Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת תענית



כג ע"א

בעתם בלילי רביעיות ובלילי שבתות

ואמר "ונתתי גשמיכם בעתם", לפי שצורך הגשמים בארץ ההיא אינו אלא בימות החורף, שהגשמים מצויין בטבעם, ולזה לא ייעד הוייתם אבל שישגיח עליהם בשיהיו בעתם, וכמו שאמרו חז"ל: לילי שבתות ולילי רביעיות, שיצליחו את אשר שלחם ולא יקוצו העם בהם.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, ויקרא שער ע)

בספר דרוש שמואל בסדר היום: כתיב "כי יהיה בך אביון", "ולא יהיה בך אביון", ותירצו בש"ס כאן כשעושים רצונו של מקום. מקשים דאיתא בש"ס "ונתתי גשמיכם בעתם" - בלילי שבתות, ופריך למה לא ביממא ותירץ שמש מרפא לעניים. וקשה דכתיב "אם בחוקותי" היינו עושים רצונו, "ולא יהיה אביון" ולא צריכים לשמש. עכ"ל. והרואה יראה בש"ס בתעניות דף ח' דאמרי שם: אמר רבי יצחק שמש בשבת צדקה לעניים, וזו מימרא לבדה ולא קאי אגשמים בלילי שבתות כלל. ולפ"ז לק"מ. וכעת לא מצאתי בש"ס כסגנון שכתב הדרוש שמואל. וצריך חיפוש. ולעת הלום בהכי אשכחנא פתרי למה שהקשה הרב נחלת יעקב פ' בחוקותי להרא"ם שכתב בטעם דהגשמים יבואו בלילי שבתות דוקא מפני דביום צריכים ללכת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, דאישתמיטיתיה מימרת רבי יצחק דטעם דאין גשמים ביום שבת משום עניים. ומן האמור הקול נשמע דיפה כתב הרא"ם, דאי אפשר לומר טעם זה להך קרא דקאי בעושים רצונו של מקום, וא"כ אין עניים. ודוק. ושוב ראיתי בספר אמרי נועם שכתב דבעושים רצונו של מקום לא יהיה אביון, אבל עניים יהיו, ולהם נתונים מעשר עני, עש"ב. ובהכי לא קשה קושית דרוש שמואל.

(חיד"א, פני דוד, פרשת ראה, אות ו)

בעתם בלילי רביעיות ובלילי שבתות שכן מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות

והכי קאמר כהן גדול בתפלתו וכו' יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתהא שנה זו גשומה וכו', כלומר שתהא שנה זו גשומה בעתה בלילי רביעית ובלילי שבתות, כמ"ש "ונתתי גשמיכם בעתם" - בלילי רביעית ובלילי שבתות וכו' כנ"ל, ואז עי"ז לא יעדי עביד שולטן, דהיינו בתי דינין, מדבית יהודה, לדון בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו בכל יום או שני וחמישי כתקנת עזרא שבאים מן הכפרים לעיירות שיושבין שם בתי דינין וכו', כיון דליכא גשמים בימים כי אם בלילי רביעית ובליל שבתות כנ"ל [ע"פ מהרש"א לעיל ח ע"ב, שגשמים מפריעים לבוא לבית הדין]. וא"ת ושמא אין סיפוק בגשמים של שני לילות בשבת כנ"ל? לזה אמר "ולא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנסה זה מזה", ע"י ריבוי הגשמים של שני לילות בשבת, כדאמרינן: שכן מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעית ובלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות וכו' וצררו מהם דוגמא לדורות כנ"ל. ועוד "ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים" בשיירות בלילי רביעית ובלילי שבתות, שמתפללים שלא ירדו גשמים.

(רבי שלום אביחצירא, כף אחת, יומא נג ע"ב, עמ' קפה)

"ברכת אביך גברו על ברכת הורי... עד תאות גבעות עולם" - היינו דאפי' בדגן ותירוש שברך יצחק ג"כ, מכל מקום במינים הללו ג"כ יש הרבה מינים, עד דבימי שמעון בן שטח היו חטים ככליות כדאיתא בתענית פ"ג, וכן יש בכל המינים. והנה אמרו בב"ר [פרשה כ, ז] שהאדמה יש לה תשוקה לגדל צמחה... על צד היותר טוב, וזהו "עד תאות גבעות עולם", שהמה משתוקקים להצמיח מגדיהם עד להפליא, כך יהיו כל המינים על צד היותר טוב.

(רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר בראשית פרק מט, כו)

ובלילי שבתות

ששבת הוא כדוגמת ביהמ"ק, והוא מקור הברכה והוא אוצר הטוב ואור הגנוז יהל אורו.

(רבי משה יחיאל אפשטיין, אש דת חלק י, פרק טו מאמר אות ב, עמ' שע)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ו ע"ב בשם ריקאנטי ובשם זכור ושמור, ולעיל ז ע"ב בשם אמרי פנחס]


שכן מצינו בימי שמעון בן שטח וכו' שנעשו חטים ככליות וכו' ועדשים כדינרי זהב
1-5

"ונתנה הארץ יבולה" -...יבולה משמעו הולכה ממקום למקום... ונכלל בזה פירות שאין באים ע"י הזריעה וגידול במקומו, אלא ממציאים כחות הארץ מרחוק ומעומק, עד שנעשו הפירות גדלים מהרגלן, וכמו שידוע שיש לזה המצאות מאומנים במלאכת גידולי הארץ, אבל בזמן שישראל מתברכין הארץ נותנת יבולה בלי פעולה יתירה לזה, וכדאיתא בתענית פ"ג שבימי שמעון בן שטח היו חטים ככליות ועדשים כדנרי זהב.

(נצי"ב, העמק דבר, ויקרא, פרק כו, ד)

שכן מצינו בימי שמעון בן שטח וכו' שנעשו חטים ככליות וכו' וצררו מהם דוגמא לדורות להודיע כמה החטא גורם
1-6

הכל בטבע עשה אלקים, כי גם הטבע הוא מהבורא יתברך שמו, כי הכל בחכמה עשה; בעת שעובדין ה' יתברך כתיקון - אין צריכים שידוד מערכות, רק בחכמת הטבע הוא מנהיג עולמו, ובכל רגע ורגע השגחתו פרטיות על כל העולמות וברואיו, ולכולם יש כח וחיות מאתו יתברך בלי שום הפסקה כלל, כמו שמצאנו דוגמא לזה בימי רבי שמעון בן שטח שצררו חכמים דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם - עיין במסכת תענית. אך בני אדם הממשיכים עצמם ומבלים כל ימיהם ושנותיהם רק בהטבע - המה מפרידים אלהותו מהטבע, כי אין ממשיכים עצמם אחר אלהותו רק בהטבע לבד - בזה המה דוחים רגלי השכינה כביכול.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת ואתחנן, פרק ג, כג)

בימי הורדוס שהיו עוסקין בבנין בית המקדש והיו יורדין גשמים בלילה וכו' וידעו שמלאכת שמים בידיהם

ומשנברא אדם מסר הכל בידו וכל מה שנפעל בעולם אחר שנברא הוא מעשה ידיהם של צדיקים. ואף הגשמים היורדים מה' כמבואר בכתובות (ה ע"א): מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר. ואף על פי שמפתח של גשמים בידו של הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו (לעיל ב ע"א), מאותו מקרא ד"יפתח ה' לך" וגו', דייקינן שם (ט ע"א) ממלת "לך" דבשביל יחיד, דאין הפתיחה אלא לך בזכותך. ועל ידי פעולת התחתונים וזה האד העולה מן הארץ והשקה וגו', שעליית העננים הוא מן הארץ דוקא. וכשעסקו בבנין הורדוס איתא שם דירדו גשמים בלילה וכו', וידעו שמלאכת שמים בידיהם. והגם דפשוטו שלא נתבטלו ממלאכתם, הכוונה גם לזה דעל ידי שמלאכת שמים בידיהם ביום, המשיכו השפעת הגשמים בכל לילה להיות אז מיטרא בעלה דארעא כלשון הגמרא שם (ו ע"ב), וזמן המשכת ההשפעה בחצות לילה כידוע והיום למלאכה.

(ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, קדושת שבת, מאמר ב)

מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו'

[עי' יאורי אגדות לעיל יט ע"א]


נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך
19-21

חוני המעגל היה ג"כ חריף גדול, יחד עם גודל קדושתו. ונראה שהחריפות מתאימה עם הקדושה. ומה שמקשה בסנהדרין (כד ע"א) על ר"ל כשאמר "פה קדוש יאמר דבר זה" - "והלא כל הרואה את ר"ל בבהמ"ד כאילו עוקר הרים וטוחנם זה בזה", הוא רק על הסגנון של התמיהא, שדרך החריפים לדבר בריתחא דאורייתא דקא מרתחא בהו, ומשני התם שפיר, שעכ"פ לגבי ר"מ, שכל הרואה אותו בבהמ"ד הוא כאילו עוקר הרי הרים וטוחנם זה בזה, מתהפך הסגנון העז של ת"ח קשה כברזל שהיא מעליותא לסגנון רך, כראוי לפי ערך יראת הכבוד של הגדולה אשר למדרגה היותר עליונה.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

הביאו לי פר הודאה
29

"לפלא נדר או שלמים" -... "לפלא נדר" היינו שלא בעת צרה, "או שלמים" היינו שנדר בעת צרה והיינו תודה... ומשום הכי כתיב ביחוד זה הלשון בבן בקר, ללמדנו שדרך להביא תודה פר, משום שמרובה באכילה, כדי שיסופר הנס ברבים כמש"כ בספר ויקרא פרשת צו [המק דבר ויקרא ז, יג], והיינו דאיתא בתענית דף כג הביאו לי פר הודאה, משמע שהיה מנהג ידוע להביא על הודאה פר.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק טו, ח)

הביאו לו פר הודאה סמך שתי ידיו עליו
30

"תקריבו את קרבנכם" - דרשו בתורת כהנים: מלמד שהיא באה נדבת צבור... אם הצבור צריכין לתפלה, מביאין קרבן עולה ונותנין ליחיד שיביא כדין עולת יחיד והוא יתפלל עליהם. וכן היה בשמואל הנביא א, ח, כשבקשו ממנו "אל תחרש ממנו מזעוק אל ה' וגו', ויקח שמואל טלה חלב אחד" וגו', ואח"כ "ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל". וכן היה בבית שני בתענית דף כג בחוני המעגל שאמר להם הביאו לי פר הודאה, ופירש רש"י: להתודות עליו, ועשה לו סמיכה והביאו שלמים. [והא שפירש רש"י שהיה שלמים, ולא פי' שהיה עולה שהצבור מביאין, נראה משום שדייק פר הודאה, משמע שהפר מסוגל לזה הקרבן, והיינו תודה...]. הא למדנו שהצבור מביאין ומוסרין ליחיד שהוא גדול הדור להביא כמו יחיד, ונמצא דענין קרבן נדבה דומה לתפלת שמונה עשרה בזה"ז, שבזמן שאיזה יחיד נצרך לדבר להתפלל לה', אם הוא בר הכי שמבין ענין תפלה לעמוד לפני ה' ה"ז מתפלל לעצמו... ואם לאו בר הכי הוא, ילך אצל חכם כדאיתא בב"ב דף קט"ז, והטעם הוא דתפלת ת"ח מתקבל יותר... אבל מכ"מ אין היחיד הולך ליחיד שבדור, אלא לאיזה אדם חשוב שבעירו וכדומה. משא"כ אם צורך כל ישראל הוא, מעמידין בתפלה אדם מסוים בדור, כידוע בפרקי דחסידי לענין תפלה לחוד [בהמשך העמוד, באבא חלקיה, ובעמוד ב, בחנן הנחבא, ועוד]. וכך היה ענין קרבן נדבה בזמן הבית שמתפללין עליו.

(נצי"ב, העמק דבר, ויקרא, פרק א, ב)

הביאו לו פר הודאה וכו' יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים
30-32

הארבעה אשר צריכין להודות, יורדי הים ואינך, הנה דוקא אחר שכבר יצאו מן הצער ההוא אשר היו בו לגמרי - אז צריכין להודות לה' שקבלו כל הטובה. היינו, אחר שכבר עלה מן הים, והחולה כבר נתרפא לגמרי, וכן כולם. וכן בכל ההצלות והישועות, אחר שכבר יצא מן הצער שהיה לו - צריך להודות... שמעתי מאדמו"ר הרב הקדוש מורינו יעקב יצחק מלובלין הכ"מ זלה"ה, במעשה דחוני המעגל במסכת תענית, שהתפלל על הגשמים עד שירדו גשמים מרובים ולא היו צריכים להם עוד, ובקשו ממנו שיתפלל עליהם שלא ירדו עוד. אמר להם, שיביאו לו פר הודאה, יעוין שם, והביאו לו והקריב ופסקו הגשמים. אמר אדמ"ו זלה"ה, שהכונה היה כנ"ל, כי אחר שהקריב פר הודאה, בזה רימז שכבר יצאו מן הצער לגמרי, ואינם צריכים עוד להטובה וממילא יפסקו הגשמים. וזה מרומז בפסוק שלפנינו, אחר שאמרה לאה "הפעם אודה את ה'", וקראה שמו יהודה לשון הודאה, ממילא הראתה בעצמה, שכבר קבלה כל הטובה בבנים ואינה צריכה עוד לטובה זו, על כן "ותעמוד מלדת".

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת ויצא, פרק כט, לה)

אינן יכולין לא ברוב טובה
30-31

אמונה יותר מהמדה מבלה עולם היא, ולא רק אמונה של שקר, אלא אפילו אמונת אמת, כשהיא פועלת על הנפש היחידי והציבורי יותר מהמדה שהיא צריכה לפעול, עד כדי למזג את כחה עם יתר הכחות הרוחנים והמעשיים, הרי היא מטשטשת את העולם.... דור אחרון בכל תקופה, בא ע"פ רוב בכח שולל, שאין תקופה נגמרת אא"כ שמש לה הכח הרוחני היותר עדין בתור כח משפיע, וע"י השפעתו ודאי הפריז את מדתו, ורוב טובה הביא, שאין העולם יכול לקבלה, ונהפך לרועץ לו. על כן באה המדה של דור אחרון, דור החותם תקופה ומתחיל תקופה, שהוא שולל, ותיכף בהתגלות שלילותו וַתעשה את תפקידה למחוק את הסאה, מתגלה הרפיון והאפסיות שיש בשלילה והיא בעצמה מבצרת לה את מקומה, שלא תתפשט הרבה. וההתפשטות היתירה שגרמה בהופעתה הראשונה, חוזר ובא לידי תיקון ע"י המיזוג הכללי.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ א אות תרמו)

מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו וכו' נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל

ופירוש מתחטא - מתגעגע. והוא דענין תפילה הוא בבחינת כעבד לפני המלך (ברכות לד ע"ב)... וזה היה כח רבי חנינא בן דוסא שהיה כוחו בכח התפילה. מה שאין כן חוני המעגל, שהיה כוחו בכח התורה, כמו שאמרו נהירין שמעתתין כבשני חוני המעגל, ותלמידי חכמים קרוים בנים למקום כמו שנאמר (ישעיה נד, יג) "ורב שלום בניך", אל תיקרי בניך אלא בוניך (ברכות סד ע"א), שהם התלמידי חכמים, ובן הוא מתגעגע לפני אביו ועושה רצונו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת כי תבוא, אות ו)

כבן שמתחטא על אביו
35-36

כעבד לפני המלך [ברכות לב ע"א]. תענית דף כג ע"א כבן שמתחטא על אביו.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, גליון הש"ס, ברכות לד ע"ב)

ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור
38

כמה יכול אדם להתעלות, עד כמה יכול הוא לעשות את רצונו שליט ופועל בעולם, עד כדי לברך את מי שהוא חפץ, עד כדי להמשיך סדרי גורל החיים ע"פ המשכת חפצו, "והיה ברכה - הברכות מסורות לך". בבהירות צריכים להביט על יסוד הידיעה הנפלאה הזאת בתכונת האדם והעולם, ביחש האדם לשלטונו על ההויה. מתעופה עליונה זו יורדים לעולם המעשה ומוצאים את השליטה המעשית החיצונה. לרדד את הטבע והיקום תחת רגליו, שהוא רק לבוש חיצוני לאותו השלטון הפנימי שלטון היות ברכה, להיות הברכה באה לרגלו, ונמשכת לרצונו ומוצא שפתיו. ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

(ראי"ה קוק, מוסר אביך, מדות הראיה, רצון, אות ד)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כה ע"א בשם כלי יקר]


ותגזר אמר ויקם לך וכו' אתה גזרת מלמטה והקב"ה מקיים מאמרך מלמעלה
38-39

הקב"ה גם כן מקיים המצוות כמו שאמרו במדרש (שמות רבה ל, ט): מלך גוזר גזירה והוא וכו' למה אינו משמר שבת וכו', והשיבו דהוא חצירו. וכן אמרו (ברכות ו ע"א): מנין שהקב"ה מניח תפילין. ועוד טובא. וכן מצות חכמים, על זה נאמר "ותגזור אומר ויקם - צדיק גוזר והקב"ה מקיים. וגם הוא מקיים משלוח מנות בפורים... הוא כבוד שה' יתברך חולק לאדם כענין (דברי הימים א' ד, ט) "ויהי יעבץ נכבד מאחיו" ע"י דברי תורה (שמות רבה לח, ה). ומתנות לאביונים הוא עושר שנותן לאביון להשלימו, התלמיד חכם מתעשר בדעת ובעלי מצוות במעשים טובים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות כב)

אתה גוזר והקב"ה מקיים

בלק היה מבין בישראל שיכולין לפעול בדיבור שלהם כל מה שרוצים על דרך שאמרו הצדיק גוזר והקב"ה מקיים. וזהו "וירא", לשון הבנה, שהבין "את כל אשר עשה ישראל" הוא "לאמורי", כלומר בשביל אמורי, הוא הדיבור. וזהו שאמרו אין כחן אלא בפיו.

(רבי אלימלך מליזנסק, נועם אלימלך, פרשת בלק)

"ככל היוצא מפיו יעשה" - פירוש, ככל אשר יצא מפי הצדיק כן יעשה ה' אלקים, כמו שאמרו: הצדיק גוזר והקב"ה מקיים.

