פא ע"א

האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי שלחו מתם הזהרו בערבוביתא הזהרו בחבורה
2-6

וע"כ מסוכנים לישראל חברים רעים... ויש להמליץ על זה דברי הגמרא: שלחו מתם הזהרו בערבוביתא... הזהרו בחבורה - שאם רעה היא, מתיא ג"כ לידי עורון השכל וטירוף הדעת ולחליים רעים ונאמנים.

(רבי אליהו מאיר פייבלזון, נצח ישראל, סי' נו, דף קה ע"ב)

שלחו מתם הזהרו בערבוביתא הזהרו בחבורה הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה
5-7

מאי שנא הני תלת דשלחו בני א"י והזהירו לבני בבל? ויובן עפמ"ש שם פ"ג (נדרים כב ע"א) על הפסוק "ונתן ה' לה שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש", שלא נאמרו אותן קללות אלא בח"ל לא בא"י. לכן הזהירו בני א"י, מאחר שאינכם עולים לכאן, ע"כ הזהרו בערבוביתא דמתיא לידי שעמימותא דלא נאמר אלא בגולה, משא"כ בא"י אינן צריכין ליזהר כ"כ... גם ידוע מה שדרשו (ברכות סג) "חרב אל הבדים" שעוסקין בתורה בד בבד ולא עוד אלא שמטפשין, מה שאין כן בא"י, אין לחוש משום דאוירא דא"י מחכים. והזהירום עוד על בני עניים שיעלו משם לא"י, שיעזרום במלבושים נאים מאחר שילכו חוץ למקומם, ואמרי אינשי (שבת קמה) בלא מתא תותבאי, ויצטרכו לבגדים, ואם לא מצאה ידם מחמת עניותם ימנעו מלעלות, לכן ביותר הצטרכו לזרז עליהם במקום שיש חסרון כיס, שמסתמא לא יחושו להם וישארו בבבל, לפיכך הזכירו שיזהרו בהם ויסייעום, כי מהם תצא תורה.

(רבי יעקב עמדין, סולם בית אל - הקדמה לסידור בית יעקב, עמ' 69 במהד' קניג)

וכתב אבא מארי הגאון ז"ל על הגליון שם, מה דשלחו לאנשי בבל להזהירם על ג' דברים אלו, לפי המבואר במדרש בב"ר פל"ז דבבבל לא היו להם מרחצאות, ולזה הזהירו אותם על כיבוס בגדים וחפיפה ורחיצת הראש משום ערביבותא שמביאין לידי עוירא ודאבון נפש דשכיחין בבבל, עש"ס נדרים כב סע"א. וכן הזהרו בחבורה דת"ח שבבבל מחבלים זה לזה, והיו עוסקין בד בד, עש"ס סנהדרין כד ע"א. וכן הזהרו בבני עניים, דבבבל העניות שכיח ביותר, עש"ס קידושין מט ע"ב ושבת קמה ע"ב. אשר על כן הזירוז באלו הג' דברים נחוץ ביותר לאנשי בבל.

(רבי יעקב שור, עתים לבינה, על ספר העתים, הלכות ברכות ועונג שבת, הערה עה, עמ' 263)

שלחו דווקא אלו הג' דברים שיזהרו בבבל, היינו משום שאמור בתענית (דף כט) דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, והיינו שהכיבוס של בבל לא היה טוב ככיבוס דא"י משום דמימם לא היה יפה לכיבוס, ולכן הוצרכו לשלוח להזהיר בני בבל שגם הם יזהרו בכיבוס בגדים... ואף דכיבוס שלהם אינו טוב כ"כ, מ"מ יזהרו לכבס היטב היטב. ומה דשלחו להם שיזהרו בחבורה יבואר ע"פ דברי הש"ס דסנהדרין כד:... חובלים אלו ת"ח שבבבל שחובלים זה לזה בהלכה. וא"כ הו"א כיון שחובלים טפי עדיף שירחקו מחבורה, ולכן שלחו דעכ"ז ילמדו בחבורה. ומה דשלחו להם עוד שיזהרו בבני עניים יבואר ע"פ הגמ' דמגילה כח: תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל, והיוצא משם דבני א"י היו עניים יותר מבני בבל, ולכן שלחו להם דיזהרו בבני עניים, שבא"י לא היו צריכים להזהיר ע"ז דבוודאי יזהרו בזה בעצמם. ועוד נראה דהנה בקדושין (כט ע"ב) פי' שם התוס' בשם ר"ת ז"ל דהא דאמר שם "הא לן והא להו" משום דבני בבל היו עניים, ועי' בב"ק קיז דאמר שם ר' יוחנן "דלכון אמרי דלהון הוא", והיינו שהתורה הוא של בני בבל. ולכן שלחו להם דיזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, והכוונה הוא על בני בבל בכלל שיזהרו בהם, משום שמהם תצא התורה.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו כאן)

הזהרו בחבורה
6

תפילה טוב במקום שאין בני אדם, כי הם מבלבלים אותו בפניות ומחשבת חוץ ושאר מחשבות זרות בא על ידם... ותפילה בציבור כשגם הציבור מתפללים אין דעתן עליו וכן הוא עליהם. [וגם בש"ס איתא (פסחים קיב.): לא תשנה בגבהה של עיר. אע"פ שאמרו הזהרו בחבורה וכן בכמה מקומות, היינו כשלומד עמהם, אבל לא במקום בני אדם שאין לומדים עמו]. ואפילו שיש בני אדם, צריך לצייר במחשבתו כאילו אין איש בעולם.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות כה)

ממעמד הקהל למדנו על כל העליות לרגל, שגם בהן נצטווינו ללמוד וללמד... הואיל ובעלייה לרגל היה כל אחד מחויב גם ללמד את חברו - "שכל המצֻווה ללמוד מצווה ללמד" [קידושין כט ע"ב] - מדוייק לשון התלמוד הירושלמי [חגיגה פ"ג ה"ו] על ירושלים במועדיה: "שהיא עושה כל ישראל חברים", שזהו התואר לתלמידי חכמים. שם זה אינו רק על דרך ההשאלה, שנאמנים באי הרגל על הטהרה כחברים [תלמידי חכמים], אלא שבאמת היו הבאים לירושלים ברגלים מלמדים תורה זה לזה, והיו מקיימים "קנה לך חבר", וכמו ששלחו מארץ ישראל לחכמי בבל: "הזהרו [ללמוד תורה] בחבורה".
ובפירוש המשניות להרמב"ם [דמאי פ"ב מ"ג] פירש שנקראו תלמידי חכמים "חברים"... מפני שחברת אנשי התורה היא חברה שלמה, כי חברתם זה לזה חברה נאמנה, כי היא חברה לשם שמים.

(רבי משה צבי נריה, נר למאור, פרשת אמור, כג, לו)

הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה
6-7

ואשר יותר ראוי לתורה הם בני עניים, כדאיתא בפרק אלו נדרים (נדרים פ"א ע"א) שלחו מתם הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לישראל שנאמר יזל מים מדליו מדלים שבהם תצא תורה. וביאור דברים אלו, מה שאמר תחלה הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לישראל, כי העני יותר מוכן שיהיה לו זרע תלמיד חכם, וכאשר גם דבר זה עינינו רואות כי העשיר מצד שהוא בעל העולם הזה אינו מוכן לקבל הזרע שהוא מוכן אל התורה השכלית, רק העני מפני שהוא משולל מן עולם הזה ואין לו חלק בעולם הגשמי הוא מוכן שיצא ממנו הזרע שיהיה תלמיד חכם. וזה תבין כי אין הכהן רשאי לכנוס לפני ולפנים ביוה"כ כי אם בבגדי לבן לא בבגדי זהב, כי בית קדש הקדשים לקדושתו הוא מסולק מן עולם הזה הגשמי לגמרי, ולכך לא היה רשאי לכנוס לבית קודש הקדשים כי אם בבגדי לבן. לכך העני שאין לו חלק בעולם הזה ראוי שיהיה לו הזרע שהוא מוכן לתורה לא העשיר, וגם העני בשביל שאין לו גדולה וחשיבות יש לו מדת הפשיטות, כמו שהוא לשון עני שהוא לשון הכנעה וענוה ועני הכל לשון אחד, ואין ראוי אל התורה רק מדת הפשיטות כמו שבארנו בכמה מקומות. ועתה בעוונותינו הרבים אין העשירים נותנים לב כי אם על בניהם, וקטני עניים אין להם מאסף אותם לתורה ולתעודה גם זה גורם הסרת התורה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק י)

אפילו אדם גדול ביותר, אם יש בו פגם במשפחתו אין להתדבק בו, כי אם הוא מפני גדלו אין זה מזיק לו, יזיק לזרעו, וכמו שאמרו (יבמות מה.): אפילו ניהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא. ומכל מקום דקדק ואמר "כיהושע בן נון" ולא "כמשה רבינו"... כי משה רבינו ע"ה הוא שורש התורה, ומצד כתר התורה אין לחוש למשפחות, וכתר תורה מונח לכל, ואמרו (הוריות יג.): ממזר תלמיד חכם קודם וכו'. ולכך משה רבינו ע"ה קיבל הערב רב. ולכך אילו הוה כמשה רבינו ע"ה, רצה לומר תלמיד חכם גדול בדור, שזהו כמשה רבינו ע"ה, כמו שאמרו ז"ל (שבת קא ע"ב): משה שפיר קאמרת, הוה יהיב... ואמרו ז"ל (יומא כב ע"ב): אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה וכו', ונאמר (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו", ואדרבה, הללו ראוים יותר לכך, וכמו שאמרו הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, כי מקום התורה דוקא בכלים שבורים [ויסוד תורה שבעל פה רבי עקיבא והוא ממשפחת גרים. וכן רבי מאיר אמרו ז"ל (עירובין יג ע"ב) שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. וכן "מבני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים" [שופטים א, טז] כדרשת חז"ל (סנהדרין קד.)].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות עז)

ומה שאמר יזל מים מדליו, פירוש, כי התורה יותר יש הכנה שיצא אל הפועל ע"י עניים אשר אין להם העושר, שהוא מדרגת עולם הזה, וכאשר מסולק מן מדרגת עולם הזה, ראוי שיצא על ידו לעולם התורה השכלית [הנבדלת] מן עולם הזה, כי אף אם יש לאדם מעלת עוה"ז, ואפשר שיקנה ג"כ מדרגת עולם הנבדל וזוכה לשתי שלחנות, אבל אין יוצא לפועל החכם שיש לו מדרגה שכלית נבדלת רק ע"י שאין לו חלק בעוה"ז...
כי העני יותר מוכן שיהיה לו זרע ת"ח, וכאשר גם כן דבר זה עינינו רואות כי לא יצליחו בני העשירים הרבה. וכבר התבאר, כי העשיר מצד שהוא בעל עולם הזה גם כן אין מוכן לקבל זרע שהוא מוכן אל התורה השכלית, רק העני מפני שהוא משולל מן עולם הזה לגמרי הוא מוכן לקבל זרע העליון הנבדל הוא הזרע שיהיה ת"ח, כי העני משולל מן קניני עולם הזה. וכבר בארנו דבר זה כי אין הכהן רשאי לכנוס לפני ולפנים ביום הכפורים רק בבגדי לבן, לא בבגדי זהב, כי הזהב אינו פשוט כמו שהוא בגדי לבן [שהם] פשוטים... ולפיכך העני מצד עניותו יש בו הפשיטות שאין לו קניני העולם הזה... והעוני והענוה הכל ענין אחד, ולפיכך ראוי שהוא יהיה מקבל הזרע העליון הנבדל, לא העשיר.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

פה יבין וישכיל המתבונן בעין חודרת, וכזאת נוכל להעמיס גם בדברי רש"י והר"ן שם, שהמלות "שמהם תצא תורה" אינם נתינת טעם, כי אם הן הנה עיקר הציווי... שנטל עלינו לדאוג בעד בני העניים ולעשות להם מעמד וקיום רוחני וחומרי למען אשר מהם תצא תורה.

(רבי צבי דב גרינברגר, אוצר החיים, כרך ד, עמ' קנח)

הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה שנאמר יזל מים מדליו שמהן תצא תורה ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא להם

[לולא הדרשה מ"יזל מים מדליו" שמבני עניים תצא תורה, הייתי מפרש שהפסוק בא לומר שמת"ח יוצאים בנים ת"ח, אבל הרי ברכות בלעם הפכו לקללה, כפי שנאמר בסנהדרין קה ע"ב, ולכן אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן. אבל אחרי שדרשו מ"יזל מים מדליו" שמבני עניים תצא תורה, ולא מבני ת"ח, מתעוררת השאלה מדוע אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן, שהרי ההסבר הנ"ל נופל.]

