Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת נדרים

לדף הראשי על אגדות נדרים


סד ע"ב

כי מתו כל האנשים וכו' שירדו מנכסיהן
11

[עיין בלקט ביאורי אגדות לעיל ח ע"ב על הר"ן]


כי מתו כל האנשים - שירדו מנכסיהן
11-17

"ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים" -אף שכבר אמר לו בהראות אליו בסנה שילך מצרימה מכל מקום לא קבע לו זמן רק שאמר לו לכה ואשלחך וגו' כלומר כאשר אשלח אותך תלך (ובזה מתורץ, כפל אומרו לכה ואשלחך) ועל כן אמר לו במדין לך שוב מצרימה כי עתה הגיע העת והעונה לגאלם ועל כן כבר מתו כל האנשים המבקשים את נפשך - שירדו מנכסיהם.

(רבי חיים מטשרנוביץ, באר מים חיים, שמות, פרק ד, יט)

כי מתו כל האנשים וכו' הנהו מי מייתי והא אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם אלא אמר ר"ל שירדו מנכסיהן

[תוס' הסבירו שמסתבר יותר לפרש שירדו מנכסיהם, ולא אחד האופנים האחרים שחשובים כמת, כי ע"י שירדו מנכסיהם, אין סכנה שיזיקו. קשה, אמנם אילו באו בעלילה בלי טעם היו צריכים ממון כדי להחזיק את דבריהם בשוחד, אבל כאן די היה שיעידו לפני פרעה על מה שמשה הרג את המרי, ובשביל זה לא צריכים ממון.(ל ע"א) כוונת הגמרא היא, כמו שהסביר בס' טוב הארץ דפים כב-כה, שמי הנילוס הם מים נקבות, שהם טמאים, אבל ה' מטיל טיפה אחת של מים זכרים בנילוס בכל שנה בתקופת תמוז, והיא הופכת את כל הנילוס למים זכרים, שמצמיחים את הארץ, ולכן אינם צריכים גשם, אבל טיפה זו באה בזכות יעקב או משה, וכשמשה לא היה, פסקה הטיפה, והם היו כמו מתים, וירדו מנכסיהם. ולכן לא היתה סכנה מהם, כי כל המצרים רצו שמשה יבוא כדי שתבוא אותה טיפה בזכותו.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף כח ע"ב, ל ע"א) לטקסט

כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם
15-16

אמרו חז"ל: "כל מקום שנאמר 'נצים', ו'נצבים', אינן אלא דתן ואבירם". לדוגמה, כתוב (במדבר כו, ט): "...הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ואהרן... בהצֹתם על ה'". כלומר, המחלוקת שנבעה מקנאה במשה, היתה מחלוקת על ה', שאין הוא וגס רוח יכולים לדור בעולם ביחד... וכן בפסוק (במדבר טז, כז): "ודתן ואבירם יצאו נצבים"...
דתן ואבירם היו תמיד רָבים ומתקוטטים, ותמיד על רקע של קנאה לשררה ולמנהיגות. כך אומר שמות רבה (א, כט): "הם הם שאמרו דבר זה. הם היו שהותירו מן המן, הם היו שאמרו (במדבר יד, ד) [במרגלים]: 'נִתנה ראש ונשובה מצרימה'. הם שהמרו על ים סוף". וכמובן, הם הם שהיו במחלוקת קורח. ובכל מקום היתה המחלוקת על רקע תאוותם לשררה. כאן אמרו (פסוק יד): "מי שמך לאיש, שר ושֹפט עלינו". במרגלים אמרו: "נתנה ראש", ותירגם אונקלוס: "נְמַנֵי רישא", וכמובן רצו הם להיות הראשים. גם כאשר פגשו את משה יוצא מלפני פרעה אחרי שפרעה גזר עליהם שלא לקבל תבן ללבנים, מחלוקתם היתה על רקע של תאוות שררה, משום שפחדו שהעם ילך אחרי משה ואהרן, וגזירת פרעה היתה להם רק עילה למחלוקת. והם היו כל כך שרויים בגאוה ותאוה וקנאה להיות ראש, עד שהתקוטטו ביניהם, ורצו אפילו להרוג אחד את השני...
הגיוני הוא מה שפירשו חז"ל, שבכל המחלוקות הנ"ל היו דתן ואבירם בראשן, שהרי אדם פשוט וקטן אינו מתחיל במרד. נפשו שפלה מדי, יכולתו קטנה מדי, קשריו חלשים מדי, ואין לו העזה למרוד. כל המהפכות מתחילות ע"י אנשים מהשכבה שמקנה להם גאוה והשכלה. ומ"מ, אמרו חז"ל, שהסיבה שפירשו ששני האנשים האלה היו דתן ואבירם, היא (אליהו רבה פ' יח, ד"ה לא תלך רכיל): "כל שאתה יכול לתלות ברשע תליהו". ונ"ל שהכוונה היא, שאם אפשר למעט בקטגוריה על ישראל, מה טוב, ואם אפשר למצוא פירוש סביר והגיוני שהוא גם מרומז במקרא, כך שנוכל לצמצם את הרשעות, צריכים לעשות כך. וכן אמרו חז"ל (ב"ב קט:): "שתולין את הקלקלה במקולקל". ולכן, מאחר שכאן יש גם רמזים בפסוקים ("נצים", "נצבים") וגם ההגיון מורה כך, דרשו כך. ומ"מ התורה לא פירשה את שמותיהם כאן ובשאר מקומות, משום שגנאי הוא שתלמידי חכמים וגדולים עשו מה שעשו, ודי לגלות את שמותיהם פעם אחת, במחלוקת קרח. ועוד, רמזה לנו התורה בזה, שאע"פ שהם היו מנהיגי ומסיתי הרשעים, היו עוד רשעים בין בני ישראל במצרים שלא נתפרשו שמותיהם, וכמו שלמדנו שמתו במכת החושך.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, פרק ב פסוק יג, עמ' קנג)

וזאת כוונת חז"ל, שאמרו במכילתא (בשלח, מסכתא דשירה י): "ואין יציבה אלא נבואה, שנאמר (עמוס ט, א): 'ראיתי את ה' נצב על המזבח', ואומר (שמואל א ג, י): 'ויבא ה' ויתיצב'...". וכן אמרו (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי ב): "שאין יציבה בכל מקום אלא רוה"ק". כלומר, שכל מקום שכתובה אצל צדיק לשון יציבה, שמשמעותה שהוא עומד ישר, חזק, עקשן ובטוח, וגאה ואינו מפחד, היינו משום שה' אתו באותו זמן, שהלא בכלל לא תיתכן לשון "יציבה" אצל בן אדם, שהוא חי היום ומת מחר, חזק היום וזקן וחלש מחר. ורק בהקב"ה שייך לשון "יציב" ו"ניצב", כמו בפסוק: "אלקים נצב בעדת א-ל" (תהלים פב, א). ולכן כתוב אצל הר סיני: "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז), וכן: "אתם נצבים היום כֻלכם לפני ה' אלקיכם" (דברים כט, ט). וכן כתוב (שמות ח, טז): "והתיצב לפני פרעה", ולכאורה קשה, איך יתכן שמשה יעיז ללכת לפרעה, ועוד לעמוד בגאות? אלא, משום שה' עמו.
ומה שכתובה ברשעים לשון "יציבה", כמו "ודתן ואבירם יצאו נצבים" (במדבר טז, כז), ואמרו על זה חז"ל (תנחומא, קרח ח) דהיינו: "יצאו מחרפין ומגדפין, שנאמר: 'יצאו נצבים'. ולהלן [כמו כן] כתיב (שמואל א יז, טז): 'ויגש הפלשתי [גלית] השכם והערב ויתיצב ארבעים יום [וחירף וגידף]'", זה משום שהרשעים מתיימרים להתייצב, וזה היפוכו של הצדיק, שהצדיק שהתעלה והתקדש והשליך מעליו את הגאוה, יודע שהוא יצליח רק בזכות כח ה' שניצב על ידו, אבל הוא עצמו "תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז). ואילו הרשע, שהוא גס רוח ובעל גאוה, מתיימר להתייצב בכח עצמו, ואדרבה, כמו דתן ואבירם וגלית, הוא מגדף את ה'. וכן נאמר בעמים (תהלים ב, ב): "יתיצבו מלכי ארץ... על ה' ועל משיחו". ואילו הקב"ה "ישחק, ה' ילעג למו" (שם, ד). וכך אמר ה' לבני ישראל על ים סוף (שמות יד, יג): "התיצבו וראו את ישועת ה'". ועוד: אם ישראל יהיה שפל, ויקבל עליו עול מלכות שמים, "לא יתיצב איש בפניך" (דברים ז, כד).

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, פרק ב פסוק ד, עמ' פט-צ [?])

"ניצבים" (דברים כט, ט) משמע בכבוד ובתפארת. וכן ראוי לישראל, להיות נצבים כך, כי הם נכנסים לברית שתעלה אותם מעל כל הגוים. והנה אדם יכול להיות "ניצב", בקומה זקופה, בפאר ותפארת, שהוא רשאי להתפאר שהוא הגיע למדרגה ומעלה גבוהה של קדושה, ומצד שני הוא יכול להיות "ניצב", כסימן לגאוה, או יותר גרוע - כחירוף וגידוף נגד ה'. כך מצאנו (שמות ה, כ): "ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם", והביא רש"י: "ורבותינו דרשו: כל 'נצים' ו'נצבים' דתן ואבירם היו, שנאמר בהם (במדבר טז, כז): '[ודתן ואבירם] יצאו נצבים...'". ובבמדבר שם כתב רש"י: "'נצבים' - בקומה זקופה לחרף ולגדף, כמו (שמואל א יז, טז): 'ויתיצב ארבעים יום' דגלית". אם כן, ראוי לדעת שיש "גאות" ויש "גאוה". מי שגאֶה בתורתו, ובקדושתו, ולא הופך בזה לגס הרוח, אלא יש לו נחת רוח בזה שהגיע לקדושה כזו, ומתגאה לשמה, הוא שניצב כראוי ולפי ההלכה. אבל מי שמתגאה לכבודו ולהנאתו והופך לגס רוח, הוא רשע שאין כמוהו.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, עמ' קעז)

וז"ל חז"ל (במדבר רבה יח, יב): "כיון שראו שנסתלקו ישראל מסביבותיהם, יצאו מחרפים ומגדפים, שנאמר 'יצאו נצבים', ולהלן כתיב (שמואל א יז, טז): 'ויגש הפלשתי [גלית] השכם והערב, ויתיצב ארבעים יום'". פירוש: כל מקום שכתוב אצל רשע הלשון "נצב", הכוונה לקומה זקופה ו"ניצבית", של גאוה ואנוכיות, כמו שגלית בא בגלוי פנים לחרף את ה' (כמו שנביא בע"ה) ואצלו כתוב "ויתיצב", וכך גם בדתן ואבירם שהיו גאוותנים (וכמו שאמרו במדרש שם, במדבר רבה יח, י, "וכשראה משה שעמדו בגאותן..."). וכן אמרו: "כל מקום שנאמר 'נצים', 'נצבים', אינם אלא דתן ואבירם", והכוונה יותר רחבה, שכל מקום שכתוב "נצבים" מדובר בגאותנות וחרוף, כגון זה של דתן ואבירם.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון עמ' יט)

דתן ואבירם

[שמם רומז על מהותם. במקום התורה, אש דת שקיבלנו מסיני, הם רצו את "דתן", הדת של הגוים. במקום להעריץ את גדולי ישראל, הם העריצו את "אבירם", האבירים של הגוים.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 122)
לטקסט

שירדו מנכסיהן
17

דתן ואבירם היו מנהיגים וגדולים בקרב העברים... ונראה שמאחר שהם היו בין המנהיגים של העברים, לא לקחו אותם לעבודה, שהמנהיגים לא עבדו, ובמיוחד אלה ששיתפו פעולה עם המצרים נהנו מזכויות. והנה דתן ואבירם היו עשירים, כמו שמוכח מדברי הגמרא: "'כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך'... שירדו מנכסיהן [ועניות כמיתה]". ומה שירדו מנכסיהם, יתכן שזה היה משום שפרעה קצף עליהם; או, שהמצרים הכבידו את העבודה והתחילו לטפל גם במנהיגים; או, לפי הכלל שאמרו חז"ל (סוטה ה.): "כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, פרק ב פסוק יג, עמ' קנג)

ארבעה חשובין כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים
19-20

פירוש, כי לא ייחשב האדם שיש לו מציאות רק כאשר אינו נוטה לשום קצה, כי כאשר נוטה לקצה הוא בעל מיתה, ואלו ארבעה הם נוטים אל הקצה... ההעדר הוא בד' צדדין, ולכך אמר בכאן כי ד' אלו הם כנגד צדדין, והם נחשבים כמתים מפני שהם נוטים אל ההעדר. כי הצרעת בגוף הוא והגוף הוא מצד הימין, דכיון שאמרו כי הנפש הוא מצד שמאל דכתיב (איוב יב) "אשר בידו נפש כל חי", והגוף הוא מצד הימין... וזהו דתנן (נגעים פ"א): עקביא בן מהללאל אומר מראות נגעים שבעים ושתים, כמנין חסד, "צדק מלאה ימינך"... וכאשר מגיע עליו צרעת נחשב נפסד מצד הימין וכאילו מת. וסומא הוא שנוטה לקצה ולהעדר מצד השמאל, כי הראייה הוא לנפש, אשר הנפש הוא בשמאל דכתיב "אשר בידו נפש כל חי", ואמרו במדרש (ויק"ר פ"ד): הנפש הוא בשמאלו של הקב"ה, ועינא בליבא - ששם הנפש - תליא, כדאיתא במסכת ע"ז (כח, ב), כי העין הוא יוצא מן הנפש... והסומא הוא נוטה אל קצה שמאל. ומי שאין לו בנים, ידוע כי המזרח הוא נקרא פנים וקדמה, שהרי הפנים הוא בקודם, ומן מזרח תולדת הבנים, ורמז לזה "ממזרח אביא זרעך" (ישעיהו מג)... וכאשר אין לו בנים הוא נוטה אל קצה והעדר המזרח. והעני הוא נוטה אל העדר הקצה שהוא מצד האחור, כי אין ספק כי מדת העני מתיחס אל האחור לשפלותו.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

ויש לך לפרש על דרך הפשט אלו ארבעה נגד החלקים שהאדם מורכב מהם, שהאדם מורכב מגוף ונפש והצלם האלקי הנבדל שנאמר על האדם (בראשית א') ויברא את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותם ודבר זה ענין אלקי מאוד, והרביעי מה שנתן ה' יתברך פרנסה לאדם שיתפרנס משך זמנו אשר הוא בעולם. ולפיכך המצורע אשר הצרעת דבק בגופו כאלו אין לו גוף וכאשר אין לו גוף נחשב מת, וכאשר חסר ראות גם כן נחשב מת שהרי הראות הוא תולה בנפש כמו שהתבאר למעלה, ומי שאין לו בנים שמוליד בדמות ובצלמו אין לו צלם ודמות, כי הצלם הזה עומד להדפיס בו אחר כמו שהוא כל צלם, ואמרו (יבמות ס"ג ב') מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו ממעט את הדמות, ואף אם יש לו תאר פנים אין זה צלם שראוי לאדם אלא אם כן הוא עוסק בפריה ורביה ואז יש לו הצלם הנבדל האלקי ודבר זה ענין מופלג בחכמה וכאשר האדם חסר פרנסה אין לו חיים, כי הפרנסה נקרא חיים. כלל הדבר באלו ד' דברים מקבל האדם חסרון בכל חלקיו ופי' זה ג"כ ברור ואמת.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

אבל אם לא ירצה להכנע אל גזרת השם ולצאת אל הכשדים, הדין הקשה יתריס בין כנגדו בין כנגד העיר בלי מיתוק, וז"ש 'ואם לא תצא אל שרי מלך בבל ונתנה העיר הזאת ביד הכשדים ושרפוה באש ואתה לא תמלט מידם'. וכאן יש לדקדק, שלא אמר שיהרגוהו הכשדים, לפי שכבר הבטיחו הקב"ה שלא ימות בחרב, אבל על כל פנים הדין הקשה התריס כנגדו, שהרי סימו את עיניו וסומא חשוב כמת, והעונש הזה נגזר עליו מדה כנגד מדה, שהרי הוא סימא עינו של עולם, והוא שריפת בית המקדש, לפי שלא רצה להכנע ולצאת אל הכשדים.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו לח, יח)

הרי מבואר בפירוש שמה ששלט פרעה בישראל ועבד בהם עבודה קשה זה היה רעתו שניטל חיותו עבור זה. וזה שאמרו חז"ל כאן [סוטה יא ע"א], ויבן ערי מסכנות וגו' רב ושמואל וכו', ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי חד אמר שמסכנות את בעליהן, פירוש שסיכן בעליהם למיתה כי ע"י העבודה הזו בררו הנשמות מן הקליפות עד אשר נשארו פגרים מתים, וממילא מזה גם מצרים הגשמיים שקבלו חיותם מהם נימוחו מן העולם, וחד אמר שממסכנות, כי נשארו הקליפות עניים ואביונים מן הנשמות הקדושות, ועני חשוב כמת כמאמר חז"ל, ועל כן, כן נקרא שם הערים חד אמר שראשון ראשון מתרוסס, כלומר ע"י הבנין הוציאו הנשמות מעט וראשון ראשון שבקליפות מתרוסס, וחד אמר פי תהום בלעו, כלומר שנפלו לנוקבא דתהום רבה, והכל אחד.

(רבי חיים מטשרנוביץ, באר מים חיים, בשלח, פרק טו, ה)

"זאת תורת וגו' אשר לא תשיג ידו" וגו'... ובדרך רמז אפשר שרמז הכתוב למה שאמרו בזוהר הקדוש (עי' תיקו"ז תיקון כב) כי העניות נקראת צרעת, ולזה שניהם נקראים מתים. והוא מה שרמז באומרו "אשר בו נגע צרעת", פירוש עודנו הנגע בו, ומה הוא הנגע? פירש ואמר "אשר לא תשיג ידו בטהרתו", פירוש שלא מצאה ידו לצד עוניו להביא קרבן הצריך לטהרתו מצרעתו, עד שהוצרך להביא עופות.

(אור החיים, ויקרא יד, לב)

ונראה שהטעם לכך שמצורע חשוב כמת אינו בגלל יסוריו הקשים וכובד חליו של המצורע, שאפילו כל יסורים שבעולם אינם כמיתה... כי כל הצרות והיסורים הם כאין לעומת החסד הגדול שנתן לו הקב"ה, והוא החיים... אלא צ"ל דטעמא דמצורע חשוב כמת הוא בגלל הנאמר בו "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו)... דמה שאמרו 'ארבעה חשובים כמת' - אין כאן סתם צירוף של כל מיני מקרים אומללים הנחשבים כמיתה, אלא כולם עניין אחד, ומלמדים זה על זה.
אחד מן הארבעה הוא סומא, ומקשין העולם ממה שאמרו בגמרא (ב"ק פה ע"ב) "חרשו נותן לו דמי כולו", ולא אמרו על החרש שחשוב כמת, ואילו סימא את עיניו נותן לו דמי עיניו ולא דמי כולו אע"פ שהסומא חשוב כמת. ונראה לבאר, דדין מזיק קשור בהפסדו של הניזק, ועיקר החשיבות אצל האדם הוא האוזן... אכן הראייה, אע"פ שאינה חשובה לאדם כשמיעה, מ"מ היא הגורמת לאדם להרגיש את הזולת... והוא הטעם שסומא חשוב כמת, שבלא חוש הראייה אינו מסוגל להרגיש את זולתו, וכמי ששרוי לבדו בעולם, והבודד כמת יחשב. וזה ענין המצורע ג"כ, שמאחר שחייב לישב בדד מחוץ למחנה, ואין לו קשר עם זולתו, הרי הוא כמת.
ומטעם זה חשוב כמת גם מי שאין לו בנים, ולכאורה מה חסר לזה, והרי כל תענוגות העולם לרשותו? אלא שטבעו של אדם להיטיב בעיקר עם בניו, ואין אדם בעולם שיכול לקבל הטבות כשם שיכולים בניו של אדם לקבל מאביהם, ובאין אפשרות להיטיב עם הזולת ה"ז ג"כ חשוב כמת... וכן העני חשוב כמת, לא משום שחסר לו עצמו, אלא משום שאין ביכולתו לתת לזולתו כלום.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר לא, עמ' קיב-קיד במהד' תש"מ [ובדומה לענין מי שאין לו בנים, שנת תשל"ג מאמר ז, עמ' כב])

מדוע מי שאין לו בנים חשוב כמת? בטבע האדם הוטבע כח ההטבה לזולתו. ואף שיש בידו להיטיב לאחרים, מ"מ אין לו כח הטבה עד כדי מסירות נפש אלא לבניו שלו. לכן מי שאין לו בנים, ואין בידו להיטיב כראוי - חשוב כמת.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת ויצא מאמר יב' עמ' מט)

[העני הוא בדעת, בדעת תורה. המצורע הוא המוציא שם רע על היהדות ועל מנהגי ישראל, והוא עומד בדעותיו מחוץ למחנה כמצורע, ואינו משתתף בצערם של ישראל. סומא הוא מי שאינו רואה את העתיד, אינו מקווה לגאולת ישראל, אינו רואה את מעשי ה' בבריאה ובהיסטוריה. מי שאין לו בנים הוא שאין לו מצוות ומעשים טובים. הם חשובים כמתים.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 220-221) לטקסט

מי שאין לו בנים חשוב כמת

[על הפסוק "אלה תולדות נח, נח איש צדיק", אמרו חז"ל: "ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים - מעשים טובים". ויש להבין, הלא חז"ל אמרו: מי שאין לו בנים חשוב כמת, אם כן יוצא שצדיקים שיש להם מעשים טובים, מכל מקום הם נחשבים כמתים. היתכן לומר כך על הצדיקים? הנה אב ובן בבחינת עבודה נקראים סיבה ומסובב, היינו מה שבנה נקרא אב, ומה שמתגלה אח"כ בפועל נקרא בן. מה שבנה הוא כמו טיפה במוח האב, ומה שיוצא אח"נ בפועל נקרא לידה ובן, היוצא מן הכח אל הפועל. ולכן מי שרוצה להיות צדיק, הוא מסדר לעצמו מחשבתו מה לעשות, היינו למה הוא צריך להשתוקק. על כן אמרו חז"ל: למעשים טובים, כלומר שהוא חושב במחשבתו איך הוא מגיע למצב שיהיה בידו לעשות מעשים טובים. נמצא, שמי שרוצה להיות צדיק עושה הכנה ועושה במחשבתו חשבון נפש איך לעשות מעשים שיהיו טובים, היינו שרוצה להוליד, כי הכנה שיש לו במחשבתו נקראת אב, שעל ידה מוליד בנים שהם מעשים טובים. וזה שכתוב: "אלה תולדות נח", היינו המעשים הטובים שהם התולדות של הצדיקים, וזה שאמר: "נח איש צדיק", שזכה למעשים טובים, היינו שבזמן העשיה הרגיש שבאמת המעשים שלו הם טובים, והרגיש את הטוב שיש בהם, את העונג המלובש במעשי המצוות. וזה פירוש "מי שאין לו בנים חשוב כמת", שבנים נקראים מעשים טובים, ומי שאין לו מעשים טובים חשוב כמת, מטעם שרשעים בחייהם נקראים מתים, משום שהם נפרדים מחיי החיים.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, בראשית, עמ' מ-מא)



סה ע"א

כי מתו כל האנשים וכו' במדין נדרת לך והַתֵר נדרך במדין וכו' דכתיב ויואל משה אין אלה אלא שבועה
4-6

ופירש רש"י: "במדין נדרת לפני יתרו, לך והתר בפני יתרו... ויתרו הדירו למשה שלא לשוב מצרים מפני אותן אנשים המבקשים להורגו". אם כן, רואים שהסיבה שיתרו לא רצה שמשה יקח את צפורה למצרים, היתה משום שחשש לחיי משה ולחיי משפחתו אם יחזור לשם. ומשה הסכים להישבע על כך, ואע"פ שהיתה עליו חובה לנסות להציל את בני ישראל, מ"מ הוא סבר שמותר לו להישבע, משום שבתור אדם יחיד היה פטור משום פיקוח נפש. ובאמת לא היתה דעת הקב"ה נוחה משבועה זו. ומ"מ הוא היה צריך להתיר את שבועתו בפני יתרו, כשהחליט לחזור למצרים, משום החשד, שכן אילו היה הולך סתם, בלי הסבר, היה יתרו חושד בו שהוא פשוט מזלזל בנדרו, ושהבטחה שלו אין לסמוך עליה, מה עוד שכיון שיתרו היה גוי, זה היה עלול ליצור חילול השם. ועוד, שהמדרש (הובא בתורה שלמה כאן ס"ק קסח) אומר שמראש גילה יתרו שהוא חושד במשה: "אמר לו יתרו: יודע אני שכולכן רַמָיין. כך עשה יעקב זקינך כשהלך [לארץ] אצל לבן, והשיאו את בנותיו, ובסוף גנב לבו של חמיו... ומי אומר לי שאין אף את גונב את לבי... אלא אֱסור עצמך בשבועה". מכל הסיבות הללו הלך משה ליתרו, והודיע לו שהוא מפר את נדרו (אך ברור שגם אם יתרו היה מתנגד, היה משה הולך). זאת, אע"פ ששבועתו היתה נגד המצוה של "לא תעמוד על דם רעך", ואע"פ שהשיקול של פיקוח נפש - גם אם היה שיקול מוצדק - כבר עבר, שהרי "מתו האנשים המבקשים את נפשך", ואע"פ שהקב"ה התיר את נדרו, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ד, ד): "אמר לו הקב"ה: אם יאמר לך יתרו כלום מן השבועה, אמור לו: בעל השבועה התיר אותי מן נדרי" - בכל זאת הלך אל יתרו להודיע לו. בוא וראה כמה חשובה מלה של אדם, וכמה חשוב לדאוג שלא יחשדוהו שהפר את הבטחתו, שהרי אע"פ שמשה היה יכול ללכת למצרים בלי לבקש רשות מיתרו, הלך אצלו לבקש רשות. ועל זה אמרו חז"ל (מדרש תהלים כד, ז): "'ולא נשבע למרמה' (תהלים כד, ד) - זה משה, שנאמר: 'ויואל משה...'". וגם המשך הפסוק שם הוא במשה, כדברי אליהו רבה (יז): "ומה שכרו של משה? זכה שקיבל ברכה מלפני אלקיו, שנאמר (תהלים כד, ה): 'ישא ברכה מאת ה''".
יש להסביר את הסיבה שהקב"ה נתן רשות לאדם להפר את נדרו, שבעצם הנדר והשבועה, מהתחלתו, נקבעה האפשרות שלא יגמור את מה שנדר ונשבע לעשות, שהרי המלה "אלה", שהיא שבועה, קשורה למלה "הואיל", שאחד מפירושיו הוא: התחיל, כמו שאומר המדרש (שמות רבה א, לג)... כלומר, שהשבועה או הנדר נאמרים ע"י האדם כהתחלה, ואם יראה בסוף שאינו יכול להמשיך, ניתן להתיר אותם בדרך המקובלת.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, פרק ב פסוק כא, עמ' ר)

אשכחיה צדקיה לנבוכד נצר דהוה קאכיל ארנבא חיה
8

קנאה הוא מצד הכעס הוא מפסולת הגבורה, מזה נמשך אכילת אבר מן החי, שזה בא מאכזריות הנמשך מהכעס, מדת הבעלי חיים הטורפים, ונבוכדנצר תלש ארנבא חיה שהוא נמשל לאריה כמו דוד המלך ע"ה שנקרא גם כן אדמוני, אלא שהיה עם יפה עינים, שאינו הורג אלא מדעת סנהדרין, והוא מדת אריה וגבורה דקדושה, מה שאין כן נבוכדנצר שהיה מצד הקליפה ופסולת הגבורה, על כן אכל אבר מן החי.

