נד ע"ב

בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה

והקשה הריטב"א קושיא עצומה, דאמרינן בזמן החורבן נכנסו גוים ומצאו כרובים מעורים זה בזה וכו', דאיך אפשר, הא בעוונותינו הרבים בעת החורבן היו אין עושין רצונו של מקום, ואיך יתכן שיהיה פניהם איש אל אחיו... הענין הוא, כי חביבין ישראל שאינם צריכין לשליח (לעיל נב), והרצון, שאין צריכין לאמצעי, ותיכף העבודה והתפלה הולכת מהאדם לה', כי השכינה חופפת עליו ומקבלה הימנו. וזהו בצדיקים גמורים אשר הם דבקים בה' מבלי מסך מבדיל, אבל בבינונים אי אפשר לילך התפלה והעבודה תיכף לה', רק נבחר בית המקדש מקום השריית שכינה, וכל התפלה והעבודה היא לשם, לבית מקדשו, שם השריית שכינה וקבלת התפלה, ובית המקדש הוא מקום ממוצע לקבל התפלה מבני אדם, ומשם עולה לה'... אך בעוונותינו הרבים אשר אין לנו מקדש, כמעט אבדה תקוה להעלות התפלה לשמים, אמנם בחסדו הותיר לנו שריד, אשר אין דור שאין בו צדיקים מבני עלייה, לא יחסרו מל"ו צדיקים, א"כ כל התפלות סובבות לתפלתן של צדיקים, ומתדבקות בתפלתן... והוא שאין מסך מבדיל בינו לבין ה', ע"י תפלתו גם תפלת אחרים עולה...
וזה אומרם [ב"ב צט ע"א]: בזמן שישראל עושים רצונו, שהם בגדר צדיקים גמורים, "פניהם איש אל אחיו", דהיינו כנסת ישראל אל הקב"ה, כי הם אינם צריכים לאמצעי, רק תיכף מפי ישראל התפלה באה לה'... אמנם באין עושים רצונו, התפלה הולכת אל בית המקדש, וא"כ פניהם של ישראל אל הבית, כדכתיב "והתפללו דרך ארצם", וכדקיי"ל [ברכות ל.] שישים פניו למקדש, ואף ה' נותן פניו אל המקדש לקבל תפלתם של ישראל, וזהו "פניהם אל הבית", הן פני כנסת ישראל והן פני הקב"ה. אך זהו בעת קיום בית המקדש, אבל בחורבנו, חוזר הדבר שתפלתם מתעכבת עד תפלת צדיקים גמורים, שהם "פניהם איש אל אחיו" כנ"ל. וא"כ חוזר הדבר להיותם מעורים איש אל אחיו בצדיקים גמורים, ואין כאן בית אמצעי כלל בעוונותינו הרבים, ולכך בחורבן בהמ"ק היו כרובים מעורים.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ט)

קושיא זו להריטב"א ז"ל במה שנכנסו גוים לקדש הקדשים ומצאו כרובים מעורים זה בזה וכו', דהא בזמן שאין עושים רצונו של מקום, אין פניהם איש אל אחיו... ידוע מ"ש במדרש [עיין בזוהר ח"ב קעט] לעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים... ומבואר בירושלמי דתענית [פ"ד ה"ה] בחורבן בית ראשון היה חורבן הבית באחד באב, כי בט' תמוז הובקעה העיר. וכ"א יום מקל שקד הוא א' באב. וידוע בגמרא דעירובין [יא ע"ב] כי ט' אב היה ביום א, א"כ ראש חדש אב היה בשבת, והיתה אז השכינה שורה בנו. ושפיר מצאו פניהם איש אל אחיו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יג)

גם למטה, לפעמים האהבה וההוקרה היא המולידה את ההקפדה והרוגז, וזה מחייב את עומק הדין, לייסר ביסורים קשים ומרים. אולם האהבה והרוגז אינם בבת אחת ממש, שבשעת האהבה אין רוגז ובשעת הרוגז אין אהבה, אלא שלפעמים מתגברת האהבה ולפעמים הרוגז מתגבר. לא כן המדה למעלה, שאם סיבת הרוגז וההקפדה היא מתוך האהבה, הרי יחד עם הרוגז מתבלטת גם האהבה. ולכן בעת שמייסרים את ישראל על עוונותיהם הנה בעצם היסורים מתגלה תוקף האהבה הנפלאה. וזהו הענין שבשעת החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה, אף שאז לא היו ישראל עושים רצונו של מקום, שכן בשעת היסורים ממש מתלווה גם האהבה עמהם, וחיבתם של ישראל קודש לד' ממש כמו בזמן שעושים רצונו של מקום.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ו, ממעייני הישועה ח"ב פרק טז, עמ' קנג)

