי מצד מולידו, כי נולד מיפת תואר, לא בו, ובזה אסקיה מז' מדורי גיהנום.
כן מפרש דקריב רישיה לגבי גופיה, דחטאת האדם יתכן בשני אופנים: לפעמים עובר עבירה לא מצד תשוקת התאווה כי אם מצד השחתת ראשו להכעיס את בוראו, ולפעמים הוא בהיפך, דהשחתת דעת ראשו באה ע"י תשוקת תאוות החומר. והנה, כאשר העבירה היא מצד השחתת הראש להכעיס לבוראו, קשה למחול עליה. לא כן כאשר היא מצד התאווה, בנקל למחול להחוטא ע"י תשובה. ולכן השתדל דוד להקל במעשה אבשלום וקריב רישיה לגביה גופיה, כלומר הוא המליץ עליו דעיקר של עבירות שלו היו מצד דרישיה היה קריב ונמשך לגבי גופיה, ממילא אין קשה למחול לו.
בעל עיר בנימין מפרש השייכות של המלה "בני" להצלתו של אבשלום מז' מדורי גיהנום וכן הבאתו לעולם הבא, על פי מה שאמרו חז"ל ביומא [סו ע"ב] שאלו לר"א פלוני מה לעוה"ב, ופירש"י זה אבשלום שבא על פלגשי אביו, ואיתא ביבמות [ד ע"א] דמאן דדרש סמוכין אוסר באנוסת ומפותת אביו ומ"ד דלא דרש סמוכין מתיר אותן, כן אמרו חז"ל... [סנהדרין קז ע"א] דביקש דוד לעבוד ע"ז, א"ל מלך שכמותך יעבוד ע"ז, א"ל מלך שכמוני יהרגנו בנו, א"ל מ"ט לא דרשת סמוכין ונסבת יפ"ת וסמיך ליה "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה". ועל כרחך צ"ל דדוד שנשא יפ"ת לא דרש סמוכין, על כן כאשר מת אבשלום צעק דוד ואמר אבשלום "בני", לומר כי ממנו למד, היות שאני לא דרשתי סמוכין ונסבתי יפת תואר, על כן עשה גם הוא כפי הוראתי ולקח מפותת אביו. ובצדק אמר "מי יתן מותי תחתיך", כי אם הייתי מת תחתיו והייתי נענש על שלא דרשתי סמוכין, אז וודאי לא היה נכשל גם הוא בעבירה זו לבוא על פילגשי אביו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

הני תמניא בני למה שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם

בגמרא: שבעה פעמים בני, שאמר דוד, אסקיה מז' מדורי גיהנום. ויש להבין מה תועלת יש באמירה זו "בני", עד שיהיה מועיל להעלותו מגיהנום, ומה סגולת הדבר "בני" להציל נפשו מיד שאול. אבל כבר שאלו, אם הקב"ה מייסר לאדם ע"י רשע, דרך משל, נגזר על בית המקדש שיחרב ועל נבוכדנאצר שיחריבו, א"כ למה נענש בשביל כך, הלא רצון ה' עשה, וכך יפה לו לעשותו, כי כך נגזרה הגזירה? אמנם התשובה, כי רצון נבוכדנצר היה בלא"ה לנקום בישראל... והוא עשה בבחירתו ולא אנוס על פי דיבור, ועשה כלבבו להרע לנקום נקם, ולכך ענוש יענש בחושב רעה לעשותו, וזהו הטעם בכל דברים. אך זהו אם מטבעו לעשות הרע, אבל ודאי אם מטבעו אינו לעשות, רק נעשה בגזירת המקום לענוש בו החוטא, קושיא הנ"ל במקומה עומדת, למה יהיה נענש, הלא בא בשליחות של מקום ואין ברוחו רמיה, ולולי גזירת ה', לא היה עולה בלבו כלל לעשות רע?...
באמת גזירה זו לרודפני, אמר דוד: משמים היא, "הנני מקים עליך רעה"... עכשיו שבני רודף אחרי ואין זה מדרך העולם, ומעולם לולי גזירת המקום לא היה עולה בלבו לרודפני ולהיות לי לשטנה, ואין זה אלא גזירה מן השמים, וא"כ אין לו משפט עונש, כי רצון ה' עשה, והרי זה כמעט אנוס ע"פ הדיבור... ולכך במיתת אבשלום, ונגש לדין למעלה להורידו לגיהנום ירכתי שאול, התנצל דוד בעבורו וצעק: "בני אבשלום", הלא בני הוא, ואיך יעלה בלבו לעשות לי רעה, וכי כך היא המדה והטבע מבן לאב?... אין זה אלא גזירת המקום היה בכך, ואין לו לעונשו. ולכך באמירת "בני" התנצל בעדו, והואיל כי יפה טען, ניצול ממדורת אש.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טו)