(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת בלק, דף מד ע"ב) לטקסט

הזהרו בבני עניים... דקרי לאנשי חמרי
6-16

ואמר "יזל מים מדליו" (במדבר כד, ז). כי ההזלה הוא יוצא מדבר אחר. ורצה לומר כי יקבלו שפע מתוך שפע, וזהו שפע עליון. ולפיכך במדרש דרשו אותו על שיהיה להם מלך בן מלך, ודבר זה הוא שפע מתוך שפע.
ובגמרא במסכת נדרים (פא.), אמרינן שלחו מתם, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר "יזל מים מדליו". מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו תורה ירושה לנו. רב שישא אמר, [כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אמר, מפני שהן מגדרין על הצבור. רב אשי אמר], משום דקרי לאנשי 'חמרי', עד כאן. הנה בארו מה שאמר "יזל מים מדליו" נאמר על השפע העליון, הוא התלמידי חכמים שיוצא מישראל. ואמר "מדליו", רמז על שהשפע העליון יותר יש הכנה שיצא אל הפעל על ידי עניים, אשר אין להם העושר, שהוא מדריגת עולם הזה. וכאשר מסולק מן מדריגת עולם הזה, ראוי שיצא על ידו לעולם התורה השכלית. אף כי אם יש לאדם עולם הזה אפשר שיקנה גם כן עולם הנבדל, וזוכה לשתי שלחנות, אבל אין יוצא לפעל השכל האלקי רק על מי שאין לו חלק בעולם הזה. והעשיר יש לו עולם הזה הגשמי, והעני אין לו עולם הזה הגשמי. ולכך הוא בפרט מוכן לצאת ממנו תלמידי חכמים, שהוא שכלי.
ויש לך להבין גם כן מה שאמר שלכך אין תלמידי חכמים מצוי שיצא מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו התורה ירושה לנו. פירוש, שהחכמה נבדלת מן האדם הגשמי, לכך לא שייך בו ירושה. כי אין מוריש למי שאחריו (אחריו) רק דבר שהוא גשמי. כמו האדם עצמו שהוא גשמי, לכך יש לו יחוס וקורבה אל בנו מצד הגשמית. כי האב מוליד הבן מצד הגשמית, לא מצד השכלי. שאין האב נותן השכל לבן, רק השם יתברך נותן השכל, ומן זרע האב אין נולד רק הגשמי. ולפיכך לא שייך ירושה לבניו בתורה השכלית. ולכך אין מצוי שיצא תלמידי חכמים מתלמידי חכמים, כי התורה ראוי מצד עצמה שתהיה נבדלת מן הגשמי, ובזה שאינו מוריש התורה לבניו, בזה נראה כי התורה שכלית, בלתי גשמית. אבל אם התורה היתה יוצאת לעולם על ידי החכם, אין התורה שכלית, כי האב אין מוריש לבנו רק הגשמי. ולפיכך האדם מוריש לבנו כמו הקומה והנוי, ושאר הדברים אשר הם דברים גשמיים, או מתייחסים אל הגשמי. שכן אמרו במסכת עדיות (פ"ב מ"ט) חמשה דברים האדם זוכה לבנו וכו'. אבל דבר הנבדל מן האדם הגשמי לגמרי, כמו התורה, אין בזה ירושה, אחר שקורבת האדם לבנו הוא מצד הגשמי בלבד.
ומה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור'. פירוש, המעלה הזאת - הוא תלמיד חכם בן תלמיד חכם - היא עליונה מאוד מאוד, שאין ראוי לעולם הזה. וזה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור', פירוש שאין ראוי שיהיה נבדל מן הצבור במעלות כלל, אבל יהיה תוך הצבור. ואם יהיה תלמיד חכם יוצא מן תלמיד חכם, יהיה נבדל מן הצבור לגודל המעלה הזאת. ודבר זה אין ראוי כלל, כי האדם אינו שכלי לגמרי, ואם היה יוצא [תלמיד חכם] מן תלמיד חכם, היתה אדם שכלי לגמרי.
ומה שאמר מר זוטרא 'מפני שהם מתגדרים על הצבור'. פירוש, כי אי אפשר שלא יהיה התלמיד חכם מתגדר במה על הצבור, ובזה נבדל מן הכלל שהם הצבור. ולכך אין ראוים שיצא מהם זרע תלמיד חכם, שיש בו השכל. כי הזרע הזה הוא בא במדריגה הכללית העליונה, וכאשר הם מתגדרים על הצבור, אין לו מדריגה הכללית, לכך אין זרעם בא ממדריגה הזאת, והבן זה.
ומה שאמר 'דקרי לאנשי חמרי'. פרוש, כי התלמיד חכם נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים, הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה בפעל לקרוא להם כך, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמרים. ודבר זה נקרא 'דקרו [ל]אנשי חמרי'. ולכך אין להם מדריגה העליונה כאשר הוא נבדל מן הכלל, רק יהיה תוך הכלל לגמרי, ודבר זה הוא מדריגה הכוללת, ואין ראוי שיצא ממנו תלמיד חכם. ולפיכך מה שקוראים לאנשי חמרי, רוצה לומר שבערכו הם חמרים, ואי אפשר שלא יחשוב כך בדעתו. ואף אם לא יחשוב כך, כיון ששאר בני אדם הם כך במדריגתו, אין לו צירוף גמור אל הכלל. ואין לו המדריגה הזאת להיות יוצא ממנו תלמיד חכם, שהוא המעלה העליונה הכוללת.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק נט)

ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן
8-9

ומעלת שם "צדיק" זכה יוסף הצדיק ונטלו וזכה לזרעו אחריו... ושם "חסיד" זכה דוד המלך ע"ה ונטלו, וכן זרעא דדוד אחריו בית דוד לבד. ולוי זכה לשם "טהור" וזרעו אחריו. ואהרן וזרעו אחריו לשם "קדוש"... ומשה רבינו ע"ה זכה למעלת התורה והחכמה ולשם תלמיד חכם, ולא זכה לזרעו אחריו, כמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה כא, טו) שביקש שינתן גדולתו לזרעו ולא נתנו, כי תלמידי חכמים אין מצויים להיות בניהם תלמידי חכמים, כמו שאמרו בנדרים. ולכן אמרו (יומא עב ע"ב): כתר תורה מונח לכל. ולכן נקרא משה אב בתורה וכו' (מגילה יג.), כי תואר "אב" אף לשאין בניו, עיין בפרק ב' דברכות (טז ע"ב): אין קורין אבות וכו', אי מרחל וכו' עיין שם, רק הוא אב כל התלמידי חכמים שבישראל.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות סב)

ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן וכו' שלא יאמרו תורה ירושה היא להם
8-10

פירוש, שהחכמה השכלית הנבדלת מן האדם לא שייך בו ירושה, כי אין מוריש לבניו אחריו רק דבר שהוא גשמי, כי האדם שהוא גשמי יש לו יחוס וקורבה אל בנו מצד הגשמית, ולפ

ובפרק אלו נדרים (נדרים פ"א, א') שלחו מתם הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לישראל שנאמר יזל מים מדליו מדלים שבהם תצא תורה ומפני מה תלמידי חכמים אין יוצא מהם תלמידי חכמים שלא יאמרו תורה ירושה להן, רב שישא בריה דרב אידי אמר כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אמר מפני שהן מתגדרין על הצבור, רב אשי אמר מפני שקורין לאנשי חמרי, רבינא אמר מפני שאין מברכין בתורה תחלה. כבר בארנו מה שאמר הזהרו בבני עניים במקומו בנתיב התורה ושם מבואר. ומה שאמר כי לכך אין ת"ח יוצא מהם ת"ח כדי שלא יאמרו התורה ירושה להן, פי' ענין זה כי אין התורה ירושה לאדם, ואינו דומה לדברים הגופנים שהבן יורש מאב כי בתורה שהיא השכל לא יתכן זה להוריש תורתו לבנו כי הגוף הוא שמוליד הבן ולא התורה, ומפני שאין התורה ירושה ואין סבה בת"ח כמו שהוא בעם הארץ שיש לו סבה מועלת להוליד בן ת"ח כמו שהתבאר למעלה בנתיב התורה, שם נתבאר כי עם הארץ ראוי דוקא שיצא ממנו בן ת"ח, ולפיכך אין יוצא מהם ת"ח. ומה שאמר שלא יאמרו התורה ירושה להם, כך פירושו שאם היו מולידים בני ת"ח בודאי היה זה שהתורה ירושה להם שהרי אין להם סבה שיהיה גורם להוליד ת"ח ואדרבא התורה מיוחדת לבני ע"ה כמו שהתבאר למעלה, ולכן אם היה בנו ת"ח היו אומרים התורה ירושה לנו. אמנם לדעת רב שישא מה שאין יוצא ת"ח מן ת"ח שלא יתגדרו על הצבור, פי' שאם היו בנים ת"ח נמשכים מן ת"ח לא היו אל ת"ח צירוף וחבור אל הכלל, וכאלו היה הוא בריה בפני עצמו שהיה הכל שכלי שהרי הוא וכן בניו ת"ח כאלו היה מין בפני עצמו שהוא שכלי גמור, ודבר זה אינו כי כל הבריות יש להם שתוף וחבור יחד עד שהכל אחד.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה, פרק ז)

פירוש, שהחכמה השכלית הנבדלת מן האדם לא שייך בו ירושה, כי אין מוריש לבניו אחריו רק דבר שהוא גשמי, כי האדם שהוא גשמי יש לו יחוס וקורבה אל בנו מצד הגשמית, ולפיכך לא שייך ירושה לבניו בתורה שהיא שכלית, ולכך אין מצוי שיצא ת"ח מת"ח, כי התורה היא שכלית, אין בה דבר גוף שיהיה מוריש לזרעו. ולפיכך האדם מוריש לבנו הקומה והנוי ושאר דברים אשר הם דברים גשמיים או מתייחסים אל הגשמי, אבל דבר הנבדל מן האדם הגשמי לגמרי כמו התורה אין בזה ירושה מאביו, אחר שקורבת האדם לבנו הוא מצד הגשמי בלבד שנקרא שאר בשרו, ולכך אין ת"ח סיבה שיהיה בנו ת"ח. ומאחר שאין האב הכנה שיהיה בנו ת"ח, א"כ מסתמא בנו ע"ה כאשר אין הכנה מאב.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

הבנים דומים לאם כמו שאמרו (פסחים מט.) ישא בת תלמיד חכם שאם וכו' בניו תלמידי חכמים, ואילו אם הוא תלמיד חכם אין בניו תלמידי חכמים, כמו שאמרו בנדרים, ונאמר (משלי י' א') בן כסיל תוגת אמו ולא אביו. וזהו בזכרים אבל הנקיבות דומות לאב שזהו מעלת בת תלמיד חכם וכמו שאמרו (נדה ל"א.) תלה הכתוב הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים. ומכל מקום מצד הרגילות הבת אצל אמה היא דומה גם כן לאמה מצד ההרגל ולא מצד התולדה וכמו שאמרו (כתובות ס"ג.) רחילא בתר רחילא וכו', לכך הנושא אשה יבדוק באחיה (בבא בתרא ק"י.). ולעולם האבות ניכרים בבניהם כי מה שהוא סתום במעמקי הלב של האבות מתגלה לפועל בבנים כמו שכתבתי מזה במקום אחר, וכך קבלתי כי הבנים מעמקי לב האבות.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות סג)

ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן וכו' שאין מברכין בתורה תחלה
8-14

...בברכות (ו.) אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו מקרא ד"אזכיר את שמי", דהתורה נקרא שם ה', כמו שאמרו (שם כא.), ו"אזכיר" היינו דהוא תורת ה'... ונקרא על שם ה' יתברך שמזכיר ומלמד. וזהו ביחיד שיושב ועוסק, וכמו שאמרו מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים להיות בניהם וכו' שלא בירכו וכו', כי ברכת התורה שמברך "המלמד תורה לעמו ישראל" ומכיר שהקב"ה מלמד והיא תורת ה', אז נעשית תורתו לאחר ברכה... ואז זוכים לבנים תלמידי חכמים, דהיינו להיות שנים שיושבים ועוסקים בתורה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קפה)

ויש לשאול, מאחר כי ברכת התורה היא מצוה לברך בתורה תחלה, ואם כן למה לא היו מברכין בתורה? וח"ו שלא היו מברכין בתורה תחלה. אבל פירוש דבר זה, כי בודאי היו מברכין בתורה תחלה בפה וגם בלב, רק לא היו מברכין ה' יתברך על נתינת התורה כמו שראוי לברך על זה, כי יש לברך על כל דבר כפי הברכה שנתן ה' יתברך, ולגודל הטובה והברכה שהוא התורה שנתן ה' יתברך לישראל לא היו מברכין כל כך בכל לב, כי אי אפשר, ולפיכך אע"ג שהיו מברכין בפה אבל הברכה בכוונת הלב כפי מה שראויה לברכה זאת שהיא ברכת התורה לגודל הטובה שנתן ה' יתברך לישראל - לא היו מברכין, וא"כ לא היו דבקים בתורה כראוי, ולכך אין יוצא מהם ת"ח...
ועוד תדע כי המדרגה היותר העליונה על הכל שאין מדרגה עליה הוא הברכה על התורה, כי התורה האלקית היא על העולם הזה, וכאשר הוא מברך אל ה' יתברך מצד שנתן תורה לעמו ישראל, דבר זה הוא על הכל, כי מגיע בזה למדרגה שהיא התחלת הכל, ולפיכך צריך אל כוונה יתירה ודיבוק גמור בו יתברך, ודבר זה קשה ביותר, כי כפי המעלה העליונה צריך כוונה. ואע"ג שהיו הת"ח דבקים בתורה, שהתורה היא אצילות מן ה' יתברך, אבל שיהיו דבקים במאציל הוא ה' יתברך שהאציל את התורה שהיא התחלת הכל, כי היא נבראת קודם שנברא העולם, אין מדרגתו כל כך. אף כי בודאי הוא דבר אפשר, אבל אי אפשר דבר זה כי אם למי שהוא שכלי גמור, ואי אפשר זה אל כל ת"ח המדרגה הזאת עליונה על הכל שאין עוד אחריה, והוא ההתדבקות בו יתברך במה שהאציל את התורה, ואל זה צריך דיבוק גמור, והוא קשה מאד.
אבל יותר נראה לומר כי אי אפשר כלל להגיע אל זה כפי מה שראוי, ולכך אמר שאין מברכין בתורה תחלה, כי אין מגיעים לזה כלל, כי התורה היא אצילת ראשון, ומפני כך אין יוצא מהם ת"ח, כי איך יושפע מהם ת"ח כאשר אין להם דבקות בנותן התורה ומשפיע התורה, ואז היה משפיע ונותן ת"ח גם כן. ומפני שאינם מברכים בתורה תחלה שהוא נותן התורה, לכך אין ה' יתברך נותן להם התורה הוא הת"ח.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

כי אף אם היו מברכין בפה, מכל מקום דבר הזה - שהוא נתינת התורה - צריך לברך ה' יתברך בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל ה' יתברך. ואף אם הוא תלמיד חכם והוא צדיק גמור, רחוק הדבר הזה שיברך ה' יתברך בכל לבו על נתינת התורה כפי הראוי.
ועוד, כי התלמיד חכם לבו דבק אל התורה, כי חביבה התורה על לומדיה. ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד. כי כאשר באים ללמוד תורה, ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל ה' יתברך במה שנתן תורה, כי אין האהבה לשניים. כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה - אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה, שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל ה' יתברך במה שנתן התורה. וזה ש'אין מברכים בתורה תחלה'.
ולפיכך אין יוצאים מהם תלמידי חכמים, כי אילו היו אוהבים אותו במה שהתורה נמצא מאתו יתברך, היה ה' יתברך גם כן סיבה לתורה לצאת מהם תלמידי חכמים. ועתה שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך במה שהוא יתברך סיבה לתורה, לא היה יוצא מאתם תלמיד חכם שיש בו תורה, שאין כאן הסיבה המשפיע את התורה, הוא התלמיד חכם... אם אין תלמיד חכם מברך בתורה תחלה, אין לוקח את התורה עם סיבת התורה, ויש כאן הסרה והפסק, ואין יוצאין ממנו תלמידי חכמים, כמו מי שלקח אילן בלא שורש אשר ממנו האילן, אז אין נמשך פרי ממנו. ולפיכך אם מברך בתורה תחלה, יוצא מהם תלמיד חכם, ועושה פרי.

(מהר"ל, תפארת ישראל, בהקדמה)

ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן וכו' כדי שלא יתגדרו על הצבור וכו' מפני שהן מתגברין על הצבור וכו' משום דקרו לאינשי חמרי וכו' שאין מברכין בתורה תחלה

[מכאן רואים איך רבים מגדולי התורה הסתכלו על העם ולא רצו להשתתף עמהם, בדומה לגישת רבן גמליאל, כפי שעולה מהמעשה בברכות כח ע"א. "שאין מברכין בתורה תחלה" - אותם גדולי תורה לא התחשבו בתוכן הברכה, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", היינו שהתורה שייכת לכל ישראל, ואין לזלזל באחרים.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 88) לטקסט

שלא יאמרו תורה ירושה היא להם
9-10

המשמעות של "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח) אינה שאתם, יוצאי מצרים, תזכו בירושת הארץ מאברהם יצחק ויעקב, ואתם תורישו אותה לאחר מותכם לבניכם אחריכם, כמו כל ירושה אחרת בעולם, אלא המשמעות של "מורשה" היא, שהארץ ניתנה לעם ישראל כעם, לאלה שחיים איתנו היום ולאלה שייוולדו בעתיד. העם בתור עם זוכה בארץ, ולא כפרטים באמצעות ירושת האב לבן. הקנייה זו ע"י מורשה אינה עוברת בירושה מאב לבן, אלא היא מהווה מיד קנין וזכות לכל מי שמשתייך ושישתייך לעם ישראל. המורשה לגבי זכיית הארץ המוקנית תופסת את ההווה והעתיד של העם, בדומה למתפרש באופן טבעי לגבי מורשת התורה בכתוב (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", שהכוונה אינה שהתורה ניתנה לעם ישראל שיורישו אותה מאב לבן, אלא היא ניתנה מיד במעמד הר סיני לכל הדורות שיבואו, כמו שכתוב (דברים כט, יג-יד) "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". וכמו שפירש שם רש"י: "ואף עם דורות העתידים להיות"... הפירוש, שבמעמד הר סיני ניתנה התורה מיד לכל עם ישראל, אותם שעמדו לפני הר סיני, ואותם העתידים להיוולד, ולא בדרך של ירושה מאב לבן, הולם את מה שאמרו במס' נדרים: "שלא יאמרו תורה ירושה היא להם". זוהי המשמעות של "מורשה" - שבבת אחת זכה העם, כעם ולא כבודדים, גם בארץ ישראל וגם בתורה, כמורשה לכל הדורות ולא כירושה.