(רבי אלימלך מליזנסק, נועם אלימלך, פרשת מטות)

אתה גזרת מלמטה והקב"ה מקיים מאמרך מלמעלה
38-39

ענין אומרם ז"ל (תענית ב ע"א): שלושה מפתחות לא מסרן הקב"ה ביד שליח - של חיה של גשמים ושל תחיית המתים... כי המלאך הוא נברא רק ממעשה המצוה שהוא על פי השגת ושכל הנבראים. ושורש שלושה דברים הללו המה מהמקור והשורש שלמעלה מתפיסת הנבראים... ובזה יונח קושית התוס' (תענית ב ע"א ד"ה שלושה) שנמסר לאליהו מפתח של גשמים ותחיית המתים - שבאמת זה היה מבחינת המקור כי צדיק גוזר וכביכול הקב"ה בעצמו מקיים ולא היה מצד שליחות.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, שמיני עצרת, אות מג)

...שמצינו בסוטה [דף ה ע"א] דפליגי ר"ה ור"ח, חד אמר: איתי דכה, ופירש רש"י: אני מגביהו עד ששוכן אצלי, וחד אמר: אני את דכה, אני מרכין שכינתי אצלו. ומסתברא כמאן דאמר אני את דכה, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל ההרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה, עכ"ד הש"ס. ולכאורה מה נפ"מ בפלוגתא זו... ולי נראה עפי"ד תוס' יומא [נט ע"א] ד"ה משכוה גברי, שכתבו: ואורחא דמילתא הוא כל הנמשך אחר חבירו לביתו בין שהם רבים בין שהוא יחיד יש לו לומר כדברי מי שהוא נמשך אצלו... נמצא דהוא הנפ"מ בין אי הקדוש ברוך הוא הולך אל הדכה או מגביה את הדכה אצלו, דידוע דיש בחינה דהצדיק מולך על הכביכול כנ"ל, צדיק גוזר והקב"ה מקיים. וע"ז פליגי מדת ענוה אם עשהו בבחינה הנ"ל, חד אמר דהקב"ה מגביהו א"כ אכתי הקדוש ברוך הוא הבעל הבית ועודהו אינו בבחינה הנ"ל דהקב"ה יציית למיליה. ולמ"ד דאני את דכה דהקב"ה מרכין את עצמו אליו נמצא דהקב"ה בא אצלו והוא הבעל הבית וכביכול מחויב לציית למיליה, ונעשה עי"ז בבחינת רצון יראיו יעשה...
ובהנ"ל יובן למה נאמר במשלי [ח, טו] "בי מלכים ימלוכו". וראיתי בסה"ק דמפרשים דע"י התורה מולכין על כביכול. ובזה יובן כי יען בעת שבא ליתן תורה בא הקדוש ברוך הוא אל האדם, כדקאמר בגמרא מסתברא כמ"ד אני את דכה, ומביא ראיה מהר סיני, נמצא דע"י התורה שהאדם עוסק נעשה הוא בעל הבית על הקדוש ברוך הוא, על כן שפיר ממליך עצמו על כביכול, ומקוים בו "רצון יראיו יעשה".

(משנה שכיר, פרשת וירא, פרק יח, לג)

בגמרא יש כמה סיפורים על הכוחות האדירים של צדיקים וחכמי קודש אמיתיים: צדיק גוזר גזירה והקב"ה מקיים. ענין זה גם מוזכר בדברי קודש של אבא ז"ל, בפרקים שמצורפים ל"מוסר אביך" ובעוד מקומות אחרים. כוחות אדירי רוח, אדירי קודש, אדירי מחשבות - הם ממשות מציאותית. לתפילתו של צדיק ולברכתו של צדיק, יש כח אדיר.

(שיחות הרב צבי יהודה, וישלח, עמ' 294)

יהושע המצביא, הוא צדיק גדול בעל שליטה קוסמולוגית המסוגל לצוות לשמש ולירח: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויחי, עמ' 439-440)

דור שהיה אפל הארת בתפלתך וכו' דור שהיה שפל הגבהתו בתפלתך וכו' דור ששח בעונו הושעתו בתפלתך וכו' דור שלא היה נקי מלטתו בתפלתך

ד' פעמים נזכר כאן דור וכו', כנגד ארבעה תפלות שהתפלל חוני, א - שירדו, ב - לבורות, ג - כתקונם, ד - שילכו. דבכלם גזר אומר ויקם לו.

(רבי עמנואל חי ריקי, אדרת אליהו, כאן)

ימלט אי נקי דור שלא היה נקי מלטתו בתפלתך ונמלט בבר כפיך מלטתו במעשה ידיך הברורין
41-42

הרעיון של הצדקת הדור, נוטל מקום בלב לסבול לפעמים יסורים הממרקים עוון כדי לזכות את הדור. הנטייה הנפשית הזכה מכרעת את העולם כולו, ביסוד האחדות הרוחנית של הנפשות, וכשמצד אחד מתרבים עוונות שמורידים את הנשמות למחשכים, מתגברים הצדיקים לצחצח את רוחם לשאיפות נשגבות מאד, בהפלגה גדולה... וכשאין היכולת הגופנית מגיעה עד כדי לקבל עינויי גוף ונפש בשביל הדור, מצרפים הם זכי לבב את החסרונות של הדור בכוונת היתרונות המוסריים שהם מוציאים אל הפועל. ולפעמים רוחם מתנדב עד שלא יחפצו להחזיק להשפעת עצמם גם את המוכרח להם מהפרנסה הרוחנית, וחפצים הם בכל לב שבתפילתם יוכללו כל פושעים, ובאור תורתם ומצותם יתבסמו גם רחוקים, אשר הגות רוחם ובהמיותם החמרית הרחיקה אותם מגבול הקודש ומאור המוסר. וחפץ זה פועל הוא ברוב חילו, ומעדן הוא בלא ידיעה מצד המקבלים נפשות רבות, ומפרנס אותן בדרך מופלא, למעלה מהסדר הרגיל, כי אם בכוחם של צדיקים יסודי עולם, הממלטים אי נקי בבור כפיהם.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות צט)

הדבֵקות העליונה להקב"ה, שמתמדת בלב הצדיקים חושבי המחשבות הגדולים, היא מזכה את העולם כולו, ומגינה על כל המעשים, ומכרעת את ישראל לכף זכות, ומקרבת את הגאולה, ומעלה מעמקי שאול גם את הנשמות הנידחות, ופותחת בעולם צינורות החסדים הנאמנים, שהם מתעלים באורם על כל הדינים המצומצמים, עד שאפילו אותם הרשעים שעל פי סדר עבודה המתגלה על דרך המעשים היותר קדושים וטובים אי אפשר לזכותם, מזכים אותם ע"י הטוהר העליון של הדבקות האלקית, שהיא מבררת ומצחצחת את המעשים. והיא דרגת בור כפים, "ימלט אי נקי ונמלט בבור כפיך".

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות רנד)

כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אמר מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא
42-43

וזהו תמיהתו של חוני המעגל אשר ספרו לנו חז"ל: אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על פסוק זה כתיב בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא יומא חד אזל באורחא וכו'. פליאה נשגבה, מדוע לא הבין פשוטו של פסוק זה, כי מי יאמר שהמקרא הלז מדבר בגלות בבל שהיה שבעים שנה, הלא כל השיר הלז מיוסד על גאולה העתידה? כל המעיין בהשיר יראה בטוב אשר מהפסוק "אז ימלא שחוק פינו" עד סוף השיר אינו מדבר מביאה שניה כי שם נאמר "ורבים מהכהנים וכו' בוכים בקול גדול". וגם "אז יאמרו בגוים" וכו', היינו קנאת העמים, לא היה שם על גודל הצלחתם, אדרבא, כי בשפלות ודלות עלו לארץ, וגם שאר המקראות אינם מדברים שם רק על העתיד, ומדוע המקרא הראשון ידבר על ביאה שניה וגלות בבל?
והנה אנו פותרין חלומו של חוני המעגל... שחוני הצדיק היה מבין בטוב פשט המקרא שאינו מוסב על גלות בבל, אכן זאת תמיהתו וצערו, כי כל משך הזמן המר והארוך אנו כולנו כחולמים, כמו החולם חלום לא טוב ונדמה לו כאילו רודפין אותו וחובשין ומכין אותו, האם ישכיל איש בחלומו הסיבה מפני מה רודפין אותו ומה עשה? אכן הדמיון נושא ברעיונו צרות ומצוקות מבלי השכל הסיבה לזה. כן כל משך זמן המר כים נגרש רפש וטיט, שאין לך יום שקללתו מרובה מחבירו, ומדוע לא נשכיל ונתבונן בשלמי הרעה הזאת ומהו הסיבה לזה, וכשנעמוד על הסיבה נבטל הסיבה ונפל המסובב? רק כלינו שנינו כמו הגה, וחלום הוה על הוה, שבר על שבר יחדיו ידובקו, באין פנות אל הסיבה. אכן בשוב ה' את שיבת ציון, אז נבין הסיבה לכל הצרות, ונפלא ונשתומם על עצמנו איך היינו כחולמים כל משך הזמן הרב הזה מבלי להקיץ מהשינה, להבין הסיבה באמצע זמן הארוך הלז, והיה המסובב בטל מאז.
"אז ימלא שחוק פינו" - מהו שחוק ולא לשון שמחה? כי השחוק נקרא כמו איש אשר חלם לו ששבר את רגלו, והוא בעל יסורים גדול, והקיץ והנה חלום, כי הוא בריא אולם. זאת נקרא "שחוק", שעושה אח"כ שחוק מעצמו. אכן "שמחה" נקרא שניצול מצרה באמת. וזהו "אז ימלא שחוק פינו", שכל הצרות שאנו רואים כעת הוא כמו מתוך החלום, וכאשר נקיץ מן השינה לעתיד נראה בעליל שלא היה צרה באמת, כמש"נ "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני", היינו שכל האף והצרות נראה אח"כ לעתיד שתנחומים היו, וכמאמר הגאון מהר"ל מפראג, כי כל עניני גלות הכל בהשגחה לסדר הבריאה לתיקון השלם, והכל לפי הנהגתנו. נמצא כי כל הצרות נצרכים מאוד לתיקון השלם. ע"כ נעשה שחוק אח"כ מכל התלאות אשר ראינו ואשר עבר על נפשנו.
וזאת היתה צעקתו של אותו צדיק, כי לוּ יחיה איש אלף שנה או אלפיים, והיה הדור ההוא יוצאי הארץ אשר נחרב הבית בזמנם קיים עדיין, אז במשך הזמן הרב היו מתבוננים להקיץ משינתם, להבין סיבת הגלות, ובנפול הסיבה יפול המסובב. אכן החסרון בזה כי "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ורהבם עמל ואון", היינו, רוב השנים אנו מבלים בעמל ואון, ומשך השבעים שנה אין הזמן מסכים להקיץ מהשינה, ודור אחר דור אנו ישנים בשינת האיוולת ותרדמת הזמן. אכן הצדיק הגמור הוא איש ער, משתאה ומחריש לדעת מה היה לכל העולם, וכמשוגעים ומטורפים בעיניו. והיה חוני הצדיק הלז מתפלא ע"ז ומצטער. והיינו "בשוב ה' את שיבת ציון" לאחר כמה מאות שנים, אז נבין כי היינו כחולמים כנ"ל, ובתוך הזמן אין להבין למה, כי ימי שנותינו מעט המה, שבעים שנה, ואין הזמן מסכים במשך שבעים שנה להקיץ. ע"ז עלה צעקתו למרום, מי איכא דניים שבעים שנין בחלמא - האם חיי ע' שנה מעט לכם להקיץ בם? איך ישן אדם כל השבעים שנים שלו מבלי להקיץ בנתים?

(כתבי הרב נתן פרידלאנד ח"א עמ' 157-158)

שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אמר מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא
42-43

כבתחילת היצירה בבנין עדי עד, הולכת היא ההופעה בתולדות בני אדם, שתמציתה מוכרת בתולדות ישראל. תרדמה נופלת, ואין הנושאים והנפעלים יודעים את העשוי עמם. צלעות נלקחות ונחתכות, מהם נעשים בנינים מחוטבים, שבאה אחר כך הודאה, "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי". נעשות תנועות, נטיות, הופעות, השכלות, מרידות ותגרות, וכח הטוב והקודש נחלש, וממקור עליון שופעות פעולות, שאין שום דעה מוכרה בגבוליה משיגה את טיבן. וכעבור מועד התרדמה, והיקיצה מגעת, רואים שהעשוי הוא בנין עדי עד. בכללות, הגלות הרי היא התרדמה היותר גדולה וארוכה, היינו כחולמים, וסעיפי התרדמה לפרטיהם רבו מאוד בכל תנועות שבראשיתן קמו בבהלה, ועוררו בחילה בחוגים ידועים, ומכאובים רוחניים וגשמיים, פירודים ותגרות, ואחרי כן נתמצתה המדה, ונמצא רכוש חיים חדש, עושה פירות ופירי פירות נחמדים, מזאת החטיבה בעצמה, שלא הוכרה בשעתה, אשר יוכרו למפלאות תמים דעים, מעורר ישנים.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ה אות מב)

שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אמר מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא וכו' חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא וכו' שתלי נמי לבראי וכו' ונים שבעין שנין וכו' בר בריה אנא
42-47

העובדא של חוני המעגל היא עובדא. אך קשה ומתמיה למצוא על ידה הסבר ויישוב לפליאה אשר הוצגה ביסוד המאמר, כלום אפשר שחלום יימשך שבעים שנה תמימות? וכיצד ובמה מתנמק הפירוש לפסוק "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" - שגלות בבל נדמתה להם כחלום שבעים שנה, מהעובדה של חוני המעגל שנרדם אחרי שתלו את החרוב והקיף עליו צוק ונתנמנם שבעים שנה.
אולם ההבנה וההסבר של המאמר הזה מורגשים ומובלטים ביסוד העובדה, אשר אף על פי שבשעת השתילה היה ברור לסב שהוא לא יוכל ליהנות מהנטיעה והעמל של עצמו, כי האילן יתחיל להבשיל את פריו רק בדור השלישי, דור הנכד, הרי אף על פי כן הרצון וההכרה כי בן הבן, הנכד, ייהנה ויאכל מהחרוב שאבי אביו שתלו, כבר מהווים את המניעים והגורמים לרצון העבודה והעמל של הסב גופא. כי המסירות של הסב וצפייתו לתועלת ואושר הנכדים, נוסכים בו את הרצון ואת כח המעשה לשתול ולנטוע, אף על פי שברור מראש כי יגיעו זה יקרום תוצאות רק עבור נכדו, כעבור שבעים שנה.
רצון החיים והכוחות הגנוזים בתוך נפשו של האדם לצוות ולהוריש את פרי ועמל החיים לדורות הבאים, זהו הכח המשמר של האנושות, המקיים ע"י כך שלשלת של חיים ויצירה העוברים מהסבא לאבא וממנו לנכד ולנין. בתוקף כח חזון ותודעה אלו המפעמים את רגשות ורצונות האנוש, מופעל כח היזמה והשכלול למאמץ המדע וההמצאות, שברור מראש אשר תהליך יצירתם והשלטתם ייפרכו דורות רבים, ואף על פי כן אין האנושות נרתעת מלקבל על עצמה את עמל היגיעה והמאמץ, כי עצם ההכרה והידיעה אשר אחד מיוצאי החלצים העתיד לבוא הוא אשר יירש וייהנה את התוצאות של הראשונים, אלה הם השילומים למעשיהם. שכן אושרו של הנכד מהווה למעשה את אושרו וקורת רוחו של הסב.
מעובדה זו של חוני המעגל, אנו נמצאים למדים באופן ברור ומוחלט, כי עבודת אבי האבא שעמל ונטע את החרוב מתוך צפייה וסיפוק נפש אשר את פריו יקטוף בן הבן, הנכד, זהו הדבר שנתן את רצון וכח העבודה לסבא, ואילו עבודת הסבא זהו שנתן את האפשרות ואת המציאות אשר הדור השלישי ייהנה מהפרי שצמיחתו החלה וחייבת היתה להחל לפני שבעים שנה.
וזה הוא המובן וההיקש למאמר הגמרא של "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", כי אלמלא לא היו חולמים האבות הזקנים לשוב אל ציון ולהאחז בה מחדש, כי אלמלא בעצם שעת היציאה מהארץ לא היו נשבעים הגולים את שבועת האמונה והקשר עם הארץ של "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי"; כי אלמלא אותם המאוויים, הכיסופים, הגעגועים וכל הערגות לשוב לארץ ישראל המציינים את כל תולדות שבעים השנה של גלות בבל, כי אז מי יודע אם היה קיים ניר ותשועה להם, ומי יודע אם לא היתה נעלמה שעת הכושר והרצון לחדש אי פעם את עצמאותם ותפארתם בארץ הסגולה ונחלת האבות.
"שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" - אילו האבות לא היו נוטעים במשך שבעים שנה של גלות בבל את אילן הגאולה בתוך לבות בנים, כי אז לא היתה מתבשלת גאולת בבל גם לאחר שבעים שנה ומעלה, כי הגרעין של עצמאות ישראל מתוך גולת בבל, הונח עם הערגה של האבות לפדות, אשר מיד עם יציאתם מהארץ כבר חלמו את חלום השיבה והחזרה. ההכרה הזו שפעמה בתוך לבותיהם של גולי בבל, כי חלומם זה לגאולה ולשחרור הוא אשר יביא את החרות והגאולה לבני בניהם, לדור השלישי, בזה מצאו את ניחומם ובכך מלאו את יעודם. כמעשה של חוני המעגל, אשר הסבא נטע בכוונה תחילה את החרוב לשם תועלתם והנאתם של הנכדים, בני הדור השלישי, ואילו לא נטע את האילן כי אז נבצר היה בהכרח מאת הבנים לקטוף פריו כעבור שבעים שנה.

