כד ע"ב

רב יהודה כי הוה שליף חד מסאנא אתי מיטרא
6-7

רצונו של האדם הוא קשור ברצון האלקים, והוא נובע מזיו אורו. רק כל זמן שאין האדם מגלה בעצמו את היחש הזה, אין מתגלה ברצונו אותה הסגולה האלקית שבו. אבל כל מה שהאדם משים אל לבו לדעת, שאין לנו שום רצון אחר כי אם התגלות מאור הרצון האלקי, לפי מדת הגילוי הזה מתגלה כח הסגולה ברצונו להיות פועל, מהווה, מחדש וגוזר. ולפי אותה המדה באה התפלה, ומראה את נפלאותיה, ובא גם כן הביטוי הרגיל ועושה נפלאות, ולפעמים גם שלא בכונה, כמו ברכת חכם וקללתו על תנאי, אף על פי שלא נתקיים התנאי, ושגגה היוצאת מלפני השליט, לטוב ולמוטב, וגם בהתגלותה של איזה תנועה, כמו שליף חד מסאניה ואתי מטרא. "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע".

(ראי"ה קוק, אורות הקודש חלק ג, אות לח, עמ' נג)

אי משום עובדא אי איכא דחזא מידי לימא אבל מה יעשו גדולי הדור שאין דורן דומה יפה

רבה היה עניו גדול, ואמר על עצמו (ברכות סא ע"ב) כגון אנו בינונים. אלא נראה לי לומר הפירוש כמו שכתב בשפת אמת פרשת זכור (תר"ן) בענין ידיו של משה "וידי משה כבדים", כי בני ישראל כשהן מתעלים ומתכוונים לבם לאביהם שבשמים מרימים את מנהיגיהם, ורבה ביקש לעוררן ולזרזן בזה.

(רבי פנחס מנחם אלתר, שולי הגליון, כאן)

רב יהודה חזא הנהו בי תרי דהוו קא פרצי בריפתא וכו' יהיב עיניה הוה כפנא

העולה מזה, כשבזים את הפת, בא כפנא, ועל דרך שאמרו רז"ל (הביאו הילקוט חדש): על שביזה שלמה את הכסף, "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה" [מלכים א' י, כא], בא לחזור על הפחחים כו'. וזהו הרומז כאן: "יהיה פסת בר בארץ", כלומר אם יהיה שיבזו פסת בר לזורקו בארץ, אז הלחם מתיקר כאילו היא "בראש הרים", שקשה מציאותו. אבל אם אדם "ירעש" ויחרד "כלבנון" על "פריו" ומאכלו שלא לבזותו, אז יתרבה השובע, ש"ויציצו מעיר כעשב הארץ", כל כך ברבוי.

(רבי אליהו הכהן, תהלות ה', תהלים פרק עב, טז)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ב ע"ב בשם ר' משה פיינשטיין]

ניעשייה דליפוק בפתחא דסמוך לשוקא וכו' אמר שמע מינה כפנא בעלמא

למה היו צריכים לאמצעים מלאכותים להודיעו דהוה כפנא, ע"י שיצא לשוקא, הא יכולים היו לומר לו ולהודיעו בפירוש?... ונראה פשוט דא"א הי' לבשרו בדברים משום דהוי מוציא דבה ואסור, והא דמצינו כמה עובדות דכד הוו צריכין עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגדולי החכמים שבאותו הדור לבקש למיבעי רחמי, כמו לאבא חלקיה בר ברי' דחוני המעגל וכן לחנן הנחבא [לעיל כג ע"א-ע"ב], יש לומר דשמה לא הגיע עדיין לידי כפנא, על כן אפשר הי' להודיע מזה. עוד יש לומר דלא דמי התם להכא, דהלא הכא בא הרעב בגלל רב יהודה בעצמו, דיהיב עיני' והוה כפנא, ומקרא מלא הוא "גם [ענוש] לצדיק לא טוב", וע"כ בגלל זה לחוד א"א הי' להודיעו, כיון דהעונש בא בגללו, וע"כ רעה היא לגביה, ויש בזה משום מוציא דבה.

(רבי שמואל דוד וואלקין, כתבי אבא מרי, כאן)

כי מטא למישלף אחרינא אתא אליהו ואמר ליה וכו' אי שלפת אחרינא מחריבנא לעלמא וכו' חזאי למלאכי דאידמו למלחי דקא מייתי חלא ומלונהו לארבי והוה קמחא דסמידא וכו' אמר להו מהא לא תיזבנון דמעשה נסים הוא

ואין מבואר למה יחריבו... והנה במהרש"א מדייק דאמאי רצה לשלוף את האחרת, שהרי הי' כבר מטר ע"י הראשונה... ואפשר דאף דאתא מטרא מ"מ עד שיגדל צריך זמן רב, ובינתים מה יאכלו? ולכך רצה להתפלל שיזדמן להם אוכל מיד. וזהו דא"ל מחריבנא לעלמא, שהרי אתה רוצה לשנות סדרי בראשית, דלכך אתה בא להתפלל תפילה מחודשת שע"י שליפת השני. ומשמע דשמע לאליהו ולא שלף, ולכך לא נשתנו סדרי בראשית לגדל ביום אחד שיהא מוכן לאכילה, אבל המלאכים ירדו בדמות אנשים ועשו קמח למכור להם, ולכך אמר להם שהוא מעשה נסים ולא יקחו מזה, שהרי לא נתנו לו להתפלל על זה. וזהו שמפרש רש"י שטוב להתרחק מליהנות, והיינו דאף דהטעם שאין ליהנות הוא משום דמנכין לו מזכויותיו, וכמו שפירש רש"י לעיל ע"א, וזה שייך שם שרצתה ליקח את הריוח בחנם, ונמצא נהנה, אבל הכא הרי שרצו למכור בכסף מלא ולמה ינכו להם מזכויותיהם? אלא דכיון דהקפיד הקב"ה שלא לשנות, ולכך טוב להתרחק לגמרי, ואף דלא ירויחו בזה, שהרי הנס כבר נעשה ממילא, וגם הם לא ירויחו במחירם, ולכך הוי רק התרחקות.