(רבי שלמה גורן, תורת המקרא, פ' וזאת הברכה, עמ' 400-401)

ותהו בה רבים, איני, והא כתיב "תורה ציוה לנו משה מורשה"? ואישתמיטתייהו לשון הירושלמי (ב"ב ח, ב): "אמר ר' אושעיא כל מקום שנאמר 'מורשה' לשון דיהא הוא". שהמונח 'מורשה' על שם המוריש והנותן הוא, והוא מצביע על דעת המקנה ורצונו להקנות, אבל אינו מבטא את קניינו של היורש המקבל עצמו, ועל כן הוא "לשון דיהא", הוא מביע קניין כהה וקלוש, אחיזה חסרת תקפות החלטית, תפיסה שאין עמה חזקה.
הארץ ניתנה לנו 'מורשה' - "והבאתי אתכם אל הארץ ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), מפני שקניננו בה קלוש ומשויר. "ויתן להם ארצות גויים בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו" (תהלים קה, מד). מה שאין לנו זכות בארץ אלא בשמירת התורה זהו המפתח הפותח לנו וגם חלילה נועל בפנינו את שעריה.
ושאלו על זה בירושלמי היאך אתה אומר ש'מורשה' לשון דיהא הוא, "והכתיב 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'"? וכלום יש דיהות בקנינה של תורה לישראל? והשיבו שאכן כך: "בתחילה לית דיהא סוגין מיניה? מן דו לעי היא משכח כולה". וכי אין הסוגיא בתחילת לימודה עמומה בעינינו לפני העמל? אכן שוררת בה חולשת הדעת. אבל לאחר היגיעה "משכח כולא", יזע היגע הוא המסילה הבלעדית להפוך את דברי התורה לנכסי צאן ברזל. קנינה של תורה מתחלק איפוא לשתיים: הקב"ה אכן מסר לן אורייתא, ושלנו היא. אבל אין תוקף מסירה זו אלא בגדר 'מורשה', לשון דיהא. רק יגיעת העמל עשויה להקנותה לנו בקניין תקף... התורה נמסרה... 'מורשה' דייקא, אבל אינה 'ירושה'. והוא ששנה התנא "התקן עצמך ללמוד תורה" [אבות פ"ה מי"ב] - הוי יגע ומתעמל במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, "שאינה ירושה לך". והיא החובה שתורה מטלת על לומדיה להפוך את מורשתה ל'ירושה'.
ועדיין אנו עומדים מתמיהים: איך אפשר שיהא תחילת קנינה של כנסת ישראל בתורה קניין קלוש ועמום? או כלך לדרך זו: אם תבניתם הסופית של דברי תורה ותכליתם שיהיו קנויים בידינו קניין חלוט בלא שיורים, מה טעם ניתנה לנו מתחילה בקניין דהה?... שאין לאדם קניין חלוט בנכסיו הרוחניים אלא אם הם באים לידו כתשלום לעמל ויגיעה עצמיים, שאי אפשר להם לקניני רוח להיעכל אלא בלב מי שהקדים ופרע עבורם במטבע תקפה של 'אף' ויסורים של עמלות. אדם המקבל דרגות של השגה ודבקות מתנת חסד משמיא, על כרחו קנינו בהם 'דיהא', שאין כליו של אדם ערוכים להשיג קנייני חכמה בלא חידוד הכלי המקדים של ההתייגעות. ולא עוד אלא שהוא עלול להפסיד את מתנתו בקל. יותר מזה, הוא הופך ל'נתבע'. עתיד הוא להיבחן כל שעה אם הנהגתו מצדיקה למפרע את מתן ההשפעה.
שונים הם פני הדברים אצל מי שההשפעה הרוחנית נאצלה עליו דרך 'מקח'. גם אם השיג את מקחו בפרוטות של 'פתח כחודו של מחט', והוענקה לו תמורה 'כפתחו של אולם', מכלל מקח לא נפיק. ואמצעי ה'תשלום' במקחים רוחניים היא ההתמסרות שביגיעה. הצער והעמֵלות הם הינם המסילה המפרכת המשמשת נתיב להתקרב אל יעד קניין החכמה הנכסף, ומשמשים לה להכניסה תחת אדרת הבעלות הגמורה של המתיגע בה. אי אפשר היה איפוא שתינתן לנו מתחילה אלא במתנת 'מורשה'. אלא שנותן התורה בעין יפה נתנה לנו, ועל כן איפשר לנו לחזור ולהופכה לנו ל'ירושה' תקפה באמצעות התשלום התקף של "מן דו לעי בה אשכח כולא". ונמצא שאדרבא היא הנותנת, שלפי שנותן התורה ביקש להשפיע עלינו תורה שתהא כולה שלנו, שתהא לנו בה תפיסה, שיש בו חזקה, על כן שייר מתחילה בקניינה למען יהא אפשר לנו לחזור ולעשות בה קניין חוזר תקף בכלינו שלנו.

(רבי חיים גולדוויכט, אסופת מערכות, פ' וזאת הברכה, עמ' שעז-שפ)

כדי שלא יתגדרו על הצבור
11

פירוש, כי מעלה זאת הוא ת"ח בן ת"ח המעלה היא העליונה מאוד מאוד, שאין ראוי לעולם הזה, והיינו שאמר שלא יתגדרו על הצבור, פירוש, שאין ראוי לבעל המעלה שיהיה נבדל מן הצבור במעלתו כלל, אבל יהיה נכלל עם הצבור, ואם יהיה ת"ח בן ת"ח יהיה נבדל מן הצבור לגודל המעלה הזאת, ודבר זה אין ראוי כלל. ודע כי כבר התבאר, כי הת"ח בעם הוא כמו השכל בגוף האדם, והרי השכל אף שהוא שכל אלקי אינו נבדל לגמרי מן [הגוף], ויש לו חיבור אל הגוף, ואם היה יוצא ת"ח מן ת"ח, היה זה שכל מתוך שכל עד שהיה נבדל לגמרי מן הכלל... והרי אין השכל הוא שאינו נבדל מן האדם אבל הוא מתחברם לאדם, ולכך אין ת"ח יוצא מהם ת"ח.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן [ובדומה בנתיבות עולם, נתיב הענוה, פרק ז])

מפני שהם מתגדרים על הצבור
12-13

יש לך לדעת כי הת"ח הוא נבדל מן בני אדם, וכאשר הוא נבדל מכלל בני אדם בזה עצמו יוצא מן הפשיטות הגמור, ומפני כך אינו מוליד ת"ח, כי להוליד ת"ח אי אפשר אלא אם הוא שכל פשוט לגמרי. ואם יקשה לך, אם כן אין ראוי להם התורה לגמרי, שהרי התבאר כי לא בגסי הרוח היא? דבר זה אינו, כי בודאי ת"ח אינם בעלי גאוה עד שלא יהיו ראוים אל התורה, רק שהת"ח מתגדר על הציבור נבדל מן הציבור ואין זה נחשב גאוה כלל, רק כי הוא מחזיק עצמו כאשר הוא שהוא נבדל מן הכלל מצד תורתו. למעלה העליונה הזאת שיצא ת"ח מן ת"ח, לדבר זה צריך פשיטות גמור, ומפני שלא נמצא בהם הפשיטות הגמור במה שהם מתגדרים על הצבור, לכך אין יוצא מבניהם ת"ח.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה, פרק ז)

פירוש, אי אפשר שלא יהיה הת"ח מתגדר במה על הצבור, ובזה נבדל מן הכלל שהם הצבור, ולכך אין ראויים שיצא מהם זרע ת"ח שיש בו השכל הכולל שהוא בא ממדרגה הכללית העליונה, וכאשר הם מתגדרים על הצבור אין זרעם בא ממדרגה הזאת.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

משום דקרי לאנשי חמרי
13-14

פירוש, כי הת"ח נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם ת"ח הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה זה בפועל לקרות להם חמורים, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמריים, כי הנבדל מתנגד לחמרי, ודבר זה נקרא דקאמר אנשי חמרי. ודבר שהוא עושה לאחר נהפך עליו, "שופך דם האדם דמו ישפך", ולפיכך מה שקוראים לאנשי חמורים, ר"ל שבערכו הם חמורים, ואי אפשר שלא יחשוב כך בדעתו, ואף אם לא יחשוב כל כך, כיון ששאר בני אדם הם כך במדרגתו, נהפך עליו, ובניו נעשים חמריים. ועוד, כי במה דקרי לשאר אינשי חמורים, בזה אינו נכלל תוך כלל שאר בני אדם, ובשביל כך אין יוצא מהם [ת"ח]. וזה כמו שאמר מפני שמתגדרים על הצבור.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

פירוש, אפילו אם תאמר שאינם מתגדרים על הצבור כלל ואין להם גאוה, מ"מ שאר הבריות נחשבים אליהם בערך מעלתן כמו שהם חמריים, ודבר זה יוציאם מן מדת הפשיטות, וכבר התבאר כי אל המעלה העליונה שיצא ממנו ת"ח צריך פשיטות גמור. והתבאר לך דבר זה כמה צריך הת"ח להיות נזהר שלא יגיע לידי מדה זאת, ואין להאריך, כי מדה זאת מכשיל בני אדם גדולים וקטנים, ושומר נפשו ירחק ממנה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה, פרק ז)

וידוע שמתוך תלמודו יכול תלמיד חכם ליהפך לבָז ובוזה לבריות, ושהגאוה היא שורש הבוז והקלון לזולת, כמו שאמרו: "מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן?... רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי [שקוראין לבני אדם "חמורים"]". וכן ידוע המעשה בר' אלעזר בר' שמעון שלמד תורה הרבה והיתה דעתו גסה עליו והעליב אדם מכוער (עיין תענית כ:). הרי ראינו שהבוז לזולת עלול בקלות להתפשט לביוש, שממש מבייש אותו, ומי ימלל גודל עוון זה!

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' עז)

אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה
14

שאלה. מה ביאור אומרם מפני מה תלמידי חכמים אינן מצויין לצאת תורה מבניהם, אמר רב יהודה אמ' רב שאין מברכין בתורה תחלה.
התשובה. מה שפירשו לנו בזה הוא, [שאף בזמנם היה אצלם החולי הנמצא בזמננו, הוא שהתגדלו על ספר תורה, וקשה היתה התנועה על תלמידי חכמים לעלות לספר תורה], ונמנעו מלעלות לספר התורה. והנראה לנו בבאור זה (המאמר) הוא ההפך מזה, והוא, שהדבר שהתנגדו לו, שיהיה איש תלמיד חכמים נמצא ושיעלה במעמדו כהן עם הארץ או מי שפחות ממנו בחכמה ויקרא תחילה. ומפני שמיעטו בכבוד התורה ולא היו קוראין תחלה בתורה, אלא קוראין אחר פחות מהם, נענשו רובם, שאין תורה יוצאת מבניהם, לפי שמה שאמרנו כהן קורא ראשון וכו' [גיטין נט ע"א] כל זה אינו אלא בשוין [גיטין ס ע"א]. ויש חיזוק לזה הענין אשר פרשנו, מזה שבעל זה המאמר הוא רב, ובפירוש אמרו, שרב קרא בכהני [מגילה כב ע"א] במעמד שמואל.

(שו"ת הרמב"ם, מהד' בלאו, סימן קלה)

ועל זה הדרך עצמו בא במסכת נדרים (פ"א ע"א) מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מביניהם תלמידי חכמים, רבינא אמר משום שאין מברכין בתורה תחלה. והתימה, אם חוייבו לברך למה אין מברכין. ולא עוד אלא שנראה שהוא להם למנהג והיתר בידם, ולמה לא יכפום לברך על כרחם. אלא שהכוונה היא מה שאמרנו. וזה, שמי שעוסק בתורה לשמה ולתכלית עצמיותה, הנה הוא מקפיד עליה מאד, ומחשיבה ומוקרה, ומודה ומשבח תמיד למי ששם עמלו בה, ולזה עולה בידו, וכמו שאמר (משלי ה') יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך, כי המברך מקורה ודאי ישמח בה, כי הוא בא אליה באות נפשו, כמשפט האיש אשר העשיר אחרי עניו, כי הוא שומר ממונו ומהלל לאל הנותנו בידו. ועל כן אמרו (סנהדרין צ"ו ע"א) הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה.
אמנם מי שהעסק וההשתדלות בה אינו על זה הענין, אלא שמתעסק בה לפי שנמצא בידו זה העסק מזולתו, או שפונה לתכליות אחרות, הנה באמת לא חשקה נפשו בעצם וראשונה בעסק ההוא, ולא תתפאר בו, ולא ישבח לאלוה עושיו עליו, גם ברך לא יברכנו, והיא הסבה אשר לא נתקיימה בידם בלי ספק, עם שיראה שהם ראשונים וקרובים אליה מזולתם.
ולפי שהסבה הזאת נעלמת כי רבו המחניפים והמראים חצוניהם, הפך מה שהוא בלבם, נאמר שם (בנדרים) בסמוך דאמר רב יהודה מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר (ירמיה ט'), דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר (שם) ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה. אמר רב יהודה אמר רב, לומר שלא היו מברכין בתורה תחלה, כי היתה השאלה קשה ותמוהה, העם אשר קבלו התורה והמצוה והיו עושין אותה ומורגלים בקיומה, איך היו לשמה כרגע מפני ביטולם ממנה לגמרי. וזה נשאל לחכמים ולא פירשוהו כי השכל האנושי, יגזור כי ההרגל יקיים אותה בידם, וכמו שאמרו (סנהדרין צ"א ע"א) מאי דלא הוה הוה, מאי דהוה לא כל שכן. גם הנביאים לא היה בידם, כי היו רואים המעשים אשר בידם, ולא היו יורדין לעומק לבם, וכמו שאמר הנביא (ירמיה י"ז) עקב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב וגו'. ושלמה בחכמתו אמר (מ"א ח') כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם. ירצה, כי הוא נסתר מכל זולתו. גם מלאכי השרת שמשמשין לפניו במרום בהנעת מערכות השמים, לא היה זה בידם, כי לא חוייבו מהם הפסדם ואבדנם על האופן ההוא, גם לא רעיון לבם וסוד מחשבתם, אדרבא כל מה שנעשה בהם היה כנגדם ובסדורם.
עד שפירשו הקב"ה בעצמו, כי הוא לבדו יודע תעלומות לב, כנזכר, וכמו שפירשנו אמות זה ההתיחדות (בשער י"ד) אצל ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד וגו' (בראשית ח'). והוא יתעלה אשר ידע הסבה, ופירשה לומר שהסבה החזקה אשר הביאתם לזה, היתה שאפילו בשעת עסקם בתורה בחיצוני מעשיהם, הנה באמת לא הלכו בה בשרירות לבם, כי היו פונים בכוונותיהם אל דברים אחרים. והוא הטעם שלא ברכו בתורה תחלה כמו שאמרנו. ולהיותה רפויה בידם על זה האופן, היתה נסבה לשישיגו קצת עונשים, ומזה באו להעזב לגמרי עד שמצאום הרעות כלם.
ולזה הענין הנכבד אמר הכתוב בפרשת אחרי מות "את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם", לומר הזהרו בענין הכוונה כי היא העקר. וזה, כי כשתעשו את דברי התורה והמצוה, תכוונו ללכת בהם, ולהיותם עסקכם בעצם וראשונה, כי אני אלהיכם היודע לבות בני האדם ומעיד עליהם, כמו שאמר ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, כנזכר. והנה זה הפירוש אמיתי מצד עצמו, ומחוייב מצד המאמר, וענינו בדוק ומנוסה. ומעשים בכל יום בכל הדברים הנעשים מתורה ויראת שמים, כי הנה יעשו אל הפנים האחרים, ומבקשים עליהם שכר כעושין מעשה שלם. ולפי שלא בא השכר עליהם, יעזבו מהם, וישיגו העונשים הכבדים והרעים ושואלין ודורשין על מה אבדה הארץ. ואם יאמרו להם חכמיהם, לפי שבטלתם מעשה כך וכך, היתה תשובתם הרי עשינו כמה שנים ולא שוה לנו, או פלוני ופלוני עשו ולא הועילו. והרי פירש הסוד יודע הסודות ברוך הוא. ואמר כי כשעשו לא הלכו במעשה ההוא על דרך האמת, ולא ברכו אלהים בלבבם על מעשיהם, והוא סבת העונשין הנמשכים בזה אחר זה.