עיין בריטב"א (הובא במהרש"א) שהקשה מהא דאמרינן בבבא בתרא דף צט עמוד א: כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: (דברי הימים ב' ג') "ופניהם לבית"! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.
כלומר: כיצד ניתן לומר שבשעת החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה, והרי בשעה זו היו נזופים לפני המקום, וכשאין הם עושים רצונו של מקום, הרי היו פניהם זה כנגד זה?!
ונראה לומר שאע"פ שבאותה שעה לא היו עושין רצונו של מקום, מ"מ כיוון שבא הקב"ה להחריב את ביתו ולהגלות את עמו, באותה שעה הייתה כביכול לפניו יתברך חיבהגדולה ואהבה יתירה לישראל, כי בשעה שצריך לרחק, יש לעשות זאת מתוך אהבה, ומתוך אותה אהבה נהג עמהם הקב"ה במידת הדין.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת פינחס מאמר פה עמ' שסט)

[קשה, הרי בב"ב צג נאמר שבשעה שאין עושים רצונו של מקום, פניהם לבית? אב"ד קאפוליא תירץ, שבטבע האדם, מישרב עם מכיר שלו, ואחד מהם נוסע למרחקים בלי לשוב, מתעוררת אהבתם ושוכחים את שנאתם ביודעם שאלו הרגעים האחרונים שרואים זה את זה, ומשתדלים לפייס זה את זה. וכך כאן, בשעת החורבן היתה שעת הפרידה מישראל, ולכן התעוררה אהבת ה' לישראל.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כט ע"ג-ע"ד) לטקסט

בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה

[לפי השקפת הגוים הקדמונים, לאדם אין מעלה, והוא טפל לבריאה כמו שאר הנמצאים, אלא שהאלילים תמיד התקנאו בו, והוצרך לשחד את האלילים בקרבנות אדם וכדומה. אבל לפי התורה, אדם נברא בצלם אלקים, הוא נזר הבריאה, וכל הבריות האחרות נבראו להנאתו ולשימושו (ברכות ו ע"ב). האדם אינו תלוי ברצון אלילים, והברכות והקללות אינן באות מחוצה לו, אלא תלויים בו עצמו, שאם הוא נוהג לפי האידיאלים הנצחיים, הוא מקור הברכה והשפע, ולהיפך. כשנכנסו הנכרים להיכל וראו את הכרובים מעורים זה בזה, חשבו שזה נעשה כדי להוריד על ידם את הכח המפרה ומרבה, כמו שבעבודת הבעל, עסקו במשגל כדי להביא את השפע. ולכן אמרו "ישראל הללו", שלפי השקפתם יש לאדם ערך, "שברכתם ברכה" - שאומרים שאין צורך להוריד שפע מחוצה להם, אלא הברכה היא לפי מעשיהם, "יעסקו בדברים הללו"? ובזה טענו שאין לישראל מעלה עליהם.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 125) לטקסט

ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו

האמת היא תכונתם של ישראל, מפני שנשמתם עלתה במחשבה הקדומה, והם שואבים את ציורם מקודם שנברא העולם ונתגשם, ואז כח השקר עדיין לא החשיך את המציאות. אבל העמים נוטלים את ציוריהם מן העולם המוחשי שמתהפך אצלם לרעיון, וההגבלה כבר היא מחושכת מן השקר. (ומתוך) כח הדיבור הישראלי הוא בא ממקור המחשבה האצילית, ופועל את פעולתו במציאות, וכח הדיבור הנכרי הוא רק מצייר את המציאות. ומתוך שאפשרות הציור של הרוממות מעל לכל מוגבל ומצוייר, שהוא המבוא לההכרה האלקית המוחלטה בטהרתה, היא נחלת ישראל, ואינה נתונה לכל גוי, נאמר רק בישראל "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" [דברים לב, יב], ואין בני נח מוזהרים על השיתוף [רמ"א או"ח סי' קנו], מה שהוא מנוע מתפיסת ציורם וכוחם הנפשי. ועמון ומואב כשטפלו שקר על הכרובים אמרו ישראל הללו שברכתם ברכה יעסקו בדברים הללו, הודו על חוסן הדיבור של ישראל. "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך" [ישעיהו נא, טז].

(שמונה קבצים, קובץ ח, אות מד)

ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה

נשמת כל העמים היא רק מציירת, מסדרת, אוצרת ומנתחת. לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, ד' צבאות שמו, ולא נקרא צבאות כי אם על שם ישראל, שהם צבאות ד'. אין לישראל סימבולים, שהם רק גורמי מחשבה ורגש, כי אם מצוות ותורות, דברים חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, קללתם קללה וברכתם ברכה.

(אורות הקודש, חלק ג, מוסר הקודש, אות מה, עמ' סח)

והעולם עוד יאזין וישמע, "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" [במדבר כג, כג]. יעקב ידבר בקולו, ויגיד לאדם את ערכו, ימצא את האדם האבוד אחרי אבדו, יקים את הנופל, את הנכשל, אחרי נפלו והיכשלו, ישכיל ויוכיח, וגוים רבים יזה. תפלתו תפלה וברכתו ברכה, "ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך" [בראשית כח, יד], "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" [ישעיהו נו, ז].