(מחשבות חרוץ, אות ד)

הגבורה, שהיא עומדת למופת, היא מצטיינת בשלשה אופנים: האחת היא הגבורה הנפשית, ובנדון של מלך עז וקשה היא מתבלטת, אם הוא פראי, בתכונותיו האכזריות, שאז קשה מאד לעמוד נגדו... וזה הוא הכח המטיל אימה, שהשתמשו בו רשעי עולם הקדמונים, ביחוד כמו נבוכדנצר, שאכל ארנבא חיה כדי להשריש בקרבו את מדת העריצות והאכזריות הפראית, אשר הכיר בכח זה את חיזוק ממלכתו האימתנית.

(עולת ראיה חלק ב עמ' פב-פג)

אשכחיה צדקיה לנבוכד נצר דהוה קאכיל ארנבא חיה א"ל אישתבע לי דלא מגלית עילוי ולא תיפוק מילתא אישתבע לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה איתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכד נצר דקא מבזין ליה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו
8-14

כל העובר על המאמר האגדי הזה יתמה וישתומם מה שנבוכדנצר היה מתירא כל כך שלא תיפוק מילתא על כי אכל ארנבא חיה... הכי לרשע עריץ כמוהו יש בושה?... שהיתה לפני נבוכדנצר אומה כזו שהסתמלה בסמל כזה [ארנבת] על עממיותה... אשר כמו כן יש גם בזמן המודרני הזה אומות כאלו שתסתמלנה על עממיותם בצורות חיות כאלו על דגלם... הנה עליה עלתה רשעותו לאכלה ולתקפה, שלא הכניעה מרצונה הטוב תחת ידו. אבל לא רצה דתיפוק מילתא עוד. לכן א"ל אישתבע לי דלא מגלית עילוי וכו' אישתבע. לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה, ר"ל אבל כמה היה הדבר הזה מחטט את מוחו וצערו אח"כ, הגם שנשבע לו מפני שלא היתה לו ברירה, אבל מדוע לא יעשה דבר לגלות את מצפונות זממו זה, שלא תעלה האומה הזאת לטרף שניו על לא דבר? "איתשיל אשבעתיה ואמר", ר"ל גם הסנהדרין הסכימו על זה שאל ידום בדבר. לכן התירו לו את שבועתו. אך כאשר שמע נבוכדנצר דקא מבזין ליה וכו', דהיינו שהוא רשע ערום להתנכל על אומה להמיתה על לא דבר, שלח ואייתיה סנהדרין וצדקיהו וכו', ר"ל לבא במשפט עמהם מה שלא היו עמו בעצה, שיפק זממו להפיל על האומה הלזו ולכבשה.

(רבי אורי לנגר, אור האגדה כאן, ח"ב עמ' 71-72)

המלך צדקיהו כרת ברית בסתר עם מלך מצרים שיעזרו איש את אחיו ננד נבוכדנצר... ונבוכדנצר אשר ידע כי כ"ז שלא יכבוש את מצרים לא תכון מלכותו על המלוכות הקטנות האלה, הוסכם בדעתו לעלות בסערת מלחמה על מצרים ולהכותה חרם. והתחבולה הזאת המציא בסתר בכדי שלא ידעו המצרים להיזהר ממנו... ממלכת מצרים היתה נקראת בפי העולם בשם ארנבת, ע"ש מלך הראשון אשר מלך בה אחר אלכסנדר מוקדן והוא תלמי לאגי, והשם לאגי בלשון יוונית הוא ארנבת... "אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה קאכיל ארנבא חיה", ר"ל פעם אחת מצא צדקיהו אשר היה בא בבית נבוכדנצר כאוהב, ונבוכדנצר לא שמר את עצמו מפניו, מצא איך כל שרי המלוכה מתיעצים לנפול בחרב שלופה על מצרים. אשכחיה דהוה קאכיל, שברצונו לאכול "ארנבא חיה" את ממלכת מצרים כמו שהיא, לפתע פתאום. נבוכדנצר, בראותו כי איש זר כצדקיהו עומש ושומע את הסוד הזה, "א"ל אישתבע לי דלא מגלית ולא תיפוק מילתא", שלא תגיד הדברים האלו ששמעת לאחרים, בכדי שלא ישמעו המצרים מזאת. "אישתבע", לא היתה לו עצה אחרת. אבל כשיצא מבית נבוכדנצר "לסוף הוה מצטער צדקיהו בגופיה", היה לו צער מחמת עצמו בזה שלא יודיע למלכות מצרים אשר חיה באמונה אתם, ולכן איתשיל אשבועתיה ואמר, שלח שלוחים להגיד למלך מצרים שידע להיזהר כי בדעת נבוכדנצר להתנפל עליו. ועל זאת ניבא ירמיהו (פרק מו) למצרים על חיל פרעה נכו אשר היה על נהר פרת בכרכמיש אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל, שם נפוצה המלחמה. ונבוכדנצר שחשב כי פרעה איננו מתעתד למלחמה נשתומם לראות כי מצא שם חיל מצרים ערוכים ושמורים למלחמה... לשוא שחַתָּ, צדקיהו, את מוצא שפתיך בזה ששלחת להגיד לפרעה, כי בין כה וכה לא יעמוד מול נבוכדנצר... ואחרי הנצחון אשר נצח נבוכדנצר את מצרים, שמע נבוכדנצר שלח ואייתי סנהררין וצדקיהו, ואז דיבר אתו משפטים על אשר הפר את שבועתו.

(רבי אלכסנדר זיסקינד לוין, דורש טוב לעמו, עמ' 127-129)

המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מנה"מ אמר רב נחמן דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים אמר לו במדין נדרת לך והתר נדרך במדין

[קשה, הרי "לך שוב מצרים" נאמר אחרי שיתרו כבר אמר לו "לך לשלום" (שמות ד, יח), א"כ כבר התיר לו את הנדר? י"ל, שיתרו דרש ממנו לקחת את אשתו, בזה שאמר לו "לך לשלום", והרי בלי אשה אין לו שלום (יבמות סב ע"ב). ומשה לא רצה לקחת את אשתו, מפני הטירחה בדרך, ושאל את פי ה', וה' ענה לו שהוא צריך להתיר את נדרו בהסכמת יתרו.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קלא ע"ב) לטקסט

אין מתירין לו אלא בפניו וכו' איתשיל אשבועתיה ואמר

"ואת עיני צדקיהו עיוור" - אפשר כיון שהיה כופה את הסנהדרין שיתירו לו שבועתו שלא בפני נבוכדנאצר, והוא נגד הדין דשבועה שתולה בדעת אחרים שאין מתירין אלא בפניו, והם התירוהו מפני האימה שלא בפני נבוכדנאצר, ועל כן הרג לסנהדרין (איכה רבה ב, יד), וכיון שגרם מיתה לסנהדרין הנקראים 'עיני העדה' (במדבר טו, כד), נענש באותה מדה שנקרו את עיניו.

(רבי משה מפרנקפורט, מנחה גדולה, ירמיהו לט, ז)

[עיין גם לקט ביאורי אגדות לעיל נ ע"א בשם רמ"ע מפאנו]




סה ע"ב

כל הנופל אינו נופל לידי גבאי תחלה

מ"ש (משלי לא) "כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון" - וקשה, מדוע אצל עני כתיב "פרשה" וגבי אביון כתיב "שלחה"? וראיתי לפרש דהנה אביון הוא יותר מדוכה ר"ל מן העני... והנה ע"פ הטבע אין מעניש הקב"ה את האדם ולא שכיח שירד אדם מנכסיו בפעם א' שיהיה אביון ר"ל, רק ירד מטה מעט מעט כדאמרינן בנדרים כל הנופל אינו נופל לידי גבאי תחילה, וא"כ בעוד שהוא עני, כלימה תכסה פניו לבקש מחייתו מאחֵר, כי אין דרכו בכך. אך האביון אין לו עוד בושה, כי ההרגל נעשה אצלו טבע לפשוט יד לבקש מחיה מאחר ר''ל. ולכן לעני אשר הכלימה תכסה את פניו לפשוט יד לבקש עזר מאחר, האשת חיל אינה נותנת לידו שיתבייש על ידה, אך כפה פרשה לעני ותפשוט ידה שהעני יקבל מידה, והרואה יחשוב שהוא נותן לתוך ידה ולא יתבייש, משא"כ לאביון שאין לו עוד שום בושה, אינה מקפדת, וידיה שלחה לאביון לתת לו.

(רבי מרדכי יוסף וילדמן, מי מעין, דף לז ע"ג)

אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה

"השואפים על עפר ארץ בראש דלים" (ישעיהו ב, ו) - באור הדברים האלה נראה לי על פי האמור בנדרים סה ע"ב: א"ל ר"ע אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה. "ועפר הארץ בראש דלים" נראה לי דהיינו העפר שהיו מעלים על ראשיהם בימי אבלות... וכוונת הנביא היא כי הם כל כך להוטים לתבוע חובותיהם מן העניים בשעה שאסור אפילו לעבור לפניו שלא לביישו (מכילתא שמות כב, כד; בבא מציעא עה ע"ב), עד שאפילו בימי אבלותם של העניים, שעל פי המנהג המקובל אסור היה לגלח שערם אז... רוצים לגלח שערם עם האדמה על ראשם לשלם חובותיהם.

(רבי דוב שלמה שפירא, תלפיות כרך ז עמ' 426)


סו ע"א

קונם שאני נושא את פלונית כעורה והרי היא נאה וכו' מותר בה וכו' שהנדר טעות ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה והכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה וכו' והתירה ר' ישמעאל וכו' וכשמת ר' ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה וכן הוא אומר בשאול בנות ישראל על שאול בכינה מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני וכו' כי שכיב רבי ישמעאל פתח עליה ההוא ספדנא הכי בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה המלבישכן
32-סו:

אומרו וכן הוא אומר בשאול בנות ישראל אל שאול בכינה, וכי מה צריכין ראיה על כך ומה זו ראיה?... מהנראה דהוקשה להם מה שאמר הכתוב בנות ישראל אל שאול בכינה... ולמה הוצרך לומר זאת? מעצמם יש להם להתעורר ולבכות ע"ז אחרי אשר היה מלבישם שני עם עדנים כסוף הפסוק שם... במות הצריק יש לסופדו כהלכה, והיינו להזכיר צדקותיו אשר עשה ובכדי שגם הדור ממנו יראו וכן יעשו אותן הצדקות... דמה דפתח ההוא ספדנא ואמר בנות ישראל אל ר"י בכינה המלבישכן וכו' היינו ע"ד הנדר שהכניסוה לבית ר"י וייפוה, אף אנו נאמר דמה שאמר דוד המלך ע"ה "בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכן"... נרמז לנו כזה המשנה שג"כ היה עד"ז ובכגון זה היה מלבישם שני עם עדנים, והיינו שעידן את בשרם... וא"כ היה זה לצורך מצוה רבה וצדקה יחשב לו, ולכן הזכיר זאת דוד למען כי כן יעשו הבאים אחריו ולמלאות צדקות הצדיק... וזה אומרו במתניתין וכן הוא אומר בשאול בנות ישראל וכו', היינו שגם בשאול היה זה לצורך מצוה מה שהלבישם שני עם עדנים... ולכן הזכיר זאת דוד בהספדו... ולזה הוסיף ההוא ספדנא מילת המלבישכן, כי לעורר את בנות ישראל לבכות זאת על ר' ישמעאל שקילא טיבותיה דההוא ספדנא, כי מעצמם התעוררו על כך כמ"ש במתניתין וכשמת ר"י היו בנות ישראל נושאות קינה... ומשמע מעצמם, והוא לא הזכיר זאת בהספידו רק לחשוב צדקותיו של ר' ישמעאל, ולכן הוצרך לסיים מילה המלבישכן וכו' שהוא מעשי הצדקה.
ואפשר עוד דמ"ש במתניתין וגם ההוא ספדנא בנות ישראל אל ר"י בכינה, דלעיל שם במתניתין קונם שאני נושא את פלונית כעורה והרי היא נאה וכו' מותר בה, לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה וכו' אלא שהנדר טעות, ומעשה באחד שנדר מב"א הגייה והכניסוה לבית ר"י, וכו' ופריך הש"ס מעשה לסתור, ומשני חסורי מיחסרא וה"ק ר' ישמעאל אומר אפילו כעורה ונעשית נאה וכו' ומעשה באחד שנדר מב"א וכו' ע"כ. ואנן לא פסקינן כר' ישמעאל בהא... וזה אומרו אל ר' ישמעאל בכינה, כי זולתו לא יהא הדין דאפילו כעורה ונעשית נאה וכו'.

(רבי מנחם מנדל ריזיקוב, דברי מנחם, דף יב ע"ג-יג ע"א)

והכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה אמר לו ר' ישמעאל בני מזו נדרת וכו' בכה ר' ישמעאל ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן וכשמת ר' ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה
36-40

כאן הכל מבית אבא. אף הלשון. כשם שאביו זקנו סח לשון בני [ברכות ז ע"א], אף הנכד כך. היפים אוהבים את היפים. "הכניסוה לבית ר' ישמעאל ויפוה"... כיון שהצליח ר' ישמעאל למשוך על בת ישראל שנזדלזלה על בן זוג חוט של חן ולגלגל עליה אהבה, נתעוררו נימי הרוך והחמלה בלבו. "בכה ר' ישמעאל ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן". אוהב הבריות אהוב עליהם. "וכשמת ר' ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות בנות ישראל אל ישמעאל בכינה"... הרי אחת מן המשניות יקרות המציאות שבה אף ההלכה אומרת שירה, שבה אנו רואים בעליל שההלכה והאגדה ממקור אחד יצאו, שההלכה היא ביסודה שלה אגדה, כי האגדה היא רוה החיה שלה. ואילו ר' ישמעאל שונה הלכות הגדיל מחכמים רבים אחרים לעשות משזר הלכה ואגדה. לא בכדי נמשל על ידי המשנה לשאול שהיה מלביש את בנות ישראל שני עם עדנים. אף ר' ישמעאל הלביש את ההלכה שני עם עדנים של שירה.

(רבי אליעזר שטיינמן, באר תלמוד, ח"א, עמ' 317)

בכה ר' ישמעאל בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן
37-38

"בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן" היינו שזה שהאדם עני בדעת דקדושה זה מכסה על בת ישראל היינו נשמת ישראל.

(רבי ברוך שלום אשלג, ברכת שלום, פ' כי תצא, עמ' רצו)

אע"פ שאמרו (חגיגה ט, ב) יאה עניותא לישראל וכו', אמנם הצדיק המתפלל בעד ישראל לפני השי''ת לא יאמר כן, רק אדרבה יתפלל על עושר וגדולה לישראל כמו שבאמת אמרו בהיפך בנות ישראל נאות הן אלא שעניות מנוולתן, וכמו שאמרו (עירובין מא, ב) עניות מעביר על דעת קונו. זהו שנאמר 'ודל לא תהדר' [שמות כג, ג], פי' שלא להדר ולייפות הדלות לישראל לומר יאה עניותא לישראל ח"ו.

(רבי ישראל טויב, דברי ישראל, פ' משפטים, עמ' תי)

והנה ידוע מאמרם ז"ל בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנולתן... שבנות ישראל נאים מכל בנות אומות העולם, ולא מצד התואר והמראה אך מצד החן שנתן להם מאת ה' ע"י קבלתם התורה שכתוב בה "אילת אהבים ויעלת חן" [משלי ה, יט], שמעלת חן על לומדיה, וההיקש לכל הקרב לתורה. ולזה אמרו חז"ל שהגוים חביבה עליהם בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן [ע"ז כב ע"ב], וכ"ש נשי ישראל עצמם. ובזה יש לתרץ מ"ש במס' כתובות [יז ע"א] מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניה ולומר שהיא נאה וחסודה, והקשה הבית שמואל [סי' סה ס"ק ב] משם הפרישה דהא כתיב "מדבר שקר תרחק", ואם לא היתה כן איך ישקר לומר מה שאין בה?... אבל עם מה שכתבתי, קושיא מעיקרא ליתא, שהרי הן הן דברי רי"ש שאמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן, וכמ"ש שבנות ישראל לגבי אומות העולם נאין הן מהחן שנתן להם מן השמים. ולזה אמר נאה וחסודה, שביאר שהנוי בא לה מצד החסד, חוט של חסד שמשוך על כל זרע ישראל, ולזה אין בדבריו שום שקר כלל, שכאשר הכלה מקושטת, אף אם לא תקרא נאה לגבי או"ה שצריכין נוי טבעי, אבל ישראל יש להם נוי סגוליי, ויאמר עליהם כלה נאה וחסודה, שהעניות הוא מסך על נוי שלהן, וכאשר יתקשטו קצת לעזור קצת מצד הטבע, נראה יופיין.

(רבי שלום משאש, רב פנינים, דרוש לנישואין, עמ' שצד-שצה)

בפסוק "שקר החן והבל היופי"... שיש גם מעלה ב"חן" ו"יופי", ולא שזהו ענין שצריכים לבטלו ח"ו, אלא כדי שלא יהיה "שקר החן והבל היופי" צ"ל "אשה יראת ה'" ואז "היא תתהלל" גם ב"חן" ו"יופי". ולכן אין זה סתירה למאמרי חז"ל במעלת היופי והחן כמו "אין אשה אלא ליופי", "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן", "אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד (שזהו ענין ה"חן") משוך עליה", כיון שאין כוונת הפסוק לבטל את ענין החן והיופי שאין בו ממש, כי אם שצריך להיות הענין ד"אשה יראת ה"' ואז "היא תתהלל" גם ב"חן" ו"יופי".

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, תורת מנחם כרך כה עמ' 135)

בנגעים ריש פ"ב... רבי ישמעאל אומר בני ישראל אני כפרתן הרי הם כאשכרוע, לא לבנים ולא שחורים אלא בינונים. ופירש הר"מ: וענין "אני כפרתן" שיושם פדיונם, והוא מאמר יאמר אותו האומר לרוב אהבתו, כאשר זכר שוני מראיתם, הגדיל חסדו להם ואמר אני כפרתן עכ"ל. הנה אהבה גדולה לישראל קינן בלב רר' ישמעאל, והוא מצא שעם ישראל הם הכי נאים וחוט של חסד משוך עליהם, וכשדיבר מצביונם ומראיהם התלהב באהבתו... ומפני כן, כאשר ראה ר"י בת ישראל עניה כשנתכערה, נהפכו ציריו עליו ולא מצא מנוח לרגשות אהבתו לעמו עד שהכניסה לביתו וייפוה עד ששב לה היופי של בת ישראל, כי חן האומה על רבי ישמעאל, והוא בכה וקרא מתוך התרגשות בנות ישראל נאות הן. ומכאן מוסר השכל לאלו שחן זרים עליהם. אמנם כן למי שחונן בלבו אהבת ישראל, בני ישראל נאים הם ובנות ישראל יפות הן. ומשמע בגמרא שכזה היה בשאול המלך, שבגודל צדקתו היה חן האומה עליו, וראה כשהיו הבעלים יוצאים למלחמה, ודאג לבנות ישראל שלא יתכערו מעניות ורוב צער.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר, על ירושלמי נדרים פ"ט ה"ח)

בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה
39-40

הכוונה ע"ד שאמר ר"מ והחי יתן אל לבו דברים של מיתה, דספיד יספדוניה וכו' [מו"ק כח ע"ב]. וה"נ יען שבכה ר' ישמעאל על בנות ישראל, לכך כשמת היו בנות ישראל אומרות מדה כנגד מדה, בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה. ובס' אורח ישרים ח"ב על אגדות הש"ס כתב שראה בספר אחד [מנחת יהודה (אפשטיין) כאן, בשם ס' מרגליות התורה] כי תיבת בכינה הוא ראשי תיבות בנות כל ישראל נאות הן.

(רבי גרשון שטרן, ילקוט הגרשוני כאן)

והנראה דמה שאמרו בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה זהו משום דכיון שהוא בכה על צערן של בנות ישראל, לפיכך ראוי הוא שהם יבכו גם עליו.

(רבי יהודה ליב גינזבורג, מוסר המשנה, נדרים פ"ט מ"ו)

הכלל היסודי הוא: "איש כי ידֹּר נדר לד'... לא יחל דברו"... לא יהיה הדיבור שלך מחולל. "מוצא שפתיך תשמֹר". ברגע שמִלה יצאה משפתיו של האדם, הרי היא קיימת. כח קדושת הכלל פועל אצל היחיד לעשות את דברו לקודש שלא יהיה ניתן לחללו...
יחד עם זה, יש מקום להתרת נדרים. "'לא יחל דברו' - הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו" (חגיגה י ע"א). לא כל אחד מתיר נדרים אלא רק גדולי תלמידי חכמים המומחים במסכת גדולה זו, כגון רבי ישמעאל שהיה מומחה במסכת נדרים, עד כדי כך שכשהוא מת היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: "בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה". החכמים היו עורכים חקירות מדעיות פסיכולוגיות כדי לברר אם הדברים לא נאמרו במצב של כעס ועצבנות מתוך חוסר מחשבה: תתבונן ותחשוב עכשיו, לאט לאט, מה חשבת בעת שהתרגזת. האם עשית חשבון נפש?... ואם משיב: לא, לא חשבתי - אז מתברר שהנדר בטל מעיקרו. הכל שקר וטעות. כשם שהקדש בטעות אינו הקדש (נזיר ל ע"ב), כך נדר טעות אינו נדר.

(שיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 410-411)

וכן הוא אומר בשאול בנות ישראל על שאול בכינה
40

...שמאד קשה לשמוע מאמר וכן הוא אומר בשאול וכו', שהדבר ידוע ומפורסם?.. שהתנא נתכוון להשוות העניינים... להודיענו שקצב א' להם, שהנה כל מגמת ר' ישמעאל היתה ליפות את בנות ישראל בעיני בעליהן כדי שלא יחליפו את נשותיהם ולא יבואו לידי גירושין... דוק ותשכח שזו בעצמה היתה מגמת שאול כשהיה מלביש בנות ישראל שני עם עדנים... כדי ששום אחד מישראל לא ימיר את אשתו באשת יפת תואר מבנות נכר הארץ ולא מזולתם אפילו ישראלית. על כן יפה דקדק התנא את דבריו ואמר וכן הוא אומר בשאול וכו', להשוות את המדות.

