לקט באורי אגדות ממסכת מגילה

בעריכת המכון לחקר האגדה

ב ע"ב

כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר וכו': מנהני מילי? אמר רבא: דאמר קרא "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות וגו'". מדפרזים בארבעה עשר, מוקפין בחמשה עשר. ואימא פרזים בארבעה עשר מוקפין כלל כלל לא?! ולאו ישראל נינהו? ועוד "מהודו ועד כוש" כתיב

ופירש"י דכתיב "ונכתב בכל מדינות המלך". והדבר צריך ביאור. חדא איך סלקא דעתך העם הדרים במוקפים חומה, לא ישמחו בנס שעשה להם ה', והציל נפשם ממות ומפח אשר טמן להם המן ימ"ש, ומה יהיה המקום גורם להם בזה, ועוד למה תירץ לאו מבני ישראל המה, הוה ליה לשנויי וכי לא היו באותו נס, והתירוץ השני דכתיב ונכתב בכל מדינות המלך קשה להבין, דכפי הסלקא דעתיה דאין חייבים בפורים רק הפרזים, אם כן עדיין היה צריך לכל המדינות לכתוב בשביל הפרזים, כי רבים המה בכל המדינות ערי הפרזות כנודע, כי מעט המה המוקפים חומה מימות יהושע בן נון ובשביל כך כתבו, אבל לא יחויב מזה שתהיה הכתיבה בשביל מוקפים.
...כל המגילה ... הגזירה על שבט יהודה לבד, כי באמת כל שנאת המלכים היה עיקרה לעקור שבט יהודה, כי הוא שרש חטר מלוכה, והוא אשר יכניע עמים וירים קרן ישראל, וכבר נאמר בעזרא, כי בימי כורש עלו כל ראשי אבות ליהודה ובנימין לארץ ישראל וישבו שם בעריהם, זולת מרדכי נשאר, ולכך נאמר, איש יהודי היה בשושן, כי הוא לבדו אשר נשאר מגולי יהודה, כי כולם עלו בימי כורש, וא"כ בזמן גזרת המן, אם היתה על שבט יהודה לבד, לא היתה הגזירה רק על יושבי ארץ יהודה, כי אז היו כולם שם ולא זולתו, וכבר ידוע מ"ש הפוסקים וב"י באו"ח הלכות מגילה [תרפ"ה סעיף א'] דלכך קבעו מוקפין חומה מימות יהושע בן נון, דאז היתה ארץ ישראל בכלל פרוץ מחומה, ובכלל בלתי מוקף, דאפילו ירושלים, ראש לארץ ישראל, היו החומות פרוצות ויאבל חיל וחומה, מכל שכן שאר ערים מן ארץ ישראל.
ובזה אתי שפיר קושית המקשן, דכיון דהגזירה היתה רק על שבט יהודה, והם היו בארץ ישראל, ולהם לבדם היה החיוב לשמוח בפורים, והם היו יושבים בערי הפרזות, כי בארץ ישראל לא היה מוקף כלל, לכך אמר הכתוב, היהודים היושבים בערי הפרזות, כי הם היו יושבים כך, אבל מוקפים שהם משארי שבטים, כי מבני יהודה לא היו יושבים בערי מוקף, כלל וכלל לא, כי לא עליהם נגזרה גזירה, כי לא היה רק שבט יהודה, וע"ז משני הגמרא, וכי לא מבני ישראל המה, אף שהאמת אתך כי לא היה הגזירה רק על שבט יהודה, מ"מ חייבים כל ישראל לשמוח ולעשות ימי פורים ויום טוב, כי היותם מבני ישראל א"כ כולנו כנפש אחת, וחייבים אנו לשמוח בשמחתם ולהצטער בצערם מבלי הבדל, אלו תגיע לנו השמחה או הצער, או לאחינו בני יהודה, כי אנחנו נחשבים כאיש אחד כגוף אחד, וכל הגוף מחויב בשמחה, אם תגיע סכנה לאבר אחד מאיברי הגוף מראש ועד רגל וינצל ממנה, וא"כ מכל מקום כל היהודים אף משארי שבטים היושבים בערי מוקפים חייבים, ועוד דאי לא תימא הכי דאינם חייבים, רק בני יהודה היושבים בארץ ישראל אשר עליהם היתה גזירת המן ולא שאר ישראלים משאר ארצות, א"כ למה לי ונשלוח ספרים בכל מדינות המלך, דהיינו מהודו ועד כוש, הלא אין צריך לשום מדינה רק ארץ ישראל, אלא דכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם חייבים לשמוח, אף דשם לא היה רק ליהודה, מ"מ בני איש אחד אנחנו. [גזירתו של המן כוונה כלפי שבט יהודה בלבד, שהם שיכניעו את העמים. ובזמן כורש כבר עלה כל שבט יהודה לא"י. ובא"י היו כל הערים מבלי חומה. לכן מובנת ההוא אמינא של המקשן 'מוקפין כלל כלל לא', כי לא היו כלל בגזירה. והתשובה היא שהם (שבשאר מדינות המלך ועריהם מוקפות חומה) בכלל ישראל, מצטערים בצערם ושמחים בשמחתם של אחיהם. וזהו התירוץ השני 'מהודו ועד כוש', לשם 'ונשלוח ספרים בכל מדינות המלך' כנ"ל, להשתתף בצערם ובשמחתם של אחינו בני יהודה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

ג ע"א

...ועבודה חמורה מתלמוד תורה. והכתיב: ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו [וגו'] וישתחו (לאפיו). והיכי עביד הכי והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא שאני התם, דאמר ליה כי אני שר צבא ה', ודלמא משקרי גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה. אמר לו: על איזה מהן באת? אמר לו: עתה באתי. מיד: וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, מלמד שלן בעומקה של הלכה.

זהו דאי' במגילה דף ג': מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, ואר"י מלמד שלן בעומקה של הלכה. וכבר עמדו התוס' דכל העסק עם המלאך היה ביריחו וזה המקרא כתיב במלחמת העי. אבל הענין דאחר ששמע יהושע מדברי המלאך שעסק תורה הוא שייך למלחמה, מיד בשעה שהגיע למלחמת עי שהבין כי הדין מתוח עדיין, שהרי הקב"ה אמר שים לך אורב וגו', ע"כ העמיק יותר במלחמתה של תורה.

(העמק דבר, בראשית פרק יד פסוק יד (הרחב דבר))

...כבר נדחקו רש"י בסנהדרין דמ"ד והתוס' כאן להראות רמז לזה הדרוש. ויותר תמוה דלפי שטת המאמר משמע שהמלאך בא נגד ישראל בשביל החטא, והרי בפשטא דקרא אינו כן... אלא כך הענין - יהושע ידע ודאי שהמלאך בא לעזור את ישראל, אלא שהיה קשה לו ביאת המלאך, שהרי במדבר היה מתנהג הכל ע"י הקב"ה בכבודו ית', הן בעניני פרנסת ישראל הן בהנהגה מכל דבר רע, כמש"כ ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. ובשעת העגל עלה בדעת שיהי' ע"י מלאך, ולא הניח משה גם על שני הדברים כמבואר יפה בפ' תשא. ועתה כשבא המלאך והיה מוקשה הדבר ליהושע, א"ל המלאך שזה בא על החטא: אתמול ביטלתם וכו' ועכשיו כו', ע"כ באתי אני בשליחות הקב"ה למענכם ולא הוא ית' בכבודו. והנה ידוע שאין מלאך א' עושה שני שליחות, הבין יהושע שלא בא המלאך אלא לדבר אחד, והשנית תהי' עוד ע"י הקב"ה בכבודו ית', והיינו ששאל: הלנו אתה - אם בשבילנו באת, להספיק צרכינו או לצרינו פי' - על דבר צרינו, היינו למלחמה עליהם. והשיב המלאך כי אני שר צבא ה' הלא חרב שלופה בידי כשר הצבא, ולא באתי במגל וכדומה כלי הפרנסה, מזה תבין אשר עתה באתי לצורך השעה שהוא עת המלחמה ולא על פרנסה שהוא ענין תמידי. והנה כבר נתבאר כ"פ שעסק התורה הוא חרב ומגן של ישראל, ועסק העבודה הוא מקור חקם של ישראל. נמצא אם היה המלאך בא בשביל מלחמתם ש"י, ידוע שבשביל עון ביטול ת"ת בא להקטין מעלתם. ואם בשביל פרנסה בא, ידוע שבשביל ביטול התמיד בא להקטין מעלתם.

(העמק דבר, בראשית פרק מח פסוק טז)

ועדותיו וחקיו אשר צוך - גם חובה לקבוע אנשים ללמוד תורה שהוא סגולה מיוחדת למלחמה כמש"כ כ"פ. ועל דבר זה נענש יהושע שביטל בהמ"ד כדאי' ריש מגילה. אמנם לא כתיב כאן משפטים שאין השעה לפלפולה של תלמוד כ"א להלכות קבועות וזה נכלל בחקיו. [מבאר שבעת מלחמה ישנה סגולה מיוחדת לקבוע אנשים שילמדו תורה, ומביא שיותר ראוי לעסוק בעת כזו בהלכות פסוקות.]

(העמק דבר, דברים ו, יז)

וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא מאן נינהו אנשים אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא זה חגי זכריה ומלאכי אינהו עדיפי מיניה ואיהו עדיף מינייהו אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזו וכי מאחר דלא חזו מאי טעמא איבעיתו אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו

ומה שאמרתי או על ידי מלאך, כונתי לומר שאין הנדבר להם על ידי מלאך נביאים, שאני רואה דניאל שהיה מדבר עם גדול המלאכים, מיכאל, שנאמר בו השר הגדול העומד על בני עמך, ואמרו במסכת מגילה אינהו עדיפי מניה דאינהו נביאי והוא לאו נביא, ובזה אין אנו מודים לספר המדע שאמר שהבורא מנבא בני האדם ואמרו כל הנביאים על ידי מלאך חוץ ממשה רבינו ע"ה, והוא מיחד להם מלאך העשירי הנקרא אישים. [מבאר שגילוי מלאך לאדם אין בו הוראה ברורה שנביא הוא, ויתכן שלא, ונביא יכול לקבל נבואה גם ללא מלאך.]

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

כל שבידו מבחינת הרע - אינו ראוי לנס, ומזלו יפחידו.

(אור החיים, דברים פרק כ פסוק ח)

ויש להבין, ממאי דהיו אנשי נביאים, דלמא היו שאר אנשים ממשמשי דניאל, ואם קבלה נקבל, וגם מאי קמ"ל בזה דאיהו עדיף מיניה, וכי אחותם אנו מבקשים להכיר במעלות של כל אחד ואחד, ואף גם האיך יתכן לומר שהם עדיפי והוא עדיף, זה אי אפשר לומר בממה נפשך, או שמעלתם עדיפה או שמעלתו עדיפה, וגם מה שייך הקושיא וכי מאחר דלא חזי מ"ט איבעת לכאן, בלא זה הוי ליה להקשות על המקרא, ובאמת אין זו קושיא, וכי פליאת זמן הזה לבד מצינו בנביאים, הלא כהנה מצינו הרבה שהיה כן בקרא:אמנם שקשיא ליה להגמ' מאי קמ"ל והאנשים אשר היו אתו לא ראו המראה, פשיטא שכל הנביאים ובעלי רוח הקדש, הם רואים ומשיגים במראה הנבואה עומד או נופל כמ"ש הרמב"ן, והעם אשר אתו אינם מרגישים דבר, והוא לבדו משיג השפעת רוח הקדש ואין איש אתו, וזה שאלה הגמ' מאן נינהו אנשים שנא' במקרא, והוצרך להודיעם שלא ראו, מה חידוש הוא כנ"ל, ומשני הש"ס חגי זכריה ומלאכי, וטובא קמ"ל, כי מקדם אינהו עדיפי דהיו נביאים, עכשיו איהו עדיף מדחזי והם לא חזו, ועל זה פריך הגמ' דלמא לא בא הכתוב להודיע פלא שהם לא ראו, רק להודיע שאע"ג שלא ראו מ"מ איבעיתו, וזה אינו מגדר הטבע, כי מאחר דלא ראו מ"ט איבעיתו, ומשני הגמרא זה הוא מגדר הטבע, אעפ"י שאינהו לא ראו מזלייהו חזי, וע"כ כוונת הכתוב להודיע מעלת דניאל כנ"ל זה מהשכל.
אבל באמת למה השיג דניאל והם לא ראו, הענין כך, מה שידוע בענין קץ, לבי לפומי לא גלי, מה שייך בשם ב"ה הלשון לפומי, אבל לשון פה הוא כך, הנביאים המה בסוד פה, כי הם שלוחים מעם ה' לפרסם ברבים, לכך נקראים נביאים לשון ניב שפתים, ולנביאים לא נגלה, אבל לחכמים שמשיגים בחכמת עליון היו משיגים הקץ, וזה לבי לפומי לא גלי, ולהיות כי הקץ נגלה אצל דניאל שהי' בסוד חכם ומשיג בחכמת עליון, אבל הם שהיו בסוד פה, לא נגלה להם הקץ להיותם נביאים ולבי לפומי לא גלי, וזהו הואיל והוא עדיף מינייהו שהם רק נביאים, ולכך היה דניאל עדיף שהשיג הקץ ולא הם להיותם נביאים. אמנם למה הסתיר ה' הקץ. והטעם היותו לזמן ארוך ויתייאש ח"ו בגולה ברוב שעבוד ושמדות, אמנם כאשר נסתר, בכל עת שתהיה צרה לישראל המה ינחמוני לומר הוא חבלי משיח, והגיע ימי פקידה כי פקד ה' את עמו, עבור זה עומדים בנסיון, ולכך נאמר כי המה לא ראו בנבואה את הקץ, שהרגישו שהוא לזמן ארוך ובין כך יסבלו ישראל בעו"ה צרות רבות ורעות, ולזאת נאמר אבל חרדה גדולה נפלה עליהם לאריכות הגלות וצרות ישראל, גלל כן בכל שמחתינו ראוי לזכור חורבן בית תפארתינו. [שאלות: מנין שאותם 'אנשים' היו נביאים?
מדוע משמיעה לנו הגמ' שהוא עדיף מהם? כיצד ייתכן שהוא עדיף מהם, ויחד עם זאת הם עדיפים ממנו? השאלה 'וכי מאחר דלא חזו, מ"ט איבעיתו' קשה על המקרא עצמו ולא על תשובת הגמ'. למה השיג דניאל והם לא ראו? תשובות: מתוך שנאמר שאותם אנשים לא ראו את המראה, יש להבין שהייתה ציפייה שהם כן יראו. ועל כן יש להניח שאלה נביאים. דניאל היה חכם, והם נביאים. מבחינות מסויימות עדיף החכם, ומהיבטים אחרים עדיף הנביא. הנביא מביא את הדברים בפיו אל העם. ואילו החכם משיג בחכמתו גם דברים נסתרים, אשר הם דברים שבלב. בנוגע לקץ - ליבא לפומא לא גליא, ובזה עדיף החכם. הגמרא מלמדת אותנו שהעובדה שמזלו של אדם מרגיש או רואה דברים שהאדם עצמו אינו חש בהם, אין זה נס. זוהי דרך הטבע. דניאל היה חכם, על כן השיג דברים שחביריו הנביאים לא השיגו.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

ה ע"א

אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר

שיהיו באותו מקום עשרה אנשים מוכנים לצרכי צבור כאשר יהיה שם דבר מצוה או ענין מעניני הצבור, דהיינו צורך מצרכי הציבור, יבטלו ממלאכתם ויבואו לבית הכנסת. ולכן אמרו עשרה בטלנין ממלאכתן ולא אמרו עשרה בטלנין שאין להם מלאכה. ומה שאמר בבית הכנסת, להיותם ברוב הזמנים, כאשר מתאסף הצבור שם, בבית הכנסת. רב יהודה אמר כגון אנו שאין אנו צריכין לתלמודנו כך היא הגירסה ולא כמו שבא בשאלה, שאמר שאנו צריכין לתלמודנו וזה או טעות בנוסחא או שגגה בעת הכתיבה. ועניין דברי ר' יהודה (הוא) שאם תלמיד החכם עדיין מתלמד ומוסיף ולא הגיע לידי שלימות ואין תלמודו ערוך בפיו, אזי לא יימנה מכלל אלו העשרה בטלנין, לפי שאינו בטל לצרכי צבור, כאשר הוא לומד ושוקד, לפי שהוא עסוק בלמודו ובקריאתו. אבל (תלמיד חכם) כמו ר' יהודה, שאינו צריך להתלמד, ר"ל אינו צריך לעיין בספר ולהתעסק עסק גדול, הריהו יימנה מכלל העשרה בטלנין, אשר הם בטלנין לצרכי צבור, הואיל ואינו צריך לתלמודו לעסוק בו בכל עת. וכל מי שצריך לתלמודו, אין ראוי לו לבטל תלמודו לצרכי צבור, אלא אם יהיה ענין עצום או אין שם מי שימלא מקומו.

(שו"ת הרמב"ם סימן קכג ד"ה התשובה ירצו)

ה ע"ב

רבה בריה דרבא אמר:.. דעיקרא כתיב "שמחה ומשתה ויום טוב" ולבסוף כתיב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" ואילו יום טוב לא כתיב.

מרדכי ...היה עוסק בהלכות עומר והלכות קמיצה, ויש להבין מה זה שעסק בהלכות קמיצה, מה נשתנה זה מכל קרבנות...
והנה מרדכי נסתפק אי גם עליו נגזרה גזירה משמים וא"כ תפלתו קשה או לא, והיה הענין לחקור סיבת גזירת המן, כי במדרש [אס"ר פ"ז כה] מבואר כי גזירת המן בשביל מכירת יוסף, אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל, אף המלך והמן ישבו לשתות וכו', וא"כ יש כאן ספק, בנימין דלא היה בהסכמה ההוא וחף מפשע, אם גם בניו בכלל העון או לא.
ודבר זה יובחן מן שקלים, דמבואר ג"כ במדרש [ב"ר פ"ד י"ז] דהיה (מצות מחצית השקל) בשביל מכירת יוסף דמכרו בה' שקלים, לכל אחד מחצית שקל, ומכל מקום חייב יוסף ובנימין ליתן שקלים, אך אם אמרינן דכהנים ולוים פטורים משקלים, שמע מינה דאין הטעם משום מכירת יוסף, דא"כ לוי היה בראש כנודע.
ומבואר במשנה דשקלים [פ"א מ"ד] כי טענת כהנים אם הם מביאים שקלים א"כ עומר שלהם, ואיך תהיה נקמצת כל מנחת כהן כליל תהיה וכו', וא"ש, כי מרדכי עסק בקמיצת עומר, שמע מינה דכהנים פטורים, ועל כרחך דשקלים לא היו בשביל מכירת יוסף, אם כן שפיר י"ל דבנימין לא יענש כי לא היה בכלל מכירה כנ"ל, ולכך הוא ואסתר דבאים מבנימין חופשים מגזירה, ושפיר שלח לאסתר לבקש, וגם הוא שב לשקו ותעניתו להתפלל, כי לא עליהם הגזירה משמים. [מרדכי שלח לקבל ימי פורים ימי משתה ושמחה ויום טוב, והם יום טוב לא קבלו עליהם [מגילה ה ע"ב], ויש להבין איך מלאו לבם לחלוק על מרדכי ומבלי לקבל דבריו אשר מסר נפשו עליהם וכל דבריו בלי ספק ישרים, וכי כך המדה מבלי לשמוע בקול נביא ועומד לנס עמים. ...והנה באמת בהצלת מרדכי הצדיק היתה הצלת ישראל בקל, כי מרדכי שקול בדורו כמשה, כמבואר במדרש [אס"ר ו ב] עמד בפרץ, ואיך תשלח מדת הדין ידה בעם ישראל כשצדיק הזה בעולם מליץ ומפגיע, ואיך יביא ה' רעה בימיו, הלא בכל חיי הצדיקים חס הקב"ה להביא רעה בימיהם, ואפילו במבול המתין הקב"ה עד מות מתושלח כנודע, וכן בכל צדיקים, ולכך לא רצו ישראל לקבוע ימי פורים יום טוב שניצולו, כי הם הבינו ותלו שעיקר הצלתם היא בהצלת מרדכי כמ"ש לעיל (שבזכות שנעשה לו נס ונמצאה הטובה אשר עשה למלך כתובה בספר דברי הימים ולקחוהו על סוס אשר רכב עליו המלך כבר יצא מכלל גזירת המן, ורק אז יכולה הייתה תפילתו להתקבל, כי לפני כן הי ה בגדר חבוש שאינו יכול להוציא עצמו מבית האסורים), והצלתו היתה ביומא דפסחא, דבלאו הכי הוא יום טוב לישראל, ולכך לא רצו לקבל יו"ט מחדש, אבל מרדכי ברוב ענותנותו לא ביקש לתלות הצלת ישראל בהצלתו, רק הם בעצם נצולו, והחודש נהפך מאבל ליו"ט, ולכך ביקש לקבוע להם יום טוב בפני עצמו, זולת יום טוב של פסח והבן.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

ו ע"א

קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם, חרבו שתיהן, אל תאמן, ישבו שתיהן, אל תאמן, חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי, תאמן, שנאמר אמלאה החרבה, אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו, רב נחמן בר יצחק אמר מהכא, ולאום מלאום יאמץ.

בכל עמים רבים לא ימצא ראוי לנטור עברה וצרת עין בממשלת ישראל כעשו, כי שארית הגוים אשר קדמו לאברהם כבר ראו כי בו בחר השם יתברך, וזרעו ראוי יהיות יורש ארץ עצר, ולזה לא תרע עינם בממשלתו כלל. וכן ראוי להיות דבר האומות המסתעפות ממשפחת אברהם לבל יקנאו בזרע יצחק, אבל יחלקו כבוד לבני הגבירה, כי כן למדום אבותם, ולזה מונחים לטבעם לא ירעו ולא ישחיתו קדש ה' אשר אהב, ולא תרע עינם ולא יקנאו בממשית ישראל, אבל עשו להיותו אח ליעקב בן כבודה כמוהו, תרע עינו באחיו ובבן אמו מתנשא עליו ויתן דופי, אם לא ישיב השם יתברך אחור ימינו של עשו באהבתו את יעקב. ולזה אמרו כי משלות ארמנות יעקב והיות ערי עשו שממה, וכי לא נתנו השם יתברך להרע עמו, יוכל יעקב לבחון גו כי ה' אהבו, כי לא מצא ביעקב און ולא יעמיק להשחית ביעקב בקנאו קנאתו.
ועל זה הצד יובן מה שדרשו רבותינו ז"ל במגילה באמרו: ולאם מלאם יאמץ, ובאמרו, אמלאה החרבה,דרשו בו שאי אפשר להיות שניהם שוים בגדולה אבל אם מלאה זו נחרבה זו. ויש לשאול למה יחוייב זה באדום מכל הגוים. אבל זה על הצד שכתבתי עם תוספת ביאור, והוא כי מצד שאין גוי ראוי שיקנא ביעקב, יהיה אפשר שימשול ממשל רב גם בהיות מושל בישראל, כי ממשלת הגוים בארצותם ללשונותם לא תעיק לישראל כלל כי דבר אין להם עמו. אך עשו הבכור ובנחלתו יתעבר לאמר גם אני יורש עצר, כי אב אחד לכלנו, ומזה יחוייב מוט עשו, כי ירים יעקב את ידו וגבר. ואמנם, מוט יעקב לא ימשך מהתנשאות עשו, אבל התנשאות עשו יחוייב למוט יעקב, ולא בעצם על דרך מה שימשך מוט עשו להתנשאות יעקב חלילה, אבל במקרה. והוא כי אם לא צדקת השם יתברך אשר יעשה ביעקב ואויביו יכניע, כי יחלק השם יתברך לכל העמים ולאמים ישית בחלקות, למי יחפוץ מבין כל עמים רבים להנחיל כסא כבוד יותר מעשו בן האהובה אשר התהלכו אבותיו לפניו אברהם ויצחק, ולזה יחוייב שינשא עשו בגוים, אם לא בעת אשר יעקב זורעו יצליחו למלוכה.
זה מה שימשכוהו אלה הטעמים הצודקים, וענתה בם צדקתם מה שראינוהו נמשך מהמציאות, ומה שיעדוהו הנביאים בהמשכתו. וזה שאמר הכתוב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל. ולמה הוצרך לכתוב לפני מלוך מלך, אם לא להודיע כי מצד שבימים ההם אין מלך בישראל, מלך מלך באדום. כי לו צלחה המלוכה לישראל לא מלך מלך באדום, כאשר נראה אשר סרה מלכותם בקום מלך בישראל. כי דוד המלך הקים עליהם נציבים ולא הניח להם מלכים, ונמשך כן עד זמן יהושפט, כמו שכתוב: בימיו ומלך אין באדום נצב מלך, ונמשך זה עד ימי יהורם אשר לחטאיו ולכתו אחרי בית אחאב כתוב בו: בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך. והיו גם כן מלכים עד גלות הארץ, כי כן כתוב: ויפשע אדום מתחת יד יהודה עד היום הזה, כי לא ענתה צדקתם להכרית מאדום מלך. אמנם בזמן בית שני היה אדום תחת [יד] ישראל, כי הורקנוס הזקן שמם שומרי ירושלים והכניסם בברית מילה, ובימי אגריפס כאשר נלכדה ירושלים באו גדודי אדום לעזור את יהודה כבר נראה מזה כי כל הימים אשר הצמיח השם יתברך קרננו נתן אומות אדום תחתינו, וכאשר נפשענו מקרית עון בפשע שומם, חגר אדום בעוז מתניו, כי כבר הודיעונו רבותינו היותנו בגלות אדום, כי עם היות אשר רומי המחצבת רהבנו, והיא מכלל ארץ יון, כמו שתרגם אנקלוס וצים מיד כתים וסיען דאיסתחראן מרומאי, וכתים הוא אחד מבני יון עם כל זה מלכיה אשר מלכו בה היו אדומים והיו בתוכה מאדום עם רב, כמו שמתורגם פקד עונך בת אדום וגו' אסער עוויתך רומי רשיעא דמתבנייא באטליא ומליא אוכלוסין מן בני אדום. הנה זה מה שנראהו במה שעבר עלינו מן הזמן בענין אדום, כי בהציב השם יתברך מטה עוזנו מטה ידו. ובשפלנו ובדברנו רתת גבר עד להשחית. [מבאר שבכל העמים אף שהיתה שנאה לישראל אך היתה השלמה עם מציאותם וכבודם אמנם עשו דווקא בגלל שהוא מזרע האבות "הקדושים איבתו נצחית ורק בעת עליית קרנם של ישראל ה' משפילו.]

