Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת סוכה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
נ ע"א
החליל חמשה וששה
החליל חמשה וששה, בא לתת טעם לסברת בית הלל [יבמות סב ע"ב, שלמצוות פו"ר די בזכר ונקבה; עיין בשמו לעיל ב ע"א, שראשי פרקי המסכת רומזים למצוות פרו ורבו], למה לא ילפי להו ממשה רבינו ע"ה שהם ב' זכרים. והשיב: החליל חמשה וששה, והוא ע"פ מה שאמרו [ב ע"ב] המקובלים ע"ה, כי ידוע יו'ד באיש וה' באשה, הרי שם י"ה, וכשיהיו להם בן ובת הרי זה נשלם שמו ית', כי וא'ו היא בבן וה'א אחרונה היא הבת, הרי שם שלם. זה החליל חמשה וששה. תדע, למה בחרו בזאת הסברה, הוא כדי למלאת ולהשלים אותו חלל שנשאר מהשם, והם ה'א וא'ו שהם גימטריא חמשה וששה, כי עי"ז יושלם שמו ית'.
(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף ב ע"א-ע"ב [ועיין עוד בשמו לעיל כט ע"ב])
נ ע"ב
נ: חד תני שואבה וחד תני חשובה וכו' ומאן דתני חשובה לא משתבש דאמר רב נחמן מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית
רצון הבורא לבריאת טעם העץ כטעם הפרי, שורשו ברצון האלוקי שדרגת כל האמצעים תתעלה לדרגת המטרה. כך ביאר מרן הרב זצ"ל: "מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי, באותו הגובה והנועם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולֵיאוּת הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנועמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגידול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם" (אורות התשובה ו, ז)...
(רבי משה צבי נריה, נר למאור, פרשת בראשית, עמ' 10-11)
עיקר שירה בכלי וכו' עיקר שירה בפה
"בנה ביתך כבתחלה וכונן מקדשך על מכונו, והראנו בבנינו ושמחנו בתקונו, והשב כהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם, והשב ישראל לנויהם" - בסיומה של התכוננות זו לעבודת הקודש והמקדש, לפי התפרטותה לענין קידוש ישראל והזמנים, מתפרשת היא בכפל ערכיה של חזרת בית המקדש, בתקומת מעשה בנינו בכללו באחיזת מקומו ובכוננות ענינו העיקרי הפנימי לפי התגלותו השמיימית (רש"י סוכה מא ע"א), בסדור עבודתו של כהנים בכללותם ושל לויים לפי חילוק צדדיה, של תכנה השירי העליון ושל נעימות זמרתו (עי' עולת ראיה חלק א עמ' ר "שירו לו זמרו לו"), ושל שירה שבפה ושבכלי. ומתוך כך הוא שמתגלה אמתת ערכה של שיבת ישראל למקומם, שהוא בסדור נויהם, כי טובו משכנותיהם, המתאימים אל נוה הקודש, אשר מאז נחה ד' בחסדו עם-גאוליו, נהלהו בעוזו אליו, ואל נויו של עולם (זבחים נד ע"ב) המופיע בו, ומזריח אור ברכתו על כולם, עם עלותם שמה כאיש אחד חברים יחדו (חגיגה כו ע"א, ירושלמי שם פ"ג ה"ו) להראות פניו.
(הערת הרצי"ה, עולת ראיה, ח"ב, עמ' תלב = מאורות הראיה - הגדה של פסח, עניני פסח, עמ' לב במהד' תשנו)
דנין אפשר משאי אפשר
[במכילתא (בשלח מסכתא דויהי פרשה ג) "ר' מאיר אומר אם לאדם יחידי עשיתי לו ים יבשה שנאמר ויאמר אלהים יקוו המים (בראשית א ט) ולעדת קדושים אלו איני עושה להם את הים יבשה?". לכאורה קשה, מה הקל וחומר, הרי לאדם הראשון היה הקב"ה מוכרח לעשות מים יבשה, כי המים כיסו את כל העולם, אבל לישראל לא הי מוכרח לעשות מהים יבשה שהרי אפשר היה להעבירם דרך ארץ פלשתים ביבשה? י"ל שר' מאיר סובר שדנים אפשר משאי אפשר].
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף כז ע"ג)
לטקסט
תוספות ד"ה חד תני שואבה - בירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה
עבודת ד' בשמחה. שמחה שמתגלה במצוה. השמחה היא שייכות נפשית. האר"י הקדוש אמר שהוא השיג את כל מדרגותיו מתוך שעבד את ד' בשמחה. בירושלמי מוסבר ששמחת בית השואבה נקראת כן, כי 'משם שואבים רוח הקודש'. השראת השכינה, המדרגה העליונה של רוח הקודש, מופיעה מתוך שמחה בד'. 'ישמח לב מבקשי ד''. שני דברים נאמרו בענין מבקשי ד': 'ישמח לב מבקשי ד'', ו'מבקשי ד' יבינו כל'.
(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחת רבינו, מס' 33, אושר העתיד, סע' 21, מובא בשיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 181)
נא ע"א
מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו
[השמחה היתה על ניסוך המים, הנצחון של המסורת על הצדוקים שהתנגדו לניסוך המים.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 187)
[בסוכות נידונים על הגשם (ראש השנה טז ע"א), ובכלל זה על הפרנסה באופן כללי, כמו שנאמר בתענית ב ע"ב "גשמים היינו פרנסה". וזה במיוחד בשעת ניסוך המים, כאמור (ראש השנה טז ע"א) "נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה". והרי נאמר בפסחים קיח ע"א "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף", וכמו שאם יש דבר שקשה לעשות, צריכים הרבה אנשים להתאסף לעשותו, כך כאן, בניסוך המים צריך אחדות כל ישראל בגלל הקושי להשיג פרנסה, ובשביל האחדות, עשו שמחה גדולה, ועי"ז יתאגדו יחד בלב אחד.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף לג ע"ב)
לטקסט
שמחת בית השואבה
מחלוקת יש בין הפילוסופים ובין התורניים, וביחוד המקובלים, כי דעת פילוסופים להשיג השגת אלהות, ואין צריך לומר דברי נבואה, צריך הכנה בהתחכמות בחכמות ומושכלות בטבעים לימודים וכהנה... אבל התורניים ומקובלים חלקו על זה, ואמרו לא זה המביא לרוח הקדש, כי אם בעשות מצוות בשלמות וכונה רצויה, אם ירצה אלהים את פעלו ויאיר לנו באורו לזרוח עליו כבוד ה', והעושה סוכה לשמה בשמחה ובדקא יאות, יוכל לזכות יותר לשלמות שכלים נבדלים ושכל אלוה, מכל חכמות אריסט"ו וכת הפילסופים כל ימיהם. ולכך אמרו חז"ל [סנהדרין נט ע"ב]: מפני מה זכה זה לנבואה, מפני שעשה כך, וזה מפני שעשה כך. תלוי הכל בקנין המצות והעבודות אשר בעבורן זכה, לא בעוסקם במושכלות. ולכך אמרו שמחת בית השואבה שהיו מרקדים וחוגגים בשמחה של מצוה, ובפרט בירח איתנים, שהיו שואבים רוח הקדש [תוס' לעיל נ ע"ב].
(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)
הסוכה היא שמחה עליונה מאד, עד שאינה יכולה להיות קבועה, כי אם דרך עראי. אבל היא עומדת במקום אחד, מפני שגלי האור של השמחה שוטפים, ואחד מתעלה, ומיד, בלא שום הפסק, השני החדש, שהוא יותר מאיר ויותר משמח, יורד ונשפע. ע"כ נראה כאילו הכל היא סוכה אחת, ובאמת בכל רגע ורגע ובכל חלק מחלקי הרגע יש סוכה חדשה ממש. ומפני שהשמחה היא התחדשות, וכאן ההתחדשות היא תמידית, ע"כ הוא זמן שמחתנו.
(שמונה קבצים, קובץ ב, אות ריב = עולת ראיה ח"ב עמ' שסח = ערפלי טוהר עמ' נב/עד = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' תיא במהד' תשסד)
חסידים ואנשי מעשה
...בעובדים את ה' מיראה או לזולתו מהנעבדים... מפני שהם אינם מכוונים בעבודתם רק הצלת עצמם מהעונשים אשר שָׁם המצַוֶה עליהם, הנה הם לא יזהרו בעבודתם רק בשמירתם מחטוא באחת מהנה אשר בא עליה ייעוד העונש, כמו שהוא הענין בכל מצוות לא תעשה שבתורה. אמנם למצוות אשר הם לשלמות העבודה ולהפקת רצון המצַוֶה, לא יחושו אליהם, והם כל מצוות עשה שבתורה, וכמו שאמר: אנשי מעשה. הנה שלא נשלמה המלאכה ההיא בידם והיתה העבודה ההיא עבודה פחותה וחסרה.
(עקידת יצחק, שמות שער מב)
ובספר הזהר (ח"ג דף קכח ע"א): פתח רבי שמעון ואמר, 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' (תהלים קיט, קכו)... (הפרו) תורה דלעילא, דאיהי מתבטלא אי לא אתעביד כתקונא שמא דא... זהו שאמרו רז"ל (זהר ח"א דף קטז ע"ב): כל המקיים מצותי מעלה אני עליו כאילו עשאני, הדא הוא דכתיב 'עת לעשות לה'', לעשות ממש. ועל כן נקראים החסידים 'אנשי מעשה'... וזהו [ביאור] מאמרם ז"ל (שבת פט ע"א): היה לך לעזרני.
(ר' מנחם ריקאנטי, על התורה, פרשת תצוה [הובא בשל"ה, תולדות אדם, בית חכמה (תניינא), אות קעד])
חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם
לשון "ויחגו לי" משמעו לפני, היינו גילו ברעדה כעומד לפני ה' ושמח, וזה א"א בכל המון, וגם ברגלים ובבהמ"ק אף על גב שהכל היו חייבים בקרבנות חגיגה ושמחה, מכ"מ לא הכל רקדו וחלו בבהמ"ק לפני ה', כי אם חסידי הדור כדאיתא בסוכה פ"ה [דף נ"א ודף נ"ג], משום שאסור לשמוח בפעולת הריקוד שם כי אם מי שיש לו רוח גבוהה של אהבת ה' ומשחק לפני ה'.
(העמק דבר, שמות פרק ה פסוק ג)
חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם (נא:) באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות
מה שאמרו רז"ל שחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בשמחת בית השואבה, באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם שירות ותשבחות... בודאי לא היו עושים החסידים האלקיים משום שמחת שחוק חס ושלום, אלא משום שמחת מצוה, כמו שאמרו במשנה דלעיל שהיו אומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות ברכות והודאות בקול נגינות ובקול שמחה. ובודאי שמחה כזו שהיא שמחת הבורא, היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא, ולפיכך לא היה זריקת אבוקות אלא על ידי גדולים וחסידים כאמור, שלא יראה כקלות ראש וכשמחת בחורים.
(של"ה, מסכת סוכה, פרק נר מצוה, אות לא)
מבלאי מכנסי כהנים
ואמרינן בירושלמי דכתובות [פי"ב ה"ג] דרבינו הקדוש צוה להיות ארונו נקוב בארץ... ברבה פרשת ויחי [ק, ב] נתן הטעם דלכך יהיה ארונו נקוב מפני מבול, ופירשו מפרשים, שאם יבואו ריבוי מים שיזובו... דכל זמן שגוף אינו נבלה יש לנשמה צער ומתוח הדין, אבל כאשר נבלה ונרקב אז יש לנשמה נייחא, ועיין בתשובת רשב"א [סימן שסט] שאחד פקד לשפוך סיד על גופו להיות מהר מתעכל ע"ש. ומלת "מבול" פירושה בלה ונרקב, כדאמרינן מבלאי מכנסי כהנים, ופירשו בלוים ונרקבים, ושורש המלה מבול וכן מבלה זמן, שורש הדברים מבול, שהוא לשון בלוי ונאבד. וזהו כי רבי, לרוב ענוותנותו, חשב עצמו לאיש מלא חטאים, וביקש שיכופר ברקבון גופו מהר להפטר מהדין, ולכך צוה שיהיה גופו מוטל באדמה מבלי הפסק נסר, כדי שיהיה נמהר להבלות ונרקב... וזהו אינו כל כך מהר אם נסר מפסיק בינו לבין אדמה ומעכב הרקבון וכלוי.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)
נא ע"ב
חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים
אמרו חז"ל בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו חמש עשרה מעלות, וכל זה מורה שמספר חמש עשרה תמיד מתווך בין איש לאשה, כי כל זה נמשך מקדושת שם של י-ה.
(כלי יקר, בראשית פרק ו, פסוק טו)
אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש
[זה רמוז בפסוק (יחזקאל פרק מו פסוק א) : "שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה" - זה השער שמסמל את החקירה, ואדם עלול לטעות בזה ולהיות "פונה קדים", כמו שעשו אלו שהשתחוו לשמש.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף נב ע"ב)
לטקסט
אנו ליה וליה עינינו
18-19
(שמונה קבצים, קובץ ז אות יב = אורות, המלחמה, אות י, עמ' יז)
היו שונין ואומרין אנו ליה וליה עינינו
אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה. בִּרְאוֹתִי כָּל עִיר עַל תִּלָּהּ בְּנוּיָה. וְעִיר הָאֱלֹהִים מֻשְׁפֶּלֶת עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה. וּבְכָל זֹאת אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ.
