ג ע"א

ג. שכחום וחזרו ויסדום
5

הלא אין זה אלא היהדות התמימה והשלמה באמת בכל צדדיה, בהקפת ובהכללת כל חלקי התורה כולם וכל חלקי האומה הישראלית כולם, ביחוד עם הערך המיוחד של ישוב הארץ וקבוץ גליות שהוא הולך ומתגלה (עיין מאמר ר' אבא סנהדרין צח, א) ומתכונן ומתקיים בדורנו וימינו... והחידוש הנראה בזה אינו אלא זה של הזכרת וגילוי האמתיות היותר פשוטות ויסודיות, וכדברי הרמח"ל בהקדמה למסילת ישרים, וכן מתפרש באמת פשט דרשת הזוה"ק (ח"ב דף רטו עא) על פסוק "ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום", דקאי על אורחא חדתא דצדיקיא שהולך ומתברר, דהיינו בודאי דרכי האמתיות הפשוטות והיסודיות, שהולכות ומשתכחות במשך הדורות וחולשתם, ונראות כמו דברים מופלאים ומשונים בעיני הרבה אנשים, עד שמגיע זמנם להיגלות ולחזור לעטרתם ויסודתם ע"י צדיקים גדולים ועליונים מאורי הדורות [ראה תרגום על ישעיה יב, ג] שההנהגה היא להיות מאירה ומדריכה בהם ועל ידם נתיבות עולם, והוא דוגמת "שכחום וחזרו ויסדום" הנזכר בגמרא לגבי מנצפ"ך.

(הרב צבי יהודה הכהן קוק, מכתב לר' דוד סופר משבט תרפ"א, סיני כרך מז עמ' תב-תג = אוצרות הראי"ה כרך א עמ' 559 = לנתיבות ישראל ח"ג עמ' שנא)

תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע
7-8

בכל הדברים שבעולם יש ממוצע... בין אומות לישראל - גרים, בין תורה שבכתב לתשבע"פ - קרי וכתיב... בין לשון הקודש לשאר לשונות - תרגום... והענין למה צריך ממוצע, כי כל המדרגות צריך להם עלייה, ועלייתם ע"י הממוצע... וע"כ צריך להעביר הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, שע"י שקורין בפרשה בתורה ב' פעמים ופעם אחת תרגום, מכריע הלשון קודש על התרגום, ועי"ז יש עליה לנשמות גרים שהוא ג"כ ממוצע כמו תרגום, והבן. זה שאמר בגמרא תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע, מפי דוקא, ר"ל ר' אליעזר ור' יהושע השלימו כך פרשיותם שנים מקרא ואחד תרגום, שעי"ז הוציאו נשמת אונקלוס ונתגייר.

(רבי פנחס מקוריץ, אמרי פנחס, שער א, אות קפד)

תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי וכו' שכחום וחזרו ויסדום
7-26

וכל הכתובים שהכניס בהם "שכנתא", או "יקרא", או "מימרא", או "אתגלי", או כתובים שלא הכניס בהם שום כנוי מאלה, אין זה לו ע"ה בריחה מהגשמות, שאם כן למה יברח ממנו במקומות ובמקומות לא יחוש לו? אבל זה לו חכמה וכוונה גדולה, לא להרחיק הגשמות כדעת הרב המורה ז"ל, כי למה ירחיק ויחוש אנקלוס ע"ה מה שלא הרחיקה התורה הקדושה ולא חששה אליו? וכל אלה העניינים באה הקבלה בהם אל מקבלי האמת, ויונתן בן עוזיאל המתרגם הנביאים מפי חגי זכריה ומלאכי ע"ה, ואנקלוס הגר מתרגם התורה מפי ר' אליעזר ור' יהושע ע"ה, כדאיתא פרק קמא דמגילה... שכחום וחזרו ויסדום. הרי בארו שהתרגום מקובל בידם ע"ה מימי הנביאים אשר אין ספק שהיו מקובלים בו מסיני, אלא ששכחום ואחר כך חזרה עטרה ליושנה, ויסדום ע"י אנקלוס הגר ע"ה. וכן נאה והכל בכוונה ובחכמה גדולה שיהיה אנקלוס מתרגם התורה כי היה גר צדק והדברים עתיקים. ואם כן כל מה שנמצא מהחלוקים בתרגומו ממה שכתבנו באלה הכנויים, הכל ידוע לו בקבלה.

(רבי מאיר אבן גבאי, עבודת הקודש, חלק ג פרק כט)

מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם
11-12

"וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון" - לא מצינו שהזהיר משה על השבת בכאן כמו שנצטווה בפרשה של מעלה שיאמר להם "ושמרתם את השבת אך את שבתותי תשמורו". על כן נראה לי שנרמז לנו בכאן שאין לגלות ענינים נסתרים בהמון, ולכן הזכיר למעלה "אך את שבתותי תשמרו" שהם רמז לזכור ושמור, ואמר "ושמרתם את השבת" ולא אמר "את יום השבת" לפי שהוא בשבת העליונה... ועניינים נסתרים אלה הנכללין במצות שבת נצטוה משה מפי הקב"ה לגלותם ליחידי ישראל, ולכך הזכיר שם דבר אל בני ישראל שיודיע להם ענין השבת בנגלה ובנסתר, אבל כאן משה ידבר בהמון לכל עדת בני ישראל האנשים והנשים, ועל כן לא הזכיר מרמזי השבת העליונה ומן הנסתר שבה דבר, ולא רצה לדבר להם כי אם בפשט המצוה בנגלה שבת בלבד ובדרך קצרה. והנה משה פתח לנו פתח מתוך דבריו להעלים סתרי התורה. ועוד ראיה ממה שדרשו במסכת מגילה על אונקלוס כשתרגם החומש יצאה בת קול ואמרה מי הוא שגלה סתרי לבני אדם, ואם בתרגום החומש כך, ק"ו למי שמרחיב באור יותר בסתרי התורה בפני ההמון, שהוא נקרא מגלה סתרים ורכיל מגלה סוד.