(שמונה קבצים, קובץ ה, אות סט = אורות הקודש, חלק ג, עמ' מה)

האחדות המגולה של העולם המוסרי, הרוחני והשכלי, עם העולם החמרי, המעשי, הטכני והחברותי, מתבטאת בעולם ע"י ישראל. וסגולתה של ארץ ישראל היא לכונן בעולם גילוי אחדות זו, הנותנת פנים חדשות לכל התרבות האנושית, לכל תפקידיה. ערך הדיבור, המיוחד לישראל, שברכתם ברכה וקללתם קללה, הוא מכונן על יסוד גילוי חדש דנא, אשר מוכרח הוא להפליא את כל העולם בחידושו, ולהוציא את האמרה "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" [דברים ד, ו], מכל עם ולשון, בהיגלות סגולת התחיה הישראלית בארץ ישראל בכליל תפארתה.

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות רסט = אורות, אורות ישראל, פרק ח, אות ח, עמ' קע)

על פי הדמיון החיצוני, הכוזב, ידמה לאדם שחופש הדעות והדבקות האלקית הם דברים סותרים זה את זה. אבל בהיות האדם מתעלה למרומי הזיכוך של הדעות הטהורות, יבוא לידי בירור, שרק בחופש דעות גמור יבוא לידי הדבקות האלקית השכלית המזוקקה. ומתוך הדבקות החפשית הזאת, תתרומם הכרתו עד שתעלה עמה את כל רצונו ועצמיות הוייתו, מדותיו ושאיפותיו. והחשק והתענוג האלקי יגלה עליו בעוזו, וברכתו תהיה ברכה, וקללתו קללה, ותפלתו תעשה פירות, "ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור" [איוב כב, כח].

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות קצד)

סגולת הדיבור תתגלה בעולם אחרי התגלות סגולת הרצון והמחשבה. הערך של דיבור פשוט, שברכה היא ברכה, וקללה היא קללה, ושאומר הגזור צריך להיות קם, זאת היא חטיבה של התגלות כח היצירה העליונה שברוח האדם בכל מילואו. מובן שהשקר המילולי וכל דברים בטלים יסחו מן העולם, ושפת אמת תיכון לעד.

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות רה)

ושתיה היתה נקראת

"והאבן הזאת" וגו' - יראה כי היא זו אבן השתיה, שהזמינו למקדש (זוהר ח"א עב). ומצינו לו [ליעקב] שהזמין עצי שטים למשכן במדבר (תנחומא תרומה ט). ואולי שיכוין ה' באומרו "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח) לשון מזומן, פירוש מה שכבר הוזמן, כי המשכן וגם בית המקדש בשניהם הזמינם יעקב. "ושכנתי בתוכם" (שם) חוזר אל שני הכנות אלו.

(אור החיים, בראשית כח, כב)

ושתיה היתה נקראת תנא שממנה הושתת העולם

השמים וכל אשר בהם - חומר אחד, והארץ וכל אשר בה - חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם. והחומר הזה, שקראו 'היולי', נקרא בלשון הקדש "תוהו"... והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בהו", והמלה מורכבת, כלומר בו הוא... א"כ יהיה פשט הכתובים על נכון. משמעותו, בתחלה "ברא אלקים את השמים", כי הוציא חומר שלהם מאין, "ואת הארץ", שהוציא החומר שלה מאין... והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ... ואחר שאמר כי בתחלה במאמר אחד ברא אלקים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תהו", כלומר חומר אין בו ממש, והיתה "בהו", כי הלביש אותה צורה... ויראה לי שהנקודה הזאת בלבשה הצורה והיתה בהו, היא שהחכמים קורין אותה "אבן שתיה", שממנה נשתת העולם.

(רמב"ן, בראשית פרק א פסוק א)

ואם אמנם כל העולם הושתת מאבן השתיה שהוא מקום קדש הקדשים, בכל זאת ישנו הבדל גדול בין א"י לחו"ל גם בענין הזה, שחו"ל היא רק בבחינת ענפים מן האבן השתיה, אבל א"י היא עצמה אבן השתיה, שנתפשטה והיתה לארץ ישראל. ולולא החטא היה דבר זה גלוי לכל, אלא שהחטא גרם שנעלם מן הארץ הזאת כל הוד קדשה של קדושת קדש הקדשים, מקום אשר הכה"ג נכנס לשם אחת בשנה, ואיך שהיא כולה עצמיות אבן השתיה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ו, ממעייני הישועה ח"ג פרק לב, עמ' רצא)

ושתיה היתה נקראת וכו' מציון מכלל יפי ממנו מוכלל יפיו של עולם

אורות הקודש שמתנוצצים באיזו נקודה, צריכים תמיד להעריך את ערכם, איך הם מתפשטים בגניזה בכל המרחב, והולכים בשבילים נסתרים וזרמים חבויים, עד שבאים להתגלות באותה הנקודה המאירה... קדושת המקום מלאה כל העולם, אבל חבויה היא ועלומה, והולכים שטפי הקודש המסתתרים ושואפים אל מקום התגלותם, עד שבאים לידי גילוי בארץ ישראל, ראש עפרות תבל, ומשם לנקודת הקודש, בית המקדש, ואבן שתיה, מציון מכלל יופי אלקים הופיע.