(רבי ראובן כץ, שער ראובן עמ' שי-שיב)

מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא
43

ובימי המן, שאז היה תכלית תגבורת כח עמלק בעולם... כי טענתו "ישנו עם אחד", שאמרו ז"ל (מגילה יג ע"ב): ישנים מן המצוות, וכן אמר: אלקיהם ישן הוא (אסתר רבה ז, יב), לא היה שקר כמו שיתבאר, כמו שאמרו בחוני המעגל מי איכא דניים שבעין שנין, דכל גלות בבל היה כמו שינה, כי לא חטאו כלל. ושינה לרשעים הנאה להם (סנהדרין עא ע"ב), דבאומות העולם טוב כשישנים ובטלים מפעולה, שאין עושין רע... מה שאין כן בצדיקים השינה רע, דצריכים להשתדלות ופעולת טוב ולא להיות יושב בטל כישן דמי. וכל חטא דעונש המן מפני שהשתחוו לצלם או נהנו מסעודתו של אותו רשע [מגילה יב ע"א] הכל לא היה איסור כידוע מה שכתבו התוספות (כתובות לג ע"ב) גבי אלמלי נגדוה וכו' דהיה אנדרטי ולא הוצרכו למסירות נפש. וכל שכן בסעודה שהוכרחו לעשות רצון המלך. אך אף דהוא בהיתר, מכל מקום הוא כמו שינה והעדר פעולה לקדש שם שמים על כל פנים... ואז נתגדל המן שהוא הראשית גוים ששורש מציאות הרע הוא ביטול הטוב להיות כמו שינה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות נב)

ונים שבעין שנין

וניים שבעין שנין - אין לי ספק דיכול להיות כפשוטו דרך נס, דמי שברא יש מאין אין מעצור לעשות זה וכיוצא בו. ואב"א דלא הוה ניים ממש כל הע' שנין, אלא נשאר שם פרוש מבני אדם כמשועמם, והיה ישן ומתעורר ומתפרנס מעשבי השדה וחוזר וישן כל אותו זמן שנאבד ממנו דרך העולם.

(רבי עמנואל חי ריקי, אדרת אליהו, כאן)

נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל
50

ולא עוד אלא שבכל חכמה אינו זקוק החכם לחכמי דורו, וגם אם לא יהיו רבים בדור שיתחכמו על חכמתו לא יזיק לו ולא יגרע ממנו חלקו, בהתחכמותו בחכמתו. לא כן התורה, בכל דור ודור חכמי התורה הם המקבלים את התורה, ולפי ערך המצאם בדור כן היא ההשגה לכל התלמידי חכמים שבדור, כמו בעובדא דחוני המעגל, שכששב לביהמד"ר אמרו נהירין שמעתתין כבשני חוני המעגל, וע"ש בדברי רש"י ז"ל, הרי שאותם בני הישיבות, שרק אתמול לא היו נהירין להם השמעתתות, ופתאום נתנהר למו, וזה מפני שחוני המעגל נמצא אז שם. וכל זה למה? מפני שחכמי הדור בכללותם הם מקבלים בכל דור ודור את התורה, ומתקיים בהם "כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", ובלא ההתקשרות לחכמי הדור אי אפשר להשיגה. וזה התואר המיוחד למשה שרק הוא ע"י שהיה משה זכה להיות מקבל.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, על פרקי אבות, עמ' ה-ו)

ירידת העולם שגרמה ל"עת לעשות לד' הפרו תורתך", והתירו לכתוב תושבע"פ - באה בזמנה, כשאור תושבע"פ כבר חדר לתוך סדרי ומציאות העולם, והיתה לה הירידה לאות על העלייה הפנימית של העולם, והכתיבה אינה סותרת את ה"על פה". גם עתה התורה שבע"פ היא עודנה בעל פה, השפעת ידיעתה באה גם עתה רק ע"י הצינורות של חכמי הדור וצדיקיו, "נהירין שמעתתא כבשני חוני המעגל", ועם זה היא גם כתובה וגם אותיותיה מחכימות, שכן עלייה זו של העולם נתגלתה בצורה של ירידה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ג, לחם אבירים, פרק ז, עמ' כב)

גם אחרי שהתירו לכתוב תורה שבעל פה, ערך ההבנה של תושבע"פ היא לפי גדולי הת"ח והצדיקים של אותו דור, כמו שאמרו נהירין ליה שמעתין כשני דחוני המעגל. הרי שגדולי הדור משפיעים על ההבנה. והנה משה הוא בחינת תושב"כ וכלל ישראל בבחינת תושבע"פ, אלא שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני, והוא שאף שהכח המעורר אל החידוש ההוא הוא התלמיד ותיק המיוחד לזה, בכל זאת צריך שיושפע ויתגלה דרך צנורו של משה דוקא, כלומר דרך תושב"כ, וכמו שאמרו "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", וכמה פעמים שאלו בגמרא "היכא רמיזא". ולכן משה שידע שתושבע"פ מתגלית ע"י ישראל, רצה דגם הבנתה של תושבע"פ שהיא בבחינתה למעלה מן האותיות תתגלה ע"י ישראל ויהיו הם המחדשים אותה, ודי ללמד לישראל האותיות היינו הצמצומים של הפרשה וההלכה שהיא התושב"כ, וההבנה שהיא למעלה מן האותיות ישיגו לבדם, ואינו צריך להטריח עצמו להבינם. ולזה אמר לו הקב"ה "אשר תשים לפניהם", כשולחן ערוך, לומר שאע"פ שישראל הם המחדשים, מ"מ נדרש שיבא זה דרך צנורו של משה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ט, שמות, מאמר נב, עמ' קסב)

ובאשר ישראל ככל שמוסיפים להם גדולה הם ממעטים את עצמם, כן לא רצו לקבל שתהיה תושבע"פ נזקף עליהם, ורצו שיזקף הכל להקב"ה ולא להם, ובשביל זה רצה משה לכתוב הכל, היינו שיהיה בבחינת תושב"כ. אמנם הקב"ה רצה שיהיה זה דוקא על ידי ישראל, ולזה כפה עליהם הר כגיגית, שתהיה סגולת תושבע"פ דוקא על ידי ישראל, ולא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תושבע"פ כמוש"נ "כי על פי הדברים האלה כרת ד' אתך ברית ואת ישראל". ולהיות שכן גם אחר כך שמשום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", הוצרכו לכתוב תושבע"פ, אין הכתיבה פועלת על ההבנה, ומצד ההבנה נשארה תושבע"פ כלפני הכתיבה, ורק חכמי הדור הם המשפיעים את ההבנה, כאמרם נהירין לן שמעתין כשני חוני המעגל, דע"י חזרת חוני המעגל לבית המדרש הרגישו בהבנת התורה דנהירין להם כימי חוני המעגל.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ט, שמות, מאמר נג, עמ' קסז)

נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו אמר להו אנא ניהו ולא הימנוהו

לכל דור ניתנו המנהיגים והמשפיעים הראויים לדורם. וכן אמרו חז"ל (קהלת רבה פרשה א, ד): כתיב (דברי הימים א, יב) ויהוידע הנגיד לאהרן, וכי יהוידע היה נגיד לאהרן? אלא אילו היה אהרן קיים בדורו של יהוידע יהוידע היה גדול ממנו בשעתו... שאילו היו אהרן ובניו קיימים, צדוק היה גדול מהם בשעתו...
לכאורה היה יכול חוני המעגל לתרץ להם קושיותיהם כדרך שהיה עושה לפנים, והיו נוכחים לדעת כי הוא חוני המעגל... ונראה... כי מאחר שכעת אין הוא ה"שופט שבימיהם" לא היו פירוקיו מועילים להם... הרי זה כמו אהרן בימי צדוק, שאין הנגיד אלא צדוק או יהוידע. ואעפ"י שאת תורתו של חוני הם לומדים, אבל מרבם שלהם, וחוני עצמו אינו נגיד ולא מנהיג.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר (מהד' תש"מ), תשל"א, מאמר יט, עמ' סו)

או חברותא או מיתותא
53-54

תנן בפרק ראשון דמסכת אבות (משנה ו): וקנה לך חבר. גם אמרו רז"ל: או חברותא או מיתותא. ואמר החכם (מבחר הפנינים, שער החברים): אדם בלא חבר[ים] כשמאל בלא ימין.

(של"ה, שער האותיות, אות חי"ת - חבר טוב, אות א)

ואם על חברותא בכלל אמרו "או חברותא או מיתותא", עדיין אין הריעותא כ"כ גדולה כמו שהיא בהבדידות הציורית. יש מי שהוא מעורב עם הבריות במעשה, ובציוריו הוא בודד, וזה לו לאסון נורא. הסיבה העקרית להבדידות הציורית הוא בעיקר מצד הגאוה, שממנה באים לידי ענפיה סורי הכעס והתאוה, שמפני זה הוא מתרחק מהגדולים ממנו ובועט בהם, מוצא בהם חסרונות ועולות ומתכעס עליהם, ובין כך ובין כך איננו מקושר גם בציוריו עם מי שגדול ממנו, והרי הוא כרות מכל הגדולים שמפיהם אנו חיים, וכמו כן רחוק הוא מדיבוק חברים, ומביט על חבריו בעין רעה, בחמה ובקצף, וגם בכל המון בני אדם מוצא בהם רק קושיות וחסרונות, ומפני זה הוא בדוד בציוריו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, על פרקי אבות, עמ' מה)


כג ע"ב

כולה אורחא לא סיים מסאני

צ"ע מהא דאיתא בשבת קכט ע"א: לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו, ופירש רש"י שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק. ואולי בדברא שאני.

(רבי יואל ליב הרצוג, גליוני יואל, כאן)

ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה

בנוסח ברכת המזון, "ונא אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם" - ולכאורה הלא כמה צדיקים שאינם עוסקים בשום משא ומתן ומתפרנסין מנדבת ישראל, אם כן חלילה הם דוברי שקרים בתפלתם... ונראה על פי גמרא דתענית... ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. ולכאורה הלא שקר היה, כי באמת בא המטר על ידי תפלתו, ובפרט שהזכיר שם המקום ב"ה על דבר שאינו של אמת חלילה. אלא ודאי יען כי בא להם המבוקש קודם שבקשו מאתו, נקרא זאת שלא הוצרכו לאבא חלקיה. כמו כן הוא בקשת הצדיקים בברכת המזון, אשר ה' יתברך יזמין להם פרנסתם בלי שיצטרכו לבקשו מאת בני אדם, רק שיתנו בעצמם להם, וזהו נקרא שאינו נצרך לבשר ודם.

(רבי מאיר הורויץ מדז'יקוב, אמרי נועם על התורה, תפלה, אות ד)

שכיר יום הואי ואמינא לא איפגר
23-24

ובזה מובן לשון הש"ס במכות כד ע"א "פועל צדק" - כגון אבא חלקיהו.

(רבי שמואל יצחק הילמן, אור הישר, כאן)

כג: זה מעלה ארוכה וזה אינה מעלה ארוכה
28

יש לשון זה בגמרא (חולין צא ע"א) גבי צדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהם בגזל. וכן מצינו באבא חלקיה שאמר זה מעלה ארוכה וזה אינה מעלה ארוכה. והטעם שכיון שרכושם הוא רק מה שנותן להם ה' יתברך ויודעים שהרכוש שייך להם לעיקר שורש החיים, על כן חביב עליהם.

(רב צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת וישלח, אות י)

מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא אמר להו כדי שלא אתן עיני באשה אחרת מאי טעמא עיילא היא ברישא והדר עייל מר אבתרה והדר עיילינן אנן אמר להו משום דלא בדקיתו לי
28-30

ועי' בזה בזוהר חדש שיר השירים בד"ה חדרא רביעאה: אורחיה דדוכרא לשואה תדיר נוקביה לקמיה לאשגחה בה ולסלקא מיניה חשדא וקנאה ולא יהיב עינוי באנתו אחרא וכו' הה"ד "עיני ה' אלקיך בה", דלא תסתלק מעינא רגעא חדא. ועי' בזה עוד דרוש ארוך בזה"ק פ' שלח דף קסו ע"א: "התהלך לפני" - מהכא דלא ייהך גברא בתר איתתא אלא קמהא אורח כשר איהו וכו' כיון דבר נש תמים ונטיר ליה מיד היא לקמיה ואיהו אבתרה כשר איהו לדא וכו' לקמה לא הוי בגין דהוה גזיר לאחורא לא הוי בגין דלא אתפרע... ובזה נודענו ג"כ טעם על הך דתענית למה לא השיב להם על ששאלוהו מ"ט עיילא היא ברישא, שבמה שאמר משום דלא בדקיתו לי לא השיב ע"ז כלום, והיינו טעמא שע"ז כבר השיב להם כששאלוהו מ"ט נפקא כי מקשטא, שא''ל כדי שלא אתן עיני באשה אחרת, שמשום זה ג"כ אזלא היא ברישא וכמו''ש בזה"ק. ולפי"ז לכאורה יקשה למה זה אמרו דמנוח ע"ה היה ואפילו בי רב לא קרא, הא שאני קרא דהכא שלא היה צריך ליתן עיניו בהן? ואפשר דמשום הכי אמרינן התם בתענית כי מטא למתא נפקא איהי, והיינו דוקא במתא אבל לא חוץ לעיר בשדה ובדרך, ובמנוח היה חוץ לעיר בשדה.

(רבי דוד קליין, קריאת ספר, בראשית פרק כד, סא)

מאי טעמא עיילא היא ברישא והדר עייל מר
29

אפשר לומר הטעם מה ששאלו אותו מ"ט עיילא היא ברישא, משום דאמרינן בעירובין יח ע"ב: מנוח עם הארץ היה שנאמר "ויקם וילך מנוח אחרי אשתו", וברכות סא ע"א איתא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו היא אשתו, וא"כ היה לו לילך בראש ואח"כ אנו ואח"כ אשתו, וענה להם דמשו"כ הלכה היא ברישא משום דלא בדקיתו לי.

(רבי יואל ליב הרצוג, גליוני יואל, כאן)

מאי טעמא עיילא היא ברישא והדר עייל מר אבתרה והדר עיילינן אנן אמר להו משום דלא בדקיתו לי וכו' ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר לעננא דידיה וכו' הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן [אנא] בעי רחמי דלימותו והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא [ואהדרו]
29-35

אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוא מנוח עם הארץ היה שהלך אחרי אשתו [עירובין יח ע"ב], "וילך מנוח אחרי אשתו", והשתא אתא אבא חלקיה ורצה להראות כי מה שעשה אז עשה לכוונה ולמוטב, וזה דהלך אחרי אשתו עשה לכוונה כשבאו אליו החכמים בעד המטר... וגם הראה חסידות אשתו, כי ענניה באו וקדמו לענני דידיה. והיא היתה צללפונית, דהמלאך קדם לבוא אצלה, מלבוא אל מנוח בעלה. ועוד זכות אחרת דאשתו של אבא חלקיה כי הוו הני בריוני בשבבותיה, הוא מצלי דלימותו, והיא מצלי דלהדרו [בתיובתא] ואהדרו.

(רבי מנחם עזריה מפאנו, גלגולי נשמות, מע' א, אות יז)

מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן איתו כרוכו משום דלא נפישא ריפתא ואמינא לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם
30-31

משמע שהוא רק מטעם מדת חסידות, אבל מצד דין גניבת דעת אין בזה כשמבקשים מפני הכבוד לסעוד מי שיושב כשסועדים כמנהג העולם, אע"פ שידוע שלא יסעוד המתבקש, דאם היה אסור משום גניבת דעת היה לו לומר שאסור משום גניבת דעת שהוא איסור חמור, לא מצד הידור שלא להחזיק טובה בחינם. ותו משמע דאם היה הפת מרובה, באופן שהיה ראוי שיקבלו ההזמנה, אע"פ שיודע שלא יקבלו, אין בזה גם משום מדת חסידות שלא לבקש, כיון שמצד המזמין פיו ולבו שוים, שמרוצה הוא שהמוזמן יסעוד, והמניעה אינו כי אם מצד המוזמן, אין כאן החזקת טובה בחינם, שהלה דומה כאומר "הריני כאילו התקבלתי", דהויא כמתנה שבפועל לענין כמה דברים.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

דאיתתא שכיחא בביתא ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה
33-34

ועיקר הצדקה היא ליתן מזונות המוכנים, דמקרב הנייתא דעני, כעובדא דאתתא דאבא חלקיה.

(של"ה, מסכת חולין, פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אות קנ)

הצדקה שעושות הנשים רצויות להקב"ה יותר מהצדקה שהאנשים עושים, משום דאיתתא שכיחא בביתא ויהבת ריפתא לעניא ומקרבא הנייתה.

(של"ה, מסכת מגילה פרק נר מצוה, אות כא)

"והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה" - סמיכות הפ' למרגלים, כי ניחם אותם ה' יתברך בעבור כי תרעומתם היה שלא להיות נחותי דרגא, דמעיקרא דור המדבר היה בחי' משה רבינו ע"ה שהוריד להם תורה ומן לחם מן השמים, ובחי' א"י היה לחם מן הארץ. ואמר הכתוב כי באכלכם לחם מן הארץ ביותר יוכלו להרים תרומה, כי חשוב לפניו ית' מה שמרוממין בחינת השפלות אליו ית' שבעבור זה היה כל ירידת האדם מעולם העליון לעוה"ז... וזה ענין כל התרומות גורן. וחלה קרוב יותר להאכילה וחשוב יותר, כמ"ש בגמ' דמקרבא הנייתא. וגם איתא בספרים כי באכילה עצמה צריכין להרים הניצוצות, שע"ז נאמר "באכלכם" ממש "תרימו" כו'... ומשום זה צריכין לדבר דברי תורה על השולחן לחבר האכילה אל התורה כנ"ל.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת שלח, שנת תרמא)

כג: הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן [אנא] בעי רחמי דלימותו והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא [ואהדרו]
34-35

כשם שחייב אדם להתפלל על עצמו, כך חייב להתפלל על פושעי ישראל כדאיתא בסוף פ"ק דסוטה (יד ע"א): 'ולפושעים יפגיע' (ישעיה נג, יב) - מלמד שהיה משה רבינו מבקש רחמים על פושעי ישראל שישובו בתשובה ושבו. וכן בתענית, אמר על אבא חלקיה כשהתפללו על הגשמים הוא ואשתו, שנענה היא תחלה לשתי סבות, אחת לפי שהיתה נותנת היא לעני מקרבא הנאתיה, והסבה הב', לפי שהתפללה היא על רשעים שהיו בשכונתה שישובו בתשובה ושבו.

(ספר חרדים, מצוות התשובה [נדפס אחרי מצוות התלויות בא"י] פרק ה = פרק סח במהד' תשמ"ד [הובא בשל"ה, מסכת יומא, פרק נר מצוה, אות סד, ופרק דרך חיים תוכחת מוסר, אות רד])

כג: והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא
35

תנחומא בלק אות יב אומר: "'על הגבעות - בזכות אמהות". והעיר רבינו: "שהנשים רחמניות הן, מגילה יד:... וע' תענית כג: והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא".

