ז ע"א

גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים

ואמרו חז"ל: גדול יום הגשמים מיום תחית המתים, שתחית המתים לצדיקים בלבד וגבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, כאלו רצו בזה לומר שכמו שתחית המתים איננו ענין טבעי, כן ענין המטר לא ירוץ מרוצת הדברים הטבעיים, אבל הוא ענין תלוי ברצון רוצה, מורה על ההשגחה המתחדשת מדי שנה בשנה כפי הרצון האלקי. ולפי שהיה אפשר לומר שאין זה ממה שיורה על ההשגחה האישית אלא על ההשגחה המינית, כמו שאמרו גבורות גשמים לצדיקים ולרשעים, אמר הנביא "שאלו מה' מטר בעת מלקוש" (זכריה י, א), כי מירידת המטר בעבור התפלה יש ראיה גדולה על ההשגחה.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר ד פרק ח)

[עי' עוד לקט באורי אגדות לקמן ט ע"א בשם דברי נחום]

גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים וכו' גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה

הנה יש לשית לב, דאיך השוה הגשמים לתחיית המתים? שהרי תחיית המתים הוא חיים נצחיים, והגשמים הם חיי שעה. גם מה שאמר רבי יהודה: גדול יום הגשמים כיום שניתנה תורה, מה לתבן עם הבר? שהתורה יהיה שוה לגשמים? שהתורה היא לישראל דוקא, והגשמים היא לכל העולם.
ונלע"ד אם ניחא קמיה קוב"ה, שהגשמים והתורה ותחיית המתים, הכל דבר אחד. והענין, שכתב רבינו האר"י זל"הה בענין הגשמים וזה לשונו: הנה המטר נקרא מיין דכורין, והוא האור היורד מלמעלה. וכנגדם עולים מיין נוקבין שהם הניצוצות שנפלו בקליפה. וזה סוד "אין טיפה יורדת מלמעלה שאין טיפין עולות מלמטה" [לקמן כה ע"ב], משום שניצוצות אלו שהם מהקדושה והם אסורים בכבלי ברזל בעומקי הקליפות, והם מתאוים וחושקים לעלות אל מקורם ואל ידם [ואינם יכולים], עד שיהיה להם סיוע מלמעלה. ואז עולים בחשק גדול טפיים כנגד טפה עכ"ל. עוד כתב וזה לשונו: והנה תיכף אחר פטירת האדם נפרעים ממנו על עונותיו בהרבה מציאיות, ורוב בני אדם לא ימלטו מלהתגלגל זמן מה כפי אשר קצבו עליהם, או בחיה או בבהמה או עוף או צומח ודומם, בסוד "כי אבן מקיר תזעק", ובאופן זה מקבלים עונשם. ולכן אפילו התלמידי חכמים והצדיקים יש בהם שמתגלגלים באופן הנזכר או צומח או דומם וכיוצא, מחמת שבא לידם איזה עון גדול דרך מקרה ומקבלים עונשם. והנה כשהגשמים יורדים עולים מדומם לצומח, ומצומח לבעל חי וכו', ומתתקנים ועולים אל מקומם ואל ידם. עיין שם בספר הגלגולים. עוד כתב שאלו הניצוצות עולים גם כן על ידי מעשינו הטובים ותפילותינו, ובפרט על ידי עסק התורה, שאין דבר שמפריד הטוב מהרע כמו עסק התורה. ומטעם זה מי שתורתו אומנתו פטור מק"ש ומתפילה...
תכלית הכללות היוצא, שהגשמים הם סוד מיין דכורין ועולים כנגדם מיין נוקבין. גם שרוב בני אדם מתגלגלים זמן מה או בבהמה או חיה או עוף או צומח או דומם. ואפילו התלמידי חכמים והצדיקים לפעמים מתגלגלים בדומם או צומח וכיוצא מסיבת איזה עון שבא לידם. גם שהניצוצות עולים ג"כ על ידי מעשינו הטובים, ובפרט על ידי עסק התורה. מעתה זהו שאמר גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאלו תחיית המתים לצדיקים, ואילו הכא בין לצדיקים בין לרשעים. "לצדיקים", היינו אותם הצדיקים שבא לידם איזה עון גדול והוכרחו להתגלגל בצומח ודומם. "ובין לרשעים" שהרבו לפשוע ובאו גם כן באופן זה, כי "מקרה אחד לצדיק ולרשע" [קהלת ט, ב], ועל ידי הגשמים עולים ומתתקנים. אם כן יום הגשמים גדול מתחיית המתים, שתחיית המתים הוא דוקא לצדיקים, והכא בין לצדיקים בין לרשעים כנזכר. רבי יהודה אומר "גדול יום הגשמים כיום שניתנה תורה". הכוונה, הכל בסוג אחד. שעל ידי עסק התורה עולים הנשמות והניצוצות, כן על ידי הגשמים עולים הנשמות והניצוצות כנזכר.

(רבי מאיר ביקיים, מאיר בת עין, כאן)

גדול יום הגשמים מתחיית המתים וכו' ופליגא דרב יוסף דאמר רב יוסף מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים וכו' גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכו' רבא אמר יותר מיום שניתנה בו תורה וכו' (ז:) גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ וכו' גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו וכו' (ח:) גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו וכו' גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות וכו' גדול יום הגשמים שאפילו גייסות פוסקות בו

גשמים הוא השפעת חיות הנבראים... ויש לומר שעל זה רמזו חז"ל שבע פעמים גדול יום הגשמים, נגד בחינת שבע המדות שבקדושה הנשפעים בחיות חדשה בלב נפשות ישראל.
הראשונה, גדול יום הגשמים כתחיית המתים, הוא נגד בחינת מדת חסד לאברהם, שתחיית המתים הוא מבחינת חסדים גדולים. ולזה קורין בחג הפסח, שהוא מבחינת חסד, במתי יחזקאל, כי תחיית המתים יהיה בפסח ע"י מדת חסד. ואיכא מאן דאמר שגדול יום הגשמים יותר מתחיית המתים דאילו תחיית המתים וכו', כי תחיית המתים הוא התחדשות חיות לגוף לאחר שמת, ואין זה רבותא כל כך מפני שבמתים חפשי מן המצוות ואין לו בחירה. אבל יום הגשמים הוא השפעת חיות הקדושה גם לרשעים, שבחייהם קרוים מתים, והוא עודנו עומד בבחירתו להרע, ועם כל זה ה' יתברך מטיף לו טיפת חיים של התחדשות בקדושה - הוא רבותא יותר מתחיית המתים בגוף.
והשני הוא גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, הוא נגד בחינת גבורה שבקדושה, כי אורייתא מגבורה נפקא. וגם בזה איכא מאן דאמר יותר מיום שניתנה בו תורה, כי ענין מתן תורה שהיה בחג השבועות לא נקלטו הדברי תורה בלב המקבל, רק ע"י ההכנה של "נעשה ונשמע" זוכין למתן תורה, היינו הנתינה מצד הנותן. ועוד, אין לו קיום בלב כמו שהיה בפעם ראשון, עד אחר יום הכפורים שניתנו הלוחות שניות. ואחר חג הסוכות, זוכין ביום הזה [שמיני עצרת] לקבלת הדברי תורה שיהיה נקלט בלב להתקיים בו. ולכן הוא גדול מיום שניתנה בו תורה.
והשלישי הוא גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ, הוא נגד בחינת יעקב אבינו ע"ה שהוא כולל של כל נפשות ישראל לבל ידח ממנו נדח, גם אם קלקל הרבה במעשיו, בורא אותו ה' יתברך בריה חדשה כבריאת שמים וארץ שהיה יש מאין. כי האין הוא המקור של הבריאה, שהוא קרקפתא דתפילין, ולשם מגיע התקשרות ישראל בשורש, והוא בחינת יעקב, כי תפילין דמרי עלמא כתיב בהו "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (ברכות ו ע"א)... וזהו בחינת שמיני עצרת יום הגשמים כנ"ל.
והרביעית הוא גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו, כי זהו נגד בחינת משה שהיה הראשון לגאולה וישועה. והשלוש מדות של האבות הקדושים המה נגד הגוף ותרין דרועין, ושני המדות נצח והוד, שהמה בחינת משה ואהרן, המה התפשטות של הגוף לישועה וברכה שיהיה פרה ורבה.
וכן החמישית שהוא נגד בחינת אהרן הוא גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת, היינו התפשטות הברכה בכל ענינים, שאפילו מטבע מתברכת, שהוא דבר שחוץ לדרך הטבע. והוא מבחינת אהרן כמו שנאמר (תהלים קלג, ב) "זקן אהרן שיורד על פי מדותיו כטל חרמון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם".
והששית הוא גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גלויות, הוא נגד בחינת יסוד שבקדושה, המקבץ נדחים מארבע כנפות הארץ, היינו כל הניצוצות הקדושה שנתפזרו, והוא ענין קיבוץ גלויות כידוע מברכת "תקע בשופר וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ".
והשביעית הוא גדול יום הגשמים שאפילו גייסות פוסקות בו, הוא נגד בחינת מלכות שבקדושה, כידוע שרגליה יורדות מוות. לכן יארע לפעמים גייסות החוטפים ובוזזים ושוללים מהקדושה בלא דעת וכוונה, כענין שאירע ליוסף הצדיק, הגם שעמד בנסיונו, נשלל ממנו שלא לדעתו. וזה פועל יום הגשמים שלא יהיה נשלל כלום מהקדושה ח"ו שלא מדעת.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, שמיני עצרת [נדפס אחרי פרשת האזינו], אות לה)

תחיית המתים לצדיקים
3-4

מה שנזכר במשנת "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" הוא כינוי לשכר הבא לנפש בכלל אחר המוות, הן המדרגה הבאה לו לאדם אחר תחיית המתים, הן המדרגה הבאה לו מיד אחר המוות. ויורה על זה מה שאמרו: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא [סנהדרין קה ע"א], ואם לא היה העולם הבא אלא מדרגה הבאה אחר תחיית המתים, איך יאמרו שחסידי אומות העולם זוכין לה? הרי המדרגה ההיא אינה מושגת אלא לצדיקים גמורים בלבד, כמו שאמרו: גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, תחית המתים לצדיקים גמורים בלבד. אלא שהעולם הבא במקום הזה נאמר על המדרגה הבאה לו לאדם אחר המוות, לאחר עבור י"ב חדש שתזדכך הנפש מן ההרגלים החמריים.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר ד פרק לא)

מה שנאמר בדניאל "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (דניאל יב, ב), אם הוא רמז לתחית המתים, יורה על שהתחיה לא תהיה לכלל העולם ולא לכל האומה וגם לא לרובם אלא למעטים מהם, כי לשון "ורבים" אינו נאמר על רוב ישני אדמת עפר אלא על מעטים... וכן אמרו רז"ל: גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, תחית המתים לצדיקים גמורים בלבד. ואם נאמר שתחית המתים תהיה לכלל העולם או לכלל האומה, שיחיו כולם ויעמדו בדין ביום מיועד לדון את כל העולם, והצדיקים ישארו בתענוג מתמיד, והרשעים ישארו בחיים בצער מתמיד, לא יהיה הכתוב אם כן מדבר על זמן התחיה, אבל יובן על הדרך שאמרו קצת הפשטנים, כי פסוק "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" הוא רמז על התרוממות האומה השפלה, אם בימי החשמונים ואם בימות המשיח, ויאמר שבזמן ההוא תקיץ האומה ההיא השפלה או רבים מהנשארים ממנה שהם כישנים באדמת עפר, ויעלו למעלה מתמדת, לא תרד האומה מהמעלה ההיא לעולם אבל תשאר תמיד במעלה.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר ד פרק לה)

תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים ופליגא דרב יוסף

הגאון והרב הגדול המימוני והרמב"ן וכן הרב ר' חסדאי ותלמידיו כלם נמנו וגמרו שלא יקומו בתחייה כי אם הצדיקים בלבד מאומתנו, ויסתייעו בזה ממה שאמרו ז"ל בב"ר גבורו' גשמים לצדיקים ולרשעים, אבל תחיית המתים לצדיקים בלבד. והוא דעת זר, לפי שהכתוב אמר "ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם", ואם בתחייה לא יהיו כי אם הצדיקים, אין ספק שמספר יהיו, ונער יכתבם, ואיך יאמר עליהם "ורבים"? כל שכן שהכתוב צווח "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם", וישעיהו אמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי", והוא המורה שגם מהרשעים יקומו לקבל ענשם... ואמנם מה שאמרו חז"ל גבורות גשמים לצדיקים ולרשעים, תחיית המתים לצדיקים בלבד, לא כיוונו בזה לשלול התחייה מהבלתי צדיקים, כי אם להודיע ענין התועלת והשכר הנקנה בה, שלא תהיה כגבורות הגשמים שיהנו מהם כצדיק כרשע, וכן יגדלו ויציצו התבואות לרשע בבוא הגשמים כמו לצדיק - לא תהיה כן התחייה, כי תועלתה ושכרה תהיה לצדיקים, לא לרשעים, כי הנה הצדיקים יזכו ויקבלו שכר, והרשעים יפרסמו ענשם ותיגָלה רעתם בקהל. וגם נוכל לומר שאותו המאמר... לא קבלוהו כל החכמים, שהרי אמרו שם עליו: ופליגא דרב יוסף דאמר רב יוסף מתוך ששקולה כתחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ואתה תראה שסתם התלמוד תופש עיקר דברי רב יוסף.