(רבי זונדל קרויזר, אור החמה, כאן)

מהא לא תיזבנון דמעשה נסים הוא
28-29

דיש לתמוה לכאורה על האשה הצרפית על מה סמכה ליהנות ממעשה נסים שלא כדרך טבע, דידוע הוא ההוא עובדא... מהא לא תיזבנון, דמעשה נסים הוא... דנמצא צריך האדם להתרחק ליהנות ממעשה ניסים כל מה דאפשר כמו שכתב רש"י שם [ד"ה אמר להו]. הן אמת כי קרא ה' לרעב, בר מינן, מכל מקום היה אפשר לה להתרחק ממעשה ניסים ותהיה נזונת היא ובנה כמו שניזונו כל העולם בצער ובדוחק. וצריך להבין מה טעם אין ליהנות ממעשה נסים, והלא הקדוש ברוך הוא עושה לנו נס, למה לא ניהנה? והא למה זה דומה, לאדם גדול שנותן מתנה לעני שפל ואינו רוצה לקבל ממנו, דודאי הוי זילותא גדולה, ובודאי יכעוס עליו על שלא קבל ממנו. ונראה לעניות דעתי דאפשר הטעם שצריך להתרחק ממעשה נסים, משום... דאפילו על מצות שאדם עושה יש להקדוש ברוך הוא טענה "מי הקדימני", דנמצא מה שמשלם לנו שכר מצות אפילו בדרך הטבע הוא חסד גדול, דמן הדין ליכא חיובא, מטעמא "מי הקדימני". ומעתה, כשעושה הקדוש ברוך הוא נסים כעובדא דהתם, לפיכך צריך שיתרחקו בני אדם מליהנות, שאם יהנה, נמצא מטריח יותר כביכול יותר מדאי, דאף על גב דמדת טובו להיטיב אלינו, אין לנו לקבל, משום טירחא ומפני הכבוד. ולמה זה דומה? לאדם שרגיל ליתן לקרובו מתנות, פעם אחת שלח לו מתנה גדולה מרובה - ראוי לו שלא יקבל, ולומר לו: הלואי תתן לי כמנהגך הטוב, וזה שלא להטריח עליו, דליכא בהא מילתא זילותא לנותן, דשלא להטריח עליו אינו מקבל וק"ל.
ולפי זה יש לתמוה על הצרפית איך נהנית ממעשה נסים? ולפי מה שכתבנו לעיל, דמי שאין לו נכסים ועושה צדקה, הקדוש ברוך הוא אומר: זה הקדימני לעשות מצוה עד שלא נתתי לו, ומדת הדין מחייבת ליתן לו שכרו משלם - נמי מצי דאדם כזה שעושין לו נס מן השמים יוכל להינות ממנו, ואין צריך להרחיק מחמת היותו מעשה נסים, דהרי זה שנהנה ממעשה נסים שוה לשאר כל אדם שנהנים משכר מצוה בדרך טבע. והשתא לא תיקשי לן על מה שנהנית הצרפית ממעשה נסים, דכיון שהפרישה עוגה לאליהו זכור לטוב ממעט מזער שהיה לה ולבנה, ולא היתה מחוייבת לתת כלום, דחייך קודמין, ואפילו הכי הוציאתו מפיה לעשות מצוה - נמצא שיפה קדמה להקדוש ברוך הוא, ואם כן לגבי דידה יכולה ליהנות ממעשה ניסים. אי נמי יש לומר, ממה שנהנית ממעשה נסים הוא להציל ממות נפשה, שאם לא היתה נהנית היתה בסכנת מות, שלא היה לה תקון אחר להתפרנס, שכן נראה ממשמעות הכתוב "ועשיתיהו לי ולבני ומתנו", דמשמע דלא היה לו [לה] במה להתפרנס מכל וכול אפילו בדוחק, וכגון דא מותר ליהנות ממעשה ניסים משום פיקוח נפש.

(רבי משה ישראל, שארית ישראל, דרוש ז לשבת הלבשה)

"בשר אתן להם ואכלו חדש ימים"... ויפה כתב הרמב"ן שלא הסתפק משה אם אפשר בדרך נס, אלא שידע שלא יהיה נס... עיקרו של דבר הוא משום דאיתא בתענית דף כד דחזא למלאכי דמייתי חלא והוי קימחא דסמידא ואמרי מהא לא תזבנו דמעשה נסים הוא, ופירש רש"י דבמה שאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון. ואם כן האיך יעשה הקב"ה נס להנות להם באיסורא? ולא דמי למן ובאר דחיי נפש הוא ואי אפשר בלעדם, ותו דהמן והבאר היו בריאה ממעשי בראשית כדתנן במסכת אבות פרק ה', מה שאין כן בשר שיבא בשביל תלונה בדרך נס לצורך הנאה אסור להנות ממנו. משום הכי ידע משה שרק בטבע יהיה כך, על כן לא צייר בנפשו איך יהיה בטבע, שבנתינה אחת יהיה מאכל חודש ימים לששים רבוא רגלי לבד מטף לאין שיעור.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק יא, כא)

[בזה יש לפרש מדוע משה הכה את הסלע, כי הוא חשב שאילו דיבר אל הסלע היה אסור ליהנות מהמים כי אסור ליהנות ממעשה נסים, ולכן הכה את הסלע, וסבר שזה לא נחשב נס כי כבר הוציא מים ע"י הכאה, במי מריבה בפרשת בשלח, וגם בדבר שהוא מחוץ מגדר הטבע, בפעם השנייה הופך להיות טבע. אבל ה' אמר לו שאילו היה מדבר אל הסלע היה עושה קידוש השם, ואם יש קידוש השם, מותר ליהנות ממעשה נסים, כמו שכתב תבואות שור [בכור שור המובא בשערי תשובה או"ח קפז ס"ק ג, שמותר להתפלל על נס לצורך רבים]. ובזה יש לפרש את המסורה, שני פסו'ים שכתוב בהם "המן" "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" (במדבר פרק כ פסוק י) - משה אמר שאין טעם שיוציא מים מן הסלע כי אז יהיה אסור משום מעשה נסים. אלא צריך שיהיה קצת בדרך הטבע, כמו בפסוק (מלכים ב פרק ו פסוק כז) "המן הגרן או מן היקב".]

(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף לג ע"ג) לטקסט

[ר' נפתלי הירץ אב"ד לבוב הסביר בזה את המדרש (שמות רבה פרשה ט סימן י): "והדגה אשר ביאור מתה - אמר ר' אבין הלוי ברבי ממכת דם העשירו ישראל, כיצד? המצרי וישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים ומצרי הלך למלאות הקיתון מתוכה מוציאה מליאה דם וכו' וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים". ולכאורה קשה הרי אסור ליהנות ממעשה נסים, שהמצרי לקח דם מהיאור והפך למים אצל ישראל? התשובה היא שמי היאור לא הפכו לדם, ורק כשמצרי לקח אותם הם הפכו לדם, ונמצא שמה שישראל שאב מהיאור ומכר למצרי היה מים, ולא מעשה נסים. ובזה מוסבר מדוע התורה כתבה "והדגה אשר ביאור מתה", שלכאורה הוא מיותר, שהרי אם היאור נעשה דם, פשוט שהדגים ימותו? אלא, היאור נשאר מים, ובכל זאת הדגים מתו. וה' עשה את הנס בצורה כזאת, למרות שלמעוטי בניסא עדיף, וזאת כדי שישראל יוכלו להתעשר. ובזה הסביר מדוע המדרש מסמיך את הענין של התעשרות ישראל, על הפסוק "והדגה אשר ביאור מתה".]