(שמונה קבצים, קובץ ה, אות פב)

שממנה הושתת העולם

[תיקוני זוהר תיקון סג אומר שאות י' של השם היא אבן השתיה, שממנה הושתת העולם, והיא יסוד הכל, ועליה נאמר "אבן מאסו הבונים". ושם דף קמג ע"ב אומר ש"לוחות אבן" היינו אבן השתיה, ועליה נאמר "על אבן אחת שבעה עיניים". (לה ע"ב) רמב"ן בתחילת בראשית אומר שהבריאה הראשונה היתה חומר היולי, וממנו יצר את הכל. נראה שהנקודה הזאת היא אבן השתיה, שממנה הושתת העולם. וזאת כוונת תיקוני זוהר, כי בנקודה הזאת היה כוח המשיכה, וכל נקודה תמשוך אליה מכל הצדדים, והנקודה עם ששת הצדדים הם שבעה, וזהו "שבעה עינים".]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף לה ע"א-ע"ב) לטקסט

שממנה הושתת העולם וכו' מאמצעיתו נברא

כשם שהארץ היא מכון הטבע של האומה, אשר בקשר התאמתם היצירתי המכוון הם ממלאים את תפקידם המיוחד במציאות, כן השפה, סגנון האומה ואוצר גִלוי נשמתה, היא מכון הסתוריתה דברי ימי חייה; כן הארץ, אמצעית העולם שממנה הושתת ומתמציתה הוא שותה, של אותה אומַת העולם, שבשבילה הוא נברא, בעלת התורה, שהיתה כלי האמנות להקב"ה בבריאת העולם. וכן השפה, לשון קדשה שבו נברא העולם ונאמרו מאמרות בריאתו, "כשם שהתורה נתנה בו" [בראשית רבה פרשה יח, ד].

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, עמ' רסז)

שממנה הושתת העולם וכו' עולם מאמצעיתו נברא וכו' עולם מן הצדדין נברא וכו' מציון נברא שנאמר וכו' מציון מכלל יפי

ישנם בעלי כשרון שמשכללים ידיעותיהם מהשקפות שמחוץ להם, הסובבות אותם, ומתוך כך הם באים ומתקרבים ג"כ להמושגים שבפנימיות, וישנם כאלה שמקור שכלולם הוא רק ערך המתברר בפנימיותם, והם הולכים ומרחיבים את גבולם לעולם החיצוני, כענין ב' ציורי הבריאה, אם עולם מצדדים נברא ובא עד האמצע ע"י התפשטות הצדדים החיצונים לצד פנים, או עולם מאמצעיתו נברא, "מציון מכלל יפי" שמשם משתיתו של עולם. וכעין ההבדל של "מטרא במערבא סהדא רבה פרת" ל"נהרא מכיפיה מיבריך" [שבת סה ע"ב], וכל אחד יבחין ידיעתו בערכו.

(ראי"ה קוק, פנקס יג, אות לא)

שממנה הושתת העולם וכו' ממנו מוכלל יפיו של עולם

"וישם את הים לחרבה" [שמות יד, כא]... ואותו גילוי החרות העליון, שבהתהפכות הטבעיות של יסוד תכונת המקומיות, הוא נמשך ומופיע אחר כך בעצם הכניסה לארץ, במעבר מי הירדן עם ארון הברית אדון כל הארץ, המנוחלת ע"י משרת משה מנעוריו, שמתמציתה שותה כל העולם כולו כמו שממנה הושתתה בריאתו ומוכלל יפיו.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, עמ' רנה-רנו)

עולם מאמצעיתו נברא

[כל הגופים השמימיים הם בצורת כדור, כי בו המרכז מוקף מכל צד במרחקים שווים, כי כל חלק בגוף שואף למרכזבגלל כוח המשיכה. הנקודה המרכזית מושכת נקודה אחת מכל צד, והולכת כך וגדלה. נמצא שהבריאה מתחילה מהאמצע. והגר"א בביאורו על תיקוני זוהר תיקון יח, כותב שהשביעי הוא הנקודה האמצעית שכוללת כל ששת הצדדים. וכן תיקוני זוהר תיקון כא דף מד ע"ב, אומר ששבת היא עמוד האמצעי שכולל ששה צדדים.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף כה ע"ב) לטקסט

רבי אליעזר אומר עולם מאמצעיתו נברא וכו' רבי יהושע אומר עולם מן הצדדין נברא וכו' וחכמים אומרים מציון נברא

