ד ע"א

מאי עורפילא עורו פילי

"כי הכרובים פורשים כנפים אל מקום הארון" (מלכים א' ח, ז) - היינו כשהאדם עושה עצמו לבית קיבול כמו הארון ללוחות, היינו שמתעורר הרושם בלב שלו הנקרא לוח, "ויסוכו הכרובים על הארון" - כנ"ל זוכה להשפע ממדור העליון. והיינו מקודם צריך האדם לבקוע חלוני רקיע שלו, להיות מקבל. וזהו הנקרא "אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל" (שם פסוק יב), ע"ד שפירש"י בגמרא עורו פולי - היינו שמתעורר פולי שלו, היינו הבקיעה. ואח"כ זוכה "והענן מלא את בית ה'" (שם פבוק י), והוא כמו מטרא רזיא לאילנות [לעיל ג ע"ב].

(רבי שמואל שמלקא מניקולשברג, דברי שמואל, פרשת פקודי)

האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא דכיון דנבט נבט
3-4

הצדיק... במעשיו הקדושים וע"י עוסקו בתורה ובתפלה - הוא המאיר לארץ ולדרים עליה, ובפרט לאלו המתדבקים אליו, וזורע בלבם אור הקדושה והתלהבות לעבודתו יתברך שמו, וכל מה שהם עושים - הוא הוא הגורם והמעורר. ועל כן יִקָראו מעשיו הטובים בלשון 'זריעה', שהוא זורע ומצמיח התלהבות הקדושה בלבות בני אדם הקרובים אליו. והצדיק הזה בכל יום הולך וגדול, וכמאמר חז"ל בגמרא דתענית: האי תלמיד חכם דמיא לפרצידא דתותי קלי, כיון דנבט נבט... וזה ביאור הכתובים "ויזרע יצחק בארץ ההיא", רצה לומר, שהיה מסגל תורה ומצוות ומעשים טובים, וע"י זה זרע בלבות בני אדם ובפרט להאנשים המתקרבים אצלו אורות גדולות וקדושות עצומות... "וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד", כמאמר הגמרא שזכרנו, האי תלמיד חכם דמיא וכו', שבכל יום ויום הלך וגדל בהשגות עצומות.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת תולדות, פרק כו, יג)

האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא דכיון דנבט נבט ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה' ואמר רב אשי כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם שנאמר וכפטיש יפצץ סלע אמר ליה רבי אבא לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה אמר רבינא אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא שנאמר והסר כעס מלבך
3-13

למה הישווה התלמיד חכם דוקא לזרע המבצבץ לעלות?... לעיל הקדמנו דתלמיד חכם העוסק בתורה לשמה עולה לגדולה שנאמר "והדרך צלח רכב" וכו', ואז הוא דומה למטר והטל שמרביבים את הארץ ומגדלים את הצמחים כדאמרן. לכך המשילו תלמיד חכם לפרצידא דתותי קלא, כי הא בהא תליא, אם זה התלמיד חכם עוסק לשמה, אז הוא עולה לגדולה והזרעים וצמחים מתגדלים, וכיון דנבט נבט וק"ל.
עוד שם בגמרא: ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה'. וצריך להבין מה ענין שני דברים שאמר רבא גבי אהדדי. ויבואר על דרך מה שאמרו בגמרא (פסחים סו ע"ב): אמר ר' מני כל אדם שכועס אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו וכו'. מעתה יבואר, דתחילה אמר רבא האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא, רצה לומר, שעולה לגדולה, וכדי שלא תקשה לך הא חזינן לצורבא מרבנן דרתח, אם כן דין הוא שלא יעלו לגדולה, לזה בא כמתרץ דבריו ואמר: אורייתא הוא דקא מרתחי ליה, לכך אין הדין נותן להורידו מגדולתו אף על פי שרתח. ודוק.
וכדי להבין הענין מה שאמר אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, נקדים מה דאיתא בגמרא (חגיגה כז ע"א): אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהם... ובנדרים (כב ע"א): אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו... והיינו דקאמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח, ואינו חושש למה שאמרו דהכועס שולט בו הגיהנם, היינו משום דאורייתא מרתחא ליה, ואין אור של גיהנם שולט בתלמיד חכם כדאמרן. ודוק.
וכיון שזכינו לדין נבאר כל הענין מה דאיתא שם בתענית אהא דאמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח וכו', אמר ליה רבי אבא... דכתיב ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה אלא בוניה, אמר רבינא אפילו הכי מיבעיא ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך...
והסגנון הוא כך, דר' אבא בא לפלוגי על רבא דאמר אורייתא מרתחא ליה, והביא ראיה מדכתיב "הלוא כה דברי כאש" וגו', על זה אמר רבי אבהו אנן מהכא מתנינן לה: "ארץ אשר אבניה ברזל". ואם כן מקרא זה שהביא רבא דכתיב "הלוא כה דברי כאש נאם ה' כפטיש יפוצץ סלע", סיפא דקרא הוא פירושו דרישא, כדבעינן למימר בסמוך. וכדי שלא תטעה לומר דר' אבא לא בא לפלוגי על רבא, ומה שהביא מקרא זה "אשר אבניה ברזל", היינו כפירוש רש"י שתלמידי חכמים קפדנים וקשים הם כברזל, על זה בא רבינא לפרושי דברי ר' אבא ואמר אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, רצה לומר, אף על פי שדברי תורה נמשלים לאש ואורייתא מרתחי ליה, אפילו הכי סבירא ליה לר' אבא דצריך למילף נפשיה בניחותא.
והענין הוא על דרך מה שכתבו תוספות בסנהדרין (לד ע"א ד"ה מה פטיש) וז"ל: רבינו תם מפרש "כפטיש יפוצץ סלע", רצה לומר, שהפטיש מתחלקת מן הסלע... שמעינן מהא דברזל אינו קשה כמו הסלע והאבן, שהרי הפטיש של ברזל יפוצץ ומתחלק מפני הסלע כדאמרן. לפי זה הכי פירושו דקרא: "הלוא כה דברי כאש", ואם כי אורייתא מרתחי לתלמיד חכם, אפילו הכי צריך התלמיד חכם למילף נפשיה שיהיה כפטיש של ברזל שיפוצץ ומתחלק מפני הסלע. ודוק היטב.
בזה תבין ותשכיל מה שאמר הכתוב "ארץ אשר אבניה ברזל", ואמר ר' אבא אל תקרי אבניה אלא בוניה... משום דקשיא ליה איך אמר "אשר אבניה ברזל"? דאם הם ברזל לאו אבנים הם, והוי ליה למיכתב "כברזל". ועוד, מה שבח דארץ ישראל הוא בזה? אלא הכי פירושו, דבנדרים (כב ע"א) אמר ר' יוחנן "ונתן ה' לך שם לב רגז" (דברים כח, סה) בבבל כתיב וכו', רצה לומר, מידת הרגזנות והכעס אינה אלא בחוץ לארץ אבל לא בארץ ישראל. והיינו דקא משבח ליה לארץ ישראל "ארץ אשר אבניה", רצה לומר, "בוניה", אלו תלמידי חכמים הם ברזל, רצה לומר, אף על פי דאורייתא מרתחי להו, אפילו הכי הם ברזל ואינם קשים כמו אבנים, והיינו על דרך מה שהקדמנו שהפטיש של ברזל יפוצץ ומתחלק מפני הסלע. ובא הכתוב ללמדנו בזה דמדת הכעס אינה שולטת בארץ ישראל, שהרי אפילו התלמידי חכמים דאורייתא מרתחי להו, אפילו הכי אינן קשים כאבנים אלא הם כברזל. ודוק היטב.
הג"ה: או יש לפרש על דרך מה דאיתא (לקמן ז ע"א): אמר ר' חמא... מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה. ובפסחים (נד ע"א): אמר ר' יוסי נתן הקב"ה בינה באדם הראשון, שלקח שתי אבנים והקישן זו בזו ויצא מהן אור וכו'. אם כן חזינן דדרך הטבע אם משפשפין שני אבנים זה על זה שיוצא מהן אש, וזהו שאמר "ארץ אשר אבניה ברזל", אל תקרי אבניה, רצה לומר, שיהיו התלמידי חכמים נמשלים לאבנים, דטבען כשמקישין זה בזה יוצא אש המחלוקת, אלא בוניה, אלו תלמידי חכמים שנמשלים לברזל שמחדדין זה את זה בהלכה, על דרך מה שנאמר (ישעיהו נד, יג) "ורב שלום בוניך", ודוק.
והיינו דקאמר ר' אבא אתון מהתם קא מתניתו וכו', דקדק ואמר אתון מהתם, רצה לומר, לפי שר' אבא היה בארץ ישראל, והקדמנו לעיל דשם אין שולט הכעס... וזהו שאמר ר' אבא לרב אשי אתון בני בבל מהתם קא מתניתו, רצה לומר, מרישא דקרא דכתיב "הלוא כה דברי כאש", לפי שהכעס שולט בבבל כדאמרן, אנן בני ארץ ישראל מהכא קא מתנינן דכתיב ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה, רצה לומר, שיהיו קשים כאבנים, אלא בוניה - אלו תלמידי חכמים שיהיו כברזל, שאינו קשה כל כך. ואם כן האי קרא "הלוא כה דברי כאש" לא בא ללמדנו שמותר לתלמיד חכם לנהוג במידת הכעס, שהרי סיפא דקרא "כפטיש יפוצץ סלע" הוא פירושו דרישא, ואשמעינן דאף על פי שדברי כאש, ואורייתא מרתחי ליה, אפילו הכי יהיה התלמיד חכם כפטיש של ברזל שמתפוצץ ומתחלק מפני הסלע, ולא יהיה התלמיד חכם קשה כאבן, וכדפרישית.
וזהו שמסיים רבינא: אפילו הכי מבעי לאיניש למילף נפשיה בניחותא וכו', הכוונה בזה, דרבינא בא לפרושי דברי ר' אבא, דרצה לומר, ודאי בארץ ישראל לא מיבעי למילף נפשיה בניחותא, שהרי שבחא דארץ ישראל הוא שאין הכעס שולט בארץ ישראל, אף על פי דאורייתא מרתחי לתלמיד חכם, אפילו הכי הם כברזל, וכדאמרן, אלא בחוץ לארץ צריך לאשמועינן דאף על פי שאמר הכתוב "הלוא כה דברי כאש" וגו', אפילו הכי מיבעי למילף נפשיה בניחותא. וזהו שהביא ראיה ממקרא זה דכתיב "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך", דמכאן ילפינן דהכועס אור של גיהנם שולט בו, ואשמעינן רבינא דאף על גב דתלמיד חכם גופו אש כמו שהקדמנו לעיל, אפילו הכי צריך להזהר מן הכעס.

(רבי פנחס ב"ר פילטא, ברית שלום, פרשת במדבר, פרק ג, א)

האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה וכו' אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא שנאמר והסר כעס מלבך וגו'

[בזה יש לפרש את הפסוק (משלי פרק יד פסוק יז) "קצר אפים" - מי שאינו יכול למשול ברוחו וכועס תמיד, ייתכן ש"יעשה איוולת", ויגיע לע"ז, שהרי הכועס כאילו עובד ע"ז, וגם אם הוא "ואיש מזימות", היינו תלמיד חכם (שהרי התורה נקראת מזימה - ע"ז יז ע"ב), שהתורה גורמת לו כעס ומגינה עליו, מכל מקום "ישנא" - הכול ישנאו אותו כי לא הרגיל את עצמו לשנות את טבעו.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף נא ע"ג) לטקסט

האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה
4-6

רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא איהי, ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב "הלא כה דברי כאש נאם ה'". רוגזא דרבנן במלי דאורייתא, רוגזא דרבנן למיהב יקרא לאורייתא וכלא לפולחנא דקודשא בריך הוא הוי. לכך נאמר (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא א-ל קנא".

