באורי אגדות בכורות

Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת בכורות

ב ע"א ב ע"ב ג ע"א ג ע"ב ד ע"א ד ע"ב ה ע"א ה ע"ב ו ע"ב ז ע"א

ז ע"ב ח ע"א ח ע"ב ט ע"א יא ע"א יב ע"ב יג ע"א טו ע"א טז ע"א טז ע"ב יז ע"א

יז ע"ב יח ע"א יח ע"ב יט ע"א יט ע"ב כ ע"א כא ע"ב כב ע"א כג ע"א כד ע"א כד ע"ב כה ע"א

כה ע"ב כו ע"א כו ע"ב כח ע"ב כט ע"א כט ע"ב ל ע"א ל ע"ב לא ע"א לא ע"ב לד ע"א לה ע"ב

לו ע"א לז ע"א לז ע"ב לח ע"א לח ע"ב לט ע"א לט ע"ב מ ע"א מא ע"א מג ע"א מד ע"א מד ע"ב מה ע"א

מה ע"ב מו ע"א מו ע"ב מז ע"א מח ע"א מח ע"ב מט ע"א מט ע"ב נ ע"א נא ע"א נא ע"ב נב ע"ב

נג ע"א נג ע"ב נד ע"ב נה ע"א נה ע"ב נו ע"ב נז ע"א נז ע"ב נח ע"א נח ע"ב נט ע"א ס ע"א סא ע"א

ב ע"א

[בכורות]

וכבר ידעת ג"כ חזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד, "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", ואמר "ולמען תספר באזני בנך ובן" בנך וגו'. ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם עניינים שמאמתים הנבואה והגמול והעונש, א"כ כל מצוה שמביאה לזכרון דבר מן הנפלאות או להתמיד האמונה ההיא כבר נודע תועלתה. ובביאור אמר בבכור אדם ובכור בהמה, "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו', על כן אני זובח לה'".

(מורה הנבוכים חלק ג פרק לט)

[בכורות]

מי שזוכה שהוא בכור מעלה גדולה היא, והוא רמז להקב"ה שהוא בכורו של עולם. ועבודת הקרבנות מימות עולם בבכורות היתה, ולכך קנאה יעקב אבינו, ומכרה עשו הרשע שביזה עבודת ה' יתברך, ואחרי כן נפסלו הבכורות במעשה העגל והופרשו הלוים במקומם שתהיה העבודה בהם ולא בבכורות. ואף על פי שאין העבודה בהם, יש להם מעלה ויתרון על שאר בני אדם מצד שהם בכורות. דרשו רז"ל (ויקרא רבה פרשה ב, ב): כל דבר שנאמר בו "לי" הוא בעוה"ז ובעוה"ב... בכור, שנאמר (במדבר ג, יג): "כי לי כל בכור", בעוה"ז ובעוה"ב... ויצטרך הבכור שיחזיק בתורה וביראת שמים יותר משאר בני אדם מצד המעלה שבו שהוא בכור, ושיחזיק אביו במצות פדיונו כי היא מצוה מוטלת על האב... ואם אינו פדוי... הרי הוא נענש, שכן דרשו רז"ל: למה סמך עלית הרגל לפדיון הבכור, לומר לך שהבכורות שנפדו מקבלין פני שכינה וזוכין לראות בנין בהמ"ק, הא לא נפדו לא יראו.

(רבינו בחיי, שמות לד, כ)

[בכורות]

במה שנצטוינו בתורה בקידוש בכורות ובכורים וראשית עריסותיכם... ידוע שהראשיות שנצטוינו להביא הם הוראה על היותו יתברך ראשון לכל ושברא הכל יש מאין, ולכן יאות לעבדו בבכורות ובבכורים הראשונים להורות הענין המופלא הזה... ואם כן כיון שנאמר שהבל הביא מבכורות צאנו ובקין לא נאמר שהביא בכורי אדמה רק מפרי אדמה, הרי מבואר חטאו שלא הביא בכורים, שהורה בזה היות לו אמונה שברא יש מיש ושאין ה' יתברך ראשון ח"ו, ולכן הביא לו מפרי האדמה ולא בכורים שמורים על הראשונות ושראוי לעבוד בהם מי שהוא ראשון, וזהו החטא המופלג שחטא עד שאל מנחתו לא שעה.

(רבי אליעזר אשכנזי, מעשי ה', מעשי בראשית, פרק כ)

[בכורות]

מצותו יתברך להיות הבכורות קודש לו והביכורים וראשית העריסות דהיינו חלה, וכן בחר את ישראל וקראם (שמות ד, כב) "בני בכורי"... שלפי שנתפשטה אמונת הקדמות בעולם טרם האיר אורו של אברהם, ולא היו מאמינים היות ראשון לטבע, ובא אברהם ופרסם היות מציאותו יתברך מחוייב, ושהוא חידש וברא את הכל. ואומת המצריים, לבלתי היותם מאמינים היות שם ראשון, היו עובדים מזל טלה על היותו ראשון למזלות. וזהו תועלת הסיפור שספרה התורה היות שרה עקרה ורבקה עקרה, ויעקב טיפה ראשונה, כמו שדרשו ז"ל (בר"ר סג, ח) משל לשפופרת, וגם אותה הבכורה שהיתה לעשו שיצא ראשון וקנאת יעקב עליה, כי ידע היות הבכור קודש לה'... הפטר הרחם ראשון שיצא בעולם נגד מערכת הכוכבים ונגד כל מערכות השמים, רק על פי מצותו וגזירתו ורצונו יתברך, היה יצחק. ובהיות יעקב טיפה ראשונה של יצחק נקראו ישראל "בני בכורי"... שבערך האנשים היה עשו הבכור, כיון שיצא ראשון לאויר העולם, אבל יעקב הוא הבכור בערך מי שיצר הטיפות כיון שהוא טיפה ראשונה. ולכך כאשר הביא הקב"ה בעולם האומה הזאת הקדושה, שפרסמו היות הוא יתברך ראשון לטבע ושהוא חידשו מאין, רצה שיתקדשו כל הראשיות, דהיינו בכור אדם ובכור בהמה וביכורים וחלה. וע"כ הרג בכורי מצרים, לפי שמצרים היו מכבדים אותם על שם מזל טלה שהוא ראשון למזלות לכך נהרגו. וזהו שהתרה בהם (שמות ד, כב-כג): שלח בכורי, ואם לא אז יהרג בכורו, באופן שכל זה הוא לפרסם היות יתברך ראשון לכל מה שנברא ושהוא חידש הכל.

(רבי אליעזר אשכנזי, מעשי ה', מעשי מצרים, פרק יח)

[בכורות]

ועוד יתאמת שקידוש הבכורות ופדיונם לא היה מפני הצלתם מן המות, שאין ספק שכיון שלא נתחייבו בכורינו מיתה אין ענין הפדיון להצלתם, שלא הוצרכו להצלה כיון שלא נכנסו בכלל הסכנה כלל. אמנם הקידוש היה מפני שקודם הריגת הבכורות ועשיית המשפט באלהיהם... שטלה שהוא בכור וראשון למזלות היה משפיע טוב על הבכורות, והקב"ה התיש כחו והרג הבכורות... באופן שהגיע להם חסרון מהתשת הכח שעשה הקב"ה בטלה, ועל כן הבטיחם הקב"ה שיהיו נשפעים מאתו יתברך, ובמקום שהיו תחת ממשלת מזל טלה אמר הקב"ה להקדישם לו... ואחרי היותם מוקדשים לה' יתברך הנה הם חייבים להיותם לעולם לעבודתו, ולכך הוצרכו פדיון, כי בתתם הפדיון, עם היותם שאינם מיוחדים לעבודתו יתברך... לא יחסר לו השפע אשר הובטח בו במה שהותש כחו של טלה.
ועוד שאם נאמר שקידוש הבכורות ופדיונם הוא מפני הצלתם מן המות שמתו בכורי מצרים, למה יתחייבו הבכורות האחרונים בפדיון? שהרי כמה בכורות בדור שאינם מזרע הבכורות שניצולו, וכמה שאינן בכורות והם מזרע הבכורות שניצולו. ואם היה הפדיון בעבור ההצלה לא היה ראוי להיות החיוב רק לזרע הבכורות ההם בין בכור ובין פשוט...
מהרי"א... אמר שבכורי ישראל היו חייבים באותה מכה... לפי שגם הם היו עובדים מזל טלה. ולא הבנתי דבריו, שהרי ה' יתברך לא הלקה כל עבודות אלילים שבעולם ועובדיהם, ולא הלקה את טלה רק להיות עובדיו משעבדים את ישראל... אם כן איך יעלה על הדעת לחייב מיתה לבכורי ישראל... ומה שאמר שנתחייבו מיתה כפי הסידור הטבעי כיון שהיו בכורות ונלקה מזלם... וזה דבר שאין הדעת סובלתו, שבהלקות המזל יתחייב להמית הנכנע אליו, כי למה ימות מה עשה. ואם כוונתו שמעצמו ימות כאשר יולקה מזלו, אם כן הריגת הבכורות ומשפט האלוהות דבר אחד הוא, שבעשותו משפט האלוהות מתו הבכורות, והכתוב מעיד היותם שתים.

(רבי אליעזר אשכנזי, מעשי ה', מעשי מצרים, פרק כד)

[בכורות]

על חלק הבנים, שואל ממנו כל בכור זכר עד אשר ייפדה... כאמרו בפרשת במדבר [ג, יג]: "כי לי כל בכור, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה, לי יהיו, אני ה'". כי אמרוֹ לבסוף: "אני ה'", ייראה היותו נותן הטעם שאמרנו: כי לו יאתה היות שלו הבכור הנולד קודם האחרים, לאשר הוא, יתברך, עצמו, הראשון והקודם לכל נמצא. וזה הוא: "לי יהיו, אני ה'" - ראוי שיהיו לי הבכורות הקודמים, יען כי אני ה', הרי אני כביכול כיוצא בו, קדמון לכל דבר אשר נברא.

(רבי עזריה פיגו, בינה לעיתים דרוש ד)

[בכורות]

"בכר" קרוב ל"פקר", "בגר", "בקר"; בכולם מתגשם מושג החופש. "הפקר" (או "הבקר"): ללא בעלים. "בוגרת": השלב בו יוצאת הנערה מרשות אביה. "בוקר": השעה, בה נחלצים ונבדלים העצמים מהשתרגותם הלילית... "בקר": אותו חלק של המקנה, הרועה חופשי, ואינו גדור בתוך מכלאות... ה"בכור" אינו החופשי, המשוחרר מכבלים; אדרבא, הרי עליו להיות המשרת הראשון, וגם בחיות ובצמחים נמצא את ה"בכור". אלא צורת המלה היא פעילה ולא סבילה. הבכור אינו המשוחרר, כי אם המשחרר... כוחות הרחם, האסורים עד אז, משתחררים ונפתחים על ידו. הוא "פטר רחם". "בכור" הוא, לא לעצמו, אלא לאלה הבאים אחריו. בו נכנסת אמו לתפקידה החדש כאם. הוא הפותח את המצעד. קדושתו, על שום שבו נתברך הבית בראשונה בילדים. על ידו היה הרחם קדוש, וכל אשר יבוא דרך שער זה יהיה קדוש לה'. אין הבכור קדוש אלא ביציאתו מרחם (עי' תמורה כה ע"א). וגם ביחס למקנה נאמר: "וכל - מקנך תזכר פטר שור ושה" (שמות לד, יט), ופירושו, כי כל המקנה ייזכר ויתקדש על ידי הקדשת הבכור... לפיכך, באמור ה' בני בכרי ישראל, הרי זה פירושו: בישראל ייפתח רחם האנושות, בישראל ייפתח המצעד, אליו חייבים להצטרף כל העמים כבניי.

(רש"ר הירש, שמות ד, כב-כג)

[בכורות]

"קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" - הבנים הבכורים יהיו אפוא נציגי ה', הנושאים, מטפחים ולוחמים עבור רצון ה' בקרב המשפחות; ואילו בכור הבהמה יהיה ביטוי למסירת רכוש המשפחה לרצון ה' ולבעלותו. פעילות בכורי האדם וקידוש בכורי הבהמה יקשרו את הבתים והמשפחות אל הייעוד האלוהי של כלל האומה. ובכל בית ובכל משפחה ימלאו על פי דרכיהם המיוחדות אך ורק את התפקיד הלאומי הגדול על שלל תכניו.

(רש"ר הירש, שמות יג, ב)

[בכורות]

כאשר קידש ה' את בכור הבהמה הטהורה, הוא קרא "לי" על עם גאוליו, וכמסקנה מאותה הכרזת "לי" הוא ציווה לקדש את כל האישים ואת כל הנכסים של העם הזה. לנכסי האכילה האנושית ולפרנסת הקדושה הזאת הוא נתן ביטוי במצות בכור בהמה טהורה; מצוה זו מבטאת שפרנסת כל משפחות ישראל היא בשירות מקדש התורה. ההתמסרות וההתבטלות לפרנסת הקודש עלי אדמות (הקטרת אימורים) היא תכלית של שאיפה ורצון (חלב וכליות), וכאשר הכהנים אוכלים בעיר ה' - הם ונשיהם ובניהם ועבדיהם - הרי הם נותנים דוגמה לעם כולו וכל משפחות ישראל תלמדנה ממשפחות הכהנים לאכול לפני ה' בקדושת כהונה. ויסוד כל המצוה הזאת הוא ההסתכלות המתמדת בשעת הלידה של עם ישראל, כאשר אבדה עוצמת פרעה ונבלה פריחת משפחות מצרים; זכרון אותה שעה ילמד את כל דורות ישראל שהציות הוא התנאי לכל פריחה לפני ה'.

(רש"ר הירש, דברים יד, כג)

[בכורות]

כאשר הקים ה' את ישראל והעניק לו חירות ועצמאות, הוא קרא "לי" על כל האישים והנכסים של עמו, ועל ידי כך העמיד את עצמו כבעל כל רכוש בישראל ושמר לעצמו את זכות השליטה על כל האישים והנכסים. עובדה זו היא היסוד של כל חובות האישים והנכסים המוטלות עלינו והיא באה לידי ביטוי נצחי על ידי מצות בכור הכוללת את מצות בכור בהמה טהורה... וראויה מצות בכור בהמה טהורה להיאמר במשנה תורה, שהרי גם היא מתקיימת במקום המקדש המרכזי ובכור בהמה טהורה... נאכל רק בעיר שסביב למקדש. נמצא שגם במצוה יסודית זו של הקדשת נכסי המזון חובה עלינו לשמור בתודעתנו: הרוצה להקדיש את נכסיו לה' יקדיש אותם לתורה השוכנת במקדש הלאומי, וכל יחיד ישתמש ברכושו רק מנקודת המבט הלאומית ורק למען הייעוד הלאומי.

(רש"ר הירש, דברים טו, יט)

[בכורות]

ידוע דאם היו ישראל כל ארבע מאות שנה במצרים, הי' נגמר התיקון ולא הי' עוד שום גלות... אך באשר לא יכלו להתמהמה אמרו ז"ל שהי' כדמיון הרועה שפושט ידו למעי בהמה ושומט את העובר ממעי', וע"כ הי' פרעה מקשה לבו ולא רצה לשלחנו, עד שהוצרך לזה חוזק יד כמו עובר שהי' עדיין מעורה במעי אמו וצריכין לתלשו בכח. ולעתיד באמת כאשר יגמר התיקון לא יהי' נצרך לחוזק יד... והנה לעתיד יהיו כל ישראל כהנים, כמ"ש בבעל הטורים (פ' יתרו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", וכמ"ש (ישעיהו ס"א) "ואתם כהני ה' תקראו". ונראה דכל הענין של קידוש בכורות לא יהי' לעתיד, שהרי כולם יהיו כהנים וכמו שכהנים פטורים מפדיון הבן. ואפשר שגם בכור בהמה טהורה לא יהי' נוהג, אלא שכל הבהמות יתעלו במדרגת בכור שבזה"ז הגם שיהיו מותרים בגיזה ועבודה, וברוך ה' היודע. אבל בכור אדם ופטר חמור בודאי לא יהי' נוהג דלא גרע מכהנים שבזה"ז. ורק בזה"ז שלא יכלו להתמהמה ולא נגמר התיקון, לא הי' יכול להיות הכל מקודש והוצרך להוציא ולהפריש הראשית לבד לה' והשאר חולין. ובזוה"ק (מ"ג א) דפטר חמור הוא רמז ליצה"ר דיכול לאחזרא לי' בתיובתא, ותפדה בשה היינו לעשות מיצה"ר יצ"ט, עיין שם. וע"כ יובן דבזמן שיהי' התיקון נגמר לא יהי' ענין לפטר חמור, וכן באם היו כל ד' מאות שנה במצרים. ולפי האמור יש לפרש הפרשה, דבשביל שלא יכלו להתמהמה והיו דבקים עוד במצרים הוצרך להוציאם בחוזק יד לתלשם בכח ולהפרידם ממצרים, ומפני זה עצמו הי' פרעה מקשה לבו לשלחנו עד שהי' צורך להכות את בכוריהם, ובשביל זה עצמו נתקדשו הבכורים, היינו לפי מה שאמרנו במאמרים הקודמים שכל מכה ומכה לעומתה היתה התעלות מדרגה בישראל, ובמכת בכורות שהיא הראשית שלהם נתעלה הראשית שבישראל, ואם היו כל ד' מאות שנה היו כולם באותה מעלה, אך עתה באה להם המעלה לא מצד עצמם רק מצד ההיפוך היינו מכת בכורות.

(שם משמואל פרשת בא תרעד)

[בכורות]

הבכורות יוקדשו לעבודת ה' כדי להראות בזה, שעל כל העם להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", שהרי הבכורות הם נציגיהן של כל ההולדות שלאחר מכן. בעיקרו נועד כל העם כולו לכהונה זו, אך חטאו מנע הגשמתו של ייעוד זה, והיה אפוא צריך לבחור בשבט מיוחד כנציג העם לצורך זה. פדיונם של הבכורות נועד להזכיר לכל העם את ייעודו זה. ובהקדשת בכור בהמה יש משום הצהרת ישראל לא רק על ייעודם של בכורות האדם - ובזה של כל העם כולו - לעבודת הבורא, אלא גם משום הצהרה לנכונותו המתמדת של כל בן ישראל למסירות נפש, ואם יש צורך בכך - לקידוש שמו יתברך, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בקרבנות בהמה רבים אחרים.

(רד"צ הופמן, שמות פרק יג, א-ב)

[בכורות]

במצות קידוש בכורות... שבירר ה' יתברך הקדושה בישראל שהוא אצלם בתולדה, שאצל האומות העולם עיקר הזוהמא בבכורות, ובישראל בירר ה' יתברך ששם הקדושה ביותר. וזה הוא גם כן ממה שקשורים בשורש בה' יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, במדבר, ראש חודש תמוז, אות ג)

[בכורות]

שורש כל הגלות הוא לתיקון פגם הברית שזה היה שורש פגם מהנחש, וכן היה גלות מצרים שנקרא "ערות הארץ" כדי שיתקנו פגם זה. והיה זה מצד ישראל שהיו גדורים מן הערוה... משום הכי נתעורר "נתתי כפרך מצרים". וזכר אחר כך "כוש וסבא תחתיך", דכוש הוא שורש קליפת קלקול הברית, כמו שאמרו (סנהדרין קח ע"ב) שחם שימש בתיבה, וזה היה אז פגם הברית שהוזהרו על זה אז... וכמו שבישראל הקדושה בבכורות, כן זה לעומת זה באומות העולם עיקר הזוהמא בבכורות, וכוש בכורו של חם, וסבא בכורו של כוש, והם שורש זוהמת הקליפה מזה, ולכן נזכר "כוש וסבא תחתיך", שיתן ה' יתברך בלבם שיתגרו זה בזה, ועל ידי זה יהיו כופר לישראל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, שבת הגדול, אות א)

[בכורות]

"קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" - הקדושה היא כללית, בכל המציאות היא מופעת, אלא שהיא עלומה ומסותרת מצד גסות החיים, ובאה כנסת ישראל לעולם לגלות את הצפון ולהראות את בהירות הקודש. על כן צריך כל בכור, פטר כל רחם, בישראל, להתקדש, מפני שיש קדושה מתפשטת באדם ובבהמה, והמה לד' המה באמת, אלא שאין קדושתם נראית, וע"י ההתגלות של קדושת בכורות ישראל יתגלה אור הקודש בכל המציאות, בכל החיים כולם, באדם ובבהמה.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' לז)

[בכורות]

"והעברת כל פטר רחם לד', וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לד'" - ההתחלות הטבעיות נתונות הן בתוכן החיים במורד, והירידה הזאת הוכנה מראש לשם עלייה עליונה, וזוהר קודש לנצח, בקשר עם הכנעניות של הארץ, שממנה תוצאות, ע"י סגולתן של ישראל, בחבור הקודש של אבות העולם ודורות בני אל חי יחד, לפאר את החיים בפאר עליון. כמו כן הבכורה התולדתית הפועלת בחיים, הבכורה הפוטרת את הרחם, הנושאת בכחה את התוכן התולדתי לכל אורך קוו בעתיד, זה הכח הנה יעבור לד', כהעברת הנחלה ממקום למקום, מערך לערך, והדבר מקיף את יסוד החי כולו, ומכניס בקרבו גם את הנפשיות של הבהמה, מצד סגולתה המפעלית, היסוד העקרי שבתולדה והמשכת החיים, "הזכרים לד'".
"וכל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו, וכל בכור אדם בבניך תפדה" - הדבר מתפשט עד לתחתיתה של הנפש הבהמית, גם במערכה החיצונה שלה, שאם לא תוכל היא לעלות ביסוד הקודש יש לה ערך של תמורה, ואופי של כח גורם תוכני קודש, מועילים בבנין האצילי של העולם וההויה, שזהו תכן הפדיון. ואם הכח הזה, העלול להיות כח גורם להעשיר את יסוד הקודש, לא יעשה את תפקידו, אז השללתו היא ג"כ ענין של הרחבת גבול הקודש, המשמש פעולה ודוגמא יחד. והיסוד האנושי, שעוד לא הגיע זמנו של צירופו המוחלט, עד שיהיה כחו התולדתי כבר מוכן לקידוש גבוה בהתגלות עליונה, צריך הוא שערכו יערך לפי הכח הגנוז בו, והפדיון הוא השומר את כח הקודש בתמורתו העליונה, עד בא זמנו להגלות, בכל זהרו המבהיק, ע"י סגולת "בני בכורי ישראל", "אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ". ומסכם המקרא בזה את האופן של תקון העולם מצד הבהמיות החיצונה, בצורתה החיובית של הפדיון, "וכל פטר חמור תפדה בשה", ואת אופנה השלילי ע"י העריפה, "ואם לא תפדה וערפתו", ואת האופן של שמירת הסגולה הקדושה הפנימית, עד בוא עִתה ע"י הפדיון העליון, "וכל בכור אדם בבניך תפדה".
"והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים מבית עבדים" - המצוה, המכוונת לעַלֵה ולקדש את הכח התולדתי, של יסוד המשך החיים והדורות, מעוררת בסגולתה את לב הדורות, לכסוף לחקר התוכן של כח הסגולה, הגנוזה ביסודו הגדול של הדור הישראלי, והדברים יגיעו שהבן ישאל, ויבא לידי הערה, מה זאת, מה ענין של הקדשת הבכורה בצרופיה ואפניה השונים, בהכללתה ובפרטיות קדושת הבהמה, והתנאי המותנה בקדושת פטר חמור ביחוד, וערך הפדיון והעריפה, ועל כולם ערך קדושת בכור האדם ותוכן פדיונו. והתשובה תהיה: הפעולה שעשה ד' עמנו, להוציאנו מארץ מצרים מבית עבדים, להעלותנו מהתכונה הגסה של מצרים, אשר בשר חמורים בשרם, ואשר העבדות היתה כ"כ קשורה עמנו, ע"י הורדת ערך החיים שלנו בכלל, אחרי שהנצוץ האלהי שלנו הית גם אז, מכח מקור מטענו, כ"כ נשגב ונעלה, - וחוזק היד הזה הוא כח מתפשט על כל ערכי החיים, חיי הבהמה, בתכונתה הטהורה ובתכונתה הטמאה, וחיי האדם, בצרופו וזיכוכו העליון.
"ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג ד' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה. ע"כ אני זובח לד' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה" - יודעים אנו, שיסודו של קשי הלב אשר לפרעה היה נעוץ בכח היסודי של החפץ האמיץ, אשר לכח הרע והגסות הרשעה, לעכב את מהלך החיים של האורה האלהית, שלא יאיר בעולם. כח המיאון הזה, וכל קשיות הלב שלו, הוא נעוץ במעמד המהותי של משך החיים וכיעורם החשוך, שלקחה טומאת מצרים בו את החלק הראשי. והוצרך הדבר לבוא בתכונה זו של מכת בכורות, של הכחשת היסוד הראשי של משך החיים הטמאים, כדי שתהיה אפשרות לפנות דרך להארת אור חיי הקודש, בתוקף החיים כולם וכל ההיקף שלהם, ממרומי אור נשמת האדם, עד שפל עומק נפש הבהמה, "ויהרוג ד' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה. על כן אני זובח לד' כל פטר רחם הזכרים", כח המפעלי שבחיים, ופתיחת נביעות הווייתו, "וכל בכור בני אפדה", לשמור את סגולתו העליונה של בכור האדם, עד שיתוקן עולם במלא זיוו, ויוכר כבודו מבעד לההסתרה של התמורה והפדיון, התחתיתי, שהיא מעוטה בו עדיין.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' מ-מב)

[בכורות]

זכות הבכורה המיוחדת לנו תישאר לעולם. "בני בכרי ישראל". בפרשתנו אנו נפגשים בטיפולים ובבירורים היסטוריים להעלאת בכורתנו מתוך טומאת מצרים, על-כן יש הכרח ל"אנכי הורג את בנך בכרך" ול"וד' הכה כל בכור בארץ מצרים", כדי לגלות ש"קדש ישראל לד' ראשית תבואתֹה". בכוריות היא מציאות אלוהית, עד כדי מצות פדיון הבכור. יציאת הבכור לאויר העולם היא עובדה שמימית. הדבר נכון במובן הביולוגי-גופני, ולא פחות מזה במובן הפסיכולוגי-נשמתי.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 49)

מוכר דקא מפקע לה מקדושה
7-8

וזה ענין שביתת כליו ביום השבת שאז כולו לה', גם כל קניניו. וכענין צאן יעקב אבינו ע"ה שאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה עג, יא) שהיה לו ששים רבוא עדרים, דמן השתוות המספר מבואר דהן עצמן ששים רבוא נפשות ישראל, ואם כן בודאי אהבת ה' יתברך קבוע גם בהם... ומדת יעקב הוא נגד "בכל מאודך" לקשר כל כך כל מיצוי נפשו עד שגם הקנינים השייכים לו כולן יהיו בכלל ההתקשרות זה. ולכך לא נאמר זה בפרשת והיה אם שמוע, שהיא בלשון רבים, דדבר זה אינו אלא ליחידים שזכו בה, אבל אי אפשר מדרגה זו לרבים אלא לעתיד, כשישפוך רוחו על כל בשר, כענין משה רבינו ע"ה שלא שלטו שונאים במעשה ידיו, כי קניניו ופעולותיו השייכים לו אפילו בדוממים קבועה בהם קדושה דקביע וקיימא שאי אפשר לינתק כלל... וכן אמרו בריש בכורות דמוציא מקדושתו כשמוכר החמור לעכו"ם, עיין שם ברש"י ותוס', לחד פירוש בזולת המלאכה דשבת. וליחיד הזוכה, גם בדוממים כל קניניו הם כמו תשמישי מצוה וקודשי שמים ואהבת ה' יתברך קבוע בהם שהם אוהבים לפרסם כבוד שמים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קצז)

אף על פי שאינו רשאי קונסים אותו
29-30

עי' פיהמ"ש להרמב"ם כלים פי"ז מ"ב דיש לשון "אף על פי" שענינו "הואיל". ובמחברתי עוללות מחקר י"א הבאתי מדוכתי טובי במשנה גמרא ומדרש וגם בסגנון הגאונים והרמב"ם שהשתמשו ב"אף על פי" לכוון "הואיל".

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

ב ע"ב

כל זמן שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה

"אלהי מסכה לא תעשה לך" - ענינו כמ"ש הרמב"ן שהוא נמשך לאזהרת "לא תכרת להם ברית", כי עבירה גוררת עבירה, בתחילה לאכול מזבחו ואח"כ יגרום להתחתן בהן, ואח"כ לעבוד ע"ז לעשות אלהי מסכה... והיינו שהזהיר אחר אזהרות אלהי מסכה... "לא יחמוד איש את ארצך", שהוא סיבה לכריתות ברית עם יושבי הארץ שלא להוריש אותם, שלא יחששו כי בעליות הרגלים ישארו כל ערי ישראל מאין יושב כי יעלו כל הזכרים, ופן יתישבו בהם האויבים שכיני א"י, ויהיו יושבי הארץ למשמר להם, ע"כ הזהיר שיחזקו בבטחונם בה' יתברך שלא יחמוד איש את ארצם בעלותם. וכן הוא אזהרת שמיטה ושבת הם סיבה שישארו יושבי הארץ שהם יזרעו בשביעית... ויחזקו בבטחונם כדכתיב [ויקרא כה, כא] "וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" וגו'. ומטעם זה הזהיר נמי "בחריש ובקציר תשבות", שלא יעשה שותפות עם הנכרים שהם יעבדו בשבת וישראל כנגדם בחול, כדאיתא בפ"ק דע"ז [כב ע"א]. וכן הוא בשותפות עם הנכרים לפטור בהמתם מן הבכורה, כדאיתא בפ"ק דבכורות, והזהיר שלא יחושו על כל זה ויורישו את עמי הארץ מארצם.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות לד, יז)

כל זמן שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה

"הקדשתי לי כל בכור בישראל" - קדושת הבכורה איננה נובעת ממציאות פיסית; אלא יש לה משמעות מוסרית לאומית ממעלה עליונה. ולפיכך בכור בהמה נוהג רק בישראל. הבכור קדוש רק בחוג המקדש שכולו יהודי. ואם יש לנכרי חלק בבהמה - באם או בוולד - אין קדושה חלה על הבכור: "כל זמן שיד נכרי באמצע פטורה מן הבכורה".

(רש"ר הירש, במדבר ג, יג)

כל זמן שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה

קדושת בכור מורה על הקדשת כל הרכוש המשפחתי והקנאתו לה', ורעיון זה נובע מעומק ההיסטוריה והייעוד של האומה היהודית, ולפיכך אין קדושה זו חלה אלא אם כן האם וגם הוולד הם רכוש יהודי בלעדי. אם לא-יהודי נשתתף לפני הלידה בבעלות על האם או על הוולד, אין קדושת בכור חלה.

(רש"ר הירש, דברים טו, יט)

תוס' ד"ה שמא - בני נח לא הוזהרו על שיתוף

ישראל שמעו התורה מפי הגבורה, ונמצא הם למעלה מכל משרתי עליון, אבל האומות שלא שמעו המצות מפי הגבורה, לכך גוי העובד בשיתוף פטור, אבל ישראל ששמעו התורה מפי ה', לכך חלילה וחלילה לישראל לעבוד בשיתוף בלתי לה' לבדו. ושמא תאמר שזה נאמר על הדור ששמעו תורה מפי השם שהיו למעלה מכל משרתי עליון, אבל הדורות הבאים שלא שמעו התורה מפי ה', שמא תאמר חס ושלום להם לא נאסר בשיתוף? לזה נאמר 'על פני', ופירש רש"י: כל זמן שאני קיים, כלומר שהבורא ברוך הוא נצחי תמיד וכל מעשיו קיימים תמיד.

(קדושת לוי, פרשת ואתחנן, פרק ה, ז)

תוס' ד"ה שמא - בני נח לא הוזהרו על שיתוף

דקיימא לן דאין בן נח מוזהר על השיתוף... דכתבו התוספות (שבת פח ע"א ד"ה כפה) וזה לשונם: כפה עליהם הר כגיגית, ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא היו חוזרים כשראו האש הגדולה שיצתה נשמתן. עכ"ל. והיינו כדאמר שם (פח ע"ב): אמר ר' יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל... נמצא לתירוץ תוספות, דיבור ראשון אנכי ה' אלהיך היה בלא כפיית ההר עליהם, ואם כן אין לבני נח שום תשובה על זה, שלא קיבלוהו מפני שלא כפה עליהם את ההר כגיגית, שהרי גם על ישראל לא כפה, ואפילו הכי קבלוהו, על כן גם המה חייבים לקיים דיבור זה, והוא מורה על קבלת אלקותו ית', ועל זה גם בני נח מוזהרים. אך הדיבור השני לא יהיה לך, המורה על אזהרת השיתוף, שלא יעבוד לשום אלוה זולתו יתברך לבדו, בדיבור זה יש לבני נח תשובתם כלום כפית עלינו הר כגיגית כדרך שעשית לישראל [ע"ז ב ע"ב], כי לאחר דיבור הראשון שיצתה נשמתן, וחזרו וחיו, שוב לא רצו לקבל דיבור השני, עד שכפית עליהם את ההר כגיגית, כמו שכתבו התוספות הנ"ל, ואמרינן אם גם עלינו כפית את ההר, גם אנחנו היינו מקבלים אותו, לכן שפיר אינם מוזהרים על השיתוף.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, דברים פרשת האזינו)

ג ע"א

המוכר עבדו לגוי קונסין אותו עד עשרה בדמיו

"ולבנימן נתן שלש מאות כסף" - טעם שלש מאות כנגד מה שהיו האחים חייבים במכירתו, כי עשרה פעמים שלשים שקלים שהם דמי עבד הם ג' מאות. וזה ממה שאמרו: המוכר עבדו לגוי קונסין אותו עד עשרה בדמיו, כלומר בדמי העבד שהם שלשים.

(רבינו בחיי, בראשית מה, כב)

מר סבר כל משמע למלויי אתא ומר סבר לגרועי אתא

ואמר "כל המחלה" - רצה לומר "מכל המחלה", כי "כל" סובל פירוש "כל" ו"מכל", וכן מפורש בריש בכורות ובסנהדרין (עח ע"א). נמצא שהבטיח בשמירת כל המצות הסרת כל המחלה.

(דרשות הר"ן דרוש ו)

מר סבר כל משמע למלויי אתא ומר סבר לגרועי אתא

וזהו החילוק על דרך הפשט בפסוק (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו ברכו ה' כל צבאיו". שצבא הם העוסקים בעבודות ושם מלאך ביחוד הוא על השליח. ואולי על כן לא אמר אצל מלאכיו "כל", כי על ידי הכל הקב"ה עושה שליחותו, ובשעת השליחות הם נקראים מלאכים... מה שאין כן צבאיו העוסקים בעבודתו וזהו מדריגת מלאכות החכם... ובויקרא רבה (פרשה א, א): "ברכו ה' מלאכיו" - במה הכתוב מדבר וכו' בתחתונים... שאין יכולים לעמוד בתפקידיו של הקב"ה לכן נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו. דבר אחר נקראים הנביאים מלאכים...
ולפי ה"דבר אחר" דמפרש רק אנביאים צריך טעם למה לא אמר כל מלאכיו. ונראה שהוא על דרך אותה פלוגתא (סנהדרין עח ע"א) אי כל נפש או כל דהוא נפש. ויש כזה בהרבה מקומות בש"ס ועיין בכורות... וכן כאן לפי ה"דבר אחר", "כל" משמע כל דהוא, שאפילו רק כל דהוא מצבאיו שלא נשתמשו בו אלא בפעם אחד ההודיה נמשכת ממנו לה' יתברך. מה שאין כן אצל מלאכיו, בעינן מלאכים שלמים שהם הנביאים, ולא כל דהוא ממלאכיו, שאז גם הפושעים ישראל שמלאים מצוות שאז לפי השעה ההוא הוא מלאכו של ה' הם היו גם כן בכלל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, שיחת מלאכי השרת פרק א)

מאי שנא מנפלים דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו קדשי דאמר מר פטר שגר בהמה שגר בבהמה

"ועבר ה' לנגוף" - יעויין במדרש דהמעוברות היו מפילין הבכורים, וכמו שכתוב "ונגפו אשה הרה ויצאו" וכו'. ולכן כתוב "וכל פטר שגר בהמה" על נפלים כמו דאמרו... דאף נפלים קדוש בבכורה. וכן אמר בבהעלותך (במדבר ח, יז) "כי לי כל בכור וכו'" - פירוש אף הנפלים - "ביום הכותי כל בכור" - שהכה גם המעוברות ונפלו הבכורים.