(סליחות ליום חמישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה פב)
מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו
19-20
(רבי שלום נתן רענן, בשמן רענן ח"א עמ' ריט-רכ = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, חג הסוכות, עמ' תמז במהד' תשסד)
שמחת בית השואבה וכו' מאי תיקון גדול וכו' והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה
20-42
(עין איה, שבת כא ע"א, אות ד = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, חג הסוכות, עמ' תמה במהד' תשסד)
ובנאום ברכה שנשא מרן הרב זצ"ל בחול המועד סוכות, בחגיגת הנחת אבן-הפינה של בית-הכנסת "אוהל רבקה"... (מתרומתה של הנדיבה מרת רבקה רוטברג ע"ה), הוסיף ואמר: מצינו במסכת ברכות יז, א, שנשאלת השאלה "נשים במאי זכיין"? (שהרי הן פטורות מתלמוד-תורה), והתשובה היא שם: באקרויי בנייהו לבי-כנישתא ("שטורחות על בניהן להביאן לבית-הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה" - רש"י, סוטה כא, א), באתנויי לגברייהו ונטרן לגברייהו (נותנות רשות לבעליהן ללכת ללמוד תורה וממתינות להם). והנה שלושת אלה הם רק אמצעים לתכלית לימוד התורה, ואף על פי כן מצינו שם שאמרו חז"ל: "גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מאנשים", ולמדנו שזכות העסק באמצעים ושכרם עולה על הזכות והשכר של העוסקים במטרה עצמה.
(מועדי הראיה, עמ' קי-קיא, במהד' תש"מ)
ולא היו יושבין מעורבין אלא זהבין בפני עצמן וכספין בפני עצמן ונפחין בפני עצמן וטרסיים בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן וכשעני נכנס שם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו
32-35
(אורח משפט, חושן משפט סי' ב)
וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס מוקדן מאי טעמא איענשו משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור אתו
[זה לא כפשוטו, שהרי אלכנסדר מוקדון דווקא בנה את העיר הזאת והיטיב ליהודים, כפי שהעיר אברבנאל. אלא הכוונה שהרג את היהודים במובן הרוחני בכך שהביא את התרבות היוונית ואת הלשון היוונית למצרים, וזה הביא את היהודים לשכוח את לשונם ואת ארצם ואת אומתם, וכך אבדו מתוך קהל ישראל.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 137)
משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד
ומה שאמר בלשון הזה 'אם אתם שום תשמון פניכם לבא מצרים', ואחר כך אמרו 'ובאתם לגור שם', שנראה כפל הענין במלות שונות, הסוד הוא לפי שכבר ידוע שהקב"ה אסר לישראל לחזור למצרים, כדי שלא לתת חיות לאותה קליפה שכבר נבררו כל הניצוצות הקדושות מתוכה בסוד 'וינצלו את מצרים', שעשאוה כמצולה שאין בה דגים [ברכות ט ע"ב], ואם כן אין להכניס בתוכה עוד השרשים העליונים של הקדושה, שהם סוד הפנים הנזכר בענין ללא צורך. וזה סוד 'אם שום תשימון את פניכם', שרומז אל שימת הקדושה במקום הטומאה שהוא אסור כשאינו לצורך הבירור וכו', כי אותם שגלו לבבל היה זה לצורך הבירור, וכן בכל שאר הארצות, מה שאין כן במצרים.
(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו מב, טו)
כשם שהדין יצא מנרתיקו בכל כוחותיו להתריס על יושבי ירושלים מפני העונות שלהם, כך יצא מנרתיקו להתריס כנגדם בבואם מצרים מפני שמרו ועצבו את רוח קדשו לעשות נגד רצונו. וזהו ענין אמרו "כי כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל כאשר נתך אפי וחמתי על יושבי ירושלים כן תתך חמתי עליכם בבואכם מצרים". וכשם שהיו אוחזים בד' רגלי המרכבה הקדושה בשבתם על אדמתם, כך ישלטו עליהם ד' דרגין דרתיכא דמסאבותא בלכתם למצרים, שכנגדם הזכיר אלו הד' לשונות 'והייתם לאלה ולשמה ולקללה ולחרמה', ונמצא בכך שיהיו יותר גרועים מאחיהם שגלו לבבל, שהרי נגלית עליהם המרככה הקדושה על ידי יחזקאל הנביא, כדי שידעו שהשכינה גלתה עמהם ושורה עליהם שאחר שהיה רצונו ית' שיגלו לשם לתכלית הבירור כדאמרינן לעיל, מה שאין כן לגולי מצרים שאין שם בירור, והיו גולים שם ברצונם בזדון לעבור את פיו ית' והיא לא תצלח, שאדרבא יכלו שם מפני ההעדר של השגחת הקדושה וההתגברות של רתיכא דמסאבותא שתשלוט עליהם. ומאחר שעברו את פיו ית' שאמר על המצרים 'לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם', לפיכך מדה כנגד מדה לא יוסיפו לראות את מקום הקדושה. וזה שכתוב 'ולא תראו עוד את המקום הזה'.
(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו מב, יח)
חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה
41-42
(מאמרי הראיה, חלק ב, עמ' תקיב-תקטו = אורח משפט, או"ח, סי' לה = "בית הכנסת", גל' ג, עמ' 25-27 = "קדושת בית הכנסת", נ"י תשי"ט, עמ' מד-מט)
התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה וכו' (נב.) והלא דברים קל וחומר ומה לעתיד לבא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם על אחת כמה וכמה וכו' חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג
45-נב.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ח)
והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל
46
(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, בראשית עמ' 212)
נב ע"א
שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד
[קשה, הרי בקידושין פ ע"ב נאמר "בשעת אנינות תבר יצריה"? רש"ש שם מיישב שזה רק בשעת אנינות, אבל כאן זה שעת אבלות, ולכן צריך להקפיד.]
(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, קדיש לעלם, דף יא ע"א)
לטקסט
חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג
ואליהו נקרא מלאך הברית [שלא חטא בהוצאת זרע לבטלה] כנודע [ולכן אמרה לו אותו אשה [מלכים א' יז, יז, יאמרו כי] באת אלי בתשמיש המיטה (פרקי דרבי אליעזר פרק לג) וידוע כי כל שקר שאומרים על אדם הוא מה שאותו אדם מיוחד לטובה באותו דבר... ואמרו ז"ל (סדר אליהו רבה יח): אותו תינוק [בנה של אותה אשה, שמת] משיח בן יוסף. וידוע כי הוא המתקן אותו דבר [חטא הוצאת זרע לבטלה], דרגא דיוסף, ומיתתו נקרא "והביטו אלי את אשר דקרו... [וספדה הארץ וכו']", כמו שאמרו בסוכה. וחד אמר יצר הרע, ושניהם אמת, כי משיח בן יוסף דוקר ליצר הרע, ועל ידי שבני ישראל אין נקיים בזה, על ידם מגיע מיתתו]...
(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קנז)
חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג
8-9
(אורות ישראל, פרק ו, עמ' קס)
שלמות בנין עם ה', הוא על ידי המלך החי והקיים, על ידי לאה. אבל רחל אינה בטלה, "אשר בנו שתיהם" [רות ד, יא]. וישנה מלכות גם לרחל, אמנם לא בקביעות, אבל יש. מתוך כך, ישנם דברים לא מפורשים בכתב, והמשך בתורה שבעל-פה, ואנו נפגשים במושג: משיח בן יוסף.
(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, ח"ג, עמ' קעה-קעו)
על משיח בן יוסף שנהרג
8-9
(אור החיים, במדבר פרק כד, יז)
או תרמוז הפרשה לג' ענינים שיהיו בעת הפקידה. א' - ביאת משיח בן אפרים, כמאמרם ז"ל. ב' - גילוי משיח בן דוד. ג' - כשימלוך ה' עלינו. כנגד ביאת משיח בן אפרים, אמר "שלה", ורמז שתפגע בו מדת הדין וימות בעוונות ישראל, והוא הרמוז בתיבת "שלה", כדרך אומרו (שמואל ב' ו) "ויכהו שם על השל". וכנגד משיח בן דוד אמר "לפרץ" וגו', כי זה יעשה פרצה באומות וינקום דם צדיק. וכנגד מלכות עולם אמר "לזרח" וגו', רמז לכבוד ה' עלינו יזרח.
(אור החיים, במדבר פרק כו, יט)
בימות המשיח, אומרת הגמ' בסוכה, שיהיה קודם משיח בן יוסף ואח"כ משיח בן דוד. וכן בזוהר מוזכרים "תרין משיחין". המלכות שייכת לכלל ישראל, לשלימות המציאות הישראלית, והשלימות הזו, יש בה הכנה ויש בה תכלית. יש שאול ויש דוד, יש משיח בן יוסף הארעי, הפרוזדורי, ויש משיח בן דוד החי והקיים לעולם. כתוב בגמרא, שמשיח בן יוסף עתיד להיות נהרג. הקדושה הארעית אינה נצחית, היא מהוה הכנה, לקדושה הקיימת לעולם, לקדושה הנצחית של משיח בן דוד.
(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, ח"ד עמ' נח)
משיח בן יוסף
8
(מדבר שור, דרוש כג = מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' עא-פא במהד' תשנז)
יש קדושה גמורה ושלמה בנשמתם של ישראל שאינה תלוי' במעשים ובחירה, והבחירה להעלות גם הנפש והרוח... על השורש הטוב שלא [יפסק] שייך הודאה, ועל שורש הבחירה בקשה צריכה... לאה הודתה להקב"ה, כדברי חז"ל (ברכות ז ע"ב)... וזה לעומת זה יש בבחי' הרע ג"כ מה שאינו תלוי בבחירה, ג"כ ע"י מה שצופה ה' ית' בענין סוף הבחירה, וזהו מחיית עמלק. והוא מתנגד לברית, שכריתת ברית לזרעו אחריו של אברהם אבינו ע"ה ודאי תלוי בקדושה זאת שלמעלה מהבחירה, דמה שנוגע לבחירה איך יצויר ברית מובטחת? ועמלק הי' כנגד זה, ע"כ הי' חותך מילותיהם של ישראל וזורקן כו' כדברי חז"ל (פסיקתא דרב כהנא ג. תנחומא כי תצא ט). ומ"מ ראוי לנו לגלות שלא הי' עיקר ענשו כ"א מצד הבחירה, ובחירתו הרעה גרמה לו חלק רע, ע"כ אין עמלק נופל כ"א ביד בני' של רחל (בראשית רבה עג ז. תנחומא כי תצא י), שהיתה עקרה כדי שתרבה תפילה, כדחז"ל (יבמות סד ע"א) שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים. ע"כ כל עיקר הגלות וצער החורבן רק ברחל תליא מילתא, כי נקודה העליונה לא תשתנה לעולם, אלא שאינה מאירה באור גדול כ"כ. וע"כ משיח בן יוסף קודם להעיר, מצד כחה של רחל, אתערותא מצד הבחירה, ואח"כ השי"ת יתמוך גורלינו מצד שבט מיהודה, שהוא מצד ההודאה שבאת לאה והודתו, וזה אי אפשר להדחות. ע"כ מי שזכה בבחי' זו לא ידחה, ודוד זכה לכסא עולם.
(גנזי ראיה א = מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, פרשת זכור, עמ' רטז במהד' תשנז)
"כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהן את בית ישראל" [רות ד, יא] - שני צדדים בבית ישראל. גאולה שלמה, מתוך שבט יהודה, מלאה, משיח בן דוד. הממלכתיות הכלל ישראלית, מן הבן הרביעי, "הפעם אודה את ה"'. וזה משיח בן דוד. ובסוף מסכת סוכה, בדברי אגדה, נזכר משיח בן יוסף. תרין משיחין, מצבים מסובכים, עד שמתבררת ההכרה שבין האחים. ברור שלם של הכרה בפרשיות "מקץ" ו"ויגש". משיח בן יוסף הוא חלקיות של משיח, והשלימות - על ידי משיח בן דוד, והבנין כולו נבנה משני צדדים.
(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, פרשת מקץ, ח"א עמ' עד במהד' תשמג, עמ' 69 במהד' תשעג)
"ויגש אליו יהודה", פגישת שני פרצופי מלכות שביסוד הממלכתיות שלנו, הממלכתיות השלימה, המשיחיות השלמה... ממלכתיות ישראל, מדינת ישראל, צבא ישראל, כל זה שייך לתורה שלמה של מלכות בית דוד. האמונה "במשה קיבל תורה" מחייבת אותנו אמונה בחזרת מלכות בית דוד שמלאה. יסוד לאה. משיח בן דוד שמלאה, הוא המשיח האמיתי, שקבוע אצלינו בכל תוקף בתורה שבכתב. אח"כ במקום אחד בגמרא, ובזוהר: תרין משיחין. משיח בן יוסף. משיח האמיתי, גואל ישראל ומקבץ ישראל, זה בית דוד, מפורש בתורה וברמב"ם. ובאגדה שבתורה שבע"פ, אנו נפגשים עם עוד דבר. בסוכה נב: משיח בן יוסף. הרמב"ם לא מזכיר זאת. שיש דבר כזה, זה שמענו מקודם, רחל ולאה... משיח הממלכתי, המלכותי, הוא מלאה, ומשיח של החזקת היהדות, בקיום תורה ומצוות, הוא מרחל.
(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, פר' ויגש, ח"א עמ' עט-פ במהד' תשמג, עמ' 74-75 במהד' תשעג)
על משיח בן יוסף שנהרג וכו' משיח בן דוד וכו' איני מבקש ממך אלא חיים
8-34
(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)
על יצר הרע שנהרג
9
(יערות דבש, חלק א, דרוש ח)
...דעיקר ביאת אדם תכליתו הוא בזה העולם ללחום מלחמת יצר הרע, כי בזו יקנה שלמות, ועושה נחת רוח ליוצרו וקונה לעצמו חיי עולם הבא, שיפה בו שעה אחת מכל חיי עולם הזה, וזו יותר טוב מכל תענוגי ומעדני העולם. לכך כאשר יתבטל יצה"ר נאמר בקרא שיספדו עליו, להיות על ידי כן אין שכרם מרובה כי אין כאן יצה"ר.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)
כל הכוחות הנטועות בכל נפש מישראל אין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות הפכו, כי אין לך שום מדה וכח שאין בה צד טוב גם כן, רק צריך שישתמש בה כפי רצון ה' יתברך… ולכן הנביאים היו מייללים על אבדן האומות (ירמיה מח, לו) "לבי למואב" וגו' וכיוצא… ידוע כל אומה הוא כח מיוחד, שבעים אומות ושבעים כוחות בנפש. "וביום ההוא יגדל המספד" באבדן היצר הרע גם כן כמו שאמרו בסוכה, כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל וכו', ואז יהיה בכלל. ואבדן אומה פרטית הוא איבוד ממשלת אותו כח פרטי.
