כב ע"א

קרא ושנה ולא שמש ת"ח

לענד"נ דמיירי שיש בידו ושכלו להבין בשימוש ת"ח, ופורק עול. ומיושב מה שהקשו תוס' ד"ה רשב"נ.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים וכו' הרי זה עם הארץ וכו' בור וכו' כותי וכו' מגוש
2-5

וביאור זה, כי כאשר שנה המשנה ולא שמש תלמיד חכם לברר טעמי המשנה, שהוא שכל ברור כאשר עמד על טעמי המשנה, נקרא זה עם הארץ כאשר לא קנה השכל. והוסיף ר' שמואל לומר שהוא נקרא בור, כי שדה שאינה מוציאה תבואה נקראת שדה בור, שהרי תרגום "והאדמה לא תשם" (בראשית מז) - לא תבור, וכך מי ששנה המשנה ולא שימש תלמיד חכם לברר לו המשנה לא יצא אל הפועל השלימות להיות חכם בפועל. לכך נקרא בור, שלא יצא אל הפועל, והוא כמו שדה בור שלא יצא אל הפועל לעשות פרי. ור' ינאי אמר הרי זה כותי, כי כותי אינו מבקש לעמוד על התורה ולהבין אותה, כי לא למדו כותיים התורה, רק מה שראו לפניהם במעשה עשו, ובזה החזיקו הכותיים, אבל שיהיה להם התורה זה לא היה להם כלל, וכך מי שלמד המשנה בלי בירור טעם המשנה חסר לימוד התורה, שלא נחשבת המשנה לימוד התורה רק המשנה הוא איך יעשה המעשה. ומפני כך נקרא כותי, שאין לו התורה מצד הלימוד, אבל ישראל ראוי להם התורה מצד השכל, כי התורה השכלית ראוי להם בפרט, וכמו שאמר הכתוב (דברים ד) "כי מי גוי גדול וגו' חכם ונבון" וגו', וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה, כי מיוחדים ישראל לקבל השכל מן ה' יתברך, וכמו שאמרו על ישראל (ברכות נח ע"א): ברוך שחלק מחכמתו ליראיו כמו שהתבאר. וזה שלא למד רק המשנה נחשב כותי שאין לו התורה מצד החכמה רק שנהגו כך, ואין עשיית המצוות רק מצד השכל.
ורב אחא בר יעקב אמר שנקרא אמגושי, הוא מכשף שהוא מדבר ואינו מבין מה הוא מדבר, ודבר זה כאילו אינו תורה כלל, וזה עוד גרע מהכל, כי נחשב אצלו התורה כמו כישוף, שהוא דבר פחות ושפל ואינו ענין שכלי כלל, ולכך הכישוף הוא לנשים שהם חלושי השכל. וזה שלמד המשנה ולא ידע טעם התורה, כאילו היה התורה דבר פחות ושפל שאין בו השכל, ומפני כי דבר זה הוא דבר זר ויוצא מן הראוי, כי מצוות התורה ראויים מצד עצמם שיהיו נעשים בשכל, וזה שלא למד רק המשנה שאין בה בירור השכל, הוא דבר זר יוצא מן הראוי, ונחשב ככישוף שהוא מעשה זר בלא שכל.
וד' דברים זכרו, האחד שהוא ע"ה, כלומר שאין לו השכל כלל, והב' שהוא נקרא בור, שלא יצא אל השלמות הגמור להיות בפועל לגמרי, והשלישי שהוא כותי כאילו אין שייך לו השכל רק רוצה לעשות אבל למוד התורה בשכל אין שייך להם וזה יותר גרוע, והוסיף לומר כי הוא אמגושי, שהתורה נחשבת אצלו כמו הכישוף כאילו אין התורה שכלית, רק כמו הכישוף שהוא לנשים ואין בכישוף שום תבונה, ולכך הכישוף הוא לנשים בעבור חלישת שכלן ביותר, וכך נחשב אצלו התורה. והבן סדר הדברים האלו מאוד מאוד.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק טו)

פירוש כי עם הארץ נקרא מי שלא קנה תורה, והרי זה לא קנה התורה, כי קנין התורה כאשר ידע אותה בשכלו, ואז התורה עומדת עם האדם, וזה שלמד המשנה ולא הבין אותה [על עומקה] אין קונה התורה רק בדיבור בלבד, ואין הדיבור קנין האדם, רק השכל והחכמה שהיא שייכת לאדם, [והוא] קנין האדם, ולפיכך נקרא עם הארץ, שלא קנה דבר.
הרי זה בור - ההפרש שיש בין ע"ה לבור, זה כי ע"ה נקרא שלא קנה התורה, אבל בור נקרא כמו "והאדמה לא תשם" (בראשית מז) שתרגומו "לא תבור", ור"ל הארץ כאשר היא מעלה קוץ ודרדר, דבר שאין ראוי לה, וזה יותר גרע מן כאשר אין בה דבר. ומי שלא ידע רק המשנה כצורתה, הוא כמו שדה בור, שנמצא בו דבר שאינו נחשב, וכך מי שלא קנה רק המשנה כצורתה בלבד, הוא קנה מה שאין ראוי לקנות, כי יש לו לקנות השכל, וזה שקנה המשנה ולא הבין אותה נקרא בור.
הרי זה כותי - פירוש כי הכותי אינו רוצה רק בתורה שבכתב, ותורה שבכתב אין טעם לו, ולא כן התורה שבעל פה, שכל אשר אמרו חכמים הכל בטעם ובשכל, וזה שלמד המשנה כמו שאנו לומדין תורה שבכתב בלי טעם המשנה, הרי זה כותי. ואם היו הכותיים חוקרים על המצוות ולעמוד על בורים, הרי בודאי היו מקיימים את המצוה כמו שאמרו חכמים, כי הדעת והחכמה נותן לעשות המצוה כמו שאמרו חכמים, אבל עשיות המצות שלהם בלי דעת וחכמה. לכך נקרא כותי, שכל דבר שלא נתברר בחכמה נקרא זה תורת כותי, ולכך הלמד משנה [בלי] שיבין הטעם הוא כותי.
והוסיף לומר כי לומד המשנה בלי ברור החכמה נקרא אמגושי, כי אמגושי שהוא המכשף פועל מעשים שהם חוץ לסדר העולם, ומשנה מנהגו של עולם, ומעשיו בלא דעת, ומדבר דברים שאין השכל משיג אותם, ומתיחס דבר זה אל פועל שלו כמו שהוא יוצא מן השכל והדעת, כי דבר המסודר לפי הטבע הוא שכלי, וכאשר הפועל אינו מסודר לפי הטבע אינו שכלי. לכך הדיבור של אמגושי אינו שכלי, וכן הדיבור מן המשנה שאינו יודע להבין נקרא זה אמגושי. ואינו דומה לכמה מצוות התורה שהם נעלמים שלא ניתן ההשגה בהם, אבל זה שלמד המשנה בלי השכלה נקרא אמגושי, כמו שהאמגושי דבריו שמדבר הם חוץ להקש השכלי, כך הלימוד הזה מפני שאין יודע להבין אמיתת הדבר בשכל, הרי הוא חוץ לשכל וחוץ להיקש כמו הדיבור של אמגושי.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

איזהו עם הארץ וכו'
8-15

עיין בספרי [לקוטי בתר לקוטי] ברכות עמ' קמז כוונת מאמר זה ותרווה נחת.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

עי' רע"מ משפטים קיט, א: אינון דלית להון תפלין על רישא ודרועא, ואינון דלא רשימין בתורה ובמצות, ואלין דלא נטרין זכור ושמור ולא רשימין בתכלת ולבן דציצית, ואלין דלא רשימין באלין סימנים, "שקץ הם לכם", לאו אינון ישראל אלא עם הארץ כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