(זהר פרשת תצוה דף קפב ע"ב [הובא בשל"ה, שער האותיות, אות הרי"ש - רצון, אות א])

ומזה נבין היטב מה שנעלם מעיני החוקרים, במה שחקרו בענין שינוי רצון, ח"ו, בה' יתברך, הקב"ה גוזר גזירה, ואחר כך בתשובה תפילה וצדקה נשתנה לטובה, וכן לפעמים נשתנה מטובה לרעה. אבל הם בחשיכה יתהלכו, כי אין שום שינוי, ח"ו, רק הכל אחדות, ענין רצון אחד. כי אילו היה השכר והעונש הסכמיי, אז היה, ח"ו, נראה כשינוי, מֵרוֹצה לרוֹצה, כי עתה הסכים כך, ועתה מסכים כך. אמנם ענין הרצון היה סוד גילוי האצילות, הכוללים כל ההפכים, לפי התעוררות המתעוררים כן ממשיך בעצם ובטבע הענין, אם מקדש עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה (יומא לט ע"א), בטבע הענין שהתעורר. ואם מטמא את עצמו, מטמאין אותו מלמעלה (שם), בטבע הענין שהתעורר. ואם אחר כך מתעורר ומשליך מעליו גילוליו ומתדבק בקדושה, נמצא בטבע נתקדש, ולא נשתנה הרצון של מעלה, כי אדרבה כך הואצל הרצון...
וכן כמה פסוקים לדין: 'וחרה אף ה' בכם' (דברים יא, יז) וגו', וכן הרבה, אין הענין התפעלות, ח"ו, כמו בבן אדם שעתה היה מרוּצה, ולסיבת בעלי מרי נגדו נתקצף. רק זה בבחירתו התעורר על עצמו החרון אף, ושרשו הכלול ברצון הגוף. (הגה"ה: וכן ענין הא דאמרו רז"ל: האי תלמיד חכם דרתח אורייתא הוא דרתח כו', רצה לומר, אם התלמיד חכם מתרגז, ח"ו שמתרגז בהתלבשות הרוגז, רק אורייתא, כלומר, עושה דין תורה. על דרך משל, הבית דין שדנו ארבע מיתות, וכי עשו בשנאה וברוגז ח"ו? רק עשו דין תורה).

(של"ה, תולדות אדם, בית עיר חומה, אות רצג)

גם רומז 'אש דת למו' להא דאיתא בפרק קמא דתענית: אמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר 'הלוא כה דברי כאש'. וזהו שרמז: 'אש', שהוא הרוגז, בא מ'דת למו', כי אורייתא הוא דארתח ליה. ויש לפרש מה שאמרו אורייתא דמרתח, כלומר, קיום התורה שמקילין בה בני אדם זהו מרגז אותם, בקנאם את קנאת ה'. וכבר כתבתי: 'דת למו' אותיות 'תלמוד', כי עיקר של עבריינים העוברים על התורה עוברים על מה שהוזכר בתלמוד, כי מה שהוזכר בפירוש בתורה שבכתב אין עוברים במהרה, על כן אורייתא דמרתח בהו הוא התלמוד.

(של"ה, פרשת וזאת הברכה, תורה אור, אות יא)

[התורה שהיא אש דת מלהיבה את העוסקים בה, ומרוב הדבקות, לומדיה ושומריה מגיעים למחלוקות בגלל קנאת סופרים. לכן במתן תורה ה' הראה לישראל רבבות מלאכים עשויים דגלים דגלים (במדבר רבה), ללמדנו לקחת דוגמה מהמלאכים, שכל אחד עושה את שליחותו, שהיא דגלו, ואינו מתקנא בשליחות של חברו.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 21) לטקסט

האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה'
4-6

'מן השמים השמיעך את קלו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה' (דברים ד, לו) - השמים הוא התפארת, והוא סוד הקול, כי הוא הקול היוצא מהשופר כנודע, "וקול שופר חזק מאד", והארץ היא הארץ העליונה, "ארץ חפץ". ושם האש היא תורה שבעל פה, סוד הפלפול אורייתא הוא דרתח.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק תורה אור, אות קי)

התלמיד חכם בתורה צריך מאוד התחכמות לבל יחטא בקל, ואשמם בראשם, וביחוד כי מטבע לימוד התורה והחכמה, שהיא כאש, להכניס רמות רוח בלב הלומדים, כאשר ידרוש דבר טוב יזוח דעתו... וגם מטבע הלימוד להוליד כעס וריתחא דאורייתא, ואף שאפשר שמותר בריתחא דאורייתא, מ"מ הרוב קשה, ולא ימלט ברוב כעס דברים שאינם נאותים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

תלמיד חכם נתון בדרך כלל במתח גבוה, ומתוך מצב זה עצמו הוא עומד במבחנים קשים מאד. תורתו כאש אוכלת בו, והוא דורש הרבה מאד מעצמו וממילא גם מאחרים. "האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא היא דקא מרתחא ליה, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה". כל כך למה? מפני "שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים ללבו יותר משאר בני אדם" (רש"י). לבו רחב ומבטו מקיף, ואינו יכול להתעלם ולהצטמצם ולהתאדש. אינו יכול שלא לשים ללבו. ולכן "חייבין לדונו לכף זכות" (שם). תלמיד חכם צריך לראותו מתוך היקפו ועומקו הוא, ואין להשוותו ולדמותו בשום פנים לשאר בני אדם. אבל "שאר בני אדם" מידתם אחרת ודינם אחר. אצל "שאר בני אדם" הרתיחה אינה אלא תולדתו של צמצום שפקעו מיצריו של כעס, ותו לא.

(רבי אלימלך בר שאול, מן הבאר, פרשת שמיני, עמ' 105-106)

אמר רבי יוחנן: כל מי שרוצה לעסוק בתורה יראה עצמו כאלו עומד באש; לכך נאמר "אש דת למו" (מדרש תנחומא פ' וזאת הברכה)... ועל ההכשרה הקודמת למי שרוצה לעסוק בתורה בעיון וחידוש, בא ר' יוחנן... ללמדנו הדרך אשר נלך בה ברצותנו להגיע לידי מדה זו, באמרו: כל מי שרוצה לעסוק בתורה, שמשמעו לא רק סתם לימוד, אלא עסיקה בתורה בדרך של משא ומתן בעמל ויגיעה (עיין ט"ז או"ח סי' מז סק"א) שבכך התורה נקנית, "מה הזיין הזה מתקיים לבעליו בשעת מלחמה, כך ד"ת מתקיימת עם מי שעמל בהן כל צרכן" (מדרש שה"ש א), ומלמדנו שצריך לראות את עצמו כאילו עומד באש, מחומם ומורתח כולו באש התורה: האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנא' "הלא כה דברי כאש נאום ה'", שאשה תוקד תמיד על מזבח לבו כאש בוערת, באש של מעלה שאינה נכלית, וכל חושיו רגשותיו ורעיונותיו יהיו תפוסים ומועסקים רק בה בתדיריות אין סופית: "העושה תורתו עתים הר"ז מפיר ברית" (ירושלמי פ"ט דברכות ה"ה), ובאהלה ימצא את כל תורת האדם הכללי והפרטי ואת תורת כל העולמות כולם מעמקי תהום ועד שמי רום: "הפוך בה והפוך בה דכולה בה ובה תחזי וסיב ובלה בה ומינה לא תזוע שאין לך מדה טובה הימנה" (אבות פ"ה משנה כג), וכל גופו יהיה כמדורת אש מהאהבה הנשמתית וגעגועי הנפש הגדולים אליה, "ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם ק"ו וכו' ת"ח שכל גופן אש דכתיב הלא כה דברי כאש נאום ה' על אחת כמה וכמה" (חגיגה כז), מופשט מכל הענינים הארציים ומודבק כולו לאש התורה השמיימית.

(רבי אליעזר יהודה ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק א, הקדמה)

האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה וכו' אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא
4-13

מדרך איש הישראלי שזוכה ליראה אמיתית ועובד את ה' יתברך באמת הגמור, זהו מוצא חסרונות תמיד אצל עצמו, וקטן ושפל תמיד בעיני עצמו, ומוצא תמיד עבירות שעשה, הגם שהם קלים כשערה - הם בעיניו כעובי הקורה, ומתרעם על עצמו. וע"י זה כשבאים בני אדם לדבר עמו - נראה כמי שכועס, אבל באמת שכועס על עצמו על קיצורו בעבודת ה', כנ"ל. וזה ששמעתי מפי הרב... נפתלי נ"י אב"ד דק"ק ראפשיטץ שאמר, שזהו דאיתא בגמרא האי תלמיד חכם שרתח אוריתא הוא דרתח ביה, דהיינו כנ"ל - ע"י שלא עסק בתורה כראוי לו... ע"י זה הוא בכעס על עצמו. וצדיק כזה אינו יכול להיות עם הבריות, רק הוא בפני עצמו עובד ה', לפי שכועס תמיד על עצמו על איזה ביטול שאירע לו, דהיינו לדבר עם הבריות במילי דעלמא וכדומה, לפי שמבטל מעבדות ה' אז, ולכן אי אפשר לו להתערב עם הבריות, כנ"ל, ולכן צריך תמיד להיות בהתבודדות בפני עצמו.
אבל דרך זה, הגם שהוא מדרגה גדולה, אף על פי כן אין זה אמת לאמיתו, והוא עדיין בסטרא דמרה שחורה. וצריך לידע נאמנה כשיזדמן לו איזה ביטול, כגון לדבר עם בני אדם וכדומה במילי דעלמא - שזהו גם כן עבדות ה', וצריך לעבוד ה' בכל אופנים שבעולם, לא באופן אחד תמיד, כמאמר הכתוב (משלי ג, ו): "בכל דרכיך דעהו". וצריך להיות תמיד בשמחה, והגם שמקצר לפי דעתו בעבדות ה' בכמה ענינים, ומצער את עצמו, אף על פי כן צריך להיות אחר כך תיכף בשמחה, ויהיה דעתו מעורבת עם הבריות... וכמו שאמרו חז"ל: אף על פי כן מבעיא ליה לאינש למילף נפשיה בניחותא. ונחזור לעניננו, כי שמעון ולוי, לפי מדרגתם שהיו במדרגה גדולה, והיו עובדים את ה' ביראה אמיתית, ע"י כן היו בכעס על עוברי עבירה, כידוע ממעשה שכם... ולא היו יכולים להתערב עם הבריות, לפי שהיו נראים תמיד ככועסים על הבריות, ובאמת אוריתא הוא דקא מרתחי להו כנ"ל.
וזהו שאמר להם יעקב אבינו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם" - שהם תמיד ביראה גדולה, וע"י כן היו בכעס על עצמם כנ"ל... וע"י כן אי אפשר להם להתערב עם הבריות כנ"ל, והם בפני עצמם בהתבודדות ובסוד, זהו "בסודם' אל תבוא נפשי" - שאין רצוני בהם בהנהגתם, לפי שהוא מסטרא דמרה שחורה... ולזה אמר "ארור אפם כי עז" - פירוש, מה שהם בכעס כל כך הוא מפני "עז", ואין 'עוז' אלא תורה (ספרי פיסקא שמג), כדכתיב (תהלים כט, יא) "ה' עז לעמו יתן", דהיינו כנ"ל - אורייתא דקא מרתחי להו.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת ויחי, פרק מט, ו)

"ותְּעַנֶהָ שרי"... דעת חז"ל ב[מדרש] רבה ריש פ' חיי, וז"ל: זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא... בא ר"י בזה לבאר תמימות הצדיקים הללו בדבר אשר היה נראה לעינינו להיפך, שהרי שרה התנהגה עם הגר שלא בדרך תמים, על זה בא ר"י וביאר שלא היה מצד קנאת הכבוד וכדומה, אלא היה נוגע לעבודת ה', באשר הבינה שרה שבמה שהקילה הגר בכבודה אף על גב שהיתה מוחזקת אצלה בלי שום ספק ליראת ה' מאד, וכאשר ראתה ממה שפגע בפרעה על פי דבר שרה, אלא שהקילה בלבה בכבוד שמים, ועל זה היתה מרתחא כדאיתא בתענית דף ד האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא דרתח ביה, ואף על גב שאין זה הגון כדאיתא שם דבעי לילף נפשיה בניחותא, מכל מקום אין זה חטא, דכך טבע אש התורה. וכך היה קנאת אש יראת ה' עצורה בלבבה, עד שלא שמרה מחמת זה הליכות דרך ארץ כראוי לאשה כבודה ללכת עם שפחתה בנחת ובמעט קפידא, וע"ז המשיל ר"י כהדא עגלתא תמימתא. והביאור ע"ז, שידוע דדחיפה בגוף הבהמה הרי זה תולדה דקרן המזיק, ולא שן ורגל דאורחייהו דבהמה בכך. ומכל מקום העגלה הקופצת ממקום למקום והיא בדרך קפיצה דחפה לאיש והזיקו, אין זה קרן המזיק אלא כך הוא דרכה וטבעה ולא בכונה להזיק. כך מעשה שרה עם הגר לא להזיק לה עשתה כן ח"ו, אלא לקנאת כבוד ה' עשתה מה שעשתה והגיע להגר.