(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות מז)
לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו
15-16
האדם השלם שכובש את יצרו ומגביר עליו... כובשו תחתיו, להיותו טוב, היפך ממה שהיה. והוא ענין גדול, כי מגביר עליו ומטהרו עד שמלאך רע נתהפך לטוב... וזהו שאמרו (ראה בראשית רבה פ"ט ס"ז) 'טוב' (בראשית א, לא) - זה יצר טוב, 'מאד' זה יצר הרע, כי אז הרע גרם הטוב הגדול, כי לא זו שהרע נתבטל, אף נתהפך לטוב. וזה יהיה לעתיד, לאחר הזיכוך והצירוף, בחורבנות ובצרות שסובלים, ומעוררים בתשובה, ישבתו הקליפות, ועתיד מלאך המות לישחט, והרע יתמתק, מכח זכות הצדיקים שכבשו על יצרם כנזכר לעיל, ולקחהו לעבודת הקודש.
(של"ה, תולדות אדם, בית דוד (קמא), אות רמח)
אוכל לומר כוונה מופלאה בענין מרור... הנקרא חסא, שיתגלה לעתיד, וזהו בבחינת "יהיה". ומתחילה אקדים מה שכתבו המקובלים, שהקליפה שהיא המרור, יש לה אחיזה בקדושה שלמעלה, היא דקה מן הדקה, דאלולי זה חס ושלום היה שניות, רק מצד ההשתלשלות נתעבה ונתעבר עד שהומרר... וזהו סוד שחיטת מלאך המות לעתיד, כי האדמומית שבו יתבטל והקדושה תשאר. כי גם סמאל, אף שהוא מלאך טמא מצד הקליפות, יש לו אחיזה בקדושה. ומחציו ולמטה הוא סם, דהיינו סמא דמותא, ומחציו ולמעלה יתבטל ה'סם', דהיינו המרירות וישאר 'אל', דהיינו הקדושה. וזהו סוד עתיד חזיר ליטהר, כי הקליפה תיטהר... וזהו סוד 'פלגשם' (בראשית כה, ו) הכתוב אצל בני קטורה, חסר יו"ד. ופירשו רז"ל (סנהדרין צא ע"א): שם טומאה מסר להם. וזהו סוד הדבר, כי הטומאה דהיינו הקליפות, יש לה למעלה אחיזה בקדושה, כענין שפירשתי בסמאל, שמחציו ולמעלה נקרא 'אל'. וזהו 'פלגשם' חסר יו"ד, שאז הוא - 'פלג שם', רצה לומר, שחציו הוא שם קודש. וכל זה יהיה באחרית הימים, שהקליפה תחזור לקדושה, "והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר" כו'.
(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ו, אות תקד)
גם הרע יתוקן, כמו שאמרו רז"ל (תרגום יונתן בראשית נ, יג) רישא דעשו מונח בעטפיה דיצחק, סוד החזרת הרע למוטב, בסוד עתיד חזיר ליטהר. וישחוט הקב"ה מלאך המות (סוכה נב א), דהיינו 'בלע המות לנצח' (ישעיה כה, ח). וישאר מלאך, כי הקליפה בראשה יש לה אחיזה בקדושה, כמו ראש עשו בעטפיה דיצחק, ובהתפשטות נעשית טומאה, כענין סמאל, מצד אחיזתו בקדושה 'אל', ומצד שהוא סמא דמותא בר מינן נקרא 'סם', ולעתיד 'סם' יתבטל.
(של"ה, פרשת חיי שרה, תורה אור, אות י)
...השורש ממרור, שאינו נאכל לא לח ולא יבש. 'לח' רומז על הטוב, וה'יבשות' מורה על היסורין, כי זה היבשות ממרור רומז על עצם הרע, כי זה השורש הוא 'משורש נחש יצא צפע' (ישעיה יד, כט), 'שרש פורה ראש ולענה' (דברים כט, יז). עד לעתיד שיתבטל הנחש, ויהיה נשחט מלאך המות, אז 'שורש ישי אשר עומד לנס עמים' (ישעיה יא, י), היפך מנחש.
(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש רביעי, אות תכח)
מצות שופר של ראש השנה שהוא לערבב השטן (ראש השנה טז ע"ב), ולעתיד ישחוט הקב"ה את מלאך המות שהוא השטן, וכתיב (ישעיה כז, יג) 'ביום ההוא יתקע בשופר גדול'.
(של"ה, פרשת פינחס, תורה אור, אות ג)
כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני שהוא בחינת הטוב, כי חלק הרע שם מיתה יש לו, ואיך יחיה ויהיה במציאות, ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים? לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים, וזה חלק טוב. ובזה תשכיל להבין מאמרם ז"ל כי לעתיד לבא יביא הקב"ה לס"מ וישחטנו... ודברים אלו אין להם משמעות, כי לא יוצדק שחיטה למלאך. ולְמַה שהקדמנו, תהיה הכוונה כי יסיר ממנו חלק המחייהו, ובהסרת ממנו חלק הטוב, זו היא שחיטתו.
(אור החיים, שמות פרק יא, ה)
והודיע הכתוב כי יש יום לא-ל איום לבא במשפט עם הסובבים את הדבר למיתת הצדיקים וגאוני עולם להשתלם מהם, והוא אומרו "שלם ישלם המבעיר" הם הרשעים הקוצים את כל אשר הרגו... טעם כפל "שלם וגו' המבעיר" וגו' - כאן רמז הכתוב כי לא לאיש הרשע לבד יעשה ה' משפט התשלומין, אלא גם להמחטיאו, והוא יצר הרע בחינה המחטיאתו, כי גם לו משפט חרוץ, ביום ההוא יגדל המספד עליו בעשות בו ה' דין, כמאמרם ז"ל שמביאו ה' ושוחטו... כי מזיד הוא, ומלך המשפט ישפוט בצדק להשתלם ממנו, ונשגב ה' לבדו.
(אור החיים, שמות פרק כב, ה)
"וכי ימוך אחיך" וגו' - פרשה זו תרמוז למה שאמרו ז"ל בספר הזוהר (תיקונים י') כי ה' צוה לשר אדום שהוא ס"מ שלא יתנהג באכזריות עם ישראל. והוא אומרו "כי ימוך אחיך", על דרך אומרו (מלאכי א, ב) "הלא אח עשו ליעקב". "עמך" - פירוש, נמיכותו ועניותו הוא לצד היותו עמך שנתלוה לדרכיך הרעים. "ונמכר לך" - על דרך (ישעיהו נב, ג) "חנם נמכרתם", ודרשו בספר הזוהר (ח"ב קכח ע"א) כי בחינת ס"מ תקרא חנם, שגלות החל הזה הוא לאדום, "זכור ה' לבני אדום". ויצו ה' לא "תעבוד בו עבודת עבד"... "לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך". ומצד דבר זה יתחייב מיתה ס"מ לעתיד לבא כמאמרם ז"ל, שהרי הוא מותרֶה, ועבר מצוות ה'.
(אור החיים, ויקרא פרק כה, לט)
"וידעת היום" - צריך לדעת מה ידיעת יום מימים מה ישיב אל לבו. ואולי שנתכוון להערות הצריכין להכניע היצר השוכן בלב האדם... על דרך אומרם ז"ל שלעתיד לבא יביא הקב"ה את השטן ושוחטו לעיני כל ישראל, וציווה משה שיתן האדם בידיעתו היום ההוא הגדול שבו ישלוף ה' חרבו וישחט ס"מ הרשע, ובזה ישיב אל לבבו לדרך הישר, כי ייכנע השטן לפניו.
(אור החיים, דברים פרק ד, לט)
בעקבתא דמשיחא העיקר הוא רק להוציא יקר מזולל, ורק במקום יצר הרע ותגבורת עוונות "משם יקחך" דייקא על ידי תשובה, כמו שאמרו בחלק (סנהדרין צח ע"א) בן דוד בא בדור שכולו חייב... וכן משיח עצמו נולד ממקום כזה, כידוע מה שאמרו במדרש הנעלם וירא (קי ע"א) על בנות לוט ולוט שהם שורש כח היצר הרע, ומשם נצמח שורש בן דוד. והיינו שזהו תכלית השלימות שיהיה אז, שיתהפך שורש הרע לטוב, שזה שחיטת היצר דאמרו בסוכה.
(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קיא)
וזה שאמרו ז"ל (מנחות כט ע"ב): עולם הזה נברא בה"א ועולם הבא ביו"ד, כידוע דשתי אותיות אלו דשם מורים על חכמה ובינה שהם מוחא וליבא. ובעולם הזה רחמנא ליבא בעי, ומעלת האדם כפי החשק שבלב. אבל בעולם הבא שישחט היצר הרע ולא יהיה עוד מקום לבחירה, אז יהיה המעלה כפי יתרון החכמה וההשגה שבמוח.
(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רמח)
ולעתיד כשיתקע בשופר גדול לומר עורו ישנים מתרדמתכם. אז יבואו גם כל האובדים ונדחים שבישראל דלא ידח מהם נדח... וזהו זביחת היצר הרע אז שהוא כעין כריתת הערלה במילה.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, קדושת שבת מאמר ז)
נב. לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו
אם האדם מכין עצמו לקבלת מס"נ, הרי יש להיצר דין רודף ומצילין אותו בנפשו. וזהו ענין זביחת היצר, שהקב"ה זובחו בשביל ישראל, מפני שישראל הם מוכנים להעקד עבור קדושת שמו ית'.
(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק ד, עמ' כט)
לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים
15-16
(אור החיים, ויקרא פרק ז פסוק לז)
לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה
15-21
(פנקס יג, אות כג)
צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה
16-18
(של"ה, פרשת וישלח, תורה אור, אות ט)
(של"ה, פרשת ראה, תורה אור, אות יז)
מצות המנין הוי רק להפרידם מן אומות העולם… דהנה התחברות לרשע גורם להחטיא האדם… ולכך כל שלא נמנו ישראל היה להם צד אחיזה עם אומות העולם, וזה היה מחטיאים במה שיש להם התחברות עמהם, אבל ע"י המנין נעשה פירוד ממש בין ישראל ובין אומות העולם… וז"ש המדרש [במדבר רבה פרשה א סימן ה]: למה "שאו את ראש", ממי מגביה אותה? היינו דכתיב "וירם קרן לעמו". והך "וירם" הוי לשון הפרשה, כמו "תרימו תרומה לה'", דהיינו דהפריש הקב"ה קרן לעמו להיות בפני עצמן כדי שלא יבואו לידי חטא. והנה אמרו חז"ל דלרשעים נדמה להם היצה"ר כחוט השערה ולצדיקים נדמה להם כהר. לכך לרשעים אין יתרון בהפרשה זו, דבלא"ה הוי להם כחוט השערה ונקל היה להם להתגבר עליו אם היו רוצים. אבל להצדיקים דנדמה להם כהר שפיר הוי מעלה זה דמפריש אותם מאומות העולם, וזה מסייע להם לכבוש היצה"ר. וזה שכתוב "וירם קרן לעמו", זה הוי "תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו" - לאלו הוי להם המנין והפרשה למעלה.
(רבי שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא תניינא, פתיחה, סימן ו)
צדיקים נדמה להם כהר גבוה וכו' צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה וכו' ואף הקב"ה תמה עמהם
16-22
(יערות דבש, חלק א, דרוש ב, עמ' מא במהד' תשמ"ח)
צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה וכו' תלא נפשיה בעיבורא דדשא ומצטער אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו
מי שיש לו תשוקה גדולה לתאוות הגוף, אל יתעצב בזה, לחשוב כמה פגום הוא שיש לו תשוקה כל כך. כי אדרבה, הוא כלי מוכן לתוקף אהבת ותשוקת דרישת האמת. וכמו שנחמו ההוא סבא [אשר הוא אליהו לדעת יש מפרשים בתוס' פרק קמא דחולין (ו ע"א), ושמעתי דכן הוא האמת...] לאביי. ועל זה אמרו דלעתיד לבוא צדיקים נדמה להם יצר הרע כהר ורשעים כחוט השערה, ואינו שקר, רק שניהם אמת, כי לאלו תשוקתם ותאוותם עצומה ביותר.
