כא ע"ב

לעולמו של יובל

היובל הוא שיא קדושת הזמן, ולכן נקרא "עולם", כדברי חז"ל על הפסוק "ועבדוֹ לעלם" - "לעולמו של יובל". הוא אחיזה בזמן בעל ערך עולמי המקיף דורות.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהר, סדרה א, פסקה 25, עמ' 246)

לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע וכו'

וידעת אומרם, "לא דברה תורה אלא כנגד היצר". ועם זה יש בכלל זאת ה'מצוה' מן המדות הטובות שצריך שיתנהגו בהם החשובים מה שאעיר עליו. והוא, שאף על פי ש'גבר יצרו עליו' ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו, צריך שייחדנה במקום נסתר - והוא אמרו, "אל תוך ביתך", ואין מותר לו ש'יחלצנה במלחמה' - כמו שבארו שם, שאים מותר לבעלה פנם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דאגתה; ואין מונעים אותה מההתאבל ומן הבכי, ולא מההמנע מן הרחיצה - כמו שכתוב, "ובכתה את אביה ואת אמה וגו'", כי לבעלי האבל מנוחה בבכים ועורר אבלם עד שיחלשו כוחותיהם הגופניים מסבול המקרה ההוא הנפשי, כשם שלבעלי השמחה - מנוחה במיני השחוק. ומפני זה חמלה התורה עליה ושמה רשות בידה מכל זה, עד שתלאה מן הבכי ומן האבל.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מא)

כיצד ניתן להסביר שהתורה מדברת כנגד יצר הרע, והלוא יש להתרחק ממנו ביותר?!
אלא יש לומר: בשעת המלחמה, מלחמת מצווה, לא פועל יצר הרע על האדם, "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ולא מתוך יצר הרע עושה האדם מה שעושה. ישנה נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה. ואותה אשת יפת תואר - ייתכן שהיא מאותן נשמות טהורות אשר בחטא אדם הראשון נשבו ביד הס"א (הוא יצר הרע), וע"י ההתקרבות אליה מצילים אותה מטומאתה, ומקרבים אותה אל כנפי השכינה.

(אור החיים, דברים פרק כא פסוק יא)

כנגד יצר הרע הכתוב מדבר. כי גם הם כוונו לגלות את הסוד בכל אלו המלחמות כמו שיבא, ודברה תורה בענין זה שיספיק להיות בנין אב לכל הענינים. וזה כי לפי שלקיחת אשה מבנות עמי הארץ הוא דבר שנאוי בעיני השם, כמו שאמרו בעל בת אל נכר. ועוד אמרו וכי יש אהובה לפני המקום ושנואה לפני המקום אלא זו אהובה בנשואיה וזו שנואה בנשואיה (קידושין ס"ח) ולזה לא התירה הכתוב רק לרצות את היצר הרע, כי ידוע לפניו יתעלה שאם לא יתירנה לו ישאנה באיסור. אמנם סדר לו אופן לקיחתה, בענין שתגבר יד שכלו על יצרו הזונה ויכבש לפניו מעט מעט עד שימנע ממנה לגמרי, או אם יקחנה יהיה בהסכמת השכל והדת כאחת, הגיורות הצדקניות שבישראל. [אומר שמכאן יש ללמוד לכל מקום שבו היצר מפתה, שיש לבא עליו בתחבולות. לרצותו תחלה, כדי שלא יעבור על אסור חמור יותר, ויעשה זאת בדרך שבה יכבש היצר לפניו מעט מעט.]

(עקדת יצחק, שער צ"ז)

מצות יפת תואר האמורה במלחמת הרשות היא להעיר שאמנם [רק] כנגד יצה"ר דברה תורה, בעיקר מלחמת הרשות. שראוי וכשר הדבר שתבא האנושי[ו]ת לידי מדה זו שתכיר שלא נכון הדבר לשפוך דמים גם בשביל דברים מדיניים. ע"כ באה התורה להורות שמצב המוסרי שאינו גמור עדיין, גורם שא"א להיות באופן אחר, כי א"א שגוי אחד יתרומם בפועל למצב מוסרי של מניעת מלחמה בפועל בשעה שכל העמים עדיין אוחזים את החרב בכל תוקף. אמנם שיהיה הרושם ניכר שכל התורה הזאת של מלחמת רשות לא נאמרה כ"א לאנושיות שלא נגמרה בחינוך, היא תורת יפת תואר הסמוכה עמה. שכל לב יבין על נקלה כי רק לאומה שלא באה לתכלית החינוך האנושי, או יחידים מהם, יהיה הכרח לדבר כנגד יצר הרע ע"י לקיחת יפת תואר בשביה באופן המדובר. ומזה נלמד שכשם שעלינו להתרומם מדין יפת תואר, כן נזכה להתרומם מעיקר החינוך של מלחמת רשות, ונכיר שכל כלי זיין אינו אלא לגנאי.