(שיחות הרב צבי יהודה, פינחס, עמ' 370, הערה 23)

חנן הנחבא בר ברתיה דחוני המעגל הוה וכו' הוו משדרי רבנן ינוקי דבי רב לגביה ונקטי ליה בשיפולי גלימיה
35-37

הענין לדעתי ע"ד שאמרו יבמות (סד ע"א): אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו'. והנה משפחת אב קרויה משפחה ומשפחת אם אינה קרויה משפחה. ואמרו לעיל (דף יד)... אין אדם חשוב ראוי ליפול על פניו אלא א"כ נענה כיהושע בן נון. ועי' בתוס' במגילה [כב ע"ב] שמביאים מהירושלמי דדוקא כשמתפלל בשביל הצבור כו', והטעם הוא שלא יהיה חילול השם כשלא יענוהו. ובזה יבואר, דהנה אבא חלקיה היה בר בריה דחוני המעגל, וא"כ היו בטוחים החכמים שבוודאי יקבל ה' את תפלתו. ולכן שלחו זוגא דרבנן לגביה. אבל חנן הנחבא היה בר ברתיה של חוני המעגל, ומשפחת אם אינה קרויה משפחה, ולא היו בטוחים שיענה ה' את תפלתו, ולכן משדרי ליה ינוקי דבי רב, אבל ת"ח לא שלחו אליו דלמא לא יענה ה' וא"כ יהיה חילול השם. ומה שתפסו בגלימיה הוא ע"ד מה דביאר הגאון (במשלי) דגלימא קאי על המדות של אדם, וחנן הנחבא היה בעל מדות, שהיה איש צנוע, ולכן תפסו בשיפולי דגלימיה, ר"ל שע"פ מדותיו ירחם עליהם ויתפלל לה'.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)

רבונו של עולם עשה בשביל אלו שאין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא לאבא דלא יהיב מיטרא
37-38

ואחר התשובה נעשה מסעודת אותו רשע שנהנו ממנה [מגילה יב ע"א] המצוה דסעודת פורים. ומהשתחויה לצלם לפנים כאילו לא ידע בין אבא דיהיב מיטרא וכו' - הביסום עד דלא ידע בין וכו'. והאומר להיפך הוא דומה לזה. ומכל מקום בזה הרי עושה מצוה שקיים בזה מצות חכמים חייב [איניש לבסומי] וכו'.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות לח)

ואמאי קרי ליה חנן הנחבא מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא

וע"פ דרך הדרוש נוכל לומר... כי כאשר ראה מדרך זקנו חוני להיות פרוש מישוב העולם לגמרי ולהיות נחבא ביערים ובסלעים לא טוב הוא לפני אלהים ג"כ, על כן בחר לו דרך אחרת בעבודת אלהים לעשות מעשים שפלים ולהתנהג לעין האדם בדברים גופנים למען לא יבינו גודל קדושתו, ובסתר היה מתנהג כאחד הקדושים בארץ, כאשר מספרים על הרבה קדושים שהיו לעיני האדם לאנשים פשוטים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, ואחרי כן נתודעו כי המה קדושים וטהורים. וזה הוא שהיה מחבא את עצמו בבית הכסא, שהיה מחביא קדושתו וצדקתו שלא ייוודעו ברבים, בדברים גשמים, כי ע"י זה לא יבינו בני אדם גודל קדושתו.

(רבי מנחם צבי טאקסין, אורח ישרים, כאן)

תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל חסידי דבבל רב הונא ורב חסדא כי הוה מצטריך עלמא למיטרא אמרי ניכניף הדדי וניבעי רחמי

עיין ברש"י ד"ה ר"ה ור"ח: חסידי דבבל מפרסמין את הדבר. ובדבור שאחר זה פירש: אלמא משום חד מינייהו לא אתי מיטרא. וא"כ דברי רש"י סותרים אהדדי... ויש לדקדק מדוע לא דן ר' זריקא אותם לכף זכות שעשו זאת מתוך ענוה או משום זכותא דבי תרי עדיף כמו שעשה אבא חלקי' שצירף את אשתו עמו. ונ"ל משום דאמרי' במו"ק דף כח ע"א דבשביל ר"ח לחוד אתי מיטרא, וא"כ אמאי אמר ר"ח לר"ה נכניף אהדדי? משו"ה פירש רש"י לפרסם הדבר. ואת"ל דר"ה אמר לר"ח ניכניף אהדדי, וכן משמע מרש"י דחד אמר לחבריה, דגרים תא ליכניף כמו לעיל תא חזי וכו' ולא משום פרסום אלא דתפלתו של ר"ה לחוד לא היתה מועילה, משו"ה פרש"י נמי לישנא אחרינא: אלמא משום חד מינייהו לא אתי מיטרא.

(רבי יהודה לייב אינדעך, זהרי הש"ס, כאן)

כי הוה מצטריך עלמא למיטרא וכו' ואיזיל ואייתי לי בזוזא עיבורא וכו' וקאי בדוכתא עמיקתא וכו' בדוכתא צניעא ומכסי בשקא ובעי רחמי ואתי מיטרא

כד הוה מיצטריך עלמא למיטרא - היינו לתורה, כמ"ש (דברים לב): "יערוף כמטר לקחי". אמר איזיל ואייתי בזוזא עיבורא - עיבור, זה בחי' ע"ב רי"ו, ע"ב הוא שיכוך, רי"ו זה בחי' חמימות. בזוזא - זה בחי' תאוות ממון, היינו דאזיל לשכך תאוות ממון כנ"ל. והוה קאי באתרא עמיקי - ע"י ששיכך תאוות ממון, זכה לאתרא עמיקי, שהוא בחי' חסד, כמראה החמה עמוקה מן הצל (שבועות ו ע"ב), וחסד הוא אור יום, כמ"ש (תהלים מב): "יומם יצוה ה' חסדו". וע"י החסד זכה לבנין הבית, לבחי' שכל כנ"ל. וזה אתרא צניעא, שהוא ביהמ"ק, שהוא השכל, כמ"ש (משלי יא): "ואת צנועים חכמה". והוה מיכסי שקא - זה בחי' לקיחת הנפשות, להעלות אותם... "ולוקח נפשות חכם". וכלליות הנפשות הם מכונים בשם שק, כי הם מתעדנים משקיי' דנחלא, בבחי' "והשביע בצחצחות נפשך". ועי"ז ואתי מטרא, שהמשיך תורה, בבחי' "ויורד עוז מבטחה".

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה יג, אות ה)

אישתטח על קברא דאבוה אמר ליה אבא אבא הני מצערו לי יומא חד הוו קא חלפי התם אינקוט כרעא דסוסוותייהו

ועיי"ש בתוס' [סוטה לד ע"ב] ד"ה אבותי דאף למ"ד ברכות דף יט דהמתים אינם יודעים מאומה מ"מ ע"י תפלה שזה נתפלל מודיעין להם שכך נתפלל. והכי איתא בתענית טז, למה יוצאים לבית הקברות? כדי שיבקשו מתים רחמים. וכן בתענית כג: רבי מני בריה הוה קא מצערי ליה דבי נשיאה, אישתטח על קברא דאבוה א"ל אבא אבא הני מצערי לי יומא חד הוי קא חלפי התם איקוט כרעא דסוסא תותייהו.

(רבי אהרן יוסף פיינסילבר, עבודת אהרן, דף קח ע"א, אוזן שומעת ס"ק ל)

אמר ליה קא מגנדרא עלי

נראה משום דאין נהנין ממעשה ניסים כדאמר לקמן דף כה, ויצא שכרו בהפסדו.

(רבי חיים צבי הירש ברודא, אוצר חיים, כאן)

אמר ליה קא מגנדרא עלי אמר ליה אי הכי תחזור חנה לשחרוריתה

והקשה הרב חיד"א ז"ל, דמאחר שהוכרח להתפלל שיעשה לו נס, אמאי לא התפלל שלא תקניטהו? ועוד מאי נפקא לן ממעשה זה שהובאה בש"ס? אכן נראה שבא להעיר לאדם המתקנא בהצלחת חבירו, והטובה שיש לו לקנאי לא ירגיש בה, והטובה שיש לחבירו מתקנא שיהיה כמוהו, אכן אין האדם שלם בכל דרכיו, דאם שלם בדבר אחד יחסר לו ממקום אחר, וכן על דרך זה לעולם. והנה אשת ר' מני היתה כעורה ביותר, והתחנן לר' יצחק שיתפלל עליה, והתפלל עליה ונתייפת, ולא היה בלבו כי אם דאגה זו, וכשנשלמה רצונו בא לו חסרון ממקום אחר, שהיתה מריבה עמו להביא לה תכשיטין יפין שהם ראוים אליה לפי יופיה, מה שלא היתה עושה כן בתחילה שלא היו ראוין לה, אבל עכשיו ראויה לתכשיטין ומבקשת אותם. כעין שמצינו גבי יוסף הצדיק שהיה יפה תואר ועכ"ז מסלסל בשערו ומתקן בגדיו. ולכן א"ל: טוב לי שתחזור לכיעורה, שלא היתה מבקשת ממני כלום, וזה יפה לי יותר, ואם יתפלל עליה שתהיה יפה ושלא תקניטהו היה מתפחד שלא יבוא עליו דבר שאינו יכול לסבלו.

(רבי אברהם דיין, טוב טעם, כאן)

עמי היתה ושלחתיה

הנראה לי כי מצינו שהדרך של הנביאים היה משונה מדרך החכמים, כי הנבואה לא היתה שורה כ"א על האיש הנועד לנבואה, וכשהתחיל להתנבאות לא פסקה עוד הנבואה ממנו. ולא כן אצל החכמים, שלעתים היה אצלו בכח לעשות כל אשר חפץ, ולעתים פסק הכח ממנו. וכן מצינו (בשמואל א' י): "ויהי כל יודעו מאתמול שלשום וגו' ויאמר העם איש אל רעהו וגו' הגם שאול בנביאים". אלמא דדרך הנביאים לחוד ודרך החכמים לחוד. ועיין בברכות (לד ע"ב)... מה דאמר ריב"ז אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום לא היו משגיחין עליו וכו' אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך... שמי שעוסק בתפלה הוא בבחינת עבד ומי שעוסק בתורה הוא בבחינת שר. ולכן אמר עמי היתה ושלחתיה, שמתחלה היה עוסק בתפלה תמיד והייתי כעבד לפני המלך והיה ה' עונה לי בכל עת, ועכשיו היה עוסק בתורה יותר והיה בבחינת שר, ע"כ אינו מתקבל התפלה שלו כ"כ במהרה.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)



כד ע"א

אתה הטרחת את קונך
15

התפלה משמשת להכניס את כל התורה וכל העבודה, כל החכמה וכל ההופעה, בתכונה טבעית, ומעמד נפשי קבוע, והיא חיי השעה, כלומר, שמחיה את השעה, להיות עומדת ישר מול יניקת שפע חיי עולם. אבל התורה חיי עולם היא, למעלה מהטבע, וכשיש טבע אז מעלת הנסים גדולה ועליונה מאד, אבל כשהטבע מתדלדלת נקראים הנסים טרחא כלפי שמיא וגרעון של שינוי סדרי בראשית, "כמה גרוע אדם זה" (שבת נג ע"ב). והננו מתפללים להעמיד את הטבע, למען יהיו כל חיי עולם מבוססים אצלנו ומכוונים לקביעות תכונת חיי שעה, המופיעה תמיד בקרבנו, "כל הנשמה תהלל יה", על כל נשימה ונשימה הילול מיוחד, ומתכפל שעה ועולם והיה לשעשוע.

(עולת ראיה, עניני תפלה, עמ' יט = שמונה קבצים קובץ ו אות קצט)

אותו הכבוד שהעולם האלילי מכבד את הטבע, כלא הוא נחשב לגבי הכבוד הפנימי והעליון, העדין והמיושר, בטהרו וקדושתו, שהעולם הישראלי ברום תעצומו הוא מכבדו. הכבוד האלילי של הטבע, איננו כי אם כבוד חיצוני, כבוד של הכרח, של אלמות ותקיפות, והכבוד הישראלי בפנימיותו, הוא כבוד חבתי אידיאלי ונימוסי. הכח העליון מתגבר באומה ומתבלט ביחידיה, עד כדי שליטה על הטבע, עד כדי יכולת ואפשרות להרס חוקותיו. והאהבה הפנימית, שהנימוס האלקי המיושר בתכלית, משריש בתוכיותה של הנשמה, מעצים את הכח לבלי לאטרוחי כלפי שמיא, ולאהוב את הטבע על פי הופעותיו, להכיר את היופי ואת העדינות שיש בו בכללותו, ובהופעת פרטיו המתאימים. ואותה האהבה הפנימית של הטבע, הגנוזה בעומק נשמתן של ישראל, היא יסוד היצר הרע הישראלי, שמחולק לאין קץ מתכונתו של היצר הרע של כל עם ולשון. שתחת אשר היצר הרע הכללי ששורה בכל אומה, הוא מיסוד הנחש הקדמוני בפנימיותו, בכוסף הרשעה והחיבול של כעס אויל, אין היצר הרע הישראלי כי אם לבוש בלבושים צואים, אבל תוכיותו הוא שלהבת אש קודש, אהבת החיים והמציאות, אהבת הטבע מצד הנימוס העליון האלקי שלו, שתוצאותיו הנה כל תיקון וכל שכלול של עולם, כל פאר המדות וכל עדנת החכמות, אור האמת, אור ד' בעוצם גבורתו.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ז אות מז)

וכי טריחותא היא קמי שמיא לשנות את הטבע? והרי טבע ושלא בדרך הטבע שווים לפניו יתברך. אלא כי הטבע, כפי אשר בראו ה' יתברך וכפי אשר סידר הוא יתברך את הבריאה, הוא דבר גדול למאוד, שכל מהלך הטבע סודר בדקדוק גדול ונפלא, שכן צריך להיות ולא בעניין אחר. וכל הגורם שישתנו עבורו סדרי הבריאה הרי הוא מגונה, ושינוי סדר הבריאה הוא בחינת טירחה לפניו, כביכול.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר (מהד' תש"מ), תשל"ג, מאמר ח, עמ' כט)

כד. אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה יאסף שלא בזמנו

"מי יאכילנו בשר" - לא אמרו "מי יתן לנו בשר" אלא "מי יאכילנו", שלא היו רוצים הבשר אלא ליהנות מטעמו בשעת האכילה. ולזה נגזר עליהם "הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם" וכו', כיון שלא היו רוצים הבשר אלא למלאות תאוות טעמם, טרם יהנו מטעמו אף ה' חרה בהם. וכמו כן מצינו במעשה דר' יוסי דמן יוקרת, שהעניש את בנו, אשר הטריח את קונו, להוציא פירות התאנה בלא זמנה, ונאסף הוא בלא זמנו.

(מבי"ט, בית אלוקים, שער התפילה פרק א)

בתי קא מצערת להו לברייתא שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם
19-20

אמרו "טבת מראה" בלבד ולא "יפת מראה", וגם כן הכפל "בתולה ואיש לא ידעה", שדרשו רז"ל שאפילו אדם לא תבע בה. נ"ל הכוונה דהנה דרשו רז"ל אצל מרים שנקראת בדברי הימים [א' ד, ז] "אתנן" - שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו [סוטה יב ע"א]. ובעכסה בת כלב [יהושע טו, יז] דרשו שכל הרואה אותה כועס על אשתו [תמורה טז ע"א]. הנך רואה שינוי העניינים. והנך רואה עוד מה שדרשו ברחב: כל האומר רחב רחב וכו' [מיד ניקרי] ביודעה ומכירה [לעיל ה ע"ב]. ותבין מתוכן הענין בפרט הלזה שישתנה הענין ביופי הצדקניות גם כן, שיש מהצדקניות שכל הרואה אותה לא יבא לידי הרהור בה רק יוסיף אהבה למצות בוראו דהיינו שמוליך אתנן לאשתו, והיא זכיה גדולה שלא יכשלו בה בני אדם אפילו בהרהור לשתות בכוס זה היינו באשתו ויהרהר בדמיונו בכוס שראה, ויהיו בניו בני תמורה [נדרים כ ע"ב], רק אדרבה, הראיה בה תפעול טובה להוליך אתנן לאשתו כי תיטב בעיניו. וזה לדעתי הנרצה בכאן "טבת מראה מאד", שמראיתה היו טוב מאד לבני אדם כי היא "בתולה" שלא נכשל בה שום בן אדם במעשה, וגם כן "איש לא ידעה", לא הוקבע מראיתה בדעת שלו לשתות בכוס זה וכו', והדיוק הוא: "לא ידעה", אבל ידע את אשתו על ידה. הנה מראיתה טוב לבני אדם.
והנראה כי נשתנו הצדקניות הללו רבקה ומרים בפרט הלזה, דהנה ידוע כל מי שנכשל חבירו על ידו, גם הוא יצטרך לקבל איזה עונש במשפט הצור ית"ש... צא ולמד ממעשה דר' יוסי דמן יוקרת בתענית שאמר לבתו היפיפיה תוב לעפרך, להיותה חשש להכשל רבים. והנה ברבקה היה גלוי לפני הבורא כל שעתידה להוליד את עשו, ויאמרו הבריות שזה הוא בעבור שהכשילה רבים להוליד בני תמורה, אשר פושעים יקרא לבנים ההם. על כן קדמה התורה להודיענו שנקיה הצדקת הזאת מזה, שמראיתה היה טוב. וכן במרים שאירע הענין שנהרג בנה הצדיק חור, ויאמרו גם כן כזה להיות שנכשלו בה רבים להוליד בני תמורה... על כן גם בנה הצדיק נהרג. על כן מודיענו הכתוב שנקייה הצדיקת מזה, רק כל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו.

(רבי צבי אלימלך שפירא אגרא דכלה, בראשית פרק כד, טז)

ש"מ שגדול הוא ערך צער הבריות מכל ערך של מוסר אחד, שהרי לא אמר שמשו"ה תחזור לעפרה משום שלא יכשלו בה, אלא משום הצער. אמנם הלא המחטיא לאדם גדול מן ההורגו, והיה לו לומר שגורמת לכשלון בראש. וצ"ל דמשו"ה לא היה ראוי לה שתחזור לעפרה, דהמכשול שחטא בא ע"י הוא בבחירה, ואינהו דאפסידו אנפשייהו, אבל הצער בא לפעמים גם בעל כרחו של אדם, ומשו"ה היה כדאי לה להדחות, וממילא תרויח ג"כ שלא יכשלו בה, ויהיה לה לזכות כאילו מָנְעָתַם מחטא, שנחשב למזכה את הרבים, שזכותם תלוי בו [אבות פ"ה מי"ח].