(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת וארא, דף כד ע"א) לטקסט

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל כד ע"א בשם של"ה ובשם זרע שמשון]

מי איכא דחזא חילמא לימא אמר להו רבי אלעזר מהגרוניא לדידי אקריון בחלמי שלם טב לרב טב מריבון טב דמטוביה מטיב לעמיה אמר שמע מינה עת רצון היא מבעי רחמי בעי רחמי ואתי מיטרא

בענין חולם החלום שאם לא יתענו הצבור באותו יום יהיו מנודים, והורה המורה כי חייבים להתענו' תענית צבור... ומה שראוי לדקדק בזה הוא בענין החלומות דרך כלל במאמרי התלמוד... כי יש מקומות שחז"ל חוששין להם ויש מקומות שאין חוששין להם כלל... מצינו מפורש בתלמוד שמפני חלומו של יחיד התפללו הצבור תפלת תענית ונענו והוא מה שאמרו בפרקא דחסידי:... מי איכא איניש דחזא בחלמא כלום אמר ליה רבי אלעזר מהגרוניא לדידי אקריין בחלמא שלם טב לרב טב מרבונא טבא דמטוביה מטיב לעמיה אמר שמע מינה עת רצון הוא בעא רחמי ואתא מטרא. והנראה מזה המעשה הוא שאלמלא חלום זה לא היה מתפלל ומצער הצבור בתענית אחר תענית, שלא תקנו תעניות גשמים רצופים אלא שני וחמישי ושני... לפי שנתבשר בחלום בשלום התפללו הצבור תפלת תענית ואפשר בעשרים וארבע ברכות... ומזה המעשה היה אפשר למורה ההוא למצוא סמך להוראתו הלכה למעשה. ודע כי זה קרוב לעשרים שנה חלם חלום חקון בן עבו, אשר היום יצא לתרבות רעה, שהצבור חייבים להתענו' ג' תעניו' שני וחמישי שני, והרב ר' יצחק בר ששת זלה"ה חשש לו וגזר ג' תעניות, ואתה רואה שאותה איש אשר סופו הוכיח על תחלתו כי גם באותו פרק לא היה פרקו נאה, ומפני חלומו לא הי' לו לרב ז"ל לגזור תעניות.

(תשב"ץ, חלק ב, סימן קכח)

שלם טב לרב טב מריבון טב דמטוביה מטיב לעמיה

יש לדקדק, וכי יש שלם שאינו טוב?... יובן, דיש שלום ויש שלום, דהרי אמרו חז"ל (כתובות קה ע"ב): האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לאו משום דמעליותא היא אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. הנה זה השלום אינו טוב וסופו רעה רבה, וגם הרב אינו טוב, שלא זכה להשפיע משלו על אחרים, שזהו תכלית כל הטובות. אך יש אשר יוכיח לרבים ואינו נושא פניהם, וסופו "ברצות ה' דרכיו רבים יהיו דורשי שלומו" (משלי טז, ז), וזהו השלום המתבקש. וזהו שלם טב לרב טב, לא כרב דלא למעליותא דלא מוכח להו במילי דשמיא, דשלום שלו אינו טוב ומתחבר הוא לרשעים... דפירודן הוא השלום האמיתי, אבל לרב טב יש לו שלום טב, ומפרש מהו זה, דמטוביה מטיב לעמיה, מן הטוב ההוא אשר הטיב ה' עמו, מטיב להם ומשפיע להם אורחות יושר.

(חתם סופר, פרשת בהעלותך, דף מ ע"ב)

מבואר בספרים הקדושים, כי כמו שהטוב ישתוקק להרבות טוב בעולם, ועי' בתענית: שלום טב לרב טב מרבון טב דמטוביה אוטיב לעמיה, ועי' בש"ס מנחוה נג ע"ב: יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, והיינו כי הטוב משתוקק להטוב ולעשות טובה בעולם.

(רבי חיים קנולר, פרי חיים, מאמר יב, דף לז ע"א)

עת רצון היא
34

[עי' עוד לקט באורי אגדות יבמות עב]

ההוא גברא דאיחייב נגדא בבי דינא דרבא משום דבעל נכרית נגדיה רבא ומית אשתמע מילתא בי שבור מלכא בעא לצעורי לרבא אמרה ליה איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא וכו' בעי רחמי וכו' אתא מיטרא עד דשפוך מרזבי דצפורי לדיגלת

בתענית כד, ב, מבואר שבית דינו של רבא הכוהו לאיש אחד שבעל כותית עד שמת, ועל זה כעס שבור מלכא ורדף אחר רבא להורגו, אבל אפרא הורמיז שלחה לרבא שיתפלל על גשמים וכן עשה עד דשפוך מרזבי דציפורי לדגלת, כלומר כדי שהדגלת יהיו מימיו מרובים ויוכל רבא בנקל להמלט על הספינה... בשעה שבא רבא לדגלת וניצל מרדיפת שבור מלכא, אמר ר׳ אבין [מו"ק כה ע"ב]... כי טוב עשה רבא במה שענש הבועל כותית, כי כמו שמי מרה מבררים טומאת האשה או טהרתה, כן בררו מי דגלת שניצל רבא שהדין עמו להשגיח בין האומות על מעמד ישראל בקדושה... ואעפ״כ נקרא רבא נזוף למקום לדעתי עבור מעשה זה - עיין חולין קלג, א.

(ר' יעקב יחזקאל הלוי, ביקורת התלמוד, עמ' 448)

אשתמע מילתא בי שבור מלכא בעא לצעורי לרבא אמרה ליה איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא לברה לא ליהוי לך עסק דברים בהדי יהודאי וכו' לבעו רחמי האידנא בתקופת תמוז וליתי מיטרא

למדנו מכאן דהא דאמרה ליה אימיה דשבור מלכא לברא... דבעון רחמי ואתי מיטרא אפילו בתקופת תמוז דלאו זמן מיטרא, דמזה נודע וניכר שהקב"ה עושה להם נסים ונפלאות, והוא ית' יריב את ריבם ונפרע להם מצריהם, ועי"ז נמנע מלצעורי לרבא. זהו דתניא [יומא עו ע"א]: איסי בן יהודה אומר מן שירד להם לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, כדי שיהיו רואים הנסים שעושה להם הקב"ה לישראל, ועי"ז יפחדו ויראו ויהיו נמנעים מלהתאסף יחד ממזרח וממערב לבוא להלחם עם ישראל.

(רבי שלום אביחצירא, כף אחת, יומא עו ע"א)

אמרה ליה איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא וכו' לבעו רחמי האידנא בתקופת תמוז וליתי מיטרא

ורבא אמר "אל יעלצו אויבי לי", כגון שבור מלכא, דבעיא מנאי אמיה דשבור מלכא להתפלל על הגשמים בתקופת תמוז דלאו זמן גשמים הוא... "אל יעלצו אויבי לי" ע"י שתתן מטר על פני ארץ, דאל"כ ודאי יעלצו אויבי לי.

(רבי שלום אביחצירא, זהב שבא, תהלים כה, עמ' צב)

ורבא אמר "אל יכלמו בי מבקשיך" וכו', כגון איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שהיא מבקשת דליתי מיטרא על ידי תפלתי, דשלחה לי לאמר כוין דעתך ובעי רחמי דליתי מיטרא... זהו אל יכלמו בי מבקשיך אלהי ישראל.