[מהרש"א אומר שאין מחלוקת, כי אמצעיתו היא אבן השתיה. וכן זוהר תצוה דף קפד ע"ב אומר שנקודה אמצעית של הישוב הוא ירושלים, והיא גן עדן שבארץ. ומה שאמר ר' יהושע "מצדדין", היינו שהנקודה האמצעית מושכת אליה עוד, ונוסף מהצדדים של הנקודה לאט לאט. (נב ע"ב) הנקודה הפנימית המצוינת היא ציון, שנקראת אבן שתיה. זה לב הארץ שבה ישפיע שפע לשלוח מעינים ונחלים וגידים לקצה הארץ, והגידים מקבלים שפע מהלב, וכל הכוחות שבכל העולם נכללים בלב הארץ. וכל מה שנוטעים וזורעים בכל מקום צריכים להיות נקלטים בארץ סביב ללב, שמחיה את כל הגוייה. כך אומר זוהר שלח דף קסא, שהכוחות באים מירושלים שהיא האמצע, לב העולם, וכל האומות הם מסביבה, והאוקיינוס סביב הישוב.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף נב ע"א-ע"ב) לטקסט

מציון נברא

זהו דבר פשוט וכל מתחיל בקבלה יודע, שציון מדת צדיק יסוד עולם, וירושלים היא במלכות, אבל יש גם בחי' ירושלים עליונה בבינה, אלא שאין זה מעניננו, שלעומת זה יש ג"כ בחי' ציון שם, שהיא עוד יותר פנימית. אבל עיקר הדבר הוא: כמו שימות החול הם לעומת המדות כולן ו"ק, והשבת בחי' מלכות שהיא אחרונה, ומ"מ מטעם זה עצמו קדושת ש"ק יותר מתגלה בעולם, מפני שגובהן של המדות העליונות אינו מניח להן לגלות קדושתן בעולם, רק מדת מלכות ראויה לכך, ובשביל כך קדושת שבת היא כ"כ חמורה, כמו כן מתוך שמדת ציון היא פנימית, אינה בעוה"ז ניכרת בקדושתה, ע"כ היא כאן מקום הממלכה, ולא מקום המקדש כמפורסם לעומדים בעיר הקודש, ובודאי הקדושה היותר פנימית מקדשת גם המלכות הארצית, אבל מדת ירושלים מפני שהיא חיצונה לגבי ציון בשורש שלה, היא למטה מתגלה בכח הקדושה, וע"כ אנו אומרים: "לציון עירך ולירושלים בית מקדשך".

(אגרות הראיה חלק ד, אגרת אלף רעז, עמ' ריז)

העלאת כנסת ישראל במדרגתה העליונה כל זמן שיש חילוק עמים בעולם, זאת היא מדרגת נקודת ציון.

(אורות, אורות ישראל, אות טז, עמ' קמג)

ע"ד הענין שציון מסמן עניני הפוליטי וירושלים עניני הקדושה [אגרות הראיה ח"ג, עמ' קמח ועמ' רנ, וח"ד, עמ' כד; עולת ראיה ח"ב, עמ' פז], לכאורה הרי ידענו שציון הוא בחי' יסוד ז"א וירושלים בחינת מלכות. וכנראה שהוא בסוד דרך ארץ קדמה לתורה, וכענין הטלית והציצית.

(רי"מ חרל"פ, הד הרים, אגרת לב)

מיסוד זה, שהוא מיסודות האמונה, שד' בחר באברהם, שורש "הגוי הגדול", נמשכת האמונה שלעם מיוחד זה צריכה להיות ארץ מיוחדת. וכפי שעם ישראל הוא עם מרכזי באומות, כך ארץ ישראל היא מרכז הארצות. היא ארץ הנבואה, ועל כן היא שייכת לעם הנבואה. על כן האמונה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, נובעת מהאמונה שבורא העולם בראשית בריאת העולם יסד את ארץ ישראל ויעדה לעם ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, שלח, עמ' 137-139)

"עם זו יצרתי לי", חלק מסויים של האנושות שיש לו חלק מסויים בכדור הארץ. "כי בחר ד' בציון, אִוה למושב לו". וירושלים עם המקדש היא לִבן של ישראל ולב כל העולם כולו. הלב והמוח קודמים, ועל פיהם מסתדרים האיברים. כאשר יש לעולם לב, מוח ונשמה כגון אלה, אז אין ספק שכדאי לברוא את העולם, כיון שהוא יהיה בעל ערך.

(שיחות הרב צבי יהודה, תצוה, עמ' 330-331)

ציון וירושלים היו חלוקים... כי כשישראל היו על מכונם... הי' שם הכהנים תופסי התורה שהיו דנים את העם משפט התורה, והפחות והסגנים מצד הממשלה לשפוט משפט הארץ. ובציון הי' משכן הממשלה של התורה, מקום הכהנים, ובירושלים שם הי' הממשלה המדינית, שהיו גם הם דנים לשם שמים בישוב המדינה. וכשישראל שרוים ועושים רצונו יתברך, הי' גם דין הממשלה ג"כ מכוון לרצון ד'.