...על דרך שאמר דוד המלך ע"ה אחרי מות אבשלום "בני אבשלום בני בני" וגו', ואמרו חז"ל שבשביל זה אמר ח' פעמים "בני", דאסקיה משבעה מדורי גיהנם והכניסהו לגן עדן. הרי אשר בקריאתו "בני" הוציאו מחושך וצלמות והשביע נפש שוקקה להכניסו לאורה ושמחה... כיון שהכניסם תחת רשותו לומר "בני".

(באר מים חיים, בראשית, פרק כז, א)

מה שאמר דוד המלך ע"ה בבכייתו על אבשלום בנו "בני בני", ואמרו חז"ל כי בז' פעמים בני אסקיה משבעה מדורי גיהנם ובהשמיני אסקיה לחיי עולם הבא. והענין להעלותו מגיהנם ע"י אמירת "בני", הוא כי ע"י צער הצדיקים ובכייתם בגנוחי גנח וילולי יליל, מעלים ניצוצות הקדושה ונשמות ישראל העשוקים בקליפות בעולם הזה או בגיהנם, כנודע מסוד עשרה הרוגי מלכות.

(באר מים חיים, בראשית, פרק לז, לה)

הני תמניא בני למה שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם וכו' דאייתיה לעלמא דאתי

...ומאמרם ז"ל נודע על אלו הפעמים שקראו "בני" להעלותו מגיהנם ולהביאו לגן עדן. ובמה שנדייק באמרו "מי יתן מותי אני תחתך", יתיר מלת "אני", נבין אופן דבריו שלא אמר מלות "בני" תכופות זו אחר זו, אלא עשה ג' חלוקות, תחלה אמר "בני אבשלום" ושוב אמר "בני בני אבשלום" שתי פעמים, והפסיק באמרו "מי יתן" וגו', ושוב חזר לומר "אבשלום בני בני". וכאן אמר קודם "אבשלום" ואח"כ אמר "בני", מה שלא עשה עד הנה.
אבל הכוונה... שהבן יקרא בן בב' בחינות, אם בהיותו ירך אביו יוצא חלציו, ואם בהיותו תלמיד לרבו, כי בלמדו מפיו תורה יקרא "בנו" כמו "בני הנביאים". וידענו כמה חשו ז"ל שלא לשנות לתלמיד שאינו הגון שנופל בגיהנם כדאיתא בחולין (קלג ע"א)... והנה לדעתי גדלה אהבת דוד ע"ה לאבשלום מאד מאד כאשר ראינו כמה פעמים חיפה עליו וכמה ציוה לשרים שישמרו חייו, לפי שמלבד היותו בנו טבעי שהביאו לחיי העה"ז, היה ג"כ תלמידו ידידו שלימדו תורה והיה חפץ מאד יהיה צדיק ושלם. ועתה בראותו אותו יצא לתרבות רעה וכי עוונותיו לכדוהו עד שמת אותה מיתה, שבלי ספק נתחייב בדינה של גיהנם מבלי היות לו פנאי לשוב בתשובה כראוי, על זה חרד חרדה גדולה והיה דואג מאד על ככה, עד שעלה אל העליה ובכה. ונתן טעם אל בכייתו באמרו "בני אבשלום בני בני אבשלום", יאמר: בני אבשלום זה אינו כשאר הבנים, כי כל בן הוא בן לאביו מצד אחד להיותו יוצא חלציו, אבל זה הוא "בני בני אבשלום", הוא לי לבן שתי פעמים משני צדדים, אם טבעי מצד הגוף ואם רוחני מצד היותו תלמידי, ואיככה אוכל וראיתי באבדן הבן הכפול הזה היותו יורש גיהנם. ע"כ "מי יתן" והיה יכלת בידי להעלותך גם עלה בחלק עליון בג"ע עד שתהיה מיתתי בגדר ומצב שאני אהיה "תחתיך", ע"ד אמרם (ע"ז י ע"ב): מי יתנני מצע תחתיך וכו'. כך אמר: הייתי חפץ שתהיה אתה כ"כ למעלה, שאשאר אני במקומי למטה ממך. וכי תימא, איך אפשר ששום אדם יתאוה לזולתו שיהיה יותר מעולה וחשוב ממנו באיזו מעלה שתהיה? לזה אמר: אל תתמה על החפץ והרצון הזה, כי הלא אבשלום אינו איש נכרי וזר אצלי, אלא הוא "בני בני", בני שאני אביו ותלמידי שאני רבו, ובכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, כ"ש בהצמדם יחד.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים, חלק ב, דרוש לד [דרוש לה במהד' מישור])

