Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת תענית



יט ע"א

עיר המוציאה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר פחות מכאן אין זה דבר
7-9

"סקול יסקל השור"... יש דעת אחרת כי שור שהמית את האדם, והוא הדין חיה ועוף שהמיתו, על כל פנים נקשר בו הכח שנקשר בנחש הקדמוני, ולכך המשילו חכמים מכת הדבר לנגיחת השור, ממה שאמרו במסכת תענית ריש פרק סדר תעניות דאמר: שלשה מתים ביום אחד אין זה דבר, בשלשה ימים בזה אחר זה הרי זה דבר. וכן בשור, אם נגח שלשה פעמים ביום אחד אין זה מועד, שלשה פעמים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה מועד... ואמרו עוד שהשור בימי ניסן השטן מרקד לו בין קרניו, וידוע כי הוא מושך כח ממדת הדין, שכתוב (יחזקאל א, י): "ופני שור מהשמאל".

(רבינו בחיי, שמות פרק כא פסוק כח)

יט. על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה נכרים או נהר ועל הספינה המיטרפת בים
17-19

המצוה גדולה על כל צרה שלא תבא על הציבור לקדש צום ולקרוא עצרה ולפשפש במעשיו, כדי שתהיה תפלתם זכה. ואף כי תהיה השעה דחוקה או אסורה מלזעוק, כגון בשבתות וימים טובים, שלא התירו כי אם על עיר שהקיפוה גוים וספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף מפני גוים [לקמן כב ע"ב], שאלו מחללין עליהם השבת כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות שבת ובהלכות תעניות (פ"ב), וכן בשאר המחברים ז"ל, כי הנה אז תהיה המצוה הס כי לא להזכיר, ולהשען על יודע תעלומות לבבינו ומכאוביו, ונקבל שכר על השתיקה.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, ויקרא שער נח, דף טז ע"א במהד' תרכ"ח) 14341 עמ' 32

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים וכו'
23-25

והחלק המעשיות - ארבע חלקים... הדרך השלישי הוא המעשה שנלמד ממנו עיקר מעיקרי האמונה, כמו שאמר במסכת תענית: מעשה שאמרו לחוגי המעגל התפלל שירדו גשמים אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים שלא ימוקו התפלל לא ירדו עשה עוגה ועמד בתוכה ואמר רבונו של עולם בניך שמים פניהם עלי וכו'. הנה המעשה הזה יורה על אמתת אמונה נכונה, שה' ית' שומע בקול עבדיו הצדיקים ועונה אותם בצר להם, שנאמר "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו" וגו'.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מלחמות ה', מאמר על דרשות חז"ל, עמ' צג במהד' מרגליות)

עג עוגה
26

"וסיחון" - לשון סיח ועגל, והוא קליפת חמור, והוא ערלה שעל הברית. "ועוג" - הוא עור הפריעה המעכב הברית. וזה עג עוגה. והוא קליפה קשה, הגם כי היא דקה וקרובה יותר אל הקדושה. ואלו הם ב' מלכי אמורי הוא היסוד, כמה דאת אמר (ישעיה יז, ו) 'שנים שלשה גרגרים בראש אמיר'.

(אריז"ל, לקוטי תורה, פרשת דברים [הובא בשל"ה, פרשת ואתחנן, תורה אור, אות ב])

עג עוגה ועמד בתוכה וכו'
26-27

הקב"ה מתאוה לתפלת צדיקים (יבמות סד ע"א), ואף ששומע תפלה, מכל מקום אין עונה כל מבוקשו רק קצת מזה, וכשמתפלל ביותר נענה ביותר, כענין חוני המעגל עג עוגה כו'.

(של"ה, פרשת תצוה, תורה אור, אות ל)

נראה בעיני שיש הפרש גדול בין צדיק או נביא העושה נס לצורך עצמו, ובין העושה נס לצורך הצלת אחרים. כי מי שעושה נס לצורך עצמו אין כאן שום מונע, אבל העושה נס לצורך הצלת אחרים יש כאן מונע מצד המקבל... ולפי דעתי שזהו ענין עג עוגה ועמד בתוכה דחוני המעגל במסכת תענית, כשהיה מתפלל על הגשמים, לפי שראה שבני דורו לא היו ראוים לנס, על כן ראה להבדיל עצמו מהם ולעמוד הוא לבדו באותה עוגה שעשה, כאילו בא להתפלל על עצמו לבדו, כדי שלא יגרום חטאם למנוע ממנו בקשתו. ויש אומרים כי העוגה שעשה ועמד בתוכו הוא רמז לגלגל העולם שהאדם נתון בתוכו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, עכשיו שאנחנו נתונים בצרה, יאמרו הגוים שאף ישראל נתונים תחת הגלגל ומסורים בידו.

(רבי חיים מפרידברג, ספר החיים, ספר זכיות, פרק ה, עמ' לו במהד' שפתי צדיקים)

עג עוגה ועמד בתוכה וכו' נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך
26-28

חוני שעג עוגה ונכנס בתוכה, לרמוז כי אם לא היה מרחם על בניו, היה נראה כאילו הם בתוך העוגה, כלומר שמורה לעולם שהוא כדורי, והם תחת צבאות ומזלות השמים, וכשרחם על בניו יצא מהעוגה להורות כי אין שר ומזל שולט על ישראל כשהם צדיקים, אלא שהמזל כפוף ונכנע תחתם, וכמו שנאמר על אברהם אבינו "ויוצא אותו החוצה" (בראשית טו) - שהוציאו מחללו של עולם ואמר לו הבט וכו', שהמערכות הם תחתיו ולא הוא תחת המערכה (בראשית רבה פרשה יד).

(מבי"ט, בית אלוקים, שער התפילה פרק א)

עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך וכו' התחילו לירד בזעף אמר לא כך שאלתי וכו' ואמרו לו וכו' התפלל שילכו להן אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועין
26-33

חוני המעגל היה צדיק הדור, והגשמים נעצרים בעון הדור, ובאו לפניו בני ישראל להמתיק הדינים מעליהם, וראה חוני המעגל שהגלות והדינים מתגברים בשביל שנאת חנם ופירוד לבבות. מה עשה? עג עוגה, לשון חריץ וחפירה שחפר עצמו, עד שהכניס בלב ישראל שיהיה להם אחדות, כי הוא היה צדיק הכולל וביקש בעד ישראל להמתיק הדינים מעליהם. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: בניך שמו פניהם עלי, פירוש פניהם שקלקלו והעבירו מעליהם צלם אלהים ברוב פשעיהם, שמו עלי שאתקנם. לכן אבקש ממך: תן לי כח שאתקנם. התחילו לירד בזעף, כי חרה אפו של הקדוש ברוך הוא כביכול, על שאמר בהתפארות שהוא צדיק הכולל וצריך לתקנם. ראה חוני המעגל שפגם בדיבורו, חזר ואמר לא כך שאלתי, היינו לא דמיתי שאוכל לתקנם על ידי כחי ועוצם ידי, אלא באתי לבקש ממך על ידי כחך, שתאמר "למעני למעני אעשה". ולכן אחר כך כשבאו לפניו בני ישראל, ואמרו שיתפלל שיפסקו הגשמים, אמר להם צאו וראו אם נמחת אבן הטועים, הפירוש הוא ראו אם נמחה ונמתק אבן הטועים אתכם מאחרי ה', לומר "כחי ועצם ידי", כי ראו שאנכי פגמתי קצת בדיבורי, לכן בל יהיה לכם שום התפארות שנעניתי מן השמים שירדו גשמים, כי זה לא בזכותי ולא בזכותכם, כי אם בחינת "למעני למעני אעשה".

(רבי ישראל דב מווילדניק, שארית ישראל, שער ההתקשרות, דרוש ז, מאמר ה)

רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך וכו' התחילו לירד בזעף אמר לא כך שאלתי וכו' אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועין
27-33

פירוש פניהם - כי עונות האדם נכתבים ונחתמים על פניו... ושמו עלי שאני אתקן אותם. והיה בדעתו שהפגם שלהם הוא בדברים המותרים כי היה עצירת גשמים. והנה אחר כך כשהתפלל והתחילו לירד בזעף, והבין שזהו מחמת פגם דברים האסורים רחמנא לצלן, ואמר לא כך שאלתי, פירוש שבדעתי היה שאין הפגם שלהם רק בדברים המותרים כי היה עצירת גשמים, ועתה הבנתי שפגמו גם כן בדברים האסורים, כי אם היה הפגם רק בדברים המותרים היה ביכולתי לתקן אותם, אבל עתה אין בידי לתקנם, רק אתה בעצמך כביכול תתקן אותם, התחילו לירד בנחת וכו'. ואחר כך אמר אם נמחה אבן הטועים - פירוש, אם נתקן הטעות והעונות.

(רבי ישראל דב מווילדניק, שארית ישראל, שער הזמנים, דרושים לשמיני עצרת)

נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך
28

ואחר שאמר "ובו תדבק", כלומר שתדביק מחשבתך בו בהשגתך וידיעתו, אמר "ובשמו תשבע". ואין זה מצות עשה כלל, אבל יאמר: תהיה ראוי לכך, אם תצטרך להשבע לקדש את ה' יתברך, ותבא למדרגת הצדיקים והנביאים, שאחר שהגיעו אל המדות האלה, היו נשבעים בשם יתברך לפי צורך השעה לקדש את שמו, כענין אליהו שאמר (מלכים א' יח) "חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו" וגו', וכן חוני המעגל שדרשו ז"ל עג עוגה ועמד בתוכה, וכדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר (חבקוק ב) "על משמרתי אעמודה" וכו', ואמר לפניו רבש"ע בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. אלו וכיוצא בהן הגיעו למעלה זו שאמר הכתוב "ובשמו תשבע", כלומר כי קודם שיהיו בך כל המעלות האלה, אין ראוי לך להשבע בשמו.

(רבינו בחיי בן אשר, כד הקמח, ע' יראה)

ונ"ל, דאמר בפרק ג' דתענית... נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך, מיד ירדו גשמים וכו'. וכיוצא בזה לרבי יהושע בן לוי שקפץ ונשבע נגד מלאך המות בכתובות (עז ע"ב), יעו"ש. ומעתה תיקשי למשה אדון הנביאים, אחר שראה שהרבה והפציר בתפלה שיכנס לארץ ולא נענה, ה"ל לישבע בשמו הגדול, והי' בהכרח שיעשה הקדוש ברוך הוא מבוקשו שיכנס לארץ. ונ"ל דשאני משה, דאיתא במכילתא... בני אפרים, שהרגום אנשי גת על שעברו על הקץ ועל השבועה וכו', יעו"ש. ופירש בזית רענן, משום שהשביען הקדוש ברוך הוא שלא יצאו קודם הקץ כדכתיב (שה"ש ב, ז) "השבעתי אתכם בנות ירושלים", וה"ה לגאולה ראשונה וכו'. ובוודאי בכלל השבועה הי' שבט לוי גם כן... ומעתה לפי זה תיקשי מהא דאיתא במכילתא ילקוט פ' בא רמז רח... אמר לו משה: רוצה אתה שתכלה המכה, אמור הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין כו'. ופירש בזית רענן משום שיצאו קודם זמנן, לכך הוצרכו ישראל לרשות פרעה, שישלחם מדעתו כו'. וקשה הא מושבעין ועומדין שלא יצאו קודם הקץ, ואיך הוציאן הקדוש ברוך הוא קודם זמנן לעבור אשבועתן? וע"כ צריך לומר שהקב"ה השביען וכאשר חפץ בגאולתן התיר שבועתן, ובכלל היתר השבועה היה משה ואהרן וכל שבט לוי כנ"ל. ומאחר שכבר הותר שבועתן, אף שישבע שיכניסם הקדוש ברוך הוא לארץ ישראל, יתיר הקדוש ברוך הוא שבועתן... מה שאין כן חוני וריב"ל שמעולם לא התירו שבועתן.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, פרשת בשלח)

התחילו גשמים מנטפין אמר לא כך שאלתי וכו' אלא גשמי רצון ברכה ונדבה ירדו כתקנן
28-30

כמו שהוא בטובת הבורא ברוך הוא הכללית, שהוא בריאת העולמות, שהוצרך להיות מקודם צמצום מצד הגבורה והדין... כך הוא תמיד בהווה ובפרטות, אפילו בכל אדם, כי קודם שחפץ ה' יתברך להופיע עליו בחסדו הגדול ולהטיב לו, צריך להיות מקודם צמצום ודין מצד הגבורה, שזהו גם כן טובה לאדם ההוא, באופן שעל ידי זה יוכל אח"כ לקבל טובת החסד, כי בלעדי הדין והצמצום שבא לו מקודם לא היה יכול לקבל אור בהירת החסד שיבא לו אח"כ מגודל הבהירות... ועל כן מצינו... במעשה דחוני המעגל... התחילו לירד בזעף, אמר לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה והתחיל לירד בנחת. ולמה לא התחיל המקום להורידן בנחת מתחלה, מאחר שהיה חפץ הבורא ברוך הוא לעשות רצון צדיק? אך הוא לטעם האמור, כי קודם ביאת שום טובה לעולם, צריך לצמצום הבא מצד הגבורה בכדי שיוכלו לקבל אח"כ הטובה.

(רבי נחום מטשרנוביל, מאור עינים, פרשת לך לך)

נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך וכו' שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך
28-35

"ובשמו תשבע"... הרמב"ם סבירא לי' שהוא מצוה, והרמב"ן ואינך ס"ל שאינו מצוה כלל... והרמב"ן הביא ראי' מתנחומא (מטות א): לא שהותר לישבע בשמו אפילו באמת, אלא אם יהי' בך כל המדות את ה' אלדיך תירא וכו', אז אתה רשאי לישבע בשמו... ונראה דהרמב"ן סבירא לי' אפילו בדבר מצרכי עבודה גם כן אין מצוה לישבע וכו'. והוא, דאיתא במתני' פרק ג' דתענית שאמר חוני המעגל, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך וכו', שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום ועושין לך רצונך כבן וכו'. ומסיק בש"ס (לקמן כג ע"א) ששלח לו נידוי פן יבא לידי שבועות שוא, כגון שני אליהו שנשבע שלא יהי' טל ומטר וכו'. ויש להקשות, אם הי' חייב נידוי איך נשאו לו פנים בשביל שהוא חוני? והא במקום חילול אין חולקין כבוד וכו' (ברכות יט ב). ואם אינו חייב, למה שלח לו? ונראה, דכתבו אחרונים בשם ספר חסידים סימן תי"ו וז"ל: הא דאמר רב גידל [נדרים ח ע"א] נשבעין לקיים המצות, היינו לדורות ראשונים, אבל בזמן הזה אין נישבע לקיים המצות, כי יקטרגנו השטן ולא יקיים המצות. ויש סמך לזה מתנחומא הנ"ל... אם יש בך כל המדות אז בשמו תשבע, ע"כ. ומעתה מבואר: אלמלא חוני אתה שיש בך כל המדות הללו, והוא "את ה' אלקיך תירא" וגו', והראיה שעושין לך רצונך מצד כי "רצון יראיו יעשה" (תהלים קמה, יט), לכך לדבר הכרחי של צורך הגשמים אתי שפיר "ובשמו תשבע", שנשבע בשמו הגדול. מה שאין כן לאחרים, הי' חייב נידוי, שאין נשבעין אפילו לדבר הכרח, שלא יבוא לידי שבועת שוא. ולכך שלחו לו וכו', כדי שלא ילמדו אחרים ממנו לישבע בשמו יתברך.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת יתרו)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כג ע"א על מעשה חוני המעגל]



עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים
31

עי' בס' עזרת ישראל שהקשה דהא אמרינן במגילה דף כח ע"ב: בתי כנסיות אין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, וא"כ מכ"ש הר הבית דקדושתו חמורה מקדושת ביהכנ"ס כדאיתא במס' ברכות דף סב ע"ב, דמנעל ורקיקה מותר בבית הכנסת ובהר הבית אסור. וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד דלא קשה כלל, דהא דאמרינן במגילה בתי כנסיות אין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, מיירי שם דלית ביה סכנה דומיה בחמה מפני החמה, וכמו כן מפני הגשמים, שבא בבית הכנסת עד שיעבור הגשם אז אסור, אבל הכא מיירא דאיכא סכנה שלא יטבעו במים עד שיצאו כל ישראל להר הבית במקום גבוה ששם לא יגיעו בו המים, ואז בודאי מותר, שאין לך דבר שעומד במקום פיקוח נפש. ומה שכתב שם בס' עזרת ישראל בשם רש"י ז"ל שהר הבית היה מקורה [כ"כ רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ה ה"א], לא מצאתי ברש"י ז"ל בגמ' תענית שכתב דבר זה.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

אבן הטועין
33

איסור אבן משכית (במדבר לג, נב)... יונתן... מתרגם: "ואבן מצייר לא תתנון בארעכון למגחן עלה"... כנראה, שלפי תרגום יונתן מתכוון הכתוב לאסור אבן מצויירת כדי להרחיק את פולחן האלילים. וזה גם נרמז בתרגום ירושלמי "ואבן דטעו", אבן של הטעות, כלומר: של עבודה זרה. הערה 2: ושמא היתה "אבן הטועים" (משנת תענית ג, ח) שריד מפולחן עבודה זרה עתיק.

(פירוש רד"צ הופמן, ויקרא פרק כו, ב)

אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו
34-35

אמר מורי זללה"ה [המגיד ממזריטש] על מה שאמר חוני המעגל לא כך שאלתי וכו', אבל מה אעשה שאתה כבן המתחטא לפני אביו, שרצה להמשיך צירופים והמשכות חדשות טובים בדביקותו ובהאחדות... והצירופים והאותיות שהם המשכת הראשונים שהיו לא טובים, ביטל אותם והעלה אותן לשורשן, והמשיך חדשים. וזהו כבן המתחטא וכו', כי חיטוי הוא לשון טהרה וניקוי, ור"ל שאתה מנקה ומסיר הצירופים והמשכות שאינם יפים לך, ותמשיך טובים מהם.

(רבי שלמה מלוצק, דברת שלמה, פרשת בשלח, עמ' קנב)

שאתה מתחטא לפני המקום

אלמלא חוני אתה כו' שאתה מתחטא לפני המקום וכו'. הכוונה כלשון הכתוב "במי נדה יתחטא" (במדבר לא, כג)... ועי' תוס' ישנים יומא נח ע"ב מחטא כו': והר"י פירש מחטא לשון חטוי כמו "וחטאת את המזבח" וכו'. וע' בחולין כז ע"א: ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא וכו'. וזה נראה בבאור הכתוב "אנכי אחטנה מידי תבקשנה" (בראשית לא, לט)... ועיי' תוס' מנחות ס ע"ב ד"ה כף רננים כו': ואי גריס מתחטא הוי נמי לשון הורדה כדתנן ביומא (נח ע"ב) התחיל מחטא ויורד כו' וי"מ לשון טיול כמו בן המתחטא לפני אביו כו' ולא יתכן שם בבכורות יז ע"ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)


יט ע"ב

נהירנא כד הוו קיימי ארבעה סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלית איסר

במדרש אחרי פ"כ: כיצד היתה תפלתו של כהן גדול ביום הכפורים בצאתו מן הקודש אומר יהי רצון מלפניך שתהא השנה הזאת וכו' שנת זול שנת שובע שנת משא ומתן, ע"כ. הנה הגם שהיה מתפלל תחילה שנת זול, עכ"ז הוצרך להתפלל שנת שובע, דהרי אמר ר' יוחנן נהירנא כד הוינא טליא והוו נפישי נפוחי כפן מדלית איסר. על כן הוצרך להתפלל שנת שובע.

(רבי צבי אלימלך שפירא, בני יששכר, מאמרי חודש תשרי מאמר ח, אות ז)

מיום שחרב בית המקדש נעשו גשמים צימוקין לעולם יש שנה שגשמיה מרובין ויש שנה שגשמיה מועטין יש שנה שגשמיה יורדין בזמנן ויש שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן

יש לדקדק, דבשנה שגשמיה מרובים והשנה שגשמיה יורדים בזמנם אין בהם שום קושי, ובאותם השנים אין הגשמים צמוקים לעולם, ואיך קאמר נעשו גשמים צמוקים סתם, דמשמע בכל שנה הם בקושי? וי"ל דה"ק, דאילו בכל שנים המה שוים שאין גשמיהם מרובים, אז לא יוכר הצער של הגשם שאינו מרובה, דכך הוא דרך הגשם, ולא יתרבה הצער של השנה שאין גשמיה מרובים כי אם ע"י שרואים שבשנה שגשמיה מרובים היה כל דבר מתוקן. א"כ נמצא שגם בשנה שגשמיה מרובים הם קושי הם קושי וצער לעולם [אמר המגיה. ולעד"ן דאומרו יש שנה שגשמיה מרובים ויש שנה שגשמיה בזמנם קאי על קודם החרבן. או מ"ש נעשו גשמים צמוקים ר"ל לפעמים. המקי"ש ס"ט].

(רבי יעקב הכהן, ויחי יעקב, כאן)

שנה שגשמיה יורדין בזמנן למה הוא דומה לעבד שנתן לו רבו פרנסתו באחד בשבת נמצאת עיסה נאפית כתיקנה ונאכלת כתיקנה

וזהו ההמשך: "אם בחוקותי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם", וא"כ תהא הפת נאפה כתיקונה, וממילא "ואכלתם לחמכם לשובע" - שתהא נאכלת כתיקונה.

(רבי עקיבא אונגר, קרית ארבע, קרית עוז, פרשת בחוקותי, עמ' לא)

הלויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים ואני אתן לך שתים עשרה עינות מים

"למטר השמים תשתה מים" - יש לדקדק דהול"ל "למטר השמים שותה מים". ושמעתי משם הרב הכולל כמהר"ר שלמה עבדאלה זלה"ה שפירש במעשה נקדימון בן גוריון שבאו עולי רגלים... ולקח בהלואה י"ב עינות מים עד יום פלוני, אם יבא מטר ויתמלאו הרי טוב... וזה רמז "למטר השמים", שירד לימים עוד, "תשתה מים", שתקח בהלואה ותשתה על סמך מטר שיבא.