(משך חכמה שמות יב, כג)

ג ע"ב

אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את של עצמן

כמו שאמר הרב אבא מארי [המבי"ט] ז"ל, שהיה דורש תרומתן ותרומת המלקוח כמין חומר, שהם נתרמו תרומה על כל ישראל אחד מחמישים - שנים עשר אלף לשש מאות אלף. לכך נאמר (במדבר לא, ה): "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה"... ודקדקו ז"ל שתרומת המלקוח ממחצית העדה היא אחד מחמישים ושל חלק היוצאים לצבא היא אחד מת"ק... ולמה היו אלו ללויים ואלו לאלעזר? אלא לפי ששנים עשר אלף היוצאים לצבא הם עצמן תרומה על ישראל, דין הוא שיהיו פטורים מתרומה זו שנותנים העדה אחד מחמישים, כדרך שאמרו שלויים פטורים מפדיון הבן ומפטר חמור: אם פטרו של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את עצמן. ומכל מקום ראוי הוא שיתנו מהם מעשר לכהן, כשם שנותנים הלויים מעשר לכהנים ממה שזוכים משל ישראל.... ולפיכך ממחצית העדה נתנו אחד מחמישים - כשם שנתנו למנין גולגלותם למלחמה אחד מחמישים, כך מן המלקוח אחד מחמישים... אבל אותו אחד שהלך, הואיל והוא עצמו תרומה, פטור מן התרומה, ואינו נותן אלא מעשר תרומתו, והוא אחד מת"ק.

(מהרי"ט, צפנת פענח, פרשת מטות, דרוש א)

ד ע"א

כהנים ולוים פטורין בהמתם מקל וחומר אם הפקיעה בהמתם של לוים בהמה של ישראל במדבר דין הוא שתפקיע את של עצמן וכו' כהנים ולוים פטרו הן עצמן מקל וחומר אם הפקיעה קדושתן של לוים קדושת של ישראל במדבר לא יפקיע את של עצמן

החמור הוא בהמת משא, והוא מייצג את הרכוש המיטלטל; וקדושת פטר חמור מבטאת שכל הרכוש הדומם של המשפחה קנוי לה'. וזו משמעות פדיון פטר חמור על ידי שה הנמסר לכהן: אין ערך ואין משמעות לרכוש הדומם, אלא אם כן הוא הופך לחי - באישיותו החיה של האדם - ומנוצל למטרות המקדש. נראה אפוא, שיש כאן אזהרה נמרצת ללויים, הנכנסים לעבודת המקדש: הנה הם פודים באישיותם את בכורי ישראל ומשחררים אותם מעבודת המקדש; אך באותה שעה הם גם פודים בשיים את פטרי החמורים של העם. נמצא, שהלוי חייב לראות את עצמו כעובד המקדש - לא רק בצד הרוחני-המוסרי של אישיותו - אלא גם באמצעים של קיומו. הן הלויים נצטוו לוותר גם על חלקם באדמת הקיום הלאומי; וקיומם היה תלוי בתרומות, שהאומה הפרישה מרכושה, כאות לכניעתה לה', למען לימוד התורה וקיומה. זו היא אפוא החובה המוטלת על בני לוי: הם עובדי המקדש "בדם ובדמים", בכל נפשם ובכל מאודם; וההכרה בחובה זו לא תשתכח משבט לוי גם לדורות; ולשם כך נקבעה ההלכה, שבכורי הלויים ופטרי חמוריהם אינם טעונים פדיון.

(רש"ר הירש, במדבר ג, מא)

אם הפקיעה קדושתן של לוים קדושת של ישראל במדבר
12-13

ואם תאמר, מפני מה אין בני הלוים הנולדים מכאן ולהבא פודין הבכורות שיולדו להם לישראל מכאן ולהבא? יש לומר: הלוים נולדים מן הלוים הללו שפדו כבר את הבכורות, וכל הבכורות אינם נולדים מן אילו הבכורות שנפדו, אלא מכל ישראל שלא נפדו, ואותם שהם מן הבכורות שנפדו אינם יודעים, לפיכך צוה הקב"ה לפדות כל הבכורות שיולדו מכאן ולהבא.

(בכור שור במדבר ג, מז)

אם הפקיעה קדושתן של לוים קדושת של ישראל במדבר
12-13

אמר הקב"ה למשה: אני רוצה להחליף בכורי ישראל בלוים, והם אינם כדאים שהלוים הם חלק אלוה ממעל והם עם קדוש, לזה אמר לו למשה "פקוד כל בכור זכר", ואף על פי שיפול עליהם מנין, אין עין הרע שולט בהם לפי שהם מבן חודש ואין מספרם שוה, ויש מבן שנה ויש מבן עשר ויש מבן עשרים ויש מבן ששים ומכל בית וזה מבן חודש ומעלה. "ושא את מספר שמותם" - כשאתה נושא את שמותם על שפתיך בזה יהיה להם קדושה ומעלה ונשיאת ראש אז הם הלוים כדאי שיכנסו תחתם, זה ושא את מספר שמותם אחר כך ולקחת את הלוים לי וגו' תחת כל בכור בבני ישראל והיו לי הלוים אני ה', כלומר הלוים הם מקודשים על פי, וכן פירש ר' סעדיה גאון ז"ל אני ה' שנשאתי אותם ונתתי להם נשיאות ראש להבכורים על פיך. אז הם כדאים שאקח הלוים תחת כל בכור, כי אף על פי שהבכורות הם קדושים, כשעשו העגל ניטלה הקדושה מהם, לזה צריך שתשא את שמותם על שפתיך כדי שיתקדשו.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, במדבר פרק ג, מ)

אם הפקיעה קדושתן של לוים קדושת של ישראל במדבר
12-13

"כל זכר מבן חודש" וגו'. טעם מבן חודש, כפי זמן אשר באו המה תחתיהם שהם הבכורות, ולמה יתן הבכור פדיונו כיון שיש לו בן לוי במקומו. ואם תאמר, למה אין הלוים פודים כמו כן מאז והלאה את הבכורות, ולא יצטרכו ישראל פדיון לבכוריהם? יש לומר כי אותם הלוים כבר נכנסו תחת הבכורות שהיו אז, ואת בניהם הקים ה' תחת אבותיהם, שהרי נתקדשו הם ובניהם עד עולם. ואולי כי לזה כפל ה' במאמרו במה שכתב בפסוק "ואני הנה לקחתי את הלוים וגו' והיו לי הלוים", פירוש הוחלטו הם ובני בניהם, מעתה אין לוי שיפדה בכור ישראל הבא אחר כן פטר רחם.

(אור החיים, במדבר ג, טו)

לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים
25

"פקד כל בכור זכר לבני ישראל "וכו' - אמר "לבני ישראל" ולא "מבני ישראל". יתכן, דקיימא לן: לוייה שילדה מישראל, בנה פטור מחמשת סלעים, מאי טעמא, דבפטר רחם תלה רחמנא, ורחם דילה דלוי הוא. ונראה לי דזהו דוקא השתא, שנתקדשו הלויים, וולדותיהם בין זכר בין נקבה קדושים ופטורים. אבל במדבר, דעדיין לא נתקדשו בקדושת לויים, אם כן הנקבה שנולדה עדיין לא היו הלויים קדושים, ואחרי זה לא נתקדשו רק הזכרים. אם כן לויה שילדה, בנה חייב בפדיון הבן. ולכך אמר "בכור זכר לבני ישראל" - ואף על גב שאמו לויה או כהנת.

(משך חכמה במדבר ג, מ)

ואהרן שלא היה באותו מנין לא ליפקע דתניא למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים שלא היה באותו מנין
28-30

בבכורות... ואהרן שלא היה באותו המנין לא ליפקע, דתניא, למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים? שלא היה באותו מנין. לא הוא ולא בהמותיו, שלא הפקיעו את בכורי ישראל, לא יפקע פטר חמור דידיה - רש"י, יעויין שם. והטעם שהלויים פקעו הבכורות הוא מפני שהבכורות הפסידו על ידי העגל, וכמו דאמר בירושלמי מגילה פרק קמא הלכה יא: "שבר ה' מטה רשעים" (ישעיהו יד, ה) - אלו הבכורות, שהקריבו לעגל תחילה. והלויים הרויחו על ידי העגל - "מלאו ידיכם וכו'" (שמות לב, כט). אם כן אהרן שהיה נפגם במעשה העגל - "ובאהרן התאנף ה'" (דברים ט, כ) - לכן לא היה מפקיע בפדיונו את הבכורים.

(משך חכמה במדבר ג, מה)

למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים שלא היה באותו מנין
29-30

"משה ואהרן" - פי' רש"י נקוד על אהרן שלא נמנה במניין לויים. ודוחק הוא דהכא לא כתיב "אשר פקדו", רק "אשר פקד", משמע דעל מונים קאי ולא על נמנים. ופי' מהר"ח פלטיאל דלהכי נקוד אהרן, לפי שהוא לא מנה רק משה לבדו כי הוא נצטווה לבדו.

(ר' חיים פלטיאל במדבר ג, לט)

למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים שלא היה באותו מנין
29-30

ההימנות ישיג הדברים מצד מה שהם מסכימים. והמשל: שלא ימנה המונה הסוס והשחרות שניים, ולא הסוס והחמור, מהצד שהם בו בלתי-מסכימים, אבל ימנה הסוס והסוס, וימנה הסוס והחמור מצד מה שהם בעלי-חיים... ואולי מפני זה אמרו ז"ל... נקוד על 'אהרן', לומר שלא היה במניין הלויים. כי מפני היותו כהן-גדול ונזר אלהיו על ראשו, נעלה על כל שאר הלויים, והרי הוא כמין בפני עצמו, בלתי-נכלל במניין עם הזולת... וכן כל שבט לוי', שהוא לגיון של מלך, נמנה בפני עצמו (במדבר רבה א, יב). והסברא נותנת שמשה גם הוא לא נמנה, להיותו כהן הכהנים, קל-וחומר מאהרן, כי שקול הוא כנגד כל ישראל (מכילתא על שמות טו, א).

(רבי יהודה מוסקאטו, נפוצות יהודה, דרוש מט עמ' תיב במהד' תשס)

למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים שלא היה באותו מנין
29-30

מספר בני ישראל היו ששים רבוא, ואמרו המקובלים (עשרה מאמרות, לרמ"ע מפאנו, מאמר הנפש ח"ג פרק ה-ו) שהם ששים רבוא נשמות היוצאות מששים רבוא אותיות התורה, שרוחניית התורה הם נשמות ישראל.... יש לכאורה קושיא חזקה, שבט לוי שהוא שבט הנבחר המקודש, מאין היו נשמותיהן, מאחר שכבר נטלו ישראל הששים רבוא נשמות שהם ששים רבוא אותיות התורה? דע, כי מדה הראשונה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, הוא כלל ופרט... אלו שלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן בנגלה ובנסתר, שהן מדות של הקדוש ברוך הוא שאינם כמדת בשר ודם. וכל המציאות רוחני וגופני הוא כלל ופרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, רק בפרט הוא נגלה ובכלל הוא בנסתר... כן הוא למעלה בסוד הרוחניות העולה, העילה היא כלל, והעלולים ממנו פרטיים. עד שתאמר, סיבת כל הסיבות עילת כל העילות הוא כלל האמיתי הכולל הכל, והוא היוה הכל הם הפרטיים. כן הענין באותיות התורה שהם ששים רבוא, הם הפרט מהכלל, כי הכלל מאלו ששים רבוא הם כ"ב אותיות התורה, כי לא תמצא שום אות בששים רבוא כי אם אות מאותיות כ"ב. ואלו כ"ב אותיות הם יוצאים מכלל שעל גביהם, דהיינו אות 'א'. כי האותיות יוצאות מן ה'א', וחוזרות אל ה'א' בסוד 'אלף'. כיצד: א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י כ"ל מ"נ ס"ע פ"צ ק"ר ש"ת. אחר כך אותיות מנצפ"ך, ך' חמש מאות, ם' שש מאות, ן' שבע מאות, ף' שמונה מאות, ץ' תשע מאות, אחר כך חוזר ל'א' ונעשה 'אלף'. וכמו שה'א' יחידי ביחידות, כן 'אלף' יחידי באלפים. נמצא 'א' כלל האותיות, וכל אות כלולה מכל האותיות. על כן היו הלוים כ"ב אלף, כי הם כלל הששים רבוא. ונקוד על 'ואהרן' שלא היה במנין הלוים... כי הוא היה כלל הלוים בסוד אל"ף. והענין קרוב למה שכתבתי בפרשיות הקודמות (פרשת במדבר אות ו-ז), כי ישראל בסוד נפש, ולוים בסוד רוח, והכהן בסוד הנשמה.

(של"ה, פרשת קרח תורה אור, אות ג)

למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים שלא היה באותו מנין
29-30

נקוד על ואהרן שבחומש הפקודים ללמד שלא היה באותו מנין. בחירת אהרן לכהן איננה דומה לבחירת הלויים; אין היא תוצאה של העברת הבכורה. שכן אהרן ובניו נתמנו לכהנים מיד עם הציווי על הקמת המשכן, ובאותה שעה עדיין לא קיפחו הבכורים את מעמדם במקדש, שהרי חטא העגל היה רק לאחר מכן (ראה שמות כח, א). אלמלא חטא זה... היו הבכורים תופסים את מקום הלויים, ואף על פי כן היתה עבודת הקרבנות נמסרת לבני אהרן מיד עם הקמת המשכן... לפחות ביחס לקרבנות ציבור ולקרבנות חובה, שכן גם בשעת היתר במות היו עבודות אלה מותרות רק במשכן (ראה זבחים קיז ע"א).

(רש"ר הירש, במדבר ג, לט)

למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים שלא היה באותו מנין
29-30

והפירוש, שלא היה בחשבון הנמנין כמו משה ובני אהרן. והטעם, משום שבאו הלוים במספרם, לפדות הבכורים שחטאו בעגל, ובשביל שאהרן היה הגורם לזה, לא נמנה לכך.

(העמק דבר במדבר ג, לט)

למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים שלא היה באותו מנין
29-30

"איש על דגלו באותות וכו' מנגד" - פירש רש"י: ברחוק מיל. יש להתבונן למה נצטוו ישראל להתרחק מן המשכן כל כך? ובמדרש (סוף פ"א) שהוא מחמת חטא העגל... ועוד יש להתבונן מדוע נפסלו ישראל ע"י חטא העגל מעבודת הלויים אחר התשובה, בשלמא עבודת הכהנים יש לומר כמו כהנים ששימשו לע"ז, אבל מעבודת הלויים שלא מצינו שנפסל המשמש לע"ז למה נפסלו ישראל... ובאמת לפי דעת הרמב"ן והוא מדברי הזוה"ק שהפרשיות כסדרן נאמרו, ופרשיות תרומה ותצוה קודם מעשה העגל נאמרו למשה, ובפרשת תצוה נזכרה בחירת אהרן לכהן, וע"כ שהבכורים נדחו מעבודת הכהונה עוד קודם חטא העגל לדעת הזוה"ק, א"כ כל הדיחוי שנדחו הבכורים מחמת חטא העגל הוא רק מעבודת לוי', וקשה.
ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלעומת שאדם יש בו יראת שמים ועומד מנגד מחמת יראת הכבוד, לעומת זה גם החיצונים עומדים מנגד ממנו ויראים לקרב אליו, עכת"ד. וע"כ יש לומר דהריחוק לא הי' מצד עונש ודיחוי, אלא אדרבא שזה הי' מחמת תקנתם ומעלתם, דאחר חטא העגל שחזרה הזוהמא להתפשט בעולם וניטלו מהם הכתרים חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות, למען יתבררו ויתלבנו ויצרפו מפני הזוהמא שנשתאב בקרבם... על כן, למען יתרחק מהם הסט"א, נעשה להם עוד תקנה זו, שע"י שיתרחקו ויעמדו מנגד ביראת הכבוד ששפטו את עצמם שאינם ראויין לקרב יותר, מחמת זה עצמו יתרחקו מהם החיצונים, מה שקודם חטא העגל לא היו צריכין לכך.
ויש לומר עוד כי ידוע שעבודת לויים היא בשמאל דוחה, ועבודת כהנים ימין מקרבת, ע"כ זה הענין שישראל נראין כנדחין ושעי"ז יעמדו ביראת הכבוד כנ"ל, נעשה דוקא ע"י בחירת הלויים שזוהי מדתם. ועי"ז יש ליתן טעם שאמרו ז"ל למה נקוד על אהרן לומר שלא הי' במנין הלויים, כי מנין הלויים הי' לפדות את הבכורים שיבואו הם תחתיהם, אבל הכהנים שלא באו במקום זולתם שנדחו מפניהם, שהרי אפי' לא חטאו בעגל לא היו עובדים הבכורים במשכן עבודת כהנים כנ"ל לשיטת זוה"ק, על כן לא באו במנין.

(שם משמואל פרשת במדבר תרעב)

למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים שלא היה באותו מנין
29-30

"בני אהרן הבכור נדב" - הנה יש פסיק, וכאילו אמר "אהרן הבכור"... או בכור לנבואה, שנתנבא במצרים כמפורש ביחזקאל, וכמו שאמר לעלי (שמואל א' ב, כז) "הנגלה נגליתי לבית אביך". ומרמז על מה דאמרו שאהרן עצמו לא היה במנין. וטעמא, דכמו בכור של לויים לא הפקיע, וכמו שאמרו: די לו שיפקיע את עצמו [לקמן ה ע"א], כן אהרן היה בכור ולא הפקיע את הלויים, דאין קדש חל על קדש. וקדושתו היה כבר ממצרים, כמו שביארו: עכשיו אהרן כהן. לכן לא חל עליו פדיון קדושה.

(משך חכמה במדבר ג, ב)

למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים שלא היה באותו מנין
29-30

"לגרשון משפחת וכו', פקודיהם כל זכר" וכו'... ובקהת (פסוק כח) לא נאמר כלל "פקודיהם", לפי שאהרן לא היה במנין.

(משך חכמה במדבר ג, כא)

למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים שלא היה באותו מנין
29-30

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן טז ע"א בשם משך חכמה]

ד. בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים

"והכהנים הלוים" - לפי שיצאו כולם מלוי [אבי] אבי עמרם נקראו לוים כמו שפירשו רבותינו בב"ר: במ"ח מקומות נקראו הכהנים לוים וזה טעמו של דבר.

(רש"י יהושע פרק ג, ג)

ד ע"ב

שה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים מישראל
12-13

יש לפרש מ"ש משה רבינו ע"ה "אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם", פירוש, שלא עשיתי כעת שום רעה להם במה שהובדלו הלוים, שהרי אין להם שום שכר עבודה, ואף המתנות כהונה שנתנו לאהרן הרי התרומה והבכורים לא נהגו אלא בארץ... אלא דאמרינן בקדושין דף לז [ע"א] דפטר חמור נוהג במדבר, אך גם זה אינו, שהרי באותו שעה עדיין היה פטורים מפטר חמוריהם, כדאמרינן בבכורות דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל. ולפי שנהג פטר חמור במדבר, להכי פרט אותם: "לא חמור אחד מהם נשאתי", הרי "לא הרעותי את אחד מהם".

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, במדבר יח, ב)

שה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים מישראל אמר אביי תדע שהרי מנה הכתוב עודפים באדם ולא מנה עודפין בבהמה וכו' אמר קרא ואת בהמת הלוים תחת בהמתם בהמה אחת תחת בהמות הרבה
12-21

פי' רש"י: ושה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל, תדע שהרי מנה עודפים באדם ולא מנה עודפים בבהמה. ובבכורות מוכיח מדכתיב "ואת בהמת הלוים תחת בהמתם", משמע בהמה אחת תחת כמה בהמות. והכל אחד, רק שרש"י מחזיק דרשא, שלא תאמר דאורחיה דקרא הוא למימר הכי ולקרות לרבים בלשון יחיד, דכתיב "האדם והבהמה" וכיוצא בהם הרבה, על כן פי' רש"י הכא דמסתמא כי היכי דבכורות היו יתירים על הלוים הכי נמי בכורי בהמות ישראל היו יתירות על בהמות הלוים ולא מנה היתירים, ש"מ כדפי' רש"י.

(ר' חיים פלטיאל במדבר ג, מה)

ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות במדבר
25-26

פשוטו של מקרא מראה כדברי ריש לקיש. ברם, מכיוון שעוד במדבר באו הלויים במקום הבכורות, וכבר שם עסקו הם בעבודת המשכן, הרי שמצוות "קדש" ודאי קידשה את הבכורות לעבודת קודש כבר במדבר. ואכן אין סיבה להניח, שהבכורות שנולדו במדבר, לא נתקדשו. את הציווי "והיה כי יביאך" יש אפוא להבין כבא ללמד שמצוות "קדש" המצווה רק את הקידוש החד פעמי של הבכורות, אמנם מצווה גם לעתיד, ומכיוון שהעם עומד להיכנס לארץ ישראל מיד, מציין הכתוב את העתיד הקרוב הזה בלשון "והיה כי יביאך". ואגב כך נמצינו למדים, שאין ישראל הולכים לארץ ישראל אלא כדי לקיים שם את מצוותיו ב"ה. רק משחטאו ונענשו בתעייה במדבר במשך ארבעים שנה, הפך זמן המדבר לעתיד, והיתה חובה לקיים מצוה זו גם במדבר.

(רד"צ הופמן, שמות פרק יג)

ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות במדבר וכו' מדכתיב והיה כי יביאך וכתיב בתריה והעברת וכו' אלא אי איתמר הכי איתמר רבי יוחנן אמר קדשו ולא פסקו וריש לקיש אמר קדשו (ה.) ופסקו וכו' עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ
25-ה.

כל עוד היה ישראל בדרכו לארץ עצמאותו, עדיין נראו "כנפי הנשרים" של ההשגחה האלוהית... ואולם... כאשר יהיו אדוני הארץ... תהיה הסכנה קרובה: שמא ישקעו המשפחות והבתים בענייניהם הם, שמא תאבד להם תודעת האחדות למען משימה אלוהית משותפת... אז תהיה חשיבות מעשית למוסד קידוש הבכורות, ומשום כך נקבע מוסד זה כאן, בהקשר עם בואם ארצה והיאחזותם בה. ואכן, לדעת ריש לקיש לא קדשו אלא בכורות שעלו ממצרים, או נולדו בשנה הראשונה במדבר; ואילו קדושתם של הילודים לאחר מכן נדחתה עד לעצם כניסתם לארץ: "קדשו ופסקו". לעומת זאת סובר רבי יוחנן, כי הקדושה חלה מיד בכל תוקפה ולא נפסקה - "קדשו ולא פסקו", ולפי דעה זו יתפרש "והיה כי - יביאך וגו' והעברת וגו'" כך: "עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ"... ייתכן ואין צורך (אף לרבי יוחנן) לפרש את הפסוקים כאילו "והיה כי יביאך" הוא תוצאה של "והעברת וגו'". הרי מכל מקום סדר הפסוקים מעמיד את "והעברת" כתוצאה של "והיה כי יביאך". נראה אפוא כי לגבי מצוות שאינן קשורות בכיבוש הארץ, וחלו עוד בטרם התנחלו בה, כגון תפילין ובכור, לא בא רעיון "והיה כי יביאך וגו'" אלא להדגיש את חשיבות המצוות: כה חשובה ורבת משמעות היא המצוה, עד שקיומה הוא ממטרותיה החיוניות של הנחלת הארץ... לולי מצוה זו, לא היה כיבוש הארץ שלם בתכליתו, ואולי אף מחבל היה בייעודך.

(רש"ר הירש, שמות יג, יא)

וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות במדבר
26

בפסח מצרים שהיה היציאה הראשונה מתכלית עומק השפלות, והיו עוד בלי תורה ובלי מצוות... היה הופעת הארת הפסח מספיק רק על יום הראשון, ולכן אין חימוצו נוהג רק יום אחד...ועל זה רומז בפרשת "קדש לי וגו' זכור את היום הזה וגו' ולא יאכל חמץ היום" וגו'... ונאמר אחר כך "והיה כי יביאך וגו' שבעת ימים תאכל מצות", שעל ידי ביאתם לארץ נתקדשו כל המאכלים להיות בקדושה על ידי המצוות הנוהגות בארץ... שהמה לתיקון המאכלים שיהיו בקדושה, דזה תכלית הרפואה בשורש למכתו של עולם שבא מתאות המאכל, ועל ידי זה "שבעת ימים תאכל מצות", היינו שיהיה בכח הופעת קדושת הפסח על כל שבעת ימי החג על ידי התעוררות הנפש להתקדש באכילת המצה כל שבעה ימים... כל זה הוא הקדמת משה רבינו ע"ה לישראל על מצות קדושת בכור, כי עיקר מצות קדושת בכור לברר אשר קדושת ישראל היא בשורש בתולדה מנוקים מבחינת תאוה זו, כי גם כל הנאת הגוף שלהם המה משורש הקדושה. וזה היה תכלית הבירור הנגמר לאחר ביאת הארץ שנתקדשו בקדושת המאכל כדברינו. ועל זה נאמר "והיה כי יביאך ה' וגו' והעברת כל פטר רחם", ויש מאן דאמר שלא נתקדשו בכורות במדבר עד בואם לארץ אף שהיא חובת הגוף, והכל כדברינו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות ד, בסופו)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

"ויעלו עולות" - בגימטריא בכורות, שהבכורות העלו עולות לפניו (במדבר רבה פרשה ד, ח).

(בעל הטורים שמות לב, ו)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

הנה ה' יתברך ציווה שיהיו הלוים מיוחדים לעבודת המשכן תחת הבכורות, ואמר שראוי שיהיה שכר הלוים מוטל על ישראל לפרוע, מפני שזכה בכל בכורות ישראל כאשר ניצולו ממכת בכורות, וכיון שזכה בהם, והם בפשעם נפסלו מעבודתם, ראוי שיהיו שוכרים אחרים תחתיהם. והוא אומרו (במדבר ח טז-יז) "כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי, כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי", כלומר שביום שהכיתי בכורי מצרים שהיו ראויים להענישם, ולא הכה בהם, שלא חטאו, [ולא הרגתי אותם, זכיתי בהם. וזה ענין מתמיה, למה זכה בהם מפני שהכה בכורי מצרים?], היהיה ראוי שיאמר המלך לאדם אחד: "הנה זכיתי בך שתעבוד עבודתי, מאשר הרגתי איש פלוני שהרג את הנפש ולא הרגתי אותך"? הנה בלי ספק שאין זה מן הראוי, והנה יראה שיהיה כאן הענין בשוה. אבל התשובה, שאין הפועלים המגיעים בעולם התחתון לאיש איש על ידי סיבות פרטיות, אבל על ידי סיבות כוללות, שאין רצון ה' יתברך שישתנה הטבע כפי איש איש. וכשרצה ה' יתברך להכות בכורי מצרים, חידש איזה ענין מפסיד ומתיחס לבכורות, כי הבכורות יש יחש ביניהם כולל ומשתף אותם, והוא שאין ספק שאין הרחם אשר לא נולד בו עובר מעולם, באותה התכונה אשר יהיה הרחם אשר כבר נוצרו בו ולדות. ומצד אותו השינוי, יהיה אפשר שיהיה בבכורות כולם הכנה לקבל איזה דבר נעלם ממנו. ומפני זה היתה מצות קידוש הבכורות תלויה בפטר רחם, כי הבכורה נותנת יחס והקשר בין הבכורות, ולא הבכורה לאב כלל... הבכורות שהיו נתלים בפטרי הרחמים הם שלקו, [והיה] ביניהם יחס והקשר, אשר מצד היחס ההוא היה ראוי שילקו גם בכורי ישראל, אם יניחם השם לטבעם. ומפני זה אמר ה' יתברך, שמפני שהגין בעדם והצילם מן הרע שהיה ראוי לחול עליהם, קידש אותם לו.

(דרשות הר"ן דרוש ח)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

"מכרה כיום את בכורתך לי"... קשה לפי' רש"י שפירש שהעבודה היתה בבכורות וזה מכר לו, והלא גם בפשוטים מצינו עבודה כגון בנח ויצחק דכת' "ויבן שם מזבח"? וא"ת עבודה בבכורות היינו עבודת ציבור, כמו אותו קרבן שהקריבו ישראל במדבר שנ' "ויקריבו נערי בני ישראל" ומתרגמינן "בכורי בני ישראל", מ"מ קשה היאך יכול למוכרה, והלא המקום בחר בו ולא בפשוט כמו שבחר בכהנים ולא בישראל?

(ר' חיים פלטיאל בראשית כה, לא)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

והנה היתה לפנים העבודה בבכורות שהם הראשיות, וסימנך 'קרבן ראשית' (ויקרא ב, יב). וכל ענין השליחות לפרעה היה כי 'בני בכרי ישראל' (שמות ד, כב), ישראל הם הבכור האמתי, על כן ראוי להם העבודה, כי על כן לקח יעקב מן עשו הבכורה, כי לא היה ראוי לעבודה (בראשית רבה פרשה סג סי"ג). והענין, השם יתברך הוא עילת כל העילות סיבת כל הסיבות, הוא הקדמון האמתי ראשון ואין ראשית לראשיתו, וברא העולמות ומה שבתוכם, והכל הולך בהשתלשלות ומתפשט ויורד. וכבר רמזתי (אות יא) ענין הקרבן, שהעבד העובד נעשה עבודה ומקריב את גופו למעלה, אז הוא מטפס ועולה ממדרגה למדרגה למעלה למעלה ומתקרב להראשית הוא יתברך. על כן העבודה על ידי הבכור שהוא הראשית... ואז במעשה עבודת הקרבן מתקרב ההשתלשלות של ההתפשטות אשר נתרחק, עתה הולך ומתקרב להראשית, ואז 'קרבן ראשית'.

(של"ה, פרשת בא, תורה אור, אות יב)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

"אשר דבר וגו' ויברך" וגו'... יגיד הכתוב כי דיבורו הקשה להם היא ברכתם... ומה שאמר לראובן דברי קנטור שם ציווה את הברכה, על דרך אומרם (ספרי בהעלותך פיסקא צב) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבא ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד, ולטעם זה השתדל יעקב לקנות הבכורה מעשו לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבא. והגם שנתנה העבודה ללוים, שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש כי מעלין בקודש ולא מורידין.

(אור החיים, בראשית מט, כח)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

"והיו לי הלוים אני ה'" - הכונה במאמר "אני ה'", לומר שהגם שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי בהעלותך פיסקא צב): עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלוים מהיות לה', והוא אומרו "והיו לי אני ה'" - כשם ששמי לעולם ועד כמו כן יהיו לי הלוים.

(אור החיים, במדבר ג, מה)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

"קח את הלוים מתוך בני ישראל... לעבוד עבודת בני ישראל" - יכוון אל הבכורות שעבודה זו שלהם היתה והלוים עובדים עבודתם, ולזה הוצרך לומר "בני ישראל" ולא אמר "עבודתם" שאז היתה נאבדת הכוונה אשר כיוון לה הכתוב. ואומרו "ולכפר על בני ישראל" חוזר אל הכללות, וחש לומר "לכפר עליהם" שאז תהיה הכוונה שחוזר אל הקודם שהם הבכורות לבד, לזה נאמר "בני ישראל" לומר שעל הכללות הוא אומר...
"ויעש וגו' וכל עדת וגו' כן עשו להם בני ישראל"... ונראה שנתכוין בכפל "כן עשו בני ישראל" על הבכורות, ובא להחזיק טובה לבכורות יותר, שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו, עשו ככל אשר צוה ה', הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות ככל פרטי המצוה, ולזה שינה במאמרו מלשון שהתחיל לדבר בו "כל עדת בני ישראל" ואמר "בני ישראל", כי לא על כולן מדבר הכתוב כאן אלא על פרט א' כאמור.

(אור החיים, במדבר ח, יט-כ)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

הבנים הבכורים נועדו מלכתחילה להיות כהנים ולעשות את עבודת הקרבנות. "עד שלא הוקם המשכן... עבודה בבכורות". הם הם "נערי בני ישראל" (שמות כד, ה), אשר ציוום משה, בעת כריתת ברית התורה, להקריב עולות ושלמים כנציגי האיחוד הלאומי של משפחות ישראל. הם ישאו וייצגו בתוך הבתים והמשפחות את התודעה הלאומית של מרות אלוהית וייעוד אלוהי...
"וכל בכור אדם בבניך תפדה" - כבר כאן מדובר על פדיון בכור אדם, אף כי לפי ייעודם המקורי - אותו קיפחו בעוון העגל - הוקדשו הבכורות לכהונה ולעבודת ה'. לולי הפדיון, קרוב לוודאי, כי היה עליהם להתמסר כליל לתפקידי כהונה, ומנותקים היו מחוג משפחתם. אולם זאת לא נתבקש מהם; אלא ככל יתר אחיהם ישתלבו בחיי משפחה רגילים, יהיו מופת בהטיית שכם לייעוד הכלל יהודי הקדוש, ייצגוהו וימחישוהו. כי לא במקדשים, אלא בבתים תתמלא משימה זו בנאמנות אמיתית ושלמה. פדיון בכורינו מבטא את הרעיון, שגם חיי בנינו הרגילים יהיו לתועלת לעבודה כנה ואמיתית למען ייעוד הכלל הקדוש.

(רש"ר הירש, שמות יג, יג)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

תחילה הופקדה עבודת הקודש בידי הבכורות, ורק אחר שחטאו בעגל, נבחרו בני לוי למלא תפקיד זה במקומם (ראה להלן לב, כט; במדבר ג, יב ואילך, ושם מה ואילך; ח, טז ואילך; דברים י, ח). אותם הבכורות שלא נמצאו להם לויים במקומם, צריך היה לפדות - על פי הנוסחה הנקובה בויקרא (כז, י) "ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף"... נראה, שכסף פדיון זה לא ניתן אז עדיין לכהנים אלא למקדש, ורק אחרי מרד קורח, כאשר הורחבו זכויות הכהנים בכללן, נקבע שכסף פדיון הבכורות יינתן לאהרן ובניו אחריו (במדבר יח, טו ואילך). אמנם יש מקום להקשות מן האמור למעלה (פרק יג) שנאמר להם לישראל בעצם יום יציאת מצרים (יג, ד) ואף על פי כן מדובר כבר שם בפדיון הבכורות (פסוקים יג, טו), אך אפשר ליישב קושיה זו בשני אופנים, אם על דרך "אין מוקדם ומאוחר בתורה", דהיינו הפרשה מפרק יא ואילך לא נאמרה להם לישראל אלא אחר חטא העגל, והיא מובאת שם ליד פרשת "קדש לי" משום קירבת העניין, ואם משום שמותר לנו להניח, שלפני חטא העגל יכול היה כל אב לבכור לבחור בין הקדשת הבן הבכור לעבודת המקדש ולבין נתינת ערכו לו, בדומה לפטר חמור, שאפשר לקיים מצוותו אם על ידי פדיית החמור בשה ואם על ידי עריפתו, ולא בכדי באים שני עניינים אלה זה ליד זה בפסוק אחד (יג, ג). אפשר שמניית הבכורות המתוארת בס' במדבר (ג, מ ואילך) לא כללה אלא את הבכורות ששירתו ככהנים, בעוד שהיו קיימים בכורות רבים אחרים שנפדו בערכם, ועל כן לא נקראו עוד בשם בכור, שם שציין אז לא רק את מעמדו של אדם במשפחתו כי אם את עובדת היותו עובד עבודת ה' במקדש. בכך גם יסולק הקושי הגדול שפרשנים מצאו במספר הקטן של בכורות ביחס למספר כל יוצאי הצבא בישראל.

(רד"צ הופמן, שמות פרק כב)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

אם היחוס בטל אין מקום לקרבן כלל, כמו שנאמר בכל ספר ויקרא "דבר אל בני ישראל" [וכן עיקר העבודה בכהנים שהם המיוחסים... והעבודה ביחוס תליא. ולכך תחילה היתה העבודה בבכורות שהם מייחסי הבנים...].