(מאורות הראי"ה, חנוכה ד' פרשיות ופורים, מהדורת תשנ"ה, עמ' שג)

ציון וירושלים הם שמות מכוונים, לעומת הסגולה הפנימית המציינת את ישראל בתור עם לבדד מתיחד בסגולותיו, ציון, עולה למעלה לשם ולתפארת, ירושלים עיר הקודש, אליה ינהרו עמים רבים, על ידה יובא רוח ד' אשר על ישראל אל תוך עולמם הפנימי של איים רחוקים.

(עין איה, ברכות, פ"ט אות של, עמ' 385)

בְּוַדַּאי אי אפשר הָיָה לְהִגָּלוֹת בְּאֻמָּה שְׁבוּרָה וּרְצוּצָה, בַּעֲצָמוֹת בּוֹדְדוֹת וּמְנֻפָּצוֹת, בְּעַם מְפֻזָּר בַּגּוֹלָה וְנָתוּן לִמְשִׁסָּה וְלִשְׁנִינָה, אוֹתוֹ עז-הָרוֹמְמוּת שֶׁל חֶזְיוֹן הִתְאַחֲדוּת שְׁתֵּי הָאִידֵאוֹת הַמַּתְאִימוֹת, כְּחָסְנָן וְתִפְאַרְתָּן בִּימֵי קֶדֶם, בְּ"כִסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ", בִּהְיוֹת הָעָם יוֹשֵׁב לָבֶטַח בְּאַרְצוֹ. אֶלָּא, שֶׁהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית מִתּוֹךְ עֶלְיוֹנִיּוּתָהּ, מִתּוֹךְ עָצְמַת אוֹר הַחַיִּים שֶׁבָּהּ, דַּוְקָא הִיא יְכוֹלָה לְהַשּׁיב רוּחַ חַיִּים גַּם בַּעֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת, וְהִיא רַק הִיא עָצְרָה כּחַ לִשְׁמר אֶת "נְקֻדַּת צִיּוֹן הַפְּנִימִית" הַיְסוֹדִית שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ מִצַּד הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית שֶׁבְּקִרְבָּהּ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לָקוּם לִתְחִיָּה בְּבוֹא עֵת קֵץ הָרָאוּי.

(אורות, למהלך האידאות בישראל, ד, עמ' קח)

מפעמת היא החיבה, ומתחדשת היא, גלי גלים הומים, המון כנורות ונבלים, מנעימים נועם שיח סודם, מעומק נשמת האומה, מרוממות נשמת האדשם המרכזה בקרבה, מרוחב נשמת כל היקום, כל היש שבנקודת ציון הפנימית [הערה: מהותה הפנימית של הווית המלכות הישראלית. וע' יומא נד:; עץ חיים שער הארת המוחין פרק ה (דף לז), תיקוני-זוהר תיקון יח (דף לו:), סוף תיקון לז (דף עח:), זוהר משפטים קיח:, חסד לאברהם, מעין שלישי, עין הארץ, נהר ז (דף יט:), סידור שער השמים לשל"ה דף רלו (ד"ה מזבח חדש בציון)], מקור התענוג, מושלל כל תוכן ותואר מוגדר, משם, מן הכל, הומה ובוער המון גלגלי חיים רועשים ממתיקים סוד שיח קודש. התורה מתגלה בהדר יפעתה, נשמת האומה החיה והמקורית, הרעננה והעשירה, הנשמה רוממת הרוח, רוויית העדן, הנה היא מוצגה לפנינו בשלל צבעי יפעת כליל חמדתה, ערגה לה נפשי, לבי ובשרי ירננו אל אל חי, כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי.

(אורות התחיה, אות סא, עמ' צג-צד = שמונה קבצים, קובץ ד, אות ה)

בְּגָדְלָהּ אֵינֶנָּה בָּאָה מִתּוֹךְ דַּרְכֵי חַיֶּיהָ אֶל רַעְיוֹנֶיהָ, דֵּעוֹתֶיהָ וַהֲלָךְ-נַפְשָׁהּ, אֶלָּא לְהֵפֶךְ, מִמַּעְלָה לְמַטָּה, מִתּוֹךְ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְהֶגְיוֹן-לְבָבָהּ עַל עַצְמָהּ וְעַל הָעוֹלָם הִיא בָּאָה לָאוֹצָר הַמַּעֲשִׂי שֶׁלָּהּ וְהִיא מוֹצֵאת אֶת מְנוּחָתָהּ, אֶת עָצְמַת כְּבוֹדָהּ וְעֶרְכָּהּ, כְּשֶׁהִיא מַגְשֶׁמֶת אֶת רוּחָנִיּוּתָהּ בְּחַיֶּיהָ, בְּחַיֵּי אִישֶׁיהָ הַפְּרָטִיִּים וּבְחַיֵּי לְאֻמִּיּוּתָהּ. וְזֶהוּ רַז הַתְּשׁוּבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי גְּאֻלָּה. לֶעָתִיד יוּחַל הַבִּנְיָן מִפְּנִימִיּוּתוֹ. מִנְּקֻדַּת צִיּוֹן יֵלֵךְ הָלוֹךְ וְהִתְפַּשֵּׁט עַד חוּצוֹת יְהוּדָה וּגְבוּלוֹת יִשְׂרָאֵל. "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם".