(עקדת יצחק, שער נ"ט)

וצריך ליזהר בברכה זאת. ובפרק אלו נדרים (נדרים פ"א ע"א) אמר ר"י אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פרשוהו עד שהקדוש ברוך הוא בעצמו פירשו שנאמר על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רבי יהודא שלא ברכו בתורה תחלה. ויש לשאול מאחר שמצוה לברך בתורה תחלה אם כן למה לא היו מברכים בתורה תחלה. אבל פירוש דבר זה, כי הברכה יש לו לברך בפה וגם בלב, וראוי שלגודל הטובה שנתן השם יתברך את התורה, כן ראוי שתהיה הברכה בכל לבבם כפי רוב הטובה שנתן להם התורה. כי הברכה שמברך האדם על המצות נותן ברכה על החסד והטוב שעשה ונתן לו מצוה זאת, ובשביל זה הוא אוהב השם יתברך בכל לבו, שהרי אף כי המצות הם עול על האדם ועם כל זה מקיים המצוה ומברך השם שנתן לו המצות, ודבר זה הוא ברכה גמורה בכל לבבו כאשר הוא מברך השם יתברך על דבר שנתן לו והיא לעול אליו, ולפיכך אין צריך שיהיה כל כך בכל לבו. אבל תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואוהבים התורה וחפצים בה מצד עצם התורה שהיא חכמה כי כל אדם בטבע אוהב החכמה, ולפיכך אין למוד התורה מורה על אהבת השם יתברך בשביל שנתן להם התורה. ולפיכך אין הברכה של תורה דומה אל ברכת המצות שהוא לעול על האדם, אלא אם היה מכוין ביותר כאשר מברך על התורה, והיה מתדבק בו יתברך באהבה גמורה בשביל שנתן התורה, ודבר זה הוא קשה ביותר שיעשה זה ולא נמצא, וזה שאמר שאין מברכין בתורה תחלה, ומזה תוכל לדעת כי מאוד צריך האדם שיהיה נזהר שיברך על התורה בכל לבבו ובכל נפשו, ודבר זה שאי אפשר לתלמיד חכם להיות נזהר בזה. והוא הסבה שלא יצא תלמיד חכם מהם כמו שאמרו שם, וזה מפני כי חסר מהם לתת ברכה אל השם יתברך שהוא ית' נותן ומשפיע התורה, ומפני כך אין משפיע להם בן תלמיד חכם, כי השפעת תלמיד חכם הוא השפעת התורה בעצמו, וכאשר מחסרים הברכה שאינה כפי מה שראוי להיות על השפעת התורה, גורם דבר זה שאין השם יתברך משפיע להם בן ת"ח. ודבר זה בעצמו היה גורם שחרבה הארץ כמו שאמרו שם, כי דבר זה מה שלא ברכו בתורה תחלה התחלת הסרת התורה מישראל, כי הברכה הוא שהוא יתברך משפיע התורה לישראל וכאשר הוא יתברך משפיע התורה לישראל אז לא היו מתחילים לסור מן התורה. כי בזה שהוא יתברך נותן התורה להם מחזיק גם כן התורה אצלם, וכל שכן הוא, אם נתן להם התורה מתחלה כל שכן כאשר כבר היה להם התורה שהוא יתברך מחזיק התורה אצלם שלא תוסר. וכאשר היו מחסרים שלא היו מברכים על התורה שנתן להם, אז השם יתברך לא היה מחזיק התורה אצלם שילכו בתורה וכמו שאמר על עזבם את תורתי ולא הלכו בה. וזה היה התחלת הסרה והתחלת הסרה גורם הסרה אחרת עד שהוסרה התורה לגמרי. ודומה דבר זה כמו הבגד שהוא שלם קודם שמתחיל לקרוע קשה לקבל הקריעה, וכאשר מתחיל הקריעה בקלות מוסיף הקרע תמיד, וכן דבר זה מה שהיו מברכים על התורה היה זה גורם שהשם יתברך משפיע התורה לישראל וזה היה גורם לקיים התורה ולשמור אותה, כי השפעת התורה לשמור ולעשות ולקיים ולא זולת זה, לכך כאשר לא היו מברכין בתורה תחלה היה גורם שאבדה הארץ. והבן כי הדברים עמוקים מאוד מאוד, ועוד הארכנו במקום אחר, ולכך האדם צריך להזהר בברכה זאת מאוד מאוד.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ז)

שאין מברכין בתורה תחלה
14

החשיבות היותר גדולה בעולם הרוחני היא התורה, וכמו שאמר הכתוב "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט, עב), כי "טובה חכמה מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ח, יא). וחשיבות התורה גדולה כל כך, שגם הברכות שמברכיה לפניה ולאחריה יש להן ערך גדול עד שאמרו "שלא ברכו בתורה תחלה". והיגעים בתורה ויודעים את ערכה נותנים לבם ונפשם לעמוד על כל אות ואות וכל קוץ וקוץ שבה.

(ר"י ריינס, ס' הערכים, ערך ידיעת החשיבות ושימת הלב [נדפס גם בטללי אורות עמ' צא])

[פירש עוללות אפרים, שהתורה לא היתה אצלם בראשית מחשבותיהם, וכשבירכו את בניהם לא ברכו אותם בתורה כדבר החשוב ביותר, לא התאמצו לחנכם לתורה, אלא הקניינים הארציים היו שאיפותיהם הראשונות, וכשבירכו את בניהם בירכו אותם בקניינים ארציים ולא בתורה, ולכן אבדה הארץ, כי בזה איבדו את זכותם בא"י. לכן אומר ספרי פ' כי תבוא, שבזכות מצוות הביכורים ניכנס לא"י - כי מצוות הביכורים רומזת לכך שנקדיש את ראשית עמלנו לה', ושהתורה תהיה ראשון לכל מחשבותינו.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 112) לטקסט

[כיון שלא אמרו "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", זה מראה שהתנהגו ע"פ תורת שכלם, כמו הגוים, ואיבדו את ייחודם, לכן אבדה הארץ כמו שאבדו כל הגוים. שהרי הייחוד של ישראל הוא שעושים מעשיהם ע"פ התורה, ואילו הגוים עושים את תורתם ע"פ מעשיהם, כרמוז במדרש (בראשית רבה פרשה סט סימן ג): "הרשעים מתקיימין על אלהיהם [שנאמר] (בראשית מא) ופרעה חולם והנה עומד על היאוראבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם שנאמר וה' ניצב עליו".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כ ע"ב) לטקסט

[צריך לברך ברכת התורה מיד אחרי "אשר יצר", לפני "אלהי נשמה", כי צריך להקדים אותה ככל האפשר, כידוע גודל העונש על שלא ברכו אותה.]

(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, ברכת אברהם, דף ב ע"א) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי
16-19

והדבר תמוה, דמה זה דחכמים ונביאים לא ידעו, הלא כל נבואתם מלאה בזה - הואיל ואינם שומרים תורת ה', שיגלו בראש גולים? ומקרא הוא בתורת כהנים, במשנה תורה, ובקריאת שמע שחרית וערבית.
אבל נראה כי מה שאמרו [סנהדרין לה] "וישקוד ד' על הרעה וכו' כי צדיק ה'", צדקה עשה הקב"ה שהקדים לגלות קודם זמן "ונושנתם", כי עדיין גלות קיימת, והיו יכולים ללמוד תורה אצל חרש ומסגר אלף, אבל אילו גלו בזמן ונושנתם, לא היו אלו קיימים, ולא היה להם רב ללמוד תורה. ומזה מובן כי זמן הגלות היה מוגבל בזמן ונושנתם, רק הקדימוֹ הקב"ה בחסדו כדי שילמדו תורה, וא"כ על כרחך נתמלא סאתם עד זמן ונושנתם, כי כאשר נתמלא סאה, הקב"ה נפרע מאומה [סוטה ט.], וע"כ שלא נתמלא סאתם [עד] זמן ונושנתם. והנה אם היו ישראל בזמן הבית כרוכים על התורה, וכולם ידעו התורה מפי חכמים ונביאים שבאותו דור, לא היו צריכים ללמוד תורה אצל החרש ומסגר, כי גם להם היה לב יודע תורת ה', וא"כ היו יכולים להתמהמה בארץ ישראל עד זמן שנתמלא סאתם. וזוהיא השאלה "על מה אבדה הארץ", כי ידעו בחטאם גלו, אבל יודעים היו כי עדיין לא נתמלא סאתם עד זמן "ונושנתם", וא"כ מהיכי תיתי לפרוע מהם קודם שנשלם סאתם, והן בגוי אמורי נאמר [בראשית טו, טז], "כי לא שלם עון האמורי", והאריך הקב"ה, ואיך לא יאריך אפו לעם קרובו ישראל, ואולי ישובו בין כך? וזוהיא היתה השאלה על טיב מהירות הגלות קודם זמנה, ולא ידעו חכמים ונביאים. אבל ה' אמר הטעם, על עזבם את תורתי ולא למדו בתורה, והוצרכו לילך מהר בגולה ללמוד מן חרש ומסגר.

(יערות דבש, חלק א, דרוש י)

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'

[פירש ר' אברהם שמואל פאנעטה, וכי החכמים והנביאים לא ראו שישראל עזבו את התורה? וכי לא ידעו שהחורבן הוא בגלל החטאים? התשובה היא שהם ידעו זאת, אבל לא הבינו מדוע העם לא הקשיב למה שהחכמים והנביאים הוכיחו אותם. והתשובה היא "על עזבם את תורתי" - החכמים לא דרשו בתורת ה' אלא בתורה זרה. היו להם פניות עצמיות בדרשה, ולא דרשו לשם שמים.
בדרך הלצה יש לפרש שעזבו "את" - מה שדורש ר' עקיבא מהמלה "את" לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב), העם לא רצה לשמוע דברי ת"ח.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מט ע"ד) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה

[קשה הרי היו לישראל הרבה חטאים? וגם מדוע נאמר "אבדה הארץ" ולא "אבדו אנשי הארץ"? י"ל שהם ראו שה' מכר את בהמ"ק ואת א"י לגוים, והבינו שה' רצה למכור את ישראל לעבדות לגוים, ולא רצה שיצאו לחרות, ונאמר בגיטין מד ע"ב שהמוכר עבדו לחו"ל יצא לחרות, אבל המוכר עבד לאנטיוכי שיש לו בית בא"י לא יצא לחרות כי אולי יישאר בא"י, ולכן ה' רצה שיהיה בית לגוים הקונים בא"י כדי שישראל העבדים לא יצאו לחרות. וקשה הרי שו"ת פליטת בית יהודה סי' כב, אומר שאם הבית שהיה לקונה בא"י היה חרב, העבד יוצא לחרות (כי הקונה לא יגור בא"י). והרי בהמ"ק חרב. וזה השאלה "על מה אבדה הארץ" - למה נחרבה הארץ, הרי בזה יצאו ישראל לחרות? וה' ענה, "על עזבם את תורתי", והוא כפי שהסביר בס' שתי ידות, שהעבד יוצא לחרות רק אם היה עוסק במצוות כשהיה בא"י, ויצא לחרות כי האדון מפקיע אותו ממצוות במכירתו לחו"ל, אבל הרי ישראל לא קיימו מצוות כשהיו בא"י, ולכן לא יצאו לחרות אף שנמכרו לחו"ל גם אם אין לקונה בית בא"י.]

(רבי רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ביאורי מאמרי חז"ל, דרוש ה לנפטר, דף מא ע"ב) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו וכו' לא הלכו בה וכו' שאין מברכין בתורה תחלה
16-21

...ודבר זה הוא סיבה לאשר אבדה הארץ, כי הוא חטא הראשונה והוסרה בראשון מן ה' יתברך הוא דבר זה. כי הוא קודם כל חטא שאינו דבק בו יתברך במה שהשפיע את התורה, ולכך אין הסרה שהיא קודם זה. וידוע כי החטא שהוא הסרה ראשונה מן ה' יתברך גורם הסרה אחרת עד שיבוא אל הסרה גמורה, כי עבירה גוררת עבירה לגמרי.
ועוד יש לך להבין, כי אין עצם התורה במה שמצוות של תורה הם משפטים צדיקים והם אמת וישרים, כי לא זה עצם התורה, רק כי עצם במה שהמשפטים והחוקים הם משפטי ה' יתברך אשר נתן וסידר. ולפיכך מה שלא ברכו תחלה שנתן תורה, כאילו היו לימודם התורה בשביל שהם משפטים שהם אמת, וזה אינו, כי העיקר ג"כ במה שהוא משפטי ה' יתברך שסידר הוא. ולכך כאשר לא ברכו בתורה תחילה, נקרא זה ולא הלכו בה, דהיינו שלא הלכו בעצם התורה כפי מה שהוא, וזה שהיה גורם הסרה אחרת עד שאבדה הארץ.
ועוד, כי אם היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה לישראל, כשם שנתן אותה לישראל כך היה ה' יתברך מקיים אותה, ומכ"ש הוא אם היה הוא יתברך נותן אותה, כ"ש דהיה סיבה לקיים התורה, ודבר זה ידוע בחכמה, כי הסיבה למציאות הדבר כ"ש שהוא סיבה לקיים הדבר. אך מפני שלא היו מתדבקין בו במה שנתן תורה לישראל, לא היה הוא יתברך סיבה לקיום התורה ג"כ... ולפיכך אמרו דבר זה שאלו לחכמים ונביאים ולמלאכי השרת ולא פרשוה ועד שפירשו הקב"ה בעצמו... כי החטא הזה מה שלא ברכו בתורה תחלה, והוא התחלה לסור מן ה' יתברך מה שלא ברכו בתורה להתדבק בו במה שהוא נותן התורה, ודבר זה הוא על הכל. ולפיכך דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פרשו אותו עד שפרשו הקב"ה בעצמו, ור"ל בזה כי אף החכמים הנביאים והמלאכים אינם מגיעים למדרגה זאת מה שהאציל ה' יתברך התורה מאתו, עד שפרשה הקב"ה בעצמו שהוא המאציל, לכך אמרו שאין מברכין בתורה תחלה. ויש להבין אלו ג' שזכר: חכמים, נביאים, מלאכי שרת. החכמה - חכמת האדם שנברא בצלם אלקים, והנביאים - אשר עליהם יד ה' בנבואה, ומלאכי מרומים - שהם מלאכי עליון, כל אלו ג' החלקים אינם מגיע עד המעלה אשר הוא יתברך השפיע התורה לישראל, ונבדל מהם השגה זאת.