(רבי צדוק הכהן מלובלין, אור זרוע לצדיק, ענין גלות מצרים, עמ' כ)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

בכור הוא ראשית, וראשית היא מעלה הכוללת הכל, וע"כ אלמלא שנדחו מחמת חטא העגל היו ראויין להיות כהנים ולויים [שמפורש שקודם המשכן היתה העבודה בבכורות ומקריבין קרבנות, וכן נמי היו ראוין לעבודת לוי כמפורש שהתחלפו בלויים ומכלל דאם לא התחלפו היו הם ראויין לעבודת לוי] אף שידוע שהם קווים מתחלקים, זה מקו הימין וזה מקו השמאל, וקרח שהי' לוי וביקש גם כהונה ראה מה עלתה בו, וכידוע בזוה"ק שזה הי' יסוד חטאו, אלא משה רבינו ע"ה שהי' גבוה ומרומם מכל הפכים הי' יכול להיות כהן ולוי יחד, ואיך הי' אפשר שיהיו הבכורים כהנים ולויים גם יחד? אך הוא הדבר, מפני שהיתה להם מדרגת הראשית שכוללת הכל.

(שם משמואל פרשת ויקהל, ויקהל ושקלים תרעט)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

יש ליתן טעם למה נדחו הבכורות מעבודת כהונה משהוקם המשכן ומעבודת לוי' לא נפסלו עד אייר. דהנה ענין כהנים ולויים יש לומר נמי שכהנים הם מרצים את ישראל לאביהן שבשמים מצד הכלל, והיינו דבזוה"ק (ריש פ' אמור) שאהרן זכה בכהונתו משום דכל יומוי אשתדל לאסגאה שלמא בעלמא, על כן נבחר לעשות שלום בפמליא דלעילא, והוא התאחדות כלל ישראל זה בזה ותחתונים בעליונים. ואיתא נמי במהר"ל שאותיות אהרן הן פנימיות ה' ביחידות נו"ן בעשיריות ר' במאות, והאל"ף רומז לפלא עליון, והיינו שהוא הי' הפנימיות שבישראל, וכל התאחדות שבעולם היא מחמת כח פנימי החורז ומאחד כל הפרטים ועושה אותם אחד, הרי שמדת הכהנים כח כללי ומאחדים כל הפרטים לעשותם כלל אחד, וכה מרצים את ישראל לאביהם שבשמים מצד הכלל. אך לויים שמדתם מדת גבורה להתלהב לאביהן שבשמים ועולים בשיר כל פרט ופרט לפי מה שהוא משער בלביה... ועל כן מרצים את ישראל לאביהן שבשמים נמי מצד הפרט. ולפי"ז מובן שזמן עבודת כהנים התחיל מניסן זמן הכלל ועבודת הלויים באייר זמן הפרט.
והנה הבכורות נפסלו מחמת חטא העגל, ונראה לפי מה שאיתא בזוה"ק וכן הוא ברמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו וציווי מלאכת המשכן קודם מעשה העגל נאמר, ורק דיבור משה לישראל הי' אחר מעשה העגל כסדר הפרשיות, וא"כ בחירת הכהנים תמורת הבכורות היתה קודם מעשה העגל, א"כ מוכח דהא שנדחו הבכורות מעבודת כהונה לאו משום מעשה העגל הי', ואף בלעדי מעשה העגל כתר כהונה זכה אהרן ונטלו, וכל מה שנפסלו הבכורות מחמת מעשה העגל הי' רק מעבודת לוי' אבל מעבודת כהונה בלא"ה נדחו. ולפי דרכנו הנ"ל יובנו הדברים, דהיינו מחמת חטא העגל נפלו ממדרגתם להיות נרצים מצד הפרט, והוא היפוך מעבודת לויים כנ"ל, ע"כ נפסלו מעבודת לויים. אבל מעבודת כהנים שהיא מצד הכלל, אלמלא דבר אחר גרם לא נפסלו מחמת חטא העגל אחר שעשו תשובה, זולת אותם שקרבו בעצמם לפני העגל שנפסלו כמו כהנים ששמשו לע"ז, אבל הבכורות שלא שמשו לפני העגל לא נפסלו מחמת חטא העגל מעבודת כהנים, אלא שבודאי טעם אחר יש בזה וזכה אהרן ונטלו. ואולי יש לומר עפ"י דברי האריז"ל בהא שאמר משרע"ה למה אתה בוש לכך נבחרת, היינו לכך דייקא משום שאתה בוש, עכ"ד. ויש לפרש עפ"י מאמרם ז"ל (סוטה ה ע"א) אני את דכא, וע"כ לעבודת הכהונה להמשיך השראת השכינה למטה נתבקש דוקא איש שהי' דכא בעיני עצמו ובוש לקרב. והנה בש"ס מגילה (ט ע"א) שכתבו הזקנים לתלמי המלך זאטוטי במקום נערי ובמקום אצילי, ונראה שגם נערי בני ישראל שהם הבכורות שכתב הרמב"ן שהם הבחורים שלא טעמו טעם חטא הי' בכלל אצילי... ועל כן כתבו לשון אחד על שניהם. והנה כתיב בהו "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", היפוך אהרן שהי' בוש לקרב אף שנצטווה, ע"כ אבדו מעלת הכהונה וזכה אהרן ונטלה, ומ"מ היו נשארים בעבודת הלויים, אלא מחמת חטא העגל שאבדו הריצוי מצד הפרט כנ"ל נדחו גם מעבודת לוי'.
ולפי האמור יובן שבניסן שאז הוא הכלל עדיין לא נדחו הבכורות עכ"פ מעבודת לוי' שהרי אחרי התשובה נשארו רצויים מצד הכלל, אלא באייר שאז הצורך להיות רצויים מצד הפרט נדחו הבכורות ונכנסו הלויים תחתיהם שהם יש להם מעלת ריצוי מצד הפרט כנ"ל.

(שם משמואל פרשת במדבר תרעה)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

"כי לי כל בכור וגו' ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים", מכאן שקודם שהוקם המשכן היתה עבודה בבכורים [ירושלמי מגילה פ"א הי"א]. ר"ל מהמקרא הזה אנו למדים שהבכורים היו מקודשים לעבודה, שהרי כמבואר נבחרו הלוים תחת כל בכור בבני ישראל, ולמעלה שם כתיב "כי לי כל בכור וגו' ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי", וכתיב במעשה מכת בכורות שאמר הקב"ה "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'", למדנו שביום שהוכה כל בכור נתקדשו בכורי ישראל [ומטעם זה י"ל לא היתה מכת בכורות ע"י משה, יען כי הקב"ה היה צריך לקדש הבכורות]. ועדיין אין אנו יודעים לאיזו דבר נתקדשו, אלא מפני שבאותו זמן עצמו היתה גם בטול ע"ז שלהם כדכתיב "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'", ולי לבד ראוי לעבוד עבודה ולא לאלהים אחרים, למדנו ג"כ שקדושת הבכורות לעבודה לשמים היתה. ומכאן יסוד הדבר שתהא עבודה בבכורות... ויש להוסיף עוד, כי היה המנהג אצלם להקריב הבן הבכור לע"ז וכמש"כ (מלכים ב' ג) "ויקח את בנו הבכור וגו' ויעלהו עולה", ואולי אל זה כוון הנביא (מיכה ו) "האתן בכורי פשעי", וכנגד זה הקדיש הקב"ה את הבכורים לעבודתו ית'.

(תורה תמימה, שמות פרק יב הערה קד)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

"כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל... ואתן אותם". בתורת כהנים (פרק יז סעיף ה): ראוים היו לישראל, וכשנתחייבו ניטלו מהם וניתנו לכהנים. יכול כשם שנתחייבו ניטלו מהם כך אם יזכו ינתנו להם? תלמוד לומר "ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם" - נתונים לכהן מתנה לעולם, עכ"ל התורת כהנים. מה מתנה אינה חוזרת וכו'. נראה דאמר בירושלמי מגילה (פרק א הלכה יא) "שבר ה' מטה רשעים" (ישעיהו ד, ה) - אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחילה. וטעמו דהוי ככהנים ששימשו לעבודה זרה דפסולים לעבודה (מנחות קט ע"א), לכן נפסלו, ונלקחו הלויים תחתם... הא אמרו שם במשנה דהן ככהנים בעלי מומים דחולקים ואוכלים. ואם כן היו בכורים ישראלים, היו ראויים לאכול קדשי קדשים והמורם מתודה וחזה ושוק ככהנים, ורק משום 'שנתחייבו נטל מהם' ודו"ק. ולכן בסוף הוריות (יג ע"א) תני הקודמין כהן ללוי, ולוי לישראל וישראל לממזר, אם כן ליתא לבכור דין קדימה, 'דנתחייבו ונטל מהם' כל הזכות לעולם, לכן בהנך קדימות לא תני בכור כלל.

(משך חכמה ויקרא ז, לד)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

מצינו קודם חטא העגל היו הבכורות כהנים, וממילא שהיו ג"כ הממונים להורות וללמד דרך ד', כמו שמיוחד לזה ג"כ הכהן ביותר, והיינו מפני שהוא בכור הבנים ילמד דרך ד' את אחיו הצעירים ממנו. וה"נ ישראל שנקראים בכור, הם ממלכת כהנים, ומחויבים ללמד דרך ד' לאוה"ע, וביחוד לע"ל כשיכירו דרכי ד' וירצו לדבקה באורחותיו. אלא ודאי במעלת ישראל יש בה השקפה שנוגעת לעצמם, ויש השקפה שנוגעת לכל העולם כולו שעתידים לבא לתכליתם רק ע"י ישראל.
ועתה יתישב לנו בטוב, שאע"פ שיענשו אוה"ע המתקוממים נגד ישראל, מ"מ אין ישראל נכנסים עבור זה ח"ו בענין מי "שחבירו נענש ע"י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה", מפני שלא בעבור ישראל הם נענשים בעוה"ז כי אם בעד כל העולם כולו, שישראל עומדים לתקן את כלם...
על כן מתחילה הפציר משה רבינו ע"ה מאד ע"ד השליחות, וביקש בתורת תפילה שלא ישלחהו כאמרו: "שלח נא ביד תשלח", אבל אח"כ לא מצינו כי אם שאלות והערות בענין, ולא בקשה ותפילה על זה. והיינו שלא רצה הוא ע"ה להיות שליח בדבר שחבירו נענש על ידו, גם לא רצה שיהיו ישראל בכלל זה. על כן כשאמר לו הקב"ה: "והכיתי את מצרים", ביקש והפציר מאד בדבר, עד שאמר לו ה' יתברך שיאמר אל פרעה: "בני בכרי ישראל", והיינו כמש"כ במעלת הבכורות שהיו כהנים לולא חטא העגל, וכמו כן לעתיד לבוא יתקיים בשלמות "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", וכמו שכתוב: "ואתם כהני ד' תקראו", שזה מורה על ההדרכה וההשלמה לזולתו. א"כ עיקר העונשים הכל הולך אחר החיתום, שמכת בכורות שהיא חותם המכות וסופן, שהיא מדה כנגד מדה, ומורה שעיקר העונשים באו על מדת הבכורה שבישראל לטובת העולם. א"כ אין העונש בא מצד ישראל, ע"כ שוב לא הפציר ולא התפלל ע"ז.

(מדבר שור, דרוש טז, עמ' קמב-קמג, קמו-קמז)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

"התשכח אשה עולה" - אמר הקב"ה: כלום אשכח עולות אלים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר?... לישראל יתרון תמידי, גם בהיות כבר העולם מתוקן ועמים רבים כולם יכירו וידעו כבוד ד', מ"מ אמר הכתוב "בני בכורי ישראל", חלק הבכורה לא יתבטל לעד. ויש בזה שני יתרונות, יתרון מקרי ויתרון עצמי. היתרון המקרי הוא שאפי' לא הי' לישראל שום מעלה בעצמם נגד שאר האומות, רק מה שהם קדמו להם דורות רבים להכיר כבוד ד' ולהדבק בשמו, גם זה הוא יתרון שלא יוכל להתבטל לעולם. ועוד, שהקדמה זו לא באה במקרה כי אם מפני יתרון קדושתם בעצם. על כן לא תהי' בטלה לעולם, ועוד תוסיף כבוד ועז לפי מהלך השלימות שיתרבה לעתיד. על כן אמר שאי אפשר כלל שלא ישאר יתרונם של ישראל לעולם קיים: כלום אשכח עולות אלים, היינו עצם העבודה שהקדמת לכל העמים לעבוד את ד' במדבר, בשעה שהישוב כולו לא הי' ראוי כלל לעבודת ד' ולא הי' אפשר לפעול כלל על אוה"ע באור ד' מפני פראותם ורשעם אשר השתקעו בהם. ופטרי רחמים - היא עבודת הבכורות הכוללת בכור אדם ובכור בהמה, שהוא מכוון ביחוד נגד מעלתם של ישראל העצמית להם, "בני בכורי ישראל". ואותו היתרון שהי' במדבר, שעיקרו הי' רק מצד ערכם של ישראל מצד עצמם, א"א שיתבטל לעולם, כי "דבר אלקינו יקום לעולם", ולא ישמד יתרון גדול נחלת גוי גדול וקדוש מן המציאות לעד לעולם. וע"כ מתחלה היתה העבודה בבכורות, ולולא העגל הי' נמשך כך, כי לולא העגל הי' שלימות העולם מהלך רק לפי ערכם של ישראל בלא נטי' לדרכים שהם מביאים שלימות לאומות, בדרך שיסובב אפי' דחיקה כל דהו לישראל. ע"כ היתה מעלת העבודה כולה מלאה ביתרון הבכורה העצמית של ישראל. על כן אצל קבלת התורה נאמר "וישלח את נערי בני ישראל", והם הבכורות כדברי חז"ל "ויעלו עולות". ואולי גם ע"ז רמז בעולות אלים ופטרי רחמים.

(עין איה, ברכות לב ע"ב)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

...שברש"י[בראשית כה, לא] מבואר כאן שהנידון הוא על דין הבכורה לגבי עבודה ע"ש, וזה כבר לא תלוי בגדול אלא בשם בכור ממש ואין שייך מכירה ע"ז. ויתכן עפמש"כ הר"מ בפיה"מ סוף זבחים על המשנה "ועבודה בבכורות", וכתב הר"מ "מאדם ועד משה רבנו". וזו אינה בכורה לפטר רחם, דא"כ אדם לא היה בכור, וכן ענין פטר רחם נתחדש רק במצרים. ועל כרחך דהיה זה דין בכורה אחר, ואולי שייך זה במכירה.

(חידושי מרן הגרי"ז הלוי החדשות על תנ"ך ואגדה מפי השמועה סימן מח)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות
29-30

"וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה" - פירש רש"י וז"ל: נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם עכ"ל. והקשה הרא"ם וז"ל: אבל לא ידעתי איך יתיישב המדרש הזה על ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ד"ויאנחו" סתמא מיבעיא ליה, שאז היינו מפרשים שנאנחו מחמת הגזרה הרעה של שחיטת הבנים לא מן העבודה עכ"ל... ולפי מה שתרגם יונתן וז"ל: ופקיד לקטלא בוכרייא דבני ישראל וכו', ניחא יותר, מפני שהעבודה היתה בבכורות אצל בני ישראל, ולפיכך ראו בני ישראל שפרעה רוצה לבטל עבודתם על ידי שיהרוג את בכוריהם, וכאשר ראה אלקים שעיקר זעקתם היא ביטול העבודה, לא אבידת הבנים, אז נתעוררו רחמי הגאולה.

(רבי יעקב קמינצקי, אמת ליעקב, שמות ב, כג)

עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות וכו' בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל במצרים ובמדבר ובכניסתן ישראל לארץ
29-42

קשיא לי טובא, לפי מה שאמרו חז"ל דעבודה היתה בבכורות אלא שנפסלו משעת עשיית העגל, ונפדו בלויים כ"ב אלף כנגד כ"ב אלף, ורע"ג הנותרים הוצרכו לפדות כל אחד בה' שקלים, משמע דקודם שנפסלו הבכורים מן העבודה לא היו צריכים לפדות, א"כ הא דנאמר בשעת יציאת מצרים בפסוק [שמות יג, יא-יד] "והיה כי יביאך וגו' וכל בכור אדם בבניך תפדה"... פדיון זה למה, דהא עדיין לא נפסלו? ונראה דאותן בכורות שהוקדשו במצרים כמו שכתב "קדש לי כל בכור" הם נתקדשו לעבודה בקדושת כהנים, כדכתיב [שם יט, כב] "וגם הכהנים הנגשים אל ה'" - פירש רש"י אלו בכורות, וכיון שנתקדשו לכהונה נתקדשו גם כל זרעיהם אפילו אינם בכורים, כמו שנתקדשו הלוים הם וזרעיהם לדורי דורות. אבל כל הבכורים שיוולדו מכל ישראל לא נתקדשו אלא לפדיון. והיינו דכתיב בפרשת כי יביאך וגו' "וכל בכור אדם בבניך תפדה" - היינו בכורות של כל ישראל שלא הוקדשו לעבודה. תדע, דאי הוי הקדושה לעבודה בכל בכורות שיוולדו, בכל ישראל למה יפסלו הבכורות שיוולדו בשביל אבותיהם שחטאו בעגל, הא קדושת הבכורים הם מצד עצמם? אבל לפמ"ש, שלא הוקדשו אלא אותן הבכורים שהיו בשעת יציאת מצרים, אלא דממילא היו זרעם קדושים מחמת אבותיהם, וכיון שחטאו אבותיהם בעגל ונתחללו מן העבודה, ממילא אין כל זרעיהם קדושים, כמו בן חלל שנפסלו כל זרעו מן הכהונה.
ואין להקשות על זה, דאם כן אותן רע"ג שהיו בשעת יציאת מצרים והוצרכו לפדות עצמן בה' סלעים, במה נפדו כל זרעם אחריהם? ונראה דאתי שפיר, דאותן הכ"ב אלף שנכנסו הלוים וזרעם לדורותם תחת זרעם לדורותם, לא היו צריכין הבכורות שלהם לפדות בה' סלעים, כיון שכבר נפדו בזרע הלוים, ובאמת כל הבכורים צריכים לפדות אפילו הנולדים מן הבכורים שהיו במצרים, אלא שכוונת ה' יתברך היה שלא יפדו אותן הבכורים שיוולדו מזרע הלוים את הבכורים שיוולדו מן הבכורים שיצאו ממצרים לכל אחד זרע הלוים כנגדם, והם יהיו פדיון לכל זרע הרע"ג בכורים חוץ מן הבכורים שלהם. והטעם, לפי שכבר הוצרכו אבותיהם לפדות עצמן, יהיה זה שכר שלהם, שכל זרעיהם חוץ מן הבכורים יפדו בזרע הלוים. ולכך הוצרכו כל בכורים שיוולדו מן הכ"ב אלף לפדות עצמן. גם הוא דבר המתקבל, שלא יצטרכו בכל פעם לברר מי הוא זרע הכ"ב אלף ומי הוא זרע הרע"ג, אלא מילתא דפסיקא היא, שכל הבכורות שיוולדו יפדו בה' סלעים... ובזה מובנים מה שאמרו בריש בכורות דשני פעמים נתקדשו הבכורות, במצרים ובמדבר ע"ש, דהיינו במצרים בקדושת הגוף לאותן שיצאו ממצרים, ובמדבר לאותן שנולדו במדבר לפדיון כנ"ל.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, במדבר ח, טז)

בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל במצרים ובמדבר ובכניסתן ישראל לארץ
41-42

הראב"ע פירש "כן עשו להם" (פסוק כב): תמיד לבני הלויים בני אהרן. ומוזר הוא מאוד, שאינו נוהג לדורות! רק דבריו יתכנו לפי מה דאמרו ריש בכורות דבשלושה מקומות קדשו בכורות לישראל: במצרים ובמדבר) ובכניסת ישראל לארץ... אם כן הבכורים שהוקדשו בכניסתם לארץ, היו אז הלויים שבדורם מפקיעים קדושתם, והיה צריך המצוה הזאת.

(משך חכמה במדבר ח, כ)

ה ע"א

ר' יוחנן חזאי בחילמא דמילתא מעליתא אמינא
2-3

איתא במנחות דף פד ע"ב במחלוקת ר"י ור"ל... והקשו שם על ר"י כו' ואמר ר"א: ר"י חזאי בחלמא מילתא מעליתא אמינא, ופירש רש"י ז"ל: למתרצא למילתיה שפיר. יעו"ש. וכן הוא בבכורות דף ה' ע"א. ולפלא, הלא ר"י כבר בעולם האמת, ואם ההלכה כמותו ויש לתרץ קושית הגמ', הלא בעולם העליון יודעים יותר, ולמה רצה שר"א יתרץ דבריו למטה דוקא? ואם נאמר שר"י לא ידע בעצמו התירוץ ולכן ביקש מר"א, א"כ מה בצע לו שר"א יתרץ, הלא יהי' אז תורת ר"א ולא תורתו? ומה איכפת ליה לר"י אם דבריו אינם מובנים לאחדים אחרי שידע שההלכה כמותו? כלום ידאג חכם גדול, היודע ששיטתו מבוררת היטב והצדק אתו, אם יש אחדים שאינם מבינים דבריו ומקשין עליו? הלא די לו מה שהוא עצמו יודע היטב שהצדק אתו?
ונראה להוכיח מזה כי תורת החכם, כל עוד שאינה מבוררת לחכמי הישיבה דלמטה, לא תקובל בעולם העליון, וכל זמן שחכמי הישיבה בעוה"ז מקשים על דבריו ועוד לא נתבררו להם, אף על פי שיקובלו לאחר שיבורר להם כיון שבאמת הצדק כן, עם כל זה, כיון שהתורה נמסרה לחכמים המבינים שבדור, אם המה מקשים על דברי אחד, אף שיש ליישבם, אבל כל עוד שחכמי מטה לא עמדו על הישוב לא יקובלו הדברים למעלה. ולכן ביקש ר"י את ר"א שיתרץ דבריו לחכמי הישיבה דלמטה שפיר כדי שיקובלו אח"כ למעלה. וכך נראה בב"מ (נט ע"ב) בר' אליעזר ור' יהושע, שהכריזו מן השמים: "מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכל מקום", והשיב ר"י: "לא בשמים היא" - כבר נמסרה לחכמים של מטה, וכל עוד שמקשים על דבריו של אחד, אף שבשמים יודעים שכמותו הוא ושהלכה כמותו בכל מקום, מ"מ להם הדעה נתונה והתורה שלהם היא וסתירתם היא סתירה באמת, ומה שהמה מבטלים מבוטל הוא גם בישיבה של מעלה...
בספר חסידים... סימן רכד... נאמרו כל הדברים הנ"ל ממש כצורתן. וז"ל: "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים" (ישעיהו מד) - עליונים מסכימים לדעת תחתונים. כשעליונים אומרים לכך וכך ראוים אותם האנשים לענוש או לשכר, אומר הקדוש ברוך הוא: המתינו עד שהצדיקים אומרים ככה. ולכך לא הי' הקדוש ברוך הוא אומר שמועה מפי ר' מאיר [על שלמד מאחר] עד שאמורא אמר: ר"מ רמון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק, ואמר השתא קאמר [חגיגה טו]. והלא הכל גלוי וידוע לפניו? אלא חפץ שיסכימו עליונים ותחתונים למדת משפטיו שנא' וכו' עכ"ל.

(רבי שמחה זיסל זיו, חכמה ומוסר, חלק ב סימן קי)

לי יהיו בהוייתן יהו
4

עם העברת העבודה מן הבכורים ללויים לא פסקה קדושת הבכורה; אלא עדיין הבכורים קדושים לה' למרות ההעברה הזאת. העברה זו רק ביטלה את מעמדם כנציגי הכלל במקדש; אך לא נתקפח מעמדם בקרב המשפחות, ועדיין הם מבטאים שהמשפחה קנויה לה'. כן נמשכת קדושת הבכורה של בהמה טהורה ופטר חמור; ועדיין זו מבטאת, שמזון המשפחה ורכוש המשפחה קנויים לה'. משום כך דרש ר' יוחנן: "לי יהיו" - בהוייתן יהו.

(רש"ר הירש, במדבר ג, יג)

עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ
6-7

"כי יביאך" אין לפרש מלת "כי" כטעם אם התנאי, כמו "כי תפגע שור אויבך", דהא תפלין וקדושת בכור שנאמרו בפרשה הם מצות התלויות בגוף ואינו תלוי בביאת הארץ, אלא מלת "כי" הוא כטעם "יען", כאשר המשפט הבא הוא נתינת טעם על המשפט שקדם לו, כמו "ולא נחם וכו' כי קרוב וכו' כי אמר אלהים", הראשון טעם על מה שעבר, והשני על מה שיתחדש. וטעם "כי יביאך" - לפי שברצונו ית' להביאך לכן צוה אותך. וזה שאמרו עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ.

(הכתב והקבלה שמות יג, יא)

עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ
6-7

"שופטים ושוטרים וגו' למען תחיה וירשת את הארץ" - ברש"י: כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן. ויש לדקדק, הלא עוד הרבה מצות בתורה גדולים מהם שבת ויוהכ"פ ופסח וכל חוקי העריות שזוכה בהם גם לירש הארץ, ולמה פרט במצוה זו שבזכותו נירש הארץ, וכי גדולה מהם היא. ועוד כמה פעמים דרשו חז"ל עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ. ויש ליישב... אין אדם בלא חסרונות... לכן מפני זה צריכים שיהי' מנהיג שמזהיר ומוכיח ומנהיג אותו בדרך ישרה, שמביאו לשוב ולתקן חסרונותיו, ולידע דרכי המצות ולקיים התורה וזוכה בזה לחיי עוה"ב, אבל אם ממאס בזקני הדור ואינם חשובים בעיניו רק כמתעתעים הולכי חושך מעולם הישן אינם יודעים ומבינים דרך עוה"ז אז דבריהם לבוז בעיניו, אבל אם מכבדים אותם ודבריהם חשובים וספונים בעיניו אזי שומע להם שש ושמח בשמוע מהם תוכחותם ואזהרתם, וממילא מתקן דרכיו... והנה אם הדור אינם כשרים, אינם חפצים בשופטים ראוים... משא"כ אם הדור כשרים, ממנים שופטים כשרים ת"ח וצדיקים, יען שרוצים שידריכום לטובה ויעשו משפט צדק למען לא יהא גזילה ועולה ביניהם רק הכל כרצון הקב"ה בתורתו, והשופטים דנים ומדריכים והמה שומעים לקולם, אזי יהא רק אמת וצדק ויושר ומשפט ביניהם... וזה: כדאי מינוי הדיינים כשרים, שתזכו עי"ז להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתן, כי מצוה זו הוא גורם שיקיימו כל התורה על ידו ויזכו לכל טוב.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, דברים פרק טז, יח)

עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ
6-7

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות קידושין לז ע"ב]

בכללן אתה מוצא עשרים ושנים אלף
17-18

יש להבין ולדעת בשום שכל וליתן טעם הגון על לקיחת הלוים תחת הבכורות, וגם ענין מספרם שמספר הלוים היו כ"ב אלף, והבכורות היו עודפים במספרם על מנין הלוים רע"ג. וציוה הבורא ברוך הוא וברוך שמו לקחת מחירם פדיון חמשת חמשת שקלי כסף לגלגלת, וליתן כסף הנ"ל לאהרן ולבניו. והכל צריך טעם... מבואר אצלינו בפרשת בא סוד בכ"ר, שהם אותיות שניות... ולאשר הם שניות יש אחיזת הדינין בקצוון ובסופן. ולזה מקודם ציוה בורא כל העולמים ברוך הוא וברוך שמו לקדש כל בכ"ר, ושיהיו קדושים, להידבק בהאחדות הפשוט, לבל יגיע אליהם שום שליטת ואחיזת הדינין ר"ל. אכן, כאשר הגיעו הלוים למספר כ"ב אלף, ציוה אז הבורא ברוך הוא וברוך שמו לקחת הלוים ולהחליפם תחת הבכורות. כי הנה נודע סוד הלוים המה בסוד גבורות. אמנם כן, הם בסוד אלהי"ם קדושים גבורות ממותקות. וידוע (זוהר מקץ רד ע"א) דבאורייתא ברא קב"ה עלמא, היינו בכ"ב אתוון דאורייתא. ולאשר המה כלים ואותיות, המה בסוד צמצומים. אמנם כן, הם בסוד אלהים קדושים... ולאשר הלוים המה בסוד אלהי"ם קדושים גבורות ממותקות, לזאת היה מספרם אז כ"ב אלף נגד כ"ב אתוון דאורייתא. ואל"ף הוא סוד האחדות הקדוש וכנ"ל, להמתיק הכ"ב אלף בכורות. והבכורות היו עודפים רע"ג בסוד "כי רגע באפו", רג"ע נוטריקין ראשית גוים עמלק, כי לבסוף כל יש אחיזה להחיצונים, ר"ל בסוד סוספיתא דדהבא זוהם הזהב הקשה ר"ל, ועמל"ק הוא קליפה ראשונה לכל הקליפות כנודע מספרים הקדושים. ולזה ציוה הבורא ברוך הוא וברוך שמו ליתן מחירם חמשת שקלים לכל גלגלת, כי כס"ף הוא בסוד החסד כנודע, וחמשת הוא סוד ה' תתאה, סוד המלוכה הקדושה. ולקשרה ולייחדה ולהעלותה ברום המעלות. היינו לגלגלת, סוד גולגלתא קדישא, כי מלכותו יתברך בכל משלה. ובזה חיל בלע ויקיאנו, להוציא מהקליפות בולעם מפיהם לבל יהיה להם אחיזה כלל וכלל. והכל נעשה ונמתק על ידי הכהן, סוד איש החסד. ולזה "ונתת הכסף לאהרן ולבניו פדויי העודפים בהם" - היינו פדיון המותרת הדינין, יהיה הכל נמתק על ידי איש החסד.

(רבי אברהם יהושע השל מאפטא, אוהב ישראל, במדבר פרק ג, מה)

ה. אותן שלש מאות בכורות היו
19

וזו שאלה [ששאל] קונטרקוס ההגמון את רבן גמליאל בבכורות ואמר לו שאותם שלש מאות בכורות היו ופדו את עצמן, ולכך לא נמנו דרך הפדיום. ויש מפרשים שמא לא היו ראויים לשימוש ולא פדו הבכורות, ומה שפירשו רבותינו נראה עיקר.

(בכור שור במדבר ג, לט)

אותן שלש מאות בכורות היו ואין בכור מפקיע בכור
19-20

"כל פקודי הלוים אשר פקד וגו' משה ואהרן" - אהרן מי הכניסו? כי אמר לעיל "וידבר ה' אל משה וגו' פקוד את בני לוי", וכתיב "ויפקוד אותם משה על פי ה'", ואהרן לא נזכר. וכתב רש"י... נקוד על אהרן לומר שלא היה במנין הלוים [לעיל ד ע"א]. ומאחר שלא היה למה נכתב? ואפשר לומר על דרך מה שאמרו ז"ל במסכת בכורות פירקא קמא: שאל קונטרוקוס האגמון את רבי יוחנן בן זכאי בפרטן של לוים אתה מוצא עשרים ושנים אלף ושלוש מאות ובכללן אתה מוצא עשרים ושנים אלף אותם שלוש מאות להיכן הלכו, אמר לו אותם שלוש מאות בכורות היו ואין בכור מפקיע בכור מאי טעמא אמר אביי דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו. עד כאן. אם כן לזה לקח אהרן עמו, לפי שהם נתונים לאהרן, וכדי להוציא עצמו מן החשד, כי אם היה מונה הלוים כולם לא היו עודפים שלוש מאות הבכורות מאתים שלושה ושבעים, אדרבה הלוים היו עודפים על הבכורות שבעה ועשרים, והיו חושדים אותו לומר כדי לתת לאחיו כסף הפדיון, לזה חסר מהלוים כדי שיעדיפו הבכורות. לזה לקח אהרן עמו, לומר שבין שניהם נמנו. ואפשר עוד לומר שהשלוש מאות בכורי הלוים לא ניתנו לאהרן לפי קדושתם, ולזה לקחו עמו להראותו כמה הם, שאין לו בהם נתינה.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, במדבר פרק ג, לט)

אותן שלש מאות בכורות היו ואין בכור מפקיע בכור
19-20

"ואני הנה לקחתי את הלוים" וגו'. פירש רש"י: מהיכן זכיתי בהן? "כי לי כל בכור". וצ"ע מה צריך הקב"ה להתנצלות הלז "במה זכיתי", הלא גדולה הי' להם משזכו לשמור משמרת ה', אלא שחטאו בעגל ונחלפו בלוים. עיין בכורות ה ע"א: שאל קונטרוקוס השר את רבי יוחנן בן זכאי וכו' אמר ליה אותן שלש מאות בכורות הי' ואין בכור מפקיע בכור מאי טעמא אמר אביי דיו לבכור שיפקיע את עצמו. וצריך להבין מה חידש אביי. ונ"ל לכאורה י"ל מהיכי תיתי ימותו בכורי ישראל במצרים, שהרי מיתת בכורי מצרים הי' ע"י ביטול שר של מצרים, מזל טלה, בכור המזלות, וישראל שאינם עומדים תחת שר המדינה אלא ה' עליהם בכל מקומות, א"כ אין להם למות ולא צריכין פדיון? אך כשחטאו בעגל וכתב רמב"ן (שמות לב, א) שחשבו שבמדבר שור הם תחת מזל שור, ע"כ עשו תמונת שור ע"ש, א"כ גילו דעתם שהשור שולט גם עליהם והיו ראוים למות במכת בכורים, וכשניצולו צריכים פדיון... וא"כ לפי הנ"ל לויים שלא עשו עגל אינם צריכים פדיון, ואפי' בכורי לוים יכולין לפדות בכורים של ישראל, והדרא קושיא לדוכתא. אבל באמת זה אינו, רק כמ"ש מורי בהפלאה כי גם במצרים כיון שניתן רשות למשחית היו מתים לולא הקב"ה המשיך עליהם צינור מקדושה עליונה. והיינו "כי ביום הכותי וכו' הקדשתי", ולא שהי' בשעת עגל אלא מיד ביום הכותי היו צריכים נס ונתקדשו גם הלוים, ואין הקדש מפקיע הקדש.

(רבי משה סופר, תורת משה, במדבר פרק ג, יב)

אותן שלש מאות בכורות היו ואין בכור מפקיע בכור
19-20

"ואת פדויי השלשה והשבעים והמאתים" - איתא בבכורות ה ע"א: שאל קונטרוקוס השר את ר' יוחנן ב"ז בכללן אתה מוצא כ"ב אלפים ושלש מאות אותם ג' מאות להיכן הלכו א"ל בכורים היו ודיו שיפקיע את עצמו. ונראה לפרש השאלה, וכי לא הי' מבין מעצמו תשובה זאת? ואפשר לומר דהיא גופא שצריך הבכור להפדות הוא מחמת שבכורי מצרים היו נהרגין, וקיטרג מדת הדין למעלה מה נשתנה אלו מאלו, ועי"ז הוצרך הקב"ה ברחמיו להקנות הבכורי ישראל לקדושה, לכן עכשיו שנטלו העבודה מהם הוצרכו להפדות. והתינח על בכורי שאר השבטים, אבל שבט לוי ידוע הוא שלא טעו אפי' במצרים לילך אחר ע"ז, וגם לא היו בכלל שיעבוד ולא חל עליהם טענת מדה"ד, ולכאורה לא היו צריכין לשום פדיון, ולא שייך לומר דיו שיפקיע את עצמן. לכן שאל אותו השר שפיר להיכן הלכו. אך באמת איתא בספרי פ' זו טעם אחר לפדיון בכור, והובא ברש"י ז"ל פ' זו: משום דמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף. ולטעם זה גם שבט לוי הוצרכו בכוריהם להבדיל לקדושה מחמת קיטרוג מה"ד, באותו שעה שנגזרה גזירה על בכורי מצרים נתעורר גם אותו החטא של מכירת בכורה של רחל, ושפיר השיבו ריב"ז דיו שיפקיע את עצמם. ולכן דקדק רש"י ז"ל שלא הביא טעם של ספרי הנ"ל למעלה אצל פ' פדיון בכור, רק עכשיו גבי פדיון של בכורי ישראל ע"י הלוים.
ועי"ז מתורץ ג"כ דמצינו בענין חניות הדגלים, בשביל דראובן חונה תימנה שכן לקהת אוי לרשע ולשכנו לכך לקו מהם דתן ואבירם ור"ן איש, וגבי מדה טובה שמרובה ממידת פורעניות בשביל ששרוי יהודה ויששכר וזבולון שכן למשה אהרן ובניו זכו שלשתן לטובה עיין שם (בילקוט ריש פרשת קרח ד"ה ויקומו). אך לכאורה קשה להבין למה נשתתף ראובן יותר עם קרח, הלא ראוי הי' יותר להיות שישתתף שמעון עמהם מחמת שהוא יותר בעל אף וחימה מראובן. אך לפי הנ"ל ניחא, דרמב"ן מבאר דאותם ר"ן איש כולם בכורים היו, ובא עליהם קרח בטענה המושך לבו של אדם, לומר: למה הוצרכתם אתם ליתן חמשת שקלים לפדיון בכוריהם, ממ"נ אתם תוכלו לפטור עצמכם מפדיון, אם טעם הפדיון הוא מחמת חטא של ע"ז במצרים, ממילא לא שייך לומר בלוים דים שיפקיעו עצמם, ופטורים אתם ע"י השלש מאות לוים שנשארו בכלל, ואם טעם הפדיון הוא מחמת מכירת בכורה של רחל, ולוי גם בכלל מכירה היה והוצרכו להפקיע עצמו, מ"מ שבט ראובן פטור מפדיון שראובן לא הי' אצל המכירה, ועי"ז נשתתפו עמהם. אבל לשמעון או לגד לא הי' יכול לבוא בטענה זו של ממ"נ.