(רבי שלום אביחצירא, זהב שבא, תהלים סט, עמ' שח)

כד: מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי וכו' למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני
42-43

"על אשר מעלתם בי" - כבר נתבאר בפרשת מי מריבה ענין מעילה זו, שהיה שנוי בטבע, שלא מרצון הקב"ה שישובו מימיו של הסלע שהיה כבר ונעשה לטבע, אלא שנעצר, והיה זה כעין עצירת גשמים, והיה הרצון שיבוא משה ואהרן בכח הלכה ותפלה אחריו לפני ה' שעומד שם באותה שעה, וישובו אותם המים שהיה עד כה, ולא היה נס כלל, אלא כמו שהתפלה מועלת בעת עצירת גשמים שירדו גשם. וכאשר כעס משה ולא יכול לבוא לדבר הלכה ותפלה, על כן הכה במטה ויצאו מים אחרים גרועים מהמים הקודמים ונמצא נס מחדש, וזה נקרא מעילה שהוא שנוי בטבע העולם. וכבר נענש רבא בעת שעשה נס שלא ברצון ה', כדאיתא בתענית פרק ג, והיה נזוף מחמת זה כדאיתא חולין דף קלג.

(רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר דברים פרק לב, נא)

מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי אמר ליה שני דוכתיך שני דוכתיה למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני

ואומרו "והבדילו ה' לרעה" - קשה, אחר שמחה ה' את שמו מה מקום להבדלה? אכן לפי מה שקדם לנו כי כל נשמות עם בני ישראל שורש אחד להם, כאומרו (ישעיהו ס) "נצר מטעי"... לזה, כשאמר הכתוב "ומחה ה' את שמו", ביאר הכתוב שלא ישלוט עליו חלק הרע לאבדו לאיש המשתרר בלבו עד שיבדילו ה' ויגביל החלק שישלוט בו הרצועה רעה, כי הקליפה השולטת תקרא "רעה". וכן היא מדת ה', כשנתן רשות למחבל, מגביל לו מקום אשר ישלוט בו. וצא ולמד ממעשה רבא, כשהטריח לה' כביכול לעשות נס, שצוה עליו אביו לבל יישן במקומו, ושלטו המחבלים במטתו ולא חוץ ממנה. והוא מטעם זה עצמו.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, דברים, פרק כט, יט)

מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי וכו' למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני
42-43

ואומרו "יצו ה' אתך את הברכה" וגו', גם לא סדר ברכה זו למעלה עם הצלחות קנייני הטובות כי שם מקומה, ולא אחר מפלת אויב - בא להבטיח שלא יארע לו אשר יארע לבעל הנס אשר יתקנאו בו המקטריגים על שנעשה לו דבר חדש ושמשוהו עליונים, וזה הפך הטבע, וצא ולמד ממעשה רבא שהוריד גשמים שלא בעתם וכדומה לזה. אשר על כן אמר סמוך למאמר "יתן ה' את אויביך" וגו', שזה הוא נס, "יצו ה' אתך את הברכה", שלא ישלוט עין הרע בה.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, דברים, פרק כח, א)

מצות עסק תורה שבכתב אינה אלא ביום ולא בלילה, וכן אמרו בברייתא (מדרש תהלים) שמשה, באותן מ' יום שהיה אצל ה', היה מכיר בין היום ללילה מהלימוד שהיה ה' מלמדו, כשהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה... ולזה כינה תורה שבכתב למטר, שאינו תמיד אלא בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, וצא ולמד מה שאירע לרבא על שהטריח להוריד גשמים שלא בעתם, כמו כן המקרא הוא דוקא בזמנו המוגבל לו יום ולא לילה. ודימה תורה שבעל פה לטל, כמו שהטל לא מפסיק קיץ וחורף יומם ולילה, כמו כן תורה שבעל פה אין לך זמן שאינו זמנה.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, דברים, פרק לב, ב)

ומוכח מכל זה דמי שמטריח קמי שמיא יותר מדאי יש לירא מפני המזיקין שלא יזיקו אותו. וא"כ בימים נוראים שהטרחנו את בוראנו בתפילות ובקשות יותר מדאי, יש ג"כ לירא מפני המזיקין שלא ישלוט בנו ח"ו לרעה. ע"כ צוה הקב"ה לשנות מקומנו ולצאת מן הבית ולישב בסוכה.

(רבי שלמה קלוגר, גבורות שלמה, דף פד ע"א)

"על אשר מעלתם בי" - מעילה הוא שינוי בדבר ה'... והכונה כאן שעשה משה נס ושנוי בהליכות הטבע בעת שלא היה הרצון בכך, וזה נקרא מעילה, כמו שנענש רבא בעת שעשה נס שלא ברצון ה' כדאיתא בתענית פרק ג' , והיה נזוף מחמת זה כדאיתא בחולין דף קלג, א.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק כ, יב [ובדומה בדברים, פרק לב, נא])

ורבא נענש על דאטרח למריה כולי האי, אף שנענה, דזה נקרא "הפצר", שמפציר כל כך עד שמוכרח כביכול ה' יתברך למלאות רצונו, והוא ראה שהתפלל ולא נענה, וידע בבירור דה' יתברך שומע קול תפילתו, וכשאין עונה ודאי יודע שאין זה ראוי, אבל הוא ראה שיהיה קידוש ה' גדול בדבר לעיני המלך, וחשב יבוא הנס מכל מקום, ובא בחזקה "באזנינו שמענו" וכו', וה' יתברך הוצרך לבטל רצונו כביכול נגד רצון רבא, על דרך שאמרו (לעיל כג ע"א) בחוני המעגל: שאתה כבן המתחטא לפני אביו ועושה רצונו. אבל מכל מקום היה נזוף על כך [חולין קלג ע"א] כי אין זה ראוי לישראל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, ליקוטי מאמרים עמ' קיח, עמ' 130 במהד' הר ברכה)

שמצינו במסכת תענית... הרי לפנינו אם מבקשים ומטריחים כלפי שמיא איכא פחד מן המזיקין. וזה שאמר הכתוב "דרשתי את ה' וענני", ומ"מ אין לי פחד כלל מן המזיקין, וזהו "ומכל מגורותי הצילני".

(רבי דוד יצחק רבינוביץ, תהלה לדוד, תהלים לד)

רב פפא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא חלש ליביה שרף פינכא דדייסא

והוא תמוה, אחר שגזר תענית וקבל עליו להתענות איך טעים מידי?... דאיתא במדרש פ' וישלח פרשה עח (ז):... משל, פעם אחד כעס המלך שבחיות על החיות, ויעצו מי ילך לפייס המלך, אמר השועל אני אלך עמכם לפייס המלך שיש לי ג' מאות משלים, והלכו עמו, ובאמצע הדרך אמר להם ששכח מחצית המשלים, אמרו ליה דיה במקצת המשלים, כשהלכו עוד אמר להם ששכח עוד, אמרו לו דיה באלו, עד שבאו לחצר המלך אמר השועל ששכח הכל, וכל אחד יפייס את המלך לפי כוחו וכו'... ונ"ל כי השועל פקח שבחיות, וכונתו שיכנעו למלך וילכו לפייסו, ולולי שאמר יש לו במה לפייס לא הלכו כלל אל המלך, ואח"כ שראה כי גס לבם שבטוחים בשועל ובמשליו, חזר ואמר ששכח הכל, ואז נשבר לבם שאין להם לסמוך על מי שיוכלו לפייס המלך, ואז על ידי הכנעה זו ישתדל כל אחד בעצמו לפייס המלך... רב פפא דגזר תעניתא, והעיקר דיעשו תשובה, וכמו שאמר הכתוב (יונה ג, י) "וירא ה' כי שבו מדרכיהם הרעה", ודרשו חז"ל (לעיל טו ע"א): את שקם ותעניתם לא נאמר, אלא כי שבו מדרכם הרעה, וראה כי אין איש שם על לב, כי סמכו ראשם ורובם על רב פפא. מצורף לזה כי מרוע מעשי בני העולם נמשך שחלש לבו של רב פפא, שהוא לבם של אנשי דורו... לכך שרף פינכא, ויראו שאין להם סמיכה עליו, וישובו כל אחד מדרכו הרעה.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף, פרשת תולדות)