איזהו עם הארץ שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית
9-8

וזה כל האדם, להשתדל בטהרת מחשבותיו, ושלא לתור אחרי לבבו המשקיע המחשבות בדמיונות כוזבות. ואיזהו עם הארץ - שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית, היינו מי שאין חושש כלל לייחד מחשבות לבבו לה' יתברך על כל פנים פעמיים ביום, ומניחם הפקר להרהר ככל העולה על הרוח בלי שום פניה והשתדלות להרחיקם מלבו כלל, זהו עם הארץ גמור, שאפילו אין עובר עבירה בפועל, מכל מקום הוא שקוע בעניני הארץ הזו הגשמיית והבליה לגמרי, ואין בו שום חכמה כלל, דע"י החכמה הוא התעוררות האדם לצאת מהדמיון. כידוע דיש שני חדרים במוח, באחד הוא כח החכמה ובשני כח המדמה, וכשזה קם זה נופל...
והמדרגה היותר קטנה הוא שקורא קריאת שמע שחרית וערבית, דאיתא במנחות (צט ע"ב) דגם כן קיים בזה "לא ימוש", היינו כשיוכל להגביר כח חכמתו על דמיונו על כל פנים פעמיים ביום בשכבו ובקומו, כבר יצא מכלל עם הארץ על כל פנים, כי התעוררות זה במחשבה פעמיים ביום יוכל לפעול גם כן על כל היום, שלא ישקע על כל פנים כל כך וגם זה טוב שלא להיות עם הארץ גמור על כל פנים. וזה חובת גברא על כל אחד מישראל שכל אחד מחוייב להיות כן וכל אחד יכול להגיע לזה, ועל כן הוא מצוה חיובית על כל אחד מישראל.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות ג דף ה ע"ג-ע"ד)

איזהו ע"ה כל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית בברכותיה וכו' כל שאין מניח תפילין וכו' שאין לו ציצית בבגדו וכו' שיש לו בנים ואינו מגדלן ללמוד תורה וכו' אפילו קורא ושונה ולא שימש ת"ח וכו' קרא ולא שנה הרי זה בור
8-15

פירוש, כי ע"ה הוא חמרי לגמרי, ולפיכך דווקא אם אינו קורא כלל אז הוא חמרי לגמרי, אבל אם מקבל עליו מלכות שמים, שקורא קריאת שמע אינו חמרי, כי נקרא עליו ה' יתברך שהרי מקבל עליו מלכות שמים, והרי אינו חמרי כי החמרי אין לו דביקת כלל אל הקדוש מן החמרי.
וחכמים אומרים כל שאין מניח תפילין, שאין מצות אלקית על ראשו, ששם הנשמה, וכנגד לבו, ששם חיותו, ובתפילין ה' נקרא עליו, עד שהנשמה יש לה דבקות במעלה אלקית.
ולבן עזאי שאין לו ציצית בבגדו, שאין מצות אלוקית בבגדיו שהם מכסים גופו, ואף כי דבר זה יותר רחוק מן האדם, ואף גופו (שהוא) צריך שיהיה בהם מצוה אלקית עד שאינו כ"כ חמרי לגמרי, ואם לא כן הוא ע"ה.
והוסיף רבי יהונתן אף אם יש לו אלו, אם אין מגדל בניו לת"ת הרי בניו שהם שייכים אל האדם, כי בניו הם כרעיה דאבוה והרי אין מגדלם לת"ת, והנה הוא חומרי מצד בניו, כי צריך שיהיה האדם דבק במדריגה נבדלת מכל צד, ואל"כ נקרא עם הארץ.
ואחרים אומרים אף אם קרא ושנה ואף שיש לו דבקות בכל אשר התבאר לפני זה, נקרא עם הארץ, כי צריך שיהיה שכלי לגמרי, וזהו ע"י שימוש ת"ח שהם מתרצים לו הכל עד שהוא עומד על התורה ואז הוא ת"ח.
ודע כי אין מחלוקת בין החכמים האלו, כי לדעת ת"ק כל מי שלא קרא [ק"ש] הוא [עם] הארץ גמור שאין בו לחלוחית חכמה, אבל אם קרא קריאת שמע מקבל עליו עול מלכות שמים, שה' יתברך אלוה עליו, יש לו דביקות בו יתברך ואינו חמרי לגמרי כאשר מקבל עליו מלכותו. ולדברי חכמים, כל שאין לו תפילין, שאין הנשמה יש לה דבקות במצוה אלקית, אבל אם הנשמה יש לה דבקות במצוה אלקית, כי התפילין הם על ראשו, אז אינו עם הארץ כמו הראשון שאין לו דבר זה. ולבן עזאי, אם אין לו ציצית בבגדו, דהיינו כאשר גופו אינו דבק במצוה אלקית, אבל אם יש לבגדיו ציצית שאז גופו דבק במצוה אלקית, אינו עם הארץ כמו הראשון שלפני זה. ולדעת רבי יונתן שאין מגדל בניו שהם יוצאים ממנו לת"ת, אבל אם מגדלם לת"ת, הוא יוצא מן ענין של ע"ה ואינו בכלל ע"ה כמו הראשון. ולדעת אחרים, כל זמן שאינו ת"ח ע"י שימוש ת"ח שמתרצים לו קושיות המשניות עד שעומד על התורה, יש בו ענין של ע"ה, דסוף סוף לא קנה השכלי מה שראוי אליו לקנות עד שישמש ת"ח, ואז הוא ת"ח כמו שראוי. ואין כאן מחלוקת, רק כל אחד מוסיף על הראשון, והתבאר לך גדר עם הארץ.
ואם קרא ולא שנה הרי זה בור, מפני שהוא רחוק ביותר מן החכמה, ולפיכך נקרא בור לגמרי.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