(רבי משה סופר, תורת משה, במדבר פרק ג, מו)

אותן שלש מאות בכורות היו ואין בכור מפקיע בכור
19-20

"כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן", ותחלה אמר "ויפקד אותם משה". ונראה ע"פ מ"ש בבכורות בפרטן אתה מוצא כ"ב אלף שלש מאות ובכללן אי אתה מוצא אלא כ"ב אלף, אותן ג' מאות בכורים היו ופדו א"ע. ותחלה פקד משה את פרטיהם בתערובות בכורים ופשוטים, ואח"כ צרף עמו את אהרן להוציא מן המספר את הבכורים שלא פדו בכורי ישראל, ומנין זה היה ג"כ עפ"י ה', ומנין זה היה ע"י אהרן, כשם שפדיונם ע"י כסף היה ע"י אהרן, כך פדיון זה שפדו את עצמם בגופם. וכן כמו שהלוים נכנסו תחת הבכורים ע"י שאהרן הניף אותם תנופה, כמ"ש בפ' בהעלותך, כן בכורי הלוים שזכו בעצמם תכף ונשארו בקדושתם שהיו קדושים מצד הבכורה, היה זה ג"כ ע"י אהרן. לזה אמר "אשר פקד משה ואהרן".

(מלבי"ם במדבר ג, לט)

אותן שלש מאות בכורות היו ואין בכור מפקיע בכור וכו' דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו
19-21

שלוש מאות אלה היו בכורים... בכורי הלויים, כביכול, החליפו את עצמם: עד כה נועדו לעבוד כבכורים; מכאן ואילך יעשו אותה עבודה בתורת לויים; "דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו".

(רש"ר הירש, במדבר ג, לט)

בגיבוי כסף אתה מוצא וכו' משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה או אינו בקי בחשבונות וכו' ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים
21-37

מחתרת הוא "מ"ח" דמ"ח נביאים... ו"תרת" הוא תורת משה. והנה התורה היא קודמת ושורש לנביאים. ויסוד התורה שאין נביא רשאי לחדש דבר במעשה [מגילה ג ע"א]. אמנם באו פריצים וחללו והתנשאו להעמיד חזון, היינו להקדים כח המ"ח לתורת, שהיא תורה הנסמכת הדבקה בפועלה, ועי"ז חיסר ממנה הוי"ו, שהיא מורה על ההמשך המעשי שהוא למעלה מכל חשבון ומספר, כמו שהו"וין לעמודים נעשו למעלה מחשבון הגלוי המתוקן, והאיר הקב"ה את עיני משה למצא אותם [שמות רבה פרשה נא, ו], וקונטרוקוס ההגמון שאל על זה: משה רבכם אינו בקי בחשבונות היה, עד שבאה התשובה דווי העמודים. והוי"ו הוא הנמשך עד למטה מרום מעלה, נחלת יעקב בלא מצרים... והנה ע"י ההתנשאות להעמיד חזון בדרך פריצות, הוקדם מ"ח לתורת, והושמט הוי"ו הנוגע למעשה בקיום המשכן, לחבר כח העמודים, ונעשה מחתר"ת. וזהו אותו האיש, דנקיב שמה דאימא עילאה, בן אשה הישראלית ו"נקב שם י'" למפרע כדברי הר"ש מאוסטרופולי זצ"ל "מות יומת רגום" למפרע אמו [כלומר: מרים], שהפך הסדרים ובקש להחזיר את העולם לתוהו תחת תורת. כי תורה בהשמט הוי"ו נשאר תרה, ובא הוי"ו ונכנס לרי"ש נעשה תהה, וע"י חסרון הוי"ו אין התפשטות למטה בערך "יגדיל תורה ויאדיר".

(ראי"ה קוק, פנקס יג, אות מג)

משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה
26-27

משה שמו כולל כל העולמות... אות מ מן משה הרומז למלכות כולל כל הענינים גם כן, ואות ש כולל כל הרוחות, ואות ה הנשמות. ולכך שמו הוקשה לו... ששמו כולל כל מיני רע גם כן. זה היה תמיה לו א[י]ך שהיחוד האמיתי היא השכינה, ואיך כוללת שני הפכים בנושא א' טוב ורע שהם ב' הפכים והוא הייחוד, וכן גם כן שמו משה ג"כ כולל הכל, ואיך נעשה היחוד על ידו? וזה שאמרו בש"ס משה רבכם קוביוסטוס. אבל באמת אתי שפיר, כי הרע הוא כסא אל הטוב, כמו "ופרעה הקריב" וכו' (שמות יד, י), או על ידי שרואה מעשה הרשעים יש לו הנאה שהוא צדיק, ויש לו הנאה ותענוג, ונעשה זה בכל העולמות התענוג על ידי הרע... וכן מחשבה רעה הוא כסא ע"ד הנ"ל.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף, דרשות והוספות, קונטרס אחרון [הובא בס' בעל שם טוב, פרשת שמות])

משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה
26-27

ואמרו, "כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו", ור"ל כי זה משה שהי' איש גבר בגוברין להיות מנהיג, עתה לא ידענו מה הי' לו, שלקח דרך אחרת לבחור בבדידה, ומעתה אינו ראוי להיות רב ומנהיג לנו... כי צריכין אנו לראש כזה שנהי' עמו בכללות א' במאכל ובתפלה, שלא יפרוש ממנו בכל עת, וזה שאמרו "אשר ילכו לפנינו", מה שאין כן משה וישראל שהם נפרדין ממנו על ידי ענני יקר, ובאכילת מן וכו'. והרמז לדורות, על ידי שעושה עם אנשי יחידי מנין בפני עצמו, וגם אינו אוכל עמהם במסבה כלל, שזה הי' סיבה לערב רב לעשות עגל זהב... וכן לדורות מצד זה יצא עגל זהב, שהיא אלוקי זהב, שנתמנה על פי השררה בשביל זהב, וכשאין סיפק בידו עושה שידוכין בעיר, וכמו ששמעתי פירוש הש"ס משה רבכם גנב או קוביוסטוס שגונב נפשות, כדי להתחתן עם ס' רבוא ישראל וכו', ומשום הכי עתה רבים הם הרבנים בעיר, וזה שאמרו "אשר ילכו לפנינו", שאיוו לאלוהות הרבה (סנהדרין סג ע"א), שהוא הרב והמחותנים, עד שמצד זה נעשה קטטות ומריבות בעיר.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת נשא)

ה. משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה
26-27

שמעתי ממורי זלה"ה "וירא ה' כי סר לראות" וכו' (שמות ג, ד), כי השכינה כוללת כל העולמות, דומם צומח חי מדבר, וכל הנבראים שבעולם הן טובים או רעים, והי' תמוה לו למשה רבינו ע"ה שהיחוד האמיתי היא השכינה, ואיך כוללת ב' הפכים בנושא אחד, טוב ורע והם ב' הפכים והוא הייחוד. וכן שמו של משה כולל הכל טוב ורע, וזה שכתוב משה רבכם קוביוסטוס וכו', ואיך נעשה היחוד על ידו וכו'. אבל באמת אתי שפיר, כי הרע הוא כסא אל הטוב, כמו "ופרעה הקריב" וכו' (שמות יד, י), או על ידי שרואה מעשה הרשעים והוא אינו בגדר שלהם, יש לו תענוג ויתרון לאור מן החשך, ונעשה זה התענוג בכל העולמות ע"י הרע, וכמעט שעי"ז יש לרע עלייה, רק כשעולה משם יתפרדו כל פועלי און וכו'.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת לך לך)

משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה
26-27

...ששמעתי מן אא"ז זללה"ה [הבעל שם טוב] על הא דאמר משה רבכם קוביוסטוס הוא או גונב נפשות, להבין זה. גם להבין "והביטו אחרי משה" - איך דור דעה כדורו של משה יביטו אחרי משה? ובפרט שיחשדו אותו באשת איש. ופירש הוא ז"ל כי משה רבינו נולד בבחינת שיהיה רשע גמור ויהיה לו כל המדות הרעות, אך שהוא היפך ושיבר כל המדות רעות והשתדל רק להכניס עצמו במדות טובות. עד כאן. ויש לפרש דבריו הקדושים, כי ידוע בכוונת הקטורת (עיין בספר כליל תפארת) כי "משה" במילואו [מם שין הא - גימטריא 446] הוא מספר "מות", ונמתק ונעשה "האמת", עיין שם. ולכך משה היה כלול בו שתי בחינות, טוב שהוא "האמת", ורע גמור שהוא "מות". ולכך הם לא הבינו ולא הסתכלו אל "האמת", וראו רק הבחינת הרע שהיה בו, והיינו הצירוף של "מות" הרמוז בשמו. ולכך "והביטו אחרי משה", היינו שלא הסתכלו רק בבחינת אחורים של משה וחשדוהו גם באשת איש כנ"ל, שהיה נולד בבחינת כל המדות רעות.

(רבי משה חיים אפרים, דגל מחנה אפרים, שמות פרק לד, לה [הובא בס' בעל שם טוב, פרשת קרח])

משה רבינו גיזבר נאמן היה וכו' ומנה של קודש כפול היה וכו' שהרי כאן שבעים ואחד מנה ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים
29-37

"תליין אלף" כו' - הגאון בפי' לספרא דצניעותא הגיה כאן שצ"ל אלף אלפין רבוא ושבע מאות וחמש ושבעים אלפי רבוא כו'. והענין, שהשערות ההם הם כוללים כל י' ספירות, שהם מותרי מו"ס שהוא חכמה שכולל כל י' ספירות בסוד יו"ד של שם... וחשבון הי"ס הוא מחכמה, שמשם שירותא כידוע. וזה שאמר "אלף אלפים בחכמה", שהוא סוד אלף פלאות חכמה, ושם בע"ק הם עולים לחשבון גדול, הם אלף אלפים רבוא וז' מאות בבינה שנקראת ז' שכוללת ז' תחתונות. וכל השביעיות הוא בסט' דבינה כידוע. וחמש מאה הוא בדעת סוד עץ חיים, אורכיה מהלך ת"ק שנין כידוע. והם ה' ספירות מחסד עד יסוד ולא עד בכלל. והוא סוד מילוי שם שד"י יסוד דאימא. ושבעים הם ז' תחתונות, כל א' כלול מי', ע' נפש יעקב היוצאים מן הדעת. וכולם הם נכללים בשערות דגלגלתא דע"ק. וע"ז נאמר "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים". והענין, כבר ביארנו למעלה בארוכה בסוד השקלים כסף הם מתיקוני חיוורתי של הגלגלתא, רישא דכיסופא, דכל כיסופין. ומהם עשו האדנים לקרשים... כי תיקון המלכים הראשונים היה ע"י החיוורתי דגלגלתא, סוד חסד דרדל"א אברהם שבו נתקן העולם. והמלכים הראשונים היו מסט' דמלכות שם אדנ"י ועתה נתקנו ע"י החיוורתי. וזה סוד האדנים שהיו כסף מפקודי העדה שכל גולגלתא יהיב אגר חיוורתי לע"י כמש"ל באורך.
וסוד העמודים הם ז' תיקוני גלגלתא שהם ז' עמודים שבו נתקן העולם, כמ"ש "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה". וסוד חכמות הוא מלכות דא"ק רדל"א חכמה תתאה. וז' עמודים הם ז' תחתונות דדעת דיסוד דבינה כמש"ל. ונודע כי יסוד הוא עמודא דנעיץ מתתא לעילא עד הדעת, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". וסוד ווי העמודים הם סוד השערות שעל הגלגלתא הכולל כל ז' תחתונות כמש"ל, והשערות הם ארוכות כדמות ווים, והם קבועים במקום החיוורתי שהוא סוד השקלים כסף. ונקראו ווים כי הם מדעת דיסוד דבינה דרדל"א מגבורה שבו, כמש"ל בשם הגאון. ונודע כי דעת הוא ו', שהוא פנימיות ו"ק. וגם יסוד הוא ו', סוד ו' זעירא. והם ב' ווין. ומ"ש "עשה ווים" קאי על משה, וכמ"ש רז"ל במס' בכורות. ונודע כי משה זכה לבינה, והוא בסוד הדעת כידוע, והוא כאן בדעת הנ"ל...
וזה סוד עשיית האדנים מכסף להתבסם עם החסדים דעולם התיקון. ולכן היה ככר לאדן, וככר הוא ק"ך מנים, סוד ק"ך צירופי אלקים. והוא ג"כ סוד קיימא דחד סמכא, שאדן, תרגומו סמכא. והוא סוד סמ"ך במילואו והוא מ"ש שככר של קודש כפול היה. ואחר התיקון אז נתבסמו כל הדינים ע"י חיבורא דחסדים, ואז היה העולם עומד על ב' סמכין. וזה סוד "שני אדנים תחת הקרש האחד לשתי ידותיו". והם סוד ב' ידים ימין ושמאל וכמ"ש "מקדש ה' כוננו ידיך", ואמרו רז"ל שמקדש נברא בב' ידים, וכן היה במלאכת המשכן שאז נתבסם העולם אחר עשיית העגל.

(רבי יצחק אייזיק חבר, בית עולמים, דף קכח ע"ב, ד"ה תליין)

ומנה של קודש כפול היה
30

שקלי התורה הם הסלעים האלו שכל סלע מהן ארבעה דינרין, אבל "שקל" המוזכר בדברי חכמים... הוא ב' דינרין, חצי הסלע. וטעם זה, מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלים בכל שנה, וכן הונהג בלשון חכמים במשנה, ועל כן אומר אדם לחברו שקל הלויתני, כלומר המשקל שישראל שוקלים. ויתכן שעשו בזמן בית שני מטבע של כסף של ב' דינרים כדי שיהא מצוי לתת לגזבר ההקדש ולא יצטרכו לקלבון, וקראו לזה המטבע "שקל", והיו קורין לשקל של משה שהוא שקל של תורה סלע כתרגומו. ויש אומרים כי הטעם ממה שאמרו מנה של קדש כפול היה, וכן כל המטבעות. ואינו נכון, כי שקלי עבד ואונס ומפתה אינם של קדש.

(רמב"ן שמות ל, יג)

ומנה של קודש כפול היה
30

היו אלו סמנים שבעים מנה כולן שוה, כי היו רומזים על ארבעה דגלים של ישראל שנתפשטו משבעים נפש שירדו למצרים, ולכן היו כולן שבעים מנה ואף כי כל חלק מהן נחשב בכל שבעים אומות. ולכן היה משקלן שבעים שבעים מנה, ואף כי מספר שבעים הוא עין להורות כי על ידי הקטורת עין ה' אל יראיו. ולהיות כי דרשו ז"ל כי מנה של קודש כפול היה והיה משקלו ק"כ, בא הרמז נגד משה ששהה ק"כ יום על הר סיני לקבל הלוחות ולהתפלל בעד העם להעמידן באומה הישראלית כדי שיהיו נקטרים כקטורת.

(רבי משה איסרלש, תורת העולה, חלק ב, פרק לז)

ומנה של קודש כפול היה
30

"זה יתנו" - כאן פירש הכתוב מה הוא כופר נפש שצוה לתת, ואמר "זה יתנו" - יכוין אל ספר התורה... ובאמצעות מה שילמדו בתורה היא מגינה ומכפרת עון ומרבה זכיות... "כל העובר"... לומר תיקון למי שאינו בן תורה במה יתן כופר נפשו?... לזה אמר "כל העובר וגו' יתן מחצית השקל" כיששכר וזבולון ושמעון אחי עזריה (סוטה כא ע"א) ורבים כהם אשר יחצון כספם לעמלי תורה. ואומרו "בשקל הקדש"... על דרך אומרם ז"ל שקל הקודש כפול היה, ובא להודיע כי מה שיטול מהקודש בעד מחצית כספו, לא שיתנכה מחלק הלומד ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר, לא כן הוא, כי שקל הקודש כפול היה, ונמצא כל אחד בידו שקל שלם.

(אור החיים, שמות ל, יג)

מנה של קודש כפול היה מנא ליה אילימא מיניה שהרי כאן שבעים ואחד מנה ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט וכו' ודילמא כללי קחשיב בככרי פרטי לא קא חשיב בככרי וכו' אלא אמר רב חסדא מהכא והשקל עשרים גרה וכו'
34-49

כתב רש"י בפרשת פקודי [לח, כד] וזה לשונו: ככר ששים מנה ומנה של קדש כפול היה, הרי הככר מאה ועשרים מנה, והמנה עשרים וחמשה סלעים, הרי ככר של קדש שלשת אלפים שקלים, לפיכך מנה בפרוטרוט כל השקלים הפחותין במנין משלשת אלפים שאין מגיעין לככר, עד כאן לשונו.‏ כתב הרב אליהו מזרחי עליו וזה לשונו: ויש לתמה עליו איך הביא הראיה מזה, והלא בגמרא הביאו הראיה מזה והקשו עליה... ונראה לעניות דעתי דאין כאן תמיהא כלל... מאחר דהביא רב חסדא ראיה מקרא ד"והשקל עשרים גרה" וכו', אם כן נתגלה לנו דמנה של קדש כפול היה, ונתגלה לנו גם כן דשפיר מנה הכתוב בפרוטרוט כל השקלים הפחותים משלשת אלפים שקלים... והשתא לא מצינן למימר ודלמא כללי ופרטי וכו', כיון דמצינו קרא אחר דגלה לנו דככר של קדש כפול היה... דהא דקא דחי תלמודא ודלמא כללי ופרטי רברבי קחשיב, דחיה בעלמא הוא דהעיקר כמסקנא.‏

(רבי יעקב אבוחצירא, לבונה זכה, פרשת פקודי)

פרטא זוטא לא קחשיב
47

[עיין לקט ביאורי אגדות לקמן נ ע"א בשם ברית שלום]

ה. רש"י - ואף על גב דכתיב ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים וכו' אותו הפסוק לא הזכיר השר שהיה מתכוין לקנטרו בדברים

ולדבריהם קשה למה לא השיב לו ריב"ז מזה הפסוק. אבל האמת הוא כמבואר בירושלמי סנהדרין סוף פרק קמא דבאמת השיב לו מזה הפסוק, ורק השר דחה זה, משום די"ל דמפני שאין עולים לחשבון ככרים של עשיריות ושל מאות לא מנאן אלא בפרוטרוט, דלא מצינו שחשב הכתוב ככרים אלא של מאה ושל עשיריות.
ודע דבירושלמי שם משמע דהלשון "משה רבינו גזבר נאמן ובקי בחשבונות היה" אינו מדברי ריב"ז אלא מדברי השר, כלומר שאח"כ הודה לו השר בלשון זה, וחסר שם המלות "משה רבינו אלא גזבר נאמן היה" וכו'. וכאן בבבלי הלשון מסורס, וצ"ל א"ל מנה של קודש כפול היה, א"ל [השר] גזבר נאמן היה וכו'.

(תורה תמימה שמות לח, הערה ה)

ה ע"ב

אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא וכו' מאי לשון רפידים וכו' ר' אליעזר אומר רפידים שמה ר' יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה
4-14

בבכורות איתא: שאלו את ר"א מהו "רפידִם"? א"ל רפידים כמשמעו, אחרים אומרים רפידים ע"ש שריפו ידיהם מן התורה. ויש להבין איזו חכמה יש כאן הראויה לרבי אליעזר במה שאמר רפידים כמשמעו, ואת מי אין כמו אלה. ועוד אמרו בגמ' ששאלו אותו כשהי' יושב במתיבתא רבא, נראה שיש כאן דבר חכמה הראויה להאמר מפי זקן ויושב בישיבה כר"א ז"ל. אבל ביאור הענין בעניי הוא, שזה דבר ראוי להבין, כי אע"פ שכל השלמות האנושית נתן ה' יתברך רק תחת הבחירה, כמש"כ בתורה "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'", מ"מ אין הבחירה חפשית כי אם בנוגע לפרטים של ישראל, אבל בנוגע לכלל ישראל כרת ה' יתברך כבר ברית עמנו, היינו שאי אפשר כלל שיהי' ח"ו כלל ישראל נבדל ונפרד מקדושת שמו הגדול ב"ה. וע"כ טעמו של דבר הוא, שמעלת ישראל מצד כללם היא המעלה האמיתית שלהם, וזו המעלה היא גדולה כ"כ עד שהיא למעלה מכל בחירה. ועפ"ד נאמר נכון שהדבר המוטל תחת הבחירה בענין מעלת ישראל אינו כי אם השלמות של ישראל שהיא מצד חיצוניות שלהם, שהוא מה שמגיע ג"כ להיות או"ה מושלמות על ידם, בזה החלק שייך בחירה, ואפשר ח"ו לאבד לפי שעה את המעלה הזאת. אבל מעלתן מצד עצמם שע"ז נכרתה ברית, דבר זה תלוי בקדושת הכלל ואינו משתנה.
והנה עמלק האויב הרע הזה שזכר איבת זקנו עשו, היתה עברתו על ישראל על אלה שתי המעלות גם יחד. כי מצינו עברת עשו על יעקב היתה על ב' דברים שעשה לו, לקיחת הבכורה, והברכה, כמו שכתוב בתורה "את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". הבכורה היא השלמות העליונה שהיא למעלה מכל בחירה, שזכה בזה יעקב אבינו ע"ה וזיכה לבניו אחריו. והברכה נגררת אחרי הבכורה, אבל תלוי' היא בבחירה, ונתברך יעקב כשהקדים מעשים הראוים לזכות לברכה, ותנאי התנה האב המברך "והי' כאשר תריד ופרקת עֻלו וגו'". וענין הברכה הוא לפי מעלת חיצוניותם של ישראל, שהיא הנראית גם לאו"ה, כי עצם מעלתן של ישראל אינה מושגת כלל לאו"ה עד שיהיו מקבלים עי"ז עבודתם וכבודם. ע"כ נאמר בברכה "יעבדוך עמים וישתחוֻ לך לאמים", הכל מה שמורה על זה החלק מהשלמות החיצונית שתהי' גם לאו"ה הכרה והשגה בו.
ע"כ הנה הרדיפה של עמלק ובקשתו לאבד מישראל זה החלק המעולה שהוא מעלתן הפנימית, דבר זה אי אפשר לתלותו בשום ענין בחירה, שעצם זה הענין אינו תלוי בבחירה. על כן, מצד כוונת עמלק הזאת אין לומר על רפידים הוראה זו שרפו ידים מן התורה, שריפוי הידים לא יוכל לפעול שיהיו ידי עשו שולטות כי אם בחלק החיצוני של מעלת ישראל, אבל בקדושתם הכללית שהיא מצד כריתת הברית, שגם זה ביקש עמלק לאבד, לדבר זה אין שום ענין בחירי נוגע. על כן אמר ר"א בחכמתו רפידים כמשמעו. אבל מצד הכוונה השני' של עמלק, שקינא ג"כ בישראל מצד ברכת יצחק, ודבר זה הוא לבד קנאת הבכורה, תלוי באמת בבחירה, וכשישראל עולים במעלות הקודש מתגברים בזה החלק וכשהם נופלים ח"ו מקדושתם הם קרובים לאבד זאת המעלה, משום זו התכלית נקרא המקום רפידים ע"ש שרפו ידיהם מן התורה. ומשום הכי בא עמלק לבטל מהם הברכה החיצונה.

(מדבר שור, דרוש לד [הובא במאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' ריב-ריג])

אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים א"ל גזירת הכתוב היא ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים ועוד שאלתיו מאי לשון רפידים ואמר לי רפידים שמה וכו' ר' יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה
4-15

ונראה, דבאמת שאל על ב' סוגי חמורים, ולכך השיב על סוג א' גזירת הכתוב, ועל סוג ב' טעם ועוד שסייעו... והאחד הוא כפשוטו, מה נשתנו פטרי חמורים וכו', ר"ל מאחר דכתיב סתם (במדבר יח, טו) "ואת בכור הבהמה טמאה תפדה", משמע דכולם יש בהם קדושה לפדות בכוריהם, ולמה פטר אחר, דדוקא חמור יש בו קדושת בכורה, שנאמר "ופטר חמור תפדה", ולא שאר בכורי בהמה טמאה, וזה ששאל מה נשתנו וכו'. וכי תימא כטעם המדרש, ורש"י מביאו: לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים, שנאמר (יחזקאל כג, כ) "אשר בשר חמורים בשרם", וישראל נקראו שה, ולפי שהרג הקב"ה בכורי מצרים ופדה בכורי ישראל, לכך גזר אומר דפטר חמור נפדה בשה וכו', עיין במדבר רבבה פ"ד (ה), יעו"ש, אם כן איפכא ה"ל לפדות, בכור שה על ידי חמור. וזהו ששאל מה נשתנו חמורים מפטרי סוסים וגמלים...

בכורי ושרי ישראל אחר שראו מכת בכורי מצרים, שלקה אותן, שמנע מהם דרכי התשובה שלא ישמעו... נתייראו הבכורי ישראל... ואחר היראה "הקדשתי אותם לי"... אם כן נעשו בכורי מצרים כסא לבכורי ישראל... שעל ידי בכורי מצרים הנקראים חמורים נפדו בכורי ישראל הנקראו שה... לכך זכו החמורים שיפדו מהמוות שה ישראל, שיפדו גם כן על ידם, שנעשו כסא שעל ידם נפדו ישראל ממיתת היצר הרע... אמנם טעם זה לא ניתן לכתוב ולאמור בפני המוני עם, שיש בזה מקום לאפיקורסים לומר אם כן גם עובדי עבודה זרה נעשו כסא וכו'... וזה שכתוב ואמר לי גזירת הכתוב, לפי שהי' כוונת שאלתו הלכה למעשה להמוני עם... לכך אמר לי שלא לגלות טעם הדבר בפני המוני עם, רק גזירת הכתוב...
ואמנם סוג שאלה ב' מה נשתנו פטרי חמורים וכו', הוא על כוונה אחרת... יש בכללות העולם אנשי הצורה ואנשי החומר, אנשי הצורה העוסקים בצרכי נשמה, ואנשי החומר העוסקים בצרכי הגוף והחומר... והי' השאלה מה נשתנו פטרי חמורים להיות נפדין בשה, שהם שלומי אמוני ישראל הנקראים "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז). וכוונת שאלתו, דכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות תלמוד תורה (הלכה ח): כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה...וכן לענין תפלה ועבודת ה' אין הפרש כלל בסוג ישראל... כל ישראל בכלל אחד נכללו שנקראו ממלכת כהנים וגוי קדוש... ושוב הזהיר הקב"ה למשה בפ' קדושים (ויקרא יט, ב) "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם". וכאשר ביארו האלשיך (עה"פ) שיש בני אדם תועים מדרך השכל לומר כי גדר חסידות וקדושה הוא לאחד בעיר וכו', יעו"ש. הרי כולם ככלל אחד נכללו ואין הפרש בין אנשי הצורה לאנשי החומר.
ובאמת מצינו היפך זה, כי החמורים, אנשי החומר, פורקין עול תורה ועבודה מעליהם, ונפדין בשה - מה שהתלמידי חכמים שלומי אמוני ישראל הנקראים שה, עוסקים בתורה ועבודת ה', הם נפדין ונפטרין בזה. ובאמת קשה מה נשתנו וכו' פטרי חמורים, הם הבכורים והשרים שעוסקים יומם ולילה בצרכי הגוף והחומר, וביותר שהם מנאצים ונאצו קדושי ישראל...
וגם י"ל מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, דכתב בכתבי האר"י זללה"ה (פרי עץ חיים שער הזמירות פ"ו) "סוס ורוכבו רמה בים" וגו' (שמות טו, א), דהיינו סוס ונוק' יעו"ש. אם כן כל האומות נקראים על שם שר שלהם סוס ונוק'. גמלים - שהם נראין גומלין חסד לעשות גשרים, וכמבואר בש"ס דעבודה זרה (ב ע"ב). וזה שאמר מה נשתנו פטרי חמורים - שרים אנשי החומר שבסוג אומה ישראל, מפטרי סוסים וגמלים - הם שרי האומות, שהם גם כן סוחרים... ולא נפדין בשה רק חמור כנ"ל.
ושאלה זה הי' במותבא רבה, ר"ל שהורגל תמיד בבית המדרש הגדול לעסוק יומם ולילה בתורה ועבודת ה', וכשראה בני אדם רוב העולם מניחין חיי העולם של הנשמה ועוסקין בחיי שעה בצרכי הגוף והחומר, תמה, כמו רשב"י ובנו רבי אלעזר כשיצאו מן המערה תמהו בזה גם כן (שבת לג ב), ואפשר שזהו רבי אלעזר ששאל ממנו זה גם כן מה נשתנו וכו'.
ועל סוג שאלה ב' השיב, ועוד שסייעו את ישראל בשעת יציאתן ממצרים כו' צ' חמורים לובים...שהחמורים, אנשי החומר, סייעו לישראל, הם שלומי אמוני ישראל, לפרוק משאם שיהיו נקי כפים ויוכלו לעלות בהר ה', והם החמורים אפטרופוסים שלו נושאים משא כסף וזהב שלהם של התלמידי חכמים... כסף וזהב של התלמיד חכם הם אצל אנשי החומר בפקדון לעשות משא ומתן, שהם ישאו משאם כדי שהתלמידי חכמים יוכלו לעלות כו', אם כן הם מסייעים אותם.
וזה שאמר צ' חמורים, כי יוכל להיות צדיק על ידי חמורים אלו, שיש לו חמור המסייעין, כמו זבולון ליששכר. ולכך נקראו אלו חמורים לובים, ופירש רש"י מעולים, כי (קהלת ז, יב) "בצל החכמה בצל הכסף", שזוכים שניהם...
(הג"ה: והנה כל זה אתי שפיר כשהחמורים יודעים זה שמשאם כסף וזהב הם של ישראל התלמידי חכמים, לפרנסן... מה שאין כן אם אינם מפרנסין לתלמיד חכם, שאמר כח ידי עשה לי החיל הזה, ואין משאם הכסף וזהב של ישראל התלמידי חכמים, שאינם מסייעים לישראל, אם כן הדרא קושיא מה נשתנו פטרי חמורים לפרוק עול תורה ומצות ולפדות עצמן בשה, שהם התלמידי חכמים...
וזה שכתוב שסייעו החמורים בשעה שיצאו ממצרים, שאז הי' אחדות בין ישראל התלמידי חכמים, וזה גרם אחדות בין אנשי החומר והצורה גם כן, לכך סייעו, מה שאין כן אח"כ נסעו במחלוקת וביזו זה את זה, נתקלקל הדבר שלא סייעו כו'.
והנה אמרו חז"ל (מכילתא פ' יתרו): "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל" כו' (שמות יט, ב) - מה ביאתן בתשובה כך נסיעתן מרפידים בתשובה... ואז מצאו מקום לשאול מאי רפידים, דבלא זה הי' לו תירוץ מספיק, מה שאין כן אחר ביאור הנ"ל - דקשה בפסוק בפ' בשלח (שמות יז, ח) "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", דקשה מה בא להשמיענו שהי' מלחמה זו ברפידים או במקום אחר. ועל כרחך צריך לומר כי המקום גורם, שריפו ידם מדברי תורה, וזה גרם מלחמת עמלק זרעו של עשו, בזמן שקול יעקב אין ידי עשו שולטות, מה שאין כן ברפידים שריפו ידם מדברי תורה, לכך "ויבא עמלק"... הרי שנפרדו אנשי החומר מאנשי הצורה שלא להחזיק בידם, ועל ידי זה נפרדו גם כן אנשי הצורה, שלא הי' אפשר לקיים מה שנאמר בזהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, כי שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו. וזה שאמר "רפידים - שריפו ידם מדברי תורה, על דרך שנאמר בירמי' (מז, ג) "לא הפנו אבות אל בנים", הם התלמידי חכמים הנקראים אבות, לא הפנו אל בנים אנשי החומר, מחמת "רפיון ידים", שלא רצו שיאחזו הזקנים בידם וכנ"ל. מה שאין כן השתא שאמר שסייעו את ישראל כו', משמע שהי' באחדות אחת.. אם כן הדרא קושיא מאי רפידים...
והשיב, באמת סבירא לי' רפידים שמה. אמנם גם לתנא דסבירא לי' שריפו ידיהם מדברי תורה גם כן לא קשה מידי. וזה שכתוב: כתנאי, חד סבירא לי' רפידים שמה, וחד סבירא לי' שריפו ידם וכו'. וכי תימא הא אמרינן ברפידים היו באחדות, זה אינו, כשנסעו מרפידים, ר"ל שנסעו מבחינה זו שריפו ידם, אחר שראו מלחמת עמלק ושבו בתשובה לדבק אל התלמידי חכמים באחדות אחת, אז זכו לקבל התורה שנאמר (שמות יט, ב) "ויחן שם ישראל", כי האחדות הכרחי לקבלת התורה...).
ובא להוציא אנשי החומר שאינם מעולין, האומר לתלמיד חכם שלי שלי ושלך שלי, ונגד אלו נקראים אלו מעולים, וק"ל.
וכל זה לשיטת רש"י. אבל התוספות מפרשי ב' סוגי חמורים בענין אחר. כי מובא בזוהר (ח"ג רעה ע"ב) ראשי תיבות חמור - חכם מופלא ורב רבנן כו'. הרי חמור מורה על התלמיד חכם. ויש בזה ב' סוגים, אחד חמור מעולה כפירוש רש"י, ב' חמור מצרי. ויש בזה כמה סוגים, א' על דרך שבארתי "כי יהי' לאיש ב' נשים אחת אהובה ואחת שנואה" (דברים כא, טו)... שתי נשים, אלו התלמידי חכמים, אחת אהובה - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שכתב מהרש"א בסנהדרין (כד ע"א) חנופה וגסות ירדה לבבל... וזה נקרא חמור מעולה. ב' שנואה, חמור מצרי, שהכל מצירין לו, כי האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא כו' (כתובות קה ע"ב).
עוד יש לומר חמור מעולה, שאינו מבקש לילך בגדולות ונפלאות, והוא מעולה בעיני עצמו במדרגתו שהי' לו מאז וקדם, וגם אינו רואה חוב לעצמו. ב' חמור מצרי... שהוא מיצר תמיד על מדרגתו שאינו בשלמות... והי' שאלתו מה נשתנו פטרי חמורים, התלמידי חכמים שהם ב' סוגי חמורים... מפטרי סוסים וגמלים, שהם המוני עם, שאלו יש בהם קדושה לעסוק בתורה ועבודה, ואלו סוסים וגמלים נפטרו מכל וכל... ומשני: גזירת הכתוב, ועוד שסייעו את ישראל, ור"ל כמו גזירת הכתוב שהוא גזירה שוה, כך הכא נמי, מאחר שהחמורים שהתלמידי חכמים סייעו את ישראל, דנקרא חמור ראשי תיבות חכם וכו', וגם כן חומר... בתחלה היו חמורים ת"ח וסייעו את ישראל, בגלגול ועתה נעשו חמורים אנשי חומר לסייע לתלמידי חכמים, לכך חמור נפדה בשה... וה"נ שסייעו את ישראל מצד האחדות שנכללו זה בזה...
עוד יש לומר שסייעו את ישראל... דקשה קושי' מה נשתנו פטרי חמורים אנשי החומר לפרוק עול תורה ומצות, ונפדה בשה ישראל הם התלמידי חכמים, ומה בכך שהתלמיד חכם מקיים התורה, אנשי החומר במה יזכו... אמנם נראה... שהתלמיד חכם כלול מכל הדור, אם כן בקיום התלמיד חכם נחשב כאלו קיימו כולם... והנה שמעתי ממורי:... כל המסייע לחבירו נעשה כסא לחבירו, כמו יד האדם המושיט דבר למעלה אז כולו שם... וזה שכתוב שסייעו את ישראל, אם כן הם כולם שם, וכאלו קיימו הם גם כן.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, פרשת תרומה, עמ' תקמא-תקנו במהד' תשע"א)

אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים א"ל גזירת הכתוב היא ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים וכו' ועוד שאלתיו מאי לשון רפידים וכו' ועוד שאלתיו מאי לשון שטים וכו' פטר חמור אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים ועדיין אני אומר פטרי חמור בשה פטרי סוסים וגמלים בכל דבר (ו.) תלמוד לומר פטר חמור פטר חמור שני פעמים
4-ו.