(חיד"א, פני דוד, פרשת עקב, אות יג)

שלח לו עדיין יש לי זמן כל היום כולו שלי הוא בצהריים שלח לו שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך שלח לו עדיין יש לי שהות ביום במנחה שלח לו שגר לי מים או מעות שיש לי בידך שלח לו עדיין יש לי שהות ביום

מה דמדגיש לו בפעם ראשון כל היום כולו, כפי מה שאיתא בט"ז או"ח (סי' שפ ס"ק א) ד"כל" אין משמעו דוקא כל, ע"כ "כולו" דאז כל היום משמעו כל היום ממש. והאדון לא ידע מזה, ע"כ שלח לו בצהריים, דכבר עבר חצי היום, ואחר חצי היום כבר נקרא בין הערבים. ע"ז השיב לו דיש לו שהות ביום, כלומר דאע"ג דנקרא ערב, מ"מ עדיין הוא יום, ואין קריאת הערב מוציאו שלא יהיה לו דין יום. ע"כ שלח לו במנחה, דאז חשב דודאי כבר עבר היום, דכבר נקרא ערב. וראה לקמן (כט ע"א) דאף בערב סמוך לחשיכה קורא "כל היום כולו".

(רבי שמעון גאבעל, כלי גולה וסופרי שמעון, כאן)

כיון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים וכו' (כ.) רבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך

גבי עובדא דנקדימון בן גוריון במסכת תעניות, שאיחר הקב"ה המטר עד שנכנס ההגמון למרחץ כו' עד שהוצרך נקדימון להתפלל שיאיר השמש להודיע שברשותו בא המטר כו', שהיה יכול הקב"ה להמטיר בחצי היום ולא לצער לאותו צדיק, אלא איחר אותה כדי שיתפלל לפניו, יען מתאוה לתפלתם של צדיקים.

(רבי אליהו הכהן מאזמיר, אגדות אליהו, יומא פרק ז, עמ' שלא במהד' תשנט)


כ ע"א

כ. ולמה נקרא שמו נקדימון שנקדרה חמה בעבורו
22-23

כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה, היו אותות אל שראוי שיעשו על ידו אותות ומופתים בלבד, לא לקבל תורה על ידו. ולדבר הזה בלבד היה האמנת ישראל בו, ועל כן היו מתנהגים על פיו, בהיותם מאמינים שה' שומע צעקתו ומקיים דבריו, כמו שעשה משה במרה, ויורהו ה' עץ (שמות טו, כה). ועל זה ועל כיוצא בו נאמר בבקיעת ים סוף "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא), רצה לומר שהאמינו שהיה עבד ה', שיעשה ה' על ידו אותות ומופתים, ככל אשר חפץ יגזור אומר ויקם לו, כמו שנמצא זה על יד הצדיקים שה' יעשה על ידם אותות ומופתים אף על פי שאינם נביאים, כרבי פנחס בן יאיר שבקע הנהר ג' פעמים לפי מה שסופר ממנו (חולין ז ע"א), וכרבי חנינא בן דוסא (תענית כה ע"א) וחוני המעגל (תענית כג ע"א), וכנקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, וכחנניה מישאל ועזריה שנצולו מכבשן האש. אבל בעבור שהאותות והמופתים שנעשו על ידי משה רבינו עם רבויים והפלגת פליאותם בשנוי טבעו של עולם לא היו מופת עצמי לנבואה, היו ישראל מסופקים עדיין במציאות הנבואה... עם היותם מאמינים במשה שהוא עבד ה' להעשות על ידו אותות ומופתים.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר א פרק יח)

שלשה נקדמה להם חמה בעבורן

והנה זה נס גדול ופלא עצום בחדוש בריאת העולם, מפני שקיום העולם בתנועת הגלגל וסבובו, ואם יעמוד אפילו רגע יחרב העולם, וכאן עמד הגלגל מלסבב ונתקיים העולם. ולא כן היה הענין בחזקיה, כי שם לא עמדה חמה אלא שחזרה לאחוריה כלפי השחר, ולא עמד הגלגל מלסבב או לפנים או לאחור, ולא היה הנס גדול כל כך. ועל כן אמר שלשה ולא מנה חזקיהו עמהם. וכן יורה לשון "נקדה" שהוא מלשון נקודה, וכאלו אמר: שלשה עמדה להן חמה בנקודתה, שעמד הגלגל מלסבב כדרכו.

(רבינו בחיי, דברים, פרק ב, כה)

שלשה נקדמה להם חמה בעבורן משה ויהושע ונקדימון בן גוריון
23-24

מה שכתוב על יהושע (יהושע י, יד): "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש", כלומר להעמיד חמה בדיבור איש, אבל העמיד הקדוש ברוך הוא, יתעלה שמו הגדול, החמה למשה רבינו ולנקדימון בן גוריון מעצמו, בלא דיבור איש.

(רבינו בחיי, שמות פרק י, יד)

הרב המורה ז"ל (ח"ב פרק לה), לְמַה ששם אחד מהבדלי מופתי משה רבינו ע"ה ממופתי שאר הנביאים הפרסום הנפלא שהיה בהם... הוצרך להתחכם בכאן... והוזקק לומר שעמידת השמש לשם לא היה רק קצת שעות, והוא שנתארך היום ההוא בגבעון עד שהיה כיום הגדול שבימי הקיץ שם... ודבר כזה כבר ירגישוהו קצת ולא כולם... מה שהתחכמו אליו להעמיד דעתם זה הוא אשר יאמרוהו למזמה, ויקנאו למשה במחנה הנביאים לאמר: מי לנו גדול ממנו אשר ישלח ידו במרומיו לחדש אותות ומופתים בשמים ממעל ובצבאותיהם? כי הנה הוא ע"ה, עם היותו רבן של נביאים כולן, לא סוּפר עליו ששינה טבע הנמצאות כי אם בארץ מתחת... ואיך ייאמן שתלמידו ותלמידי תלמידו יעלו שמים במעלת השגתם, זה יאמר "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון", וזה יקרא "הלך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות" [מלכים ב' כ, ט], וכדומה לזה מיעקב אבינו ונקדימון בן גוריון וזולתם. והתורה אמרה "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות" כו', ואיך יקובל שהנביאים אשר אחריו הגדילו לעשות ממנו פלאי פלאות? זהו שרש סברא זו... ואני בעניי לא ירדתי לעומק כוונתם... כי מהנראה מבואר שלא תגדל מעלת איש על זולתו בשיביאהו צרכו או צורך העם ההולכים לרגלו לשנות סדרי הטבע לספק צרכם ההכרחי או להצילם מרעתם, רק בשיוכל עשוהו כאשר יהיה דבר מאלו בא אליו... הלא תראה כי שובחו ר"ש בן יוחאי ורבי יהושע בן לוי וקצת קדושים אשר בארץ מפני שלא נראתה הקשת בימיהם (כתובות עז ע"ב), כי לא הוצרך העולם לכך, ולא נשתבחו בשנעשו עמהם מעשי נסים.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער יג, דף קיח ע"ב-קיט ע"א במהד' תרכח)

על מה שתתפאר [החכמה החיצונית] בחכמת התכונה, אמר "אני אוהבי אהב" וגו' [משלי ח, יז], והיא תשובה מעולה מאד, וזה, שמעולם לא נודעה חיבה ושום אהבה למעמיקי' בחכמה ההיא שישתנו סדריה ולא שום תנועה מתנועותיה בעבור שום איש מחכמיה, וגם היא לא נתפארה על זה. אמנם אשר יבואו אליה בלמוד התורה האלקית, כבר תיוודע להם חיבה יתירה, להשתנות בעבורם סדר המערכות ההם, כמו שנתפרסם מיהושע (יהושע י) וישעיהו אצל אחז (ישעי' ו) וענין נקדימון בן גוריון.

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, שמות שער מו, דף קלב ע"א-ע"ב במהד' תרכח)

"האזינו השמים ואדברה"... במאמר הזה הודה משה רבינו ע"ה לומר שהוא היה במדרגה יותר גדולה מהשמים, וששמים וארץ הם נכנעים ומשועבדים לו, ושיש להם להאזין ולשמור דבריו ולבטל תנועתם מלפניו, אחר שהוא בעל התורה וכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא... ולא הוא לבדו יכול לעשות, אלא כל הצדיקים והנביאים יש להם כח זה לבטל תנועתם, אחר שישראל אינם תחת ממשלות השמים, אלא חלק ה' עמו והם למעלה מהם... לכן אמר יהושע "שמש בגבעון דום", וכן נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה... וכן משה רבינו ע"ה אמרו שעמדה לו חמה במלחמת סיחון ועוג... ולכן עתה אני רוצה שתאזינו לי ותבטלו תנועותיכם ותעמדו במקומכם בלי תנועה. ולפי שהשוטים אומרים שאם יעמדו השמים מתנועתם אפילו רגע אחד שהיה העולם חרב, לזה אמר להם: שוטים! "יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי", כלומר כשהשמים יעמדו מתנועתם ולא יפעלו פעולתם ולא יריקו מטר והאדמה לא תתן את יבולה, אז "יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי", כי מצד התורה שנקראת מים חיים, ירדו טל ומטר וירדו חיים לעולם אף על פי שהשמים יהיו נעצרים ועומדים מתנועתם, לפי שהשמים אין להם מצד עצמם אלא מצד מאור התורה. ולכן אחר שהנביא או הצדיק הוא בעל תורה, הוא יכול לבטל מאור השמש כשירצה ולבטל תנועת השמים, אחר שהאור המגיע לשמש הוא מצד הצדיק ומאור תורתו.

(רבי אברהם סבע, צרור המור, פרשת האזינו, פרק לב, א)

"ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו" וכו' - והנה אמרו רז"ל כי שלשה עמדה להם חמה, משה ויהושע ונקדימון בן גוריון... כי של משה... מה' יצא הדבר מעצמו, כי לא נמצא ששאל או גזר משה על המאורות. אך של יהושע היה על ידי דבור שדיבר לה', יקים דברו אשר יגזור על השמש או הירח, כמו שכתבנו על אומרו "אז ידבר יהושע", כי לא התפלל רק דבור בלבד, ואחר כך גזר ואמר "שמש בגבעון" כו'. אך נקדימון בן גוריון היה על ידי תפלה ובקשת רחמים. והנה אין ספק כי יותר חייב על זה יהושע אליו יתברך ממשה ונקדימון, כי של משה הוא יתברך עשה ולא לעשות רצון משה רק לפי צורך השעה, ונקדימון היה על ידי תפלה, אך יהושע היה על ידי דבור בעלמא שדבר לה'. וזהו אומרו "ולא היה כיום ההוא לפניו" במשה "ואחריו" בימי נקדימון בן גוריון. והוא, כי לא כנקדימון שהוצרך להתפלל, כי אם לשמוע ה' בקול איש שהיה דבור בלבד כמדובר, וגם יותר משל משה, כי אז היה לפי צורך השעה אשר גזרה חכמתו יתברך, מה שאין כן ביהושע פה, כי הלא ה' נלחם לישראל, והוא יתברך היה יכול להומם ולאבדם רגע אחד מבלי עכב שמש וירח עד יקום גוי אויביו על ידי עצמם, באופן כי לא היה רק כדי לשמוע בקול יהושע, כי עשות רצונו חפץ.

(אלשיך, יהושע פרק י, יד)

עמידת החמה הוא נרמז במה שאמר "הלא היא כתובה על ספר הישר" [יהושע י, יג; ע"ז כה ע"א], כי הישר אין בו תנועה לשום צד בעולם. ומשה היה ישר בפרט... ויהושע תלמידו גם כן קבל ממשה היושר, והוריש את הארץ לישראל אשר היא באמצע העולם כמו הנקודה בעיגול שהיא היושר, וכן נקדימון בן גוריון שנקרא כן שנקדה חמה בעבורו. והבן מלת נקדה, כי היה לו היושר, היא הנקודה שהיא בעיגול שיש בו היושר. והמבין הדברים אשר נתבארו בפרק הניזקין (גיטין נו ע"א) מן מדת נקדימון בן גוריון שהיה לו הברכה מאת הש"י, יודע להבין כי היה לנקדימון מדת היושר. ואלו ג' מדריגות זו למעלה מזו, מדת משה, ולמטה מזה מדת יהושע, ולמטה מדת נקדימון בן גוריון. משה פני חמה, יהושע פני לבנה, נקדימון בן גוריון למטה כבני אדם.

(מהר"ל, חידושי אגדות, עבודה זרה כה ע"א)

מפרש כאן [חולין צא ע"ב] שקדמה השמש לזרוח עבורו [עבור יעקב], וטעם קדימה זו מבואר במדרש רבה כדי לרפאותו ממכתו שנעשה לו ע"י הצלע... ויש מפרשים הקשו בתענית כ, א: שלשה קדמה להם חמה, משה ויהושע ונקדימון בן גוריון, יעו"ש, ולמה לא חשיב גם יעקב, כמבואר הכא שזרחה עבורו קודם זמנה? אבל באמת נראה ברור דט"ס שם בגמרא, וצ"ל "עמדה להם חמה", ור"ל שעמדה על מקומה לזרוח לאחר זמנה כפי שיתבאר להמעין בסוגיא שם. וא"כ אין זה ענין לקדימת השמש ביעקב.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, בראשית פרק לב הערה טו)

שלשה נקדמה להם חמה בעבורן משה ויהושע ונקדימון בן גוריון וכו' משה מנלן וכו' אתיא אחל אחל כתיב הכא אחל תת פחדך וכתיב התם אחל גדלך
23-27

חז"ל אמרו מן גזירה שוה דאחל אחל שמשה העמיד החמה כדרך שהעמיד יהושע. ורמז זה במלת "אחל", כי ודאי זה התחלה המביאה לידי גמר הענין, כי לא יכול להיות הגמר זולת התחלה זו, לפי שהאומות בטחו בכח המזלות, ורובם היו עובדים לשמש, וכן אמרו המרגלים שיש להם "ערים גדולות ובצורות בשמים" (דברים א, כח), ולא דרך גוזמא אמרו "בשמים", אלא אמרו שכל מעשה תקפם וגבורתם מצד המזלות שבשמים. וכשהקב"ה מפיל האומה אז תחילת נפילתן הוא ע"י שמפיל תחילה אלקיה ואחר כך על מלכי האדמה תרד. על כן היתה העמדת החמה במשה ויהושע התחלה לנפילתן, כי כשהמזל עומד מן תנועתו בהכרח יפלו בנופלים כל הבוטחים בו ורגזו וחלו מפניו. על כן נרמז העמדת החמה באחל אחל, להורות שנפילתן היתה תלויה בהתחלה זו. ועל זו ההתחלה אמר "ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש וגו', ויצא סיחון" וגו', על מה אמר "החילותי", כי עדיין לא נתן כלום בידו?... אלא ודאי שעל העמדת החמה אמר כן... ואמר "למען תתו בידך כיום הזה", רצה לומר כמו הגלגל היומי הזה, דהיינו החמה, נתונה בידך, כך הוא יהיה נתון בידך, ומכאן רמז נכון שמשה העמיד השמש.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, דברים, פרק ב, כה)

אתיא מגופיה דקרא אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך אימתי רגזו וחלו מפניך בשעה שנקדמה לו חמה למשה

ויתכן דרומז למ"ש בב"ב עה, א: פני משה כפני חמה. והוי הפירוש "וחלו מפניך" - כלומר מהעמדת החמה חלו ורגזו, וזה מרומז במלת מפניך ע"י האגדה הנזכרת.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, דברים פרק ב, אות יד)

כאלמנה ולא אלמנה ממש
33

כשאנחנו בגלות ראוי לנו לסבול הצרות המתרגשות עלינו, ולהתפלל להקב"ה שיתן לנו כח לסבלן, ושיהיה בטחוננו בו שהכל לטובתנו... וראוי לנו לתת אל לבנו כי אם הקדוש ברוך הוא קצף עלינו, ובגלותנו לא מאסנו שכך העידה תורה (ויקרא כו): "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים" וגו'. ירמיה ע"ה אפילו בשעת הפורענות לא אמר אלא "היתה כאלמנה" ולא אלמנה ממש אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אליה.

(רבנו בחיי בר אשר, כד הקמח, ע' נר חנוכה)

אמר עוד "כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה'", להגיד שלא היתה האומה בשום זמן מהזמנים נבדלת ונפרדת בהחלט מההשגחה האלהית כאשה שמת בעלה שהיא אלמנה בהחלט, אלא כאשה עזובה מבעלה ועצובת רוח, כן קראה ה' וכן היה לפניו ענינה, "וכאשת נעורים כי תמאס" מבעלה, וכמו שדרשו חז"ל באיכה רבתי (א, ג): "היתה כאלמנה - ולא אלמנה ממש, שנאמר (ירמיה נא, ה) "כי לא אלמן ישראל מאלהיו", אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור.

(רבי יצחק אברבנאל, משמיע ישועה, מבשר טוב השלישי, נבואה יא)

והיא תלונת המקונן באומרו (איכה א, א) "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", שנתרוקנה מהעם, והוא יתברך נשאר בה, כי "היתה כאלמנה", ולא אלמנה ממש, כי לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב ב).

(אלשיך, דברים פרק ד, כו [ובדומה באלשיך איכה פרק א, א])

קשה דקאמר "היתה כאלמנה", הרי לאו כאלמנה הם, אלא כגרושה? ונקדים מה דאיתא בגמרא (סנהדרין קד ע"א): "איכה ישבה בדד" - אמר ר' יוחנן מפני מה לקו באיכה, מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה [גימטריא איכה]... יש לדקדק מה שאמר מפני מה לקו וכו'... הוי ליה למימר מפני מה נענשו... ונראה לפרש על דרך מה דאיתא בטור (אבן העזר סימן עט) ובבית יוסף (שם) גבי הא דקיימא לן לקתה האשה חייב הבעל לרפאותה, ואם אמר לה הרי גיטך וכתובתך, רפאי עצמך מכתובתיך, פטור, עד כאן. ואם כן הכי קאמר: מפני מה לקו באיכה, דהרי יש כאן תרתי לריעותא, דבשלמא לקיון אחר, הרי בעלה חייב לרפאותה, אבל כיון שאמר "איכה", היינו כאדם הראשון שדן אותו בגירושין כתיב ביה "ויגרש אותו", וכן דן את ישראל בגירושין, אם כן פטור מלרפא אותם. וזהו שדקדק ואמר מפני מה לקו באיכה, רצה לומר, דעל ידי איכה שדן אותם בגירושין יש להם לקותא, דבשלמא גבי אלמנה קיימא לן (שם): אם לקתה מתרפאת מנכסיו רפואה שאין לה קצבה, מה שאין הגרושה דפטור לגמרי. לזה קאמר מפני כן שעברו על שלשים ושש כריתות, לכך דן אותם בספר כריתות, רצה לומר, בגט גמור בכל מיני שלשים ושש כריתות. ואפילו הכי רוח הקודש מצווחת ואומרת היתה כאלמנה, ואמרו חז"ל... כאלמנה ולא אלמנה ממש וכו', רמז הכתוב בזה, דאף על פי [כן] אם לקתה, הקדוש ברוך הוא מרפאה.

(רבי פנחס בר פילטא, ברית שלום, איכה, פרק א, א)

"איכה ישבה בדד העיר" - ר"ל אנשי העיר שנשארו בדד בלי התחברות עם הצדיקים שבתוכה, וכל זה גרם שהיו "רבתי עם", ר"ל רבתי בדיעות כמ"ש במדרש שם (איכה רבה א, ד). לכך "היתה כאלמנה", ר"ל לא אלמנה ממש, רק כאלמנה שאינה בחיבור עם בעלה, כך הם לא התחברו עם הצדיקים שנקראו בעל ואיש.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, דברים פרק א, א)

בימי ירמיה הי' בחינה ג', גם שילך החכם אצלם לא ישמעו ממנו. ואמר "איכה ישבה בדד העיר", שהוא חכם ראש העיר, שנשאר בדד, והטעם כי "רבתי עם", שהעם רבתי בדעות וחכמת סופרים תסרח בעיניהם, "היתה כאלמנה" ולא אלמנה ממש, כי יש לה בעל שיוכלו להתנהג על פיו... והוא רק להתפאר בפני בני אדם שיש לה בעל חשוב, ובאמת היא כאלמנה שאין לה בעל, שאינה חפץ בהנהגתו.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, פרשת כי תשא)

ישראל כבר מאורסים להקב"ה, כדרשת רז"ל (ברכות נח ע"א): אל תקרי מורשה אלא מאורסה. א"כ כבר נתקדשו ואין צריכים קדושין חדשים, אלא משום דכתיב "היתה כאלמנה" ולא אלמנה ממש, והוא בסוד יבמה שאינה צריכה אלא מאמר בכדי לגמור קדושין הראשונים של אחיו, והכא נמי ישראל אין צריכים אלא מאמר, אמרות טהורות, בכדי לגמור קדושין הראשונים, וכשמתקנים את המאמר אז מתקשרים בהקב"ה במאמר ההוא.