בר אושפזתי אי שריף מר פינכא אחריתי דדייסא אתי מיטרא איכסיף וחלש דעתיה ואתא מיטרא

ידוע שזבולון מספיק ומפרנס ליששכר שהוא ת"ח, ובזכות פרנסת יששכר בא שפע לעולם. ובזה י"ל מה דאיתא בתענית... א"ל רב נחמן בר אושפזתי אי שריף מר פינכא דדייסא אחריתי אתי מיטרא איכסיף וחליש דעתי' ואתי מיטרא. וקשה, וכי במה שאמר אי שריף מר פינכי דדייסא אחריתא וכו', וכי להונותו בדברים בא ח"ו? אבל י"ל דכוונתו הי' באמת אי שריף מר פינכי אחריתי, ויהנה יותר, אז ישפיע במלואו להביא גשמי נדבה לשבוע מטוב העולם. רק רב פפא בענותנותו לא עלה על דעתו שכוונתו כפשוטו לאמתת הדבר, וחליש דעתיה בחשבו שעינה אותו בדברים, ואתי מיטרא.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון דברים פרק לג, יח)

רבי חנינא בן דוסא
45

האמונה בה' יתברך ובתורתו היא המביאה את האדם אל ההצלחה הנצחית ואל דבקות הנפש בדבר הרוחני. וזה דבר אימת אותו הנסיון לפי מה שבאה בו הקבלה הנמשכת, כי לעולם לא נמצא לאחד מן הפילוסופים ולא לשום חוקר שישיג למעלת הנבואה, והוא הידבק הרוח האלקי עם השכל האנושי, כמו שנמצא לבעלי התורה שנדבק שכלם בשם דבוק חזק, עד שיגיע מהדבקותם לשנות טבע המציאות לעשות חפצם ורצונם, ויחדשו בעולם אותות ומופתים יותר מאד כנגד טבע המציאות, כי נמצא לנביאים יגזרו אומר ויקם להם ה' ככל היוצא מפיהם... ונמצא גם כן לכל המאמינים, שהחסידים, אף על פי שאינן נביאים, ישנו הטבע בתפלתם או ישתנה בעבורם... ורבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר חדשו בעולם דברים בשנוי טבעו ומנהגו של עולם. וזה אות כי המאמין בשם ובתורתו הוא למעלה מן הטבע ואינו משועבד לטבע המציאות, אבל טבע המציאות נכנע ומשועבד אליו והוא יכול לשנותו כפי חפצו ורצונו... וכל זה ראיה כי האמונה בה' ובתורתו היא הנותנת שלמות בנפש ודבקות בעליונים עד שיכנע אליו הטבע לעשות רצונו, לפי שנפשו מתעלית ע"י האמונה במדרגה שהיא למעלה מן הדברים הטבעיים, ועל כן ימשול בהם... ולזה תמצא האותות והמופתים נעשים לבעלי האמונה, לא לבעלי הידיעה המחקרית, להורות כי האמונה היא למעלה מן הידיעה המחקרית ומן הדברים הטבעיים.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר א פרק כא)

רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא אתא מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא
45-46

"אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם" וגו' - נראה לפרש על פי פשוטו, דאיתא בגמרא: רבי חנינא בן דוסא הוה אזיל באורחא, אתא מיטרא, אמר כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער, פסק מיטרא. נמצא בשביל הצדיק פסק המטר. אבל "אם בחוקותי תלכו", תהיו כולכם צדיקים, אז לא יועיל תפילת הצדיק היחיד נגד המרובים, ויהיה הגשם בעתו...
ושמעתי מקשים... למה ליה למימר כל העולם בנחת, היה לו לומר בקיצור חנינא בצער. ועוד חס ושלום לומר שהיה הוא מצטער עצמו על נחת העולם. ונראה לי על פי מה שאמרו רז"ל בכל יום בת קול יוצאה ואמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו', נמצא שהיה רבי חנינא בן דוסא הצינור המשפיע שפעו לכל העולם. וזהו בשביל חנינא בני, שהוא לשון דרך ומעבר, כשביל זה שהוא מעבר לכל, כן הוא היה מעבר ההשפעות לעולם. ולכך אמר כל העולם בנחת, פירוש, שהנחת בא להם על ידי השפעתי, ואיך יהיה ההשפעה אם אני בצער, לא יהיה נחת שלם, ואולי חס ושלום לא יהיו גשמי ברכה ונדבה מחמת צער שלי. ואף שאמרו שהיה די לו בקב חרובין, היינו שהיה מספיק עצמו במועט, כי כך מדת הצדיקים, ולא היה לו צער כלל מחמת זה, אבל כאן היה לו צער ממש, ולא היה יכול להשפיע שפע שלימה, וזה היה הצער שלו מפני השחתת העולם, וזה היה עיקר תפילתו שיפסקו הגשמים עכשיו, וכשיבוא לביתו יהיה בנחת להתפלל שירדו כמו שהיה באמת.

(בעל שם טוב, פרשת בחקותי, אות א, בשם ליקוטים יקרים דף ו ע"ד, ואור תורה פרשת בחוקותי)

רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא אתא מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא כי מטא לביתיה אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא

"ונתתי גשמיכם בעתם" - פי' רש"י בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון בלילי שבתות... ושמעתי בשם... מוהר"ג ז"ל אבדק"ק גערמענד, ע"פ מעשה... רחב"ד דהוה קאי אזל באורחא אתא מיטרא אמר לפניו רבש"ע כל העולם כולי בנחת וחנינא בצער, פסק מיטרא, כי מטא לביתי' אמר כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא, אר"י מאי אהניא ליה צלותא דכה"ג לגבי רחב"ד... והנה כחו של רחב"ד היה רק מחמת שהיה צדיק ועשה כל מה שאמר הבורא ית', ע"כ מדה כנגד מדה עשה הקב"ה כל מה שאמר רחב"ד, וכמ"ש "ותגזר אומר ויקם לך"... וא"כ כאשר יהיו כל ישראל צדיקים ויעשו רצונו של מקום, וכמ"ש "אם בחוקותי תלכו", ויהיו כל ישראל כולם בבחינת רחב"ד, א"כ מתי יוריד הקב"ה גשמים? הלא יזדמן שאחד מישראל יהיה אז בדרך ויאמר שיפסק המטר, ואחר יהיה בבית ויאמר שירד המטר ומה יעשה הקב"ה? לזה אמר "אם בחוקתי תלכו", ותהיו כולכם בבחינת "ותגזר אומר ויקם לך, אז אהיה מוכרח "ונתתי גשמיכם בעתם", בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון בלילי שבתות שאז תהיו כולכם בבית וכל אחד יהיה מרוצה בגשמים.