ונראה... דאי אפשר הי' לרבי חנינא לשאול בסגנון אחר כי אם בלשון זה ממש... משום דרבי חנינא הוא גופיא מספקא לי' בדין פטר חמור ופטרי סוסים וגמלים. והוא, דיש לפרש ג' חלוקי דינים בפטר חמור וסוס וגמל על פי הסוגיא דבכורות... פטר חמור אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים. ועדיין אני אומר פטרי חמור בשה, ופטרי סוסים וגמלים בכל דבר, תלמוד לומר ופטר חמור שני פעמים... ומסוגיא זו יש להוציא ג' חילוקי דינין, האחד כפשוטו... פטר חמור נפדה בשה, ופטר סוס וגמל אין צריך פדיון כלל. ויש עוד לפרש... אף סוס וגמל פטריהם צריך פדיון, והא דכתיב "פטר חמור"... ללמד דפטר חמור נפדה בשה ופטר סוס וגמל נפדה בכל דבר... ועוד בה שלישיה... דאף פטר סוס וגמל נפדה בשה ולא בכל דבר, וכסברת רב אחאי [לקמן ו ע"א], דהוי דבר שהי' בכלל מדכתיב ואת בכור בהמה טמאה תפדה, ויצא חמור מהכלל מדכתיב ופטר חמור תפדה בשה, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, דאף פטר סוס וגמל נפדה בשה... חזר וכתב שנית "ופטר חמור תפדה בשה"... לומר דדוקא שה בעינן ולא נפדה בכל דבר או בכסף... והטעם לזה כדאיתא ברש"י (שמות יג, יג) והוא ממדרש במדבר רבה פרשה ד' (ה) דמצרים נמשלו לחמורים, שנאמר (יחזקאל כג, כ) "אשר בשר חמורים בשרם", וישראל נקראו שה, ולפי שהרג הקב"ה בכורי מצרים ופדה בכורי ישראל, לכך גזר אומר דפטר חמור נפדה בשה... ומעתה פטר סוס וגמל יש לומר דנפדה גם כן בשה כחמור, משום דבר שהיה בכלל ויצא וכו', אלא דבחמור צריך דוקא שה מכח טעם שנמשלו בכורי מצרים לחמורים וכו', אבל פטר סוס וגמל יש לו שה פודה בשה כחמור, אין לו שה פודה בכל דבר...
מעתה תבין אמרי פה קדוש של רבי חנינא ששאל בסגנון שזכרנו, דאילו שאל שאלתו בפרטות מ"ט אין סוס וגמל פטרם צריך פדיון, הי' חש פן ידחנו, דהפירוש בש"ס דבאמת פטר סוס וגמל צריך פדיון, והא דכתיב ב' פעמים פטר חמור אתי לומר דחמור נפדה בשה וסוס וגמל בכל דבר וכפירוש השני שזכרתי. ועוד דאילו שאל שאלתו בסגנון זה, תינח אם הי' רבי אליעזר משיבו טעם וראי' דאין צריך פדיון כלל, אז הי' אתי שפיר, אבל אם יהי' התשובה דגם פטר סוס וגמל צריך פדיון, אז יצטרך לחזור ולשאול עוד אם פדיונו בשה כמו בחמור וכנ"ל, או בכל דבר, לכך בכל אופן שישאל יש מקום לדחותו הכי והכי, לכך התחכם ושאל באופן שלא ימצא עליו מקום תפיסה, ולכלול כל השאלות כאחד שיהיו חדא דשמעית מני' תרתי, וזה שאמר מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, ר"ל דכוונת שאלתו הי' להכריע לו הדין המוחלט מג' חלוקי דינין שיש לפרש בפטר חמור...
ורבי אליעזר הרגיש בצחות לשון השואל שנתכוין על ג' חילוקי דינין שזכרנו, והי' כדי להשיב ולהכריע על פי הב' טעמים שהיו לו בזה, ולכל טעם נשתנה הדין. והוא דהי' לו מקום לומר דטעם גזירת פטר חמור שצריך פדיון בשה, הוא כנזכר במדרש דמצריים נקראו חמורים וישראל נקראו שה, ולפי טעם זה צריך דוקא שה בחמור, כפירוש הג' הנ"ל. ועוד טעם אחר הל"ל טעם שפטר חמור צריך פדיון, משום שסייעו את ישראל בטעינת כסף וזהב וכו', ולפי טעם זה די לחמור שצריך פדיון על כל פנים, אבל מנא לן לומר דלהחמיר אמרה תורה שה, דלא יהא חמור מהקדש, ואם כן אמרי' דלהקל אמרה תורה שה בחמור, ופטר סוס וגמל שלא סייעו בטעינה זו אינם צריכים פדיון.
אפס לפי שהי' מקום השאלה במותבא רבה, וגם שהזכיר לשון שאלה, לכך לא הי' לרבי אליעזר אפשר להשיב להשואל טעם הב' לפי שסייעו וכו', והוצרך להשיבו טעם הראשון לחומרא... על פי... פתיחא ממדרש איכה (פרשה יב) דף מה ע"ד, וזה לשונו: "ויעל עליהם את מלך כשדים" (דברי הימים ב' לו, יז), "וישרוף את כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול" (מלכים ב' כה, ט), זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, ולמה קורא אותו בית גדול? ששם מתנין שבחו של מקום... העולה מזה דבית מדרשו של ריב"ז בשם בית המדרש הגדול יכונה. ומצינו סתם רבי אליעזר הוא רבי אליעזר בן הורקנוס תלמידו של ריב"ז, כנזכר בפרק ב בפרקי אבות (מ"ח): חמישה תלמידים היו לרבי יוחנן בן זכאי וכו', יעו"ש.
ומעתה מבואר שלא הי' רבי אליעזר יכול להשיב שואלו דבר בענין פטר חמור, מדהזכיר לשון שאלה... דלשון שאלה משמע שאלת הדין הלכה למעשה... וקיימא לן בטור יורה דעה סימן רמב וזה לשונו: ואסור לתלמיד להורות בפני רבו... ולא מיקרי הוראה אלא כשהורה הלכה למעשה... ושאלה זו היתה בבית מותבא, בבית המדרש הגדול, שהוא בית המדרש של רבן יוחנן בן זכאי רבו של רבי אליעזר הנשאל, לכך הי' אסור לו להורות הלכה למעשה ששאל בפני רבו.
אלא דקיימא לן בריש כתובות דף ז (ע"א) דלא מיקרי הוראה אלא לקולא, ולחומרא לא מיקרי הוראה... לכך מהכרח הי' לרבי אליעזר להשיבו גזירת הכתוב, ור"ל שהכריע לו הדין לחומרא מן ג' חילוקי דינין הנ"ל, ולחומרא לא מיקרי הוראה. ולשון גזירה מצינו בכתובות דף נז (ע"א) שהוא לשון חומרא, כפירוש רש"י (ד"ה בגזרותיו) הלכה כרבי מאיר בגזירותיו ובחומרותיו, והיתה תשובתו כאן: חומרות הכתוב הוא... דלהחמיר אמר הכתוב שה דוקא ולא בכסף, והטעם משום שנמשלו מצריים לחמורים וכו'. ורש"י בחומש תיקן כל זה, במ"ש: גזירת הכתוב הוא לפי שנמשלו וכו'. הכוונה שלא תטעה לפרש כסוגיות העולם דמ"ש גזירת הכתוב הוא, דליכא טעם במצוה זו... אלא שאל הכרעת הדין, והשיבו לחומרא כפירוש הג' הנ"ל, וגזירת הכתוב פירושו חומרות הכתוב הוא.
והטעם שהוצרך להכריעו לו כפירוש הג' שהוא החמור בכל ג' חלוקי דינין הנ"ל, לפי שאמר ליה, ר"ל שהוצרך דין הלכה למעשה...אבל אי לא היה אמר לי', ר"ל שלא הי' משיבו הלכה למעשה, הי' לו להשיב טעם אחר והוא לפי שסייעו בטעינת כסף וזהב וכו', ולפי טעם זה יש לומר... דדי לחמור שהוא קדוש דצריך פדיון...
אלא אי קשיא הא קשיא, למה נשאל מרבי אליעזר דוקא, דבזה נכנס בספיקות הנ"ל, ולא שאל מתנא אחר... ונראה... דהא קשה דקי"ל בטור יורה דעה סימן רמ"ו, וזה לשונו: אין שואלין את הרב מענין לענין אחר, אלא באותו ענין שהם עסוקים בו, כדי שלא יתבייש... וקשה [לרבי חנינא] ששאל מענין פטר חמור לענין אחר מאי רפידים, ואח"כ מאי שיטים, שאין ענין זה לזה כלל... וע"כ נ"ל דלתנא אחר אסור לשאול מענין לענין אחר שלא יתבייש, אבל לרבי אליעזר שרי דאין בו חששא שלא יתבייש, דאיתא במסכת סוכה (כז ע"ב)... רבי אליעזר... שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם וכו'. נמצא לרבי אליעזר שרי לשאול מענין אחר, ואין לחוש שלא יתבייש כשלא ימצא מענה להשיב, זה אינו, דיש לומר לעולם ידע טעם הדבר, ומה שלא השיבו הוא מפני שלא שמע מרבו, דדרכו בכך... ולכך נתכוין לשאול מרבי אליעזר דוקא ג' ענינים אלו.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, פרשת תרומה, עמ' תקכו-תקלב במהד' תשע"א)

מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים
5-6

היות זה מיוחד בבקר וצאן וחמור הוא מבואר, שאלו הם הבהמות הבייתות שמגדלים אותם בני אדם והם הנמצאים ברוב המקומות, וכ"ש בא"י, וכ"ש אצל ישראל שאנחנו כולנו רועים אבותינו ואבות אבותינו, "רועי צאן היו עבדיך" וגו'. אמנם הסוסים והגמלים אינם נמצאים על הרוב ולא בכל מקום. השתכל בשלל מדין, לא תמצא בו מבעלי חיים רק בקר וצאן וחמור, כי מין החמור לבד הוא הכרחי לבני אדם כולם, וכל שכן למי שיש לו עסק בשדות וביערים, "ויהי לי שור וחמור", אך הגמלים והסוסים אינם נמצאים על הרוב אלא ביחידים בקצת מקומות.

(מורה הנבוכים חלק ג פרק לט)

מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים
5-6

בפי' בראשית מט, יא בארנו כי החמור, בניגוד לסוס, הוא הבהמה של חיי רווחה שלווים. החמור הוא בהמת המשא עבור נכסי דניידי. שלושת סוגי הבכור, בכור האדם, בכור הבהמה הטהורה ופטר חמור, מייצגים אפוא את האדם, מזונו ורכושו. קדושתם של אלה מסמלת את העמדת המשפחה, מזון המשפחה ורכוש המשפחה לרשות ה'.

(רש"ר הירש, שמות יג, יג)

מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים
5-6

בגמרא שאל רבי עקיבא את רבי אליעזר: מה נשתנו פטרי חמורים? ובירושלמי שקלים: אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף, אף אתם תנו בעד בכורכם חמשה שקלים - עשרים גרה. והוא פלא, אם נענשו עבור זה, מדוע שבט יוסף צריך ליתן חמש סלעים, ולמי - לשבטו של לוי שהוא היה המוכר?! אם לא שהכוונה שאתם הסכמתם שפדיון אדם חמשה סלעים, לכן יקח לו פדיון נפש אדם חמשה סלעים, ולא יותר מכפי שקצב בדמיו.
אמנם נראה על פי מה שדרשו ביתרו פרשה כט "אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי" - אנכי הגדתי למצרים שברחתם, כדי שישמעו וירדפו וכו', והושעתי אתכם, שנאמר "ויושע ה'". והכוונה, כי אין שינוי רצון אצל ה' יתברך, רק הכל בסיבוב הסיבות ועלילות בהשגחה נפלאה... ובפרט יציאת מצרים, אשר הכנסתן למצרים היה בגזירה מוחלטת, ועל זה נכרת ברית בין הבתרים עם אברהם אבינו אשר היה צריך ליתן אותם בכור הברזל, לצרף אותן אשר יהיו נכנעין בטבען, ומוכשרים לייגע את נפשותם, וילמדו החכמות הרמות אשר התנוססו אז במצרים שהיתה הממלכה האדירה בתבל, ועוד טעמים כמוסים וגלויים לחכמת הבורא. לכן כאשר פסח ה' על כל בכור בבני ישראל, והרג כל בכור באדם ובבהמה אשר במצרים, שמזה ראו ההשגחה הפרטית ודבקות ה' יתברך לנבראים השומרים דרכיו וחוקיו, ציוה לזכרון אשר יקדישו כל בכור באדם ובבהמה - ובזה נכלל גם ביאתן למצרים על ידי יוסף הבכור מרחל. וייחד את החמור לזכור את הכנסתן למצרים על ידי החמורים, כמו שמבואר בפרשת מקץ "וישאו שברם על חמוריהם", לרמוז שהכניסה למצרים עד היציאה היה שלשלת ארוכה סיבות שונות, אשר כולם כאחד התלכדו ללמד מפעלות תמים דעים, אשר הכל בהשגחה מיוחדת... ועל זה יורה קדוש בכור אדם ופטר חמור.

(משך חכמה שמות יג, יג)

מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים א"ל גזירת הכתוב היא ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים
5-8

הנה רבינו [ר' יהודה החסיד] כאן ובכמה מקומות דרש טעמי דקרא. אבל אין הכוונה שהטעם שנאמר הוא יסוד וסיבת המצוה, עד כי בהתבטלות הטעם תתבטל המצוה, אך הם כדרוש וקבל שכר, עוד טעם מכמה אנפין דאורייתא, כאמרם בסנהדרין לט, א: מ"ט דשבועתא... ומבואר בירושלמי פאה פ"ד ה"ב: תני בשם ר' שמעון מפני חמשה דברים לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו, מפני גזל עניים, מפני ביטול עניים, מפני הרמאין, מפני מראית העין, ומפני שאמרה תורה "לא תכלה פאת שדך" וכו', שר"ל ר' שמעון בן יוחאי בעל רזי תורה, הוא הדורש בכמה מקומות טעמים הגיוניים למצוות ולפרטי הלכותיהן, אבל הדגיש כי סוף כל הטעמים והנימוקים היא מפני שאמרה תורה. וכן אמרו בבכורות ה' ע"ב: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, א"ל גזירת הכתוב היא, ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים, כי בידעו שגזירת הכתוב היא שפיר הותר לדרוש. ולכן רק היכא דאין נפ"מ לדינא דרשינן טעמי דקרא... ואם היו הטעמים כתובים בתורה אז היו נחשבים כטעמים עיקריים לסמוך עליהם גם להתירא, ולכן לא נתגלו בתורה, כאמרם בסנהדרין כא, ב: שני מקראות נתגלה טעמן בתורה ונכשל בהן גדול העולם... אבל טעמי תורה דרושיים לא יבואו להקל על פיהם, ולא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה, כי מה עמקו מחשבות ה' ומי עמד בסודו, ולא כתבו כל המטעימים כי אם להסמיך דברי מוסר והנהגות ישרות למקראי קודש.

(רבי ראובן מרגליות, מקור חסד על ספר חסידים סי' תקי אות ב)

מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים וכו' שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
5-10

"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - גם כן בעובדא ובמחשבה, בעובדא שיצאו ברכוש גדול ממש על ידי שישאלו כסף וזהב. ובמחשבה היינו בירור ניצוצי קרי, דנודע במחשבה אתברירו, וינצלו את מצרים רכוש גדול של הנפשות. ובזה יובן ש"ס דבכורות, מה נשתנו פטרי חמורים וכו', ומשני שהי' לכל אחד צ' חמורים טעונים כסף וזהב מצרים וכו'. ר"ל, מצרים שנקראים חמורים (יחזקאל כג, כ) על שם ערות הארץ, חומר עכור של טומאת קרי, ושם נצרפו ונזדככו ישראל בתיקון קרי, ונקרא כל אחד צדיק על ידי חמורים אלו שסייעו את ישראל להזדכך שם. והיו טעונים זהב וכסף של מצרים בגשמי, וברוחני מנצוצין, על דרך שנאמר (בראשית מז, יד) "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא במצרים", שהי' צדיק ובירר הנצוצין כמבואר בכתבים, יעו"ש, והבן.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, כתונת פסים, פרשת בחקותי, בסופו)

ועבדים דאמרו (יבמות סב ע"ב) דאין להם ייחס לדברי הכל, דכתיב "עם החמור" - עם הדומה לחמור... וכן איתא (בבא קמא מט ע"א) בנוגח שפחה מעוברת, דחמרתא מעברתא בעלמא דאזיק, מהאי קרא... ובגמרא דיבמות שם מבואר דעבדים גריעי בזה מעכו"ם דהם אינם כחמור... והיינו דעבד כנעני שגופו קנוי לאדונו לעבדו. הרי הוא כחמור שקנוי לבעליו לעבוד ולמשא... ושור אף דגם כן למשא, עילויא דידיה הוא על ידי אכילת בשרו ולכך נוצר. אבל החמור נוצר רק לעבדות האדם והוא מיוחד לכך... והעבד אף שאין קרוי בשר חמורים, שהוא נימול ויש חותם הברית בבשרו, ואינו בכלל עכו"ם ובר מצוות, ותחת כנפי השכינה כנ"ל. ובסנהדרין (נח ע"ב) דעבד יצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא. ובהוריות (יג ע"א) דגדל עמנו בקדושה. אבל גם בחמורים דישראל יש מעלה, וכמו שאמרו בחמורו דרבי פנחס בן יאיר ודרבי חנינא בן דוסא (שבת קיב ע"ב), וכן נתקדשו פטרי חמורים, ואמרו לפי שסייעו ישראל בביזת מצרים, והיינו לפי שהם עבדים דישראל. ועל כן נמשל גם כן לחמור. מה שאין כן מצרי עכו"ם שאינו קנוי לישראל, והם נקרא בשרם בשר חמור שאין קרוים אדם כנ"ל, אבל אינם בכלל עם הדומה לחמור כיון דאין קנוים לעבדות. אבל מכל מקום המשילם לחמור לפי שעיקר יצירתם היה גם כן רק לצורך ישראל ולעבודתם, וכמו לעתיד "ועמדו זרים וגו' ובני נכר אכריכם וכורמיכם".

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת וירא, אות א)

ושלח לו "עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים", והיינו אור תורה שבעל פה... "ועשר אתונות נושאות בר ולחם", מרמז על תורה שבכתב, ועל דרך מה שנאמר (משלי ט, ה) "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", ואיתא (זוהר ח"ג רעא ע"ב): נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבעל פה. ושלח לו עשרה חמורים ועשר אתונות, על פי מה שאמרו שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים. והיינו דקליפת מצרים שורש קליפת התאוה, כמו שנאמר (יחזקאל כג, כ) "אשר בשר חמורים בשרם" וגו', ושם היו הניצוצות קדושות מחמידו דאורייתא שהוא הטוב שבקליפת התאוה. ועל זה אמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", והיינו הניצוצות קדושות שיוציאו משם. וזה היה הכנה למתן תורה. וזה שאמרו מכספה וזהבה של מצרים, אף שבאמת היה כפשוטו הרכוש מכסף וזהב, בו היה נכלל גם הרכוש שהם הניצוצין קדישין. ולזה סייעו החמורים שהוא הקליפה שלהם, והם גם כן סייעו להוציא הניצוצין קדישין ועל כן נשתנו פטרי חמורים להתקדש. וזה ששלח יוסף לאביו שצריך להוציא ממצרים קדושת תורה שבכתב וקדושת תורה שבעל פה הכלול בתורה שבכתב. וזה שרמז לו בחמורים ואתונות, דהקדושה בזכרים פטרי חמורים, ועיקרו בא על ידי האתונות, דבפטר רחם תלה רחמנא. ושלח משניהם מספר עשר שמורה מספר שלם מכל וכל. ולכן שלח האתונות שהם מביאי הקדושה דפטר חמור, שהיו נושאות בר ולחם שמרמז על תורה שבכתב שהוא שורש הקדושה, ועשרה חמורים מטוב מצרים שמורה על אור תורה שבעל פה יינא דאורייתא דבעל פה שהיא הקדושה הכלולה בתורה שבכתב.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויגש, אות יב)

כתב רש"י על הפסוק (שמות כ, כג) "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו" - "שע"י המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גילוי ערוה ממש שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד, מ"מ הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים ק"ו: ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה". עכ"ל. למדים אנו מכאן גדר הדברים, איפה מתחיל הגדר של "מנהג בזיון". במצב של דומם, שאינו מקפיד על בזיונו, אינו מרגיש בזיון ואינו יודע כלל מה זה בזיון, ובאיזה בזיון אמרה תורה? רק בהרחבת פסיעות שאינו אלא קרוב לגילוי ערוה, אמרה תורה הואיל ויש בהן צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, שמכיון שיש בהם צורך על האדם להכיר את הצורך שיש בהן, להחשיב אותם ולתת להדבר את הכבוד הראוי... ליתן לו את המקום הראוי לו, להחשיבו ולהעריכו לפי הצורך שיש בו... משום שענין זה של כבוד הוא מעיקרי הבריאה להחשיב דברים, להכיר את הצורך שיש בהן.
ענין "יש בהן צורך" תופס מקום חשוב בהבריאה. מצינו בחז"ל שאמרו (בראשית רבה לג, ו) כי כל מין העורבים נברא בעולם כדי לישא לחם לחמשים נביאים שנחבאו במערה. רואים אנו מזה שמתטפלים עם מין שלם לאלפים ולרבבות... רק הואיל ויש בהן צורך, משום פעם אחד שהיה בהן צורך. כן מצינו שאמרו חז"ל שחמור זכה ליקדש קדושת פטר חמור משום שנשאו עליהם ביזת מצרים, הרי שמפני צורך זה נתנו לחמורים קדושה גדולה כזאת... נתבונן נא כמה מיני צורך יש לדוגמה בחתיכת עץ פשוטה, וכי מה אין עושים מעץ, הרי מעץ עושים כסא לישב עליה בני אדם, ויש להם עי"ז המנוחה ללמוד ולחשוב מחשבות חכמה, וכי אין צורך זה גדול מצורך של ביזת מצרים? ובודאי שיש כבר ע"ז האזהרה של "לא תנהג בהם מנהג בזיון", היינו להכיר ולהחשיב את הצורך שיש בזה, ולתת להדבר החשיבות והכבוד הראוי לה.

(רבי ירוחם ליבוביץ, דעת חכמה ומוסר חלק ג מאמר לד)

רבותינו הראשונים נבדלו בדעותיהם אם... יש שכר ועונש לשאר בעלי חיים. רב סעדיה גאון בספרו האמונות והדעות מאמר ג מביא ענין שכר ועונש לכל בעלי חיים. וכן מבואר בתשובות הגאונים זכר לראשונים סי' שעה, בדבר יסוריו של רבינו הקדוש ע"י שמסר עגל לשחיטה, המובא בב"מ פה, א, סיימו: הכין סבירא לנא, דכולהו בעלי חיים שהתיר המקום קריצתן והריגתן יש להם שכר, וקיי"ל שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה וכו'. אולם הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פי"ז כתב: הגמול לבע"ח שאינו מדבר לא נשמע כלל באמונתנו לפנים, וגם החכמים לא זכרוהו כלל, אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל כאשר שמעוה מכת המעתזלה ישר בעיניהם והאמינוהו וכו'...
וברד"ק מלכים א' יג, כח, על הפסוק ו"חמור והאריה עומדים אצל הנבלה לא אכל האריה את הנבלה ולא שבר את החמור" כו': הראה לנו בזה גמול החמור בעוה"ז לכבוד הנביא שרכב עליו, כי יש גמול ועונש בשאר בעלי חיים בעוה"ז בענין האדם, כמו שכתבנו בפירוש תהלים במזמור תהלה לדוד. והיא ברד"ק שם, פסוק "צדיק ה' בכל דרכיו", שכתב: זהו מבוכה גדולה בין החכמים, מהם אומרים כי כשטורף האריה הכבש הוא עונש הנטרף מאת האל יתברך, וכדומה לזה מצאתי בדברי רז"ל (חולין סג), ר"י כד הוי חזי שלך ששולה דגים מן הים הוה אמר "משפטיך תהום רבה", ומהם אומרים כי אין גמול ועונש בכל מיני החיים אלא לאדם בלבד, ואנחנו נאמר: יש גמול ועונש לשאר מיני בעלי חיים בעסק האדם, כי הנה מצאנו "ומיד כל היה אדרשנו", ונאמר (חבקוק ב) "ושד בהמות יחיתן" כו', ואמרו רז"ל: נשתנו פטרי חמורים מכל בהמות לפדותם, לפי שטענו ביזתם של ישראל וכו', מלמד שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובריה.

(רבי ראובן מרגליות, מקור חסד על ספר חסידים סי' מז אות ד)

"הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמרים בגמלים בבקר ובצאן" - נ"ל הטעם שסידר את המקנה בסדר זה, מפני שבקללה מתחילין מן הקטן, דהיינו הסוסים והחמורים שאין להם שום סימן טהרה, ואח"כ הגמל שהוא מעלה גרה, ואח"כ הבקר והצאן. והקדים הסוסים קודם החמורים משום שהחמור זכה אח"כ שנתקדש בבכורה. וזה אין להקשות דא"כ היה להקדימו אף לגמל, כלומר לאחרו לפרעניות, דהא משמע בפ"ק דבכורות דזה זכו בזמן יציאת מצרים אבל לא קודם לזה.

(רבי יעקב קמינצקי, אמת ליעקב, שמות ט, ג)

מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים וכו' שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים ועוד שאלתיו מאי לשון רפידים וכו' ר' אליעזר אומר רפידים שמה ר' יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה וכו' ועוד שאלתיו מאי לשון שטים וכו' ר' אליעזר אומר שטים שמה רבי יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות
5-18

בהאי דקאמר ר' יהושע שריפו עצמן מד"ת, וכבר הוו בה קמאי, דאכתי תורה מבחוץ, ומרפידים קרבנו לפני הר סיני, ומה זו תורה רפאי"ם יחשבו שרפו עצמן מדברי תורה? ועם שנצטוו איזה מצות במרה, לא יצדק רפו עצמן מדברי תורה... ואולם, הנה שמענוה, דבמעמד הר סיני היו לאחדים, כדכתיב "ויחן שם ישראל", וכולם כאיש אחד, ועי"ז קבלנו התורה, וכמה טעמים נאמרו בזה, אי משום דאין השכינה שורה אלא באחדות... ועוד בה, דכיון דהם באחדות אחד בזה אפשר לקיים התורה, דמה שקיים זה נחשב כאלו קיים חבירו, וכן מה שקיים חבירו נחשב כאלו הוא מקיים. באופן, דאחדות סיבת קיום הדת, והיא אבן יקרה יסוד מוסד ישראל ויסוד הגאולה...
היינו דאמרינן "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", שרפו ידיהם מן התורה, וכתבו המפרשים, שהיו בשנאת חנם, והיינו רפידים, קרי ביה פרידים, כי נפרדו איש מאחיו, ודין גרמא שאינם ראוים לקבל התורה, וכל עצמם שיצאו ממצרים לקבל התורה, ופריד"ה שיש ביניהם מעכבת. והיינו שרפו ידיהם מדברי תורה, שבמקום שיעשה הכנה בגופם לקבל תורה, אזלי בתר איפכא, דהשנאת חנם מסלקת השכינה ומונעת קבלת התורה. ולכן בא זדון עמלק הרשע. וזהו טעם מצות זכירת עמלק, כי בעבור שנאת חנם בא, וצריך לזכור שנבער מקרבנו השנאה והיינו לאחדים.
ואולם להבין כל המאמר הנזכר... הנה נתן ה' הארץ במעמד בין הבתרים לאברהם אבינו ע"ה על תנאי שישתעבד זרעו ת' שנה. וכאשר נימול אברהם אבינו ע"ה, נתן הארץ והתנה "והייתי להם לאלהים", והיינו, דנתינת הארץ ע"מ שיקבלו אלהותו יתברך. והנה בכתובות דף מד, אמר ר"נ: ב' שטרות היוצאין בזה אחר זה, ביטל ב' את הראשון, אי אוסיף ליה דקלא לתוספת כתביה, אי בעי בהאי גבי ואי בעי בהאי גבי. ופליגי רבוואתא, דרש"י והרי"ף ס"ל, דאי כתב תוספות בשני, דאמרינן אי בעי בהאי גבי, לא שיהיו שניהם קיימין, אלא, אם ירצה בשטר הראשון, יגבה השדה בלא הדקל, ואם ירצה בשטר ב', יגבה הדקל. אבל הרא"ש וסיעתו סברי דלא ביטל ב' את הא', והב' לתוספת הדקל נכתב, ושטר א' קיים, ויגבה הדקל בשטר ב', וכמתבאר הכל מפסקי הרא"ש ע"ש. איכו השתא, נובין ונדון בהאי מתנתא דארעא דיהבה קב"ה לאברהם אבינו ע"ה במעמד בין הבתרים וחזר ונתנה בעת המילה, הו"ל כשני שטרות בזה אחר זה, והשטר הראשון נתן הארץ בתנאי הגלות, והשני בתנאי קבלת אלהותו. וכאשר בא יעקב מצרים, סבור הוא ושבטי יה וזרעם לזכות בארץ עפ"י שטר הא', ולעבוד מצרים ת' שנה. ולזה אח"כ היו גוי מקרב גוי, דבשטר מעמד בין הבתרים לא הוזכר קבלת אלהותו אלא תנאי השעבוד. אמנם אז ירדו לשערים, מ"ט שערי טומאה, ולא יכלו להשלים, ובדבר ה' הפכו השיטה לזכות בארץ עפ"י שטר הב' של מילה, ושם נאמר קבלת אלהותו, ולא הוזכר גלות כלל. והשתא, כאשר שאל ר' חנינא מפני מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, והשיבו לפי שסייעו את ישראל לטעון כסף וזהב, ופירש מהרש"א, לקיום מאמר ה' "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", א"כ נתקיים השטר הראשון של בין הבתרים, והיו ת' שנה, והשלים המנין רבוי או קושי השעבוד, וכיוצא משאר תירוצים, ולכן קיים ה' את דברו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ומאחר שהחמורים נטפלו בקיום מאמר ה', זכו למצות פטר חמור. א"כ לדעת רש"י והרי"ף, דאי בעי בהאי גבי, היינו דהבחירה בידו, אם ירצה בשטר הא' לא יזכה בדקל וכו', ליכא למדרש רפידים שבא עמלק על שרפו ידיהם מד"ת, דלא נתחייבו לקבל תורה כפי שטר מעמד בין הבתרים, ולכן שאל, מה לשון רפידים, והשיב, רפידים שמה, ואין הכי נמי שלא בא עמלק על רפיון תורה, רק על חילול שבת שנצטוו במרה, כמ"ש פ' כל כתבי. זה דעת ר' אליעזר. ור' יהושע סבר כשיטת הרא"ש, דשטר הא' קיים ויגבה הדקל בשטר הב', ולכן, הן לו יהי דנשתעבדו ת' שנה, אכתי נתחייבו על שרפו ידיהם מד"ת, הצריכים לקיים גם השטר הב'.
ולדעת ר' אליעזר, דאמר רפידים שמה, נסתפק ר' חנינא, דאפשר דשיטים ידרוש כמ"ש בספרי, מקום השטות, והיינו כמ"ש בתנחומא, דמעיין שטים של זנות היה... וא"כ הוי שבח ישראל, דהמקום גרם לזה, אחר שאמר ר"א רפידים שמה, עדיין שאל, מה לשון שטים, מאחר דאי דרשת ליה הוי שבח ישראל קצת. והשיבו, שיטים שמה, דמה שבח הוא זה, הי"ל להתגבר על יצרם, והרי כמה רבבות ישראל שלא חטאו. ור' יהושע דדריש רפידים שרפו ידיהם מן התורה, אזיל לטעמיה, וה"נ דריש שנתעסקו בדברי שטות.

(חיד"א, דברים אחדים, דרוש יז לשבת זכור = חדרי בטן, דרוש לשבת זכור)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

וזה מבוכה גדולה בין החכמים, כי מהם אומרים כי כשטורף האריה הכבש והדומה להם, הוא עונש הנטרף מאת האל יתברך. וכדומה לזה מצאתי בדברי רז"ל (חולין סג ע"א): ר' יוחנן כד הוי חזי שלך ששולה דגים מהים היה אומר (מזמור לו, ז): "משפטיך תהום רבה". ומהם אומרים כי אין גמול ועונש בכל מיני החיים אלא לאדם בלבד. ואנחנו נאמר: יש גמול ועונש לשאר מיני בעלי חיים בעסק האדם. כי הנה מצאנו (בראשית ט, ה): "ומיד כל חיה אדרשנו", ונאמר (חבקוק ב, יז): "ושד בהמות יחיתן", ונאמר בגמול (מ"א יג, כח): ולא שבר את החמור. ופירשו רז"ל גמול בבהמות כגון החמור והכלב, כי אמרו רז"ל: מה נשתנו פטרי חמורים מכל בהמות לפדותם? ופירשו, לפי שטענו ביזתם של ישראל. ונאמר (שמות כב, ל): "לכלב תשליכון אותו", בשכר "לא יחרץ כלב לשונו" (שם יא, ז), מלמד שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריאה ובריאה (מכילתא, משפטים קצה).

(רד"ק תהלים קמה, יז)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

ובמה שנאמר פטר חמור תפדה בשה, פירש רש"י על דעת רז"ל: גזירה היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים, ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים טעונים מכסף וזהב. ולפי הפשט יפלא, שאדרבה בביאור מורים הכתובים היות הפדיון זכר למה שניצולו מן המות, שלא מתו עם כל בכור בהמה שמתו במצרים, וא"כ איך יורה על שהבכורות של מצרים דומים לחמורים. וגם מה שפירש רש"י שסייעו ישראל ביציאתם, א"כ לענין זה לא היה ראוי שימותו, ואדרבה לא היו צריכים פדיון.
אמנם על פשט הכתוב יתכן לומר שלא היה להם לישראל בהמה טמאה זולתי חמורים. והעד על זה מה שנאמר (במדבר טז, טו) "לא חמור אחד מהם נשאתי", ולא אמר לא סוס ולא גמל. ואל תתמה שגם לפירוש רש"י שכתב שסייעו ביציאתן, צריך לומר שלא היה להם לא סוס ולא גמל, שאם היה להם למה לא סייעו גם הם, שהרי משא גמל גדול משל חמור, ואם סייעו למה לא יפדו ג"כ בכוריהם, אלא ודאי שלא היה להם בהמה טמאה זולתי חמורים, וניצולו מן המות משאר בכור בהמה שבמצרים, ולכך נצטוו על פדיונם. ועד שני על זה מה שנאמר פרשת קרח (במדבר יח, טו) סתם שהבהמה הטמאה יפדה בשה, שנראה שלא היה שם רק חמור, ובשביל זה לא חששה התורה לבאר שאין פדיון רק לחמור, וכתב "בהמה טמאה" סתם, כאילו יאמר שהבהמה הטמאה שהיה להם יפדה.