(מאור עינים, ליקוטים, על שמות פרק יז)

"נחמו נחמו עמי" - הלא מצינו דלשון נחמה לא שייך לומר אלא במי שמנוחם על מתו, דהיינו נחמה כי מה לעשות בדבר האבד, אבל על החי לא שייך תנחומין (מס' סופרים סוף פ' כא), והנה לכאורה אצל כנסת ישראל בענין החורבן כתיב "היתה כאלמנה", ולא אלמנה ממש, [אלא] כמי שהלך בעלה למדינת הים, וגם בית מקדשנו יבנה במהרה כקדם, ואיך שייך כאן לשון נחמה? והאמת כך הוא, דבאמת בית מקדשנו אשר נחרב ונשרף הוא כבר אבד ממנו ואין לו שום תקוה, אך לעתיד במהרה אז יבנה לנו ה' בית חדש מעשה ידיו וירד לנו משמים בהמ"ק, כדכתיב (שמות טו, יז) "מקדש ה' כוננו ידיך" והיינו מקדשנו לעתיד, וזה אינו כמו בית מקדשנו הראשון, והוא ענין חדש שלא היה בעולם באותו ענין, אבל הראשון כבר הוא כמעט בבחינת מת, ושייך שפיר לשון נחמה דמה שעבר עבר.

(רבי משה סופר, תורת משה, הפטרת ואתחנן)

וארצנו הקדושה, אלקים יכוננה, היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש, אלא באשה עזובה ועצובה ואל אלוף נעוריה תקוה, כמ"ש רבינו בחיי פ' בחקתי: "ושממו עליה אויביכם היושבים בה" - שממה תהיה לאויביכם שלא ימצאו בה נחת רוח, ובשורה טובה היא לישראל, וכן דרשו רז"ל בתורת כהנים (ספרא ו, ח): זו מדה טובה לישראל, שלא יהו ישראל אומרים: הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, לכך נאמר: "ושממו עליה אויביכם היושבים בה", אף האויבים הבאים אחריכם לא ימצאו בה נחת רוח, שאף היושבים בה ינהגו עליה שממה, שלא יבנו עליה חומה ומגדל, וכל האומות ישתדלו לבנותה ואין להם כח, ויש בזה סימן גדול לישראל שמיום שחרבה לא קבלה אומה ולשון, ולא תקבל עד שישובו אפרוחיה לתוכה. עכ"ל.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"ב עמ' 545-546)

היתה כאלמנה וכו' כאלמנה ולא אלמנה ממש אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור עליה
33-34

עינינו הרואות כי במשך אלפים שנה מאז גלות ישראל מעל אדמתו באה הארץ תחת ידי עמים ולאומים שונים, ובכל עמלם הרב לא עלתה בידם להשיב לה חוסן תפארתה וגאון עוזה אשר היו לה בימי קדם... לא הסירה רגע בגדי אלמנותה ושוממותה מעליה ותמאן לתת כחה ופריה לעם אחר... כי ישראל ואדמתו קשורים ואחוזים זה בזה מאז ומעולם, וכאשר התענה ישראל בכל ארצות פזוריו ולא מצא מנוח לכף רגלו, כן לא מצאה גם אדמתו קורת רוח מכל האדונים אשר ערגה נפשם אליה... ומקרא מלא הוא "ושממו עליה אויביכם"... וכמה נאמנים דברי רבותינו... היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש אלא כאלמנה שהלך בעלה למדינת הים וסופו לחזור אליה. השכילו להביננו שאילו היתה אלמנה ממש שמת בעלה באין עוד תקוה להתרפק על צוארו באהבה, אזי היתה נותנת את כחה לבעליה החדשים, ומכיון שאנו רואים כי אין אוה"ע מוצאים בה נחת ואיננה נותנת לזר כחה, אות הוא כי בעלה עוד חי הוא ואיננה רק כאלמנה חיה שהלך בעלה למדינת הים ובקרוב ישוב אליה. כל זאת ראה גם המקונן והוא שואל כמתפלא "איכה ישבה בדד"? כי אחרי גלות ישראל ממנה בעלוה זרים, כבשוה לגיונות עמים שונים, ובכל זאת גם כשנכנסה לרשותם ישבה בדד ולא עלתה בידי אדוניה החדשים להשיב לה כבודה כבראשונה, הלא "עיר רבתי עם" היתה מלפנים, ומדוע עתה היא ריקה מאין יושב? ועל זה הוא עונה: "היתה כאלמנה", שבעלה חי ועתיד לחזור אליה והיא אסורה לזרים, וע"כ לא תסיר צעיף אלמנותה מעליה ותבכה על בעלה כי גלה ממנה.

(רבי הלל דוד טריווש, שיבת ציון ח"א עמ' 57)

וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים אמר רב יהודה לברכה דלא מוקמי מינן לא רישי נהרי ולא גזיריפטי

שמעתי בשם הרב הצדיק הנ"ל [ר' שלום רוקח].... שאמר "שבשפלינו זכר לנו כי לעולם חסדו", כי לפעמים הוא טובה גדולה במה שהוא שפל בעיני הבריות, כמו שידוע אצלנו מכמה מעשיות מפעלות נפלאות תמים דעים. עיין ש"ס תענית כ ע"א... וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים" - לברכה, דלא מוקמי מנן לא ריש נהרא ולא גזרופטי.

(רבי בן ציון הלוי, שלחן הטהור על הגדה של פסח, דרוש ב, דף יב ע"ב)

אבוה דר' זירא עבד גביותא תליסר שנין כי הוה אתי ריש נהרא למתא... עיין בתענית כ: "וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים" - אמר רב יהודה לברכה דלא מוקמי מינן לא רישי נהרי ולא גזיריפטי וכו'.... ועי' מהרשא שם שכ' דהם אומניות מבוזים מאד. ולכן מובן מה דלא הוזכר כאן שמו ובכל הש"ס ג"כ אין מוזכר שם של אבוה דר"ז כדאמרינן שם דהוא תפקיד בזיון.

(רבי שמעון גאבעל, כלי גולה וסופרי שמעון, על סנהדרין כה ע"ב, עמ' קעג)

אמנם כי חובה עלינו לגדל ולפאר את אדונינו הקיסר ירום הודו על אשר נתנה לנו חופשה לקנות נחלות... ולהיות שר ונשיא מבלי להצטרך להמיר ח"ו, עכ"ז צריכין אנו לפלס דרכינו מבלי לנטות מחק וגדר הוה"ק ולבלות ימיו בחכמות יונית ח"ו בכדי שיוכל להגיע לאיזה שררות, חלילה חלילה להחליף עולם עובר בעולם עומד. וי"ל דזה שאמר הכתוב "נחשבנו כצאן טבחה", ר"ל החשיבות יגרום ח"ו למסור נפשותינו בידי לא יוכלו קום ח"ו. ועיין פ"ק דתענית... דלא מוקמינן לא ריש נהרא ולא גזורפטי. וכבר אמרו חז"ל אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא א"כ נעשה רשע מלמעלה.

(ר' יחיאל היבנר, נחלה לישראל, דף ז ע"ג)

מאי דכתיב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכן בלעם הרשע אחיה השילוני קללן בקנה וכו' מה קנה זה עומד במקום מים וכו' ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו וכו' אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר כארזים מה ארז זה אינו עומד במקום מים וכו' אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו וכו' לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז
37-46

ורש"י [סנהדרין קו ע"א] כתב וז"ל: והאי דכתיב 'כארזים עלי מים', שכינה היא דאמרה... הוא אמר 'כנחלים' פוסקים לפעמים, יצאה בת קול [אמרה] 'נטיו'... אמת מה נהדר פירוש הזה, ומכח זה יתורץ גם כן הלשון שהביא רש"י בחומש (במדבר כב, יב): משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך. וקשה איפכא הוה ליה למימר, דמתחלה רצה לקלל ואחר כך בירך? אלא המשל קאי אברכותיו, דהברכות הן דבש ועוקץ, ברכם כארז, וכוונתו כארז שרוח דרומית עוקרתו, וכן כולם. אך תימה, איך עבר בלעם על פי ה' שמיחה לו לברכן מעצמו רק אשר ישים בפיו, ואיך לא אמר מעצמו 'עלי מים' כשאמר 'כארזים', וכן בכולם? עוד קשה, כשאמר 'כארזים' היתה כוונתו שרוח דרומית עוקרתו, ולמה הזכיר השבח שכל רוחות שבעולם אינם מזיזות אותו?... ועוד קשה, דבמאמר הזה משמע שהברכות של בלעם לא היו טובות, ובילקוט (ילקוט שמעוני ח"א רמז תשעא) איתא: גדולה ברכה שבירך בלעם את ישראל מברכות שבירך יעקב את השבטים ומברכות שברכם משה. אמת הדבר שברכות בלעם הם על כולנה, כי לא זו שהברכה היא ברכה, אלא אף זו כי הקללה נתהפכה לברכה... וזה ההיפך היה צריך להיות ע"י המקולל בלעם, שהיתה השגת נבואתו למעלה במקום ברכה, ויניקת הענף שלו שנמשך משם שהוא מסטרא דמסאבא עמד על הקללה, על כן בידו לעשות הקללה בעצמה ברכה, ועונה אמן בעל כרחו. וזהו הענין שהוציא הברכה בלשון קללה ואז נתרבה הברכה, והוא בעצמו אמר בלשון קללה, והפך בלשון ברכה, כי כן היתה הנבואה עליו והכל היה ברצון ה' יתברך.
ואפשר שזהו גם כן כוונת רש"י מה שפירש על זה: 'עלי מים' סיום השכינה וכן בכולם - הכוונה סיום השכינה שהיתה שורה עליו דהיינו הנבואה, וכן בת קול שהזכיר אחר כך רש"י, לאו דוקא בת קול, אלא הנבואה ששרתה עליו. ומאחר שהיתה בעל כרחו, כי כוונת בלעם היה לקלל, נקרא בת קול... הנה התחיל ואמר 'כארזים', והיה רצון ה' יתברך שיפסיק מעט, ואז רומז קצת על הקללה, כדי שירמוז על ההזזה שרוח דרומית עוקרתו, וכן ישראל ילכו בגליות. ואז מעלת קנה יותר טוב, כי הקנה הוא על המים, ועל זה אמר טובה קללת אחיה השלוני כו' מברכה שברכם בלעם, כלומר, אף על פי שיש קצת ברכה במה שאמר 'כארזים' שכל הרוחות אין מזיזין אותו, מכל מקום נמצא גם כן קצת קללה, שהרי רוח דרומית יכול לזוז אותו. וזהו בזמן הגלות שיש ענין הזזה לישראל, אבל הוא לטובה להם כדי לטהר ולזכך... הרי ענין הברכה שהיא קללה בתרין אנפין, אחד שרומז שמכח הקללה תהיה ברכה גדולה... השני, כי אף בעת הקללה "לא מאסתים". אבל אחר כך סיים בלעם ברצון ה' יתברך שהשרה עליו שכינתו, והיה אומר 'עלי מים', ואין לך דבר בעולם שיוכל לעשות לארז שהוא 'עלי מים', והוא יותר טוב מהקנה שהוא עלי מים, כי ארז יותר חזק מהקנה, שהרי כל הרוחות אין מזיזין אותו ממקומו, אפילו רוח דרומית, כשעומד עלי מים. והוא יותר טוב מהקנה, כי בהקנה נושבות הרוחות אף שאין מזיזות, אבל בארז שהוא עלי מים אז אפילו אינם נושבות, כלומר, שאינם מזיזות אותו כלל וכלל. נמצא מה שהיה קללה, דהיינו 'כארזים', נתהפך לברכה כשאמר אחר כך 'עלי מים', ואז 'כארזים' נעשה ברכה גדולה. ואפילו בשעת הקללה, דהיינו 'כארזים' שלא במקום מים המורה על הגלות, היה מעורב בה ברכה, כי לא שולטות בו כל הרוחות, וזהו קיום ישראל בהגלות... והרוחות שהזכיר הם פיזור ישראל בין האומות... כדכתיב (זכריה ב, י) 'כי כארבע רוחות [השמים] פרשתי אתכם'.
ועל זה הביא פסוק 'נעתרות נשיקות שונא'. רש"י פירש ריש פרשת תולדות (בראשית כה, כא) על 'ויעתר' כעתר המתהפך, כן בכאן מהשונא נעשו נשיקות, ונתהפך מקללה לברכה. ולא עוד כו' - הנה כשאמר 'כארזים' והפסיק מעט להראות על קללה כמו שפירשתי, היה גם כן עושה רעה, היה מורה לישראל שאין בכח, כלומר, מה שחוטאים ואינם עוסקים בתורה, כי יש להם להסמך על זכות אבותם שהם ארזי הלבנון, והם תמיד ניצולים בזכותם... אבל האוהב המוכיח הוא מוכיח ומגלה מומו, ואת אשר יאהב יוכיח בתוכחת מוסר, אלה הדברים דברים קשים. גם בתיבת 'כארזים' נרמז מי שהוא קשה עורף, כדאיתא בפרק סדר תעניות: תנו רבנן, לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. אבל כשסיים אחר כך 'עלי מים', אזי קללת כארזים נתהפך לברכה. וכדאיתא בפרק קמא דתענית (ז ע"א): אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. והנה, כשנהיה "עלי מים" במדת ענוה ושפלות ודכות, והיא מעולה שבמדות המביא לחסידות וקדושה וטהרה, אז 'כארזים' ברכה גדולה, כי אז נהיה גדולים וחזקים בהשגה עליונה ובדבקות אלקי, ואנחנו בעצמנו נתדמה להאבות שהם ארזי לבנון.

(של"ה, פרשת בלק, תורה אור, אות ז)

נאמנים פצעי אוהב
38

וסוף שכל העולם ניזון בזכותם של אותם גבורי כח, אוהבי טוב ושונאי רע. והם הם המוכיחים הגדולים והמליצים העצומים, המדברים באהבה מסותרת. ולפעמים בוקע זיו הידידות מבין החרכים לכל, לכל הפרטים, לכל ההמון, לכל העם, וכל היצור.

(ראי"ה קוק, אורות הקודש, חלק ג, עמ' שלה)

טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכן בלעם הרשע
38-39

ואומרו "ומקללך" יש גם כן להסמיכה למעלה [למלים "ואברכה מברכיך"], והוא על דרך אומרם במסכת תענית וזה לשונם: טובה קללה שקללן אחיה השלוני מברכה שברכם בלעם וכו', וכנגד מקלל כזה אמר שישנו בכלל הברכה. ולזה רמז לשון יחיד, כי לפרט זה דוקא יכוין לברך, "ומקללך" - פרט אחר, שאינו אלא מקלל, לזה "אאור".

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, בראשית, פרק יב, ג)

"אורריך וגו' ומברכיך" וגו'...וטעם אומרו "מברכיך" לשון רבים, ולא בירך אלא לאחד, גם הזכיר מאררים רבים ו"ארור" לאחד, נתכוון לשלול חלק מהמאררים שאינו ארור והוא אחיה השילוני וכיוצא בו, לזה אמר "ארור" ולא ארורים כולם. ובמברכים ג"כ יש מהמברכים שאינו בכלל ברוך, והוא בלעם הרשע, שהגם שבירך, לא יבורך, ולזה אמר מברכיך יש בהם חלק אחד שהוא ברוך ולא כולם, לשלול הנזכר.

(אור החיים, בראשית פרק כז, כט)

טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכן בלעם הרשע אחיה השילוני קללן בקנה וכו' כאשר ינוד הקנה וכו' ואפילו כל הרוחות שבעולם באות וכו' דממו הרוחות עמד הקנה במקומו אבל בלעם הרשע בירכן בארז וכו' כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו
38-44

לזכר עולם יהיה צדיק [ר' שמואל מוהליבר זצ"ל], ולדורות מוכרח זה להיכתב, למען ידע דור אחרון בנים יולדו, כי שני זרמי חיים מלאים אוצרות הון רב ישנם בקרבנו: הזרם האחד, זהו זרם החיים אשר סיגלה לה האומה הישראלית בגבורה נפלאה במשך ימי נדודיה הרבים, במשך תקופת הגלות הנפלאה בדלדולה החצוני ובגבורתה הפנימית, זוהי תקופת הדלדול הלאומי המעולפת בלבוש של רפיון ושל חולשה, אבל כחה פנימה איתן ונפלא הוא, זרוע ה' שמה נגלתה ונשמת הוד מלכות וחכמת ישראל סבא על ידה היא מתבלטת; וזרם החיים השני זהו הזורם עוד מהתקופה הקדמוניה, מימי הנוער של האומה, מימי החוסן והזיו, ושאין אנחנו אסירי עוני מסוגלים להציץ אל יפעת התוך שלו בטהרתו, הנותן לנו את הוד גבורתו, כי אם ע"י ההשתמשות שלנו עם כל הרכוש הגדול של אוצר הנפלא אשר לזרם החיים של הגדולה, שאינה מתגלה במעטה של גבורה כי אם היא מסתתרת בחולשה ורפיון, מתוך קללתו של אחיה השלוני: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים", שהיא באמת טובה מברכתו של בלעם הרשע שהמשיל את ישראל לארז. הקנה המתנודד והנכפף מכל רוח מצויה, כיון שנשתתקו הרוחות הריהו נשאר עומד במקומו, חסון בשרשיו המרובים והמשורגים היונקים מלשד פלגי מים רבים. ואולם אשרי האיש שהצליח להגיע למדרגה של "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", הארז שסיגל לו את כל סגולותיו של הקנה אחרי כל הרוחות החזקות שסערו עליו ממזרח, וממערב, מצפון ומים, והוא נשאר עומד בגאון חסנו, ארז זה יש בו מברכת צדיקים אשר רק ברכה ולא קללה בו.

(מאמרי הראיה, חלק א, עמ' קכט = ספר שמואל, זכרון להרב שמואל מוהליבר, עמ' קו)

טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכן בלעם הרשע אחיה השילוני קללן בקנה וכו' ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן וכו' בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר כארזים (עלי מים) מה ארז זה אינו עומד במקום מים וכו' ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים
38-45

ופירש רש"י [סנהדרין קו ע"א]: מה שאמר כאן "כארזים עלי מים" שכינה דקאמרא הכי. ופירושו דחוק. ונראה שכך פירושו: כי מברכותיו של בלעם אנו למדין מה היה בלבו לקללם, ובודאי היה בדעתו להמשילם לסתם ארז שאינו עומד במקום מים, כדי להשליט בהם עין הרע כסתם ארז, שע"י שהוא גבוה הכל מסתכלין בו, כך ישראל, ע"י שירום ונישא וגבה מאוד, יתנו האומות בהם עיניהם. ויהפוך ה' את הקללה ונתן חכה לתוך פיו לאמר, אמור "כארזים עלי מים", שטר ושוברו עמו, כי המים מגינין עליו כי רוב תחתיתו מכוסה במים ואינו נראה כל כך גבוה, והמים מצילין אותו מן העין הרע כמו הדגים. אבל מכל מקום דמיון הקנה טוב ממנו, כי הוא מורה על ההכנעה, כי הוא נכנע מפני הרוח וזהו תקנתו. ועל כן אמרו חז"ל שזכה הקנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה, ולהורות נתן בלבם שאין התורה מתקיימת כי אם בנמוכי רוח כקנה, ולא במי שהוא קשה כארז. ומכל מקום הארז העומד עלי מים דומה קצת לקנה, מצד היותו מכוסה קצת, כי גם זה מורה קצת על ההכנעה.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, במדבר, פרק כד, ו)

מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן וכו' ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים תנו רבנן לעולם יהא אדם רך כקנה וכו'

מנהג ישראל תורה היא להציע בבית עשבים שהם כקנים הגדלים בתוך המים. ונראה דהוא על פי מה דאיתא בתענית: לעולם יהא אדם רך כקנה וכו' ולפיכך זכה קנה ליטול ממנה קולמוס לכתוב בו סת"מ. ומקודם זה איתא התם: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים", אר"י א"ר לברכה וכו' מה קנה זה עומד במקום מים ואפי כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין וכו' אלא הולך ובא עמהן, דממו הרוחות עמד הקנה במקומו וכו'. וע"ז מרמזין ביום קבלת התורה להציע אותן קנים, והיינו שאנו מקבלין עלינו העול תורה הנמשלת למים כמבואר בע"ז (ה ע"ב), וכן להיות רך כקנה, וכדאיתא בתענית (ז ע"א) דאין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו. וזה שמציעין אותן על הקרקע, לרמז על הא דאיתא בברכות (יז ע"ב): ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך... וזה שאמר דאפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו, והיינו דאומות העולם נמשלין לרוחות, וכמ"ש (זכריה ו) "אלה ד' רוחות השמים ויצאות" וכו', ופירש רש"י: שרי האומות וכו', ועכ"ז אינן יכולין להזיז את ישראל מהתורה אלא הולכין ובאין עמהן.

(רבי אברהם צבי מרגליות, קרן אורה, עמ' קצא)

כ. ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים
44-45

"איני יכולה מפני שאני קבורה במחצלת של קנים" - כוחות הנפש, בשעה שעודם אחוזים בחברת כח הגוף שהוא המדמה, כל עוד שלא נטהרה הנפש לעמוד בסוד קדושים להשיג הלכות דרכי אל בקודש, הנה משתמשים רק להשיג ציורים שפלי ערך. אמנם אותן הציורים הם יהיו להכנה, שבמלאת ימי טהרת הנפש תזכה על פיהם להשיג ג"כ דברים יותר נעלים. והנה הרגיל בעולם להשתמש בקנה, ולכתוב בו דברי חכמה והשגות שכליות, כדחז"ל לפיכך זכה קנה ליטול ממנו קולמוס, לכתוב סתו"מ. אמנם מי שלא ערבב כוחות נפשו ע"י הנהגות רעות באיסורין ומדות רעות, תמצא הנפש כוחותיה סדורים ומוכנים להשיג עכ"פ מעלתה הנמוכה, שהיא אמצעי לעלות אח"כ במעלה יותר עליונה. נמשלו כוחות נפשה, המוכנים להשגה שפלה אמצעית להועיל להשגות עליונות, כאילו היא אוחזת בידה קנים רבים, שתשמש בהם לכתוב ולחוק בנפשה מושכלות גדולות אחר גמר הכנתה. והנה כוחות הנפש מוכנים להשכיל ישנם בכל אדם, אלא שמי שע"י הנהגה רעה התנהג בחשיכה ויצא מסדר הישר שע"פ התורה והשכל, נעשו כוחות נפשו מטורפים וסבוכים, עד שאינו יכול להשתמש בהם להוציא מהם אפילו השגה שפלת ערך, ואותם הכוחות עצמן שמועילים להשגה כשהם כסדרם, מונעים הם כשהם בעירוב וסיבוך. ודומה לקבורה במחצלת של קנים, שהקנים המוכנים לכתוב בהם דברי חפץ השתרגו בערבוביא ומונעת ממנה השיטה הראויה לפי מעלתם עכ"פ.