(פנקסי הראי"ה (מהד' מכון הרצי"ה), פנקס א פסקה לד, עמ' כט)

י"ל טעם פשטי להיתר יפת תואר במלחמה, כיון שהתורה אמרה מפורש בטעם איסור בנותיהם דהוא משום "והזנו את בניך אחרי אלהיהן", ובמלחמה אמרי' בכתובות: "לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי", א"כ ליכא אז חשש הסרה אחר ע"ז, ואח"כ אין היתר כ"א אחר כל המעשים כולם לכו"ע. וי"ל שכונת "לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר" י"ל שרצון השי"ת הוא שיהיה מותר ע"פ התורה, א"כ תהיה פת בסלו ולא יבא לידי מעשה כענין "הרי מזון והרי מים" דיומא למשלח את השעיר.

(מדבר שור סוף דרוש ו עמ' נה, לפ' תצא)

ובע"ח הבלתי תלויים באדם צותה תורה גם אחרי ההיתר לכסות דמם, להורות שיש בזה קצת עול אלא שלא בא האדם למדה זו שנוכל לאסור אותם עליו, דוגמת לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר.

(עין איה ב, ברכות, פרק ו אות סה, עמ' 198)

יש לנו ללמוד מענין מצות יפת תואר דרכיו של הקב"ה, והלימוד הזה יביא אותנו להיות שמחים ביסורין, שהיא מדרגה גדולה, כמ"ש חז"ל: עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". הנה היתר יפת תואר לא דברה תורה אלא נגד יצר הרע, ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטה ואל יאכלו בשר תמותות נבלה, עכ"ז צוה הקב"ה "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" כדי לנוולה למען תמאס בעיניו ע"י ניוולה, וממילא יכיר אח"כ האמת כשיסור ממנו הבל הדמיון אשר עיור עיני דעתו, ויִראה כי היא רבת הנזקין להטריד לבבו ולהוליד בן סורר ומורה. כמו כן הדבר בענין הבלי עוה"ז, שבאמת מצד השורה הישרה ראוי ללכת אחרי השכל הישר, אשר עשה אלקים באדם, ולהשתמש בהנאות עוה"ז רק כפי הנאות מצד השכל, ושלא להתפתות מהדמיון, שהרי כל הערב לשעתו אינו נמשך כלל וגורם רעה רבה וחשכת השכל. והנה הנהייה אחרי הבלי עוה"ז, ואינו רואה בעיניו עוצם פחיתותם אם יטה אחריהם, הנה סיבת הדבר הוא מצד הדמיון, מפני שלא יראה בערך שִׂכלו פחיתת עוה"ז, גם אם יהיה באופן היותר מעולה, והוא דומה למי שאינו מכיר פחיתת לקיחת יפ"ת גם בהיותה מקושטת, ורק בשביל רעת הולדת בן סורר ומורה ג"כ די לברוח ממנה מצד השכל. והנה לזה גדלו רחמיו של הקב"ה ומקיים באותו האיש ככל חוקת התורה אשר צוה הוא יתעלה בדין יפ"ת, הוא מנוול בעיניו עניני עוה"ז ומסיר מהם תכשיטיהם ע"י ששולח בלבבו יגונות ומאבד ממנו מחמדי הבל, כל אחד כפי מה שהבוחן לבבות יודע סיבת טעות דמיונו, וכיון שרואה בעיניו ניוולו, יכיר אח"כ האמת.

(הראי"ה קוק, נדפס בשיחות הרב צבי יהודה, כי תצא, סדרה ב, נספח)

לכ' ידי"נ הרב הגאון האמיתי מופת הדור מוהר"ר יעקב דוד שליט"א.
מכתב קדשו עם קונטרסו היקר הגיעני... והשי"ת היודע כל תעלומות רק הוא יודע אל לבבי המר על גורל מצות השביעית, אשר בכל לבבי ונפשי, ובכל חיי רוחי ונשמתי, הנני משתוקק וצמא לחזקה ולהחזיר עטרה ליושנה, ועיני רואות איך שאנחנו רחוקים עדיין מלהוציא אל הפועל את הדבר הגדול הזה. וידעתי ברור, שאם לא יעשה ענין, המכירה יעברו רבים מאד על כל איסורי שביעית בלי שום צד היתר כלל, ורשעים ירימו קרן לומר הותרה הרצועה לעקור מצות מן התורה בלא שום שאלה, ואין לשער כמה גדול חורבן תוה"ק וחילול ש"ש היוצא מזה. ע"כ הנני מוכרח לצאת בעקבות חז"ל בכלל "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבילות", והוכרחתי לסדר זה ההיתר למוכרחים להשתמש בו, כאשר עשו כן בשמיטות שעברו.