(רבי אליעזר אשכנזי, מעשי ה', מעשי מצרים, פרק יח)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

והנה בזהב וכסף לא נאמר "כל הנמצא אתו". ויהיה הענין, כי הנה אמרו רבותינו ז"ל על פסוק (שמות יב, לו) "וינצלו את מצרים" שאין לך אדם מישראל שלא הוציא תשעים חמורים עמוסים כסף וזהב, על כן לא נאמר בהם "כל הנמצא אתו" רק בתכלת וארגמן כו', כי זהב וכסף אצל כולם היה נמצא. וההיקש בנחשת, שמן הסתם נמצא אצל הכל.
וזהו אומרו אחר כך "כל מרים תרומת כסף ונחשת" כו', לומר כי בכסף ונחשת לא כל הנמצא אתו הביא, כי הלא זה כל האדם, אלא "כל מרים" בלבד, וכל שכן בזהב. אך ביתר הדברים כי מי ומי אשר היו עמו אמר "כל אשר נמצא אתו כו' הביאו".

(אלשיך שמות לה, כג-כד)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

ושמא תאמרו, כי רוב כסף וזהב אשר נתן לנו ה' - וכמאמרם ז"ל שלא היה איש מישראל שלא הוציא ממצרים תשעים חמורים נושאי כסף וזהב ושמלות - החטיאוני... אין זו טענה, כי הן לוֹּ עשיתם את העגל מכסף, היתה חטאתכם קלה - כמדובר - כמעט, באומרם, כי כסף שהרביתי לכם החטיאכם. אך הנה לא עשיתם אותו כי אם מזהב, אשר ממנו לא הרביתי לכם, כתלונתו יתברך באומרו (הושע ב, י) "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל".

(אלשיך דברים א, א)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

"הביאו בני ישראל נדבה" - שלא תאמר מה הביאו? כל מה שהביאו אינו אחד מני אלף ממה שלקחו הם במצרים חוץ ממה שלקחו על הים ובבעל צפון... כי אמרו ז"ל שכל אחד הוציא ממצרים תשעים חמורים נושאים כסף וזהב, אם כן מהו שכל כך הוא משבחם ואומר "הביאו", "הביאו"? לזה אמר "הביאו בני ישראל נדבה", על הנדבה לבד שהתנדבו כל הצורך לבד אני על זה משבחם ואומר "הביאו", "הביאו", ואני נותן להם שכר. לזה כפל, שאחר שאמר "כל איש ואשה אשר נדב לבם", אחר כך אמר "הביאו בני ישראל נדבה", לומר: על נדבת לבם לבד אני נותן להם שכר, שנאמר (הושע יד, ה): "אוהבם נדבה" - על הנדבה לבד אני אוהבם.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, שמות פרק לה, כט)

ה: שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

אפשר שכוונת אומרו "לא חמור אחד מהם נשאתי" שכולם טענו את בעירם... מהביזה כמ"ש בפ"ק דבכורות... שאין לך כל א' וא' מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספא ודהבא של מצרים, ואמרו פרק קמא דסוטה דף יג, שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא נתעסק ביוסף. וזה שאמר "לא חמור אחד מהם" שטענו מהביזה "נשאתי", אף שאני הייתי נושא ארונו של יוסף שעל כל ישראל מוטל, ומצינא לאשתעויי דינא "תנו לי חמור א' מהביזה כי שלוחכם אני לשאת ארונו של יוסף", עם כל זה "לא חמור" וכו'.

(חיד"א, ראש דוד פרשת קרח)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

"פקוד יפקוד"... ירצה לרמוז על ב' דברים, על הרחקת הנזק, היא הצלתם מעוני מצרים ומעול סובלם, והקרבת התועלת, שיצאו ברב טוב לבית ישראל, דכתיב (בראשית טו, יד) "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". וטעם שרמז להם דבר זה, לפי שהוא נוגע לשבועה, שלא יהיה להם דבר זה סיבה למניעה לבל יעלו עצמותיו לצד שיהיו טרודים באסיפת הון וטעינת כסף וזהב כי ירבה, כאומרם ז"ל שאין לך אדם מישראל שלא טען עשרה חמורים מכסף וזהב של מצרים, וזה יהיה סיבה למניעת הדבר, לזה אמר "השבע וגו' לאמר פקוד יפקוד" - גם פקידת העושר, ואף על פי כן תדחקו עצמכם ותסבלו עצמותי, הגם שיהיה להם מאמצעות כן הפסד כשיעור משאו מכסף וזהב.

(אור החיים, שמות יג, יט)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

על ג' רגלים עולם עומד, תורה, עבודה, גמילות חסדים. והנה במדבר לא שייך גמילות חסדים, כי מי הוא העני? הלא הכתוב העיד שלא חסר להם דבר, ומלבד כי אמרו דעני שבישראל היה לו צ' חמורים טעונים ביזה ממצרים. וגם עבודה לא היתה להם, דכתיב [עמוס ה, כה] "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר", ודרשינן בספרי [בהעלותך פ"ט] כי תמידין היו מקריבים כהנים ולא ישראל ע"ש. ולא היה רק רגל א' שהיא תורה... וזהו אמרו [ב"ב עד ע"א], וזקיפו חד כרעא, והיינו התורה שהיא רגל א' והוא שזקפו כלפי מעלה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

איתא במדרש רבה (במדבר רבה פי"ח, כא) ובתנחומא פרשת קרח (סי' יב) שה' אותיות מנצפ"ך מורים על הגאולות... צ"ץ הוא משיח דאתמר גביה לעתיד לבא "צמח צדיק" (ירמיה כג, ה). והנה על זה התחיל משה להתפלל על סוד אלו ה' אותיות של מנצפ"ך, שהם מורים על ה' גאולות, לזה אמר "בעת ההיא", מה שיהיה לעתיד הגאולה באותיות צ"ץ רצה לתקן, ההוא קרי ביה הה"א, שהוא ה' אותיות מנצפ"ך... "אעברה נא", רוצה אני להשלים ה' אותיות של מנצפ"ך, כי הגאולה עתידה יהיה באות צדי"ק, ועתה בגלות "מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיה [נז, א]), רמז על אות צ"ץ מן מנצפ"ך, לכן כשאכנס לארץ ישראל אעביר הרע מן העולם... ויתקיים קרא "אמרו צדיק כי טוב" (ישעיה ג, י) שהוא "צמח צדיק", כי "אמת מארץ תצמח" (תהלים פה, יב), שהוא משה אמת ותורתו אמת (ב"ב עד ע"א), אז "צדק משמים נשקף", ר"ל צדי"ק משמים נשקף, ואז (תהלים פה, יג) "גם ה' יתן הטוב ויעביר הרע מן העולם". והשיב הקב"ה "רב לך", כבר השלמת אז צדיק ורב טוב לבית ישראל היה בשבילך "פרי צדיק עץ חיים" (משלי יא, ל), שזכו ישראל בשביל משה לקבל התורה שהוא עץ החיים, ובשבילו זכו ישראל שלכל אחד ואחד לא היה לו פחות מצדי"ק חמורים שהיו נתונים וטעונים כלי כסף וכלי זהב ממשא מצרים, וזה היה בשבילך, לכן "אל תוסף דבר אלי עוד".

(רבי נתן שפירא, מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן רלג)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

...משה רבן של כל הנביאים, שמצינו שהי' עניו מכל אדם, ומה זה שמצינו שהי' מקנתר את ישראל שהיו ספונים וחשובים, הן ביחוסן שנתייחסו ושם י"ה העיד עליהן, והן בחכמתן שהיו כולם נביאים בהקיץ בקבלת התורה, והן בעשרם שהי' לכל א' צ' חמורים טעונים מכספם וזהבם של מצרים, ואיך זלזל בכבודן ואמר "ממרים הייתם עם ה'" וגו' (דברים ט, ז)... וכיוצא בזה שדיבר עמם קשות?... לכך בא משה רבינו ע"ה עצמו לתרץ ואמר "האזינו השמים ואדברה", ר"ל מה שהוא במילי דשמיא אדברה קשות נגדכם, אבל במילי דעלמא שהוא ארצית אז "ותשמע האר"ץ אמ"רי פי", שהי' עניו ונזהר בכבודן.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת אמור)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

"משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" - פירש רש"י: אף שהיו להם בהמות הרבה מחבבים היו את המצוה. וכך אמרו ז"ל בבכורות שלכך נתקדשו פטרי חמורים שסייעו את ישראל ביציאתם ממצרים טעונין מכספא ודהבא. וי"ל עוד מפני שבאותו יום שיצאו היה יום טוב, ולא היו מותרים בהוצאה, לכך הניחו על החמור, כדאיתא בריש מי שהחשיך [שבת קנג ע"א]: אם אין עמו עכו"ם מניחו על החמור. משא"כ בבציקות שהם אוכל נפש נשאו בעצמן כדי שיוכלו להטעין על החמורים כספם וזהבם כאשר יוכל שאת.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות יב, לד)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

"לא חמור אחד מהם נשאתי"... י"ל דלאו חמור כפשוטו, אלא כלפי שאמרו חז"ל אין לך עני שבישראל שלא היה לו תשעים חמורים לובים טעונים מטוב מצרים כספם וזהבם, ומשה רבינו ע"ה נפנה לקיים שבועת יוסף ולא לקח לו מאומה, והי' לו לבקש מהם משא חמור אחד לכל הפחות, שהרי השבועה היתה עליהם, "כי השבע השביע את בני ישראל" (שמות יג, יט), את כולם... אלא הי' כמת מצוה שאין לו מתעסקים ואני התעסקתי עמו, א"כ הי' לי לשאול מכם חמור אחד, ולא נשאתי מכם... [וכך פירש ראש דוד פרשת קרח].
אך ידוע כי אנשי אלכסנדריא של מצרים טענו עם ישראל לפני אלכסנדר מוקדון ובקשו שישראל יחזירו להם ביזת מצרים, והשיבו שחייבים להם שכר עבודה של ס' רבוא ת' שנה, ע"ש בפרק חלק (צז ע"ב). נמצא לפ"ז ליתא להנ"ל, שהרי משה לא הי' בעבודת מצרים ואינו מגיע לו פרוטה מהביזה, ומדלא הו"ל לשאול כלי כסף וכלי זהב הלך ונתעסק בעצמות יוסף, והוה כמו זה נהנה וזה לא חסר. אך ידוע שתשובה זו הי' רק לדחות המצריים בקש, כי לא הי' הביזה שכר עבודה, גם לא עבדו ד' מאות שנה, ולא הי' אלא שלל מלחמות, והי' לו למשה ליטול חלק בראש (כמלך שנוטל חלק בראש השלל והביזה), ושפיר אמר "לא חמור אחד מהם נשאתי".

(רבי משה סופר, תורת משה, במדבר פרק טז)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

שורש כל המדות טובות הוא מדת אהבת חסד ולהיות טוב לכל... וענין זה הורה לנו הכתוב באמרו [דברים ח, ד] "שמלתך לא בלתה מעליך", מזה נשפוט כי כל ארבעים שנה הלכו בטכסיס וסיגנון אחד, בשגם שלכל אחד היה תשעים חמורים טעונים, אעפ"כ היו מסתפקים במלבוש אחד, ולא בקשו טכסיסי מלבושים חדשים... וזה היה החסד נעורים שאמרו חז"ל [ויקרא רבה פרשה לב, ה]: בשביל ג' דברים נגאלו ממצרים: שלא שינו שמם ולשונם ומלבושם.

(רבי מנחם מנדל מרימנוב, מנחם ציון, פרשת בשלח, בסעודת ליל שבת פ' כי תצא, על שמות טז, לא)

ה: שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

בסיני כתיב "ויחן שם ישראל" וגו', ואמרו ז"ל: כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות היו בתרעומות ובמחלוקות, וכן אתה מוצא כתוב תיכף ביציאתם ממצרים ויסעו ויחנו שמשמעי בתרעומות ובמחלוקות. והדבר יפלא, מאין היו להם אז תרעומות ומחלוקות, שאז לא היו ביניהם שום מסחר וקנין ודין ודברים, והי' להם לכל אחד ואחד עושר למכביר כמ"ש... אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים. ועוד שמחת יצי"מ היתה צריכה למנוע מהם כל מחלוקת, כידוע שאדם בעת שמחתו יכול לסבול אפי' שונאו... וא"כ לפי השכל היתה צריכה להיות אז ביניהם אחדות שלימה בתכלית, ומ"מ היו להיפוך בתרעומות ובמחלוקות, ע"כ נסתעף מזה שהמצרים לקחו את האחדות.

(שם משמואל פרשת וישלח תרעו)

ה: שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

במדרש רבה (פרשה לג): בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה על עסקי המשכן אמר לפניו רבש"ע יכולין הם ישראל לעשותו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אפי' אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אמרו רבנן אף במן שהי' יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות... מה שהי' המן מוריד להם הביאו. ויש להבין מה התפלא משה רבינו ע"ה כ"כ אם ישראל יכולין לעשותו, והא כתיב (תהלים קה) "ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל", ובש"ס בכורות: שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא הי' עמו תשעים חמורים לובים טעונין מכספה וזהבה של מצרים. ועוד מה השיב לו הש"י אפי' אחד מישראל יכול לעשותו, שבודאי לאיש פרטי לא הי' לו כל הצורך, כמפורש בכתוב בויקהל שזה נמצא אתו זה, וזה זה. ונראה דקאי עפי"מ שכתבנו לעיל שהמשכן מקביל לשלש הקדושות שבאדם, לזה התפלא משה, אם ביכולת ישראל להגיע לקדושה עליונה כזו שיהי' קדוש ומובדל מכל עניני עצמו, אלא הכל לצורך גבוה. וזה שהשיבו הקדוש ברוך הוא שהכל תלוי ברצון, ואין לך דבר העומד בפני הרצון, וכל אחד מישראל יכול להגיע עד למעלה היותר גבוהה... עיקר הנדיבות שהוא משליך ממנו כל הרצונות וכל תאוות עוה"ז ומוסר את לבו ודעתו ורצונו להש"י, ואם עושה כן אז לאט לאט מתקדש והולך עד שבאמת ניתק ממנו כל ענין שהוא היפוך הקדושה, ויכול להגיע עד רום המעלות, וכמו שם הי' בנדבת המשכן גם בפועל, שכל מה שנדבו לבם ורצונם להביא הי' המן מוריד להם.

(שם משמואל פרשת תרומה תרעב)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

פרעה, כאשר שמע כי הולכים להלן ואינם שבים מצרימה, התחיל לצעוק: ווי ווי - מלכים אשר לנו מס נותנים, שוב לא יתנו, בשמעם כי עבדינו ברחו מאתנו, ופייס לכל עמו לרדוף אחריהם, ושר של מצרים נסע עמהם. והוא לא ידע כי זוהי עצה ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לתת לעמו ישראל ביזת הים - "תורי זהב" "עם נקודות הכסף" - מביזת מצרים, לקיים הבטחתו לאברהם אבינו ע"ה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", עד שאמרו ז"ל... "אין לך א' מישראל שלא היה לו שמונים חמורים לובים, פי' חזקים, טעונים מכספם וזהבם של מצרים"... והנה פרעה הלך לטובתו כנ"ל, אך לא ידע כי זה עצה בדרך הטבע לעורר לבו הרע לשכוח מה שהי', כי צעקו "כולנו מתים".

(רבי שמחה זיסל זיו, חכמה ומוסר, חלק א סימן סב)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

איתא בבעל הטורים (ריש תרומה) בשם מדרש, וז"ל: פתח "דבר אל בני ישראל" בלשון פיוס, כמו "דברו על לב ירושלים", בשביל שהי' בו חסרון כיס פייסם. והנה ידוע בגמרא... אין לך כל אדם מישראל שלא הי' לו פ' חמורים לובים טעונים זהב וכסף מביזת הים. ועוד איתא במדרש, שעם המן ירד להם אבנים טובות. והנה נדבת המשכן הי' מעט מאוד, כמובן מסה"כ של כסף וזהב שנכנס במשכן, לא הי' רק מעט על כל איש ואיש, וזה הי' לכבודם ולגדלם, פייסם על מעט הצער של הממון. מי שסובל הרבה על קיום התורה, כמה פיוסים באין תכלית יהי' לו, אין העולם יכולים לקבל הרעיון הזה.

(רבי שמחה זיסל זיו, חכמה ומוסר, חלק א סימן עז)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

תיכף אחר שירת הים... "ויסע משה את ישראל מים סוף", פירש רש"י ז"ל: "הסיען בעל כרחן". פירוש, לפי שהי' טרודים בביזת הים המרובה מאד, כמבואר בבכורות. וראה, אמון פדגוג כמרע"ה, שקיים תיכף ומיד כמו שאמרו: "סעודתך שהנאתך ממנה - משוך ידך הימנה" (גיטין ע ע"א), פירוש, שהאדם צריך להרגיל עצמו גם בדבר המותר, שיהי' במדה ומשקל. והנה ביזת הים הי' מצוה, כאמרם ז"ל: שלא יאמר אותו צדיק וכו' "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם (ברכות ט ע"א). ועם כל זה, כשראה מרע"ה שהי' מרבין יותר מדאי, הסיען בעל כרחן, להראות להם דרך בכל עניני עוה"ז כנ"ל... סיפר לנו הכתוב כי תיכף ומיד "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים כי מרים הם" (שמות טו, כג) - להורות להם בחוש, מה יועיל לכם עתה הכסף והזהב והאבנים טובות שרכשו בביזת הים, והם קרובים למות בצמא, לולא משה צעק אל ה', "ויורהו עץ" בעלמא - לא כסף לא זהב לא אבנים טובות המחי' אתכם, אבל עץ בעלמא ברצון ה' יחי' אתכם, ואין לכם לשום זהב כסלכם, אבל ברכת ה' היא תעשיר, והברכה היא ג"כ ביסודות הפחותים, כמו מים שאין להם מחיר ועצים המצוי' בכל מקום.

(רבי שמחה זיסל זיו, חכמה ומוסר, חלק א סימן קכז)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

מצינו בנשיאים בפ' נשא (במדבר ז, יב) "ויהי המקריב ביום הראשון וגו' למטה יהודה". ופירש רש"י:... "זה קרבן נחשון" - משלו הביא. וכן כתוב בכל נשיא ונשיא "זה קרבן" כו'. והנה זה הי' לא כבר אחר ביזת הים... ואמרו ז"ל "שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים - פי' חזקים - טעונים כסף וזהב ממצרים". וא"כ מאי רבותא שהקריבו קרבנם המעט, נגד התורי זהב עם נקודת הכסף שנתן להם הקדוש ברוך הוא? ועם כל זה לא מנע הכתוב מלחבבם, ולהודיע בכל נשיא ונשיא בפני עצמו זה קרבן וכו', ללמד שמשלהם הביאו. הרי ראינו כמה הקדוש ברוך הוא משלם שכר טוב בעד צדקה למקדש, כי זה כבוד ה', אף שגם כל ישראל התנדבו. ומכ"ש בדור הזה, אשר לא הי' לנו תשעים חמורים טעונים, ובפרט בדבר שלא רבים יחכמו לחזק תורה ומוסר גם יחד - מקדש מעט, ואדרבה רבים יבוזו למוסר... א"כ איפה המבין לכבד ה' מהונו בדור הזה שכרו מרובה מאוד.

(רבי שמחה זיסל זיו, חכמה ומוסר, חלק ב סימן רעה)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

"וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" - ברש"י: שיורי מצה ומרור מפני חיבוב מצוה. ובזה יש להבין למה הפסיק בין פסוק "וישא העם את בצקו" לפסוק השייך אליו "ויסעו מרעמסס סכותה", בפסוקי "ובני ישראל עשו כדבר משה וגו' וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום", היינו לאשמעינן שלא תאמר שלכך נשאו משארותם על שכמם, שלא הי' להם מי ישא אותם, קמ"ל ש"בני ישראל עשו כדבר משה וישאלו", ואין לך כל אחד שלא הי' לו משא תשעים חמורים טעונים במשא, והיו יכולים להשים גם משארותם עליהם להוליכם, אלא משום חיבוב מצוה נשאו בעצמם על שכמם.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, שמות פרק יב, לד)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

"ויאמר אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך" וגו' - יש לפרש, אחר שגאל הקב"ה אותנו מעוני ועינוי ומשפלות מצרים ונעשינו בני מלכים עשירים מופלגים, כל אחד הי' לו תשעים חמורים משא כל טוב, וראו בנקמת אדוניהם הצוררים בהיותם גוססים, וכל אחד הכיר אדונו ולקח ממנו לעיניו כל כספו וזהבו אשר עליו (עיין ילקוט רמז רלט), אשר בכוונה לקחו המצרים למלחמה כדי שילחמו בכל חוזקם עי"ז נגד ישראל, ונתכבדו ונתפרסם גדלם ותפארתם לעיני כל העולם כדכ' חיל אחז יושבי פלשת אילי מואב וגו', יותר אין אדם יכול להשיג בעוה"ז, לעלות משפלות גמור כזו לרום גדולה ועושר ותפארת כל כך. ובאמת מה תכלית מכל זה? הכל הבל, רק "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא". לכן מסיים הפרשה אחר כל הנסים והמעשים האלו "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך" וגו'.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, שמות פרק טו, כו)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

"ויקהל משה" - ביקש נדבה מכל ישראל בהקהל כדי שיתביישו כל אחד מחבירו ויתנו, וכפה להם בזה כמה דתנינן (ב"ב ח ע"ב) כופין על הצדקה, יען היה יודע כי יש להם וביכולתם ליתן, כי כל אחד הוציא תשעים חמורים משא כסף וזהב, ולהוציא לפרנסה לא היו צריכים במדבר כי הי' להם מן.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, שמות פרק לה, א)

ה: שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

הארבעה בנים המה כנגד ד' דורות. האחד - דור מדבר שקבלו התורה והיו חכמים מחוכמים בתורה... וירד להם מן בכל יום אשר בו כל מיני מטעמים, ולא הי' להם דאגה על מלבושים, כי שמלתך לא בלתה מעליך, וכסף וזהב הרבה לרוב היה להם שהוציאו ממצרים (...שכל אחד הוציא עמו תשעים חמורים טעונים כסף וזהב), וכל מחשבותיהם ומעשיהם רק לעסוק בתורה ובמצות, וזה הוא דור "החכם".

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, ויקרא, הגדה של פסח)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

איתא שהחמורים סייעו לישראל לישא ביזת מצרים, היינו שביציאת מצרים יצאה הדעת מגלותה, וישראל הוציאו אפילו דעת מועטה וקטנה. וזה הרמז בחמורים שהם קטני הדעת (במדבר רבה כ, יד).

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, פרשת בא, שנת תרצב)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

איתא במדרש (שמות רבה פרשה כ, יז): "ויקח משה את עצמות יוסף" (שמות יג, יט) - עליו הכתוב אומר (משלי י, א) "חכם לב יקח מצות"... החשיבות בלקיחת העצמות היתה בזה שמשה רבינו נשא העצמות בידיו, כי ישראל הוליכו משאם על החמורים כדאיתא בגמרא שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים וכו', אבל משה רבינו ע"ה נשא העצמות בידיו.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, פרשת בשלח, שנת תרצ"ח)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

בטבע האדם, כאשר נגרם לו איזה נזק קל ע"י חבירו, אף שרעהו אינו אשם כלל בזאת, וכגון שבהליכתו נתקל בחבירו ונפל ארצה, אף שהאשמה תלויה בו בעצמו שלא שם לבו על דרכיו, מ"מ מתמלא קפידא וכעס על חבירו... והנה עתה ניחזי, שעברו על מצרים כל עשרת המכות... וידעו הכל שהוא עבור בני ישראל, והמצרים היו ספוגים בשנאת ישראל עוד מקדם, א"כ פשוט שהיו חייבים לשנאתם עתה לאין שיעור, ומ"מ נתן ד' את חן העם בעיני מצרים, ונשיאות החן היתה רבה כ"כ עד שהשאילום כל בגדיהם וחפציהם הטובים... עד שאמרו חז"ל שאין לך אדם מישראל שלא יצא ממצרים עם שמונים חמורים לובים טעונים כסף וזהב... וההתבוננות בזה גרידא חייבת להביא אותנו לאמונה בהשי"ת.

(רבי יחזקאל לוינשטיין, אור יחזקאל, אמונה, עמ' רו)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

היאך יצאו כלל ישראל ממצרים והספיקו כולם להגיע בלילה אחד עד לרעמסס, והרי עם רב היו?... המתבונן בזה יראה בחוש שהא שנאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים" הוא פשוטו כמשמעו. וביותר שבליל יציאת מצרים אסר להם הקב"ה לצאת מפתח בתיהם עד שעת היציאה ממש, והיו צריכים ליטול את כל רכושם... ובאותו זמן שאלו מאת המצרים כסף וזהב, שאמרו חז"ל שלא היה איש מישראל שלא נטל עמו שמונים חמורים לובים טעונים כסף וזהב מרכוש מצרים, וכל זה היו צריכים להספיק לעשות במשך שעות ספורות... המתבונן בענין זה גרידא יוכל להתחזק באמונה ולראות נפלאות השי"ת שאין להם שיעור.

(רבי יחזקאל לוינשטיין, אור יחזקאל, אמונה, עמ' רעו-רעז)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו"... (שמות כה, ב)... ומבואר דכתיב שיקחו את התרומה רק מאשר יתן מתוך נדיבות הלב... ולכאורה הוא פלא, וכי יתכן שלאחר ששמעו ציווי ד' ליתן תרומה לבנין המשכן, שיתן אדם מתוך כפיה ואי רצון?... וא"כ מדוע הזהיר הכתוב שלא ליקח מאלו שלא יתנו מתוך נדבת הלב? והרי היו בני ישראל עשירים מאוד, וכדאיתא בחז"ל שאין לך איש מישראל שלא יצא עם שמונים חמורים לובים טעונים מטוב מצרים... וא"כ היאך יתכן שלאחר ציווי ד', וביותר שהרי משכן עשוי לטובת כלל ישראל, יתנו אנשים שלא בחפץ לב?... כן הם הכוחות והמדות הטמונים במעמקי הנפש, והכוחות והמדות אין להם שייכות כלל להבנת השכל... ועל כוחות אלו אין שליטה כלל להבנת השכל... וכל שאינו עמל ע"ז, שולטים בו כוחות הבע"ח ואינם נשמעים כלל לפקודת השכל.

(רבי יחזקאל לוינשטיין, אור יחזקאל - מדות עמ' רטז-ריז

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים
8-10

לעם ישראל היה קשה מאוד לעזוב את ים סוף עד שהיה על משה להסיען בעל כורחן [מדרש תנחומא ישן, בשלח סי' טז]. למרות שעמוד הענן החל לנסוע ועל ידי כך באה לידי ביטוי הוראתו של הקב"ה לעזוב את ים סוף ולהתחיל ללכת לעבר ארץ ישראל, אך מכל מקום היה קשה לישראל לעזוב את המקום בו הם נעשו לעשירים גדולים... מפני שישראל בקשו עוד ועוד ממון... וכל זאת למרות שכל אחד ואחד מבני ישראל אסף סכום אגדי של ממון וכדאיתא במסכת בכורות שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים... לאור הדברים הללו מתבארים דברי חז"ל המתארים את הנסיעה מהר סיני כפורענות וחטא [שבת קטו ע"ב], שהרי על כלל ישראל להתייחס אל התורה ומצוותיה לפחות כמו שהם התייחסו אל ים סוף ואוצרותיו, ולכן היו ישראל צריכים לבקש להישאר בהר סיני ולהיות שמחים כמוצאי שלל רב על כל מצוה ומצוה שניתנת להם... אולם כל זה לא קרה ועם ישראל הלכו מהר סיני בדרכם לארץ ישראל בלי מספיק צער... ולכן קורא הקב"ה לנסיעה זו פורענות.

(רבי מאיר הלוי חדש, אור מאיר ח"ב, פרשת בהעלותך, עמ' קלח)

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים ועוד שאלתיו מאי לשון רפידים ואמר לי רפידים שמה ר' יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה
8-14

צריך אני לבאר מספר צ' חמורים מהו... ונראה, דאיתא בספרי פ' ראה (פיסקא סז)... דביזת מצרים וביזת הים הי' במקום הענקה של עבד עברי היוצא בשש... צריך אתה לדעת שיעור הענקה כמה הוא, דאיכא פלוגתא דתנאי בקדושין דף יז (ע"א): תנו רבנן כמה מעניקין לו, רבי יהודא אומר שלושים, כשלושים של עבד... רבי שמעון אומר חמשים, כחמישים דערכין... כאן דפליגי בקבלה מרבם, דרבי יהודא קיבל מרבו גזירה שוה נתינה נתינה, ורבי שמעון קיבל מרבו גזירה שוה מיכה מיכה... אם כן אין בידינו להכריע קבלת מי עדיף... יש לתפוס שיעור המרובה, דהא כתיב "אשר ברכך ה'"... מבואר בספרי... פ' ראה, וזה לשונו: "וזכרת כי עבד היית במצרים" (דברים טו, טו) - מה במצרים הענקתי לך ושניתי לך, אף אתה הענק לו ושנה לו, מה במצרים ברוחב יד אף אתה ברוחב יד... מה במצרים הענקתי לך ושניתי לך, שהי' נותן הענקה לישראל בעד כל שש שנים שהיו במצריים, אף אתה אם נמכר לך על י"ב שנים הענק לו סוף ששה שנים ראשונים, ושנה לו סוף ששה שנים שניים, ואתי שפיר.
העולה מספרי זה, דיש ליתן לעבד שיעור הענקה חמשים סלע בעד כל ששה שנים... צא וחשוב כמה פעמים ששה יש בתוך ת' שנה שהיו ישראל משועבדים במצרים... הרי יש ס"ו פעמים ששה שנים... ולפי הנ"ל שהיה מגיע לכל אחד בעד כל שמטה חמשים סלע דהיינו ב' מנה, דכל כ"ה סלע הוא מנה אחד, מאה דינר, אם כן ס"ו פעמים ב' מנה הוי קל"ב מנה. צרף ועשה מכל ס' מנה א' ככר... אם כן ק"ך הוי ב' כיכר, י"ב מנה הוי חמישית הככר, שהי' חלק הענקה לכל אחד מישראל בעד ת' שנה...
ואמרו חז"ל (תנחומא בשלח א) "וחמושים עלו בני ישראל" (שמות יג, יח) - אחד מחמש מאות עלו וכו', ור"ל שכל אחד מיוצאי מצרים הי' רק חלק אחד מת"ק של קודם ימי האפלה... אם כן מגיע לכל אחד ת"ק פעמים ב' ככר וחמישית הככר... ועלה... לסך 1100 ככר...ועוד יצא לנו מזה דקריא רחמנא שכיר, דשכיר אינו עובד את רבו רק ביום... וישראל שהיו משועבדים במצרים ימים ולילות... נחשבין הלילות גם כן כמו הימים, ומגיע עוד אלף ומאה ככר, סך הכל 2200 ככר.
ועוד... דקיימא לן בטור חושן משפט סימן שמב: השוכר בית לשנה הוי חודש העיבור בכלל, אבל אם שכר לחודש או לימים אין חודש העיבור בכלל וכו', יעו"ש. וישראל שהי' להם דין עבד עברי במצרים, ועבד עברי יש לו דין שכיר יום... שלא יהי' חודש העיבור בכלל... צא וחשוב כמה חודשי העיבור יש בתוך ת' שנה, לפי מה דקיימא לן בכל מחזור קטן של י"ט שנים יש שבע שנים מעוברים... ת' שנה יש בו כ"א מחזורים שיש בו קמ"ז שנים מעוברים, ויש לך יתרון קמ"ז חודשים... סך הכל י"ב שנים... ובעד כל ששה מגיע הענקה חמשים סלע שהוא ב' מנה, אם כן לי"ב שנה מגיע לכל אחד ד' מנה. וקודם ימי אפילה שהי' על אחד ת"ק וכנ"ל, וחלק הענקתם מגיע ליורשיהם, אם כן חשוב ת"ק פעמים ד' מנה, הוי אלפיים מנה... 1920 מנה הוי ל"ב ככר, ונשאר עוד פ' מנה לתשלום אלפיים מנה. וכשתצרף זה אל סך אלפיים ומאתיים ככר הנ"ל, עולה סך הענקה... 2232 ככר... לכל אחד מישראל בצאתו ממצרים.
ואחר שזכינו לחשבון הענקה הנ"ל, צריך אני לחשוב משא צ' חמורים מעולים, כמה עולה משאם על ככרין. ונראה לי, דאיתא בפרק קמא דסוטה (ה ע"א): אדם שאין בו אלא רביעית דם... וכתבו התוספות (ד"ה אדם)... ושיעור רביעית הוא משקל כ"ה סלעים... העולה מזה, דרביעית הלוג משקלו כ"ה סלע, א' מנה, אם כן לוג שלם הוי משקלו ד' מנה, וקב שהוא ד' לוגין הוי ששה עשר מנה, וסאה שהוא ששה קבין, הוי צ"ו מנה. וקיימא לן בטור חושן משפט סימן שח, סתם משאו של חמור חצי כור ט"ו סאין וכו', יעו"ש. אם כן ט"ו פעמים צ"ו מנה הוי כ"ד ככר. כיצד, ס' מנה הוי ככר, צ' מנה הוי ככר וחצי, ט"ו פעמים א' ככר וחצי הוי כ"ב ככר וחצי. וחשוב עוד ט"ו פעמים ששה מנה עולה צ' מנה, דהוי ככר וחצי, אם כן סך הכל הוי כ"ד ככר שהוא משא של חמור בינוני. ומעתה צא וחשוב משא צ' חמורים עולה משאם 2160 ככר... וזהו שיעור משא חמור בינוני.
אבל אכתי צריך למודעי שיעור משא חמור מעולה מהו. ונראה לי דיבואר ממה שנאמר בטור חושן משפט סימן הנ"ל: אם הוסיף ג' קבין על שיעור ט"ו סאין חייב שהוא יותר ממשאו וכו', יעו"ש. אם כן מעתה חמור שהוא נושא ט"ו סאין וג' קבין או יותר מעט, ואפילו הכי כוחו יפה ומעולה, ודאי חמור זה יצא מכלל בינוני לכלל מעולה... צא וחשוב עוד ג' קבין לכל חמור, א"כ לתשעים חמורים כשתצרף לכל אחד ג' קבין שהוא חצי סאה, הוי מ"ה סאה. וכבר עלה חשבון ט"ו סאין כ"ד ככר, אם כן מ"ה סאין הוי ע"ב ככר. וכשתצרף זה עם 2160 ככר הנ"ל, הוי סך הכל 2232 ככר, שהוא שיעור משא צ' חמורים מעולים... והוא מכוון לחשבון הענקה שהי' לכל אחד 2232 ככר...
ויבואר... מה זה מקום לשאלתו מאי רפידים, דלמא הוא כפשוטו?...ונראה לי... דכתיב בתחלת הפרשה (שמות יז, א) "ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים" וגו', ואח"כ כתיב בסוף הענין (שם יז, ח) "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", דקשה... ל"ל שנית "ברפידים"? אלא ש"מ דבא הכתוב להודיענו מה שנתעורר עמלק לבוא להלחם עם ישראל הוא לפי שהי' ברפידים... זהו שאלתו ששאל מאי רפידים, ר"ל מה שייכות לרפידים שיבוא שם עמלק להלחם עם ישראל...
ואמרתי... דמצינו דשיעבוד התורה היה השלמה על מה שיצאו ממצרים קודם זמנם... כל זמן שעסקו בתורה והי' להם השלמה, אז לא היה כח לעשיו לבוא עליהם בחרבו של עשיו, אבל ברפידים, רוצה לומר שריפו ידיהן מדברי תורה ולא הי' להם השלמה, אז ויבא עמלק, ששיעבוד מלכויות יהי' השלמה... כך הי' רבי חנינא מתרץ לנפשיה... מה שאין כן אחר הוצעה שזכר רבי אליעזר מספר צ' חמורים שעולה לפי חשבון הענקה, מוכח דכבר השלימו שיעבודם במצרים מכל וכל ביום ובלילה ושנות העיבור... דאינם צריכין השלמה, לא להשלמת התורה ולא להשלמת שיעבוד מלכויות, והדרא קושיא למה ברפידים. ורבי אליעזר הרגיש בשאלתו... והשיבו באמת כך שמה, דלא סבירא ליה כלל דרפידים אתי לרמז שריפו ידיהם.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, פרשת תרומה, עמ' תקלב-תקלח במהד' תשע"א)