(רבינו בחיי, שמות פרק לה פסוק ב)

מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם וכו' ביקש לגלות תרגום של כתובים יצתה בת קול ואמרה לו דייך מאי טעמא משום דאית ביה קץ משיח וכו' דנביאי איכא מילי דמיפרשן ואיכא מילי דמסתמן דכתיב ביום ההוא יגדל המספד בירושלם
11-30

ואל יקשה לך דמאי סתר יש בתרגום זה מה שתרגם 'כמספד אחאב בן עמרי דקטל יתיה הדדרימון בן טברימון'? ועוד, שאמר תרגום כתובים מפני שיש בו קץ משיחנו, יהיה מתרגם הכל חוץ מן הקץ? כי דבר זה אין קשיא, שאם לא היה מצוה לתרגם כדכתיב בקרא "ויבינו במקרא מפורש", לא היה רשאי לתרגם. כי אל יעלה על דעתך כי התורה היא כמו ספר חכמה, שאתה יכול להוסיף עליו ולשנות אותו. דבר זה אינו, כי "תורת ה'" (תהלים יט, ח) היא, אין ראוי שיהיה שנוי בתורה. ולכך כיון דאין ראוי לתרגם כתובים מפני דניאל שיש בו קץ משיחנו, אין ראוי לתרגם כלל, דאין לומר שיש לתרגם חצי כתובים. וכן מה שאמר דאיכא מילי בנביאים דלא מפרשין, וקאמר כגון זה דכתיב "ביום ההוא יגדל המספד וגו'", דהך קרא לא מפרש מיליה. וכיון דנביאים לא מפרשין מילייהו, אין לשנות בהם, רק יהיו נעלמים, כמו שהם דבר הנביאים שהם נעלמים ולא מפורשין, כי אין לשנות ספרי נביאים. ויותר מזה, שאפילו התרגום שתרגם אונקלוס את התורה, לא שהיה רשאי לתרגם כפי מה שנראה לו, רק שהיה מקובל מן הנביאים. וכל זה מפני שלא יהיה נראה חס ושלום כאילו אמר שהתורה חסירה, וצריך להוסיף.

(מהר"ל, תפארת ישראל פרק סה)

מפורש זה תרגום
24

(כו) לשון אבא מורי ז"ל בספר עמק ברכה וזה לשונו: יחיד לא יאמר הבקשות בלשון ארמי... משום הא דאמרינן [בפרק קמא דמסכת שבת (יב, ב) ובמסכת סוטה בפרק אלו נאמרים (לג, א) והביאו הטור והב"י בסימן קא]: השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו... ומה שאנו אומרים בלשון ארמית בצבור, צבור שאני... ורבינו יונה כתב בפרק היה קורא (ברכות ז. ברי"ף ד"ה אבל ביחיד) טעם אחר וזה לשונו: והטעם שצרכי צבור שואלין בכל לשון מה שאין כן בצרכי יחיד, מפני שהצבור אינן צריכין מליץ אצל הקדוש ב"ה, אבל יחיד צריך מליץ... ומלאכי השרת אין נזקקין אלא ללשון הקודש. עכ"ל. ולפי זה הא דנקט בגמרא לשון ארמית הוא לאו דוקא, אלא כל לשון שאינו לשון הקודש לשון ארמי קרי ליה...
(כז)... או נקט לשון ארמי לרבותא, אף על פי שנתן בסיני כמו שאמרו רז"ל בפרק קמא דמגילה... אפילו הכי אין מלאכי השרת נזקקין לו הואיל והוא אינו לשון הקודש ממש, וקל וחומר כל שאר הלשונות שאין נזקקין להם אלא ללשון קודש דוקא.

(של"ה, מסכת ראש השנה, פרק נר מצוה אותיות כו-כז)

ושום שכל אלו הפסוקין
24-25

וזהו ההפרש הגדול שיש בתורתנו בין קמ"ץ לפת"ח, כהפרש שיש בין אור לחשך ובין קדש לחול... כל זה מחכמת תורתנו האלהית ולשוננו הקדושה, ומטעם זה נמשלו האותיות לגוף והנקודה לנשמה, כי הנקודות מניעות האותיות כמו שהנשמה מניעה את הגוף, כמו שדרשו רז"ל בספר הבהיר: דמיין נקודתא באתוותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש. וכן אמרו במסכת מגילה: ושום שכל זה הניקוד.

(רבינו בחיי, בראשית פרק יח פסוק ג)

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים לז ע"ב]

ביום ההוא יגדל המספד בירושלם וכו' כמספדא דאחאב בר עמרי וכו' וכמספדא דיאשיה בר אמון
30-36

ויש להקשות לענין מאי קאמר ביום ההוא יגדל המספד וגו' כשני הספדים, מדוע תלה ההספד של ירושלים בשני הספדים הללו?... איתא במס' סוכה (דף נב): האי הספידא מאי עבידתא חד אמר על משיח בן יוסף וכו' וחד אמר על יצר הרע שנהרג כדדריש ר' מאיר לעתיד לבוא מביא הקב"ה היצר הרע ושוחטו בפני צדיקים ורשעים, לצדיקים נדמה להם כהר וכו', הללו בוכין והללו בוכין וכו' ע"ש. ואיתא במס' סנהדרין (דף לט): "ויעבור הרנה במחנה" וגו' - באבוד אחאב בן עמרי רנה, ולא בכו על אחאב רק הרשעים ויאשיה המלך שהיה צדיק לא בכו עליו רק הצדיקים ע"ש. והשתא לפי זה שפיר אמר הכתוב ביום ההוא יגדל המספד, שלעתיד לבוא יבכו שניהם, הצדיקים והרשעים, כשני הספדים הללו ביחד, שביאשיה בכו הצדיקים, ובאחאב בכו הרשעים, ולעתיד לבא יבכו שניהם הצדיקים והרשעים.