(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות מד)
צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה וכו' ועלה באשו ותעל צחנתו שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' ובתלמידי חכמים יותר מכולם כי הא דאביי וכו' אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו
16-56
(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, תשל"ג, מאמר כו, עמ' פג-פו במהד' תש"מ)
צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה
[פירש יערות דבש, שהם חושבים שלא יקבלו שכר, כי לא יכלו לכבוש את יצה"ר שהוא כהר בלי עזרת ה', ונמצא שלא מגיע להם שכר, כי הכל בא מה', ולכן בוכים. ובכל זאת ה' נותן להם שכר לפנים משורת הדין.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' כח)
לטקסט
צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה וכו' ואף הקב"ה תמה עמהם וכו' (נב:) ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו
[קשה, מדוע הם בוכים, הרי צריכים לשמוח שהתגברו על יצה"ר? תירץ יערות דבש, שהם חושבים שלא יקבלו שכר, כי לא יכלו להתגבר על ה' בלי עזרת ה', א"כ לא יגיע להם שכר, ועל זה בוכים. (ב ע"ד) והקב"ה תמה עמהם, כלומר יאמר להם שהתגברו בעצמם. יש לפרש שמי שמתגבר על צה"ר בדבר שלא יוצא ממנו כבוד ה' ברבים, לא מגיע לו שכר שלם כי בלי עזרת ה' לא היה יכול להתגבר עליו, אבל בדבר שיוצא ממנו כבוד לה', מגיע לו שכר שלם, כי התכוון רק לקדש את ה' ברבים ולא להנאת עצמו. וזה מה שה' אומר להם.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף ב ע"ג-ע"ד)
לטקסט
צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה ואף הקב"ה תמה עמהם וכו' (נב:) ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו
[יערות דבש םירש, שהצדיק רואה כמה גדול יצה"ר, ומביןשהוא לא היה יכול להגבר עליו בעצמו אילולא שה' עזר לו, והוא בוכה, כי חושב שלא יקבל שכר. והקב"ה ברוב טובו "תמה" - כאילו הוא לא סייע אלא נותן שכר כאילו הצדיק התגבר לבד.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מד ע"ד)
לטקסט
ורשעים נדמה להם כחוט השערה
17-18
(אור החיים, דברים פרק יט, יא)
ורשעים נדמה להם כחוט השערה וכו' ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה
17-21
(דרשות הר"ן, דרוש ו)
יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה
25-26
(ראשית חכמה, שער היראה פ"ו אות ה, עמ' צט במהד' תש"מ [הובא בשל"ה, מסכת ראש השנה פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אות קמד])
יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה
האדם כל זמן שקומתו הולך וגדל דהיינו עד כ' שנה... אין יצרו גדול כל כך אצלו, כי מותרי המזון באים אל הגידול לגדל גופו... אבל כאשר כבר גדול ואין מותרי טבע בא אל גידול גופו לכך באים המותרות אל הש"ז, ולפיכך מן כ' שנה ואילך כאשר לא ישא כל ימיו בהרהורי עבירה מפני שכבר הוקבע בו המחשבה וההרהור לדבר רע, אבל אם נשא אשה קודם לא הוקבע בו יצר הרע... כאשר כבר שולט יצר הרע באדם קשה לסלקו, כדאיתא בפרק החליל: אמר רבי אבא, היצר הרע בתחלה דומה לחוט של חבל ולבסוף דומה כעבותות העגלה... ולפיכך יצר הרע שכבר נשתרש קשה להסיר.
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הפרישות פרק ב)
יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה
25-26
(כלי יקר בראשית פרק ג, פסוק טו)
משיח בן דוד וכו' אומר לו הקב"ה שאל ממני דבר ואתן לך וכו' אומר לפניו רבונו של עולם איני מבקש ממך אלא חיים
28-34
(מוסר אביך, פרק ב, אות ה, עמ' לד)
נב. שבעה שמות יש לו ליצר הרע
[הן שבע מיני טומאות שמטמאות את האדם, וכנגדן שבעה מדורי גיהנם.]
(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ה ע"ב-ו ע"א)
שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו משה קראו ערל וכו' דוד קראו טמא וכו' שלמה קראו שונא וכו' ישעיה קראו מכשול וכו יחזקאל קראו אבן וכו' יואל קראו צפוני
38-48
(עקידת יצחק, בראשית שער יג, עמ' רט במהד' עוז והדר)
שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקב"ה קראו רע וכו' משה קראו ערל וכו' דוד קראו טמא וכו' שלמה קראו שונא וכו' ישעיה קראו מכשול וכו' יחזקאל קראו אבן וכו' יואל קראו צפוני
38-48
(עקידת יצחק, דברים שער צז, עמ' קמו-קמז במהד' עוז והדר)
שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקב"ה קראו רע וכו' משה קראו ערל וכו' דוד קראו טמא וכו' שלמה קראו שונא וכו' ישעיה קראו מכשול וכו' יחזקאל קראו אבן וכו' יואל קראו צפוני וכו' (נב:) אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב
פי' כי היצר הזה ה' יתברך קרא אותו רע, ואין ספק שאין דבר הפך דבר רק כמו הרע לטוב, וראוי שיהיה הקב"ה קורא אותו רע במה שהוא יתברך הוא הטוב האמתי, וקרא היצר הרע רע שהוא הפך הטוב. וראוי שיקרא הקב"ה את יצר הרע רע, כי הוא ית' נמצא מחויב המציאות, והמציאות הוא הטוב כמו שכתוב בכל נמצא "וירא אותו כי טוב", והיצר הרע הוא הפך זה, שהוא העדר, לכך נקרא רע...
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב כח היצר פרק א)
שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקב"ה קראו רע וכו' משה קראו ערל וכו' דוד קראו טמא וכו' שלמה קראו שונא וכו' אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך וכו' ישעיה קראו מכשול וכו' יחזקאל קראו אבן וכו' בשר יואל קראו צפוני
[משמעות השמות הללו היא שהנטיות הרעות טבועות בנפש האדם, חוץ מהשם "שונא", שמשמעותו שיצה"ר יכול להביא אדם לשלמות אם יודעים להתהלך עמו, ע"י שימוש בנטיות הרעות לטובה.]
(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 150)
לטקסט
הקב"ה קראו רע
38-39
(עקידת יצחק, ויקרא שער סא)
הקב"ה קראו רע וכו' (נב:) ואשר הרעתי
תיקון למוציא זרע לבטלה הוא עסק התורה, כמו שאמרו (קידושין ל ע"ב): בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין. ואמרו הקב"ה קראו רע, והיינו בעוון דדור המבול דהיינו מוציא זרע לבטלה... וכמו שמובא (זוהר בראשית נז ע"א) ובריש פרק כל היד (נדה יג ע"א) דנקרא רע, זה היצר רע ברא הקב"ה, וכמו שנאמר "ואשר הרעותי".
(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות צז)
הקב"ה קראו רע וכו' שלמה קראו שונא
38-43
(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף לג ע"ב - לטקסט)
דוד קראו טמא
ט' מן "טמא" רמז לשפיכות דמים הנולד לט' חודשים, כי מטעם זה היו ערי מקלט שש, וכתיב (דברים יט, ט) "ויספת לך עוד שלוש ערים", בין הכל ט', לא יותר, מן הטעם שנתבאר. מ' מן "טמא" רמז לגילוי עריות, שכן היו מי המבול ארבעים יום על שהטריחו ליוצרם לצור צורת ממזרים בארבעים ימי יצירת הולד. א' מן "טמא" רמז לעבודה זרה הנוגע באחדות ה' יתברך הרמוז באל"ף. ועל כן קרא דוד המלך ליצר הרע טמא, לפי שהכשילוֹ בשלושתן: גילוי עריות בבת שבע, שפיכות דמים באוריה החתי, עבודה זרה כמו שלמדו בסנהדרין (קז ע"א) מן פסוק (שמואל ב' טו, לב) "ויהי דוד בא עד הראש" - ביקש לעבוד עבודה זרה וכו'. ויש בהם גם כן טומאה, כי העבודה זרה מטמאה כנדה שנאמר (ישעיה ל, כב) "תזרם כמו דוה".
(כלי יקר, במדבר פרק ה, פסוק ב)
שלמה קראו שונא וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו
שמעתי כי בי"ג שנה שנכנס יצר טוב, שאז היצר רע מתגבר. וכן אמרו כל הגדול מחבירו וכו'. ומי שמתגבר וכובש יצרו לגמרי, על זה נאמר (סוטה מט ע"ב): אויבי איש אנשי ביתו, שהיצר רע נקרא שונא, כמו שאמרו בסוכה [וכן במדרש (בראשית רבה נד, א) נדרש מקרא זה איצר]. ומי שכאיש גבורתו להתגבר נגדו, אז כח היצר שלו מתפשט באנשי ביתו ומקורביו, שמכח היצר הרועש בקרבם נכנסים לו גם כן דמיונות תוהו, וכפי גדלו כך מתרבים אנשי ביתו שרי עשרות וחמישים ומאות ואלפים. ומלך שכל ישראל עבדיו, וכל מיני יצרים שבכל אחד מישראל הם מולידים דמיונות בו, והוא צריך לחלצם הטוב מהרע, ועל ידי זה נתקנים ממילא אותם האנשים גם כן.
(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות ריט)
לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא
42-43
(עקידת יצחק, בראשית שער ו, עמ' קט במהד' עוז והדר)
ישעיה קראו מכשול
46
וכן הוא ביאור הכתוב שאמר "שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול", דהיינו אימתי שלום רב לאהבי תורתך? בזמן שאין להם מכשול, שנעתק היצה"ר מלבם, שקרוי מכשול כדבריהם ז"ל. וטעם מה שנקרא מכשול, כתב הרב חיד"א זצ"ל שהיצר מביא אות כ'ף ומשליך אותה בתיבת שלום ונעשה מכשול. עכ"ל. וטעם לאות כ'ף כי היא גימטריא ס"מ, והוא תוקפו של אותו האיש.
(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף ח ע"ב)
הראדיצ'קובר, היו לו הרבה הברקות, רעיונות, גם בהלכה. הוא אמר: כתוב בגמ' בסוף סוכה שיצר הרע נקרא מכשול
הוסיף הרב בעל פה ואמר, כי מצינו שבחג הסוכות היתה מצוה מיוחדת - ניסוך המים. ונקראה שמחתה "שמחת בית השואבה", על שם השאיבה - האמצעי, ולא על שם המטרה - הניסוך. מתעוררת שאלה: מדוע נקראה השמחה על שם מעשה השאיבה, שזה רק הכשר מצוה, ולא נקראה על שם המצווה - שמחת בית הניסוך?
ונראה שטעם הדבר הוא, שכן בשמחת בית השואבה הגיעו האמצעים לדרגת המטרה. שמחת בית השואבה היא על איחוד המים העליונים והתחתונים, כדרשת רבי אלעזר על הפסוק "תהום אל תהום קורא" [תהלים מב, ח]: כשמנסכים את המים בחג, תהום אומר לחברו אַבַּע מימיך, קול שני רעים אני שומע" [תענית כה ע"ב], ופירש רש"י: "תהום אל תהום קורא - מים עליונים ומים תחתונים", ואז מתאחדים האמצעים והמטרה. והוסיף-הסביר מרן הרב זצ"ל, שבאו חז"ל ללמדנו שעל ידי שהאדם מקדש את מעשיו ועושה כל פעולה לשם שמים ובכונה גמורה לעשות רצון ה', האמצעי מתעלה ומגיע לדרגת התכלית, לדרגת המטרה עצמה. לכן בימי שמחת בית השואבה בחג הסוכות, אנו נוטלים פרי עץ הדר, "עץ שטעם עצו ופריו שווה" [לעיל מה ע"א], ללמדנו, שעל ידי התקדשות והתעלות בשמחה לפני ה', אף האמצעי - הכשר המצווה - עולה לדרגת המגמה, לדרגת המצווה עצמה. וזה מה שאמר רב נחמן: "מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית" . מקורה של שמחת האמצעים הוא מראשית הבריאה, במחשבה הקדומה שטעם העץ יהיה כטעם הפרי.
לטקסט
בגדולת העולם, בהופעת הזיו של קדושת ישראל ברוממותו, אין אחיזה לכל זונים, לכל העומדים מבחוץ, לבסס איזה מוסד דוחק רגלי אור ישראל, לבצר איזו הארה מיסתית, מכונה אמונית, אשר תוכל עמוד חוץ ממציאות האומה, כבודה ושפעת יקרת קדשה. כי האור העליון וזיו היחוד המאוחד, שיסודו העליון, אור האמת בבחירתו, חי בו, הרי הוא קשור בסגולת ישראל, "ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו". מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית נפרד הייחוד העליון ממקור אחדותו, ועלה למעלה להרקיע לשחקים. בעולם החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של הייחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים, ויד זרים בו נוגעת. וכנסת ישראל תחיל תזעק בחבלית: אוי נא לי, כי עיפה נפשי. רזי תורה לחיצונים נמסרו. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות, ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם. קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה. על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עומק הצער במקורו ובתולדותיו. יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה, צער האידיאליות המהותית בהיפרדה ממקור תענוגיה, והאידיאליות העליונה ברוחם של הבריות ובחירת האדם, תשובת ישראל ורוממות אצילות הרוח הרציני, היא קשורה. והם קוראים לתשובה, ואנו ליה ועינינו ליה.
מצוה מיוחדת בסוכות לנסך מים על המזבח. חז"ל מפליגים בהפאר והשמחה שהיתה עם קיום מצוה זו. קראו לשמחה שמחת בית השואבה, ואמרו: "מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו". ההפלגה בדבר זה היתה כדי להוציא מלבן של צדוקין שלא הודו במצוה זו (לעיל מח ע"ב), שהינה רק רמוזה בתורה ב"נסכיהם נסכיה כמשפטם" (שבת קג ע"ב), ועיקרה הינה בקבלה בתושבע"פ. וכדי לחזק את ענין הקבלה הפליגו במצוה זו וקבעו לקיים אותה בריבוי שמחה. אולם יש להתבונן למה קראו את השמחה על שם השאיבה, שאיננה רק מכשיר לעצם המצוה שהיא הנסוך. גם יש להתבונן על עצם ענין הצווי של נסוך המים "כדי שאברך לכם את גשמי השנה" (תענית ב ע"ב), משום שבחג נדונין על המים, אחר הדין על פירות האילן שהיה בעצרת, והדין שעל התבואה שהיה בפסח (ראש השנה טז ע"ב).
הנה עיקר החיות בא מהתבואה והפירות שבהם הכחות המזינים, והמים אינם מזינים כלל (ברכות לה ע"ב), אלא שמבלעדם אי אפשר לקבל את ההזנה של התבואה והפירות, מפני שהגוף איננו מעבד ומעכל את הדברים הגושיים שיתהפכו לכוחות מניעים בדם האדם רק בכח הנוזל, המרכך והממיס את אלו הגושים שיוכלו להבלע בתוך עורקי הדם והאיברים, וזה בא מפעולת המים. יוצא, שהמים אף שמעצמם אינם מזינים, אבל מבלעדם אי אפשר היה לכל תזונה, רק בם ועל ידם מקבל הגוף את הזנתו...
עיקר זה שבמים אף שהם אינם רק עוזרים ומכשירים לגושי ההזנה, סוף סוף הנם העיקריים בכל תכונת החיים, היא הנותנת את ערך גדלות מצות הנסוך של המים בחג, לומר שהמכשיר הוא ערך מכריע בכל הדבר ושלמותו. זהו ג"כ מה שהדגישו את השמחה על השאיבה, אף שאיננה רק מכשיר לעצם מצות הנסוך, לומר שהמכשיר יש לו ערך מכריע כעצם הענין...