(דרשות הר"ן, הדרוש השני)

כי זה כלל ענין עבודת האדם, כי עשה האלקים את הטוב ואת הרע, והשפלת הרע אינה תלויה אלא בהגברת הטוב, וההפך להפך ח"ו. והקב"ה הודיענו המעשים המצטרכים להגביר הטוב בסדריו, שממילא נמשך השפלת הרע וכל סדריו, ונמצא העולם מתתקן בתיקון שלם. [מבאר שהקב"ה יצר חוקיות בעולם, שבהתגבר הטוב מושפל הרע ולהפך, ושניהם יחד לא יכונו, ותיקונו של עולם היא הגברת הקדושה ע"י מעשה המצוות.]

(רמח"ל, דעת תבונות סי' קלב)

...והודיעה סיבת הדוחק אשר ידחקו זה את זה ויתעצמו זה על זה, כי משונה הריון זה מכל הריון שבעולם, כי כל הריון שיהיה מב' יהיו הב' נוחים וטבעם שוה כאומרו (שה"ש ד ה) תאומי צביה, וידורו יחד בבטן, מה שאין כן הריונך, והטעם הוא כי "ב' גוים בבטנך" כל אחד מהם הוא בחינת גוי אחד, ועוד להם שהם עצמם הם מלכים ומלכותם נמשכת לעולם, והוא אומרו וב' לאומים, וכל זה לא יסובב להתרוצץ בבטן אם היו במזג אחד כטבע התאומים, אלא שהם משונים מטבע התאומים כי מהבטן עצמו אינם נוחים זה לזה ומשונה מזגם וטבעם, והוא אומרו ממעיך יפרדו...
ואומרו ולאום מלאום וגו', פירוש עוד יש להם דבר שיגרום הרחקת הכנת ההתגוררות יחד כי כל אחד מהב' מלכים חזקו ואמצו הוא מלאום שכנגדו, על דרך אומרם ז"ל (מגילה ו,) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, וכיון שכל אחד מהם רוצה במפלת חבירו כדי שיגדל ממנו זה ירחיק האחוה והתיאום יחד. [מביא כי כבר בבטנה של רבקה התרוצצו הבנים בקרבה, כיוון שכל אח יונק כוחו מחולשתו של אחיו.]

(אור החיים, בראשית כה, כג)

ו ע"ב

...דאמר רב הונא: מאי דכתיב למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו - צדיק ממנו בולע; צדיק גמור אינו בולע.

...אכן כוונת ה' היא על דרך אומרם ז"ל במסכת ברכות פרק ראשון (ז:) בפסוק כבלע רשע צדיק ממנו, (חבקוק א יג) צדיק ממנו בולע, צדיק גמור אינו בולע ע"כ, פירוש כי אם יהיה הרשע עדיין יש בידו קצת זכות ויבא צדיק שרובו זכיות להתגרות בו, אין כח בצדיק לאבדו כי עדיין יש לרשע להשתלם זכות הנשאר לו בעולם הזה, והרשע יתנקם מהצדיק להיות שיש ביד הצדיק מהתיעוב שאינו צדיק גמור, אבל כשיהיה [צדיק] גמור הגם שיישאר לרשע חלק מהטוב יופקע כלילתו, וכן אם יהיה הרשע מוחלט ונגמר דינו למות, בכל עושה ה' שליחותו לאבדו וכל הקודם בו זכה, ואפילו אינו צדיק גמור יכול לאבדו מן העולם. [מסביר כי כיוון שלרשע נותרו מעט זכויות, בכוחו לגבור על צדיק שיש עדיין חיסרון במעשיו.]

(אור החיים, בראשית טו, טז)

ואמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן, יגעתי ומצאתי - תאמן.

לא אמרו 'יגעת והשתכרת', אלא 'יגעת ומצאת', כי גם לאחר היגיעה - הרי תורתו שזכה לה היא בגדר מציאה, הבאה בהיסח הדעת... שאנו עמלים כאן ומוצאים את החידוש במקום אחר...
וזהו מה שאמר ר' יהושע בן חנניה לאנשי אלכסנדריה (נדה ע, ב): מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם! אלא: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר: כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. תני ר' חייא: משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, ומשגר לאוהביו ממה שלפניו. מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגיא.
שהיגיעה מצד עצמה איננה מספיקה, אלא יש לבקש רחמים על השגת החכמה. יוצא, כאמור, שהחכמה שהוא משיג אינה אלא בגדר 'מציאה', ואיננה תוצאה ישירה של היגיעה.

(שיחות מוסר, שערי חיים מאמר א עמ' ב-ג פרשת בראשית תשלג)

...יגעתי ומצאתי - תאמן.

על ידי היגיעה זוכה להשיג יותר מכפי שיעור היגיעה. ולכן הוא בבחינת מציאה.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בא מאמר לב' עמ' קלה)

...לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן...

מי שלמד תורה ומצא, כיוון שלא יגע בה - אין התורה שלו. כמו שאמרו בגמ' (קידושין לב ע"א) אמר רבא: הכי השתא, התם הקדוש ב"ה עלמא דיליה הוא ותורה דיליה היא - מחיל ליה ליקריה, הכא תורה דיליה היא? הדר אמר רבא: אין, תורה דיליה היא, דכתיב: ובתורתו יהגה יומם ולילה. בתחילה היא נראת תורת ה', ורק משעמל בה הריהי תורתו.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת תרומה מאמר נ' עמ' ריג')

אם לא על ידי יגיעה באה לו מעלתו - אל תאמין. אין לזה ערך, ואין בידו כלום.
עבודת האדם היא לתקן את עצמו, לסלק ולשרש את הרע מקרבו, ולהתעלות ממדרגה למדרגה. והרי זה דומה לשדה מלאה מכשולים. אם עמל ויגע וסיקל - הרי הדרך נקיה ומתוקנת. אך אם הגביהוהו והעבירוהו מהכא להתם - כל הדרך זרועה מכשולים כשהייתה.

(שיחות מוסר, תשל"ג כי תשא מאמר נו' עמ' רמ)

ו ע"ב-ז ע"א

אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל: מסמך גאולה לגאולה עדיף. רבי אלעזר אמר: טעמא דר' שמעון ב"ג מהכא דכתיב "לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית". ואיצטריך למיכתב 'השנית' ואיצטריך למיכתב 'בכל שנה ושנה', דאי מבכל שנה ושנה הוה אמינא כי קושין, קא משמע לן 'השנית'. ואי אשמועינן 'השנית' - הוה אמינא בתחילה בראשון ובשני, קמ"ל בכל שנה ושנה.

והנה אף כי מחשבת המן היתה באדר ראשון, אבל אחר כך כשביטל מרדכי דתו ונהפך להרוג יהודים בשונאיהם, ציוה מרדכי על אדר שני, דדרשינן [מגילה ז ע"א] השנית - אדר שני, והיה טעמו להסמיך גאולה לגאולת ניסן, כי הוא הדבר שכתבתי, כי ימי מועדים קדושים מגינים למאוד, וזכות ניסן ומועדי ה' הם שהגינו, ולכך הסמיך גאולה לגאולה...

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

ז ע"א

אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות! שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס.

לולי אזהרת התורה, אף שעמלק הרע לישראל, היה מן מידה טובה מבלי לזכור לו איבה ישנה רק לגומלו טוב, ולכך הזהירה תורה לא כן בעמלק, בזה לא תחמול, כי אין הכסא שלם ברוך הוא שלו נתכנו עלילות. ולכן מאנו חכמי ישראל לכתוב מגילה, כאמרם [מגילה ז ע"א] קנאה אתה מטיל עלינו בין האומות שיחשבו אותנו לבעלי מדות רעות נוקמי ונוטרי איבה, כי אינה ממדה טובה להנקם מאויביהם, ואדרבה לפי מדה והשכל היה ראוי לרחמם ולקרבם ולחומלם, ולהראות ההבדל שיש בין מרדכי להמן ימ"ש, רק מרוח הקדש היה להנקם מהם, כי אין חמלה בזרע עמלק, וזה לא יבינו עכו"ם, ויאמרו הנה עם ישראל עם אכזרי בעלי מדות רעות ח"ו, ולכך כתבו שהלא כתובה בספר דברי הימים וכו', כי כך היה רצון המלך אחשורוש והוא ביקש זאת מבלי לחמול, ורצון המלך עשו.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

והאמר שמואל אסתר ברוח הקודש נאמרה

המדרגה השניה היא - שימצא האדם כאילו ענין אחד חל עליו וכח אחר התחדש, וישימהו לדבר, וידבר בחכמות או בתשבחות או בדברי הזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלוהיים, וזה כולו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם - וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש. ובזה המין מרוח הקודש חיבר דוד תלים וחיבר שלמה משלי וקוהלת ושיר השירים; וכן דניאל ואיוב ודברי הימים ושאר ה'כתובים' בזה המין מרוח הקודש חוברו - ולזה יקראום 'כתובים' - רוצים לומר, שהם כתובים ברוח הקודש; ובבאור אמרו, "מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה" ועל כיוצא ברוח הקודש הזה אמר דוד, "רוח יי דיבר בי ומלתו על לשוני" - רצונו לומר, שהיא הביאתהו לדבר באלו הדברים. ומזה הכת היו 'שבעים זקנים' הנאמר עליהם, "ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו"; וכן אלדד ומידד, וכן כל כהן גדול הנשאל באורים ותומים הוא מזה הכת - רצוני לומר, שהוא, כמו שזכרו 'שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקודש'. וכן יחזיאל בן זכריהו - מזה הכת, והוא הנאמר עליו בדברי הימים, "היתה עליו רוח יי בתוך הקהל ויאמר, הקשיבו, כל יהודה ויושבי ירושלם והמלך יהושפט כה אמר יי לכם וגו'". וכן זכריהו בן יהוידע הכהן - מזה הכת, שהנה נאמר בו, "ורוח אלוהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן, ויעמוד מעל לעם ויאמר להם, כה אמר האלוהים". וכן עזריהו בן עודד אשר נאמר בו, "ועזריהו בן עודד היתה עליו רוח אלוהים, ויצא לפני אסא וגו'". וכן כל מי שבאהו כמו זה. ודע שבלעם גם כן מזה הכת היה בעת שהיה טוב - וזה הענין רוצה באמרו, "וישם יי דבר בפי בלעם" - כאילו הוא אומר ש'ברוח יי ידבר'; ומזה הענין יאמר הוא על עצמו, "שומע אמרי אל". [מבאר שרוח הקודש אינה נבואה אלא מדרגה גבוהה הקרובה אל הנבואה והיא הכנה אליה ומדרגת הכתובים היתה ברוח הקודש ומה שקראו את הכתובים נביאים זה על דרך ההכללה.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק מה)

ר' עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה. שנאמר "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה" ...אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה ... דר"ע - דלמא כר' אלעזר, דאמר: מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו.

ואמרו בגמרא [מגילה ז ע"ב] מגילת אסתר ברוח הקדש נאמרה, שנאמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה, מנא ידעי, ודחה הגמרא דלמא לכל אחד נדמה לה כאומתו, ופירש"י שמעו שבפיהם אמרו כן, ויש להקשות בממה נפשך, מה זו שאלה, מנא ידעי, דלמא שמעו, שכל הרואים אמרו על אסתר שהיא נעימה ויעלת חן, ועל כרחך צריך לומר, דזה אי אפשר להטות אוזן לשמוע כל דברי העם בשושן, והנכנסים ויוצאים משאר מדינות, הרואים לאסתר ולדעת כי אמרו כן, וא"כ עדיין אין מקום לדחות, דלכל אחד נדמה כאומתו דמנא ידעיה, ואי דאמרו כן בפיהם כפירש"י, עדיין קשה, מנא שמעו כל דברי הרואים כנ"ל. ונראה ליישב, דהא דאמרינן לכל אחד נדמה כאומתו, הוא דדייק במה שנכתב דמלת רואיה מיותר, הוה ליה לומר רק נושאת חן בעיני כל, ולזה דריש כי א' וע' מתחלפים והוא רעיה, דהיינו דנדמה לכל אחד כאלו היא ממדינתו וריע לו בני ארץ אחת.
...אבל עדיין צ"ל בגוף הדבר, וכי בשביל שהיא מבני אומתו נשאת חן, הלא בעו"ה רבים מבני אומתנו ומ"מ אין להם חן, וכן בכל האומות, ובשביל שהיא מבני אומתו לא יחויב שיהיה אצל רואיה חן, אבל להיפוך, החן היה בשביל כך כי היתה מלכה אין כמוה בכל הארץ, ומכל מקום כל מי שהיה רואה היתה משתוה לו, כאלו היא מבני קומתו ונתגדל עמה בבית, כך היתה מקרבת עצמה עמו, וזהו גרם חן בעיני כל, כאשר הרגישו טיב מדתה וענותנותה ושהיא שוה לכל נפש, ובזו ידעו כי אסתר נושאת חן בעיני כל, הואיל וידעו מדת אסתר הצדקת, שהיא טובה לכל ומשתוה לכל בשר, ידעו כי מצאה חן בעיני הרואים כי ברור מי שהוא עניו ושפל ברך שמוצא חן בעיני כל, וא"ש דברי הגמרא דבזו ידעו כי נשאה חן בעיני כל והבן, ולכך זימנה להמן, להורות דאפילו לרשע וגבה רוח יש להשתוות, ולכך יש בפורים לשלוח מנות איש לרעהו, להורות על מעלת אסתר המלכה, כי היו לה הכל לרעים אוהבים, והכל לרב ענותנותה, וכן יש לכל אדם להיות מבלי להיות מתנשא במעלתו, רק להיות אהוב לכל, ויותר שיהיה מעלה לאיש, יותר יש לו להיות שפל ברך ונרצה לכל, ובפרטות עם אנשים נאנחים כושלי כח, להשתתף עמם בצערם ולחמול עמם, זהו תכלית הנרצה מאדם, ובזו ימצא חן למטה ולמעלה בעיני מלאכי השרת כמ"ש על אסתר שנשאה חן בעיני מלאכים, והכל בשביל שהיתה לכל אחד ריע ואח, זהו הגורם חן וחסד ויפיק רצון מן ה'. ולכך בפורים כל אפין שוין, וזהו הכל מטוב אסתר, וממנה יש ללמוד מידת הטובה והמועלת לאדם. [דרשו מילת 'רואיה' כ'רעיה'. ויש להקשות: וכי בשביל שהיא מבני אומתו נשאת חן בעיניו? אלא שכל מי שהיה רואה היתה משתוה לו, כאלו היא מבני קומתו ונתגדל עמה בבית, כך היתה מקרבת עצמה עמו, וזהו גרם חן בעיני כל, כאשר הרגישו טיב מדתה וענותנותה ושהיא שוה לכל נפש.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

ופירש"י שאמרו כן בפיהם. ולכאורה הדבר תמוה בממה נפשך, אם אפשר שיהיה נשמע מכל אחד, א"כ מה צורך לומר שלכל אחד נדמתה כאומתו, הלא יכול לומר בפשוט דשמע שאמרו שהיא יעלת חן, ואם אי אפשר לשמוע מכל אחד ואחד, א"כ עדיין אינו מיושב איך שמע מכל אחד שהיא נדמתה לו כאומתו, עד שהעידו כן, ועוד מנא לן דנשאה חן בעיני ישראלים, ואי דנדמתה להם כאומתם, הא ידעו האמת דהיא מבנות ישראל. כמו שאמרו אחות לנו בבית המלך.
אבל הענין כך, כי יש להבין במ"ש כל אחד נדמתה לו כאומתו, מנלן זה, וצ"ל דדייקי מהא דכתב רואיה, רואיה מיותר, דהוי ליה למימר רק בעיני כל, אלא רואיה באותיות א' ה' ח' ע', א' וע' מתחלפים כנודע, וא"כ צ"ל רועיה, והיינו ריע כאח לה, שהיא מבני אומתה לריעותה, אמנם במדרש [אס"ר פו ט] אמרינן דאסתר נשאה חן אפילו בעיני מלאכי מעלה, וצ"ל ג"כ דדרשו ממילת רואיה דמיותר, אלא להורות רואי י"ה, דהיינו מלאכים, בעיניהם נשאה חן.
וזוהיא כוונת הגמרא, דודאי זה לא קשה מנא ידעו, דשמעו מפי כל הבריות, ודיבר הכתוב בהווה אחרי הרוב, ואם יהיה אחד מאלף שלא תמצא חן, אין זה מעכב, שלא נאמר בעיני כל כדרך המקראות לתפוש רוב המצוי במקום כללות, וכמ"ש המפרשים, רק לגמרא מיותר מלת רואיה, וצ"ל כמ"ש המדרש, דמצאה חן בעיני מלאכים רואי י"ה, וקשה מנא ידעו דמצאה חן בעיני מלאכים, ש"מ ברוח הקדש נאמרה, וחקר אלוה הוא, ועל זה דחה הגמרא, דלמא באמת אין כוונת הפסוק על המלאכים, ורואיה היינו להורות כנ"ל, דכל אחד נדמתה לו כאומתו כנ"ל, ולא על המלאכים קאתי, וא"כ אין כאן ראיה כלל וא"ש.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

ודחק הגמרא דלמא שלכל אחד נדמתה לו כאומתו, ופירש"י [ד"ה נדמתה] שמעו שבפיהם אמרו כן, והדבר קשה בממה נפשך, אם אפשר לשמוע מכולם, הוי ליה לשנויה בקיצור ששמעו מכולם כי היא יעלת חן למאוד, ואם אי אפשר לשמוע מכולם, דלמא אחד בעלמא ראה אותה ולא מצאה חן בעיניו, עדיין אינו מיושב שנדמתה לכל אחד כאומתו, דלמא היה אחד שלא נדמתה לו כאומתו, וכבר דרשתי בזה בכמה פנים.
אבל כעת אמרתי בדרך אמת כך, כי מה שאמר רואיה מיותר, הוי ליה למימר סתם נושאת חן בעיני כל, אלא ודאי לשלול ישראל, דבלאו הכי קשה איך ילפינן דנשאה חן הואיל ואמרו מאומה שלו היא, עדיין קשה מנלן דנשאה חן בעיני ישראל, דהם בלאו הכי ידעו שהיא יהודית כדאמרינן [מגילה טו ע"ב] שאמרו אחות לנו בבית המלך. אלא באמת התורה הורתה לנו לא בישראל נעשה נס למשוך עליה חוט של חסד, כי מה נ"מ בישראל, רק היה בגוים, וישראל ח"ו שהיו מסתכלין בה. איוב צעק [איוב ל"א א'] ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, ומכ"ש אסתר שהיא בחזקת אשת איש למרדכי, מי יסתכל בה ח"ו, ולכך נאמר רואיה, הגוים שראו אותה ולא ישראל, ומזה דייק הגמרא דברוח הקדש נאמרה דאי לא תימא הכי דלמא אחד או שנים מישראל ראו אותה במקרה ומצאה חן, אלא שמע מינה דברוח הקדש נאמרה, ולכך דחה הגמרא שנדמתה לאומתו, וזהו דוקא בגוים רואיה, אבל בישראל באמת היא מבני אומתן ומה צורך לחן ודו"ק.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

ר"מ אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר "ויודע הדבר למרדכי"

מנא ידע, אלא ברוח הקדש. וקשה, וכי הספק אי מרדכי היה נביא או לא, פשיטא דהיה נביא, וכבר אמרו [מגילה יד ע"א] כי מן מ"ח נביאים היה מרדכי, ומז' נביאות היתה אסתר, רק כל הספק היה, אי מגילה זו נכתבה ברוח הקדש, או מעצמה כדרך ספורי מעשים, וא"כ אף דהיה נביא, בשביל זה אין מוכרח דהמגילה נכתבה ברוה"ק.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

הדבר זה תמוה לכאורה, וכי אנו דנין אם מרדכי ואסתר נשתמשו ברוח הקדש, פשיטא, הלא נמנים במ"ח נביאים וז' נביאות שהיו בישראל, כמבואר בגמ' ורש"י. רק הספק הוא במגילה עצמה, אם היא נכתבה ברוח הקדש בזה הלשון אשר היא לפנינו, או לאו, כי מה שהמחבר היה בעל רוח הקדש, לא יחויב שנכתבה ברוח הקדש כמו שהיא לפנינו, ושלמה היה ודאי בעל רוח הקדש כי שיר השירים ברוח הקדש נאמרה, ומ"מ נסתפקו בקהלת אם נאמרה ברוח הקדש, וכן במגילה, אך לפמ"ש ניחא, דידוע [ילקוט ראובני ע"פ ויקרא] מ"ש בתורה, ויקרא, א' זעירא, לרוב ענוה למשה מבלי לכתוב שקב"ה קרא לו ובא לאהל, ואם כן אף דכתב במגילה ומרדכי ידע, קשה מנא ידע, וע"כ ברוח הקדש, וא"כ איך כתבו מרדכי במגילה, שזה מפרסם היותו בעל רוח הקדש, ואין זה מגדר הענוה לכתוב בספר כן, אלא גלוי לכל העם דברוח הקדש נאמרה כל המגילה, ולא עינה מלבו לכתוב, רק כאשר ישים ה' בפיו אותו הוצרך לכתוב מבלי שינוי ח"ו בשום צד וא"ש. [מרדכי ואסתר בעלי רוח הקדש היו. השאלה היא אם המגילה נכתבה ברוח הקדש, ומוכח שכן. וכיצד זה רמז מרדכי במגילה שבעל רוח הקודש הוא? - אלא שהיה הדבר ידוע לכל, ומרדכי כתב כפי ששם ה' בפיו.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

תניא: ר' אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה... אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו. שנאמר "קימו וקבלו". קימו למעלה מה שקיבלו למטה.