וגדר עמי הארץ פירשו ז"ל במסכת סוטה... פירוש, כי עם הארץ הוא חמרי לגמרי, אבל אם מקבל עליו מלכות שמים, שקורא קריאת שמע, אינו חמרי, כי נקרא עליו ה' יתברך, שהרי מקבל עליו מלכות שמים, כי החמרי אין לו דבקות כלל אל הנבדל. וחכמים אומרים כל שאין מניח תפילין, שאין מצוה אלהית קשור על נפשו, עד כי נפשו יש לו דבקות במצות אלהית, וכל ענין עם הארץ שהוא בעל גוף ואינו שכלי, וכאשר תפילין קשורים על נפשו, אינו עוד חמרי. ולבן עזאי שאין לו ציצית בבגדו, שאין מצוה אלהית בבגדיו שהם מכסים גופו, כי צריך שיהיה בבגדיו מצוה אלהית עד שאינו חמרי לגמרי, ואל"כ הוא עם הארץ. והוסיף ר' יונתן אף אם אין מגדל בניו לתלמוד תורה, הרי בניו שייכים אל האדם כי הם כמו האדם עצמו, אם אין מגדלן לתלמוד תורה הוא חמרי מצד בניו, כי צריך שיהיה האדם דבק במדרגה שכלית לגמרי אף מצד בניו.
ויש להתבונן במה שאמר "כל שאינו קורא קריאת שמע", וזה כי האדם יותר קרוב לקבל מלכות שמים על עצמו שהוא צלם אלהים, ועל זה מקבל מלכות שמים, ולכך בקריאת שמע רמ"ח תיבות כמספר איבריו של אדם, כי רמ"ח איבריו הם צלם האדם, ועל הצלם הזה הוא מקבל מלכות שמים. כי לא היה ראוי האדם לקבל עליו מלכות שמים שיהיה ה' מלך עליו, אם לא מפני כי האדם נברא בצלם אלהים, ובשביל זה הוא מלך בתחתונים, והוא יתברך מלך עליו, ולכך יש בקריאת שמע רמ"ח תיבות כנגד צלמו של אדם, וכאשר צלמו מקבל מלכות שמים, אז יוצא מגדר עם הארץ לר"א. ולר"י ולחכמים צריך יותר, עד שמקבל הקדושה המעלה הנבדלת על נפשו, כי תפילין הם על המוח וכנגד הלב, וזה צריך גם כן. ובן עזאי שאמר מי שאין ציצית בבגדו, סבר שתהיה המצוה האלהית על גופו גם כן, כי הציצית הם מלבוש לגוף. ולרבי יונתן אף בניו שהם יוצאים מגופו צריך שיהיה מגדל אותם לתורה, ובזה אף אשר באו מכוחו אינם חמריים... ולדעת אחרים נקרא עם הארץ אף אם קרא ושנה, כי צריך שיהיה שכלי לגמרי, וזהו ע"י שימוש תלמידי חכמים, שהם מפרקים לו ומתרצים לו הכל עד שהוא עומד על התורה, ואז הוא תלמיד חכם גמור.
ודע כי אין מחלוקת בין החכמים האלו, רק כי לדעת תנא קמא כל מי שלא קרא קריאת שמע הוא עם הארץ גמור שאין בו לחלוחית חכמה, אבל אם קרא קריאת שמע מקבל עליו עול מלכות שה' יתברך אלוה אליו ויש לו דבקות בו יתברך, ואינו חמרי לגמרי כאשר מקבל עליו מלכותו על צלמו ברמ"ח תיבות אשר הם בקריאת שמע. ולדברי חכמים כל שאין לו תפילין, שאין על נפשו מצוה אלהית, אף אם מקבל מלכות שמים על צלם האדם שיש בו רמ"ח איברים, אבל אם נפשו דבק במצוה אלהית, אז אינו עם הארץ כמו הראשון שאין לו דבר זה. ובן עזאי אומר אם אין לו ציצית בבגדו אשר מכסים את גופו, אבל אם יש לבגדיו ציצית, אז דבק במצוה אלהית ואינו עם הארץ כמו הראשון שלפני זה. ולדעת ר' יונתן שאין מגדל בניו, שהם באו מכוחו, לתלמוד תורה, אבל אם מגדלם לתלמוד תורה, בזה יוצא מן גדר עם הארץ, ואינו בכלל עמי ארצות כמו הראשון. ולדעת אחרים, כל זמן שאינו תלמיד חכם גמור ע"י שימוש ת"ח שמתרצים לו קושיות המשניות עד שעומד על התורה, אבל כל זמן שיש בו ענין מה של עם הארץ, נקרא עם הארץ, דסוף סוף לא קנה השכלי מה שראוי אליו לקנות, עד ששימש תלמיד חכם, ואז הוא תלמיד חכם כמו שראוי. והתבאר לך גדר עם הארץ.
ואם קרא ולא שנה הרי זה בור, כי הבור נקרא שהוא חסר, וזהו חסר לגמרי, כי למד המקרא ולא למד המשנה, והרי הוא חסר המשנה, והוא כמו שדה בור שחסר ממנה התבואה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק טו)

ירא את ד' בני ומלך ועם שונים אל תתערב אמר ר"י אלו ששונין הלכות
19-17
בעל מנחת קנאות כתב שבעל המאמר מפרש לקרא, ירא ד' בני "ומלך" היינו ת"ח, דמאן מלכי רבנן, "ועם שונים" היינו אותם "ששונין הלכות" ואין להם חפץ בת"ח שיברר הטעמים והדין על בוריו, וממילא דאין יראתם עליו, "אל תתערב".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ועם שונים אל תתערב וכו' מהו דתימא שונין בחטא וכו' קמשמע לן
18-22

...דתיקון חטא הוא בחטא אחר. וכמו ששמעתי על "ועם שונים אל תתערב" - סלקא דעתך אמינא השונים בחטא, קמשמע לן. פירוש, קמשמע לן דעם זה תתערב, דזהו תיקונו, כמו שאמרו במשה (שמות רבה ג, יב), כשנס מפני הנחש, "אחוז בזנבו", ופירוש מה שאמר "שמעו נא המורים" זה היה תיקון על לשון הרע ראשון.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף מט ע"ב-ע"ג)

ויש בזה סוד גדול, קיבלתיו בפירוש הגמרא: מהו דתימא כדר' הונא וכו' קמשמע לן. שלא ניתן לפרש בכתב, כי אי אפשר להלביש הדברים יפה במכתב להיות מובנים לאוזן שומעת. והמכוון, שיש בזה ענין גדול מה דנעשית כהיתר, שהכל מחשבת גדול העצה יתברך שמו להועיל לאדם אפילו לחוטא ורשע להיטיב אחריתו כשישוב ויתקן את אשר שיחת, ע"י זה דוקא לא ידח ממנו נדח.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף טז)

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פו ע"ב ולקט באורי אגדות קידושין כ]

התנאים מבלי עולם

הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון [ב"מ לג ע"ב], ופירש רש"י שדרשה זו דרש כשאמר: תלמוד אין לך מדה גדולה, שע"י תלמוד יכול להבין ולדמות דבר לדבר. ומפירוש רש"י בסוגיא כמעט מפורש כמש"כ לעיל בדעת רש"י, שהעיקר בדעתו לענ"ד שלענין הוראה בעצם הדין המפורש אין איסור ממשנה אפילו לא ידע הטעם, רק שידע אם היא הלכה ולא דברי יחיד. ומ"ש התנאים מבלי עולם, סוטה (כב), הוא שרוצים להורות ע"י דמיון דבר לדבר ע"י טעם שאינו עיקר. ופליאה בעיני על הגרש"ז שהביא בקונטרס אחרון [לשו"ע הרב] דברי רש"י בברכות וסוטה ולא דברי רש"י בסוגיא זו, שכתב בפירוש שעיקר חסרון המשנה הוא רק שלא יוכל להורות ע"י דמיון דבר לדבר, וז"ל: שלא ידעת טעם המשנה, ונתת בה טעם אחר ומתוך כך דימית לה דין או הוראה שבא לירך ולמדת הימנה שלא כדת, שאין הטעם כמו שהיית סבור, שאילו ידעת טעם המשנה לא דמית לה מעשה הבא לידך. עכ"ל. מבואר שדוקא אם ידמה יטעה, ואם היה חשש טעות גם בעצם זה הדין ע"י חסרון ידיעת הטעם, למה יאמר דוקא שע"י דמיון יטעה, יאמר שיטעה גם בהוראה זו? אלא ודאי דעת רש"י כדכתיבנא דומה בזה לדעת הרמב"ם.

(עיטור סופרים, אוצרות הראיה (תשמ"ח) ח"ב עמ' 800)

"'ושמרתם' - זו משנה, 'ועשיתם' - כמשמעו". אם נפרש משנה כתואר הפשוט, שאינו מביא לידי מעשה, ותנאים מבלי עולם, אז אפשר לפרש "ועשיתם" - שתלמדו הלכה למעשה. אבל לפי דברי רבינו חננאל ב"מ, משנה כוללת גמר בירור הלכה למעשה על פי המסקנא, אם כן כלול במשנה כבר הלימוד למעשה, על כן צריך לומר "ועשיתם" כמשמעו: עצם המעשה.

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה ד, עמ' שס)

התנאים מבלי עולם וכו' שמורין הלכה מתוך משנתן

אמת הדבר שידיעת המקורות הוא דבר נכבד בהוראה, ומפורש אמרו חז"ל במסכת סוטה כב, א, התנאים מבלי עולם, שמורין הלכה מתוך משנתן, ומפרש רש"י שם ד"ה שמורין: שמבלין עולם בהוראות טעות, דכיון דאין יודעין טעמי המשנה, פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה, ועוד האריך בזה רש"י ז"ל שם. והדברים מכוונים להקלקול בהוראה שיוצא על ידי שמורין הוראות בלא ידיעת המקורות.