דאסקיה משבעה מדורי גיהנם
52

הנפש חלק מחלק [הקב"ה]... וכשאדם מת, הקב"ה נוטל את שלו, ומניח לאב ואם חלקם. שנאמר: וישוב העפר אל הארץ, כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ולכן שכר העוה"ז הוא גופני, נמשך מאב לבנים, והוא כלל מה שאנו אומרים: וזוכר חסדי אבות. ולא תמה: זכות אבות להיטיב את בניהם בעולם הגשמי, וכתיב: ועושה חסד לאלפים וכו'! אבל מה שאמרו: ברא מזכה אבא, ואבא לא מזכה ברא; הוא בעולם הנשמות. והוא, כי הבן עם היות גופו לבד חלק מחלקי האב ולא נפשו, כמו שאמרנו, מ"מ הרי הוא מסובב מן האב. ועל כן הבן מצווה בכבוד האב ובמוראו, ואין האב מוזהר כן כבן. שהמסובב לעולם חייב להמסבב לכבודו, ואע"פ שהוא מסובב מאליו הכרחי, לא רצוני. וע"כ כשהוא מוליד בן צדיק עובד אלהים, נראה כאילו מסיבובו הוא עובד אלהים, שהוא הביאו לעולם להיות צדיק, מושל בבית אלהים ועובד תחתיו. והוא החפץ הנמרץ, שהיה אברהם אבינו חפץ ומתאוה ומבקש מאתו ית', שיתן לו זרע יעבדנו, לא להיות יורש עשרו ונחלתו, רק לכוונה שאמרנו! כי זהו תכלית כל שכר האדם, שישאר ממנו בעולם הגשמי עובד אלהים. ואז נראה לו, כאלו הוא בעצמו העובד, ואינו מת אלא חי, שהוא הוליד מי שעובד לה' יתברך. וע"כ ראוי באמת שיזכה האב בזכות הבן. אבל האב, למה יזכה את הבן בנפש, והאב אינו חלק מן הבן, ולא מסובב ממנו: לא בגוף ולא בנפש. א"כ מה יועיל זכות האב, לבן?
אמנם, מי שעושה צדקה או תפלה בעד מי שכבר מת, מועיל למת, והוא מאמרם בדוד מלך ישראל שאמר: בני בני וכו', וזהו מה שנהגו ישראל בצדקות, וניחות נפש. ומ"ש: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת? הוא מה שיעשה האדם בעצמו, שהעוה"ז לכל אחד ואחד למעשה, והשני לתגמול, דאין בשני מעשה שתתעסק בו הנפש, לשנות תגמולה, ולהוסיף ולגרוע כלל.

(שו"ת הרשב"א חלק ה סימן מט(

אם יש נכרי שעשה טובות ליהודים יכולים לבקש להקב"ה שיקל בדינו וכן יכולים לבקש על מומר שעשה טובה ליהודים וכן אמר ר' יוחנן על חרבונא זכור לטוב לפי שדבר על המן. אבל נכרי רע וכן מומר רע אין לבקש עליו ויצחק אמר על עשו יוחן רשע (ישעי' כ"ו י') והשיב לו בל למד צדק (שם). ודוד שבקש על אבשלום להצילו מדינה של גיהנם כי גרמה של דוד היה אם לא חטא בדבר אוריה לא היה אבשלום חוטא.

(ספר חסידים סימן תשצ)

ז' מדורי גיהנם הוא מה שאמרו רז"ל בעירובין פ' עושין פסין: אמר ריב"ל ז' שמות יש לו לגיהנם: שאול ואבדון ובאר שחת ובור שאון וטיט היון וצלמות וארץ תחתית. וטעם הז' ידוע למשכילים, שיש לה לגיהנם ז' דיוטגמאות וז' מעלות הן בודאי...

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה בעבורו? אלא ה' בוחן לבות החיים והמתים, אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה, ואם היה עני אותו המת, אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו, אז תועיל לו קצת, כי החי יכול לבקש להקל דין המת כדוד על אבשלום... אבל אם נתן עבור רשע אינו מועיל.