(חידושי אגדות מהר"ל כאן)

"על מה אבדה הארץ... ולא הלכו בה". ההליכה בתורה היא ההקפה הכללית עם הסקירה על פעולת התורה לעתיד לפי מהלך הזמנים והתעלות הנפשות. וכשהשקפה כזאת נסקרת יפה, היא מרוממת את הנפש עד שמכירים את גדולתה של מתנה טובה של חמדה גנוזה זאת של התורה ומברכים עליה, לא בשביל הענין הפרטי של עסק זה של עכשו שעם התורה, שראוי גם כן לברך אחריה, כי אם על היסוד הכללי הנצחי המקיף את התעודה בכללה. שעל זה אמרו חכמים שלא ברכו בתורה תחילה - בדעה פנימית שהתורה היא הקריאה בשם ה'. שמאז התחיל אברהם אבינו לקרוא בשמו, ולבאר קריאת שמו עם ידיעת דרכיו שהם יסודי המוסר לעשות צדקה ומשפט, הרינו עוסקים עם הכללים הללו לקנות ולהקנותם לנו ולעולם.

(פנקסי הראי"ה, חלק ב, עמ' קעב-קעג)

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' שאין מברכין בתורה תחלה

[ארץ ישראל ניתנה לנו בשכר התורה, כמו שנאמר (תהלים פרק קה פסוק מד-מה) "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו, בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו הללו יה". אם היו לומדים לשמה היו מקבלים את א"י לנצח, כי על מצוה לשמה מקבלים שכר נצחי, כמו שכתב דעת סופר. אבל לא ברכו בתורה תחלה, היינו שלמדו שלא לשמה, כי הטעם שברכת התורה שלפניה היא מדאורייתא, הוא כי גם אם אינו יודע אם יעלה בידו דבר ברור בסוף הלימוד, זה מצוה, ומברך מראש את ה' שנתן לנו את התורה, שנוכל לקיים מצוות לימוד תורה. אבל זה רק במי שלומד לשמה, לקיים את המצוות הלימוד. אבל מי שלומד שלא לשמה, לא יכול לברך לפניה, כי אינו יודע אם ישיג את המטרה שלו בלימוד - הכבוד וכדומה, והוא יכול לברך רק אחריה. כיון שלמדו שלא לשמה, שכרם לא היה נצחי, וא"י אבדה מהם. וחכמים ונביאים לא יכלו להסביר כך, כי הם לא יכולים לדעת אם לומדים לשמה או שלא לשמה,שהוא דבר שמסור ללב, ורק ה' יכול לדעת זאת, ולכן רק ה' הסביר כך.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' מח) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי

[החכמים והנביאים לא אמרו שהחורבן בא בגלל ביטול תורה, כי הציבור היה אומר שאומרים את זה כדי שיתמכו בהם ביותר כסף.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף כג ע"ד) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'

[החכמים והנביאים חשבו שעל עזיבת התורה לא מגיע עונש של חורבן הארץ, כי ישראל היו אנוסים בקבלת התורה, כמו שנאמר בשבת פח ע"א שכפה ה' עליהם הר כגיגית. וה' אמר שבכל זאת חייבים גלות כפי שהסביר הרשב"א שם, שארץ ישראל ניתנה בתנאי שיקבלו את התורה, וכשלא קיימו את התורה גלו בגלל אי-קיום התנאי, ולא כעונש.
פירוש אחר: החכמים והנביאים חשבו שלא ייתכן ש"אבדה הארץ", שהרי הארץ והשמים קיימים לעולם. וה' הסביר ש"אבדה הארץ" מצד שהארץ היתה מכוסה בדם, מפני שעברו על התורה ועסקו בשפיכות דמים.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף נג ע"ג) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה

[אות ג: ממה שנאמר "לא פירשוהו" משמע שלא היה בהם שום חטא חוץ מזה שלא ברכו בתורה. והרי באמת היו בהם חטאים גדולים, כדברי ירמיהו באותו פרק "כולם מנאפים" וכו', ועברו ג' עבירות החמורות. וצ"ל שעל שאר העבירות היה די להענישם במשפטי התורה ולא היה מגיע להם להחריב את הארץ. ולכן אחרי הפסוקים "כולם מנאפים" וכו' כתוב "אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי", היינו בעונש גופני לפי העבירות. אבל אח"כ כתוב "ונתתי את ירושלים לגלים מעון תנים", היינו חורבן הארץ, ואח"כ "מי האיש החכם ויבן את זאת" - כלומר חורבן הארץ. החכמים והנביאים לא ידעו מה הטעם, עד שה' אמר שהוא מפני שלא בירכו בתורה תחילה. ומה שהקשה ר' יונה המובא בר"ן, הרי עזיבת התורה היא חטא גלוי ולמה החכמים והנביאים לא פירשו כך? י"ל שלא הבינו מדוע עזיבת התורה יותר חמורה מג' עבירות החמורות שבגללם היה רק עונש גופני ולא גלות. וא"כ א"צ לפרש כמו ר' יונה שלמדו תורה אבל לא למדו לשמה, אלא אפשר לפרש שלא למדו כלל, ובכל זאת החכמים לא הבינו מדוע זה יותר חמור מג' עבירות החמורות. וה' אמר שזה אכן יותר חמור.
מלשון הגמרא "היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה" משמע שהלימוד הוא מהייתור של מלים אלה, מכאן שלמדו אבל לא בירכו. ולא צריך לפרש כר' יונה, שההוכחה היא מזה שחכמים לא ידעו מה החטא. רש"י ב"מ פה פירש שהדיוק הוא מהמלים "אשר נתתי לפניהם" - הברכה שלפניה. וכן פירש הרא"ש בנדרים. וזה לא כפשט לשון הסוגיה כאן. קשה על ר' יונה, וכי על לימוד שלא לשמה נענשים בחורבן, הרי הגמרא אומרת "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (נזיר כג ע"ב). עוד קשה שכאן ר' יהודה אומר שהחורבן היה משום שלא ברכו בתורה תחילה, והוא עצמו אומר בשבת קיט ע"ב שהוא מפני שביזו ת"ח.
אות ד: בפתיחתא דאיכה רבתי לומד רשב"י מפסוק זה שהחורבן היה מפני שלא שילמו שכר לסופרים ולמשנים. בנו ר"א בר' שמעון לומד בביצה טו ע"ב מהפסוק "כי חדות ה' היא מעוזכם" "לוו עלי וקדשו קדושת היום ואני פורע". תוס' ביצה טז כותבים ש"חדות ה'" היא התורה, כמש"כ "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ומזה לומדים שהוצאות בניו לת"ת אינן על חשבון מזונות הקצובים לאדם. והבן הולך בשיטת אביו [בדבר חשיבות לימוד הבנים]. פשט הפסוק "על עזבם את תורתי" הוא שלא עסקו בתורה כלל, כדברי פתיחתא איכה "לא ויתר על מאסה של תורה". ודרשו "את" לרבות ת"ח, כמו שדרשו בקדושין נו מ"את ה' אלקיך תירא" לרבות ת"ח. היינו שגם מאסו בת"ח, וזה מה שנאמר בשבת קיט שחרבה ירושלים בגלל בזיון ת"ח, שביזו אותם כי לא ייחסו חשיבות לתורה. ומהמלים המיותרת "אשר נתתי לפניהם" דורשים גם על שלא נתנו שכר המלמדים. והרי זה לא על חשבון המזונות הקצובים אלא מה', ובכל זאת לא שילמו למלמדים, וזה רוע לב, שמאסו את התורה. ומייתור המלים "ולא שמעו לקולי ולא הלכו בה" לומדים שלא ברכו בתורה תחילה, שאפילו ת"ח שעסקו בתורה, לא עסקו בה לשמה, מפני שהציבור ביזו אותם, ולא פירנסו אותם, ונאלצו למצוא חן בעיני הציבור כדי שישלמו להם, לכן עסקו בדרשות של דופי שימצאו חן בעיני הציבור. ואילו עסקו בתורה לשמה, היו יכולים לפעול בכוח התורה להחזיר את רשעים למוטב, אבל תורה שלא לשמה אינה יכולה לפעול להחזיר רשע למוטב. ולכן לא היה שום תיקון לקיום הארץ, כי היו שקועים בעבירות חמורות, וגם מאסו את התורה. נמצא שתחילת הגורם לאבדת הארץ היה שמאסו את התורה, ונגמרה בזה שהת"ח למדו שלא לשמה.
אות ה: בדעת ר' יונה י"ל, שבגלל ביטול תורה ראוי שתחרב הארץ, כי העולם נברא בשביל התורה, כמו שנאמר בשבת פח, שה' אמר שאם ישראל לא יקבלו את התורה, העולם יחזור לתוהו ובוהו. כן נאמר "ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו". ולכן פירש ר' יונה שעסקו בתורה ולכן החכמים לא ידעו מדוע אבדה הארץ, ורק ה' ידע שלא עסקו לשמה. ומה שנאמר "היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה", זה לא שמכאן דרשו שלא למדו לשמה.]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קצ, אות ג-ה) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה

[בבית ראשון לימוד התורה לא היה נחשב יסוד עיקרי ביהדות. לימוד התורה לא היה נפוץ. הוא היה נחלתם של יחידים - הזקנים והנביאים. רק עבודת המקדש והצדק החברתי נחשבו יסודות היהדות, כפי שרואים בדברי הנביאים. ולכן החכמים והנביאים לא ידעו להסביר את החורבן. עד שה' אמר שהוא משום שלא עסקו בתורה. "שאין מברכין בתורה תחלה" - ברכת "לעסוק בדברי תורה", כמו שהסביר הט"ז את עניין העסק בתורה, וזאת בניגוד לשאר הדתות שמונעות מההמון את ידיעת הדת].

(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 106) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה

[אי קיום מצוות יכול להיות משתי סיבות, א - שלא שמעו בקול ה', אבל עדיין סגולתם הנפשית הטבעית היא טובה, והחטא הוא מקרי, שהתכונות התכונות הושתקו רק באופן זמני. ב - שאיבדו את הסגולה הטובה לגמרי, את הנטיות הטובות, ואינה יכולה לחזור. החכמים והנביאים לא הבינו מדוע אבדה הארץ, כי ראו שהרבה פעמים ישראל חטאו ולא אבדה הארץ. ה' הסביר שבעבר חטאו בסוג הראשון ולכן לא אבדה הארץ כי היה עוד סיכוי שיטיבו את דרכם כי נשארה להם הסגולה הטובה, ואילו עכשיו איבדו גם את הסגולה ולכן אבדה הארץ. והיינו "לא שמעו בקולי", מצד הציווי שלי, וגם "לא הלכו בה" - שמצד תכונתם הטובה היו צריכים לקיים את התורה גם בלי ציווי ה', אבל לא הלכו בה כי איבדו את תכונתם. וזה מה שנאמר שלא ברכו בתורה תחילה - עזבו את התוכן של "אשר בחר בנו מכל העמים", שה' בחר בנו בגלל הסגולה הנפשית שלנו. (עמ' 149) ולכן אין לנו יתרון על שאר העמים, ולכן אבדה הארץ, שניתנה לנו רק בגלל מעלתנו. וזאת כוונת המדרש על פסוק זה (איכה רבה פתיחתא ב) "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", שהיה טוב אילו לפחות שמרו את התורה לא בגלל ציווי ה' אלא בגלל הסגולה הנפשית.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 148-149) לטקסט

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו וכו' לא שמעו בקולי וכו' לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה
16-21

ודבר זה מן התימה, שיהיה חורבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחלה, ולא בשביל עכו"ם וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיו בבית ראשון. אמנם ביאור זה, כי הדבר שהוא סיבה אל מציאות דבר אחר, הוא גם כן סיבה אל קיום מציאותו... שהרי היה סיבה שיהיה נמצא, וכן גם כן הוא סיבה לקיום שלו... ולפיכך אם היו מברכין על התורה תחלה לומר 'ברוך נותן תורה לישראל', והיה אהבה אל ה' יתברך במה שנתן תורה לישראל, כי זה ענין הברכה על התורה שהוא יתברך מבורך על זה, ואוהב ה' יתברך בשביל הטוב שנתן לו התורה, ואז היה זה סיבה גם כן שתהיה התורה מתקיימת בישראל, שהיה ה' יתברך נותן בלבם לשמור ולעשות ולקיים. אף אם היו עוברים לפעמים מצוה אחת, היו חוזרים מיד לשמור ולעשות ולקיים. וזה היה מן ה' יתברך, אשר הוא סיבה לתורה, והוא גם כן סיבה שלא תתבטל. דומה לזה, כאשר הגיע נזק אל ענף היוצא מן האילן, אז העיקר שממנו יצא חוזר וגורם גידולו מן השורש, אשר היה סיבה לגידול שלו שיצא. ובלא השורש אין קיום לאילן כלל. ולפיכך אילו היו מברכין בתורה תחלה, מה שהוא יתברך סיבה לתורה ונתן להם התורה, והיו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, ומצד הדבקות הזה היה ה' יתברך סיבה גם כן שלא תתבטל התורה. אבל מפני שלא ברכו בתורה תחלה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היה כאן סיבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה, ודבר זה גורם שאבדה הארץ.
ואמרו 'דבר זה נשאל וכו''. פירוש שג' מדרגות הם; המדרגה האחת היא מדרגת החכמה שיש לאדם בתחתונים, מה שיכול האדם להשיג. המדרגה השניה היא מדרגת הנבואה, שהיא על הנביאים, שהם בני אדם שהם בעולם הזה, ובא להם רוח הקודש מעליונים. המדרגה הג' היא ההשגה שהיא בעליונים, כי המלאכים הם עליונים. וזה שאמר 'דבר זה נשאל וכו''. כי מה שהוא יתברך סיבה לתורה, הוא יותר עליון מן מדרגת חכמים נביאים ומלאכים. כי אלו כולם הם עלולים ומסובבים, ואינם מגיעים אל דבר שהוא מצד העילה דוקא, ומצד העלולים אין ידיעה לזה. כי אף אם היו נותנים הסיבה שאבדה הארץ בשביל שחטאו, לא היה זה סיבה לאיבוד הארץ, כי אם חטאו היה ה' יתברך מקיים התורה בהם, והיו חוזרים למוטב. רק הסיבה היה שלא ברכו בתורה תחלה, ובזה בא להם איבוד הארץ. ואילו היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה, אז היה ה' יתברך עמהם במה שנתן התורה להם. וכמו שהיה הוא יתברך הסיבה למציאות התורה בהם, היה גם כן סיבה לקיום התורה בהם, ולא אבדה הארץ. אבל עתה שלא היו מברכים בתורה תחלה, ולא היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה לישראל, גם כן לא היה ה' יתברך עמהם לקיים התורה, וזה היה גורם שאבדה הארץ.
ואל יקשה לך, למה לא היו מברכין בתורה תחלה? שאין פירוש הברכה הדיבור בפה בלבד, דודאי הדיבור בפה היו מברכים. אבל הכוונה על הברכה בעצמה, היא האהבה הגמורה והדבקות אל ה' יתברך, לאהוב ה' יתברך במה שנתן תורה, וזהו ענין הברכה. ואין כל האהבות שוות, כי האהבה האמתית היא האהבה בכל לב ובכל נפש, וכדכתיב (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ולא היה להם האהבה הגמורה אל ה' יתברך במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה, שהיא התורה, שהיא טובה על הכל, שיש לברך ה' יתברך ויתעלה שמו על זה בכל לבו. וכפי הטובה העליונה, לא היו מברכים בכל לבם...
וזה שאמר הכתוב "ולא שמעו בקולי" נגד התורה עצמה, "ולא הלכו בה" שלא לקחו התורה עם סיבתה, כי לקיחת התורה עם סיבתה נקרא הליכה בתורה לגמרי. ומפני זה לא היו יודעים דבר זה לא חכמים ולא נביאים ולא המלאכים, כי דבר זה מגיע אל הסיבה הראשונה בפרט, ואין מגיע אל המסובב, וכל אלו הם עלולים ומסובבין, ולכן פרשה הקב"ה בעצמו.