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

שובי לעפריך
19

בהיות החסידים הקדושים מדביקים מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב ואם רע. והוא שאמרו (ב"ב עה ע"א): נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. וכתוב בתענית בההיא ברתא תובי לעפרך, וכן היה. ומה שאמרו (חגיגה ה ע"ב): כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני.

(רמב"ן, איגרת הקודש, פרק ה)

הויא ליה ההוא חמרא וכו'
20

אור הקודש מתפשט בתחלה על כח הדיבור, שנעשה כולו נובע ממעין החיים של הקדושה, המפוארה בהוד יפעת חכמתה וזוהר חייה, ואחר כך מתעלה גם כן חוש השמיעה, שכל הנשמע מצטרף לאור גדול, טהור וקדוש, ואחר כך האור מתפשט על חוש הראיה, וכל מראה עינים מתקדש ומתעלה, ומביא חשבון עולם ברור וצלול, וחיים קדושים עליונים וברכת ד' נשגבת להביא טובה לכל אשר יביט בעיני הקודש, עין ד' אל יראיו למיחלים לחסדו. ואחר כך כל תנועה, וכל רגש וזעזוע נעשה מלא חן וכבוד עליון, עד המדה העליונה של הופעת אור קודש גם על כל קניניו, על כל מה שמשתמש בהם, מקלו, חמורו, וכל אשר לו.
הערת ר' צבי יהודה: "'חמורו' - עיין תענית כד, א, חמרא דר' יוסי דמן יוקרת, ובאבות דרבי נתן סוף פרק ח, חמורו של ר' חנינא בן דוסא".

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ו אות קלו = אורות הקודש כרך ב, עמ' שא, והערת רצ"י, שם חלק ד, עמ' תקצח)

אלעזר איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה דכל מאי דהוה גביה יהיב להו
23-24

נראה בדקדוק אומרו ג' ריבויים אלו "מאת כל איש", שלא היה לו לומר אלא "מאשר ידבנו" וגו', ואולי שנתכוין הכתוב לרבות ג' פרטים שישנם בהדרגה משונה בדין הצדקות מכל ישראל, והם היתומים והנשים והשוע. היתומים כמו שאמרו במסכת בבא בתרא (ח ע"א): אין פוסקים צדקה על היתומים... הנשים כמו שאמרו בסוף מסכת בבא קמא (קיט) שאין לוקחים מהנשים אלא דבר מועט... שוע, כמו שאמרו בבבא בתרא (שם) שאסור לגבאי צדקה לתובעו ולגבות ממנו וכו', וכמעשה הובא שם עוד שהיו נשמטים הגבאים מהתראות לפניו לבל יהיה מצר לעצמו ויתן מה שאין בו כח ליתן. והנה בנדבת המשכן אמר ה' למשה שיקח מהג' הנזכרים, והוא מה שריבה בג' הריבויים יתומים נשים שוע, את לרבות הנשים, כל לרבות היתומים, איש אשר ידבנו לבו זה שוע כמשמעו שמשלשתם יקח אפילו דבר גדול.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, שמות פרק כה, ב)

פש ליה חד זוזא זבן ליה חיטי ואסיק שדייה באכלבא וכו' חזת אכלבא דמליא חיטי
27-30

"וצויתי את ברכתי" וגו' - ברכה זו אינה בצומח, שכבר הבטיח "ונתנה הארץ פריה", שהוא גבול שגבל ה' בכחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה ככד קמח הצרפית (מלכים א' יז) וכשמן אשת עובדיה (מלכים ב' ד). והוא שדקדק לומר "ועשת את התבואה", פירוש, הברכה שיצו ה' תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים, הגם שהארץ תוציא צמחה כמדי שנה בשנה. צא ולמד מקב חטים שבעלייה.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, ויקרא, פרק כה, כא)

העבודה הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל
32-33

אין מעלה לחסידים להנות ממעשה ניסים... ובמסכת תענית דף כד, בעובדא דרבי אל(י)עזר איש בירת שבשרה לו בתו מהנס דמליא אכלבא חיטי ואמר העבודה הרי הן הקדש ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל. ובזה מתורץ מה שאמר אברהם אבינו ע"ה למלך סדום (בראשית יד, כג) 'אם מחוט ועד שרוך נעל [וגו'] ולא תאמר [אני] העשרתי את אברם', כי הקב"ה הבטיחני להעשיר אותי (רש"י שם). וקשה, וכי הקב"ה יעשה ארובות בשמים וישלח לו כיס מלא מעות? אלא בודאי יזמין לו איזה סיבה. ואם כן, למה לא חשב אברהם אולי זהו הסיבה שיתעשר? אלא הענין, כי זה היה מעשה ניסים שאברהם עם עבדו אליעזר הרגו ארבעה מלכים והצילו השלל. אמר אברהם, איך יעשרני הקב"ה ממעשי נסים?

(של"ה, מסכת חולין, פרק תורה אור, אות קלה [ובדומה של"ה, פרשת לך לך, דרך חיים תוכחת מוסר, אות לד])

שלא להנות ממעשי נסים, כדאיתא במסכת תענית - לא רצה להנות מהחטים שנתמלאו בנס בחדר. וכן במסכת שבת (נג ע"ב) לזה שנעשו דדיו כדדי אשה שחשבו לגריעותא שנשתנו עליו מעשה בראשית. ודבר זה נלמוד מאברהם שאמר (בראשית יד, כג) 'אם מחוט ועד שרוך נעל [וגו'] ולא תאמר אני העשרתי את אברם', כי כבר הבטיחני הקב"ה על העושר. וקשה, היעשה ה' ארובות בשמים וימטר לו כסף וזהב, אלא ודאי ה' יתברך יזמין לו סיבה להעשירו, אם כן זהו הסיבה. אלא הענין שכל הנצחון הזה היה מחוץ לטבע ממעשה נסים, ובודאי אין כוונת הקב"ה על זה.

(של"ה, פרשת לך לך, דרך חיים תוכחת מוסר, אות לד)

ומשום דאמרינן בפרק ג' דתענית אסור להנות ממעשה נסים, אמר הכתוב "היתה כאניות סוחר" ולא אמר היתה כאניות סתם, כלומר שתמשיך השפע מעולם העליון, אבל לא דרך נס ובשופי, אלא קרוב אל הטבע כאניות סוחר, כי כן דרך הסוחרים שלא לסמוך על הנס לפי שרוצים להרויח מעט בודאי, ולא הרבה בספק. ואינו אומר "ממרחק תביא לחם" אלא "לחמה", כדי צרכה בלבד, דהיינו הלחם שתאכל, ופשיטא שמותרת להנות ממנו, כדאמרינן בתענית הרי הן עליך הקדש ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל, דשמע מינה דכדי צרכה מותר ליהנות, משום דכתיב "נותן לחם לכל בשר", ואינו אסור אלא הנאה יתירה.

(רבי שמשון חיים נחמני, זרע שמשון, על אשת חיל)

והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה משל לכלה שהיא בבית אביה כל זמן שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה עיניה טרוטות כל גופה צריכה בדיקה

עיני העדה הם ראשי העם להאיר עיני העדה שילכו בדרך ישרה. ובזה יובן כוונת הש"ס: משל לכלה, בזמן שעיניה יפות, לראות ולהשגיח, ומדריכין העם בדרך הישר, גם כשהוא עץ מר אין פוצה פה כנגדו, אז אין כל גופה צריך בדיקה, שודאי הם כשרים... אבל אם עיני' טרוטות, ר"ל רכות, שהולך עמהם בדברים רכים ולא בתקיפות, ודאי כל גופה צריכין בדיקה, שהם אינן כשרים, לכך "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם" וגו' (משלי ט, ח).

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, שמות, פרק יא, ב)

ומשתה אחשורוש היה התעוררות להביא ישראל לידי נסיון בענין המסירות נפש שלא ילכו למשתה... והסנהדרין נקראים עיני העדה. וידוע דהתחלת החמדה לעולם הזה, שזהו הגורם למָאֵן במסירות נפש ולאיבוד העולם הזה וחמדותיו, תחילתו הוא בעין רואה ואחר כך הלב חומד... ועל כן אמרו: כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה. ועל כן לענין בירור נסיון זה, אילו היה נתברר לטוב היה די במה שנתברר על ידי הסנהדרין עיני העדה, דבזה אין כל הגוף צריך בדיקה עוד, וכשלא נמצאו עיניהם יפות, אף דאינו מעיד על חסרון בשאר הגוף, מכל מקום כל גופם צריך בדיקה ובירור עוד.

(ר' צדוק הכהן מלובלין, מחשבות חרוץ, אות יז)

משל לכלה וכו' כל זמן שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה

ונראה דאין התי' עיניה יפות יופי ממש... אלא כמ"ש חז"ל "עין יפה", והיינו טוב לב וטהר המדות, וכמ"ש באבות [פ"ב מ"ט] עין יפה ולב טוב. ולפי"ז יתכונן המשל אל הנמשל שבזה.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה במדבר פרק טו הערה סג)

כל זמן שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה
40

וכל אדם ניכר בכיסו אם זך וישר פעלו, ואין לך מצרף וכור הבחינה על האדם כי אם הכסף והזהב, וכן אמר שלמה (משלי יז, ג) "מצרף לכסף וכור לזהב", כי הרוצה לצרף האדם ולבחנו ילך אל הכסף ויראה מה טיבו, וכן כור להבחין בו האדם, ילך לזהב ויראה איך האדם מתנהג בו, כי אם יעמוד בצדקתו בעסק ממון, בכל תושיה יתגלה כי שלם הוא, וכן להיפך. ומכאן למד אליעזר, שלא בדק את רבקה כי אם במדה זו אם יש לה עין טובה וגומלת חסדים, לכך אמר: אני לא אתבע ממנה כי אם שתתן לי לשתות, והיה אם תשיב לי "שתה וגם גמליך אשקה", אז בודאי היא בעלת גמילות חסדים, שתתן לי יותר ממה שאני שואל, ואם כן "אותה הוכחת לעבדך ליצחק", כי כל ביתו לבוש בגדי ישע לבריות...
וחז"ל אמרו כל כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה. וזה דבר שהחוש מכחיש, כי כמה מכוערות בעולם שעיניהן יפות. ועוד קשה, מה ראו חז"ל על ככה ליתן עצה לבדוק אחר יופי חיצוני זה, והלא "שקר החן והבל היופי"? אלא ודאי שנתנו עצה לבדוק אחר מעשיה, וזאת העצה היעוצה, שיבדוק אם היא בעלת עין יפה וגומלת חסדים, כי אם עיניה יפות בבריות, אז היא בלי ספק שלמה בכל המדות. ולמדו חז"ל מן אליעזר, שלא בדק את רבקה כי אם במדה זו, כי מדה זו בנין אב על כל המדות.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, בראשית, פרק כד, יד)

וזהו ששלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות (מגילה ז ע"א), שביד החכמים דבר זה שהם "עיני העדה", ושוריינא דעינא בליבא תלי (עבודה זרה כח ע"ב), וכן בכוחות העין פועל בלב, על דרך שאמרו (במדבר רבה י, ב): עין רואה ולב חומד, שכאשר העין נשקע באיזה דבר, המחשבה נשקע בו. וידוע שבכל מקום שהמחשבה של האדם, שם הוא כל האדם, וע"י זה הוא נקבע בלב ואחר כך גם בכל האיברים. ועל כן כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה. והם הסנהדרין וחכמי ישראל, שהם בכח לקבוע הדבר בכלל האומה, דעל כן בעגלה ערופה צריכין סנהדרין לומר "ידינו לא שפכו" וכו', היינו שלא על ידינו בא כח רציחה לשום נפש מישראל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות נב)

אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא

ובפרק קמא דגיטין (ו ע"ב) גבי ר' אביתר דהקב"ה יושב ושונה בשעת מעשה מה שהחכמים לומדים למטה, כי הנה האדם יש לקולו בת קול כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה כט, ט) וקלא דאורייתא וצלותא סלקא לעילא ובקעא רקיעין... ובמקום שמגיע שם מוליד קול החוזר. והקלא דהדרא דתפילה הוא כענין שאמרו... אמר משיב הרוח נשיב זיקא, מוריד הגשם אתא מיטרא. זהו הקלא דהדרא מתפילתו. והבת קול שיצא מפי ה' יתברך גם כן כן, ודיבורו של ה' יתברך הוא כמעשה, כמו שאמרו בפרק כל כתבי (שבת קיט ע"ב), ותיכף נשיב זיקא ואתא מיטרא על ידי הבת קול דה' יתברך. וכן מה שאמרו (ברכות ז ע"א): מנין שהקב"ה מתפלל, היינו בתפילתם של ישראל מולידים קול החוזר למעלה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק עמ' קפט)

התורה והתפילה שניהם רק למי שהוא חסר ומבקש השלמה על ידי התפילה או על ידי התורה שהיא תבלין ליצר הרע וליישר החסרון שבלב... ולכן תחילת שניהם היראה כמו ששמעתי כי עיקר יראה פירוש הכרת החסרון שמפני זה הוא מתיירא... ועל ידי תורה מיד הוא השלמת החסרון כמו שנאמר (תהלים יט, ט): "פקודי וגו' משמחי לב", ושמחה הוא היפוך היראה. אבל על ידי תפילה, אם הוא כדרך שאמרו: אמר משיב הרוח ונשיב זיקא וכו', על זה נאמר (ישעיה נו, ז) "ושמחתים בבית תפילתי", שמיד מגיע המילוי, ואמרו ז"ל (ברכות ז ע"א): תפילתם לא נאמר וכו', כי גם הקדוש ברוך הוא מתפלל, פירוש מתאוה ורוצה לאותו דבר, רק שמנעו בשביל שמתאוה לתפילתן של צדיקים, והוא מוכן לענות, ומתאוה שיתפללו ויענו, ותאוותו של ה' יתברך היינו תפילתו, ואז "ושמחתים".

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, אות ריב)

רבה גזר תעניתא בעי רחמי ולא אתא מיטרא אמרו ליה והא רב יהודה כי הוה גזר תעניתא אתא מיטרא אמר להו מאי אעביד וכו' (כד:) מה יעשו גדולי הדור שאין דורן דומה יפה
52-כד:

נקדים צוף דבש אמרי נועם מהגאון המלך שלמה אלגזי, בספרו תאוה לעינים, אשר הפליא להקשות סתירה מברכות ותענית: במסכת ברכות פ"ג, אמר ליה ר"פ לאביי מאי שנא קמאי דמתרחש להו ניסא ומ"ש אנן דלא מתרחש לן ניסא אי משום תנויי וכו' א"ל קמאי הוי מסרי נפשייהו על קדושת השם ואנן לא מסרי נפשן על קה"ש כי הא דרב אדא בר אהבה. ובתענית פ"ג איתא: רבא גזר תעניתא ולא אחא מטרא, א"ל והא ר"י בעי רחמא ואתא מטרא, אמר להו מאי נעבד אי משום תנויי אנן עדיפין מנייהו דבשני דרב יהודא כולהון תנויי בנזיקין הוי ואנן בשתא סדרי וכו' ואי משום עובדא אי איכא דחזי מידי לימא, אלא מה יעשו גדולי הדור שאין דורם דומה יפה. ופריך האלגזי, הלא אביי ורבא חבירים הוו, מאי שנא דאביי תלה הדבר בגדולים ורבא הרשיע את הדור עכ"ל. ולפי הגרסא בתלמוד שלנו בתענית רבה גזר תעניתא לא הוי קשה מידי, כי רבה היה רבם של אביי ורבא בדור מוקדם. אכן גרסתו של הר"ש אלגזי מדוייק ביותר כנראה במסכת מו"ק יח, דאיתא שם: רבה ור"ח תרווייהו רבנן צדיקי הוי מר מצלא ואתא מטרא ומר מצלי ואתא מטרא, אלמא אימת דרבה הוי מצלי אתא מטרא. ע"כ לא נוכל לומר רבה גזר תעניתא ולא אתא מטרא, בוודאי הגירסא נכונה רבא, וגם בעין יעקב גרס רבא. ותירץ הר"ש אלגזי שר"פ שאלו על ניסים גדולים, זאת עיקר שאלתו מ"ש קמאי דמתרחש להו ניסא, ע"כ השיבו שלזה צריכין שהגדולים ימסרו נפשם על קה"ש, אכן בתענית היה השאלה על המטר, אשר הוא נס לוטה בסחבות הטבע, כי המטר טבעית הוא, רק הנס שיענה אותם לעת מצוא, לזה די שיכשירו הדור מעשיהם. נמצא שתלוי הניסים הגדולים במסירות נפש של גדולי הדור, כמו קריעת ים סוף במסירת נפש נחשון וחביריו שקפצו תחלה לים עד צוואר הגיעו, ועל ניסים כאלה שאלו, ע"כ בהכרח מחייב את הגדולים שאינם רוצים למסור נפשם על קה"ש. אבל הנהגה טבעית מתנהג להוסיף בטבע מעט או לגרוע הכל לפי הכשר הדור, כי בוז יבוזו להצדיק הגמור דבר קטן כזה, כההוא דברתא דלא הוי כשבבותיה דרב בזכותה דההיא אתתא [לעיל כא ע"ב], כי לגבי רב דבר קטן הזכות הלז. ע"כ השיב כענין, מה יעשו גדולי הדור שאין דורם דומה יפה. ובזה עולה כהוגן דברי הנביא הושע שאמר "ונדעה נרדפה לדעת ה' כשחר נכון מוצאו", וכתרגומו "ונילפא למידע ית דחלתא דה'", היינו הדור יכשיר מעשיו אף במעט, "ויבוא כגשם לנו", היינו נס טבעי, אף אם נזכה לניסי טבעי גם בזה יהיה טוב לנו, אכן "מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה כי חסדכם כענן בוקר וכטל משכים הולך".