החזקת המסעדה שע"י הישיבה, עצם ותכלית הדבר הוא לגדל את התלמידים בתורה ברוחו ודרכו הקדושה של רבינו הכ"מ, אבל לולא ההכשרה המוכרחת לזה, ש"אם אין קמח אין תורה" (אבות ג, יז) לא יכולנו להמשיך את הדבר הגדול הזה... החזקת הצעירים בסעודות קבועות בוקר וצהרים ועוד תמיכות, שיש לזה ערך מכריע כמו עצם הדבר, מפני שזהו המקים את עצם הדבר ומוביל להתכלית... כהוכחתנו מעצם הניסוך והפלגת השמחה בשאיבה... [בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א): "שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוה"ק", ג"כ כנ"ל, שרוה"ק הנהו המכשיר לנבואה העיקרית, ובזה הגדלות, שעם שמחה זו מקבלים את ההכשרה המוכרחת להנבואה העליונה].
כך הוא בחיי הפרט וכן הדבר בחיי הכלל, חלילה לבקש להתעמר בכח טבעי להחלישו או לבטלו, למעט צביונו או להקטין פעולתו הטבעית. החיים צריכים שילכו במהלכם גם באומה בכללה, אבל מתוך שמונהגים יהיו ע"פ האורה של תורה והצדק האלהי, גם מהכחות החיוניים השפלים יימלא הבית אורה, אם שמעצמם אינם מהדברים שאפשר לאורה להֵאחז בהם אחיזה עצמית, אבל כ"כ יגבר עליהם השמן האלהי, אור השכל וקדושת המדות, עד שירוצו ארחם למטרות הקדושות שהכחות הרוחניים הציבו להם. אמנם הייתכן שהאדם בחיי הבלו יוכל עוד לשמוח על כחותיו השפלים, שאי אפשר לשנותם מתכונתם הגסה והפשוטה? אמת הדבר שקשה מאד להתרומם עד כדי מדה זו, שכ"כ יהי' לבו ברשותו עד שיוכל ג"כ לשמוח בחברת הכחות השפלים. אבל בכלל האומה, יש התרוממות נפש כזו, שמחת בית השואבה, "נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" (ראש השנה טז ע"א). הברכה האלהית חופפת על הכח הצומח בכללו, בכל מקום שהוא. וזאת היא השמחה היותר עליונה שראוי שתשמח האומה הקדושה, כי היא מוכנת למצב נכון ונישא כזה במוסרה הטוב, עד שלא ימָצא שמץ עוול ורשע גם בכוחותיה הטבעיים היותר שפלים, כי היא תדע איך לשום להם גבול, ואיך להזהר שלא יפרצו גדרם. וכאשר השכילו חכמי קודש לקדש את השמחה הלאומית בקדושת הצניעות בסייגי התורה, בתיקון גדול, אנשים לבד ונשים לבד, שהוא אות על ההדרכה הכללית בכל הכוחות השפלים, שהאומה בכלל שיש לה מורים קדושים אנשי קודש המדריכים אותה בדרך ישרה, תשמח בצדק על כל נטיותיה גם היותר חומריות. כי ע"י ריבוי אור התורה, כולן יתאחדו להאיר, אע"פ שמטבען אינן נמשכות אחר הפתילה.
והמשיך הרב ואמר: רעיון זה נרמז לנו גם בשמחת בית השואבה. באותה שמחה שנקראה על שם האמצעים - השאיבה, אעפ"י שזו רק הכנה למטרה - לניסוך המים, מוסרים לנו חז"ל במסכת סוכה, שמקומם של הנשים שם היה למעלה, ואילו האנשים עמדו למטה, היינו שבחגיגה מפוארת זו שבה הובלט בצורה חגיגית הערך של ההתמסרות לשכלול האמצעים, היה מעמד הנשים המקדישות כל כך הרבה לאמצעים מכובד ביותר, ומקום המושב הגבוה ניתן להן.
אחרי אשר עיינתי במכתב כת"ר, לא מצאתי שום יסוד לערעורו של הרב המערער על הבחירות היחסיות, מאחרי שנעשו ע"פ הסכמת רוב הציבור, והרי אפי' אם הי' זה באמת נגד דין תורה של אחרי רבים להטות וכסברתו של הרב הנ"ל, הרי דין פשוט הוא שיכולין הציבור להסיע על קיצתן כשהן מתנים ע"פ הסכמת הרוב גם בדבר שהוא שלא כדין תורה כמבואר בסוגיא דב"ב ד' ח' ע"ב, בברייתא דרשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ודעת הפוסקים שם הוא דאפי' מפלגה מיוחדת כבני אומנות אחד יש להם זה הכח להסיע על קיצתן... ובאמת מהדין הזה שבני אומנות בענינים שלהם, דינם כבני העיר כולה לענין להסיע על קיצתם, יש סעד גדול להבחירות היחסיות, שהרי המפלגות יש להן לכל אחת איזה ענין מיוחד שמתיחדים בו ודינם כבעלי אומניות. והסברא נותנת שאם כל בעלי אומנות יכולים להסיע על קיצתן ודינם כבני עיר, צריך שיהי' מנהגם בסדר של בחירות ג"כ כבני עיר, ואם היו מתאספים מערים רבות לעשות איזה דבר של ציבור כללי, ודאי אי אפשר באופן אחר כ"א שיהיו נשלחים צירים או בחורים מכל עיר ועיר לפי ערך מספרה, וה"ה לכל בעלי אומניות שבה, ולכל המפלגות שהן דומין לבעלי אומנות כמש"כ...
ומאחר שאנו רואים שאפי' בענינים שראויים הם להיות משותפים לכלל הציבור, היו לפעמים בעלי אומניות ע"פ חלוק אומנותיהם מחולקים כמו ציבור בפני עצמו לכל אחד, כמו לענין פרנסת עניים שודאי היא חובה כללית וכופין בני העיר זה את זה לתן לקופה של צדקה עם בני המדינה כלשון הרמב"ם פ"ט מה' מתנות הי"ב, ומ"מ ראינו שבאלכסנדריא של מצרים היו כל בעלי אומניות בפני עצמן כדאיתא בסוכה נ"א ב', וכשהי' עני נכנס לשם הי' מכיר בעלי אומנתו ומשם היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, ובודאי אם כל אלה בעלי אומניות היו רוצים להשתתף לקופה, הדין הי' שיהי' להם באי כח משלהם, ככל שותפין בעסק אחד, שכל אחד מכניס משלו, שיש לו רשות שיפקח על עניניו, הוא ובא כחו. וה"ה בעניני צבור, כיון שיש אפשרות לבעלי סוגים מיוחדים להחלק ולהעשות כל אחד ציבור בפני עצמו, אין ספק שיש להם רשות לדרוש שיהי' להם באי כח לפי ערכם במספר. וכבר ביארנו מה שהוא פשוט דבעלי אומניות לאו דוקא הוא, אלא ה"ה כל בעלי מפלגה שיש להם ענינים מיוחדים שמחלקים אותם מהצבור בכללו, כבעלי אומניות הם דומים, והדרך הטובה והישרה היא שיהי' להם באי כח [בהמנויים] לפי כמותם.
לטקסט
לאחינו ב"י קהילות הקודש והיחידים האהובים בארצות הברית באמריקה וקנדה... באה אלי שמועה, ממצב היהדות הנאמנה במדינותיכם, ולבי נשבר בקרבי. כי עלה הפורץ, של אלה אשר השחיתו את כרם ד' צבאות בית ישראל... עד שנמצאו כאלה ששלחו יד בהמסורה הקדושה לכל ישראל קדושים מאז ומעולם לעשות בבתי הכנסיות עזרת אנשים לבד ועזרת נשים לבד... ועתה מה ידאב לבנו, אם נראה כי במחנה הקודש פנימה בקרב אחינו החרדים, שאינם נמנים עם הרפורמיים, נראה הנגע הזה לזלזל ביסוד איתן זה, ולבנות בתי כנסיות בתכונה כזאת, שלא תהיה בהם עזרת אנשים ועזרת נשים מיוחדת כי אם כדרכי הגויים המה עושים, לבא בבית הכנסת אנשים ונשים יחדו, לבלע את הקודש, ולהשחית את קדושת האומה הקדושה וטהרתה, במקום שטהרתה צריכה לצאת משם שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות של ישראל... ועתה מה נאמר ומה נדבר, אם באותו המקום הקדוש, בית הכנסת, שנועד להעלות את האדם מישראל מידי טומאתו, להעלותו מכף חובה לכף זכות, אם המקום הזה יחולל מקדושתו, וקדושתן של ישראל המנוחלת לנו מימי קדם, להתנהג בטהרה, ובתכונת המדות הקדושות, להנהיג עזרת אנשים ועזרת נשים, במחלקות מיוחדות, אם קדושה זו תתבטל ח"ו, ותחתיה יבאו מנהגים זרים של אומות נכריות, המבטלים את יסוד הקודש, ועושים את כניסתנו לבית הכנסת לחטאת, ושליחות יד בקדשי ד', המסורים לנו בסדרי מקדש מעט... ובודאי חייבים אנחנו להתקרב בכל מה שאפשר לנו, ובכל מה שמותר לנו, במקדשי מעט הללו, מעונות השכינה שלנו בתי כנסיותינו, לתכונת הקדושה של הבית הגדול והקדוש, שיבנה במהרה בימינו, וקדושת בית המקדש היתה לאבותינו לקו המדה, שחלקו גם בבתי הכנסיות שבכל מושבותיהם עזרת אנשים לבד ועזרת נשים לבד, כמו שהיה הדבר כן בבית המקדש... בהמשנה של מדות, פרק ב משנה ה, ששנינו שם: וחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצטרה, שהנשים רואות מלמעלן ואנשים מלמטן, כדי שלא יהיו מעורבין... וזאת היא החובה ומשמרות הקודש שקבלו כן אבותינו הקדושים לעשות ג"כ בבית מקדש מעט בבתי כנסיות שלנו. וחלילה לשנות ממנהגי קדושת אבותינו, וביחוד ביסוד קדושת ישראל במקום אשר חיי הקודש אשר לעם קדוש נמשכים משם.
אמרו בגמרא דהיו מתקנים בשמחת בית השואבה בעזרת נשים, לעשות הבדל ומחיצה, בין אנשים ונשים, ודרשו קל וחומר מן לעתיד לבא דכתיב "וספדה הארץ משפחות משפחות", ומה לעתיד לבא בשעת הספד ואין יצר הרע מגרה בם כך, עכשיו שיצר הרע מגרה בנו ושעת שמחה על אחת כמה וכמה. ועיין בתוספות ובמהרש"א, דהך קל וחומר קאי למאן דאמר דהספד על יצר הרע, אבל למאן דאמר על משיח בן יוסף, א"כ אף אז יצר הרע מתגרה. ויש לדקדק באמת למה ליה להגמרא הך קל וחומר וקאי רק לחד מאן דאמר, ולא למד בפשוט מחד גוונא מה התם בשעת הספד, בשעת שמחה לא כל שכן, וא"כ יהיה קאי לכל הדעות. גם יש לדקדק בלשון יצר הרע מתגרה ולא קאמר שולט, כאשר בקצת ספרים יש גירסא "שולט".
אבל הענין כך, כי יש להבין מתחלה מאי קסברי שלא עשו הבדל בין נשים לאנשים, והיכי סלקא דעתייהו לעשות תערובות? אבל דע כי במקום קדוש כמו מקדש, קודם שבאו פריצים וחללוהו, לא היה יצר הרע שולט כלל, כי לא שלט שם סטרא מסאבא, וזהו בכלל "לא הזיק נחש ועקרב" [אבות פ"ה מ"ה], וזה יצה"ר המתעה, נחש הקדמוני. ולכך הניחו התערובות, כי אין כאן יצה"ר כלל. אבל אח"כ למדו קל וחומר דגם לעתיד לבא יהיה היצה"ר נעקר, ומכל מקום יהיו מובדלין, מכל שכן עכשיו. לכך הוצרך ללמוד קל וחומר למאן דאמר דיהיה ההספד על יצה"ר שנהרג, דלמאן דאמר על משיח בן יוסף ולא יהיה יצה"ר נהרג, אין כאן, קל וחומר דבמקדש לא שלט יצה"ר. ולכך דייק בלישניה "יצה"ר מתגרה", דשולט אי אפשר לומר, דאף כאן במקדש לא היה שולט יצה"ר, לכך קאמר דעל כל פנים מתגרה, ובבואו לביתו מראה לו כדמות, בהקיץ ובחלום דמות אשה שראה במקדש, כי בצאתו מקודש יש לו ליצה"ר רשות, ומתגרה בו מה שהיה בעירוב עם נשים בעת ובמקום בית שואבה. וזהו "יצה"ר מתגרה" ולא שולט, רק אחר כך מתגרה בו, מה שאין כן לעתיד לבא יהיה נכרת לגמרי, וליכא חשש גירוי כלל.
דוד ושלמה הינם שניים שהם אחד. על ידי האב והבן יחד מתגלים המלכות והמקדש. בית המקדש עצמו תוכנן על ידי דוד המלך, והוא נבנה על ידי שלמה המלך. "וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה" - "היו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם". מתוך השראת הנבואה של שמואל הנביא, עסקו בתכנונו של בית המקדש, הנקרא נויו של עולם. סידור בית המקדש התגלה לדוד המלך, ממקור הנבואה של שמואל הנביא, כמו שכתוב בדברי הימים: "הכל בכתב מיד ד' עלי השכיל". ומתוך כך נעשה הביצוע על ידי שלמה.... הכל ענין אחד: שלמות ממלכתית קדושתית של מקדש ומלכות.