(הגר"א, שנות אליהו סוף מס' ביכורים [מובא בקול אליהו כאן])

וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדלה נפלה עליהם וכו' מאן נינהו אנשים וכו' זה חגי זכריה ומלאכי אינהו עדיפי מיניה ואיהו עדיף מינייהו אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזו וכי מאחר דלא חזו מאי טעמא איבעיתו אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו
37-42

ויש להבין, ממאי דהיו אנשי נביאים, דלמא היו שאר אנשים ממשמשי דניאל? ואם קבלה נקבל. וגם מאי קמ"ל בזה דאיהו עדיף מיניהו, וכי אחותם אנו מבקשים להכיר במעלות של כל אחד ואחד? ואף גם האיך יתכן לומר שהם עדיפי והוא עדיף, זה אי אפשר לומר בממה נפשך, או שמעלתם עדיפה או שמעלתו עדיפה? וגם מה שייך הקושיא וכי מאחר דלא חזי מ"ט איבעת לכאן, בלא זה הוי ליה להקשות על המקרא? ובאמת אין זו קושיא, וכי פליאת זמן הזה לבד מצינו בנביאים, הלא כהנה מצינו הרבה שהיה כן בקרא.
אמנם שקשיא ליה להגמרא מאי קמ"ל והאנשים אשר היו אתו לא ראו המראה, פשיטא שכל הנביאים ובעלי רוח הקודש הם רואים ומשיגים במראה הנבואה עומד או נופל כמ"ש הרמב"ן, והעם אשר אתו אינם מרגישים דבר, והוא לבדו משיג השפעת רוח הקדש ואין איש אתו. וזה שאלה הגמרא מאן נינהו אנשים שנאמרו במקרא, והוצרך להודיעם שלא ראו, מה חידוש הוא כנ"ל? ומשני הש"ס חגי זכריה ומלאכי, וטובא קמ"ל, כי מקדם אינהו עדיפי דהיו נביאים, עכשיו איהו עדיף מדחזי והם לא חזו. ועל זה פריך הגמרא דלמא לא בא הכתוב להודיע פלא שהם לא ראו, רק להודיע שאע"ג שלא ראו מ"מ איבעיתו, וזה אינו מגדר הטבע, כי מאחר דלא ראו מ"ט איבעיתו? ומשני הגמרא זה הוא מגדר הטבע, אע"פ שאינהו לא ראו מזלייהו חזי, ועל כרחך כוונת הכתוב להודיע מעלת דניאל. כנ"ל זה מהשכל.
אבל באמת למה השיג דניאל והם לא ראו? הענין כך, מה שידוע בענין קץ, "לבי לפומי לא גלי" [קהלת רבה יב [א] י], מה שייך בה' ב"ה הלשון "לפומי"? אבל לשון פה הוא כך, הנביאים המה בסוד פה, כי הם שלוחים מעם ה' לפרסם ברבים, לכך נקראים נביאים, לשון "ניב שפתים". ולנביאים לא נגלה, אבל לחכמים שמשיגים בחכמת עליון היו משיגים הקץ, וזה "לבי לפומי לא גלי". ולהיות כי הקץ נגלה אצל דניאל שהיה בסוד חכם ומשיג בחכמת עליון, אבל הם שהיו בסוד פה, לא נגלה להם הקץ להיותם נביאים, ולבי לפומי לא גלי. וזהו הואיל והוא עדיף מינייהו שהם רק נביאים, ולכך היה דניאל עדיף שהשיג הקץ ולא הם, להיותם נביאים. אמנם למה הסתיר ה' הקץ? והטעם היותו לזמן ארוך, ויתייאש ח"ו בגולה ברוב שעבוד ושמדות. אמנם כאשר נסתר, בכל עת שתהיה צרה לישראל, המה ינחמוני לומר הוא חבלי משיח, והגיע ימי פקידה כי פקד ה' את עמו, עבור זה עומדים בנסיון. ולכך נאמר כי המה לא ראו בנבואה את הקץ, שהרגישו שהוא לזמן ארוך ובין כך יסבלו ישראל בעוונותינו הרבים צרות רבות ורעות. ולזאת נאמר אבל חרדה גדולה נפלה עליהם לאריכות הגלות וצרות ישראל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

ג. ואיהו עדיף מינייהו
40

נראה דאמרו בגמ' [סנהדרין צג ע"א] דדניאל אזל לבל יהיה במעמד הצלם שהקים נבוכדנצר ויהיה נשלך לכבשן אש כמו חנניה מישאל ועזריה, דלא יאמרו זכיתיה גרם... למה יתלו יותר בזכות דניאל מן זכות חנניה מישאל ועזריה?... פשוטם של דברים, כי יתלו בזכות דניאל שהיה יותר מפורסם מהם, כדאמרו הוא עדיף מנייהו, אפילו מחגי זכריה מלאכי.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יז)

אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא
40-41

...שאין הנדבר להם על ידי מלאך - נביאים, שאני רואה דניאל שהיה מדבר עם גדול המלאכים, מיכאל, שנאמר בו "השר הגדול העומד על בני עמך", ואמרו במסכת מגילה אינהו עדיפי מניה דאינהו נביאי והוא לאו נביא. ובזה אין אנו מודים לספר המדע [הל' יסודי התורה פ"ז ה"ו] שאמר שהבורא מנבא בני האדם ואמרו כל הנביאים על ידי מלאך חוץ ממשה רבינו ע"ה, והוא מיחד להם מלאך העשירי הנקרא אישים. ולא לדברי ה"ר יהודה הלוי שאמר בסדר קדושה של יום הכפורים, "ידברו ואכן ברשיונך יעשו ואך ברצונך, ובכן יאמרו שומעי מליהם, כי פיך המדבר אליהם". ומה שכתוב במשה, "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה", אמרו בואלה שמות רבה: היה משה טירון לנבואה, ומה שכתוב, "המלאך הדובר בי" - המפרש לו מראותיו, שהיה זה בקרוב להסתלקות הנבואה, כי כן נסתלקה מן חגי זכריה ומלאכי, ויפרש להם מלאך, ומהם למלאכי דניאל, ומהם לבת קול בבית שני.