(אורות, זרעונים, אות ד, עמ' קכג)

"אור ד' המעולף בערפלים, הגנוז בנקודת ציון היסודית, יופיע, יעלה מעמק הבכא אל מקדש מלך עיר מלוכה וכל אגפיה..." אורות התשובה יב, יב. והעיר רבינו: " נקודת ציון היסודית - מהותה הפנימית של הויית המלכות הישראלית (ע' אורות מעשי יצירה ובהערות)". ובהערות שם (אורות, עמ' קפב): "יומא נד; עץ חיים, שער הארת המוחין פ"ה". ושם (עמ' קצב): "נקודת ציון - תיקוני זהר סוף תיקון ל"ז".

(שיחות הרב צבי יהודה, צו, עמ' 45, הערה 36)

זאת ארץ שיש לה ערך של ארצות רבות. ארץ ישראל היא מרכז העולם הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גיאוגרפית, היא היתה מרכז העולם הקדום.

(שיחות הרב צבי יהודה, תולדות, עמ' 230-231)

שיא הביתיות המקודשת של ישראל הוא בית המקדש. נכון ש"ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", אבל פנים - בית המקדש הוא לבם של ישראל, המרכזיות של ישראל, בו יבואו כל ישראל "לראות את פני ד'".

(שיחות הרב צבי יהודה, ויצא, עמ' 252-253)

וכששם שמים חל על צבור ועל חברה, יש צורך בריכוז מדיני, לאומי וחברתי בבית המקדש שהוא לִבם של ישראל. עוסקים בגמר המלאכה של הקמת המשכן, בית הקדושה האלוהי הנפלא הזה, עוסקים בשכלול סדרי העבודה ויש שמחה גדולה: "ביום חתֻנתו וביום שמחת לִבו".

(שיחות הרב צבי יהודה, שמיני, עמ' 66-67)

פרשיות "ויקרא צו" הן השכלול הגמור של בנין זה: סידור הבית ומה שיש בתוכו, כלי העבודה, אנשי העבודה ובגדיהם וסדר עבודת הקרבנות - ובסוף, חנוכת המשכן בפרשת "שמיני". נבנה בית המקדש, לבם של ישראל, הלב של כל העולם כולו. נבנה הבית המרכזי של ישראל, אשר השכינה חלה בתוכו.

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, סדרה א - תשל"ה, פסקה 1)

וכשם שיש חלק ד' בעמים, כך יש חלק ד' בארץ, אשר לו סגולה וקדושה נצחית. ישראל הם לב האומות, והמקדש הוא לב העולם.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 319)

המקדש מחיה ומאיר את כל כלל ישראל, ומקשר את כל היחידים וכל הפרטים אל המרכז. המקדש הוא לבם של ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, אמר, עמ' 210)

אחדות כל החלקים השונים מתגלה בירושלים "עיר שחֻברה לה יחדו" - "שעושה את כל ישראל חברים". הם ממויינים ומחולקים, ונעשים כולם חברים בירושלים שהיא לב האומה.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויגש, עמ' 407-408)

כמו ישראל "לב האומות", לב האדם, כן הארץ ומקום קדשה בקרבה. "לב העולם" ולבם של ישראל. ומכל קצות הארץ, ומכל פנות העולם, גם מכל תפוצות הגולה, זורמות ועולות שפעות ה' "עבודה שבלב" דרך נקודת המרכז של הארץ, דרך העיר הזאת ודרך הבית הזה. וכן האבנים האלה, שארית פליטת הר ביתנו, שהם לנו, "בקדושתם אע"פ שהם שוממים", כי "שכינה לא זזה מעולם מכותל מערבי", ורוח אלקים חיים קדוש ישראל, המשכין שמו שם, לעולם מרחף הוא עליהם ומחיה אותם בחביון עוזו בכל מעבה ערמות עפר רקבון ההרס - האבנים האלה לבבות הם לנו!

(לזכרו, ממאמריו, ב - מאחר כתלנו)

אומות העולם הן שמימיות מצד שהכל בא ממקור שמימי, וכן נשמותיהם, אבל עניננו המיוחד הוא לקדש את השם משמי מרומים עד תחתיות ארץ, על ידי מלכות ישראל, בית המקדש הנקרא "לבם של ישראל" ומצוות התלויות בארץ. קידוש השם שלנו הוא מתוך אחיזה בעובדתיות ובריאל פוליטיקה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהר, עמ' 239-240)

בית המקדש הוא מקום השראת השכינה, מקום שבו השכינה יורדת משמים לארץ, מקום אחיזת השמימיות בארציות. זהו ענינו היסודי והעיקרי של בית המקדש: לבם של ישראל, אחיזת החיים הישראליים. הוא המקום בו הכל רואים פני ד' שלוש פעמים בשנה, כאשר כל ישראל מתקבצים יחד. הוא מהווה מרכזיות החיים של כלל ישראל, בבואו לִרְאות - לֵראות.