(כתבי הרב נתן פרידלאנד ח"א עמ' 206-207)

רבה גזר תעניתא בעי רחמי ולא אתא מיטרא וכו' אנן עדיפינן מינייהו דבשני דרב יהודה וכו' (כד:) אי משום עובדא אי איכא דחזא מידי לימא אבל מה יעשו גדולי הדור שאין דורן דומה יפה

ויש לתמוה, וכי זו דרך ישרה שברר לו רבה לתלות עצירת גשמים בעון הדור? הלא ממידת ענוה וחסידות היא לתלות יותר בעצמו כמו ר"נ דלעיל שצוה לבזותו. ועוד, אמאי לא מישמש הוא בעצמו במעשיו אלא בקש מאחרים אי איכא דחזא מידי לימא? אע"ג דמצינו נמי ברב הונא כשנחמצו לו ד' מאה דני דחמרא דלא תלה החטא בעצמו, כשאמרו לי' רבנן "ליעיין מר במילי" אלא אמר להם: אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא (ברכות דף ה ע"ב עי"ש), התם לא תלה נמי בעון דאחרים... גם מה שאמר רבה בשני דרב יהודא וכו' קשה, דהרי רבה תלמיד דרב יהודא.... ואביי דקרי לי' נמי לרב יהודא ולר"א בר אהבה "קמאי" בברכות דף כ ע"א עי"ש משום שלא הי' בדורם, דכשמת רב יהודא נולד רבא (עיין בקידושין דף עב ע"ב), ובברכות דף מח ע"א מוכח דזמן קטנותם דאביי ורבא הי' שוה... גם יש לדקדק דהכא אמרינן דרבה גזר תעניתא ולא אתי מיטרא, ובמו"ק דף כח ע"א איתא דרבה מצלי ואתי מיטרא עי"ש. ונראה דגרסינן הכא רבא... ובסנהדרין נמי גרסינן רבא, ולפי זה ניחא... דהא דגזר רבא תעניתא ולא אתי מיטרא, מסתמא בעירו מחוזא היה (עיין לעיל דף כא ע"ב ברש"י ד"ה גזר תעניתא, שהיו אנשי רשע), שקרא רבא על נשי דמחוזא האי קרא "שמעו הדבר הזה פרות הבשן וגו' העושקות דלים הרוצצות אביונים"... משום הכי אמר מה יעשו גדולי הדור שאין דורן דומה יפה, דכונתו אבני עירו היתה. אבל לקמן כשגזר תעניתא בהגרוניא ולא אתי מיטרא לא תלה שם בעון אנשי העיר. והא דלא פשפש נמי הוא בעצמו במעשיו אלא בקש מאחרים אי איכא דחזא וכו', משום דרבא ידע שפיר שאין הגשמים נעצרים בשביל עונו, עיין בברכות דף סא ע"ב דאמר רבא: לידע איניש בנפשי' אם צדיק גמור הוא או לאו. אלא בקש מאחרים אם יודעים עליו שום דבר ביש, דשגיאות מי יבין.

(רבי יהודה לייב אינדך, זהרי הש"ס, כאן)

אי משום תנויי וכו' (כד:) מה יעשו גדולי הדור שאין דורן דומה יפה וכו' ההוא גברא דאיחייב נגדא בבי דינא דרבא משום דבעל נכרית נגדיה רבא

לגבי הנסים שמתרחשים ב"ה יום יום, והם באים בזכות התורה, נראה ג"כ שצרך לשמה, כי מחז"ל (ברכות כ, תענית כד, סנהדרין קו) מ"ש קמאי דאתרחיש להו ניסא אי משום תנויי וכו', הרי היה ברור להם שלמוד התורה מעוררת התופעה הנסית, והתשובה [ברכות] שם: קמאי מסרו נפשייהו אקדוש השם, היינו תורה שיש עמה מעשה לחזק את הצניעות, אם לקיום מצות תוכחה או פשוט כי העדרה מעכב השראת השכינה וההופעה הנסית, על דרך "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". ובתענית, גבי הענין של רבא, אין מזכירין הפרט הזה, לדעת בעל הזהב שיבה, כיון ששם מוצאים שגם רבא מסר נפשו בענין צניעות, בההוא דאיחייב נגדא בבי דינא דרבא. והתשובה מה יעשו פרנסי הדור שאין דורן דומה יפה... יתכן שהכוונה גם היא: עליהם לקיים מצות תוכחה, להרים את מצב הרוחני של הדור, ואם למדת תורה אל תחזיקה לעצמך לבד.

(רבי אברהם ורנר, והגית בו, עמ' כט)

רש"י - ואסור לאדם להנות ממעשה נסים

צ"ל לאו איסור הנאה הוא ממש, דא"כ איך יהנו בו עניי ישראל, ואיך תהיה היא כאחד מהם עכ"פ? אלא דרך מוסר, שלא לקבל שכר מצוה וכדמסיים: שמנכים מזכויותיו. ויש דרשנים שבנו ע"ז בנין בפלפול של איסורי הנאה, ואין לזה יסוד.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)


כד ע"ב

רב יהודה כי הוה שליף חד מסאנא אתי מיטרא
6-7

רצונו של האדם הוא קשור ברצון האלקים, והוא נובע מזיו אורו. רק כל זמן שאין האדם מגלה בעצמו את היחש הזה, אין מתגלה ברצונו אותה הסגולה האלקית שבו. אבל כל מה שהאדם משים אל לבו לדעת, שאין לנו שום רצון אחר כי אם התגלות מאור הרצון האלקי, לפי מדת הגילוי הזה מתגלה כח הסגולה ברצונו להיות פועל, מהווה, מחדש וגוזר. ולפי אותה המדה באה התפלה, ומראה את נפלאותיה, ובא גם כן הביטוי הרגיל ועושה נפלאות, ולפעמים גם שלא בכונה, כמו ברכת חכם וקללתו על תנאי, אף על פי שלא נתקיים התנאי, ושגגה היוצאת מלפני השליט, לטוב ולמוטב, וגם בהתגלותה של איזה תנועה, כמו שליף חד מסאניה ואתי מטרא. "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע".

(ראי"ה קוק, אורות הקודש חלק ג, אות לח, עמ' נג)

אי משום עובדא אי איכא דחזא מידי לימא אבל מה יעשו גדולי הדור שאין דורן דומה יפה

רבה היה עניו גדול, ואמר על עצמו (ברכות סא ע"ב) כגון אנו בינונים. אלא נראה לי לומר הפירוש כמו שכתב בשפת אמת פרשת זכור (תר"ן) בענין ידיו של משה "וידי משה כבדים", כי בני ישראל כשהן מתעלים ומתכוונים לבם לאביהם שבשמים מרימים את מנהיגיהם, ורבה ביקש לעוררן ולזרזן בזה.

(רבי פנחס מנחם אלתר, שולי הגליון, כאן)

רב יהודה חזא הנהו בי תרי דהוו קא פרצי בריפתא וכו' יהיב עיניה הוה כפנא

העולה מזה, כשבזים את הפת, בא כפנא, ועל דרך שאמרו רז"ל (הביאו הילקוט חדש): על שביזה שלמה את הכסף, "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה" [מלכים א' י, כא], בא לחזור על הפחחים כו'. וזהו הרומז כאן: "יהיה פסת בר בארץ", כלומר אם יהיה שיבזו פסת בר לזורקו בארץ, אז הלחם מתיקר כאילו היא "בראש הרים", שקשה מציאותו. אבל אם אדם "ירעש" ויחרד "כלבנון" על "פריו" ומאכלו שלא לבזותו, אז יתרבה השובע, ש"ויציצו מעיר כעשב הארץ", כל כך ברבוי.

(רבי אליהו הכהן, תהלות ה', תהלים פרק עב, טז)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ב ע"ב בשם ר' משה פיינשטיין]



ניעשייה דליפוק בפתחא דסמוך לשוקא וכו' אמר שמע מינה כפנא בעלמא

למה היו צריכים לאמצעים מלאכותים להודיעו דהוה כפנא, ע"י שיצא לשוקא, הא יכולים היו לומר לו ולהודיעו בפירוש?... ונראה פשוט דא"א הי' לבשרו בדברים משום דהוי מוציא דבה ואסור, והא דמצינו כמה עובדות דכד הוו צריכין עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגדולי החכמים שבאותו הדור לבקש למיבעי רחמי, כמו לאבא חלקיה בר ברי' דחוני המעגל וכן לחנן הנחבא [לעיל כג ע"א-ע"ב], יש לומר דשמה לא הגיע עדיין לידי כפנא, על כן אפשר הי' להודיע מזה. עוד יש לומר דלא דמי התם להכא, דהלא הכא בא הרעב בגלל רב יהודה בעצמו, דיהיב עיני' והוה כפנא, ומקרא מלא הוא "גם [ענוש] לצדיק לא טוב", וע"כ בגלל זה לחוד א"א הי' להודיעו, כיון דהעונש בא בגללו, וע"כ רעה היא לגביה, ויש בזה משום מוציא דבה.

(רבי שמואל דוד וואלקין, כתבי אבא מרי, כאן)

כי מטא למישלף אחרינא אתא אליהו ואמר ליה וכו' אי שלפת אחרינא מחריבנא לעלמא וכו' חזאי למלאכי דאידמו למלחי דקא מייתי חלא ומלונהו לארבי והוה קמחא דסמידא וכו' אמר להו מהא לא תיזבנון דמעשה נסים הוא

ואין מבואר למה יחריבו... והנה במהרש"א מדייק דאמאי רצה לשלוף את האחרת, שהרי הי' כבר מטר ע"י הראשונה... ואפשר דאף דאתא מטרא מ"מ עד שיגדל צריך זמן רב, ובינתים מה יאכלו? ולכך רצה להתפלל שיזדמן להם אוכל מיד. וזהו דא"ל מחריבנא לעלמא, שהרי אתה רוצה לשנות סדרי בראשית, דלכך אתה בא להתפלל תפילה מחודשת שע"י שליפת השני. ומשמע דשמע לאליהו ולא שלף, ולכך לא נשתנו סדרי בראשית לגדל ביום אחד שיהא מוכן לאכילה, אבל המלאכים ירדו בדמות אנשים ועשו קמח למכור להם, ולכך אמר להם שהוא מעשה נסים ולא יקחו מזה, שהרי לא נתנו לו להתפלל על זה. וזהו שמפרש רש"י שטוב להתרחק מליהנות, והיינו דאף דהטעם שאין ליהנות הוא משום דמנכין לו מזכויותיו, וכמו שפירש רש"י לעיל ע"א, וזה שייך שם שרצתה ליקח את הריוח בחנם, ונמצא נהנה, אבל הכא הרי שרצו למכור בכסף מלא ולמה ינכו להם מזכויותיהם? אלא דכיון דהקפיד הקב"ה שלא לשנות, ולכך טוב להתרחק לגמרי, ואף דלא ירויחו בזה, שהרי הנס כבר נעשה ממילא, וגם הם לא ירויחו במחירם, ולכך הוי רק התרחקות.

(רבי זונדל קרויזר, אור החמה, כאן)

מהא לא תיזבנון דמעשה נסים הוא
28-29

דיש לתמוה לכאורה על האשה הצרפית על מה סמכה ליהנות ממעשה נסים שלא כדרך טבע, דידוע הוא ההוא עובדא... מהא לא תיזבנון, דמעשה נסים הוא... דנמצא צריך האדם להתרחק ליהנות ממעשה ניסים כל מה דאפשר כמו שכתב רש"י שם [ד"ה אמר להו]. הן אמת כי קרא ה' לרעב, בר מינן, מכל מקום היה אפשר לה להתרחק ממעשה ניסים ותהיה נזונת היא ובנה כמו שניזונו כל העולם בצער ובדוחק. וצריך להבין מה טעם אין ליהנות ממעשה נסים, והלא הקדוש ברוך הוא עושה לנו נס, למה לא ניהנה? והא למה זה דומה, לאדם גדול שנותן מתנה לעני שפל ואינו רוצה לקבל ממנו, דודאי הוי זילותא גדולה, ובודאי יכעוס עליו על שלא קבל ממנו. ונראה לעניות דעתי דאפשר הטעם שצריך להתרחק ממעשה נסים, משום... דאפילו על מצות שאדם עושה יש להקדוש ברוך הוא טענה "מי הקדימני", דנמצא מה שמשלם לנו שכר מצות אפילו בדרך הטבע הוא חסד גדול, דמן הדין ליכא חיובא, מטעמא "מי הקדימני". ומעתה, כשעושה הקדוש ברוך הוא נסים כעובדא דהתם, לפיכך צריך שיתרחקו בני אדם מליהנות, שאם יהנה, נמצא מטריח יותר כביכול יותר מדאי, דאף על גב דמדת טובו להיטיב אלינו, אין לנו לקבל, משום טירחא ומפני הכבוד. ולמה זה דומה? לאדם שרגיל ליתן לקרובו מתנות, פעם אחת שלח לו מתנה גדולה מרובה - ראוי לו שלא יקבל, ולומר לו: הלואי תתן לי כמנהגך הטוב, וזה שלא להטריח עליו, דליכא בהא מילתא זילותא לנותן, דשלא להטריח עליו אינו מקבל וק"ל.
ולפי זה יש לתמוה על הצרפית איך נהנית ממעשה נסים? ולפי מה שכתבנו לעיל, דמי שאין לו נכסים ועושה צדקה, הקדוש ברוך הוא אומר: זה הקדימני לעשות מצוה עד שלא נתתי לו, ומדת הדין מחייבת ליתן לו שכרו משלם - נמי מצי דאדם כזה שעושין לו נס מן השמים יוכל להינות ממנו, ואין צריך להרחיק מחמת היותו מעשה נסים, דהרי זה שנהנה ממעשה נסים שוה לשאר כל אדם שנהנים משכר מצוה בדרך טבע. והשתא לא תיקשי לן על מה שנהנית הצרפית ממעשה נסים, דכיון שהפרישה עוגה לאליהו זכור לטוב ממעט מזער שהיה לה ולבנה, ולא היתה מחוייבת לתת כלום, דחייך קודמין, ואפילו הכי הוציאתו מפיה לעשות מצוה - נמצא שיפה קדמה להקדוש ברוך הוא, ואם כן לגבי דידה יכולה ליהנות ממעשה ניסים. אי נמי יש לומר, ממה שנהנית ממעשה נסים הוא להציל ממות נפשה, שאם לא היתה נהנית היתה בסכנת מות, שלא היה לה תקון אחר להתפרנס, שכן נראה ממשמעות הכתוב "ועשיתיהו לי ולבני ומתנו", דמשמע דלא היה לו [לה] במה להתפרנס מכל וכול אפילו בדוחק, וכגון דא מותר ליהנות ממעשה ניסים משום פיקוח נפש.

(רבי משה ישראל, שארית ישראל, דרוש ז לשבת הלבשה)

"בשר אתן להם ואכלו חדש ימים"... ויפה כתב הרמב"ן שלא הסתפק משה אם אפשר בדרך נס, אלא שידע שלא יהיה נס... עיקרו של דבר הוא משום דאיתא בתענית דף כד דחזא למלאכי דמייתי חלא והוי קימחא דסמידא ואמרי מהא לא תזבנו דמעשה נסים הוא, ופירש רש"י דבמה שאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון. ואם כן האיך יעשה הקב"ה נס להנות להם באיסורא? ולא דמי למן ובאר דחיי נפש הוא ואי אפשר בלעדם, ותו דהמן והבאר היו בריאה ממעשי בראשית כדתנן במסכת אבות פרק ה', מה שאין כן בשר שיבא בשביל תלונה בדרך נס לצורך הנאה אסור להנות ממנו. משום הכי ידע משה שרק בטבע יהיה כך, על כן לא צייר בנפשו איך יהיה בטבע, שבנתינה אחת יהיה מאכל חודש ימים לששים רבוא רגלי לבד מטף לאין שיעור.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק יא, כא)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל כד ע"א בשם של"ה ובשם זרע שמשון]


מי איכא דחזא חילמא לימא אמר להו רבי אלעזר מהגרוניא לדידי אקריון בחלמי שלם טב לרב טב מריבון טב דמטוביה מטיב לעמיה אמר שמע מינה עת רצון היא מבעי רחמי בעי רחמי ואתי מיטרא

בענין חולם החלום שאם לא יתענו הצבור באותו יום יהיו מנודים, והורה המורה כי חייבים להתענו' תענית צבור... ומה שראוי לדקדק בזה הוא בענין החלומות דרך כלל במאמרי התלמוד... כי יש מקומות שחז"ל חוששין להם ויש מקומות שאין חוששין להם כלל... מצינו מפורש בתלמוד שמפני חלומו של יחיד התפללו הצבור תפלת תענית ונענו והוא מה שאמרו בפרקא דחסידי:... מי איכא איניש דחזא בחלמא כלום אמר ליה רבי אלעזר מהגרוניא לדידי אקריין בחלמא שלם טב לרב טב מרבונא טבא דמטוביה מטיב לעמיה אמר שמע מינה עת רצון הוא בעא רחמי ואתא מטרא. והנראה מזה המעשה הוא שאלמלא חלום זה לא היה מתפלל ומצער הצבור בתענית אחר תענית, שלא תקנו תעניות גשמים רצופים אלא שני וחמישי ושני... לפי שנתבשר בחלום בשלום התפללו הצבור תפלת תענית ואפשר בעשרים וארבע ברכות... ומזה המעשה היה אפשר למורה ההוא למצוא סמך להוראתו הלכה למעשה. ודע כי זה קרוב לעשרים שנה חלם חלום חקון בן עבו, אשר היום יצא לתרבות רעה, שהצבור חייבים להתענו' ג' תעניו' שני וחמישי שני, והרב ר' יצחק בר ששת זלה"ה חשש לו וגזר ג' תעניות, ואתה רואה שאותה איש אשר סופו הוכיח על תחלתו כי גם באותו פרק לא היה פרקו נאה, ומפני חלומו לא הי' לו לרב ז"ל לגזור תעניות.

(תשב"ץ, חלק ב, סימן קכח)

שלם טב לרב טב מריבון טב דמטוביה מטיב לעמיה

יש לדקדק, וכי יש שלם שאינו טוב?... יובן, דיש שלום ויש שלום, דהרי אמרו חז"ל (כתובות קה ע"ב): האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לאו משום דמעליותא היא אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. הנה זה השלום אינו טוב וסופו רעה רבה, וגם הרב אינו טוב, שלא זכה להשפיע משלו על אחרים, שזהו תכלית כל הטובות. אך יש אשר יוכיח לרבים ואינו נושא פניהם, וסופו "ברצות ה' דרכיו רבים יהיו דורשי שלומו" (משלי טז, ז), וזהו השלום המתבקש. וזהו שלם טב לרב טב, לא כרב דלא למעליותא דלא מוכח להו במילי דשמיא, דשלום שלו אינו טוב ומתחבר הוא לרשעים... דפירודן הוא השלום האמיתי, אבל לרב טב יש לו שלום טב, ומפרש מהו זה, דמטוביה מטיב לעמיה, מן הטוב ההוא אשר הטיב ה' עמו, מטיב להם ומשפיע להם אורחות יושר.