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך, הוא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים, אבל לא מראות הנבואה, כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא. שאין הדבר כמו שהרב גוזר (במורה נבוכים חלק ב פרק לד, ובהלכות יסוה"ת, ז, ו) כי כל נביא זולת משה רבינו נבואתו על ידי מלאך. וכבר אמרו בדניאל אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא, וכן לא נכתב ספרו עם ספר הנביאים מפני שהיה עניינו עם גבריאל, אף על פי שהיה נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ, כמו שנאמר במראה של בית שני "ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל" (דניאל ט, כא).

(רמב"ן, בראשית פרק יח פסוק א)

אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזו
40-41

כל זמן בית ראשון נבואה, ניצוצי רשימו מהתפשטות משה רבינו ע"ה. בזמן גלות בבל אז נכנס לסוף רשימו, סוף הנבואה דניאל. מורה נבוכים בפרק מה חלק ב כתב, דניאל אינו נביא. ולכאורה משמע כן בפרק קמא דמגילה: וראיתי אני דניאל לבדי... אנהו עדיפי מיניה דאנהו נביאי ואיהו לא נביא, ואיהו עדיף מינייהו דאיהו חזי ואינהו לא חזו. האברבנאל בריש ספר מעייני הישועה שלו חולק, והביא סדר עולם כשמנו הנביאים מנו דניאל עמהם. ועוד איך לא היה נביא, ונבואות גדולות ויקרות התנבא? והמאמר הזה אדרבה משם ראיה, דהא איהו חזי ואינהו לא חזו. ומה שאמר אנהו נביאים, הענין נביא נקרא מי שנשתלח להגיד נבואתו לישראל, כי נביא מלשון "ניב שפתים" כמו שאמרו רז"ל על "אהרן אחיך יהיה נביאך", דניאל אף שמעלתו גדולה לא נשתלח להגיד לישראל, על כן לא נקרא נביא. וכי תימא הכל טעמא מאי? ויש לומר, חגי זכריה מלאכי חזרו עם הגולה לארץ ישראל, על כן הוצרכו להיות שלוחים מה' לישראל, מה שאין כן דניאל. והנה כתיב (בראשית טו, א), "דבר ה' אל אברם במחזה", ופשוט שמעלת אברהם אבינו למעלה למעלה, ולא קוריהו נביא, אלא מפני שלא היה שלוח מאתו יתברך. כך הוא דרך האברבנאל עיין שם. ואני קורא אהרמב"ם ואברבנאל אלו ואלו דברי אלהים חיים, כי היה נביא רק היה סוף נבואה, וכל זה חלק רשימו.

(של"ה, פרשת חקת, תורה אור אות ד)

ריש מגילה: ...אינהו עדיפי מיניה, דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא [פירש רש"י: שלא נשתלח לישראל בשום נבואה], איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזו. עכ"ל הגמרא. והנה זה צריך פירוש, דמאחר שהוא עדיף מינייהו, מדוע באמת לא נשתלח בשום נבואה לישראל?... ויובן ע"פ מה שכתב המהר"ל במה שמשה היה כבד פה מפני שהדיבור בא מצד הרכבת גוף ונפש, ומשה רבינו ע"ה היתה נפשו נבדלת מגופו, על כן לא נשלם בו כח הדיבור, והיה צריך לאהרן שלא היתה כ"כ נפשו נבדלת, על כן היה בו כח הדיבור בשלמות, וכמו הנשמה שלענין דיבור היא צריכה לגוף. ובזה יש לפרש מאמר חז"ל (ב"ב יב.): חכם עדיף מנביא - כי תכלית החכמה שיהיה השכל נבדל, וכל מה שהוא נבדל יותר הוא חכם ביותר בלי הענינים המערבבים את השכל, והנבואה היא דביקת השכל במקורו בעודו מצורף לחומר, שאיננו כל כך נבדל, כדי שיהיו כלי הדיבור בשלימות, ע"כ חכם עדיף מנביא. ומטעם זה עצמו תכלית החכמה כמו משה רבינו ע"ה היה צריך לאהרן שיהיה נביא כנ"ל. וזה ג"כ נראה בחוש, שבשעה ששופעת החכמה בלב החכם, קשה עליו אז הדיבור, כי לדיבור צריך יותר צמצום והמשך זמן, והשכל משכיל ברגע אחד מה שהדיבור צריך לדבר זמן רב. ולפי הנחה זו יובן מה שדניאל לא היה נביא, היינו שלא נשתלח בשליחות לישראל, שזה לא היה מפאת גרעון אלא מצד מעלתו הגדולה, וביחזקאל (כח) "הנה חכם אתה מדניאל", הרי שנשתבח במעלת החכמה, ועל כן לגבי ראיית המראה ראה יותר מחבריו, אך מצד זה עצמו לא נשתלח בשליחות הנבואה, כי היה חלש אצלו כח הדיבור כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת חיי שרה, שנת תרע"ב)

הנבואה היא הכשרון המפותח של רוח הקודש, ורוח הקודש הוא הכח הנבואי טרם צאתו מן הכח אל הפועל הגמור. כשאנו משערים את ערכה של הנבואה, צריכים אנחנו לשים את המשקל היותר גדול והיותר עיקרי על התוכן של רוח הקודש בקרבה, ומכל מקום עולה היא הנבואה על רוח הקודש, מפני שהיא מדת רוח הקודש מפותחה ומבושלה. מובן הדבר לפי זה, שאפשר שיהיה אדם גדול במדת רוח הקודש שלו, ומכל מקום לא יהיה נביא, מפני שלא פיתח את כשרונו לבוא למדת הנבואה, או שמניעות חוציות, ממדרגת העולמים כולם, וסדרי החיים, ערכי התולדה האנושית, וכיוצא בהם, הן מעכבות את הפיתוח הנבואי לצאת אל הפועל. ויש נביא שלא הגיע למדת רוח הקודש באותה המעלה המופלאה של בעל רוח הקודש הגדול, ומכל מקום אותה המדה של רוח הקודש שיש בו באה לידי פיתוח. וזהו התוכן של יחש נביאים וכתובים זה לזה, שהנביאים עולים בכללם על הכתובים, בקדושתם, ומכל מקום ישנה מדרגה המשוה את הנביאים אל הכתובים, ומניחים כתובים על גבי נביאים כשם שמניחים נביאים על גבי כתובים. ולפעמים מתגלה מדרגה מיוחדה מוקדמת בכתובים לגבי נביאים, כפי הסדר של מלכיות זכרונות שופרות, דראש השנה. אינהו עדיפי מיניה, ואיהו עדיף מנייהו, אינהו, עדיפי מיניה, דאינהו נביאי ואיהו לא נביא, ואיהו עדיף מנייהו, דאיהו חזי ואינהו לא חזו.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ח, אות קמו)

אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו
42

[ב] נמצאת עוד באדם מציאות נפשית נבדלת ועליונה מאד, ואין התכלית בביאתה באדם אלא לקשרו בשרשים העליונים שיש לו ליקשר בם, להיות מעשיו מולידים תולדותם בכחות העליונים בכח גדול. ובמציאות הזו נמשך השפע הנשפע אל האדם מן המקורות העליונים, וממנו בנפש שזכרנו, וממנה בגוף. והנפש העליונה מנהגת את התחתונה, ופועלת בה הפעולות המצטרכות בכל זמן מזמני האדם, לפי היחס שהוא מתייחס והקשר שהוא מתקשר עם העליונים. והנה הנפש הזאת מתקשרת בתחתונה, והתחתונה בחלק היותר דק שבדם, ונמצאו הגוף ושתי הנשמות מתקשרים זה עם זה...
[ד] ואמנם, אף על פי שקראנוה על דרך כלל נפש אחת, הנה באמת היא בעלת חלקים רבים ומדרגות שונות, וכבר נוכל לומר שנפשות רבות הן שמתקשרות זו בזו כטבעות השלשלת, וכמו שמכולן נבנית השלשלת ההיא כמו שראוי לה, כן מכל אלה המדרגות הנפשיות נבנה כלל הנפש העליונה שזכרנו, וכולן קשורות זו בזו, והאחרונה בנפש התחתונה, והתחתונה בדם...
[ה] ואמנם, יש לנשמה העליונה הזאת מקרים ראויים לה, כפי ענינה, ואף על פי שהיא נקשרת בקישוריה בגוף, כמו שזכרנו, נשאר לה קצת ענין עם הרוחנים, מה שאין קישורה בגוף מונע ממנה. אמנם, אין נמשך ונולד מזה דבר מורגש וניכר בשכל האדם ומחשבתו אלא לפעמים על צד המיעוט, והוא מה שאמרו חז"ל "אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי", שכבר הגיע הענין לנפש הזאת העליונה, ולא הגיע ממנה אל המחשבה והשכל ציור שלם, אלא קצת התעוררות ולא יותר.

(דרך ה' חלק ג פרק א אותיות ב, ד-ה)

בזוה"ק (ח"ג קעו.): כל דרדף בתר דלאו דיליה וכו' מה דאית ביה אתאביד מיניה. והנה כל אדם יש לו שורש למעלה, וברש"י מגילה אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי - שר של כל אדם למעלה. ונראה שזהו שורש נשמתו, כי הנשמה היא בעולם העליון ומשלחת זהרורין שלה למטה לתוך הגוף. אך מאן דאזיל בתר דלאו דיליה אתאביד מיניה זהרורין אלין. וע"כ בכל עבירות שבתורה עוד בו נשמתו משלחת זהרורין שלה עדיין יש לו תקוה והקב"ה מאריך אפו אולי ישוב, אך מחמת הגזל שוב נחתם גזר הדין על כל העבירות באשר אין בו עוד תקוה, כי ניטל ממנו החיבור לשורש נשמתו כי גזר דין הנחתם הוא כשאין בו עוד שינוי.

(שם משמואל, פרשת נח ור"ח מרחשון, שנת תרע"ו)

משה רבינו ע"ה אמר "והן לא יאמינו לי", דמשמע דבר ברור שלא ישמעו. כי באמת מצד הטבע היה רחוק להאמין לרועה צאן שיאמר שנגלה אליו ה' יתברך ורוצה לגאלם. וע"ז צוה לו ה' יתברך לעשות האותות האלה, שהם כנגד האבות, לעורר בהם מעלת אבותם שהם למעלה מהטבע, וממילא יאמינו, וממילא מעצמם יהיו נמשכין אחר האמת. וכענין שאמרו ז"ל אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו, ואז בעצמם יאמינו, ולא רק מפאת האותות, כי כל אותות עדיין אינם כ"כ דבר ברור כמ"ש הרמב"ם [הלכות יסודי התורה פ"ח ה"א] רק שעצם הנפש תדע ותשכיל.

(שם משמואל, פרשת שמות, שנת תרע"א)

וחלילה לנו לחשוד את טהורי לב וגדולי עולם כאבותינו וחכמינו האמתיים, שאפילו בראיה של השקפה שכלית ישגו מפני אהבת עצמם, וק"ו שלא נחשדו ח"ו על קבלת שקר. והרבה דעות אמתיות ישנם שאהבת עצמנו ג"כ מסכמת להם, וערבים הם לנו, וע"כ לא יעיז כל איש חכם באמת לומר כי על שקר נוסדו, ורק אהבת עצמנו עשתה זאת. אדרבה, הדבר שהוא אמיתי יש לנו נטיה לחשוק ידיעתו, והופעת (מתנבאות) [הנבואות] בטבעם, אע"ג דאינהו לא חזי, מזלייהו חזי. אלא שאין אנו סומכים על דברים כאלה, כי אם על קבלות ברורות מגדולי עולם שמצאו חן בעיני ד' לגלות דרכיו הנוראים להם, ימסור בידם סדרי הנהגתו, אפילו לפעול גדולות ונוראות בסדרי הבריאה, לשנותם לצרכם כחפצם, כאשר נודע לכל. ואין אנו צריכים כי אם להראות לקלי הדעת שאין בכל דרכי התורה, אם (שגבהו) [שנשגבו] משכל האנושי, אבל אין דבר שינגד השכל להם, אבל ייעזר אחרי השקפה חודרת.