(אברבנאל, הקדמה לפירושו על ישעיהו)

מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים

השמים והארץ הם דמיון דכר ונוקבא, שעל כן המטר נקרא רביעה, כזכר הרובע את הנקיבה, וע"י זה הארץ מולידה ומצמיחה. וצריכים אנו להבין ענין אחד. בעונש כתיב "ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה", ובברכה כתיב (ויקרא כו, ד): "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה". מדוע בחר דווקא בעונש ושכר זה? אך הענין, שבזה תלוין כל הברכות וכל העונשין ח"ו, כאשר יתבאר. כי אמרו רז"ל: גדול יום הגשמים כתחיית המתים. הענין הוא, כי יש נשמות שאין יכולים להתעלות, ובהסתלק האדם נשאר נשמתו בדומם, בעפר הארץ קברו. וכשיורד המטר, והארץ תוציא צמחה, מתעלה הנשמה מדומם לצומח. ואחר כך באכול בעל חי הצומח, מתעלה למדריגת בעל חי. ואחר כך באכול איש הישראלי הבעל חי ומברך עליו, מקדש אותו ומתעלה נשמתו במדבר. ואח"כ כשמתפלל ומדבר דברים לפני ה' יתברך, יוצאת הנשמה בהבל פיו ודבורו למעלה. וזהו תיקונו. נמצא מי גרם זה? המטר. וזהו ממש תחיית המתים, שמה שהיה בדומם הנקרא מת, נתעלה. ולכן גדול יום הגשמים וכו', כי באמת זהו חיותו של הקב"ה הורד בעולם, רק בבואו לעולם הגשמי הוצרך, ונקרא גשמים.
והנה הארץ מקבלת מן השמים כנוקבא מדכורא, ולכן מולידה ומצמיחה. אמנם הלא ידוע כי הם שני הפכים: השמים הם רוחני, והארץ גשמיות בתכלית. וצריך ביניהם דבר ממוצע, כי אי אפשר לקרב ב' הפכים בלי אמצע. והצדיק הוא האמצעי, שנשמתו היא רוחנית מן העליונים, וגופו גשם מן התחתונים... והוא המקשר שמים וארץ, שהשמים ישפיעו לארץ... ולכן בברכה, כשהם צדיקים, כתיב "ונתתי גשמיכם" וגו', כי יהיה התקשרות ביניהם ע"י צדיקים. אבל בהיפך, נמצא אין מי שיקשרם, ואז "ועצר את השמים" וגו'. ובזה נכלל כל הברכות ועונשים כיון שהגשמים הם תחיית המתים.

(רבי נחום מטשרנוביל, מאור עינים, ליקוטים, ד"ה אתם נצבים [נדפס אחרי דברים])

אדם הראשון היו כלולין בו כל הנשמות של ישראל... אחר שחטא, נתמעטה קומתו ונפלו ממנו אותן נצוצי נשמות. וכן בדורות שאחריו בכל דור נופלין נשמות, ומקום נפילתן מתחלה בדומם, אח"כ בצומח שהוא בחינת תחי' נגד הדומם, שהצומח נראה בו החיות כח הצמיחה. ולכן אמרו רז"ל גדול יום הגשמים כתחיית המתים, כי באמת הוא תחיית המתים עבור הצמחים, שצמחין בעבורו באין הניצוצות לבחינת תחיה. ואחר זה, כשהבהמה אוכלת הצמחים, נתעלה הניצוץ ועולה עוד מדרגה לחי, ובאכול אדם המדבר בשר הבהמה, עולה הניצוץ למדריגת מדבר. והוא עילוי היותר גדול להניצוץ.

(רבי נחום מטשרנוביל, מאור עינים, אגדות הש"ס, שבת קמ ע"ב)

סמיכת הברכות: אתה גבור וכו' מחיה מתים אתה רב להושיע, לפמ"ש כי גדול יום הגשמים כתחיית המתים, כי ענין העלאת הניצוצות קדושה הוא בחי' תחיית המתים להניצוצות קדושה שנפלו לתהומא רבא, וע"י הגשמים עולין הצמחים, והוא העלאת הניצוצות קדושה. וז"ש מחיה מתים ר"ב להושיע, כמ"ש "ויצבור יוסף ב"ר", הם ר"ב ניצוצות שהעלה יוסף ממצרים. וז"ש מחיה מתים ברחמים רבים, להעלות אותם לבחי' רחם של הקדושה.

(רבי שלמה מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת אמור, פרק כב, לב)

מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים קבעוה בתחיית המתים

אמרו רז"ל [לעיל ב ע"א]: מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. ואמרו: מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים. והענין, כי הגשמים אינן ע"פ הטבע כלל, כי כל הדברים בעולם אומרים הפילוסופים שהוא ע"פ הטבע, אף זריחת השמש ושקיעתה, אבל על הגשמים מודים שאינן ע"פ טבע כלל, כאשר אנו רואים שפעמים לא ירד כלל, ופעמים ירד בכל יום ויום. ולכן נקרא גבורות גשמים, שבזה ניכר גבורות ה' יותר מכל הדברים. וז"ש מתוך שהיא שקולה וכו', כי גם בתחיית המתים מודים כולם שהוא אינו ע"פ טבע, שע"פ טבע לא יתכן שיהא האדם הנרקב מזמן רב לחזור ולחיות, ולכן קבעוה בתחיית המתים.

(הגר"א, אדרת אליהו, דברים, פרק לג, א, אופן שני)

ז. גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה שנאמר יערף כמטר לקחי ואין לקח אלא תורה
7-9

"האזינו השמים" - דהיינו שיטו אוזן ויחבבו לשמוע, ועי"ז "ואדברה", שהם יתנו כמו בברכת ה' ושפעו הטוב, ההתעוררות הוא מן המקבל, כן יתנו כח בדיבורי, אבל "הארץ", שכבר חזרו ישראל ואמרו "ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו", לכך אמר "ותשמע הארץ אמרי פי"... וזה שאמר "יערוף כמטר לקחי", שאמרו חז"ל [לקמן כה ע"ב]: אין טפה יורדת מן השמים עד שהתהום עולה כנגדה שני טיפים, הרי שהגשם הוא ע"י ההתעוררות מלמטה. ולכך הפליגו חז"ל ואמרו גדול יום הגשמים כיום שניתן בו תורה שנאמר יערוף כמטר לקחי, והיינו כמו שכתבתי, שע"י שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" נתנו כח כביכול ליתן התורה לארץ. וכן אמר הושע [הושע ו, ג] "ונדעה נרדפה לדעת את ה' וגו' ויבוא כגשם לנו", והיינו שאנחנו נתעורר מלמטה אז יבוא כגשם.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, דברים, פרק לב, א)

בגמ' תענית דף ז' פירשו "יערוף כמטר לקחי" לענין למוד התורה וע"ש. ובברכות דף כא וכן בירו' שם פ"ז למדו מדכתיב "כי שם ה' אקרא" שחייבין לברך ברכת התורה לפניה. וא"כ אינו מתפרש כל זה הדבור לשמים וארץ המשפיעים ומושפעים ברכות הטבע, אלא הבינו עוד משמעות בשמים וארץ, והיינו תלמידי חכמים וזקני הדור מכונים בשם "שמים", המשפיעים כח רוחני בישראל, וההמון המקבלים מכונים בשם ארץ... וא"כ יהיה ביאור הענין שהזהיר את השמים והמה תלמידי חכמים שישמעו, וכמו שביארנו בפ' וילך שצוה משה להקהיל ביחוד לזקני ישראל ותלמידי חכמים שבדור...
"יערוף כמטר לקחי" - למוד הלכות המכונה בשם "לקחי", יערוף כמטר, כי בשעה שהאדם הולך והמטר סוחף, הרי כופף ראשו כדי שיהיה המטר טורד על העורף ולא על הפנים, כך העמל בהלכות נדרש שיהא ראשו כפוף כשור לעול וכחמור למשא, ואח"כ "תזל כטל אמרתי" - יהא זוכה להזיל דברים כבושים מתקבלים על לב הבריות כטל.

(רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר דברים פרק לב פסוק ג)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן ח ע"א בשם מאור עינים, ולקמן ט ע"א בשם דברי נחום]

גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכו' רבא אמר יותר מיום שניתנה בו תורה
7-11

איתא (עבודת ישראל לשמיני עצרת) על הגמרא גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכו' יותר מיום שניתנה בו תורה... הוי אומר קטן נתלה בגדול, דיום הגשמים הכוונה לשמיני עצרת שמתפללים בו על הגשמים. איתא (ברכות ז ע"ב): גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה. וגם זה קאי על שמיני עצרת. סוכות הוא שמושה של תורה, כדאיתא בגמרא (סוכה כט ע"א) גבי גשמים בחג: אי אפשי בשמושך. לאחר ראש השנה ויום כפור, שנפשו של אדם מטוהרת מהחטאים, יכול הוא לזכות להכניס דברי תורה בלבו... שמיני עצרת הוא זמן לקליטת דברי תורה, שאז יכול האדם להכניס דברי תורה בלבו ובעצמותו, כדכתיב (במדבר כט, לה): "ביום השמיני עצרת תהיה לכם", היינו שישאר אצלו לתמיד.

(רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת, סוכות, ימים אחרונים של סוכות, שנת תרצ"ה, שמיני עצרת)

נרמז בכאן על יום חג שמיני העצרת, וכינו אותו בשם יום הגשמים על שם שמברכים בו "מוריד הגשם", ונעשה בחינת גשמים יורדין. ואיתא במדרש תנחומא (פנחס טו) שהיה מהראוי להיות שמיני עצרת אחר החג חמשים יום, כשם שיש מפסח ועד עצרת, אלא אמר הקב"ה: חורף הוא, ואינן יכולין להניח בתיהם לבוא לכאן, אלא עד שהן אצלי יעשו עצרת... ומזה נבין בדעתנו שיש בידינו לתקן התיקונים מיום ראשון דסוכות עד שמיני עצרת, כמו שאנו מתקנים מפסח ועד עצרת בימי ספירה לתקן עץ החיים. ומסתמא דרך אחד לימים אלו ואלו, למביני מדע. ומהראוי היה גם כן לתקן זה בשבעה שבועות, אלא שחס הקב"ה עליהם כנ"ל במדרש. ולזה רמזו חז"ל גדול יום הגשמים, היינו שמיני עצרת, כיום שניתנה בו תורה, שהוא חג השבועות. אבל רבא פליג עליה ואמר דמעלתו יותר גדול, שבו מטפטף מ"ח טיפין כנודע.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, דברים, לשמיני עצרת [נדפס לפני פרשת וזאת הברכה])

גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכו' רבא אמר יותר מיום שניתנה בו תורה שנאמר יערף כמטר לקחי מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול
7-13

איתא בספר הקדוש עבודת ישראל על מאמר חז"ל גדול יום הגשמים יותר מיום שניתנה בו תורה שנאמר "יערוף כמטר לקחי" מי נתלה במי וכו', שהמכוון הוא על יום שמיני עצרת שנקרא יום הגשמים שמברכין בו גשם. והיינו כי יום שמיני עצרת איתא בתיקונים (תיקון יג) דביה נביעא דאורייתא, והיינו המקור של התורה שבכתב, והיא בחינת התחדשות תורה שבעל פה, והוא המקור בלי גבול ושיעור, והיא בחינת שקיא דאילנא הנזכר בתיקונים כמיא דאשקי לאילנא, כי האילן היינו בחינת תורה שבכתב, שנקראת "עץ החיים היא למחזיקים בה", והתורה שבעל פה היא ההשקאה והחשק לבוא מזה לבחינת תורה שבכתב, כמו שנאמר (ישעיה נה, יא) "כאשר ירד הגשם וגו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי" וגו' - "דברי אשר יצא מפי" הוא בחינת תורה שבעל פה, והוא נקרא כגשם מן השמים המרוה את הארץ "והולידה והצמיחה". והוא שם מושאל לכל שורש המקור הברכה, כמו שנאמר (דברים יא, יג) "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' ונתתי גשמיכם בעתו" וגו'.
וגם בדור המבול שנאמר (בראשית ז, יא) "בשנת שש מאות שנה וגו' ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו", ואיתא על זה הרמז בזוה"ק (ח"א קיז ע"א) דאתפתחו תרעא דחכמתא לעילא ומבועא דחכמתא לתתא. כי באמת היה אז הזמן מוכן להשפעת חכמות התורה אם היו זוכין הדור לזה, כידוע מספרים הקדושים. ועל זה רמזו ז"ל שגדול יום הגשמים, היינו יום שמיני עצרת, דביה נביעא דאורייתא, יותר מיום שניתנה בו תורה שבכתב בפועל, והיינו כי ביום שמיני עצרת נפתח מקור התחדשות התורה על כל השנה, כמו שנאמר יערוף כמטר לקחי, לקחי היינו תורה שבכתב כמו שנאמר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם" וגו' והוא נתלה בהמטר שהוא המקור של התחדשות דברי תורה כנ"ל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, שמיני עצרת [נדפס אחרי פרשת האזינו], אות לז)

גדול יום הגשמים יותר ממתן תורה כמו שנאמר יערוף כמטר לקחי מי נתלה במי. והיינו כי בשמיני עצרת שהוא יום הגשמים, הוא המקור והשורש של התורה, כדאיתא בתיקונים (תיקון יג) דביה נביעא דאורייתא לאשקאה אילנא. כי התורה נקראת "עץ חיים". אמנם מפני שגם עסק התורה הוא רק על פי השגת ושכל האדם, ויש בה כח הנעלם שהוא המקור והמעין מבחינת כתר, כדאיתא בתיקונים דאיהו שקיא דאילנא כמיא דאשקי לאילנא. ונביעא זו דאורייתא נשפע בשמיני עצרת אחר שבעת ימי החג שהם נגד שבעה אושפיזין, שהמה עסק התורה ע"י השגת המדות בקדושה. כי בכל האושפיזין נמצא בהם כח התורה: באברהם אבינו ע"ה נמצא שזימן לו הקב"ה שתי כליות והיו מלמדות לו תורה. ויצחק ידוע דאורייתא מסיטרא דגבורה נפקא (זוהר ח"ג פ ע"ב). ויעקב שימש בבית עבר ארבע עשרה שנים. ומשה הוא עיקר תורת משה. ואהרן נאמר (מלאכי ב, ז) "ותורה יבקשו מפיהו". ויוסף היה הבן זקונים שמסר לו מה שלמד בשם ועבר. וגם נפרש מאביו בפרק עגלה ערופה. ודוד המלך ע"ה הוא מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן ליה. אמנם מפני שכל עסק התורה על פי שבע המדות הקדושות הוא מצד השגת שכל נבראים, על זה בא אחרי זה יום שמיני עצרת, הנשפע נביעא דאורייתא שהוא השקאה בלב מהמעין ומקור כח הנעלם, וע"י זה נקלט הקדושה לקיום.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, שמיני עצרת [נדפס אחרי פרשת האזינו], אות מג)