(רבי אשר אנשל יונגרייז, זכור ושמור, בחוקותי, עמ' עב, בשם ילקוט הגרשוני)

רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא אתא מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא כי מטא לביתיה אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא וכו' כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת
45-54

...דאיתא בגמרא כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני כו', ושמעתי אומרים הפירוש: בשביל, רצה לומר על ידי שרבי חנינא בן דוסא עשה שביל ודרך ופתח הצינורות, על ידי זה ניזון כל העולם. ויש לומר גם כן... שאנו רואים כמה צדיקים מסגפים עצמם בסיגופים גדולים כמה שנים ובאים למדרגת חסידות, ויש בני אדם שאינם מסגפים עצמם כל כך ואף על פי כן זוכים לחסידות ושלימות, זה גם כן על ידי סיבת הצדיק שסיגף עצמו והסיר המסך המבדיל הגדול... המעכבים את האדם לבוא לדרכי ה', ועושה שביל ודרך בעבודתו יתברך אזי בקל לקרב אל הקדושה... וזהו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, דהיינו שעל ידי מעשיו הקדושים כבר נתעורר רחמים ופתח שער הקדושה, על ידי שהסיר המסך המבדיל כנ"ל והיה קל לכל אדם לעבוד השם יתברך ברוך הוא. וחנינא בני די לו בקב חרובים, רמז די כאדם האומר יש לו די, דהיינו כמו רב לי שמחה וחדוה בדבר זה, שהיה כח בידו לשבר הקב חרובים, המה המקטרגים שמרמז קב חרובים לעולם החרוב, והוא במעשיו הקדושים הפכם לרחמים. וזהו מה דאיתא ברבי חנינא בן דוסא שהלך בדרך ואתא מיטרא אמר כל העולם בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא, וכשבא לביתו אמר כל העולם בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא. ולכאורה וכי לא ניחיה ליה לר' חנינא שיהיה העולם בנחת שאמר כל העולם בנחת? ולא היה לו לומר רק חנינא בצער, כדי שיפסוק המטר שלא יהא לו צער בדרך. ולפי דברינו הנ"ל יבואר היטב, דהיינו שדבריו היו בלשון תימה: איך אפשר שזה הוא גשמי ברכה וכל העולם בנחת ממטר הזה, הלא חנינא בצער, והכל הוא בשביל הצדיק כנ"ל, וראויה הוא שיהיה הנחת מקודם להצדיק. ואחר כך אמר כל העולם בצער וחנינא בנחת, רצה לומר היתכן שיהא אפשר שיהיה העולם בצער מאחר שחנינא בנחת ובידו הכח לשבר המקטרגים והחיצונים ולהפכם לרחמים, וההכרח שיהיה עולם בנחת ולא בצער.

(רבי אלימלך מליזנסק, נועם אלימלך בראשית פרק כד, א [ובדומה בבעל שם טוב, פרשת בחקותי, אות א, בשם ליקוטים יקרים דף ו ע"ד, ואור תורה פרשת בחוקותי, וכן בעבודת ישראל, ליקוטים, כאן])

והוא תמוה, בשלמא מאי שאמר שנית בביתו ניחא, כדרך הצדיקים שדרכם להתפלל עבור כללות ישראל ולמסור נפשם ומאודם ולהצטער בעצמם כשהם רואים נפשם בטובה וכללות ישראל בצער, אבל מה שאמר רבי חנינא בן דוסא בהיותו על הדרך וירדו גשמי ברכה, לכאורה אין זה משנת חסידים לעכב ההשפעה עבור צער עצמו, בפרט רבי חנינא בן דוסא שהיה די לו בקב חרובין ולא הסתכל מימיו על עצמו. ונראה לבאר על פי דברי הר' ישראל בעל שם טוב ז"ל שאמר פירוש הגמרא יצאה בת קול ואמרה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, דהצדיק הוא כמו שביל וצינור הממשיך נוזלים, כן הוא על ידי מעשיו הקדושים ממשיך השפעות טובות לעולם, וכמו שהצינור אינו נהנה במה שעובר עליו, כן הצדיק אין רצונו וחפצו כי אם להשפיע לכל באי עולם. וזהו הבת קול כל העולם ניזון בשביל - פירוש בצינור שעושה חנינא בני, והוא כמו השביל וצינור, שאין חפץ בטובת עצמו ומסתפק במיעוט ודי לו בקב חרובין... ולפי זה ניחא גם מה שיש לדקדק שאמרו אמר חנינא בצער וכן חנינא בנחת, ולא נאמר בלשון תפילה שהתפלל. אכן פירוש הענין, כאשר הלך בדרך וירדו הגשמים ונצטער על ידי ההשפעה, אז הרגיש בעצמו שהגשמים לא היו גשמי נדבה וברכה, שהרי ידע על פי בת קול שהוא השביל והצינור של ההשפעה, ולזה תמה ואמר מה זאת, ואיך אפשר שיהיו גשמי ברכה וכולי עלמא בנחת, הלא חנינא בצער ואין בכוחי להמשיך שפע לשמחם ולעשות להם נחת? ועל ידי אמירתו ותמיהתו באמת פסק מיטרא. אבל כשבא לביתו ומצא את עצמו בנחת, תמה להיפך, כלומר איך כולי עלמא בצער ואני בנחת, וכשהצינור בנחת מדוע לא תרד ההשפעה כדרכה לשמח את הבריות? ולכן אתא מיטרא גשמי ברכה לשמחם.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, ליקוטים, כאן)

כי מטא לביתיה אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא

והקשה מהר"ש אלגאזי ז"ל דלמה כשבא רבי חנינא לביתו לא החזיר הקב"ה המטר עד שהוצרך רבי חנינא לבקש עליה שיחזור ויאמר חנינא בנחת כו'... ולעניות דעתי נראה דלא החזירו הקב"ה כדי שיתפלל רבי חנינא, לפי שמתאוה תפלתם של צדיקים.

(רבי אליהו הכהן מאזמיר, אגדות אליהו, יומא פרק ז, עמ' של-שלא במהד' תשנט)

היה מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון

"יהיו לרצון" - ר"ל בהיכל הרצון, שם צ"ל "אמרי פי" - דיבור, אבל "והגיון לבי לפניך" בהיכל ק"ק, בחי' הגי הגיון. ולכן כה"ג מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון ולא בהיכל ק"ק, דשם רק "הגיון לבי".