(ספר הרוקח סי' ריז)

...שכבר התבאר גם כן בסיפורי התורה... שבזכות תפילת הצדיק יתכן שיעתר לו ה' יתברך גם אם יתפלל בעד זולתו, עד שרז"ל קיבלו, שגם בעד המתים שכבר מתו יעתר ה' יתברך בעד הצדיק, וגם על הרשעים, כמו שדרשו רז"ל בענין דוד ואבשלום. ואולם עם היותו דרש ודברי הגדה, הנה המנהג הקבוע בכל גבולי ישראל לברך גם המתים ולהתפלל בעדם.

(רבי חסדאי קרשקש, אור ה', מאמר ג ח"ב כלל א, פרק א)

לכאורה הרי אמרו אבא לא מזכי ברא [סנהדרין קד ע"א]. ועי' מש"כ במקור חסד לס' חסידים סי' שסד אות ב, ובסה"ס שם קונטרס חסדי עולם לסי' תרה, באריכות רבה בס"ד. וע"ע שו"ת הרשב"א ח"ה סי' מט, ח"ז סי' תקלט.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

ומבואר בספרי פ' האזינו... שאין האבות מצילים את הבנים... לכאורה יוקשה מגמרא סוטה י ע"ב שאמר דוד בני בני והעלה את אבשלום לעוה"ב... שמוכח שיש כח בתפילת צדיק לא לבד להוציאו מגיהנם כי אם גם להביאו לגן עדן... ונראה שזהו לאשר על ידם נענשו, וענוש לא טוב....(שבת קמט ע"ב), לכן אהני תפלתם. ואבשלום ובני קורח ממילא נהנו. ודבר זה למדתי מתורתו של רבינו החסיד בסי' תש"צ ושם סי' קצה [למה היה מצטער דוד על אבשלום מפני שאלו היה עושה תשובה בימיו לא היה לו כל כך צער אבל לא עשה תשובה. דבר אחר בשביל כשחטא דוד על מעשה בת שבע ואוריה אמר דוד עוני גרם שיצא אבשלום מעולם הזה ומעולם הבא וירא פן יביאהו לדין על כך על עונו שגרם לזה].

(רבי ראובן מרגליות, חסדי עולם, סוף ספר חסידים עם מקור חסד, סי' תרה)

עי' זהר בראשית מ ע"א-ע"ב, תוספתא נח סב, ב, ניצוצי אות ח, ויחי רלז, ב, תרומה קנ ע"ב, פקודי רסג, א, קרח קעח, א, תקו"ז תל"ב (עו, ב), זהר חדש לך כה, א, רות עט, א, ועי' נצוצי אורות מהגחיד"א נח שם אות ה'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

דאסקיה משבעה מדורי גיהנם וכו' דאייתיה לעלמא דאתי

ואע"פ שמשנתגלה שראשיתו רע, דלא היה נקי אגב אימיה, הרי ממילא גם כל מדות הנמשכות משורש זה הוא כן, כי משורש נחש יצא צפע. מכל מקום לא היה היופי למראית העין דבני אדם בלבד, וכפי מה שגנב לבם, שהרי סוף דאסקיה דוד משבעת מדורי גיהנום ואייתיה לעולם הבא (שהוא נגד מדריגה השמינית, הבינה, דרומזת לעלמא דאתי כנודע, ו"מכף רגלו ועד קדקדו" הם תשע מדרגות, והחכמה לא תיקן כי המרידה באביו הוא קלקול בשורש החכמה שנקראת אבא) כמו שאמרו בסוטה, ואם כן נשאר היופי שלו קיים לעד, וכל יופי שבמקרא כן.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ו דף כו ע"ג-ע"ד)

דקריב רישיה לגבי גופיה

פירוש זה, כי ראוי היה לו הפירוד לפי המעשים אשר עשה, ולפיכך נקטע ראשו, ודבר זה מורה על הכריתה והפירוד שיש לו בעולם אשר הוא בא שם, כי אין דומה אבשלום לשאר האדם שנהרג, אשר הריגתו במקרה, אבל מעשה אבשלום הכל הוא מן ה' יתברך. לכך כפי אשר ראוי לו בעולם אשר הוא בא שמה, כך נעשה בו כאשר נפרד מן העולם הזה. וכאשר נכרת ראשו, דבר זה מורה כי ראוי לו הכריתה והפירוד ג"כ בעה"ב. ודוד קריב רישא לגביה גופיה, שלא יהיה בעונש זה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת וכו' שלקח מקח רע לעצמו

סיבת מרידת אבשלום ואחריתו הרעה היתה רצונו לקנות לו שם וזכרון ע"י אמצעים חומריים, והוא היה הראשון להביא בקרב ישראל את מנהג מצבות הזכרון מארצות הגויים. והמקח הזה היה בעוכרו, כי מצבת זכרון זרה לרוח ישראל ודתו מימי עולם, כמו שנמצא "ארשב"ג אין עושין נפשות לצדיקים, שדבריהם הם זכרונותיהם" (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ה), ולכן לא הציבו מצבות על קברי מרים ואהרן... זולתי בקבר רחל שהיתה על אם הדרך, שלא יחטטו בה, כמו שכתב הספורנו.