(נצי"ב, העמק דבר - הרחב דבר, בראשית, פרק טז, ו)

האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה וכו' כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם וכו' אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא
4-13

אמרו חז"ל (יומא כו.): "אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי ["שמורה הוראות בישראל" - רש"י, וכוונתו שלמד את התורה כהלכה ולכן פסק דינו הוא לפי ההלכה], אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. לוי - דכתיב: 'יורו משפטיך ליעקב'...". הלשון "צורבא דרבנן" היא משורש "צרב", שפירושו - דבר הנשרף ע"י אש ומתקשה, כבמלה "דצריבן" (ביצה ז.), על ביצה שקליפתו קשה, וגם ידוע שהבישול באש מקשה את הביצה. ומשום כך אמרו: "האי צורבא מרבנן דרתח [שכעס, לַמֵד עליו זכות מפני] אורייתא הוא דקא מרתחא ליה [אש התורה שבו מרתיחה אותו]... ואמר רב אשי: כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח", מפני שהוא צריך לעמוד עם פסק דינו נגד לחץ גדול, אם הפסק נוגד את האינטרסים של אחרים. ומשום כך, לוי היה המתאים ביותר להורות תורה ומשפט, מפני שבטבעו היה עז וחזק וקשה, וזה דבר נחוץ למנהיג, אלא שהוא גם שבר את יצרו ואת כעסו וקיבל עליו עול מלכות שמים. ומ"מ מסיימת הגמרא בתענית: "אמר רבינא: אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר 'והָסֵר כעס מלבך'".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, עמ' שעד)

אורייתא הוא דקא מרתחא ליה
5-6

אני אומר שהחטא ההוא שהיה שם [במי מריבה], הביאהו אליו הכעס בלי ספק, כמו שהעיד המשורר "ויקציפו על מי מריבה" (תהלים קו)... וזה כי חטא הכעס הוא היותר נאות לייחס לו מזולתו... שהוא טבע נמצא ומיוחד אל החכמים, שהאיכות אשר יסייעו אל קנין [החכמה] הם המסייעים להגביר עליהם הכח הרגזני שהוא מצדם, כי על כן אמרו: כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב ע"א), כי הטבע עצמו שמוסיף כח בגדולת החכמה הוא עצמו הנותן תוספת בכח הכעסני, וכמו שאמר אוריתיה מרתחא ליה... והכלל בזה שכל חום ולחות הם סיבות קלות אל ההיפעלות, וכל קור ויובש הם סיבות קושי ההיפעלות... ובעל [המרה] הירוקה... אשר הוא חם ויבש, מצד החום הוא נוח לכעוס ומצד היבשות הוא קשה לרצות... אמנם לענין הלימוד... הוא על הענין הזה עצמו, שייחס המהירות אל החום והלחות והקושי אל הקרירות והיובש... וזכר בעל הירוקה לטוב שבכולם, כי מצד החום הוא ממהר לשמוע ומצד היובש הוא קשה לאבד... והנה הוא מבואר שהמדה הכעסנית היא קרובה מאד אל האדם [החכם] מצד טבעם, וכמו שאמר הכתוב "כי ברוב חכמה רוב כעס" (קהלת א).

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, במדבר שער פ, דף צא ע"ב-צב ע"ב במהד' תרכח)

לפעמים בא רתחא דאורייתא ממה שאדם המעלה, המשוטט במרחבי הדעה העליונה, מוכרח להיפגש בצמצומי הקצובות, המוכרחים בהגבלותיהן ממעל לתאוות גבעות עולם. והנשמה העליונה מצטערת, ומתעורר ע"י זה כעס הנפש ורתחא דאורייתא. ולפעמים זה בא מפני פגישה פתאומית עם המציאות העומדת בשפלותה בחיי המעשה, מפני ירידת החיים, והנשמה העורגת לנעם ד' ואור אלקי נכבד ומאיר ברב זהרו, מצטערת וסולדת, ומתיילד צביון של כעס עצור. אמנם גבה הרוח, ארך-האף של ההשכלה הרחבה מתרומם על כל אלה, והאדם המסתכל ישכיל איך שכל הירידות עליות הן באמת, והצמצומים וההגבלות מביאות לידי אורה רחבה אלקית עליונה, אז ישוב הנייח האלקי להאיר בנשמה, ויפיק נחת ורצון, ו"אור צדיקים ישמח".

(ראי"ה קוק, מוסר אביך, מדות הראיה, כעס, עמ' פג)

כל הכעסנות שבעולם הבאות מצד הדרכה, במוסר, באמונה, בדעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחות לאי הסבלנות והקנאות עושה בעולם, אע"פ שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה, ובאים גם כן מחסידות חשובה וטהרת לבב, מ"מ אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם, וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן. וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבוא לעולם בדרך שלום והדרכה מלאה נחת שלוה וכבוד... וכל אותו העומק והדיוק, אותו אש הנשמה, אשר יצא להאיר ולחמם ע"י כוחה של הצטרפות ריתחא דאורייתא, של "הלא כה דברי כאש נאם ד'", יצא אל הפועל אחרי שכבר שימשו כל אלה התוצאות הטובות, שיצאו מזה הדרך ונסתגלו באומה בעומק נשמתה, וכבר סבלה היא וכל העולם כולו הרבה מרתיחת אש קודש זו, יבוא באחרית הימים ביתר שאת ע"י התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה מלאה עדינות של שלום ושלוות השקט.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ג אות ט)

הנני כותב לכת"ר [ר' אלכסנדר פריינד] בדמעות ודם לבבי. זה כמה פעמים שקיבלתי ממנו מכתבים מלאים דברים מכאיבים. אמנם דן אני אותו לכף זכות, שאורייתא הוא דקא מרתחא ליה וכוונתו לשם שמים. אבל הלא אפשר לת"ח, ביחוד שבא"י, לבחור סגנון יותר חביב והגון. יאמין לי כת"ר כי מעולם... תמיד דרכי לבטל את דעתי מפני דעת חברי... אפילו אם הייתי טועה ח"ו בספק של מנהג, היה ג"כ ראוי לישא פנים.

(אגרות הראיה, חלק א, אגרת רצא)

ולפעמים מי שהוא מוכשר לחדור לתוך הכיעור והרשעה הנמצאים בתוך סדרי החיים מצד הבחירה המקולקלת וכיוצא בה, הוא מוצא את עצמו נרגז והאופי שלו הוא נוטה לקפדנות.

(ראי"ה קוק, עין איה, שבת סג ע"א)

ה"אבני נזר" היה גאון עצום, ועמד בקשר מכתבים עם ה"חלקת יואב". בעל "חלקת יואב" היה חסיד, וכשהיה בא אל ה"אבני נזר", האדמו"ר ה"אבני נזר", היה בטל ומבוטל בפניו. אבל ה"חלקת יואב" היה גם למדן גדול, ולפעמים היה נכנס אל ה"אבני נזר" ומתווכח בעניני לימוד. סיפר לי... שפעם היה נוכח בוויכוח גדול ביניהם ב"לומדות". בהתחלה דיברו בנעימות, אבל אחר כך נאמרו חילופי דברים חריפים ביותר. ה"אבני נזר" התרתח והתכעס ואמר לו ביידיש: "אזוי לערנט מען תורה"! - כך לומדים תורה! כך מבינים גמרא! הוא אמר זאת בקולות ובצעקות, ברעם וברעש, כאילו בשנאה עד כדי כך שנראו "אויבים זה את זה". ה"אבני נזר" אמר זאת במין כעס נורא ואיום, והתרגז עד כדי כך שהרבנית נכנסה והתחננה בפניו שירגע קצת. זאת דוגמא של "ריתחא דאורייתא".

(שיחות הרב צבי יהודה, וישב, עמ' 347)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן ז ע"א בשם אור החיים]

כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם
7-8

"ברזל ונחושת מנעלך"... כתב רש"י (כאן): "...שהיו גבוריהם יושבים בערי הסְפָר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה, כאילו היא סגורה במנעולים"... ולמדנו מזה שיש צורך לנעול את הגבול ואת החומה של א"י ולא לתת לגוי להיכנס, וחובה לשים גיבורים שיֵשבו בערי הספר, ושיהיו מוכנים להילחם ולמנוע מהאויב מלהיכנס. וזוהי מלחמת מצוה... שפיקוח נפש לא משנה בו. והעיקר הוא לעמוד נחוש וחזק, ולהאמין ביכולת ה'... ואמרו חז"ל: "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת"ח". אך לדאבוננו, העקשנות הזאת עוטפת את היהודי בכיוון הפוך, כמו שאמר ישעיהו (מח, ד): "מִדעתי [=ידעתי] כי קשה אתה וגיד ברזל עָרְפֶך ומִצְחֲך נחושה".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, עמ' תיד)

"הנה נתתי את פניך חזקים לעֻמת פניהם, ואת מצְחֲךָ חזק לעֻמת מִצְחָם" (ירמיהו ג, ח) - אל תירא מהם, ואני נתתי גם לך חוזק מול חזקם. וכלל גדול יש ללמוד מכאן, שכאשר הנביא לוחם את מלחמת ה' נגד עזי מצח ועזי פנים, גם הוא חייב להשתמש נגדם בנשק הזה, וכל תלמידי חכמים שאינו קשה כברזל אינו ת"ח. וחוזק זה גם מוכיח לעם שהנביא הוא אמיתי והגון, והם מכבדים ומעריצים אותו בלבבותיהם. כך אומר מצודת דוד: "'את פניך חזקים' - להעיז למולם ביותר בלי הראות להם הכנעת מה". כי ברגע שאתה נכנע במשהו, אתה מאבד את האמינות שלך. אבל ייזהר שמלחמתו תהיה רק לשמה, ולא מסיבות פרטיות של כעס ושנאה הטמונים בתוכו.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, נביאים ראשונים, עמ' רצא)

אע"פ שכלפי הקב"ה חייב היהודי והמנהיג להפגין אהבה לישראל וללחום נגד כל גזירה קשה, מכל מקום חובה עליו להוכיח ולהטיף מוסר לישראל, ולעמוד כחומת ברזל נגד כל סטייה מהדרך הנכונה, כמו שאמרו חז"ל: "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת"ח".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, עמ' תעח)

אמר ליה רבי אבא וכו' ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה
8-11

ר' אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה [ברכות כד ע"ב]. עיין סנהדרין דף צח ע"א, ועיין תענית דף ד ע"א [מקומות שמתבררת חיבת ר' אבא לא"י].