(ראי"ה קוק , עין איה, ברכות יח ע"ב, אות יד)

לעולם יהא אדם רך כקנה
45-46

...יוסף הצדיק שנקרא "אברך" - אב בחכמה ורך בשנים. וכי נקרא כן רק בימי נעוריו? רק הפירוש כמאמר חז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה. ואף בהיותו חכם ועבר עליו שנים רבים, צריך להיות בו ענין הביטול והכריעה לה' יתברך. והנה השדרה מעמדת האדם על רגליו, והיא עצמה נותנת כח ההכרעה. והיא עיקר חיות האדם. וזהו שם "אברך", להיות יוסף מקור החיות. ומצד זה שיש בו תמיד התחדשות החיות לכן הוא רך כקנה ובזה שולט ברכה ונקרא אברך כנ"ל.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת מקץ, שנת תרלז)

כשקדושתו של אדם מגעת למידה כזו, שהטוב שבעצמיותו הוא המכריע בחייו, אז יוכל להיות מתקיפי עולם, וכחות גופו ונפשו ראויים הם שיזרמו בדרכם בחיים במילואם, כי כל אשר יאמץ יוסיף שפעת טוב, חסד, אור וחיים. אבל בזמן שלא נזדכך עדנה, והרע שבו מרובה על הטוב, אז ראוי לו להשפיל דעתו, לשבור לבבו, להיות רך כקנה, ורצונו יהיה רפה כמה דאפשר, רק לדבר מצוה ברורה יחזקהו ויאמצהו, עדי יאיר עליו אור ד' ויזדכך כראוי, ויבוא לו תור הגבורה, להיות מגיבורי כח עושי דברו.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות רסג = ערפלי טוהר עמ' צב)

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז
45-46

"בגיד הנשה" - שלא יהא אדם קשה כגיד, וכדאיתא במסכת תענית פ"ג לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז. ונמצא נענש יעקב... על שהתקשה ביותר, כדכתיב [משלי כח, יד] "ומקשה לבו יפול ברעה".

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק לב, לג)

כלומר הגם שצדיקים נמשלו לארז... על כל זה יהיו בעיני עצמם רך כקנה, לשני ענינים אלו: א') כמו שהקנה, לפי שהוא רך, עושים ממנו קולמוס לכתוב ספר תורה, תפילין, ומזוזות, כן ע"י שיהיה עניו, יהיו נהנים ממנו עצה ותושיה בכל דבר שבקדושה, בעניני דעות אמתיות ומדות ישרות ונכונות, על פי יסודי התורה הקדושה. והב') כמו שהקנה מטה עצמו לפני רוח מצויה, כן ממש יהיה התלמיד חכם, שלא יהא עומד על דעתו נגד דעת תלמידי חכמים אחרים החולקים עליו, הגם שאינם מחודדים כמוהו, רק יטה עצמו לדעתם... ולא יהא כמו הארז שאינו מזיז עצמו ממקומו.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, עמ' א ע"א)

ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים

עי' יו"ד סי' רעא סע' ז בהגה: י"א שיש לכתוב ס"ת בקולמוס של קנה ולא בנוצה. ובט"ז סק"ח כתב: אמת שבמרדכי פ"ק דגטין כתוב כן בהגה בשם הר"ש, אבל איני יודע טעם לדבר כו'. ותמהני שלא העיר על דברי רז"ל אלו. ויעוין בס' חסידים סי' רפג: כשהיה כותב מזוזות לא היה כותב אלא בקולמוס של קנה, אבל דבר שבע"פ היה כותב בקולמוס של עצם... וראה שם סי' תשצט בענין זכות וחובה בדוממים, כדהכא זכה קנה. ובירושלמי סוף הוריות: קרש שזכה לינתן בצפון כו'. וגם חובה כאמרם בב"ר פכ"ו: אף אילני סרק עתידין ליתן דין וחשבון אם נכשל בהם אדם.

(רבי ראובן מרגליות, מרגליות הים, סנהדרין קו ע"א אות ב)

מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון וכו' והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה (כ:) נזדמן לו אדם אחד וכו' אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש
46-כ:

מדת התפארת הוא העוסק בתורה. אמנם צריך זהירות גדול שלא יתגאה אדם בדברי תורה, שלא יגרום רעה גדולה, שהרי כמו שהוא מתגאה, כך גורם שמדת התפארת שהיא התורה, תתגאה ותסתלק למעלה ח"ו. אלא כל המשפיל עצמו בדברי תורה, גורם לתפארת שירד וישפיל עצמו להשפיע למלכות. והרי למטה מתפארת ארבע ספירות, ולהן שלש מדות... המתגאה בתורתו על העני ומבזה אותו, כההוא עובדא דאליהו שנדמה לרבי שמעון בן אלעזר כעני מכוער נבזה ונמאס להכשילו, שזחה דעתו עליו וגינה את העני, והוא הוכיח על פניו מומו, כי המתגאה על העני גורם שהתפארת יתגאה על היסוד ולא ישפיע בו. ואם תהיה דעתו של חכם מיושבת עליו עם העני, אז התפארת ישפיע ביסוד. לפיכך יֵחשב העני מאד אצל החכם ויקרבהו.

(תומר דבורה פרק ז [הובא בשל"ה, עשרה מאמרות, מאמר שביעי, אות רט])

לפעמים מתוך גדלות רוחנית מתחזקות גם כן המדות הרעות, ומתבלט הדבר בלעיגה וביזוי לחברים, כשיש איזה טינא בלב ביחוד עליהם. אף על פי שלכאורה התביעה הלבית דורשת הרחבה זו, ולפעמים יש מקום לצדד גם כן שאין בביזוי ההוא משום לשון הרע והתכבדות בקלון חבירו, שאין הכונה להרע כי אם להרחיב את אופיו הפנימי, שהוא בעיקרו קודש, בכל זאת הזהירות מזה היא יפה, והרי זה בכלל "אל תאמר אשלמה רע, קוה לד' וישע לך" (משלי כ, כב).

(ראי"ה קוק, אורות הקודש, חלק ג, עמ' רמה)

וידוע שמתוך תלמודו יכול תלמיד חכם ליהפך לבָז ובוזה לבריות, ושהגאוה היא שורש הבוז והקלון לזולת, כמו שאמרו (נדרים פא ע"א): "מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן?... רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי [שקוראין לבני אדם "חמורים"]". וכן ידוע המעשה בר' אלעזר בר' שמעון שלמד תורה הרבה והיתה דעתו גסה עליו והעליב אדם מכוער. הרי ראינו שהבוז לזולת עלול בקלות להתפשט לביוש, שממש מבייש אותו, ומי ימלל גודל עוון זה!

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' עז)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ז ע"א בשם פוקד עקרים]


ממגדל גדור מבית רבו

כלומר מקיבוץ של תנאים, המחזקים את התורה הקדושה בגדריהם. כי מגדל היא לשון חיזוק כמו שנאמר "מגדל עוז שם ה'" וגו, וגדור הוא לשון סייג, לקיים מה שאמרו אנשי כנסת הגדולה "ועשו סייג לתורה"... והקדים כאן העשיה במה שאמר ממגדל גדור, להשמיעה במה שאמר מבית רבו, על שם שהקדימו ישראל גם כן בעת קבלת התוה"ק נעשה לנשמע, שאמר הקב"ה על זה, מי גילה רז זה לבני וכו', עיין במסכת שנת פרק ר' עקיבא, כי כל מי שיראת חטאו מעניני מעשה ודבור קודמת לחכמתו, חכמתו בעיון התוה"ק מתקיימת, ואם לאו אין חכתתו בעיון התוה"ק מתקיימת.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף א ע"א)

והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה

כלומר שכבר היה חומרו נכנע תחתיו כמו שהחמור נכנע תחת רוכבו, וכמו שפירש בעל העקידה זצללה"ה על הפסוק "ויחבוש את חמורו". וזה היה בעניני מעשה. והיה מטייל על שפת הנהר - זה הוא בענין עיון התוה"ק, כי לא הסתפק את עצמו במה שנחית לעומק ההלכה בים התלמודי שנקראו בפי חז"ל באגדת רבה בר בר חנה "נחותי ימא", רק היה מטייל גם כן על שפת הנהר דעה הזה בפלפול ודרוש, שהקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא, אפילו אינו אליבא דהלכתא, וכמאמרם ז"ל כל פטפוטייא בישין ופטפוטי דאורייתא טבין. ושמח שמחה גדולה - לקיים מה שנאמר "עבדו את ה' בשמחה". וענין שמחה גדולה הוא סימן לגודל נפשו הקדושה, שהיה שמח מאוד מאוד על שזכה לנעשה ונשמע, במעשה ועיון, ולתוספות חכמה בדרוש ופלפול. וכמו שאמרו חז"ל תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה. והנה עד כאן סיפר לנו הברייתא בשבחו של ר' אלעזר ב"ר שמעון, ומכאן ואילך יספר הברייתא שכל זה לא עמד לו לפי שלא היה עדיין רך כקנה, והחזיק בדעתו נגד דעת רבים, לכן בא אליו אליהו לטובתו, ליסרו ולהוכיחו על זה, כדי שמכאן ואילך לא יהיה דעתו זחה עליו ויטה דעתו לדעת הרבים, ובא אליהו זכור לטוב גם כן ללמדנו בינה, והלכתא גברוותא בכמה דברים, אשר לכל זה באה הברייתא לספר לנו עובדא הזאת. וכמו שאמרו חז"ל במסכת ברכות בענין ר' יוסי שאמר שם שלמד מביאת אליהו זכור לטוב אליו ג' דברים, כן גם כן כאן נלמוד מגילוי אליהו זכור לטוב כמה הלכות פסוקות.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף א)

והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה

אין כוונתם בזה לומר שהיתה בו חלילה וחלילה שמץ מגסות הרוח, כי אין לומר כזאת על תנא אלקי נורא וקדוש כמוהו, וגם חלילה לומר עליו שלא קיים משנת חסידים ממאמר ר' יוחנן בן זכאי שאמר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. רק כוונתם בזה הוא, על פי שאמרו חז"ל שקודם שיצא הבת קול כהלכה כדברי בית הלל היה רשות לעשות גם כדברי בית שמאי [עירובין ו ע"ב], הגם שתלמידי בית הלל היו מרובין מהם והתורה אמרה אחרי רבים להטות, אבל לפי שתלמידי בית שמאי היו מחודדין טפי, לכן ניתן הרשות לפסוק גם כמותם, לפי שלא אמרה התורה הקדושה רק בדבר שהדעת יכול לנטות לכאן ולכאן, יהא ההטיה אחרי רבים ולא אחרי המעוט, ולכן נאמר "אחרי רבים להטות", אבל בדבר ודאי שאין בו הטיית השכל לשני צדדים אין להשגיח על הרבים כלל, ולכן כיון שתלמידי בית שמאי היו מחודדין טפי יש מקום לומר שדבריהם המה כמו דברים ודאין שאין משגיחים על הרבים החולקים עליהם, אבל לפי שהדבר שקול, שיש גם כן מקום לומר שהגם שהם מחודדין טפי, על כל זה אין דבריהם ודאין ממש, ולכן קודם שיצא הבת קול, הרוצה לעשות כדברי בית הלל שהם מרובין הרשות בידו, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי שהם מחודדין טפי עושה, לפי שדבריהם המה כמעט כמו דברים ודאין, ולכן הרשות נתונה לפסוק כמותם גם כן, עד שיצא הבת קול שאין משגיחים על החדוד, רק גם באופן הזה הלכה כדברי בית הלל שהם מרובין, כי סוף כל סוף אין דבריהם של בית שמאי דברים ודאין.
וכן כאן, ר' אלעזר ב"ר שמעון, לפי שלמד תורה הרבה, וגם אביו היה ר' שמעון ב"ר יוחאי שלא היה עוסק בעניני העולם כלל, ואמר כשיצא מהמערה על מי שעסק בצרכי העולם "מניחין חיי עולם" וכו', ולכן היתה דעתו זחה עליו לעשות כדעתו ודעת אביו נגד רבים החולקים עליהם. ועל פי מה שאמרו חז"ל שקודם שיצא הבת קול היתה הרשות נתונה לפסוק גם כדברי בית שמאי, וכמו ששם יצא הבת קול שהלכה כדברי בית הלל כן כאן נשלח לו אלי' זכור לטוב לטובתו ולהוכיחו שלא יהא דעתו זחה עליו נגד רבים החולקין עליו, הגם שלמד תורה הרבה, רק לעשות כדעת הרבים החכמים שחולקין עליו ועל אביו.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף א ע"ב)

והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה וכו' (כ:) נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות

סופה של אגדה זו מקביל הקבלה קוטבית לראשיתה... בראשית הסיפור נאמר כי ר' אלעזר בן ר' שמעון היתה דעתו גסה מפני שלמד תורה הרבה. ובכן, לימוד התורה הביאו לידי גסות הרוח, לידי גאוה, ומתוך כך לידי יחס נוקשה לבריות, קשה כארז. אך אגדה זו הן באה ללמדנו כי אמיתה של תורה אינה כן. מי שמגיע מתוך לימוד התורה ליד גסות הרוח - לא עמד עדיין על אמתה של תודה. רק לכשהוא לומד לדעת כי לעולם יהא אדם רך כקנה, בזה הוא מגיע לאמתה של תורה, אשר הקולמוס בו היא נכתבת היא וכל פרשותיה ובכללן תפילין ומזוזות הוא מן הקנה.

(רבי צבי קפלן, ממעיני קדם, עמ' 174)



כ ע"ב

נזדמן לו אדם אחד
1

כלומר שנדמה לו שבהזדמנות ודרך טבע של עולם פגע בו האיש הזה, אבל על פי האמת וכמבואר בדברי רש'י ותוספות ז"ל שם, האיש הזה היה אליהו זכור לטוב, שנשלח לו מן השמים לטובתו ולהוכיחו וכנ"ל.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף א ע"ב)

שהיה מכוער ביותר
1

שבכוונה היה אליהו עושה עצמו מכוער ביותר, כדי שיהיה נדמה לו לר' אלעזר ב"ר שמעון שהוא נכרי מזרע כוש הבא מבני חם, שהיא מאומה היותר שפילה שבאומות העולם. אבל אם היה עושה עצמו מכוער כדרך בני אדם מכוערין, לא היה חושב עליו ר' אלעזר הנ"ל שהוא נכרי מזרע כוש, וכעורות בישראל אינו חסרון, רק אדרבה מעלה היא להם, שע"י זה דעתם שפילה עליהם, וכמו שאמרו חז"ל במסכת תענית דף ז.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ב ע"א)

אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך
1-4

ולכאורה יפלא, וכי חשוד ר' אלעזר חלילה לעבור על דרשת חז"ל שדרשו על הפסוק "גזילת העני בבתיכם" שקאי על מי שאינו משיב שלום להנותן לו שלום? ובפרט במה שקרא אותו "ריקה" ובמה שאמר לו שמא כל בני עירך מכוערין כמותך, כי מה נפקא מינה לר' אלעזר בזה, ומדוע אמר לו דברים הללו שלא לצורך כלל לפי הנראה לכאורה. אלא על כרחך לומר שלפי שנדמה לו כנכרי גמור מזרע כוש, לכן לא השיב על שלומו וגם ביזה אותו. והגם שאמרו חז"ל במסכת אבות על פי קבלתם מסיני כידוע בפרק ד: אל תהי בז לכל אדם, וגם אמרו שם: והוי מקדים בשלום כל אדם, ואמרו חז"ל שר' יוחנן בן זכאי היה מקדים שלום אפילו לנכרי בשוק, ומכל שכן שמחויבין על פי משנת חסידים הנ"ל להשיב על שלום נכרי, אבל לפי שר' אלעזר הנ"ל היה סבור כאביו שלשון "אדם" קאי רק על ישראל, שלכן אומות העולם אינם מטמאין באוהל המת לפי שנאמר "אדם כי ימות" וגו' ודרש אתם קרוים אדם ולא האומות, ולא כחכמים החולקין עליו, והחזיק בדעתו ודעת אביו נגד רבים החולקים עליהם. ולכן סבור שנכרי לא די שאינם מחויבים להקדים לו שלום, רק יש איסור להשיב על שלומו ומצוה לבזותו, כיון שדרשו חז"ל על הפסוק "ולא תחנם" שאסור לישראל לומר כמה נאה נכרי זה, לפי שאסור לנו שימצא הנכרי חן בעינינו, לכן סבור שאסור להשיב על שלומו ועוד מצוה לבזותו. וממסכת אבות אין ראיה כי שם נאמר לשון "אדם" - אל תהי בז לכל אדם", "והוי מקדים בשלום כל אדם", ובלשון הזה קבלו החכמים איש מפי איש מסיני. ולכן אמר לו ר' אלעזר הנ"ל: שמא כל בני עירך מכוערין כמותך, כלומר שבא לתרץ עצמו לפניו מדוע לא השיב על שלומו, שלכן לא החזרתי לך שלום וכניתי אותך בשם ריקה, כי אני חושש שאתה נכרי כושי ובאת מארץ כוש שכולם שחורים ומכוערין כמותך. וממה שדרשת בשלומי ואמרת לי שלום עליך רבי אין ראיה שיהודי אתה, כי ימצא גם נכרי שישאול בשלום אדם גדול מישראל שיכיר בפניו שהוא רבי ויאמר לו כלשון הזה. ואליהו זכור לטוב במכוון היה עושה עצמו כדמות נכרי כושי כדי להוציאו מזחות דעתו ולהראותו שהלכה כחכמים החולקים על דרש הזה וסוברים שגם האומות נכללים בשם אדם, וגם עליהם אמרו חז"ל על פי קבלתם מסיני "אל תהי בז לכל אדם", "והוי מקדים בשלום כל אדם. כי אפילו הכושים עתידים להביא דורון למלך המשיח על פי דרשת חז"ל במסכת פסחים בפרק ערבי פסחים, לבד מעמון ומואב שנאמר עליהם "לא תדרוש שלומם וטובתם", ולבד ממלכות הרשעה הבא מאדום שנאמר עליהם "גער חית קנה" - עיין בפרק ערבי פסחים.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ב ע"א)

כ: אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש וכו' כך וכך עשה לי
1-16