מאי לשון רפידים וכו' ר' אליעזר אומר רפידים שמה ר' יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה
11-14

בפ' "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידִם. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק וגו'" (שמות יז ח-ט). למה ציין דוקא ברפידים, וכבר אמר שהיו ברפידים? ובגמ' פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בבכורות דף ה: ר"א אומר רפידים כשמה, ור"י אומר שרפו ידיהם מן התורה, ויש לבאר במאי פליגי. גם מה חידוש יש בזה שהשיב ר"א רפידים כשמה...
[עמ' קפד] ועפ"ז נבין ב' חלקי פעולות שפעלה על ידן יציאת מצרים: חלק א' הוא שנתרחקו ממעלתם שהיתה מוחזקת בידם, דהיינו שורש האמונה שכל עניני חובות הלב כמעט נכללים בה, ומצרים עיכב על זה, שלא יצא אצלם בכללם מן הכח אל הפועל, וע"י יציאתם חזרו לחיבתן הראשונה כענין השבטים וכמו שהיה קודם שיעבוד גלות מצרים. והחלק הב' היה שע"י הבירור והצירוף שנצרפו בכור הברזל במצרים זכו להשתלם לבא בעדי עדיים, שיבוץ התורה כולה בכל פרטיה ושיזכו למעשה המצות, שיהיו מעשיהם הגשמיים גורמים מעשים נשגבים, שדבר זה הוא יתרון לישראל מה שלא נעשה כן לכל גוי...
והנה עמלק רצה להזיק את ישראל בב' בחינות, רצה להזיקם בשורש [עמ' קפה] האמונה, ולהשפילם עד שיאבדו ח"ו את ירושת האמונה שירשו מאבותיהם, ואם לא היה מצליח חפצו בזה רצה עכ"פ לעכב על ידם שלא יתעלו יותר עד שיהיו ראויים לקבלת התורה שהיא הקדושה העליונה, המצויינת מכל גוי, שלא יהיו עכ"פ מעשיהם מקודשים. ע"כ תיכף כשבאו מרפידים והיה רק מסע אחד מהר סיני, נתירא שלא יקבלו את התורה ברצון ואז תתבטל כל מחשבתו, כי אם היו מקבלים את התורה ברצון גמור לא היו מתיראים כלל מהאש הגדולה... ואז היו שומעים כל התורה כולה מפי הגבורה, והיה גורם שהיתה התורה חרותה על לוח לבם ולא היו באים לידי חטא כלל...
[קפו] והנה על הפשיטת יד בעיקר האמונה שהדבר תלוי בלב ובשכל, גם העונש שלו על זה הוא רוחני ומסור לשמים, וע"ז נאמר בפ' בשלח (שמות יז, יד) "כי מחה אמחה את זכר עמלק", שתכלית הנקמה הנאותה על פשיטת ידו בעיקר, אי אפשר להמסר כלל לבשר ודם שאינו שולט כי אם על הגוף, וחטא [קפז] שלו היה בשכל ונפש, ראוי לאלה כל הנפשות לדון אותו ולמחות את שמו ברוחניות תחת כבודו יקד יקוד, לשרש את נפשו וחיתו מארץ החיים. וכל מה שנמסר בפועל אינו נמסר כי אם להיפרע על חלק השני, שהוא על שגרם רפיון במעשה המצות ע"י רפיון הלב שהיה בשעת קבלת התורה וזה גרם לכל הקלקולים שהיו אח"כ...
[קפח] והנה מה שפגם עמלק בענין האמונה שהיתה מוחזקת אצלם כבר, וריפה את ידם ממה שהוחזקו, וזה היה עיקר בזותו את אות ברית קודש ברשעתו, כדברי חז"ל במדרש (במדבר רבה פרשה יג, ג; תנחומא כי תצא ט) שהיה חותך מילותיהם של ישראל וזורק כלפי מעלה, להחליש האמונה ח"ו, זה היה בגלוי. וע"ש כך קראו המקום רפידים בפי ישראל, שראו כולם מה שריפה ידיהם במה שהוחזק אצלם. אבל מה שרפה ידיהם מהרצון של קבלת התורה המעשית, זה לא היה ניכר כלל, כי בלאו הכי לא היה אצלם התורה עדיין, אלא שהבוחן לבבות ידע שריפה ידיהם, ולא שייך שהשם נקרא בפי העולם משום כך, אלא שטעם התורה בשביל כך. וזהו דפליגי ר"א ור"י, דר"א סבר שגם מעיקרי האמונה שהיה כבר בידם גרם היזק, א"כ רפידים כשמה, שזה היה גלוי לכל שכבר הוחזקו ונתבטלו. ור"י סבר שלא הזיק אותם בעיקר האמונה כלל, ועונשו הוא על מחשבתו הרעה שהקב"ה מצרפה למעשה ברשעים גמורים, ורפידים נקראת על שרפו ידיהם מחשק קבלת התורה, וזהו שרפו ידיהם מהתורה...
[עמ' קצא] ע"כ שמואל כאשר ציווה את שאול היה צריך לרשום לו שרק חלק אחד מעונש עמלק הוא תחת ידו, דהיינו נגד חלק המעשה, ע"כ אמר "פקדתי" (שמואל א' טו, ב) ולא לשון זכרון, להורות על פקידה חלקית לשעתה ועיקרה תהיה נגמרת עוד לעתיד לבוא... [עמ' קצב] ואמר "אשר שם לו" (שמואל שם), שעשה לו היזק קבוע שגרם עצלות במעשה ורפיון. וזה הוא "בדרך", היינו הדרך הידוע שהוא ממצרים לסיני קודם קבלת התורה, וזה גרם רפיון בהקבלה. והיה זה "בעלותו ממצרים" (שמואל שם) להתעלות לקדושת המעשים, על כן תנקום נקמה מעשית.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, פרשת זכור, עמ' קפא-קצב)

מאי לשון רפידים ואמר לי רפידים שמה כתנאי ר' אליעזר אומר רפידים שמה ר' יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה וכן הוא אומר לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים
11-15

וקשה מאחר שרבי חנינא שאל מהו לשון "רפידים", [מה] תשובה השיבו רבי אליעזר "רפידים שמה", מכל מקום ניתן לידרש?... ויותר קשה מזה בברייתא, שאמרו "כתנאי - רבי אליעזר אומר רפידים שמה, רבי יהושע אומר שרפו ידיהם מדברי תורה", דמשמע דרבי יהושע לא קים ליה רפידים שמה.
ומורי הרב ז"ל מפרש דקשיא ליה למה חזר והזכיר "וילחם עם ישראל ברפידים", והלא ברפידים הוו, כמו שנאמר למעלה (שמות יז, א), "ויחנו ברפידים", וכאן נמצאו וכאן היו בשעת המלחמה. והשיב רבי אליעזר כך שמה, כלומר ואותו רשע בדק בשמי, כדאמרינן בגמרא גבי אבישי בן צרויה (סנהדרין צה ע"א): כי מטו לההוא אתרא דמקרי קובר אמר קום ביה, מטו לאתרא דמיקרי בי תרי, אמרי בי תרי לגבי חד מפקי ליה מעלמא. כך עמלק בדק בשמות המקומות ובא ונלחם. ובהכי דייקא קרא, דכתיב, "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", דהיה לו לומר לומר ויבא עמלק ברפידים וילחם עם ישראל, אלא הכי קאמר: "ויבא עמלק", ולא נתגרה להלחם אלא "ברפידים", אמר שמה גרים - שמורה על רפיון ידים למלחמה. רבי יהושע אומר שרפו ידיהם מן התורה, ופירש רש"י: "לפיכך בא עליהם". כלומר לרבי יהושע לא מתפרש קרא שבא תחלה ולא נלחם עד שבאו לרפידים, אלא לפי שרפו ידיהם מן התורה נעקר ממקומו ובא, שידע כי אז תחזקנה ידיו להלחם עם ישראל.
ולעניות דעתי נראה לפרש, שהוקשה לו לרבי חנינא מה הלשון של "רפידים". כלומר, כבר נשתנה שמה על שם המאורע - "על נסותם את ה'", דכתיב לעיל (שמות יז, ז), "ויקרא שם המקום מסה", ולפיכך נסמכה הפרשה, כדכתב רש"י ז"ל (שם ח) על פי המדרש (שמות רבה כו, ב): לפי שאמרו "היש ה' בקרבנו" (שמות יז, ז) - משל לאדם שהיה בנו מורכב על כתפו וכו', והיינו מהכרח הכתוב "ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין", זה היה לו לומר בתחלה בשעת מעשה, או בשעת תוכחה של משה, ומה ענין לאומרו על קריאת השם? אלא כדי לסומכו לביאת עמלק, על פי המשל שאמרו ז"ל. אם כן יקשה, דהיה לו לומר וילחם עם ישראל במסה, שכבר נשתנה שמה, וכמו שנאמר במקום אחר "כאשר נסיתם במסה" (דברים ו, טז), וגם להורות שאותו העון גרם. והשיב רבי אליעזר "רפידים שמה", פירוש, בשעה שבא ונלחם עדיין רפידים שמה ולא נשתנה, וזה היה מעשה קודם ריב בני ישראל, וכדאמר התם בסוף פרק קמא דברכות (יג ע"א): והכתיב (נחמיה ט, ז) "אשר בחרת באברם", ומפרש דהכי קאמר, בחרת בו מקודם - כשהיה שמו אברם, הכא נמי עמלק בא מעיקרא כשרפידים שמה. וסבירא ליה לרבי אליעזר, שלא גרם העון "היש ה'", אלא עון של שבת ראשונה שלא שבתו.
ובפרק כל כתבי (שבת קיח ע"ב): אמר רבי יהודה אמר רב, אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט" וגו' וכתיב בתריה (שם יז, ח) "ויבא עמלק".... מנא ליה לרב דעל עונש שבת בא עמלק, דאמר התם: וכתיב בתריה "ויבא עמלק", והלא הפסיק ביניהם בתלונת המים ובהכאת הצור? אלא דמשמע ליה אליבא דרבי אליעזר דהכא, דמדנקט "ברפידים" משמע שזה היה מעשה קודם תלונת המים שעדיין שמה רפידים, ומי גרם לביאתו? חילול שבת. ומקרא מסורס הוא, דלא קאי אמלחמה אלא על תחלת ביאתו, שבא קודם טרוניה של מים - בעון חילול שבת, ושוב אירע ענין נסותם את ה'. והודיעך הכתוב שאלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא היתה יכולה אומה ולשון להזיק להם אף על פי שחטאו, לפי שאמר (שבת קיח ע"ב): "כל שומר שבת מחללו" (ישעיה נו, ב) - אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. ולכך תלה הכתוב ברפידים, כלומר קודם לשינוי השם, והיינו מפני חילול שבת. ורבי יהושע אמר שרפו עצמן מדברי תורה. ולדידיה נמי קשה, שהרי סמכו ענין ל"היש ה' בקרבנו" (שמות יז, ז) ולמה תלה שרפו עצמן מדברי תורה? ואיהי גופא קשיא, דבפרשת תצא סמכו למשקלות, דכתיב (דברים כה, טז), "כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עול" וסמיך ליה "זכור [את אשר עשה לך עמלק]" (שם יז), ודרשו שם (תנחומא כי תצא, ח): "מאזני מרמה תועבת ה'" וגו' (משלי יא, א) וכתיב בתריה (שם ב) "בא זדון"...
והיינו הך דהכא דקאמר "על נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין", ואמרו במדרש (שמות רבה כו, ב): רבנין אמרי, אם מסיחים אנו בלבבנו והוא יודע מה אנו מסיחים, נעבדנו, ואם לאו נמרוד בו. הרי שעל דברים שבלב היה נסיון והיינו אונאה במשקלות. ועכשו בא הכתוב להשמיענו מי גרם להם להיותם נכשלים בעון משקלות, לומר "היש ה' בקרבנו" - רפיון ידים שהיתה בהם מן התורה, דבעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא מן החטא, כדאמרינן בפרק היה נוטל (סוטה כא ע"א)... וזה שפירש רש"י: לפיכך בא עמלק, כלומר על ידי זה נתעורר עמלק ובא, ומצא מקום להפרע חובו שנכשלו במשקלות. ועכשו נמצאו שני כתובים קיימים, הסמיכות גילה על העון, והשם של רפידים גילה מי גרם לעון. ולתרוייהו, בין לרבי אליעזר בין לרבי יהושע, מקרא מסורס הוא, דלא קאי ברפידים אמלחמה אלא אביאה, לרבי אליעזר בא כשהיתה שמה רפידים, ולרבי יהושע בא בשביל שרפו ידיהם מן התורה.
ומייתי וכן הוא אומר "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים". וקשה טובא, דהך קרא בנבואת ירמיה אל פלשתים כתיב, ומה עניינו של ישראל, ומה שייך שם רפיון ידים מן התורה? ומורי הרב ז"ל פירש דדייק מדכתיב "לא הפנו" ולא כתיב לא יפנו, שכל הפרשה בלשון עתיד נאמרה - "הנה מים עולים מצפון" וגו' (שם ב), אלא משמע דאחורבן ירושלם קאי, דלא הפנו בה אבות אל בנים ממה שרפו ידיהם מן התורה, דכתיב (שם ט, יא-יב), "על מה אבדה הארץ וגו' [על עזבם את תורתי]". ועוד פירש דאפלשתים קאי, ולפי שהוקשה לו כאן דלא שייך רפיון ידים מן התורה, שעדיין לא נתנה תורה לישראל, ומה גם דשבת ודינין מצות לא תעשה נינהו וביטולן קום עשה, ולא שייך בהו לומר רפיון ידים, להכי מייתי מפלשתים, שאין להם אלא ז' מצות בני נח וכולן לא תעשה נינהו, וכתיב רפיון ידים, הכא נמי דכוותה.
וקשה לי ללשון ראשון, דכתיב התם (ירמיהו מז, א): "בטרם יכה פרעה את עזה", וחורבנה של ירושלם לאחר מכאן היה - בי"א שנים לצדקיהו, ומכת עזה זו היתה בשנה העשירית, כשעלה מלך מצרים לעזור את ירושלם ועלו הכשדים מעליה, ואז שטף פרעה את עזה והלך, כמו ששנינו בסדר עולם (פרק כו), וכן פירש רש"י שם. וללשון שני קשה, דאדיני שייך שפיר רפיון ידים, שלא העמידו על דין תורה, וכן בבני נח, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים (פרק ט, יד), שלכך נענשו אנשי שכם, שלא דנו ושלא מיחו. ועוד דשייך שפיר רפו ידיהם מדברי תורה באותם מצות שניתנו להם במרה, דכתיב (שמות טו, כה), "שם שם לו חק ומשפט", ובבני נח נמי בז' דידהו, והכי אמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין נט ע"א): "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה) - אפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. ומוקי לה בז' מצות דידהו.
ונראה לפרש דרבי יהושע דורש אותו הכתוב כעין כתוב זה, והיינו משום שירמיה נתנבא על עזה שישטפנה פרעה, כדכתיב (ירמיה מז, א): "אשר היה דבר ה' אל ירמיה אל פלשתים בטרם יכה פרעה את עזה", וכתיב (שם ב), "כה אמר ה' הנה מים עולים מצפון והיו לנחל שוטף"; ואין הכתוב מדבר בפרעה, שפלשתים במערבה של ארץ ישראל הם, דכתיב בהו (צפניה ב, ה): "יושבי חבל הים גוי כרתים", ומצרים לדרומה של ארץ ישראל, ובמערבה היא. אלא על בבל הכתוב מדבר, דכתיב (ירמיה א, יד): "מצפון תפתח הרעה", ולכך כתוב (ירמיה שם): "וישטפו ארץ ומלואה"; ומה ענין זה להכאת פרעה את פלשתים? אלא תנחומין היה הנביא מנחמן, שהיו אומרים שישראל היו סיבה לנזקן, שקראו את פרעה לעוזרם ובא לשטפן. אמר להם הנביא: אל ידאגו ביותר, כי מכה כוללת הקב"ה היה מביא - זו מלכות בבל - "ושטפו ארץ ומלואה", וצרת רבים חצי נחמה להם, ומה גם עתה אם על עם מרעיתו וצאן ידו תעבור כוס.
וזהו אומרו (ירמיה מז, ג): "מקול שעטת (ידו) פרסות אביריו מרעש לרכבו המון גלגליו לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים", וכי זו בלבד תהיה, והלא כתיב אחריו (שם ו): "הוי חרב לה' עד אנא לא תשקוטי", ואבא לפום ברא [נכיס], ומה הוא אומרו "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים"? אלא אאביהן שבשמים קאמר: לא הפנה אל בניו - מרפיון ידים שהיה בהם בתורה, דכתיב (ירמיה ט, יב), "על עוזבם את תורתי"; מעתה ישאו פלשתים קל וחומר בעצמן...
ועוד היה מפרש מורי הרב ז"ל, שרבי חנינא שאל מהו הלשון של רפידים, דמעיקרא כתיב (שמות יז, א), "ויחנו ברפידים" מלא, והכא כתיב "ברפדים" בלא יו"ד. ורבי אליעזר השיב "כך שמה", כלומר הכי והכי מקרי, וכן מצינו שהתורה חשה לספיקה דשמות, שכן אמרו באלו טרפות (חולין סג ע"ב): זו היא איה זו היא דיה, איכא דקרו לה איה ואיכא דקרו לה דיה. ורבי יהושע השיב שרפו ידיהם מן התורה, ופירש רש"י: לפיכך בא עמלק. כלומר הקדים להזכיר העון קודם לעונש, ולכך הראשון מלא, כלומר רפו ידיהם מן התורה, לפיכך ויבא עמלק.
ואפשר לי לפרש על פי דרכו ז"ל, ונדייק למה תפס רבי יהושע לשון "רפו עצמן", ולא אמר רפו ידיהם, שהוא נוטריקון של רפידים, וכמו שכתבו במדרש (מכילתא פרשת עמלק א, ד"ה וילחם): אחרים אומרים שרפו ידיהם מן התורה. אלא שהשואל שאל על שינוי השם, שנכתב בכאן חסר בלא יו"ד, ורבי אליעזר השיב "כך שמה", כלומר רפידם שמה, ולא נתוספה בו היו"ד בתחלה אלא לדרשה: שרפו ידיהם מדברי תורה, ובדרשה זו כולא עלמא מודו, דידים במלחמתה של תורה קאמר, כמו שדרשו (סוטה ז ע"ב): "ידיו רב לו" (דברים לג, ז) - [בדברי תורה]. ומפני ביטול תורה נכשלו בעון "היש ה' בקרבנו", ובא עמלק.
ובברייתא גרסינן בספרים: רבי אליעזר אומר רפידים שמה - לשון יחיד, הא לא נכתב רפידים לשון רבים אלא לדרשה. רבי יהושע אומר שרפו עצמן מדברי תורה, ברפידים דלעיל תרוויהו דרשי להו לשון ידים רפות שהיה בהם שלא עסקו בתורה, ורפידים חסר יו"ד דהכא דריש רפו ידם, רצה לומר כחן ועזרתם, והוא כנוי כלפי מעלה, כדכתיב (דברים לב, יח): "צור ילדך תשי", כביכול מתישין כח של מעלה מלעזור להם, ואומרו "רפו עצמן" הוא כנוי, כדרך מה שאמרו (גיטין נו ע"ב): כסבור הרג את עצמו. וכן "כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו" (זכריה ב, יב), שכינה הכתוב. והביא: וכן הוא אומר "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים", להביא דוגמא שהרפיון יתייחס אל האב אשר לא יוכל להושיע, ואף על פי שידבר בפלשתים, אין עיקר ראייתו אלא דלא קאי האי רפיון ידים כנגד ישראל אלא כנגד אביהן שבשמים, ולכך בחנייתם הזכיר סרחונם - שרפו ידיהם מן התורה, ובפורענותם הזכיר סיבה שגבר עמלק, שהיה רפיון ידם ועזרתם מעם ה', וכענין שאמר (שמות יז, יא): "והיה כאשר יניח ידו וגבר עמלק".
ויהיה פירוש הכתוב שאמר (שמות יז, יד), "כתוב זאת זכרון בספר", שאף על פי שעון הנסיון גרם, באומרם "היש ה' בקרבנו" (שם ז), והוא עצמו עון המשקלות - דברים המסורים ללב, וזה היה מפורסם, שכבר נקרא המקום מסה על שם המאורע, בא עתה להודיע אל משה, שהגורם הראשון והעיקרי זאת התורה שרפו ידיהם ממנה... וזה אמרו "כתוב זאת זכרון בספר", "זאת" מכלל דאיכא אחריתי, והיא האמורה למעלה, אבל "זאת" היתה (נסבה) [הסבה]. "ושים באזני יהושע", שממנו תורה יוצאת לכל ישראל, שיהא זהיר בה, וצפה הקב"ה שעתיד להכשל בה, והוא (רעה) [מה] שהוכיחו המלאך "אני שר צבא ה' עתה באתי" (יהושע ה, יד), כמו שאמרו בפרק קמא דמגילה (ג ע"א): אמש בטלתם תמיד של בין הערבים והיום בטלתם תלמוד תורה... ואמר עוד: "כי מחה אמחה את זכר עמלק", פירוש על ידי עסק התורה, "אמחה" - צריכי מיחוי אחר מיחוי, כמו שאמרו (בראשית רבה סה, כ): כל זמן שהקול קול יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אז אין הידים ידי עשו"...
ועוד יש לפרש "כתוב זאת זכרון" - כלל זה בידך: כל המזדווג לאומה זו, אפילו על ידי עון, סוף שלוקה ומקבל את שלו מתחת ידם (מדרש תהלים ב, ד"ה למה), וכמו שנאמר (יחזקאל כה, יד): "ונתתי [את] נקמתי באדום ביד עמי ישראל", דאמר נירון קיסר: קודשא בריך הוא בעי מכפר ידיה בההוא גברא (גיטין נו ע"א). והרי עמלק זה בנה אב לכולם, שהרי בא על חטא שרפו ידיהם מן התורה, ועל "נסותם את ה'" (שמות יז, ז), וסוף שלקה על ידם.

(מהרי"ט, צפנת פענח, פרשת זכור, דף צח-צט)

[עמ' רמט] וצריך להבין מה זו שאלה מאי לשון רפידים, מה נשתנה מסע זה מכל המסעות שלא נתנו לידרש? גם כן צריך להבין תשובת רבי אליעזר רפידים שמה, האם לא ידעתי שרפידים שמה? אלא אני שואל טעם הדבר למה נקרא כך. ואפשר לפרש ששאל השואל למה שמה רפידים, הרי "דפקה שמה", שהרי ממדבר סין באו לדפקה ואלוש ואחר כך לרפידים? והשיב לו רפידים שמה - כל המחוז נקרא רפידים, כמו גבול מצרים, שכולה דרך כלל נקרא מצרים, וכל עיר ועיר ממנה יש לה שם בפני עצמו, כן היה שם כל המחוז נקרא רפידים, ובבואם לאלוש קראו הכתוב רפידים דרך כלל. ורבי יהושע פירש שדפקה שמה, אלא קראה הכתוב רפידים על שריפו ידיהם מהתורה.
אמנם אעיקרא דדינא קשיא, שאין מקום לשאלתו מאי רפידים, שאינו מוכרח שיפרש הכתוב כל המסעות, רק מה שאירע בהם מעשה שבא עמלק ברפידים. ועוד, שהרי גילה לנו הכתוב שנסעו ממדבר סין למסעיהם ב' מסעיהם ואחר כך חנו ברפידים, אם כן הדרא קושיא לדוכתא, מה שואל מאי רפידים, וגם מה משיב רפידים שמה. גם אומרו וכן הוא אומר וכו', מה צריך ראיה לזה, ואינו מביא ראיה ולא כלום, שהרי לא פורש אומר רפיון תורה, ומה גם ששם מדבר בפלשתים שלא קיימו וקבלו התורה.
ושמעתי ממורי הרב זלה"ה [ר' שלמה סאגיש] דשאלתו היא כך: מאי רפידים, למה חזר הפסוק לומר שם המקום רפידים פעם שנייה, באומרו (פסוק ח) "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", הרי כיון שלא נסעו מזה ודאי שברפידים היו, אם כן היה לו לומר "ויבא עמלק וילחם עם ישראל", למה אמר "ברפידים"? והשיב לו [רבי אליעזר] רפידים שמה, לומר שזו היתה סיבת מלחמת עמלק, שבדק בשמא, וזה היה רשעתו של עמלק לבא עליהם במקום המורה שמו רפיון ידים, כמו שאמרו בגמרא (סנהדרין צה ע"א) באבישי בן צרויה ודוד שרדפו אחרי אחיו של גליית, ששאל שם המקום קובי ואמר קום ביה... כן היה עמלק בדיק בשמא והמתין להם עד מקום ששמו רפידים, לשון רפיון ידים, ובא עליהם למלחמה.
והכי פירושא דקרא: "ויבא עמלק" אל המדבר ששם בני ישראל, אמנם לא נלחם בם עד בואם לרפידים, זהו שאמר "וילחם עם ישראל ברפידים" דוקא, בעבור ששמא גרים רפידים שמו לשון רפיון ידים, ואז נתאמץ להלחם בם. רבי יהושע אמר על שריפו ידיהם מן התורה, ירצה, מה שחזר לומר הכתוב "ברפידים" הוא נתינת טעם, למה יכול עמלק לבא עליהם למלחמה? בעבור רפידים, שריפו ידיהם מן התורה, ואינו שם המקום אלא מעשה רב שריפו ידיהם מהתורה.
וזה שכתב רש"י ז"ל וז"ל: שריפו ידיהם מן התורה - לפיכך בא עליהם עמלק, ירצה, שמשמעות דורשין איכא בינייהו, למה שאמר רבי אליעזר רפידים שמה ובדק בשמא [עמ' רנ] עמלק, ניחא שהזכיר הכתוב ביאתו של עמלק ומלחמתו, ולא אמר בקיצור וילחם עמלק עם ישראל ברפידים, אכן בא לומר שבא עמלק אל המדבר אשר הוא חונה שם עם בני ישראל, ולא נלחם בם עד בואם למקום ששמו רפידים לשון רפיון ואז נלחם בם, שם המקום אזרו חיל למלחמה. אבל לרבי יהושע דקאמר שריפו ידיהם מן התורה, אי אפשר לומר שבא עמלק אל המדבר והמתין עד שריפו ידיהם מן התורה ואז נלחם בם, שמי אמר לו שעתידין ישראל לרפות ידיהם מן התורה שיצא למדבר קודם? ובשלמא בבואו אל המקום שנקרא רפידים, ידע שיעברו דרך שם, לכן קדם להם להמתין שם להילחם בם, אבל לפירוש רפיון ידיהם מן התורה, מנא ידע עמלק מה שעתיד להיות? לזה אמר רש"י: לפיכך בא עליהם עמלק, ירצה, ביאתו מארצו אל המדבר הזה היה על רפיון ידים של תורה שידע, ולכן בא עליהם, לא שבא בתחילה והמתין להם.
ואני אומר על פי דרך זה, שכוונת רש"י ז"ל לומר, דבשלמא לרבי אליעזר ניחא, שידע עמלק מקום זה ששמו רפידים המורה רפיון ידים ויצא להלחם בם, אמנם לדברי רבי יהושע, מנא ליה לעמלק שישראל ריפו ידיהם מהתורה כדי לבא עליהם? לזה אמר: לפיכך בא עליהם עמלק, שאין הכוונה לתת טעם לעמלק עצמו, רק לומר מה היה חטאת ישראל שיבא עליהם עמלק, ופירש הכתוב ברפידים, בשביל רפיון ידים, לכן נתחייבו ישראל שיבא עליהם עמלק למלחמה. ושיעור הכתוב הוא כך: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל" - הרי הסיפור, ועתה אמר הכתוב: על מה עשה ה' ככה, לתת כח לעמלק שיבא עליהם? ואמר "ברפידים" - בשביל רפיון ידים מהתורה, לפיכך בא עליהם עמלק. ואומרו "ברפידים" אינו נמשך עם האמור למעלה "ויבא עמלק כו' ברפידים", אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו, לומר: בעבור רפידים, לכך בא עליהם עמלק. זהו הנראה לי על פי דרך מורי הרב זלה"ה.
ונשוב לסיים פירושו: וכן הוא אומר "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים". שהוקשה לו, בשלמא על דבר מצוה התלויה ביד שייך לומר רפיון ידים, אמנם בתורה היה לו לומר רפיון פה ההוגה בתורה. לזה אמר: וכן הוא אמר "לא הפנו כו' מרפיון ידים", ושם אתה מוכרח לומר שהיא רפיון תורה, דכתיב בחרבן בית המקדש (ירמיה ט, יב): "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי", אם כן כמו ששם נאמר רפיון ידים על התורה, גם רפידים הוא רפו ידיהם מן התורה.
ואפשר לפרש עוד, ששאל מאי רפידים, ירצה, למה פעם נכתב רפידים מלא ביו"ד, ופעם כתיב רפידם חסר, אם כן מה נשתנה? והשיב רפידים שמה, ואין שינוי בשם להיותו חסר ומלא, שהכל אחד, ויש אם למקרא. אמנם רבי יהושע סבירא ליה דיש אם למסורת, ונקרא שמו רפידם חסר, ומה שנכתב מלא רפידים נתן להדרש על שריפו ידיהם מן התורה, לכך הוא מלא, לדרוש: רף ידים.
וכתב רש"י ז"ל: לפיכך בא עליהם עמלק - לתרץ קושיא אחרת חזקה, שאם כן רפידים זה היה ראוי להיותו מלא באומרו [עמ' רנא] "וילחם עם ישראל ברפידים", והוא חסר נכתב רפידם בלא יו"ד. לזה אמר: לפיכך בא עליהם עמלק, ירצה, הכי פירושא דקרא: "ויחנו ברפידים", מלא, על שריפו ידיהם מן התורה, זה היה סיבה שבא עליהם עמלק, אם כן קאי אומרו "ויבא עמלק" ארפידים הנזכר בכתוב למעלה "ויחנו ברפידים", ריפו ידיהם מהתורה, ולכך "ויבא עמלק". אמנם רפידם דכתיב אחר כך, לא בא לומר טעם "ויבא עמלק" בשביל רפידים, והיה אמור ביאת עמלק קודם ואחר כך הסיבה בעבור שריפו ידיהם וכו', אלא אדרבה, הרפיון נכתב קודם, ואחר אומרו הסיבה, אמר הכתוב: לפיכך, שריפו ידיהם, "ויבא עמלק". אם כן קודם נכתב החטא ואחר כך אמר לכן בא עמלק, על הסיבה הנאמרת לפיכך בא עליהם עמלק. עד כאן שמעתי.
ואני מסיים בה הכי לתרץ קושיא אחרת, שיקשה לפי זה למה נכתב רפידים הראשון מלא, ואמר הכתוב לכך בא עמלק, יותר טוב היה להיכתב רפידים השני מלא בפסוק עצמו, ויאמר כן: "ויבא עמלק", תדע למה? בשביל רפידים. ואפשר לומר שבא הכתוב להודיענו שגם אם העון של רפיון ידים מהתורה היה גרמא בנזקים לבא עליהם מלחמת עמלק, דע לך שעמלק עצמו נלחם בם גם אם לא ריפו ידיהם מהתורה, אלא רפידם חסר, שאינו ר"ל רפיון ידים, עם כל זה נלחם בם, ולכך נענש עמלק, שאם הוא ידע אשמם לא היה נאשם בדבר, שהרי תבע עלבון התורה.
או יאמר: דוקא בואו שם היה על רפיון ידים של תורה, אבל טעם המלחמה היה עם רפיון התורה עונות אחרים, אומרם "היש ה' בקרבנו", גם חנייתם במחלוקת. זהו שכתב רש"י: לכך בא עליהם עמלק, ירצה, בואו לבד היה לסיבה זו של רפיון תורה, אבל המלחמה גם אם לא ריפו ידיהם מהתורה נלחם בם על עונם אחר. לכן נכתב חסר רפידם השני, לומר שלא היה להם עון זה לבד, רפיון ידיהם מהתורה, שגם בלי רפיון התורה נלחם בם, אבל הוא לא בא בתחלה אלא בשביל רפיון תורה, שכן נצטוה מאביו: אם קול יעקב מצפצף בתורה אין הידים ידי עשו, ואם אין קולו מצפצף הידים ידי עשו (בראשית רבה פרשה סה, כ), לכן בא עליהם. עתה הוקשה לדבריו, שאם לדרוש רפיון ידים בא, גם בחסר רפידם יכולני לומר "רפו ידם", אם כן למה נכתב מלא? לכן הביא ראיה שכן כתיב שם בפלשתים "רפיון ידים" לשון רבים, ולא אמר רפיון ידם אחת, כן אמר הכתוב מלא, לדרוש רפיון ידים. זה נראה לי על פי דרך מורי הרב זלה"ה.
עוד שמעתי ממנו ליישב, איך מביא ראיה מפסוק זה שמדבר בפלשתים ולא בישראל, אם כן מה שייך לומר שם רפיון ידים של תורה? אמנם שם נאמר (ירמיה מז, ב-ג): "הנה מים עולים מצפון וכו' והלל כל יושב הארץ", ותדעו תוקפו של נחל איתן זה, כי "מקול שעטות פרסות אביריו" כו' בכבוש ירושלם "לא הפנו" אז בחרבנה "אבות אל בנים מרפיון ידים" של תורה. ולכן לא אמר יפנו [עמ' רנב] לשון עתיד כי אם "הפנו", לשון עבר, כבר בחרבן ירושלם לא הפנו אז אבות אל בנים מרפיון התורה, וגם עתה המים הללו ישטפו את פלשתים.
ואפשר לומר דקרא משתעי בפלשתים עצמן, והכי קאמר: וכן הוא אומר "לא הפנו" וכו', לפי שהוקשה לו שעדין לא ניתנה להם תורה כולה לומר ריפו ידיהם ממנה, ואם הכונה לומר שלא שמרו מצות אלהים הניתן להם במרה, הרי לא שייך באותם מצות רפיון ידים, שאינם מצות עשה אלא מצות ל"ת, חזקו ידיהם לעבור על השבת והדינין, אם כן היכי קאמר רפיון ידים? לזה אמר וכן הוא אומר "לא הפנו וכו', ושם בפלשתים אין להם כי אם ז' מצות בני נח שכולם לא תעשה, ובקום עשה עוברין עליהם, ואמר "רפיון ידים", גם כן הכא קרא רפיון ידים לביטול המצות בקום עשה. זהו מה ששמעתי ממורי הרב זלה"ה.
ואפשר לי לומר ששאל השואל מאי רפידים, למה קראה רפידים אחר שהסב את שמה וקראה "מסה ומריבה", שנאמר (פסוק ז) "ויקרא שם המקום מסה ומריבה", אם כן מאי רפידים, הלא "מסה ומריבה" שמה? והשיב לו: רפידים שמה, ירצה, לא נשאר לה שמו של משה אלא שמה רפידים עד היום, לכן קראה הכתוב תמיד רפידים, לומר שמה הראשון לא זז ממקומו, ולא קורָא לה שם חדש שקרא משה. אמר רבי יהושע: לעולם אימא לך שנקרא שמה "מסה ומריבה" כשם שקרא לה משה, אמנם כאן קראה "רפידים" לומר שריפו ידיהם מן התורה, ואין כוונת אומר "ברפידים" שם המקום, אלא לומר לך: תדע, למה בא עליהם עמלק? בשביל רפידים. וזהו שכתב רש"י ז"ל: לפיכך בא עליהם עמלק, לומר פי' ברפידים הוא בעבור רפידים בא עמלק, לא שם המקום.
אמנם יקשה לנו על זה מה שאמר בפרשת יתרו (יט, ב) "ויסעו מרפידים", ולא אמר "ויסעו ממסה ומריבה". גם בפרשת מסעי אמר (במדבר לג, יד) "ויחנו ברפידים", ולא הזכיר שמו מסה ומריבה. אמנם תשובת שאלתנו על פסוק "ויסעו מרפידים" יבא לפנים בפרשת יתרו, ושם נאמר נסעו מרפיון ידים של תורה ונתקרבו לסיני לחזק בתורה, ומעת נסיעתם מרפידים שבו בתשובה מעון זה, שמקיש נסיעתם מרפידים לחנייתם במדבר סיני לדבר זה של התורה.
גם בפרשת מסעי נכתב להדרש מה שאמר הכתוב (במדבר שם) "ולא היה שם מים לעם לשתות", שאומרו "לעם לשתות" מיותר, ויספיק אומרו "ולא היה שם מים", אמנם בא לומר טעם קריאתו רפידים יען לא היה מים, התורה הנקרית מים, ואותם המים לא לבהמות כי אם לעם הקורין בתורה ושותים בצמא את דבריהם, ולכן דוקא ברפידים פירש הכתוב "ולא היה שם מים" וכו', מה שאין כן בקדש במיתת מרים לא כתב שלא היה להם מים, שגם שם לא היה להם מים לשתות, אלא לא דבר הכתוב כאן אלא במי התורה המשקים את העם. אם כן לעולם ששמה מסה וכו', אלא נכתב לצורך בכל מקום לומר שריפו ידיהם מן התורה. וטעם הדבר למה נשנה הדבר הזה במסעות, יען כונת המסעות לומר: כאן חשש ראשו בני וכו' כמאמרם ז"ל, ואין חשש ראש גדול מרפיון התורה.
[עמ' רנג] ואפשר לומר שגם לדברי רבי יהושע שמה כן רפידים עד היום, אלא שבא לתת טעם לדבר למה נשאר שמה תמיד רפידים ולא בשם שקרא לה משה, ופירש: על שריפו ידיהם מן התורה, לזכר לדורות שיחזקו ידיהם בתורה כדי להנצל מהאויב, שעל כן בא עליהם עמלק. ומה שכתב רש"י ז"ל: לפיכך בא עליהם עמלק, ירצה, מי אמר לנו רפיון תורה, אני אפרש רפיון מצות, ויבא על נכון אומרו רפיון ידים לעשות מצות, אבל בתורה היה ראוי לומר רפיון פה. לכן אמר רש"י: לפיכך בא עליהם עמלק, לומר: הנה יצחק אמר "הקול קול יעקב" וכו' בזמן שקולו של יעקב אין הידים ידי עשו, והיה כאשר תריד מהתורה ולא יצפצף קולו בדברי תורה הידים ידי עשו, לכן בא עליהם עמלק, אם כן לכן אמרתי רפיון תורה ולא מצות.
ואפשר שכיון רש"י לתרץ קושיא אחרת על רבי יהושע שאמר על שריפו ידיהם מהתורה, והרי אמרו רבותינו ז"ל [שמות רבה פרשה כו, ב] שעל אומרם (פסוק ז) "היש ה' בקרבנו אם אין", אמר הקב"ה יבא האויב ויתגרה בהם וידעו אם אני בקרבם. גם על חנייתם במחלוקת. לזה אמר: לפיכך בא עליהם עמלק, ירצה, העונש היה על דברים רבים כמו שאמרו רבותינו ז"ל, אמנם כונת ביאתו של עמלק היה על רפיון ידים מן התורה, שכן נצטוה מאביו "הקול קול יעקב", ואין עמלק בא אלא על רפיון תורה, אף אם העונש מאת הקב"ה היה על נסותם את ה', לכן קראה רפידים ולא מסה ומריבה, להורות לנו סיבת בוא עליהם עמלק.
וכי תימא מנא ידע עמלק שריפו ישראל ידיהם מן התורה? תשובתה היא שמכשף גדול היה, כמאמרם ז"ל שהביא עמו אנשי מלחמה שלא היו עתידים למות אותה שנה, גם לכן הוצרך להעמיד השמש לבטל כשפים שעשה לשעות [תנחומא בשלח סי' כח], אם כן הרי חכם גדול היה, גם ידע שריפו ידיהם מן התורה על ידי כשפים. עתה הוקשה לרבותינו ז"ל, שאומרו ריפו ידיהם מן התורה משמע שהיו קורים בתורה אלא שריפו ידיהם ממנה, ולא בכל תוקף בדין ובשורה, והרי הכתוב אומר (במדבר לג, יד) "ולא היה שם מים [לעם]", גם כאן נאמר (פסוק א) "ואין מים לעם לשתות", דמשמע לא היו קורים בתורה כלל. לזה הביא ראיה "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים", ושם אין לומר שאוחזים היו ביד בניהם אלא בידים רפיות, לא כן, שהרי כתיב "לא הפנו" כלל ולא הביטו אליהם, אלא ודאי גם על דבר המונח לגמרי נאמר רפיון ידים, ולכן "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים" לגמרי והניחום, אם כן רפיון ידים נאמר על עזיבת הדבר לגמרי, גם כאן ריפו ידיהם מהתורה ועזבוה לגמרי. לכן בא עליהם עמלק.
ובזה נבוא אל ביאור הפרשה, שהנה על עון שריפו ידיהם מן התורה הנמשלת למים, חסרו להם המים, מדה כנגד מדה...
[עמ' רנד] ואמר "לשתות העם", להורות שמה שחסר להם היה דוקא מים לשתות העם, אבל מים לשתות בהמתם וכל חיתם היה להם, הא כיצד? היו ראויים לשתות לבהמה ולא לעם. וטעם הדבר, למדוד להם כמדתם, יען רפו ידיהם מן התורה הנקראת מים, לכן לא היה להם מים כיון שאינם שותים בצמא את דבריהם. והאלהים עשה שייראו מלפניו ויחזיקו ידיהם בלמוד התורה, כמו שאמר הכתוב (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", ירצה, מי שהוא צמא ממים לשתות ילך ללמוד תורה שהיא מים וירוה צמאו מהתורה. ולכן נתן להם מים לבהמתם ולא לשתות העם, להורות להם שעל שלא שתו מי התורה לא היה להם מים מדה כנגד מדה...
[עמ' רנה] אז השיב להם משה "מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'". ירצה, לא יועיל לכם מריבתכם עמי, מה תריבון עמדי, ולא אני גרמתי לכם אלא אתם גרמתם לעצמכם, גם כי ארבה תפלה לא יענה ה' במים, כי חפץ ה' ללמדכם תורה, ועל שריפיתם ידיכם מן התורה בא לכם זאת...
[עמ' רנו] אז ראה משה את עצמו בצרה גדולה ולא מצא ידיו ורגליו ולא ידע מה לעשות, אם יתפלל לה' שיתן להם מים, הרי רצונו יתברך להביא למוסר לבם שיחזקו ידם בתורה, ועדיין הם ברפיונם, ואם לא יתפלל בעדם עוד מעט וסקלוהו מצרת הצמא כי רבה היא... אז אמר לו הקב"ה "עבור לפני העם" - ירצה, צריך עתה לעבור על פשעם, אמנם להעיר להם אזן בעת נתינת המים שידעו שבזכות תורה בא להם המים ויחזיקו בתורה. לכן לא ענהו ה' במים מיד כמו במן, לפי שהמים היו הלוך וחסור בשביל חסרון תורה שרפו ידם ממנה, לכן השיב להם משה "מה תריבון עמדי" וכו' כאמור, שיתנו ללבם רפיון התורה ויחזיקו בה, והם לא כן עשו, לכן אמר להם הקב"ה שיקח עמו מזקני ישראל דוקא, הם התלמידי חכמים זקנים זה קנה חכמה, לומר שלא ניתן להם המים אלא בזכות העוסקים בתורה. לכן נלך לחורב מקום נתינת התורה, להודיעם שבזכות התורה שעתידין לקבל שם היה נותן להם מים, כי הוי כל צמא לכו למים, ואם היו עוסקים בתורה לא הגיעם צמא כלל...
לכן קרא שם המקום מסה ומריבה, ולא רפידים, אף אם רפידים שמה מורה [עמ' רנז] שריפו ידיהם מן התורה, אם כן למה תפס שם מסה ומריבה? להורות ריב בני ישראל ונסותם את ה', וכיסה עון רפיון ידים מהתורה, יען זה היה עוון כולל גם בני ישראל הכשרים שלא ריפו ידיהם מהתורה היה מחלוקת ביניהם, "וריב בני ישראל", לא ריב העם לבד... וראיה לדבר שגם העם שריפו ידיהם מהתורה לא צמאו למים בראשונה, נראה שהמן היה מרוה צמאם...
אמנם עיקר ביאת עמלק היה ברפידים על שרפו ידיהם מן התורה, שעמלק אינו בא אלא על ביטול תורה, "הקול קול יעקב [עמ' רנח] והידים ידי עשו", אם קולו של יעקב מצפצף בבתי מדרשות אין הידים ידי עשו, וכשאין קולו מצפצף בבתי מדרשות הידים ידי עשו. גם עוון רפיון תורה גרמה להם נסותם את ה', שאם לא רפו ידיהם מהתורה לא חסר להם המים ולא באו לנסות את ה', גם אם היו לומדים תורה כולם היה בהם שלום, שהתורה היא מרבה שלום בעולם, כמו שאמר הכתוב (ישעיה נד, יג): "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך"...
[עמ' רס] במעשה זה דעמלק היה לישראל עבירות רבות, הא' עון ביטול תורה, שחנו ברפידים שרפו ידיהם מן התורה. גם היה [עמ' רסא] בידם עון המחלוקת, דכתיב (יז, א) "ויחנו" וכו' ולא כתיב "ויחן" לשון יחיד עד שבאו לסיני. גם נסותם את ה' "לאמר היש ה' בקרבנו". ובמה שחטאו צריכים להתרפאות להחזיק בתורה ולבקש שלום.
ובזה נבוא לפירוש הפסוקים, שהנה תלמוד תורה כנגד כולם, ולא בא עמלק למלחמה עם ישראל אלא ברפידים, בעון שריפו ידיהם מן התורה. זהו שאמר "וילחם עם ישראל ברפידים", לא על שאר העבירות שבידם, יען הוא מצוּוה מעשו "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", כמו שאמרו רבותינו ז"ל: בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו, הקל ונתבטל הקול זה, שרפו ידיהם מן התורה, אז הידים ידי עשו. זה היה העיקר, ושאר העונות היו מתעוררים [עמה], המחלוקת שביניהם ונסותם את ה', וכולם נמשכין מרפיון התורה כמו שאמרנו, לכן עיקר הכל היה ברפידים...
ורפויי התורה תיקן, במה שאמר לו שלא ילחם מיד כי אם מחר, כדי שיעסקו בתורה כל היום ההוא וכל הלילה לחזק בתורה, שאין רנה של תורה אלא בלילה [ויקרא רבה פרשה יט, א]... וזהו שאמר "ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק", ירצה, עסק בתורה כאשר אמר לו משה ולמדו, גם כאשר אמר לו ללמוד הלילה לאזור חיל להלחם בעמלק הבא על רפיון תורה, שבעסק התורה שאמר לו משה יוכל להלחם בעמלק...
[עמ' רסב] זהו שאמר "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" לקבל להם "אנכי ה' אלקיך", ותבא תורה לכפר על רפיון תורה, שהרי אז עתידים לחזק ידיהם בתורה... וזהו שאמר "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל". ירצה, בהזכיר זכות התורה שעתידין לקבל על ידו, זהו הרמת ידו למעלה לקבל הלוחות, "וגבר ישראל" בזכות התורה שעתידין לקבל ושם יחזקו ידם בתורה, הפך רפיונם זה שרפו ידיהם מהתורה... [עמ' רסג] נמצא כלל הדברים כי בדבר אשר זדו וקלקלו לרפות ידיהם מהתורה, בו נתקנו לחזק ידם עתה על ידי יהושע שקרא ושנה בתורה כל אותה הלילה, גם בהזכירו זכות תורה שעתידין לקבל.
[עמ' רסד] והנה תמיד בא עמלק על ישראל בתביעת משפט על חטאתם אשר עשו... וכן אמר המן למלך (אסתר ג, ח) "ישנו עם אחד"... ישנו להם מן התורה והמצוות כמו שאמרו רבותינו ז"ל... וכן הרופא מובהק זה מרדכי "ידע את כל אשר נעשה" על רפיון התורה כמו במדבר, ולפיכך בא עליהם עמלק גם המן, לכן היה מרדכי עוסק בתורה עם כ"ב אלף תלמידים כמו שאמרו רבותינו ז"ל [אסתר רבה פרשה ט, ד]... ובזה נבין מה שאמרו במסכת מגילה פרק קמא [טז ע"ב]: "ליהודים היתה אורה" (אסתר ח, טז), זו תורה...[עמ' רסז] ...והכוונה שרצה המן להעבירם על דת, ועתה קיימו תורתם. או שעתה החזיקו ידם ללמוד תורה, יען זכרו את דבר עמלק שבא על רפיון תורה... לכן החזיקו בתורה ולמדו תורה לבטל כחו.