(אגרות ראי"ה, אגרת קפט)

ומה שכותב מר: ב, הלא הוא מכשול יותר גדול עפ"ד הרמב"ן בחילוק שבין סדום לפלגש בגבעה, שלעשות בהיתר הוא יותר גרוע. למה ידבר אדוני כדברים האלה, וכי נעלם ממנו שלפעמים דברה תורה כנגד יצה"ר, ומוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ולא יאכלו בשר תמותות נבילות? ואיך ידמה נבלה איומה ותועבה נוראה כעובדא דפב"ג ודסדום, לפלוגתא של הוראה, במידי דרבנן, שנמצאים סוברים שאפילו מדרבנן אינו נוהג, ושיש בו ספיקות כ"כ רבים בין מצד השנים, בין מצד דעת בעל הלכות א"י המיוחס להטור, שסובר שכשנותנים ארנונא דינו כקרקע של גוי, שאין שביעית נוהגת בו כלל.

(אגרות ראי"ה, אגרת תקנה)

בינתיים, על פי החשבונות האלוהיים של רבונו של עולם, "המלמד תורה לעמו ישראל", יוצר האדם ומחנכו, יש אפשרות להשתמש בבשר וחלב, כל זמן שאנו נמצאים במצב שיש הכרח בכך. אין זה חייב להיות לעולם ועד, אלא רק "כי תאוה נפשך לאכל בשר". לעת עתה, האנושות אינה מוכנה עדיין להיגמל מכך, אמנם חלק ממנה מסוגל לכך במידה זו או אחרת, אבל כל המין האנושי טרם מוכן לכך. לכן התורה מתחשבת במצב זה, כמו לגבי אשת יפת תואר, ו"דברה תורה כנגד יצר הרע". אבל יחד עם זה יש מקום לחינוך אלוהי, למען נדע שאין זה כל כך פשוט יפה ואסתטי.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תשא, עמ' 358 [ועי' ויקרא עמ' 164])

למלחמת מצוה ככל מצוה דאורייתא יש קדושה אלוהית. "אשר קדשנו במצוותיו וצונו". אבל למלחמת רשות אין אותו ערך שמימי. במלחמת מצוה יש סייעתא דשמיא. לעומת זאת, מלחמת רשות, שקיומה מותנה בהסכמת בית הדין הגדול, מחייבת תיקון הסיבוכים הצבוריים והממלכתיים שעלולים להופיע, והחזרה בתשובה עליהם. אין לה אותה קדושה כמו למלחמת מצוה, לכן עלולים להיות סיבוכים רבים, כגון היתקלות עם גויה ומעשה יפת תואר. אנחנו יודעים שאנשים צעירים במצבים כאלה על פי רוב נכשלים בתאוות נשים. במלחמת מצוה אין מה לדבר על סיבוכים כאלה, כי קדושת המצוה מגינה. אבל במלחמת רשות אין אותה ההגנה מצד הסייעתא דשמיא, כי אין היא כל כך בהסכמת התורה. ודאי שיש ענין של מלחמת רשות בתורה, אבל יש לזכור את ההבדל בין קודש לקודש. במלחמת רשות אנחנו מכניסים את עצמנו למצב הזה, ואין מצוה אשר תגן. לכן מופיעות סכנות מיוחדות של שליטת היצר הרע, כדברי חז"ל: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".
התורה בכלליותה היא מהותם של ישראל, והיא מתפרטת בפרטי מצוות הלכה למעשה. התורה היא "חמדה גנוזה" בשמים, והיא מתגלה בארץ ע"י שפע גדול של מצוות מעשיות. "תורת חיים", ממקור החיים, "כי הם חיינו ואורך ימינו", מקיפה את כל מצבי החיים: הצבוריים והיחידיים, הטובים והלא טובים, הנורמליים והלא נורמליים, הישרים, המסובכים והמסובכים ביותר. שלוש המצוות הראשונות שבפרשת "כי תצא" שייכוֹת למצבים לא נורמליים שבחיי האדם: יפת תואר, אשה אהובה ואשה שנואה, בן סורר ומורה. יש כאן שלשלת של שלושה דברים הקשורים זה לזה, כדברי חז"ל. והתורה מדריכה את האדם גם במצבים אלה המסובכים ביותר, "דברה תורה כנגד יצר הרע"! נורא ואיום! ענין התורה היא להפיץ אור, ופה התורה מדברת כנגד יצר הרע?! אלא שהתורה הזאת היא תורת ד' יוצר האדם, מחנך האדם ומדריך האדם. לכן יש התחשבות בחולשות האדם.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תצא, סדרה ב, פסקה 19-20, עמ' 357-358)

דין אשת יפת תואר הוא דוגמא של התחשבות עם חולשות אנושיות. כל זה זמני לכמה אלפי שנים. אין כאן ויתור, אלא הדרכה וחינוך, ומתוך כך התקדמות.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תצא, עמ' 359, הערה 137)