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, גליון הש"ס, ברכות כד ע"ב)

ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה
10-11

חז"ל דרשו "ארץ אשר אבניה ברזל" - אל תקרי אבניה אלא בוניה, אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם והם מחדדים זה את זה כברזל [לקמן ז ע"א]... ונראה שקשה להם כי פסוק זה מתחיל בעניני אכילת לחם, ואחר כך אמר "ואכלת ושבעת", ואיך נתן רווח בין הדביקים והפסיק בברזל? אלא ודאי שהכל מדבר מהנהגת לומדי תורה, כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל (אבות ו, ד). והביאור הוא, שארץ זו לא בעבור "מסכנות" ודלות "תאכל בה לחם" כמות שהוא, שהרי "לא תחסר כל בה", אלא לפי שהיא ארץ אשר אבניה בוניה ברזל, מחדדים זה לזה בהלכה, וכל כך יהיה להם חשק בתורה עד שלא ידרשו... הרוג צאן ושחוט בקר, אלא יסתפקו בלחם לבד. ואל תאמר שבעבור זה יותש כוחם, אלא על כל פנים יהיו חזקים כברזל, כי התורה תוסיף תת כוחה להם. ומה שאמר אבניה בוניה אין צורך לזה, כי מדרך הכתוב לכנות אנשי השם באבנים, כמו "אבן מאסו הבונים" (תהלים קיח, כב)... ועליהם אמר "ואכלת ושבעת", כי הצדיק אוכל לשובע נפשו אם מעט ואם הרבה יאכל.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, דברים, פרק ח, ט)

...שראה הקב"ה כוונת אבותינו הקדושים הרצויה - הבטיח להם לתת לזרעם ארץ הקדושה, ששם לא ירדו עולמות הנפילים רק בחינת 'נשמות' כידוע, והוא מכוונת כנגד הנקודה האמצעית שנקרא 'אבן שתיה'. ולכן נקראת 'ארץ ישראל' - מפני שגם הארציות שבה הוא מזוכך מכל סיגים. ומפני זה אוירה מחכים (ב"ב קנח ע"ב), וזה יסייע להם להעלות העולמות, כי חוץ לארץ הניצוצים הם מלובשים ומעוטפים הרבה בחיצוניות המלביש אותם, והבא לעבוד עבודת ה' להעלות העולמות וללקט הניצוצים - צריך לשנס מתניו לבל יזיק לו החיצוניות המלביש הניצוץ... ולא כן בארץ ישראל, שגם הארציות שבה הוא מזוכך, ולכן נקל למצוא פנימיות המאכל ושלא יזיק לו החיצוניות... "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות" וגו' - רומז להנחלים ומעינות החכמה שנובעים בה, שהתורה נמשלה לעינות מים... ואמר גם כן "ארץ אשר אבניה ברזל", רומז... שבוניה ותלמידי חכמים שבה הם כברזל, שכמו שברזל מחדד אחד את חבירו [לקמן ז ע"א] - כן תלמידי חכמים שבה, מפני שאוירה מחכים.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת עקב, פרק ח, ג)

מוצאים שאחד התארים השייכים לתלמיד חכם הוא אבן. אבן - מצד הקשיות והחוזק; במובן החיובי של קשיות: ההחלטיות והבהירות. תלמידי חכמים - אבנים.

(שיחות הרב צבי יהודה, ראה, עמ' 225)

סגולתה של כנסת ישראל היא אחדות החיים שבה. דעת תורה, וחוקי תורה, ועשיית תורה בכל פרטיה ודקדוקיה, כל זה, מציאות אחת שלמה. "אל תיקרי "בניך" אלא בוניך" (סוף ברכות), תלמידי חכמים נקראים בנאים. התורה בונה בנין שלם. אבל במצב של פירוד, במקום בנין שלם יש רק חלק בנין, לבנה עזובה. "רק לבנה עזובה ישבור לו, שלא תוכל להצטרף לבנין גדול" [אורות, ישראל ותחייתו, פרק יט].

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק ג עמ' רה)

ת"ח נקראים בוני עולם. הרוחניות בונה עולם, הנשמה היא הבונה, התורה היא הבונה את העולם. "קדוש לעולם קיים" (סנהדרין צב ע"א). קיימות הקודש, זוהי ריאליות מציאותית קיימת לנצח, לעומת החול שיש בו מקום לחולשות, ועד אפשרות לרקבון.

(מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק ג עמ' רכ)

[בזה מוסבר רצף הפסוקים (דברים פרק ח פסוק ז-י) "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וכו' ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש וכו' ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך", שלכאורה קשה, מדוע "אבניה ברזל" מפסיק בין שבעת המינים ל"ואכלת ושבעת וברכת", הרי מברכים רק על שבעת המינים, והיה צריך להיות מיד אחרי הפסוק של שבעת המינים? אלא שאחרי שנאמר "ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה" מתעורר קושי, הרי "לה' הארץ ומלואה"? לזה התשובה היא "ארץ אשר אבניה ברזל", היינו תלמידי חכמים, והם מלמדים שצריך לברך ברכת התורה, והרי בברכות כא ע"א לומדים חיוב ברכת המזון שלפניה מזה שחייבים לברך ברכת התורה לפניה. ואם מברכים ברכה שלפני המזון, "והארץ נתן לבני אדם" כאמור בברכות לה ע"א, ולכן מתקיים "על הארץ הטבה אשר נתן לך".]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף לה ע"ד) לטקסט

אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא
12-13

"בסודם [אל תבוא נפשי]" - בשעה שעומדים בסוד ה' לקנא על כבודו. ואף על גב שבזה לא היה יעקב אבינו אומר "אל תחד כבודי", דודאי כבוד לאיש כמוהו להתאחד אתם, אבל מ"מ "אל תבא נפשי" באופן כזה, וכדאיתא בתענית דף ד, א, האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דרתחא ביה כו', אפ"ה מיבעי למילף נפשיה בניחותא שנא' והסר כעס מלבך, שע"י כעס נעשה דברים זרים יותר מהנדרש לצורך הענין, ובזה יהיה קלקולו יותר מתיקונו.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק מט, ו)

שלשה שאלו שלא כהוגן וכו' אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו' יכול אפילו חיגרת אפילו סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה
15-21

"ויקוד האיש וישתחו לה'" - כי מעתה קרוב דרכו להצליח כיון שהסכימה טובת משפחתה עם טוב מדותיה, והוא אומרו "אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני". אמנם כשבא לבית והכיר טוב מצבם וכבוד מעלתם, והנערה מתחזקת בשלמותה, אמר "ברוך ה' אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו". אבל עדיין היה הדבר תלוי ברצונם, כמ"ש "ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת" וכו'. וכשהשיבו לו "מה' יצא הדבר וכו' הנה רבקה לפניך" וכו', אז הודה על גמרו של דבר, שנאמר "ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה' ויוצא העבד כלי" וכו'. הנה נראה מכל זה בבירור כי אליעזר לא סמך כלל על הניחוש. ולא אמרו חז"ל ששאל שלא כהוגן אלא מפני שכבר היה איפשר שתצא שפחה או ממזרת וישאל אליה, ואף על פי שלסוף לא תעלה בגורלו כי לא תנוח על גורל הצדיק, מ"מ כבר תהיה פגע רע. והקב"ה זימן לו כהוגן ובענין שלא יהיו דברים בטלים.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער כב, דף קסח ע"ב במהד' תרט)

שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו' יכול אפילו חיגרת אפילו סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה שאול בן קיש דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפילו עבד אפילו ממזר השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד יפתח הגלעדי דכתיב והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו
15-27

נשית לב על שתים ושלש הערות הראויות: א. מנינא למה לי? ב. כי שאול ויפתח נדרו נדר ולא שאלו מה' דבר. ג. כי אליעזר לא שאל שלא כהוגן, כי חגרת או סומא הלא יראנה ויביט ויבדוק, ואם צולעת על ירכה או ממשמשת בצהרים לא יאמר לה "השקיני נא". וגם על רז"ל יפלא למה הזכיר מי שלא השיבו לו כהוגן. ועוד אומרו יכול אפילו דבר טמא, כי הלא בכלל אשר הוא שלא כהוגן היא בתו, ואיך יאמר יכול אפילו דבר טמא, נזדמנה לו בתו, כאילו הזדמנות הבת הוא תיקון הדבר טמא, והרי הוא כמוהו?
אמנם כללות המאמר, אחשבה, בא ללמד לאדם דעת: יהי כבוד שמים תמיד נגד עיניו, כי כל השואל מאתו יתברך ובוטח בו באמת לא ישוב ריקם, אך בזאת, שלא ישאל דרך אפשרי לצאת דבר אשר איננו כבוד שמים. והוא, כי הנה שלשה אלה נפרדו בשלש בחינות זה מזה: אליעזר שאל באופן שאם לא יזכה שישיבוהו כהוגן, לא היה מפסיד רק הנזם והצמידים אם היה נותנם לה, כי יצחק לא יקחנה חגרת או סומא. ומה גם אם אליעזר בראותו שהמשיבה לו כך היא חגרת או סומא, לא יתן לה דבר, שלא היה הפסדו רק מעט העדר כבוד לו בלבד. אך בשאול היה יותר מזה, כי אם לא יזכה שישיבוהו כהוגן היה מפסיד עושר גדול, והעדר כבוד לו שעלה בגורל בתו גם כן עבד או ממזר, גם שלא תינתן לו. אך בכל אלה לא היה העדר כבוד שמים באמצע. אך יפתח שאל דבר שאם לא ישיבוהו כהוגן והיה יוצא מדלתי ביתו כלב או חתול, היה אשר לא בכבוד שמים יעלה בגורל מזבח ה' דבר טמא. על כן בגלל הדבר הזה, אשר לא חס על כבוד שמים, השיבוהו שלא כהוגן ויצאה בתו. וזה יורה לשון המאמר, כי באליעזר מה שהיה יכול להיות, הוא חגרת או סומא, ולא היה רק העדר כבודו, על כן נזדמנה לו רבקה. וכן בשאול הוא אומר יכול אפילו עבד אפילו ממזר, כלומר מה שהיה יכול להיות הוא יזדמן עבד או ממזר, ועדיין אינו רק הפסד ממון והעדר כבוד לו שיעלה עבד או ממזר בגורל בת מלך ישראל, ולא שיקחנה. אך ביפתח, מה שהיה יכול להזדמן הוא יצא דבר טמא ככלב או חתול, והוא העדר כבוד שמים לשאול דבר יהיה אפשר יזדמן שלא לפי כבודו יתברך, עם שלא יקרב, על כן הושב אשמו בראשו. וזהו אומרו יכול אפילו דבר טמא, נזדמנה לו בתו. כלומר בעון שנתעתד בשאלתו זאת לצאת דבר טמא, ולא חש על כבוד קונו, על כן נזדמנה לו בתו...
ועל יתר ההערות נאמר כי זולת מה שכיוון במנין באומרו שלשה שאלו שלא כהוגן, לשלול אחרים הנאמרים בגמרא למאן דאמר. גם כיוֵן, בל נאמר כי הלא אליעזר לא שאל שלא כהוגן, שהרי יראה בעיניו אם חגרת או סומא היא או יתר מומין, על כן אמר שלשה. והטעם, כי הנה הרגיש כי בשלשה אלה נאמר "והיה" בכל אחד מהם, "והיה הנערה" וכו', "והיה האיש אשר יכנו" וכו'. ואין זה כי אם לומר שכל כך סומך על הנסיון שלא יבחין בין טובה לרעה, כי אם תהיה מי שתהיה. וזהו "והיה הנערה", כי אם לא תענה האחת "גם לגמליך" וכו' לא ימיש מלנסות אחת מכל הנערות הנמצאות שם אפילו תהיה חגרת או סומא שיראה מומה בעיניו, זהו "והיה הנערה אשר אומר אליה" וכו', כי מי יודע אם בת זוגו בעלת מום. וכן שאול לא ידקדק - באומרו שיבטח בה' להכות את הפלשתי - לחקור אם עבד הוא או ממזר, כי אם יהיה בלתי כשר לא יתן לו רק העושר גדול, זהו "והיה האיש" וכו', ועל כן היה שלא כהוגן. וההיקש ביפתח באומרו "והיה היוצא", אלא שהיה דעתו בין יהיה שור או כשב או עז, ולא שת לבו כי גם אפשר יהיה טמא.
ובכלל הדבר הוא כי גם שאול ויפתח לשואלים יתייחסו, כי זולת הבנת אומרו "והיה" שדקדקנו, גם הן תיבות מיותרת. כי מהראוי יאמר "האיש אשר יכנו יעשרנו" כו', מאי "והיה האיש". וכן ביפתח. אך יתכן כוונו כדרך המדרש, שרוב דרשותיהם בגזירה שוה כנודע לבקיאים בדבריהם, וכי בשלשתן נאמר "והיה", וילמדו השנים מאליעזר, כי גם הם שאלו מה' כמוהו. וגם על זה פקח עיניו בעל המאמר בהזכיר המנין, כי היה אפשר לשלול את שאול ויפתח מהכלל, כי נודרים הם ולא שואלים, אם לא מן הטעם שכתבנו. וממוצא דבר מצאנו ראינו גודל חשק אליעזר ושאול, זה לעשות רצון אבות העולם ושליחותם כראוי, וזה לעשות מלחמת ה' כראוי, ששמו את כבודם וטובם מנגד, על כן הצליחם ה'. על כן לא ניפָּלא על גודל מציאת חן אליעזר בעיני ה' לתת את שאלתו ככל אשר שאל מאתו יתברך.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, בראשית, פרק כד, יט)

לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן וכו' יפתח הגלעדי דכתיב והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו
15-27

ולע"ד דלהכי נענש יפתח שנזדמן לו בתו ולא לאליעזר ולא לשאול אע"ג שגם הם שאלו שלא כהוגן... בכל זאת על כל אופנים לא היה אצלם חילול קודש, חילול השם, אבל גבי יפתח שנדר שכל אשר יוצא מדלתי ביתו והיה לה' והעליתיהו עולה, יכול אפילו דבר טמא, וזהו חילול קודש, וחילול השם, לכן השיבהו שלא כהוגן.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וכו' השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה
18-21

"על ידיה" [ובפסוק הבא: "ויאמר בת מי את"] - שיהיו מלובשים היטב לפי ערך ידיה, אבל עדיין לא נתן עד שנודע לו מי היא - כ"כ הרמב"ן. אבל יותר יש לומר שזה שהיא מבית נחור לא היה נוגע לענין הנתינה של הצמידים, דאפילו לא היתה מבית נחור היה טוב... שלא ביקש אברהם אבינו אלא שתהיה מאותו מקום, ולא היה צריך לדעת ממנה אלא כדי שידע למי לילך, וגם יש לו לדעת יחוסה עכ"פ, והכי מוכח במסכת תענית דף ד שבזה שהשקתו נגמר אצלו גם בלי ידיעה אם הוא כהוגן.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק כד, כב)

אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב וכו'
29-31

אין ספק שהמציאות כולו חסד פשוט... ומן הטובות הגדולות שהטיב ה' יתברך לנו והחסדים העצומים, הוא ששיער המצוות בענין שתושג עשייתם בנקלה ולא יבאו לטורח, כי רצה ה' יתברך לזכותנו ולא העמיס עלינו העבודות הכבדות שנקוץ בהם. וזהו שדרשו בתענית "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי". ובפרט נתבאר זה בענין התשובה, שההיקש יורה ויחייב, שעבד סכל שהמרה במלך גדול שהטיבו בתכלית הטוב, שאם יתן איש את כל הון ביתו בכופר עונו בוז יבוזו לו, ושיהיה כוסף בתכלית הכוסף לתת כל אשר לו, גם בניו ובנותיו, בכפרת חטאיו, זה היה מן הראוי. אבל ה' יתברך היקל על זה, ובחר בתשובה וצוה עליה, וביאר ענינה בדבר קל מאד, והוא החרטה על מה שעבר והטבת המעשה על העתיד, והבטיחנו בזה הבטחה שלמה, שאם יעשה כן יכופרו העונות הקודמים לגמרי, וזה פלא עצום וחסד נשגב למאד....
כל זה ביאר הנביא בכאן. אמר על צד ההצעה, שהיה מן הראוי ושהשכל יורה, שיהיה החוטא בזאת המחשבה שיאמר כן "במה אקדם ה'" וגו' ויכפר לי על חטאי, היספיק לי בזה שום דבר, "האקדמנו בעולות וגו' הירצה ה' באלפי אילים" ויכפר על חטאי, ואם כל זה לא יספיק לי, היספיק לי אם אתן בכורי לכפר פשעי, ופרי בטני לתרופת חטאת נפשי... כל אלה דברי הנביא על צד ההצעה שהיה ראוי שיאמר כן החוטא, כאיש נכסף להשיג דבר יקר, שלא ייקר בעיניו דבר, ובלבד שיוכל להשיג הדבר ההוא שהוא כוסף ומשתוקק אליו, והוא סליחת העונות. והיתה התשובה בזה "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך", כלומר באמת כן היה ראוי וכן גוזר השכל כדבריך עמך, אבל ה' יתברך הפליא עמך לעשות, ואינו רוצה מעמך אלף אלפים אילים ורבבות נחלי שמן ולא בכורך ופרי בטנך, כמו שאמר הכתוב אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי, וכמו שדרשו רז"ל, אינו רוצה מאתך רק כשרון המעשה, והוא "עשות משפט" וגו', והם דברים קלים מאד, יושגו מהרה.

(דרשות הר"ן, דרוש ו)

אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם
31-34

"כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם", כלומר לא תחשוב שמה שאסר ה' יתברך אותן עבודות היה מפני שנתקנא בהם שלא יעשו אותן לזולתו, אבל מפני שהם נמאסות בעיניו ותועבה לפניו, וראיה לזה "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם", והם יחשבו זה הגדלה לה', והם תועבה לפניו, כי לא יחפוץ ה' בהשחתת עולם ולא יצוה בהריגת האנשים חלילה, כמו שאמרו רז"ל במסכת תענית פרק קמא, על מה שאמר ירמיה "ובנו את במות התופת לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי", "אשר לא צויתי" - זה בנו של מישע מלך מואב, דכתיב "ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו לעולה על החומה", "ולא דברתי" - זו בתו של יפתח הגלעדי, "ולא עלתה על לבי" - זה יצחק בן אברהם. ובאור זה, כי למישע מלך מואב לא צוה כלל בקרבנות כמו שצוה לישראל, ועל זה אמר עליו לשון "לא צויתי". וליפתח הגלעדי שהיה מכלל ישראל, שהיה מצוּוה בקרבנות אמר עליו "ולא דברתי", כלומר שלא דיבר אליו ה' שיעשה עולה מבתו כלל. ולאברהם, אף על פי שצוהו לעשות קרבנות, ודיבר אליו להעלות את יצחק בנו לעולה, מכל מקום לא היתה כונתו יתברך שיקריבנו בפעל, ולזה אמרו "לא עלתה על לבי" - זה יצחק בן אברהם.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר ג פרק יד)

אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם

"אשר לא צויתי" - זה בנו של מישע מלך מואב. נקיט בזה האי לישנא ד"לא צויתי", לומר, אל תאמר: מישע טעה בצווי שצויתי לאברהם תחילה, דחשב שיש רשות ממני בכך, דזה אינו, כי באמת לבני נח לא צויתי כזאת, ואין לו ללמוד אלא ממינו שהם בני נח. "ולא דברתי" - זו בתו של יפתח, כי הקב"ה בפרשת נדרים דיבר דברים שיהיו מובנים מהם דאין להקריב נפשות, דכתיב (במדבר ל ג) 'איש כי ידור נדר לה'', ותיבת נדר לשון יתר, אך הכונה ידור נדר המצוי אצל בני אדם לידור בו, ולא נפשות, דאין מצוי זה ושכיח, וזהו 'לא דברתי' בפרשת נדרים בכך. "ולא עלתה על לבי" - זה יצחק, כי מתחילה לא היתה כוונתי בו ממש, כי אם להעלותו רק על המזבח ויורידהו חי.

(בניהו בן יהוידע, כאן)

ולא עלתה על לבי

ולא די זה, אלא שחשבו גם כן לטמא את בניהם הקטנים בטומאת המולך כדי שיגדלו בטומאה, ולא תשאר שום תקוה אל האם הקדושה לא בבניה הקטנים ולא בבניה הגדולים, שהסט"א נתאחזה בכולם 'ואין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה' (ישעיהו נא יח) וז"ש 'ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנום להעביר את בניהם ואת בנותיהם למולך'.
ומ"ש אחר כן 'אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת', וכאן יש להקשות: שכבר ידוע שהקב"ה לא יצוה לעבוד ע"ז, אלא הענין הוא שלא צוה לעבוד בזאת העבודה אל הקדושה שהיא תועבה לפניו ית', מה שאין כן בשאר העבודות כמו הזיבוח והניסוך וההקטרה, אבל זאת היא מאוסה אפילו לגבוה, שאין כונתו ית' שהאדם יהיה הנקרב אלא המקריב, והבהמה בלבד תהיה הנקרבת, כדי לכפר על האדם, והסט"א היא המלמדת להקריב את האדם, לפי שנפשו של אדם בליעל גרועה מאד וחשובה כבהמה, מה שאין כן נפשו של בר ישראל שהיא יקרה וחשובה מאד לפניו ית', ונפש הבהמה נתונה תחתיה לכפר על אשמותיה.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו לב, לה)

ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם
34

במדרש (בראשית רבה פרשה נ"ג): כשאמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע", "לא איש אל ויכזב" (במדבר כג); כשאמר ליה "קח נא את בנך את יחידך" וכו', "ההוא אמר ולא יעשה" (שם). משמע מדבריהם שפיו ולבו שוים בדברים האלה אלא שלא עמד בהם. אמנם רש"י ז"ל על מה שאמר "ולא עלתה על לבי" - זו עקידת יצחק, הכי גרס זה יצחק בן אברהם ע"כ. והכונה שאם צוה על העקידה לא עלתה על לבו שחיטתו אלא שכיון שיובן כן מדבריו. והרבי יונה המדקדק כ' בספרו ובדק מה שמצא בזה שני מיני התחכמות שהתחכם בהם האל ית' לנסות בם את אברהם מבלי שימצא שנוי במאמרו ית'. האחד מצד הציווי, שלפעמים יבא הציווי לשיתגולל על העשיה, לא שיעשוהו על כל פנים, כמו "והשקית את הרכבים יין" (ירמיה לה). ויהיה אומרו "והעלהו שם לעולה" לפי זה: התגולל והתעסק בהעלות העולה, לא שירצה עשייתה בפועל. וזהו המכוון אצל ה' יתברך, לא מה שהבין ממנו אברהם. והשני מצד אומרו "לעולה", כי שימוש הלמ"ד יבא לשני ענינים: האחד, כשתבוא על הפעולים, כאומרו "ויעלהו לעולה תחת בנו". והשני, כשתבוא במקום "תחת", כמו "ותהי להם הלבנה לאבן" וגו' (בראשית יא). והנה כוונת ה' יתברך שתהיה העליה שם על אחד ההרים תחת עולה, כלומר חשוב כקרבן עולה, רצה שיבין ממנו אברהם הענין הראשון והוא שיעשהו עולה... נתעוררתי להתיר ספק זה, ומצאתי לו תשובה פשוטה, מאומרו "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך", כי הוא לא צוה שיעלהו לעולה רק על ההר שיאמר אליו בפירוש: זה המקום אשר אמרתי לך, ושם תעלה עולתך. וכל עוד שלא יאמר לו כן, אינו מצווה עליו. ולפי זה הגירסה נכונה שאפילו עקידתו לא עלתה על לבו, אלא שהוא ע"ה בתם לבבו ובחריצתו לעבודת בוראו הבין מדבריו שיעלהו על א' ההרים מארץ המוריה, אותו שיראה אליו שחונה שם כבוד ה'.