(ראי"ה קוק, אורח משפט, סי' קנב, עמ' קפג)

התנאים מבלי עולם וכו' והלא מיישבי עולם הם

לענין לימוד המשנה, ודאי יש מכשול בהוראה גם בלא דמיון מילתא למילתא, שהרי לפעמים היא מתפרשת ע"י חסורי מחסרא וכיו"ב, ולמה פירש [רש"י ב"מ לג ע"ב] שהמכשול היא ע"י דמיון דבר לדבר? אלא ודאי, אפילו אם ידע הפירוש ע"י מה שהפעם הראשון יראה הטעם, ועל פי הטעם יחזור על משנתו לפרשה, רק לא ישמור שלא ישכח הטעם, יש בזה מכשול של דמיון שלא כדין. ונראה שהתנאים הללו שאמרו עליהם מבלי עולם כך היו למדים, דאם מתחילה לא היו מעמידים משנתם כראוי, לא היה ראוי ליתמה על זה והלא מיישבי עולם הם בסוטה דף כב, כיון שלמדים שלא כאמיתה של תורה בפירוש המשנה. אלא שלא היו זהירים לחזור על הטעם, על כן כשלא יורו הלכה מחודשת הם מיישבי עולם, אבל כשיורו בחידוש דמיון, מבלי עולם הם.

(ראי"ה קוק, ריהטא דחקלאי, נדפס בשדי חמד, לפני כללי הפוסקים [כרך ו] עמ' 36 = אוצרות הראיה (תשמ"ח) ח"ב עמ' 816)

התנאים מבלי עולם מבלי עולם סלקא דעתך וכו' שמורין הלכה מתוך משנתן
22-24

והא דמקשה: וכי מבלי עולם, ולא תירץ דהכא איירי שלא שימש תלמיד חכם - זה אינו קשיא, דאף על גב שיש בו הדברים האמורים למעלה שהוא בור ועם הארץ וכל הני דברים דלעיל, מכל מקום "מבלי עולם" אינם נקראים. ומתרץ מפני שמורים הלכה מתוך משנתן, כלומר שמורים אף שאינו יודע עיקר טעם המשנה, ובזה מבלין העולם, כי העולם עומד על התורה, ואין זה נחשב תורה כאשר אין יודע בירור טעם המשנה, והתורה שהיא להורות המעשה הוא עיקר תורה ועל זה העולם עומד, ולכך כאשר מורין הלכה מתוך המשנה, לא מצד השכל הברור, הם מבלי עולם שעומד על התורה.
ורש"י ז"ל פירש שמורים הלכה מתוך משנתן ומבלין העולם בהוראת טעות, דכיון דאין יודעים טעם המשנה פעמים שמדמים לה דבר שאינו כך, ועוד שאינם יודעים מחלוקת התנאים ולפיכך מורים הוראות טעות. כך פירש רש"י. ואין הפירוש כדבריו כלל, כי מה שאמר "שמורין הלכה מתוך משנתן" משמע הלכה שהיא אמת, ולא שייך לומר הלכה של טעות, והוי ליה לומר רק שמורין טעות מתוך המשנה. אבל הפירוש כמו שאמרנו, כי עיקר התורה כאשר הוא מורה הלכה למעשה, ודבר זה ראוי שיהיה יוצא מן התורה, אשר התורה היא שכלית, ודבר זה הוא התלמוד שהוא שכלי, ומזה ראוי שיהיה יוצא ההלכה למעשה, ודבר זה בודאי קיום העולם שעומד על התורה, ולפיכך התנאים שמורים הלכה מתוך המשנה הם מבלי עולם.
אבל בדור הזה, אם היו פוסקים הלכה מתוך המשנה היה זה די, כי המשנה היא ראשית לתלמוד והתחלה אליו, אבל אין פוסקין הלכה מתוך המשנה שהיא עשויה לתלמוד כי התלמוד הוא פירוש המשנה, רק שהם פוסקים הלכה מתוך הפסקים אשר נתחברו להורות הלכה למעשה ולא נעשו ללמד אותם רק לפסוק מהם, ודבר זה יותר רחוק מן הדעת... שהרי אמרו כאן: הפוסק מתוך המשנה נחשב אמגושי כמו שהתבאר, ושאר גנות, שהוא נחשב כמו כותי. ואלו ידעו המחברים כי החיבורים ההם יהיו גורמין שיהיו עוזבין את התלמוד לגמרי ויהיו פוסקין מתוך החבורים, לא היו מחברים אותם.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק טו)

התנאים מבלי עולם מבלי עולם סלקא דעתך וכו' שמורין הלכה מתוך משנתן
22-24

ואיך לא תכסה הבושה והכלימה את פנינו ואנה נוליך את חרפתינו שאנו באים ריקנים ואין בידינו מאומה... ונתחדש עוד דרך קצרה, עד שנמצא שולחן ערוך לפני האדם, יאמרו "זה השלחן אשר לפני ה'", וגדול וקטון קרואים ומזומנים אל השלחן... מורים הלכה מתוך המשנה. ובפרק נוטל: תנא התנאים מבלי עולם הן מבלי עולם ס"ד אמר רבא שמורים הלכה מתוך משנתן. ופירש רש"י ז"ל: שמבלים העולם בהוראת טעות כיון דאין יודעין טעם המשנה פעמים שמדמה לו דבר שאינו דומה. עכ"ל. ובודאי דבר זה יש בזה גם כן, ולפי הנראה, לשון "מבלי עולם" לא משמע כך, אבל היה נראה מפני שאותן שמורים הלכה מתוך משנתם אין שמים לבם על התלמוד, והוא עיקר התורה, ומפני זה מבלי עולם הן, שמסלקין התלמוד מן העולם. ולא בשביל זה נשנית המשנה, לפסוק הלכה מתוך המשנה, רק נשנית כדי לפרש טעם המשנה בתלמוד ולפסוק הלכה מתוך התלמוד, לא מתוך המשנה, כי שניהם כאחד טובים. ודבר זה הוא בודאי מבלה העולם כאשר אנו רואים לעינים.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ו משנה ז (ה))

התנאים מבלי עולם מבלי עולם סלקא דעתך וכו' שמורין הלכה מתוך משנתן
22-24
ומפני כך הם מבלים העולם, שע"י זה אין נמצא הלכה כתקנה, כאשר מורים הלכה מתוך משנתן, והעולם תלוי בתורה ובמצוות. ועוד, כי כאשר מורים הלכה מתוך משנתן, הרי אינם פונים אחר החכמה והשכל, ובשביל כך הם מבלים העולם, כאלו אין תורה בעולם כלל, כי התורה הוא השכל העליון, ואף אם המשנה היא יסוד ושורש, דבר זה בודאי הוא כן, אבל שיהיה המשנה עיקר הבנין להורות הלכה מתוך המשנה, דבר זה אינו כלל, דגמרא היא עמוד ברזל.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מאי קטן שלא כלו לו חדשיו וכו' זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה

וי"ל דר"ל שלא הגיעו חדושיו לכלל שלמות הראוי להיותו מורה ובא על פיהם.

(רבי דוד שפרבר, שו"ת אפרקסתא דעניא, הקדמה)

אשה פרושה וכו' (כב:) שבעה פרושים הן וכו'
27-כב:

אמרו בתורת כהנים (ריש פרשת קדושים) "קדושים תהיו" פרושים תהיו, ופירש ברמב"ן על התורה שם דהוא מצוה בפני עצמה לפרוש מן המותרות... ופירוש פרישות בכל מקום הוא כן לפרוש מכל מיני תאוות כמשמעו של מלת פרוש. ובסוטה: אשה פרושה, ומכת פרושים, עיין שם בגמרא וברש"י על אשה, ושם: שבעה פרושים הן וכו' עד שעושים מעשה זמרי וכו' שבזה הוא עיקר הפרישות.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ג)

בתולה צליינית ואלמנה שובבית וכו' מבלי עולם וכו' איני וכו' למדנו יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה וכו' לההיא בתולה דנפלה אאפה וכו' ולא שכר פסיעות יש לי
27-39