(יד ע"ב) והנה עלה בדעתי לומר כי כל מה שאמרו חז"ל שצריך אדם למחול על עלבונו ממדת חסידות בכל האופנים הנזכרים למעלה היא רק אם האדם שציער אותו בחירוף וגידף וכדומה בצערא דגופא לא הקדים הנעלב לעשות עמו טובה. אבל אם הנעלב עשה לו טובות והוא שילם לו רעה תחת טובה, שחירף וגידף אותו וכדומה לזה צערא דגופא, אז אפילו עפ"י מדת חסידות מותר לו לנקום ממנו בכל יכולתו. וראיה לזה מצאתי בספר אור החיים הקדוש על התורה... שכתב בספר בראשית קפיטל יט פסוק ט, בדיבור המתחיל ויאמר מה עשית וגו': צריך לדקדק וכו' אולי שרמז באומרו "מה עשית לנו" קודם "מה חטאתי לך", לרמוז לו מה טובה עשית לנו וגמלתיך רעה שבעד זה הבאת וגו'. והכוונה להיות שאין אדם מתחייב רע בעולם כמשלם רעה תחת טובה, לזה רמז לו שלא יספיק עשותם לו לאברהם רעה (כלומר שאפילו אם עשה לאברהם רעה קודם לזה אין בהרעה ההוא הספקה) לעשות להם מה שעשה, שרצה לאבדם מן העולם, ואין מציאות רע בעולם שיהיה זה תשלומו, כאומרו "מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי" (כלומר שאפילו אם עשה לאברהם רעה היותר גדולה שבעולם קודם לזה, על כל זה לא היה לי לשלם לו (טו ע"א) ולממלכתו הרעה הגדולה הזאת לאבדם מן העולם), זולת אם קדם (אברהם) לעשות להם טובה והם גמלוהו רעה (ובאופן הזה היה הצדק התו לשלם להם הרעה הגדולה הזאת) עכ"ל. אם כן, נראה מדבריו הקדושים כי המשלם רעה תחת טובה ראוי הוא לעשות לו כל הרעות שבעולם אפילו ממדת חסידות, כי אבימלך שהיה בימי אברהם היה צדיק, וכמבואר במדרש תהלים קפיטל לד על הפסוק "בשנותו את טעמו לפני אבימלך", עיי"ש בפירוש רש"י. ומכל שכן אברהם. והסכים אבימלך שאם היה אברהם עושה לו טובה קודם לזה, והוא היה משלם לו רעה תחת זה, היה מצדיק עליו הדין, שרצה אברהם לפי דעתו לאבד אותו ואת ממלכתו מן העולם, ולא היה מתרעם עליו כלל אפילו ממדת חסידות. וכדומה לזה כתב בעל העקידה בשער שלשים בסופו, על הפסוק "למה שילמתם רעה תחת טובה הרעותם אשר עשיתם", וזה לשונו שם: לומר כבר נזדמן בידכם דבר רע שלא ניתן למחילה ולא לוותר. ומשמע מדבריו הקדושים בפירוש המקרא הזה, שהמשלם רעה תחת טובה אין לוותר עליו ואין למחול לו ואפילו פיוס אינו מועיל. ואמרתי כבר הטעם בזה כי אם יתפיים הנעלב מן העולב אותו וימחול לו, בידוע הוא שלא יעשה לו פעם שנית כזה להעליב אותו, לפי שיזכור לו את הטובה שעשה לו, שויתר לו על צערו ונתפייס ממנו, ולכן לא יעשה עמו עוד רעה, אבל אם טבעו הוא לשלם רעה תחת טובה, אפילו אם ימחול לו ויתפייס ממנו כל שהן שיוסיף להרע עמו, לפי שטבעו ורשעתו הוא לשלם רעה תחת טובה, וכל יותר שייטיבו עמו עוד יותר יוסף להרע.
ועל פי הדברים הללו יובנו דברי הברייתא במעשה ההוא שהביאו מר' אלעזר ב"ר שמעון שלכאורה למה סיפרה לנו הברייתא שאותו האיש נתן לו שלום ואמר לו שלום עליך רבי, והוא לא השיב לו על שלומו, כיון שאותו האיש לא הקפיד על זה, רק על מה שאמר לו ריקה כמה מכוער וכו', כמו שמצינו שאמר לאנשי עירו של ר' אלעזר "כך וכך עשה לי", נמצא שלא הקפיד רק על העשיה שעשה לו ולא על השתיקה ששתק מלהשיב על שלומו, ואם כן מה צורך להברייתא לספר זה ולדבר בגנותו של אדם גדול כמוהו בחנם ללא תועלת, ובפרט במה שספרה הברייתא באיזה אופן נתן לו שלום, שאמר לו שלום עליך רבי, שהיה די שיאמר הברייתא שנתן לו שלום ולא החזיר לו. ואפילו נקודה אחת כדברי התנאים לא נמצא בחנם. אבל על פי הקדמתי הנ"ל, שהמשלם רעה תחת טובה לא ניתן למחילה ולא לוותר ואין מועיל שום פיוס בעולם ויכולים להרע בכל יכולתו עבור זה, כמו שכתב האור החיים הקדוש והבעל העקידה, יתורצו דברים הללו, כי הנה דרשו חז"ל על הפסוק "גזילת העני בבתיכם", שקאי על מי שאינו משיב שלום להנותן לו. ולהבין מה גזילה הוא זאת, על כרחך לפי שנתינת שלום לחבירו הוא ענין נתינה שנותן לו כבוד בזה, והוא כאלו נותן מעות לחבירו להשיב לו, כמו הנותן לחבירו מתנה על מנת להחזיר, שידוע שאם נתן לו חבירו אתרוג במתנה על מנת להחזיר לו, אם החזירו יצא, ואם לאו גזילה הוא בידו, ואין קורים בו לכם משלכם ואין יוצאים בו. וכן ממש ענין נתינת שלום לחבירו מתנה על מנת להחזיר, ואם לא החזיר לו על שלומו גזילה הוא בידו וקרינן ביה גזילת העני בבתיכם, שלא החזרתם המתנה ונשארה הגזילה בבתיכם. ומכל שכן אם נותן לו שלום שלא כדרך הרגיל, רק הוסיף לומר שלום עליך רבי, (טו ע"ב) הוסיף במתנה הזאת שהוא ענין טובה יתירה שהוא קורא אותו ומכבד אותו בשם רבי, וזאת נותן לו במתנה גמורה, ורק השלום לבדו נתן לו על מנת להחזיר, והנה אם אינו משיב על שלומו, הגם שהוא גזלן בזה, אבל אינו נקרא עדיין בשם "משלם רעה תחת טובה", אבל אם על ידי נתינת שלום לו והטובה שעשה עמו מצא מקום לדבר אתו ולבזות אותו ולומר לו ריקה כמה מכוער וכו', נמצא משלם רעה תחת טובה, ולכן לא רצה למחול לו ולא להתפייס ממנו בשום אופן שבעולם עפ"י שאמרנו למעלה שכן נותן שורת הדין וגם מדת חסידות. ולכן אמר אותו האיש לאנשי עירו של ר' אלעזר בדיוק גדול כך וכך עשה לי, שכוונתו כך שאמר לי ריקה וכך שאמר לי כמה מכוער וכו' עשה לי שנתתי לו שלום, ועבור טובתי שהכנעתי עצמי לפניו וקבלתי עלי לשמשו כתלמיד לרבו, לא די שגזל ממני שלומו וגזילת העני בביתו, אבל רק על ידי זה הרע עמי ושילם לי רעה תחת טובה, ולכן אי אפשר לי למחול לו אפילו על ידי פיוס, רק בשבילכם אני מוחל לו וכנ"ל...
(טז ע"ב) כבר כתבתי למעלה שהיה סבר עליו שהוא מזרע כוש, שהוא מאומה היותר שפילה וסבר שהאומות אינם קרוים אדם, והלך בשיטות אביו ז"ל שאמר במסכת שבת שכל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, שעל זה הוצרך להטמין עצמו במערה. ועיין ברש"י ז"ל על הפסוק "לכלב תשליכון אותו" ובנכרי כתיב "או מכור לנכרי" ודברים ככתבן, וא"כ היא גרוע וכו'. ובאמת אמרו חז"ל שלא כדבריו, רק מפרנסין וכו' משום דרכי שלום. ולכן הוכיחו אליהו ז"ל, שאפילו הוא כדבריו, על כל זה משום דרכי שלום צריך לנהוג עמו כמו עם יהודי, ובאם משלם לו רעה תחת טובה, לא ניתן למחילה.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף יד ע"ב-טו ע"ב, טז ע"ב)

אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש וכו' ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן
1-19

לכאורה אין להבין על רבי אלעזר שלא השיב לו שלום אף אם הוא מכוער ביותר, והדין ג"כ להשיב שלום אפילו לנכרי בשוק, ובפרט שנתן לו שלום דרך כבוד, שלום עליך רבי. עוד צריכין להבין על אליהו זכור לטוב, שכל הכעס שלו היה על שא"ל כמה מכוער אותו האיש ולא על שלא החזיר לו שלום. ועוד צריכין להבין קושית מהרש"א בח"א שאמר אחר כך בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן, והיה צריך לומר ובלבד שלא יעשה עוד כן, אבל הלשון שלא יהא רגיל משמע דלפעמים יעשה כן. ונראה לי לתרץ כל הדקדוקים במה שראיתי בהגהות יעב"ץ ז"ל דלהכי לא החזיר לו שלום כיון שראה שהוא מכוער ביותר, סבר דהוא שד ואסור להחזיר שלום לשד כמו דאיתא במגילה [ג ע"א]. ולפי דבריו יוכל להיות שמשום זה לא כעס עליו אליהו זכור לטוב על שלא החזיר לו שלום, כיון שעשה כדין לפי מחשבתו, רק שחטא בזה מה שאמר לו כמה מכוער האיש הזה. ובזה ניחא במה שאמר לו ובלבד שלא יהא רגיל בזה, וידקדק היטב לידע ולהבחין בין שד לאדם.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית
4-6

כלומר שאיני יודע לומר לך שהם מכוערין אפילו הם מכוערין כמו שאתה סובר, לפי שאפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, מפני שנותן חסרון ביצירה של הקב"ה, כי גם האומות והבהמות הטמאות המה יצוריו, כמו שנאמר "כי לי כל הארץ" וגו'. אבל אתה שאמרת עלי כמה מכוער אותו האיש, אתה נותן חסרון ביצירה. לכן לך לאומן וכו', כי זה שאמרת שאני מכוער, מלבד הביוש שלי, גם כן חסרון הוא לאומן שעשה כלי מכוער.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ב ע"א-ע"ב)

איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית כיון שידע בעצמו שחטא וכו' אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל וכו' מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז
4-20

(ז ע"ב) הברייתא... לא ללמד רק הדבר הזה שיהיה האדם רך כקנה ולא קשה כארז סיפרה לנו המעשה הזה, רק באתה ללמד כמה הלכות פסוקות... וממה שלא אמרה הברייתא בפירוש שהיה זה אליהו, רק סתמה הדברים כדי שנחשוב שהיה זה אדם בעלמא, ועל כל זה לא הרשיע במה שלא מחל לו לר' אלעזר ב"ר שמעון, ולא קיבל אפילו פיוס ממנו, ולא עוד אלא שבייש אותו ברבים, וגם שם בעירם לולא בקשת בני העיר לא נתפייס, וגם אז רק בתנאי שיסור זחות הדעת ממנו, ועל כל זה היה צדיק בדבר הזה, וכדאי היה לספר ממנו ולבוא זכות על ידו, שמגלגלין זכות על ידי זכאי, שיסיר ר' אלעזר על ידו זחות הדעת וידרוש תיכף ברבים לעולם יהא אדם רך כקנה וכו'. ולכאורה הוא דבר תימה וכמו שכתבתי למעלה שלכן פירש רש'י ותוספות שהיה זה אליהו וכנ"ל. והנה גם רש"י ז'"ל לא אמר לדבר ברור שהיה זה אליהו, רק אמר שיש ספרים שכתוב בהם שהיה אליהו, וכוונתו בזה כי התוספות הביאו בשם מסכת דרך ארץ שפירשו שם הברייתא שהיה זה אליהו ונכתב בצדו של התוספות שאין זה בנוסחאות שלפנינו, נמצא שיש נוסחאות חלוקות בדבר זה, ולכן כתב רש"י ז"ל שיש ספרים, כלומר שיש קצת נוסחאות במסכת דרך ארץ שהיה זה אליהו, אבל יש נוסחאות שאין בהם דבר זה. נמצא שלפי הנוסחאות הללו היה זה אדם בעלמא שבא לנגדו בהזדמנות. ועל כל פנים, יהיה איך שיהיה, הברייתא סתמה הדברים הללו ולא רצתה לגלות לנו בפירוש שהיה זה אליהו, ומסתמא כדי ללמד לנו בזה שאפילו היה זה אדם בעלמא על כל זה לא הרע במעשיו וכנ"ל. ולכאורה הוא דבר תימא שהוא נגד הברייתא של הנעלבין ואינם עולבים, ונגד מאמר רבא כל המעביר על מדותיו. ואפילו ר' יוחנן לא אמר רק דנקיט לי' בליביה. ואפילו לפירוש המהרש"א הוא רק לנקום ממנו בדבר קטן ולא באופן הזה, ובפרט לבייש אותו ברבים בשביל ביוש קטן כזה וכנ"ל, ושהיה רק בינו לבינו.
והנה במצות לא תעשה רמ, בספר החנוך, נמנה מי שבייש את החוטא ללאו מן התורה, משום שנאמר "ולא תשא עליו חטא". וידוע מה שאמר דוד לשונאיו שביישו אותי ואמר להם: הבא על א"א מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין וכו'. ואם אפילו עפ"י דין הותר לו לנקום ממנו על צערא דגופא, אבל מאן יימר שהותר לו לבייש אותו ברבים, ובפרט באופן הזה שכמעט קללו ואמר שלא ירבו כמותו בישראל, וגם אליהו לא נזכר שם בברייתא שגילה עצמו אחרי כן שהיה אליהו, רק רצה שיסברו עליו שהוא אדם בעלמא (ח ע"א) ותחלה היה מראה עצמו לפני ר' אלעזר כנכרי מזרע כוש, ואחרי כן כשבייש אותו, נראה מפשטות לשון הברייתא שבמה שאמר לו איני יודע אלא לך לאומן שעשאני ואמור לי כמה מכוער כלי זה שעשית, הכיר ר' אלעזר ב"ר שמעון מתיבת אלא שהוא מיותר, שכוונת האיש הוא לומר לו: איני יודע מה להשיבך, אפילו אם כל בני עירי מכוערין כמותי ואני כושי גם כן, אין לך לבייש גם הנכרי וליתן חסרון ביצירה, ומטעם שלא דברה התורה בגנות בהמה טמאה... אלא, כלומר טעית בזה, כמוכח מלשון אלא, שאיני כמו שאתה חושב עלי שאני נכרי, אלא יהודי אני ומאמין בחדוש העולם שהקב"ה ברא העולם ומלואה ולא כדעת הקדמות חלילה. ולכן לך לאומן שעשאני ואמור לו וכו', כי הכל מעשה ידיו של הקב"ה.
ולכן נאמר כיון שידע בעצמו שחטא, כי עתה שנודע לר' אלעזר ב"ר שמעון שהוא יהודי נמצא שחטא בעצם, ולא רק שעבר על משנת חסידים, רק חטא חטא עצום שבייש את איש יהודי מלבד מה שחטא לה'. נשמע מזה שלא נתוודע לשום אדם שהוא אליהו, רק רצה שיחשבו אותו ליהודי שנתבייש מר' אלעזר ב"ר שמעון, וא"כ יבוא מכשול מזה שילמדו ממנו שמותר לנקום אפילו ממדת חסידות וגם לבייש ברבים, ועוד יותר יבוא מכשול ממה שספרה לנו הברייתא דבר זה, שמשמע מזה ששבח הוא לו ויפה עשה בזה. והנה הוא נגד כל המימרות הנ"ל. ועל כרחך לומר שאליהו, במה שלא גילה עצמו, והברייתא, במה שסיפרה לנו המעשה הזה, באתה ללמדנו שאפילו היה איש יהודי בעלמא, יפה עשה בזה וכדין עשה, וגם קיים משנת חסידים, וכדאי הוא שיספרו ממני ושיתגלגל זכות על ידו.
ויובנו הדברים הללו בהקדים מה שאמרו במסכת אבות בפרק רביעי, לאחר מאמר "אל תהי בז לכל אדם" ולאחר המאמר "מאוד מאוד הוי שפל רוח", אמרו בשם ר' יוחנן בן ברוקה "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחר מזיד בחלול השם". והנה להבין סמיכת המאמרים הללו, שמאמר "אל תהי בז לכל אדם" דהיינו גם לנכרי וכנ"ל, הוא משנת חסידים, ומאמר "מאוד מאוד הוי שפל רוח" הוא ודאי משנת חסידים, שלאו כל אדם יכול לזכות ולבוא למדרגה הזאת, ואיך נסמך לה מאמר הזה שלא לחלל השם, שהוא העון היותר גדול, שאפילו יום הכפורים אינו מכפר, רק יום המיתה מכפר. וגם רבים ראו כן תמהו על המאמר הזה, כי איך שייך חלול השם בסתר? ואין לתרץ כתירוץ התוספות יו"ט ז"ל, כי ענין חלול השם נחלק לשלשה חלקים שהביאם הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלו בלאו סג, והביאם גם בספר החנוך. והנה האופן הראשון מחלול השם, שבקשו ממני הנכרים לעבור דבר ממצות התורה בשעת השמד וכו' הנה הוא חייב להתיר את נפשו וכו' ואם עבר וכו' כבר חלל השם וכו' - דבר זה הוא דבר שאינו מצוי. ומשנת חסידים לא מיירי רק מדברים המצויים בכל זמן ובכל מקום, שהרוצה להיות חסיד יתנהג עצמו במדות הללו, וכמאמרם ז"ל: האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות. וגם איך יהיה נענש על זה בשוגג כמו במזיד? ומאי נפקא מינה באיזה אופן נפרעין ממנו אם בסתר או בגלוי? וגם לשון "נפרעין ממנו" שמשמע שנפרעין בני אדם ממנו, ומי הוא הנפרע ממנו על זה? ובפרט האופן השני מחילול השם, שהוא מי שכוון בפעולות העבירה שעשה למרוד בה' ולפרוק עול מלכות שמים מעליו, בוודאי אין לו כלל שייכות למסכת הזאת ולאחר המאמרים הנזכרים למעלה מזה.
אלא על כרחך שר' יוחנן בן ברוקא כיון בדבריו (ח ע"ב) להאופן השלישי מחילול השם, שהיא שיעשה אדם ידוע במעלה (של עיון התורה) ובטוב מעשה (של קיום מצות התורה) פעולה אחת נראה בעיני ההמון שהוא עבירה, ואין ראוי לנכבד לעשות דמיון הפועל ההוא אף על פי שהפעולה מותר על פי דין, הנה הוא חילל את השם. והוא (כוונת) אמרם: היכי דמי חילול השם? אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר (ולמידין ממנו לזלול בגזל שהוא עבירות שבין אדם לחבירו). ור' יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין (ולמידין ממנו לזלזל בעבירות שבין אדם למקום) כמבואר במסכת יומא דף פו. ומחילול השם הזה מיירי המסכת הזאת שהוא משנת חסידים, כי אדם אחר, אם עשה כן, אפילו עבירה לא עשה, ומכל שכן שלא חילל השם במעשה הזה, והחלול השם הזה לא שייך רק אם עשה כן בפרסום, אבל לא אם עשה כן בסתר שלא ילמדו ממנו, כי מהיכן ידעו מה שעשה בסתר ללמוד ממנו לזלזל בדברים הללו? ואם כן יקשה הקושיות הנ"ל.
ולכן נראה לי על פי הידוע שהרבה ברייתות באו לפרש דברי המשנה הסתומין ולבארם אל נכון... נראה לי שהברייתא הזאת של האי עובדא דר' אלעזר ב"ר שמעון באתה לפרש דברי המשנה הנ"ל הסתומין, אשר על ידה נבין פירוש הדברים הללו שנאמרו במשנה וסמיכת המאמרים הנ"ל. כי הנה ר' אלעזר ב"ר שמעון על ידי זחות דעתו סבור שמאמר "אל תהי בז לכל אדם" קאי רק על אומה הישראלית שנקראים בשם "אדם", ולא על האומות. ואלמלי קיים מאמר ר' לויטס הסמוך למאמר "אל תהי בז לכל אדם", והיה מאוד מאוד שפל רוח, שאף על פי שבכל המדות הדרך האמצעי הוא המשובחת, אבל במדת הגאוה אינו כן אלא יטה עצמו לקצה האחרון של שפלות הרוח, והגם שהתורה שבחה מדת הענוה שהוא האמצעית בין הגאוה ושפלות הרוח, אבל ממדת חסידות שיטה עצמו לשפלות הרוח, לפי שהגאוה הוא מאוסה ביותר, ועוד שרוב בני האדם נכשלים בה ולא בדילי אינשי מינה, לכן צריך לעשות לה הרחקה יתירה, וכמבואר בדברי הר"ע מברטנורא. ור' אלעזר ב"ר שמעון היה מתנהג במדת הענוה ולא במדת מאוד מאוד הוי שפל רוח. ולכן אחז בדעתו נגד חכמים החולקים, וסבור שרק ישראל נקראים אדם, ולכן ביזה את האיש הזה שהיה נדמה לו כנכרי. והנה, הגם שעשה דבר זה בשוגג, ע"י שחשב שהמאמר הזה קאי רק על ישראל, ועשה דבר זה בסתר, אבל כיון שבני אדם לא בדילי מהגאות, ונפשו של אדם חומדתו, יש חשש גדול שיעשה דבר זה בפרהסיא וגם במזיד, כלומר שירגילו לבוא חלילה לקצת גסות הרוח. והגם שידע אח"כ שהכוונה של "אל תהי בז לכל אדם" קאי גם על האומות, אבל על כל זה כיון שהוא רק משנת חסידים, כשם שנכשל עתה במה שלא קיים המשנה הזאת של "מאוד מאוד הוי שפל רוח", כן יכשול במאמר ממשנת חסידים של "אל תהי בז לכל (ט ע"א) אדם", ויבזה גם הנכרי בפרהסיא. והגם שאין זה חטא, אבל בעיני ההמון שאין יודעים לחלק בין נכרי לישראל, ילמדו ממנו לזלזל בביוש בני אדם, וביוש בני אדם מעם הישראלי אפילו החוטאים היא עון גדול.
ולכן נסמך להם "כל המחלל שם שמים בסתר" כמו שאירע כאן לר' אלעזר ב"ר שמעון, שסופו שיבוא לחילול השם ע"י שעושה כן עתה בסתר על ידי שורש זחות דעתו, שלא החזיק במדת מאוד מאוד הוי שפל רוח, נפרעין ממנו בגלוי, דהיינו האנשים שנתביישו ממנו או השומעים מותרים הם להענישו ולפרסמו ולהפרע ממנו בגלוי ולביישו ברבים ושלא להתפייס ממנו, עד שיהיה נפרע על העון הזה, שיסור השורש של זחות הדעת ממנו, ושידעו כל העולם איסור המבייש ושלא ילמדו ממנו על ידי שיראו את הביוש שעושין לו בשביל זה, ויהיה טוב לו שלא יהיה נכשלים רבים על ידו חלילה, שיחשב לו דבר זה לעון חילול השם חלילה, וטוב להעולם שלא יעשו כזאת, לבייש את שום אדם על ידי שיראו עונשו על זה. "ואחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם", כלומר הגם שהיה עתה שוגג בדבר הזה, אבל כיון שאם לא יהיו נפרעין ממנו בגלוי, ירגילו לעשות כן במזיד חלילה, וכנ"ל, לכן נפרעין ממנו בגלוי. נמצא שהברייתא מפרש דברי המשנה וסמיכת המאמרים הללו היטב.
נמצא למידין מזה שאם אדם גדול במעלה ובטוב מעשה, ועשה דבר הדומה לעבירה אפילו בסתר ובשוגג, אשר ידוע לנו שעשה זאת על ידי קצת זחות הדעת, הגם שאינו גאות חלילה, אבל כיון שמהגאות לא בדילי אינשי מיניה, ויש חשש גדול שיעשה כזה ועוד יותר מזה בפרהסיא ובמזיד, אין שייך איסור זה שיהיה מוכרחין למחול לו עפ"י מדת חסידות. אדרבה, טוב יותר לבייש אותו ברבים ולא להתפייס ממנו, עד שיהיה ידוע לנו ושיקבל עליו ברבים על דעת רבים שיסיר זחות הדעת מאתו, ויהיה טוב לו וטוב להעולם כולו שלא ילמדו ממעשיו. ולכן אמר אם זה רבי, שיש לחוש לחילול השם, שילמדו ממעשיו, אל ירבו רביים כמותו בישראל, שיכשילו את בני האדם, ולכן מוכרחין להיפרע ממנו בגלוי, ואין לחוש למה שיתבייש על ידי זה, כי טוב יותר שהוא יסבול העונש משיכשיל בני אדם, וגם לפניו טוב יותר שלא יהיה נענש בעון חילול השם, כי מעתה לא ילמדו עוד ממעשיו.
ומה נעמו ומתוקים מדבש דברי הרמב"ם ז"ל בהקדמתו למסכת אבות, שאמר: והענין השני שנסמך מסכת אבות לאחר מסכת סנהדרין, שהוא רוצה לזכור במסכת זו מוסר כל חכם מן החכמים עליהם השלום, ואין אדם צריך לזה כמו הדיינים, לפי שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר, אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו לבד, אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע, יזיק עצמו ויזיק לבני אדם. לפיכך היה התחלת דבריו (של המסכת הזאת) מוסר הדיינים וכו'. ואל יחלל נפשו בחברת עמי הארץ, שמא יהיה לבוז, ואל יבקש מנוחה ותענוגים פן יאבד האמת, ואל תמשכהו התאוה (ועוד האריך הרמב"ם ז"ל שם במוסר הדיינים, וסוף דבריו של הרמב"ם ז"ל שם:) שנראה שהשופט צריך לכל אלו המוסרים כדי להווסר בהם. אם כן מה נחמד ונעים היה תקון מסכת אבות אחר מסכת סנהדרין, לפי שהוא כוללות אלו המוסרים וכו' מביאים לידי פרישות מן העולם וכבוד העולם ובעליה ומעשה המוסר והיראה וכו' עיי"ש עד כאן לשונו. ודבריו מסכימים למה שאמרנו, שמה שאמרו כל המחלל שם שמים בסתר קאי רק על חילול השם מאנשי המעלה, ואם עשו עתה בשוגג ובסתר, כיון שבא זה מהשורש של זחות הדעת, יבוא בסוף לחילול השם, שילמדו (ט ע"ב) בני אדם מהם ויזיקו הרבים, לכן נפרעין מהם בגלוי כדי שבאופן הזה יעקרו את השורש הזה מלבם, ויהיה טוב להם וטוב להעולם.
ומכל שכן אם האיש הזה הוא גם מיוחס גדול, יש חשש יותר שיהיה דעתו זחה עליו, ויש חשש יותר שילמדו ממנו, מצוה הוא לפרסם את חטאו ברבים כדי שלא ילמדו ממנו. ומכל שכן שאינו ראוי להיות דיין בישראל, כאשר אמר אותו האיש אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל, לעשות רביים כאלו בישראל, שיתקלקל כל ההמון על ידם. ולכן אמר בדקדוק אם זה רבי, שמלבד מעלותיו הוא גם כן מיוחס גדול, ויש חשש יותר ויותר וכנ"ל. ובמה שכתבתי יתורץ מה שנודע מדורות שלפנינו שצדיקים גדולים ומפורסמים היו חולקים על צדיקים אחרים, שנודע לנו עתה שגם אלו היו צדיקים, ועל כל זה היו מדברים עליהם עתק, וגם אסרו השוחטים שנסעו להם וכדומה, אשר באמת אין הדבר מובן, כי על הפושעים שהיה אז לא דברו ולא רדפו אותם כל כך כמו שרדפו את אלו הצדיקים שלא ישרו בעיניהם התנהגותם. אלא הטעם היה לפי שהיה נדמה להם שעשו איזה דברים שנראה לההמון שהוא עבירה ויש חשש חילול השם. ולכן לטובתם ולטובת אנשי דורם רדפו אותם הגם שהם היו יודעים שהם צדיקים באמת, רק להסיר עונש חלול השם מהם ושלא ילמדו ההמון לעשות עבירות על ידם.
וכל זה שאמרנו הוא מאנשי המעלה מעיון ובטוב מעשה, שלא נכשלו חלילה לעשות עבירות בפועל, רק עשו איזה מעשה שנדמה לההמון שהוא עבירה, כיון שיוכל לבוא מזה לחילול השם נפרעין ממנו בגלוי, ואינו ראוי להיות רב בישראל עד שיעשה תשובה ויעקור השורש המביא אותו לידי זה מלבו, כמו שסיפר מר' אלעזר ב"ר שמעון. אבל איש שנדמה לההמון שהוא צדיק וחסיד ולמדן ויחסן ולומדין ממנו, והוא באמת חונף וצבוע ועשה עבירות בפועל ובטח ילמדו ההמון ממנו, שיאמרו התירו פרושים את הדבר, כל מה שהוא יותר מפורסם בעיני ההמון לצדיק וחסיד ויחסן וכנ"ל החשש יותר גדול, ומצוה הוא לפרסם את החנפים ולצעוק בקהל עם ועדה עליהם, ולגלות את מעשיהם ולהזהיר את העם שלא ילכו אחרי רגליהם.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ז ע"ב-ט ע"ב)

לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית
5-6

ח. עוד בכלל הזה, להלל ולשבח כל מה שברא הקב"ה, וזהו כבודו, כי פעולות האומן מראים על חכמת האומן... ויבחון בכל ההשתלשלות, וישכיל בכל מה דאפשר, ואף מה שנראה מכוער, הכל עשה ה' בחכמה, ועל כן קבעו רז"ל (ברכות נח ע"ב) ברכות על הרואה בריות משונות, כמו הברכות על הרואה בריות נאות, כי האומן הגדול שעשאם יודע למה עשאם כך, כעובדא דרבי שמעון בן אלעזר... מצא אדם אחד [שהיה] מכוער [ביותר], אמר לו, כמה מכוער אדם זה, אמר לו, לך אל האומן שעשאני...
ט. ולאו דוקא בצורת אדם, אלא מכל מה שנברא בעולם לא יספר בגנותו. ומביא מעשה בחובת הלבבות (שער הכניעה פ"ו) בחסיד שהיה הולך בדרך ועמו אנשים, והיתה נבילה מסרחת בדרך, אמר אחד, כמה מסריח נבילה זו, השיב לו החסיד שיניה לבנות, כלומר למה אתה מספר בגנותה, תתבונן שיש בו איזה דבר משובח. ובודאי לא הפשיע אותו על שרצה לעבור מריח רע, אלא על מה שסיפר בגנותה.

(של"ה, שער האותיות, אות ה"א - הלל, אות ח-ט)

ואמר (תהלים כז, י) "אבי ואמי עזבוני" וגו' - כידוע אבא ואימא הוא מוחא וליבא, ושניהם עזבוני בעוונות, אין חכמה ואין בינה, בעידן דיצר הרע לית דמדכר ליצר טוב (נדרים לב ע"ב), ואין לנו שכל ולא רצון. רק מכל מקום "ה' יאספני", והקב"ה עוזרו ויכול לו גם בדורות אחרונים, כענין אמור לאומן שעשאני כמה מכוער וכו', והקב"ה הוא אומן שעשאנו כך בלא שכל ובלא בינה שבלב ורצון. הוא יאספנו, פירוש: אסיפה הוא קיבוץ הנדחים, וזהו כל עיקר הישועה, "וקבץ נדחינו" וגו' של כל פרט, נפש אם יקובצו נדחיו כל חלקי נפשו למקום אחד הוא צדיק ונושע.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות ב)

כשבאים לאדם בטענות על דבר שעשה מדעת ומרצון אין הוא נפגע כל כך, כבשעה שטוענים כנגדו על דבר שעשה שלא מדעת בלא כוונה... הוא עצמו מצטער על מה שעשה... ולא די לו בכך ועוד באים אחרים וזורים מלח על פצעיו ומטיפים לו מוסר על המעשה שעשה - לבם של הללו מאובן.... לא איכפת להם כלל כאבו שלו. לא איכפת להם שהוא עצמו מלא צער ומרירות על מה שעשה והם עוד מיסיפים צער על צערו בהטפת המוסר שלהם. אלא שכאן עוד תיתכן הצדקה כל שהיא להטפת מוסר זו, אם... יכול היה להיזהר ולא נזהר... אבל כשבאים לאדם בטענה על דבר שלגביו הוא אנוס גמור, דבר שאינו תלוי בו כלל ועיקר, אשר לגביו הוא אך ורק... סובל, מתענה, מתיסר כל ימיו שלא באשמתו כלל, הוא נולד עם הפגם הזה.... הדוחה את הבריות מפניו כל ימיו... מכוער הוא. כך נולד. מה יעשה?... ועל כך עוד באים אליו בטענות... כאן העלבון פוגע כל כך, עד שהיא מעורר את כאב המעמקים השקוע בתוך תוכו של האיש הזה מיום עמדו על דעתו... והכאב העמוק הזה מתבטא במלים הנוראות: לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.

(רבי צבי קפלן, ממעיני קדם, עמ' 170-171)

כיון שידע בעצמו שחטא

והטעם שעתה נודע לו שחטא בזה ולא כמו שסבור מעיקרא שטוב לעשות כן, לפי שאם היה כדעתו מעיקרא שהאומות מצוה לבזותם ושלא להשיב על שלומם מטעם "ולא תחנם", אם כן מצוה גוררת מצוה, ואיך נתגלגל מזה שיאמר כמה מכוער כלי זה ויחטא לה', ליתן חסרון ביצירה. אלא על כרחך שעבירה הוא שלא להשיב על שלומם, ומכל שכן לבזותם מטעם עברו על משנת חסידים, שאמרו "אל תהי בז לכל אדם והוי מקדים בשלום כל אדם" הגם שאינה עבירה גמורה חלילה רק לאדם גדול כזה גם זאת נחשב לעבירה כמו שנאמר "וסביביו נשערה מאוד", ולכן עבירה גוררת עבירה ונכשל גם בחטא לה' ע"י זה לפי גדלו וקדושתו.
ועוד יש לומר טעם במה שנודע לו עתה שחטא ולא כמו שסבר מעיקרא, על פי... מה שכתב האלשיך ז"ל על הפסוק "ויך לב דוד עליו על כרתו את כנף המעיל אשר לשאול", כי ממה שראה דוד שמתחרט ולבו נוקפו על שכרת את כנף מעילו של שאול, מזה נודע לו שחטא בזה, כי צדיקים יצר טוב שופטם, כי לבו שהוא יצרו הרע כבר חלל בקרבו, וכמו שדרשו חז"ל. אם כן מהספק הזה, שלבו נוקפו על מה שעשה, מזה ראיה שחטא... וכן היה כאן, שלאחר מה שדיבר לאותו האיש ולא השיב על שלומו היה לבו נוקפו, וע"י זה נודע לו שחטא, כי אם לא כן לא היה לבו נוקפו כיון שהיה צדיק גמור במעשה ועיון וכנ"ל.
והנה היה צריך לעשות תשובה לשמים במה שנתן חסרון ביצירתו ולבקש מהאיש שימחול לו כי חטא שבין אדם לחבירו אינו מועיל תשובה כל זמן שלא יתפייס לו אותו האיש שחטא נגדו, ועיקר חטאו היתה לשמים ובמקרה חטא גם לאותו האיש שבייש אותו קצת במה שאמר לו כמה מכוער וכו', כי באמת אין זה ביוש כל כך כי ההכרח לא ישובח ולא יגונה. כי כיון שנולד כושי, מוכרח הוא להיות כן, ואין הדבר הזה תלוי בבחירתו שיתבייש מדוע לא בחר בטוב ובפרט שהיה הביוש רק בינו לבינו.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ב ע"ב-ג ע"א)

ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו נעניתי לך מחול לי

כלומר עשה תשובה לשמים על חטאו ונודע לו שעדיין אינו שולט ורוכב על חמורו [החומר שלו] כמו שנצרך לאיש כמוהו. ובמה שחטא לאותו האיש, שאינו מועיל שום תשובה עד שימחול לו, נשתטח לפניו מלא קומתו ארצה לפייס אותו ואמר לו נעניתי לך, כלומר כי במה שחטאתי לה' כבר שבתי לפניו ונמחל לי החטא הזה, כמו שנאמר "ושב ורפא לו", רק נשאר לי החטא שציערתי אותך - מחול לי, ואם אתה תמחול לי, כבר יהיה נרצה תשובתי בשלימות.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ג ע"א)

נעניתי לך מחול לי
8

ד"ה נעניתי לך: דברתי למולך יותר מן הראוי [ברכות כח ע"א]. עיין תענית דף כ ע"ב, כתובות דף סז ע"ב ובפסחים דף לו ע"א: לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, כמו שהוא גם לשון הרמת קול (דברים פכ"ו ה), והדגשת הריבוי בלשון נפעל כאילו נמלאתי ברוב הדברים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, גליון הש"ס, ברכות כח ע"א)

אמר לו איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית

והטעם שלא רצה אליהו למחול לו עד שבייש אותו אחרי כן ברבים, לפי שכל ביאתו של אליהו אליו היתה לתכלית הזה, להוציאו מזחות דעתו, ואם ימחול לו תיכף אולי ישאר עוד השורש של זחות דעתו אצלו, ומהשורש הזה אולי יצמח אחרי כן שיבייש גם אדם מישראל שיהיה חטא גדול. לכן רצה אליהו זכור לטוב לביישו ברבים על זה, ושלא למחול לו עד שיקבל עליו על דעת רבים לעקור השורש של זחות הדעת מקרבו, ורק על תנאי הזה היה המחילה, ויהיה כמו נודר על דעת רבים שאין לו התרה עולמית...
(ג ע"ב) והנה ממה שאמרו שם תוספות ורש"י ז"ל שהאדם הזה היה אליהו הנביא זכור לטוב... נראה לפי שקשה להם, שאם היה איש בעלמא וע"י הזדמנות בא לו דבר זה, אם כן האיש שעשה כן, שלא רצה למחול לו אפילו לאחר שנשתטח לפניו וטייל אחריו לספר לאנשי עירו מהביוש שהגיע לו, אשר באמת אינו ביוש אמיתי רק במקרה וכנ"ל, לא היה איש זכאי וישר הולך. כי על פי מאמרם ז"ל, אפילו אם חירף וגידף איזה אדם, אם אינו תלמיד חכם, הגם שאם ינקום ממנו בשביל זה אינו עובר על לא תקום, וכמבואר ביומא דף כג, אבל על כל זה ממדת חסידות צריך הוא למחול לו אפילו אם לא פייס אותו... (ד ע"א) והנה האיש הזה שטייל אחריו ובייש אותו ברבים, נמצא שבמה שחטא נגדו בדבר קטן נקם ממנו בדבר גדול.... והיה לו לסבול בעלבון עפ"י מדת חסידות... ומכל שכן לאחר שנשתטח לפניו ופייס אותו לא עשה כהוגן אפילו אם היה תלמיד חכם שלא נתפייס לו, שצריך להיות מעביר על מדותיו... ואם כן נמצא שהאיש הזה לא היה איש זכאי ואיך ספרה הברייתא מעשה מאדם שאינו הגון? ובפרט לפי הידוע שמגלגלין זכות ע"י זכאי ולא ע"י חייב, ואיך נתגלגל מהאיש הזה שלא היה זכאי זכות שר' אלעזר יסיר זחות הדעת מאתו, וידרוש מיד בכניסתו לבית המדרש: לעולם יהא אדם רך כקנה, כמבואר שם בגמרא? ולכן הוכרחו לפרש שהיה אליהו זכור לטוב שנשלח לו מן השמים, ולא היתה כוונתו לנקום ממנו, רק לפי פירוש רש"י ז"ל נתכוין להוכיחו שלא ירגיל בדבר, וכוונתו שיש תוכחה בדרך נקמה, וזה אסרה התורה, והגם שבמקום צערא דגופא אין איסור זה, אבל על כל פנים לא טוב הדבר על פי מדת חסידות וכנ"ל. ויש תוכחה בדרך המוסר, כמו שמוכיח האב את בנו והרב את תלמידו להחזירו למוטב. ודבר זה הוא נכון אפילו ממדת חסידות, ובפרט במקום שהוא נוגע לחילול השם, שאם הוא רב בישראל ילמדו ממנו ויכשיל את הרבים וכנ"ל, היה מההכרח להוכיחו בדרך המוסר. והתוספות ז"ל הוסיף לומר שלא נתכוון כלל להוכיחו אפילו בדרך המוסר, רק כוונתו לטוב, שלא ירגיל בדבר, והתוכחה באה במקרה שלא היה יכול לבוא הטוב (שהיתה זאת כוונתו בעצם וראשונה) אם לא ע"י התוכחה שבאה במקרה ובשני', ולא כמו שנראה מפירוש רש"י ז"ל שהתוכחה באה בעצם וראשונה והטוב באה במקרה ובשניה.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ג ע"א-ד ע"א)

היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו

היה מטייל אותו האיש אחריו אחרי ר' אלעזר הנ"ל, ומראה עצמו שאף על פי שאין לו שום עסק בעירו, על כל זה הוא הולך אחריו כדי לביישו שם בעירו, במקום אוהביו ומיודעיו.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ג ע"א)

והיו אומרים לו שלום עליך רבי רבי מורי מורי

ואמרו בלשון כפול בשביל האהבה כמו שקרא ה' לאברהם שני פעמים בשביל אהבה שאהבו. ובפרט שלשון מורי מורי הוא לשון הרגיל גם היום לקרוא לרב העיר בשם "מורה מורינו", ולשון רבי רבי הוא כמו שמכתירין גם היום רב גדול וקדוש בישראל גם בתואר "רבי" מלבד שם "רבי" שיש לו בשביל שהוא רב העיר.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ג ע"א)

אמר להם למי אתם קורין רבי רבי

עשה עצמו כאינו יודע כדי שיוכל לומר אחרי כן אם זה רבי וכו'.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ג ע"א)

אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל

וכוונתו בזה כי אם לא היה רבי רק אדם פשוט מישראל, שאין חשש שילמדו ממנו, כבר הייתי מתפייס ממנו ומוחל לו, כי גם על צערא דגופא שאין בזה איסור לא תקום ולא תטור עכ"ז ממדת חסידות הוא להיות מוחל על עלבונו. ובפרט לפי שסבור עליו שהוא נכרי ומזרע כוש וגם אין לקלל שום אדם מישראל ואין לבייש גם את החוטא שעל זה נאמר "ולא תשא עליו חטא" ואסור להעיד יחידי על החוטא. וכמו שאמרו טובי' חטא וזיגוד מנגיד. רק לפי שהוא רבי ויש חשש גדול שילמדו ממעשיו, וכמו שאמרו חז"ל: היכי דמי חלול השם כגון אנא וכו', ואם עשה עתה בצנעא, אם ישאר השורש של זחות הדעת בלבו יעשה אחרי כן בפרהסיא ויבייש גם איש ישראל, ובפרט שהוא מיוחס גדול ומפורסם במעלה של העיון ובטוב מעשה. ועיין בפירוש הרמב"ם ז"ל שמביאו התוספות יו"ט בהקדמת מסכת אבות, שלכן סידר רבי מסכת אבות אחרי מסכת סנהדרין, לפי שעיקר המשנת חסידים הוא רק בשביל הדיינים... ויודע אני שבשביל שהוא רבי לא יכחש לפני לומר שלא בייש אותי, ולכן אם זה רבי שלמידין ממנו תורה ויראת שמים ומדות טובות, ויש לו מדה כזאת של זחות הדעת, אל ירבו "רביים" כמותו בישראל, כי יחטיאו את הרבים, כי יתקלקל על ידם כל אנשי דורם, כי ילמדו מהם לבייש ולצער את האנשים, כי גם לנכרי אין לבייש בחנם, כי גם עתה היה נדמה אליהו כנכרי מזרע כוש לבני עירו של ר' אלעזר.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ג ע"ב)

יש מבני אדם שאומרים שאם עשה מיוחס עבירה, ואם נפרסם אותה יש חילול השם, שיאמרו ההמון שכל המיוחסין שוין חלילה לענין זה. והנה שקר בפיהם, כי אדרבה, אם נחניף למיוחס על פי יחוסו, הגם שעושה שלא כדין, ובאמת ידוע הוא לאנשי מדע קצת שעושה שלא כדין, ובפרט אם נודע שעשה עבירה ונכסה עליה, יאמרו שכל אפין שוין וכל המיוחסין הם כמוהו. אבל אם לא נכסה עליו בשביל יחוסו ולא יחניפו להם, ידעו העולם שרק הוא הרע לעשות, אבל שאר המיוחסין כולם שוין לטובה ולברכה, כאשר עשה כן הכתוב, שפרסם את שלומית בת דברי כדי לידע מזה שלא החניפה תורה למי שעשתה עבירה אפילו באונס, אם כן נשמע מזה שכל שאר בנות ישראל שהיו במצרים לא נכשלו אפילו באונס. ולכן אמר אליהו זכור לטוב: אם זה רבי לא ירבו כמותו בישראל, ואפרסמו כדי שידעו שכל שאר הרבנים בישראל אינם כמוהו, וכולם שוין לטובה ולברכה, ואפילו בדקדוק קל כזה לא נכשלו...
בעון גסות הרוח... נכשלו בו הלומדי תורה שלא לשמה רק לעשותה קרדום לחפור בה... וכל שכן בר אוריאן שהוא מיוחס צריך זהירות יתירה שלא לבוא לידי גסות הרוח חלילה, ורק עליו נאמרה המשנה "מאוד מאוד הוי שפל רוח"... כי ע"י התורה והייחוס מוצא היצר מקום להביאו לידי גסות כיון שהעם חולקים לו כבוד בשביל תורתו ויחוסו. ולכן הקפיד אליהו זכור לטוב... שהיה ירא אולי חלילה יבא לגסות הרוח, שכל מיני עבירות באות על ידי גסות ר"ל, שהיא האב של מחלוקת וכעס וכל מדה רעה ומגונה.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף י ע"ב-יא ע"א)

אמר להם אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל אמרו לו מפני מה

ובנוהג שבעולם כשמעיז מישהו לפגוע, אף בדיבור כלשהוא, באדם הנערץ על ציבור מסוים, הרי בני אותו ציבור... משיבים בדברים פוגעים לפוגע שפגע ברבם הנערץ, או גם מתנפלים עליו בשצף קצף... ואילו כאן אנו רואים תמונה אחרת לגמרי: בא איזה עובר אורח אלמוני... ואומר על החכם הנערץ אל ירבו כמותו בישראל, דברים פוגעים ביותר, ואנשי העיר המעריצים הנלהבים אינם משיבים במלים פוגעות... כי מבינים הם שאין אדם אומר דברים כגון אלה סתם בעלמא... אלא חוקרים ודורשים מבקשים לדעת מפני מה?