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער כא, דף קעא ע"א במהד' תרכ"ח)

ובל יאמר אדם: אילו יצוה ה' יתברך אותי לעקוד את בני זה לפניו, הייתי עושה כאברהם אבינו ע"ה. כי העקידה הזאת כל אדם מצווה ועומד עליה, ואילו מזדרז בה, נחשבת לו כאלו עשאה, כמו שלמד מיכה הנביא ע"ה באומרו "במה אקדם ה', האתן בכורי פשעי, הגיד לך אדם מה טוב" וכו' (מיכה ו). ירצה, כי עקידת הבנים ושחיטותם אינה נרצת לפניו יתברך, רק ההכנעה וההשתעבד, וכמ"ש "ולא עלתה על לבי" - זו עקידת יצחק. "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט" כאברהם שנאמר בו "למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח). "ואהבת חסד", כאברהם שהיה גומל חסד לכל העולם, וכמ"ש "חסד לאברהם" (מיכה ז), "והצנע לכת עם אלקיך", כאברהם ששמע למצות קונו והלך דרך שלשת ימים בהצנע לכת להעלות בנו לעולה בלי שום הרהור ומחשבה פוסלת ובזה נחשב לו כאלו עקד את בנו כי הנה שמוע מזבח טוב.

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער כא, דף קעג ע"ב במהד' תרכ"ח)

אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן וכו' שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מצאו ויבוא כגשם לנו אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהיה כטל לישראל
35-41

אמרו בגמרא דתענית כאשר כנסת ישראל בקשה ויבא כגשם לנו, והקב"ה משיב, בתי את מבקשת דבר שאינו במציאות תמיד, אני אתן לך דבר הנמצא תמיד, וזהו אהיה כטל לישראל. ויש להבין מה גשם ומה טל? אבל נודע מה שאמרו כל המחקרים, כי גשם הוא לחות ארץ העולה מעלה וחלקי מים זכים העולים, וכאשר יגיעו למעלה יתקבצו, כי חום השמש מגרשם מלמעלה להתקבץ יחד, כי לא נישא מקום לשאת אותם להיותם ב' הפכים, וירדו לארץ. ולכן כאשר יתייבש האדמה ולא יעלו לחות כל כך, לא ירדו גשמים. אבל הטל אינו מלחות ארץ, רק יורד מנטיפות הלחות בחלק האויר הרחוק מאתנו, ועומד תמיד קר ולח, ומשם יטפו אגלי טל על הארץ, ולכך תמיד יום ביומו כהחם קצת היום, ירדו טיפי טל מן חלק אויר המקורר כנודע, ולכך טל אינו נעצר לעולם.
והנה כן הדבר בתשובה. צריך להתעוררות דלתתא מלמטה, והאדם צריך לעשות מעט בתשובה, אבל אח"כ הקב"ה עוזרו, כאמרם (יומא לח ע"ב): הבא לטהר מסייעין אותו, כי האדם צריך לפתוח בתשובה, וכן אמרו במדרש (שהש"ר ה, ג, בשינוי לשון): אמר הקב"ה, פתחו לי כסדק של מחט, ואני אפתח לכם כשערו של היכל. אבל עכ"פ צריך לכתחלה עובדא דלתתא. אמנם לעתיד לבא, אם ח"ו ישראל אין עושים תשובה מ"מ נגאלין, כי הקב"ה ישפיע בלי עובדא דלתתא, כי הקב"ה אומר (ישעיהו מה, יא): "למעני אעשה", והוא ישפיע מלמעלה שפעו לטהר לבבות בלי עובדא דלתתא כלל...
וזהו הענין הנרצה בהנ"ל, כי כנסת ישראל חשבו שבלי עובדא דלתתא בפתיחת תשובה, לא תהיה שפעת אלקים מלמעלה כי כך חק ונימוס מלפניו ית', ולכך בקשתם "ויבא כגשם לנו", כאשר יעשו מלמטה תשובה ומע"ט, מעט כף נחת זעיר שם זעיר שם, ירד שפעת קדשו מלמעלה להימצא לנו בכל קראנו, כמו הגשם שהוא מעליית חלקי מים דקים וחלקים קטנים. ואמר הקב"ה את מבקשת דבר הבלתי נמצא תמיד, כי אולי לא יהיו ח"ו זכאים... כמו יבושת האדמה מבלי עלות חלקי מים כנ"ל; אני אעשה אתכם... להימצא לכם אפילו בלי עובדא דלתתא, באיתערותא מלמעלה לבד. וזהו "אהיה כטל לישראל" הבא מלמעלה, ולכך נמצא תמיד, כיון שאין צורך לעובדא דלתתא כלל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש א)

אמרו חז"ל בתענית: כנס"י שאלה שלא כהוגן, "ויבא כגשם לנו". א"ל הקב"ה בתי, את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם, שנאמר "אהיה כטל לישראל". י"ל, הטל נותן טעם בפרי, כמש"כ "ממגד שמים מטל" (דברים לג, יג), וכן אמר הפייטן: "טל יעסיס צוף הרים", והגשם מכיל היסודות של עצם בניין הפרי. ע"כ דומה הרהור התשובה הכללי לטל שאין בו צורה של חומר מפותח איך לתקן ומה, וע"ז צריך האדם ללמד לעצמו ללכת אל החכמים ויחכם. והנה הרהור התשובה בכלל לעולם מועיל הוא, כי אפילו צדיקים גמורים שייך אצלם ענין תשובה בהרהור על מה שקצרו באהבת ד' ויראתו ממניעת ההכרה בגדולתו ית' תחילה. אבל הבנין של הדרכים שייך רק במי שעיוות דרכיו בפועל וצריך לתקנם, אבל ההולך בדרך ישרה אינו מתבקש לו. ע"כ כנס"י בקשה שתהיה השפעת התשובה בכל פתוחי פרטיה, וזהו כגשם שבונה ביסודות הכלולים בו את הפרי. אמר הקב"ה דבר זה פעמים אינו מתבקש, בצדיקים גמורים או בשעה שהמעשים כבר מתוקנים, ע"כ הדרך הטוב הוא כטל, שמוסיף טעם היינו הרהור תשובה ודבקות באהבת שמו ית' ויראתו בכלל, ועליך להשכיל לשכלל הדבר בהפרחת הרעיון וההעמדת הקביעות. ע"כ אמר אחרי שאהיה כטל לישראל יפרח הוא כשושנה, כענין "יציץ ופרח" (ישעיה כז, ו) - אלו ת"ח העושים ציצין ופרחים לתורה שאמרו חז"ל (שבת קמה ע"ב). הנה הפרחת הרעיון בפרטיות. "ויך שרשיו כלבנון", שיהיה מתקיים, שריבוי השרשים לעצמם מורים הקיום, שלא יוכלו הרוחות להזיזו, כענין אילן ששרשיו מרובים דאחז"ל באבות (פרק ג, משנה כב).

(אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 154 במהד' תשס"ב = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רסו במהד' תשס"ה)

אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן וכו' שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מצאו ויבוא כגשם לנו אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהיה כטל לישראל
35-41

והיינו כי בדרישת ה' יתברך, יתכן שיעלה האדם במדרגה גדולה ויעסוק בחכמות גדולות לדעת את ה' יתברך. אמנם למי שאינו מלוכלך בחטא, דבר זה נאות מאד, אבל למלוכלך בחטא, תגדל עליו לפעמים הקטיגוריא, ויש אופן שהאדם צריך להשפיל את מעלתו כדי שלא יגדל עליו הקטרוג. והנה הגשם שבא ע"י התערותא דלתתא, הוא מכוון נגד קרבת ה' יתברך הבאה ע"י המחקר בגדולתו יתברך, שהיא דרך טובה וגדולה מאד, אבל לפעמים יהיה מוכרח לסור ממנה כדי שלא יהיה עליו קטרוג. אבל קרבת ה' יתברך הבאה ע"י הכנעת הלב, שע"י שהוא מכניע את לבו ה' יתברך מרחם עליו, ובלא השתדלותו מתקרבת אליו השגחתו ית' ואור פניו, בזה לעולם אין חשש קטרוג. וזו היתה בקשת ישראל שיחזרו בתשובה ע"ד דרישת ה' יתברך, "ונדעה נרדפה לדעת את ד'" בידיעה, "ויבוא כגשם לנו", שע"י שאנו נשתדל לחקור דרכיו יתברך, ממילא מוכרח שיושפע עלינו שפע דעת. אבל ה' יתברך השיב שלפעמים הוא אינו מתבקש כשהקטרוג גדול, וכשהם הולכים בדרך הראוי' לגדולים, מוצא השטן מקום לעמוד על הימין לשטן ח"ו, לאמר כי לפי גדולתם ראוי להחמיר בעונשם. ע"כ אמר ה' יתברך "אהיה כטל לישראל", שבא רק מלמעלה, והם יכינו עצמם רק לקרבת ה' יתברך ע"י הכנעת הלב, ובראות ה' יתברך לבבם הנשבר ישוב ורפא להם ויוסיף עליהם שפע דעת לדעת את ה', וזה מתבקש לעולם, כי ע"ד זה אין שום קטרוג יכול להיות, אין שטן ואין פגע רע (מלכים א' ה, יח).