אמנם להבין מה שאמרו במגילה: מגילת אסתר ברוח הקדש נאמרה, שנא' קימו וקבלו, קיימו למעלה מה שקבלו למטה, והקשו תוס': הא דרשינן בשבת (פ"ח) מודעה רבה לאורייתא, ואמרינן הדר קבלוהו בימי אחשורוש, שנאמר קימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר ע"ש.
ונראה לישב, דיש להבין למה בימי אחשורוש הדר קבלו תורה ולא מקודם, ונראה כי כתבו המפרשים הא דאמרינן מודעה רבה לאורייתא, הא אמרו נעשה ונשמע, ותירצו זהו בפה ליראת אש הגדולה, אבל לא בלב, כדכתיב [תהילים עה, לו] ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, וא"כ כל קבלת התורה היה בפה ולבם בל נכון. אבל גם לזה יש מקום לומר, הכל הולך אחר הפה, ודברים שבלב אינם דברים [קידושין מט.], אך כל ענין עמלק הוא מזכות עשו, שהיה נוהג כבוד ביצחק, כדכתיב [בראשית כב, כח] ויאהב יצחק את עשו, אך היה ציד בפיו, כי לא מלבו כיבד את יצחק, שלא עשה שום דבר מלבו רק מפיו, ולבו בל עמו, ואי נלך בתר פה ולא בתר לב, יש לעשו טענה בזכות אביו, ולכך עד היום היו סומכים, כי אף שקבלה היתה בסיני בפה ולא בלב מה בכך, עיקר ברית כרותה לשפתים ומה נפקא מיניה בהרהור הלב. אמנם עכשיו בימי מרדכי אשר גבר אויב עמלק בזכות אבותיו עשו, אם באנו לילך אחר הפה, אף הוא ציד בפיו, ושפתינו אתנו מי אדון לנו, ולכך הוצרכו ישראל לקבל שנית התורה ברצון ובלב שלם, כי הכל הולך אחר כוונת הלב, ודבר שפתים בלי לב רק למחסור, וא"כ אין לעשו זכות בציד בפיו ולבבו מלא עון, ולכך נפלו זרעו ועם ישראל הרימו קרן. [יש להבין מדוע היה צורך לקבל שנית את התורה, וכן מדוע דווקא בימי אחשוורוש. ויש לומר שבמתן תורה מה שאמרו ישראל 'נעשה ונשמע' היה מתוך כפייה, שכפה עליהם הר כגיגית (שבת פח), והיה בעצם רק בפה אך לא בלב. ואם כך אין לנו עדיפות על עשו אשר ציד בפיו. ורק עתה בימי אחשוורוש, במערכה נגד עמלק שהוא מזרע עשו, קבלנו קבלה שבלב, ועתה אין להם פתחון פה כנגדנו.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

והקשו תוספות [ד"ה לכולהו] הא דרשינן מהך דהדר קיבלו לתורה בימי אחשורוש, שנאמר קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר. ותירץ, תרתי שמעינן מיניה. ולהבין איך יובנו תרתי, ונראה דיש להבין מה צורך לפסוק דקיימו למעלה מה שקבלו למטה, פשיטא כל מה שבית דין למטה גוזרין ה' עמהם, עד שאמרו [סנהדרין פח ע"ב ירושלמי ברכות א ד] חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה, וכל מה שבית דין של מטה גוזרין לשם שמים הקב"ה מסכים, ולכן בעו"ה אשר פורצים לפעמים תקנת ז' טובי עיר בהסכמת חבר עיר - ועושים עול - כי הקב"ה מסכים, וח"ו לערער עליהם בנכרים, כי חרם ר"ת ורשב"ם וראב"ן וק"ן רבנים הסכימו על זה בחרם גמור, כמבואר בתשובת מהר"ם ב"ב דפוס פראג, ואלהים נצב בעדת אל להסכים כל מה שבית דין של ישראל עושים, וכשהחרימו לר"א אמר הקב"ה נצחוני בני [ב"מ נט ע"ב].
אבל באמת אילו קבעו למגילה ופורים למצוות דרבנן פשיטא דהוא נכון, רק הם קבעו למצות קבלה כאילו היא מצוה דאורייתא ונאמרה מפי נביאים, ולא מגזרת חכמים, וזהו בגדר בל תוסיף, ואלה המצות שאין נביא רשאי לחדש וכו', דא צריך ישוב, ולכך צריך הסכמה משמים, ולכך לא קשיא מעירובין ונטילת ידים דתיקן שלמה נשבת יד ע"ב], כי בתורת גזירה רשאים, והוא בכלל בל תסור כמבואר בגמרא, אבל הם עשו בתורת מצוה חדשה. וצריך להבין באמת איך רשאי להוסיף, אבל הוא הדבר, כי אז להנצל מעונש אמרו מודעה רבה לאורייתא, רק הדר קבלוהו, ואם כן בטענת מודעה וכו' ופסק לאו דלא תוסיף, דטענו על כולם בכלל אונסין, רק אז קבלוהו ברצון, וכשקבלו הלאו דלא תוסיף ברצון מחדש, היה זה בתנאי לבל יהיה מקרא מגילה בל תוסיף, וכל התנאי קיים, ולכך הרשוהו למקרא מגילה להוסיף כי היה בכלל תנאי קבלת התורה, וזה קיימו למעלה מה שקבלו למטה להיות בכלל מצוה, רק קשה הא אלה מצות וכו' ולא בשמים היא, ועל זה אמרינן קיימו מה שקבלו כבר, וא"כ היה זה בכלל התנאי קבלת התורה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

ד ע"ב

חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי

וכבר כתבו כי השתיה בפורים היא להבדיל בין שתיה לשתיה שהיתה באיסור בסעודת אחשורוש, וזהו אומרם (מגילה ז ע"ב) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו', דכל זמן שדעתו צלולה דמשיג הטעם למה הנכון באומרם לזה ארור ולזה ברוך...והוא משום סעודה ראשונה של אחשורוש כנ"ל, אם כן יש לו לשתות כנ"ל להבדיל וגם להבחין, אמנם כאשר שתה עד שדעתו בלתי צלולה להשיג הטעם מענין הסעודה, רק חשב שפורים בשביל הצלה כפשוטה וביטול דת המלך, וא"כ לא נדע ארור המן ברוך מרדכי... ואם כן שהגיע למדה זו, לשוא שותה יין, כי אין מבחין הבדל כלל כי הוא מאותו ענין הסעודה וכי זהו עיקר הנס, ולמה זה ישתה לבטלה, ולכך אין לו לשתות עוד כי אין מבחין, וזהו פירוש עד דלא ירע, ויותר אין לשתות, כי נעלם מאתו הטעם שהוא להבדיל ולהבחין...
והנה בזוהר [ח"ב קנ"ג ע"ב] איתא שיכור אסור להתפלל אבל מותר לברך ברכת המזון, והטעם כי ענין ברכת המזון לצורך עולם הזה ולפרנסת הגוף, בזה אף שהוא שיכור ואין רעיונו שלם מהני, אבל תפלה שהיא לצורך הנפש חיי עולם הבא, צריך להיות רעיונו שלם וזה ליתא בשיכור, ואם כן אילו היה מרדכי והמן חיים, היה נפקא מיניה לזה בברוך ולזה בארור, אבל כאשר ספו תמו מה איכפת להם בברוך וארור, רק הוא לענין עולם הבא כנ"ל, והוא כענין תפלה שמתפללים להשם, שזה יהיה ברוך בעולם הבא וזה יהיה ארור, וצריך כונה ורעיונו שלם, וזה לא שייך בשיכור, ולכך אמרו חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן וכו', כי בעולם הזה אין נפקא מיניה, ובעולם הבא כבר תפתה ביינו והוא בגדר שיכור ואין תפלתו תפלה, ואין הפרש בין ארור לברוך.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

המשל בזה כי השמחה והשכרות היא, כי הנס היה על ידי אף חובב עמים (הרצון "אף" שהוא מאריך אף לרשעים וחובב עמים שהן גוים, כי לולי כן לא היה להם קיום), וא"כ אין הבדל בין צדיק לרשע, כי נשיב חיים לכל חי, ואף חובב עמים דייקא, ומקרה אחד הוא, בחמלת ה', להדומה להמן או למרדכי, והבן, וזה ברור ואמת
...והנה כבר נודע הקושיא, איך נאמר ארור המן, כי מלת ארור נופל גם כן על זרעו, כמו שנאמר ארור כנען וכל זרעו בכלל ארור, והא מהמן יצאו גרים גמורים [גיטין נז ע"ב], ולכך אפשר לא אמרינן ארורים בניו כמו שכתב התוספות הנוסחא [מגילה ז ע"ב ר"ה דלא] דהא בניו היו גרים, אבל עדיין על המן קשה. אבל כבר הדבר מבואר דאנו מאררים להמן, דטוב היה שלא בא לעולם, והגרים היו באים על ידי תולדות ישראל כנ"ל, וזהו מה שאמרו (מגילה ז ע"ב) חייב אינש לבסומי בפוריא, היינו משום תוספת גרים דבאים בפורים, והם היו סבה לבנין בית המקדש, וזהו עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי עיקר השמחה הוא כעת בפורים על קבלת גרים, ומהמן יצאו גרים ואיך שייך לומר ארור המן, כי זהו שמחה שלנו בפורים, וצריך לומר עד דלא ידע וכו' וא"ש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

והדבר תמוה, וכבר אמרתי עליו באופנים שונים. אבל אופן אחר הצריך לענינינו הוא, דמבואר בירושלמי [עיין במגילה פ"ג ה"ז] ומדרש [עיין ב"ר מ"ט, א], רב כד מטי למגילה למרדכי ראשון הנזכר במגילה, אמר ברוך מרדכי על שם זכר צדיק לברכה, וכד מטי להמן הראשון הנזכר במגילה, אמר ארור המן על שם שם רשעים ירקב. והנה בין פסוק איש יהודי היה בשושן ושמו מרדכי, לפסוק אחר הדברים גדל המלך את המן, ענין כל הפרשה כי אסתר אין מגדת עמה ומולדתה, ואחשורוש עשה פעולות רבות, כמבואר בגמרא ומדרש, שקיבץ בתולות רבות, והנחה למדינות עשה, וכהנה פעולות רבות. ועם כל זה אין אסתר מגדת, ובאמונה שמרה מאמר מרדכי לבלי הגיד. ואמרו במדרש [אס"ר פ"ו, טז] כי תפסה פלך שתיקה, אין לך טוב יותר לגוף אלא שתיקה, והחיים והמות ביד הלשון, וברוב דברים לא יחדל פשע. וכבר אמרו [ירושלמי סוף ברכות] כל פטפוטים אסורים בר מפטפוטי דאורייתא, כי אין לך דבר מזיק לגוף ונפש רק הדיבור, ולכך אמרו תפסה פלך שתיקה, שהיא מזרעו של שאול, שדבר מלוכה לא הגיד, ומזרעה של רחל, ששתקה ולא אמרה רמיות אביה בלאה, וידוע מ"ש [עירובין סה.] נכנס יין יצא סוד, כי ברוב דברים לא יחדל פשע, ולמי שיח ורבות דברים, כי אם לאנשים השותים במזרקי יין. וזהו מאמרם, חייב איניש לבסומי וכו' עד דלא ידע להבין מה בין ארור המן לברוך, שהוא הסיפור שביניהם, שהוא מענין שתיקת אסתר בכל החקירות, כי המבסם ומשכר אין מבין זה, כי הוא מהמרבה דברים ואין מעצר ברוחו כלל. [מבאר שבין ארור המן לברוך מרדכי היינו הפרשיה שביניה העוסקת בשתיקת אסתר, למרות כל הפיתויים, והמשתכר אין הוא מבין איך יכלה לשתוק שהוא המשתכר מרבה בפטפוטים.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

הרצון שלא יהיה לו בזה פניה בשביל הצלה מפח המן, רק כאילו אין המן ומרדכי בעולם, רק מעצמנו קבלנו התורה לרב אמיתיות ושלימות הדבר וכשרון המעשה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

והיינו דישכח לרוב שתייתו מה שצותה התורה ויהיה כפי מדת הטבע, ואז לא ידע מה בין ארור המן וכו', כי כפי הטבע אין לנקום ולקלל מבקש רעתו בשום אופן כלל.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

והיינו שיבטל האדם את כל שיקול דעתו ורצונו העצמי, וישעבד את כולחו לרצון קונו, ויקבל עליו "רור המן וברוך מרדכי" על פי רצון בוראו בלבד, ולא מצד הכרתו שלו. ועל ידי כך הוא ממשיך את קבלת התורה באופן של "נעשה ונשמע".

(שיחות מוסר, מאמר יט עמ' פב)

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא, למחר בעי רחמי ואחייה.

החלק השלישי מעשיות שאירעו בעולם כמו שנכתבו, אלא שדברו בהם לשון הבאי לדעתם כי לא יטעה בעל שכל שהם דברי הבאי. והם היו מתירים חלק זה שהוא לשון הבאי כענין שאמרו בגמ' תמיד דברה תורה לשון הבאי. דברו נביאים בלשון הבאי. דברו חכמים בלשון הבאי. דברה תורה בלשון הבאי. ערים גדולות ובצורות בשמים. דברו נביאים בלשון הבאי ותבקע הארץ לקולם. דברו חכמים בלשון הבאי תפוח וגפן ופרוכת
ודמיון החלק הזה מה שאמרו בגמרא דמגלה. רבה ור' זירא עבדי סעודתא בהדי הדדי קם [רבה] שחטי' לר' זירא בעי רחמים עליה ואחייה. פי' שהכהו ופצע בו חבורה גדולה שקרוב למיתה ולגודל המכה הביא שחטיה, ואולי היתה המכה ההיא בצוואר, ופי' ואחייה מלשון ויחי מחליו, ובלשון חכמים ז"ל עד שתחיה המכה.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)

...אמר ליה אביי: השתא אמר מרי: אי חקלאה מלכא ליהוי - דיקולא מצואריה לא נחית...

האדם אינו מרגיש בשינויים החלים בו מזמן לזמן, לכן הוא נשאר במצבו הקודם, דיקולא מצואריה לא נחית, והריהו חקלאי כפי שהיה.
וכל אדם היכולת בידו להתעלות ולהתנשא בכל עת ובכל שעה. וזוהי גדלותו של האדם. בחיר היצירה. כי מלבדו אין שום נברא אחר בעולם שבידו להשתנות ממצבו שנברא בו, והדרך לכך היא ע"י התבוננות ושימת הלב.
במאמר זה נרמזת, איפוא, חובת שימת הלב למצב בו נמצא האדם, ולמתבקש מכך.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת כי תצא מאמר צה' עמ' תח')

ט ע"א

מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעתו אחת, וכתבו לו: "אלקים ברא בראשית".

הזקנים שינו את הלשון בפסוק זה, כדי להתאימו לאופן הביטוי הטבעי וההגיוני, שבו מקדימים לציין את האדם עצמו, ואחר כך את מפעליו. אולם התורה שינתה בכוונה את הסדר, כדי להורות שעל מציאותו של הקב"ה לא ניתן לעמוד מעצמה, אלא מתוך הבריאה, ועל כן יש להקדים ולציין את הבריאה, ואחר כך את שם בוראה, אלקים.

(עקידת יצחק, שער א)

... מה ששינו אלהים ברא בראשית שלא יאמרו שתי רשויות הן, הקשו התוס' [מגילה ט', ד"ה אלוקים ברא], הא כתבו בלשון יונית תחלה, ותי' דיונים ידעו שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אילו כתבו בראשית קודם, היו אומרים דב' רשויות הן, ותיבה ראשונה בורא, ואלהים הוי בורא שני עכ"ל. ותמהו המפרשים, דכי יאמרו תדע מהקושיא, הא יהיה נכתב באר היטב, בתחלת ברא אלהים שמים וארץ, ואיך יוכיחו מכח קושיא דיש להזכיר שם בורא בתחלה, דהוי תיבה ראשונה שם של בורא, להכחיש העתקתן, ועיין מ"ש המפרשים.
אבל באמת דברי התוספות נכונים. כי יונים הם חכמי פילוסופים, אריסטו וחביריו וכנודע, והם אמרו שאין שם לבורא בשום תואר, כי הוא נשגב מכל תוארים, אבל שם הנאות לו לקרא אותו קדמון, היותו עילה וסיבה ראשונה, ולפ"ז, אילו היו הם כותבים בתחלה ברא אלהים שמים וארץ, היו אומרים כי בתחלה היא סבה ראשונה, כי כך שמו הנאות לו, היותו ראשון וקדמון לכל, והוא ברא אלהים סיבה ועלול שניה, ובזה היו מוצאים מקום לטעותם אילו פתחו בו בלשון יונית בתחלה, או בראשון ברא ה' שמים, שהיו אומרים בתחלה הוא שם הנכון לסבה ראשונה, וזה כוונת התוס', יונים יודעים שלעולם יש להזכירו ולתארו בשם בתחלה, כי זולתו אין לו שם כלל לדעתם, ולכך כתבו אלהים ברא בתחלה, וליכא למטעי דבתחלה הוא שם, דהא אם הוא נברא מן אלהים, אינו קדמון ואינו סיבה ראשונה, ולא שייך לו שם בתחלה, ודברים אלו אמתים ונכונים, ולענ"ד כוונו עליהם התוס', ואם לאו, מ"מ האמת עד לעצמו שכך הוא.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)

וכתבו לו... ותצחק שרה בקרוביה...

ורש"י נתן טעם דלא יקשה, א"כ אף על אברהם היה לו לכעוס, ולכך חילק, דזה היה בלבו וזה היה פומבי.
וקשה, חדא, מה איכפת לן אם יהיו יונים שואלים טעם בתורה, והחקר אלוה ימצאו, וכהנה יהיו אלף אלפים שאלות וספיקות בתורה, וילאה שכל אדם להשיגו. ועוד, דעדיין קשה, וכי בשביל שהיה בלב לא יקפיד ה', הלא הוא חוקר לבב. ואפשר, לפי מה שכתב הרמב"ן בתורה [בראשית יח, טו], כי צחוק שהוא בקרב איש, הוא משמש לשון לעג, אבל צחוק הנאמר לאחרים, הוא לשון שמחה, כדכתיב כל השומע יצחק לי ע"ש. ולכך הם חסו על אמנו שרה, ראש מחצבתנו שלא ידברו על שרה שצחקה ולעגה בבשורת המלאכים, וכתבו בקרוביה, ואם כן מה שהוא לאחרים, הוא בגדר השמחה, אבל זהו דוחק...
והנה כל גויים כל ע"ז שלהם, שעובדים לצבאי מעלה ושרים, ואומרים שה' חלק להם לעבדם, כמ"ש הרמב"ם בהל' מדע [הל' ע"ז פ"א ה"א] מטעות שהיתה בימי אנוש, אבל אילו היו העמים מודים כי אין המלאכים בוחנים חקר לבבות, לא היו אומרים שלהם העבודה, כי עיקר עבודה בלב וכונה רצויה, והוא לאל לא יושיע היותם בלתי משיגים ממנו דבר, רק הם מכחישים זה ואומרים, שיודעים מה שבלב, והנה מזה ותצחק שרה בקרבה, יש פתחון פה לטעותם, כי שרה צחקה בלבה, והמלאך ידע ואמר למה זה צחקה שרה וכו', ואם כן מצאו מקום לכפור, ולכך שינו וכתבו בקרוביה, ואם הדבר יוצא משפה ולחוץ, אין עוד תימה אם מלאכים השיגו מה שעשו.
וזה היה טעמם ששינו, מבלי ליתן פתחון פה לטועים, ובאמת איך ידעו מלאכים מה שבקרבה, י"ל או שהשכינה היתה שם, כמו שאמרו במדרש ובגמרא [ב"מ פו ע"ב] דהיתה שכינה שם, או כמ"ש בכמה פעמים, כי גבריאל יודע מה שבלבו של אדם, והקב"ה נתן לו זאת הבחינה, כי הוא ממונה על חלומות [זוהר ח"א קפג.], ואין מראין לאדם אלא מהרהור הלב [ברכות נה ע"ב], וע"כ צריך לדעת מה הרהר ומה חשב, ואצל אותם ג' מלאכים היה גבריאל כנודע [ב"מ פו ע"ב], ודברים אלו אינם האומות מאמינים, ולכך שינו כנ"ל, ונכון הוא. [לפי רש"י, נועד השינוי לסלק קושיה שעלולה הייתה להתעורר כלפי שמיא: מדוע על שרה כעס ה' ואילו על אברהם, שאף הוא צחק, לא כעס? והחילוק הוא, שאברהם צחק בסתר ואילו שרה - בגלוי. בעל יערות הדבש מקשה על כך: מה בכך אם ישאלו היוונים שאלה בתורה? האם בגלל שצחוקו של אברהם היה בסתר אין להקב"ה להקפיד על כך? ועונה על פי הרמב"ן: צחוק בקרב איש משמש ללעג, ואילו צחוק הנאמר לאחרים משמש לשמחה. ועמיר על כך "והוא דוחק" (כי אין זה מתרץ את הקושי מדוע לא הקפיד על אברהם, וגם לא עונה על השאלה הראשונה, מה בכך אם ישאלו היוונים שאלה בתורה). ולבסוף הוא מתרץ את כל הקושיות בכך שעל פי אמונת הגויים, אין מלאך מסוגל לדעת מה שבלב האדם. והנה כאן ידעו המלאכים את שבלב שרה?! וכדי להחלץ מקושי זה שינו כך שצחוקה של שרה יהיה פומבי ולא נסתר.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)

וכתבו לו... "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם"

והנה לזה כשכבש אברהם אבינו רצונו ושעבד תשוקותיו... בהסכים על הריגת בנו יחידו לקיים מצוות השכל המחייב לשמוע מצוות בוראו - ההוא ייקרא באמת חובש חמורו ורוכב עליו בלי ספק. ועל זה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה, כשראה להביא את אשתו ואת בניו אל מקום הגלות במצוות קונו, והוא עצמו מבוקש שם ליהרג. וכמה צדקו הזקנים שאמרו: וירכיבם על נושא אדם - כי החומר הזה הוא הנושא אל הכוח השכלי, שהוא צורתו [השינוי מ"חמור" ל"נושא בני אדם" בא להורות על המשמעות הפנימית שבפסוק, שהרכיבה על החמור מתייחסת לכבישת החומר].