בעל לשמוע בלמודים מעורר שנראה לכאורה שלמד ממנה לעשות המצוה בשביל קיבול שכר, והלא אמרו "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס"? וכתב שיתכן דקיבול שכר מאדון לעבד הוא כפי ערך התועלת שיש לאדון מעבודה, אבל אין נ"מ אם הלך העבד בעבודתו פסיעות מרובות או מועטות, והאשה אמרה לו שיש שכר פסיעות והקב"ה משלם השכר לפי ערך הפסיעות, וקיבול שכר זה נודע לו מן האלמנה, היינו שנהנה הקב"ה מהמצוה שעושה האדם אם טרח עליה לעשותה ע"י פסיעות הרבה.
כן מעורר על קושית המפרשים, הלא קושית הגמרא היתה משני דברים מבתולה ומאלמנה והמתרץ לא תירץ רק הקושיא מאלמנה? וכתב הוא שיתכן דציילנית היינו תפלה בקול, כמו צלצלו אזני זו רעה, אבל האי בתולה נפלה על אפה והתפללה בחשאי, רק דר"י שמע תפלתה, תפלה כזו בודאי טובה, לכן באמת לא קשיא מבתולה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בתולה צליינית ואלמנה שובבית וקטן וכו' מבלי עולם וכו' זה ת"ח וכו'
27-41

הפרישות מקנאה תאוה וכבוד וההגדרה מהם צריך להיות דוקא לשם ה'... וכמו שאמרו בפרק היה נוטל: בתולה ציילנית - בעלת עבודה, אלמנה שובבית - בעלת גמילות חסד, קטן שלא כלו לו חדשיו - זה תלמיד חכם וכו', בעל תורה, הרי זה מבלי עולם, כשאינו באמת לשם ה', דאז על אלו שלושה דברים העולם עומד. אבל כשאינו כן, אז אף שמוגדר מקנאה תאוה וכבוד, הרי זה כאינו מוגדר, וכאילו הוא בעל קנאה תאוה וכבוד שמוציאין האדם מן העולם.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות יג)

בתולה צליינית ואלמנה שובבית וכו' מבלי עולם וכו' ת"ח המבעט ברבותיו
27-42

נראה דפירוש אלמנה שובבת שהיא שבה אל ה' ותמיד היא מדברת מן התשובה, מפני שכל מעשיה אינם באמת כמו שנבאר לקמן, כי הנשים לפי חולשת דעתם אין מעשיהם כ"כ באמיתית כמו שהוא לאיש שהוא בעל מעשים. ועוד כי הבתולה שאין לה בעל, ואין לה חשיבות, עושה דבר זה שתהיה נחשבת בין הבריות, וכן האלמנה וקטן שלא כלו לו חדשיו, כלומר שאין ראוי לו עדיין דבר זה מה שהוא עושה, כל אלו מבלי עולם. כל דבר שאין מציאות לו באמת, הוא כליון לעולם, וזה כאשר רואים את הבתולה שהיא ציילנית, סבורים שמעשיה טובים ונמשכים אחריה לעשות ג"כ, ואין זה דבר עיקר שיש לו יסוד קיים, וכל דבר כמו זה גורם שהעולם נחשב ג"כ שאין לו יסוד ועיקר, וזה כליות לעולם. וכן האלמנה שובבת, סוברים שמעשיה ישרים, ונמשכים לעשות כמו מעשיה, והם דברי שקרים מזויפים. וכן קטן שלא כלו חדשיו והוא מתנגד אל רבו, והרי עדיין תלמיד [הוא], ולפיכך נקרא קטן שלא כלו לו חדשיו, ומתדמה אל רבו להיות מבעט בו, ואמר שהוא עושה כהוגן במה שהוא מבעט ברבו, הרי אלו מבלי עולם, שהדבר שאין לו מציאות באמת הוא כליון בעולם כי הוא דבר שאין בו ממש.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

למדנו יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה וכו' כגון יוחני בת רטיבי
30-40

פירוש שהבתולה מוכנה ליראת חטא, לפי שאין לה הרהור כמו האיש, לכך מוכנת אל יראת חטא, ולאפוקי האיש אינו מוכן אל יראת חטא כ"כ. וכן קיבול שכר מאלמנה, שהאלמנה אוהבת לעשות המצוה, כמו שהאשה בטבע נבראת מוכנת לעבוד את אישה ולשמוע אל קול אישה, כך היא אוהבת לשמוע אל ה' יתברך ולעבוד ביראה, ולכך אמר כי למדנו קיבול שכר מאלמנה. ודוקא אמר מבתולה והאלמנה, כי כאשר יש לה בעל, דרך האשה להיות נמשכת אחר בעלה בכל דבר, וא"כ הבתולה מוכנת ליראת ה' והאלמנה מוכנת לעבוד את בוראה. ומוקי לה כמו בת יוחני רטיבא, פירוש דמ"מ נמצא בה ג"כ שאין לבם לשמים, ומראים כך לבריות כאלו הם חסידים, שכך דרך האשה מפני חולשת דעתם אין בהם יראת שמים, והא והא איתא בהם.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

בראת גן עדן ובראת גיהנם וכו' שלא יכשלו בי בני אדם
32-35

בעל עין אליהו מעורר, למה האריכה להקדים "בראת ג"ע וגיהנום"? ומפרש הוא על פי מה שפירש המהרש"א ז"ל שהיא לא חששה שהיא תתרצה, כי אם שמא יבואו עליה באונס. וידוע מה שכתב בחובות הלבבות, שהמבייש את חברו נוטל המבייש חלקו של המתבייש בגיהנום והמתבייש נוטל חלקו של המבייש בגן עדן. בצדק איפוא אמרה הבתולה שהיתה יראת חטא באמת, אף שיש ג"ע וגיהנום, ממילא כאשר יאנסו אותי יהיה לי חלקם בג"ע והם יקחו חלקי בגיהנום, אולם אנכי ממאנת בזה, ובקשתי היא שלא יכשלו בי בני אדם.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בראת צדיקים ובראת רשעים
33-34

ואמרו ז"ל (בראשית רבה ב, ה): "חושך" זה מעשיהם של רשעים, ו"אור" זה מעשיהם של צדיקים, ואיני יודע במי הקב"ה חפץ וכו'. ודייק מעשיהם של רשעים, דודאי אין חפץ ה' יתברך ברשעים, ולא שייך לשאול זה על זה במה חפץ, אבל החושך שהוא מכלל ברייתו של עולם שה' יתברך נקרא גם כן בורא חושך, דכך רצה ה' יתברך שיהיה גם זה, הרי ראינו דיש חפץ לה' יתברך, זהו מעשיהם של רשעים, כי יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים כדוד המלך ע"ה בנסיון דבת שבע, אף על פי שלבו היה חלל בקרבו והיה צדיק גמור, הזמין לו ה' יתברך מעשה רשעים כדי להקים עולה של תשובה (עבודה זרה ה.), דדבר זה אי אפשר אלא ע"י חושך הקודם.
ועל זה אמרו בחגיגה (טו.) וסוטה ובבא בתרא (טז.) בראת צדיקים בראת רשעים, והרי אמרו (נדה טז ע"ב) צדיק ורשע לא קאמר? אבל באמת בוצין מקטפיה ידוע (ברכות מח.), ויוכלו להכיר גם בילדים דיש שתחילת יצירתו בטבע טוב להלוך בתום ויושר ויש להיפך, והוא בכלל חכם או טיפש, דאין הכוונה בחכמה אנושית, רק חכמת האמת להתנהג כפי הראוי מצד החכמה. ואין זה ענין לבחירת צדיק ורשע, דגם מי שנברא צדיק יצרו מתגבר עליו בכל יום וצופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו (קדושין ל ע"ב) ולהטותו לדרך המות והבחירה בידו, וכן הנברא רשע הבחירה בידו לכפות יצר לבבו שבתולדה ולשוב אל ה' יתברך ולזכות למקום שבעלי תשובה עומדין, ואין ה' יתברך בא בטרוניא עם בריותיו.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות ח דף כו ע"א-ע"ב)