אם תלמיד חכם הגון הוא כטל ואם לאו עורפהו כמטר
14-16

כשהחכם מלכלך יפעת חכמתו במדות פחותות, אז תהיה חכמתו נמבזה ונמס, אותה החרימו כל שומעי שמעו. ואם אמרותיו אמרות טהורות, כסף צרוף וזהב מזקק, כסף נמאס קראו להם וזהב לא יחפצו בו. וזה אצלי באור אמרם ע"ה: רבא רמי כתוב יערוף כמטר לקחי וכתוב תזל כטל אמרתי, אם תלמיד חכם הגון הוא תזל כטל ואם תלמיד חכם שאינו הגון הוא ערפהו כמטר. הנה שהחכם כשהוא הגון, ר"ל שהוא מעוטר במדות נכבדות, אמר כי טל אורות טלי אמריו, ודימה אותם לטל שהוא ענין מחיה את הזרעים תחיה תמידית מבלי הפסק יום בנתים, ולא יקוצו בני האדם בו, כן החכם הנהדר במדותיו לא יקוצו בני אדם לקולו גם בהתמידו תוכחותיו ומוסרו לפניהם... אבל כשאינו הגון, ר"ל שאין לו נועם מדות וסלסול הנהגה, דימהו למטר, שהוא ענין לא יבוקש רק לפי הצורך, וכבואו יקוצו בו תכף שקבלו ממנו מה שצריך להם. כן החכם, בהיותו נעדר שלמות המדות, אף על פי שלפעמים יצטרכו לו, יקוצו בו אם הרוה את הארץ והולידה.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש, מאמר א, פרק ה, בסופו)

נראה הבאור משום דטל בא לעולם בנחת וברצון, משא"כ המטר בעת ירידתו בורחים האנשים ממנו אל הבית, וזהו שאמר אם ת"ח הגון הוא התקרב אליו בנחת כמו הזלת הטל שבא בנחת וברצון, ואם לאו פנה אליו עורף וברח ממנו כמו מן המטר.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, דברים, פרק לב, הערה יב)

אומר הספרי (דברים פסקא שו): "מה המטר הזה אי אתה רואהו עד שבא... כך תלמידי חכמים אי אתה יודע מהם עד שישנה משנה, הלכות ואגדות או עד שיתמנה פרנס על הצבור". המדרש אומר לנו כאן, שרק אז נוכל לדעת אם הוא באמת ת"ח - כלומר, אם הוא באמת יודע, ואם הוא באמת אדם הגון ותוכו כברו וירא שמים. ואם כך הוא, אתה חייב לשתות בצמא את דבריו ולהכניס ללבך את תלמודו, ואם לאו, אתה חייב לברוח ממנו, שכמו שתורה שלא לשמה היא סם המוות, כך ת"ח שלומד שלא לשמה, מאכיל סם המוות. אומרת הגמרא: "אם ת"ח הגון הוא '[תזל] כטל' [תזל דברוֹ עליך כטל]. ואם לאו - עורפהו כמטר". פירש בתורה תמימה: "פְנֵה אליו עורף ובְרַח ממנו כמו מן המטר".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, עמ' רמא)

העוסק בתורה לשמה

[תורה לשמה הוא ללמוד בשביל ה', ללמוד ע"מ לעשות, ולעשות ציצית ופרחים לתורה, ולא ליהנות מכתרה של תורה.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף מב ע"ב) לטקסט

כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים
16-17

סה. וכשיעסוק בה לשמה, נעשית לו סם חיים, כדגרסינן בפרק קמא דתענית: תניא, רבי בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים... אבל אם אינו עוסק בה לשמה, היא לו סם המות, דאמרו רז"ל: כל העוסק בתורה שלא לשמה, נעשית לו סם המות...
סו. וענין 'לשמה' הכוונה, שיעסוק בתורה לקיים מה שצונו ה' יתברך 'ולמדתם אתם' (דברים יא, יט). ויחשוב שהתורה היא כמו כתב המלך, שכותב לעבדיו מה יעשו, ומה ימנעו שלא לעשות, כן נתן הקב"ה התורה לעמו ישראל, עבדיו הנאמנים. על כן כשקורא בתורה נביאים כתובים, או במשנה ותלמוד ופוסקים, יעשה מוסכם: כל מה שאמצא שם מה לעשות ומה שלא לעשות, הנני אקיים כעבד נאמן. ומה שלא יהיה סיפק בידי לקיים מאיזה מניעה, ואוכל לגרום שיקיימו אחרים, כן אעשה בזריזות...
סז. ואלה הדברים אשר דברתי, כוללים הן הדינים שלומד, דהיינו מצות עשה ולא תעשה, איסור והיתר, טומאה וטהרה, זכות וחובה. אלא אם ילמוד איזה דרכי מוסר והנהגת מדות ישרות, ילמדם על מנת לקיים. ודברי תורה שהם מענייני חקירות, וידיעות והשגות, ילמדם בשביל שידע שמו יתברך וגדולתו ומסתרי מצותיו, ואז יתלהב לבבו ליראה אותו, ולאהבה אותו...
סח. ומה טוב הוא, כשפותח הספר, יאמר: הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה, והריני עושה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. זהו נקרא תורה לשמה.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק נר מצוה, אותיות סה-סח)

בעולם של הטבע מונחים הרבה צחצוחי טומאה. העולמות ירדו ע"י הקטרוגים והפגמים שקדמו, שתיקונים העתידים הם המוכנים להעלותם. ההתקשרות העצומה עם הטבע, גורמת שישקיע האדם ועם את רוחו במעמקיו, ושואב הוא מזוהמתו אל תוכו, ביחד עם שפעת יפיו ועצמתו. בזהירות גדולה הננו מתנהגים עם קישורנו אל הטבע, כדי להינצל מאותן השחיתות המונחות במעמקיה. התורה היא רטיה מגינה, סם של חיים, שרק בהיותה היא המקיפה וממלאה את נשמתנו, באופן הפרטי והכללי שלנו, הננו יכולים להתקשר גם אל הטבע בלא נזק. גם שירת הטבע מוכרחת היא להיות סופגת אל תוכה חלקים מזוהמתו, ואם אנו נזקקים אליה, כמו שאנו נזקקים לכל חיי הטבע, אבל עם הזהירות מהארס הטמון בקרבה, הננו תדיר מתחשבים, מה שהוא למעלה מן הטבע ונקי מכל סיגיו הוא רק התורה, וכל המפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, הרי זה מתחייב בנפשו. הנבואה ורוח הקודש יש להם קישור מצד צורתם החיצונה אל הטבע. צד הטבע שלהם הוא קשור בקודש הצורתי העליון, בטהרתה של תורה. אמנם מי שמתקשר רק אל הצד הטבעי שלהם, ומנתק אותו ממקור קדשו, הרי זה מזדהם בזוהם של הטבע, כשאינו מתעלה ע"י העליה של תורה, אשר לא תמצא בארץ החיים. ומתוך כך באה טומאת הידים לכתבי הקודש.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ה אות קסט)

וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות
20-21

בדברי תורה מותר אדם לפחוד כמו שאמרו ז"ל בברכות (ס ע"א), היינו שיפחד שמא הוא ח"ו סם המות, וע"י הפחד עצמו מתמתק ונעשה מתוך שלא לשמה לשמה, כי האי מאן דמבעית מזליה חזא (מגילה ג ע"א), והוא דוגמת חלום דגם כן מה שמזלו רואה, ואמרו ז"ל בברכות (נה ע"א): חלמא בישא עציבותיה מסתייה, היינו שבעצבות עצמו די. וכן בענין תורה שלא זכה ח"ו נעשית וכו', ודי בזה מה שהוא מפחד בדברי תורה. ו"פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט), ו"החכמה תעוז לחכם" (קהלת ז, יט), וכן בשאר פסוקים שנותנת עוז וחדוה, שהוא היפוך הפחד.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קסז)

וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות שנאמר יערף כמטר לקחי ואין עריפה אלא הריגה

"יערף כמטר לקחי" - כי בכל איש ישראל יש נקודה חיות, רק שצריכין לעורר הפנימיות ע"י התורה. וכמו האדמה שיש בה כח להוציא תבואה ופירות, והמטר מעורר כחה... ונמצא שאין האדם מוסיף דבר רק שמעמיד עצמו במקומו כנ"ל. וכשמקבל דברי תורה בלבו, מחבר שמים וארץ כנ"ל ומוציא פירות ממש... וז"ש בגמ' יערוף לשון הריגה אם הוא שלא לשמה, כי עיקר כח התורה מה שמעורר פנימיות כח התורה שבלב האדם, וזה רק כשעוסק לשמה כנ"ל.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת האזינו, שנת תרלד)

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות יומא עב ע"ב]

ז. ואין עריפה אלא הריגה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל
21-23

"יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" - נראה לפרש על דרך ששמעתי פירוש על פסוק (תהלים לו, ז) "אדם ובהמה תושיע ה'", על פי הירושלמי (מכות פרק ב הלכה ו): שאלו לנבואה, חוטא מה יעשה ויתכפר? השיבה: הנפש החוטאת תמות. שאלו לתורה, חוטא מה יעשה ויתכפר? השיבה: יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב"ה, חוטא מה יעשה ויתכפר? השיב: יעשה תשובה ויתכפר, שנאמר (תהלים כה, ח): "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך". ואם כן מתוך דברי הנבואה אין תשועה לאדם החוטא, ומתוך תשובת התורה אין תשועה לבהמה, שעל כל פנים תלך למיתה לכפרת עוון האדם, אבל מתוך תשובת הקב"ה שאמר יעשה תשובה ויתכפר, הנה בזה מצא תשועה לשניהם לאדם ולבהמה. לכך נאמר "אדם ובהמה תושיע ה'".
ועל זה האופן יתבארו פסוקים הללו... אמר... שאם תשנו מידתכם, הנה כפי דעת הנבואה והתורה אי אפשר להפטר מן ההריגה או לאדם או לבהמה, אבל אמרת ה' צרופה לפטור אדם ובהמה מן ההריגה, והחוטא ישוב אל ה' ורפא לו. וזהו שאמר "יערוף כמטר לקחי", ואמרו חז"ל אין עריפה אלא הריגה שנאמר "וערפו שם את העגלה". ו"לקחי" כינוי לתורה ולנבואה, כי התורה נקראת לקח טוב וכן הנבואה לקוחה מאתו יתברך. ואמר משה, ש"לקחי", היינו מה שלקחתי אני מאת ה', התורה והנבואה, שניהם יערפו, כי מתוך שניהם תצא הריגה לאחד מהם, או לאדם או לבהמה, והרי המה כמטר הזה שאין הכל שמחים בו, כך לעולם אין כאן שמחה או לאדם או לבהמה, אמנם "תזל כטל אמרתי", כי אמרת אלוה צרופה, משמחת אדם ובהמה כטל זה שהכל שמחים בו, כך "אדם ובהמה תושיע ה'" והכל שמחים בתשועת ה'.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, דברים פרק לב, ב)

ז. כי האדם עץ השדה וכו' אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל ואתו לא תכרת ואם לאו אתו תשחית וכרת
26-30

התורה נקראת "עץ", כמו שנאמר (משלי ג, יח): "עץ חיים היא למחזיקים בה". והצדיק אוכל מפרי העץ ומקבל ממנו עצה ותושיה, כמו שנאמר (שם יא, ל): "פרי צדיק עץ חיים", ואומר בראשית רבה (ל, ו): "'פרי צדיק עץ חיים' - מה הן פירותיו של צדיק? מצוות ומעשים טובים". וגם השופט עצמו נמשל לעץ, שהרי אמרו חז"ל (סנהדרין ז:): "כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר (דברים טז, יח): 'שוֹפטים ושוֹטרים תתן לך', וסמיך ליה (שם, כא): 'לא תטע לך אשֵרה'". כלומר, מינוי דיין שאינו הגון הוא כנטיעת אשירה; אבל דיין הגון היא כעץ חיים. עוד אמרו חז"ל: "'כי האדם עץ השדה'... אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל [כפרי מעץ];... ואם לאו, 'אוֹתו תשחית וכָרַתָ'". השופט והמנהיג אוכל מעץ החיים - התורה, ומאכיל מזה עצה, תורה ומצוות, לעם. הוא, ש"אכל" עצה של צדק ומשפט ואמת, הופך ליועץ שמייעץ אותה עצה.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, נביאים ראשונים, עמ' קז)

אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל ואתו לא תכרת ואם לאו אתו תשחית וכרת
29-30

שא נא עיניך וראה מה שאמרו חז"ל (סוטה מו ע"א): תניא אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה? אמר הקב"ה: תבוא העגלה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, ותכפר על זה שלא הניחוהו לעשות פירות. ומקשה בגמרא אילימא אפריה ורביה הכי נמי דאסריס ואזקן לא עריפנא? אלא אמצוות. ובפרשה שלפני זו נאמר "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא", ואמרו חז"ל במסכת תענית אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות, "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא" - זה תלמיד חכם שאינו הגון וכו'. ואם כן כל משכיל יראה בעין שכלו שסמיכות שתי פרשיות אלו מבואר מעצמו ממה נפשך, אם טעם העגלה ערופה על שלא הניחוהו לעשות פירות בפריה ורביה, שפיר נסמכה לפרשה הקודמת המקפדת על עץ עושה פרי שלא לכרות אותו, ומה לי פרי האדם מה לי פרי האדמה, משפט אחד להם, שנאמר "כי האדם עץ השדה הוא". ואם שלא הניחוהו לעשות פירות של מצוות כפי המסקנא, הרי גם בפרשה שלפניה הקפיד על זה, שלא לכרות התלמיד חכם עושה פרי עץ חיים למינו... ומה שדרשו חז"ל פסוק "ממנו תאכל ואותו לא תכרות" על התלמיד חכם, נראה שלא כוונו לעולם להוציא המקרא מפשוטו, אלא שרצו לתרץ למה הקפידה התורה כל כך על כריתת עץ מאכל, אלא ודאי כדי ללמוד ממנו קל וחומר על האדם העושה פרי צדיק עץ חיים, "כי האדם עץ השדה" הוא עושה פרי צדיק וצמח צדקה, ואם הקפידה תורה על עץ עושה פרי שאין בו דעת ותבונה, קל וחומר על פרי הצדיק השלם.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, דברים, פרק כא, א)