וישי מת בעטיו של נחש, ונקרא נחש בכתוב, רצה לומר שרק דבר זה [הצאת זרע לבטלה] היה בו שורש נחש, כמו שאמרו ז"ל עליו (ויקרא רבה יד, ה) על פסוק (תהלים נא, ז) "בעוון חוללתי". ונקרא גם כן בישעיה (יד, כט) "משורש נחש יצא צפע" וגו' על משיח. והיינו דבן דוד יהיה גם כן משורש זה והוא יזכה לחיים דייקא, ולא משיח בן יוסף, כי רק על ידי תיקון הקלקול יהיה החיים, על דרך שאמרו (תמיד לב ע"א): מה יעשה אדם ויחיה? ימית עצמו, כידוע דאילנא דמותא נקרא הארץ העליונה כמו שמובא בזוהר (במדבר קיט ע"א, בהעלותך קנה ע"ב), ותיקונה לחברה בבעלה, על ידי זה נעשה מאילנא דמותא אילנא דחיי ולא בענין אחר.
במשיח בן יוסף מתגלה התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם. אמנם התכלית האחרונה אינה התגדרות התייחדות הלאומיות בלבדה כי אם השאיפה לאחד כל באי עולם למשפחה אחת לקרוא כולם בשם ד', ואף על פי שזה צריך גם כן מרכז מיוחד, מכל מקום אין הכוונה כולה רק המרכז, כי אם פעולתו גם כן על הכלל הגדול. וכשצריך העולם לעבור ענין הלאמיות אל הכללות, צריכה להיות גם כן כעין הריסה אל הדברים שהושרשו מצד הלאומיות המצומצמת, שיש עמה המגרעות של אהבה פרטית יתרה. על כן עתיד משיח בן יוסף ליהרג, ומלכות אמתית וקיימת תהיה משיח בן דוד. וכשמידת הכוסף אל הטוב הכללי מגיעה לביטול ערכה של התייחדות הלאומיות, הנה עוד צעד אחד והרע יהיה מבוער גם כן מחיי היחידים. נמצא שביטול יצר הרע והריגת משיח בן יוסף קרובים הם בעניינם זה לזה. לפיכך נחלקו חז"ל בפרק החליל על הפסוק "והביטו את אשר דקרו", אם הוא על משיח בן יוסף שנהרג או על יצר הרע שנהרג.
שאול המלך היה שייך לבית רחל, והסדר של הופעת המלכות בישראל הוא, ששאול קודם. המלכות הארעית משמשת הכנה למלכות הקבועה, שמבית דוד, והכל מסתדר ע"י שמואל הנביא, השקול כמשה ואהרון. אמנם ישנן סיבות - אבל תמיד צריך לזכור את מסובב הסיבות. כך גם משיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד. זו השתלשלות הדברים, וכך צריך להיות. בגמ' במס' סוכה: משיח בן יוסף עתיד להיות נהרג. הקדושה הארעית אינה נצחית. היא מהווה הכנה לקדושת הקיימת לעולם, לקדושה הנצחית. מלכות שייכת לכלל ישראל, לשלמות המציאות הישראלית, והשלמות הזו, יש בה הכנה ויש בה תכלית, שאול ודוד. גם שאול המלך נקרא ע"י דוד "משיח ה'", ומדרגות במשיח, ממשיח של המלכות הפרוזדורית, ועד ההתעלות השלימה של "ושכנתי בתוכם". בדוד המלך מתגלית עצמיות קדושת ישראל במובן הכללי הלאומי. "המלך המשיח", משיח בשלמותו, זה דוד מלך ישראל חי וקיים.
מתוך כך מפורסם בזוהר [ח"ג רמג ע"א, רמו ע"ב]: תרין משיחין. משיח התכלית - בן דוד. ומשיח ההכנה - בן יוסף, "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל". לארעיות יש שייכות לקביעות. אנחנו לא אומה פשוטה, והלאומיות שלנו לא פשוטה. יש לנו לאומיות קוסמופוליטית, לאומיות שעניינה שייכוּת לכל: "לתקן עולם במלכות שדי". המדרגה הגבוהה של האנושיות, החזון הרחוק: "והיה ה' למלך על כל הארץ", "אשפוך רוחי על כל בשר", ביטול החלוקה לעמים. אבל, בינתיים, ישנם חילוקי אומות.
אמנם, גם בזמן העתיד הגדול, ימשיך להתקיים הלב, המרכז; "לכו ונלכה אל בית אלהי יעקב", והוא יפעל על כלל האנושות. קידוש השם הגדול, האחד, מתגלה בשני צדדים: בצד המיוחד לנו, הפרטי, ובצד הכללי, הכלל אנושי. המגמה האחרונה הזו, של קידוש שם שמים כללי, השלמות הזו, התכלית, זהו משיח בן דוד, שמיהודה, שמלאה. משך איזה זמן צריך להיות ביסוס של הלאומיות הפרטית, שזוהי בחינת משיח בן יוסף, ואחר כך, מתוך כך, יש מעבר אל הכלליות וביטול הצמצום הפרטי.
משיח בן יוסף הוא זמני, לעומת קביעות משיח בן דוד, וזוהי כוונת חז"ל, שעתיד משיח בן יוסף להיות נהרג. זמן המעבר שממשיח בן יוסף למשיח בן דוד, הוא הזמן של ביטול הרע האנושי הכללי, והוא נפגש עם הריגת היצר הרע הכללי, ובמצב זה, יש גם חבלי משיח, ולזה שייך ענין המתקת הדינים, ותפלה שלא ימות משיח בן יוסף. כשמתגלית אמיתיות נשמת ישראל, במובנה הכללי הגדול, היא צריכה להתגלות לא רק במציאות הכללית, אלא בכל אדם בישראל, בכל איש ואשה, בכל בית... קדושת ישראל קיימת ללא ספק, אבל בחדירתה בכל פרט, בזה יש עיכובים. ההתרוממות הכללית קשורה להתעלות היחידים, ומתוך כך, ענין הריגת משיח בן יוסף נפגש עם הריגת יצר הרע של היחידים.
עוד רמז במאמר "דרך כוכב מיעקב" על משיח בן דוד הרמוז בכוכב כנזכר. ואומרו "וקם שבט מישראל" ירמוז על משיח בן אפרים. והכוונה בזה, כי אם ישראל יהיו בגדר שיהיו נקראים "יעקב", לא יאיר להם אלא משיח בן דוד, אבל משיח בן אפרים ימות במלחמה ראשונה, שיהרגנו רומילוס, כאומרם ז"ל. אבל אם ישראל יהיו כולן צדיקים, שבשם ישראל יתכנו, אז אפילו אותו "שבט", שהוא משיח הבא מאפרים, "וקם" - פירוש, תהיה לו תקומה לפני אויביו ולא יהרגנו רומילוס. ותמצא שציוו גדולי ישראל (עץ חיים, שער העמידה) לכוין בתפלתנו כשאנו אומרים "לישועתך קוינו" וגו' לבקש רחמים על משיח בן אפרים שלא יהיה נהרג במלחמה.
מהו ענין התרין משיחין דאמרו חז"ל, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, אשר פעולת משיח בן דוד לא נעלמה מעין, כל שהוא היושב על כסא דוד להכין לסעֵד כסא ד', אבל משיח בן יוסף מה ענינו?... עלינו לדעת כי סגולת ישראל, ופעולת סגולה זאת בין בנוגע לעצם קדושת עם ב"י עצמם בין הנוגע לכל העולם כולו, תלוי' בב' דברים... הדבר הא' הוא קדושת ישראל מצד עצמם... הענין השני בסגולת ישראל הוא סגולת בחירת ישראל מצד התורה... איזו משתי הבחירות הללו תהי' עקרית ושולטת על חברתה עד שתהי' חברתה בטלה אצלה כתור תכלית שהאמצעי בטל לה, מהי התכלית או האמצעי, אם בחירת ישראל מצד סגולתם העצמית היא התכלית והתורה היא אמצעית לבחירה זו, או שהתורה ושלמותה היא התכלית העקרית ובחירת סגולתן של ישראל מצד עצמן היא הכנה לשלמות זו של התורה? דבר זה הוא שאלה גדולה ראוי' לחקרה ולהבינה.... יוסף הי' זיו איקונין שלו דומה ליעקב כו והי' דומה לו בכל מקריו כז, ועיקר מבטו של יעקב אע"פ שהי' כולל ב' השלמיות הללו, מ"מ כל מעינו הי' בתורה... אל יוסף מסר כל חכמתו כט, והי' עיקרו של יוסף קבוע בשלמות התורה... מצינו הנהגה של הנבואה שהיא מיוחדת לישראל מצד עצם קדושת נפשם... והיא מעלה זולת מעלת התורה... האחים הקדושים הי' דרכם ושיטתם להגדיל מעלת ישראל מצד קדושת נפשם ג"כ בהנהגה, שתהי' היא העקרית, והנהגת התורה שהיא קדושה נוספת להם טפלה לה ונסמכת אלי'. לא כן היתה דעת יוסף ודרכו, כ"א להיות בר חכים, ושתהי' הנבואה שהיא מצד עצם קדושת ישראל נסמכת וטפלה אל הנהגת התורה...
והנה כח הנבואה וכח התורה אינם מתחלקים כ"א בזמן הזה, כ"ז שאור התורה עוד לא נתגלה בשלמותו, וטעמי תורה הם יקרים בעוה"ז. משא"כ לעוה"ב כשיתן השי"ת דעה והשכל בלב כולם ויתן תורתו בלבנו... ולענין טעמי תורה, יגלה השי"ת לעין כל עם ד' כבוד וזיו התורה בטעמי' העליונים, עד שיהי' המשפט שעל פי הנבואה גלוי לכל כענין משפט התורה הפשוט, שזה עצמו יהי' משפט התורה. ולא תהי' עוד הסמיכה ע"פ משפט השכל המסופק, כי יהי' השכל אור מאיר ע"פ קדושת התורה בלא שום מסך מבדיל מאור האמת. ושום תוצאות רעות לא יהי' אפשר כלל לצאת מהשפעה גדולה כזאת, כי רוח הטומאה יעבור מן הארץ והלב יהי' טהור ומקודש בתכלית "ועמך כלם צדיקים" סה. אז לא יהי' מקום כלל לחילוק אלו הב' הנהגות... וזהו ענין תרין משיחין, כי להגין על ישראל כ"ז שהרעות שולטות ולכלות כח הרע, צריך משיח בן יוסף ע"י כח התורה כ"ז שהיא עדיין מופרדת לעץ אחר, חוץ מעץ יהודה שהוא מצד עצם הקדושה של ישראל כמש"כ: "היתה יהודה לקדשו", ואח"כ יהי' משיח בן דוד, שהוא יהי' הרועה את ישראל ע"פ מעלתם בהתאחד עץ יוסף לעץ יהודה, והנהגת הנבואה גם הנהגת התורה יחד יבואו בשלום.
ולעתיד לבא שיהיה משיח בן יוסף נהרג, והוא צורך תיקון עולם, כי תחילת ברייתו של עולם היה העדר קודם להויה, ולכן אמרו [בראשית רבה ג, ט] כי היה עולם חרב קודם עולם התיקון, בונה עולם ומחריבו, ואמרו דין הנין ודין לא הנין, כי העדר קודם להויה. וכן היה בחורבן בית המקדש, "גדול יהיה כבוד... האחרון מן ראשון". וכן באדם, קודם תחיית המתים ישובו כל המתים אפילו צדיקים לעפר, ואחר כך יחיו, ואחר כך יהיו בתכלית היקר. ולכך אמרו [שבת עז ע"ב]: ברייתו של עולם חשיכה והדר נהורא, כי העדר קודם להויה. כן יהיה במשיח בן דוד, שהוא הוייתו של עולם, העדר קודם לכן שהוא משיח בן יוסף שיהיה נהרג. ומשיח בן דוד פחד אולי יתקיים בו שהעדר יהיה בו שימות ואחר כך יחיה ויהיה אורו מבהיק. לכך אמרו חז"ל שביקש רחמים על עצמו ואמר חיים שאל ממך נתת לו, רק משיח בן יוסף דכלול ביה כנזכר בזוהר, הוא קרה בו העדר קודם להוויית משיח בן דוד.
וכן היה בקין והבל, שחשבו כי אז יהיה עולם התיקון ונחלקו במלוכה, כמבואר במדרש [בראשית רבה כב, ז], וקין שפט הבל משיח בן יוסף והוא בן דוד, ולכך "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" [בראשית ד, ה]. וכן שבטים שפטו כי אז יהיה עולם התיקון, כמבואר במדרש [בראשית רבה פד, יא] "ואביו שמר" - חשב שהגיע תחיית המתים, וא"כ יהודה לו תיתכן המלוכה כנודע, ויהיה בבחינת משיח בן דוד, ויוסף שחלם שמלך ימלוך היינו משיח בן יוסף. ולכך אמרו [שם, לז, יט] "הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה" וכו', והיינו שיהיה מלך בבחינת משיח בן יוסף, "לכו ונהרגהו" וכו'. וזהו שאמרו [סנהדרין יז ע"א] באלדד ומידד שהתנבאו מן מלחמת גוג ומגוג, אשר לכאורה תמוה מה ענין מלחמה זו בעת ההיא? אבל עיקר מלחמת גוג ומגוג שמשיח בן יוסף נהרג במלחמה ויפיל פחדו על כל ישראל... והנה בכניסתם לארץ היתה ראויה מלוכה ליהודה... רק מתחלה מלך יהושע מבני אפרים בן יוסף בבחינת משיח בן יוסף., וא"כ המה שהתנבאו יהושע מכניס לארץ ולא אחד מבני יהודה אשר להם המלוכה, שפטו כי הוא הוא משיח בן יוסף, וא"כ יקרה בו מיתה, ולכך, להוציא מלבם דבר זה, התנבאו על מלחמת גוג ומגוג כי אז יהיה זה ולא מקודם.