ונמצא תחילת הבריאה היה בשביל העלאת מחשבה, שיהיו ישראל הזוכים בהשתדלותם לשביתה, ע"י זה נקבע אותו יום גם כן ליום קדוש, דישראל מקדשי ליה. אבל אינו מה שהם קידשוהו בפועל בבחירתם בטוב, רק ה' יתברך קידשו על שמם מצד הידיעה שידע שיבחרו בטוב. והרי מצד הידיעה אין מקום לבחירה ולא שייך ליקרא על שמם, מכל מקום ה' יתברך קראו על שמם, וכדרך שאמרנו למעלה בענין קדושת המעשה בעבר גם כן. אשר על כן אמרו בחגיגה (טו.) ובבבא בתרא (טז.) ובסוטה: בראת צדיקים בראת רשעים, אף דאילו צדיק ורשע לא קאמר (נדה טז.), דעל זה הוא הבחירה, מכל מקום באמת הוא מתחילת הבריאה כן לענין גמר המעשה דצדיק ורשע, שהרי יש צדיקים שמגיע אליהם פעמים כמעשה הרשעים, ואין יכול להמלט כמעט מהמכשול וכטעם (קהלת ז, כ) אדם אין צדיק אשר יעשה וגו', ואף דהוא צדיק ונשמר בכל כוחו.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נד דף עד ע"ב-ע"ג)

וזהו שורש הרע שבתולדה שלא מצד מעשה האדם כלל, רק כמו שאמרו בחגיגה (טו.) וסוטה ובבא בתרא (טז.) דברא צדיקים ברא רשעים, שברא יצר הרע מתחילת בריאת עולם, ומיד ביצירת אדם נוצר עמו, וכמו שנאמר (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ודרשו חז"ל (בראשית רבה לד, י) משננער ממעי אמו. וזהו להתנצלות על החטאים, דעל כן אמר "לא אוסיף להכות עוד" וגו', וכמו שאמרו בסוכה (נב ע"ב): אלמלא שלוש מקראות הללו וכו' ואשר הרעותי וכו', היינו דה' יתברך ברא זה הרע בעולם. וזהו שם הראשון משמות היצר הרע, דהקב"ה קראו רע ממקרא הנזכר לעיל דמנעוריו, שזהו מצד הקב"ה מאחר שהוא בתולדה.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות י דף ס ע"ד)

והנה האלקים עשה את האדם ישר, וכמו שאמרו (ברכות י.): הקב"ה טהור אף נשמה טהורה, ובדברים רבה (ב, לו) איתא עוד: הקב"ה יחיד והנשמה יחידה, והיינו גם כן ריבוי המתאחד. וזהו בצלם ודמות אלקים האמור בפרשת בראשית על תחילת הבריאה קודם החטא. אבל בפרשת נח דקאי אשופך דם וגו', שהוא אחר שיש יצר הרע ומציאות שפיכות דמים, וגם זה עיקרו מתחילת הבריאה מה' יתברך, וכמו שאמרו (חגיגה טו. וסוטה כב. ובבא בתרא טז.): בראת רשעים, והיינו ע"י כח הבחירה שמסר להם, ובחר באכילת עץ הדעת לדעת טוב ורע, אז נקרא בצלם אלקים, והיינו מצד ההתפשטות הכוחות.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, תשובה לרב מראדזין אחרי אות טו, דף פו ע"ד-פז ע"א)

...אברהם אבינו ע"ה ששונא לחייב גם הרשעים כסדומיים, כי הכל בריותיו יתברך, וקילוסו עולה גם מן הרשעים בגיהנם כמו שאמרו ז"ל. ואמרו ז"ל: בראת צדיקים ובראת רשעים, שגם הם מכלל הבריאה, ויש בו צורך להיות יתרון האור מן החושך, דעל כן ברייתו של עולם ברישא חשוכא.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, אות ז, דף לא ע"ב)

ח"ו לומר ששום דבר בעולם מסולקת ממנו ההשגחה, אלא הכל הוא בהשגחה נפלאה שהניח למקרי יום לשלוט בהם, הכל במדה ובמשפט אמת, ואין שום דבר נעלם ממנו ית"ש, וכל יצר מחשבות כצדיק כרשע. ומה שהרשעים ושלוי עולם השגו חיל הוא מפני כי כך הוא רצונו, שתהיה התגברות הרע בעולם למען יזכו הצדיקים בהתרחקם ממנו ולא יתפתו אחריו, כי באם לא היה הרע מתפשט כ"כ בעולם לא היתה כ"כ זכות לצדיקים... וכאמרם ז"ל: בראת צדיקים ובראת רשעים, הרי שמיחס אף לרשעים בריאה שהיא בכוונה והשגחה, ומאחר שמיחס הבריאה גם אליהם, ע"כ כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מתוך ג"ע, כך קילוסו של הקב"ה עולה מתוך גיהנם.

(שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרע"ו)

יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם
34

פעמים יש נספה בלא משפט, היינו על דרך שנאמר (קהלת ז, טו) "יש צדיק אובד בצדקו", ע"י צדקותו, כמו הבל שהרגו קין בשביל שקיבל ה' מנחתו, ובודאי היה הריגה זו ממשפט ה' יתברך. והיינו כי לא רצה ה' יתברך שיהיה בעולם נברא מזיק לנברא אחר. וכך עשה אותו חסיד בתענית (כד.) שביקש על בתו שתשוב לעפרה שלא יכשלו בה בני אדם. וכך ביקשה אותה בתולה דסוטה שלא יכשלו בה בני אדם, כמו שאמרו (שבת קמט ע"ב): כל שחבירו נענש על ידו וכו'.
וזהו שביקש רבי אליעזר (ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ב, ושם הגירסא קנאתינו על לב אדם עיין שם): ולא תעלה קנאת אדם עלי, שגם זה מזיק לו, כשע"י צדקותו מתקנאים בו ונענש חבירו על ידו אז גם הוא נענש. ומכל מקום הכל במשפט, כי מסתמא היה במעמקי הלב איזה נגיעה להתפארות נגד חבירו בצדקתו, והנסתרות לה' אלקינו, אבל בנגלות הוא שלא במשפט. כי יש נסתרות שנסתר גם לאדם עצמו, רק ה' יתברך יודע, ואין לזה שום עצה רק תפילה ורחמים, כי מי שנקי באמת אז ה' יתברך שומרו, ולא יאונה לו כל און, שאין אחר נכשל על ידו.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות פד)

והמהרש"א ז"ל מפרש "שלא יכשלו בי בני אדם" ויענשו, וכל מי שנענש חברו על ידו אינו נכנס במחיצתו של הקב"ה. ועל פי מאמר זה מפרש בעל "מצודת דוד" את מאמרם, שר' יוסי אמר לברתיה היפה מאד שאנשים מצטערים בראותה, "בתי קא מצערת לברייתא שובי לעפרך". וקשה הלא נולדה היא ביופי שלה, ומדוע היה מקלל אותה שתמות כאילו היא חייבת בדבר? אבל לפי האמור כאן ניחא, דר' יוסי ראה בה שאינה צדיקת, מפני שלא התפללה כהבתולה הנזכרת כאן "שלא יכשלו בה בני אדם" בראותו שנכשלו בה בני אדם, והיה ירא שתבוא לידי זנות, ולכן השתמש בלשון "שובי לעפרך", כי כן אמרו חז"ל אצל סוטה, שלכך בודקים אותה בעפר, שאם אינה נקיה תחזור לעפרה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שכר פסיעות

במס' סופרים פי"ח ה"ו אמרו... נשים [באות להקהל] כדי לקבל שכר פסיעות... והנראה לי בפירושה, דבאמת נשים באות לשמוע, אולם גם טפם מביאין עמהן, והטף הוה ג"כ קטני קטנים... ובודאי כרוכים הם לאימותיהם, ומחמתם הנשים המטפלות בהטף שלהן אינן יכולות לשמוע קריאת המלך, וא"כ אותן הנשים נכללות במ"ש... הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו, דהיינו שכר פסיעות כסוטה כב, א... והנה בספר יראים הנדפס, העתיק "טף למה באים להכפיל שכר מביאיהם", ופירוש להכפיל נראה לפרש על פי מה שאמרו בברכות ו, ב, אגרא דכלה - דוחקא, ואם כן על ידי הטף נעשה דוחק גדול, ומקבלים מביאיהם שכר כפול, הא' עבור הבאתם את הטף, והב' דעי"ז הדוחק נתרבה שכר עצמם כדין אגרא דכלה - דוחקא... ועל פי זה יש לפרש "כדי לקבל שכר פסיעות" דמסכת סופרים על אנשים ונשים ע"פ מ"ש בברכות שם... אגרא דפירקא רהטא.