(עקידת יצחק, שער כא)

ופירש"י: שלא יאמרו משה רבכם לא היו לו סוסים.
ויש להבין, מה איכפת לן בזה, אשר בשביל זה ישנו בתורה אם יאמרו כי עני היה? בזאת יתהלל המתהלל שהיה עני ומ"מ בצע כסף לא לקח? כדכתיב [במדבר טז, טו] "לא חמור אחד מהם נשאתי", ואין זו בושה לאדון הנביאים כלל!
אבל הענין, למה שאמרו [סוטה יג.] "חכם לבב יקח מצות", שהכל הולכים אחר ביזה, ומשה לא הלך רק עסק בעצמות יוסף. ויש להבין, הלא הליכה זו אחרי ביזה היתה הליכה של מצוה וקיום דברי ה', שאמר דבר נא באזני העם וישאלו וכו', וישראל קבלו שכר במצוה זו! אבל טעם הדבר, שהלא טענו על ישראל לפני אלכסנדר להשיב השאלה אשר בידם, והשיבו תן לנו שכר עבודה [סנהדרין צה.], וזה היה הטעם באמת מה', ליתן חלף שכר עבודה. ומשה מעולם לא נשתעבד במצרים ולא קבל שכר עבודה. ולכך לא הלך לקראת ביזה. וא"כ, אילו היו כותבים 'על חמור', יטענו מצרים: א"כ ע"כ גם משה לקח מביזה שלנו! דאל"כ מנין לו? במדין היה עני, ואין שכינה שורה אלא על עשיר, וע"כ דלקח מביזה שלנו, ובו לא נשתעבדנו, ואם כן גזילה הוא ביד משה רבכם! וכדי בזיון וקצף לומר כן על משה, ולכך כתבו נושאי בני אדם, וי"ל דהיה עשיר ממדין כנודע, כי היה שלל רב בידו ממלכותו אשר כבש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)

וכתבו... באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס

ועוד עלינו לבאר, במה ששינו וכתבו, באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס, וטעם רש"י דחוק, כי הלא יקראו על כל פנים בתורה שהרגו אנשי שכם, ומה נפקא מיניה אם כתב כאן איש או שור. אבל תדע כי כבר החלונו לעיל להבין, למה חרדו כל כך בהעתקת התורה לתלמי, ממה שהיתה התורה כתובה בע' לשון. אבל הענין להבין, למה יוכבד שהשלימה מנין הע', נולדה במצרים דוקא, ובכל יוצאי חלציו של יעקב, לא היתה נקבה רק יוכבד, ודינה באמת היתה גבר שנתחלף ביוסף כנודע [ברכות ס.], אבל דע, כי ע' נפש הן נגד שבעים שרים שבמרכבה, שהן ע' לשון של ע' אומות, ונגדם הן שבעים נפש לבית יעקב, ודע כי יש מלאכים דוכרים ויש מלאכים נוקבים עלמות תופפות, כנודע, ועיין ברית מנוחה שהאריך בזה.
וכל ע' שרים כולם דוכרין, חוץ משרו של מצרים שהוא נקבה, ולכך כתיב ביה ערות הארץ, ומצרים מלא זימה וגם מלא כשפים, כי זהו הכל בנוקבא כנודע, כי מכשפה לא תחיה, דרוב כשפים בנוקבא [זוה"ק בראשית קכ"ו], וזהו שאמרו במדרש [ילק"ש ח"ב רמז תקס"ה], לסוסתי ברכבי פרעה, שנדמה לפרעה השר כסוס א' נקבה, כי שר שלו היה נקבה, כי כך ענין שר שלו שהוא נקבה, וקב"ה נלחם בים בשר שלו, ולכך ראה כמין סוס נקבה נלחם וזה לסוסתי ברכבי פרעה, ונגד שר הלזה היו ביוצאי חלציו של יעקב במנין ע' ג"כ נקבה, והיא יוכבד, ולכן ממנה יצא משה שנתגדל בבית פרעה, שהוא שני לשר כמש"ל, כי המלך מרכבה לשר, הוא הכניע למצרים ושר שלהם, בן יוכבד שהיה מול שר שלהם, ולכך לידתה במצרים להכניע שר שלהם, לכך כל גזירת פרעה היה על הזכרים, והבת תחיון, כי שר שלהם מגן בעד נקבות, ולכך אמרו ג"כ במכת בכורות שאפי' נקבות נלקו, היות השר נקרא בשם בכור נלקה, והוא עיקרו נקבה, וזהו כוונת הגמרא (ברכות לב,) מבלתי יכולת, למה יאמרו שתשש כחו כנקבה, והיינו כנ"ל, שיאמרו כמו ששר מצרים היה חזק ונחלש כחו, כן שר ישראל מתחלה היה חזק ולבסוף נחלש, וזהו כנקבה כמו שרו של מצרים.
ולכך נתחבטו למאוד למסור התורה למצרים, להיות נקבה סטרא דמסאבא למאוד ערות ארץ, ואיך ימסרו התורה להם, וכשנכנסו ישראל לארץ, אז היו מוכנעים המצרים ולא היה להם תקומה כלל ובגוים לא יתחשב, אבל אח"כ בעו"ה בחטא שלמה, חזר שרם הנוקבא למקומו בלקחו סוסים, ולבסוף בת פרעה משם, כאשר הארכתי במקום אחר בזה, ובטעם ישיבת הרמב"ם והאר"י ז"ל קדושי ישראל במצרים, והכתוב הזהיר לא תוסיף לשוב מצרימה, ואין כאן מקומו. וזהו שדייק רש"י במגילה, תלמי מלך מצרים היה, כי זהו משרש הצרה שהיה מלך מצרים...
וכבר נודע כי מזל יון הוא שור, ולכך גזרו על ישראל כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל, ולכך מפלת יונים התחילה בחשוון, כמבואר ביוסף בן גוריון, והגמר היה בכסליו, כי שמעון ולוי עקרו שור, וזה נגד שמעון ולוי, ולכך נצחו כהנים כהנ"ל, כי הם העוקרים שור.
ולכך מפחד המלך תלמי, לא כתבו ברצונם עקרו שור, דאם כן יהיה רצונם תמיד למרוד בהם ולעקרם, וכתבו באפם, ואין אדם נתפס על כעסו [ב"ב טז.] וחמת המציק, וברצונם עקרו אבוס, דהוא חמור, דכתיב [ישעי' א, ג] וחמור אבוס בעליו, וחמור אין ענין כלל ליונים. [הפסוק במקורו הוא "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור", ויש לברר: מדוע שינו מ"איש" ל"שור"? מדוע שינו מ"שור" ל"אבוס"? תשובותיו: נראה שבעל יערות הדבש רומז שהשינוי הראשון נבע מחשש שירגיז את תלמי מלך מצרים, שכן מצרים היא ארץ טומאה וכשפים, היחידה מהאומות ששרה הוא נקבה, ויש לחשוש מכך. היוונים, מזלם הוא שור. ולא רצו חכמים להרגיז את היוונים, שיחשדו שרוצים למרוד בהם, ולכן כתבו 'באפם הרגו שור' ואין אדם נידון על כעסו. ואת הפעולה שעשו ברצונם, שעקרו שור, שינו לחמור, שהאבוס רומז לחמור, וכנגד חמור אין ליוונים דבר.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)

י ע"ב

אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה - כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער... והכתיב ויהי ביום השמיני, ותניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ; כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד? הא שכיב נדב ואביהוא. והכתיב ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה? והכתיב ויהי כאשר ראה יעקב את רחל? והכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, והאיכא שני והאיכא שלישי והאיכא טובא? אמר רב אשי כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי, ויהי בימי אינו אלא לשון צער.

ויהי ביום השמיני - צריך לדעת מה טעם אמר ויהי, ובמסכת מגילה (י:) אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, ומקשה והכתיב ויהי ביום השמיני ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום בריאת שמים וארץ, כתיב הכא ויהי וגו' וכתיב התם (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בוקר וגו', ומתרץ הא מתו נדב ואביהוא, ומקשה עוד ויהי בשמונים שנה (מ"א ו א) ויהי כאשר ראה יעקב וגו' (בראשית כט י) ויהי ערב ויהי בקר וגו', ומתרץ רב אשי כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי, ויהי בימי, אינו אלא לשון צער, עד כאן.
החי יתן לבו למקשה מפסוק ויהי ביום השמיני, והעלים עין ממה שלפניו ויהי ערב ויהי בוקר שממנו למד ויהי ביום השמיני? ולזה יכולני לומר שמקשה משניהם יחד, ולהגדיל קושייתו הוסיף גם פסוק ויהי ביום השמיני, לומר כי רבים ויהי שהם לשון שמחה, או אפשר שנתכוין לומר לו שאדרבה להיפך, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון שמחה, כדרך שלמד התנא ויהי ביום השמיני מויהי ערב, אם כן כל ויהי לא יגרע עינה מזה.
גם בזה לא יוכל לדחות, כי דבריו הם במן הסתם ולא במקומות שגילה הכתוב בפירוש, כי הרי התנא למד מויהי ערב וגו', אלא תגדל התמיה על המתרץ, כי מה מתרץ הרי מתו נדב ואביהוא, תירוץ זה מועיל לויהי ביום השמיני, ולא לויהי ערב ויהי בוקר, שממנו למד ויהי ביום השמיני, ואין לומר שהיה לו איזה ענין לומר שגם בו ביום היה איזה צער, שהרי מצינו כשחזר המקשה והקשה ממנו חזר לאחוריו והודה חצי הודאה, ועוד מעיקרא למה לא נתן לב רבי לוי מעצמו לכתובים שמוכיחים שיש ויהי שהוא שמחה, והיה לו לחלק מעצמו.
אכן נראה כי כוונת רבי לוי גם כן לא היתה אלא כדברי רב אשי, ולזה לא אמר אלא אמר רב אשי, שיהיה נשמע שסותר דברים הראשונים, שגם יוסבלו דברי רב אשי בדברי רבי לוי שהרי מקראות ויהי רבים ונכבדים, אלא שהמקשה סבר כי לכל ויהי הוא אומר, ונתחכם להקשות מויהי ביום השמיני, כי אין הפרש בין ויהי בימי לויהי ביום, ורצה לסתור הכלל, אפילו במקום שיאמר ויהי בימי, והמתרץ תירץ כי שם מתו נדב ואביהוא, כי לא רצה לחלק בין ויהי בימי לויהי ביום, כי אין הפרש, ואין הוכחה מתשובה זו שסובר אפילו ויהי לבד הוא לשון צער, כי לא הוכרח לתרץ זה אלא לצד שהקשה מויהי ביום.
ואחרי כן חזר להקשות אפילו מויהי לבד, ונתחכם המקשה להקדים פסוק ויהי בשמונים שנה לגלות על ויהי ערב, שמלבד שלא היה שם צער, היה בו שמחה, והגם שמדברי הברייתא שהביא למעלה מוכח שהיה שמחה לפניו, אינו אלא דברי התנא, אבל אין הוכחה מהכתוב אלא שלא היה צער, אבל שמחה מנין, לזה הקדים פסוק ויהי בשמונים שנה, שזה ודאי שמחה יגיד, בבנין בית המקדש, דכתיב (שה"ש ג יא) וביום שמחת לבו, וזה יגיד על ויהי כאשר ראה יעקב, ויהי ערב וגו', שאינם אלא שמחה, ואמר רב אשי ויהי איכא הכי ואיכא כו', וכן היתה דעת המתרץ ראשון, אלא שקדם רב אשי ותירץ.
ואולי גם מתרץ ראשון, רב אשי הוא, והזכיר שמו במסקנא, או ב' סתמי דתלמוד הם, וג' דרכים אלו הם שאנו הולכים בהם בשבילי התלמוד. נמצאת אומר כי אפילו לרב אשי, ויהי ביום הוא כויהי בימי, והצער הוא שמתו נדב ואביהוא, שאין כמותם בכל ישראל, וזולת זה לא היה אומר הכתוב ויהי, וגם אומרו ויהי ביום השלישי, גם שם הרי פרחה נשמתם של כל ישראל, כאומרם ז"ל (שבת פח:), וזולת זה לא היה אומר ויהי ביום.
ואולי נראה עוד כי הצער שיגיד הכתוב הוא של משה, המוזכר בכתוב, כי ראה גדולתו וגדולת זרעו ביד אהרן ובניו, וצא ולמד צער הקנאה מדבר טוב מה עושה, ממעשה בניו של שמעון הצדיק (מנחות קט:), וישתנה מה שלפנינו שהיתה לו ולזרעו אחריו, ולצד שהפציר בשליחות פרעה חרה אפו בו ביום ההוא, ועזבו מהיות כהן לעולם, וכשהגיע יום הפקידה נצטער על אשר פרח ממנו עוז תפארת כהונת עולם, והגם כי עצם מאד בצדקות ובענוה, הלא כל לב חי מרגיש, ובפרט בדבר מצוה יקרת הערך ומופלאת כזאת. ואולי כי צער זה רמזו הכתוב בפסוק (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה, שהוא עצמו יום זה, ומיתת נדב ואביהוא רמז כאן בפסוק ויהי ביום השמיני. [מבאר את סדר הקושיות שבגמרא, ומסיק שלמסקנה 'ויהי ביום' הוא כמו 'ויהי בימי' לשון צער, וכאן הצער הוא על שמתו נדב ואביהוא, שלא היו כמותם בכל ישראל, או שרמוז כאן צערו האישי של משה, על שניטלה ממנו מצוות הכהונה.]

(אור החיים, ויקרא ט, א)

טעמו של דבר, לפי שכל דבר התלוי בימים, דהיינו הזמן, יש לו צער, אבל כל הנמצאים העליונים שהם למעלה מן הזמן, ואין הזמן שולט בהם, אין בהם שום צער כי הזמן מבלה הכל..
ויש לומר שלכך נאמר יהי מארת ברקיע השמים. מארת חסר כתיב, פירש"י שהוא לשון מארה, אומר אני שלכך הזכיר לשון המורה על הארירה, אצל המאורות דווקא, לפי שהמאורות הם סבת הזמן, וכל הדברים הנופלים תחת הזמן יש בהם צער.

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק יד)

ויהי כאשר כלה - טעם אומרו ויהי לשון צער, כי התורה מצטערת על אשר כלה ולא בירך כל הברכות, שהרי מצינו שבירך לעשו אח"כ, ואם היה מברך אותם הברכות הנשארות ליעקב כבר אבדה תקות אדום (מגילה י:). [מסביר כי נאמר 'ויהי' - לשון צער - בברכת יצחק ליעקב, כיוון שלא מסר לו יצחק את כל הברכות, ונשאר חלקן לעשו.]

(אור החיים, בראשית כז, ל)

"והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם". ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים? והא כתיב "בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו", וא"ר יוחנן: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' בהודאה זו? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים. ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה"? בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?! אמר רבי אלעזר: הוא אינו שש אבל אחרים משיש. ודיקא נמי דכתיב "כן ישיש" ולא כתיב 'ישוש' ש"מ.

ויש להבין, אם הוא אינו שש למה משיש לאחרים, בפרט איך יתכן שום שמחה בהצר לישראל. אבל אמרו חז"ל [מכות כד.] ר"ע כשהיה רואה רומי בתכלית הגדולה ורוממות שהיתה מושלת בכל העולם, ושפלות ירושלים בעו"ה שהלכו שועלים בה, היה שוחק, ונתן הטעם, אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"ו, אם בעולם הזה כך, בעולם הבא עאכ"ו, וזהו מאמר דוד [תהלים ד', ה] נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו, כי בזה נלמד ק"ו, א"כ בהרע לישראל והטיב לעכו"ם יש לשמוח, כי מזה ראיה כמה טובה כפולה ומכופלת יהיה לישראל באחרית הימים אי"ה.
אך זהו לבני אדם שאינם יודעים עד כמה מגיעה טובה אשר ייעד ה' לעמו, ולכך בראותם הטובה והצלחה לרשעים ישמחו, כי ממנה ישערו עד היכן תגיעה טובה לישראל מכח ק"ו הנ"ל, אבל לה' אשר אליו נגלו כל תעלומות לא שייך זה, כי מה צורך לק"ו אם לעוברי רצונו כך, הלא הוא בלא"ה יודע מה רוב טוב אשר צפון ליראיו, וזוהיא קושית הגמרא, כאשר שש וכו' מי איכא שמחה קמי קב"ה במפלת רשעים, וצ"ל דהשמחה היא מחמת הק"ו לעושי רצונו עאכ"ו, ע"ז מקשה הגמרא הלא הוא אין צריך לק"ו הנ"ל, ומשני באמת הוא אינו שש עבור הק"ו, כי הוא אינו צריך, אבל אחרים ישיש, ולכך כתיב ישיש, כי אחרים יודעים להעריך הטובה, ובראותם הטוב מעכו"ם ילמדו ממנו הק"ו, ויש להם שמחה, לכך נאמר ישיש וא"ש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יד)

רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא ... "והיה לה' לשם", זו מקרא מגילה. "לאות עולם לא יכרת", אלו ימי פורים.

והיינו [שמות י"ז ט"ז] "כי יד על כס י-ה מלחמה וכו'", ופירש"י שאין השם שלם עד שתהיה נקמה בעמלק. והיינו כי מתחילה שם של י"ה רק יד, כי ה' הוא יד, כי צריך יד להלחם בו (=באמצעותו) ולהכרית יד פושעים. אבל כשכבר נעשתה נקמה, נעשה מן יד ה' והוא שם י"ה, והוא השם העיקרי, וזה "כי יד על כס י-ה מלחמה", קודם גמר מלחמה - יד, ואח"כ - י"ה, ואז השם מלא.
וכן ימי פורים הוא יד, כי אז מלחמה בעמלק להכניע כאשר בשושן בי"ד הרגו עדיין בעמלק, השם שלם ונעשה י"ה והוא ט"ו. והוא והיה לה' לשם, שהיינו שהשם מלא, ולכך מוקפין מימות יהושע בן נון, כי ביהושע היה שם י"ה שהושיעו, כדדרשינן יה יושיעך וכו'.
והנה אמרינן [פסחים נ ע"א] "זה שמי לעולם", לא כשאני נכתב אני נקרא וכו', הרי שם הויה לעולם ושם א-דני לעולם, כי זהו נקרא לעולם, והנה א-דני מספרו ס"ה, ומגילה נקראת בי"א י"ב י"ג י"ד ט"ו, יחד ס"ה, וזה '"לאות עולם לא יכרת", זה מקרא מגילה', כי ימים שנקראת מגילה הם יחד ס"ה, כמנין א-דני, שהוא אות עולם.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

יא ע"א

"המולך" - אמר רב: שמלך מעצמו

אמרינן (סנהדרין קד ע"ב גיטין נו ע"ב) כל המיצר לישראל נעשה ראש, ופירוש במדרש הנעלם, הקב"ה לוחם בו בשביל ישראל, ואין כבוד של הקב"ה ללחום עם מלך שפל, ולכך מגביה ועולה, כמו שהיה בפרעה וסנחריב וכו', ונראה דזה פירוש הפסוק [עובדיה א. ה] אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך, והיינו כי הגובה שלך היה כדי להורידך משם, כי אין כבודי ללחום רק עם מלך גדול גבוה, ולפ"ז כי אמרינן כל המיצר לישראל נעשה ראש, כשרצון של הקב"ה ללחום עמו, אבל כשאין קב"ה רוצה לפדות בניו אזי אין מגביהו, וזהו עבדים משלו בנו, וקשה הא סופם להיות חורים וסגנים, כי המיצר לישראל נעשה ראש, וע"ז אמר הפסוק פורק אין מידם, וא"כ אין הקב"ה מגביהם והרי הן עבדים לעולם, ומ"מ מושל בנו, וזהו ענין כי אחשורוש לא היה ראוי למלוכה כמבואר בגמרא (מגילה יא.), רק להיותו צורר לישראל נעשה ראש לכל המלכות, אך זה מורה כי יהיה בזמנו פורק ופדות לעמו, כי לולי כן אין הקב"ה מגביהו, וזהו ויהי בימי אחשורוש, כי הדיוט היה אינו ראוי למלוכה, רק היה צורר, ובכל מקום שנאמר ויהי, אינו אלא וי [מגילה י ע"ב]. כי צער היה לישראל בימיו, לכך המולך מהודו ועד כוש, כי המיצר לישראל וכו'. וזהו אומרם (דף יא,) הוא אחשרורוש המולך, כי חז"ל דרשו [ילק"ש ח"ב רמז ת"ח-רמ"ה] מלת אחשורוש, שנעשו ישראל רשים בימיו, וא"כ הוא שם זה שהרע לישראל גרם שמלך וכו', אך זה הוא לאות כי יהיה בימיו פורקנא, על זה אמר במדרש דא רווחא והצלה. [נעשה ראש מפני שהוא מיצר לישראל, וזאת כדי להורידו ולהביא גאולה לישראל בימיו.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

יא ע"ב

בשנת שלש למלכו אמר רבא מאי כשבת לאחר שנתיישבה דעתו אמר בלשצר חשב וטעה אנא חשיבנא ולא טעינא

והנה כבר מבואר [מגילה י"א] כי בלשאצר ואחשורוש כל ענינם היה שחשבו כי מגלות יהויקים התחיל החורבן, ומאז יש למנות השבעים שנים, ונראה כי הם חשבו כי מה שנאמר על רבעים, היינו נפש החוטאת בכלל מנין, וא"כ כשתחשוב מנשה אמון יאשיהו יהויקים, נשלמו ד' דורות, וא"כ חשבו, הקב"ה אין מאריך אף יותר, מבלי ספק שאז מתחיל החורבן והגלות, ואם כן אף מנין שבעים יתחיל ממנו, ולכך כשראה שעברו, עשה משתה. והנה לפי זה דהחוטא בכלל, חשיב נבוכדנצר, אויל מרודך, בלשאצר, ושתי, הרי כאן ארבעה דורות, וראוי להעביר עליה כוס פורענות, וזה מאמר המדרש, בית המקדש חרב, ואתה עושה מרזיחין, וגם ושתי מלכה, והיינו משום דתשמח שעברו שבעים שנה, וא"כ על כרחך דהחוטא בכלל, א"כ אף ושתי בכלל עונש, ולכך יצא הקצף והדין על ושתי, כי מידה זו שלשים ורבעים נוהגת אף בגוים, כי ארך אפים לצדיקים ולרשעים, כדכתיב [בראשית ט"ו, טז] ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון אמורי, וא"ש. [מבאר שטעו המלכים הרשעים הללו לא רק בחשבון אלא גם במה שחשבו שהעונש האלוקי ניתך אחר 4 דורות כולל החוטא והאמת שזה חוץ מהחוטא.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

יב ע"א

"גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות" 'בית הנשים' מיבעי ליה?! אמר רבא: שניהן לדבר עבירה נתכוונו.

ובאמת רבים תמהו - וכן חז"ל [אס"ר ג' י"ד] - בושתי שנתכוונה לדבר עבירה למה סירבה לבוא, אבל הענין כי אמרו בגמרא [מגילה יב ע"ב] ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אטו עד האידנא לאו טוב וכו' אלא שבת היה, ועדיין הקושיא אינה מיושבת, אלא דיש לדקדק במשמעות הפסוק דלכך צוה להביא ושתי ערומה היותו נפתה ביינו, והרבה קלות ראש וזנות יין ותירוש גורם טוב לב ביין, אבל זהו באמת אינו, דאף דלא היה נפתה ביין צוה כן, דהא לדבר עבירה נתכוונו כמ"ש חז"ל [שם יב ע"א], ועל זה היה כל קוטר כוונת המשתה, אבל כל כוונתו היה בזה להכשיל לישראל כי אלהינו שונא זימה, וכתב בספר מנות הלוי בשם סודי רזיא, דבשבת לא היו ישראל הולכים לסעודה היותו בגינה פן יתלשו עשבים או יחללו שבת בכיוצא בזה, וא"כ נכזבה תוחלתו להכשיל לישראל, ולכך לולי דנשתכר לא היה מצוה.
וזהו תירוץ הגמרא דהפסוק אומר שנעשה כטוב לבו ביין שיין גרמו, היינו אותו יום שביעי שבת ולא היו ישראל שם, אבל לולי שביעי היה מצוה אף בלי שכרות, ולכך מאנה ושתי לבוא, היותה תוחלתה נכזבה אין שם איש ישראלי, אשריכם ישראל, אפילו בשעת קלקלכם אתם משמרים שבת, וזהו שעמדה שנהרגה ושתי, כי אילו הלכו, גם ושתי באה ולא היתה גאולה ח"ו. [יש דעות בחז"ל מדוע סירבה ושתי לבוא. וקשה, שהרי שניהם לדבר עבירה נתכוונו. אלא שהמלך ציווה לעשות כן ביום השבת. ובשבת לא רצו ישראל לבוא, כדי לא לחלל שבת. ועל כן לא רצתה ושתי לבוא, כי ידעה שישראל לא יהיו שם, והלוא זאת היתה תכלית ביאתה, להכשיל את ישראל בעבירה.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

בהראותו את עושר כבוד מלכותו, אמר רבי יוסי בר חנינא, מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא יקר תפארת גדולתו, וכתיב התם לכבוד ולתפארת.

כוונת הגר, שהיה אומר להלל, אתגייר על מנת שיעשוני כ"ג, כדי שילבש בגדים, [שבת (לא.)]תמוהה, וכי היה כל כך שוטה שרצה להתגייר בעבור לבישת בגדים אלו?, אלא ודאי ששמע קול סופרים מקרין ואלה הבגדים אשר יעשו עם פירוש כוונתם על מה הם מכפרים, וידע הגר בעצמו, שהוא עבר על כל אלו בגיותו, והוא צריך לכל הכפרות האלו. ונראה שזה היתה גם כוונת אחשורוש שנתלבש בבגדי כהונה כי גם הוא טעה בזה, לומר, שלבישתם יהיה לו לכפרה, על כל שמנה ראשי עבירות אלו.

(כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לט)

שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע! אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו?! אמרו לו: אמור אתה! אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים. והיינו דכתיב "כי לא ענה מלבו".

ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע ושכל מי שהיה בבבל סגד לצלם, מלבד חנניה מישאל ועזריה כמו שאמר האל ית' עליהם (ישעיה כ"ט כ"ב) לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, ואולי החרש והמסגר היו בכלל מי שסגד אם היו אז בבבל ואולי לא ראינו מעולם מי שקראם לא רשעים ולא גוים ולא פסולי עדות ולא חשב ה' יתברך עליהם עון עובדי ע"ז מפני שהיו אנוסים [מבאר שה' דן את שאל לכף זכות שעשו לפנים אף שהמצב הרוחני היה קשה].