מנעו עצמיכם מהרע ותערובות, ובשעת חדוה זכרו יום המיתה. ואין הפירוש מ"ש [ברכות ה ע"א] אם פגע בך מנוול וכו' יזכיר לו מיתה, מיתת עצמו, דכמה רשעים אחריהם בפיהם ירצו סלה, וכל הולכי למלחמה מזכירים תמיד מיתתם, ואין דבר תועבה מה שלא יעשו. אבל הפירוש דיזכור למנוול הוא יצה"ר המתעה יום מיתתו, דיהרג ויבוער טומאה מארץ, ואז יוחלש כחו ולא יוסיף להסית לבני אדם, ולכך אמר בשופר [תוספות ר"ה טז ע"ב ד"ה כדי, בשם הירושלמי] דכד שמע שטן שופר, חושב שהוא יום דין שיהרג, בהיל וחלש כחו. וכן הדבר באדם, יזכיר לו יום מיתה שיהרג, בזה יחליש כחו ולא יסית. ומזה ילמד אדם מוסר, אם סטרא מסאבא חלש כחו, בזכרו כי אחריתו לדראון, איך לא ישוב האדם, בזכרו כי אחריתו לעפר ותולעה, ונפשו לשאול תרד, ווי מיום הדין ווי מיום התוכחה.
[ועל דרך שנתאונן קהלת וכן חז"ל שילהי שבת (קנב ע"א) על הילדות, ואף על פי ששנינו (קנים פ"ג מ"ו) זקני תלמידי חכמים וכו' דעתן מתיישבת וכו'... אלא שפסק החמדה והיצר הרע].
עוד ירמוז באומרו "ולזבח השלמים", כי תכלית הבירור יהיה באמצעות הזבח דכתיב (ישעיהו לד) "כי זבח לה' בבצרה", ואמרו ז"ל: עתיד הקב"ה לשחוט את השטן, ופירוש שחיטה זו היא שיסיר ממנו בחינה המחייהו שהוא ניצוץ הקדושה, ובזה השלמים נשלמו כל הבירורים, והודיע הכתוב כי גם הדבר הזה יושג באמצעות עסק התורה, כי בזכות עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעולם הזה יהיה הדבר. ולזה רמזו ז"ל בדבריהם כי השחיטה הלז תהיה על זה הדרך: הקב"ה מצד אחד, וכל הצדיקים תופסין הסכין מצד אחר, לזבוח זבח ההוא, כי בכוחם היה המושג.
דבר שיסודו בדמיון כוזב, כשיסור הכח הדמיוני, אז יתגלה כח האפיסה והריקניות שבו. אמנם דבר שיש לו יסוד חזק במציאות וצורך ותעודה שכלית, אע"פ שהדמיון לפעמים מסביר לו פנים, מ"מ בהסתלק יסוד הדמיון יש שיראה ג"כ לדבר גדול. ויש שע"י הסרת הדמיון, עוד תראה ביותר תעודתו המושכלת ויגדל עוד ערכו. סימן לדבר "ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ד' מעל לגבול ישראל" (מלאכי א, ה). והנה היצה"ר בכלל ודאי יש לו תעודה נכבדה. כי הכוחות הרעים, אע"פ שהם מסבבים רע לעושיהם ולנמשכים אחריהם, מ"מ הם נדרשים לכלל המציאות כמו הכוחות הטובים ממש, אלא שאיכות הצטרכותם למציאות איננה באופן אחר כי אם [כשיעשו] דוקא ע"י מי שמתפתה מיצרו ואיננו נזהר מליפול במוקשים ע"י שרירות לבו. ואם רק יבוא למדה זו להיות רואה בעין פקוחה את דרך האמת, שוב כל מה שיעשה לזו התכלית, לא יביא את אותה התועלת הצריכה לצירוף החלק הרע אל הטוב, שנעשה דוקא ע"י עושי רע ומשתכלל במציאות אמנם, דוקא ע"י ביעורם וכליונם וסבילת יסוריהם של אותם הכוחות הרעים עצמם. ע"כ בדרך כלל עולה קילוסו של הקב"ה מגיהנם כשם שעולה מגן עדן (שמות רבה ז, ד). והנה מה שמתיחש אל ההדרכה המעשית לאדם, קבועים הם יסודות הטוב והרע המוסרי, ואין רשע נמשך לרע כי אם ע"י הימשכו אחרי דמיון יצרו הרע ע"י הכחות הדמיוניים, אבל בשום אופן אין המניע את הרע מוצא יחש בעצמו עם התכלית הכללית של צורך הרע. כי אם היה בא למדה זו, כבר לא היה רע מוחלט בפועל ולא היה ראוי כלל אפילו לתעודת הוצאת הרע הכללי עצמו, כי אם כבר היה נכנס לצד הטוב, כענין "גדולה עבירה לשמה" (נזיר כג ע"ב). ע"כ המשכת הרשעים היא כולה מצד פרטיות הימסרם ברשות לבם (בראשית רבה לד, י) ואי אפשריות הגברתם על שקרותו של הדמיון, המראה להם את הרע לטוב ואת החושך לאור. ע"כ בראותם את אור האמת, יתגלה להם ערך האפס הנמצא במה שנמשכו אחריו. אמנם הצדיקים הם כבר למודים להיות נמשכים אחר הטוב הכללי ומכניעים את הטוב הפרטי לגביהם. הם, בראותם שהרע עם כל אפיסתו מצד הדמיון, יש לו כ"כ תעודה כללית, שישמשו בעולם הכוחות הרעים שיצאו אל הפועל דוקא ע"י עומק הרע, הם מתפלאים לומר, איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, לוּ לא היתה התעודה הטובה שיש להמציאות שסיבבה הכח המעיר לעשות הרע בכלל, נגלית לפנינו ומצטרפת עם הכח הדמיוני, היתה בודאי קשה להיכבש. אמנם הקב"ה איבד דרכן של רשעים מנגד עיניו (מדרש תהילים א), שלא תתראה בחוג הבחירה שיסוד הצדק והרשע עליו בנויים. אבל בהתגלותה בכל ערכה, תראה באמת להר גבוה, כלומר שיתגלה ערך תעודתו החזקה במציאות הוייתו, שא"כ כל תביעותיו הן ממשיות לפי האמת, אלא שעומק היותר נעלה של האמת לאמתתה, נגלה דוקא ע"י כיבושו ושלילותו. אבל איננו בשום אופן חוט השערה, דבר המתבטל באפס יד, כי אם הר גבוה שכוח ענקי דרוש לכובשו. וזהו כח הבחירה הנפלא מאד בעוזו, שנגמר בעצם ע"י עזרתו של הקב"ה, ולולא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו [לקמן נב ע"ב], ולא ניתן רשות לעין לראות, ואלמלא ניתן רשות לא היה אפשר לעולם לעמוד מפני המזיקין. ושרו של עשו המתאבק עם יעקב טרם שעלה השחר אין לו רשות כלל לגלות את שמו, כי אם משיב "למה זה תשאל לשמי" (בראשית לב, כט), שכיון שתעשה למטרת השם, היינו התעודה שהיא חפץ טוב, כבר לא תצא זו התכלית המכוונת מהרע לעמקו. ע"כ הקב"ה באמת מעצים כחם של צדיקים לעשות רצונו (ילקוט שמעוני יואל רמז תקלד).
'ארצה שעיר שדה אדום' (בראשית לב, ד) - 'ארצה שעיר' זה סמאל, כי חלקו השעיר שהוא עזאזל ביום הכיפורים, כי כולה פרשה רומז לזה... עוד יש רמז למה נקרא 'שעיר', כי נודע, כי סמאל הוא השטן הוא היצר הרע כו' (בבא בתרא טז ע"א), ולעמו נדמה כשער, כמו שאמרו במסכת סוכה לעתיד לצדיקים נדמה היצר הרע כהר ולרשעים כחוט השערה כו'. וזהו רמז של 'הר שעיר', מצד הצדיקים נדמה כהר, ומצד הרשעים כ'שער'. והוא שרו של עשו מלא 'כאדרת שער' (בראשית כה, כה), מלא עבירות, על כן קראו 'שעיר'. 'שדה אדום' הוא עשו למטה, כי עשו הוא אדום.
כמו שלמטה 'היום לעשותם', ברכה וקללה, הר גרזים והר עיבל, כן לעומתם למעלה יש שני הרים, ההר הטוב - 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו' (תהלים כד, ג), והר שעיר הוא הרי נשף חשך וצלמות, הנמשך מיצר הרע שנמשל לצדיקים כהר ולרשעים כשער, וזהו 'הר שעיר'.
ויש להבין, בכיה זו מה טיבה? וכי בכו בכיה של חנם, דמה דהוה הוה, הא באמת כבשוהו. ובפרטות התמיהה של הקב"ה יש להבין מה טיבה. אבל הדבר, כי לפעמים אין כח ביד האדם לכבוש היצר רק בעזר וסיוע מאת ה' אשר לא יעזוב חסידיו, וא"כ יש כאן פתחון פה לבלי יתן שכר, כי אם לא היה בידו לכבוש רק ממעשה ה', מה שכר יש כאן, הלא על זה טבע ה' בחוק הבריאה עצמות הבחירה, כדי ליתן שכר ועונש למקיימים ועוברים מצוות ה'. וזהו שהצדיקים יהיו בוכים, כי ידמה בעיניהם כהר גדול, ואמרו איך היה סיפוק בידינו לכבוש ההר הזה? ועל כרחך ע"י עזר וסעד ה'. ואם כן איפוא מה נבוא ביום מחר על שכרנו, כיון שלא נעשה דבר מצדנו? וה' ליישב לבבם ולנחמם מעצבונם, אף הוא עמד כמתמיה, וזו ראיה שלא עזר א-לוה בצדו, כי אילו מה' היה זאת, למה יהיה הוא בעצמו מתמיה? ומזה יהיה לבב הצדיקים מיושב ומנוחם, כי עוצם צדקתם פעל זאת, שכרם הרבה מאד וישגה אחריתם.
ובפשוטו של ענין, שאדם הגדול הנה כוחותיו גדולים, ולכאורה יש בידו להכניע את היצר בקל, ונמצא כי משקל הבחירה לוקה, ולכך, למען יוכל היצר הרע לעמוד מולו במערכה, ניתן גם ביצר כוחות גדולים יותר. ונמצא כי משקל הבחירה של אדם הגדול הוא ממש כאותו משקל של אדם פשוט, כי הגם שכוח האדם הגדול רב הוא משל האדם הפשוט, אמנם המערכה אשר ניצב הוא בפניה קשה היא... יותר מן המערכה אשר האדם הפשוט ניצב לפניה... אמנם נראה כי... לאדם הגדול מלחמה גדולה יותר, וסכנתה מרובה, והוא ע"פ מה שאמרו... ובתלמידי חכמים יותר מכולם, כי הא דאביי.... והנה ראינו כי ע"י שבת"ח מתגרה היצר יותר מכולם, קשה עבורם המלחמה למאד, ועד כדי שהעיד אביי על עצמו ואמר, כי אותו נסיון עצמו שעמד בו האדם הפשוט, הנה עבורו שת"ח הוא קשה הנסיון למאוד ולא יוכל לעמוד בו... הרי לנו... שמהות ה"יצרו גדול" הינה כפשוטו, שיצרו גדול משל שאר בני אדם, אף יותר ממה שכוחותיו גדולים, וממילא שסכנתו לאדם הגדול גדולה יותר... וזה נלמד גם מעונשו של יצר הרע, כי "ואת הצפוני ארחיק..." הוא משום שעזב אוה"ע והתגרה בישראל, וכן משום "@7ובת"ח יותר מכולם", הרי שהתגרות היצר בישראל ובת"ח אינה מתפקידו... כי א"כ אין מקום לעונש, אלא ע"כ שבהתגרות זו חרג הוא מתפקידו, כי בזה שמתגרה הוא בהם במיוחד, מקשה עליהם היצר את העבודה יותר משדרכו להקשות לשאר בני אדם, ועונשו הוא על כך... אמנם יש להתבונן... דאכן מובן שבפני ת"ח יעמיד היצר נסיונות קשים יותר, אך אביי העיד על עצמו כי באותו נסיון עצמו שעמד בו האדם הפשוט, אין בכוחו... לעמוד... איך יתכן שאותו נסיון עצמו העומד בפני שני בני אדם לא היה שוה לזה ולזה?... מהותו של יצר הרע אינה מציאות כלל כי אם דמיון... והביאור, כי הנסיון עצמו אינו כלום, כי אין בו כי אם דמיון בלבד, וכפי השיעור שנסתמאו עיני האדם כן שיעור הדמיון שבו, וכאותה המידה עצמה כן הוא גודל הנסיון. וזהו פעולתו של היצר הרע במה שמתגרה יותר בת"ח, שמחליש את כח שכלם ומגביר בהם את דמיונם, יותר משעושה לשאר בני אדם... ואמרו חז"ל לעתיד לבוא מביא הקב"ה... צדיקים בוכים... ורשעים בוכים... ... כי יצרם של הצדיקים גדול הוא משל הרשעים, ולכך לצדיקים נראה יצרם כהר גבוה... ולרשעים נראה אך בדמות חוט שערה... והנה הטעם שיצה"ר מתגרה בת"ח ביותר, הוא כי אם רק יצליח להכשיל את הת"ח בפעם יחידה, ואפילו... כשלון קל, הנה יצא יצה"ר נשכר מזה לאין שיעור, כי מהותו של ת"ח שגדור הוא, ואם אך עלה בידו לפרוץ את הגדר, אזי בזה שינה את כל מהותו, כי שוב הוא אינו גדור, ויש בידו לפרוץ שוב ושוב בקל... אולם אם יצליח היצר אך להכשיל אדם פשוט שאינו גדור... אין בידו אלא כשלון זה בלבד. ולכך משתדל הוא עם הת"ח ביותר (ועל זה באמת נענש היצר... שהרי הת"ח אינו אשם בזה שמצליח היצר במה שמכשילו ביותר).
ואמר "כי יהיה איש שונא" - כי אין שונא לאדם כיצרו הרע והוא מקור השנאה... "וארב" - שאורב לו להחטיאו, כי יש לך לדעת שעבירה ראשונה שעושה האדם אינו עושה אלא כשגגה ובזה מוצא שער הצר ליכנס לנפש... גם מסביר לו פנים על מעשה הרע, ויאמר לרע טוב, ואין לך אורב גדול מזה, ובזה מתגבר עליו. והוא אומרו "וקם עליו", מה שאין כן קודם לכן, שהיה כחוט השערה, הלך [לקמן עמוד ב] בתוך האדם, ועל ידי החטא יתגבר ויקום עליו.