(מהר"ל, תפארת ישראל, בהקדמה)

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' שאין מברכין בתורה תחלה
16-21

יש להבין ג"כ במה שדרשו ז"ל על פסוק "מי האיש החכם וכו' על מה אבדה הארץ", אמרו דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו... שלא ברכו בתורה תחלה. ודבר זה בתכליתו תמוה, מה היא השאלה העמוקה הזו שלא יוכלו חכמים ונביאים לפותרה, וזיל קרי ביה רב, הא כתיב בקריאת שמע [דברים יא, טז] "השמרו לכם וכו' ואבדתם" וכו', והלא כל דברי נביאים מלאים מזה?...
ובשעת חורבן כבר נמחל לישראל הכל, כמ"ש [איכה ד, כב] "תם עונך בת ציון", ומה שהיו נענשים, הכל היה בסיבת חטאים שחטאו ישראל אח"כ. וא"כ הא דהיתה ארץ ישראל כמדבר ולא עבר איש והיתה שממה, הכל היה בסיבת חטא שחטאו אח"כ... והנה בעו"ה ישראל בגולה, בבבל עדיין היה לתא דעכו"ם קשור בלבם, ולא עבדו ה' מאהבה רק ליראת עונש וגלות, כי ראו מה קרה להם בסיבת עכו"ם, אבל לבבם היה חומד וכוסף לעכו"ם...
וזה מה שאמרו שאלו לחכמים ולנביאים, על מה אבדה הארץ, היינו לאחר חורבן כאשר גלו ישראל, וזהו שאמר הפסוק "על מה אבדה ארץ נצתה כמדבר מבלי עובר", והיינו שאין ישראל עוברים שם, כי כבר גלו, וא"כ למה אבדה ארץ אח"כ, הא כעת אין עונשי ישראל כ"כ גדול, כי יש להם טענה "אנוסים היינו"? וזה היה קשה לחכמים ולנביאים לפרשו, כי ידוע כל מה שבלבו של אדם אפילו מלאך אינו יודע, רק ה' לבד יודע מחשבות בני אדם, ולכך קשה להם לפרש הדבר, עד שבא ה' יודע מחשבות ופירשוֹ, "ויאמר ה' על עזבם את תורתי וילכו אחר שרירות לבם", דייקא, "וילכו אחרי הבעלים", והיינו בלבם היו חומדים וסוררים ללכת אחרי בעלים שלמדו מאבותם והיה טמון בלבם, ולכך נענשו. וזהו אמרו של ר"י, כי מה שהוא מאהבה שייך ברכה, אבל מה שהוא בלי כוסף וחומד לא שייך ברכה, וראש לכל התורה ותחילתה הוא "אנכי ה' אלקיך", כי הוא ראש ושורש לכל התורה, וזהו שאמר שלא ברכו בתורה תחלה דייקא, דלא קבלו מצות יחוד ה' ועבודתו באהבה עד שהודו ובירכו לה', כי שורש עכו"ם היה טמון בלבם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יג)

ובזה יש לבאר דברי הגמ' נדרים... שאין מברכין בתורה תחילה. ע"כ. וכבר הקשו רבים וכי לא ידעו החכמים והנביאים שחטאו ישראל קודם חורבן הבית כמה עבירות, ע"ז ג"ע ש"ד, והרי כל המקרא והנביאים מלאים מזה ומפורסם לכל? ויש לישב דהנה הרשב"א ז"ל בעין יעקב במס' שבת פרק אמר ר"ע הקשה אהא דאמר רב יוסף מכאן מודעה רבה לאורייתא, ופירש"י כשיבוא הקב"ה להענישן על שלא קיימוה, וא"כ למה נחרב המקדש ולמה גלו ישראל? ותירץ כיון שלא ניתנה להם ארץ ישראל רק על תנאי שישמרו את התורה, כדכתיב "ויתן להם ארצות גוים בעבור חוקיו ישמרו" וכו', והואיל ולא קיימו את התורה גלו מארץ ישראל. ע"כ. אבל קשה, למה נהרגו כמה אלפים מישראל בעוה"ר? וכן קשה על מה אבדה הארץ שהיתה לגפרית ומלח, כדאמרינן במס' יומא דף נד ע"א: שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בא"י. ואם שיש לומר ששפך ד' את חמתו על עצים ואבנים ושלא לכלות את ישראל בחמתו, וכדאיתא במדרשות וברש"י ותוס' קדושין דף לא, אבל אם לישראל עד גלות בבל היה להם טענת אונס, ובכן למה באה העונש?
רק לפי מה שכתבתי מקודם, כי העונש לא יבוא על האדם ביחוד על ביטול מצותיו ומשום קנס, רק הקב"ה חקק בהטבע שהשפעתה תהיה ע"י האדם בקיום מצוותיו ובהיפך בחורבנו ח"ו, וכמו שהיה בדור המבול, אם כי עוד לא נצטוו רק בשבע מצוות בני נח, רק במניעת ההשפעה והעדרו כרוך החורבן ממילא, כי תכלית הבריאה היא רק בשביל שלמות האדם ולטובתו, ואם לאו אזי כל הבריאה לבטלה, וכבר דברו מזה הספרים הקדושים שיש לזה הוראות מן התורה... ובשביל זה בא החורבן על העולם עוד מקודם אף שאז היו להם טענת אונס...
ובזה נבאר את המאמר חז"ל שהבאתי לעיל... שאין מברכין בתורה תחילה ע"כ. זאת אומרת, שעם התורה אינן מתברכין שע"י יקנו קנין נפש בשלמות האמיתית, יען שלא יגעו כראוי בהדרכים שהתורה נקנית בהם, שבהם יכריעו על לבו כאילו הטבע מושלת בהם שיבוא לשלמות האנושי, שאז היה הכח החזק הזה בכחות הנפשיות שלו שינחלו בניו בתולדותיהם שכל קניני הרוחני שבאדם נמסרה לבניו בתולדה, כי המעשים שעושה האדם היא מתולדות קניני הנפשיות שלו וכדמבואר. והכתוב מעיד ע"ז בשאלם על מה אבדה הארץ וגו', שגם בהארץ באה מארה בגפרית ומלח וחורבן פנימי אשר החכמים והנביאים לא פתרוהו יען כי להאדם נראה לעינים וה' יראה ללבב. ובא הפתרון מהבורא ית', דכתיב ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, זאת אומרת, קודם שנתתי את תורתי להם, וזה פירוש "לפניהם", כי הדרכים אשר התורה נקנית בהם נמסרו להם קודם מתן תורה ועוד קודם שלשת ימי הגבלה כדמבואר שם בקרא, שאז ענו כולם בלב אחר ע"ז "נעשה", שביארתי לעיל שהנעשה קאי נעשה פעלים לתורה, שקיום התורה יהיה ממילא כמו מתולדות הטבע, שאז הודיעם ה' יתברך ע"י מרע"ה הדרכים שמבוארים מעלה שיכשירו לשמירת התורה, שגם ע"ז שייך הלשון "על עזבם", זאת אומרת לא על ביטול המצוות בפועל ח"ו, רק עזיבת הדרכים שבא להאדם ע"י עזיבה והתרשלות ובשלילה. ובזה מסיים הכתוב "ולא שמעו בקולי", זאת אומרת ע"י עזיבת הדרכים גרמו שלא ישמעו בקולי, שהוא קולו של תורה, וכדכתיב "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", וגם אח"כ כתוב "וכל העם רואים את הקולות", וביארו חז"ל רואים את הנשמע, זאת אומרת שקולו של הקב"ה היה נראה בהטבע באויר דברים חוצבים להבת אש. וי"ל שההוראה בזה היתה להוכיח שקולו של תורה יהיה נשרש בהם כמו טבע, וגם במהלכות החיים הטבעיים הכל יעשו עפ"י התורה, ואז גם העם ר"ל הפחותים יוכיחו באמיתתם, ויקבעו את התורה בדרכי חייהם. ואח"כ מבאר עוד הכתוב ואמר "ולא הלכו בה", ומבאר הגמרא שלא ברכו בתורה תחילה, זאת אומרת שהתורה לא מתברכת בהם ולא הלכו בדרכיה מה שנאמרה תחילה, זאת אומרת קודם מתן תורה... ובשביל זה באה החורבן גם בארץ, שכוונתו יתברך בהנחיל עלינו את הארץ כי גם הארץ גורמת שה' חקק בטבעתה ע"י קדושה יתירה להכשיר את האדם לשלמותו, וכמאמרם ז"ל אוירא דא"י מחכים, וכן כתבו הספרים שלכן נקראת ארץ כנען שהארץ גורמת להכניע את היצר הרע. ובכן אם גם היא לא לתועלת היתה עבור זה, וממילא בא החורבן.

(רבי שמעון היילפרין, דבר אל העם, עמ' טו-יט)

ברכת התורה... ברכת ברכותינו זאת כמה גדול חיובה, וכמה אי אפשר לשנות בה מן המטבע שטבעו בה חכמים, בהמשכתם שפעת חיי עולם הנטועים בתוכנו, המטבע המגלה את צורתה האמיתית ואת דרכה של תורה המתבררת ונקבעת במקומה בארץ הנחלה. כי מכאן הננו למדים 'על מה אבדה הארץ', ומתוך כך על מה תקום הארץ. מכאן הננו מקשיבים לקול ד', הנשמע ממעל לפירושיהם של חכמים ושל נביאים ושל מלאכי השרת: על שלא ברכו בתורה תחילה. כי אע"פ שעוסקים בתורה, שיגעים ושוקדים בה, שמגדילים ומאדירים אותה, אין תקומת הארץ על ידה קיימת אלא באיכות הגישה הנאמנה אליה, אשר בהכשרת הקודש של הברכה שלפניה תחילה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". דוקא זאת היא דרך אמיתתה של תורה - התפיסה עם הברכה בה תחילה ועל פי מטבע הברכה הזאת שלפניה, את היותה נתונה לנו מאת ד' מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים"... אם משנים ממטבע הברכה של התורה, ובאים לעסוק בה שלא על פי הברכה שלפניה... מהפכים את צנורות השפעתה ומסלפים את תפיסתה הנתונה, כמה גדולה הסכנה וכמה נוראה האחריות!

(רבי צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, חלק א, עמ' קסו-קסז)

הדברים יתבררו מתוך דברי חז"ל המביעים ביסודיותם את יחסי ישראל התורה והארץ:... "על מה אבדה הארץ"... שלא ברכו בתורה תחילה, שניגשו לתורה בלי הברכה הקבועה ומוקדמת לה. בירורה של התיחסות נכונה זו, של גישה נכונה זו, מתגלה דוקא מאת המקור העליון ביותר, שלמעלה מחכמים ומנביאים - מהקב"ה בעצמו. התיחסות גישה זו היא בברכה הקבועה המוקדמת לתורה, בביטוי סגנונה וסדרה המדויק: 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'. זוהי ההתיחסות הגישה האלקית, הישראלית, הטבעית האמתית: שהיא נתונה ומופיעה לנו מאת ד' בורא העולם וגואלו מבית עבדים - מתוך מה שבחר בנו מכל העמים... להתגלות צלם אלקים שבאדם בקרבנו בתור עם, באדם הציבורי המופיע בנו במלוא שיעור קומתנו. זוהי התייחסות הגישה הנכונה, שהיא מקיימת את ישראל בארץ וכן מחזירה אותו לארץ ולתקומתו בה, זאת ולא אחרת, זאת ולא בהפך, וכל המשנה ממטבעה הקבועה והברורה של הברכה הזאת, של הגישה הזאת, לא יצא ידי חובתו וידי תורתו.

(רבי צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, חלק ב, עמ' קעו)

בגמרא נדרים ובבא מציעא יש מאמר חז"ל שמופיע עם הקדמה מיוחדת: "'מי האיש החכם ויבן את זאת?' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו". רבונו של עולם, שהוא מקור החכמה והנבואה, הוא בעצמו המפרש. "'על מה אבדה הארץ?". לכאורה, אין זה מובן. וכי איננו יודעים למה אבדה הארץ ולמה היתה גלות? בית ראשון נחרב מפני שפיכות דמים גילוי עריות ועבודה זרה, ובית שני מפני שנאת חנם (יומא ט ע"ב). אלא שרבונו של עולם בעצמו פירש. "'ויאמר ד', על עזבם את תורתי' - שלא ברכו בתורה תחילה". מכיון שלא ברכו בתורה תחילה, לא הועילה להם כל למדנותם וכל חסידותם. מה נמצא בברכה שלפני לימוד תורה? "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". יש לגשת אל התורה מתוך השקפת עולם ש"בחר בנו מכל העמים", ואם לא, יש חסרון באמונה, וממילא בתורה. זאת דעה אלוקית מקורית על ענין אובדן הארץ.

(שיחות הרב צבי יהודה במדבר עמ' 151-152)

המצוות נמשכות מהתורה, והתורה נמשכת מ"אשר בחר בנו מכל העמים" (ומתוך כך "נתן לנו את תורתו"). יש תמיד לזכור שנשמת ישראל האלקית היא שמתגלה בתורה, והתורה עצמה מתפרטת במצוות. חז"ל מוסרים לנו שהחכמים והנביאים נשאלו "על מה אבדה הארץ" ולא ידעו, עד שפירש רבונו של עולם, שהוא מקור הנבואה ומקור החכמה, בעצמו: מפני שלא בירכו בתורה תחילה, זאת אומרת מפני שעסקו בתורה שלא מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים"... בעם היו נביאים ובני נביאים ולהקות נביאים, כמו שנאמר "הגם שאול בנביאים" (שמואל א יא, יב). היו גדולי רוח וגדולי השראת השכינה, היו גם גדולי תורה ותופסי תורה. אבל ביניהם היו גם כאלה שעליהם נאמר: "ותֹפשׂי התורה לא ידעוני" (ירמיהו ב, ח), שעסקו בתורה שלא מתוך ברכה תחילה.
אם כן, השלישיה הראשונה של "משנה תורה" היא ישראל-תורה-מצוות. תורה וקבלת עול מלכות שמים הן ענין אחד. בפרשת "ואתחנן" נמצאים הביטויים של קבלת עול מלכות שמים ושל עצם העובדה של התורה: עשרת הדברות. אבל יש לזכור שכולם נמשכים מעצם מציאות עם ישראל המציאותי, הארצי והממלכתי, אשר המסקנה שלו היא "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד" ו"אתם הדבקים בד' אלקיכם".