(אוצרות הראי"ה, כרך ב עמ' 281)

ג. מזלייהו חזו
42

...שהמדינים להם יאות הפחד, כי המה אבדו ולא מואב, ומזלייהו יחזה את אשר יקרה להם.

(אור החיים, במדבר פרק כב פסוק ב)

ג. מזלייהו חזו
42

"מי האיש הירא" וגו' רז"ל (סוטה מד) אמרו: זה הירא מעבירות שבידו, פירוש על דרך אומרו (ישעיה לג, יד) "פחדו בציון חטאים", שכל מי שיש בידו עבירות, לבו ירא וחרד מעצמו, ואפילו אינו יודע שיש בידו עבירות, הפחד הנכנס בלבבו במלחמה תודיעהו כי יש בידו עבירות. ורז"ל שיערו העוון שיכנס בלבו הפחד מיוצרו, שאפילו אין בידו אלא שדיבר בין ישתבח ליוצר. והטעם, כי הנכנס למלחמה צריך לעשות לו נס להנצל מחרב אויב, וכל שבידו מבחינת הרע אינו ראוי לנס ומזלו יפחידו.

(אור החיים, דברים פרק כ פסוק ח)

ג. מזלייהו חזו
42

...מאמרם ז"ל (הוריות יב.) דילמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה, ובש"ס מגילה מזלייהו חזו, פירש רש"י שר של אדם למעלה. והיינו הך דאמרו ז"ל (שבת נג ע"ב): אדם דאית ליה מזלא. היינו דהשר שלו הוא לו לשמירה.

(שם משמואל, מועדים, לסליחות זכור ברית שנת תרע"ה, עמ' ח-ט)

ג. האי מאן דמיבעית אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי
42

בדברי תורה מותר אדם לפחוד כמו שאמרו ז"ל בברכות (ס ע"א), היינו שיפחד שמא הוא חס ושלום סם המות [ע"פ תענית ז ע"א, אם לא זכה], ועל ידי הפחד עצמו מתמתק ונעשה מתוך שלא לשמה לשמה [פסחים נ ע"ב], כי האי מאן דמבעית מזליה חזא, והוא דוגמת חלום, דגם כן מה שמזלו רואה, ואמרו ז"ל בברכות (נה ע"א): חלמא בישא עציבותיה מסתייה, היינו שבעצבות עצמו די. וכן בענין תורה, שלא זכה חס ושלום נעשית וכו' [תענית שם] ודי בזה מה שהוא מפחד בדברי תורה. ו"פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט), ו"החכמה תעוז לחכם" (קהלת ז, יט), וכן בשאר פסוקים שנותנת עוז וחדוה, שהוא היפוך הפחד.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קסז)

ג. אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי
42

"ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי" - יאמר שהספיקה חכמתו וערמימותו אשר עשה מעשיו בלט ובפתע לגנוב את לב לבן, שאפילו לבו לא הגיד לו שמץ דבר כי בורח הוא, עם היות שפעמים רבות שלב האדם יגיד לו ואליו דבר יגונב מהמכוסה ממנו, כענין שאמרו חז"ל אף על גב דלא חזא איהו מזליה קא חזא, וכ"ש כשיקרה זה למנחשים כמוהו שיש להם סימנים רבים שמעוננים בהם. ולזה תמה מאד ואמר "מה עשית ותגנוב את לבבי".

(עקידת יצחק, בראשית, שער כה, דף קצו ע"ב)

כבר ידעת מה שאמרו בזוהר: בת קול יוצאת בכל יום ומכרזת "שובו בנים שובבים", ובת קול יוצאת מהר חורב בכל יום ויום ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. וקשה, למי מכריזין, הלא אין אנו שומעין כלום? אלא ודאי, אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי, כדאיתא במסכת מגילה. הכא נמי אף על גב דהוא לא שמע, מזליה שמע... וזהו שלפעמים מתעורר באדם רוח טהרה מקול הקורא לאוזן נשמתו, ומכל מקום לא יזכה לזה רק השומע קול החכם המוכיח.

(ספר חרדים, פרק עג - מצוות המסוגלות לכפרת עוון [הובא בשל"ה, מסכת יומא, פרק דרך חיים תוכחת מוסר אות סו])

דברי רש"י (פ' בשלח) שאילי מואב ידעו שלא עליהם הם הולכים הם לכאורה סתירה לדברי הספרי (ר"פ דברים) שבלתי חטא מרגלים היו יורשים תיכף את קני קנזי וקדמוני. אבל יש לומר דהא דידעו שלא עליהם הולכים, אף שהציווי "אל תצר את מואב" טרם נאמר, ואם ישראל לא ידעו מאין ידעו הם? מ"מ יש לומר שהוא כעין דברי הש"ס אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, ופירש רש"י: שר של כל אדם מלמעלה. ומזלם מלמעלה היה רואה את העתיד שאחר חטא המרגלים, שלא עליהם הולכים.

(שם משמואל, פרשת בלק, שנת תרע"ה)

התחיל יהודה לטעון... וביקש שיכנסו הדברים באזניו, אם כי כלפי שלא ידע שהוא יוסף בודאי לא יבינם כפי מה שהוא מכוון אליהם, בכל זאת עצמיות הדבורים אם יכנסו לאזנו יפעלו מה שצריכים לפעול, בבחינת אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי.