ה' יתברך היקל על זה, ובחר בתשובה וצוה עליה, וביאר ענינה בדבר קל מאד, והוא החרטה על מה שעבר והטבת המעשה על העתיד, והבטיחנו בזה הבטחה שלמה, שאם יעשה כן יכופרו העונות הקודמים לגמרי, וזה פלא עצום וחסד נשגב למאד... ואין ספק כי החסד הזה הנפלא היא הצלחה גמורה לטובת המתעוררים על התשובה, והיא לרעת הרעים שאינם מתעוררים עליה. שאילו היה התשובה מה שהשכל גוזר שיצטרכו בהשגתה, כמו אלפי אילים ורבבות נחלי שמן והבכורות והפרי בטן, היתה קצת התנצלות לרשעים, שאף על פי שהיה מן הראוי לתת כל זה או יותר אם אפשר, בעבור היות יצר לב האדם רע, לא ימצא את לבבו להעמיס על עצמו העבודות הכבדות. אבל כיון שה' יתברך הקל בזה, איזה התנצלות יש למי שאינו מתעורר? והוא אמרם ז"ל בסוכה בכיוצא בזה: רשעים נדמה להם כחוט השערה, ואומרים היאך לא יכולנו לפסוק חוט השערה הזה.
וצריך לעולם ליזהר מהקלות, כי יצר הרע לא יכשיל אדם בתחלה אלא בקלות, עד שמהקלות יבא לחמורות. כמו שפירשו רז"ל... יצר הרע בתחלה דומה לחוט, ולבסוף דומה כעבותות העגלה.
רוב המפרשים אמרו שהיצר הרע מושך כוחו מן הנחש הקדמוני, והיצר הרע דומה בתחילה לחוט של עכביש ואחר כך לעבותות העגלה. לכך נאמר "הוא ישופך ראש", כי אם יהיה זריז ויצא וילחם ביצרו הרע בראש, רצה לומר בהתחלה תיכף בבואו אליו, אז הוא ישופך, כי בנקל ינצחו האדם וינתקו מעליו כאשר ינתק פתיל חוט של עכביש. אמנם אם בראש דבריו יתן מקום ליצרו, וילך אחרי עצתו יום אחר יום עד שנעשה חזק כעבותות העגלה, אז קשה לנצחו ואדרבא הוא ינצחך. לכך נאמר אל הנחש "ואתה תשופנו עקב", כי העקב היינו הסוף, ורצה בזה שאם בסוף רצה להלחם בך, אז אתה תשופנו ותנצחו, כי יהיה קשה על האדם לנתק עבותות העגלה מעליו, כי כבר קשור בו היצר הרע בעבותות אהבה בתענוגים, וקשה לפרוש הנבעל לערל וטמא זה.
ועיקר בקשת תשוקה ראוי שתהיה לפי הכרת השכל והיושר, והם מורים ומלמדים אותנו שאין ראוי לבקש ולחפוץ כי אם עשיית רצונו ית'. ומצד הברואים, כיון שעכ"פ הם ברואים, אין כלל מה לחפוץ כי אם בקשת המציאות, לא זולת, וכל המוני השלמיות שאפשר להעלות על כל מדע אינם באמת כי אם מה שיש בורא שלם ית"ש. וזהו שאמרו חז"ל שאמר הקב"ה למשיח שאל מה אתן לך א"ל איני מבקש ממך אלא חיים שנאמר חיים שאל ממך נתת לו וגו'. ואחרי מציאותנו, שיש מקום לדעת ורצון לחול בנו, אנו מכירים מצד שורת החכמה והיושר, שגם בקשת המציאות אינה חשובה כלום, כי אם מה שיש בזה רצונו ית', כי חיים ברצונו.
לטקסט
...חויב אל המגדל בנים והמיישר אותם להסיר מהעולם חטאת נעוריו ופשעיו המונעים הטוב מהזמנים הבאים מניעה הכרחית, ולעשות כענין הנוטע האילן וקוצץ ענפיו הנשחתות... כדי שיהיה העולם משם ואילך למדרגת הבחרות, ובהתמידו בהמשך התיקון יגיעו שנים אשר יאמר אין לי חפץ בהם בסכלות כלל. והוא טעם "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם" כו'. ירצה על האדם בכלל, כי טבע העולם חייב כן מצד נעוריו, אמנם אחרי כן בהמשך הזמן, בושת עלומיו ישכח ויגער בו טבעו בלי ספק, באופן שלא ישובו לכסלה עוד דרך כלל... וכמוהו הורו חז"ל על זה הענין המעולה במה שאמרו שבעה שמות נקראו לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כי הנה הוא בבחינת הנערות אשר בו ידבר, הנה הוא רק רע כל היום ואין אומר השב. אמנם משם ואילך כבר נתפשרה דעתו ומשתנה ענינו לטוב, שינויים שמספר כולם שבעה, כנגד שבעה העשרות שזכרנו. והנה משה קראו ערל, ודוד - טמא, ושלמה - שונא, ישעיהו - מכשול, יחזקאל - אבן, יואל - צפוני. ירצו שנחלש כח היצר הרע ונתקן ענינו יום יום, עד היום האחרון שבו נצפן ונטמן לגמרי, כמו שנאמר עליו "ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב" וכו' (דברים ל).
ויראה שזה הענין הנכבד כוונהו חז"ל בהגדה באומרם דרש ר' עוירא ז' שמות נקראו ליצר הרע הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל שנא' ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנ' לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם. ישעיהו קראו מכשול שנא' הרימו מכשול מדרך עמי. יחזקאל קראו אבן דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם. יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם. כי מהראוי שיכוונו חז"ל להמציא לנו שום תועלת מקריאת השמות האלו ומספרם, דאי לאו הכי מאי נפקא לן מינה? אמנם מספרם ושמותם יעידו עדות ברורה, שכוונו אל המדרגות אשר נזכרו בפרשה הזאת על הדרך שאמרנו. וזה כי מה שקראו הקב"ה רע הוא באמת בבחינת היותו במדרגה הראשונה מחזקתו וגובה לבו, שאם יונח על טבעו לא יקווה ממנו רק רע כל היום. אמנם משה קראו ערל לומר שאם הוא קשה להביאו אל היושר מצד ערלתו ואטימתו משמוע, הנה אינו נמנע כמו שהערל אם שהוא קשה בעיניו להמול, אמנם הסרת הערלה אינה נמנעת, אבל היא אפשרית בהרצאת דמים. ודוד קראו טמא, והוא ענין שלישי יותר נקל מהקודם, כמו שירידת האדם אל הנהר אל הטבילה הוא יותר נקל מהסרת הערלה. ושלמה קראו שונא, לומר בהרגיל נפשו על הענין הקודם, כבר יהיה יותר קל ההסרה, עד שלא יצטרך אל טורח הטבילה המטהרת הטמא, רק שיהרהר בלבו, כמו שיספיק זה למי שירצה להעביר שנאת השונא אשר עם לבבו, במה שיגמור בלבבו להשלים עמו. ישעיהו קראו מכשול, והוא ענין חמישי, מן הראשונים הכי נכבד, והוא שכבר יהיה החטא למכשול בעיניו יוצא ונתקל בו ונכנס ונתקל בו, והוא עומד ומשמר עצמו ממנו. יחזקאל קראו אבן, והוא ענין ששי יותר מעולה, והוא שאפילו למכשול אינו בעיניו, רק לאבן מעמסה מונחת בקרן זוית, שאינו יכול לינזק בה בשום פנים, וכבר נתקיים בו מה שאמר: אם אבן הוא נמוח (לקמן נב ע"ב). יואל קראו צפוני - הוא הענין השביעי המעולה מכולן, כאשר יהיה היצר טמון וצפון, בלתי נראה בו כלל, והוא מעלת האלהיים כרבינו הקדוש וחביריו (כתובות קד ע"א), ואם הם מעטים, אשר לא נהנו ממנו אפי' באצבע קטנה... אמנם נתייחסו אלו השמות על סדר השלמים שנמצאו בעולם: הא-ל ית' בראש, ואחריו משה נביאו נאמן ביתו, ואחריו דוד, וכן הסדר, להורות על העולם בכלל, כאילו הוא איש אחד, וכמו שיבוא אלו הענינים עליו מתחלת בריאתו עד סוף... ואל תאמר: הנה הימים אשר קראו בשמותם הנביאים הראשונים היו טובים מהאחרונים אשר בימי יחזקאל ויואל - כי לא מפני זה נשתנה הסדר הכללי, שאפילו בימי ירמיהו שאז נחרב הבית, נאמר "התאנים הטובות טובות מאד" (ירמיהו כד), וכל יורדי בבל היו צדיקים וישרים בעיני ה'.
משה קרא אותו ערל, כי האדם כאשר הוא ערל כאלו היה בריה אחרת ממי שהוא נימול... כי מדריגת משה היה גדול מאוד, עד שאין ליצר הרע שום שייכות אל משה לפי עצם מעלתו, שהיה איש אלהי, והיה היצר הרע מאוס בעיניו, אבל אין כל כך רחוק כמו שהוא במדריגת הקב"ה שקראו רע, שאין הטוב שייך אל הרע כלל, ואילו מדריגת משה עם מעלתו לא היה כמו זה. ולפיכך קראו ערל... כי הערל... אינו בפועל הנגלה... רק מכוסה וטמון, כי בערך משה ומעלת מציאותו אין מציאותו של יצר הרע מציאות גמור, רק כמו הערל.
ודוד קראו טמא, ידוע כי הטמא נבדל מן הטהור עד שמחוץ למחנה מושבו, ואמר הכתוב (איכה ד) "סורו סורו אל תגעו". אבל אין כאן הבדל לגמרי כמו שהוא אל הערל עם הנמול, שזהו אדם אחר, כי זה נקרא ערל וזה נמול, והנמול אי אפשר שיהיה ערל, והטהור אפשר שיהיה טמא. ועוד תדע כי הטמא הוא מרוחק מן הנמצאים, כי הם אסורים ליגע בו, ואינו בכלל הנמצאים.
אמנם שלמה קראו שונא, מפני שהשונא נבדל גם כן מן אשר שונא לו ומרוחק, אבל אין זה כמו הטמא, כי הטמא מטמא במגעו... אבל השונא אינו מתחבר עם אשר שונאו, אבל נגיעתו אינו מטמא אותו...
ישעיה קראו מכשול, וידוע כי המכשול מתנגד לאדם לפי שהוא מכשול לו. ודבר זה פחות מן השונא, כי השונא הוא מתנגד לו לגמרי ומחולק ממנו, ואילו המכשול אין כאן התנגדות, רק כאשר יקרב אליו הוא מתנגד אליו.
אמנם יחזקאל קראו אבן, שהאבן אינו מכשול, רק הוא דבר קשה על האדם... שהוא למשא על האדם. אמנם יואל קראו צפוני, שהוא צפון בלבו של אדם ואינו יודע ממנו.
וכאשר תבין כי באלו המדריגות פוחתים והולכים מעליון עד התחתון. ויש לך להבין... כי ההעדר והוא יצר הרע מגיע עד ז' מדריגות ולא יותר, וכמו כן הגיהנם שהוא הרע יש ג"כ אליו שבעה שמות כמו שמבואר במסכת עירובין (יט ע"א), והכל הוא ענין אחד. ובענין זה מדריגות בני אדם: יש אדם כאשר רואה חטא אינו נחשב לו ואינו מתפעל מן החטא כלל, ויש אדם כאשר רואה חטא לפניו קשה עליו עשיית החטא, ויש שהוא נחשב לו מכשול, ויש מתנגד לחטא ושונא לו לגמרי, ויש שאומר אל החטא סורו סורו טמא, ויש יותר גדול שנחשב ערל כי מעשה החטא בעיניו בריה זרה ומאוסה, ויש שבעיניו עושה החטא כאלו אינו אדם וכאילו היה נעדר, וזה ענין הרע, שהרי הרע הוא דבר שאין לו מציאות. ויש בזה במה שיש שבעה שמות ליצר הרע רמז מופלג, כי שבעה מלשון שביעה... ולכך יש ליצר הרע ז' שמות, כמו שאמרו ז"ל אבר קטן יש באדם משביעו והוא רעב מרעיבו והוא שבע, לכך יש לו שבעה שמות כי עיקר יצר הרע כאשר הוא שבע מיצרו, ואז יצרו יותר מושל בו.
אם טבע הבריאה הכין והזמין מצודים והרבה מכשולים בהם יוקשים בני האדם, מה רב טוב אשר גמל ה' לבית ישראל לגלות את אזנם להציל אותם מידם. הקודם העיד עליו הבורא בעצמו כשאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ואמרו חז"ל (בראשית רבה פ' לד): עלובא עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה, ואמרו הקב"ה קראו רע.
[לפי זה "ואתא שונרא", קיצור של "שונא-רע", הוא רמז ליצר הרע שמחטיא את ישראל, הגדי].
כמו שהמעשים הטובים לפי השכל והדת מעצמין נפש האדם התעצמות נכבד להיות לה מהלכים בין העומדים הקיימים כאשר אמרנו, כן המעשים הרעים המפירים חק השכל והתורה נותן לה מציאות והתעצמות רע ומקולקל נכון ומעותד לקבל העונש והצער המזומן לרשעים במקום דינם. והוא שאמרו ז"ל: לב טהור ברא לי אלהים וכו' - מכלל דאיכא טמא. והכוונה, כי כמו שהמישר דרכיו נברא ונתחדש בקרבו לב טהור ורוח נקייה, להיות לו בה עצמיות נבדל וקדוש נשאר לעד, כן כאשר יהיה ענינו בהפך, נברא בו לב טמא ורוח רעה מזוהמת, בו יקבל עונש גיהנם המר הערוך מאתמול לו.