(רבי אברהם קונקי, אבק סופרים, אם לבינה, דרוש יד, דף קסב ע"ב)

ר' ישמעאל היה גלגולו של שאול, ולכן היה מיפה את בנות ישראל כשאול עצמו. וזה סוד אמרם ז"ל וכשמת ר' ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות בנות ישראל אל ר' ישמעאל בכינה, וכן הוא אומר בשאול בנות ישראל אל שאול בכינה. כי מה שהביאו כאן ענינו של שאול, והלא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו? אלא ללמדך שר' ישמעאל היה גלגולו ממש, ולכן נהג כמותו והספידוהו כמותו. כי שאול היה בחינת היסוד, ור' ישמעאל גם הוא בהיותו גלגולו של יוסף כידוע, וכולא רזא חדא למשכילים. ולכן היה מיפה את בנות ישראל, כי היסוד הוא המיפה את המלכות בחסדים שלו ובגוונויי נהירין.

(רבי משה דוד וואלי, ספר הליקוטים, עמ' קעא)

גבי שאול מאי קא משמע לן, זיל קרי בי רב הוא ומקרא מלא הוא? אכן י"ל במ"ש בילקוט ריש שמואל שני על פסוק זה בנות ישראל אל שאול בכינה... רבי יאודה אמר בנות ישראל ודאי, שבשעת שהיו בעליהן יוצאין למלחמה היה שאול זנן ומפרנסן... רבי נחמיה אמר בנות ישראל, הנאות שבישראל, אלו סנהדרין... ולזה אמר התנא דכמו שרבי ישמעאל היו בנות ישראל ממש נושאות קינה עליו במיתתו מפני שהיה מאכילם ויפותם... כך האי קרא דכתיב גבי שאול "בנות ישראל", בנות ישראל ממש נינהו, כרבי יאודה, ולא כרבי נחמיה דדריש בסנהדרין.

(רבי יוסף מולכו, אוהל יוסף, ליקוטים, דף פו ע"ב)


סו ע"ב

שן תותבת היתה לה ועשה לה רבי ישמעאל שן של זהב משלו
1-2

והנראה דלכך עשה לה משלו, משום דאמרו בכתובות סז ע"ב: "די מחסורו אשר יחסר לו"... זו אשה... הרי שבכלל מצות הצדקה נכנס גם החיוב להשיא אשה למי שאי אפשר לו מחמת עניות לקחת לו אשה לעצמו. והנה כמו כן צריכין להשיא את האשה לאיש, וזוהי מצות הכנסת כלה, ולפיכך מחמת מצות צדקה בכדי שהיא תהיה נשואה לאיש, עשה לה ר' ישמעאל שן של זהב משלו.

(רבי יהודה ליב גינזבורג, מוסר המשנה, נדרים פ"ט מ"ו)

בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה המלבישכן וכו'
4-5

וראוי להבין, כי אין המאכל מתייחס למלבוש עד שיאמר 'המלבישכן שני עם עדנים'. אך יראה שהוא גם כן כמעשה דרבי ישמעאל, לפי שהיו כעורות ולא היו להם קופצים... והעניות היה מנוולתן, אבל שאול הכניסן לביתו והאכילן למעדנים עד שנתייפו וקפצו עליהם והלבישום הבעלים שני, וזהו 'המלבישכן שני' - 'עם עדנים' שנתן לכם.

(רבי אריה ליב צינץ, מלוא העומר, איכה פרק ד פסוק ה)

קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולר"ש ר' יהודה טעים וכו' ר"ש לא טעים אמר ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו
5-12

ובחידושינו למס' נדרים ביארנו דההוא גברא אשתו הקדיחה תבשילו, ועל ידי זה הדירה בהנאה, ומפני שהיא אמרה שהוא ראוי לאכילה, אמר עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ורבי שמעון, אם הם יאמרו שראוי לאכילה יבטל הנדר. ורבי יהודה אכל, ואף שלא היה ראוי לאכילה, שינה בלשונו מפני דרכי שלום. ורבי שמעון בשיטתו אזיל, דביבמות דף סד איתא פלוגתא, דרבי אלעזר ברבי שמעון אמר מותר לשנות מפני דרכי שלום... ורבי נתן אמר מצוה לשנות... ורבי אלעזר ודאי כשיטת אבוהי קאי, ולכן אף שהיה מותר לשנות, אבל משום שהיה צריך לאכול מתבשילה, וכיון שאינו מצוה, א"כ אין הסעודה סעודת מצוה, והיא סעודת הרשות... ולכן לא רצה לאכול, וכדעתו ודבריו במס' פסחים (דף מט): רבי שמעון אומר כל סעודה שאינו של מצוה אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה, וכדמסיק רבי יצחק (שם) כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה. ובזה יתבאר דברי רבי שמעון בנדרים שאמר ימותו כל בני אלמנה, כוונתו למה דאיתא בב"מ שאשה שעזבה בעלה היא כאלמנה חיה כדאיתא (שם לח)... וכיון שתישאר מודרת הנאה ויעזבנה עם בניה, לא יהיה להם מה לאכול. וזה דמסיק ולא יזוז שמעון ממקומו, מדעתו, וגם רמז בזה שלא יגרום לו גלות ע''י שיאכל מסעודת הרשות.

(רבי גרשון חנוך העניך ליינר, עשר מלין דחסידותא (סוף ס' אורחות חיים), אות טו, דף סט)

נלע"ד דסברת ר"ש היה דעל כבודו יכול למחול אבל לא על בזיונו, ואפילו במקום מצוה אינו רשאי. ור"י לא מחלק בין כבוד לבזיון, וכמו שיכול ימחול על כבודו כן יכול למחול על בזיונו.

(רבי שמואל מוהליבר, חקרי הלכה ושו"ת, מהד' תש"ד, סי' טו, עמ' קצה)

הרי לנו בדבר אחד שתי הנהגות שונות מן הקצה אל הקצה, ועם כל זה בודאי ששתיהן נובעות מכח התורה ועפ"י רצון ה', כי נתחייבנו ללכת בדרכיו יתברך, ו"האדם ראוי שיתדמה לקונו" (תומר דבורה פרק א), ובוודאי כך נהגו גם הם. אלא ששורש אחיזת כל אחד מהם בדרכו המיוחדת היתה משום שבהנהגת הקב"ה גופא נמצאים שני דרכי הנהגה אלו.

(רבי אברהם יצחק בלוך, שיעורי דעת, מהד' תשס"א, תפלה, עמ' קס)

על מה שאמר רבי "בעוון ביטול תורה בנים מתים", הקשו: והא תניא רבי אומר בעון נדרים בנים מתים? ותירצו: הא לאחר ששמע מר' אלעזר בר' שמעון שאמר בעון נדרים בנים מתים (ששמע כן מר' שמעון אביו, שהוא רבו של רבי) (שבת לב ע"ב, ע"ש ברש"י).... והנה אשה הפרושה מאישה נקראת "אלמנה חיה" כמ"ש (שמואל ב, כ) "ותהינה צרורות אלמנות חיות"... וא"כ האשה שהדירה בעלה מהנאתו אם לא תטעים לר' שמעון, הנה כל זמן שלא טעם ר"ש, חל הנדר עליה ואסורה היא בהנאה מבעלה, והרי היא "אלמנה", ואם לא תעמוד בזה, ותהנה ממנו, הרי לשיטת ר"ש בעון נדרים שעוברים עליהם בנים מתים, שאפשר שעי"ז ימותו כל בני האשה הזאת ה"אלמנה". זהו שאמר ר"ש, אף אם בשביל אי זהירותה "ימותו כל בני אלמנה", בכ"ז אל יזוז שמעון ממקומו כי היכי דלא לתרגלי למנדר.

(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה, גפן כה, ענף ה)

נלענ"ד עפמש"כ הגאון ר' ישראל סלאנטער זצ"ל... מה שלא היה ר"א מעביר על מדותיו [תענית כה ע"ב] אין זה מפני שלא רצה להעביר על מדותיו, אלא מפני שיטתו שהיה סובר שכך רצון ה' יתברך להתנהג ברמה... ורע"ק [שם] סובר שאדרבה, זהו קידוש השם מה שהת"ח מעבירין על מדותיהם... ובזה פליגי נמי ב"ש וב"ה, במה ששמאי ריחק את הגרים שבאו בתחבולות ובערמימות והלל ויתר על מדותיו וקירבן, ע"ש בשבת לא ע"א... ונראה דבהכי פליגי ר' יהודה ור"ש בנדרים סו ע"ב: ההוא דאמר לדביתהו... ר"י טעים אמר ומה לעשות שלום וכו', ר"ש לא טעים, אמר, ימותו כל בני אלמנה וכו'. והוא דר"י סתם הוא ר' יהודה ברבי אילעי... ועיין ב"ק קג ע"ב דכ"מ שאמרו מעשה בחסיד אחד או ר"י בר' אלעאי או ריבב"א... ובר"י בן בבא אמרו חז"ל שרצו לאמור עליו בהספידו הי חסיד הי עניו מתלמידיו של הלל הזקן [סוטה מח ע"ב], הרי דשם חסיד הונח על הנהגתו של הלל הזקן. וסובר ר"י כהלל ולכך ויתר על מדותיו, ור"ש סובר כשמאי ולכך לא טעם.

(רבי יעקב ישראל קנייבסקי, אגרות ורשימות קהילות יעקב, עמ' קו)

ר' יהודה טעים אמר ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו וכו' בספק ואני על אחת כמה וכמה ר"ש לא טעים אמר ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו ועוד כי היכי דלא לתרגלי למינדר
7-13

ר' שמעון לא טעים, אמר (בשלמא בסוטה, האשה היא החוטאת, וזאת הוא בספק, לכן אמרה התורה כבוד המקום ב"ה יכריע, אם צדקה היא תחיה בשלום תחת בעלה והבעל לא יחשב לו אוון, נקיה היא ושלום יהיה לה, ובזאת נכון לאמור לעשות שלום בין איש לאשתו, שיהיה שלום להאשה מהבעל המושל עליה, אבל כאן בזה הסיפור האשה לא עשתה מידי, רק הבעל הוא מבני בלי שם, וחפץ במרד ובמעל לזלזל בכבוד חכמים)... ואל יזוז שמעון ממקומו (לזלזל בכבודו ולעשות רצון הנודר הזה, בזאת השיב ר' שמעון לר' יהודא שזה לא דמי לסוטה ואין בזה דבר מצוה כלל, ונהפוך הוא כי מרי יהיה אם יבוזה כבוד התורה) ועוד (תירוץ אחר אמר ר' שמעון למה לא טעים כר' יהודא... שבזאת יחולל שמו ח"ו, ואני הוא הנותן מכשול לפניו שירגיל בנדרים, בראותו כי ידור נדר הנוגע בכבוד נכבדי עם, ימהרו ויסורו למשמעתו להקים נדרו, לכן יותר טוב למנוע מהקים דברו) כי היכי דלא לירגלי למינדר, ומוטב שיקיל בנדר אחד משיפרוץ בנדרים רבים...
ותימה, כי כעס והתעוררות דין כדברי ר"ש האלה לא היה מדרכי ר"ש בן יוחאי, כמבואר לעיל (שער ג) בראיות רבות... גם מצאנו במדרש (שיר [השירים] רבה פסוק נגילה [פרשה א פסוק ב]) במעשה באשה אחת בצידן וכו' שר"ש בן יוחאי עקר כמה דינים לעשות שלום בין איש לאשתו... וכאן שבת שלום שבין איש לאשתו בעבור מחילת כבודו? אבל לשיטתנו נכון, כי מעשה זה קרה עוד כשנקרא ר"ש סתם, טרם שנקרא בשם ר"ש בן יוחאי כמו שבארנו.
עוד תירוץ אחר נראה... דר' שמעון לטעמיה לא ידון ק"ו דר' יהודא מסוטה... מדאמרינן בירושלמי (סוטה פ"ב) תני ר' אליעזר בן שמוע אין כותבין (מגילת סוטה) על עור בהמה טמאה, אמר ר' שמעון מכיון דאתה אומר למחיקה ניתנה למה אינו כותב, ואמרו... וטעמיה דר' שמעון הוא לפי שהמחיקה בשם זה היא עיקר קדושתו, ואלקינו ית' המצוה אותנו בתורתו לקדש שמו, צוה אותנו במצות מגילת סוטה למחקהו, וזולת המחיקה אין קדושה בשם זה, רק מחיקתו היא קדושתו. והנה שפיר לא יכול לדון ר' שמעון לטעמיה קל וחומר דר' יהודא.

(רבי משה קוניץ, בן יוחאי, שער ו, דלת נו, עמ' לב)

ולמדנו כמה החמיר ר' שמעון בנדרים, עד שלא רצה להתעסק במציאת היתר לאותה אשה שהדירה בעלה ואפי' לעשות שלום בין איש לאשתו, כדי שלא יקלו בנדרים ולא יתרגלו העם בהם. ואופייני דלא מצינו בכל המשניות במס' נדרים שמועה או הלכה מוזכרת משמו של רבי שמעון, אעפ"י שעסק בהאי מסכת עם תלמידיו כדאיתא בגמ' מו"ק דף ט ע"א.

(רבי משה ליב שחור, אבני שוהם, פרשת מטות)

ומה לעשות שלום בין איש לאשתו וכו' שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות יא]

קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך וכו' שמא ראשה נאה וכו' שמא שערה נאה וכו' שמא עיניה נאות וכו' שמא אזניה נאות
19-24

שה' יתברך אומר שלא תוכל להתדבק אליו עד שתראי מום יפה שבך, היינו לפי פירוש הראשון של הר"נ שאסורה בהנאתו אם תוכל למצוא דבר נאה, ז"א שאם האדם יכול להגיד שיש לו ג"כ דברים יפים שעמהם עזר להשי"ת שיהיו יכולים להתדבק זב"ז, שאם לא כן למה לא עזר לאחר, אלא ודאי מוכרח להיות שבו יש דברים יפים, זאת אומרת שיש לו אמונה טובה או מדות טובות או שיש לו לב טוב שהוא יכול להתפלל. וזה שמפרש "אמר להם שמא ראשה נאה", היינו שיש לו שכל חיצוני טוב יותר מכל אנשי דורו, או "שמא שערה נאה", שהוא מדקדק על עצמו כחוט השערה, או "שמא עיניה יפות", היינו שיש לו חן דקדושה יותר מכל אנשי דורו, או "שמא אזניה יפות", זאת אומרת שהוא לא יכול לשמוע שום לשון הרע.

(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך, מאמר עג, עמ' קכח)

ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך לר' ישמעאל בר' יוסי וכו' יפה קורין אותה לכלוכית שהיא מלוכלכת במומין ושרייה

[הנמשל הוא, שאם אדם אומר שהקב"ה קירב אותו אליו מפני שמצא בו דברים טובים, הוא מודר הנאה מדבקות ה', כי הקב"ה מקרב דווקא את אלו הרואים את האמת - שאין בהם מאומה, את אלו המלאים מומים יותר מכל אנשי הדור, ולא מי שחושב שיש לו מידות טובות.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר עג עמ' קכח)

עד שתראי מום יפה שביך וכו' יפה קורין אותה לכלוכית שהיא מלוכלכת במומין
19-30

היופי האמתי הוא ההרמוניה האמתית, וכיון שכולה מלוכלכת במומין הרי זה מום יפה שבה.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 201)

זוהי המום היפה והמעלה היותר גדולה וחשובה ומועילה, כי אשה שאין בה אף מעלה אחת שתוכל להתגאות בה... הרי שהיא מאד מדוכאת מאד שפלת רוח, וזוהי המעלה היותר גדולה והנכבדה והנפלאה. ובעל שיש לו אשה כזו הוא מאושר ממש, כי מפני חלישות דעתה לא תתגאה עליו לעולם, לא יסבול אף פעם מגסות רוחה... וכל אשר יצווה תקיים. ואשה כזו טובה לבעלה יותר מאשה בעלת מעלות, שלבה גס בבעלה ומרימה ראשה ומזלזלת בו.

(רבי חיים אפרים זייטשיק, אור חדש, פרשת עקב, עמ' קמ)

אזלת ותברת יתהון על רישיה וכו' את עשית רצון בעלך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא
38-41

וצ"ע, וכי מותרת אשה לבזות חכמים לעשות רצון בעלה, והיא ובעלה חייבים בכבוד חכמים? אבל האמת נראה שהיו מאשימים לבבא על שהשיא עצה להורדוס לבנות הבהמ"ק [ב"ב ד ע"א], וראה פלא כי כתיב "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ובעו"ה מיום שנבנה בית שני ע"י רשיון כורש נסתמה הנבואה... ומיום שנבנה בנין המפואר ע"י הורדוס העבד, אז נחלקו ב"ש וב"ה ונעשה תורה כאלפים תורות בעו"ה, והכל מפני שהיה יד עכו"ם באמצע. נמצא גרם בבא לכיבוי ב' המאורות, נר תורה ונר עבודה. והיה סבור בבא שמשום כן צוה הבעל לשבור ב' נרות על ראשו לבזותו על זה בשתי נרות, שהוא כיבה ב' נרות של עולם. ונראה, אי היה נשאר עוד חכם אחד שיהיה לו לבבא לקבוע ישיבה עמו ולשאת ולתת בהלכה עמו, לא הוה יהיב עצה להורדוס, אך באשר לא השאיר כ"א אותו לבדו... נמצא לא היה לא תורה ולא עבודה, ע"כ נכנס לתגר הזה, אבל אי היה עוד אחד כמותו לא הוה יהיב עצה. וזה שאמר שני בנים כבבא יצאו ממך, ואי יהיו שנים כבבא תו לא נצטרך לעצה נבערה שהורדוס יבנה הבהמ"ק.

(חידושי חתם סופר כאן = תורת משה, פ' ויקרא, ד"ה וי"ל)

בבא בן בוטא היה ניצוץ רבי מאיר, וזהו הנזכר בנדרים פרק רבי אליעזר ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל... [שני] בנים כבבא בן בוטא. ורבי מאיר עשה גם כן דברים רבים, כדאית במדרש רבה שופטים [פ"ה סט"ו] האיש ליצן, על שאשתו היתה שומע דרשתו של רבי מאיר, צוה לה שתלך ותרוק בפניו, והוא האיש דבבא בן בוטא, והיא האשה דהתם בגלגול, אלא דהתם עבדה לכתחילה, והכא דעבדה מפתיות... עכ"ז היתה כוונתו של רבי מאיר אז להטיל שלום, וירקה בפניו, וכן גם הכא. והאיש והאשה הזאת הם קרח ואיתתיה, דליצנים היו והיו לצים על דברי משה ואהרן, וכן עובדיהם השתא בחייהם.

(רמ"ע מפאנו, גלגולי נשמות, מערכת ב, אות לו)

ודרך ארץ של אשה להיותה נכנעת לבעלה, שומעת בקולו, ודבריה עם בעלה בחן ובתחנונים ובכבוד ובבושת ובענוה, ותשמע דבריו ותעשה רצונו. ותמיד תראה לו שמחה, ותשמור לו עת אכילתו, ותעשה לו מטעמים כאשר אהב, ותבטל רצונה מפני רצונו [אף שבעיניה דבריו תמוהין]. איתא בפרק קמא דנדרים: ההוא בר בבל דסליק לארץ ישראל... שני בנים כבבא בן בוטי.

(של"ה, שער האותיות, מערכת ד, אות כו [אות לז במהד' אורייתא])

ולא כתבו חכמי התלמוד מעשה זו אלא להודיענו כמה צריך האדם להיות סבלן, בפרט בדברים שנכשלים בהם בני ביתו לפי תומם, אע"פ שהם קשים שאין טבע החומרי סובלן, כי לפי מזג וחומר האדם היה ראוי שאותו האיש יכנה ויקללנה ויגרשנה על הפתיות שהיתה בה, ועם כל זאת סבל ושמר לפיו מחסום והשיב ידו מעשות רע.

(בן איש חי, שנה שניה, פרשת וירא, אות א)

ונוראות להתבונן: יושב בבא בן בוטא גדול הדור בבית דינו, ובאה אשה ושוברת על ראשו שתי נרות, ובבא בן בוטא אינו כועס אלא שואלהּ בפשטות מה עשית כן, וכאשר משיבה שכך צווני בעלי, מברכה ברכה רבה כל כך שתזכה ויהיו לה שני בנים כבבא בן בוטא. שכיון שראה בבא בן בוטא שהאשה עושה דבר טוב שמקיימת רצון בעלה, ואע"ג שסבר כי בעלה רשע גמור שהרי לא ידע שלא כך ציוה בעלה ורק האשה לא הבינה את לשונו, מ"מ בראותו מעלה אצל האשה, לא התחשב בכך, וויתר והבליג על בזיונו והשפיע לה שפע ברכות עד בלי די. ולכאורה כאשר נתבונן בכך, נראה שזה למעלה מכוחות אנוש, ורק מי שזכה להגיע למדותיו של הקב"ה, מדרגת סובל עלבון אשר לא יכילהו רעיון, יכול להגיע לכך.

(רבי יחזקאל לוינשטיין, אור יחזקאל, מדות, עמ' יז)


סח ע"א

בעל מיגז גייז

"כי דבר ד' בזה ואת מצותו הפר" (במדבר טו, לא) - ולהכי נקיט לשון הפרה, שהוא הלשון של בעל, משום דמיגז גייז, כי... מי שיש בו דעת אנושית יוכל להתפתות שיוקיר את התורה במה שיספר את שבחה הגדול, ואם תשאלהו למה לא יקיים, אין לו שום דרך כ"א לומר שהמצוות כבר עבר זמנן חלילה, ומתחילה היה צורך בהן ולא עכשיו, א"כ נשאר לו רק האור הכללי... והוא יישאר באמת בחושך מצד המעשים הפרטיים... וזה שעובר על דברי תורה בזה את דבר ד'. ושמא תאמר איך בזה, הלא הוא אומר שהתורה קדושה ואלקית? ע"ז אמר הכתוב, "כי את מצותו הפר", כלומר מיגז גייז להבא, שאין לו עתיד, א"כ "הכרת תכרת הנפש ההיא" (במדבר שם).

(הגדה של פסח עם פירושי הראי"ה קוק, עניני פסח, בדיקת וביעור חמץ, עמ' יב-יג)

"ואת מצותו הפר" - האומר אין תורה מן השמים [סנהדרין צט ע"א]. הכחשת אלקיותה של התורה אינה דוקא מבטלת את ערך התורה מעיקרא, אלא שכיון שאינה חודרת להכרת דברי אלקים חיים החובקים זרועות עולמות ודורות, היא מעריכה את התורה כספר חוקים או מוסר אנושי, שהיה מתאים למצבי הרוח של תקופות ידועות, ולא אחר כך, בשנויי הזמנים והתגברות ההשכלה והתפשטותה. ההפרה היא כהתרת הבעל 'דמיגז גייז' מכאן ולהבא, ולא כחכם שעוקר הנדר מעיקרו.

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, סי' י)

יש בירור של אבא ז"ל לגבי הביטוי: מפר. לגבי הגדרות של אפיקורסים, הגמרא מביאה פסוק: 'כי דבר ד' בזה ואת מצותו הפר'. יש ברייתא בלשון זה: ''כי דבר ד' בזה' - זה אפיקורוס... 'ואת מצותו הפר' - זה האומר: אין תורה מן השמים'. לכאורה, צריך להיות להיפך. הרי האומר 'אין תורה מן השמים' הוא אפיקורוס במובן של ישראל ותורה. אלא שיש כאן בירור והבחנה בדברים העמוקים של חז"ל. קיימים תרי גווני אפיקורסים: יש יחס של חוצפה, גסות, ריקניות וביזוי דבר ד' מעיקרו. ויש סוג כמו הסִפרות העברית החדשה של התנועה הלאומית, סגנון יפה מליצי ושירי של המשך מסורת, לא בביזוי אלא בכבוד. אבל החילוק הוא: האם זו גישה של עולם הבא או לא של עולם הבא; גישה של נצח, של אמונה אמיתית שלמה ומוחלטת. 'כי דבר ד' בזה', זהו סתם אפיקורוס, הבא ביחס של ביזוי ובזיון. ויש גישה שניה: לא בגסות ובחוצפה אלא ביחס יפה של כבוד, אלא שזאת גישה באופן היסטורי לאומי לפי המצבים, לפי הדורות ולפי הערך, של שלילת הערך האלוקי הנצחי של התורה. אין כאן זלזול וביזוי, אלא הוא אומר: אין תורה מן השמים, במובן של דבר אלוקי ונצחי, וזה נקרא 'את מצותו הפר'. הגמרא מחלקת בין התרת נדרים ע"י חכמים, לבין הפרה ע"י הבעל. החכם עוקר את הנדר מעיקרו ומברר שהיתה טעות: האם עלה בדעתך בשעת מעשה שיהיה כך וכך? לא חשבת על כך, אם כן, היה נדר בטעות. זה נקרא עקירה מעיקרא. אבל ההפרה של הבעל היא יחס אחר לגמרי, לא במובן של טעות ובירור מעיקרא, אלא מכאן ולהבא. יש חילוק בין מושגים אלה. התרה היא עקירה מעיקרא. בהפרה, שום דבר לא נעקר, אלא מכאן ולהבא. מקודם היה קיים, ומעכשיו לא. האומר 'אין תורה מן השמים', הוא מפר מכאן ולהבא. הוא איש טוב ולאומי האומר: כל הכבוד לתורה, אבל אין תורה מן השמים מכאן ולהבא. הוא מפר ברית. הוא אומר סברות אנושיות מוסריות על המצוות. זה החילוק: אם אתה מתרומם באופן מוסרי לקבל תורה מן השמים, או אם אתה מסביר את התורה על פי האתיקה שלך. האם זו גישה של אמונה והתרוממות, או הבנות וסברות אנושיות.