(ראי"ה קוק, מדבר שור, דרוש ז = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לשבת תשובה, ג, עמ' רעח במהד' תשס"ה)

כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן וכו' שנאמר וכו' ויבוא כגשם לנו אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהיה כטל לישראל ועוד שאלה שלא כהוגן אמרה לפניו רבונו של עולם שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם שנאמר הן על כפים חקתיך
35-44

ולהבין, כי אין רוח קדישא שורה ממרום אלא בהתעוררות דלתתא, אבל כשיעשו מעט הכנה ברוח טהרה ויראה, אז ארובות שמים נפתחו להוריד שפעת ה' ברוב עוזו, וזהו ברוב צדיקים וגדולים שנמצא בעולם ע"י תורה ומעשים טובים. אמנם כאשר אפס עצור ועזוב, ואין התעוררות כלל לתתא בעונותינו הרבים, ויראה כי אין איש מחזיק בזה, הקב"ה ברוב חסדו ה' יעשה להשפיע ממרום קדשו שפע להחיות שריד בארץ בצדיקים ותלמידי חכמים ואנשי מעשה ממרום, בלתי שום הכנה מתחתונים. וזה ענין גשם, שאמרו [עיין לקמן כה ע"ב]: אין לך טפה שתרד מלמעלה שאין לך מתהום עולה כנגדה, וזהו בהתעוררות דלתתא, כנמשל בשיר השירים התעוררות למעלה. ולכך דימו חז"ל במסכת תענית [ו ע"ב] הגשמים משיצא חתן לקראת כלה, פירוש טפה מלמעלה נגד טפה מתהום העולם למעלה ע"ש. אמנם טל בא מלמעלה לבד בלי התעוררות התהום כלל וכלל, וזהו כאשר ירד השפע למעלה בלי התעוררות דלמטה. וזהו כנסת ישראל אמרה "ויבא כגשם לנו", היינו כשיש לנו למטה התעוררות שישפיע ברוב טובו עלינו. ואמר הקב"ה, בתי, דבר זה אין נצחי, ולפעמים אין התעוררות כלל לתתא, ולכן "אהיה כטל לישראל", שאין צריך התעוררות, ומכל מקום "אהיה כטל" שהוא הנצחי שלא יחדול לעולם, וכשאנו למטה בלי התעוררות ומעשים טובים, הרי אנו ממש כפגרים מתים, ובטל יורד שפע אלוה, וזה טל של הקב"ה מחיה מתים [שבת פח ע"ב].
אמנם יובן, איך יתכן שהקב"ה ישפיע בלי התעוררות, כי הוחק ברית כי אם אין אדם לעבוד אדמה בתורה ומעשים טובים, לא ירד הגשם וטל? אך ודאי אי אפשר לעולם שלא יהיה בישראל עוסקי התורה ומעש"ט, רק בעוונותינו הרבים שלא לשם שמים, בלי לב רצוי וכמצות אנשים מלומדים, אבל בלי לב. והנה כנסת ישראל אמרה "שימני כחותם על זרועך", הזרוע כינוי לכלי המעשה, ולב לכלי המחשבה, והכנסת ישראל אמרה אימת אהיה כחותם נגד ה'? כשיהיה "על לבך", היינו בכונה, ואז יהיה על זרועו יד המכוונת נגד הלב, אבל בלתי כונת הלב לא. אבל הקב"ה אמר שזה אינו תמיד, רק "על כפים חקותיך", על כלי מעשה דניזול בתר מעשה, וזה תמיד במעשה בלי מחשבה, יש בישראל עוסקי תורה ומעשים טובים, ואף למול זה כטל לישראל, כי זהו לא פסק ג"כ. אך ההבדל בין גשם לטל, כי אם השפע בא על גשם, בא בפרהסיא ויכירו כל העם מי המה האנשים אשר ה' קרא אליהם, ויהיו לנס עמים כי מאתם היתה זאת, אבל אם השפע בא מחמת טל, בא על האנשים, אבל הם בספיקא ולא ידעו זרוע ה' אל מי נגלתה, והם נקראים חדל אישים, כמ"ש באשת לוט שלא היתה יכולה להביט, הואיל ולא היה בזכותה, וכן הדבר הואיל ואינו בזכותם, רק הקב"ה למענו עשה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יב)

אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מצאו ויבוא כגשם לנו אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהיה כטל לישראל

[פירש יערות דבש, שהגשם בא ע"י האדים העולים מהארץ, אתערותא דלתתא, ואילו טל בא מהשמים, אתערותא דלעילא. כך בישועת ה', לפעמים נושעים ע"י תפילות ומעשים טובים, אתערותא דלתתא, ולפעמים ה' מושיע גם אם אין מי שיתפלל, וזו אתערותא דלעילא. ישראל ביקשו שיהיה כגשם, אתערותא דלתתא, (ט ע"א) וה' השיב שזה יועיל רק אם יהיה מי שיתפלל בעדם, ואני אהיה כטל, אתערותא דלעילא, גם אם לא יתפללו. ובזה יש לפרש את הפסוק (ויקרא פרק כו פסוק מד) "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם" - שיהיו כמו אויביהם, שלא יהיה מי שיתפלל בעדם, בכל זאת "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם".]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף ח ע"ד-ט ע"א) לטקסט

ועוד שאלה שלא כהוגן אמרה לפניו רבונו של עולם שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם שנאמר הן על כפים חקתיך
41-44

נודע כי לה' יתברך יש סוד עם ישראל והנהגתם, ולו יתברך נתכנו עלילות, ומנהיג בחכמתו בסיבובים גדולים שיבוא אל תכלית הנכבדה המכוונת ממנו יתברך. וכשישראל נושאים עין להסתכל בעוצם התכלית הגדולה ההיא, אע"פ שאין מכירים אותה בפרטיותה, מ"מ ודאי נקל להבין כי היא גדולה וקדושה עד אין חקר, ומאחר שכל תכלית יש לה אמצעיים, על כרחך ישנן ודאי פעולות מיוחדות גדולות שהן מיוחדות לסבב את התכלית הגדולה הזאת. ומתוך עוצם התשוקה אל זו התכלית, ישראל מבקשים שיכין ה' יתברך את דרכינו באופן שנהיה קולעים אל זו התכלית ונשיג אותה. גם אנו מבקשים שנהיה אנחנו מסייעים אל הפעולות הגדולות שהן מסבבות את זו התכלית. והפעולות הגדולות הן הכלליות ודאי, שע"י פעולה כוללת מתראה התכלית איך היא מתקרבת עי"ז, אבל הפעולות הקטנות הפרטיות א"א לאדם להשיג איך הן עולות כולן אל התכלית הכללית. והנה הזרוע היא מיוחסת אל הכוח הכללי, לכללי פעולות, והכפים הן מיוחסות אל הפעולות הקטנות הפרטיות. והנה טבע החשק הוא תמיד להיות קרוב אל התכלית, דהיינו להשיג את התכלית במדעו, ולעשות הפעולות הכוללות שבעיניו יראה איך התכלית יוצאת מהן, כי על אהבת תכלית טובה א"צ חכמה ולא סבלנות, ועיקר הסבלנות הוא לסבול את טורח כל האמצעיים הקטנים והרחוקים כדי שיבא אל התכלית. וכדברי הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים (ח"א פרק לד), שאפי' הסכל שבבנ"א, כשנאמר לו: התרצה לדעת את הגלגלים ותנועותיהם והשכלים הנבדלים וענינם והנפש עם כוחותיה, תכמה נפשו לזה וירצה לשמוע, אבל כשנאמר שעל זה צריך השתדלות ולימוד בכמה הקדמות, יקוץ בזה. והנה התכלית העליונה היא סוד נסתר, לא יתגלה כי אם לעתו. גם הפעולות הגדולות שמסבבות את התכלית בגלוי ג"כ לפרקים הן מתגלות, ועל זה אין לבנות בנין השתדלותנו ושיתופנו בעסק התכלית. אבל הקב"ה רוצה בכבודנו, ומסר באמת בידינו הכח להביא את התכלית שצפן לנו, אבל לא שנחכה רק על הפעולות הכוללות, כי אם בכל פעולה פרטית של שמירת התורה והמצוה, בזה נתקרב אל התכלית ונקרב את ישועתנו, וכל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול (ב"ב ט ע"ב).
וזהו ששאלה כנס"י שלא כהוגן לאמר: "שימני כחותם על לבך", הכונה שאשיג בשכלי התכלית הצפונה בלבך מעניני, "כחותם על זרועך", שאצליח במעשי לעשות הפעולות הכוללות המביאות לידי תכלית זו. אמר לה: "בתי, את שואלת דבר שפעמים נראה", גילוי התכלית אי אפשר כי אם בהיות בעולם אנשי רוח הראוים לזה, וכן הפעולות הכלליות לא בכל עת יזדמנו, "אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם", כי כל הפעולות הפרטיות של כל המצות כולן וכל המדות הטובות שע"פ התורה, קשרתין בלולאות שיביאו כולן את התכלית שאתה נוסד עליה. וזה שאמר: "הן על כפים" דהיינו על פעולות הפרטיות שבפעל כפים בתורה ובמצות, "חקּותיך", "חומתיך" [המשך הפסוק] ובנינייך אינם באים אלי מזמן לזמן בזכרון, באופן שאסתפק רק בפעולות הכלליות שהן באות לפרקים, אבל הם "נגדי תמיד", ותמיד אני עסוק בבנינם, והם נבנים ע"י פועלי כפיים הפרטיות שלך במצותי' של תורה. לכן אל תבקש דוקא גדולות וכלליות, כי כל הדברים הקטנים הם תמידים ומועילים לתכליתך, כל פרוטה של צדקה, כל לימוד תורה, כל תפילה הגונה וכל מדה טובה שבכל אדם מישראל, הם מקושרים בקשר גדול לבנות את בית ישראל. וזו התכלית אפשר לך השגתה ג"כ ע"י בחינת "טל מאת ד'", בהכנעה ג"כ, לא דוקא בבקשת גדולות המשיאות לקטרוג, כי "בשובה ונחת תושעון" (ישעיהו ל, טו).
עוד יש לבאר מאמר זה... דהנה להיות רצוי אל ה' יתברך ולהתקרב לעבודתו ישנם שני דרכים: הדרך האחד הוא מצד ההערה השכלית כמו שפירש בחובות הלבבות (שער עבודת האלקים), והיינו שיטהר את לבו להיות דבק בד' ית', ויכין עצמו להיות נכון בגופו ואבריו לרצון קונו גם במסי"נ. ועוד יש דרך קצר - להיות שוקד על מצות ה' יתברך ותורתו. והנה לולא שגילה לנו ה' יתברך שיש דרך נכון לזכות לאור החיים ע"י פעולות המצות שהן קלות על האדם, היתה הדעת נותנת שיהיה עיקר העבודה לטהר הלב לעבודתו יתברך ולדבקות, ולשעבד כל הכוחות להיות מוכנים ג"כ למסי"נ על כבודו יתברך וגדלו. אמנם עתה, אע"פ שזאת העבודה של טהרת הלב והכנת כל הכוחות לעבודתו יתברך בכלל התורה היא, אבל עכ"ז לא על זה בנויה כל השלמות, כי עיקרה בנוי על שמירת התורה והמצוות. וטעם הדבר, כי אף שעבודה זו גדולה מאד, להיות הלב טהור לעבודתו ומוכן בכל כוחותיו לעבוד ולכבד לאלקי הכבוד, עכ"ז ה' יתברך, היודע יצר לבב בני האדם, יודע שלא יוכלו הכל לזכות ע"י דרך זה תמיד, ע"כ בחר הוא יתברך עלינו הדבר הממוצע. אמנם כל זה בכל השנה כולה, אבל בעשרת ימי תשובה, שה' יתברך משפיע על האדם אור קדושה וחשק עבודה, אז יש להזדרז בעבודה הרוממה לטהר הלב ולהכין כל כוחותיו לעבודתו, ויקובל לפניו יתברך כאילו עשינו זאת כל השנה כולה. והנה החותם א"א לקרותו כי אם ע"י שייחתם על דבר אחר. וכן העבודה השכלית, שיסודה טהרת הלב והכנת הכוחות לעבודת ה' יתברך, אינה מתקבלת בעצמה כי אם בהיותה נחתמת על מעשה התורה והמצות, שע"י טהרת לבבו יעסוק במצות לשם שמים בלב טהור, וע"י הכנת כל כוחותיו למסי"נ יגביר חילים לעסוק בתורה ובצדקה ובגמ"ח יותר מכחותיו שבטבע. והנה כל זה שייך רק בחלק העבודה של מסי"נ והכנת הכוחות ושיעבודם לעבודת ה' יתברך, שצריך לזה מעשה התוהמ"צ, אבל עצם הקדושה שיש במעשה התורה והמצות עצמן, הן א"צ שיהיו נחתמות על דבר אחר, כי הן בעצמן חותמן אמת.
וזהו שבקשה כנס"י מה' יתברך שישפיע עליה קדושה גדולה, עד שתהיה מוכנת כולה לעבודה הרמה של מסי"נ ושיעבוד הכוחות לעבודתו ית'. וזהו "שימני כחותם", שהוא צריך להחתם על הספר וכיו"ב, כן אהיה "על לבך", והכוונה, שיעשה רצוני משועבד לרצונך ולבבי יבין סודות עבודתך ויהיה נקל לי לחתום זה החותם על התורה והמצות שאהיה עסוק בהן, ואהיה "כחותם על זרועך" שהוא רומז לכל הכוחות שפעולתם בזרוע, שיהיו כוחותי מוכנים לדבקות בך במסי"נ. אבל ה' יתברך שיודע טבען של בנ"א, יודע שהוא דבר נמנע שיהיה קיים זה הכח בלב כל הימים, בפרט בעוה"ז ובזמן הגליות, א"כ זאת הקדושה תהיה רק "נראה" לפעמים, בעת רצון ביחידי סגולה ולפעמים "אינו נראה". אבל ה' יתברך אמר ששׂם עיקר הקדושה התמידית בישראל ע"י עבודת התוהמ"צ ממש בכל פרטיהן, וכשישמור אדם את התורה ולא יעבור על מצוות ל"ת ויקיים כל עשין שבה, מהמוטלין עליו מה"ת ודרבנן, תחול עליו קדושה, ויהיה דבוק בה' יתברך, ויזכה מעצמו לעלות למעלות יותר עליונות, וזה יוכל לקיים תמיד. וזה שאמר: "אני אעשה לך דבר שנראה לעולם", דהיינו עשיית המצות כמאמרן, שאפשר לעולם לקיימן והן עצמן הן החותם והנחתם. וזה שאמר: "הן על כפים", שהן אברי הפעולות, "חקּתיך", שתהיה חקוקה שמה לא בתור חותם שלא גמרה מלאכתו עד שיחתם על דבר אחר, כי אם בזה עצמו תקנה השלמות. אלא שמ"מ בקשת כנס"י קיימת לעת חפץ, ימי רצון של עשי"ת, שבהם נקל לכל אחד מישראל לטהר לבבו ולזכות לעבודה הרוממה של החותם, לשעבד לבבו שהוא שכלו ורצונו, וזרועו שהם כוחותיו, להיות מוכנים תמיד לעבודה ומסי"נ. כי הכלל כולו מוכן באמת בכל עת, אבל כנס"י ביקשה שתהיה זאת מעלת כל יחיד, וזה היה "שלא כהוגן", אבל בעשי"ת ישיג כל יחיד מעלת הכלל, כדברי חז"ל ברומיא דקראי, כתיב: "דרשו ד' בהמצאו" (ישעיה נה, ו) וכתיב: "מי... כד' אלקינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז), ומשני כאן ביחיד כאן בציבור, ויחיד אימת? בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ (ראש השנה יח ע"א), הרי יש לו אז מעלת הציבור. ע"כ נבין היטב כונת חז"ל הפוסקים שהזהירו להתנהג בחסידות בעשי"ת, כי באמת באותן המעלות שאי אפשר לדרוך בהן כל השנה כל אחד לפי ערכו, יש אפשרות והכנה באלו הימים.