(חתם סופר, פרשת בהעלותך, דף מ ע"ב)

מבואר בספרים הקדושים, כי כמו שהטוב ישתוקק להרבות טוב בעולם, ועי' בתענית: שלום טב לרב טב מרבון טב דמטוביה אוטיב לעמיה, ועי' בש"ס מנחוה נג ע"ב: יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, והיינו כי הטוב משתוקק להטוב ולעשות טובה בעולם.

(רבי חיים קנולר, פרי חיים, מאמר יב, דף לז ע"א)

עת רצון היא
34

[עי' עוד לקט באורי אגדות יבמות עב]


ההוא גברא דאיחייב נגדא בבי דינא דרבא משום דבעל נכרית נגדיה רבא ומית אשתמע מילתא בי שבור מלכא בעא לצעורי לרבא אמרה ליה איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא וכו' בעי רחמי וכו' אתא מיטרא עד דשפוך מרזבי דצפורי לדיגלת

בתענית כד, ב, מבואר שבית דינו של רבא הכוהו לאיש אחד שבעל כותית עד שמת, ועל זה כעס שבור מלכא ורדף אחר רבא להורגו, אבל אפרא הורמיז שלחה לרבא שיתפלל על גשמים וכן עשה עד דשפוך מרזבי דציפורי לדגלת, כלומר כדי שהדגלת יהיו מימיו מרובים ויוכל רבא בנקל להמלט על הספינה... בשעה שבא רבא לדגלת וניצל מרדיפת שבור מלכא, אמר ר׳ אבין [מו"ק כה ע"ב]... כי טוב עשה רבא במה שענש הבועל כותית, כי כמו שמי מרה מבררים טומאת האשה או טהרתה, כן בררו מי דגלת שניצל רבא שהדין עמו להשגיח בין האומות על מעמד ישראל בקדושה... ואעפ״כ נקרא רבא נזוף למקום לדעתי עבור מעשה זה - עיין חולין קלג, א.

(ר' יעקב יחזקאל הלוי, ביקורת התלמוד, עמ' 448)

אשתמע מילתא בי שבור מלכא בעא לצעורי לרבא אמרה ליה איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא לברה לא ליהוי לך עסק דברים בהדי יהודאי וכו' לבעו רחמי האידנא בתקופת תמוז וליתי מיטרא

למדנו מכאן דהא דאמרה ליה אימיה דשבור מלכא לברא... דבעון רחמי ואתי מיטרא אפילו בתקופת תמוז דלאו זמן מיטרא, דמזה נודע וניכר שהקב"ה עושה להם נסים ונפלאות, והוא ית' יריב את ריבם ונפרע להם מצריהם, ועי"ז נמנע מלצעורי לרבא. זהו דתניא [יומא עו ע"א]: איסי בן יהודה אומר מן שירד להם לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, כדי שיהיו רואים הנסים שעושה להם הקב"ה לישראל, ועי"ז יפחדו ויראו ויהיו נמנעים מלהתאסף יחד ממזרח וממערב לבוא להלחם עם ישראל.

(רבי שלום אביחצירא, כף אחת, יומא עו ע"א)

אמרה ליה איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא וכו' לבעו רחמי האידנא בתקופת תמוז וליתי מיטרא

ורבא אמר "אל יעלצו אויבי לי", כגון שבור מלכא, דבעיא מנאי אמיה דשבור מלכא להתפלל על הגשמים בתקופת תמוז דלאו זמן גשמים הוא... "אל יעלצו אויבי לי" ע"י שתתן מטר על פני ארץ, דאל"כ ודאי יעלצו אויבי לי.

(רבי שלום אביחצירא, זהב שבא, תהלים כה, עמ' צב)

ורבא אמר "אל יכלמו בי מבקשיך" וכו', כגון איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שהיא מבקשת דליתי מיטרא על ידי תפלתי, דשלחה לי לאמר כוין דעתך ובעי רחמי דליתי מיטרא... זהו אל יכלמו בי מבקשיך אלהי ישראל.

(רבי שלום אביחצירא, זהב שבא, תהלים סט, עמ' שח)

כד: מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי וכו' למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני
42-43

"על אשר מעלתם בי" - כבר נתבאר בפרשת מי מריבה ענין מעילה זו, שהיה שנוי בטבע, שלא מרצון הקב"ה שישובו מימיו של הסלע שהיה כבר ונעשה לטבע, אלא שנעצר, והיה זה כעין עצירת גשמים, והיה הרצון שיבוא משה ואהרן בכח הלכה ותפלה אחריו לפני ה' שעומד שם באותה שעה, וישובו אותם המים שהיה עד כה, ולא היה נס כלל, אלא כמו שהתפלה מועלת בעת עצירת גשמים שירדו גשם. וכאשר כעס משה ולא יכול לבוא לדבר הלכה ותפלה, על כן הכה במטה ויצאו מים אחרים גרועים מהמים הקודמים ונמצא נס מחדש, וזה נקרא מעילה שהוא שנוי בטבע העולם. וכבר נענש רבא בעת שעשה נס שלא ברצון ה', כדאיתא בתענית פרק ג, והיה נזוף מחמת זה כדאיתא חולין דף קלג.

(רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר דברים פרק לב, נא)

מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי אמר ליה שני דוכתיך שני דוכתיה למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני

ואומרו "והבדילו ה' לרעה" - קשה, אחר שמחה ה' את שמו מה מקום להבדלה? אכן לפי מה שקדם לנו כי כל נשמות עם בני ישראל שורש אחד להם, כאומרו (ישעיהו ס) "נצר מטעי"... לזה, כשאמר הכתוב "ומחה ה' את שמו", ביאר הכתוב שלא ישלוט עליו חלק הרע לאבדו לאיש המשתרר בלבו עד שיבדילו ה' ויגביל החלק שישלוט בו הרצועה רעה, כי הקליפה השולטת תקרא "רעה". וכן היא מדת ה', כשנתן רשות למחבל, מגביל לו מקום אשר ישלוט בו. וצא ולמד ממעשה רבא, כשהטריח לה' כביכול לעשות נס, שצוה עליו אביו לבל יישן במקומו, ושלטו המחבלים במטתו ולא חוץ ממנה. והוא מטעם זה עצמו.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, דברים, פרק כט, יט)

מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי וכו' למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני
42-43

ואומרו "יצו ה' אתך את הברכה" וגו', גם לא סדר ברכה זו למעלה עם הצלחות קנייני הטובות כי שם מקומה, ולא אחר מפלת אויב - בא להבטיח שלא יארע לו אשר יארע לבעל הנס אשר יתקנאו בו המקטריגים על שנעשה לו דבר חדש ושמשוהו עליונים, וזה הפך הטבע, וצא ולמד ממעשה רבא שהוריד גשמים שלא בעתם וכדומה לזה. אשר על כן אמר סמוך למאמר "יתן ה' את אויביך" וגו', שזה הוא נס, "יצו ה' אתך את הברכה", שלא ישלוט עין הרע בה.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, דברים, פרק כח, א)

מצות עסק תורה שבכתב אינה אלא ביום ולא בלילה, וכן אמרו בברייתא (מדרש תהלים) שמשה, באותן מ' יום שהיה אצל ה', היה מכיר בין היום ללילה מהלימוד שהיה ה' מלמדו, כשהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה... ולזה כינה תורה שבכתב למטר, שאינו תמיד אלא בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, וצא ולמד מה שאירע לרבא על שהטריח להוריד גשמים שלא בעתם, כמו כן המקרא הוא דוקא בזמנו המוגבל לו יום ולא לילה. ודימה תורה שבעל פה לטל, כמו שהטל לא מפסיק קיץ וחורף יומם ולילה, כמו כן תורה שבעל פה אין לך זמן שאינו זמנה.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, דברים, פרק לב, ב)

ומוכח מכל זה דמי שמטריח קמי שמיא יותר מדאי יש לירא מפני המזיקין שלא יזיקו אותו. וא"כ בימים נוראים שהטרחנו את בוראנו בתפילות ובקשות יותר מדאי, יש ג"כ לירא מפני המזיקין שלא ישלוט בנו ח"ו לרעה. ע"כ צוה הקב"ה לשנות מקומנו ולצאת מן הבית ולישב בסוכה.

(רבי שלמה קלוגר, גבורות שלמה, דף פד ע"א)

"על אשר מעלתם בי" - מעילה הוא שינוי בדבר ה'... והכונה כאן שעשה משה נס ושנוי בהליכות הטבע בעת שלא היה הרצון בכך, וזה נקרא מעילה, כמו שנענש רבא בעת שעשה נס שלא ברצון ה' כדאיתא בתענית פרק ג' , והיה נזוף מחמת זה כדאיתא בחולין דף קלג, א.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק כ, יב [ובדומה בדברים, פרק לב, נא])

ורבא נענש על דאטרח למריה כולי האי, אף שנענה, דזה נקרא "הפצר", שמפציר כל כך עד שמוכרח כביכול ה' יתברך למלאות רצונו, והוא ראה שהתפלל ולא נענה, וידע בבירור דה' יתברך שומע קול תפילתו, וכשאין עונה ודאי יודע שאין זה ראוי, אבל הוא ראה שיהיה קידוש ה' גדול בדבר לעיני המלך, וחשב יבוא הנס מכל מקום, ובא בחזקה "באזנינו שמענו" וכו', וה' יתברך הוצרך לבטל רצונו כביכול נגד רצון רבא, על דרך שאמרו (לעיל כג ע"א) בחוני המעגל: שאתה כבן המתחטא לפני אביו ועושה רצונו. אבל מכל מקום היה נזוף על כך [חולין קלג ע"א] כי אין זה ראוי לישראל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, ליקוטי מאמרים עמ' קיח, עמ' 130 במהד' הר ברכה)

שמצינו במסכת תענית... הרי לפנינו אם מבקשים ומטריחים כלפי שמיא איכא פחד מן המזיקין. וזה שאמר הכתוב "דרשתי את ה' וענני", ומ"מ אין לי פחד כלל מן המזיקין, וזהו "ומכל מגורותי הצילני".

(רבי דוד יצחק רבינוביץ, תהלה לדוד, תהלים לד)

רב פפא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא חלש ליביה שרף פינכא דדייסא

והוא תמוה, אחר שגזר תענית וקבל עליו להתענות איך טעים מידי?... דאיתא במדרש פ' וישלח פרשה עח (ז):... משל, פעם אחד כעס המלך שבחיות על החיות, ויעצו מי ילך לפייס המלך, אמר השועל אני אלך עמכם לפייס המלך שיש לי ג' מאות משלים, והלכו עמו, ובאמצע הדרך אמר להם ששכח מחצית המשלים, אמרו ליה דיה במקצת המשלים, כשהלכו עוד אמר להם ששכח עוד, אמרו לו דיה באלו, עד שבאו לחצר המלך אמר השועל ששכח הכל, וכל אחד יפייס את המלך לפי כוחו וכו'... ונ"ל כי השועל פקח שבחיות, וכונתו שיכנעו למלך וילכו לפייסו, ולולי שאמר יש לו במה לפייס לא הלכו כלל אל המלך, ואח"כ שראה כי גס לבם שבטוחים בשועל ובמשליו, חזר ואמר ששכח הכל, ואז נשבר לבם שאין להם לסמוך על מי שיוכלו לפייס המלך, ואז על ידי הכנעה זו ישתדל כל אחד בעצמו לפייס המלך... רב פפא דגזר תעניתא, והעיקר דיעשו תשובה, וכמו שאמר הכתוב (יונה ג, י) "וירא ה' כי שבו מדרכיהם הרעה", ודרשו חז"ל (לעיל טו ע"א): את שקם ותעניתם לא נאמר, אלא כי שבו מדרכם הרעה, וראה כי אין איש שם על לב, כי סמכו ראשם ורובם על רב פפא. מצורף לזה כי מרוע מעשי בני העולם נמשך שחלש לבו של רב פפא, שהוא לבם של אנשי דורו... לכך שרף פינכא, ויראו שאין להם סמיכה עליו, וישובו כל אחד מדרכו הרעה.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף, פרשת תולדות)

בר אושפזתי אי שריף מר פינכא אחריתי דדייסא אתי מיטרא איכסיף וחלש דעתיה ואתא מיטרא

ידוע שזבולון מספיק ומפרנס ליששכר שהוא ת"ח, ובזכות פרנסת יששכר בא שפע לעולם. ובזה י"ל מה דאיתא בתענית... א"ל רב נחמן בר אושפזתי אי שריף מר פינכא דדייסא אחריתי אתי מיטרא איכסיף וחליש דעתי' ואתי מיטרא. וקשה, וכי במה שאמר אי שריף מר פינכי דדייסא אחריתא וכו', וכי להונותו בדברים בא ח"ו? אבל י"ל דכוונתו הי' באמת אי שריף מר פינכי אחריתי, ויהנה יותר, אז ישפיע במלואו להביא גשמי נדבה לשבוע מטוב העולם. רק רב פפא בענותנותו לא עלה על דעתו שכוונתו כפשוטו לאמתת הדבר, וחליש דעתיה בחשבו שעינה אותו בדברים, ואתי מיטרא.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון דברים פרק לג, יח)

רבי חנינא בן דוסא
45

האמונה בה' יתברך ובתורתו היא המביאה את האדם אל ההצלחה הנצחית ואל דבקות הנפש בדבר הרוחני. וזה דבר אימת אותו הנסיון לפי מה שבאה בו הקבלה הנמשכת, כי לעולם לא נמצא לאחד מן הפילוסופים ולא לשום חוקר שישיג למעלת הנבואה, והוא הידבק הרוח האלקי עם השכל האנושי, כמו שנמצא לבעלי התורה שנדבק שכלם בשם דבוק חזק, עד שיגיע מהדבקותם לשנות טבע המציאות לעשות חפצם ורצונם, ויחדשו בעולם אותות ומופתים יותר מאד כנגד טבע המציאות, כי נמצא לנביאים יגזרו אומר ויקם להם ה' ככל היוצא מפיהם... ונמצא גם כן לכל המאמינים, שהחסידים, אף על פי שאינן נביאים, ישנו הטבע בתפלתם או ישתנה בעבורם... ורבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר חדשו בעולם דברים בשנוי טבעו ומנהגו של עולם. וזה אות כי המאמין בשם ובתורתו הוא למעלה מן הטבע ואינו משועבד לטבע המציאות, אבל טבע המציאות נכנע ומשועבד אליו והוא יכול לשנותו כפי חפצו ורצונו... וכל זה ראיה כי האמונה בה' ובתורתו היא הנותנת שלמות בנפש ודבקות בעליונים עד שיכנע אליו הטבע לעשות רצונו, לפי שנפשו מתעלית ע"י האמונה במדרגה שהיא למעלה מן הדברים הטבעיים, ועל כן ימשול בהם... ולזה תמצא האותות והמופתים נעשים לבעלי האמונה, לא לבעלי הידיעה המחקרית, להורות כי האמונה היא למעלה מן הידיעה המחקרית ומן הדברים הטבעיים.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר א פרק כא)

רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא אתא מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא
45-46

"אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם" וגו' - נראה לפרש על פי פשוטו, דאיתא בגמרא: רבי חנינא בן דוסא הוה אזיל באורחא, אתא מיטרא, אמר כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער, פסק מיטרא. נמצא בשביל הצדיק פסק המטר. אבל "אם בחוקותי תלכו", תהיו כולכם צדיקים, אז לא יועיל תפילת הצדיק היחיד נגד המרובים, ויהיה הגשם בעתו...
ושמעתי מקשים... למה ליה למימר כל העולם בנחת, היה לו לומר בקיצור חנינא בצער. ועוד חס ושלום לומר שהיה הוא מצטער עצמו על נחת העולם. ונראה לי על פי מה שאמרו רז"ל בכל יום בת קול יוצאה ואמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו', נמצא שהיה רבי חנינא בן דוסא הצינור המשפיע שפעו לכל העולם. וזהו בשביל חנינא בני, שהוא לשון דרך ומעבר, כשביל זה שהוא מעבר לכל, כן הוא היה מעבר ההשפעות לעולם. ולכך אמר כל העולם בנחת, פירוש, שהנחת בא להם על ידי השפעתי, ואיך יהיה ההשפעה אם אני בצער, לא יהיה נחת שלם, ואולי חס ושלום לא יהיו גשמי ברכה ונדבה מחמת צער שלי. ואף שאמרו שהיה די לו בקב חרובין, היינו שהיה מספיק עצמו במועט, כי כך מדת הצדיקים, ולא היה לו צער כלל מחמת זה, אבל כאן היה לו צער ממש, ולא היה יכול להשפיע שפע שלימה, וזה היה הצער שלו מפני השחתת העולם, וזה היה עיקר תפילתו שיפסקו הגשמים עכשיו, וכשיבוא לביתו יהיה בנחת להתפלל שירדו כמו שהיה באמת.

(בעל שם טוב, פרשת בחקותי, אות א, בשם ליקוטים יקרים דף ו ע"ד, ואור תורה פרשת בחוקותי)

רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא אתא מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא כי מטא לביתיה אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא

"ונתתי גשמיכם בעתם" - פי' רש"י בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון בלילי שבתות... ושמעתי בשם... מוהר"ג ז"ל אבדק"ק גערמענד, ע"פ מעשה... רחב"ד דהוה קאי אזל באורחא אתא מיטרא אמר לפניו רבש"ע כל העולם כולי בנחת וחנינא בצער, פסק מיטרא, כי מטא לביתי' אמר כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא, אר"י מאי אהניא ליה צלותא דכה"ג לגבי רחב"ד... והנה כחו של רחב"ד היה רק מחמת שהיה צדיק ועשה כל מה שאמר הבורא ית', ע"כ מדה כנגד מדה עשה הקב"ה כל מה שאמר רחב"ד, וכמ"ש "ותגזר אומר ויקם לך"... וא"כ כאשר יהיו כל ישראל צדיקים ויעשו רצונו של מקום, וכמ"ש "אם בחוקותי תלכו", ויהיו כל ישראל כולם בבחינת רחב"ד, א"כ מתי יוריד הקב"ה גשמים? הלא יזדמן שאחד מישראל יהיה אז בדרך ויאמר שיפסק המטר, ואחר יהיה בבית ויאמר שירד המטר ומה יעשה הקב"ה? לזה אמר "אם בחוקתי תלכו", ותהיו כולכם בבחינת "ותגזר אומר ויקם לך, אז אהיה מוכרח "ונתתי גשמיכם בעתם", בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון בלילי שבתות שאז תהיו כולכם בבית וכל אחד יהיה מרוצה בגשמים.