(רבי חיים יצחק בריל, תולדות עם ישראל, תולדות ר' שמעון בן לקיש, אות מ, עמ' 52)

ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת וכו' כי אמר אין לי בן, מה לקח אמר ר"ל שלקח מקח רע לעצמו
53-54

בעל עיני יצחק מדקדק על קושיתם מה לקח, והלא בקרא מפורש מה לקח ועל מה לקח, גם מה שאמרו "שלקח מקח רע", איזה מעשה רע נראה מזה, ומפרש הוא שזה המעשה הביאו למה שמרד אח"כ באביו, והוא מקודם הסכים בדעתו שכל אדם צריך להניח איזו הזכרה אחריו, אף אם היא ענין רשות תועלת היא לנפש, לכן מפני שלא היו לו בנים הציב לו מצבת אבן, וטעות זו הביאו לטעות יותר גדולה היינו לרדוף אחר אביו ואם יצליח במלחמתו, אז בוודאי יזכר שמו לעולם מפאת נצחונו, ואף אם יהרגוהו ג"כ יזכר שמו במה שהרהיב בנפשו עוז לעשות זאת, כך שטעות הראשונה של המצבה הביאו לטעותו הגדולה השניה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בעצה עמוקה של מלכו של עולם

יש לפרש כי הא-ל לא גזר בפירוש על אבשלום, ולא הזכירו בשם, ואע"פ שידע כי אבשלום יהיה החוטא, בעבור תאות לבו לחטוא... ואם לא חטא דוד, היה הא¬ל מונע נשי דוד מהמכשול ע"י העבירה, אע"פ שאבשלום סופו לחטוא מפני תאות יצרו, לא היה חוטא עם נשי אביו. ועוד כי לא היה חטא גדול בזה, כי פילגשי אביו היו, ומפותת האב מותרת לבן, אלא לפי שהיו פילגשי המלך אסורות.

(רד"ק שמואל ב' יב, יא [ובדומה באברבנאל שם])

בעצה עמוקה של מלכו של עולם וכו' (יא.) כיוצא בדבר וכו' בעצה עמוקה של אותו צדיק

שני המאמרים האלה של יוסף ואבשלום... יש להם שייכות גדולה זה לזה, ששניהם יחד יהיו רפאות תעלה לעם ישראל באחרית הימים. ושתי הדרמות האלו מה נוראות הן...זו אחים מוכרים את אחיהם, ושם בן מתנפל על אביו לרצחו נפש. ושניהם לקח לעם ישראל באחרית הימים. יוסף - "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו", והוא אומר "את האלקים אני ירא", ויהודי גרמניה השיגו שיווי זכויות וכיחשו באלקים ויאמרו להתבולל בגוים - הביטו אל יוסף, שמעו מוסר. ואבשלום - ליהודי רוסיא, הבנים הקמים על אבותיהם להחריב בתי כנסיות, לקרוע סה"ת, לרמוס ברגל כל קדשי ישראל... אמר דוד: אם אבשלום לא ניצח אותי, אות היא לישראל כי במלחמתם את בניהם ינצחו האבות.

(רבי אלכסנדר אלישביץ, אלף המגן, פ' וישב, אות קלא)

תוס' ד"ה נוח, האי דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות

וצ"ע דלשון "נוח" משמע רק שהוא רשות. וי"ל בכל עבירות אסור לו ליהרג במקום שהדין נותן שיעבור, וכאן רשאי ומשובח, אבל איה מצאנו חיוב לזה. ואולי אם היה רשות, איך הפקירה העוברים, בפרט שבן נוח מצווה על העוברים, ומסתבר שחיוב להצילם.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

תוס' ד"ה דקריב, דלא חשיב אלא מלכים

עי' תשובת חתם סופר חלק אבה"ע סי' קנא, שרצה לומר דאבשלום מלך היה. ומדברי התוס' הללו מוכח דלא היה מלך.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300