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)

אמנם באמת מרדכי מסר נפשו בשביל לתקן חטא אבותינו שהשתחוו לצלם נבוכדנצר ולא עשו כמעשה חנניה מישאל ועזריה, כמבואר בגמרא דמגילה [יב.] דלכך נתחייבו כליון ח"ו בשביל כך. ויש לדקדק במה דאמרינן [פסחים נג ע"ב] מה ראו חנניה מישאל ועזריה למסור עצמם לכבשן האש, ואמרו שדרשו ק"ו מצפרדעים. ועיין בתוס' שנתחבטו הלא הוא בכלל יהרג ואל יעבור. יהיה הפירוש איך שיהיה, מעולם לא היו חנניה מישאל ועזריה משליכים עצמם לכבשן אש לולא ק"ו מצפרדעים, וא"כ קשה המוני עם שלא ידעו הק"ו ההוא, ולא למדו היטב כמו הצדיקים גבורי חיל, למה יענשו.
אמנם הענין נראה ליישב קושית התוספות דפירשו בגמרא כך, דאמרינן (ע"ז יח.) בר' חנניה בן תרדיון שאמרו לו אף אתה פתח פיך שתכנס בך האש, אמר מוטב שיטלנו מי שנתנו בי ואל אחבול בעצמי, וכתבו תוספות, בשעת שמד נהגו להקל לשחוט בניהם ובנותיהם מפחד שח"ו יעבירו אותם על דת, ואמרינן במדרש [ב"ר פל"ד-יט] אך דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כחנניה מישאל ועזריה וכו', וצ"ל דגם הם היה להם פחד אולי יכו אותם ויעבירו אותם על דת, כמאמרם [כתובות לג ע"ב] אילו הוו נגדי לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחא לצלמא, כי היו מפונקים מנוער מזרע מלוכה, ואין להם כח לסבול יסורין, לכך בהגיעם לכבשן אש, מהרו והשליכו עצמם לכבשן אש, ולא המתינו עד שהשליכו אותם הגוים לכבשן אש, כדי ליפטר מידי נבוכדנצר לבל יתעולל בהם בהכאות, ולא עשו כמו רחב"ת הנ"ל, וכן מורים פסוקי דניאל [דניאל ג'] כי אנשים ההמה אשר קרבו לכבשן להפילם נשרפים מחום, השליכו עצמם לכבשן אש לקידוש השם.
וזהו מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמם לכבשן אש, ולמה לא המתינו עד שהשליכו אותם, ע"ז קאמר דלמדו קל וחומר מצפרדעים שעלו מעצמן בתנור. אף כי המה בעלי דת ומדעת עשו כן, אבל אילו השליכו אותם, אין כאן שאלה. פשיטא יהרג ואל יעבור, ולכך נענשו ישראל שהשתחוו ולא עמדו בנסיון. הביטו וראו, על שלא עמדו בנסיון מה הגיע אליהם אח"כ, שכלתה ונחרצה הדת ח"ו להשמידם, לולי מרדכי בחיר ה' אשר עמד בפרץ. רק להבין מה ענין השתחוות לצלם, שנענשו בימי אחשורוש, ולא בימי נבוכדנצר תיכף או דור אחריו בימי בלשאצר וכורש, ומדרש אמר מפני מה נתחייבו ישראל כליון, שנהנו מסעודת אחשורוש, ועוד מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר, וכן איתא בגמרא (מגילה יב.).
והענין באמת כך, כי בזוהר [ח"א קעא ע"ב] הקשה איך השתחוה יעקב לעשו שהיה אדם בליעל דמרכבה טמאה, ותירץ והוא עבר לפניהם - השכינה עברה לפניו והשתחוה יעקב לשכינה, ועשו טעה וחשב דהשתחוה לו, ומבואר במדרש - והובא בספר מנות הלוי - כי בצלם אשר הקים נבוכדנצר היה ציץ הקודש עליו מבית המקדש פתוחי חותם שם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו, ולפי זה היה ענין ישראל כי תפסו ענין יעקב אביהם, כי השתחוו לציץ הקודש אשר עליו שם ה', ולא לצלם ח"ו, אבל נבוכדנצר טעה וחשב שהשתחוו לצלם, אך באמת מאז שנפל הציץ לבין האומות וליד נבוכדנצר, גם קדושתו חלפה והלכה לו, ודרשינן בגמרא [ע"ז נב ע"ב] ובאו פריצים וחללוהו, כיון שנפל ליד פריצים נתחלל, וא"כ אזלה קדושת הציץ ושם שעליו, ולא היה להם להשתחוות לו.
והנה כולם תמהו, בשביל שנהנו מסעודת אחשורוש יתחייבו כליה, מה עון מיתה יש בזה, דעון לאו הוא. ותירצו משום דשתו מכלי קודש, וקיי"ל הזיד במעילה במיתה, והם מעלו בכלי קודש, אך הא ניחא אי אמרת דליכא תו עון מעילה, כי באו פריצים וחללוהו כיון שנפל ליד בבל ופרס, ובזה אתי שפיר דבממה נפשך נענשו עכשיו, דמקדם בימי נבוכדנצר לא היה לעונשם, כי יטענו שהשתחוו לציץ כנ"ל, ולא ס"ל הך דרשה דבאו פריצים וחללוהו, אבל עכשיו שנהנו מסעודת אחשורוש ושתו מכלי קודש דבית המקדש, ממה נפשך אם אתם דורשים באו פריצים, א"כ יש כאן עונש שהשתחוו לצלם, ואם אין אתם דורשים באו פריצים, א"כ עליהם העונש ששתו מכלי בית המקדש, לכך בממה נפשך נגזר עליהם העונש, כך י"ל.
אבל יש עוד פנים בזה, כי ישראל שאכלו בסעודת אחשורוש, ח"ו לומר שעברו על לאו דאורייתא באכילת טריפות, אבל עברו אסורא דרבנן שתיית יין נסך, בישול עכו"ם, בשר שנתעלם מן העין, כי איך אפשר לראות ולהשגיח ברוב משתה לרוב העם הזה, וכהנה יתר מאסורא דרבנן, מבלי לאכול עם העכו"ם ולהתערב עמו, ולכך היה עונשם חמור, כי החמיר הקב"ה בשל סופרים יותר מדברי תורה, והוא בכלל חוויא דרבנן דלית ביה אסותא, ולכאורה נ"ל במה שאמר רשב"י [מגילה יב.] דלכך נתחייבו כליה שהשתחוו לצלם, ושאלו תלמידיו וכי משוא פנים יש בדבר, דמה קושיא, הלא אין לך דבר שעומד בפני תשובה [ירושלמי פאה א-א], והלא בימי מרדכי הרבו לשוב בכי צום ושק ליהודים, והוא תכלית התשובה.
אמנם אמרו בגמרא [ברכות כ ע"ב] אמרו מלאכי השרת לפני קב"ה, כתבת בתורה אשר לא ישא פנים, ואתה נושא פנים לישראל, כדכתיב ישא ה' פניו אליך, והשיב כתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת, והם מדקדקין עד כזית וכביצה. הרצון הואיל שהם מדקדקין ומוסיפין להחמיר על דברי תורה בתוספת קדושה, והולכים לפנים משורת הדין, אף אני נושא פנים, ונשיאת פנים היא בתשובה, כמ"ש המתרגם ישא ה' פניו, בתיובתא, וכן אמרינן בגמרא דנדה (דף ע ע"ב) ע"ש, ולפ"ז כשישראל מקיימין גזירות וגדרן של סופרים יותר ממה שכתוב בתורת משה, אז אף הקב"ה נושא פנים להם בתשובה, והגמרא בואכלת ושבעת וכו', חדא מנייהו נקט, שהחמירו בדברי סופרים יותר מדברי תורה, אבל לולא כן, אין נשיאת פנים בתשובה.
ועיקר תשובה בחרטה ובתום לבב, ובלי ספק מאז והלאה תיכף שהשתחוו לצלם נתחרטו ישראל, ובפרטות כראות הנס דחנניה מישאל ועזריה, ובאו עכו"ם וטפחו על פניהם כמבואר בגמרא (סנהדרין צג.), וא"כ היה מקום לחול התשובה, אבל כאן בימי אחשורוש, שנהנו מסעודות אחשורוש ולא שמרו דברי סופרים וחז"ל - רק כפי תורת משה, א"כ ננעל דלת התשובה בפניהם, כי אז אין הקב"ה נושא פנים, ולכך נענשו שהשתחוו לצלם כי התשובה לא היה מהני אותן, על דבר שלא שמרו דברי סופרים וחזותא מוכיח וא"ש. וזוהיא נמי שאלת תלמידים, וכי משוא פנים יש בדבר, דהרי אין כאן נשיאות פנים מה', ולמה באמת התשובה ביטלה הגזירה, והשיב כי העון לא היה אלא לפנים וכו' ע"ש...
ועוד היה המרי באוכלם מסעודת אחשורוש, כי מרדכי אשר היה אב לסנהדרין וראש למקבלי תורה שבע"פ, מיחה בעם שלא יאכלו ושלא ישתו, כמבואר בתרגום המגילה, וישראל מאנו לשמוע בקולו, ואין ספק כי גם הסנהדרין הסכימו למרדכי באזהרתו, ומרדכי היה ראש ומופלא שבב"ד, והם מאנו לשמוע בקולם, ונעשו זקנים ממרים ע"פ ב"ד גדול, ואיש אשר ימרה את פיהם יומת כמאמר פי ה', ולכך נענשו ונתחייבו כליון כדין ממרא, ולא קשה מה טיבו של כליון, כי המה זקנים ממרים... [מפני מה ראויים ישראל שבדורם של חנניה מישאל ועזריה לעונש? הרי חנניה מישאל ועזריה הפילו עצמם לכבשן האש מפני קל וחומר שדנו מצפרדעים (פסחים נג ע"ב), ומדוע כל מי שלא דן ק"ו זה ראוי למיתה? וכתבו תוספות (ע"ז יח.), בשעת שמד נהגו להקל לשחוט בניהם ובנותיהם מפחד שח"ו יעבירו אותם על דת. וחנניה מישאל ועזריה העריכו שלא יוכלו לעמוד בנסיון, לכן השליכו עצמם לכבשן האש. אך כל ישראל, ודאי שמחוייבים היו למסור עצמם למיתה מדין ייהרג ואל יעבור. ועוד יש להבין מה ענין השתחוות לצלם, שנענשו בימי אחשורוש, ולא בימי נבוכדנצר תיכף? ויש לומר ע"פ הזוה"ק (ח"א קעא ע"ב) שלמדו מיעקב שהשתחווה לעשו, לא לעשו השתחווה כי אם לשכינה שכנגדו, אף ישראל לא לצלם השתחוו כי אם לציץ הקודש שהיה בו. אך טעו בכך שקדושתו כבר פקעה כי חללוהו פריצים, ולא היה להם להשתחוות. אלא שסברו שלא פקעה קדושתו. ואם כן קשה עליהם, כיצד זה נהנו מסעודתו של אותו רשע, הרי השתמשו בכלי המקדש, ולדבריכם לא פקעה קדושתם?! ולכן כעת, שנהנו מסעודתו של אותו רשע, נתחייבו כליה. ועוד יש לתרץ מדוע כה חמורה ההשתתפות בסעודה. ויש לומר שעברו על דברי סופרים כגון יין נסך וכד', והקב"ה מחמיר בשל סופרים יתר משל תורה, ועל כן לא הועילה להם התשובה שעשו מימי נבוכדנצר, לאחר שראו את מעשה חנניה מישאל ועזריה. ועוד יש לומר שידוע שמרדכי היה המופלא שבבית דין ומיחה בהם שלא לאכול ולא שמעו לו, על כן נתחייבו כליה כדין זקן ממרא.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

ויש להבין, למה מתחילה שאמרו שנהנו מסעודה ונתחייבה שושן, למה לא שאל 'וכי משוא פנים יש בדבר', הלא גם שושן ניצלה?! ...
כי אמרו [נדה ע ע"ב] כתיב ישא ה' פניו, וכתיב אשר לא ישא פנים, ומשני כאן קודם גזר דין, ולאחר גזר דין אז אין נושא פנים, והתוספות [ד"ה כתוב אחד] כתבו דגם יש הבדל בין ישראל לעכו"ם, דלישראל אפילו לאחר גזר דין נושא פנים, וכבר כתבו הטעם דעכו"ם מחשבה רעה מצרף למעשה, ולא לישראל חוץ מעבודה זרה [תוס' קידושין לט ע"ב], והטעם דישראל שעבד עכו"ם יצא מכלל ישראל ודינו כעכו"ם, וא"כ א"ש דאז נתחייבו כליה וכבר היה גזר דין, ומ"מ לא היה יכול להקשות וכי משוא פנים, דלישראל נושא פנים אפילו לאחר גזר דין.
אבל באמרו שהשתחוו לצלם שהוא עבודה זרה, א"כ דינם כעכו"ם, ואין נושא פנים לאחר גזר דין, ושאלו וכי משוא פנים יש, ועל זה השיב אמת דינם כעכו"ם אילו עבדו בלב, אבל הם לבם היה לשמים, ורחמנא ליבא בעי, ולכך נדונים כישראל, וביטל הקב"ה גזר דין, ועיין מהרש"א שלכך אינו נושא פנים, כי לאחר גזר דין מסתיר פנים. ולכך אמרו [חולין קלט ע"ב] אסתר מנין, שנאמר ואנכי הסתר אסתיר וכו', אבל באמת לא היתה הסתרת פנים, ולכך אין שם בגלוי במגילה רק ברמז בראשי תיבות וסופי תיבות, להורות כי בגלוי היתה הסתרת פנים, אבל "דודי חמק ומציץ מחרכים".

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

ישראל שהיו משתחוים לצלם, שנו בו בעונות הרבים בימי נבוכדנצר והמן שהיה צלם על לבו.
וזוהיא שאלתם 'וכי משוא פנים יש בדבר', דודאי ידעו כי אין לך דבר שעומד בפני תשובה, אבל תשובה זו היא מיראה, כי ראו כי כלתה הרעה ח"ו להשמיד, וכאמרם [מגילה יד] גדולה הסרת טבעת וכו'. א"כ דהיה מיראה אינה מגעת לשם, ואיך תועיל?
והשיב, אמת אם גוף עבירה בכוונה, אז בשונה באולתו אין מקבלה אלא ה', אבל זהו גוף עבירה נעשתה רק מיראה, וכהחטא כן התשובה, וזוהיא תשובתו הם לא עשו רק לפנים וכו', והועילה התשובה, ולכך לא קשה מן אכילת סעודה, דזה היה רק פעם אחת, ולא קשה וכי משוא פנים, דהועילה התשובה אף דהיתה מיראה ודוק. [יש להבין מה היה החטא בגללו נתחייבו כליה, וכיצד הועילה התשובה לקרוע את רוע הגזירה. אם החטא היה ההשתחוות לצלם, קשה: כיצד הועילה התשובה? הרי הם שנו בחטאם גם בימי המן?! ועוד: התשובה הייתה תשובה מיראה, גדולה הסרת טבעת וכו', ותשובה מיראה מגעת רק עד כסא הכבוד, ולא למעלה ממנו, עד ה'?! וזוהי הכוונה במילים 'וכי משוא פנים יש בדבר', כלומר: האם יש משוא פנים בדבר, ולפעמים תשובה מיראה כן מגעת למעלה מכסא הכבוד? על כך עונה רשב"י שבמקרה כזה תשובה מיראה כן מועילה, מפני שכל החטא נבע מיראה. ואם החטא היה שנהנו מהסעודה, על כך מועילה התשובה, כי לא שנו בחטא.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

יב ע"ב

"ויאמר המלך לחכמים". מאן חכמים? רבנן. "יודעי העתים" - שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר להו: דיינוה לי! אמרו: היכי נעביד? נימא ליה 'קטלה', למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן. נימא ליה 'שבקה', קא מזלזלה במלכותא. אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות. זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה. וטעמא אמרו ליה דכתיב "שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר".

ובגמרא אמרו [מגילה יב ע"ב] דשאל לבני יששכר הבקיאים בעיבור שנים, והם השיבו דילך לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתא דכתיב שאנן מואב וכו', ולהבין הענין, מה טוב בבקיאות בעיבור שנים לדון דינה של ושתי, ומה השיבו דילך לבני עמון ומואב, מי ביקש זאת מידם, והליועצים למלך נתנם, אם לא רצו לדון ושתי היה די בזה, ולמה להם ליעץ למלך ממי תקום העצה ודבר משפט.
אבל באמת אחשורוש הלך הכל בדין ובמשפט עם ושתי, וכבר נודע כי בן נח הוא בר עונשין כשהוא בן כ' כמו למעלה, דבמתן תורה נתחדש הלכה, דיהיה הזכר בן י"ג ובת י"ב שנה לעונש בגדלות, אבל בבן נח עונש שלמטה ושלמעלה שוים, ומבואר בילקוט [ילק"ש אסתר א' רמז תתרמ"ט] כשכבש כורש לבלשאצר היתה ושתי נערה ובא אחשורוש ולקחה, וידוע כי נערה שנותיה בת י"ב שנים ו' חדשים, ומבואר במגילה [מגילה יא ע"ב] כי כורש מלך ב' דריוש ג', וא"כ בשנת שלש למלכו שעשה משתה, הרי עברו שבע שנים, וא"כ כאשר החל לעשות משתה, שהיה בתחילת שלש למלכו, היתה ושתי בת י"ט שנים וששה חדשים, ותחלת סעודתו היתה בתחלת שנה שלישית, שהוא תשרי, כי למלכי אומות העולם מתשרי מנינן, וא"כ משך הסעודה שהיה ק"פ ימים שהוא חצי שנה, א"כ כבר היתה בת עשרים והיתה בת עונשין, אך אם היה בחורף הלזה חודש עיבור, א"כ עדיין לא נשלמו העשרים שנה, כי נשלמו הק"פ ימים טרם שישלם חצי שנה, א"כ עדיין אינה בת עונשין, ולכך חקר לדעת אצלם אם נתעברה השנה.
והנה הם ידעו כי לא נתעברה השנה, וא"כ היא בת עונשים, ומכל מקום פתחו בהצלה תחלה, דנודע [יבמות עו ע"ב] דלכך עמוני ולא עמונית דאין דרכה של אשה לקדם, ואמרו [שם] היה להם לקדם, נשים לקראת נשים, ואמרו [תהלים מה. יד] כל כבודה בת מלך פנימה, וא"כ אם אפי' נשים לקראת נשים אין להם לקדם, איך תלך ושתי ערומה לפני אנשים, ואמרו במדרש, בשביל צניעות נשי מואב ועמון - כאשר יעץ בלעם להפקיר בנותיהם לבני ישראל, מיאנו בנות מואב, ולכך הוצרכו להפקיר בנות מדין - זכו, ולא גלו בראש גולים, דכתיב שאנן מואב וכו', וזה כונתם, דהם ביקשו להליץ בעד ושתי, ואמרו זיל לגבי עמון ומואב דיושבים שקט ושאנן, והכל בזכות צניעות נשים, א"כ הדין עם ושתי שלא ביקשה לעשות פריצות כזו, ולבוא ערומה בפני כל השרים והעמים.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

והדבר תמוה בעצמותו, מה ענין חושבי קביעת ירחים לדעת דבר חוק ומשפט האשה המסרבת לקיים צווי המלך, וכי זה מיטיב לימודם וחכמתם. וכבר דרשתי בזה כה וכה. אבל כעת יובן הדבר כך, כי בתחלת שלש למלכותו עשה משתה, ומלכי אומות העולם מתשרי מנינן, וא"כ החל המשתה בתשרי, ובמנות הלוי שחיבר ר' שלמה אלקבץ הביא מדרש, ימים רבים, ימים שנים, רבים שלשה, כי חמשה ימים היתה תחלת הסעודה קודם ק"פ ימים הנאמר בפסוק, וא"כ מתחילת תשרי קפ"ה, וששה חדשים ג' מלאים וג' חסרים כדרך הקביעות, נשלמו לפ"ז, הקפ"ה ימים בח' ניסן, ואח"כ עשה סעודה שבעת ימים להעם הנמצאים בשושן, א"כ יום השביעי היה ט"ו בניסן, שאמר להביא ושתי לפניו מקושטת בכתר מלכות וערומה להראות יפיה.
והנה ידוע דושתי בת בלשאצר היתה, והוא נהרג בט"ו בניסן כנודע בפיוט ליל פסח, א"כ אין אשמה ופשע גדול על ושתי שסירבה לבא, כי יום ההוא הוא לה לאבילות גדולה מיתת אביה המלך הגדול, ונימוסם היה להתאבל ולהקריב קרבן לעבודת כו"ם, כמבואר בגמרא ובספר זכרונות הנ"ל, אמנם זהו אם לא היתה אז שנה מעוברת, אבל לפי מ"ש בספר הנ"ל כי אותה שנה היתה מעוברת, א"כ כלו ימים הנ"ל בט"ו לאדר השני ולא לניסן, וא"כ אין התנצלות לושתי כלל, וזהו מאמר אחשורוש, כי ביקש לידע אם יש למלכה ושתי התנצלות או לא, ולכך ראשון שאל ליודעי העתים הקובעים חדשים ועיבורים אם הוא אדר שני או ניסן, וזהו להיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, וגם אם היה הקביעות כך כמ"ש שהיו ג' חסרים וג' מלאים, כל אחד היה אחד יותר חסר או מלא ולא איקלע יום ההוא לט"ו ניסן, אין לה התנצלות וחייבת מיתה, ולכך שאל, והבן [מבאר שהצורך בחכמי העיבורלצורך משפטה של ושתי משום שאם השנה לאמעוברת הרי היום בו סרבה לבואהוא יום מות אביה בלשצר ולכן יש לה צידוק לסרובה ולא ניתן להורגה, אך אם השנה מעוברת אין לה צידוק זה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

הענין הוא כך, בכל דת טרם ישפטו האיש על מעלו אשר מעל, צריכים לדעת תחילה כמה שני חייו, לדעת אם הגיע לבר עונשים, ולכך כל חוקרי אנשים העולים לגרדום, לידון זה מחקירות ראשונות שישאלו אותו כמה ימי שני חייך, וידוע במדרש [שו"ט א יב] כי בן נח, אין בר עונשין פחות מכ' שנה, כמו כן עונשים למעלה (חד אמר בן ק') חד אמר בן עשרים [עיין שבת פט ע"ב], והנה ושתי, מבואר בילקוט [ילק"ש ח"ב רמז תתרמ"ט] כשנהרג בלשצר אביה, היתה נערה, ונשאת לאחשורוש, ואין נערה יותר מי"ב שנים וששה חדשים, ומבואר שם בגמרא דמגילה [דף יב] בחשבון שטעה אחשורוש, כי מן מות בלשצר עד שלש למלכות אחשורוש היו שבע שנים, א"כ בתחלת שנת שלש היתה ושתי בת י"ט שנים וחצי. ודעת הרבה מפרשים, כי תיכף בתחילת שנת שלש התחילה סעודתו ק"פ יום, וא"כ הן ששה חדשים, ובמלאותם כבר נעשתה ושתי בת עשרים, והרי היא בת עונשין. אבל זהו אם לא נתעברה אז השנה, אבל אם נתעברה, א"כ כלו כל ימי משתה באדר שני, ולענין שנים אין עיבור נחשב, ועדיין לא נעשית בת עשרים עד הגיע ניסן, ובצרי ליה שנת גדלות לעונשין, וזהו ששאל ליודעי עתים, אם נתעברה שנה או לא, וזהו מאמר הפסוק [מג"א א' יג] כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, לדעת אם הגיעה לשנת עונשים וגדלות, או לא, וא"ש.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

קרי ליה "יהודי" אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה "ימיני" אלמא מבנימין קאתי... אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אביו מבנימין ואמו מיהודה...רבי יוחנן אמר: לעולם מבנימן קאתי. ואמאי קרי ליה יהודי? על שום שכפר בע"ז. שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי. כדכתיב "איתי גוברין יהודאין וגו'"

ויש להבין במה שאמר, אביו מבנימין ואמו מיהודה, דמה ביקש הכתוב בזה לייחס מרדכי גם כן על משפחת אמו, הלא בכל הצדיקים שנתייחסו בתורה, מעולם לא נזכרו ונתייחסו אחר משפחת אמם כלל, והעיקר דהזכיר הטפל תחלה, שהוא משפחת אם כדכתיב איש יהודי, והעיקר - דהיא משפחת אב - הזכיר לבסוף. אבל נראה דידוע [ב"ב קכג ע"ב] דאין בני עשו ועמלק נופלים אלא ביד זרעה של רחל, אבל הנצחון במלחמה הוא ליהודה כדכתיב [בראשית מט, ח] ידך בעורף אויביך, וכדכתיב בראש ספר שופטים [א, כ] מי יעלה, יהודה, ודרשינן כי אין נצחון במלחמה, רק זרעו של יהודה שברכו יעקב, ידך בעורף אויביך.
ולהבין הענין הוא כך, כי זרעו של עשו אינם נופלים אלא ביד בניה של רחל [ב"ר צט, ב] ולכך כשהיתה המלחמה עם בני עשו היתה תמיד המלחמה ע"י זרעה של רחל, ומלחמה עם שאר אומות היא תמיד ע"י יהודה כי הוא הלוחם, ולו ניתן העוז להיות ידו בעורף אויביו, ולכך בא שאול תחלה, ואח"כ דוד, כי שאול נלחם בעמלק, ואח"כ בא דוד להלחם בכל האומות, וכן יהיה לעתיד לבא יבוא משיח בן יוסף תחלה, להכרית זרעו של עמלק וצריך בני רחל, ואז יהיה כסא השם שלם, ויבוא משיח בן דוד להכרית שאר אומות, היותו מבני יהודה, ולכך יהיו תרין משיחין.
והנה שאול הכרית כל זרע עמלק, מאיש ועד אשה, ולא נשאר רק אגג, והוא בלילה בא על אשה, והקים זרע, אשר משורש נחש יצא צפע המן האגגי, וא"כ המן מצד אביו היה מזרע עמלק ועשו, ומצד אמו היה משארי עמים, ובן נח יש לו שאר אם ג"כ, דעל כרחך אשה זאת היתה משארי עמים, דלא היה שריד לבית עמלק, רק אגג, ובן בנו של אגג על כרחך לקח אשה משארי אומות, וא"כ להמן היו שתי הבטחות, מצד אב לא יכול להכניע כי אם זרע יוסף ובנימין, ומצד אם צריך להיות דוקא יהודה כי הוא המנצח, וא"כ מי הוא שיבא עליו מב' צדדים, ולכך זימן הקב"ה מרדכי הצדיק שהיה בקדושה וזרע טהור - כמו המן מזרע טומאה, כי מצד אביו היה מבנימין, כמו המן מזרע עמלק, ומצד אם היה מיהודה, כמו המן משאר עמים, ואם כן הוא אשר גבר עליו והפיל אותו, כי היה מכוון זה לעומת זה, בכל אופנים, ולכך נאמר במגילה איש יהודי וכו' איש ימיני, להורות כי לכך היה גובר על המן הואיל והיה משתי משפחות הללו כנ"ל והבן.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

"איש יהודי היה בשושן הבירה וגו'" ... קרי ליה 'יהודי', אלמא מיהודה קאתי. וקרי ליה 'ימיני' אלמא מבנימין קאתי! ...אמר רב נחמן: מרדכי מוכתר בנימוסו היה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אביו מבנימין ואמו מיהודה.