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 344)

יש אנשים שיש להם טענה, ש"מרכז הרב" לאומית. הרי התורה כולה בנויה על זה. בירמיהו: "ותופשי התורה לא ידעוני", רבנן ותלמידיהם, בימי משה רבנו. ובכל הדורות, היו תופשי תורה, גדולי תורה ומרביצי תורה, ירושלים וא"י היתה מלאה מהם. וכך גם בכל ימי בית ראשון, שפע רוחני בישראל. עם פוליטי חקלאי ותרבותי, ולבסוף, אבדה הארץ. ובגמרא בנדרים ובב"מ בירור "על מה אבדה הארץ"? אמר רב יהודה אמר רב: דבר זה נשאל לחכמים, כמובן חכמי קדש, חכמי תורה - ולא פירשוהו, לנביאים - ולא פירשוהו, למלאכי השרת ולא פירשוהו. עד שפירש הקב"ה בעצמו: שלא ברכו בתורה תחילה. בירור הגישה לתורה. זאת, ולא אחרת: רק מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים". למדו תורה ועסקו בתורה, אבל לא מתוך הלאומיות שלנו. השובניזם שלנו, הגאוה שלנו, גאון ישראל. "אשר בחר בנו מכל העמים". היו למדנים, פלפלנים, וחרדים מקיימי מצוות, ולא ברכו בתורה תחילה. כשניגשים לגמרא ולתוספות לא מתוך התמלאות של כל גידינו ועצמותינו והמוח והלב שלנו בגאוה שלנו, ב"אשר בחר בנו", זו סכנת שמד. תחילה כך, מלחמות של רז"ל. שקרובות לשפיכות דמים, כנגד חלקים מתמוטטים כאלה. מלחמות ממש על היסוד הזה, כנגד אנשים מתמוטטים התמוטטות רוחנית נשמתית מאחיזה בכלל ישראל. ומכאן המשך בדורות לנפילה כזאת.

(רבי צבי יהודה קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק א, תלמוד תורה, פרק א)

[איך לא ידעו החכמים והנביאים את סיבת החורבן, הרי העם עזבו את התורה ועבדו את הבעלים? המלה "על" כאן היא במובן "עם" (כמו "על גחונך תלך" - עם גחונך, בגחונך), והשאלה לא היתה מה סיבת החורבן, אלא במה אבדה הארץ, באיזה ענין נראית עובדת החורבן. החכמים והנביאים חשבו שהחורבן היה מה שהובקעה העיר ונשרף ההיכל. אבל ה' גילה להם שהארץ אבדה עוד לפני כן, כאשר עזבו את התורה. כבר אז הארץ המיושבת נחשבת כמו מדבר, בלי עצי חיים ובלי מים.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 192-193)
לטקסט

דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' שאין מברכין בתורה תחלה

[איך זה רמוז בפסוק? י"ל מזה שכתוב "תורתי", והרי נאמר בעבודה זרה יט ע"א "בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו", והכוונה היא שלפני ברכת התורה, התורה היא של ה', ואחרי לימוד עם ברכת התורה היא של האדם, כמו שנאמר בברכות לה ע"א, לענין ברכת הנהנין, ומכאן שלא ברכו ברכת התורה ולכן היא נקראת תורת ה'. והטעם שנענשו כל כך על זה, הוא כי למשל, מי שהמלך נותן לו כסף, יכול לומר שאינו צריך כי יש לו הרבה כסף, אבל אם המלך נותן לו תואר כבוד, למשל, אם לא יקבל, זה ביזוי למלך, כי הוא מראה כאילו שהכבוד של המלך אינו חשוב לו. וכך התורה הוא הכבוד של ה', ולכן אם לא מברכים עליה, שזה עיקר התורה, זה מראה שלא רוצים אותה, וזה מרידה במלכות, ולכן מקבלים עונש גדול.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף מז ע"א) לטקסט

ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' שאין מברכין בתורה תחלה

וכבר תמהו על זה שלמים וכן רבים, הכי לא היו בידם עברות גדולות וחמורות, היינו ע"ז ג"ע וש"ד? ומה ראה שהחמיר עונש זה שאין מברך בתורה תחלה מבכולן?... גם יש לדקדק מן המדרש רבה (דברים פרשה ח): אמר הקב"ה, אם ברכת את התורה לעצמך אתה מברך שנאמר "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים" וכו', א"כ מהראוי שבל יגיע עונש להאין מברך, דעונשו הגדול הוא שלא יטול שכר הברכה, כידוע...
אמנם יובן עפ"י אידך אמרם ז"ל (שבת פח): "יום השישי" וכו' - ה' יתירא מלמד שתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית, אם ישראל מקבלים התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו... מדבריהם אלו הוכחה ברורה ונאמנה דהשגחת הבורא ית' היתה בעת יצר התבל, אשר רק זרע יעקב עדת ישרון המה יקבלו תורת ד' התמימה... מעתה לפי האמור, הברכה "אשר בחר" וכו' אמתית היא... כי כן היתה השגחתו הרוממה בבריאת שמים וארץ, והמה מראים בעליל החיבה הגדולה למו. לכן המברך הברכה הזאת מודה הוא ומאמין באמונה שלימה שקיום התבל מיצירתה עד היום הזה רק בעבור שקבלו ישראל אז התורה, דאל"כ במה הראה למו חיבתו הרבה ואהבתו העצומה במה שבחר בהם מכל העמים? על כרחך מדתלה קיומה בלקיחתם מתנת נחלת אל ית'. ולכאורה מה שייכות קבלת התורה לקיום העולם? אלא ההכרח כי נברא בכוחה, והיא היא הנושאת על כתפה הארץ וכל אשר עליה, ומי שאינו מברך ברכה זאת הוא ככופר בבורא עולם כנ"ל...
ומעתה מה יקרו ונאמרו דברי ר"י אמר רב... דבאמת היו בידם עברות הגדולות אלו, וראוין הי' להענש עליהן ע"פ העונש המגיע. אך העון הגדול והמרי העצום הי' שכפרו ביסודי העולם, באמרם שאפשר לה להתקיים אף זולת התורה. לכן נענשו עלי' מכל העברות החמורות. וכל הדברים הנאמרים כללן ר"י אמר רב בדבריו המועטים אלו שאין מברכין בתורה תחלה, ר"ל שאין מברכין הברכה הראשונה, שהוראתה שהתוה"ק היא תחלה למעשה בראשית, ועלי' יסד השי"ת התבל. לכך אבדה הארץ, להראות כי התוה"ק היא לבדה המשענה הנאמנה והנכונה אשר עמודי התבל עלי' נשענים, וזולתה בל תעמוד על כנה אף רגע אחד.

(רבי שלמה בן אברהם בנימין קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא תליתאי, חלק ב, הקדמה מנכד המחבר)

על עזבם את תורתי
19

"כן תאבדון" - מבלי איש עובר. וזה העונש אינו מחמת ע"ז לחוד, אלא "עקב לא תשמעון בקול ה' אלקיכם", שזה יהיה גורם עוד שלא תעסקו בתורה כלל. וזה גורם חורבן הארץ, וכדאיתא בנדרים דף פ"א ובאיכה רבתי: דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. פירוש, עיקר החרבן היה משום ע"ז ג"ע וש"ד, כדאיתא ביומא דף ט, אבל חורבן הארץ לגמרי הוא מפני עזיבת התורה. וכ"ז גורם במה שמתחלה שכחו את ה' שהוא המשגיח בכל רגע.

(העמק דבר, דברים ח, כ)

על עזבם את תורתי וגו' שאין מברכין בתורה תחלה
19-21

אמרו שעל מה אבדה ארץ, על עזבם את תורת ה', ואר"י שלא ברכו בתורה, והיינו שאף שלא עברו, וקיימו, היה בעול ובטורח, ולא ישמחו בה לברך עליה בשמחה והודיה שזכו לקיים המצוות כראוי, שיש לברך בשמחה על קיום המצוות, שקידשוֹ ה' וזיכהו למצוה זו לעשות רצון קונו, והם שלא עשו כן, באו לגלות והגיעם רוב מהרעות.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ה)

הענין, כי אמרו בגמרא דברכות [דף לב ע"ב]: היינו עזובה היינו שכוחה. וא"כ השאלה כך, "על מה אבדה הארץ", כי הארץ לא חטאה, רק הקב"ה שפך חמתו על ארץ וחס על ישראל, והיתה השאלה למה, וכי ה' יעוות משפט, הם חטאו הם ראוים לעונש, וארץ מה חטאה? ועל זה המענה, אילו ידעו תורתי ומ"מ סרו, היה עונשם גדול, אבל עזבו תורתי, ששכחו אותה, וא"כ אומר מותר, כי היתה מהם בהעלם דבר, כמו שמצינו בימי נחמיה שלא ידעו עניני מצוות כי נשכחה מהם, וע"י כך הם נדונים כשוגג. ולכך היה ראוי שיהיה שופך חמתו על ארץ, להצילם ומבלי לעשות בהם כליון.
רק אמרו בגמרא [נדרים לח ע"א]: משה היה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה. ואמרו [ברכות לה ע"ב] גבי ברכה: קודם ברכה "לה' הארץ ומלואה", ולאחר ברכה "והארץ נתן לבני אדם". וכן הדבר בתורה, דילפינן מברכת המזון, קודם ברכה לה', ולאחר ברכה לאדם. וא"כ, כיון שהיא שלו, אין בה שכחה. וזהו מאמר ר"י, שעזבו תורת ה' היינו שכחו, וקאמר ר"י למה, שלא ברכו בתורה, א"כ אינה שלהם ויש בה שכחה, כמו שקרה למשה, ולכך עזבו תורת ה', דהיינו שכחו ובאו לכלל עבירות. והתורה היא לנו למחסה ולמגן.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יד)

בגמרא נדרים ובבא מציעא מוסרים לנו חז"ל "על מה אבדה הארץ": "על עזבם את תורתי" - "שלא ברכו בתורה תחילה". כשכל דקדוקיה של תורה וכל בירוריה של תורה אינם נמשכים ממקור היצירה האלוקית של ישראל, זה נקרא "עזיבת התורה" הגורמת לאובדן הארץ. ישראל קודמים לתורה, לא לפי הנוסח האפיקורסי של בן גוריון, אלא על פי הפילוסופיה האלוקית האמיתית של הגאון [הגר"א], שאמונה אמיתית היא אמונת ישראל ותורה, שהכל אחדות אלוקית שלמה של "תורת ד' תמימה" המתחילה ב"עם זו יצרתי לי", ומתגלה דרך יציאת מצרים, מתן תורה, ו"ושכנתי בתוכם", בתוכֵנו, בתוך כלל ישראל ומתוך כך בתוך כל אחד ואחד מאִתנו. אנחנו נפגשים במבנה זה בזוגיות "דברים-ואתחנן". "דברים" - ישראל, "ואתחנן" - תורה, עשרת הדברות. כך הוא הסדר ולא אחרת. כך "הואיל משה באר את התורה הזאת". היא מתגלה בכל פרטיה ודקדוקיה מתוך כלל ישראל, מתוך "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם".

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 45-47)

ועוזבי ד' יכלו - זה המניח ספר תורה ויוצא [ברכות ח ע"א] - עיין פתיחתא איכה וירושלמי חגיגה פ"א ה"ז: "על עזבם תורתי" - על מאסם בתורה, ובבבא מציעא דף פה ע"ב ונדרים דף פא ע"א: על עזבם את תורתי, שלא ברכו בתורה תחילה.

(גליון רבי צבי יהודה ברכות ח ע"א)

על שלא בירכו בתורה תחילה
21

...ומי שמבקש החכמה מידו של הקב"ה זה נקרא פנימיות החכמה, כי אורייתא וקודשא בריך הוא חד כנודע (זוה"ק ח"ב צ ע"ב), והרי הוא דבק בפנימיותה של חכמה. אבל מי שרוצה בחכמה בזולת ה' יתברך, זה נקרא ספרים חיצונים... ועל זה אמרו על שלא בירכו בתורה תחילה, רצה לומר הברכה בכל מקום הוא הכרת הנותן אותו דבר ואינו נוטלה מעצמו, והם למדו תורה בדרך חכמה בלא ידיעת נותן התורה יתברך שמו, זה גורם גלות הארץ, שהוא עצמו העדר עולם הבא, כדיליף תנא במתניתין דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא [סנהדרין צ ע"א] מקרא ד"לעולם יירשו ארץ", שזהו ענין העולם הבא נהנין מזיו השכינה, כמו שאמרו בברכות (יז.), והוא עצמו ירושת הארץ, כמו שנתבאר במקום אחר בטעם ביכורים, שכל עיקר קדושת הארץ הוא הכרת הנותן "אשר נתת לי ה'", שמדבק טובות הארץ ופריה בנותנם, וכמו שאמרו (כתובות קי.): הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, אבל כאשר מפריד הארץ מנותן הארץ, אז עושה מארץ חוץ לארץ ומגיע גלות הארץ והעדר העולם הבא, שהם שלוש מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל, כמו שאמרו (ברכות ה.): תורה וארץ ישראל ועולם הבא, שהתורה עיקרה ללמד לאדם דבר זה, שע"י החכמה הוא מכיר הנותן, וזה תכלית כל התורה והחכמה והיא האמצעי, ומזה זוכה לארץ ישראל שכוללת כל חמדות ותענוגי העולם, שכולם נטע הקב"ה בארץ ישראל.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, ס' יהושע, עמ' ג)

[השאלה היתה מה גרם לקלקול בגוף הארץ? והתשובה - כי ישראל לא הלכו ע"פ התורה, וחשבו שאפשר ללכת לפי שכלם ובזה יעשו את הישר בעיני ה'. והגורם לזה היה שלא ברכו בתורה תחילה, שלא שיבחו את מה שהתחילה התורה בבראשית, "בשביל תורה שנקראת ראשית", שזה מלמד שא"א לסמוך על השכל ולכן ה' הוצרך לברוא את העולם בשביל התורה. וכיון שבריאת העולם תלויה בתורה, כשבני האדם מקלקלים את מעשיהם, מגיע קלקול לארץ.]

(בשמים ראש (הורביץ), הקדמה, עמ' 4) לטקסט

תכלית תורת ד' התמימה ותועלתה בישראל תצא משתי אלה: מיסוד הסגולה והקדושה שיש בתורת ד', שתרומם את כל נפש הנהנה לאורה להיות קרוב אל הקדושה והמאור האלקי... בסגולת הדר קדושתה תקנה לבב הדבקים וההוגים בה לרומם אותם במעלה עליונה, כסגולת העוסק בתורה לשמה שמגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, שהוא בעוצם קדושתה. והגדולה והרוממות הזאת הבאה מקדושת סגולת אלקיותה של תורה הקדושה מצד שהיא תורת ד' ודבר פיו, תקנה כל נפש לפי ערכה בעסק תורתנו הקדושה. והתועלת השנייה באה מצד הידיעה, שידיעת התורה תלמד לאדם, ליחיד ולציבור, נתיב יושר ללכת בדרך חיי עולם וחיים טובים ומאושרים ג"כ בעוה"ז... הנטייה לאחד הקצוות לבכר יסוד אחד מאלה על חבירו הוא דבר גורם תקלות... דהנה אם יטה לבבו רק לתועלת הידיעה ותקטן בעיניו סגולת התורה, הלא אז יהיה כאותן שלא ברכו בתורה תחילה, שעליהם אמרו חז"ל שאבדה הארץ. כי הדימוי את ידיעת תורת ד' לכל ידיעה וחכמה אנושית הוא הגורם הקרוב לכבות חלילה נרה של תורה ולסמות העינים מהשקיף אל זוהר קדושתה.