"לא תשחית את עצה" וגו'... מקרא זה כבר דרשוהו חז"ל על תלמידי חכמים, שאם הוא תלמיד חכם הגון - ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם אינו הגון - אותו תכרות... ויש לרמוז באמרו "כי תצור אל עיר ימים רבים" הוא על פי דרך שדרשו חז"ל (נדרים לב ע"ב) על פסוק "עיר קטנה" (קהלת ט, יד) - שרומז על גוף האדם. וגם כאן רומז שבאם תצור על גופך ימים רבים לשבור תאוות החומריות, ולתפוש ולכוף את החומר תחת השכל - אז אף אם עלה בידך והכנעת החומר ע"י תעניותיך ופרישותך מהמותרות, "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן" וגו', מלשון "היש בה עץ" (במדבר יג, כ), שהוא אדם צדיק (ב"ב טו ע"א), ופירושו שלא תרים יד נגד צדיקי הדור האמיתים לדמות שאינך צריך אליהם, "כי ממנו תאכל", שבאמת אתה צריך אליו ללמוד ממנו עבודת ה', מלשון "לכו לחמו בלחמי" (משלי ט, ה), וגם בזכותו תאכל - שהוא מריק שפע טוב על העולם, "ואותו לא תכרות" - שלא תפרוש ממנו ותכריתנו ממך. "רק העץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת", פירוש, שאם הוא בלתי הגון תפרוש ממנו.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת שופטים, פרק כ, יט)

ז. מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה
32-33

תורה שבעל פה משמעותה דין, ושבכתב חסד ורחמים... והבן מה שאמרו רז"ל [גיטין ס ע"ב]: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, כי כל אחד הפך חבירו, על תורה שבעל פה רמז הכתוב [תהלים מה, יד] "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה", ומאחר שאין לה סמך אלא מתורה שבכתב, אין לקבוע לה מקום אחר רק עליה מפני סוד הנשיקה. והמצוה שבתורה שבעל פה לישא וליתן בה דוגמת המדה ההיא, כמו שאמרו רז"ל בפרק קמא דתעניות: אמר רבי חנינא מאי דכתיב "ברזל בברזל יחד"? למה נמשלו תלמידי חכמים כברזל לומר לך מה ברזל כל אחד מחדד את חבירו אף תלמידי חכמים מחדדים זה לזה בהלכה. והבן למה המשילו לחדוד הברזל.

(ריקאנטי פרשת יתרו, פרק יט, יג [הובא בשל"ה, מסכת שבועות, נר מצוה, הגה"ה ב לאות לג])

כט. חבל על דאבדין, מה שהוצאתי רוב ימי ב"חילוקים" גדולים ונפלאים...
ל. והא דמשמע בדברי רז"ל שנוסף על לימוד התלמוד צריך להיות מפולפל, כדאיתא בחגיגה (יד ע"א): 'כל משען לחם' (ישעיה ג, א), אלו בעלי תלמוד, 'איש מלחמה' (שם שם, ב), זה היודע לישא וליתן (במלחמות) [במלחמתה] של תורה. הרי הפלפול נוסף על התלמוד... פלפול ענין אחר הוא, והוא החידוד שתלמידי חכמים מחדדים זה את זה, כדאיתא בפרק קמא דתענית: מאי דכתיב 'ברזל בברזל יחד', לומר לך, מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדים זה את זה. ואיתא נמי התם: ...מה (ה)עץ, קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים. ואמר רבי חנינא הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם.

(של"ה, מסכת שבועות פרק נר מצוה, אותיות כט-ל)

זהב מורה על משה רבינו ע"ה, ונחשת מדרגה פחותה ממשה רבינו ע"ה, וכסף על הדומים ליהושע בן נון, וברזל הם ת"ח בבחינת נוקבא המקבלים מהגדולים, ואמרו חז"ל ברזל בברזל יחד - אלו ת"ח שמחדדים זה לזה בהלכה, והוא ר"ת בלהה רחל זלפה לאה, אמהותיהן של ישראל. ועצים ואבנים המה בעלי משנה ובעלי תלמוד כמבואר בפ' מי שמת.

(רבי משה סופר, תורת משה, דרשה לפרשת וישלח [נדפס אחרי פרק לו])

ברזל בברזל יחד וכו' שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה, ברזל בברזל זה אברהם ויצחק, והיה להם מדות מיוחדות דחילו ורחימו, יעקב היה ממוצע משניהם וכולל שניהם ובא אל האמת.

(רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת, פרשת ויצא, שנת תרצ"ג)

"ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא יט, יח) - ע"י ואהבת לרעך כמוך גורמים השראת השכינה. וזהו "אני ה'". כתיב "ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו", ואיתא: שני ת"ח מחדדין זה את זה בהלכה, כשמתאחדין חל שם שמים, אני ה', כדאיתא במדרש (בראשית רבה סט, ב) "ואיש יחד פני רעהו" וכו' - שנתיחדה עליו השכינה. כל אדם יש לו דרך מיוחדת, ברזל בברזל, אולם כל אחד צריך לסבול את השני, ואז יש השראת השכינה.

(רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת, פרשת קדושים, שנת תרצ"א)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ד ע"א בשם כלי יקר ובשם ברית שלום]

למה נמשלו דברי תורה כאש
33

"זאת תורת העולה" - אמר "זאת" למעט כל העליות שאין כמוה עולה. וחזר ופירש מי הוא זאת, ואמר "הוא העולה" כבר, דכתיב (שה"ש ג) "מי זאת עולה מן המדבר". "על מוקדה על המזבח" הם ב' פרטים שאנו בהם, הא' שאנו בני תורה, מה שאין בכל האומות, והב' שאנו מיוסרים בגלות ויסורין ודלות. כנגד התורה אמר "על מוקדה", שנמשלה התורה לאש, וכן תמצא שאמרו ז"ל (לעיל ד ע"א): האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא וכו'. וכנגד הגלות וענפיו אמר "על המזבח", כי היסורין מתיחס להם שם מזבח להיותם כפרה.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, ויקרא, פרק ו, ב)

"ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" - רצה לומר, שראה שהקב"ה שנקרא מקומו של עולם (בראשית רבה סח, ט) הוא רחוק, ופירש המדרש שראה ענן קשור בהר, רצה לומר, שראה שהשכינה הקדושה היא נסבכת בקוצים כסוחים שיונקים ממנה החיצונים... והיו משימים מגמת נפשם לעלותה... "ואני והנער נלכה עד כה" - רצה לומר, אני והנער נמסור עצמינו על קדושת שמו יתברך, כדי לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שהוא סוד של שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות, וזהו "עד כה"... "ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה" - רצה לומר, שרצה להשיג דרכי התשובה כי זאת היא העיקר. וזהו "הנה האש" היינו תורה שנמשלה לאש, "והעצים" - רומז למצות שנקראו עיטין (זוהר ח"ב צו ע"ב), אך "איה השה" - רצה לומר, דרכי התשובה, שמלת "שה" נוטריקון שערי התשובה. "ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני" - רצה לומר, באמת צריך אתה בני להתדבק בתשובה ולתקן מדתך, על שאתה מעורר גבורות על העולם.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, דברים, רמזי ראש השנה [נדפס אחרי פרשת נצבים])

התורה נמשלה לאש, המאיר, ולפעמים מחליפים מאור לשריפה. הביישן והקפדן בוחלים בהארת האש ובוחרים בשריפת האש אשר דרכה לילך ולהזיק, במקום שנדרשים להיות רוח האדם עולה למעלה למעלה. העוז של ישראל הוא שהתשוקה תהיה מתגברת לידע ולהודיע גם מה שלמעלה מדרגתו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, על פרקי אבות, עמ' קכו)

למה נמשלו דברי תורה כאש שנאמר הלא כה דברי כאש וכו' למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה

מחלוקת השבטים עם יוסף... היתה המחלוקת עפ"י דרכים מיוחדים שהיו לכל אחד מהם בעבודת הבורא ית', כי יעקב אבינו ע"ה הוא עצם התורה, והתפשטות שלו היה בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, לכן לכל אחד היה דרך מיוחד. ומצינו שהתורה נקראת אש דכתיב "כה דברי כאש", ומצינו שנקראת מים דכתיב "כל צמא לכו למים". ויוסף הצדיק היה בחי' אש כדכתיב "בית יוסף להבה", והוא בחי' התלהבות כענין "ויגבה לבו בדרכי ה'". ויהודה הוא בחי' מים, שהוא הכנעה ותפלה לשפוך לב כמים, כדאיתא בגמ' מה המים יורדין למקום נמוך. ובאמת בכלל ישראל צריך להיות כל הכוחות האלו... וצריכין להתנהג בשמחה ובהכנעה ובהתחזקות להתנהג פעם בזה ופעם בזה עד שבאין לשלמות האמיתי... ומצינו גם במלאכים כתיב "עושה שלום במרומיו" - מיכאל שר של מים וגבריאל של אש והקב"ה עושה שלום. כמו כן היו השבטים למטה.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תרמה)

למה נמשלו דברי תורה כאש שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה'

[אש מכלה ומזיקה אבל היא גם מועילה ומתקנת. וכך התורה, אם משתמשים בה כראוי, היא סם חיים, ואם לא, היא סם מוות, ות"ח הפורש מהתורה נחשב מעוות לא יוכל לתקון (חגיגה ט ע"ב).]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף צג ע"ב)
לטקסט

אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי
34-35

דעות אלה שנפש האדם נכספת אליהן, אינן נקנות אלא בחבורה, כי הדעות האמתיות לא תתקימנה אלא אם יפרסמו אותן בהמון, בפעולות ומעשים, והדעות הלמודיות אף הן לא תושגנה אלא בחברה, בהתחבר היחיד אל הצבור ואל האנושיות כולה שבימי חייו על אדמות, ואל ירושתם הרוחנית והספרותית של קדמונינו, אבותינו, מורינו ונביאינו...
כחות הנפש... שואבים מזונותיהם מהשפעת הסביבה ומחנוך הלאומי והמשפחתי. רבים הם סעיפי וענפי המדע, רבות הן ההקדמות המכשירות את האדם להתעצם בהמושכלות המדעיות והלמודיות, שדרך שלביהם עולה בסולם המדע האמיתי וההתרוממות המוסרית. וכל אלה אינם נקנים אלא בחברה, החברה הלאומית או המדינית, היא ורק היא יכולה לפתוח בתי אולפנא מסודרים ומשוכללים, בתי מדרש לתורה, מכללות גבוהות לכל מקצועות ענפי המדע וההשכלה.
החברה האנושית בכללה יוצרת מקרבה, דור דור, תקופה ותקופה, גאוני הרוח, גדולי המדע, שמעשירים את בני דורם ואת הדורות הבאים אחריהם בתגליותיהם האמתיות, במדע העולמי ובמדע האלקי: במעשי בראשית ובמעשי מרכבה, בתורת המשפט, משפט אמת וצדק, בחיינו האישיים ובחיינו הכלליים, ובכלל כל הדעות הלמודיות אינן נקנות לו לאדם אלא בלמוד שבחבורה ומשא ומתן של חברים העוסקים בהלכה וכן אמרו רז"ל:... ונמשלו דברי תורה כאש, מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אינן מתקיימין ביחיד.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ה, פרק ו, עמ' 247)

אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי וכו' ולא עוד אלא שמטפשין וכו' ולא עוד אלא שחוטאין וכו' מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים
34-42

לפעמים עולה על לב האדם רעיון כזה להתרחק מחידודי הלכות, למען לא ילכד בפח, בכוונה ומחשבה בלתי טהורה והתנשאות חלילה. לזה אומר כי אין מקום לזה כלל, דכמו שהשואל מקבל מהמשיב, ככה המשיב מקבל גם מהשואל, דאחד מחדד את חבירו, ולולא השואל לא היה מבין ויודע מה שהשיב. וגם אם השואל קטן ממנו בהרבה, הלא ד"ת נמשלו לעץ ומה עץ קטן מדליק את הגדול ככה ת"ח קטנים מחדדים את הגדולים... אולם מה שאומר ד"ת אין מתקיימין ביחידי, ולא אמר "אין משיגים ביחידי", כנראה שרמז בזה דאעפ"י שלכאורה ידמה לאדם שביחידי מצליח יותר, אבל צריך לידע כי לא לאורך ימים יהיה, וביחידי אין ד"ת מתקיימין, ולא עוד אלא שמטפשין, היינו שברבות הימים ירגיש את ההבדל, כי לא רק שלא עלה אלא שגם ירד ונתטפש, ולעומת מה שידמה לאדם שהיחידיות תשמור אותו מן החטא, אמר ולא עוד אלא שחוטאין.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, על פרקי אבות, עמ' מו)

חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה
36-37

וכתב החסיד הרב רבי יונה (אגרת התשובה, אות צז), שלדרכי התשובה צריך שיהיה לו חבר שידבר עמו, אם עבר על תקנת התשובה, להוכיח זה את זה, ולעיין היאך ינצלו מהחטא, ועליהם נאמר (מלאכי ג, טז): 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו' וגו', עכ"ל. וכן לענין לימוד התורה אמרו רז"ל 'חרב אל הבדים', כי צריכים החברים לחזור ביחד הלימוד שלומדים, ומה שיחסר זה יגלה זה.