והקשו תוספות, דמה ענין זו התשובה להך קושיא, וע"ש דדחקו דהיו לו שמות נאים, וכל זה בתכלית הדוחק, מה ענין זה לזה לייחסו בתר שתי משפחות.
אמנם נראה כך, כי במדרש [אס"ר פ"ו] דרשו, יהודי, יחודי, כי ה' וח' מתחלפים כנודע, והיינו מרדכי, כי הוא מפרסם יחודו של מקום. והענין כי ה' נתן לנו אות תפילין וציצית, והם לאות ברית על יחודו של מקום, וקשר האחדות ואהבה בינינו ובין הקב"ה, והם אות ברית, ובזה נשתנו ישראל מהעמים, והלובש תפילין כראוי וכן ציצית, כל רואיו יאמרו כי הוא ישראלי, והכתוב אומר [דברים כח י] וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, כי תפילין שבראש הם מעידים בעצם יחוד הקב"ה, וראוי להיותם גלוים לכל, וכ"ש בציצית שהיא לזכרון למצות ה', וראויה להיות בגלוי לכל.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

ופירשו כי מרדכי היה מוכתר לראש הדיינים, וכל נימוסים ממנו היו יוצאים, והיה ראש גולה בבבל, וזהו מוכתר בנימוסו, היינו ראש לבעלי נימוס ודת, וזהו יושב בשער, כי הוא מקום משפט כנודע.
וכבר אמרנו שאין לראש גולה כח אם לא בבאים משבט יהודה, דכתיב לא יסור שבט וכו', ועיין ברמב"ן פרשת ויחי [מ"ט י', ד"ה לא יסור] כי חשמונאים נענשו שעברו על זה, וגם מרדכי לא היה לוקח זה לעבור על צואת יעקב, רק אמרו [ב"ר צ"ח יג] כל שלשלת הלל היתה מנוקבא מן משפחת יהודה, הרי אפילו מצד אם יכול להיות נשיא וריש גלותא, ולכך אמו שהיתה מיהודה, יכול להיות מוכתר בנימוסו.
וזוהיא כוונת הגמרא דביקש ליישב, מה דקרו ליה יהודה, ואם כי אמו היתה מיהודה, מה ראה הפסוק לייחסו אחר אמו, ועל זה השיב מוכתר בנימוסו היה, ולא היה רשאי זולת כי אמו מיהודה, וזהו היה אצל אומות העולם, כי יש להם שאר אם, ולכך אצל או"ה היה מיוחס לשבט יהודה, ולכך הקימו לראש גולה וראש הדיינים לישב בשער.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

יש להבין למה לא מצינו כן בשום מקום שיהיה אחד מתייחס גם כן למשפחת אם, ומעולם לא מתייחס לשבטו של אם.
...והנה אמרו [ב"ר צט. ב] אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל... כי עשו יש לו שכר כיבוד, אבל איך יתכן כיבוד ששלח אליפז אחרי יעקב להורגו, והלא היה צער גדול ויגון ... אבל בעו"ה גם שבטי יה לא עמדו בזה, ומכרו יוסף ... ולא חסו על צערו ואבלו (של אביהם), אך יוסף ובנימין לא היתה ידיהם במעל הזה, ולכך אין עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל.
אמנם עוד זכות יש לעמלק, ... הוא מצד אמו, כי אמרו [סנהדרין צט ע"ב] כי תמנע היתה בת מלכים, וביקשה להתגייר, ולא קבלה יעקב, ונעשתה פלגש לעשו, ומזה העון צץ עמלק, ... אך ידוע מ"ש במדרש על יהודה, למוד אותו שבט לקבל ... וא"כ יהודה תיקן חטא תמנע, כי הוא מקבל גרים וקירבן לכנפי שכינה, וא"כ נגד המן שבא מכח אב עשו זכות כיבוד, ומכח אם תמנע, ולעומת זה במכוון בא מרדכי מצד אב בנימין, שמכניע כבודו של אב כנ"ל, ומחמת אמו אף אמו מיהודה שמקרבת גרים, ולכך במכוון אמרו אמו מיהודה ואביו מבנימין.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

ויש להבין למה מיחס הכתוב במגילת מרדכי משפחת אמו, אנה מצינו בכל תנ"ך שיהיה אחד מיוחס למשפחת אמו, ולמה נשתנה יחוס זה הצדיק.
...והנה נאמר בברכת יצחק [בראשית כז, כט] הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, וצ"ל הא דהזכיר בני אמך, משום דגוים אין להם יחוס מצד אב כלל, כמחז"ל (יבמות צז וצח) גר יש לו שאר אם ואין לו שאר אב, ולכך: (עשו) לעצמו דנקרא ישראל מומר, כדאמרינן במסכת קדושין (דף יח,) - קראו סתם 'אחיך', אבל על זרעו שהם גוים ואין להם רק יחוס אם, אמר 'בני אמך', ולפי זה השאר אומות נופלין דוקא ביד יהודה, וזרעו של עמלק דוקא בבנים של רחל כנ"ל, אם כן המן וזרעו המתיחסים מצד אב עד עמלק, כמבואר בתרגום למגילה [ג, א] ע"ש, א"כ אי אזלינן בתר משפחת אב, א"כ הן עמלקים ואינם נופלים רק בבניה של רחל, אבל אי אמרת דגוים אין להם יחוס כלל מצד אב, ואם כן המן וזרעו לא יחשב לעמלק, כי מצד אם אינם עמלקים, כי נתערבו בגויי הארצות ומשפחות האדמה, אם כן אין נופלים ביד בניה של רחל, רק ביד יהודה.
וכדי לבוא עליהם בכל צד, זימן עליהם הקב"ה מרדכי היהודי, שהיה מוכתר בנימוסי אביו מבנימין ואמו מיהודה, וא"כ בממה נפשך ימשול בם, ולכך נאמר במגילה [אסתר ב, ה] איש יהודי כו' איש ימיני, כי שניהם לצורך... [היכן מצינו בתנ"ך יחוס למשפחת האם? יש לומר שזרע עשו נמסר ביד בני רחל, בעוד שאר האומות נמסרות בידי יהודה. המן, מצד אביו מיוחס לעמלק, ומצד אמו לשאר אומות. וכדי לבוא עליו בכל צד, זימן עליו הקב"ה את מרדכי היהודי, שאביו מבנימין ואמו מיהודה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא?! אמר רבא: יום השביעי שבת היה...

והיינו כי ידוע כי יין המטיב לבב, הוא למי שלבו רע מדאגות וצער ועצבון, אם ישתה יין ישכח צערו וכאמרם [עירובין סה ע"א] לא נברא יין אלא לנחם אבלים, ותנו שכר לאובד ויין למרי נפש [משלי ל"א ו] והם המיטיבים, אבל מי שלבבו בלאו הכי טוב ואין לו שום צער ודאגה, אין היין מטיב לבב, אדרבה מוסיף חום ושמחה עד שידמה למבושם ושיכור קצת, כי כל מה שיוצא מגדר הממוצע הוא בלתי נאות, ולכך מי שטוב לבו וישתה יין שמרבה שמחה הרי יוצא מגדר הממוצע, והנה המלך אחשורוש הלא לא יבצר מאתו כל טוב עושר וכבוד וסגולות מלכים, וכל די שאלו עיניו לא נאצל ממנו ברכה, א"כ היה טוב לבב בלתי יין, וא"כ קשה איך אמר כטוב לבו ביין, דמשמע דהטבת לבב היתה על ידי יין, הא הטבת לבבו היה זולת יין.
אמנם בשבת ידוע - זולת עם ישראל דהם נשגבים למעלה מהמזל - כל העכו"ם הם יושבים תחת מזל שבתאי, שמורה על ביטול וחורבן ושממה ועצבות כנודע, ולכך רוב עכו"ם על פני אדמה מתעצבים ומקוננים ביום השבת, כי המזל מוליד עצבון בטבע והירוס בכל ענינים, ולכך נוסח התפלה, ולא נתתו לגויי הארצות, כי להם השבת לעצבון גדול, ולכך ביום השביעי לא היה למלך אחשורוש טוב לבב, כי מזל משמים הסיב ללבו לעצבון, כטיב משטרי שבתאי, ולכך הוצרך להטיב לבבו ביין כי היה מלא עצבות.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

"ותמאן המלכה ושתי"... מ"ט לא אתאי?... במתניתא תנא: בא גבריאל ועשה לה זנב.

הרצון כי נתן בקרבה להיות צנועה, כי אמרו במדרש [ב"ר פי"ח, ג] דלכך נבראת מן הצלע, מה צלע מכוסה וטמון, אף האשה צריכה להיות צנועה ויושבה בביתה, מבלי תראה ותמצא בחוץ, אך זהו אם נבראת מן הצלע, אבל למאן דאמר דו פרצופין נבראו, א"כ אין הבדל בין זכר ונקבה כלל, וחז"ל כינו לצלע - שנבראה אשה ממנה - זנב, כדאמרינן בברכות [ברכות סא.] חד אמר פרצוף וחד אמר זנב, וזהו כי גבריאל נתן בלבה זנב, הוא הצלע ולא פרצוף, וא"כ צריכה להיות צנועה מבלי ללכת ערום לעין כל.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

ודאי כשאמר להביא ושתי ערומה לא אמר דרך חוצפה כ"כ שתבא מלכה בעצמה ערומה, רק כלומר להביא כאלו כפאו השרים הסריסים ומביאים אותה בעל כרחו, וזהו להביא ושתי, ועם כל זה לא רצתה ושתי וכונתה היה גם כן לזנות ולהחטיא לישראל כמאמר חז"ל [שם] רק חשבה דאם תבוא בית המלך ושרי' מה יועיל זה אם יזונו עיניהם מעבירה מכל מקום לא יהיה מצוי להם שם לחטוא בפועל, רק בקשה שהמלך ושרים יבואו כולם שם בית נשים ושם תעמודנה היא וכל הנשים ערומות להבחין מי הוא היפה בנשים ושם יהיה שכיח הזנות ובלי ספק שלא ילכו משם בלי חטא ואש בנעורת ולא יבער, ברוך שהפיר עצתם, וזהו היה מחשבה באמת אף כי תפתה בפי' מדרך צניעות כמבואר בתרגום שלא נאות לבת ואשת מלך לילך כאחת נבלות, וכבר נודע מ"ש בזוהר [זוהר ח"א קא ע"ב] כי אין מלאכי השרת יודעים מה שבלבבו של אדם. אמנם במדרש מקץ [זוהר א' קצו. ועיין שם קפג] מבואר כי גבריאל ממונה על החלומות ואין מראין לאדם אלא מהרהורי דלבא וא"כ ע"כ צריך גבריאל לידע מה בלבבו כדי להראות להחולם לפי דמיונו כאשר דרשתי זה כמה פעמים, ואם כן שפיר בא גבריאל לעשות לה זנב כי הוא יודע מחשבות לבבה לרוע.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

"להיות כל איש שורר בביתו". אמר רבא: אלמלא אגרות הראשונות, לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט. אמרי: מאי האי דשדיר לן 'להיות כל איש שורר בביתו'? פשיטא! אפילו קרחה בביתיה פרדשכא ליהוי! [רש"י: אלמלא אגרות ראשונות. שהוחזק בהן שוטה בעיני האומות: לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט. שהיו ממהרין להורגן במצות המלך באגרות האמצעיות ולא היו ממתינים ליום המועד]

הדבר תמוה וכי בשביל שהוא שוטה לא תתקיים דתו, הלא דת המלך אין להשיב אם פקח אם סכל, ואיך קיימו אגרות אחרונות להושיע ליהודים, כיון שהוא מלך שוטה הפכפך.
אבל נראה, כי באמת מ"ש להיות כל איש שורר בביתו, היינו לכופו לקיים דתו בכל אופן, כי ושתי מאנה, כי כפי דת כשדים אין למלכה לילך לפני אנשים ודרכן להסתתר, כמ"ש הראב"ע ע"ש, והיה הצווי לקיים דת בעל, והראב"ע כתב דלכך לא גילתה אסתר מולדתה ועמה, לבל יכריחה המלך לעבור על דת ויאכילנה נבלות בעל כרחה.
וזהו מ"ש, כי ודאי מהיכי תיתי יקדימו מזמן שגבל י"ג באדר, רק מפורסם היה בעמים כי אסתר היא יהודית ומבית מרדכי לקחה, ולכך חשבו למהר טרם תגלה אסתר מולדתה וינחם אחשורוש, רק בטחו כי אסתר לא תגלה עמה מטעם שכתב ראב"ע, רק מהיכי תיתי יכריח המלך למלכה אשר אהב לעבור על דתה בעל כרחך.
אמנם באגרות ראשונות שכתב להיות כל איש וכו', וע"כ שתהיה מוכרחת לקיים דתו, וכתב בחוק פרס ומדי ולא יעבור, וא"כ על כרחך יכריח אותה לדתו, בגין זה בטחו כי אסתר לא תגיד עמה, ולכך לא מהרו לעשות קודם זמן מוגבל. [לאחר דחיית דברי רש"י מפרש בעל יערות הדבש את הגמרא: אם הייתה אסתר מגלה לאחשורוש את דתה, קרוב לודאי שהיה מבטל את גזירת המן. כי לא היה רוצה לפגוע באישה שאהב. ואויבי ישראל היו מעוניינים לזרז את ביצוע גזירת המן, לפני שתגלה אסתר את עמה למלך. אולם בזכות האגרות הראשונות, המחייבות כל אישה להישמע לדת בעלה, לא חששו שאסתר שתגלה את עמה, כי אז יכריחה המלך לעבור על דת ויאכילנה נבלות בעל כרחה. (ראב"ע), לכן לא הזדרזו לקיים את גזירת המן לפני המועד שנקבע.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

ויש להבין (ברש"י): איך יקדימו? כיון שהוטב בעיני המלך לתת גבול - שמע מינה שאין רצונו להקדים ההריגה!
אבל חשבו: באמת אין המלך מקפיד אם יהיו נהרגים תיכף, והא דהאריך עד י"ג אדר, כי אין דרך המלך לצוות לעשות דבר בלי נתינת טעם. ואמרו בגמרא דע"ז [דף לה ע"א] גזירה חדשה אין מגלין טעמה אלא לאחר י"ב חודש, ולכך האריך הדת מי"ג ניסן לי"ג אדר שני שהוא י"ב חודש, ואז יגלה טעמה.
אך זהו אם המלך אין מצווה בלי טעם, אבל באגרת ראשונה שצוה להיות כל איש וכו', אין כוונה כפשוטה כי פשיטא וכו', ועל כרחך שמוכרח לדבר בלשון עמו, ואין בידו למחול, וזוהיא גזירה שאין בה טעם, הרי שמצוה בלי טעם, וא"כ על כרחך הא דנתן זמן י"ב חודש הוא שאין רצונו מקדם, ולכך לא הרגו מקדם, ואתי שפיר.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

אבל יובן במה שאמרו [ויק"ר לב, ה] בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל שלא שינו שמם ולא לשונם ולא דיברו לשון הרע ולא היו פרוצים בעריות, וידוע [קידושין מ ע"ב] דהכל נידון בתר רובו, ואם ישראל שומרים שנים מהם, יש להם מכל מקום פתח תקוה אף שאינו כ"כ מעולה כמו ששומרים כל שלשה, אבל אם ח"ו עוברים ואינם שומרים רק אחד מהם, מעמדם בעו"ה גרוע וקצף ה' שם, והנה בגלות בבל לא שינו את שמם אבל נתערבו בבנות ארץ בעו"ה, כמבואר בעזרא ונחמיה ותרגום מגילה, שבעונות הרבים על ידי שתיית יין המרים הוא יין מגע עכו"ם, השחיתו ברית קודש וזנו אחר בנות ארץ, וא"כ בזה, אם ישנו לשונם או לא ויהיה הרוב לרוע או לטובה, וא"כ הם דבעונות הרבים נשאו נשים נכריות ולשונם לשון נכר, אם ידי נשים על עליונה להיות הבעל מדבר בלשון אשתו, א"כ אף לשונם ישנו, וא"כ הרי שניהם לרוע ויהיה ח"ו מבלי שריד לבית יעקב, ולכך באגרות ראשונות דנעשה פתגם המלך דאשה צריך לדבר בלשון בעלה, א"כ אף דנשאו נשים נכריות הם צריכים לדבר לשון עברי, וא"כ נעשה תקומה לישראל כי היו שומרים שנים שלא שינו שמם ולשונם, ואילו היו שומרים כל שלשה היה גאולה שלימה כאומרו [ברכות ד ע"א] ראויים היו ישראל שיעשה נס בימי עזרא כמו בימי יהושע אלא שגרם חטא, והיינו דנשאו נשים נכריות. [כידוע בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל: שלא שינו שמם ולא לשונם ולא דיברו לשון הרע ולא היו פרוצים בעריות. ואם היו ישראל שומרים שנים מהם, היתה להם תקוה, שכן [קידושין מ ע"ב] דהכל נידון בתר רובו. והנה בפרס לא נשמרו מן הפריצות ונשאו נשים נכריות, ואף דיברו בלשונן. ובזכות האיגרת 'להיות כל איש שורר ביתו ומדבר כלשון עמו' ניצלו מחטא הדיבור בשפת הנכרים, והיה להם פתח לתקוה.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

אבל הענין בזה בשני ענינים, והכל הולך למקום אחד. כי בדתי המלך היה נכתב להרוג יהודים, אבל בפתשגן הכתב שנתן להראות לכל, שהוא פירוש הדת, לא היה כתוב רק להיות עתידים ליום י"ג אדר, ולא נתפרש מי למי יהרגו. והענין הבדל בין גוף הדת ופתשגן שפירושו פירוש הדת, היינו שגוף הדת היה בלשון פרסי לשון המלך, כי אינו כבוד למלך לכתוב דתו בלשון אחרת, אבל פתשגן הכתב היה נכתב כל עם ועם כלשונו למען הבן טיב הדת, ולכך בספרים שכתב מרדכי לא נעשה פתשגן, אבל נאמר שנכתב גוף הדת לכל עם ועם כלשונו.
והנה באגרת ראשונה נאמר [אסתר א כ"ב] "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו", ופירש ראב"ע [ד"ה שורר] כי זהו שדיבר כלשון עמו ענין נפרד, אינו מוסב על להיות איש וכו', והוסיפו ליתן קיום, לבל יאמרו בשביל הראשון נכתב הדת. ולפי זה דאינו מוסב על לעיל, צריך לומר פירושו כמו שכתבו המפרשים, שיהיה כל עם ועם מדינה ומדינה מדברים בלשונם, ולא יאותו לדבר בלשון פרסי ולשון ארצות אחרות, כדרך השרים שמדברים בלשון שמדברים בו בחצר המלך, וא"כ א"ש, כי רש"י פירש [שם יב ע"ב ד"ה לא נשתייר] לא נתקיימו אגרות אחרונות, שלא היו ממתינים עד זמן מוגבל, רק הא לא ידעו, כי הלא היה כתוב סתם, אמנם אילו לא אגרות ראשונות, היו לומדים לשון פרסי, והיו מבינים גוף דת המלך שכתב בו להרוג יהודים, אבל באגרות ראשונות ששחקו עליהם ותפסום לעיקר סוף הדבר מבלי ללמוד ולדבר בלשון פרסי, ולכך לא ידעו כי אם הנאמר בפתשגן, ולכך נתקיימו אגרות אחרונות, כי הוצרכו להמתין עד שיתברר מי הם הנהרגים, כי לא ידעו ולא קראו לשון פרסי.
אבל יש עוד ענין, כי ידוע מ"ש חז"ל [מגילה טז ע"א] כי מתחילה דיבר אחשורוש עם אסתר על ידי מתורגמן, ויש מקום לומר כי מ"ש אחשורוש מדבר בלשון עמו, כי אחשורוש היה תמיד עם ושתי בסכסוך, כי ושתי דיברה לשון כשדים והוא לשון פרסי, וכל אחד לא רצה להיות נע מלשון עמו. וא"כ י"ל גם באסתר היא אינה רוצה לזוז מלשונה והוא מלשונו, ולכן המליץ בינותם, אך זהו שקר, כי כבר ניתן הדת להיותה מדברת בלשון בעלה, ועל כרחך הטעם להיות כי חשבה לשפחה כי לא ידע עמה ומולדתה, גלל כן לא יקרה בעיניו לדבר עמה.
והנה פירש"י [שם] כי לא נתקיימו, כי לא היו ממתינים עד י"ג אדר, היינו הטעם כי ידעו כי אסתר נתגדלה בבית מרדכי ושפט היותה יהודית, ואם כן פן ישוב לבב המלך להנחם, ולכך לשנאתם ליהודים היו ממהרים להרגם, אבל בשמעם כי המלך בעצמו אינו מדבר עמה רק על ידי מתורגמן, דמזה שפטו כי ודאי אינה יהודיה רק עם בזוי ושסוי כנ"ל, דזהו לא חשבו כי הטעם מחמת חילוק לשונות, כי ניתן הדת לדבר בלשון עמו ולכך לא מיהרו, אבל לולי כן היו נשפטים כנ"ל והיו מהירים להרוג וא"ש. [באיגרות הראשונות נאמר "להיות כל איש... ומדבר כלשון עמו" דהיינו שכל איש ידבר בשפתו שלו, ולא פרסית. האיגרות הבאות היו מחולקות לשנים: הדת והפתשגן. הדת היא עיקר הפקודה שבאיגרת, והפתשגן הוא ביאור הדברים. באיגרת שכתב המן נכתבה הדת בפרסית, והפתשגן הייתה כתובה כל עם ועם כלשונו. הדת הייתה להרוג את את היהודים ביג' באדר, והפתשגן הייתה להיות מוכנים לאותו יום, אך לא נתפרש בפתשגן במי יפגעו. וכך בזכות האיגרות הראשונות, אשר נכתב בהן שלא לדבר פרסית, ניצלו. וישנו כיוון נוסף לפירוש. הרי ידוע שאחשורוש דיבר עם אסתר באמצעות מתורגמן. אם לא היו האיגרות הראשונות נכתבות, היו מפרשים שהסיבה לכך היא שאסתר היא יהודיה, ולכן הם זקוקים למתורגמן. ובשנאתם את היהודים היו ממהרים לכלות זעמם בעם המלכה. אך משנכתבו האיגרות הייתה כל אישה מחויבת לדבר בלשון בעלה, ואיך תוסבר העובדה שהמלך מדבר עם אסתר ע"י מתורגמן? אין זאת אלא מפני שהיא שפחה, ואין נאה למלך לדבר אתה ללא מליץ בינותם. ואם המלכה היא שפחה, ואינה מזרע היהודים, אין מה למהר לאבדם.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש, אמר רבי לוי, כל פסוק זה, על שום קרבנות נאמר, כרשנא, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה, כדרך שהקריבו ישראל לפניך, שתר, כלום הקריבו לפניך שתי תורין, אדמתא, כלום בנו לפניך מזבח אדמה, תרשיש, כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה, דכתיב בהו תרשיש ושהם וישפה, מרס, כלום מירסו בדם לפניך, מרסנא, כלום מירסו במנחות לפניך, ממוכן, כלום הכינו שלחן לפניך.