(תועפות ראם, על ספר יראים השלם, סי' תלג אות ב [הובא במאורות נריה - אלול ותשרי, עמ' 181])

ולא שכר פסיעות יש
39

מי שזוכה לכך והוא השעה אחת דתשובה ומעשים טובים בעולם הזה שיפה מכל העולם הבא (אבות ד, ב), ושכר מצוה מצוה... דזוכין לזה בשכר מצוה לבוא לתשובה ולאהבה ולדביקות, לשכר כזה יש לצפות, ומותר על מנת לקבל פרס כזה, וזהו לשמה גמור, שעושה מאהבה, שרוצה לזכות ע"י זה לאהבת ה' יתברך.
ודייקא "לקבל פרס" לא, ולא לקבל שכר. ובברכות (כח סוף ע"א) ועירובין (כח ריש ע"ב): איקום מקמיהו ואקבל אגרא. ובעבודה זרה (יז ריש ע"ב): ונכפייה ליצרא ונקבל אגרא, ואיך אמר בהדיא על מנת לקבל פרס? ובבבא קמא (מא ע"ב): כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך קיבלתי שכר על הפרישה... ובמדרש חזית (פרשה ה): טיפש אומר מה אני עמל וכו', וחכם אומר לא שכר אני נוטל? ובריש פרק ב דאבות משנה א: הוי זהיר וכו' שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, הוי מחשב הפסד מצוה נגד שכרה. ובסוטה: לא שכר פסיעות יש, והזכירוה לשבח בזה. וכן בכמה דוכתי. אלא דפרס ושכר תרי מילי נינהו, ושכר מצוה האמיתי שהוא שיזכה ע"י זה להיות דבוק בה' יתברך, זהו עיקר תכלית מכוון כל מעשה המצוות, וזהו עיקר מצותו לעשות על מנת כן, וזהו לשם פעלן, לידבק ע"י זה בו יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות ד)

וכן אצל בית הכנסת אמרו שאם הולך לבית הכנסת יש שכר פסיעות, משום כי דבר זה הוא המצוה, שילך ממקומו אל בית הכנסת שהוא לרבים ביחד, וגם בזה שייך שכר הליכה. ולפיכך קאמר: הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו, כיון שהכין עצמו ללמוד תורה, יש בידו שכר הליכה שהוא הכנה, כי ההכנה למצוה כמו זאת אי אפשר שלא יהיה מצוה בפני עצמו.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ה משנה יד)

בעל עין אליהו מקשה על מה שאמרה "ולא שכר פסיעות יש לי", ממה דאיתא (בשבת סה) דבית מדרשו של ר"י היה סמוך לביתו, היאך היה עושה כן הלא סבר הכא שטוב יותר שיהיה ביהכנ"ס שלו רחוק מביתו משום שכר פסיעות, ומתרץ דדווקא בתפלה טוב לדור רחוק מביהכנ"ס משום שכר פסיעות כי תפלה חיובית היא רק ג' פעמים ביום, אבל לענין תורה טוב שיהיה ביתו סמוך לביהמ"ד למען שלא יבטל ת"ת דרבים אם יתאחר בהליכתו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כגון יוחני בת רטיבי
40

מקום הכישוף במקום הזימה, שלכן הכישוף מצוי בנשים כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ס"ז.)... כי הזימה הוא השתקעות בחומר ארציי ומצידו הכישוף כמו שאמרו ז"ל ששולט רק בארץ ולא באויר... ולא במים... וכשפים דוגמת אשה זרה... לכן אמר בן סירא בפרק חלק (סנהדרין ק ע"ב): בנערותה שמא תזנה, בזקנותה שמא תעשה כשפים, כי עצם הכשפים רע לבריות כמו שאמרו: אלמנה שובבית בעלת כשפים, שהוא נגד גמילות חסד כמו שנתבאר לעיל (אות יג), וזה היפך הזנות וכמו שאמרו (בראשית רבה פ, ו) שבני קדם היו גדורים בעריות, עיין שם, ולכך מלאי כישוף, ולכך רק בזקנות כשכלה התאוה, אבל מכל מקום אינו אלא בגוף שהיה מלא זימה בבגרות שנמשך מן הזימה...
והגר המצרית היא המולידה הזימה והכשפים, ובבגרותה הולידה ישמעאל שמלא זימה, וזה היה קודם לידת יצחק ועקידה... אבל בזקנותה שכבר הולידה הזימה, נקראת קטורה, שנשמרה מעכשיו מזימה בזקנות, שכבר יצא ממנה, והולידה עכשיו בני קדם מלא כשפים, וזה ממש היפך ממדת אברהם כנזכר לעיל שהוא היפך גמילות חסד... לכן אמרו ז"ל (זבחים סב ע"ב): ושמה יוחני, עיין שם, כי יוחני הוא שם לכח הכשפים, כמו שנתבאר במקום אחר, עיין מה שאמרו (מנחות פה.): מכשפי מצרים יוחני וממרא, שיוחני כשפים שמצד האשה, כמו שאמרו: יוחני בת רטיבא, עיין שם (ויוחני בגימטריא שמונים וארבע, כמו שנתבאר במקום אחר על שמונים וארבע שנה שלא ראה יעקב קרי, שבמספר כך הוא העדר הזימה שמצד הזקנות), שהיא אשה, וממרא שמצד האיש.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות נט)

...מה שאמרו (זבחים סב ע"ב): קרי עלייהו בני קטורה... בני אחתיה דרבי טרפון כו', ויקח אשה ושמה יוחני אמרו לו קטורה כתיב קרי עליהם בני קטורה. ויש להבין וכי מפני שלא ידעו בהלכה קרו להו בני קטורה... גם יש להבין ענין מה שאמר רבי טרפון ושמה יוחני. איזו שייכות יש לשם זה דוקא. ונראה על פי מה שאמרו (סנהדרין צא.) מאי מתנות כו', מלמד שמסר להם שם טומאה. והוא קשה לומר שימסור להם אברהם אבינו ע"ה שם טומאה לעשות כישוף שנאסר לבן נח כמו שכתוב בגמרא (שם נו ע"ב). והעיקר כגירסת פענח רזא שמסר להם שם בטומאה. והיינו שידע אברהם אבינו שלא יהיו טהורים, ומסר להם שם שיוכלו להזכירו אף בטומאה. והיינו שיהיה בהם איזה שורש קדושה שיושאר מהם אף לעתיד שיהיו גרים גרורים. והנה מצינו (מנחות פה.): א"ל יוחנא וממרא כו', פירש רש"י ראשי מכשפים של מצרים. ומדנזכר יוחנא ראשון, מכלל דראש המכשפים היה יוחנא. ובגמרא מצינו: אלמנה שובבית כגון יוחני בת רטובי, ופירש"י אלמנה מכשפה כו'.
והנה כתיב ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. והיינו דכתיב ואתה מחיה את כולם. ועיקר החיים הוא דברי תורה. ובמצרים היה בגלות כל התורה שבכתב ועל זה נאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. והיינו כשיוציאו מהם כל החיות והקדושה... וחכמת כל בני קדם שם היה בגלות תורה שבעל פה. והם בקליפה זה לעומת זה נגד תורה שבעל פה. דאיתא בזוהר הקדוש (סוף פרשה זו, קלג, ב) דהא באינון הררי קדם אינון דאולפין חרשין לב"נ ומההיא ארץ קדם נפקו לבן ובעור ובלעם בנו, עיין שם. ובלעם היה דעת דקליפה כמו שאמרו (בזוהר הקדוש ח"ג קצד א). ואמר הכתוב דחכמת שלמה שהיא חכמה תתאה, תורה שבעל פה, ותרב, שנתרבה ממה שהוציא הניצוצין קדישין מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, אף דחכמת מצרים היה בקליפה נגד תורה שבעל פה.
וקטורה, אף שהיתה צנועה במעשיה כמו שאמרו במדרש, מכל מקום שורשה היה מקליפת מצרים, וכמו שאמרו שם: זו הגר שהיתה שפחה מצרית. וזרעה שילח אברהם אל ארץ קדם ומסר להם שם בטומאה, דאף שהם בטומאה יהיה בהן קדושה, ומהם יוציאו ישראל החיות הניצוצין קדישין התורה שבעל פה, ומהם יושאר גרים גרורין לעתיד... וזה הענין שקרא להם להנהו דמחכו עליה, ולא הבינו כוונתו, "בני קטורה", דכמו בבני קטורה שהיה בשורשם דברי תורה תורה שבעל פה, רק הם לא זכו לזה, ושלמה הוציא מהם התורה שבעל פה, כן גם בכם יש דברי תורה ולא זכיתם להבין. וזה הענין דאמר להם רבי טרפון לבני אחתיה כשפתח ואמר: ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני. והיה כונתו על קטורה, שבאמת היתה משורש מצרים וראש המכשפים, כמו יוחני שהיה מצרי, וכמו יוחני בת רטיבי שהיתה ישראלית ומכשפה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת חיי שרה, אות ו)