(שיחות הרב צבי יהודה מס' 36 לימוד תורה, אורות התורה פרק ו, סע' 36, הובא בשיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 144, בהערה)

...אלא שישנם אפיקורסים בגסות, בפראות, בביזוי, בעקירת התורה מעיקרא. אבל יש עוד סוג אחר, שעושים זאת בסגנון יפה של 'אחד העם' וטוענים: 'היו מצוות בדורות קדמונים, היו זמנים, היתה תורה, אבל היא אינה נצחית ולא שמימית'. זו אינה עקירה אלא הפרה, 'ואת מצותו הפר', מכאן ולהבא.

(שיחות הרב צבי יהודה, שבת הגדול סע' 12, הובא בשיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 144, בהערה)

נשאלת השאלה: הרי זה היינו הך? אלא שיש שני סוגי אפיקורוס: א. כפירה בתורה, סתם, מתחילתה, בגסות. ב. כפירה בתורה, אך לא בביזיון, אלא בשפה יפה ובסגנון יפה, כמו 'אחד העם'. זהו ביטול האמונה שמתגלה במציאות החיים ב'מצותו הפר', ביטול מצוות. 'כי דבר ד' בזה' - הוא יחס גס ובולט. 'ומצותו הפר', זהו האומר אין תורה מן השמים, ואין לו יחס לאמונה, אף שאומר זאת בעדינות ובסגנון יפה. בפרשת נדרים יש חילוק ביחס להתרת נדרים. אם זה נעשה בבית דין, זה נקרא התרה: תלמיד חכם חוקר ודורש, מתיר את הנדר, ומבטל אותו מתחילתו. אחרי מחקר עמוק, יש ביטול הנדר מעיקרו. אבל ביחס בין בעל לאשתו יש הפרה מכאן ולהבא. הקלקול של 'מצותו הפר' הוא: 'פעם המצוות היו טובות אבל מכאן ולהבא הן בטלות'. אבל באמת, בדבר מן השמים, אין הפרה.

(שיחות הרב צבי יהודה, הגדה של פסח סע' 62, הובא בשיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 144, בהערה)


עד ע"ב

בלשון הזה אמר בן עזאי חבל עליך בן עזאי שלא שמשת את ר' עקיבא

דוגמתו בחולין ע"א רע"א: בלשון הזה אמר לי, חבל על בן עזאי שלא שימש את ר' ישמעאל.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


עו ע"א

מכורה כבר יוצאה אינה מכורה אינו דין שלא תימכר

[כשהציעו לר' יעקב קאוונער בזקנותו להיות רב בוורשה, אמר על פי זה: אילו הייתי רב מצעירותי, הייתי צריך להתפטר בהגיעי לזקנה, קל וחומר שלא אקבל עלי להתחיל להיות רב בזקנותי.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף ד ע"ג) לטקסט


עז ע"ב

כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא וכו' וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא

נקרא כל נודר חוטא כמו שלמדו מן פסוק "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא", לפי שמגרה היצר הרע בעצמו, ואומרים לו: לא דייך מה שאסרה עליך תורה במאסר של היצר הרע, והבו דלא לוסיף עליה, כי בכל מה שאסרה התורה, אע"פ שגרמה לנו גירוי היצר הרע, כמו שאמרו (סוכה נב ע"א) שמתגרה בישראל יותר מבאומות, מכל מקום השניים יעמדו נגדו: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמנם העובר בבל תוסיף, הרי הוא מוסיף גירוי היצר הרע, אולי בהוספה זו לא תוסיף התורה תת כוחה לעמוד כנגדו, כי אין כוחה כי אם בדבר שהתורה סיבה לו, כי המוחץ הוא ירפא.

(כלי יקר, במדבר פרק ו פסוק יא)


עח ע"א

והא ראשי המטות כתיב אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן ביחיד מומחה

ברש"י: "ראשי המטות"... למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה וכו'. וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק שאין חלות הנדר תלוי' בראשי המטות אלא עקירת הנדר... כבר אמרנו דהא דיש כח בדיבור פה לעשות מחולין קודש או לאסור על עצמו כהקדש, זה נצמח מחמת שישראל עצמם הם קודש כמ"ש (ירמיהו ב) "קודש ישראל לה'"... אך הנה קדושה היא הבדלה, וזה יתכן באנשים המובדלים מעניני החומר... ובאמת כן הוא במדרש:... אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהיו בך כל המדות הללו "את ה' אלקיך תירא וגו' ואותו תעבוד" - אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצוות ואין לך עבודה אחרת וכו'. ומ"מ הרי נדרים ושבועות נוהגים בכל אדם ואף מי שאינו מגיע למדה זו, ואיך יתכן זה? אך יש לומר... ישראל מקודשים לשמים, ואעפ"י שחטא ישראל הוא.
אך הנה ידוע שהמדות של מעלה מתעוררות רק ע"י מעשה התחתונים. ונראה עפ"י מ"ש הזוה"ק (פ' פינחס) וכן הוא בתקוני הזהר שחושב עשר כתות בישראל נגד עשר ספירות: ראשי אלפי ישראל הם בכתר, חכמים, נבונים, חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים. ויש לפרש הא דראשי אלפי ישראל בכתר, היינו דכתר הוא למעלה מן החכמה והוא למעלה מן הטעם, ולעומתו איש אשר דבקה נפשו בה' למעלה מן הטעם ואינו עושה לשום תשלום גמול לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, איש כזה הוא נאחז בכתר, והם הם ראשי אלפי ישראל המנהיגים את הדור לא לשם שררה ותועלת עצמית אלא צורך גבוה ועמו ישראל, הם נקראים ראשי אלפי ישראל בהחלט. ולפי האמור מובן שאנשים כאלה הם מעוררים את המדה הנ"ל שבחירת ישראל היא למעלה מן הטעם כנ"ל, ושוב באמצעותם כל ישראל יש להם כח לעשות בדבורם הקדש ולאסור אסר יעל נפשם בשבועה. ומעתה מובן שכל עניני נדרים שבועות תלויין בראשי המטות, ועל כן יכולים הם להפר הנדר אחר שכל חלות הנדר היא באמצעותם.

(שם משמואל, פרשת מטות שנה תרעה)


פא ע"א

האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי שלחו מתם הזהרו בערבוביתא הזהרו בחבורה
2-6

וע"כ מסוכנים לישראל חברים רעים... ויש להמליץ על זה דברי הגמרא: שלחו מתם הזהרו בערבוביתא... הזהרו בחבורה - שאם רעה היא, מתיא ג"כ לידי עורון השכל וטירוף הדעת ולחליים רעים ונאמנים.

(רבי אליהו מאיר פייבלזון, נצח ישראל, סי' נו, דף קה ע"ב)

שלחו מתם הזהרו בערבוביתא הזהרו בחבורה הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה
5-7

מאי שנא הני תלת דשלחו בני א"י והזהירו לבני בבל? ויובן עפמ"ש שם פ"ג (נדרים כב ע"א) על הפסוק "ונתן ה' לה שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש", שלא נאמרו אותן קללות אלא בח"ל לא בא"י. לכן הזהירו בני א"י, מאחר שאינכם עולים לכאן, ע"כ הזהרו בערבוביתא דמתיא לידי שעמימותא דלא נאמר אלא בגולה, משא"כ בא"י אינן צריכין ליזהר כ"כ... גם ידוע מה שדרשו (ברכות סג) "חרב אל הבדים" שעוסקין בתורה בד בבד ולא עוד אלא שמטפשין, מה שאין כן בא"י, אין לחוש משום דאוירא דא"י מחכים. והזהירום עוד על בני עניים שיעלו משם לא"י, שיעזרום במלבושים נאים מאחר שילכו חוץ למקומם, ואמרי אינשי (שבת קמה) בלא מתא תותבאי, ויצטרכו לבגדים, ואם לא מצאה ידם מחמת עניותם ימנעו מלעלות, לכן ביותר הצטרכו לזרז עליהם במקום שיש חסרון כיס, שמסתמא לא יחושו להם וישארו בבבל, לפיכך הזכירו שיזהרו בהם ויסייעום, כי מהם תצא תורה.

(רבי יעקב עמדין, סולם בית אל - הקדמה לסידור בית יעקב, עמ' 69 במהד' קניג)

וכתב אבא מארי הגאון ז"ל על הגליון שם, מה דשלחו לאנשי בבל להזהירם על ג' דברים אלו, לפי המבואר במדרש בב"ר פל"ז דבבבל לא היו להם מרחצאות, ולזה הזהירו אותם על כיבוס בגדים וחפיפה ורחיצת הראש משום ערביבותא שמביאין לידי עוירא ודאבון נפש דשכיחין בבבל, עש"ס נדרים כב סע"א. וכן הזהרו בחבורה דת"ח שבבבל מחבלים זה לזה, והיו עוסקין בד בד, עש"ס סנהדרין כד ע"א. וכן הזהרו בבני עניים, דבבבל העניות שכיח ביותר, עש"ס קידושין מט ע"ב ושבת קמה ע"ב. אשר על כן הזירוז באלו הג' דברים נחוץ ביותר לאנשי בבל.

(רבי יעקב שור, עתים לבינה, על ספר העתים, הלכות ברכות ועונג שבת, הערה עה, עמ' 263)

שלחו דווקא אלו הג' דברים שיזהרו בבבל, היינו משום שאמור בתענית (דף כט) דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, והיינו שהכיבוס של בבל לא היה טוב ככיבוס דא"י משום דמימם לא היה יפה לכיבוס, ולכן הוצרכו לשלוח להזהיר בני בבל שגם הם יזהרו בכיבוס בגדים... ואף דכיבוס שלהם אינו טוב כ"כ, מ"מ יזהרו לכבס היטב היטב. ומה דשלחו להם שיזהרו בחבורה יבואר ע"פ דברי הש"ס דסנהדרין כד:... חובלים אלו ת"ח שבבבל שחובלים זה לזה בהלכה. וא"כ הו"א כיון שחובלים טפי עדיף שירחקו מחבורה, ולכן שלחו דעכ"ז ילמדו בחבורה. ומה דשלחו להם עוד שיזהרו בבני עניים יבואר ע"פ הגמ' דמגילה כח: תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל, והיוצא משם דבני א"י היו עניים יותר מבני בבל, ולכן שלחו להם דיזהרו בבני עניים, שבא"י לא היו צריכים להזהיר ע"ז דבוודאי יזהרו בזה בעצמם. ועוד נראה דהנה בקדושין (כט ע"ב) פי' שם התוס' בשם ר"ת ז"ל דהא דאמר שם "הא לן והא להו" משום דבני בבל היו עניים, ועי' בב"ק קיז דאמר שם ר' יוחנן "דלכון אמרי דלהון הוא", והיינו שהתורה הוא של בני בבל. ולכן שלחו להם דיזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, והכוונה הוא על בני בבל בכלל שיזהרו בהם, משום שמהם תצא התורה.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו כאן)

הזהרו בחבורה
6

תפילה טוב במקום שאין בני אדם, כי הם מבלבלים אותו בפניות ומחשבת חוץ ושאר מחשבות זרות בא על ידם... ותפילה בציבור כשגם הציבור מתפללים אין דעתן עליו וכן הוא עליהם. [וגם בש"ס איתא (פסחים קיב.): לא תשנה בגבהה של עיר. אע"פ שאמרו הזהרו בחבורה וכן בכמה מקומות, היינו כשלומד עמהם, אבל לא במקום בני אדם שאין לומדים עמו]. ואפילו שיש בני אדם, צריך לצייר במחשבתו כאילו אין איש בעולם.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות כה)

ממעמד הקהל למדנו על כל העליות לרגל, שגם בהן נצטווינו ללמוד וללמד... הואיל ובעלייה לרגל היה כל אחד מחויב גם ללמד את חברו - "שכל המצֻווה ללמוד מצווה ללמד" [קידושין כט ע"ב] - מדוייק לשון התלמוד הירושלמי [חגיגה פ"ג ה"ו] על ירושלים במועדיה: "שהיא עושה כל ישראל חברים", שזהו התואר לתלמידי חכמים. שם זה אינו רק על דרך ההשאלה, שנאמנים באי הרגל על הטהרה כחברים [תלמידי חכמים], אלא שבאמת היו הבאים לירושלים ברגלים מלמדים תורה זה לזה, והיו מקיימים "קנה לך חבר", וכמו ששלחו מארץ ישראל לחכמי בבל: "הזהרו [ללמוד תורה] בחבורה".
ובפירוש המשניות להרמב"ם [דמאי פ"ב מ"ג] פירש שנקראו תלמידי חכמים "חברים"... מפני שחברת אנשי התורה היא חברה שלמה, כי חברתם זה לזה חברה נאמנה, כי היא חברה לשם שמים.

(רבי משה צבי נריה, נר למאור, פרשת אמור, כג, לו)

הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה
6-7

ואשר יותר ראוי לתורה הם בני עניים, כדאיתא בפרק אלו נדרים (נדרים פ"א ע"א) שלחו מתם הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לישראל שנאמר יזל מים מדליו מדלים שבהם תצא תורה. וביאור דברים אלו, מה שאמר תחלה הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לישראל, כי העני יותר מוכן שיהיה לו זרע תלמיד חכם, וכאשר גם דבר זה עינינו רואות כי העשיר מצד שהוא בעל העולם הזה אינו מוכן לקבל הזרע שהוא מוכן אל התורה השכלית, רק העני מפני שהוא משולל מן עולם הזה ואין לו חלק בעולם הגשמי הוא מוכן שיצא ממנו הזרע שיהיה תלמיד חכם. וזה תבין כי אין הכהן רשאי לכנוס לפני ולפנים ביוה"כ כי אם בבגדי לבן לא בבגדי זהב, כי בית קדש הקדשים לקדושתו הוא מסולק מן עולם הזה הגשמי לגמרי, ולכך לא היה רשאי לכנוס לבית קודש הקדשים כי אם בבגדי לבן. לכך העני שאין לו חלק בעולם הזה ראוי שיהיה לו הזרע שהוא מוכן לתורה לא העשיר, וגם העני בשביל שאין לו גדולה וחשיבות יש לו מדת הפשיטות, כמו שהוא לשון עני שהוא לשון הכנעה וענוה ועני הכל לשון אחד, ואין ראוי אל התורה רק מדת הפשיטות כמו שבארנו בכמה מקומות. ועתה בעוונותינו הרבים אין העשירים נותנים לב כי אם על בניהם, וקטני עניים אין להם מאסף אותם לתורה ולתעודה גם זה גורם הסרת התורה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק י)

אפילו אדם גדול ביותר, אם יש בו פגם במשפחתו אין להתדבק בו, כי אם הוא מפני גדלו אין זה מזיק לו, יזיק לזרעו, וכמו שאמרו (יבמות מה.): אפילו ניהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא. ומכל מקום דקדק ואמר "כיהושע בן נון" ולא "כמשה רבינו"... כי משה רבינו ע"ה הוא שורש התורה, ומצד כתר התורה אין לחוש למשפחות, וכתר תורה מונח לכל, ואמרו (הוריות יג.): ממזר תלמיד חכם קודם וכו'. ולכך משה רבינו ע"ה קיבל הערב רב. ולכך אילו הוה כמשה רבינו ע"ה, רצה לומר תלמיד חכם גדול בדור, שזהו כמשה רבינו ע"ה, כמו שאמרו ז"ל (שבת קא ע"ב): משה שפיר קאמרת, הוה יהיב... ואמרו ז"ל (יומא כב ע"ב): אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה וכו', ונאמר (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו", ואדרבה, הללו ראוים יותר לכך, וכמו שאמרו הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, כי מקום התורה דוקא בכלים שבורים [ויסוד תורה שבעל פה רבי עקיבא והוא ממשפחת גרים. וכן רבי מאיר אמרו ז"ל (עירובין יג ע"ב) שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. וכן "מבני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים" [שופטים א, טז] כדרשת חז"ל (סנהדרין קד.)].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות עז)

ומה שאמר יזל מים מדליו, פירוש, כי התורה יותר יש הכנה שיצא אל הפועל ע"י עניים אשר אין להם העושר, שהוא מדרגת עולם הזה, וכאשר מסולק מן מדרגת עולם הזה, ראוי שיצא על ידו לעולם התורה השכלית [הנבדלת] מן עולם הזה, כי אף אם יש לאדם מעלת עוה"ז, ואפשר שיקנה ג"כ מדרגת עולם הנבדל וזוכה לשתי שלחנות, אבל אין יוצא לפועל החכם שיש לו מדרגה שכלית נבדלת רק ע"י שאין לו חלק בעוה"ז...
כי העני יותר מוכן שיהיה לו זרע ת"ח, וכאשר גם כן דבר זה עינינו רואות כי לא יצליחו בני העשירים הרבה. וכבר התבאר, כי העשיר מצד שהוא בעל עולם הזה גם כן אין מוכן לקבל זרע שהוא מוכן אל התורה השכלית, רק העני מפני שהוא משולל מן עולם הזה לגמרי הוא מוכן לקבל זרע העליון הנבדל הוא הזרע שיהיה ת"ח, כי העני משולל מן קניני עולם הזה. וכבר בארנו דבר זה כי אין הכהן רשאי לכנוס לפני ולפנים ביום הכפורים רק בבגדי לבן, לא בבגדי זהב, כי הזהב אינו פשוט כמו שהוא בגדי לבן [שהם] פשוטים... ולפיכך העני מצד עניותו יש בו הפשיטות שאין לו קניני העולם הזה... והעוני והענוה הכל ענין אחד, ולפיכך ראוי שהוא יהיה מקבל הזרע העליון הנבדל, לא העשיר.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

פה יבין וישכיל המתבונן בעין חודרת, וכזאת נוכל להעמיס גם בדברי רש"י והר"ן שם, שהמלות "שמהם תצא תורה" אינם נתינת טעם, כי אם הן הנה עיקר הציווי... שנטל עלינו לדאוג בעד בני העניים ולעשות להם מעמד וקיום רוחני וחומרי למען אשר מהם תצא תורה.

(רבי צבי דב גרינברגר, אוצר החיים, כרך ד, עמ' קנח)

הזהרו בבני עניים... דקרי לאנשי חמרי
6-16

ואמר "יזל מים מדליו" (במדבר כד, ז). כי ההזלה הוא יוצא מדבר אחר. ורצה לומר כי יקבלו שפע מתוך שפע, וזהו שפע עליון. ולפיכך במדרש דרשו אותו על שיהיה להם מלך בן מלך, ודבר זה הוא שפע מתוך שפע.
ובגמרא במסכת נדרים (פא.), אמרינן שלחו מתם, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר "יזל מים מדליו". מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו תורה ירושה לנו. רב שישא אמר, [כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אמר, מפני שהן מגדרין על הצבור. רב אשי אמר], משום דקרי לאנשי 'חמרי', עד כאן. הנה בארו מה שאמר "יזל מים מדליו" נאמר על השפע העליון, הוא התלמידי חכמים שיוצא מישראל. ואמר "מדליו", רמז על שהשפע העליון יותר יש הכנה שיצא אל הפעל על ידי עניים, אשר אין להם העושר, שהוא מדריגת עולם הזה. וכאשר מסולק מן מדריגת עולם הזה, ראוי שיצא על ידו לעולם התורה השכלית. אף כי אם יש לאדם עולם הזה אפשר שיקנה גם כן עולם הנבדל, וזוכה לשתי שלחנות, אבל אין יוצא לפעל השכל האלקי רק על מי שאין לו חלק בעולם הזה. והעשיר יש לו עולם הזה הגשמי, והעני אין לו עולם הזה הגשמי. ולכך הוא בפרט מוכן לצאת ממנו תלמידי חכמים, שהוא שכלי.
ויש לך להבין גם כן מה שאמר שלכך אין תלמידי חכמים מצוי שיצא מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו התורה ירושה לנו. פירוש, שהחכמה נבדלת מן האדם הגשמי, לכך לא שייך בו ירושה. כי אין מוריש למי שאחריו (אחריו) רק דבר שהוא גשמי. כמו האדם עצמו שהוא גשמי, לכך יש לו יחוס וקורבה אל בנו מצד הגשמית. כי האב מוליד הבן מצד הגשמית, לא מצד השכלי. שאין האב נותן השכל לבן, רק השם יתברך נותן השכל, ומן זרע האב אין נולד רק הגשמי. ולפיכך לא שייך ירושה לבניו בתורה השכלית. ולכך אין מצוי שיצא תלמידי חכמים מתלמידי חכמים, כי התורה ראוי מצד עצמה שתהיה נבדלת מן הגשמי, ובזה שאינו מוריש התורה לבניו, בזה נראה כי התורה שכלית, בלתי גשמית. אבל אם התורה היתה יוצאת לעולם על ידי החכם, אין התורה שכלית, כי האב אין מוריש לבנו רק הגשמי. ולפיכך האדם מוריש לבנו כמו הקומה והנוי, ושאר הדברים אשר הם דברים גשמיים, או מתייחסים אל הגשמי. שכן אמרו במסכת עדיות (פ"ב מ"ט) חמשה דברים האדם זוכה לבנו וכו'. אבל דבר הנבדל מן האדם הגשמי לגמרי, כמו התורה, אין בזה ירושה, אחר שקורבת האדם לבנו הוא מצד הגשמי בלבד.
ומה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור'. פירוש, המעלה הזאת - הוא תלמיד חכם בן תלמיד חכם - היא עליונה מאוד מאוד, שאין ראוי לעולם הזה. וזה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור', פירוש שאין ראוי שיהיה נבדל מן הצבור במעלות כלל, אבל יהיה תוך הצבור. ואם יהיה תלמיד חכם יוצא מן תלמיד חכם, יהיה נבדל מן הצבור לגודל המעלה הזאת. ודבר זה אין ראוי כלל, כי האדם אינו שכלי לגמרי, ואם היה יוצא [תלמיד חכם] מן תלמיד חכם, היתה אדם שכלי לגמרי.
ומה שאמר מר זוטרא 'מפני שהם מתגדרים על הצבור'. פירוש, כי אי אפשר שלא יהיה התלמיד חכם מתגדר במה על הצבור, ובזה נבדל מן הכלל שהם הצבור. ולכך אין ראוים שיצא מהם זרע תלמיד חכם, שיש בו השכל. כי הזרע הזה הוא בא במדריגה הכללית העליונה, וכאשר הם מתגדרים על הצבור, אין לו מדריגה הכללית, לכך אין זרעם בא ממדריגה הזאת, והבן זה.
ומה שאמר 'דקרי לאנשי חמרי'. פרוש, כי התלמיד חכם נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים, הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה בפעל לקרוא להם כך, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמרים. ודבר זה נקרא 'דקרו [ל]אנשי חמרי'. ולכך אין להם מדריגה העליונה כאשר הוא נבדל מן הכלל, רק יהיה תוך הכלל לגמרי, ודבר זה הוא מדריגה הכוללת, ואין ראוי שיצא ממנו תלמיד חכם. ולפיכך מה שקוראים לאנשי חמרי, רוצה לומר שבערכו הם חמרים, ואי אפשר שלא יחשוב כך בדעתו. ואף אם לא יחשוב כך, כיון ששאר בני אדם הם כך במדריגתו, אין לו צירוף גמור אל הכלל. ואין לו המדריגה הזאת להיות יוצא ממנו תלמיד חכם, שהוא המעלה העליונה הכוללת.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק נט)

ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן
8-9

ומעלת שם "צדיק" זכה יוסף הצדיק ונטלו וזכה לזרעו אחריו... ושם "חסיד" זכה דוד המלך ע"ה ונטלו, וכן זרעא דדוד אחריו בית דוד לבד. ולוי זכה לשם "טהור" וזרעו אחריו. ואהרן וזרעו אחריו לשם "קדוש"... ומשה רבינו ע"ה זכה למעלת התורה והחכמה ולשם תלמיד חכם, ולא זכה לזרעו אחריו, כמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה כא, טו) שביקש שינתן גדולתו לזרעו ולא נתנו, כי תלמידי חכמים אין מצויים להיות בניהם תלמידי חכמים, כמו שאמרו בנדרים. ולכן אמרו (יומא עב ע"ב): כתר תורה מונח לכל. ולכן נקרא משה אב בתורה וכו' (מגילה יג.), כי תואר "אב" אף לשאין בניו, עיין בפרק ב' דברכות (טז ע"ב): אין קורין אבות וכו', אי מרחל וכו' עיין שם, רק הוא אב כל התלמידי חכמים שבישראל.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות סב)

ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן וכו' שלא יאמרו תורה ירושה היא להם
8-10

פירוש, שהחכמה השכלית הנבדלת מן האדם לא שייך בו ירושה, כי אין מוריש לבניו אחריו רק דבר שהוא גשמי, כי האדם שהוא גשמי יש לו יחוס וקורבה אל בנו מצד הגשמית, ולפ

ובפרק אלו נדרים (נדרים פ"א, א') שלחו מתם הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לישראל שנאמר יזל מים מדליו מדלים שבהם תצא תורה ומפני מה תלמידי חכמים אין יוצא מהם תלמידי חכמים שלא יאמרו תורה ירושה להן, רב שישא בריה דרב אידי אמר כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אמר מפני שהן מתגדרין על הצבור, רב אשי אמר מפני שקורין לאנשי חמרי, רבינא אמר מפני שאין מברכין בתורה תחלה. כבר בארנו מה שאמר הזהרו בבני עניים במקומו בנתיב התורה ושם מבואר. ומה שאמר כי לכך אין ת"ח יוצא מהם ת"ח כדי שלא יאמרו התורה ירושה להן, פי' ענין זה כי אין התורה ירושה לאדם, ואינו דומה לדברים הגופנים שהבן יורש מאב כי בתורה שהיא השכל לא יתכן זה להוריש תורתו לבנו כי הגוף הוא שמוליד הבן ולא התורה, ומפני שאין התורה ירושה ואין סבה בת"ח כמו שהוא בעם הארץ שיש לו סבה מועלת להוליד בן ת"ח כמו שהתבאר למעלה בנתיב התורה, שם נתבאר כי עם הארץ ראוי דוקא שיצא ממנו בן ת"ח, ולפיכך אין יוצא מהם ת"ח. ומה שאמר שלא יאמרו התורה ירושה להם, כך פירושו שאם היו מולידים בני ת"ח בודאי היה זה שהתורה ירושה להם שהרי אין להם סבה שיהיה גורם להוליד ת"ח ואדרבא התורה מיוחדת לבני ע"ה כמו שהתבאר למעלה, ולכן אם היה בנו ת"ח היו אומרים התורה ירושה לנו. אמנם לדעת רב שישא מה שאין יוצא ת"ח מן ת"ח שלא יתגדרו על הצבור, פי' שאם היו בנים ת"ח נמשכים מן ת"ח לא היו אל ת"ח צירוף וחבור אל הכלל, וכאלו היה הוא בריה בפני עצמו שהיה הכל שכלי שהרי הוא וכן בניו ת"ח כאלו היה מין בפני עצמו שהוא שכלי גמור, ודבר זה אינו כי כל הבריות יש להם שתוף וחבור יחד עד שהכל אחד.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה, פרק ז)

פירוש, שהחכמה השכלית הנבדלת מן האדם לא שייך בו ירושה, כי אין מוריש לבניו אחריו רק דבר שהוא גשמי, כי האדם שהוא גשמי יש לו יחוס וקורבה אל בנו מצד הגשמית, ולפיכך לא שייך ירושה לבניו בתורה שהיא שכלית, ולכך אין מצוי שיצא ת"ח מת"ח, כי התורה היא שכלית, אין בה דבר גוף שיהיה מוריש לזרעו. ולפיכך האדם מוריש לבנו הקומה והנוי ושאר דברים אשר הם דברים גשמיים או מתייחסים אל הגשמי, אבל דבר הנבדל מן האדם הגשמי לגמרי כמו התורה אין בזה ירושה מאביו, אחר שקורבת האדם לבנו הוא מצד הגשמי בלבד שנקרא שאר בשרו, ולכך אין ת"ח סיבה שיהיה בנו ת"ח. ומאחר שאין האב הכנה שיהיה בנו ת"ח, א"כ מסתמא בנו ע"ה כאשר אין הכנה מאב.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

הבנים דומים לאם כמו שאמרו (פסחים מט.) ישא בת תלמיד חכם שאם וכו' בניו תלמידי חכמים, ואילו אם הוא תלמיד חכם אין בניו תלמידי חכמים, כמו שאמרו בנדרים, ונאמר (משלי י' א') בן כסיל תוגת אמו ולא אביו. וזהו בזכרים אבל הנקיבות דומות לאב שזהו מעלת בת תלמיד חכם וכמו שאמרו (נדה ל"א.) תלה הכתוב הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים. ומכל מקום מצד הרגילות הבת אצל אמה היא דומה גם כן לאמה מצד ההרגל ולא מצד התולדה וכמו שאמרו (כתובות ס"ג.) רחילא בתר רחילא וכו', לכך הנושא אשה יבדוק באחיה (בבא בתרא ק"י.). ולעולם האבות ניכרים בבניהם כי מה שהוא סתום במעמקי הלב של האבות מתגלה לפועל בבנים כמו שכתבתי מזה במקום אחר, וכך קבלתי כי הבנים מעמקי לב האבות.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות סג)

ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן וכו' שאין מברכין בתורה תחלה
8-14

...בברכות (ו.) אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו מקרא ד"אזכיר את שמי", דהתורה נקרא שם ה', כמו שאמרו (שם כא.), ו"אזכיר" היינו דהוא תורת ה'... ונקרא על שם ה' יתברך שמזכיר ומלמד. וזהו ביחיד שיושב ועוסק, וכמו שאמרו מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים להיות בניהם וכו' שלא בירכו וכו', כי ברכת התורה שמברך "המלמד תורה לעמו ישראל" ומכיר שהקב"ה מלמד והיא תורת ה', אז נעשית תורתו לאחר ברכה... ואז זוכים לבנים תלמידי חכמים, דהיינו להיות שנים שיושבים ועוסקים בתורה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קפה)

ויש לשאול, מאחר כי ברכת התורה היא מצוה לברך בתורה תחלה, ואם כן למה לא היו מברכין בתורה? וח"ו שלא היו מברכין בתורה תחלה. אבל פירוש דבר זה, כי בודאי היו מברכין בתורה תחלה בפה וגם בלב, רק לא היו מברכין ה' יתברך על נתינת התורה כמו שראוי לברך על זה, כי יש לברך על כל דבר כפי הברכה שנתן ה' יתברך, ולגודל הטובה והברכה שהוא התורה שנתן ה' יתברך לישראל לא היו מברכין כל כך בכל לב, כי אי אפשר, ולפיכך אע"ג שהיו מברכין בפה אבל הברכה בכוונת הלב כפי מה שראויה לברכה זאת שהיא ברכת התורה לגודל הטובה שנתן ה' יתברך לישראל - לא היו מברכין, וא"כ לא היו דבקים בתורה כראוי, ולכך אין יוצא מהם ת"ח...
ועוד תדע כי המדרגה היותר העליונה על הכל שאין מדרגה עליה הוא הברכה על התורה, כי התורה האלקית היא על העולם הזה, וכאשר הוא מברך אל ה' יתברך מצד שנתן תורה לעמו ישראל, דבר זה הוא על הכל, כי מגיע בזה למדרגה שהיא התחלת הכל, ולפיכך צריך אל כוונה יתירה ודיבוק גמור בו יתברך, ודבר זה קשה ביותר, כי כפי המעלה העליונה צריך כוונה. ואע"ג שהיו הת"ח דבקים בתורה, שהתורה היא אצילות מן ה' יתברך, אבל שיהיו דבקים במאציל הוא ה' יתברך שהאציל את התורה שהיא התחלת הכל, כי היא נבראת קודם שנברא העולם, אין מדרגתו כל כך. אף כי בודאי הוא דבר אפשר, אבל אי אפשר דבר זה כי אם למי שהוא שכלי גמור, ואי אפשר זה אל כל ת"ח המדרגה הזאת עליונה על הכל שאין עוד אחריה, והוא ההתדבקות בו יתברך במה שהאציל את התורה, ואל זה צריך דיבוק גמור, והוא קשה מאד.
אבל יותר נראה לומר כי אי אפשר כלל להגיע אל זה כפי מה שראוי, ולכך אמר שאין מברכין בתורה תחלה, כי אין מגיעים לזה כלל, כי התורה היא אצילת ראשון, ומפני כך אין יוצא מהם ת"ח, כי איך יושפע מהם ת"ח כאשר אין להם דבקות בנותן התורה ומשפיע התורה, ואז היה משפיע ונותן ת"ח גם כן. ומפני שאינם מברכים בתורה תחלה שהוא נותן התורה, לכך אין ה' יתברך נותן להם התורה הוא הת"ח.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

כי אף אם היו מברכין בפה, מכל מקום דבר הזה - שהוא נתינת התורה - צריך לברך ה' יתברך בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל ה' יתברך. ואף אם הוא תלמיד חכם והוא צדיק גמור, רחוק הדבר הזה שיברך ה' יתברך בכל לבו על נתינת התורה כפי הראוי.
ועוד, כי התלמיד חכם לבו דבק אל התורה, כי חביבה התורה על לומדיה. ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד. כי כאשר באים ללמוד תורה, ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל ה' יתברך במה שנתן תורה, כי אין האהבה לשניים. כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה - אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה, שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל ה' יתברך במה שנתן התורה. וזה ש'אין מברכים בתורה תחלה'.
ולפיכך אין יוצאים מהם תלמידי חכמים, כי אילו היו אוהבים אותו במה שהתורה נמצא מאתו יתברך, היה ה' יתברך גם כן סיבה לתורה לצאת מהם תלמידי חכמים. ועתה שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך במה שהוא יתברך סיבה לתורה, לא היה יוצא מאתם תלמיד חכם שיש בו תורה, שאין כאן הסיבה המשפיע את התורה, הוא התלמיד חכם... אם אין תלמיד חכם מברך בתורה תחלה, אין לוקח את התורה עם סיבת התורה, ויש כאן הסרה והפסק, ואין יוצאין ממנו תלמידי חכמים, כמו מי שלקח אילן בלא שורש אשר ממנו האילן, אז אין נמשך פרי ממנו. ולפיכך אם מברך בתורה תחלה, יוצא מהם תלמיד חכם, ועושה פרי.

(מהר"ל, תפארת ישראל, בהקדמה)

שלא יאמרו תורה ירושה היא להם
9-10

המשמעות של "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח) אינה שאתם, יוצאי מצרים, תזכו בירושת הארץ מאברהם יצחק ויעקב, ואתם תורישו אותה לאחר מותכם לבניכם אחריכם, כמו כל ירושה אחרת בעולם, אלא המשמעות של "מורשה" היא, שהארץ ניתנה לעם ישראל כעם, לאלה שחיים איתנו היום ולאלה שייוולדו בעתיד. העם בתור עם זוכה בארץ, ולא כפרטים באמצעות ירושת האב לבן. הקנייה זו ע"י מורשה אינה עוברת בירושה מאב לבן, אלא היא מהווה מיד קנין וזכות לכל מי שמשתייך ושישתייך לעם ישראל. המורשה לגבי זכיית הארץ המוקנית תופסת את ההווה והעתיד של העם, בדומה למתפרש באופן טבעי לגבי מורשת התורה בכתוב (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", שהכוונה אינה שהתורה ניתנה לעם ישראל שיורישו אותה מאב לבן, אלא היא ניתנה מיד במעמד הר סיני לכל הדורות שיבואו, כמו שכתוב (דברים כט, יג-יד) "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". וכמו שפירש שם רש"י: "ואף עם דורות העתידים להיות"... הפירוש, שבמעמד הר סיני ניתנה התורה מיד לכל עם ישראל, אותם שעמדו לפני הר סיני, ואותם העתידים להיוולד, ולא בדרך של ירושה מאב לבן, הולם את מה שאמרו במס' נדרים: "שלא יאמרו תורה ירושה היא להם". זוהי המשמעות של "מורשה" - שבבת אחת זכה העם, כעם ולא כבודדים, גם בארץ ישראל וגם בתורה, כמורשה לכל הדורות ולא כירושה.

(רבי שלמה גורן, תורת המקרא, פ' וזאת הברכה, עמ' 400-401)

ותהו בה רבים, איני, והא כתיב "תורה ציוה לנו משה מורשה"? ואישתמיטתייהו לשון הירושלמי (ב"ב ח, ב): "אמר ר' אושעיא כל מקום שנאמר 'מורשה' לשון דיהא הוא". שהמונח 'מורשה' על שם המוריש והנותן הוא, והוא מצביע על דעת המקנה ורצונו להקנות, אבל אינו מבטא את קניינו של היורש המקבל עצמו, ועל כן הוא "לשון דיהא", הוא מביע קניין כהה וקלוש, אחיזה חסרת תקפות החלטית, תפיסה שאין עמה חזקה.
הארץ ניתנה לנו 'מורשה' - "והבאתי אתכם אל הארץ ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), מפני שקניננו בה קלוש ומשויר. "ויתן להם ארצות גויים בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו" (תהלים קה, מד). מה שאין לנו זכות בארץ אלא בשמירת התורה זהו המפתח הפותח לנו וגם חלילה נועל בפנינו את שעריה.
ושאלו על זה בירושלמי היאך אתה אומר ש'מורשה' לשון דיהא הוא, "והכתיב 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'"? וכלום יש דיהות בקנינה של תורה לישראל? והשיבו שאכן כך: "בתחילה לית דיהא סוגין מיניה? מן דו לעי היא משכח כולה". וכי אין הסוגיא בתחילת לימודה עמומה בעינינו לפני העמל? אכן שוררת בה חולשת הדעת. אבל לאחר היגיעה "משכח כולא", יזע היגע הוא המסילה הבלעדית להפוך את דברי התורה לנכסי צאן ברזל. קנינה של תורה מתחלק איפוא לשתיים: הקב"ה אכן מסר לן אורייתא, ושלנו היא. אבל אין תוקף מסירה זו אלא בגדר 'מורשה', לשון דיהא. רק יגיעת העמל עשויה להקנותה לנו בקניין תקף... התורה נמסרה... 'מורשה' דייקא, אבל אינה 'ירושה'. והוא ששנה התנא "התקן עצמך ללמוד תורה" [אבות פ"ה מי"ב] - הוי יגע ומתעמל במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, "שאינה ירושה לך". והיא החובה שתורה מטלת על לומדיה להפוך את מורשתה ל'ירושה'.
ועדיין אנו עומדים מתמיהים: איך אפשר שיהא תחילת קנינה של כנסת ישראל בתורה קניין קלוש ועמום? או כלך לדרך זו: אם תבניתם הסופית של דברי תורה ותכליתם שיהיו קנויים בידינו קניין חלוט בלא שיורים, מה טעם ניתנה לנו מתחילה בקניין דהה?... שאין לאדם קניין חלוט בנכסיו הרוחניים אלא אם הם באים לידו כתשלום לעמל ויגיעה עצמיים, שאי אפשר להם לקניני רוח להיעכל אלא בלב מי שהקדים ופרע עבורם במטבע תקפה של 'אף' ויסורים של עמלות. אדם המקבל דרגות של השגה ודבקות מתנת חסד משמיא, על כרחו קנינו בהם 'דיהא', שאין כליו של אדם ערוכים להשיג קנייני חכמה בלא חידוד הכלי המקדים של ההתייגעות. ולא עוד אלא שהוא עלול להפסיד את מתנתו בקל. יותר מזה, הוא הופך ל'נתבע'. עתיד הוא להיבחן כל שעה אם הנהגתו מצדיקה למפרע את מתן ההשפעה.
שונים הם פני הדברים אצל מי שההשפעה הרוחנית נאצלה עליו דרך 'מקח'. גם אם השיג את מקחו בפרוטות של 'פתח כחודו של מחט', והוענקה לו תמורה 'כפתחו של אולם', מכלל מקח לא נפיק. ואמצעי ה'תשלום' במקחים רוחניים היא ההתמסרות שביגיעה. הצער והעמֵלות הם הינם המסילה המפרכת המשמשת נתיב להתקרב אל יעד קניין החכמה הנכסף, ומשמשים לה להכניסה תחת אדרת הבעלות הגמורה של המתיגע בה. אי אפשר היה איפוא שתינתן לנו מתחילה אלא במתנת 'מורשה'. אלא שנותן התורה בעין יפה נתנה לנו, ועל כן איפשר לנו לחזור ולהופכה לנו ל'ירושה' תקפה באמצעות התשלום התקף של "מן דו לעי בה אשכח כולא". ונמצא שאדרבא היא הנותנת, שלפי שנותן התורה ביקש להשפיע עלינו תורה שתהא כולה שלנו, שתהא לנו בה תפיסה, שיש בו חזקה, על כן שייר מתחילה בקניינה למען יהא אפשר לנו לחזור ולעשות בה קניין חוזר תקף בכלינו שלנו.

(רבי חיים גולדוויכט, אסופת מערכות, פ' וזאת הברכה, עמ' שעז-שפ)

כדי שלא יתגדרו על הצבור
11

פירוש, כי מעלה זאת הוא ת"ח בן ת"ח המעלה היא העליונה מאוד מאוד, שאין ראוי לעולם הזה, והיינו שאמר שלא יתגדרו על הצבור, פירוש, שאין ראוי לבעל המעלה שיהיה נבדל מן הצבור במעלתו כלל, אבל יהיה נכלל עם הצבור, ואם יהיה ת"ח בן ת"ח יהיה נבדל מן הצבור לגודל המעלה הזאת, ודבר זה אין ראוי כלל. ודע כי כבר התבאר, כי הת"ח בעם הוא כמו השכל בגוף האדם, והרי השכל אף שהוא שכל אלקי אינו נבדל לגמרי מן [הגוף], ויש לו חיבור אל הגוף, ואם היה יוצא ת"ח מן ת"ח, היה זה שכל מתוך שכל עד שהיה נבדל לגמרי מן הכלל... והרי אין השכל הוא שאינו נבדל מן האדם אבל הוא מתחברם לאדם, ולכך אין ת"ח יוצא מהם ת"ח.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן [ובדומה בנתיבות עולם, נתיב הענוה, פרק ז])

מפני שהם מתגדרים על הצבור
12-13

יש לך לדעת כי הת"ח הוא נבדל מן בני אדם, וכאשר הוא נבדל מכלל בני אדם בזה עצמו יוצא מן הפשיטות הגמור, ומפני כך אינו מוליד ת"ח, כי להוליד ת"ח אי אפשר אלא אם הוא שכל פשוט לגמרי. ואם יקשה לך, אם כן אין ראוי להם התורה לגמרי, שהרי התבאר כי לא בגסי הרוח היא? דבר זה אינו, כי בודאי ת"ח אינם בעלי גאוה עד שלא יהיו ראוים אל התורה, רק שהת"ח מתגדר על הציבור נבדל מן הציבור ואין זה נחשב גאוה כלל, רק כי הוא מחזיק עצמו כאשר הוא שהוא נבדל מן הכלל מצד תורתו. למעלה העליונה הזאת שיצא ת"ח מן ת"ח, לדבר זה צריך פשיטות גמור, ומפני שלא נמצא בהם הפשיטות הגמור במה שהם מתגדרים על הצבור, לכך אין יוצא מבניהם ת"ח.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה, פרק ז)

פירוש, אי אפשר שלא יהיה הת"ח מתגדר במה על הצבור, ובזה נבדל מן הכלל שהם הצבור, ולכך אין ראויים שיצא מהם זרע ת"ח שיש בו השכל הכולל שהוא בא ממדרגה הכללית העליונה, וכאשר הם מתגדרים על הצבור אין זרעם בא ממדרגה הזאת.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

משום דקרי לאנשי חמרי
13-14

פירוש, כי הת"ח נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם ת"ח הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה זה בפועל לקרות להם חמורים, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמריים, כי הנבדל מתנגד לחמרי, ודבר זה נקרא דקאמר אנשי חמרי. ודבר שהוא עושה לאחר נהפך עליו, "שופך דם האדם דמו ישפך", ולפיכך מה שקוראים לאנשי חמורים, ר"ל שבערכו הם חמורים, ואי אפשר שלא יחשוב כך בדעתו, ואף אם לא יחשוב כל כך, כיון ששאר בני אדם הם כך במדרגתו, נהפך עליו, ובניו נעשים חמריים. ועוד, כי במה דקרי לשאר אינשי חמורים, בזה אינו נכלל תוך כלל שאר בני אדם, ובשביל כך אין יוצא מהם [ת"ח]. וזה כמו שאמר מפני שמתגדרים על הצבור.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

פירוש, אפילו אם תאמר שאינם מתגדרים על הצבור כלל ואין להם גאוה, מ"מ שאר הבריות נחשבים אליהם בערך מעלתן כמו שהם חמריים, ודבר זה יוציאם מן מדת הפשיטות, וכבר התבאר כי אל המעלה העליונה שיצא ממנו ת"ח צריך פשיטות גמור. והתבאר לך דבר זה כמה צריך הת"ח להיות נזהר שלא יגיע לידי מדה זאת, ואין להאריך, כי מדה זאת מכשיל בני אדם גדולים וקטנים, ושומר נפשו ירחק ממנה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה, פרק ז)

וידוע שמתוך תלמודו יכול תלמיד חכם ליהפך לבָז ובוזה לבריות, ושהגאוה היא שורש הבוז והקלון לזולת, כמו שאמרו: "מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן?... רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי [שקוראין לבני אדם "חמורים"]". וכן ידוע המעשה בר' אלעזר בר' שמעון שלמד תורה הרבה והיתה דעתו גסה עליו והעליב אדם מכוער (עיין תענית כ:). הרי ראינו שהבוז לזולת עלול בקלות להתפשט לביוש, שממש מבייש אותו, ומי ימלל גודל עוון זה!

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' עז)

אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה
14

שאלה. מה ביאור אומרם מפני מה תלמידי חכמים אינן מצויין לצאת תורה מבניהם, אמר רב יהודה אמ' רב שאין מברכין בתורה תחלה.
התשובה. מה שפירשו לנו בזה הוא, [שאף בזמנם היה אצלם החולי הנמצא בזמננו, הוא שהתגדלו על ספר תורה, וקשה היתה התנועה על תלמידי חכמים לעלות לספר תורה], ונמנעו מלעלות לספר התורה. והנראה לנו בבאור זה (המאמר) הוא ההפך מזה, והוא, שהדבר שהתנגדו לו, שיהיה איש תלמיד חכמים נמצא ושיעלה במעמדו כהן עם הארץ או מי שפחות ממנו בחכמה ויקרא תחילה. ומפני שמיעטו בכבוד התורה ולא היו קוראין תחלה בתורה, אלא קוראין אחר פחות מהם, נענשו רובם, שאין תורה יוצאת מבניהם, לפי שמה שאמרנו כהן קורא ראשון וכו' [גיטין נט ע"א] כל זה אינו אלא בשוין [גיטין ס ע"א]. ויש חיזוק לזה הענין אשר פרשנו, מזה שבעל זה המאמר הוא רב, ובפירוש אמרו, שרב קרא בכהני [מגילה כב ע"א] במעמד שמואל.