הנה מדרש זה, מחוסר ביאור, כי יש להקשות, למה לא קטרגו לאמר כלום קבלו התורה, כלום הם מניחין תפילין וכדומה להם, אלא ודאי לפי שלא נצטוו עליהם ע"כ אין להאשימם בזה וא"כ הרי גם על הקרבנות לא נצטוו, ואיך קטרגו עליהם על שלא הקריבו פרים כו', ועוד יש לדקדק בלשון, למה אמרו המלאכים בלשון שלילה, כלום הקריבו לפניך, ולמה לא אמרו סתם, הלא אין מקריבין לפניך קרבנות?, אלא ודאי שעיקר הקטרוג היה, על שראו המלאכים את אחשורוש, שנתעטף בטלית שאינו שלו, ונתלבש בבגדי כהונה, ועוד שתה מן כלי המקדש כמו שלמדו רז"ל מן פסוק "וכלים מכלים שונים", שרשע זה היה משתמש בכלי מקדש, ע"כ מצאו המלאכים מקום לבלבל סעודתו, ולקטרג עליו, לומר לפני הקב"ה, רבונו של עולם, ראה איך זה הרשע נתלבש בבגדי כהונה, כאילו היה כהן ומקריב קרבנות, וכי הקריב לפניך פרים ותורים?, וראה איך נתלבש בתרשיש, תרי שש קודש קדשים הוא לה', וכי עבד בהם עבודת השי"ת?, ובאמרם מרס מרסנא,קראו תגר עליו, על שנשתכר בכלי קודש, וכי מרס בהם דם ומנחות כמשפט כלים קדושים אלו? אלא נשתמש בכולם לצרכו, וא"כ ראוי הוא לעונש גדול, כי הזר הקרב יומת, ובזה מדוקדק הלשון כלום הקריבו כמבואר לכל משכיל.
אך עדיין יש לנו מקום ללון, על בעל מדרש זה, כי איך דרש כרשנא שתר אדמתא, שכל זה דברי המלאכים, ולשון הפסוק אינו משמע כן, שהרי נאמר שבעת הסריסים רואי פני המלך, ש"מ שכל אלו שמות הם, כי איך יהיה נקשר תחילת המקרא עם סופו?, ועו"ק, למה באמת לא נענש אחשורוש, כמו שנענש בלשצר על שנשתמש בכלי קודש?, ועוד מה ראה אחשורוש על ככה להשתמש בכלי קודש וכי לא ראה או ידע, מה שקרה לבלשצר?, ועו"ק כי רז"ל (מגילה יב.) אמרו והשתיה כדת היינו כדת של תורה אכילה מרובה משתיה, כמו אכילה ושתיה של מזבח פר ושלשה עשרונים סולת לאכילת המזבח וחצי ההין יין לשתיה, ומה ראה אחשורוש על ככה, והלא בנוהג שבעולם שבכל סעודה, השתיה מרובה משל אכילה, ופוק חזי מאי עמא דבר, ולמה היה אחשורוש משנה ממנהג העולם לעשות סעודתו דוגמת אכילת המזבח?
והקרוב אלי לומר בזה, שאחשורוש רצה לתקן בזה שני דברים. האחת הוא, שמצינו בכל מקום שיש סעודה גדולה ששלחנו מלא ושלחן רבו ריקם, ניתן פתחון פה למקטריגים לומר, רבונו של עולם ראה מכל הסעודות הללו כלום הקריב לגבוה פר ואיל, כדמסיק בילקוט פרשת וירא (כב א-צה) אחר הדברים האלה. שהיו המלאכים מקטרגים ואומרים מכל הסעודות הללו שעשה אברהם כלום הקריב לפניך פר ואיל כו', כך היה אחשורוש מתירא, שמא יקטרגו על סעודתו במרום, כלום הקריב מכל הסעודה לגבוה פרים או תורים, על כן טעה בדמיונו לומר שיהיה מתוקן הכל כשיעשה סעודתו מעין סעודות המזבח, ונרצה לו לכפר עליו, כאלו הקריב ממש על המזבח, וע"כ לקח כלי הקדש, ונתלבש בבגדי כהונה, ועשה אכילה מרובה משתיה, וקרא לסריסיו שמות על שם הקרבנות, כי חשב שכל זה יעלה לו לרצון כאילו נעשה הכל על המזבח ממש.
השניה הוא, בהפך זה שעיקר כוונתו היתה ללבוש בגדי כהונה, להיות לו לכפרה, כי הוגד לו מן חכמי ישראל כי ח' בגדים אלו מכפרים על עונות ידועות, אז רצה להתפאר בהם לכבוד ולתפארת, וגם בכלי קודש רצה להתפאר, כי לא נמצא כמותם, ומכל מקום הוגד לרשע זה, שאסור ללבוש בגדים אלו לזרים, כי אם לכהן בשעת עבודה, וגם מצד כלי הקודש היה מתירא מן העונש שקרה לבלשצר. על כן חשב לתקן זה ואמר, בשלמא בלשצר חשב וטעה כי הוא נשתמש בכלים אלו, שלא כדרכן, שהרי דרך תשמישם הוא שתהיה אכילה מרובה משתיה לא כמו אצל בלשצר .
אמנם אחשורוש חשב להיות נקי מכל אלה, כי אמר אני אשתמש בכלים אלו כדרכן אכילה מרובה משתיה, ואז לא אחלל אותם מן קדושתם, גם בזה נקי אנכי וממלכתי מן הלבשת בגדי כהונה, כי דומה כאילו אני עומד ומקריב קרבנות, ובזה יהיה נקי גם מן קטרוג, כלום הקריב לפניך פר ואיל, וכדי לחזק טעותו קרא שמות לסריסיו שהיו משרתים לו בסעודה היושבים ראשונה במלכותו, על שם הכהנים משרתי אלהינו בבהמ"ק, כי המה ראשונים במלכות שמים רואי פני מלך עליון, על כן קרא לשמות רואי פניו הקרובים אליו, כרשנא שתר על שם פרים בני שנה ושתי תורים, וכן כולם, וכל זה עשה להשוות סעודתו ומשרתיה מכל וכל, לסעודות המזבח ולעבודת הכהנים משרתי המזבח וחשב להיות פטור עי"ז, הן מן קטרוג כלום הקריב לפניך פר ואיל, הן מן עונש של בלשצר, הן מעונש של לבישת הבגדים לאיש זר.
ולפי שכל זה היה דמיון לבד ולא היה שם עבודה ממש, ע"כ מצאו המלאכים מקום לקטרג ולומר, רבש"ע אל תפן אל מנחתם מנחת שוא היא, כי אין בכל מעשיו, כ"א הדמיון לבד, שהרי לא היתה שם שום הקרבה ממש, על כן אמרו בלשון שלילה, כלום הקריבו לפניך פרים בני שנה או תורים כו' וכי בעבור שנקראו משרתיו על שם זה, יהיה דומה כאילו הקריב ממש, ובדרך זה יהיה כל פירוש הפסוק והקרוב אליו כרשנא שתר כפשוטו ממש.

(כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לט)

שניהם (אחשורוש וושתי) לדבר עבירה נתכוונו

כי כך היתה כוונתה כאשר שתו יי"נ וטוב לבם,ואמר שתפשוט ושתי מעצמה ערומה להראות היופי, ותהי בבית הנשים עם שאר נשים, וילכו המלך וכל העם אשר על המשתה לראותה, וכאשר יראו תואר יופיה, יאמרו שרים אחרים, גם נשים אחרות יסירו לבושך, ויהיה כאן תערובות נשים ואנשים ושותים יין הולכים ערומים מקושטים בזנות, ויבא גם השטן בתוכם כתנור אש לדבר עבירה, ומי גבר ינצל מידי עבירה ולא יחטא, ותקפו של יוסף ח"ו לא יועיל ביום ההוא, כן היתה כוונתה.
אמנם אחשורוש פקד שושתי תבוא לבית המלכות לבדה ערומה לפני האנשים, ובזה נכזבה תוחלתה כי אם יוסיפו להביט בה, מה דבר עבירה יקרה לעם הזה, והסתכלות לא חשיב הנכרי לעון, וכי תזנה ושתי עם כל העם היושבים בסעודה, ולכך נאמר [אסתר א, יב] ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים, והיא לא ביקשה ליתן טעם זה, ותפסה בלשונה דבר מוסר ונימוס, שלא יתכן לאשת המלך לגלות גופה וערותה בקהל עם, אמנם בעל המחשבות יודע מחשבתה לרוע, כי כל חפצה היה כנ"ל, להכשיל לישראל בדבר עבירה כעצת בלעם בן בעור לבלק, ולהיות כי נודע כי מלאכי השרת אינם יודעים מה בלבו של אדם, כי הוא יודע מחשבות בני אדם כמבואר בזוהר, אמנם הוכחתי כבר דלגבריאל נמסר מהשם הכח להבין מחשבות בני אדם, דבמדרש מקץ מבואר [בזוהר שם דף קצו.] דגבריאל ממונה על החלומות ואין מראין לו לאדם אלא מהרהורי דלבו, וא"כ ע"כ צריך לדעת מה מהרהר אדם ומה מחשבתו להראות לו מענין זה חלומו, ולכך אמרו (סוטה לג.) גבריאל מכיר בע' לשון, כי הוא יודע מה הרהורי איש, מכ"ש דמכיר בלשון, כקושית התוספות שם, השתא מה שבלבו של אדם יודע וכו', ולכך אמרו פה (מגילה יב ע"ב) בא גבריאל ועשה לה זנב, כי הוא ידע מצפון לבה לרוע, והוא עשה לה כליון הזה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

תנא. ממוכן זה המן. ולמה נקרא שמו ממוכן? שמוכן לפורענות. אמר רב כהנא: מכאן שההדיוט קופץ בראש.

והנה במדרש איתא על "ויאמר ממוכן" לא שדיבר תחילה, רק הואיל ודעתו שאמר עלתה במוסכם, ולא כן דעתם, ולכך לא נכתב בתורה רק דבריו ולא דבריהם שלא היה בהם מועיל, רק אם אמרינן דזהו המן וקיימא לן [שבת לא ע"א] מגלגלים זכות ע"י זכאי, וקשה הא ע"י הך אגרת נתגולל טובה לישראל כהנ"ל, וא"כ איך נתגולל על ידי המן חייבא, אבל זו קושיא, אם אמרינן דדעת אחרים לא היה כך, רק הוא אמר כך, וא"כ שפיר קשה, אבל אי אמרינן באמת כך היתה דעת כולם לומר, רק הוא קפץ בראש לומר דעה ראש לכולם, וא"כ אף זולתו היה דיעה זו במוסכם, א"כ לא נתגולל זכות כלל על ידו כי זולתו היה ג"כ זה בהסכמה וא"ש, דבלי זה לא היה יכול לומר הדיוט קופץ וכו' די"ל כנ"ל דדעתו היתה במוסכם אבל באמת אמר לבסוף, אבל עכשיו אמר דהוא המן ואיך נתגולל ע"י דבר טוב, ועל כן צריך לומר דהיה קופץ בראש כדרך הדיוט ובאמת דעתם היתה לומר ג"כ זה, לולי שקדם הוא להם וא"ש.
...אבל הענין כך, כי אמרו [תרגום שני] כי שבעה שרי פרס ומדי היו מחולקים לשבעה ימי השבוע, ובכל יום היה אחד דן, וביום השביעי היה יומו של ממוכן, רק הואיל והיה דבר גדול, דבר בין המלך והמלכה נתקבצו כולם יחד לדין, וכבר אמרנו כי יום שבת מושל בו שבתאי וכל הדברים בו לא יצליחו, והכל הריסה ושממה וחורבן ואובדן, וא"כ מה שממוכן פועל בשבת, הכל לא יצליח וכל עסקו ודינו היה לרוע, ולכך אמרו מוכן לפורענות כי היה מוכן שדינו יהיה לפורענות הואיל והיה בשבת, אך לפי פירוש זה מוכח שבשאר דינים היה תמיד דן יחידי, א"כ מתחיל מהגדול, ושפיר מוכח דהדיוט קופץ בראש וא"ש, ולכך כשעלה המן יותר לגדולה ולא היה ממונה לדון בשבת לא נקרא שוב ממוכן, ודבר זה אמת.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

כתבו התוספות [ד"ה ממוכן] במדרש יש שהיה דניאל וכו', ויש להבין מה כוונת התוספות בזה להעתיק מדרש הסותר הגמרא, וגם מה ענין לממוכן הדיוט, עיין בסנהדרין [דף מט ע"א] דעמשא נחלק עם יואב אם מחויב לשמוע למלך באמרו לעבור על מצוה ע"ש. והנה כל שרי פרס ומדי חשבו כי דת המלך לבטל דת תורה חייבים לשמוע בקול מלך, ולכך השליכו לדניאל לגוב אריות הואיל והתפלל לה' נגד דת המלך, אף שדת המלך היה נגד דת ה', אמנם דניאל חשב כי אין רשות לדת המלך לבטל דת ה' ולכך התפלל. והנה לדעתם ושתי חייבת מיתה שעברה ציווי המלך, ואם הוא לדבר עבירה לילך ערום, וכבר גדרו אומות העולם בעריות מימי מבול, מ"מ דת המלך קודמת, אבל על דניאל איך שפט הוא למיתה, דהוא בעצמו ס"ל כי אין דת המלך יכולה לבטל דת הבורא, וצריך לומר דלכך אמר לא על המלך לבדו וכו' והוא מגדר מילתא לבל יבואו כל השרים לבזיון ורשאים לעשות חוץ לדין.
ובזה יש להבין שתיקן להיות מדבר בלשון עמו, ועיין תוספות הנ"ל שכוונתו שהיא תדבר כלשון בעלה, מה שייך להך דושתי, אבל באמת מה זו טענה דיבזו הנשים בעליהן, כל כי האי דבעל מבקש מאשתו דבר פריצות וחוצפה, כזה יהיה דנשים ימרדו בם ויבוזו אותן ותבוא עליהן ברכה, אבל היא ושתי לא דברה רק לשון עמה כשדית, והנשים אשר שם מפרס ומדי לא הבינו הלשון, רק הרגישו מתנועת הדברים וענין האמירה ותשובה כי היא מסרבת לשמוע בקול הסריסים בדבר המלך, והם לא יחשבו כי דבר המלך היה לדבר מגונה כזה, רק יחשבו שמרדה בדבר המלך בשאר דברים, וממנה ילמדו שאר נשים למרוד ולבזות בעליהן, וזהו הואיל ודיברו לשון כשדי, אבל אילו היתה מדברת כלשון עם בעלה המלך לשון פרסי ומדי, היו יודעים הנשים טיב השאלה ותשובה ולא באה לבוז, לכן היתה תקנה שמכאן והלאה תדבר האשה כלשון בעלה וליכא חשש הנ"ל. על כל פנים מכל הנ"ל נשמע דדניאל ששפט היה למגדר מילתא.
והנה במדרש מגילה [אס"ר פ"ד ה'] פלפל אי גם בבן נח בדיני נפשות מתחילין מהצד או לא, כאשר דרשתי בזה כבר, ונראה דלפמ"ש התוספות בריש פרק כה"ג [סנהדרין לו. תוד"ה דיני נפשות] דבדיני ממונות לא שייך לא תענה על רב ומתחיל מגדול, וכבר אמרתי הטעם דבדיני ממונות מדין תורה חד דיין כשר כמ"ש הרמב"ם בהלכות סנהדרין [פ"ה ה"ה], וא"כ איך שייך לא תענה על רב, ועל כרחך דיינים אחרים לא ימרו פי הגדול, דל דיינים אחרים, מפי גדול לבד נחתך הדין דחד נמי כשר, מה שאין כן בדיני נפשות דבעי מנין, וא"כ אף בזה בן נח קיימ"ל [סנהדרין נז ע"א] נהרג בדיין אחד, א"כ לא שייך לא תענה על רב, רק הני מילי אם נתחייב במשפט הדין, אבל למגדר מילתא ודאי צריך רוב מנין להסכים, וא"ש דקשיא לתוספות קושיא הנ"ל מה איריא דדייק הדיוט קופץ בראש דהוא המן, יהיה מי שיהיה על כל פנים הוא השר השביעי. ולזה כתבו תוספות די"ל כמדרש דהוא דניאל, וא"כ על כרחך דלא דנה על פי הדין רק למגדר, וא"כ מתחילין מן הצד, אבל השתא דקאמר זה המן, ולדעת שרי פרס דת המלך מכריעה נגד דת התורה, והיא חייבת מיתה מהדין, ואין להתחיל מצד, ומ"מ פתח ממוכן, ש"מ דהדיוט קופץ בראש, וכן הענין כי כל ענינו של אחשורוש היה הכל לפי דת, ולבל יקלקל הדין. [שאלות: מדוע מכונה ממוכן 'הדיוט קופץ בראש'? בתוספות הובא מדרש שממוכן הוא דניאל. מדוע הביאו מדרש הסותר את הגמרא? תשובה אחת לשתי השאלות: התוספות הביאו את המדרש על מנת להסביר מדוע שייך לומר על ממוכן שהיה הדיוט קופץ בראש. שהרי לכאורה פשיטא שהוא הדיוט קופץ בראש, שהרי ידוע שהוא השביעי שבשרים?! ובכן, מתי שייך לומר 'הדיוט קופץ בראש'? רק כאשר יש להתחיל מן הגדול. אולם כאשר מתחילים צן הצד (ר' אסתר רבה פרשה ד, ה) ודאי שיש להתחיל מן השביעי.
בדיני ממונות כתב בעל יערות הדבש במקום אחר שהטעם לכך שאין מתחילין מן הצד הוא שאם דן דיין אחד הדין כשר. והנה בדיני נפשות בבני נח קיימא לן שנהרג בדיין אחד (סנהדרין נז ע"א), לפיכך אם דנים בשלושה אין מתחילין מן הצד, אלא מן הגדול. בשלמא אם נאמר שזהו המן, הרי שהדין שלפניהם היה דיני נפשות בב"נ, ויש להתחיל מן הגדול, וא"כ מובן מדוע קראוהו 'הדיוט קופץ בראש'. אך אם זהו דניאל, הרי שלא היה זה דין בדיני נפשות, אלא דין מדיני תקנות וגזרות שעושים למיגדר מילתא. שהרי לדעת דניאל כאשר פקודת המלך נוגדת את הדת, אין לשמוע לפקודת המלך. שכידוע כשציווה המלך שלא להתפלל לא שמע דניאל בקולו, ותפס על תפילתו. והנה בעניינינו גם ושתי נהגה לפי הדת ובניגוד לצו המלך, שלא באה עירומה, שהרי דיני עריות נוהגים גם בב"נ. וכיצד ייתכן שדניאל יפסוק נגדה? אלא יש לומר כפשט הפסוקים, שחשש שמא כתוצאה ממעשה זה יבזו הנשים את בעליהן, וכפי שכתבו שם בתוס' שהואיל ולא הכירו בשפתה של ושתי לא הבינו שהיא מסרבת לדבר כה מגונה, אלא רק הבינו שהיא מסרבת לדבר המלך, ולכן, כדי לגדור שלא תצא תקלה שכזו, אמר מה שאמר. אם כן, זוהי פסיקה למיגדר מילתא, ובה מתחילין מן הצד, וא"כ אם זהו דניאל לא שייך 'הדיוט קופץ בראש'.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

יג ע"א

"בערב היא באה ובבקר היא שבה". אמר רבי יוחנן: מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו, שלא היה משמש מטתו ביום.

ויש להבין: איה גנותו, ובמה הוא גנותו בכל זה ענין?
אבל יובן כי בזוהר [ח"ג רעו ע"א] תמה: איך זכה אחשורוש הערל טמא להתדבק בגוף קדוש כזה? ותירץ: שדית נכנסה במקומה וכדמותה וצלמה.
ואמרינן בגמרא [סנהדרין מד ע"א] אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה שמא שד הוא, ופירוש התוספות דביום יש אפשר לראות בבואה, אם כן אילו היה אחשורוש משמש ביום, לא היה אפשר לשדית להכנס, כי היתה ניכרת בבואה. אבל מתוך צניעותו שלא היה משמש רק בלילה היתה נכנסת שדית. וזהו היה גנותו שלא שימש כלל עם אסתר רק עם שד חלק אדם רע, ולא זכה להתדבק בטוב.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

"הפיל פור הוא הגורל". תנא: כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח שמחה גדולה. אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה! ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד.

מה בכך שנולד בז' באדר, הלא תמיד אחר אחרון אנו הולכים, והמתענה יום שמת בו אביו משום ריע מזל, אף שבו ביום היה אביו נולד, מכל מקום מתענה בו, דמכל מקום דסוף הדבר שנתרע המזל, וגם יש לדייק באמרם ראשון בז' באדר מת ואחר כך בז' באדר נולד, איפכא הוה ליה לומר, בז' באדר נולד ובז' באדר מת, אבל הענין כך כי משה לא מת, ותיכף שמת תיכף נולד, בהדבקו בנשמת יהושע, וכן בכל דור ודור, ולכך אמרו, כי המן שמח כי חשב, בירח אדר נסתלק משה ואין כאן הגנה, ולא ידע שלא כהתה עינו כלל, כי תיכף שמת תיכף נולד, ונתעבר בנשמת יהושע ועדיין אורו קיים ומאיר לישראל, ולכך הקדים מיתתו ללידתו כסדר וא"ש....
אבל יש עוד פי' בזה, כי יש לדייק מה ביקש בגמרא, בז' באדר מת וכו' מה נפקה מינה, הלא המן לא דקדק על יום בחודש, רק על חודש, כי באדר מת משה, והוה ליה לומר סתמא, והוא לא ידע כי באדר מת ובאדר נולד, ואף שנולד איזה ימים מקודם או לאחר מכן?!
...המן שפט, היות שירח אדר הניח שמת בו משה ולא ערער, שמע מיניה שמאוד ריע מזלא, וא"כ ודאי היה יכול לאבד בו ישראל, כי לא יהיה החודש מערער לבל יקרה בו כליון לישראל, כאשר עשו שארי חדשים כמבואר במדרש [שם], דאם יהיה מערער, היה מערער על מיתת משה שהוא שקול כנגד כל ישראל, אמנם באמת טעה, כי באמת חודש אדר ערער על מיתת משה, רק כל החדשים והימים ערערו לבל יקרה בם תוגה כזה למות משה, והיה משפט ה' בכך יום שנולד בו והיה שמחה ליום וירח ההוא, בו ביום ימות כדי שיקבל בו תוגה, כי את הטוב יקבל ואת הרע לא יקבל, אבל שארי ימים וירחים שלא קרה בהם שמחה בלידתו, גם במיתתו לא יקבלו תוגה, ולכך בז' באדר נולד ובז' באדר מת, ובאמת גם החודש והיום ערערו לבל יקרה בהם מיתת משה, אבל לא הועיל כמ"ש, אבל על כליון ישראל ח"ו, יערערו כמו שאר חדשים ויועיל לו כמו שאר חדשים, ונכזבה תוחלת המן בזה...
אבל יש עוד פי' בזה, כי יש לדייק מה ביקש בגמרא, בז' באדר מת וכו' מה נפקה מינה, הלא המן לא דקדק על יום בחודש, רק על חודש, כי באדר מת משה, והוה ליה לומר סתמא, והוא לא ידע כי באדר מת ובאדר נולד, ואף שנולד איזה ימים מקודם או לאחר מכן?!
...המן שפט, היות שירח אדר הניח שמת בו משה ולא ערער, שמע מיניה שמאוד ריע מזלא, וא"כ ודאי היה יכול לאבד בו ישראל, כי לא יהיה החודש מערער לבל יקרה בו כליון לישראל, כאשר עשו שארי חדשים כמבואר במדרש [שם], דאם יהיה מערער, היה מערער על מיתת משה שהוא שקול כנגד כל ישראל, אמנם באמת טעה, כי באמת חודש אדר ערער על מיתת משה, רק כל החדשים והימים ערערו לבל יקרה בם תוגה כזה למות משה, והיה משפט ה' בכך יום שנולד בו והיה שמחה ליום וירח ההוא, בו ביום ימות כדי שיקבל בו תוגה, כי את הטוב יקבל ואת הרע לא יקבל, אבל שארי ימים וירחים שלא קרה בהם שמחה בלידתו, גם במיתתו לא יקבלו תוגה, ולכך בז' באדר נולד ובז' באדר מת, ובאמת גם החודש והיום ערערו לבל יקרה בהם מיתת משה, אבל לא הועיל כמ"ש, אבל על כליון ישראל ח"ו, יערערו כמו שאר חדשים ויועיל לו כמו שאר חדשים, ונכזבה תוחלת המן בזה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

כמאמר חז"ל [תמורה טו ע"ב] כי שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה שהוא בחודש זה, ולכך שמח, כי ידע כל זמן שיש בישראל תורה, לא תהיה ידו עושה תושיה, ותורתינו היא חיינו ושלימות נפשינו.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