(שיחות הרב צבי יהודה, תזריע מצורע, עמ' 90)

בית המקדש הוא לבם של ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 22)

יש הכרח שיהיה לקדושה מרכז פנימי, ומתוך כך היא מקרינה אל ההיקף. המקדש הוא לב העולם וישראל הם לב האומות.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקהל, עמ' 377-378)

מאז יציאת מצרים, אנו נוסעים ממצרים לירושלים. התכלית היא סידורו ובנינו של העם הזה, שהוא לב האומות, בירושלים, הלב והמח של האומות. כל העם בנוי בנין אלוהי, אורגני, סיסטמתי. אנו בנויים ע"י ה"מפליא לעשות" מלב וממח.

(שיחות הרב צבי יהודה, פקודי, עמ' 405-406)

כמו ישראל לב האומות (כוזרי ב, לו), לב האדם, כן הארץ ומקום קדשה בקרבה "לב העולם" ולבם של ישראל... וכן האבנים האלה, שארית פליטת הר ביתנו, שהם לנו "בקדושתם אף על פי שהם שוממים" (מגילה פ"ג משנה ג), כי "שכינה לא זזה מעולם מכותל מערבי" (תנחומא שמות, י), ורוח אלהים חיים קדוש ישראל, המשכין שמו שם, לעולם מרחף הוא עליהם ומחיה אותם בחביון עוזו, בכל מעבה ערמות עפר רקבון ההרס - האבנים האלה לבבות הם לנו!

(הרב צבי יהודה קוק, סיני תרצ"ז = לנתיבות ישראל ח"א, עמ' כט במהדורת בית אל)

מתוך היותנו לעם לד' אלהינו, ל'לב האומות' המתרכז ומתאחד במרום ארץ נחלתו, בירושלים בירת מלכותו, 'לבם של ישראל' ו'לב הארץ'.

(לנתיבות ישראל א, עמ' רטז)

"נהלת בעזך אל נוה קדשך" - זו ירושלים וזהו בית המקדש, לבם של ישראל, המרכזיות של ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 26)

הרמב"ם מברר שבבית המקדש יש שני צדדים: א. הוא מקום לעבודת ד', לעבודת הקרבנות. ב. הוא לבן של ישראל, לבם של כל כלל ישראל, מרכז הקדושה והחיים. "בבוא כל ישראל לראות את פני ד' אלהיך במקום אשר יבחר". כל ישראל נמצאים ומרוכזים ב"עיר שחֻברה לה יחדו" - "שהיא עושה כל ישראל לחברים".

(שיחות הרב צבי יהודה, תצוה, עמ' 333-334)

השראת השכינה בנשמת ישראל, בנפשם וברוחם, מתגלית באחיזה בממשיות גשמית: "ועשו לי מקדש"... הבית הזה נועד לקליטת השראת השכינה במרכזיותו הפנימית והנשמתית של העולם, ומתוך כך נמשך שפע אור וחיים לכל העולם.

(שיחות הרב צבי יהודה, תרומה, עמ' 269)

ציון נקראת בספרים הנקודה הפנימית של ירושלים, הפנימיות של מלכות ישראל ביחודה.

(שיחות רבי צבי יהודה, מס' 39, שיעור באורות, סע' 41)

מציון נברא וכו' אלו ואלו מציון נבראו

ומוכרח הדבר, שהתורה שבעל פה הנובעת מהתורה שבכתב וקשורה עמה, אמצה כ"כ את לב האומה להתחזק בכל האפשרות, בקנין ארץ ישראל ובבנינה וישובה... ביומא נד ב': וחכמים אומרים מציון נברא העולם שנאמר מזמור לאסף אל אלקים ד' דבר ויקרא ארץ מציון מכלל יופי, ממנו מוכלל יופיו של עולם. ואמרו עוד שם: "תולדות שמים משמים נבראו ותולדות הארץ מארץ נבראו וחכמים אומרים אלו ואלו מציון נבראו, שנאמר מזמור לאסף אל אלקים ד' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש ועד מבואו", ואומר "מציון מכלל יופי אלקים הופיע" ממנו מוכלל יופיו של העולם.

(מאמרי הראיה עמ' 536)

מִצִּיּוֹן מִכְלַל יפִי

הַחוּשׁ הָרוּחָנִי רוֹאֶה אֲבוּקַת יִשְׂרָאֵל עוֹלָה, מֵארץ ישראל פּוֹרֵחַ הַכּל. אוֹצַר גַּרְעִינֵי הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל שָׁמָּה הוּא, "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יפִי". כָּל יָחִיד וְיָחִיד שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ גַּרְעִינוֹ בְּארץ ישראל, שֶׁהוּא עָצוּר בִּפְנִימִיּוּת רוּחוֹ בְּעצֶם תְּשׁוּקָה וְאַהֲבָה.

(אורות, ישראל ותחיתו, ל, עמ' מד-מה)