אם ימנעוהו לגמרי - לא יוכל לעמוד בנסיון. לכן התירה התורה 'בשר תמותות'. והרי נפרצה הגדר בכך?! לכן הציבה התורה כמה וכמה תנאים להיתר יפת תואר, כדי שיישאר גדור אחר כך, והיינו, שאעפ"י שכדי שיוכל לעמוד בנסיון פרצה התורה פירצה בגדרו, מכל מקום גדרה התורה גדר סביב פירצה זו, כדי שיישאר גדור אף לאחר הפירצה, והגדר הזו תועיל להיות שמור.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בלק מאמר פד' עמ' שסג)

ואמרו בקידושין: "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות [בהמה מסוכנת וקרובה למות] שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות". לפעמים הקב"ה נאלץ כביכול לסגת ולוותר על הקדושה המלאה, משום שהוא מכיר את חולשת האדם, וגם אצלו יש ענין של "אין גוזרין גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים עמ' פה)

[וכן אומר דברים רבה פרשה ו סימן ד: "אף על פי שהתרתי אותה לך, אמרתי לך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה", כלומר שלא תחשוב שמותרת מן הדין, אלא התורה חששה שמא הוא רשע וישאנה באיסור, ולכן אדם צריך לעבוד על עצמו שגם אם יזדמן לו נסיון בשעת מלחמה, שאז קשה להילחם עם יצר הרע, כי הוא מפחד שייהרג, יוכל לעמוד נגד יצה"ר. כי אם ימתין להילחם עם יצה"ר כשיגיע הנסיון בוודאי יצה"ר יתגבר, אלא צריך להתכונן מראש, להכניס הרבה יראת שמים ואהבת ה', להעמיק במחשבה על גדולת ה'. יחזיק את עצמו לרשע, מתוך הכנעה, ויחשוב שהתורה התירה רק מפני שהוא רשע שלא הכין את עצמו כך. ואם יחשוק בה במלחמה, יחשוב "אני הגורם לזה, ואילו הייתי מקדש את עצמי מקודם, לא היתי מגיע לחשק הזה במלחמה". לכאורה קשה, הרי ה' עוזר לאדם מול יצה"ר, א"כ גם במלחמה ה' יעזור לו להתגבר על יצה"ר, ולא היה צורך להתיר אשת יפת תואר? התשובה היא שכאן היה צריך להכין את עצמו מראש, ולכן אינו בגדר אנוס. בשאר עבירות יש לו פנאי להילחם עם יצה"ר בשעת מעשה, ומסייעים לו מהשמים, אבל כאן לא היה לו לסמוך על כך, כי יצה"ר במלחמה חזק מאוד, והיה לו להתכונן מראש, וכיון שלא התכונן מראש, ה' לא יעזור לו. ועוד, שה' עוזר רק למי שרוצה שה' יעזור לו, ובמלחמה יש חשש שלא ירצה בכלל להתגבר על היצר, שישכח שזה בכלל עבירה, ולא ירצה את עזרת ה', ובכל זאת התורה ריחמה עליו והתירה לו כי קשה להילחם עם יצה"ר. המשמעות של ההיתר הוא שאינה נחשבת עבירה (אבל מהמדרש שם שאומר "ואם לא עשית כן מה כתיב אחריו 'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה', מתוך כך 'כי יהיה באיש חטא משפט מות', הוי עבירה גוררת עבירה", מוכח שזה אכן נחשב עבירה), ואין קליפה שורה עליו ואינה גוררת עבירה אחרת, והיה קשה לו לחזור בתשובה. ויש אומרים שכיון שהתירה התורה, יצה"ר לא שולט, כי יצה"ר מתגבר רק במקום שיש איסור, כמו שאמרו לענין יוה"כ, שמי שצמא מתירים לו לשתות, ואז יצה"ר מפסיק וכבר אינו צמא. אבל זה לא נכון.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף סו ע"ג-סז ע"ב, סח ע"ג) לטקסט

[למה דווקא איסור זה התורה התירה? אין הכוונה שהתורה התירה אשת יפת תואר כדי להשביע את תשוקת יצר הרע, אלא אדרבה, לא התירה לו לבעול אותה בלי נישואין, שאילו היה מותר לו, היתה בזה סכנה מוסרית לו ולכל ישראל, אלא התורה חייבה אותו לשאת אותה, ויהיה חייב לה שאר כסות ועונה, ובגלל זה הוא ישקול היטב אם ירצה לקבל על עצמו עול כזה, וזה יכול להניא אותו מלקחת אותה - ובזה התורה עוזרת לו להתגבר על יצר הרע, וזהו "כנגד יצר הרע".]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 101) לטקסט