ויש להבין מה זו שמחה והלא בכמה חדשים אמר, הואיל הגיעה בו צרה, חשש שלא יצליח, כי לא תקום בהם צרה פעמיים, גם למה ידע ממיתת משה ולא מלידתו, ועיקר קשה, מה בכך שנולד בז' אדר, כיון שמת בו איתרע מזלא, אם יזדמן שימות אביו ביום שנולד אביו לא יתענה, וזה אינו, כי הכל הולך אחר אחרון. אמנם נראה דגזר בניסן על אדר, והוא כי דעת רוב חכמי אצטגנינות כי מזל צומח כאשר ישלים הקפתו בעולם אזי תשקע צמיחתו, דרך משל, מי שמזלו צומח בתשרי, באלול הבא הוא סוף הקפתו, כי היקף בעולם לפי מהלך השמש שנה, אז ישקע, וחכמי תולדות אחרונים חולקים בזה, והמן היה מדעת הראשונים בתולדות, וישראל היה מזלם צומח בניסן כי אז נגאלו מיד צר, והלכו בנתיבה במים עזים, חשב ששקעה בירח אדר הבא, ולכך גזר על אדר, שהוא מזל שוקע מה שבניסן צומח, רק מי יאמר שהנכון עם דעת חכמים אלו, רק כי זה שהמן ידע שמשה מת בז' אדר, לא ידעו ממספר ישראל, רק היה מפורסם באמת יום מיתתו, כי זה איש משה היה שמו יוצא לסוף העולם, כי עשה פלאות וניסים אשר יבהלו כל הגוים מלפניו, מיתתו היתה ידועה לכל העמים, היה חרות על הלוחות יום ששקעה שמשו של ראש יהודים המשנה סדרי בראשית, ועוד היום, האומות שמכחישים בתורת משה ועובדי עכו"ם, מ"מ הפליגו בשבח משה, ואמרו שהיה חכם ומלומד בפלאות הטבע, לא קם איש לנגדו בגבורתו, מזה היה יודע המן ממיתתו.
אמנם יום לידתו היה טעות אצל גוים. כמבואר בקרא [שמות ב. ב] ותצפנהו ג' ירחים, ואחר כך שמתהו ביאור, ובאה בתי' בת פרעה ומצאתהו, ואמרה מילדי העברים זה ותחמול עליו, ואם כן בתיה וכל מצרים שמצאוהו לא חשבו שהיה הילד כבר עומד ג' ירחים, כי איך היה צפון זמן זה ולא ירגישו בו המצרים, וגם יהיה מת רק חשבו שזה יום או יומים נולד, ואם כן שפטו לידתו מיום מציאתו, וחשבו שסמוך למציאה נולד, וזה נתפרסם בין האומות, אבל אנחנו מתורת משה למדנו, שנולד ג' חדשים קודם מציאתו על שפת היאור, ואמרינן בגמרא דסוטה (דף יב ע"ב) כי מציאתו היה בכ"ח בניסן, כי בז' אדר נולד ואותו שנה מעוברת היתה, ולפ"ז הגוים שפטו כי משה נולד בניסן ומת באדר, וזה לראיה כחכמת התולדות הראשונים כנ"ל, שמזל הצומח בניסן שוקע באדר, כי בניסן נולד ובאדר מת, ולכך שמח שמחה גדולה, כי גם לישראל יקרה כזה, אבל באמת שקר הוא, כי בז' באדר נולד משה, כפי שכתוב בתורה, ולא מזל ניסן שוקע באדר, כדעת המן.
והנה עוד הטעם, כי בעל מנות הלוי הביא בשם רוקח ומדרש, כי משה אמר ליהושע בחר לנו אנשים [שמות יז, ט] שנולדו באדר שני, כי אז אין להם מזל ולא יחול עליהם כישוף, והנה ידוע כי גזירת המן היה על אדר שני, כמבואר בירושלמי מגילה [פ"א ה"ה] אותה שנה מעוברת היתה, ולכך קוראים המגילה באדר, ואם נתעברה קורין באדר שני. והנה כשתעיין במדרש ותרגום שני למגילה, תראה כי המן ימ"ש - תוצק צואה רותחת לתוך פיו - אמר שכל מעשה משה היה ע"י כישוף, וכן יהושע וכל מנהיגי ישראל דור ודור כולם היו מכשפים, וע"י כישוף הצליחו ולחמו נגד העמים, ואם כן היה המן ירא לנפשו מאי אהני ליה, בבוא היום יעשו כשפים ע"י מזלות ולא יהיה יכול להם שום אדם, אמנם בנפול הפור באדר שני, הוא הירח שאין בו מזל ולא יחול בו כישוף, שמח שמחה גדולה ואמר לריק יקומו וינחשו, והביא ראיה ממיתת משה, שהיה - לדעתו ימ"ש - גדול שבמכשפים, איך מת ולא עשה בכשפים לחיות, כאשר יאמינו הטפשים שיש ביד המכשפים לפעול להאריך ימים קרוב כימי אדם, אלא ודאי שמת באדר שני כנודע, כי משה מת באדר שני ושם לא הועיל כישוף, והוא לא ידע דלכך מת ביום שנולד, דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים וכו'.
או יאמר כי הוכיח שבאדר שני אין מזל כלל, ולכך גם הכשפים לא יצליחו, כי לולי כן, איך ימות בירח שנולד כי אז מזלו גבוה ואיך יתכן שימות בו, ואמר במדרש, עמלק בלחמו עם ישראל לקח כל מי שנולד באותו חודש, כי אז מזלו בגרם המעלות, ואם כן איך יתכן שימות בו, ולזה הוכיח בהכרח כי אין מזל כלל באדר שני, אבל באמת שקר הוא, כי באדר ראשון נולד משה, כמבואר בגמ' דסוטה, (יג) וצ"ל דהיו ג' חדשים מאדר ועד ניסן, כי נולד באדר ראשון ומת באדר שני, וזה שדייק והוא לא ידע שבז' באדר מת ובז' אדר נולד, כי ז' אדר של המן אינו ז' אדר של הלידה, כי היה בשני ירחים, והבן.
ודע כי מלבד זה יש עוד פי', והוא כי וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה באה שמשו של צדיק אחר (קידושין עב,), וכן אור נשמתו ושפעו בכל דור ודור בכל צדיק, ולכך קאמר הגמ' (שבת קא ע"ב ביצה לח ע"ב סוכה לט, חולין צג. ועי' פירש"י בכל מקומות הללו) משה שפיר קאמרת, ופירש"י לכל תלמיד חכם קרא משה, ופי' האר"י ז"ל, כי נשמת משה ניצוץ בו, וזוהיא הכונה, כי המן שמח שמת בו משה ואפס מגינם, והוא לא ידע שבז' באדר מת אבל תיכף נולד משה, כי זרח השמש וכו', ותמיד לישראל עזר ומגן, ולכך נאמר נולד משה לאחר שאמר מת משה, להורות כי אחר מותו תיכף נולד משה אחר, כי לא אלמן ישראל מאלהים, ותמיד משפיע וישלח לנו עזר וקדוש משמים להיות לנו למגן כמשה רבינו ע"ה. [מדוע שמח המן על שהפור נפל בחודש מיתת משה? כיצד זה ידע המן רק את יום מיתת משה ולא ידע את יום הולדתו? מה העניין בעובדה שמשה נולד בז' באדר? הלא אם ארע עוד דבר בתאריך זה הולכים בתר האחרון, ואכן משה מת בתאריך זה?! לשאלה זו נותן בעל יערות הדבש שתי תשובות: סברתו של המן היתה, שמזל הצומח בראשונה שוקע באחרונה. ואמרינן בגמרא דסוטה (דף יב ע"ב) כי מציאתו היה בכ"ח בניסן, ולפ"ז הגוים שפטו כי משה נולד בניסן ומת באדר, וזה לראיה כחכמת התולדות הראשונים, שמזל הצומח בניסן שוקע באדר, כי בניסן נולד ובאדר מת, ולכך שמח שמחה גדולה, כי חשב שגם לישראל יקרה כך, שגאולתם בניסן ושקיעתם באדר, ח"ו. הפור נפל על אדר שני, חודש אשר אין בו מזל וכישוף. וחשב המן שעל כן מת משה בחודש זה, שאם לא כן יכול היה לעשות כישוף ולא למות. ומשנפל על חודש זה, שמח, על שלא יוכלו ישראל להינצל ע"י כישוף. יום מיתת משה היה מפורסם בכל העמים, כי זה איש משה היה שמו יוצא לסוף העולם. אך יום לידתו לא נודע לעמים, כי חשבו שנולד מספר ימים לפני שמצאתו בת פרעה, ולא ידעו את שכתוב בתורה "ותצפנו שלושה ירחים. איצטגנינים הראשונים סברו שהולכים בתר האירוע האחרון המתרחש באותו חודש, וכך סבר גם המן, אך איצטגנינים אחרונים יודעים שלא כך הדבר.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

והדבר תמוה מה בכך שנולד, סוף כל סוף מת ואיתרע מזלא, .., אבל מה שצריך לענינינו כן הוא, מ"ש [שבת ל.] במה שביקש דוד מה' להודיע לו יום שימות בו, מה ביקש בזה, מה איכפת ליה אם יודע באיזה יום מהשבוע שימות או לא. אבל הענין דכמה פעמים מצינו כי המיתה דבר רע, ובמדרש [ב"ר ט', ה] דרשינן, והנה טוב מאד, זה המות. וחילקו המפרשים, כי המת בצדקתו מתוך תשובה שלימה, הוא טוב מאד, שעולה בצרור החיים ונועם עליון מחזה שדי יחזה אשר לא יראהו אדם וחי, ולא מעותד לדאגה בכל יום אולי יחטא ואשם. אבל המת ח"ו בלי תשובה שלימה, המיתה רעה בתכלית, כי ווי להאי כיסופא בעלמא דאתי, ואפשר אם היה חי, היה מרבה בתשובה, או היה מוסיף לסגל מצוות ומעשים טובים, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא.
...ולכך במיתת רשעים וכדומה, שהמיתה היא לרוע, אין ביום הלידה שיתרע מזלו, כי מזלו במערכה טובה, אבל צדיקים השלמים, שמיתתם לטובה ולקנין שלימות, אדרבה יקרה ביום שמזלם לטוב כי טבא הוא, ולכך ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום בכוונה מהבורא, לפרסם טוב ענינם ושלימות כשרון מעשיהם, וכי המלך מלכי המלכים הקב"ה חפץ ביקרם. והראיה כי מתו ביום הולדם, וזהו לאות אמת כי לא איתרע מזלם ונגד זקיניו כבוד. והמן ימח שמו, טעה וחשב כי משה שמת בחטא והיתה מיתתו לרוע, וא"כ איתרע מזלו, ולכך שמח שהגיע הפור בירח הלזה, אבל טעה, כי ביום שנולד משה בו ביום מת ואילו איתרע מזלא לא היה קורה ביום הלידה, ועל כרחך דהיה לטובתו, ותוחלתו נכזבה, כן יאבדו כל הבוגדים בה' אשר שקר נחלו.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

ובזה תבין מ"ש [מגילה יג ע"ב] בהמן, כיון שנפל הגורל בירח אדר שמח שמחה גדולה, אמר הוא ירח שמת בו משה רבן, והוא לא ידע כי בז' באדר מת משה, ובז' באדר נולד משה, וכבר דרשתי בזה בכמה אופנים, כי יש להבין מה בכך שנולד בו הלא אחר אחרון אני בא. והבית שהיה בט' באב בזמן בניינו לששון ולשמחה, בחורבנו נהפך בעונותינו הרבים וכל המתענים יום שמת אביו ואמו לרוע מזלו, וכי יחדלו להתענות אם גם בו ביום היה נולד, הלא זה מהנמנע, ואדרבה נהפך יום משוש לאבל.
אבל הענין כך, כי לשמחה של המן מה זו עושה, הלא על כרחך בירח אחד מירחי שנה הוצרך למות, ולא סגי בלאו הכי, ואין לשפוט מזה כי חודש זה רוע מזל לישראל, אבל בשנראה בקרא, כי הקב"ה אמר למשה, דלכך ימות שלא יעבור הירדן ולא יזכה לבוא לארץ הקדושה, ולא אמר שבלא"ה ימות כי הגיע זמנו למות, ועל כרחך צריך לומר דלא היה זה קפידא, ואילו לא עברו ישראל הירדן עוד שנים רבות לא היה מת, רק סיבת מיתתו היה בשביל שלא הורשה לעבור הירדן כמשמעות כל המקראות, וא"כ קשה, הא לא עברו הירדן עד יום יו"ד ניסן, ולמה הקדים למות בז' באדר, דיה לצרה בשעתה שהיה מת בז' או בח' בניסן רצוף לעבירת הירדן, ומזה שפט דעל כרחך מערכת מזל אדר רוע לישראל, ולכך מת באדר כי רעה נגד פניהם במזל ירח ההוא, ולכך הקדים למות באדר ומגלגלים חובה ביום חובה ולכך שמח, אבל באמת הטעם היה, כי משה היה מוכרח למות באדר היותו נולד בו, וכך טיב צדיקים שמתים ביום הולדם, וכמו שאמרו [ר"ה יא ע"א] באבות עולם, בניסן נולדו בניסן מתו. ובאמת אילו היו ישראל עוד שנה אחת בערבות מואב היה חי עד אדר בשנה הבאה, אבל הואיל וניסן שלאחריו עברו הירדן הוצרך למות בחודש אדר יום המות כיום הולדו, וזהו מאמרם כי המן שפט, הואיל ומת באדר ולא חי עד ניסן שמע מינה שמערכת מזל אדר רעה, וטעה כי הטעם היה שנולד בו ולכך מת בו, זה מה שיש לפרש.
אבל יש עוד דרך אחרת מה שאמרתי כבר, בשנדייק נמי כפל הדברים, והוא לא ידע שבז' באדר מת משה, דהא באמת ידע זה, רק הוה ליה לומר ולא ידע בז' באדר נולד משה.
אבל הענין כך. כי שאלו במ"ש במדרש [ילק"ש אסתר רמז תתרנ"ד] בהפילו גורל על אב אמר הנה נחרב בו הבית ולא תקום צרה פעמיים, א"כ גם באדר, איך אומר שמת בו משה, הלא לא תקום צרה פעמיים, ושקולה מיתת צדיקים וכו' [ר"ה יח ע"ב] ומכל שכן משה אדון נביאים ומבחר יצורים, אבל ידוע בירושלמי מסכת מגילה [פ"א ה"ה] שאותה שנה - שגזר בו המן ימ"ש להשמיד ולהרוג עם יהודים - היתה מעוברת, והמן בדתו בי"ג בניסן מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, אם תמנה מחודש לחודש הרי הוא באדר ראשון וגזירתו היתה על אדר ראשון, וידוע דמזל דגים משותף לשני אדרים. ולכך שמח כי מחמת שלא תקום צרה פעמיים, הא משה מת בירח אדר שני, כמבואר בגמרא דקדושין [דף לה ע"א] בחשבון שלשים יום (עי"ש בתוספות) וכמ"ש במדרש [מכילתא שמות טז לה] כי מת באדר שני, (ועי"ש שלמ"ד שנה מעוברת היתה מת באדר ראשון דוקא). וא"כ הגזירה שהיתה ר"ל באדר ראשון, לא שייך לא תקום צרה וכו' ומכל מקום רוע מזלה, כי מזל אחד משותף לשני אדרים, ולכך שמח שמחה גדולה.
אבל באמת נכזבה תוחלתו, כי ידוע בגמרא בסוטה [דף יב ע"ב] דאמרינן ביום שהושלך משה ביאור הי' בכ"א ניסן, ופריך הגמרא והא כתיב ותצפנהו ג' ירחים ובז' באדר נולד, ומשני מעוברת היתה ובאדר ראשון נולד, ואם כן בממה נפשך א"א להרוג לישראל, באדר ראשון מגין לידת משה, ואדר שני מת משה לא תקום צרה פעמיים, וזהו כפל מאמר חז"ל ז' באדר מת משה היינו אדר שני וז' אדר נולד היינו אדר ראשון וא"ש. [סיבת מיתתו של משה היתה שלא הורשה לעבור הירדן. וא"כ קשה: למה הקדים למות בז' באדר, שהיה מת בז' או בח' בניסן רצוף לעבירת הירדן?! ומזה שפט המן שמערכת מזל אדר רעה לישראל, ולכך שמח. אבל באמת הטעם היה, כי משה היה מוכרח למות באדר מפני שבו נולד, שזו דרך צדיקים, שמתים ביום הולדם. ויש להקשות, וכי לא ידע המן את יום מיתתו של משה? אלא יש לומר שידע שמשה מת באדר שני, והפור נפל על אדר הראשון, ולכן שמח, כי מצד אחד אם היה נופל על חודש שאירעה בו פורענות - לא תקום צרה פעמיים. ומאידך לשני האדרים מזל דגים, וחשב המן שזהו מזל רע להם. ולא ידע המן שבאדר הראשון לא תחול הפורענות מפני לידת משה המגינה.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

המן חשב כי משה נולד בסיון (כפי שחשבו המצרים, שתלד אמו לתשעה ירחים, אך היא ילדה לשבעה.) ומת באדר, וידע כי ענין צדיקים למות ביום שנולדו, וזהו לא היה במשה, א"כ אין זה טבעית! ועל כרחך דמזל רע בחודש הסיב לו המיתה, דאילו טבעית היה מת בסיון, ולכך שמח, אבל באמת טעה, כי באמת נולד משה בז' באדר ומת ביום שנולד, והרי זו מיתת טבעית ולא גרם המזל כלל, וזהו פשוט.
אבל עוד ענין מה שאמרתי כבר, כי מה ששפט המן כי מזל וירח אדר רע לישראל הוא, כי ידוע [ברכות נג ע"ב] כי כנסת ישראל ליונה נמשלה, ועיין ב"ב [דף פ ע"א] שכתב רשב"ם כי כל חודש מולידים יונים זוג זכר ונקבה, חוץ בחדש אדר אינם מולידים כלל, הרי שטבע אדר למעט היונה לבל יפרה, ומזה שפט שאדר מזל רע לישראל, שהם נמשלים ליונה.
ולא היה יודע המן שבשבעה באדר נולד משה. ואשר בלידתו אמרו שילדה אשה ס' רבוא [שהש"ר א' סד], כי הוא כלול מכולם. וא"כ איך אפשר לדמות ליונה שאינו מוליד באדר? הא ס' רבוא נולדו באדר, וא"כ לשוא לימוד שלך!

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

"ואת שבע הנערות וגו'". אמר רבא: שהיתה מונה בהן ימי שבת.

ותמהו כל המפרשים: אסתר הנביאה לא היתה יודעת איזה יום שבת עד שהוצרכה לסימן הנערות? ועיין מנות הלוי. אבל הוא הטעם כי אסתר היה מסתרת עמה ומולדתה לבל ידעו שהיא יהודית, ואמרו חז"ל בטלה בנשים מביא לידי זימה [כתובות נט ע"ב], וא"כ בלי ספק שכל ימי המעשה היתה אסתר עוסקת במלאכה כאשה חכמת לבב, ובשבת שמרה שבת ח"ו מחללו במלאכה, וא"כ היו הנערות מרגישות שהיא שומרת שבת וידעו כי היא מבנות ישראל, ולכך הערימה וחלקה הנערות כל אחת ליום מיוחד בימי שבוע, וא"כ הנערות המשרתות בחול, הן לא היו אצלה בשבת, וחשבו כמו שעוסקת כל ימי שבוע במלאכה כמו כן עוסקת בשבת, ולהיפוך הנערה המשרתת בשבת ורואה שהיא אינה עוסקת במלאכה, אף היא תחשוב שגם בימי חול אינה עוסקת, וא"כ היה זה שהיא יהודית נעלם מכל הנערות המשרתות את המלכה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

"ויהי אומן את הדסה". קרי לה 'הדסה' וקרי לה 'אסתר'?! תניא. ר"מ אומר: אסתר שמה. ולמה נקרא שמה הדסה? על שם הצדיקים שנקראו הדסים. וכן הוא אומר "והוא עומד בין ההדסים"... ר' נחמיה אומר: הדסה שמה. ולמה נקראת אסתר? שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר.

כי או"ה חשבו: יש כאן הסתרת פנים, אבל צדיקי ישראל לא חשבוהו להסתרת פנים (כי באמת לא היתה הסתרת פנים, אלא רק בגלוי, כלפי חוץ, היתה הסתרת פנים). ולכך לא קראו אסתר רק הדסה. וכן נקראים צדיקים "הדסים אשר במצולה", והיינו כאמרם [ברכות י ע"א] "רני עקרה", דלא אולידת רשעים כמותם. והיינו כי לפי ענין הדור כך לידת צדיקים ורשעים. אם הדור זכאי, נולדים זכאים בעולם, ואם אינם הגונים, נולדים רשעים. ולכך יותר טוב שהם עקרים מבלי להוליד, ולכך נאמר בגולה שאין הדור זכאי רני עקרה, ואמרו דלא אולידת רשעים, כי לולי דהיה עקרה, היה מוליד רשעים, ולכך בגולה צדיקים דומים להדס שאין עושה פרי רק מריח, כי בגולה הם עקרה ולא ילדה, וזהו הדסה אשר במצולה, בגולה עמוק במצולה נקראים הדסים, אין להם פרי ואינם מולידים, וכן אסתר היתה עקרה ולא הולידה עד לבסוף אשר יש אומרים שהולידה לדריוש [אס"ר ח ג].

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

"וישנה ואת נערותיה וגו'" ... ושמואל אמר: שהאכילה קדלי דחזירי.

פירש התוספות: היא לא היתה אוכלת. ויש להבין, הא בקרא כתיב "וישנה אסתר ונערותיה לטוב"?! ובדרך רמז אמרו: קדלי הוא עורף, וגם הדבר כי עורף בתרגום קדל, וחזיר בשורש לשון חזר, ואותיות אחר ח' ט', ואחר ז' ח', אחר ר' ש', הרי שחט, היינו שהאכילה שחוטה.
וכן יש לומר כי קדלי דחזירי, היינו מובחר שבחזירי. ודרך פשט הפסוק, שנתן לה יותר מאכלים טובים משאר פלגשי מלך.
אמרינן במדרש מגילה [אס"ר פ"ד ה'] לעשות כדת, לחזירתא כדת ולעמא קדישא שלא כדת, הרי שקורא לושתי חזירתא ע"ש. והנה לושתי היו מביאים סעודות רבות ומאכלים רבים לאכול, יש בהם בינונים ויש בהם מובחרים, אבל לאסתר היו מביאים כל מעדנים המובחרים שבמובחרים שהביאו מקדם לושתי. וזהו ששינה אותה לטוב, ודרשו שהאכילה המובחרת של ושתי החזירתא היה מאכילה לאסתר, וזהו קדלי דחזירתא, המובחר של מעדני ושתי הנקרא חזירתא.
גם י"ל כי הוא נתן לכל הנשים מבחר המאכל לשמן הבשר קדלי של חזירתא, אבל לבל ירגישו באסתר שהיא מונעת מלאכול חזיר גם לה נתן, אבל שינה אותה לטוב. והיינו כי ידוע [חולין קכז ע"א] כל מה שיש בים יש ביבשה, ומה שביבשה מטמא בים טהור, האכיל אותה חזיר הים והוא טהור. וזהו לטוב, כי נתן לה ממאכל הטהור שהוא הטוב האמיתי. [חמישה פירושים: בדרך רמז: 'קדלי' הוא עורף, היינו הנמצא מאחורי. וחזיר בשורש לשון ח.ז.ר. ואחר ח' באה ט', ואחר האות ז' באה ח', ואחר ר' ש', הרי ש.ח.ט., היינו שהאכילה שחוטה. קדלי = המובחר. קדלי דחזירי היינו המובחר שבחזירים. פשט הפסוק : שנתן לה יותר מאכלים טובים מלשאר הפילגשים. 'חזירי' הוא רמז לושתי, שנקראה במדרש 'חזירתא'. 'קדלי דחזירי' היינו המשובח שבמאכלים שהביאו לפני ושתי. כל מה שיש בים יש ביבשה, ומה שביבשה טמא - בים טהור. והוא האכיל אותה חזיר הים, והוא טהור. וזהו "לטוב", כי נתן לה ממאכל הטהור שהוא הטוב האמיתי, וזהו 'קדלי דחזירי'.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

היינו המובחר, והוא כי כתבו הטבעים כי המובחר שבתפוחים שהוא אתרוג, הוא להמשיך חן ולהרבות תאוה. ולכך עץ הדעת אתרוג היה [ב"ר ט"ו ח']. וזו היתה כוונת השומר נשים ליתן לאסתר הנ"ל, כדי להמשיך חן ותאוה. וזהו מעין עבודת כל נשי ופלגשי המלך, להצהיל פנים בחן ותאוה. וידוע בתרגום "רפדוני בתפוחים", בחזרי, הרי בתרגום נקרא תפוח 'חזרי', וזהו 'קדלי'