(מי מרום ח"ח, בראשית, מאמר צג, עמ' שג)

האי מאן דמיבעית אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי מאי תקנתיה ליקרי קריאת שמע ואי קאים במקום הטנופת לינשוף מדוכתיה ארבע גרמידי ואי לא לימא הכי עיזא דבי טבחי שמינא מינאי

[יש כאלו שמפחדים להילחם בעד התורה, מתוך פחד משונאי ישראל, וחושבים שאסור להתגרות בהם כדי להציל את כבוד ה'. באמת אין סיבה לפחד, כי באמת אינו רואה סכנה, ורק מזלו רואה סכנה, כלומר הצלחתו הטבעית מפחדת שתינזק ע"י המלחמה בעד התורה, שיפסיד כסף ע"י שעוזבי התורה יקפחו את פרנסתו, ולכן הוא מפחד. תקנתו היא לקרוא ק"ש, שבו נאמר "בכל נפשך" - אפילו הוא נוטל את נפשך ואת ממונך. כשיקרא ק"ש יבין שהוא צריך למסור נפש בעד ה' ולהקריב את כל הונו על מזבח האמונה, ואז לא יפחד ממה שפחד קודם. ואם הוא "במקום הטינופת", כלומר גר בין בני אדם רעים, שבגלל השפעתם אינו מצליח להתרומם לכוונה נעלה, "יקפוץ ממקומו", ייפרד מהחבורה הרעה, ויתכנס בתוך ארבע האמות שלו. ואם מאיזו סיבה אינו יכול להיפרד מסביבתו, יאמר "עיזא דבי טבחי שמינא מינאי" - אם אני מפחד מהמזל, ועושה הכל רק לטובתי החומרית, מה יתרון ישלי על בהמה? אני עוד אגיע למדרגה נמוכה מבהמה. ואז לא יפחד לעשות את הטוב בעיני ה'.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 38-39)
לטקסט

אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה וכו' כי אני שר צבא ה' וכו' אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה וכו' אמר לו עתה באתי
51-54

אמר יעקב לענין פרנסה "האלהים", ולענין גאולה "המלאך", באשר ראה ברוה"ק כי כך תהיה המעלה היותר גבוה של זרע יוסף, וכדאיתא במגילה שבשעה שראה יהושע ביריחו את המלאך, א"ל אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, א"ל יהושע על איזו מהם באת, א"ל המלאך עתה באתי... תמוה דלפי שטח המאמר משמע שהמלאך בא נגד ישראל בשביל החטא, והרי בפשטא דקרא אינו כן... אלא כך הענין. יהושע ידע ודאי שהמלאך בא לעזור את ישראל [והא דמקשה בגמ' מהא שאין נותנים שלום בלילה וכו', לא כפירוש רש"י שם שהוכיח שהיה לילה דאי ביממא היה מכירו כו', אלא כפירוש רמ"ה בנימוקי סנהדרין מדכתיב שם "ויהי בלילה ההוא"]. אלא שהיה קשה לו ביאת המלאך, שהרי במדבר היה מתנהג הכל ע"י הקב"ה בכבודו ית', הן בעניני פרנסת ישראל הן בהנהגה מכל דבר רע... ועתה כשבא המלאך והיה מוקשה הדבר ליהושע, א"ל המלאך שזה בא על החטא אתמול ביטלתם וכו' ועכשיו כו', על כן באתי אני בשליחות הקב"ה למענכם, ולא הוא ית' בכבודו. והנה ידוע שאין מלאך אחד עושה שני שליחות. הבין יהושע שלא בא המלאך אלא לדבר אחד, והשנית תהיה עוד ע"י הקב"ה בכבודו ית'. והיינו ששאל "הלנו אתה" - אם בשבילנו באת להספיק צרכינו, "או לצרינו" - פירוש על דבר צרינו, היינו למלחמה עליהם. והשיב המלאך "כי אני שר צבא ה'", הלא חרב שלופה בידי כשר הצבא, ולא באתי במגל וכדומה כלי הפרנסה, מזה תבין אשר "עתה באתי", לצורך השעה שהוא עת המלחמה ולא על פרנסה שהוא ענין תמידי. והנה כבר נתבאר כמה פעמים שעסק התורה הוא חרב ומגן של ישראל, ועסק העבודה הוא מקור חוקם של ישראל. נמצא, אם היה המלאך בא בשביל מלחמתם של ישראל, ידוע שבשביל עוון ביטול תלמוד תורה בא להקטין מעלתם. ואם בשביל פרנסה בא, ידוע שבשביל ביטול התמיד בא להקטין מעלתם... אחר כלזה מבואר הברכה שראה יעקב, דלפרנסה יהיה ע"י זרע יוסף בהשגחת "האלהים הרועה" וגו', ובהגנה יהיה ע"י "המלאך הגואל" וגו'.

(העמק דבר, בראשית פרק מח פסוק טז)

שאני התם דאמר ליה כי אני שר צבא ה' ודלמא משקרי גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה
52-53

בש"ס מגילה: ויהי בהיות יהושע וגו' והנה איש עומד לנגדו וישתחו לאפיו, והיכי עביד הכי וכו' חיישינן שמא שד הוא, שאני התם דאמר ליה כי אני שר צבא ה', ודילמא משקרי, גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. והנה ידוע כי השם המיוחד לה' יתברך הוא שם הוי' ב"ה וב"ש, ושאר השמות נקראו בהם גם המלאכים ושרים, כמו שם אלקים שגם המלאכים והשרים ואפילו הדיינים נקראין אלהים, וה' יתברך נקרא אלקי אלהים ואדוני האדונים. ועל כן לא היה ליהושע לחוש שמא כוונתו לשר משרי מעלה, שהרי אמר שם הוי'.

(שם משמואל, פרשת צו, שבת חוה"מ פסח, עמ' קיא)

ועכשיו בטלתם תלמוד תורה
53

חובה לקבוע אנשים ללמוד תורה שהוא סגולה מיוחדת למלחמה כמו שכתבתי כמה פעמים. ועל דבר זה נענש יהושע שביטל בהמ"ד כדאי' ריש מגילה.