(רבי מנחם מנדל שניאורסון [צמח צדק], אור התורה, מגילת אסתר, עמ' לו)

פעם אחת היה חסיד אחד אשר בכל פעם שנכנס אל כ"ק זקני הרה"ק מריזין ז"ל נשכחו ממנו כל הבקשות, וכשהלך ממנו נזכר בכל, וכן היה כמה פעמים. והציע זאת לפני כ"ק ז"ל, והשיב לו, אל יפלא בעיניכם הדבר. דאיתא בגמרא שכאשר נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכיפורים ובצאתו היה מתפלל תפילה קצרה בבית החיצון. ולפלא, הלא היה ראוי שישפוך שמה תפלתו על צרכי בית ישראל המרובים אשר כל השנה הכין עצמו לזה? רק הענין הוא, כאשר בא הכהן הגדול למקום קדוש כזה, קרוב לאור שכינתו ית', נשכחו ממנו כל עניני גשמיות מהעולם השפל, ורק בצאתו משם, אחרי שהתחיל להיפרד עצמו מהקדושה, נזכר מעט מצרכי עם בני ישראל, והיה מתפלל תפלה קצרה. כן ממש הוא, דכשבאים לפני הצדיק האמיתי מקור הקדושה, שוכחים כל הדברים הגשמיים... ובזה יכולים לבאר מדוע הצדיקים היוצאים לעולם האמת שוכחים בנו - כי בבואם קרוב לאור שכינתו ית', מקום שמשם נחצבה הנשמה, שוכחים כל עניני הגשמיות מהעולם השפל.

(עירין קדישין השלם, יום הכיפורים)

ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים

י"ל הפירוש עוברי דרכים היינו מי שעובר ח"ו על דרך השי"ת. אבל לא מי שהולך בדרך השי"ת. ועפי"ז ניחא מ"ש עוברי דרכים ולא "הולכי דרכים".

(רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק, אהל תורה, אות קצח)

"הגשם חלף הלך לו" (שיר השירים ב, יא) - במדרש (שיר השירים רבה ב, כח-לב) דרש מקרא זה על גלות מצרים ועל גלות בבל... והלא בגמרא (לעיל ז ע"א-ע"ב) דרשו הגשמים רק לסימני ברכה?... אך איתא בגמרא (לעיל ח ע"ב): קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא. ובאמת מצינו בגמרא שהכהן גדול התפלל ביום הכפורים ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים בענין הגשם, כי עוברי דרכים מצטערים הם בירידת הגשמים. אך הענין הוא דהאומות נמשלו לגשמים מצד כי בריאת האומות העולם היה רק בשביל טובת ישראל, כמו שיהיה לעתיד דכתיב (ישעיה סא, ה): "והיו בני נכר אכריכם וכורמיכם ואתם כהני ה' תקראו"... ובאמת להעוסקים בתורה אין להאומות שליטה עליהם, כמו שאמרו (אבות פ"ג מ"ה): המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות. ואמנם עוברי דרכים היינו אותם שאינם עושים רצונו של מקום, ועוברים מדרך ה', הם מצירים מהם, והם הגורמים לשיעבוד מלכויות ולצרת ישראל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות ט)

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני
53

ועל דרך שאמרו חז"ל (בבא קמא ס ע"א): אין הפורענות בא לעולם כי אם בעבור הרשעים, ואינו מתחיל כי אם בצדיקים, שנאמר (שמות כב, ה) "כי תצא אש ומצאה קוצים" - אלו הרשעים, "נאכל גדיש" - שכבר נאכל... וקרא לצדיק "גדיש" לפי שכולם אוכלים בזכותו, כמו שאמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו', וכמו שנאמר (ויקרא כא א-ב): "לנפש לא יטמא... כי אם לשארו", היינו לצדיק שהכל כקרוביו, ונקרא "שארו" בעבור הקירבה ובעבור שהוא מפרנסו, כי "שאר" היינו מזון. זה שאמרו: ואינו מתחיל כי אם בצדיקים, רצה לומר זה התחלת הפורענות, שהקב"ה לוקח מן הדור החוטא את הצדיק שהיה זן ומפרנס את הדור בזכותו. ועיקר הפורענות בא בעבור מציאות הרשעים שנמשלו לקוצים, והם גורמים שכבר נאכל גדיש, כי אין להם עוד פה לאוכלו, והקוצים מעכבים את הדרך אל הגדיש.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, בראשית, פרק נ, י)

לפי שמן כל צדיק יגיע לבני דורו ארבעה מיני תועלת, האחד הוא שכל העולם ניזון בזכותו כמו שאמרו חז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני... והרי המה כמו האם המניקה את בנה כמו שאמרו (תנחומא שמות יב) "שני שדיך" - אלו משה ואהרן, וכן פירש רש"י (שיר השירים ד, ה) וכן מצינו שבזכות מרים היה להם הבאר שהיה מספיק לישראל כל צורכיהם. וזהו סמיכת מיתתה לפרה - אם העגל תבוא לתקן קלקול בנה.

(כלי יקר במדבר פרק כ פסוק ב)

ישנם צדיקים כאלה, שאינם צריכים לא ללמוד ולא להתפלל לפי מדרגתם כי אם לפרקים, כרב יהודה [ראש השנה לה ע"א], ואסור להם לשבר את מידותיהם, אלא הם מניחים את רצונותיהם וכל נטיותיהם להתרחב ולהתפשט, וכל חפצם נעשה, ויגזרו אומר ויקם להם, וכל העולם כולו חי בכוחם וניזון בזכותם. והם הם הנשמות המצוינות, שאור הסגולי העליון מאיר בקרבן, וכל חמדת הקודש שמתנוצץ עליהם מבחוץ אינו אלא בבואה דבבואה מהאור הטוב הגנוז בתוכם פנימה.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות לד)

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת
53-54

בפרק הרואה (ברכות נה ע"א): אמר רבי יוחנן שלשה [דברים] הקב"ה מכריז עליהם בעצמו, ואלו הן, רעב, ושובע, ופרנס כו', עיין שם. וצריך לטעם למה בשלשה אלו מכריז בעצמו... נראה לעניות דעתי שלפעמים שהם תמוהים בעיני הנבראים, על כן הקב"ה מכריז בעצמו. כענין עידי פסולי דרבנן שהם כשרים מדאורייתא צריכין הכרזה (סנהדרין כו ע"ב)…שבע - כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין.

(של"ה, פרשת כי תשא, דרך חיים תוכחת מוסר, אות יח)

מצינו ברבי חנינא בן דוסא שיצא בת קול, כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו'. והענין הוא, דהנה הצדיקים ע"י היחודים ממשיכים שפע מעילא לתתא, ואינם מחזיקים השפע לעצמם מה שנשפע להם, רק נותנים צדקה ולשאר דברים שבקדושה, ואינם מחזיקים השפע שנשפע להם מיום זה ליום המחרת, כי בכל יום עושין יחודים דבר יום ביומו, ואין יחוד יום זה דומה ליחוד של יום אחר, על כן כל מה שהמשיכו ביום זה ע"י היחוד שעשו ביום זה - מחלקין לצדקה ולדברים שבקדושה באותו יום עצמו, וביום שלאחריו עושים יחודים אחרים וממשיכים השפעות אחרים, ומחלקין גם כן באותו יום, וכן בכל יום ויום - כן מתנהגים תמיד.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת תולדות, פרק כז, כח)