(של"ה, שער האותיות, אות חי"ת - חבר טוב, אות ב)

מצאתי, כי ט"ו דרכים צריכים לעסק התורה. הדרך הא', שיהיה הלימוד עם חכם גדול, ובחברת חברים חשובים. ואמרו רז"ל: 'חרב אל הבדים' - אלו תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בד בבד, רצונם לומר, ביחיד.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק נר מצוה, אות סג)

עיקר עבדות ה' הוא, שישתתף האדם עם הציבור בכל העניני העבודה, הן בתורה והן בתפלה. ולא בד בבד, כמו שאמרו חז"ל "חרב אל הבדים" - חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בד בבד, רק צריך שישתתף עם הציבור.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת משפטים, פרק כג, כה)

והתועלת הגדול[ה] בעליות התורה הוא הלימוד תורה ברבים... כי בלימוד חברים והם מפלפלים כל אחד סברתו... וההתנגדות הזה הוא עזר גדול להם להוציא פריה... משא"כ בלומד לבדו שאין מתנגד כנגדו, אף אם כה יאמר, שיהפוך לעצמו לומר סברא לכאן ולחשוב בהפוכו אולי יש סברא לכאן עד שיוציא האמת לדעתו מתוך חלוק הסברות שלו, אינו מועיל. וזה שאמרו בפסוק "חרב אל הבדים" - חרב על שונאי ישראל שעוסקים בד בבד. לשון בד בבד רצונם שאפי' בסברא שחושב בעצמו לכאן ולכאן, אעפ"כ הוא אחד. גם ברבים העוסקים יחד נאמר [במדבר כא, יד] "על כן יאמר בספר מלחמות ה'" וגו' [קידושין ל ע"ב], כי במלחמתם אשר שננו חרבותם מכריתים ומזמרים כל הקליפות. וזה שאמר הכתוב "וחרב פיפיות בידם" [תהלים קמט, ו] - חרב של שתי פיות [ברכות ה ע"א], רצה לומר פי שנים העוסקים בתורה, שנאמר בהן [מלאכי ג, טז] "אז נדברו יראי ה'" [אבות פ"ג מ"ב], ויכולים להכרית הקליפות מכל צד.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות כז)

חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה ולא עוד אלא שמטפשין
36-37

הרמב"ם כתב בהלכות דעות (פ"ו ה"א) אם איש הישראלי דר באיזה מקום שיש בו דעות רעות ומנהיגים לא טובים, צריך לברוח מן המקום ההוא... ואם אינו מוצא שום מקום אשר ייטיב לו - צריך להתבודד במדברות וביערות כדי שיברח מדעות רעות ומאנשי רשע. והאמת הוא, שכן צריך האדם לברוח ליערות, ולפרוש עצמו מן המון עם, כדי שינצל מדעות רעות וממעשים רעים. אך זאת אינו מועיל אלא להנצל מן הדברים המעכבים עבודת ה' יתברך, אבל להשיג הקדושה העליונה - אינו זוכה עד שידבק עצמו אל אנשי השם, עובדי ה' באמת, ולהשתתף עמהם יחד בעבודה רבה, הן בתפילה והן בלימוד התורה, ועיקר המצות הכל יהיה בכנסיה יחד עם מבקשי ה', ואז יוכל להשיג הקדושה העליונה. ולפי רוב העם המתקבצין יחד לעסק עבדות ה' - כן שורה עליהם הקדושה העליונה, כמו שאמרו חכמי המשנה (ברכות פ"ז מ"ג): לפי רוב הקהל כך הן מברכין, כי לפי רוב הקהל - כן משיגים הקדושה העליונה, שברב עם הדרת מלך (משלי יד, כח). אבל אם האדם ירצה לפרוש עצמו מן הציבור ולהתבודד עצמו להתפלל ביחיד, או לשום עיקר עבדות ה' הנעשה בכנסיה יחד - בלתי אפשר שישיג הקדושה העליונה. ולא עוד, אלא שיוכל לנטות חלילה מרוב גופי תורה אם יתבודד עצמו ויפרוש מן הציבור, כמו שאיתא בגמרא על פסוק "חרב אל הבדים", ואיתא שם ולא עוד אלא שמתטפשים וכו' - שאי אפשר לשום נברא להיות ביחיד, זולת הבורא יתברך שהוא יחיד ומיוחד.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת קדושים, פרק יט, ב)

הראשונים, כאשר התקבצו בקבוץ לתורה, איש את רעהו יעזורו להוכיחו ולהוסיף בו מוסר ויראת חטא לסור מרע, וזה לומד מזה מידה טובה כזו, וזה לומד מחבירו מידה טובה כזו. כי כבר אמרתי כי מה שאיש לחבירו שהוא דבוק עמו כרֵע כאח - יוכיח, ויאמר לו: אַל בני ואחי, לא זו דרך ישרה שיבור לו אדם, ומה בצע בהלוכך אחרי הבל וכדומה, קום והתחזק בתורת ה' ויראתו. זה יפעל יותר ויותר מכל תוכחת הרב ומוכיח, כי אינו נכנס כל כך ללבו, כי יאמר: מי יוכל לעמוד בכל הדברים שהרב בנפשו משער? לאו כל אדם מסוגל לכך, וכהנה יתר אמתלאות ודחיות של יצר הרע ופיתוי השטן, אבל כאשר יאמר לו חבירו, יכנס בלבבו למאוד. ולכך אמרו חז"ל: "חרב אל הבדים ונואלו" - שעוסקים בתורה לבד, ומתטפשין. והוא, כי אין אדם מכיר בחסרונו ורואה נגעו, וכאשר ילמד לבדו, מי יגלה קלון עוונו? ותהי עוונו על עצמו, כי לא ידע מנבלותו ומדותיו הפחיתיות. ולכך ממש חייב חרב, ויתטפש, כי אין לך שטות וכסילות יותר מהעוונות ומדות המגונות והשפלות, וזהו גורם אחר כך העדר חכמה, ויהיה נעור ממדע, כי אין התורה נמצאת באיש חסר מדות הנאותים, וכאשר גדרו הפילוסיפים, כי כאשר בנפש מדות השלימות, משתווה הנפש בגוף, וחל בגוף חיל שלם, ואז שניהם נאותים להתדבק בשכליות עד שיחול עליהם חיל השכל, פועל המוליד חכמה ומדע, ולכן לא תמצא באנשים בעלי מדות מגונות חכמה בשלימות.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ג)

[עי' עוד לקט באורי אגדות מכות י]

חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה ולא עוד אלא שמטפשין וכו' ולא עוד אלא שחוטאין

כי השכל עומד בגוף, וצריך שיהיה שכל נבדל מן הגוף, ואם הוא לומד תורה ע"י החבורה, שכל אחד מוציא שכלו אל אחר ואחר מקבל אותו, ואצל האחר שקבל מן חבירו, הרי אצלו הוא שכל נבדל, שהרי לא היה עומד בו עד שבזה הוא נעשה שכל נבדל. ועוד, כאשר נושאים ונותנים ביחד, הרי השכל הזה אינו שכל פרטי של יחיד, ואם כן הוא שכל שהוא נבדל כאשר הוא נבדל מן היחיד הפרטי. ולכך מעלת השכל הזה שהוא שכל נבדל מן האדם, כי אין השכל גובר על הגוף להיות שכל נבדל כי אם כך. למה הדבר דומה? לשנים שהם מתאבקים זה עם זה, אם נצחו מוטב ואם לא נצחו אותו האחד שכנגדו נצח אותו. וכן השכל שהוא עומד בגוף, אם רוצה האדם להוציא את השכל אל הפועל, ולא היה לו זה, והגוף נצח השכל, אז נעשה מוטבע בגוף לגמרי כי הגוף היה גובר עליו. ואם לא היה עושה זה, נתקלקל עד שקנה הטפשות, וזה שאמר ולא עוד אלא שמטפשין, שנתקלקל השכל לגמרי ע"י זה, כי נעשה השכל שבו מוטבע בגוף לגמרי. ועוד יש לדעת, כי אם לא למד כלל, היה קונה דבר שהוא קרוב אליו ויכול להבין אותו בקלות ולא היה מקבל סכלות, אבל כאשר רוצה להשכיל, והרי כאשר עוסק בד בבד אינו שכל נבדל רק שכל עומד בגוף, ובוודאי מטפש, כי אינו יכול להתחכם כל כך. ודומה למי שאינו חכם, אם אינו מבקש להתחכם יותר מדאי רק כפי ערך חכמתו, יכול לדעת ולהבין, אבל כאשר רוצה להתחכם בדבר שאינו שייך לו, בודאי מטפש, כי יוצא מן השכל. ואחר טפשות זה נמשך עוד טפשות עד שהוא טפש גמור, וזה שאמר ולא עוד אלא שנקרא חוטא, הוא כי חוטא בשכל שקלקל אותו, ולכך חוטא הוא נקרא.

(מהר"ל, נתיבות עולם נתיב התורה פרק ו)

חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונאלו ולא עוד אלא שחוטאין כתיב הכא ונאלו וכתיב התם אשר נואלנו ואשר חטאנו ואיבעית אימא מהכא נואלו שרי צען

בד בבד מלשון בדד, שהלומד ביחידות אין שכלו מתחדד ומתחכם, וממילא מתטפש, וממילא עלול גם לחטוא, כמ"ד בסוטה ג, א: אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות... ובתענית... אינו מביא [שמיטפשין] מפסוק... אשר נואלנו, אלא יליף כן מלשון ונואלו גופיה. וכתב בס' גבורת ארי שם דהגירסא דשם נכונה, יען דמאי אולמא הלשון אשר נואלנו מלשון ונואלו עד שיביא ראיה ממנו, יעו"ש. אבל לדעתי י"ל דבאמת מוכרח להביא מפסוק שלפנינו, משום דבלעדו אפשר לפרש ונואלו מלשון חטא, כדמפרש שם דקאי על שרי צוען שהיו חוטאים, וא"כ אין ראיה על הא דמטפשים, משא"כ הלשון אשר נואלנו בהכרח לפרש לשון סכלות, יען דענין חטא כתיב ביחוד "ואשר חטאנו".

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, במדבר, פרק יב, הערה י)

מה עץ קטן מדליק את הגדול
41

ממש כמו שעץ קטן מדליק את הגדול, ובהצתת אליתא הדליקו את אש המערכה, ככה צעקה קטנה ודלה מביאה לידי התעוררות נפשית ושכלית גדולה. כי אור האמת של הצמאון האלקי ויקידת אש התשוקה בוער באמת במעמקי הנשמה, אלא שהיא צריכה איזה גורם כל דהוא להוציא את אור שלהבתה אל הגילוי, ולפעמים ע"י סיבה דלת ערך יוצא אל הפועל תוכן מפואר מאד.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ו אות יג = אורות הקודש, כרך ג עמ' רפז אות כג)

מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים
41-42

"[ויקריבו אתו המוצאים אתו מקושש עצים אל משה ואל אהרן] ואל כל העדה" - היינו סנהדרין תלמידי משה, אולי ע"י פלפול תלמידים המחכימים את רבם יעלו דבר ברור, וכדאיתא בתענית דף ז: מה עץ הקטן מדליק את הגדול כך תלמיד כו'.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק טו, לג)

מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים וכו' ומתלמידי יותר מכולן
41-43

ידוע מה שדרשו חז"ל בסנהדרין דף ה:... "ומחוקק" - אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. הביאור על זה, ד"מחוקק" משמעו המחדש חדושים בתורה ומחקק בעיונו, וזה אי אפשר כי אם באמצעות תלמידים, כדאיתא בתענית פ"א דאר"ח הרבה למדתי מרבותי כו' ומתלמידי יותר מכולם, והמשילו שם עוד כעץ קטן שמדליק את הגדול, כך תלמיד מסייע להרב לעמוד על עיקרי ההלכה.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק מט, י)

הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן
42-43

המדרש חזית (שיר השירים רבה פ"ג סי"א)... משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי. כך (מתחילה) [היה מ]חבב [יותר מדאי] הקב"ה (את) [ל]ישראל וקראן בתי... ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי... ולא זז מחבבן עד שקראן אמי... ענין זה המאמר מורה על השגת העלול בעילה, והולך ממדרגה למדרגה. הנה העלול הוא תחת העילה, ונקרא 'בת', וזהו ראשית ההשגה שמשיג שהוא עלול ושיש לו עילה. אחר כך עולה בהשגתו מעלה מעלה עד שמתדבק בהעילה, אז נקרא 'אחותי'. ולפעמים עולה העלול על העילה בסוד העבודה צורך גבוה, ומתעורר למעלה מעלה גבוה על גבוה, וגורם השפעה מרום המעלות להעילה של העלול הזה, כתינוק היונק משדי אם וגורם חלב לאם, וכענין מה שאמרו רז"ל (מועד קטן טז ע"ב): מי מושל בי? צדיק. וכענין בחינות אלו אמרו רז"ל הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכלם. בבחינת 'בת' הוא תלמיד, ובבחינת 'אחות' הוא 'חבר', ובבחינת 'אם' הוא רב, ובכל מדרגה הוא מוסיף מעלה.

(של"ה, פרשת חיי שרה, תורה אור, אות יד)

הכבוד האמתי היא החכמה, כמו שנאמר (משלי ג, לה): 'כבוד חכמים ינחלו'. ועל זה אמר (אבו פ"ד מ"א): איזהו חכם? הלומד מכל אדם, ואינו רודף אחר הכבוד, ואז הכבוד רודף אחריו, וזה הלומד מכל אדם, וכמאמר רבי יוסי: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם.

(של"ה, פרשת קרח, תורה אור, אות ז)

האמונה הצרופה באלקי עולם, אשר לו הכל, מלבישה את מאמיניה ענוות אמת ואהבת חסד, כי א-ל אחד בראנו, "אב אחד לכולנו... מדוע נבגד איש באחיו? (מלאכי ב, י), ולמה נשתרר ונתגאה על אחינו הטבוע כמונו בצלם אלקים? אבל להיפך - ניטיב איש לאחיו, ובמתנת חנם שזכינו לה מאת א-ל חנון ורחום, נחונן את הקטנים ממנו ברכושנו, ועוד יותר בהשכלתנו וחכמתנו אשר זכינו בה כדי ללמדה לאחרים, וללמוד מהם, כמאמרם המחוכם של חכמינו: הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן".