(העמק דבר, דברים פרק ו פסוק יז)

יהושע הוא תלמידו של משה רבינו. "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" [שמות לג, יא]. אין אצלו רגע אחד של ביטול תורה. ויחד עם זה, הוא המצביא לפני כל ישראל... וכשאין איש הצבא עסוק ממש במלחמה, חוזר הוא ללימוד תורה. לכן בעת שלא היו עסוקים במלחמה בפועל, אלא רק צרו על יריחו, בא מלאך שר צבא ד' להוכיחו על ביטול תורה, כדברי חז"ל במסכת מגילה ועירובין. בזמן מלחמה הוא עסוק במצוה דאורייתא, אבל כשאין הוא חייב לשרת בצבא, אז חייב הוא לחזור לישיבה לשקוד בתורה. גם בני ישיבה שייכים לצבא. כשהמצב הוא שמספר אנשים אינם מוכרחים להחזיק ב"עוזי", אזי מכיון שתורתנו אומנותנו, עלינו לעסוק בתורה. אבל כשיש צורך להשתייך לצבא - כל אחד מאיתנו לפי חשבון אינדיבידואלי - אז גישתנו היא חיובית. מי שהולך לצבא, על-פי צו של הרמטכ"ל, בודאי אינו מנותק מדבר ד', בגלל היותו מעוכב מלעסוק בתורה... אנו קשורים לעם ומסורים למדינה לצבא, ויחד עם זה אנו מסורים לתורה, ומתוך כך מתגלה חשבון מי ומי הולך לצבא.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויחי, עמ' 438-439)

עתה באתי

54

ככל שיתגבר הקול קול יעקב, כח המדבר שלנו בדברי תורה, בישיבה שלנו בתוכנו, ובישיבות בכלל, ומתוך ההעמקה בדברי תורה, נשמע יותר קול ה' בכח ובהדר, לגבי סדרי קבוץ גלויות שלנו, וסדרי הצבאיות שלנו, בערך האמיתי של המצוה המוטלת עלינו בכל הדורות, לכבוש את ארצנו זאת שהבטיח ה' יתברך לאבותינו, ולא נעזבה לשממה. זוהי מצות המצוות, השקולה ככל התורה, ומתוך זה שלמות הצלחת התורה וקיום המצוות דאוריתא ודרבנן בשלמות. ובגמרא במגילה "עתה באתי" - בזמן שאנו נלחמים, אז יש חיוב מסירות נפש, ואפילו אם פוסקים מתורה. וכשלא נלחמים, אז חס ושלום אם יהיה ביטול תורה. ובפרטי הדברים, כל אחד לפי ענינו, ולפי סדרי הזמנים, צריך לסדר ענינו בעבודת ה' הזו בשני צדדיה: "עבדו את ה' אלוהיכם ואת ישראל עמו", עבודת ה' בשלמותה, היא מחייבת עבודת ישראל עמו.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' ב)

מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק וכו' (ג:) מלמד שלן בעומקה של הלכה

54-ג:

...דזכות התורה היא חרב של ישראל, ובזה הזכות הגין ה' ולחם בשביל אברם. ע"כ כל שהמלחמה כבדה יש להעמיק יותר בהלכה ולשנן את החרב (וזהו דאיתא במגילה מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ואר"י מלמד שלן בעומקה של הלכה. וכבר עמדו התוס' דכל העסק עם המלאך היה ביריחו, וזה המקרא כתיב במלחמת העי. אבל הענין דאחר ששמע יהושע מדברי המלאך שעסק תורה הוא שייך למלחמה... מיד בשעה שהגיע למלחמת עי שהבין כי הדין מתוח עדיין, שהרי הקב"ה אמר "שים לך אורב" וגו', ע"כ העמיק יותר במלחמתה של תורה).

(העמק דבר, בראשית פרק יד פסוק יד)

לעולם זאת על ישראל, בשעה שיוצאים למלחמה מייחדים אנשים לתורה ולתפלה כל היום שיוצאים עם הלוחמים לאהלי השדה, וכדאיתא ברבה ראש פרשת מטות, שבמלחמת מדין לקחו י"ב אלף לתפלה, ושם שננו חרב לשונם בקול תורה. וכדאיתא במגילה דף ד במלחמת עי מיד וילן יהושע וגו' ואמר ר"י מלמד שלן בעומקה של הלכה. והיינו משום שצוה הקב"ה אז לשום אורב, היינו עצה למלחמה, ע"כ לן בגבורת מלחמתה של תורה.

(העמק דבר, דברים פרק לג פסוק יח)

ג. רש"י - ועכשיו שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה

יש לברר את גדר המצווה ולהפיץ אור. ויחד עם זה זו שעת מעשה. רש"י אומר במסכת מגילה: "'ועכשיו - שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה". עתה אינו זמן מלחמה ולכן עיסקו בתורה. כן בימינו עכשיו, עת מעשה, עת בירור עניינים מדיניים אמיתיים ושלמים. העבודה המעשית בוערת בשעה הזאת, ולא מה שבוער לאמריקנים - שהוא שיגעון.

(שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, ארץ ישראל, העלייה הראשונה לשומרון)

ג. תוס' - פירוש ריב"ן

עִם הֵעָלוֹת, מֵעַל חַיֵּי הָאֲדָמות, נֶאֱמַן-בֵּית-ד' הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן לָעַם הָאֱלֹהִי מִתְּחִלַּת הֲוָיָתוֹ, הוֹפִיעָה, לִפְנֵי הַכְנָסַת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ וְהַנְחָלָתָהּ לָהֶם עַל יְדֵי יְהוֹשֻׁעַ, מִצְוַת ד', הַקְּבוּעָה לְדוֹרות, לִכְתִיבַת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה שֶׁל הַתּוֹרָה, "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם - וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (רש"י פ' וילך)... מִתּוֹךְ הִתְגַּלּוּת קְבִיעוּת כְּתִיבָתָהּ זוֹ שֶׁל הַתּוֹרָה עַל יְדֵי הַשִּׁירָה שֶׁלָּהּ, נִמְשְׁכָה וְנִתְקַיְּמָה לָנוּ קְבִיעוּת כְּתִיבָתָם שֶׁל כָּל מֶרְחֲבֵי תוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה כֻּלָּם (רא"ש הלכות ס"ת), וְהִתְחַיְּבוּת הִתְפַּשְּׁטוּתָם בְּכָל תָּקְפָּם עַד כְּדֵי הַלִּינָה בְּעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה, כְּהוֹדָעַת ר' יוֹחָנָן מָארָא דְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי, עַל פִּי הֶעָרַת שַׂר צְבָא ד' בְּכִבּוּשׁ הָאָרֶץ (ריב"ן, תוס' מגילה ג ע"א; תשובות מהר"י אסאד יו"ד סי' רעט).

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, הקדמה לאורות התורה, "פתח דבר יאיר")