(שו"ת הרמב"ם, מהד' בלאו, סימן קלה)

ועל זה הדרך עצמו בא במסכת נדרים (פ"א ע"א) מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מביניהם תלמידי חכמים, רבינא אמר משום שאין מברכין בתורה תחלה. והתימה, אם חוייבו לברך למה אין מברכין. ולא עוד אלא שנראה שהוא להם למנהג והיתר בידם, ולמה לא יכפום לברך על כרחם. אלא שהכוונה היא מה שאמרנו. וזה, שמי שעוסק בתורה לשמה ולתכלית עצמיותה, הנה הוא מקפיד עליה מאד, ומחשיבה ומוקרה, ומודה ומשבח תמיד למי ששם עמלו בה, ולזה עולה בידו, וכמו שאמר (משלי ה') יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך, כי המברך מקורה ודאי ישמח בה, כי הוא בא אליה באות נפשו, כמשפט האיש אשר העשיר אחרי עניו, כי הוא שומר ממונו ומהלל לאל הנותנו בידו. ועל כן אמרו (סנהדרין צ"ו ע"א) הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה.
אמנם מי שהעסק וההשתדלות בה אינו על זה הענין, אלא שמתעסק בה לפי שנמצא בידו זה העסק מזולתו, או שפונה לתכליות אחרות, הנה באמת לא חשקה נפשו בעצם וראשונה בעסק ההוא, ולא תתפאר בו, ולא ישבח לאלוה עושיו עליו, גם ברך לא יברכנו, והיא הסבה אשר לא נתקיימה בידם בלי ספק, עם שיראה שהם ראשונים וקרובים אליה מזולתם.
ולפי שהסבה הזאת נעלמת כי רבו המחניפים והמראים חצוניהם, הפך מה שהוא בלבם, נאמר שם (בנדרים) בסמוך דאמר רב יהודה מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר (ירמיה ט'), דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר (שם) ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה. אמר רב יהודה אמר רב, לומר שלא היו מברכין בתורה תחלה, כי היתה השאלה קשה ותמוהה, העם אשר קבלו התורה והמצוה והיו עושין אותה ומורגלים בקיומה, איך היו לשמה כרגע מפני ביטולם ממנה לגמרי. וזה נשאל לחכמים ולא פירשוהו כי השכל האנושי, יגזור כי ההרגל יקיים אותה בידם, וכמו שאמרו (סנהדרין צ"א ע"א) מאי דלא הוה הוה, מאי דהוה לא כל שכן. גם הנביאים לא היה בידם, כי היו רואים המעשים אשר בידם, ולא היו יורדין לעומק לבם, וכמו שאמר הנביא (ירמיה י"ז) עקב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב וגו'. ושלמה בחכמתו אמר (מ"א ח') כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם. ירצה, כי הוא נסתר מכל זולתו. גם מלאכי השרת שמשמשין לפניו במרום בהנעת מערכות השמים, לא היה זה בידם, כי לא חוייבו מהם הפסדם ואבדנם על האופן ההוא, גם לא רעיון לבם וסוד מחשבתם, אדרבא כל מה שנעשה בהם היה כנגדם ובסדורם.
עד שפירשו הקב"ה בעצמו, כי הוא לבדו יודע תעלומות לב, כנזכר, וכמו שפירשנו אמות זה ההתיחדות (בשער י"ד) אצל ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד וגו' (בראשית ח'). והוא יתעלה אשר ידע הסבה, ופירשה לומר שהסבה החזקה אשר הביאתם לזה, היתה שאפילו בשעת עסקם בתורה בחיצוני מעשיהם, הנה באמת לא הלכו בה בשרירות לבם, כי היו פונים בכוונותיהם אל דברים אחרים. והוא הטעם שלא ברכו בתורה תחלה כמו שאמרנו. ולהיותה רפויה בידם על זה האופן, היתה נסבה לשישיגו קצת עונשים, ומזה באו להעזב לגמרי עד שמצאום הרעות כלם.
ולזה הענין הנכבד אמר הכתוב בפרשת אחרי מות "את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם", לומר הזהרו בענין הכוונה כי היא העקר. וזה, כי כשתעשו את דברי התורה והמצוה, תכוונו ללכת בהם, ולהיותם עסקכם בעצם וראשונה, כי אני אלהיכם היודע לבות בני האדם ומעיד עליהם, כמו שאמר ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, כנזכר. והנה זה הפירוש אמיתי מצד עצמו, ומחוייב מצד המאמר, וענינו בדוק ומנוסה. ומעשים בכל יום בכל הדברים הנעשים מתורה ויראת שמים, כי הנה יעשו אל הפנים האחרים, ומבקשים עליהם שכר כעושין מעשה שלם. ולפי שלא בא השכר עליהם, יעזבו מהם, וישיגו העונשים הכבדים והרעים ושואלין ודורשין על מה אבדה הארץ. ואם יאמרו להם חכמיהם, לפי שבטלתם מעשה כך וכך, היתה תשובתם הרי עשינו כמה שנים ולא שוה לנו, או פלוני ופלוני עשו ולא הועילו. והרי פירש הסוד יודע הסודות ברוך הוא. ואמר כי כשעשו לא הלכו במעשה ההוא על דרך האמת, ולא ברכו אלהים בלבבם על מעשיהם, והוא סבת העונשין הנמשכים בזה אחר זה.

(עקדת יצחק, שער נ"ט)

וצריך ליזהר בברכה זאת. ובפרק אלו נדרים (נדרים פ"א ע"א) אמר ר"י אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פרשוהו עד שהקדוש ברוך הוא בעצמו פירשו שנאמר על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רבי יהודא שלא ברכו בתורה תחלה. ויש לשאול מאחר שמצוה לברך בתורה תחלה אם כן למה לא היו מברכים בתורה תחלה. אבל פירוש דבר זה, כי הברכה יש לו לברך בפה וגם בלב, וראוי שלגודל הטובה שנתן השם יתברך את התורה, כן ראוי שתהיה הברכה בכל לבבם כפי רוב הטובה שנתן להם התורה. כי הברכה שמברך האדם על המצות נותן ברכה על החסד והטוב שעשה ונתן לו מצוה זאת, ובשביל זה הוא אוהב השם יתברך בכל לבו, שהרי אף כי המצות הם עול על האדם ועם כל זה מקיים המצוה ומברך השם שנתן לו המצות, ודבר זה הוא ברכה גמורה בכל לבבו כאשר הוא מברך השם יתברך על דבר שנתן לו והיא לעול אליו, ולפיכך אין צריך שיהיה כל כך בכל לבו. אבל תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואוהבים התורה וחפצים בה מצד עצם התורה שהיא חכמה כי כל אדם בטבע אוהב החכמה, ולפיכך אין למוד התורה מורה על אהבת השם יתברך בשביל שנתן להם התורה. ולפיכך אין הברכה של תורה דומה אל ברכת המצות שהוא לעול על האדם, אלא אם היה מכוין ביותר כאשר מברך על התורה, והיה מתדבק בו יתברך באהבה גמורה בשביל שנתן התורה, ודבר זה הוא קשה ביותר שיעשה זה ולא נמצא, וזה שאמר שאין מברכין בתורה תחלה, ומזה תוכל לדעת כי מאוד צריך האדם שיהיה נזהר שיברך על התורה בכל לבבו ובכל נפשו, ודבר זה שאי אפשר לתלמיד חכם להיות נזהר בזה. והוא הסבה שלא יצא תלמיד חכם מהם כמו שאמרו שם, וזה מפני כי חסר מהם לתת ברכה אל השם יתברך שהוא ית' נותן ומשפיע התורה, ומפני כך אין משפיע להם בן תלמיד חכם, כי השפעת תלמיד חכם הוא השפעת התורה בעצמו, וכאשר מחסרים הברכה שאינה כפי מה שראוי להיות על השפעת התורה, גורם דבר זה שאין השם יתברך משפיע להם בן ת"ח. ודבר זה בעצמו היה גורם שחרבה הארץ כמו שאמרו שם, כי דבר זה מה שלא ברכו בתורה תחלה התחלת הסרת התורה מישראל, כי הברכה הוא שהוא יתברך משפיע התורה לישראל וכאשר הוא יתברך משפיע התורה לישראל אז לא היו מתחילים לסור מן התורה. כי בזה שהוא יתברך נותן התורה להם מחזיק גם כן התורה אצלם, וכל שכן הוא, אם נתן להם התורה מתחלה כל שכן כאשר כבר היה להם התורה שהוא יתברך מחזיק התורה אצלם שלא תוסר. וכאשר היו מחסרים שלא היו מברכים על התורה שנתן להם, אז השם יתברך לא היה מחזיק התורה אצלם שילכו בתורה וכמו שאמר על עזבם את תורתי ולא הלכו בה. וזה היה התחלת הסרה והתחלת הסרה גורם הסרה אחרת עד שהוסרה התורה לגמרי. ודומה דבר זה כמו הבגד שהוא שלם קודם שמתחיל לקרוע קשה לקבל הקריעה, וכאשר מתחיל הקריעה בקלות מוסיף הקרע תמיד, וכן דבר זה מה שהיו מברכים על התורה היה זה גורם שהשם יתברך משפיע התורה לישראל וזה היה גורם לקיים התורה ולשמור אותה, כי השפעת התורה לשמור ולעשות ולקיים ולא זולת זה, לכך כאשר לא היו מברכין בתורה תחלה היה גורם שאבדה הארץ. והבן כי הדברים עמוקים מאוד מאוד, ועוד הארכנו במקום אחר, ולכך האדם צריך להזהר בברכה זאת מאוד מאוד.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ז)

שאין מברכין בתורה תחלה
14

החשיבות היותר גדולה בעולם הרוחני היא התורה, וכמו שאמר הכתוב "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט, עב), כי "טובה חכמה מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ח, יא). וחשיבות התורה גדולה כל כך, שגם הברכות שמברכיה לפניה ולאחריה יש להן ערך גדול עד שאמרו "שלא ברכו בתורה תחלה". והיגעים בתורה ויודעים את ערכה נותנים לבם ונפשם לעמוד על כל אות ואות וכל קוץ וקוץ שבה.

(ר"י ריינס, ס' הערכים, ערך ידיעת החשיבות ושימת הלב [נדפס גם בטללי אורות עמ' צא])

[פירש עוללות אפרים, שהתורה לא היתה אצלם בראשית מחשבותיהם, וכשבירכו את בניהם לא ברכו אותם בתורה כדבר החשוב ביותר, לא התאמצו לחנכם לתורה, אלא הקניינים הארציים היו שאיפותיהם הראשונות, וכשבירכו את בניהם בירכו אותם בקניינים ארציים ולא בתורה, ולכן אבדה הארץ, כי בזה איבדו את זכותם בא"י. לכן אומר ספרי פ' כי תבוא, שבזכות מצוות הביכורים ניכנס לא"י - כי מצוות הביכורים רומזת לכך שנקדיש את ראשית עמלנו לה', ושהתורה תהיה ראשון לכל מחשבותינו.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 112) לטקסט

[כיון שלא אמרו "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", זה מראה שהתנהגו ע"פ תורת שכלם, כמו הגוים, ואיבדו את ייחודם, לכן אבדה הארץ כמו שאבדו כל הגוים. שהרי הייחוד של ישראל הוא שעושים מעשיהם ע"פ התורה, ואילו הגוים עושים את תורתם ע"פ מעשיהם, כרמוז במדרש (בראשית רבה פרשה סט סימן ג): "הרשעים מתקיימין על אלהיהם [שנאמר] (בראשית מא) ופרעה חולם והנה עומד על היאוראבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם שנאמר וה' ניצב עליו".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כ ע"ב) לטקסט

[צריך לברך ברכת התורה מיד אחרי "אשר יצר", לפני "אלהי נשמה", כי צריך להקדים אותה ככל האפשר, כידוע גודל העונש על שלא ברכו אותה.]

(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, ברכת אברהם, דף ב ע"א) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי
16-19

והדבר תמוה, דמה זה דחכמים ונביאים לא ידעו, הלא כל נבואתם מלאה בזה - הואיל ואינם שומרים תורת ה', שיגלו בראש גולים? ומקרא הוא בתורת כהנים, במשנה תורה, ובקריאת שמע שחרית וערבית.
אבל נראה כי מה שאמרו [סנהדרין לה] "וישקוד ד' על הרעה וכו' כי צדיק ה'", צדקה עשה הקב"ה שהקדים לגלות קודם זמן "ונושנתם", כי עדיין גלות קיימת, והיו יכולים ללמוד תורה אצל חרש ומסגר אלף, אבל אילו גלו בזמן ונושנתם, לא היו אלו קיימים, ולא היה להם רב ללמוד תורה. ומזה מובן כי זמן הגלות היה מוגבל בזמן ונושנתם, רק הקדימוֹ הקב"ה בחסדו כדי שילמדו תורה, וא"כ על כרחך נתמלא סאתם עד זמן ונושנתם, כי כאשר נתמלא סאה, הקב"ה נפרע מאומה [סוטה ט.], וע"כ שלא נתמלא סאתם [עד] זמן ונושנתם. והנה אם היו ישראל בזמן הבית כרוכים על התורה, וכולם ידעו התורה מפי חכמים ונביאים שבאותו דור, לא היו צריכים ללמוד תורה אצל החרש ומסגר, כי גם להם היה לב יודע תורת ה', וא"כ היו יכולים להתמהמה בארץ ישראל עד זמן שנתמלא סאתם. וזוהיא השאלה "על מה אבדה הארץ", כי ידעו בחטאם גלו, אבל יודעים היו כי עדיין לא נתמלא סאתם עד זמן "ונושנתם", וא"כ מהיכי תיתי לפרוע מהם קודם שנשלם סאתם, והן בגוי אמורי נאמר [בראשית טו, טז], "כי לא שלם עון האמורי", והאריך הקב"ה, ואיך לא יאריך אפו לעם קרובו ישראל, ואולי ישובו בין כך? וזוהיא היתה השאלה על טיב מהירות הגלות קודם זמנה, ולא ידעו חכמים ונביאים. אבל ה' אמר הטעם, על עזבם את תורתי ולא למדו בתורה, והוצרכו לילך מהר בגולה ללמוד מן חרש ומסגר.

(יערות דבש, חלק א, דרוש י)

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו וכו' לא הלכו בה וכו' שאין מברכין בתורה תחלה
16-21

...ודבר זה הוא סיבה לאשר אבדה הארץ, כי הוא חטא הראשונה והוסרה בראשון מן ה' יתברך הוא דבר זה. כי הוא קודם כל חטא שאינו דבק בו יתברך במה שהשפיע את התורה, ולכך אין הסרה שהיא קודם זה. וידוע כי החטא שהוא הסרה ראשונה מן ה' יתברך גורם הסרה אחרת עד שיבוא אל הסרה גמורה, כי עבירה גוררת עבירה לגמרי.
ועוד יש לך להבין, כי אין עצם התורה במה שמצוות של תורה הם משפטים צדיקים והם אמת וישרים, כי לא זה עצם התורה, רק כי עצם במה שהמשפטים והחוקים הם משפטי ה' יתברך אשר נתן וסידר. ולפיכך מה שלא ברכו תחלה שנתן תורה, כאילו היו לימודם התורה בשביל שהם משפטים שהם אמת, וזה אינו, כי העיקר ג"כ במה שהוא משפטי ה' יתברך שסידר הוא. ולכך כאשר לא ברכו בתורה תחילה, נקרא זה ולא הלכו בה, דהיינו שלא הלכו בעצם התורה כפי מה שהוא, וזה שהיה גורם הסרה אחרת עד שאבדה הארץ.
ועוד, כי אם היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה לישראל, כשם שנתן אותה לישראל כך היה ה' יתברך מקיים אותה, ומכ"ש הוא אם היה הוא יתברך נותן אותה, כ"ש דהיה סיבה לקיים התורה, ודבר זה ידוע בחכמה, כי הסיבה למציאות הדבר כ"ש שהוא סיבה לקיים הדבר. אך מפני שלא היו מתדבקין בו במה שנתן תורה לישראל, לא היה הוא יתברך סיבה לקיום התורה ג"כ... ולפיכך אמרו דבר זה שאלו לחכמים ונביאים ולמלאכי השרת ולא פרשוה ועד שפירשו הקב"ה בעצמו... כי החטא הזה מה שלא ברכו בתורה תחלה, והוא התחלה לסור מן ה' יתברך מה שלא ברכו בתורה להתדבק בו במה שהוא נותן התורה, ודבר זה הוא על הכל. ולפיכך דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פרשו אותו עד שפרשו הקב"ה בעצמו, ור"ל בזה כי אף החכמים הנביאים והמלאכים אינם מגיעים למדרגה זאת מה שהאציל ה' יתברך התורה מאתו, עד שפרשה הקב"ה בעצמו שהוא המאציל, לכך אמרו שאין מברכין בתורה תחלה. ויש להבין אלו ג' שזכר: חכמים, נביאים, מלאכי שרת. החכמה - חכמת האדם שנברא בצלם אלקים, והנביאים - אשר עליהם יד ה' בנבואה, ומלאכי מרומים - שהם מלאכי עליון, כל אלו ג' החלקים אינם מגיע עד המעלה אשר הוא יתברך השפיע התורה לישראל, ונבדל מהם השגה זאת.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

"על מה אבדה הארץ... ולא הלכו בה". ההליכה בתורה היא ההקפה הכללית עם הסקירה על פעולת התורה לעתיד לפי מהלך הזמנים והתעלות הנפשות. וכשהשקפה כזאת נסקרת יפה, היא מרוממת את הנפש עד שמכירים את גדולתה של מתנה טובה של חמדה גנוזה זאת של התורה ומברכים עליה, לא בשביל הענין הפרטי של עסק זה של עכשו שעם התורה, שראוי גם כן לברך אחריה, כי אם על היסוד הכללי הנצחי המקיף את התעודה בכללה. שעל זה אמרו חכמים שלא ברכו בתורה תחילה - בדעה פנימית שהתורה היא הקריאה בשם ה'. שמאז התחיל אברהם אבינו לקרוא בשמו, ולבאר קריאת שמו עם ידיעת דרכיו שהם יסודי המוסר לעשות צדקה ומשפט, הרינו עוסקים עם הכללים הללו לקנות ולהקנותם לנו ולעולם.

(פנקסי הראי"ה, חלק ב, עמ' קעב-קעג)

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' שאין מברכין בתורה תחלה

[ארץ ישראל ניתנה לנו בשכר התורה, כמו שנאמר (תהלים פרק קה פסוק מד-מה) "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו, בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו הללו יה". אם היו לומדים לשמה היו מקבלים את א"י לנצח, כי על מצוה לשמה מקבלים שכר נצחי, כמו שכתב דעת סופר. אבל לא ברכו בתורה תחלה, היינו שלמדו שלא לשמה, כי הטעם שברכת התורה שלפניה היא מדאורייתא, הוא כי גם אם אינו יודע אם יעלה בידו דבר ברור בסוף הלימוד, זה מצוה, ומברך מראש את ה' שנתן לנו את התורה, שנוכל לקיים מצוות לימוד תורה. אבל זה רק במי שלומד לשמה, לקיים את המצוות הלימוד. אבל מי שלומד שלא לשמה, לא יכול לברך לפניה, כי אינו יודע אם ישיג את המטרה שלו בלימוד - הכבוד וכדומה, והוא יכול לברך רק אחריה. כיון שלמדו שלא לשמה, שכרם לא היה נצחי, וא"י אבדה מהם. וחכמים ונביאים לא יכלו להסביר כך, כי הם לא יכולים לדעת אם לומדים לשמה או שלא לשמה,שהוא דבר שמסור ללב, ורק ה' יכול לדעת זאת, ולכן רק ה' הסביר כך.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' מח) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי

[החכמים והנביאים לא אמרו שהחורבן בא בגלל ביטול תורה, כי הציבור היה אומר שאומרים את זה כדי שיתמכו בהם ביותר כסף.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף כג ע"ד) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'

[החכמים והנביאים חשבו שעל עזיבת התורה לא מגיע עונש של חורבן הארץ, כי ישראל היו אנוסים בקבלת התורה, כמו שנאמר בשבת פח ע"א שכפה ה' עליהם הר כגיגית. וה' אמר שבכל זאת חייבים גלות כפי שהסביר הרשב"א שם, שארץ ישראל ניתנה בתנאי שיקבלו את התורה, וכשלא קיימו את התורה גלו בגלל אי-קיום התנאי, ולא כעונש.
פירוש אחר: החכמים והנביאים חשבו שלא ייתכן ש"אבדה הארץ", שהרי הארץ והשמים קיימים לעולם. וה' הסביר ש"אבדה הארץ" מצד שהארץ היתה מכוסה בדם, מפני שעברו על התורה ועסקו בשפיכות דמים.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף נג ע"ג) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה

[אות ג: ממה שנאמר "לא פירשוהו" משמע שלא היה בהם שום חטא חוץ מזה שלא ברכו בתורה. והרי באמת היו בהם חטאים גדולים, כדברי ירמיהו באותו פרק "כולם מנאפים" וכו', ועברו ג' עבירות החמורות. וצ"ל שעל שאר העבירות היה די להענישם במשפטי התורה ולא היה מגיע להם להחריב את הארץ. ולכן אחרי הפסוקים "כולם מנאפים" וכו' כתוב "אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי", היינו בעונש גופני לפי העבירות. אבל אח"כ כתוב "ונתתי את ירושלים לגלים מעון תנים", היינו חורבן הארץ, ואח"כ "מי האיש החכם ויבן את זאת" - כלומר חורבן הארץ. החכמים והנביאים לא ידעו מה הטעם, עד שה' אמר שהוא מפני שלא בירכו בתורה תחילה. ומה שהקשה ר' יונה המובא בר"ן, הרי עזיבת התורה היא חטא גלוי ולמה החכמים והנביאים לא פירשו כך? י"ל שלא הבינו מדוע עזיבת התורה יותר חמורה מג' עבירות החמורות שבגללם היה רק עונש גופני ולא גלות. וא"כ א"צ לפרש כמו ר' יונה שלמדו תורה אבל לא למדו לשמה, אלא אפשר לפרש שלא למדו כלל, ובכל זאת החכמים לא הבינו מדוע זה יותר חמור מג' עבירות החמורות. וה' אמר שזה אכן יותר חמור.
מלשון הגמרא "היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה" משמע שהלימוד הוא מהייתור של מלים אלה, מכאן שלמדו אבל לא בירכו. ולא צריך לפרש כר' יונה, שההוכחה היא מזה שחכמים לא ידעו מה החטא. רש"י ב"מ פה פירש שהדיוק הוא מהמלים "אשר נתתי לפניהם" - הברכה שלפניה. וכן פירש הרא"ש בנדרים. וזה לא כפשט לשון הסוגיה כאן. קשה על ר' יונה, וכי על לימוד שלא לשמה נענשים בחורבן, הרי הגמרא אומרת "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (נזיר כג ע"ב). עוד קשה שכאן ר' יהודה אומר שהחורבן היה משום שלא ברכו בתורה תחילה, והוא עצמו אומר בשבת קיט ע"ב שהוא מפני שביזו ת"ח.
אות ד: בפתיחתא דאיכה רבתי לומד רשב"י מפסוק זה שהחורבן היה מפני שלא שילמו שכר לסופרים ולמשנים. בנו ר"א בר' שמעון לומד בביצה טו ע"ב מהפסוק "כי חדות ה' היא מעוזכם" "לוו עלי וקדשו קדושת היום ואני פורע". תוס' ביצה טז כותבים ש"חדות ה'" היא התורה, כמש"כ "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ומזה לומדים שהוצאות בניו לת"ת אינן על חשבון מזונות הקצובים לאדם. והבן הולך בשיטת אביו [בדבר חשיבות לימוד הבנים]. פשט הפסוק "על עזבם את תורתי" הוא שלא עסקו בתורה כלל, כדברי פתיחתא איכה "לא ויתר על מאסה של תורה". ודרשו "את" לרבות ת"ח, כמו שדרשו בקדושין נו מ"את ה' אלקיך תירא" לרבות ת"ח. היינו שגם מאסו בת"ח, וזה מה שנאמר בשבת קיט שחרבה ירושלים בגלל בזיון ת"ח, שביזו אותם כי לא ייחסו חשיבות לתורה. ומהמלים המיותרת "אשר נתתי לפניהם" דורשים גם על שלא נתנו שכר המלמדים. והרי זה לא על חשבון המזונות הקצובים אלא מה', ובכל זאת לא שילמו למלמדים, וזה רוע לב, שמאסו את התורה. ומייתור המלים "ולא שמעו לקולי ולא הלכו בה" לומדים שלא ברכו בתורה תחילה, שאפילו ת"ח שעסקו בתורה, לא עסקו בה לשמה, מפני שהציבור ביזו אותם, ולא פירנסו אותם, ונאלצו למצוא חן בעיני הציבור כדי שישלמו להם, לכן עסקו בדרשות של דופי שימצאו חן בעיני הציבור. ואילו עסקו בתורה לשמה, היו יכולים לפעול בכוח התורה להחזיר את רשעים למוטב, אבל תורה שלא לשמה אינה יכולה לפעול להחזיר רשע למוטב. ולכן לא היה שום תיקון לקיום הארץ, כי היו שקועים בעבירות חמורות, וגם מאסו את התורה. נמצא שתחילת הגורם לאבדת הארץ היה שמאסו את התורה, ונגמרה בזה שהת"ח למדו שלא לשמה.
אות ה: בדעת ר' יונה י"ל, שבגלל ביטול תורה ראוי שתחרב הארץ, כי העולם נברא בשביל התורה, כמו שנאמר בשבת פח, שה' אמר שאם ישראל לא יקבלו את התורה, העולם יחזור לתוהו ובוהו. כן נאמר "ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו". ולכן פירש ר' יונה שעסקו בתורה ולכן החכמים לא ידעו מדוע אבדה הארץ, ורק ה' ידע שלא עסקו לשמה. ומה שנאמר "היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה", זה לא שמכאן דרשו שלא למדו לשמה.]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קצ, אות ג-ה) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו וכו' לא שמעו בקולי וכו' לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה
16-21