(ראי"ה קוק, עין איה, ברכות, פרק ז אות ד, עמ' 43 [נדפס גם בביאורי הראי"ה על פרקי אבות עמ' תקד-תקה])

הננו חייבים לעמוד על המשמר ראשית לכל, שלעת עתה לפחות תעלה בידינו יסוד קדושת המצוה [של שמיטה] במה שהוא מן התורה. ולענין שיש במצוה זו יותר מכל המצוות מפני שהגלות תלויה בה, בודאי דבר גדול הוא כשהעיקר של תורה עולה בידינו. ולא למותר הוא להציב בזה דברי הגאון שאגת אריה סוף סימן כד, שהוכיח שברכת התורה מן התורה היא ולא מדרבנן, מהא דאמר רב יהודה... שלא ברכו בתורה תחילה, מדנענשו עונש גדול כ"כ, דעל דבר זה אבדה הארץ, ש"מ דברכת התורה היא מן התורה, דאי מדרבנן לא היו ראויין לעונש גדול כ"כ. ומטי לה מדברי התוספות (סוטה דף מא, ב, ד"ה אותו), שהוכיחו שאמו מישראל לא מהני גבי מלך מדין תורה, דאי לאו הכי לא היו חייבים עונש גדול כזה. ומסיק הגאון שאגת אריה ז"ל, שאע"פ שיש לדחות הראיה מהא דאגריפס... מ"מ "הדבר מוכרע מעצמו, דאי ברכת התורה אינה אלא מד"ס אין ראוי לעונש גדול כ"כ דאבידת הארץ" עכ"ל.

(ראי"ה קוק, אגרות חמדה, פרק ו - יסוד השמיטה)

הרמב"ן משיג על הרמב"ם שבמנין המצוות לא מנה את ברכת התורה, שאעפ"י שאין אנו מוצאים אותה מפורשת מדאורייתא, הרי סוגיות הש"ס מראות על חיובה ומצותה. וראיתו מהא דנדרים עד שפירש הקב"ה בעצמו, "ויאמר ד' על עזבם את תורתי", א"ר יהודה אמר רב על שלא ברכו בתורה תחילה. ואם על דבר זה נענשו באבדת הארץ, ש"מ שהדבר גדול ומצווים עליה מה"ת. ודברי רמב"ן אלו יש להביא ראיה מהא דאגריפס המלך שנענשו על שאמרו לו "אחינו אתה" (סוטה מא ע"א), וכתבו התוס' (סוטה שם ע"ב) דאעפ"י שאמו היתה מישראל, ברם, מ"אחיך" בעינן שיהיו שניהם מישראל, דאל"ה לא היו שונאיהן של ישראל מתחייבין כלייה, אלא ע"כ מדאורייתא הוי.
בברכת המזון אנו מוצאים ברכה מדאורייתא בסופה, משא"כ ברכת התורה בתחילה נאמרה מה"ת. וטעמן של דברים: שתים הֵנָה פעולות המזון: הנאתו לשעתו, ולאחריו כשהוא מתעכל ומביא את תועלתו לגוף בכוחותיו החיוניים. המזון הרוחני כך הוא, בחינת "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא" (מגילה י ע"א ועוד). בשעת הלימוד - הקשר לתורה ולמעמקיה, ולאח"כ - הדרכתה באורחי החיים. "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" (תהלים קיט, קה).

(ראי"ה קוק, מאורות הראיה - שבועות, עמ' רס במהד' תשנ"ד)

כבוד התורה, הלא ידועים הם דברי הגמרא בפ"ק דמגילה דחמור הוא עוד יותר מתלמוד תורה, כי יסוד הכבוד של התורה הרי הוא בא מהשפעה של כל קנין התורה שנתעצם בתלמיד חכם, ושמתעלה בכל פעליו והדרכותיו הכלליים. והרי הדבר דומה לחומר ברכת התורה שעלה יותר מכל כח התורה, וכדאמרי' בגמ' דהפועלים על פסוק "על מה אברה הארץ על עזבם את תורתי" - שלא ברכו בתורה תחלה, שזהו בא מכח מניעת הכבוד של התורה, שרגש כבוד זה הרי היא מחיה בלבבות את כל ערכה של תורה ומעורר כבוד שמים וכבוד היהדות הנאמנה בכלל.

(ראי"ה קוק, כבודה של תורה (פילדלפיה תרצ"ה), עמ' טז [נדפס גם בהסכמות הראיה עמ' 125])

ההליכה בתורה היא ההקפה הכללית עם הסקירה על פעולת התורה לעתיד לפי מהלך הזמנים והתעלות הנפשות, וכשהשקפה כזאת נסקרת יפה היא מרוממת את הנפש עד שמכירים גדולתה של מתנה טובה של חמדה גנוזה זאת של התורה, ומברכים עליה לא בשביל הענין הפרטי של עסק זה של עכשיו וכו' כי אם על היסוד הנצחי המקיף את התעודה בכללה, שעל זה אמרו חכמים שלא ברכו בתורה תחילה.

(ראי"ה קוק, לנבוכי הדור, עמ' 253)

הקשר של העוסק בתורה איננו רק עם התורה וחביון עוז קדשה בלבד, אלא גם עם שורש הקודש של ישראל שקדמו לתורה, כדברי התנא דבי אליהו (פרק יד). ומכאן הנוסח בברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", שבחר בנו מצד השורש שלנו שהוא קודם לתורה, ובשביל זה נתן לנו את תורתו. וכשאין מברכים בתורה תחילה עוקרים מהלימוד את שרשו, הן את השורש של ישראל והן השורש של עצמיות התורה, ועושים בזה את התורה "כיבשה אין כל", "שחורות כעורב", שבלא שמים אין ארץ. ו"על מה אבדה הארץ", על שלא ברכו בתורה תחלה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, לחם אבירים, פרק יט, עמ' פח [נדפס גם במי מרום, על התפלה, עמ' קכא])

...התורה, שגם בדחייה שלה היא מעלה ומרוממת את הכל, וצורתה היא בבחינת תבלין, לתבל את הכל ולברך על הכל. כי החושך והצל, פרט להיותו נברא ולא רק העדר אור, הנהו גם אחד מגווני האור, ועל כן אין תכליתו להידחות. אמנם אין בשום שכל בריא לידע איך לכלכל דבר במשפט, שעצם כליון הרשעה יהיה לברכה, ולגלות עומק האור שיש גם בחושך, בבחינת "ממעמקים קראתיך ד'" (תהלים קל, א). כך מעצמנו אין אנו עושים דבר, רק הננו פותחים ספר התורה שלנו ורואים ויודעים איך ומה לעשות. עם זה נדרש בעיקר שהאור הכללי המחיה את הכל ינצח על הכל, ואז כל אור - כולל החושך, שכאמור גם הוא מגווני האור - בא בשלום על מקומו. האור הכללי הוא האור האחדותי שמאחד את הכל, וזוהי כוונת ברכת התורה. כל רפיון וחולשה בהמשכת האור הכללי מפריד בין הגוונים והחלקים ונעשה החושך לרועץ מוחלט לכללות ההויה והיש, הורס, מחרים ומכלה את הכל. "על מה אבדה הארץ, מפני שלא ברכו בתורה תחלה". עתידים ישראל לשוב אל התורה ולנותנה ב"ה, להתחיל לברך בשמו, ואז ישוב העולם לבנינו ולתיקונו הנצחי.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק יג, על התפלה, עמ' קפט-קצ)

וט''ז או"ח סי' מז פי' שלא התבוננו בברכה תחלה שהוא לעסוק בדברי תורה, והכוונה ליגע עצמו עליה ולפלפל ולהעמיק בה שזהו לשון עסק וגם לשון הילוך, כמו שפירש"י [ויקרא כו, ג] "אם בחקותי תלכו", שתהיו עמלים בתורה. ואפילו אם לומד הלכות התורה בפשטותה, כל שאינו משים עיונו עליה לעסוק ולפלפל בה, נענש ע"ז... ומ''מ צריכין אנו למודעי, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופשטות המאמר משמע דהעונש בשביל שלא ברכו... ונלפענ''ד להתאים ולייחד הדרוש עם הפשט, ואקדים דברי רא''ש ברכות י''א [פ"א סי' יג] במה שהקשו תוס' [ברכות יא ע"ב ד"ה שכבר] אמאי אין מברכין ברכת התורה עוד הפעם כשמפסיקין מן הלימוד כמו בשאר מצוות, ותירץ הרא''ש משום דאינו מסיח דעתו מלימוד תורה אפילו כשעוסק בדברים אחרים עיי"ש. אמנם כן מבואר בישמח משה פ' תרומה, דרק כשלומד התורה מאהבה גמורה אז שום עסק בעולם אינו מבטלו מלחשוב בה וליתן דעתו עליה... ומעתה א"ש על שלא ברכו בתורה תחלה כפירוש הט"ז שלא עיינו ונתייגעו היטב בתורה שבעל פה, וממילא לא ברכו ממש, שהרי הפסיקו דעתם ממנו, שהרי כיון שלא עסקו בתורה שבעל פה לא היה לימודם באהבה גמורה, וממילא הסיחו דעתם, ושוב לא יצאו ידי חובת ברכה.

(רבי רפאל זילבר, מרפא לנפש, ח"א, "הנחמדים מזהב" אות ח)

נראה ע"פ דברי ישמח משה פרשת קורח... דאיתא בסנהדריו נט דנכרי העוסק בתורה חייב מיתה מטעם גזל, דלנו מורשה ולא להם. אולם במנחות מ"ב מסיק הש"ס דכל דכשר בנכרי אין מברכים עליו, פירש רש"י דלא שייך לומר "אשר קדשנו במצוותיו"... ולפי זה אם אינו מברך על התורה ע"כ ס"ל דמותר לנכרי... ואיתא ביערות דבש ובערבי נחל פ' שמות, לפרש הא דתמורה ט"ז גבי עתניאל בן קנז "וילכדה" היינו שהחזיר ע"י פלפולו ג' אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, וביארוהו משום דחלקי א"י מכוונים נגד חלקי התורה, וע"כ ישראל שהשיגו התורה ויש להם אחיזה בתורה שייך להם א"י... ולפי זה, ע"י שלא ברכו בתורה תחלה, להורות נתנו שגם גוים יש להם שייכות להתורה, וא"כ יכולים לטעון גם על א"י, דהא בהא תליא, וע"כ עי"ז אבדה הארץ.

(רבי רפאל זילבר, מרפא לנפש, ח"ב, "מצבת משה" סי' כד)

נִגשים אל התורה רק מתוך ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורתו", "תורת אמת, "וחיי עולם" שהיא תורה שבעל פה "נטע בתוכֵנו". ואוי ואבוי לו למי שמשַנה בה ממטבע שטבעו חז"ל בברכות התורה ומהַפכן לאמר "נתן לנו תורתו ובחר בנו מכל העמים". ואמר רב יהודה אמר רב: על מה אבדה הארץ על עזבם תורתי, שלא ברכו בתורה תחילה. דוקא מתוך אמתתה זו של תורה ואמונתה וקדושתה ודבקותה ושקידתה מתגדלים ומתעלים בתורה.

(רבי צבי יהודה קוק, אגרת מיום כ"ה אב התשל"ז, נדפסה בשיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 151-152, הערה 19)

הכרה זו של מציאות "עמו" המיוחד, היא היסוד של כל התורה כולה וכל האמונה כולה. מכאן להבחנה כיצד ניגשים לתורה - האם מתוך "ברכה בתורה תחילה", מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים" או לא. רק כאשר תלמידי חכמים ניגשים לתורה מתוך ברכה תחילה - זוכים הם להתקשר לחיוניותה של התורה.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 279)

כשנשמת ישראל מתגלה בכל מילואה, אז התורה מתגלה באמיתתה, כדברי חז"ל, שאבדה הארץ מפני שלא ברכו בתורה תחילה. ומה היא הברכה תחילה? "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". ו"לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום" (תהלים קמז, כ). אין דרך אחרת לעסוק בתורה אלא מתוך "אשר בחר בנו", מתוך הכרת הערך האלקי המיוחד של עם ישראל. כשניגשים אל פרטי הלימודים שלא מתוך ההכרה הכללית, האמונה הכללית של היצירה האלקית של עם ישראל, אז יש סכנת נפשות ליחיד ולצבור. "על זה אבדה הארץ".

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 94-95)

במדרש (פתיחתא דאיכה רבה ב) כתוב: "...מצינו שויתר הקב"ה על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה, שנאמר 'על מה אבדה הארץ', על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן אלא על עזבם את תורתי", והעיר רבינו: "ע' ב"מ פה ונדרים פא על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחילה".

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 94-95)

גאוה פרטית מכוערת היא, אבל גאוה לאומית יש בה צורך. ולא נחרב בית המקדש אלא על שלא ברכו בתורה תחילה, שהיא ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים", ברכת הגאוה התורנית.

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פ' ויצא, עמ' צו)

האיש המאמין במאמר "כי אני ד' רופאך", שהתורה באזהרותיה משמרת את האדם מכל רע, ונותנת לו חיים גם בעוה"ז מלבד השלמות הנפשית... האיש הזה "יברך בתורה תחלה", הוא יברך את ד' נותן התורה, בתור רפואה לגוף ולנפש, כמו שיתן חולה במחלת הגוף תודה לרופא על הודיעו אותו את ה"דיעטה", את המדה בחיים, למען יחיה; או גם הבריא, שע"פ עצת הרופא יהיה משומר שלא יחלה. אבל אנשי הדור ההוא שהתמכרו אל תאות לבם, ומנקודת השקפתם התורה מפרעת את האדם מן החיים, לכן "לא ברכו בתורה תחלה", וכה הלכו מרעה אל רעה.

(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה, גפן כ, פרט הכרם א, דף קסה)

[בדורו של ירמיהו, היהודים היו לאומיים, שאהבו את האומה הישראלית, אבל רחקו מהתורה, וגם מי שדבקו בתורה לא החשיבו אותה כדבר יסודי, לא בירכו עליה ולא העריצו אותה תחילה, אלא ראו את האומה כדבר היסודי, ואותה בירכו תחילה. ועל הלאומיים שרחקו מהתורה, אמר ירמיהו "יתומים היינו ואין אב" - יש לנו אם, היא האומה, אבל לא אב, שלא האמינו באבינו שבשמים.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 139)
לטקסט

[בברכות כא ע"א לומדים חיוב ברכת המזון שלפניה מזה שחייבים לברך ברכת התורה לפניה. ואלו שלא ברכו על התורה לפניה, לא ידעו שצריך לברך על המזון לפניה. והרי בברכות לה ע"א נאמר שבלי ברכה על המזון, "לה' הארץ ומלואה", ורק ע"י הברכה "הארץ נתן לבני אדם". לכן, כיון שלא ברכו על המזון, אבדה הארץ.]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף לה ע"ג) לטקסט