(ראי"ה קוק, מדבר שור, דרוש ז = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לשבת תשובה, ג, עמ' רעח-רפב במהד' תשס"ה)

אנחנו חייבים [ללכת] אחרי ד', היינו דוקא ע"י המעשים שהם דרכים קטנים לכאורה. וכנס"י ששאלה "כחותם על לבך כחותם על זרועך" הוא שלא כהוגן, כי החותם על הלב היינו לצאת בלב ישראלי לבד, אף שהיא שאיפה גדולה לא תצא מזה התכלית, ומכ"ש הזרוע שמורה כללות הכוחות. גם ההוראה של החותם אינה מתגלה כי אם בהסירו, אבל כל זמן שמונח על הנחתם מכוסה ציורו, ה"נ אימתי מתגלה הלב, כשאינו מצורף למעשים רק ע"י אונס המרה ח"ו, וזהו "כחותם". אבל צריך להיות יהודי בחיוב ולא בשלילה, "הן על כפים חקּותיך", חקיקה שנראית תיכף ואין צריך להמתין לעת הסרת החותם. ואל תאמר שאין בזה ענין כללי ולאומי ח"ו, רק בזהירות המצות יבנה בית ישראל, והקב"ה רואה איך נבנים הדברים ע"י העבודות התמידיות, "חומתיך נגדי תמיד" [המשך הפסוק].

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לשבת תשובה, י, עמ' שטו במהד' תשס"ה)

אמרה לפניו רבונו של עולם שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם שנאמר הן על כפים חקתיך
42-44

להבין מה זה, וכי תהיה כביכול שכחה לפניו, שיתכן בו לפעמים נראה ולפעמים אינו נראה?... כי חותם ישראל הוא אות ברית קודש, כדכתיב "וצאצאיו חתם באות ברית קודש" [שבת קלז ע"ב], וכן בברכת המזון נאמר "על בריתך שחתמת בבשרינו", ודא חותמא דמלכא קדישא. אמנם בהסתכלות העבירה בחיבוק ונישוק לדבר עבירה, ומכ"ש ווי ווי למי שמטמא ברית קודש במעשה ומנבל פיו ח"ו, כי ברית הלשון, יותר גבוה מברית קודש, ואם מטמא עצמו בברית הלשון, גם ברית הקודש חותמו נמחק ונטשטש ח"ו. אמנם אין דבר עומד בפני צדקה, ואמרו [ב"ב י ע"ב]: אפי' עבודה זרה צדקה מכפרת, וזה תמיד עומד להגן. וצא ולמד מנבוכדנצר הרשע, אמר "אדמה לעליון" והחריב מקדש אל, ושפך דם ועשה כל תועבות ה', בצדקה נארך דינו [דניאל ד, כד], עד שפסק מצדקה, ואז נטרד מבני אדם... וזהו כוונתם כי אמרו חז"ל, כנסת ישראל בקשה מה' לזכור לישראל חותם ברית קודש, וזהו שאמרו "שימני כחותם על לבך, חותמא דמלכא קדישא. אבל ה' השיב דזהו דבר שלפעמים בלתי נראה, והיינו בשעת חטא, אז החותם הנ"ל מטושטש, אבל אשים אותך על כפים, היינו צדקה, וזהו נראה תמיד, כי צדקה יכפה אף, ואין עבירה מכבה אותה כלל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

ולהבין מה ענין כנסת ישראל עם הקב"ה, ואיך שייך בהקב"ה נראה ובלתי נראה, וכי שכחה ודבר נעלם לפניו ח"ו? אבל הענין, כל מצוות שאדם עושה בפועל ומחשבה וכונה שלימה הוא חותם ללב ומתואר ללב, אבל המעשים שאדם עושה בפועל אבל בלי כוונת הלב, הוא מתואר רק לזרוע ויד כלי מעשה, אבל לא ללב כי לבו בל עמו. וכנסת ישראל חשבה כל מצוות ומעשים טובים שאנו עושים, הם הכל ברעותא דליבא וכונה שלימה, לכך ביקשה שימני כחותם על לב. אבל הקב"ה יודע כי בעוונותינו הרבים רוב מצוות הם בלי כוונה שלימה, וכמצוות אנשים מלומדה וכדומה, פנייה, גסות רוח, או לקרדום לאכול הימנו וכהנה. ולכך אמר: את מבקשת דבר פעם נראה ופעם אין נראה אם אין בו כוונה, רק "על כפים חקותיך" שזה נראה לעולם, כי תמיד ישראל עוסקים במעשים טובים ומצוות, ופושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ולכך אחקוק על כפים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)

הן על כפים חקתיך
44

ונאמר "יצאו מים חיים מירושלים" - קרא הזמנה, חקק באותיות החקוקות ברוח בינה אל החסד. ירושלים זה הציבן כמו חומה, כפשט הכתוב שאמר בפירוש "הן על כפים חקותיך". וזה שפירש רש"י: "על כפים" - על השמים, צורת אדם שיש בכסא, וכן "נשא לבבנו אל כפים". במסכת תענית בפרק קמא. וכן הוא אומר "לרוקע הארץ על המים". וזה שנאמר "ידיו גלילי זהב" - זו ירושלים שעתידה להבנות בשבעה מיני זהב.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק י)

רש"י ד"ה וכתיב - ואין לחוש שתשרה רוח הקדש על עבד ועל ממזר

ובתענית ד' תמה מהר"צ חיות על מש"ש רש"י, לגבי החזרת ההלכות, שנשתכחו בימי אבלו של משה, שאין לחוש שתשרה רוה"ק על עבד או ממזר, והרי אמרי' שם לא בשמים היא, ומפלפולא אהדר להו. אכן נ"ל פשוט שזה הוא כמו אוקמי גירסא, דאמרי' במגילה ו', דהוא סיעתא מן שמיא. וע' ס' איי הים לבעל אפיקי יהודה בתענית שם. ומכבר חשבתי להסביר את אותם הענינים שנמצאו לכמה מרבותינו בהכרעת פסקי הלכות ומעשים ע"פ דברי הופעות רוחניות, בצורות שונות של גילויים מן השמים וחלומות ונשמות, שי"ל שלא יהיו בנגוד גם לד' הרמב"ם, בפ"ט מיסוה"ת, שכל החלטת דין והלכה מצד נבואה היא הכחשה לתורה שאמרה לא בשמים היא. והוא בדוגמת המבואר בכתובות כ' ובתוס' שם, בפסול כתב בעדיות, דהיינו דוקא כשהפסול הזה בעצמו הוא יסוד העדות, אבל לא כשהוא רק מעורר וגורם לקבוע את העדות מיסודה העצמי הכשר, שכן גם אותו צד של בשמים, באותם הענינים של הגדולים ההם, לא היה בעצמו המכריע והמחליט את ההלכה בהם, אלא רק המעורר והגורם, לפי מעלת סגולתם האישית, לכוון בירור ההלכה לפי דרכיה של תורה ומתוך מקורותיה, וכשהתאימו מסקנותיו לתכנם של אותם הגילויים הרוחנים הוכרעה והוחלטה ההלכה, ולפי דעתם ונטיתם של הגדולים ההם הובלטו ופורסמו עם זה ידיעות אותם הגילויים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, משפט כהן, הערה לסי' צו, עמ' שסה)

תוס' ד"ה והיינו - ואמאי לא הלך יפתח אצלו להתיר נדרו

ויש מהראשונים שביקשו לישב הזרות בעובדא דבת יפתח, שהיה ממשפט המלוכה שישמור מוצא שפתיו, ביחוד ברבים ובענין כללי, וזה דוחה אפילו שפיכות דמים. אלא שהיה תרעומת על פינחס על שלא התיר נדרו, שאז לא היה בזה נגד כבוד הנימוס המלכותי, כיון שהיא הלכה רווחת בישראל. ועי' במד"ר ס"פ בחוקתי, ודברי התוס' תענית דף ד ע"א ד"ה והיינו. ומסייע קצת לזה לשון "אני מלך", שאמר יפתח על עצמו, בלשון המד"ר הנ"ל, אעפ"י שלא היה כי אם שופט, והיינו שענין זה יסוד וכח קיומו הוא מצד הנימוס המלכותי שבו. ובמדרש רבה קהלת פ"י פט"ו הלשון הוא "אני ראש וקצין", ולא לשון מלך כבמד"ר ויקרא הנ"ל. ובאמת בויקרא קאי הדרשה אפרשת "איש כי יפליא נדר", ובכללות הפרשה יש ג"כ הפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם", שלדעת הרמב"ם הנ"ל הוא על כחו של מלך, ובכה"ג שייכא יותר מליצת "מלך", אבל בקהלת עיקר הדרשה הוא רק להתרעם עליו על שלא השתדל בהיתר נדרו, וקרא עליו "עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר", אין מקום להזכיר את הצד המלכותי שלו, וקוראו בתואר המינוי שלו "ראש וקצין", כדכתיב בקרא בענין התמנותו.

(ראי"ה קוק, משפט כהן, סי' קמד, אות טו[א])

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300