(רבי אשר אנשל יונגרייז, זכור ושמור, בחוקותי, עמ' עב, בשם ילקוט הגרשוני)

רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא אתא מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא כי מטא לביתיה אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא וכו' כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת
45-54

...דאיתא בגמרא כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני כו', ושמעתי אומרים הפירוש: בשביל, רצה לומר על ידי שרבי חנינא בן דוסא עשה שביל ודרך ופתח הצינורות, על ידי זה ניזון כל העולם. ויש לומר גם כן... שאנו רואים כמה צדיקים מסגפים עצמם בסיגופים גדולים כמה שנים ובאים למדרגת חסידות, ויש בני אדם שאינם מסגפים עצמם כל כך ואף על פי כן זוכים לחסידות ושלימות, זה גם כן על ידי סיבת הצדיק שסיגף עצמו והסיר המסך המבדיל הגדול... המעכבים את האדם לבוא לדרכי ה', ועושה שביל ודרך בעבודתו יתברך אזי בקל לקרב אל הקדושה... וזהו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, דהיינו שעל ידי מעשיו הקדושים כבר נתעורר רחמים ופתח שער הקדושה, על ידי שהסיר המסך המבדיל כנ"ל והיה קל לכל אדם לעבוד השם יתברך ברוך הוא. וחנינא בני די לו בקב חרובים, רמז די כאדם האומר יש לו די, דהיינו כמו רב לי שמחה וחדוה בדבר זה, שהיה כח בידו לשבר הקב חרובים, המה המקטרגים שמרמז קב חרובים לעולם החרוב, והוא במעשיו הקדושים הפכם לרחמים. וזהו מה דאיתא ברבי חנינא בן דוסא שהלך בדרך ואתא מיטרא אמר כל העולם בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא, וכשבא לביתו אמר כל העולם בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא. ולכאורה וכי לא ניחיה ליה לר' חנינא שיהיה העולם בנחת שאמר כל העולם בנחת? ולא היה לו לומר רק חנינא בצער, כדי שיפסוק המטר שלא יהא לו צער בדרך. ולפי דברינו הנ"ל יבואר היטב, דהיינו שדבריו היו בלשון תימה: איך אפשר שזה הוא גשמי ברכה וכל העולם בנחת ממטר הזה, הלא חנינא בצער, והכל הוא בשביל הצדיק כנ"ל, וראויה הוא שיהיה הנחת מקודם להצדיק. ואחר כך אמר כל העולם בצער וחנינא בנחת, רצה לומר היתכן שיהא אפשר שיהיה העולם בצער מאחר שחנינא בנחת ובידו הכח לשבר המקטרגים והחיצונים ולהפכם לרחמים, וההכרח שיהיה עולם בנחת ולא בצער.

(רבי אלימלך מליזנסק, נועם אלימלך בראשית פרק כד, א [ובדומה בבעל שם טוב, פרשת בחקותי, אות א, בשם ליקוטים יקרים דף ו ע"ד, ואור תורה פרשת בחוקותי, וכן בעבודת ישראל, ליקוטים, כאן])

והוא תמוה, בשלמא מאי שאמר שנית בביתו ניחא, כדרך הצדיקים שדרכם להתפלל עבור כללות ישראל ולמסור נפשם ומאודם ולהצטער בעצמם כשהם רואים נפשם בטובה וכללות ישראל בצער, אבל מה שאמר רבי חנינא בן דוסא בהיותו על הדרך וירדו גשמי ברכה, לכאורה אין זה משנת חסידים לעכב ההשפעה עבור צער עצמו, בפרט רבי חנינא בן דוסא שהיה די לו בקב חרובין ולא הסתכל מימיו על עצמו. ונראה לבאר על פי דברי הר' ישראל בעל שם טוב ז"ל שאמר פירוש הגמרא יצאה בת קול ואמרה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, דהצדיק הוא כמו שביל וצינור הממשיך נוזלים, כן הוא על ידי מעשיו הקדושים ממשיך השפעות טובות לעולם, וכמו שהצינור אינו נהנה במה שעובר עליו, כן הצדיק אין רצונו וחפצו כי אם להשפיע לכל באי עולם. וזהו הבת קול כל העולם ניזון בשביל - פירוש בצינור שעושה חנינא בני, והוא כמו השביל וצינור, שאין חפץ בטובת עצמו ומסתפק במיעוט ודי לו בקב חרובין... ולפי זה ניחא גם מה שיש לדקדק שאמרו אמר חנינא בצער וכן חנינא בנחת, ולא נאמר בלשון תפילה שהתפלל. אכן פירוש הענין, כאשר הלך בדרך וירדו הגשמים ונצטער על ידי ההשפעה, אז הרגיש בעצמו שהגשמים לא היו גשמי נדבה וברכה, שהרי ידע על פי בת קול שהוא השביל והצינור של ההשפעה, ולזה תמה ואמר מה זאת, ואיך אפשר שיהיו גשמי ברכה וכולי עלמא בנחת, הלא חנינא בצער ואין בכוחי להמשיך שפע לשמחם ולעשות להם נחת? ועל ידי אמירתו ותמיהתו באמת פסק מיטרא. אבל כשבא לביתו ומצא את עצמו בנחת, תמה להיפך, כלומר איך כולי עלמא בצער ואני בנחת, וכשהצינור בנחת מדוע לא תרד ההשפעה כדרכה לשמח את הבריות? ולכן אתא מיטרא גשמי ברכה לשמחם.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, ליקוטים, כאן)

כי מטא לביתיה אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא

והקשה מהר"ש אלגאזי ז"ל דלמה כשבא רבי חנינא לביתו לא החזיר הקב"ה המטר עד שהוצרך רבי חנינא לבקש עליה שיחזור ויאמר חנינא בנחת כו'... ולעניות דעתי נראה דלא החזירו הקב"ה כדי שיתפלל רבי חנינא, לפי שמתאוה תפלתם של צדיקים.

(רבי אליהו הכהן מאזמיר, אגדות אליהו, יומא פרק ז, עמ' של-שלא במהד' תשנט)

היה מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון

"יהיו לרצון" - ר"ל בהיכל הרצון, שם צ"ל "אמרי פי" - דיבור, אבל "והגיון לבי לפניך" בהיכל ק"ק, בחי' הגי הגיון. ולכן כה"ג מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון ולא בהיכל ק"ק, דשם רק "הגיון לבי".

(רבי מנחם מנדל שניאורסון [צמח צדק], אור התורה, מגילת אסתר, עמ' לו)

פעם אחת היה חסיד אחד אשר בכל פעם שנכנס אל כ"ק זקני הרה"ק מריזין ז"ל נשכחו ממנו כל הבקשות, וכשהלך ממנו נזכר בכל, וכן היה כמה פעמים. והציע זאת לפני כ"ק ז"ל, והשיב לו, אל יפלא בעיניכם הדבר. דאיתא בגמרא שכאשר נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכיפורים ובצאתו היה מתפלל תפילה קצרה בבית החיצון. ולפלא, הלא היה ראוי שישפוך שמה תפלתו על צרכי בית ישראל המרובים אשר כל השנה הכין עצמו לזה? רק הענין הוא, כאשר בא הכהן הגדול למקום קדוש כזה, קרוב לאור שכינתו ית', נשכחו ממנו כל עניני גשמיות מהעולם השפל, ורק בצאתו משם, אחרי שהתחיל להיפרד עצמו מהקדושה, נזכר מעט מצרכי עם בני ישראל, והיה מתפלל תפלה קצרה. כן ממש הוא, דכשבאים לפני הצדיק האמיתי מקור הקדושה, שוכחים כל הדברים הגשמיים... ובזה יכולים לבאר מדוע הצדיקים היוצאים לעולם האמת שוכחים בנו - כי בבואם קרוב לאור שכינתו ית', מקום שמשם נחצבה הנשמה, שוכחים כל עניני הגשמיות מהעולם השפל.

(עירין קדישין השלם, יום הכיפורים)

ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים

י"ל הפירוש עוברי דרכים היינו מי שעובר ח"ו על דרך השי"ת. אבל לא מי שהולך בדרך השי"ת. ועפי"ז ניחא מ"ש עוברי דרכים ולא "הולכי דרכים".

(רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק, אהל תורה, אות קצח)

"הגשם חלף הלך לו" (שיר השירים ב, יא) - במדרש (שיר השירים רבה ב, כח-לב) דרש מקרא זה על גלות מצרים ועל גלות בבל... והלא בגמרא (לעיל ז ע"א-ע"ב) דרשו הגשמים רק לסימני ברכה?... אך איתא בגמרא (לעיל ח ע"ב): קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא. ובאמת מצינו בגמרא שהכהן גדול התפלל ביום הכפורים ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים בענין הגשם, כי עוברי דרכים מצטערים הם בירידת הגשמים. אך הענין הוא דהאומות נמשלו לגשמים מצד כי בריאת האומות העולם היה רק בשביל טובת ישראל, כמו שיהיה לעתיד דכתיב (ישעיה סא, ה): "והיו בני נכר אכריכם וכורמיכם ואתם כהני ה' תקראו"... ובאמת להעוסקים בתורה אין להאומות שליטה עליהם, כמו שאמרו (אבות פ"ג מ"ה): המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות. ואמנם עוברי דרכים היינו אותם שאינם עושים רצונו של מקום, ועוברים מדרך ה', הם מצירים מהם, והם הגורמים לשיעבוד מלכויות ולצרת ישראל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות ט)

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני
53

ועל דרך שאמרו חז"ל (בבא קמא ס ע"א): אין הפורענות בא לעולם כי אם בעבור הרשעים, ואינו מתחיל כי אם בצדיקים, שנאמר (שמות כב, ה) "כי תצא אש ומצאה קוצים" - אלו הרשעים, "נאכל גדיש" - שכבר נאכל... וקרא לצדיק "גדיש" לפי שכולם אוכלים בזכותו, כמו שאמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו', וכמו שנאמר (ויקרא כא א-ב): "לנפש לא יטמא... כי אם לשארו", היינו לצדיק שהכל כקרוביו, ונקרא "שארו" בעבור הקירבה ובעבור שהוא מפרנסו, כי "שאר" היינו מזון. זה שאמרו: ואינו מתחיל כי אם בצדיקים, רצה לומר זה התחלת הפורענות, שהקב"ה לוקח מן הדור החוטא את הצדיק שהיה זן ומפרנס את הדור בזכותו. ועיקר הפורענות בא בעבור מציאות הרשעים שנמשלו לקוצים, והם גורמים שכבר נאכל גדיש, כי אין להם עוד פה לאוכלו, והקוצים מעכבים את הדרך אל הגדיש.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, בראשית, פרק נ, י)

ישנם צדיקים כאלה, שאינם צריכים לא ללמוד ולא להתפלל לפי מדרגתם כי אם לפרקים, כרב יהודה [ראש השנה לה ע"א], ואסור להם לשבר את מידותיהם, אלא הם מניחים את רצונותיהם וכל נטיותיהם להתרחב ולהתפשט, וכל חפצם נעשה, ויגזרו אומר ויקם להם, וכל העולם כולו חי בכוחם וניזון בזכותם. והם הם הנשמות המצוינות, שאור הסגולי העליון מאיר בקרבן, וכל חמדת הקודש שמתנוצץ עליהם מבחוץ אינו אלא בבואה דבבואה מהאור הטוב הגנוז בתוכם פנימה.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות לד)

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת
53-54

בפרק הרואה (ברכות נה ע"א): אמר רבי יוחנן שלשה [דברים] הקב"ה מכריז עליהם בעצמו, ואלו הן, רעב, ושובע, ופרנס כו', עיין שם. וצריך לטעם למה בשלשה אלו מכריז בעצמו... נראה לעניות דעתי שלפעמים שהם תמוהים בעיני הנבראים, על כן הקב"ה מכריז בעצמו. כענין עידי פסולי דרבנן שהם כשרים מדאורייתא צריכין הכרזה (סנהדרין כו ע"ב)…שבע - כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין.

(של"ה, פרשת כי תשא, דרך חיים תוכחת מוסר, אות יח)

מצינו ברבי חנינא בן דוסא שיצא בת קול, כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו'. והענין הוא, דהנה הצדיקים ע"י היחודים ממשיכים שפע מעילא לתתא, ואינם מחזיקים השפע לעצמם מה שנשפע להם, רק נותנים צדקה ולשאר דברים שבקדושה, ואינם מחזיקים השפע שנשפע להם מיום זה ליום המחרת, כי בכל יום עושין יחודים דבר יום ביומו, ואין יחוד יום זה דומה ליחוד של יום אחר, על כן כל מה שהמשיכו ביום זה ע"י היחוד שעשו ביום זה - מחלקין לצדקה ולדברים שבקדושה באותו יום עצמו, וביום שלאחריו עושים יחודים אחרים וממשיכים השפעות אחרים, ומחלקין גם כן באותו יום, וכן בכל יום ויום - כן מתנהגים תמיד.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת תולדות, פרק כז, כח)

שורש והתכלית גדול לעבדות ה' הוא מדת הסתפקות, שלא לרדוף אחר המותרות. וכל זמן שאדם רודף אחר המותרות, הן באכילה ושתיה, והן בשאר התאוות - קשה לו לבוא לידי התכלית האמיתי. וצדיקי הדור הם נקראים 'יסוד העולם', כי הם במדרגת מדת יסוד, אשר ע"י מעשיהם הטובים הם משפיעים כל הטובות בעולם, והם הם הצינור והשביל אשר על ידם באים כל ההשפעות, וממילא באים ההשפעות עליהם, והם מסתפקים את עצמם במיעוט ההסתפקות, ומחלקים ההשפעות וכל טוב לכנסת ישראל. כמו שמצינו ברבי חנינא בן דוסא 'כל העולם ניזון בשביל חנינא בני', רצה לומר, ע"י השביל וצינור שלו, 'וחנינא בני די לו בקב חרובין', רצה לומר, שמסתפק את עצמו במעט ההסתפקות. והנה יצחק אבינו בירך את יעקב בטל השמים ובשמני הארץ וגו', ולפי דעת עשו היה הכל כפשוטו... אמנם, יעקב לא עשה זאת לעיקר, כי באמת דרשו חז"ל כל הברכות על דרכים אחרים פנימיים, יעויין בדבריהם. על כן שלח לו:... אין לי צורך בכל זאת, ואין לי תענוג מזה. "ויהי לי שור וחמור" וגו' - רצה לומר, עבורי די בשור אחד, וחמור אחד, ועבד אחד, כאשר מצינו ברבי חנינא בן דוסא.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת וישלח, פרק לב, ו)

המפרשים פרשו דכל העולם כולו ניזן בשביל חנינא בני, מתי? בעת שחנינא בני דיו בקב חרובין מע"ש לע"ש, אבל אם חנינא היה ג"כ רוצה להנות מן העולם הזה ולחיות בכל טוב כמו כל האדם, כי אז אין בכחו שכל העולם היה ניזן בשבילו. וזה שאמר דוד המלך בתהילים "צדיק אוכל לשובע נפשו", אם גם הצדיק רוצה לאכול לשובע, כי אז "ובטן רשעים תחסר".

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

צריך להסתפק במועט וההכרחי ביותר, ואת כל העמל להשקיע בתורה, והמקיים את זה ואינו נוטל מן העוה"ז כלום... כל העולם כולו מתאשר ונהנה על ידו... ונראה שזהו ביאור מאמר חז"ל כל יום ויום... מע"ש לע"ש. כלומר, כל העולם כולו ניזון בזכות חנינא בני, ומה טעם? על שום שחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, ואינו נהנה מן העוה"ז כמלוא נימא.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר (מהד' תש"מ), תשל"ב, מאמר יב, עמ' מא [ובדומה שם, תשל"ג, מאמר יז עמ' נט])

וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת
53-54

הכת השלישית מבני עליה והנם מועטים היא מה שנתעצם בהם זה השכל להיחשב נמצא בפני עצמו, והוא נפרד בפועל מן הכח החיוני, עד שאפשר שימות האחד בחיות השני... והנה אנשים כאלה בענין מזונם וספוקם הם אשר זכו לשתי שולחנות לשני חלקיהם הנפרדים, איש לפי אכלו. אמנם במה יסעדו באלו השולחנות? מי יתן ואדע. כי הנה כח החי הנפרד מהשכל די לו בארוחת ירק, אשר היא למטה ממנו במדרגה, והבשר אסור לו, לפי שהם במדרגה אחת, כמו שאמרנו. ואם נבוא בבחינת השכל אשר בפועל, הנה באמת זה וזה אינו מאכלו ולא ניזון הימנו בטבעי כלל. והנה באמת לסיבת זה הערעור היה מנהג האנשים השלמים אשר מעולם אנשי השם בחכמה ופרישות, ואשר נבדלו שכליהם מהיולאניותם כנזכר, להינזר מיישוב האנשים... ולהרחיק המאכלות מהבעלי חיים, ולספק צרכי הנפש החי ההכרחיים במדרגה אשר תחתיה מהעשבים והזרעונים ופירות העצים ויתר הצמחים, כי קבלו בזה כפי מה שאחשוב העצה הנכונה שנתן הבורא יתברך אל המין האנושי בעת הבריאה, כמו שאמרנו, והיא שישתדלו להגיע אל זה הענין מהחלוק, ובהגיעם בו יסלקו עצמם מהערעור הנזכר, ואל יבואו בריב הויכוח ויסתפקו מהירקות והפירות... והיא העצה הנכונה אשר לקחוה קדושים אשר בארץ מחז"ל, כגון רבי שמעון בן יוחאי ובנו ר"א בהיותם במערה כמה שנים סמוכין על מי מעיין ופירות החרוב (שבת לג ע"ב), וכבר אמרו: כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לע"ש, וכאלה רבים.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, שמות שער מא, דף עט ע"ב במהד' תרכח)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US