(רבי צבי קפלן, ממעיני קדם, עמ' 173)

אמרו לו מפני מה אמר להם כך וכך עשה לי אמרו לו אף על פי כן מחול לו שאדם גדול בתורה הוא אמר להם בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן

(ג ע"ב) כי אנשי עירו של ר' אלעזר היו סבורין שראה בו שום עבירה לשמים. וכבר אמרו חז"ל: אם ראית וכו' אל תהרהר אחריו וכו'. אמר להם כך וכך עשה לי, שבייש אותי, ועל זה אינו מועיל תשובה עד שאמחול לו. אמרו לו, אף על פי כן שחטא לך, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא, ורבים צריכים לו, ואם לא תמחול לי אין ללמוד תורה מפיהו וכידוע, ואם כן תזיק לנו, שאנו לא חטאנו לך. אמר להם בשבילכם, שלא אזיק לכם, אני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן, כלומר שלא ירגיל בזחות הדעת, שירגילו לבייש את האנשים ולספר בגנותם, וכלומר שרק על מנת כן אני מוחל לו. אבל אם יהא דעתו זחה עליו מכאן ולהבא אין מחילתי כלום, כי סוף כל סוף יבייש את האנשים. ולכן ישאר החטא של בין אדם לחבירו שחטא לי במקומו...
(יא ע"ב) אם בזהו בפרהסיא, למד הרמב"ם [הלכות תלמוד תורה פ"ז הי"ג] דין זה שאסור לו למחול על עלבונו מדין זה, שנשמע מהעובדא של ר' אלעזר ב"ר שמעון, שלפי שהדבר נוגע לחילול השם לא מחל על בזיונו ולא קיבל אפילו פיוס, עד שקידש שם ה' ברבים, שידעו שאפילו נכרי אין לבזות, לפי שבא מזחות הדעת, ואולי יתפשט הדבר יותר מהמדה ויהי' חלול השם חלילה...
(יב ע"א) וגם נלמוד מהעובדא הזאת שבני ישראל הכשירין, אם מחזיקין איש אחר לרב וגדול על ידי תורתו ויחוסו, ואם שומעין מי שדובר עליו דברים קשים מאוד לפי שציער איזה איש בשוגג ובסתר, והאיש הזה דובר עליו דברם קשים מאוד בפניהם, ולפי שאין אדם נתפס על צערו הוא דובר עליו דברים הללו ע"י קצת צער שהיה לו, ועל פי דברי החינוך... מלאו שלח, שאין האדם כמו אבן לשתוק למחרפיו. ולמד זה מהבא במחתרת שרשות בידו לקדום ולהרוג את מי שרוצה להרגו. וגם אין לו להאדם לנהוג עם מחרפיו כמו עם מברכיו, וכמו שאמר הקב"ה לאברהם "ואברכה מברכיך ומקללך אאור", והוא הבטחה טובה לו שיאור את מקלליו ויראה נקמה בהם. ולכן האנשים הכשרים השומעים ממנו דברים הללו אין להם למחות בידו, וחלילה לבזות אותו בשביל זה, רק אדרבה, יבקשו ממנו למחול לרב הזה שהוא יקר מאוד בעיניהם, וכמו שעשו אנשי עירו של ר' אלעזר ב"ר שמעון לאותו האיש ששמעו ממנו דברים קשים מאוד על רבם, שהיה באמת איש נורא וגדול וקדוש מאוד, ואמר אם רבי הוא לא ירבו כמותו חלילה. ומסתמא נודע להם שכבר נשתטח לפניו ולא רצה להתפייס לו, וידעו שהביוש הזה לא היה לו ביוש גמור וכנ"ל, והיה בשוגג ובסתר, ועל כל זה לא קיהו בו ולא דברו אליו קשות על זה, רק פייסו אותו שבשבילם על כל פנים ימחול לו, ונתרצה להם בתנאי הנ"ל. אם כן כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, אם איזה איש ידבר עתק על איש שבאמת אינו צדיק וקדוש, והיה לו צער ממנו, והאיש הזה שציער אותו לא די שאינו צדיק, רק נודע עליו שלא הי' מתנהג כשורה ועובר על דברי התורה הקדושה, והאיש שציער אותו לא די שלא ביקש ממנו למחול לו ולפייסו, רק אדרבה הוא מוסיף פשע על זה - על אחת כמה וכמה שאין צריך להיות להם שום תרעומות על האיש הזה שדובר עליו עתק, ורוצה להרחיקו מגבולו, אפילו אם יהיה כדבריהם, שמחזיקים אותי בטעותם לרב גדול...
(יג ע"ב) במקום שהבזיון נוגע לחילול השם או לבזיון התורה או לבזיון כלל ישראל אסור למחול על הבזיון הזה, לפי שאין זה בזיון שלו שיוותר עליו מטעם שנגזר עליו מה' או לפי שאין כדאי לנקום על עניני העולם הזה, רק הוא חילול השם. ולכן לא ויתר אותו האיש לר' אלעזר ב"ר שמעון, לפי שהיה מתיירא מחילול השם, שלא ירגיל לעשות כן וילמדו ממנו.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ג ע"ב, יא ע"ב, יב ע"ב, יג ע"ב)

כך וכך עשה לי

הוא אינו אומר "כך אמר לי", אלא "כך עשה לי", כי אמירה פוגעת כזו מעשה היא. אין היא אמירה בעלמא. היא שורטת שריטה עמוקה וצורבת בנפשו של הנעלב.

(רבי צבי קפלן, ממעיני קדם, עמ' 173)

ההיא אשיתא רעועה דהואי בנהרדעא דלא הוה חליף רב ושמואל תותה וכו' לא צריכנא האידנא דאיכא רב אדא בר אהבה בהדן דנפיש זכותיה ולא מסתפינא

אפשר כי הכוונה בזה הוא הביהכ"נ דשף ויתיב בנהרדעא אשר בו היה קבוע אבנים ועפר מבית המקדש, וזה הוא אשיתא רעיתא, הוא כותל ביהמ"ק דנפל. ורב ושמואל לא אבו לבוא אל תוכו מאימת השכינה המצויה שמה (עיין במגילה דף כט: אבוה דשמואל ולוי הוו יתבי בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא אתיא שכינה וכו'), ומאז והלאה לא רצו רב ושמואל לבוא שמה, ואך בזכות רב אדא בר אהבה עיילו להתם.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)

לא צריכנא האידנא דאיכא רב אדא בר אהבה בהדן דנפיש זכותיה ולא מסתפינא

"קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם [ברכות כ ע"א]]. זאת אומרת... מסירות נפש שהיה לדורות הראשונים היא שעומדת להם שתפלתם נשמעת... איזה מסירות נפש היתה לראשונים? מביאים חז"ל דוגמא: כי הא דרב אדא בר אהבה חזיה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה וכו'. מסירות נפש זו, של קריעת בגד פריצות בשוק, מביאים חז"ל דוגמא למסירות נפש של הראשונים שלא נראתה אצל האחרונים... למדנו מגמרא זו עד היכן קנאות ומחאה מגיעה, כמה עצום ורב כוחה בשמים ממעל. על אף כי רב אדא בר אהבה טעה בפעולה זו, כי נתברר לבסוף שהיא היתה כותית והוא חשב שהיא בת ישראל... ורק בכח קנאות זו זכו למצב של "שליף חד מסאניה ואתי מיטרא"... ויצויין כי במס' מגילה מצינו ששאלו את רב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים? והשיב: מעולם לא הקפדתי בתוך ביתי. הרי שהוא היה במדה זו מצויין יותר מכל בני דורו... ובכל זאת כיון שהגיע הדבר לכבוד ה' בענין צניעות, היה הוא זה אשר קינא לאלקיו וקרע בשוק לבוש פריצות. וזאת היתה כוונת רב באמרו כי איכא רב אדא בר אהבה בהדן דנפיש זכותיה ולא מסתפינא. מסירות נפש והנהגה שכזו מצד רב אדא בר אהבה מבטיחה שהחומה הרעועה לא תפול.

(רבי יוסף שיינברגר, האיש על העדה, עמ' רל)

לא צריכנא האידנא דאיכא רב אדא בר אהבה בהדן דנפיש זכותיה ולא מסתפינא רב הונא וכו' עייליה לרב אדא בר אהבה להתם וכו' ארגיש רב אדא בר אהבה איקפד וכו' דאמר רבי ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס שמא אין עושין לו נס ואם תימצי לומר עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו

הסומך על הנס סומך על מעשיו הטובים, שבזכותם ייעשה לו נס, ואז הוא בגדר סומך על עצמו, ובשמים בודקים אז את מעשיו וזכויותיו, אם הם מסוג האמתי לפי עומק דין שמים, ויכול להיות שיימצא שאינם לגמרי אמתיים. וזה נקרא מנכים לו מזכיותיו, על פי דברי הגאון ר' שמחה זיסל זצ"ל מקלם, שמרחיב את הדבור להראות עד כמה טועים האנשים שרצונם רק לזכות לעונג בעולם הזה, ואינם יודעים מה יקר מחיר המלון של העולם הזה, כי מי יודע כמה ייכתב בפנקס של בעל המלון גם בעד כוס מים... והוא בא לידי מסקנא, בשם רבו הגר"י סלנטר זצ"ל, כי אין עצה לאדם אלא להיות במצב שרבים צריכים לו... נוכל להבין מפני מה השתמשו רב ושמואל ורב הונא בזכותו של רב אדא בר אהבה כדי לסמוך על הנס ולבא במקום סכנה. והוא, כי כל החששות והנסיונות של האדם בסדור חייו, שגם הם בגדר נס, וכן גם ענין לסמוך על הנס, הם רק בנוגע לעצמו ולמעשיו הטובים, אבל כשסומכים על רב אדא בר אהבה, והוא בעצמו לא ידע מזה כלום, ואין לו שום חשבונות ונסיונות רק זכותו בלבד, אז הוא בסוג של רבים צריכים לו, והנהו בבחינת צורך גבוה להציל נפשות על ידי זכויותיו הגדולות.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן, עמ' של-שלא)

רב הונא הוה ליה ההוא חמרא בההוא ביתא רעיעא ובעי לפנוייה עייליה לרב אדא בר אהבה להתם וכו' ארגיש רב אדא בר אהבה איקפד וכו' דאמר רבי ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס שמא אין עושין לו נס ואם תימצי לומר עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו

מפורש יוצא דצדיק גמור דנפישי עובדיה ניצול במקום סכנה, וקרוב הוא להנצל אם אין לו דבר אחר הגורם רעה, וכשניצול הוא בשכר הפירות ואין מנכין לו מן הקרן כלל, דאל"כ לא היה רב [הונא] מביא את רב אדא למקום סכנה לנכות משכרו בעוה"ב. ור"א דאיקפד היינו טעמא, דקיים בנפשיה: לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציה חייב וחציה זכאי, והיינו בינוני, ובינוני קרוב שלא ינצל, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו. ואמנם דאף צדיק גמור אין ראוי לו לעמוד במקום סכנה להטריח כלפי מעלה לעשות לו נס, ולהכי איקפד רב אדא. אבל כשהלך במקום סכנה וניצל, נכון לבו בטוח בה שהוא בשכר פירות מצותיו והקרן כולו קיים לעוה"ב אם צדיק גמור הוא.

(רבי בנימין אליהו קנטור, מזבח אבנים, דף כא ע"ג)

כ: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה
31-32

עוד הזהירו רז"ל, שירחיק אדם עצמו מהסכנות, ומהלסטים, ומחברים רעים, ומכותל רעוע... ובפרק סדר תעניות: אמר רבי ינאי, לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו.

(של"ה, שער האותיות, אות דל"ת - דרך ארץ, אות יג)

ואם תימצי לומר עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו
32-33

צוה לאסתר לומר [אסתר א, יד] "אם החרש תחרישי לעת כזאת וכו' תאבדו". דיש להבין למה, וכי בשביל שיהיה רוח והצלה ממקום אחר יקרה נזק לה ולבית אביה? אבל באמת כל הצער ונזק הזה היה גורם שאול, שהחיה אגג ויצא משורשו המן הרע. אבל באמת היה לטובה כדי לשוב בתשובה, וקודם גאולה תמיד ה' מעמיד מלך כהמן שע"י כך ישובו בתשובה. ולכך צוה מרדכי לאסתר מבלי להגיד מולדתה, כי ידע מרדכי כי אי אפשר לישראל להשיג שיבנה בית שני אם לא בעמידת המן וכיוצא בו להצר לישראל, ואם ידע המלך מולדת אסתר מישראל, קשה לעמוד עליהם צורר, ולכך צוה מבלי להגיד. וא"כ ענין שאול היה לטובה, כי ע"י המן זכו לתשובה, ואם כי היתה רק מיראה ונעשה רק כשגגות, מכל מקום יותר טוב מבלי תשובה, וא"כ היטיב שאול אשר עשה.
אך לעומת זה יצא שכרו בהפסדו, כי כיון שנעשה לו נס מנכין לו מזכיותיו, וא"כ מה שהועילה התשובה הפסידו שזכיות שלהם יצאו בנס. והנה כפי גודל הנס חוץ לטבע, כן ירבה גודל ניכוי הזכיות. והנה נס המן בעיני המוני עם היה כדרך טבע, כי אסתר היתה אהובה לאחשורוש ופעלה הכל, ואמרו חכמים [עיין יבמות קטו ע"א] אין חזק בכל ארץ כאשה, וא"כ לא היה כל כך הניכוי גדול. ואתי שפיר "אם החרש תחרישי לעת כזאת", א"כ יהיה ריוח ממקום אחר, ויהיה הנס שלא כדרך הטבע, ויהיה ניכוי זכיות למאוד, וא"כ "את ובית אביך" שאול "תאבדו", שהֵרע לעשות, שהחיה אגג, ואי שעל ידו נעשתה תשובה, יצא בהפסידו בניכוי זכיות רב, אבל אם נעשה על ידך אין כל כך ניכוי זכיות, וא"כ מרובה התועלת מתשובה מהניכוי, ויש לשָׁאוּל תירוץ, וזהו העיקר ע"י המן זכו לשלימות.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)

אין צדיקים נוחים בעשות נס, לבל יקרה להם גסות ע"י כך, כי לא סגי שלא יהיה רמות רוחא ביה כי שינה בעבורם סדרי בראשית, ולכך אמרו מי שנעשה לו נס מנכין מזכותו, כי לא סגי שע"י כך לא יהיה לו קצת רמות רוחא.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יז)

וז"ש חז"ל "באדרותא תמות וניסים לית את חזי", בהרואה (ברכות נו ע"ב) [לפנינו שם הגירסה: ולא אתית לידי נסיון], כיון שמי שנעשה לו נס מנכין לו מזכויותיו. אבל ניסים שהם בדרכי הטבע, והטבע מתברך, אין כאן סידור משונה בסדרי בראשית, רק תוספת ברכה ותיקון הסדר. כי ה' יתברך ברא הטבע מלא כל טוב, רק העוונות גרמו להתקלקל, והזוכה להחזיר עטרה ליושנה עוד יקבל שכר טוב. וזהו שאנו אומרים "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים", אם שכח "על הניסים", והקשו שהרי מנכין לו מזכויותיו, ואיך מבקש על זה? ולפי דברינו, הכוונה בניסים שהם בברכת הטבע, אין מנכין, רק אדרבה זכויותיו מתוספות. וזה שאמר "באדרותא תמות", בהדרך השלם, בלא ניסים, משום ד"ניסים לית את חזי", רק טבע ברוך מעין עוה"ב. וזוהי קדושת וברכת השבת, שהכל מהמוכן, ואז הברכה בטבע.
ועל כן רבי יוחנן בן זכאי אמר שהוא כשר לפני המלך (ברכות לד ע"ב), ועבודתו שכלית לבד, א"כ ראוי הוא לניסים גלויים, אבל הצדיק לא יבקש ניסים, כדי שלא יתמעטו זכויותיו, ע"כ ביקש את רבי חנינא בן דוסא שיבקש שיחיה ע"פ דרך הטבע, והוא דומה כעבד, שאע"פ שזכה להכניע טבעו לגמרי, מ"מ יתעורר להיות עובד כעבד נגד הרצון, ע"י שמעורר עצמו לאיזה קישור בעניני עוה"ז.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, פרשת זכור, עמ' רז במהד' תשנ"ז)

במה הארכת ימים
36

אם ראית ת"ח שהאריך ימים דע לך שהוסיף דקדוקים על חבירו דברים שאינם כתובים בתורה, שהרי בפירוש אמרו... במה הארכת ימים וכו', ואין שם דבר אחד מן התורה אלא דקדוקי של סברא שאינן של תורה.

(רבי יהודה החסיד, ספר חסידים, סימן רי)

ואל יהנה לבו בענותנותו שישבח את עצמו, שנאמר (משלי כז, ב) "יהללך זר ולא פיך", אלא לחבירו ולתלמידו שילמד מדרכיו אז יוכל לשבח את עצמו, שנאמר "ואהיה תמים עמו", "כי שמרתי דרכי ה'" (תהלים יח, כב-כד)... וכן במה הארכת ימים, והגיד להם במה האריך כדי שיעשו גם הם.

(רבי אליעזר מגרמייזא, סודי רזיי, חלק א, פתיחה, בסופה)

"בן תשעים לשוח"... כבר יצא מהקו של בני אדם, שהגיע לגבורות, והרי יש לשיח ולספר את הענין הגדול הזה כי הפליאו לעשות עמו מה שאין דרך בני אדם, מה זה ועל מה זה איזה זכות בידו גדול או איזה עסק עסק עד שזכה לכך, להאריך ימים... כמו שמצינו בגמרא אמרו לו במה הארכת ימים, ואומר הייתי עושה כך וכך, וזה שומע ומבין ולומד לעשות כך, והוא עצמו מחזיק בהם.

(רבי משה ן' מכיר, סדר היום, פירוש משנת בן חמש שנים)

כל החסידים הראשונים היו בוררים לעצמם מעשה טוב יותר על שאר מעשים והיו משתדלים יפה לקיימו תדיר אותו מעשה, יהיה מצוה מהמצוות או מדה מהמדות... כמו שהיו אומרים לחסיד במה הארכת ימים, כלומר, אי זו מדה יפה החזקת כל זה הזמן שהארכת ימים.

(רשב"ץ, מגן אבות, אבות פרק ב, משנה א)

וזה הענין שמצינו בגמרא דקא חשב במה הארכת ימים, וחשב שם מילי דחסידות ולא דברי חיוב מן הדין עיין שם. ואמרנו דבאמת אמרו (מועד קטן כח ע"א): חיי וכו' לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. והוא מטעם דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב). אמנם זהו רק שכר המצוה שעושה מצד החיוב, אבל מה שעושה לפנים משורת הדין יפרע לו הקדוש ברוך הוא בחייו, וכמו שפירש רש"י (בבא קמא ט ע"ב) על מה שאמרו עד שליש משלו מכאן ואילך של הקדוש ברוך הוא, שיפרע לו הקדוש ברוך הוא בחייו. וזה שחשב מילי דחסידות שעל ידי כן זכו לאריכות ימים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות יג)

מעטים הם הזוכים לשיבה טובה ועוד יותר לעטרת שיבה, זאת אומרת, ששלשלת שנותיהם מעוטרים בעטרת שיבה. לכן אנו מוצאים בדברי רז"ל שהתלמידים והחברים שאלו את רבותיהם ואמרו במה הארכת ימים, כי אריכות ימיהם של גדולי הדור ואנשי המחשבה הם ברכה וזכות לעצמם וברכה לדורותיהם.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל, ח"ד, עמ' שצח)

במה הארכת ימים אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי

בראשית, יצורף רא"ת בש"י... במה הארכת ימים, והשיב מימי לא הקפדתי בתוך ביתי. נרמז בר"ת ר'אה א'ל ת'קפיד ב'ביתך ש'יאריכו י'מיך.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה, בראשית, צירופי בראשית, אות קנב)

וזהו פשוט הטעם שזה מסוגל לאריכות ימים כמבואר בזוהר פ' קרח קעט ע"א: וז"ל בתר דכעיס בר נש וכו' לגבי שריא אל אחר נחש כו' דאתער בהאי בר נש מרה חרבא דמלאך המות כו' דאית ליה בכעס סם המות... הרי דעל ידי הכעס ממשיך עליו מיתה ח"ו, וא"כ ממילא ההיפוך, מי שנזהר בזה ומרחיק את עצמו מכעס, ממשיך חיים ואריכות ימים על עצמו.
ויותר נראה לפרש, דיש לדקדק קצת למה תפס לשון הקפדתי ולא לשון "כעסתי", וגם מאי זה שדייק בתוך ביתי, וכי חוץ מביתו היה קפדן? אבל נראה לפרש בפשיטות עפ"י מה שמבואר בגמרא דשבת קה ע"ב דכל הכועס הוי כאלו עובד ע"ז, ואמר התם: ואי עביד למירמא אימתא אאינשי ביתא שרי... המעיין ברמב"ם הלכות דעות פרק ב' יראה להדיא דלכעוס באמת אסור, אלא דשרי להפסיד דבר קטון דלית ביה משום בל תשחית להראות את עצמו בפני אנשי ביתו שכועס... וא"כ י"ל דזהו שאמר ר"ז דהיה נזהר שלא להקפיד כלל על אנשי ביתו על מה שעשו אף נגד רצונו, לא היה מקפיד על זה כלל, שהיה מתיירא אם היה מקפיד היה צריך להראות לפניהם שהוא כועס למירמא אימתא עלייהו, ואולי יכעוס באמת, ולכך סחור סחור אמרינן לנזירא לא תקרב, שלא היה מקפיד כלל, ולא היה מראה כלל אף למראית עין שהוא כועס. ולכך לא אמר "לא כעסתי בתוך ביתי", דזה לאו רבותא הוא... אלא הרבותא הוא שהרחיק את עצמו מן הכעס אף בדבר המותר דהיינו להראות להם שכועס... ומאחר שהרחיק את עצמו כל כך שלא לבוא לידי כעס בדבר הזה האריך ימים.