שורש והתכלית גדול לעבדות ה' הוא מדת הסתפקות, שלא לרדוף אחר המותרות. וכל זמן שאדם רודף אחר המותרות, הן באכילה ושתיה, והן בשאר התאוות - קשה לו לבוא לידי התכלית האמיתי. וצדיקי הדור הם נקראים 'יסוד העולם', כי הם במדרגת מדת יסוד, אשר ע"י מעשיהם הטובים הם משפיעים כל הטובות בעולם, והם הם הצינור והשביל אשר על ידם באים כל ההשפעות, וממילא באים ההשפעות עליהם, והם מסתפקים את עצמם במיעוט ההסתפקות, ומחלקים ההשפעות וכל טוב לכנסת ישראל. כמו שמצינו ברבי חנינא בן דוסא 'כל העולם ניזון בשביל חנינא בני', רצה לומר, ע"י השביל וצינור שלו, 'וחנינא בני די לו בקב חרובין', רצה לומר, שמסתפק את עצמו במעט ההסתפקות. והנה יצחק אבינו בירך את יעקב בטל השמים ובשמני הארץ וגו', ולפי דעת עשו היה הכל כפשוטו... אמנם, יעקב לא עשה זאת לעיקר, כי באמת דרשו חז"ל כל הברכות על דרכים אחרים פנימיים, יעויין בדבריהם. על כן שלח לו:... אין לי צורך בכל זאת, ואין לי תענוג מזה. "ויהי לי שור וחמור" וגו' - רצה לומר, עבורי די בשור אחד, וחמור אחד, ועבד אחד, כאשר מצינו ברבי חנינא בן דוסא.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת וישלח, פרק לב, ו)

המפרשים פרשו דכל העולם כולו ניזן בשביל חנינא בני, מתי? בעת שחנינא בני דיו בקב חרובין מע"ש לע"ש, אבל אם חנינא היה ג"כ רוצה להנות מן העולם הזה ולחיות בכל טוב כמו כל האדם, כי אז אין בכחו שכל העולם היה ניזן בשבילו. וזה שאמר דוד המלך בתהילים "צדיק אוכל לשובע נפשו", אם גם הצדיק רוצה לאכול לשובע, כי אז "ובטן רשעים תחסר".

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

צריך להסתפק במועט וההכרחי ביותר, ואת כל העמל להשקיע בתורה, והמקיים את זה ואינו נוטל מן העוה"ז כלום... כל העולם כולו מתאשר ונהנה על ידו... ונראה שזהו ביאור מאמר חז"ל כל יום ויום... מע"ש לע"ש. כלומר, כל העולם כולו ניזון בזכות חנינא בני, ומה טעם? על שום שחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, ואינו נהנה מן העוה"ז כמלוא נימא.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר (מהד' תש"מ), תשל"ב, מאמר יב, עמ' מא [ובדומה שם, תשל"ג, מאמר יז עמ' נט])

[אף שכל העולם סר מדרך ה', הארץ ממשיכה להוציא פירות, ומטרתה בשביל ר"ח בן דוסא. כל חלקת אדמה מוציאה פירות, כי אולי ר"ח בן דוסא יקח ממנה, אלא שהוא לא רוצה פירות טובים ומסתפק בקב חרובין, ונמצא שכל העולם אוכל פירות בזכותו.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, גיא חזיון, עמ' 16) לטקסט

[כתב סופר פירש, שכיון שר' חנינא הסתפק בקב חרובין, השאיר את השפע לאחרים. אבל אם צדיק אוכל לשובע, זה ימנע את השפע מהאחרים, כמו שכתוב (משלי פרק יג פסוק כה) "צדיק אוכל לשובע נפשו" - שבגלל זה "ובטן רשעים תחסר". ופירש בזה את הפסוק (במדבר פרק יא פסוק ד) "והאספסוף אשר בקרבו" - היינו הזקנים, שנאמר עליהם "אספה לי שבעים איש", "התאוו תאוה" - לאכול בעצמם, ולכן לא היה שפע לשאר העם ולכן "וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר". אבל יש זכות גדולה כך שגם כשהצדיק אוכל בעצמו, יש די שפע לאחרים, כמו שנאמר "ונברכו בך כל משפחות האדמה" - "בך" היינו שגם כשתהיה לך ברכה, היא תתפשט גם לאחרים.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' קיג) לטקסט

[מה שהיה חסר לו שפע בששת ימי המעשה, מערב שבת לערב שבת, גרם שפע רב לבני דורו. הוא לימד לבני דורו את מידת הסבלנות, לסבול את סבל הגלות, לשכוח את השפע הרב שהיה להם בא"י, ולהסתפק ב"קב חרובין" בגולה. (סב ע"ד) וכך כל העולם ניזון בשבילו - כולם למדו להיות ניזונים מעט, בקב חרובים. הוא חיזק אותם שלא לאבד תקוה בימי הגלות, כי תבוא גאולה. העיקר לשאת את הסבל בגלות עד אז.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף סב ע"ג-ע"ד) לטקסט

וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת
53-54

הכת השלישית מבני עליה והנם מועטים היא מה שנתעצם בהם זה השכל להיחשב נמצא בפני עצמו, והוא נפרד בפועל מן הכח החיוני, עד שאפשר שימות האחד בחיות השני... והנה אנשים כאלה בענין מזונם וספוקם הם אשר זכו לשתי שולחנות לשני חלקיהם הנפרדים, איש לפי אכלו. אמנם במה יסעדו באלו השולחנות? מי יתן ואדע. כי הנה כח החי הנפרד מהשכל די לו בארוחת ירק, אשר היא למטה ממנו במדרגה, והבשר אסור לו, לפי שהם במדרגה אחת, כמו שאמרנו. ואם נבוא בבחינת השכל אשר בפועל, הנה באמת זה וזה אינו מאכלו ולא ניזון הימנו בטבעי כלל. והנה באמת לסיבת זה הערעור היה מנהג האנשים השלמים אשר מעולם אנשי השם בחכמה ופרישות, ואשר נבדלו שכליהם מהיולאניותם כנזכר, להינזר מיישוב האנשים... ולהרחיק המאכלות מהבעלי חיים, ולספק צרכי הנפש החי ההכרחיים במדרגה אשר תחתיה מהעשבים והזרעונים ופירות העצים ויתר הצמחים, כי קבלו בזה כפי מה שאחשוב העצה הנכונה שנתן הבורא יתברך אל המין האנושי בעת הבריאה, כמו שאמרנו, והיא שישתדלו להגיע אל זה הענין מהחלוק, ובהגיעם בו יסלקו עצמם מהערעור הנזכר, ואל יבואו בריב הויכוח ויסתפקו מהירקות והפירות... והיא העצה הנכונה אשר לקחוה קדושים אשר בארץ מחז"ל, כגון רבי שמעון בן יוחאי ובנו ר"א בהיותם במערה כמה שנים סמוכין על מי מעיין ופירות החרוב (שבת לג ע"ב), וכבר אמרו: כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לע"ש, וכאלה רבים.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, שמות שער מא, דף עט ע"ב במהד' תרכח)

[עליו נאמר "יראי ה' בטחו בה'" - בוטחים בה' שיהיו שבעים במעט, והמזלות אינם שולטים עליהם.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף כב ע"ב) לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300