ודבר זה מן התימה, שיהיה חורבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחלה, ולא בשביל עכו"ם וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיו בבית ראשון. אמנם ביאור זה, כי הדבר שהוא סיבה אל מציאות דבר אחר, הוא גם כן סיבה אל קיום מציאותו... שהרי היה סיבה שיהיה נמצא, וכן גם כן הוא סיבה לקיום שלו... ולפיכך אם היו מברכין על התורה תחלה לומר 'ברוך נותן תורה לישראל', והיה אהבה אל ה' יתברך במה שנתן תורה לישראל, כי זה ענין הברכה על התורה שהוא יתברך מבורך על זה, ואוהב ה' יתברך בשביל הטוב שנתן לו התורה, ואז היה זה סיבה גם כן שתהיה התורה מתקיימת בישראל, שהיה ה' יתברך נותן בלבם לשמור ולעשות ולקיים. אף אם היו עוברים לפעמים מצוה אחת, היו חוזרים מיד לשמור ולעשות ולקיים. וזה היה מן ה' יתברך, אשר הוא סיבה לתורה, והוא גם כן סיבה שלא תתבטל. דומה לזה, כאשר הגיע נזק אל ענף היוצא מן האילן, אז העיקר שממנו יצא חוזר וגורם גידולו מן השורש, אשר היה סיבה לגידול שלו שיצא. ובלא השורש אין קיום לאילן כלל. ולפיכך אילו היו מברכין בתורה תחלה, מה שהוא יתברך סיבה לתורה ונתן להם התורה, והיו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, ומצד הדבקות הזה היה ה' יתברך סיבה גם כן שלא תתבטל התורה. אבל מפני שלא ברכו בתורה תחלה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היה כאן סיבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה, ודבר זה גורם שאבדה הארץ.
ואמרו 'דבר זה נשאל וכו''. פירוש שג' מדרגות הם; המדרגה האחת היא מדרגת החכמה שיש לאדם בתחתונים, מה שיכול האדם להשיג. המדרגה השניה היא מדרגת הנבואה, שהיא על הנביאים, שהם בני אדם שהם בעולם הזה, ובא להם רוח הקודש מעליונים. המדרגה הג' היא ההשגה שהיא בעליונים, כי המלאכים הם עליונים. וזה שאמר 'דבר זה נשאל וכו''. כי מה שהוא יתברך סיבה לתורה, הוא יותר עליון מן מדרגת חכמים נביאים ומלאכים. כי אלו כולם הם עלולים ומסובבים, ואינם מגיעים אל דבר שהוא מצד העילה דוקא, ומצד העלולים אין ידיעה לזה. כי אף אם היו נותנים הסיבה שאבדה הארץ בשביל שחטאו, לא היה זה סיבה לאיבוד הארץ, כי אם חטאו היה ה' יתברך מקיים התורה בהם, והיו חוזרים למוטב. רק הסיבה היה שלא ברכו בתורה תחלה, ובזה בא להם איבוד הארץ. ואילו היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה, אז היה ה' יתברך עמהם במה שנתן התורה להם. וכמו שהיה הוא יתברך הסיבה למציאות התורה בהם, היה גם כן סיבה לקיום התורה בהם, ולא אבדה הארץ. אבל עתה שלא היו מברכים בתורה תחלה, ולא היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה לישראל, גם כן לא היה ה' יתברך עמהם לקיים התורה, וזה היה גורם שאבדה הארץ.
ואל יקשה לך, למה לא היו מברכין בתורה תחלה? שאין פירוש הברכה הדיבור בפה בלבד, דודאי הדיבור בפה היו מברכים. אבל הכוונה על הברכה בעצמה, היא האהבה הגמורה והדבקות אל ה' יתברך, לאהוב ה' יתברך במה שנתן תורה, וזהו ענין הברכה. ואין כל האהבות שוות, כי האהבה האמתית היא האהבה בכל לב ובכל נפש, וכדכתיב (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ולא היה להם האהבה הגמורה אל ה' יתברך במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה, שהיא התורה, שהיא טובה על הכל, שיש לברך ה' יתברך ויתעלה שמו על זה בכל לבו. וכפי הטובה העליונה, לא היו מברכים בכל לבם...
וזה שאמר הכתוב "ולא שמעו בקולי" נגד התורה עצמה, "ולא הלכו בה" שלא לקחו התורה עם סיבתה, כי לקיחת התורה עם סיבתה נקרא הליכה בתורה לגמרי. ומפני זה לא היו יודעים דבר זה לא חכמים ולא נביאים ולא המלאכים, כי דבר זה מגיע אל הסיבה הראשונה בפרט, ואין מגיע אל המסובב, וכל אלו הם עלולים ומסובבין, ולכן פרשה הקב"ה בעצמו.

(מהר"ל, תפארת ישראל, בהקדמה)

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' שאין מברכין בתורה תחלה
16-21

יש להבין ג"כ במה שדרשו ז"ל על פסוק "מי האיש החכם וכו' על מה אבדה הארץ", אמרו דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו... שלא ברכו בתורה תחלה. ודבר זה בתכליתו תמוה, מה היא השאלה העמוקה הזו שלא יוכלו חכמים ונביאים לפותרה, וזיל קרי ביה רב, הא כתיב בקריאת שמע [דברים יא, טז] "השמרו לכם וכו' ואבדתם" וכו', והלא כל דברי נביאים מלאים מזה?...
ובשעת חורבן כבר נמחל לישראל הכל, כמ"ש [איכה ד, כב] "תם עונך בת ציון", ומה שהיו נענשים, הכל היה בסיבת חטאים שחטאו ישראל אח"כ. וא"כ הא דהיתה ארץ ישראל כמדבר ולא עבר איש והיתה שממה, הכל היה בסיבת חטא שחטאו אח"כ... והנה בעו"ה ישראל בגולה, בבבל עדיין היה לתא דעכו"ם קשור בלבם, ולא עבדו ה' מאהבה רק ליראת עונש וגלות, כי ראו מה קרה להם בסיבת עכו"ם, אבל לבבם היה חומד וכוסף לעכו"ם...
וזה מה שאמרו שאלו לחכמים ולנביאים, על מה אבדה הארץ, היינו לאחר חורבן כאשר גלו ישראל, וזהו שאמר הפסוק "על מה אבדה ארץ נצתה כמדבר מבלי עובר", והיינו שאין ישראל עוברים שם, כי כבר גלו, וא"כ למה אבדה ארץ אח"כ, הא כעת אין עונשי ישראל כ"כ גדול, כי יש להם טענה "אנוסים היינו"? וזה היה קשה לחכמים ולנביאים לפרשו, כי ידוע כל מה שבלבו של אדם אפילו מלאך אינו יודע, רק ה' לבד יודע מחשבות בני אדם, ולכך קשה להם לפרש הדבר, עד שבא ה' יודע מחשבות ופירשוֹ, "ויאמר ה' על עזבם את תורתי וילכו אחר שרירות לבם", דייקא, "וילכו אחרי הבעלים", והיינו בלבם היו חומדים וסוררים ללכת אחרי בעלים שלמדו מאבותם והיה טמון בלבם, ולכך נענשו. וזהו אמרו של ר"י, כי מה שהוא מאהבה שייך ברכה, אבל מה שהוא בלי כוסף וחומד לא שייך ברכה, וראש לכל התורה ותחילתה הוא "אנכי ה' אלקיך", כי הוא ראש ושורש לכל התורה, וזהו שאמר שלא ברכו בתורה תחלה דייקא, דלא קבלו מצות יחוד ה' ועבודתו באהבה עד שהודו ובירכו לה', כי שורש עכו"ם היה טמון בלבם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יג)

ובזה יש לבאר דברי הגמ' נדרים... שאין מברכין בתורה תחילה. ע"כ. וכבר הקשו רבים וכי לא ידעו החכמים והנביאים שחטאו ישראל קודם חורבן הבית כמה עבירות, ע"ז ג"ע ש"ד, והרי כל המקרא והנביאים מלאים מזה ומפורסם לכל? ויש לישב דהנה הרשב"א ז"ל בעין יעקב במס' שבת פרק אמר ר"ע הקשה אהא דאמר רב יוסף מכאן מודעה רבה לאורייתא, ופירש"י כשיבוא הקב"ה להענישן על שלא קיימוה, וא"כ למה נחרב המקדש ולמה גלו ישראל? ותירץ כיון שלא ניתנה להם ארץ ישראל רק על תנאי שישמרו את התורה, כדכתיב "ויתן להם ארצות גוים בעבור חוקיו ישמרו" וכו', והואיל ולא קיימו את התורה גלו מארץ ישראל. ע"כ. אבל קשה, למה נהרגו כמה אלפים מישראל בעוה"ר? וכן קשה על מה אבדה הארץ שהיתה לגפרית ומלח, כדאמרינן במס' יומא דף נד ע"א: שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בא"י. ואם שיש לומר ששפך ד' את חמתו על עצים ואבנים ושלא לכלות את ישראל בחמתו, וכדאיתא במדרשות וברש"י ותוס' קדושין דף לא, אבל אם לישראל עד גלות בבל היה להם טענת אונס, ובכן למה באה העונש?
רק לפי מה שכתבתי מקודם, כי העונש לא יבוא על האדם ביחוד על ביטול מצותיו ומשום קנס, רק הקב"ה חקק בהטבע שהשפעתה תהיה ע"י האדם בקיום מצוותיו ובהיפך בחורבנו ח"ו, וכמו שהיה בדור המבול, אם כי עוד לא נצטוו רק בשבע מצוות בני נח, רק במניעת ההשפעה והעדרו כרוך החורבן ממילא, כי תכלית הבריאה היא רק בשביל שלמות האדם ולטובתו, ואם לאו אזי כל הבריאה לבטלה, וכבר דברו מזה הספרים הקדושים שיש לזה הוראות מן התורה... ובשביל זה בא החורבן על העולם עוד מקודם אף שאז היו להם טענת אונס...
ובזה נבאר את המאמר חז"ל שהבאתי לעיל... שאין מברכין בתורה תחילה ע"כ. זאת אומרת, שעם התורה אינן מתברכין שע"י יקנו קנין נפש בשלמות האמיתית, יען שלא יגעו כראוי בהדרכים שהתורה נקנית בהם, שבהם יכריעו על לבו כאילו הטבע מושלת בהם שיבוא לשלמות האנושי, שאז היה הכח החזק הזה בכחות הנפשיות שלו שינחלו בניו בתולדותיהם שכל קניני הרוחני שבאדם נמסרה לבניו בתולדה, כי המעשים שעושה האדם היא מתולדות קניני הנפשיות שלו וכדמבואר. והכתוב מעיד ע"ז בשאלם על מה אבדה הארץ וגו', שגם בהארץ באה מארה בגפרית ומלח וחורבן פנימי אשר החכמים והנביאים לא פתרוהו יען כי להאדם נראה לעינים וה' יראה ללבב. ובא הפתרון מהבורא ית', דכתיב ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, זאת אומרת, קודם שנתתי את תורתי להם, וזה פירוש "לפניהם", כי הדרכים אשר התורה נקנית בהם נמסרו להם קודם מתן תורה ועוד קודם שלשת ימי הגבלה כדמבואר שם בקרא, שאז ענו כולם בלב אחר ע"ז "נעשה", שביארתי לעיל שהנעשה קאי נעשה פעלים לתורה, שקיום התורה יהיה ממילא כמו מתולדות הטבע, שאז הודיעם ה' יתברך ע"י מרע"ה הדרכים שמבוארים מעלה שיכשירו לשמירת התורה, שגם ע"ז שייך הלשון "על עזבם", זאת אומרת לא על ביטול המצוות בפועל ח"ו, רק עזיבת הדרכים שבא להאדם ע"י עזיבה והתרשלות ובשלילה. ובזה מסיים הכתוב "ולא שמעו בקולי", זאת אומרת ע"י עזיבת הדרכים גרמו שלא ישמעו בקולי, שהוא קולו של תורה, וכדכתיב "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", וגם אח"כ כתוב "וכל העם רואים את הקולות", וביארו חז"ל רואים את הנשמע, זאת אומרת שקולו של הקב"ה היה נראה בהטבע באויר דברים חוצבים להבת אש. וי"ל שההוראה בזה היתה להוכיח שקולו של תורה יהיה נשרש בהם כמו טבע, וגם במהלכות החיים הטבעיים הכל יעשו עפ"י התורה, ואז גם העם ר"ל הפחותים יוכיחו באמיתתם, ויקבעו את התורה בדרכי חייהם. ואח"כ מבאר עוד הכתוב ואמר "ולא הלכו בה", ומבאר הגמרא שלא ברכו בתורה תחילה, זאת אומרת שהתורה לא מתברכת בהם ולא הלכו בדרכיה מה שנאמרה תחילה, זאת אומרת קודם מתן תורה... ובשביל זה באה החורבן גם בארץ, שכוונתו יתברך בהנחיל עלינו את הארץ כי גם הארץ גורמת שה' חקק בטבעתה ע"י קדושה יתירה להכשיר את האדם לשלמותו, וכמאמרם ז"ל אוירא דא"י מחכים, וכן כתבו הספרים שלכן נקראת ארץ כנען שהארץ גורמת להכניע את היצר הרע. ובכן אם גם היא לא לתועלת היתה עבור זה, וממילא בא החורבן.

(רבי שמעון היילפרין, דבר אל העם, עמ' טו-יט)

ברכת התורה... ברכת ברכותינו זאת כמה גדול חיובה, וכמה אי אפשר לשנות בה מן המטבע שטבעו בה חכמים, בהמשכתם שפעת חיי עולם הנטועים בתוכנו, המטבע המגלה את צורתה האמיתית ואת דרכה של תורה המתבררת ונקבעת במקומה בארץ הנחלה. כי מכאן הננו למדים 'על מה אבדה הארץ', ומתוך כך על מה תקום הארץ. מכאן הננו מקשיבים לקול ד', הנשמע ממעל לפירושיהם של חכמים ושל נביאים ושל מלאכי השרת: על שלא ברכו בתורה תחילה. כי אע"פ שעוסקים בתורה, שיגעים ושוקדים בה, שמגדילים ומאדירים אותה, אין תקומת הארץ על ידה קיימת אלא באיכות הגישה הנאמנה אליה, אשר בהכשרת הקודש של הברכה שלפניה תחילה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". דוקא זאת היא דרך אמיתתה של תורה - התפיסה עם הברכה בה תחילה ועל פי מטבע הברכה הזאת שלפניה, את היותה נתונה לנו מאת ד' מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים"... אם משנים ממטבע הברכה של התורה, ובאים לעסוק בה שלא על פי הברכה שלפניה... מהפכים את צנורות השפעתה ומסלפים את תפיסתה הנתונה, כמה גדולה הסכנה וכמה נוראה האחריות!

(רבי צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, חלק א, עמ' קסו-קסז)

הדברים יתבררו מתוך דברי חז"ל המביעים ביסודיותם את יחסי ישראל התורה והארץ:... "על מה אבדה הארץ"... שלא ברכו בתורה תחילה, שניגשו לתורה בלי הברכה הקבועה ומוקדמת לה. בירורה של התיחסות נכונה זו, של גישה נכונה זו, מתגלה דוקא מאת המקור העליון ביותר, שלמעלה מחכמים ומנביאים - מהקב"ה בעצמו. התיחסות גישה זו היא בברכה הקבועה המוקדמת לתורה, בביטוי סגנונה וסדרה המדויק: 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'. זוהי ההתיחסות הגישה האלקית, הישראלית, הטבעית האמתית: שהיא נתונה ומופיעה לנו מאת ד' בורא העולם וגואלו מבית עבדים - מתוך מה שבחר בנו מכל העמים... להתגלות צלם אלקים שבאדם בקרבנו בתור עם, באדם הציבורי המופיע בנו במלוא שיעור קומתנו. זוהי התייחסות הגישה הנכונה, שהיא מקיימת את ישראל בארץ וכן מחזירה אותו לארץ ולתקומתו בה, זאת ולא אחרת, זאת ולא בהפך, וכל המשנה ממטבעה הקבועה והברורה של הברכה הזאת, של הגישה הזאת, לא יצא ידי חובתו וידי תורתו.

(רבי צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, חלק ב, עמ' קעו)

בגמרא נדרים ובבא מציעא יש מאמר חז"ל שמופיע עם הקדמה מיוחדת: "'מי האיש החכם ויבן את זאת?' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו". רבונו של עולם, שהוא מקור החכמה והנבואה, הוא בעצמו המפרש. "'על מה אבדה הארץ?". לכאורה, אין זה מובן. וכי איננו יודעים למה אבדה הארץ ולמה היתה גלות? בית ראשון נחרב מפני שפיכות דמים גילוי עריות ועבודה זרה, ובית שני מפני שנאת חנם (יומא ט ע"ב). אלא שרבונו של עולם בעצמו פירש. "'ויאמר ד', על עזבם את תורתי' - שלא ברכו בתורה תחילה". מכיון שלא ברכו בתורה תחילה, לא הועילה להם כל למדנותם וכל חסידותם. מה נמצא בברכה שלפני לימוד תורה? "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". יש לגשת אל התורה מתוך השקפת עולם ש"בחר בנו מכל העמים", ואם לא, יש חסרון באמונה, וממילא בתורה. זאת דעה אלוקית מקורית על ענין אובדן הארץ.

(שיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 151-152)

המצוות נמשכות מהתורה, והתורה נמשכת מ"אשר בחר בנו מכל העמים" (ומתוך כך "נתן לנו את תורתו"). יש תמיד לזכור שנשמת ישראל האלקית היא שמתגלה בתורה, והתורה עצמה מתפרטת במצוות. חז"ל מוסרים לנו שהחכמים והנביאים נשאלו "על מה אבדה הארץ" ולא ידעו, עד שפירש רבונו של עולם, שהוא מקור הנבואה ומקור החכמה, בעצמו: מפני שלא בירכו בתורה תחילה, זאת אומרת מפני שעסקו בתורה שלא מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים"... בעם היו נביאים ובני נביאים ולהקות נביאים, כמו שנאמר "הגם שאול בנביאים" (שמואל א יא, יב). היו גדולי רוח וגדולי השראת השכינה, היו גם גדולי תורה ותופסי תורה. אבל ביניהם היו גם כאלה שעליהם נאמר: "ותֹפשׂי התורה לא ידעוני" (ירמיהו ב, ח), שעסקו בתורה שלא מתוך ברכה תחילה.
אם כן, השלישיה הראשונה של "משנה תורה" היא ישראל-תורה-מצוות. תורה וקבלת עול מלכות שמים הן ענין אחד. בפרשת "ואתחנן" נמצאים הביטויים של קבלת עול מלכות שמים ושל עצם העובדה של התורה: עשרת הדברות. אבל יש לזכור שכולם נמשכים מעצם מציאות עם ישראל המציאותי, הארצי והממלכתי, אשר המסקנה שלו היא "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד" ו"אתם הדבקים בד' אלקיכם".

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 344)

יש אנשים שיש להם טענה, ש"מרכז הרב" לאומית. הרי התורה כולה בנויה על זה. בירמיהו: "ותופשי התורה לא ידעוני", רבנן ותלמידיהם, בימי משה רבנו. ובכל הדורות, היו תופשי תורה, גדולי תורה ומרביצי תורה, ירושלים וא"י היתה מלאה מהם. וכך גם בכל ימי בית ראשון, שפע רוחני בישראל. עם פוליטי חקלאי ותרבותי, ולבסוף, אבדה הארץ. ובגמרא בנדרים ובב"מ בירור "על מה אבדה הארץ"? אמר רב יהודה אמר רב: דבר זה נשאל לחכמים, כמובן חכמי קדש, חכמי תורה - ולא פירשוהו, לנביאים - ולא פירשוהו, למלאכי השרת ולא פירשוהו. עד שפירש הקב"ה בעצמו: שלא ברכו בתורה תחילה. בירור הגישה לתורה. זאת, ולא אחרת: רק מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים". למדו תורה ועסקו בתורה, אבל לא מתוך הלאומיות שלנו. השובניזם שלנו, הגאוה שלנו, גאון ישראל. "אשר בחר בנו מכל העמים". היו למדנים, פלפלנים, וחרדים מקיימי מצוות, ולא ברכו בתורה תחילה. כשניגשים לגמרא ולתוספות לא מתוך התמלאות של כל גידינו ועצמותינו והמוח והלב שלנו בגאוה שלנו, ב"אשר בחר בנו", זו סכנת שמד. תחילה כך, מלחמות של רז"ל. שקרובות לשפיכות דמים, כנגד חלקים מתמוטטים כאלה. מלחמות ממש על היסוד הזה, כנגד אנשים מתמוטטים התמוטטות רוחנית נשמתית מאחיזה בכלל ישראל. ומכאן המשך בדורות לנפילה כזאת.

(רבי צבי יהודה קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק א, תלמוד תורה, פרק א)

[איך לא ידעו החכמים והנביאים את סיבת החורבן, הרי העם עזבו את התורה ועבדו את הבעלים? המלה "על" כאן היא במובן "עם" (כמו "על גחונך תלך" - עם גחונך, בגחונך), והשאלה לא היתה מה סיבת החורבן, אלא במה אבדה הארץ, באיזה ענין נראית עובדת החורבן. החכמים והנביאים חשבו שהחורבן היה מה שהובקעה העיר ונשרף ההיכל. אבל ה' גילה להם שהארץ אבדה עוד לפני כן, כאשר עזבו את התורה. כבר אז הארץ המיושבת נחשבת כמו מדבר, בלי עצי חיים ובלי מים.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 192-193)
לטקסט

ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' שאין מברכין בתורה תחלה

וכבר תמהו על זה שלמים וכן רבים, הכי לא היו בידם עברות גדולות וחמורות, היינו ע"ז ג"ע וש"ד? ומה ראה שהחמיר עונש זה שאין מברך בתורה תחלה מבכולן?... גם יש לדקדק מן המדרש רבה (דברים פרשה ח): אמר הקב"ה, אם ברכת את התורה לעצמך אתה מברך שנאמר "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים" וכו', א"כ מהראוי שבל יגיע עונש להאין מברך, דעונשו הגדול הוא שלא יטול שכר הברכה, כידוע...
אמנם יובן עפ"י אידך אמרם ז"ל (שבת פח): "יום השישי" וכו' - ה' יתירא מלמד שתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית, אם ישראל מקבלים התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו... מדבריהם אלו הוכחה ברורה ונאמנה דהשגחת הבורא ית' היתה בעת יצר התבל, אשר רק זרע יעקב עדת ישרון המה יקבלו תורת ד' התמימה... מעתה לפי האמור, הברכה "אשר בחר" וכו' אמתית היא... כי כן היתה השגחתו הרוממה בבריאת שמים וארץ, והמה מראים בעליל החיבה הגדולה למו. לכן המברך הברכה הזאת מודה הוא ומאמין באמונה שלימה שקיום התבל מיצירתה עד היום הזה רק בעבור שקבלו ישראל אז התורה, דאל"כ במה הראה למו חיבתו הרבה ואהבתו העצומה במה שבחר בהם מכל העמים? על כרחך מדתלה קיומה בלקיחתם מתנת נחלת אל ית'. ולכאורה מה שייכות קבלת התורה לקיום העולם? אלא ההכרח כי נברא בכוחה, והיא היא הנושאת על כתפה הארץ וכל אשר עליה, ומי שאינו מברך ברכה זאת הוא ככופר בבורא עולם כנ"ל...
ומעתה מה יקרו ונאמרו דברי ר"י אמר רב... דבאמת היו בידם עברות הגדולות אלו, וראוין הי' להענש עליהן ע"פ העונש המגיע. אך העון הגדול והמרי העצום הי' שכפרו ביסודי העולם, באמרם שאפשר לה להתקיים אף זולת התורה. לכן נענשו עלי' מכל העברות החמורות. וכל הדברים הנאמרים כללן ר"י אמר רב בדבריו המועטים אלו שאין מברכין בתורה תחלה, ר"ל שאין מברכין הברכה הראשונה, שהוראתה שהתוה"ק היא תחלה למעשה בראשית, ועלי' יסד השי"ת התבל. לכך אבדה הארץ, להראות כי התוה"ק היא לבדה המשענה הנאמנה והנכונה אשר עמודי התבל עלי' נשענים, וזולתה בל תעמוד על כנה אף רגע אחד.

(רבי שלמה בן אברהם בנימין קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא תליתאי, חלק ב, הקדמה מנכד המחבר)

על עזבם את תורתי
19

"כן תאבדון" - מבלי איש עובר. וזה העונש אינו מחמת ע"ז לחוד, אלא "עקב לא תשמעון בקול ה' אלקיכם", שזה יהיה גורם עוד שלא תעסקו בתורה כלל. וזה גורם חורבן הארץ, וכדאיתא בנדרים דף פ"א ובאיכה רבתי: דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. פירוש, עיקר החרבן היה משום ע"ז ג"ע וש"ד, כדאיתא ביומא דף ט, אבל חורבן הארץ לגמרי הוא מפני עזיבת התורה. וכ"ז גורם במה שמתחלה שכחו את ה' שהוא המשגיח בכל רגע.