(רבי אהרן שמואל כץ, וצוה הכהן, פרק כו, עמ' קעז)

במה הארכת ימים וכו' ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני

וזה פשוט שמסוגל לאריכות ימים, כי מאחר שלא הגיס לבו והיה עניו... מסוגל לאריכות ימים וכמו שאמרו: הוי קבל וקיים. אך זה יש לדקדק, מאי רבותא שלא הלך לפני מי שגדול ממנו, הלא אף בנפטר מרבו צריך לילך לאחוריו ופניו נגד רבו שלא יהא אחוריו נגד רבו, כמבואר בגמרא יומא דף נג... וא"כ מאי זה רבותא שלא הלך לפני מי שגדול ממנו, וכי ס"ד שילך לפניו ויהיה אחורו נגד מי שהוא גדול ממנו? י"ל שאמר רבי זירא מימי לא צעדתי בפני מי שהוא גדול ממני ר"ל אפילו בדרך שלא בפתח הראוי למזוזה... ומאחר דכל כך הי' זהיר בכבוד חבירו, זכה לאריכות ימים, וכמו... במאמר ר' אליעזר לתלמידיו: הזהרו בכבוד חביריכם וישיגו אורחות חיים. ועוד יש לפרש מה שאמר ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, דיוקשה מאי רבותא וכו' דהלא מבואר במסכת דרך ארץ פ"ז דהקטן בשנים מחויב לחלוק כבוד לגדול ממנו בשנים להוליכו קודם ושיפשוט את ידו תחלה בקערה, אכן כשהקטן ממנו הוא יותר גדול בתורה הולכין אחר החכמה... ואם כן יש לומר דמה שאמר רבי זירא לא צעדתי בפני מי שגדול ממני לא קאי על מי שגדול ממנו בתורה דזה לאו רבותא הוא כלל, אלא דהכוונה בפני מי שגדול ממנו בשנים, ומטעם שמחמת ענותנותו לא החזיק את עצמו נגד שום אדם שהוא גדול ממנו בתורה, ולכך נהג כבוד למי שגדול ממנו בשנים, ומאחר שהחזיק את עצמו בענוה גדולה ושפלות שפיר האריך ימים.

(רבי אהרן שמואל כץ, וצוה הכהן, פרק כו, עמ' קעז ועמ' קפ)

במה הארכת ימים אמר להם וכו' ולא הרהרתי במבואות המטונפות

זהו מבואר... מדברי הגמרא דברכות (כד ע"ב) דקאמר התם: היה מהלך במבואות המטונפות וכו' לא פסק... עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ, כה) "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" וכו', ואם פסק מה שכרו? אמר ר' אבוה עליו הכתוב אומר (דברים לב, מז) "ובדבר הזה תאריכו ימים". הרי מבואר דהעונש ח"ו ממהרהר בד"ת במקום הטינופת - שמונע חיים מעצמו, וכמו שאמר "לא יחיו בהם". וכן להיפך, כשנזהר בזה ופוסק מלהרהר ד"ת במקום הטינופות, זוכה על ידי זה לאריכות ימים... וטעם הדבר שאריכות ימים תלוי בזה הוא... כי התורה מארכת ימיו של האדם הוא מצד שהתורה היא חיות של כל העולמות... שע"י התורה ממשיך חיות בכל העולמות הקדושים, בסוד "ואתה מחיה אם כולם"... שזה שממשיך חיות להקדושה ממילא נמשך חיים על עצמו... ויש להמליץ בזה את דברי הפסוק (משלי ד, כב) "כי חיים הם למוצאיהם", שדברי תורה המה חיים למי שמוצאו, ושורשו ממקור החיים. לזה התורה היא חיים, כי ע"י לימוד התורה נותן כח וחיות בהקדושה שהוא שורשו ומוצאו... ולכך... בלומד במקום הטינופות, ששם שורה הס"א וכמבואר בספרים, ונותן על ידי התורה כח בהס"א, לכך גורם ח"ו מיתה לעצמו, ובהיפך במפסיק מדברי תורה במקום הטינופות, שפיר קאמר הש"ס דהשכר הוא שבדבר הזה יאריך ימים.

(רבי אהרן שמואל כץ, וצוה הכהן, פרק כו, עמ' קפא)

במה הארכת ימים אמר להם וכו' ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין

זיל קרי בי רב מפורש בתורה (דברים יא, יג) בפ' והיה אם שמוע, אחר שאמר "ולמדתם כו' וקשרתם" כו', אמר "למען ירבו ימיכם" וכו'.

(רבי אהרן שמואל כץ, וצוה הכהן, פרק כו, עמ' קפא)

במה הארכת ימים אמר להם וכו' ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי

איתא במדרש (בראשית רבה נח, ג): ר' עקיבא היה דורש ונתנמנמו התלמידים, ביקש לעוררן, אמר מה זכתה אסתר למלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא תבוא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה... על דרך מה דאיתא: שאלו תלמידיו את ר' זירא במה הארכת ימים, אמר להם לא ישנתי בבית המדרש לא שינת עראי ולא שינת קבע וכו'. עוד אמרו בגמרא (יומא עז ע"א)... אמר להם כתבו לי רבנן בכרגא, כתבו ליה, בעידנא דבעי למיחתם ליה עמד גבריאל מאחורי הפרגוד ואמר (תהלים קכז, ב) "שוא לכם משכימי קום וגו' כן יתן לידידו שינה", אמר ר' יצחק אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהן בעולם הזה וזוכות לחיי עולם הבא וכו'. הרי חזינן דבזכות שאין מתנמנין בבית המדרש זוכין לאריכות ימים, גם על ידי זכות נשי תלמידי חכמים לא אתייהבו רבנן לשר מלך פרס. וזהו הענין מה שבאה התשועה לישראל על ידי שנדדה שנת המלך, ואמרו בגמרא (מגילה טו ע"ב)... נדדו עליונים ותחתונים וכו', הכוונה בזה, על ידי שנדדו התחתונים, רצה לומר, זכות תלמידי חכמים ונשותיהן שמנדדין שינה מעיניהם, נדדו העליונים וניצלו מגזירת אחשורוש מלך פרס... עמדה להן לישראל זכות מרדכי ואסתר שהיו מנדדין שינה בעולם הזה... ובזה יבואר מה שהזכיר ר' עקיבא דרשה זו בשעה שהיו התלמידים מתנמנמין, היינו לרמז להם שעל ידי שהתלמידי חכמים מנדדין שינה מעיניהם זוכין לאריכות ימים, וגם על ידי זכות זה לא אתייהבו רבנן לכרגא לשר מלך פרס, וזכתה אסתר למלוך על מאה עשרים ושבע מדינות במלכות פרס, בשביל שהאריכה שרה מאה עשרים ושבע שנים.

(רבי פנחס ב"ר פילטא, ברית שלום, אסתר פרק א, א)

במה הארכת ימים אמר להם וכו' ולא ששתי בתקלת חברי

בראשית, יצורף א"ת ברש"י.... במה הארכת ימים, והשיב לא ששתי בתקלת חברי. ר"ת א'ל ת'שמח ב'תקלת ר'עך ש'יאריכו י'מיך.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה, בראשית, צירופי בראשית, אות קנג)

מימי לא הקפדתי בתוך ביתי וכו' ולא הרהרתי במבואות המטונפות וכו'

ראוי להתבונן... דלכאורה הזהירות בענינים אלה אינם נראים כחסידות יתירה... לכאורה כל אלה הם דברים פשוטים שכל צדיק מקיימם, ומה הרבותא של רב אדא בר אהבה?... האדם בתור בעל בחירה בין טוב ובין רע עלול הוא להסתבך בכל הדברים, אף הגדולים והטובים, בעניני מדות וכחות הנפש, ויתכן שיבא לידי טעות בהערכת טיב אמתותם של הדברים הטובים... וזהו כל עבודת האדם בעולמו לשאוף להשתלמות כזו שכל מעשיו יהיו זכים ונקיים מכל סיג וצל כל דהו של הטעיה מצד כחות הנפש. נוכל להבין דברי חז"ל המעידים על רב אדא בר אהבה שבהנהגותיו היה הכל מאוזן ומדוד בלא שום תערובת של סיבות אחרות, כמו ענין שלא להקפיד בתוך ביתו - יוכל להיות שמקורם ברצונו לשמור על המנוחה בביתו או על כבוד משפחתו בעיני אחרים וכדומה באופנים רחוקים, וכן בכל יתר הדברים, אבל אצל רב אדא היה הכל מתוך כבוד שמים בתכלית הטוהר והזוך, ולכך כשלא הרהר בדברי תורה במבואות המטונפות היתה זאת עבודה ויגיעה רבה אצלו, כי כל מעיניו היו רק בתורה, ובכל זאת צמצם עצמו שלא להרהר ב\דברי תורה מפני כבוד שמים, וכן גם בענינים שבין אדם לחברו, שהכל היה אצלו מצד הכרתו הגדולה ב"חביב אדם שנברא בצלם אלקים", וחז"ל מעידים על זה.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן, עמ' שלא-שלב)

ולא הרהרתי במבואות המטונפות

ולא הרהרתי במבואות המטונפות - היינו שלא היתה לו שום מחשבה מכוערת.

(רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת, בראשית, חנוכה, שנת תרצה, בסופו)

ואף כי דבר זה אסור לכל אדם כדקיי"ל בשו"ע או"ח סי' פה סעיף ב, י"ל דאגב אונסיה שרי, כדמשני בגמ' במס' קידושין דף לג ע"ב... ורב אדא בר אהבה לא הלך ד' אמות בלא תורה והיה מעיין בה תמיד, וממילא אונס היה, מ"מ היה נזהר שלא יהרהר בה במקומות המטונפות.

(ר' אברהם מאיר איזראעל, ילקוט המאירי, כאן)

ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין

דמבואר בתנא דבי אלי' דאסור לאדם שיפנה את עצמו לבטלה אפילו רגע אחת כל הימים, וכ"ש לספר ח"ו בגנות בית ישראל או בגנות איזה פרט נפש מישראל, רק כל ימיו או תהלת ד' ידבר פי, או לספר בשבח בית ישראל. נמצא כל ימיו הולך בתפילין: אם מדבר בשבח ב"ה, מתלבש את עצמו בתפילין דישראל, ואם מספר בשבח ישראל, מתלבש א"ע בתפילין דמארי עלמא, שכתוב בהם שבח ישראל. וזה אמרם ז"ל שלא הלכו ד' אמות בלא תפילין, שכל ימיהם לא דברו שיחה בטלה, רק להודות ולהלל את ה' ברוך הוא וברוך שמו, או להמליץ טוב על עמו ישראל שימצאו חן בעיני אלקינו להשפיע להם רב טוב וברכה.

(רבי לוי יצחק מברדיטשוב, קדושת לוי, פירוש נחמד על הזכירות, זכירת יציאת מצרים, עמ' תקנו במהד' תשסה)

[עי' עוד לקט באורי אגדות מגילה כז ע"ב-כח ע"א]



דכל יומא דעיבא הוו מפקין ליה בגוהרקא דדהבא וסייר לה לכולה מתא וכל אשיתא דהוות רעיעתא הוה סתר לה

לכאורה יוקשה דלמה עשה צדקתו דווקא ביומא דעיבא. ונראה לפרש דהנה אמרינן (עי' בתענית דף ט) דצדקה גדולה מכל שאר המצות, ורק בזו בלבד נאמר "בחנוני נא בזאת". ואולם אם אינן מכוונין בה לעשותה כהוגן, אז אין מקבלים עליהם שכר, וכמו שאמרינן (בב"ב ט ע"ב)... הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר עי"ש. וא"כ נמצא שאף שעושה צדקה, ספק הוא אם יצליח בה כהוגן, ואם יכול להשיג הפעולה על ידה הנצרכת לכל ישראל ולכל אדם בכל עת, והיינו שכר הקב"ה ית"ש מלמעלה, אשר הוא בדרך המותרת להשתדל בעבורה בזאת, וכאמרו "בחנוני נא בזאת אם לא אפתח להם את ארובות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די", ומי יאמר שישיג הברכה זו ע"י צדקה שעושה? דהלא אפשר דיהיה נכשל בבני אדם שאינם מהוגנים, ואז ליכא שכר על זה. ואולם הנה אם עושין צדקה בזמן שהוא עת רצון מלפני ה' ית"ש, אז ממילא הכל נדמין לפניו כבני אדם מהוגנים, דעת רצון הוא למעלה, ואז ממילא יכול לפעול בצדקה זו פעולתה הראויה לה, דבוודאי הגיעה הצדקה לבני אדם מהוגנים, בהיות שלעת עתה הוא זמן רצון, ואז כולם מהוגנים לפניו ית"ש.
והנה מצינן דיומא דעיבא הוא עת רצון מאוד, וכמו שאמרינן (תענית ח ע"ב): גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות, וכל המסכת מלאה מזו, שכמה רחמים הוא אם בא גשם. וממילא דיומא דעיבא הוה עת רחמים ועת רצון. ולכן המתין רב הונא תמיד לעשות הצדקה ביומא דעיבא, דהוא עת רצון ועת רחמים, ואז הכל נראין לפניו ית"ש כמהוגנים, ואז ממילא יהיה הצדקה ראוי לקבל שכרו עליו, ויכול לפעול לכלל ישראל ג"כ ע"י צדקה. ולכן כל יומא דעיבא הוו מפקין ליה בגוהרקא דדהבא וסייר לה לכולה מתא, וכל אשיתא דהוות רעיעתא הוה סתר לה וכו'.

(רבי אהרן צבי גרוס, כל דאמר רחמנא, דף קט ע"א)

וכל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי זבין ליה ושדי ליה לנהרא וליתביה לעניים זמנין דסמכא דעתייהו ולא אתו למיזבן ולשדייה לבהמה קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה ולא ליזבניה כלל נמצאת מכשילן לעתיד לבא

כי סיד ירקא הן סיד טפות קרי, והיה רוצה רב הונא לתקן כל הטפות קרי שבכל השבוע שיצאו ח"ו לבטלה וע"כ שדר שלוחא לשוקא וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי - זה מורה שאין יכולין המון עם לתקן אותם, וע"כ נשאר להו לגינאי, ומי יתקן אותם? וע"כ זבין להו את הירקא הנ"ל הנשאר, כי הם באמת סוד נצוצין ונשמות מסוד טפות קרי שלא יכלו שאר כל אדם לתקן אותם. וע"כ שדי להו לנהרא, פירוש, שהעלה אותם עד יסוד דנוקבא העליונה כמבואר בפרי עץ חיים שער ק"ש שעל המטה פ"ז, ז"ל: כי בהפקד נפשך אתה צריך לכוין לאותם הטיפות הנשמות של קרי להעלותן משם ולהמית גופם ע"י זה הרי"ב פ"א וה"ב שהוא גימטריא חרבו, ותעלם עם נפשך וכו' ותכוין להמשיך שם אותן הנשמות, ומה שהיו תחלה בזכר בלי נקובה עתה יוצרו בסוד נקיבה באותו הכלי שהוא ם סתומה של לעולם. ע"כ ע"ש. וזה סוד מה שעשה במה דשדי להו לנהרא, להעלותן ולהמשיך אותן הטיפות ליסוד דנק' לנהר כלי יסודה, ובזה נתקנו כנ"ל.
וע"כ מקשה הגמרא וליתביה לעניים, פירוש לאותם העניים בדעת שיצא מהם אותן הטיפות והם בניהם ממש, ולפי שהם עניים בדעת לתקן בעצמם אותן הטיפות, ותקן הוא, ויחזור להם כי הם בניהם? וע"כ מתרץ הגמרא זמנין דסמכא דעתייהו ולא אתי למזבן, פירוש, כאשר יראו שבא להם בחזרה הטיפות הנ"ל לא ירצו לחזור בתשובה כלל, ויסמכו עליו שהוא יתקן הכל ויחזור להם, וע"כ לא רצה לחזור להם אותן הטיפות, רק שדי לנהרא כנ"ל. ולפי שסוד הכלי הנ"ל דמלכות שנעשה ונמשך למלכות היא מצד הבינה כמבואר שם בפרי עץ חיים רפ"ז, ז"ל: אמנם הענין היא כי תחלה אנו אומרים המפיל חבלי שינה על כמו שידעת כוונתנו, ואז האי רוחא דבמלכות חוזר לעלות ונדבק במקורו בז"א, ואין המלכות מאירה מצידה כלל, רק מיסוד הבינה שהוא בונה את הצלע, עד שבבוקר אז "ויביאה אל האדם" בשום שלום. ע"כ ע"ש. ולפי שיסוד הבינה נקרא נהר, וע"כ נקרא על שמו יסוד תחתון דמלכות ג"כ נהרא, והוא כלי יסודה שבה שבונה אותה יסוד הבינה.
וע"כ מקשה הגמרא ולשדיה לבהמה, כי הנה האי רוחא דבגווה שנדבק בלילה בז"א כנ"ל, האי רוחא הוא סוד שם ב"ן, דיסודה סוד כלי שלה כמבואר בעץ חיים שער מומ"ד דרוש ח, ששם מבואר שכל בן לוקח חלק מה מהאי רוחא כלי ב"ן גבורות ראשונים שבה שעשאה כלי, ע"ש. וע"כ מקשה הגמרא ולשדיה לבהמה, לסוד כלי זו הנקראת ב"ן דיסודה דאטיל ז"א בנוקבא בביאה ראשונה, והוא סוד בהמ"ה, גימטריא שם ב"ן הנ"ל. וע"כ מתרץ הגמרא מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה. וסודו, כי הנה אותן הטיפות הן מאכל אדם, כי הרי באין מזכר לבד, והן בניו ממש, שהיה צריך ליתן לנוקבא דקדושה ע"י מאכל סוד הזיווג הנקרא מאכ"ל על שם זיווג עליון של צ"א שגימטריא מאכ"ל. ולפי שהוא מאכל אדם זכר כנ"ל, ע"כ אין מאכילין אותו לבהמ"ה כנ"ל. אמנם הכלי של המלכות הנעשה בחצות לילה בסוד "ויבן את הצלע" כמבואר לעיל הוא נעשה מסוד עלמא דדכורא, ואין כלי זו נקרא בשם בהמ"ה ב"ן, רק בסוד רי"ו, סוד שם י' י"ה יה"ו יהו"ה, יו"ד יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה, וו יוד הה וו הה סוד ע"ב קד"ם, שגימטריא רי"ו שהוא סוד רי"ו תחתון, והעליון הוא ג"פ ע"ב שגימטריא רי"ו. ולפי שסוד הכלי הנ"ל מסוד רי"ו שגימטריא ארי"ה גבורה, ואין נקראת בשם בהמ"ה סוד ב"ן כנ"ל, ע"כ הוה כמו מאכל אדם, ולכן שם ראוי ליתן ושם מקומן.
ומקשה עוד ולא לזבניה כלל כדי שלא יפסדו אותן האנשים הנצוצין של הטיפות שלהם, ומתרץ נמצאת מכשילן לעתיד לבוא, כי אפשר לא יתקנו אותן הטיפות להרוג גופין המזיקין שנבראו ע"י אותן הטיפות ונמצאת מכשילן לעתיד לבוא, הן בחייו והן אחר מותו, כי הרי מהם נבראים נגעי בני אדם.

(רבי אשר דאם, היכל כאורה, כאן)

כי הוה ליה מילתא דאסותא הוי מלי כוזא דמיא ותלי ליה בסיפא דביתא ואמר כל דבעי ליתי ולישקול ואיכא דאמרי מילתא דשיבתא הוה גמיר והוה מנח כוזא דמיא ודלי ליה ואמר כל דצריך ליתי וליעול דלא לסתכן

נ"ל דשניהם הם אמת, דשניהם היה עושה, והיינו דלעולם היה תלי ליה כוזא דמיא בסיפיה דביתיה, וכי הוי ליה מילתא דאסותא אמר כל מאן דבעי ליתי ולשקול. וקצת מן התלמידים היו יודעין שכונתו היה משום דהוי גמיר מילתא דשיבתא, וכדפירש"י מילתא דשיבתא - מנהג שדים שמזיק למי שיאכל ואינו נוטל ידיו וכו', והוה תלי לההוא כוזא דמיא כי היכי דלימשי ידייהו. ושניהם צדק.

(רבי אברהם נפתלי שפיץ, מלא רצון, כאן)

כי הוה כרך ריפתא הוה פתח לבביה ואמר כל מאן דצריך ליתי וליכול

ולא רק לתלמידיו העניים בלבד פתח את ידו הרחבה והמלאה, די מחסורם, כי אם גם לסתם עניים "כל דכפין וכל דצריך". וגם בזה התחסד ועשה לפנים משורת הדין, כי דעת רב הונא שאם בא עני ואמר "פרנסני", בודקין אותו אם איננו רמאי (בבא בתרא ט ע"א). כל זה להלכה למעשה לאחרים, אבל הוא לעצמו החמיר ועשה לפנים משורת הדין, וכשהיה סועד היה פותח דלתיו ואומר: כל מי שצריך יבא ויאכל.

(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה, גפן יז, עמ' 39)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US