קטן שלא כלו לו חדשיו וכו' זה ת"ח המבעט ברבותיו
41-40

בעל לשמוע בלמודים מפרש, כשהקטן בבטן אמו עד שכלו לו חדשיו הוא חי, אבל כשנפרד ממעי אמו בתוך הזמן הזה הוא מת, כן הת"ח כשלומד מכל אדם הוא מתעלה בשלמות, לא כן כשמבעט ברבותיו, נאספה חכמתו וכלה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

קטן שלא כלו לו חדשיו וכו' כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה
44-40

והרב הלומד לתלמידו הוא מוליד אותם, כמ"ש (תהלים קכז, ד) "כחיצים ביד גבור" וכו' כמ"ש שם בתיקונים (דף מז ע"א): ועל אילין טיפין וכו', וכמ"ש בזוהר פ' בלק (דף קצו ע"ב): אשר שתה אפרוחיה וכו' אילין אנון צדיקייא דזכו לבנין קדישין, וכמ"ש רבינו בפירושו שם שהוא המוליד ברוחני מצד החכמה שהוליד להם, והוא רוח הפנימיות דבהון, והוא ברית הלשון, ע"ש שהאריך בזה. ועיקר הלימוד לברר ההלכה על בוריו, שהוא כלת משה, משא"כ אם מלמדו ומונע ממנו להבינו גמר ההלכה, אז אין התולדה נגמר, כמו עובר כשהוא בבטן אמו ואינו יוצא עדיין לחוץ, שלא נגמר בנין איבריו כראוי, וכמ"ש: כי רבים חללים הפילה, זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, שאינו מוציא ההלכה על בוריה לפועל, והוא בסוד נפל.

(רי"א חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), סנהדרין צא ע"ב)

זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה וכו' כי רבים חללים הפילה זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה
42-45

בעל שער בת רבים (יתרו) מביא בשם הגר"א מווילנא ז"ל רמז, שעל זה מורה הניקוד של "לא תרצח" שנשתנה בין הקריאה בציבור לשל יחיד מן קמץ לפתח, שבין "הקומץ" הוראתו באם הגיע להוראה ואינו מורה, ובין "הפותח" להורות אף שלא הגיע להוראה, הוא בכלל "לא תרצח" כמבואר בפסוק זה, "רבים חללים הפילה" "ועצומים כל הרוגיה".
בעל חתם סופר דרשות מעורר מדוע נאמר על מי שהגיע להוראה ואינו מורה לשון תלמיד ולא חכם? ומפרש הוא על פי מה שכתב שמשרע"ה העמיד שופטים לשפוט את ישראל כדי שיהיה לו פנאי להתפלל על העם, וכן בימינו ישנם צדיקים שמעמידים תלמידים הרבה שיושבים על כסא הוראה, וע"י זה הצדיקים האלה יש להם פנאי להרבות עוד תלמידים ולהתפלל על הדור. ולכן לא כתבו חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, כי אפשר שכוונתו לשם שמים כמו משרע"ה כאמור, אולם התלמידים שהגיעו להוראה ולא ירצו לקבל עליהם עול הוראה, ויטילו עול הצבור על רבם, אז בצדק אמרו עליהם "ועצומים כל הרוגיה", כי יבטלו את רבם להתפלל עבור הדור. ובצדק אמרו תלמיד שהגיע, תלמיד דווקא.
ובשם הגאון ר' חיים העללער ז"ל שמעתי שהקשה הלא לפי שכל האנושי גדול עוון הראשון של לא הגיע להוראה ומורה, מן השני שהגיע להוראה ואינו מורה; מדוע איפוא אמרו חז"ל שעל הראשון "שלא הגיע להוראה ומורה" נאמר רק הפסוק "רבים חללים הפילה", ועל השני "מי שהגיע להוראה ואינו מורה" עליו נאמר הפסוק "ועצומים כל הרוגיה", שהוא ענין קשה יותר מן הראשון, ושורת הדין הלא הוא להיפך, שהראשון שלא הגיע להוראה ומורה חטאו גדול יותר מן השני שהגיע להוראה ואינו מורה? ומפרש הוא שכל המאמר מוסב רק על הראשון שלא הגיע להוראה ומורה, וחז"ל מונים רק הרעה הכפולה שנעשית על ידו: א) ש"רבים חללים הפילה", היינו בעל הוראה כזה מעמיד חללים רוחניים בהוראתו, כי הוא מעמיד עם הארצות בישראל, אולם נעלה על רעתו זו גורם עוד רעה, ב) שגורם הוא "ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה", כי על ידו מי שהגיע להוראה אינו מוצא מקום להתגדר וללמוד ולהשפיע על העם, כי האינו ראוי לקח את מקומו. [וכן הביא ר' טוביה פרשיל בשם ר' חיים העליר, הדואר יד באייר, תשכט לטקסט]
בעל לשמוע בלמודים מפרש שלכן דורש מן "רבים חללים הפילה" זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, כי דורש רבים לשון "רב" שמחזיק עצמו לרב, ועי"ז הפיל חללים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה

[קל וחומר באותם יראי שמים שאינם רוצים לקבל שררה מפני שצריך לברוח מפני הכבוד, או מפני "והייתם נקיים מה' ומישראל", שלא יחשדו בהם שהם אוכלים משל ציבור - זה עצת יצר הרע, שעי"ז הרשע נוטל את השררה, ובכך הצדיק כאילו נטפל לעוברי עבירה. ובאמת מי שהעם בחר בו לשררה צריך ליטול אותה, ולא להיות עניו וביישן, בזמן שיש מלחמה עם אויבי התורה. וגם אם יקראו לו "חצוף", מוטב להיקרא שוטה כל ימיו ולא להיות רשע שעה אחת.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף סה ע"ב-סו ע"א)
לטקסט

רש"י ד"ה ולא שימש

"ולא ע"ה חסיד", כמו שמפרש רש"י בכמה דוכתי שעם הארץ הוא מי שאינו יודע איך לפרש ולתרץ משניות וברייתות. כי יש לדעת שכל הקטגוריא והמריבות ושינויי הדיעות שבין אחד לחבירו ובין מדינות וממלכות באים לרגלי אי היישובים בסתירות המשניות והברייתות וכיוצא, וכשמיישבים דבר דבור על אופניו, מתיישבת גם ההויה כולה, וכשעושים שלום בתורה מביאים שלום לכל העולם, לעצמם ולכל ההויה. ואליהו הנביא שיפשוט את כל הספיקות הוא אשר יבשר "בא שלום לעולם" (עי' ילקוט ישעיהו רמז תעה).

(רי"מ חרל"פ, מי מרום, על פרקי אבות, פ"ב מ"ה, עמ' קכה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300