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ד, פרק ז, עמ' 206)

על פי יסודי החכמה האלקית, אמיתיות מדע המציאות האלקית, יש שייכוּת לאדם עם כל מה שסביב לו. "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן". יש השפעה לחבר טוב, ולשימוש תלמידי חכמים. קיימת השפעה והקרנה ממקור הקודש של רבנן. "חכמת אדם תאיר פניו". אישיותו מקרינה שפע אור ובריאות, שפע חכמה וטהרה, שפע הטבה וחיוניות. יש גם מציאות הפוכה אצל אדם במצב חולני, ובעיקר בחולניות הדיבור. כמו שיש השפעה והמשך שייכוּת האדם אל סביבתו לטובה, לאור, לקדושה, הקרנה שמוסיפה בריאות והארה, כח ואור, חיים, נחת רוח ושמחה, - לא פחות מזה קיים להיפך, במצב של חולניות פסיכופיסיולוגית בגוף ובנפש. יש הקרנה טובה, השפעה טובה, מצוינת, נחמדה, הוספת אור וגבורה, עוז, חיים, חוסן ונועם, ויש גם להיפך. טומאה היא חולשה, חולניות והתבלבלות. המצורע, מוציא רע, הוא חולניות ה"מדבר" של האדם, הטמטמות במהות האדם, חולניות וטומאה. כשם שגיבור בגבורתה של תורה, גבורת קודש, ממשיך על סביבתו, גבורה וטהרה אור וקדושה, וזכות גדולה, - כך להיפך יש מחלות מידבקות, טומאה של ה"אדם המדבר", רחמנא ליצלן, שנמשכת על הסביבה. כל מה שנוגע באישיות האדם, נמשכת אליו השפעה לחיוב או לשלילה. לחיוב, זוכים בגבורה ובקדושה, ולשלילה, חלילה וחס, להיפך.

(שיחות הרב צבי יהודה, מצורע, עמ' 122)

השפעת המצב הנפשי של האדם על גופו היא קלה להבנה, אבל לאדם יש גם שייכוּת למה שמסביבו. גם הידיעה על דבר ההשפעה של אדם על חבירו היא פופולרית, כגון שימוש תלמידי חכמים, חברותא טובה, "ומתלמידי יותר מכולן". "חכמת אדם תאיר פניו". "צדיק יסוד עולם" מקרין שפע חכמה ושפע טהרה אל סביבתו. ההיפך מזה קורה אצל אדם חולני, וביחוד אצל מצורע, מוציא שם רע, החולה ביסוד מהות האדם המדבר. במקום להוסיף אור וגבורה, כח וטהרה - הוא מוסיף חולשה והתדלדלות, טומאה וטמטום על הסביבה.

(שיחות הרב צבי יהודה, תזריע, עמ' 107-109)

סדר קנין תורה: רב וחבר. ובגמרא: "אמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן". שלוש דרגות של בנין תלמיד חכם: רב, חבר, ותלמידים.

(מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק ד עמ' קכו)

>[יש שלושה מצבים בזמן העבודה: א) מצב קבוע. ב) מצב העליה. ג) מצב הירידה. יש שאדם מקיים תורה ומצוות מבחינת הכלל, דהיינו שהם נזהרים לקיים תורה ומצוות מבחינת המעשה אבל אינם נותנים תשומת לב על הכוונה שלשם שמים, וזה שלא לשמה. אדם יכול להיות במצב זה בקביעות. לעומת זאת, מצב העליה פירושו שהאדם רוצה להגיע להשגת טעמי תורה ומצוות, ויודע שצריך לעבוד על ענין דבקות בה', ולכן צריך לבא להשגת אלקות, שהיא עיקר מטרת תורה ומצוות. הוא מרגיש שהוא נמצא עכשיו בעולם אחר, שההבדל בינו למצבו הקודם הוא כמו ההבדל בין יום ללילה. אולם הוא לא רגיל למצב זה, ועל כן הוא מגיע לירידה, והוא עלול להתייאש בסופו של דבר, אחרי כמה עליות וירידות, ולחזור למצב הקבוע שהיה לו.
אדם צריך ללמוד משלושת המצבים. "הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן" "רבותי" רומז למצב העליה, "תלמידי" - מצב הירידה, "חבירי" - מצב הקביעות. האדם צריך להשתמש במצב הירידה, היינו לחשב איזה מחשבות ורצונות היו לו בזמן הירידה. גם בזמן הגדלות שנקרא "רבותי'", יש לו הרבה מה ללמוד ממצב הירידה. וזה נקרא שלומד "מתלמידי", היות שהוא יכול לתת שבח והודאה לה' שהוציאו מהמצב הזה. ולפי השבח וההודאה שנותנים לה', בשיעור זה האדם עולה בדרגה והוא מתפעל מהתקרבות ה'. ובזמן העליה יש לו ללמוד גם מבחינת "חבירי" שהוא מצב הקביעות, ויחשוב באיזו הבנה היתה בנויה העבודה שלו במצב הקביעות.
נמצא שבזמן העליה, אם האדם לומד ממצבו הנוכחי, עוד לא למד הרבה. אבל מה שהוא לומד מבחינת "חבירי" ו"תלמידי", הוא לומד יותר מבחינת העליה. אבל כל הלימוד הוא דווקא בזמן העליה. ואם הוא לא לומד בזמן העליה, לא למד הרבה. בזמן הירידה אין לאדם להחליט שום דבר, אלא רק להתפלל לה' שיוציאו מהשפלות, ולהאמין שה' הוא שומע תפילה.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, בראשית עמ' מד-מה)

ומתלמידי יותר מכולן
43

ומה שלא הזכיר בכולם לשון נתינה כי אם לשון קיחה, לפי שכל נותן נדבה יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן, כי יוסף ה' לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים. וזהו דעת המדרש (ויקרא רבה לג, ו) האומר: אדם לוקח חפץ, שמא יוכל ליקח בעליו עמו? אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, ואמר קחו אותי עמה, שנאמר "ויקחו לי תרומה" - כביכול אותי אתם לוקחין. ויש לדקדק מה ענין התורה אל התרומה? אלא לפי שכמו שהלומד עם חבירו תורה, יותר הוא מקבל ממה שנותן, כמו שאמרו ומתלמידי יותר מכולם, כך בתרומה זו, יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן. וזהו שמסיק באותו מדרש: בנוהג שבעולם, מוכר חפץ אז המוכר עצב ולוקח שמח, אבל הקב"ה נתן התורה ושמח, שנאמר (משלי ד, ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". וביאור ענין זה, שכל מוכר לחבירו איזה דבר תורה ולומד עמו, אז הוא מקבל גם כן ממנו, וכל נתינה יש בה צד לקיחה. ולכך מביא ראיה מן פסוק "כי לקח טוב".

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, שמות פרק כה, ג)

אמנם כי כן הוא שמצינו במשה רבינו ע"ה שלא זכה לייחוד הדבור אלא בשביל ישראל, כמו שאמרו חז"ל [ב"ב קכא ע"א-ע"ב] שכל זמן שהיו ישראל נזופים למקום לא נתייחד הדבור עם משה... וכן בכל תלמיד חכם, כשהוא צנור המשפיע לרבים, נותן ה' בקרבו להשפיע שפע חכמת של כל אחד מן המקבלים ממנו. הרי שהוא לומד מתלמידיו יותר ממה שלומדים הם ממנו.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות כט)

והטעם, כי כמו בראיה החושית, אם ישוטט אדם במבט עיניו למרחוק נכשל בקל במה שלפניו, כן הוא בראיה השכלית, כשמשוטט במבט שכלו למרחוק נכשול בקל במה שלפניו, לכן צריך לתלמיד ששכלו קטן, ששכלו אינו משוטט למרחוק ומרגיש במה שלפניו. ועוד, כי מחמת צמצום שכלו להסביר להתלמיד, יראה גם בעצמו במה שלפניו, וגם מחמת הצמצום יראה ויבין יותר, כי זה דומה לרואה בשפופרת, שרואה יותר מחמת צמצום עין הראות, מה שלא יכול להביט כל כך בלא השפופרת מחמת פיזור עין הראות.

(רבי יעקב לורברבוים, חוות דעת, הקדמה [הובא בהקדמה לשו"ת אפרקסתא דעניא])

תנן במס' אבות פ"ד: הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ואם הכונה "ולעשות" פעולת המצוה, פלא, וכי ברישא מיירי ללמד ולא על מנת לעשות ח"ו? והרי זה רשע גמור!... אבל הפי' הברור "על מנת לעשות", לחדש בעיונו ולהוסיף לקח בלימודו, משום הכי זוכה גם ללמד, כדי שיגיע לו ע"י תלמידים חידושי תורה, כידוע מאמר ר"ח במס' תענית דף ז ומתלמידי יותר מכולם.

(נצי"ב, העמק דבר - הרחב דבר, ויקרא, פרק יח, ה)

במנין המצוות שלפני ההלכה א: "ללמוד תורה". ולא אמר "וללמדה" כמו שאמר במנין המצוות [בהקדמה לספר "משנה תורה"], דסבירא ליה לרבינו שזהו בכלל "ללמוד" המוטל על הכלל, ואם אין מלמד אין לומד. ועוד, שע"י הלימוד לאחרים מתרבה חכמתו, אם כן הוא בכלל "ללמוד", שהרי "מתלמידי יותר מכולם".

(ראי"ה קוק, אורות הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, מניין המצוות [נדפס בס' לאורו, ובאוצרות הראי"ה, מהד' תשס"ב, ח"ג עמ' 33])

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות י]

אם תלמיד הגון הוא לקראת צמא התיו מים ואי לא הוי כל צמא לכו למים
44-45

"קרא את יהושע והתיצבו" - דבר ה' למשה היה באהל מועד, וא"כ כך היה להקב"ה לומר: "קרא את יהושע והתייצב עמך", והיה משה שולח אחריו. אלא רמז הקב"ה למשה שיקרא הוא בעצמו את יהושע, וכדאיתא בתענית דף ז: רחב"פ רמי, כתיב "לקראת צמא התיו מים", וכתיב "הוי כל צמא לכו למים"? אם תלמיד הגון הוא, "לקראת צמא התיו מים" כו'. וזהו דבר ה', שיקראהו בעצמו [וכדאיתא ביבמות דף מד: "וקראו" - הם ולא שלוחן].

(נצי"ב, העמק דבר, דברים, פרק לא, יד)

אם תלמיד הגון הוא לקראת צמא התיו מים ואי לא הוי כל צמא לכו למים וכו' אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעינתיך חוצה ואם לאו יהיו לך לבדך וכו' מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה וכו' מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה וכו' (ז:) מה שלשה משקין הללו אין נפסלין אלא בהיסח הדעת אף דברי תורה אין משתכחין אלא בהיסח הדעת
44-ז:

בדברי ר' חנינא בר פפא ור' חנינא בר חמא על התנהגות הרב עם תלמידיו אנו מוצאים חידוש גדול, כי לכאורה הי' ראוי להרב להעניק ולהשפיע את חכמת התורה לכל אחר ואחד מישראל בלי כל הגבלה או עכוב, וכפי שאמרו חז"ל: מאי דכתיב "קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו" (איוב ג)... כל המקטין עצמו על דברי תורה בעוה"ז נעשה גדול לעוה"ב וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעוה"ז נעשה חפשי לעוה"ב (ב"מ פה ע"ב). הרי לפי הוראת חז"ל בקשר ללימוד התורה, הרבצתה ומסירתה לאחרים, לא צריך להיות שום חשבונות, רק לעבוד, לעמול ולוותר על כבודו ונוחיותו למען הרבצת והפצת התורה... ומדברי החכמים הנ"ל נראה כי על הרב לברר בין התלמידים בין ההגון ושאינו הגון, ולאינו הגון יחכה הרב עד שהוא יבוא אליו. והלא אם התלמיד "אינו הגון" לא יתאמץ לבוא אל הרב, ויוכל להיות שאם הרב יחכה עד שיבוא אצלו, יתכן שלא יבוא כלל. והאם לא כדאי יותר שהרב יטריח את עצמו למקום התלמיד בכדי ללמדו ולחנכו להיות "תלמיד הגון"? ולכאורה צריך הי' להיות להיפך, כי הלא ה"תלמיד ההגון" יבוא מעצמו אל הרב ללמוד תורה. ור' חנינא בר חמא מוסיף עוד כי יכול להיות מצב כזה אשר התלמיד ש"אינו הגון" יבוא לפני הרב ויבקש ללמוד תורה, והרב יעכב בעדו ולא ילמדנו. והלא נראה לנו שהי' כדאי ללמדו, שמא ע"י סגולת לימוד התורה יזכה התלמיד להיעשות "תלמיד הגון".
אכן, בזה מלמדים לנו חז"ל חידוש גדול בדרך ההשפעה והרבצת תורה לרבים, שלפני שהרב משפיע את חכמת התורה לתלמיד, עליו לברר וללבן את מצבו ותכונתו של התלמיד, אם הוא מוכשר לקבל את השפעת התורה שהוא רוצה להשפיע עליו, ואם יתברר כי חסר לו עדיין האהבה והחשק והמסירות הדרושה לעמלות בתורה, אז כדאי שהרב יראה לו כי אינו מעונין בו במיוחד, ואז אולי יתעורר בתלמיד החשק והתשוקה לבוא לפני הרב ללמוד אצלו, והדחייה היא צורך הקירוב לתועלתו של התלמיד בהשגת חכמת התורה, וכשמרגיש הרב בתלמידו ה"אינו הגון" שמצבו הנפשי הגיע לדרגה כזו שאיננו ראוי שיגלו לפניו עניני תורה, הרי גם אם התלמיד יבוא בעצמו לרב, יעכב הרב מללמדו כי אז הלימוד עלול להביא לו הפסד גדול, כי התורה תתהפך אצלו לסם המות, וביטולה זהו קיומה.
אולם אף כי אנו למדים בזה כי על הרב לדייק הרבה בתכונתם של התלמידים, לבדוק בזהירות יתירה את מידותיהם והשקפותיהם, חיבתם לתורה ומידת מסירות נפשם עליה, לפני שהוא מוסר להם את חכמת התורה, אבל על הרב גם לפשפש ולברר עם עצמו אם אינו משוחד בהחלטותיו בענינים הקשורים בשקול הדעת בנוגע לענין הגדול והחשוב ביותר שבמציאות - הרבצת תורה, וכידוע מאמר חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב), כי מה שהאדם גדול יותר מתעורר נגדו כח הרע באופן עוד יותר גדול, כך הוא אצל כל אחד בעניניו הוא. אבל אם הוא עוסק בענין גדול וחשוב במיוחד, כח הרע מתעורר ומתחזק אז ביתר שאת וביתר עז מהרגיל בעת התעסקותו בענינים רגילים, ומה גם כשהרב עומד לפני החלטה אם להתקרב לתלמיד ולהשפיע עליו מתורתו וחכמתו או לחכות עד שהתלמיד יבוא אצלו. על הרב לבדוק ולברר היטב היטב בנפשו אם החלטתו היא באמת תוצאה של רצון לרומם ולייקר לפני התלמיד את ערך מהות החכמה, ורק טובת תלמידיו וכבוד התורה וכבוד ה' הנגד עיניו, או שאצור בזה גם איזה פניה ונגיעה של כבור עצמי, ואינו אלא מטעה את עצמו לחשוב כי דואג הוא לכבוד התורה והחכמה...
ולפי זה מתבארים מאמרי חז"ל הנ"ל, כי אף שעל הרב לברר אם לא כדאי לו לעכב ולצמצם את השפעתו עד שהתלמיד יבוא אצלו, אם מצד החכמה עצמה, לרומם ולייקר לפניו את יקר ערך מהות החכמה, שעל זה נאמר "הוי כל צמא לכו למים", ואם מצד כבוד הרב המשפיע שע"י שיעכב אצלו את חכמתו והתלמיד יצטרך לטרוח עד שישיג אותה אצלו, יתייקר ויתגדל כבוד הרב בעיניו, ועי"ז יוגדל השפעת הרב על התלמיד לתועלתו ולתועלת החכמה, בכדי להעלות את ערך החכמה בלב התלמיד, אומר ר' חנינא בר [חמא שעליו לבדוק את] עצמו אולי לכבוד עצמו הוא דורש ולא לכבוד התורה.
ולשני החשבונות הנ"ל של הרב בנוגע לתלמיד מכוונים שני המאמרים של ר' חנינא בר אידי ור' אושעיא, בקשר לחשבון מצד עצמיות החכמה, בכדי להעלות את ערך החכמה בלב התלמיד, אמר ר' חנינא בר אידי למה נמשלו ד"ת למים, לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, כך ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו. הבחינה על תכונת התלמיד אם הוא ראוי לקלוט את חכמת התורה קשורה במדת הענוה והשפלות. אם דעתו שפלה עליו, אין כל חשש לחסרון בהשגת החכמה, ומובטח לו כי ד"ת מתקיימין בידו. ובקשר לחשבון מצד כבוד הרב שהזכרנו למעלה, אומר ר' אושעיא למה נמשלו ד"ת לשלשה משקין הללו, במים וביין ובחלב, לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים אף ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו. כוונתו בזה, כי ההצלחה בהשפעת חכמת התורה על התלמידים היא אם הרב עצמו יהי' בעל ענוה ושפלות בבחינת "פחות שבכלים", אז תגדל השפעתו על תלמידיו גם בלי אמצעים מיוחדים כנ"ל.
ד"א מה ג' משקין נפסלין בהיסח הדעת אף ד"ת משתכחין בהיסח הדעת - ללמד אותנו כי כל החשבונות הנובעים מתכונת הנפש ומדותיו, הם בכלל היסח הדעת, והחכמה אינה סובלת שום היסח הדעת ונפסדת בזה. וכל זה על האדם השלם, הבא להשפיע על אחרים תורה וחכמה לדעת, ואז אפילו אם מצב הדברים מחייב חשבונות שונים, כיוצא מדברי ר' חנינא בר פפא וכפי שביארנו, "יצא ויבא בשלום" כפי טהרת הלב בחכמה כיאות וראוי בין רב לתלמידו.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)

אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעינתיך חוצה ואם לאו יהיו לך לבדך
46-47

"והעמידו תלמידים הרבה" - שלא כדעת בית שמאי שהיו אומרים אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון צנוע וכשר וירא שמים, כמו שהוא נזכר באבות דר' נתן [נוסחא פ"ד], וכן היה אומר רבן גמליאל [ברכות כח ע"א]: כל תלמיד שאין תוכו כברו, אל יכנס לבית המדרש. אבל בית הלל אומרים מלמדים לכל אדם... ומה שאמרו בפרק הזרוע [חולין קלג ע"א]: השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגהינם והוא כזורק אבן למרקוליס... וכן אמרו: אם תלמיד הגון הוא, יפוצו מעיינותיך חוצה, ואם תלמיד שאינו הגון הוא, יהיו לך לבדך... זה הוא בתלמיד שמעשיו מקולקלים וסאנו שמעניה. אבל סתם בני אדם אין צריך לבדוק אחריהם.

(רבי שמעון בן צמח דוראן, מגן אבות, אבות, פרק א, משנה א)

נמשלו דברי תורה למים
48

"וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר" - כמו שיחטא בדעתו בגזור היות עניני בני האדם כהפקר על פני השדה, מהם צדיקים וטובים היו חללי חרב... או כי האי מעשה שאמר לו אביו עלה לבירה וכו' (חולין קמב)... או שנסתכל בעצמות האדם אחרי מיתתו ומהרהר ומפקפק למה נברא אחר שסופו רימה ורקב, אשר בהרהורים אלו ודומיהם תיפסד הנפש ההיא המחשביית. ולהיות סכנת טומאה זו חמורה, חזר לומר "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו' ונתן עליו מים חיים אל כלי", ואין מים אלא תורה, שהיא רפואת חיים לכל תחלואי הנפש, כאשר הכלי הוא מחזיק, וכמו שאמר: אלמלי דרשיה אחר להאי קרא כדדרשיה רב יעקב בר אחתיה לא חטא, "למען ייטב לך" - לעולם וכו' (חולין שם).

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, במדבר, שער עט, דף פז ע"ב במהד' תרכח)

סוד צנור נמשך מיסוד אל המלכות, כי הוא משך הנהר הגדול, היוצא מעדני הבינה להשקות הגן, ועל ידי הצנור הזה אוחז במלכות, לזווגה [ל]בעלה למעלה, ודרך הצנור הזה נטרדה בעונות. ובענין הצנור הזה, ראינו בטעמי המצות לבן פרחי, במצות לא תעשה, שלא לשתות יין נסך, וזה לשונו שם: שני נקבים יש בברית העליון, האחד משם משפיע [ל]השכינה, שנקרא אותו השפע היוצא, מים מתוקים, ומשם יוצאים כמה טעמי תורה [שנקראו] מים, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים', ואין מים אלא תורה, ו[ה]נקב [ה]שני משפיע לכחות הטומאה, ונקרא יין נסך וכו', עכ"ל.

(פרדס רמונים, שער ז, פרק ד [מובא בשל"ה, תולדות אדם, בית ישראל (תליתאה), אות רל])

תַּעֲנֶה יְדִידִים נוֹחֲלֵי דָת מְשׁוּלַת מַיִם וְהוֹשִׁיעָה נָּא.

(הושענות להושענא רבה)

ובמדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ע"ה (זהר ח"ב דף ס ע"א): אוליפנא דקודשא בריך הוא, תורה איקרי, ואין מים אלא תורה, ואין תורה אלא קודשא בריך הוא, עד כאן. וה' הגדול מקור כל הטובות וההצלחות, כי הוא הטוב הגמור בעצמו, וראוי אם כן שהתורה שנחקקה ממנו, שימשך אליה כל הטוב ההוא, כי בזה תעיד על מקורה.

(של"ה, תולדות אדם, בית חכמה (תניינא), אות קעו)

"לחם לא אכל" וגו' - הוצרך לפרט לחם ומים, ולא הספיק לומר "לא אכל ולא שתה", לדייק בדבריו בא, כי דווקא לחם ומים הוא שלא אכל ושתה, אבל אכילה אחרת ושתיה אחרת אכל ושתה, כאומרו (תהלים מ) "ותורתך בתוך מעי", גם נמשלה למים, ואם היה אומר "לא אכל ולא שתה" יש במשמע כל מין אכילה ושתיה.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, שמות פרק לד, כח)

...שרבינו בחיי (בראשית א, ד) כתב בענין פרשת בראשית שיום ב' יקרא יום שני מלשון שינוי, וביום שני היתה תחלתו של שינוי, פירוד וקטטה... התורה נקראה מים ככתוב "הוי כל צמא לכו למים", לאמר: יום שני, כבר החלה מלאכת המים שהיא התורה, כדי לתקן את פגם המחלוקת ע"י התורה, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"א עמ' 17-19)

פרוטת הכיס, יו"ד האמצע היא המעשר של יו"ד למאה, וכשאנו מקבלים אותו מרצונו, כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, להפריש את היו"ד מן הכיס, נשאר כס ואנו מזכירים את שבועתו יתברך "כי יד על כס י-ה", ומתעוררים רחמיו. וכתוספת ביאור אומר לך אחי, כי"ס סכומו צ' שהם תשעים, וכן מי"ם וכן מל"ך. וכל רעתנו היא שתי ממי"ם, האחת פתוחה, "אשר המ פרוצים" [נחמיה ב, יג], והאחת סתומה, "לםרבה המשרה"... ועליהן נשבע הקב"ה, "כי יד על כס י-ה". כס סכומו מ"ם. כשאנו מקבלים עול מלכות שמים ומפרישים מעשר, ומוציאים את הפרוטה מן הכיס ומעבירים אותה אל המ"ם, נהפכת למים, היינו המ' הראשונה פתוחה היא המ' של למרבה והמ' האחרונה סתומה, "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים" [זכריה יד, ח]... באהבה וחיבה רבה נקבל על עצמנו להפריש את הפרוטה, יו"ד למאה, ונאחדהּ אל המ' ונהפכה למים, להחזיק את התורה שנקראה מים, "הוי כל צמא לכו למים".

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"א עמ' 96)

העלים הם משל למעשים של בני האדם, העולים והצומחים מהם... ומי שהולך בדרכי ה', תחת עולו, צומח ופורח וצץ וגדל, כי מֵי ה' מחיים אותו ומפריחים אותו, היינו מֵי התורה שנמשלה למים, כדכתיב: "הוי כל צמא לכו למים", ואמרו חז"ל: "למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב 'הוי כל צמא...'? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". אבל מי שפורק עול הוא יֵבוש, כלומר, יתמלא בושה, כי הוא יתייבש. אם אין מים, אם אין תורה, הקב"ה מייבש את הרשע, ובכך עליו מתייבשות ונובלות.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, נביאים ראשונים, עמ' קלא)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן יא ע"א בשם שפת אמת פרשת ויחי, שנת תרלז]

נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים
48

"הוי כל צמא לכו למים" - הכונה, יש לצעוק ע"ז הוי ונהי על הצמאים הללו, אשר כלתה נפשם לשתות [וזה הוא הלשון של "כל"] להם, ולא בינת אדם להם לנוס אל המים המוכן לפניהם לשתות די ספוקם, עד שאני מוכרח לגעור עליהם "לכו למים". ועל מי אני מדבר? על איש אשר אין לו כסף ואין לו על מה להמתין שיביאו לו יין ושכר: אתה, העני, לך רוץ אל המים. והנמשל מובן כמאמרם ז"ל שמדבר על התורה הנמשלה למים, לפי שטבע נפש איש הישראלי א"א לחיות רגע כמימרא בלי תורה, וחייו אינן חיים כמו הדגים בלי מים, ולא יתואר שיצוה לדג שילך אל המים אל בית חיותו, ובפרט על איש אשר אין לו כסף ואינו עומד לנגדו דברים המבטלים, אין השכל מחייב שיצטרך לצוות עליו על התורה.

(כתבי הרב נתן פרידלאנד ח"א עמ' 15-16)

נמשלו דברי תורה למים

[כמו שאדם צמא ששותה מים, נהנה מזה, כך הלומד תורה אמור ליהנות ממנה, ומי שלא נהנה מהלימוד, צריך לבדוק את עצמו, כי זה סימן שהוא רחוק מהתורה, ואינה נכנסת ללבו. הוא צריך לתקן את עצמו בתשובה ומעשים טובים, ואז ירגיש את ההנאה מלימוד תורה.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף ע ע"א) לטקסט

מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה

"יזל מים מדליו" - חז"ל דרשו הזהרו בבני עניים שמהם תורה יוצאת כו', שהכנעה אמיתיות לה' יתברך הוא הדלי להמשיך המים מבאר מים חיים, כמ"ש חז"ל יורדת למקום נמוך כמשל הדלי, כפי מה שיורד למטה יותר עד המקור, כן מעלה מים. וכן הכלי לקבל מים חיים הוא הביטול להשורש.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת בלק, שנת תרלב)

למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה

וצמצם הקדוש ברוך הוא רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חז"ל בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה, וע"י זה תתלבש בכל עשר בחינותיה בשלשה לבושים אלו. ולכן נמשלה התורה למים מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות, עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה, שהן רוב מצות התורה ככולם והלכותיהן ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר, עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים, כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן, ואפי' בחי' דבור ומעשה שלמטה ממדרגת מחשבה תפיסא בהן ומתלבשת בהן.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק ד)

[המים נבראו לפני בריאת העולם, ולא היה להם מקום בכלל, והיו תלויים בדיבורו של ה', כך הלומד תורה לא ירגיש את גופו, אלא ירגיש כמו נשמה לבדו, תלוי בכח ה'.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף סג ע"א) לטקסט

אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה
49

המעלה הגדולה מכל המעלות היא מעלת ענוה... ובפרק קמא דתענית: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה... כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לרבי יהושע בן חנניה אי חכמה מפוארה בכלי מכוער. עיין שם. והענין, שאי אפשר להאדם לבוא לקודש פנימה בהשגה ומצפונות אם לא שיהא מקודם ירא שמים, ואם לאו, סגור פתח הפנימה. ואז באמצעות ענוה, דהיינו באימה ויראה ורתת ולהיות רצוא ושוב לחוס על כבוד קונו, בסוד 'ויסתר משה פניו' (שמות ג, ו), אז זוכה ומתדבק.