(העמק דבר, דברים ח, כ)

על עזבם את תורתי וגו' שאין מברכין בתורה תחלה
19-21

אמרו שעל מה אבדה ארץ, על עזבם את תורת ה', ואר"י שלא ברכו בתורה, והיינו שאף שלא עברו, וקיימו, היה בעול ובטורח, ולא ישמחו בה לברך עליה בשמחה והודיה שזכו לקיים המצוות כראוי, שיש לברך בשמחה על קיום המצוות, שקידשוֹ ה' וזיכהו למצוה זו לעשות רצון קונו, והם שלא עשו כן, באו לגלות והגיעם רוב מהרעות.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ה)

הענין, כי אמרו בגמרא דברכות [דף לב ע"ב]: היינו עזובה היינו שכוחה. וא"כ השאלה כך, "על מה אבדה הארץ", כי הארץ לא חטאה, רק הקב"ה שפך חמתו על ארץ וחס על ישראל, והיתה השאלה למה, וכי ה' יעוות משפט, הם חטאו הם ראוים לעונש, וארץ מה חטאה? ועל זה המענה, אילו ידעו תורתי ומ"מ סרו, היה עונשם גדול, אבל עזבו תורתי, ששכחו אותה, וא"כ אומר מותר, כי היתה מהם בהעלם דבר, כמו שמצינו בימי נחמיה שלא ידעו עניני מצוות כי נשכחה מהם, וע"י כך הם נדונים כשוגג. ולכך היה ראוי שיהיה שופך חמתו על ארץ, להצילם ומבלי לעשות בהם כליון.
רק אמרו בגמרא [נדרים לח ע"א]: משה היה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה. ואמרו [ברכות לה ע"ב] גבי ברכה: קודם ברכה "לה' הארץ ומלואה", ולאחר ברכה "והארץ נתן לבני אדם". וכן הדבר בתורה, דילפינן מברכת המזון, קודם ברכה לה', ולאחר ברכה לאדם. וא"כ, כיון שהיא שלו, אין בה שכחה. וזהו מאמר ר"י, שעזבו תורת ה' היינו שכחו, וקאמר ר"י למה, שלא ברכו בתורה, א"כ אינה שלהם ויש בה שכחה, כמו שקרה למשה, ולכך עזבו תורת ה', דהיינו שכחו ובאו לכלל עבירות. והתורה היא לנו למחסה ולמגן.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יד)

בגמרא נדרים ובבא מציעא מוסרים לנו חז"ל "על מה אבדה הארץ": "על עזבם את תורתי" - "שלא ברכו בתורה תחילה". כשכל דקדוקיה של תורה וכל בירוריה של תורה אינם נמשכים ממקור היצירה האלוקית של ישראל, זה נקרא "עזיבת התורה" הגורמת לאובדן הארץ. ישראל קודמים לתורה, לא לפי הנוסח האפיקורסי של בן גוריון, אלא על פי הפילוסופיה האלוקית האמיתית של הגאון [הגר"א], שאמונה אמיתית היא אמונת ישראל ותורה, שהכל אחדות אלוקית שלמה של "תורת ד' תמימה" המתחילה ב"עם זו יצרתי לי", ומתגלה דרך יציאת מצרים, מתן תורה, ו"ושכנתי בתוכם", בתוכֵנו, בתוך כלל ישראל ומתוך כך בתוך כל אחד ואחד מאִתנו. אנחנו נפגשים במבנה זה בזוגיות "דברים-ואתחנן". "דברים" - ישראל, "ואתחנן" - תורה, עשרת הדברות. כך הוא הסדר ולא אחרת. כך "הואיל משה באר את התורה הזאת". היא מתגלה בכל פרטיה ודקדוקיה מתוך כלל ישראל, מתוך "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם".

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 45-47)

ועוזבי ד' יכלו - זה המניח ספר תורה ויוצא [ברכות ח ע"א] - עיין פתיחתא איכה וירושלמי חגיגה פ"א ה"ז: "על עזבם תורתי" - על מאסם בתורה, ובבבא מציעא דף פה ע"ב ונדרים דף פא ע"א: על עזבם את תורתי, שלא ברכו בתורה תחילה.

(גליון רבי צבי יהודה ברכות ח ע"א)

על שלא בירכו בתורה תחילה
21

...ומי שמבקש החכמה מידו של הקב"ה זה נקרא פנימיות החכמה, כי אורייתא וקודשא בריך הוא חד כנודע (זוה"ק ח"ב צ ע"ב), והרי הוא דבק בפנימיותה של חכמה. אבל מי שרוצה בחכמה בזולת ה' יתברך, זה נקרא ספרים חיצונים... ועל זה אמרו על שלא בירכו בתורה תחילה, רצה לומר הברכה בכל מקום הוא הכרת הנותן אותו דבר ואינו נוטלה מעצמו, והם למדו תורה בדרך חכמה בלא ידיעת נותן התורה יתברך שמו, זה גורם גלות הארץ, שהוא עצמו העדר עולם הבא, כדיליף תנא במתניתין דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא [סנהדרין צ ע"א] מקרא ד"לעולם יירשו ארץ", שזהו ענין העולם הבא נהנין מזיו השכינה, כמו שאמרו בברכות (יז.), והוא עצמו ירושת הארץ, כמו שנתבאר במקום אחר בטעם ביכורים, שכל עיקר קדושת הארץ הוא הכרת הנותן "אשר נתת לי ה'", שמדבק טובות הארץ ופריה בנותנם, וכמו שאמרו (כתובות קי.): הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, אבל כאשר מפריד הארץ מנותן הארץ, אז עושה מארץ חוץ לארץ ומגיע גלות הארץ והעדר העולם הבא, שהם שלוש מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל, כמו שאמרו (ברכות ה.): תורה וארץ ישראל ועולם הבא, שהתורה עיקרה ללמד לאדם דבר זה, שע"י החכמה הוא מכיר הנותן, וזה תכלית כל התורה והחכמה והיא האמצעי, ומזה זוכה לארץ ישראל שכוללת כל חמדות ותענוגי העולם, שכולם נטע הקב"ה בארץ ישראל.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, ס' יהושע, עמ' ג)

[השאלה היתה מה גרם לקלקול בגוף הארץ? והתשובה - כי ישראל לא הלכו ע"פ התורה, וחשבו שאפשר ללכת לפי שכלם ובזה יעשו את הישר בעיני ה'. והגורם לזה היה שלא ברכו בתורה תחילה, שלא שיבחו את מה שהתחילה התורה בבראשית, "בשביל תורה שנקראת ראשית", שזה מלמד שא"א לסמוך על השכל ולכן ה' הוצרך לברוא את העולם בשביל התורה. וכיון שבריאת העולם תלויה בתורה, כשבני האדם מקלקלים את מעשיהם, מגיע קלקול לארץ.]

(בשמים ראש (הורביץ), הקדמה, עמ' 4) לטקסט

תכלית תורת ד' התמימה ותועלתה בישראל תצא משתי אלה: מיסוד הסגולה והקדושה שיש בתורת ד', שתרומם את כל נפש הנהנה לאורה להיות קרוב אל הקדושה והמאור האלקי... בסגולת הדר קדושתה תקנה לבב הדבקים וההוגים בה לרומם אותם במעלה עליונה, כסגולת העוסק בתורה לשמה שמגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, שהוא בעוצם קדושתה. והגדולה והרוממות הזאת הבאה מקדושת סגולת אלקיותה של תורה הקדושה מצד שהיא תורת ד' ודבר פיו, תקנה כל נפש לפי ערכה בעסק תורתנו הקדושה. והתועלת השנייה באה מצד הידיעה, שידיעת התורה תלמד לאדם, ליחיד ולציבור, נתיב יושר ללכת בדרך חיי עולם וחיים טובים ומאושרים ג"כ בעוה"ז... הנטייה לאחד הקצוות לבכר יסוד אחד מאלה על חבירו הוא דבר גורם תקלות... דהנה אם יטה לבבו רק לתועלת הידיעה ותקטן בעיניו סגולת התורה, הלא אז יהיה כאותן שלא ברכו בתורה תחילה, שעליהם אמרו חז"ל שאבדה הארץ. כי הדימוי את ידיעת תורת ד' לכל ידיעה וחכמה אנושית הוא הגורם הקרוב לכבות חלילה נרה של תורה ולסמות העינים מהשקיף אל זוהר קדושתה.

(ראי"ה קוק, עין איה, ברכות, פרק ז אות ד, עמ' 43 [נדפס גם בביאורי הראי"ה על פרקי אבות עמ' תקד-תקה])

הננו חייבים לעמוד על המשמר ראשית לכל, שלעת עתה לפחות תעלה בידינו יסוד קדושת המצוה [של שמיטה] במה שהוא מן התורה. ולענין שיש במצוה זו יותר מכל המצוות מפני שהגלות תלויה בה, בודאי דבר גדול הוא כשהעיקר של תורה עולה בידינו. ולא למותר הוא להציב בזה דברי הגאון שאגת אריה סוף סימן כד, שהוכיח שברכת התורה מן התורה היא ולא מדרבנן, מהא דאמר רב יהודה... שלא ברכו בתורה תחילה, מדנענשו עונש גדול כ"כ, דעל דבר זה אבדה הארץ, ש"מ דברכת התורה היא מן התורה, דאי מדרבנן לא היו ראויין לעונש גדול כ"כ. ומטי לה מדברי התוספות (סוטה דף מא, ב, ד"ה אותו), שהוכיחו שאמו מישראל לא מהני גבי מלך מדין תורה, דאי לאו הכי לא היו חייבים עונש גדול כזה. ומסיק הגאון שאגת אריה ז"ל, שאע"פ שיש לדחות הראיה מהא דאגריפס... מ"מ "הדבר מוכרע מעצמו, דאי ברכת התורה אינה אלא מד"ס אין ראוי לעונש גדול כ"כ דאבידת הארץ" עכ"ל.

(ראי"ה קוק, אגרות חמדה, פרק ו - יסוד השמיטה)

הרמב"ן משיג על הרמב"ם שבמנין המצוות לא מנה את ברכת התורה, שאעפ"י שאין אנו מוצאים אותה מפורשת מדאורייתא, הרי סוגיות הש"ס מראות על חיובה ומצותה. וראיתו מהא דנדרים עד שפירש הקב"ה בעצמו, "ויאמר ד' על עזבם את תורתי", א"ר יהודה אמר רב על שלא ברכו בתורה תחילה. ואם על דבר זה נענשו באבדת הארץ, ש"מ שהדבר גדול ומצווים עליה מה"ת. ודברי רמב"ן אלו יש להביא ראיה מהא דאגריפס המלך שנענשו על שאמרו לו "אחינו אתה" (סוטה מא ע"א), וכתבו התוס' (סוטה שם ע"ב) דאעפ"י שאמו היתה מישראל, ברם, מ"אחיך" בעינן שיהיו שניהם מישראל, דאל"ה לא היו שונאיהן של ישראל מתחייבין כלייה, אלא ע"כ מדאורייתא הוי.
בברכת המזון אנו מוצאים ברכה מדאורייתא בסופה, משא"כ ברכת התורה בתחילה נאמרה מה"ת. וטעמן של דברים: שתים הֵנָה פעולות המזון: הנאתו לשעתו, ולאחריו כשהוא מתעכל ומביא את תועלתו לגוף בכוחותיו החיוניים. המזון הרוחני כך הוא, בחינת "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא" (מגילה י ע"א ועוד). בשעת הלימוד - הקשר לתורה ולמעמקיה, ולאח"כ - הדרכתה באורחי החיים. "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" (תהלים קיט, קה).

(ראי"ה קוק, מאורות הראיה - שבועות, עמ' רס במהד' תשנ"ד)

כבוד התורה, הלא ידועים הם דברי הגמרא בפ"ק דמגילה דחמור הוא עוד יותר מתלמוד תורה, כי יסוד הכבוד של התורה הרי הוא בא מהשפעה של כל קנין התורה שנתעצם בתלמיד חכם, ושמתעלה בכל פעליו והדרכותיו הכלליים. והרי הדבר דומה לחומר ברכת התורה שעלה יותר מכל כח התורה, וכדאמרי' בגמ' דהפועלים על פסוק "על מה אברה הארץ על עזבם את תורתי" - שלא ברכו בתורה תחלה, שזהו בא מכח מניעת הכבוד של התורה, שרגש כבוד זה הרי היא מחיה בלבבות את כל ערכה של תורה ומעורר כבוד שמים וכבוד היהדות הנאמנה בכלל.

(ראי"ה קוק, כבודה של תורה (פילדלפיה תרצ"ה), עמ' טז [נדפס גם בהסכמות הראיה עמ' 125])

הקשר של העוסק בתורה איננו רק עם התורה וחביון עוז קדשה בלבד, אלא גם עם שורש הקודש של ישראל שקדמו לתורה, כדברי התנא דבי אליהו (פרק יד). ומכאן הנוסח בברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", שבחר בנו מצד השורש שלנו שהוא קודם לתורה, ובשביל זה נתן לנו את תורתו. וכשאין מברכים בתורה תחילה עוקרים מהלימוד את שרשו, הן את השורש של ישראל והן השורש של עצמיות התורה, ועושים בזה את התורה "כיבשה אין כל", "שחורות כעורב", שבלא שמים אין ארץ. ו"על מה אבדה הארץ", על שלא ברכו בתורה תחלה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, לחם אבירים, פרק יט, עמ' פח [נדפס גם במי מרום, על התפלה, עמ' קכא])

...התורה, שגם בדחייה שלה היא מעלה ומרוממת את הכל, וצורתה היא בבחינת תבלין, לתבל את הכל ולברך על הכל. כי החושך והצל, פרט להיותו נברא ולא רק העדר אור, הנהו גם אחד מגווני האור, ועל כן אין תכליתו להידחות. אמנם אין בשום שכל בריא לידע איך לכלכל דבר במשפט, שעצם כליון הרשעה יהיה לברכה, ולגלות עומק האור שיש גם בחושך, בבחינת "ממעמקים קראתיך ד'" (תהלים קל, א). כך מעצמנו אין אנו עושים דבר, רק הננו פותחים ספר התורה שלנו ורואים ויודעים איך ומה לעשות. עם זה נדרש בעיקר שהאור הכללי המחיה את הכל ינצח על הכל, ואז כל אור - כולל החושך, שכאמור גם הוא מגווני האור - בא בשלום על מקומו. האור הכללי הוא האור האחדותי שמאחד את הכל, וזוהי כוונת ברכת התורה. כל רפיון וחולשה בהמשכת האור הכללי מפריד בין הגוונים והחלקים ונעשה החושך לרועץ מוחלט לכללות ההויה והיש, הורס, מחרים ומכלה את הכל. "על מה אבדה הארץ, מפני שלא ברכו בתורה תחלה". עתידים ישראל לשוב אל התורה ולנותנה ב"ה, להתחיל לברך בשמו, ואז ישוב העולם לבנינו ולתיקונו הנצחי.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק יג, על התפלה, עמ' קפט-קצ)

וט''ז או"ח סי' מז פי' שלא התבוננו בברכה תחלה שהוא לעסוק בדברי תורה, והכוונה ליגע עצמו עליה ולפלפל ולהעמיק בה שזהו לשון עסק וגם לשון הילוך, כמו שפירש"י [ויקרא כו, ג] "אם בחקותי תלכו", שתהיו עמלים בתורה. ואפילו אם לומד הלכות התורה בפשטותה, כל שאינו משים עיונו עליה לעסוק ולפלפל בה, נענש ע"ז... ומ''מ צריכין אנו למודעי, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופשטות המאמר משמע דהעונש בשביל שלא ברכו... ונלפענ''ד להתאים ולייחד הדרוש עם הפשט, ואקדים דברי רא''ש ברכות י''א [פ"א סי' יג] במה שהקשו תוס' [ברכות יא ע"ב ד"ה שכבר] אמאי אין מברכין ברכת התורה עוד הפעם כשמפסיקין מן הלימוד כמו בשאר מצוות, ותירץ הרא''ש משום דאינו מסיח דעתו מלימוד תורה אפילו כשעוסק בדברים אחרים עיי"ש. אמנם כן מבואר בישמח משה פ' תרומה, דרק כשלומד התורה מאהבה גמורה אז שום עסק בעולם אינו מבטלו מלחשוב בה וליתן דעתו עליה... ומעתה א"ש על שלא ברכו בתורה תחלה כפירוש הט"ז שלא עיינו ונתייגעו היטב בתורה שבעל פה, וממילא לא ברכו ממש, שהרי הפסיקו דעתם ממנו, שהרי כיון שלא עסקו בתורה שבעל פה לא היה לימודם באהבה גמורה, וממילא הסיחו דעתם, ושוב לא יצאו ידי חובת ברכה.

(רבי רפאל זילבר, מרפא לנפש, ח"א, "הנחמדים מזהב" אות ח)

נראה ע"פ דברי ישמח משה פרשת קורח... דאיתא בסנהדריו נט דנכרי העוסק בתורה חייב מיתה מטעם גזל, דלנו מורשה ולא להם. אולם במנחות מ"ב מסיק הש"ס דכל דכשר בנכרי אין מברכים עליו, פירש רש"י דלא שייך לומר "אשר קדשנו במצוותיו"... ולפי זה אם אינו מברך על התורה ע"כ ס"ל דמותר לנכרי... ואיתא ביערות דבש ובערבי נחל פ' שמות, לפרש הא דתמורה ט"ז גבי עתניאל בן קנז "וילכדה" היינו שהחזיר ע"י פלפולו ג' אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, וביארוהו משום דחלקי א"י מכוונים נגד חלקי התורה, וע"כ ישראל שהשיגו התורה ויש להם אחיזה בתורה שייך להם א"י... ולפי זה, ע"י שלא ברכו בתורה תחלה, להורות נתנו שגם גוים יש להם שייכות להתורה, וא"כ יכולים לטעון גם על א"י, דהא בהא תליא, וע"כ עי"ז אבדה הארץ.

(רבי רפאל זילבר, מרפא לנפש, ח"ב, "מצבת משה" סי' כד)

נִגשים אל התורה רק מתוך ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורתו", "תורת אמת, "וחיי עולם" שהיא תורה שבעל פה "נטע בתוכֵנו". ואוי ואבוי לו למי שמשַנה בה ממטבע שטבעו חז"ל בברכות התורה ומהַפכן לאמר "נתן לנו תורתו ובחר בנו מכל העמים". ואמר רב יהודה אמר רב: על מה אבדה הארץ על עזבם תורתי, שלא ברכו בתורה תחילה. דוקא מתוך אמתתה זו של תורה ואמונתה וקדושתה ודבקותה ושקידתה מתגדלים ומתעלים בתורה.

(רבי צבי יהודה קוק, אגרת מיום כ"ה אב התשל"ז, נדפסה בשיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 151-152, הערה 19)

הכרה זו של מציאות "עמו" המיוחד, היא היסוד של כל התורה כולה וכל האמונה כולה. מכאן להבחנה כיצד ניגשים לתורה - האם מתוך "ברכה בתורה תחילה", מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים" או לא. רק כאשר תלמידי חכמים ניגשים לתורה מתוך ברכה תחילה - זוכים הם להתקשר לחיוניותה של התורה.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 279)

כשנשמת ישראל מתגלה בכל מילואה, אז התורה מתגלה באמיתתה, כדברי חז"ל, שאבדה הארץ מפני שלא ברכו בתורה תחילה. ומה היא הברכה תחילה? "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". ו"לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום" (תהלים קמז, כ). אין דרך אחרת לעסוק בתורה אלא מתוך "אשר בחר בנו", מתוך הכרת הערך האלקי המיוחד של עם ישראל. כשניגשים אל פרטי הלימודים שלא מתוך ההכרה הכללית, האמונה הכללית של היצירה האלקית של עם ישראל, אז יש סכנת נפשות ליחיד ולצבור. "על זה אבדה הארץ".

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 94-95)

במדרש (פתיחתא דאיכה רבה ב) כתוב: "...מצינו שויתר הקב"ה על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה, שנאמר 'על מה אבדה הארץ', על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן אלא על עזבם את תורתי", והעיר רבינו: "ע' ב"מ פה ונדרים פא על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחילה".

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 94-95)

גאוה פרטית מכוערת היא, אבל גאוה לאומית יש בה צורך. ולא נחרב בית המקדש אלא על שלא ברכו בתורה תחילה, שהיא ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים", ברכת הגאוה התורנית.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פ' ויצא, עמ' צו)

האיש המאמין במאמר "כי אני ד' רופאך", שהתורה באזהרותיה משמרת את האדם מכל רע, ונותנת לו חיים גם בעוה"ז מלבד השלמות הנפשית... האיש הזה "יברך בתורה תחלה", הוא יברך את ד' נותן התורה, בתור רפואה לגוף ולנפש, כמו שיתן חולה במחלת הגוף תודה לרופא על הודיעו אותו את ה"דיעטה", את המדה בחיים, למען יחיה; או גם הבריא, שע"פ עצת הרופא יהיה משומר שלא יחלה. אבל אנשי הדור ההוא שהתמכרו אל תאות לבם, ומנקודת השקפתם התורה מפרעת את האדם מן החיים, לכן "לא ברכו בתורה תחלה", וכה הלכו מרעה אל רעה.

(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה, גפן כ, פרט הכרם א, דף קסה)

[בדורו של ירמיהו, היהודים היו לאומיים, שאהבו את האומה הישראלית, אבל רחקו מהתורה, וגם מי שדבקו בתורה לא החשיבו אותה כדבר יסודי, לא בירכו עליה ולא העריצו אותה תחילה, אלא ראו את האומה כדבר היסודי, ואותה בירכו תחילה. ועל הלאומיים שרחקו מהתורה, אמר ירמיהו "יתומים היינו ואין אב" - יש לנו אם, היא האומה, אבל לא אב, שלא האמינו באבינו שבשמים.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 139)
לטקסט



פג ע"ב

נדרים פג ע"ב - מאי דכתיב והחי יתן אל לבו דיספוד יספדון ליה דיבכון יבכון ליה דיקבר יקברוניה

[מה חידש ר' מאיר, מעבר לפשט לשון הפסוק? מי שגומל חסד בהליכה לברית מילה של שכנו או לחתונתו, אין ודאות שחברו יחזיר לו, לגמול עמו אותו החסד, כי אולי לא יהיה לו בן ולא יתחתן. אבל בגמ"ח של מתים, בטוח שגם לו זה יקרה, ויגמלו עמו חסד. וזה מה שכתוב "באשר הוא סוף כל האדם", כי זה קורה לכל אדם. ולכן הפסוק אומר בתחילה (קהלת פרק ז פסוק ב) "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה", שגמ"ח של בית אבל הוא דבר שבוודאי יחזור אליו. וביאר את סוף הפסוק "והחי יתן אל לבו", שלא יחשוב אדם שיעבור עוד הרבה זמן עד שיגמלו עמו את החסד הזה, כי "החי יתן אל לבו דברים של מיתה", שהמוות יכול להגיע מהר.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קג ע"ד) לטקסט


פז ע"ב

יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שבידי להפר

"וחכמים היו מקיפין והולכין בדרך החיצונה שאין מכיריהן מצויים שם, כדי שלא יטריחום" [רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פ"ו ה"ג] - נראה דאם אינו עומד בפני תלמיד חכם משום שאינו יודע שהוא תלמיד חכם, לא חשוב כעובר עבירה בשוגג, כי אם דומה הדבר כמו שלא ראהו. והכי נמי אם רואה אותו ואינו יודע מחכמתו, והוי דומיא ד"יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שבידי להפר" דחשוב לא שמע, או עדים מסופקים ב"קרוב לו או [קרוב] לה" (יבמות לא.) דלא חשוב ראיה כלל. ומשום הכי לא הוי מכשיל [אותם] במה שילכו [ת"ח] בדרך שאין מכיריהם מצויין שם, אע"פ שלא יקיימו הרואים מצות הידור מ [פני] חסרון הכרתם.

(ראי"ה קוק, אורות הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פ"ו ה"ג)


צ ע"ב

השמים ביני לבינך

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קיב]



צא ע"ב

אם איתא דעבד איסורא לא הוי אמר דאכל מיניה חיויא

"וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". אומרו "מאחיו" לכאורה מיותר, כי כבר נאמר "ויצא אל אחיו". ואמנם נראה שתיבת "מאחיו" קאי על האיש המוכה, כי נודע מאמר חז"ל (שמות רבה א, כח) שהמצרי הזה בא על אשת המוכה בלילה ובבוקר שידע שזה הרגיש בו הכה אותו כל היום וכו'. ועל כן את זה הביט משה כי אותו מכה יותר משאר אנשים שתחת ידו, ועל כן הבין בשכלו שרוצה להורגו, כי ניחא ליה דלימות, כמאמר חז"ל אם איתא דעביד איסורא הוי ניחא ליה דלימות. וזה אומרו "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", שאותו מכה יותר מכל שאר אחיו העברים העומדים שם לעבודה, ועל כן "ויפן כה וכה" - ראה מה עשה לו בבית וכו'.

(רבי חיים מטשרנוביץ, באר מים חיים, שמות, פרק ב, יא)

מלמד שתבען לדבר ערוה (סוטה יא ע"ב). ונמשך הפסוק "ולא עשו וגו' ותחיין", דיש לומר כוונתו היתה להכשילן בדבר ערוה, וממילא שוב לא יצילו את הילדים, כדאיתא בשלהי נדרים אם איתא דעבד איסורא לא הוי אמר דאכל מיניה חיויא, כדכתיב כי ניאפו ודם בידיהם, ומשום דלא עברו לכך "ותחיין את הילדים".

(ראי"ה קוק, טוב ראיה, סוטה יא ע"ב)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US