(של"ה, פרשת עקב, תורה אור, אות ד)

יש במדת הענוה משום חזרה אל השורש ואל המקור, לשאוף משם כח גידולו ותוספות הרחבתו ועל כן הוא מתעלה, וכמו שאמרו: למה נמשלו דברי תורה למים וכו' לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולך למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, על פרקי אבות, עמ' רלט)

למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו במים וביין ובחלב
50

...דיין מפקח הלב שבו ההרגשה כי דברי תורה נמשלו למים וליין ולחלב, מים הוא ההשגה שבמוח שהוא בפשיטות בלא הרגשה בלב עדיין, וזה חינם לכל באי עולם והפקר שאין יד השתדלות אדם משגת לשם. ויין הוא ההרגש שבלב. וחלב הוא ההוצאה לפועל להניק לאחרים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות לט)

שונים הם הגוונים שהצמאון האלקי מעורר בנשמה, ועל פי יסוד הצמאון שונים הם הטעמים שכל הארה רוחנית עליונה מעדנת בהם את הנשמה. דגן שמים - סגולת המן בו תמיד, שמתהפך לכמה טעמים, ודברי תורה נמשלו למים, לחלב, לדבש ויין וקונדיטין. אשרי החיך הטועם תמיד בכל עת ורגע את נועם עדן זה. "טעמו וראו כי טוב ד'". "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי".

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ד אות יג)

[התורה מטהרת כמו מים, שהלומד תורה ושומר מצוותיה נטהר מטומאה ומכיעור ושמץ פסול. וכמו שהיין משמח, כך התורה משמחת את האדם, שמלמדת אותנו שיש מנהיג המשגיח על העולם, וכל מה שה' עושה הוא לטובה, והוא שומר עלינו. בלימוד תורה אנחנו מוצאים נחת רוח ושמחת הנפש ושוכחים את תלאותינו. וכמו שחלב מדשן את הילדים, מחזק את גופם, וטוב לחינוך הילדים, כך ילדים ששותים מחלב התורה מנוקים מנגעי הנפש, ובעלי דרך ארץ. (במדרש רבה שיר השירים א נמשלה גם לשמן ודבש)]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 239-240) לטקסט

ובחלב
50

כתב הרב עוללות אפרים: "מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" ראשי תיבות חלב, רמז שבשבועות יש לאכול מאכל חלב. והחלב הרי בא מן הדם, דם הוא שתי פעמים כ"ב אותיות התורה... והתורה נקראה חלב, "דבש וחלב תחת לשונך".

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"א עמ' 160)

אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה
52

הענוה מחזקת את הזכרון.

(ראי"ה קוק, מוסר אביך, מדות הראיה, ענוה, אות ג)

[בזה הסביר ר' זלמן גנז מהנובר את המדרש (תנא דבי אליהו רבה, פרשה יז) "וכיון שקיבלו ישראל מלכות שמים בשמחה ואמרו 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', מיד אמר הקב"ה למשה 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה' וגו'" - כי ה' משכין את שכינתו בתחתונים רק אם יש ענווה, כמו שנאמר (סוטה ה ע"א) "כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם". וכשקיבלו ישראל את התורה, הם הראו שהם ענויים, כמו שנאמר כאן. וכך התאפשרה בניית המשכן.]

(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת תרומה, דף כט ע"ב) לטקסט

אי חכמה מפוארה בכלי מכוער
53

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו" וכו' - שמעתי מי שפירש במ"ש פ"ק דתעניות חכמה מפוארה בכלי מכוער, כי החכמה דומה ליין המתקיים בכלי חרס. וכאשר הימצא ימצא גבר חכם בעז והוא יפה אף נעים, זהו חידוש, ורשומו ניכר שיהא נזכר. והנה רז"ל דרשו "זקונים" - שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, ושכל מה שקבל משם ועבר מסר לו. והני בי תרי חכים ונהי"ר לא משכחת לה על הרוב, דהחכמים אינם יפים, וכך היא המדה: חכמה מפוארה בכלי מכוער. וזה שכתוב "וישראל אהב את יוסף מכל בניו", ונתן טעם: "כי בן זקונים" - זיו איקונין שלו דומה לו, ושופריה דיעקב אבינו ע"ה מעין שופריה דאדה"ר, ושמסר לו כל קבלתו, בשתים ועלתה לו, הוא לו דומה לו, שיעקב אבינו ע"ה מעין שופריה דאדה"ר ואב בחכמה, ועל כן חיבה יתירה נודעת לו.

(חיד"א, פני דוד, פרשת וישב, אות כח)

אי חכמה מפוארה בכלי מכוער אמר לה אביך רמי חמרא במני דפחרא
53

צאו וראו כמה חטא גורם, לא זו בממון - אף בגוף, דאמרינן בגמרא ששאלו לריב"ח תורה מפוארה בכלי מכוער, שהיה שחור, ואמר אבא היכי רמי חמרא, א"ל בחרסים ששומרים היין, כך הדבר בבעלי תורה שהתורה שורה בבני אדם כעורים וכו'. ומקשים הא פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (ב"ב עה ע"ב) וכן שופרא דיעקב? אבל הענין... כבר אמרו הטבעים כי כל מי שטבעו ממרה ירוקה ושחורה הוא עלול למושכלות, ומזג ירוקה ושחורה מורה בהכרת פניהם כחושי בשר דל ורזה ופניהם כרכומי ושחור, ולכך אמרו דהתורה ומדע מצויים באנשים מכוערים, כי הוא מורה על מזג הנ"ל. אך זהו מפאת הטבעי שהוא מחמת המזל, אבל מי שהוא למעלה מהמזל ואין ענינו תלוי במזל, פשיטא שאין בכל זה ראיה, ואדרבא ודאי שגופו יותר בהיר בשחקים, וע"ז נאמר [קהלת ה, א] "חכמת אדם תאיר פניו". ולכך הראשונים שהיו למעלה מהמזל היו בעלי תואר ויופי למאוד. אמנם כאשר גלינו בעוונותינו הרבים, ובאנו לידי הנהגת השמש וכוכבים, אנו נכנעים לאיכות הגוף ומזגו, ולכך צריך גוף ומזג עלול לחכמה, ולא תימצא אלא במזג הנ"ל שחורה וירוקה, והכרת פניהם ענתה שחורי וכרכומי, ולכך הראשונים היו כפני חמה, ולא ריב"ח שהיה אחר חורבן.
וזהו שאמר שלמה בשיר השירים [א, ו]: "אל תראוני שאני שחרחורת", וקושית הגמרא תורה מפוארה וכו', וע"ז השיב "ששזפתני השמש", הרצון: שאני תחת המזל וממשלת השמש, ואני צריך להיות שחרחורת לקנין חכמה ומדע, והרי קודם החורבן היו תוארי תלמידי חכמים כמלאכי אלקים, אבל לאחר החרבן הם נדמים לכלי חרש שמשמרין היין. וזהו שאמר ירמיה בקינתו [איכה ד, ב]: "בני ציון היקרים המסולאים בפז" - לרוב יפים, כמ"ש הגמרא (גיטין נח) ומדרש - "איכה נחשבו לנבלי חרש מעשי ידי יוצר", ופי' התרגום: לנבלים ששמים בתוכו יין, והיינו לאחר חורבן אין התורה נשמרת אלא בכלי מכוער, כמו היין שנשמר בכלי חרס, וקודם חרבן היו מסולאים בפז.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

גם הכיעור הוא מעשה האומן, כדי שיהא האור מתוך החושך. וכמו כן מצינו בגמרא דאמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה אי חכמה מפוארה בכלי מכוער אמר לה אביך במה רמי חמרא וכו' אמר לה אתון דחשיבותו רמי במאני כספא ודהבא ותקיף וכו' אי הוו סני הוו גמירי טפי. זה מרמז גם כן על הנהורא דמגו חשוכא, כי חמרא מרמז על תורה שבעל פה שנקרא "יין מסכתי", שהוא ה"רוב חכמה" לתקן ה"רוב כעס". וזה רמוז במה שאמרה לו חכמה מפוארה בכלי מכוער. ועל זה השיב לה דחמרא מחזיקים דוקא במאני דפחרא ובכלי כסף מתקלקל, כי רצונו יתברך הוא לתקן הרוב כעס ע"י הרוב חכמה, ולית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכו'.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת קדושים, אות יב)

אי חכמה מפוארה בכלי מכוער וכו' (ז:) אי הוו סנו טפי הוו גמירי

"ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה" אפשר לומר במ"ש פ"ק דתעניות חכמה מפוארה בכלי מכוער. וזו מעלת ירושלם, כי בניה היו יפים וחכמים, מה שלא נמצא במדינות אחרות. וזה פירש הרב פרי חדש ז"ל במ"ש בקדושין פ"ב דף מט: עשרה קבין חכמה ירדו לעולם ט' נטלה א"י, עשרה קבין יופי ירדו לעולם ט' נטלה ירושלם. דאמרינן פ"ק דתעני' אי הוו סנו הוו גמירי טפי. משו"ה אומר דירושלם הוו תרתי דסתרן, ט' קבין יופי וט' קבין חכמה, והיינו טעמאף כמ"ש התוס', אי הוא סנו - אם היו שונאים היופי, הוו גמירי טפי. עכ"ד. והיינו דשאל נבוכדנצר להביא "טובי מראה ומשכילים בכל חכמה", דקשה לזווגם שתים זו, ומוכרח דשונאים היופי, ושתים כהלכתן, יופי וחכמה, ונוסף דשונאים היופי, והנה הנם במעמד שלשתן.

(חיד"א, חומת אנך דניאל פרק א [ובדומה בפתח עינים, בבא מציעא פד ע"א])

[עי' עוד לקט באורי אגדות נדרים נ ע"ב]

אביך רמי חמרא במני דפחרא
53

"בקדש הסך" - לפי הפשט הוא כתרגום יונתן במאני בית קודשא יתנסך ניסוך חמר עתיק. והענין שנצרך לפרש שיהא בכלי שרת, משום שמובחר שביין הוא שריחו חזק ונודף כדתנן במנחות פרק כל קרבנות (פו, ב): ואינו ממלא את החבית עד פיה כדי שיהא ריחו נודף. וידוע שאין מחזיקין יין אלא בחבית של חרס כידוע בעובדא דריב"ח ובת קיסר בתענית דף ז', ואין עושין כלי חרס כלי קודש כדאיתא במנחות דף כ"ח, וסלקא דעתך דכדי שיהא נודף יותר בשעת הניסוך טוב להסיך על המזבח מן החבית של חרס. משום הכי כתיב "בקודש הסך", חובה להסיך מן חבית של חרס לכלי קודש, ואחר כך יהיה נסך שכר.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק כח, ז)

אי חכמה מפוארה בכלי מכוער וכו' (ז:) אי הוו סנו טפי הוו גמירי
53-ז:

ע"י הנבואה נתפשט מלבוש הגופני דכתנות עור להיות כתנות אור, כאדם הראשון קודם החטא, שהיה ערום, היינו מכתנות עור הגופני, מה שאין כן החכמה, אין פועלת התפשטות גופניות כל כך.
ועל זה אמרו חכמה מפוארה בכלי מכוער, ואמר לה אי סנו הוי גמירי טפי, שכך קבע השם יתברך שיהיה בכלי מכוער דוקא. וידוע היופי והכיעור שדיברו חכמים הכל מצד המעשים הגופנים הוא, כענין (עמוס ט, ז) "הלא כבני כושיים אתם לי" וגו', וכן (שיר השירים א, ו) "אל תראוני שאני שחרחורת" וגו', כי ע"י כיעור הגוף לבו נשבר ודואג בקרבו, וע"י זה הוא כלי לקבל דברי תורה שיורדת רק למקום נמוך.
וזהו שהראו לרבי אלעזר בן רבי שמעון כשלמד תורה הרבה והיה דעתו זחה עליו, באותו אדם מכוער שהיה מכוער ביותר, ואמר לו לך לאומן שעשני [לקמן כ ע"ב], כי הקב"ה ברא יצר הרע וברא תורה ותבלין [קדושין ל ע"ב], וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו [סוכה נב ע"א], והוא מכוער ביותר, וצריך לתורה תבלין יותר, והשם יתברך עוזרו להוסיף לו חכמה והשגת דברי תורה כדי שיוכל לינצל מתוקף היצר שבו. וכל מי שיש בו דברי תורה יותר הוא סימן גם כן ליצר הגדול בו יותר, והיינו שהוא מכוער הרבה יותר, ואין לו להגיס דעתו, רק אדרבא, צריך שיהיה לבו נשבר יותר, כי התורה נקראת תבלין, שמתבלת לבד ויש שעושה את הרע טוב מאד ע"י תבלין, כי "יקר מחכמה וגו' סכלות מעט", כי שאור מיעוטו יפה והיצר הרע נקרא שאור שבעיסה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פוקד עקרים אות ו)

תוספות - היינו דוקא תלמיד חכם יכול ללמוד לפניו לפי שלא ילמוד ממעשיו

[ועוד, שאחר לא הסית אותם לחטוא, אדרבה, הזהיר את ר' מאיר שלא יעבור על תחום שבת, כאמור בחגיגה טו ע"א, ורק על עצמו אמר שאין לו תשובה כי שמע מאחורי הפרגוד שלא יוכל לשוב.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף ז ע"א) 29 לטקסט