(רבי טוביה בן אברהם הלוי, חן טוב, פרשת בשלח, עמ' רמט-רסז במהד' תשסה, דף קכט ע"ד-קל במהד' שסה)

מאי לשון רפידים וכו' שריפו עצמן מדברי תורה וכן הוא אומר לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים
11-15

כשחנו ישראל ברפידים לא הי' מים לשתות להעם, כי רפידים הוא רפיון ידים, כמאמר חז"ל, והוא רומז שלא חברו כל העשרה דרגות יחד ולנטלם ולנשאם למקורם, המכונה בשם נטילת ידים, כדי שיוכלו לקבל משם ההשפעה הראויה להם, רק עשו רפיון לידים מלחבר אותה אחת אל אחת. והכתוב אומר "לא יפנו אבות על בנים מרפיון ידים", והוא רומז על חסרון השפעה מעולם העליון אל עולמות התחתונים, המכונה בשם השפעה השייך מהאב אל הבן. והמבין יבין. ועל כן לא היה להם מים המכונה, ג"כ בשם ההשפעה הלז, שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך. וכן "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". ואח"כ כשנסעו מרפידים, כתיב "ויסעו מרפידים ויחן שם ישראל נגד ההר", שאמרו ז"ל [ילקוט שמעוני רמז רעה]: כאיש אחד בלב אחד. כי כאשר נתנו לבם ליסע מרפיון ידים הלז, ונתנו לבם להתאחד כל המדות עליונים, אז נעשה ג"כ גוי אחד בארץ ונתאחדו כולם כאחד בלב א' וכאיש א' נחשבו, כי זכו להתאחד עם שורש נשמתם למקור שורשם והיה ה' אחד ושמו אחד.

(רבי חיים טירר, סידורו של שבת חלק א שורש ב ענף א, אות יד)

ה: מאי לשון רפידים וכו' שריפו עצמן מדברי תורה שנאמר לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים

אמר הכתוב למעלה "ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם", כי רפידים אמרו חז"ל שהוא רפיון ידים, והוא מורה... שלא שמו לבבם ליחד העשר ספירות הנרמזים בעשר אצבעות הידים, לחבר אותם אחת אל אחת ולקשרם למקורם, שעל ידי זה יומשך השפע לכל העולמות עליונים ותחתונים, רק עשו רפיון לידים הללו, והכתוב אומר "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים", שנחסר הברכה וההשפעה מאב הרחמן ברוך הוא אל בניו על רפיון ידים (גם בבחינת המדות נמצאים כנויים בשם אב ובן כנודע, ומרפיון ידים לא הפנו אבות אל בנים, והבן). ועל כן גם למטה בגשמיות לא היה להם מים, המכונה בשם ההשפעה הלז שיורד ממקום גבוה למקום נמוך, והוא סוד השפעת החסד המכונה על שם המים. ועל כן "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", כי היה לו מקום להלחם בהם מחמת פירוד המדות אשר נעשה בין הדבקים. ועל כן נאמר (שמות יז, יא) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", ואמרו חז"ל (ראש השנה כט ע"א): וכי ידיו של משה עושות מלחמה אלא לומר לך בזמן שמסתכלין ישראל כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין וכו'. כי זה עיקר הסתכלות ישראל כלפי מעלה, לתקן שם ביחוד המדות הנעשה על ידי שיעבוד הלב, שיהיה להם לב אחד לאביהם שבשמים, ובזה גם למעלה מתייחדים המדות ומתקשרים זה בזה. ועל כן כתבה התורה לרמז זה "כאשר ירים משה ידו" - הרמת ידי משה דוקא ולא אבר אחר כמו ראשו וכדומה, להורות על נטילת והגבהת הידים, המורים על המאורות הנזכרים ליחדם לאחד.

(רבי חיים טירר מטשרנוביץ, באר מים חיים, שמות פרק יח, א)

ר' אליעזר אומר רפידים שמה ר' יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה וכו' ועוד שאלתיו מאי לשון שטים וכו' ר' אליעזר אומר שטים שמה רבי יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות
12-18

...דכתבתי ביאור ש"ס דבכורות: מאי רפידים, דרבי יהושע סבירא לי' שריפו ידם מתורה, ורבי אליעזר סבירא לי' כך שמה. ועוד שאלתיו מאי שטים, ואמר לי כך שמה, ורבי יהושע סבירא ליה שעסקו בשטות... נ"ל רק מר אמר חדא ומר אמר חדא, דמבואר במדרש (במדבר רבה כ, כב) ובזוהר (ח"ג קסה ע"ב) כי שטים המקום גורם על ידי מעיין שהי' שם לשטוף בזנות, ועתיד לטהור...
ובזה יובן מאי רפידים, ואמר לי כך שמה, והיינו שהמקום גורם שריפו ידם מדברי תורה. וכן שטים כך שמה, לכך עסקו בשטות. וכי תימא א"כ בטלה הבחירה, זה אינו, דכל זה מצד טבע בריאת הארץ שמצד הגלגלים הי' המקום גורם, אבל נשמת האדם למעלה מן הגלגלים לשנות טבע הגלגלים. וכמ"ש הר"י בן שושן בויכוחו עם הרמב"ם, והר"י יעבץ (אבות פ"ג מכ"א) מביאו... וזהו כוונת שאלתו מאי רפידים, מאי שטים, וצ"ל כנ"ל, א"כ בטלה הבחירה ואין עונש, ומאי טעמא נענשו "ויבא עמלק", וכן בשטים? וביאר לו דלעולם דשם המקום גורם, ומ"מ לא בטלה הבחירה וכנ"ל.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת בחקותי)

מאי לשון רפידים וכו' שריפו עצמן מדברי תורה

[עמלק נלחמו בישראל לשם שמים, כדי שיתפללו לה' ויחזרו בתשובה על רפיונם מהתורה. אבל אסור לעשות רע לשם שמים.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 40) לטקסט

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

"וילחם עם ישראל"... ולפי שהיה חכם גדול, בחר הזמן היותר טוב שהיה אפשר להוציא מחשבתו לפועל, והוא בשעה שישראל רפו ידיהם מד"ת. וזה שכתוב "ברפידים - שרפו ידיהם מד"ת. ואמרו רז"ל בברכות [סג ע"א]: המרפה עצמו מד"ת אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר "התרפית ביום צרה צר כחך". ולפי שרפו ידיהם מד"ת והיו מרוחקים מהקב"ה, לזה אמר "וילחם עם ישראל", כי עם ישראל לבד נלחם, כי כבר הקב"ה נתרחק מהם על חטאתם.

(רבי שם טוב מלמד, כתר שם טוב, פרשת בשלח דף נט ע"א)

ה: שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

...כדאמרו במדרש (תנחומא כי תצא, ח): 'מאזני מרמה תועבת ה'' (משלי יא, א) וסמיך ליה (שם, ב) 'בא זדון ויבא קלון' של עמלק... דבפרק קמא דבכורות משמע שעוון אחר גרם, דדרשינן, מאי רפידים, שרפו ידיהם מן התורה, והכי איתא במכילתא (פרשת עמלק, א). ובפרק כל כתבי (שבת קיח ע"ב) אמרינן: אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז) 'ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט' וכתיב בתריה (שם יז, ח) 'ויבא עמלק', משמע דבעוון חילול שבת בא עמלק... יש לפרש... שאלמלא לא רפו ידיהם מן התורה לא היו נכשלים בעוון משקלות, כדאמרינן בפרק היה [נוטל] (סוטה כא ע"א): תורה בעידנא דעסיק בה מגניא ומצלא מן החטא; ואלמלא שמרו שבת אחת, אף על פי שחטאו במשקלות היה נמחל להם כדדרשינן (שבת שם), "אשרי אנוש יעשה זאת" (ישעיה נו, ב) - אפילו עבד עבודת אלילים כאנוש מחול לו.

(מהרי"ט, צפנת פענח, פרשת במדבר, דרוש א)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

"ויחנו ברפידים ואין מים" - לדבריהם ז"ל אין רפידים אלא רפיון ידים מן התורה, יכוון הכתוב לומר כשרפו ידיהם מן התורה שנמשלה למים, לזה גם ה' מנע מהם המים, מדה כנגד מדה.

(אור החיים, שמות יז, א)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

ובש"ס אמרו לפי שריפו ידם מדברי תורה וכו'. יש להבין איך שייך בתורה ולימוד ריפוי ידים, כי "הקול קול יעקב והידים ידי עשיו" (בראשית כז, כב)?....
ונראה לי דמבואר בזוהר (ח"א כה ע"א, כז ע"ב) וברעיא מהימנא (זוהר ח"ב קכ ע"ב) דמעורב בישראל ה' מינים, עמלקים נפילים וכו'. ובזה יובן "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ר"ל ערב רב סוג עמלק המעורב באומה ישראלית, הם הבאים למלחמה תמיד עם עובדי ה' הנקרא ישראל כנודע. וזה שאמר "ברפידים", ר"ל דאיתא בזוהר: זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו'. ועל פי זה בארתי פסוק במגילות קנות (איכה ה, יב) "שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו"... כי הזקנים והתלמידי חכמים ודאי פשטו ידם אל השרים להחזירם בתשובה, שהם רופאי הנפשות, וכמאמר הזוהר הנ"ל זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, אלא שהי' מתנגד מצד עמלק המעורב בישראל האוחז ביד השרים להמשיכם אל הקליפה, ומכח זה "שרים בידם נתלו", ור"ל נשארו תלויין ועומדין, זה משך ידו לקדושה וזה משך ידו לקליפה לעמלק, ונשארו תלוין באויר... וזה שאמרו ברפידים - שריפו ידם, יד האוחז והנאחז, שעל ידי מלחמת עמלק בישראל שהם הזקנים והתלמידי חכמים, שנותנין בהם דופי ומבזין התלמידי חכמים עובדי ה', ו"פני זקנים לא נהדרו" - לאחוז ביד הזקנים אשר פשטו ידם לקיים זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, וגם המוני עם רפו ידם מלהחזיק ידי הלומדים לעשות סמכין לאורייתא, שיהי' "הקול קול יעקב", ואז יהי' "ידי עשו", ועמלק האמתי גובר ח"ו.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, פרשת יתרו)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

ענין מצוה "זכור את אשר עשה לך עמלק"... התורה הקדושה בא ללמדנו דעת איך ליזהר שלא יתן התמוטטת עמוד א' מן ג' עמודים הנזכרים, הגורם ירידת ישראל ועליית שרי האומות, רק להתחזק בשלשתן... ואחד הוא עמוד התורה, דאמרינן בבכורות... מאי רפידים, לפי שריפו ידיהם מהתורה, לכך בא עמלק. וכי תימא, הא אמרינן במסכת שבת (קיח ע"ב): אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו... ויבוא עמלק" וכו', הרי משמע עבור חילול שבת בא עמלק?... הנה ביאור דבר... כי שניהן בקנה אחד עולים, כי לא ניתנו שבתות אלא לתורה כמ"ש בבית יוסף בטור אורח חיים סימן רפח.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף, ליקוטים = תולדות יעקב יוסף, פרשת יתרו)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

נראה לבאר ש"ס דבכורות: מאי רפידים, לפי שריפו ידם מדברי תורה, לכך "ויבא עמלק" וכו' (שמות יז, ח). ויש להבין למה פרט אבר ידים ברפיון התורה יותר מכל רמ"ח איברים... דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה תיקון עון גאוה הפוגם בשם י"ה גימטריא גאוה, כי אחיזת הקליפות אינו בב' אותיות ראשונים משם בן ד', מה שאין כן על ידי עון גאוה, גורם לקליפות שיאחזו גם בב' ראשונות מהשם וכו'... ואפשר שזה פירוש הפסוק תהלים סימן לו (יב) "אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני" וכו'. והוא, כי זכרנו כי עון גאוה פוגם שם בב' אותיות ראשונות, שהם בגימטריא רגל במילוי, ושם זה פשוט גימטריא י"ד אותיות דמילוי המילוי, נגד י"ד פרקין שביד, וזה שאמר "אל תבואני רגל גאוה, ויד רשעים אל תנידני", וק"ל. ובזה יובן רפידים על שרפו ידם מדברי תורה, ובאו לידי גאוה, וגרמו ליתן כח ויד אל האומות.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת שלח)

ה: שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

...דאמרינן בבכורות: "ויחנו ברפידים ויבא עמלק" - מאי רפידים, לפי שריפו ידיהם מהתורה, לכך בא עמלק. וכי תימא הא אמרינן במסכת שבת (קיח ע"ב): אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו... ויבא עמלק" וכו', הרי משמע עבור חילול שבת בא עמלק? הנה ביא[ו]ר דבר זה... כי שניהן בקנה א' עולים, כי לא ניתנו שבתות אלא לתורה, כמ"ש בבית יוסף לטור אורח חיים סי' רפח (ד"ה גרסינן) בשם ירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) יעו"ש. ובפסוק (בראשית כז, כב) מפורש גם כן, "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" וכו'....
נראה לי לבאר קושיא שהקשה מוהרש"א (שבת קיח: ד"ה וכתיב), דעמלק בא עבור חילול שבת, ובבכורות אמרו: רפידים - שריפו ידם מדברי תורה, לכך בא עמלק, וכו', יעו"ש. ולי נראה לתרץ, במה שבארתי בענין השמיטה שניתן להשלמה עבור ב' חדשים של ו' שנים שביטלו מתורה. ומקשין העולם, אם כן שמיטה עצמו אין לו השלמה. ובארתי על פי מה שכתב הטור אורח חיים סי' רפ"ח [שלא ניתנו שבתות אלא לתורה], יעו"ש. וה"נ מבואר, כי שבת ניתן להשלמת התורה, וכשיצאו ללקוט לא הי' פנאי להשלמת התורה, וריפו ידם מדברי תורה, לכך ויבא עמלק, ושניהם בסוג א' עולין.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת יתרו)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

ונראה לי, שדרשו בש"ס רפידים, שרפו ידם מדברי תורה וכו'. קשה, וכי בגנותן של ישראל דיבר הכתוב? ונ"ל דזהו שבחן. וכבר זכרנו מ"ש בכתבים פירוש הש"ס (כתובות יז ע"א) מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, כי התורה שלומד כשהוא רשע עליו נאמר "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי" (תהלים נ, טז), וזה שאמר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת תחלה, הקליפות, לשוב על מעשיו הרעים, תחלה סור מרע, ואח"כ ועשה טוב - זה עסק תורה, שיהי' נחת רוח לשכינה הנקראת הכנסת כלה וכו'. ונראה שזהו מה שאמרו חז"ל (מכילתא בחודש א): "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני" (שמות יט, ב)... מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה... ויש להבין זה גופא מנלן ביאתן למדבר סיני שהיה בתשובה. ועוד, מה נפקא לן בלמוד זה שהי' נסיעתן מרפידים בתשובה ג"כ, אם ביאתן למדבר סיני הי' בתשובה די בזה.
ולדברינו אתי שפיר, דיבואר קושיא חדא באידך, דהא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ואיך באו למדבר סיני "ויחן שם נגד ההר" (שמות יט, ב) לקבל התורה? ועל כרחך שכבר שבו בתשובה. וא"כ בא להקיש ג"כ מה ביאתן למדבר סיני הי' בתשובה כאמור, כך נסיעתן מרפידים מה שרפו ידם בדברי תורה, הוא בתשובה - ר"ל שישובו תחלה ואח"כ יעסקו בתורה... ובזה יובן, "ויסעו מרפידים", שרפו ידם בדברי תורה כדי לעשות תשובה, ואח"כ "ויחנו במדבר סיני" לקבלת התורה...
אמנם בדרך הלצה נ"ל "ויסעו מרפידים" - כיון שפירשו מדברי תורה ורפו ידם מדברי תורה נעשה שונא לחכמים, וכמ"ש חז"ל (פסחים מט ע"ב): פירש קשה מכולם. ומיד יתקנא באלו העוסקים בתורה הנקרא סיני, ליתן דופי בהם, וזה שאמר "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני", ר"ל לדבר בת"ח הנקראים סיני לזלזל אותן.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת מסעי)

ה: שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

...שלא היו ישראל ראוין לקבלת התורה עד אשר יהיה שלום ביניהם... כי מתוך פירוד הלבבות זה אוסר וזה מתיר ונמצא התורה כשתי תורות... ואחר כך אמר "ויסעו מרפידים", היינו מן המקום אשר היו שם בריב ומחלוקת, כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה, ורפידים אותיות פרידים, כמו כשב כבש, על שם הפירוד שהיה ביניהם. וחז"ל דרשוהו מלשון רף ידים, כי זה תלוי בזה, כי על ידי הפירוד שהיה ביניהם, רפו ידיהם מן התורה, ועכשיו נסעו מרפידים, מן המקום ההוא, רצה לומר הסיעו עצמם מן הפירוד, ויבואו מדבר סיני, כי מקום זה גרם להם שהיו באגודה אחת.

(כלי יקר שמות יט, ב)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

בעבור חילול שבת בא זדון עמלק, וכמ"ש פרק כל כתבי דף קיח ע"ב: אמר רב יהודה אמר רב, אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר, "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו", וכתיב בתריה "ויבא עמלק"... אבל קשה, דקרא ד"ביום השביעי יצאו" כתיב בפרשת המן, ואח"ז פרשת מסה ומריבה, ואח"כ "ויבא עמלק", ופירש רש"י, דעונש עמלק על מה שאמרו "היש ה' בקרבנו"...
ואפשר לישב לעיקר הקושיא, דלא נעלם מרב סברת ר' יהושע בבכורות דף ה' ע"ב, רפידים, רבי יהושע אומר שרפו ידיהם מדברי תורה, ופירש רש"י: שריפו ידיהם, לפיכך בא עמלק. אלא דקשיא ליה לרב, דעדיין לא נצטוו בתורה ובלימודה, ואין זה כדאי שיבא עמלק שהיה ראש לחולי וגרמא בנזיקין של כל האומות, מאחר דלא נצטוו בתלמוד תורה. להכי סבר, שחטאם היה חילול שבת, אלא דכשהיו עוסקין בתורה היתה מגנת עליהם מהאויב, דתורה בעידנא דעסיק בה יכולה היא להצילם, וכשרפו ידיהם מן התורה, נתעורר חטא חילול שבת, ובא עליהם עמלק. והשתא א"ש, דאיהו סבר כר' יהושע, דעמלק בא על שרפו ידיהם... ומוכרח דהיינו משום חילול שבת. ולא סבר כדפירש רש"י, משום שאמרו "היש ה' בקרבנו"...
כבר אמרנו, שלדעת כמה מרז"ל עמלק בא על ביטול תורה, ולזה צריך להתעורר, כי בעוה"ר זה כמה אלפים שאין השם כביכול שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכר עמלק. ואמרו רז"ל, שבזכות תלמוד תורה נגאל גאולת עולם, שנאמר "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם". וזהו קיום זכירת עמלק באמת, אם נשים לבנו לתקן מעוותנו ללמוד בתורה לשמה כל אחד לפי מדרגתו. וזהו הטעם שאמרו רז"ל [שבת פח ע"א]: מכאן מודעא רבא לאוריתא, והדור קבלוה בימי אחשורוש, דכיון דהמן בקש לאבד כל זרע ישראל ח"ו, והמה ראו דעמלק בא בשביל שרפו ידיהם מהתורה, על כן קבלוה ברצון, ובזה ניצולו מהמן הרשע.

(חיד"א, דברים אחדים, דרוש יג, אח"ד באדר, לשבת זכור)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

על שלשה פשעי בא זדון עמלק, באחד שפגמו בכלי זיין, הוא הדיבור אשר הבדילו ה' מהחיות והבהמות, ונשתמשו בו להכעיס ח"ו לבורא יתברך במתנתו שנתן להם, ואמרו "היש ה' בקרבנו אם אין". וזאת שנים, שאתן להם מתנה גדולה מאד, היא הדעת ללמוד תורה ורפו ידיהם מהתורה וכמ"ש ז"ל על פסוק "וילחם עם ישראל ברפידים" - שרפו ידיהם מהתורה. ועוד בה שלישיה, שנתן להם מתנה הוא השבת קודש להשתמש בשרביטו של מלך ונותן להם נשמה יתירה, וחיללו שבת והנפש יתירה. ולכן בא עמלק... וזה טעם זכירת עמלק, לזכור הסיבה שבא עמלק, על שנשתמשו בג' מתנות טובות שנתן להם הקב"ה, להכעיסו... ולהזהר בהם לשמרן כסדרן והלכתן כמשפטן.
ויש להעיר דחילול שבת דעמלק בא על זה, היינו מדכתיב לעיל "וביום השביעי יצאו מן העם ללקוט" וכו'. ועל לשון הרע, דסמיך "היש ה' בקרבנו". אבל על ביטול תורה כתוב בהדיא "וילחם עם ישראל ברפידים" - שרפו ידיהם מהתורה. ולפי דרשה זו הוי כאלו כתוב בפירוש... ונראה דבעסק התורה מרויחים להשתמש בשלשה מתנות הטובות אשר נתן לנו ה' במעמד שלשתן לטובה כרצונו יתברך, דבעסק התורה יהיב דעתיה ויודע דעת המתנה הראשונה, ואחר ימלא פיהו בתורה שהוא הכלי זיין מתנה שניה, לפי מעשיו ומאור הנפש וחלוקה דרבנן מתנה שלישית. ולזה בחר משה ליהושע דהיה עוסק בתורה תדיר, ובזה היה זהיר בג' מתנות, והוא ראוי להלחם בעמלק. ונמצא דבעסק התורה שימוש תהלים בג' מתנות טובות ברצונו יתברך... על כן רמז הכתוב בפירוש "וילחם עם ישראל ברפידים" - שרפו ידיהם מהתורה, דאילו עסקו בתורה עשו נחת רוח לפניו יתברך בג' מתנות. ועוד דהתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא והיו נשמרים מכל חטא.

(חיד"א, רוח חיים, דרוש ו שבת זכור)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

נודע דעמלק הרשע בא על שרפו ידיהם מתורה כמו שאמרו ז"ל "ברפידים" - שרפו ידיהם מהתורה. ולזה המן הרשע גזר שלא יעסקו בתורה, כמ"ש "ליהודים היתה אורה" וכו', ופירש רש"י [מגילה טז ע"ב]: על כל אלה גזר. ובתרגום אמרו שהיה להם אח"כ רשות לעסוק בתורה וזהו ליהודים היתה אורה. והאי שחוק ומחוק, שורש הממזרות והסט"א, המן הרע, גזע הטומאה הרצוצה, ראה שעמלק זקנו בא בעון ביטול התורה, וגזר שלא יעסקו בתורה כדי שילכדו בעצתו. וטיפש גדול היה, כי עתה שגזר שלא ילמדו בתורה הם פטורים מת"ת וסילק מהם עון ביטול תורה; וגדולי ישראל שהם עוסקים בתורה גם שגזר, כמרדכי שהיה עוסק בתורה ברוב אלפי תלמידים כמ"ש באסתר רבתי, יהיה להם יותר שכר שמסרו עצמן על התורה.

(חיד"א, רוח חיים, דרוש י שבת זכור)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

ואמרו רז"ל: "ברפידים" - שרפו ידיהם מן התורה. וצריך להבין, שהרי בא על מה שאמרו "היש ה' בקרבנו" וכו'?... שאם היו עוסקים בתורה לא היו מדברים לה"ר, וביטול תורה [גרם] שידברו לה"ר. וזה שכתוב "על ריב וכו' לאמר היש ה' בקרבנו" וכו', הכונה לאמר [לאחרים], שהיו אומרים זה לזה וזה לזה "היש" וכו', ועל כן "ויבא עמלק" וכו'. והסיבה שבאו לזה היה "ברפידים" - שרפו ידיהם מהתורה, שאם היו עוסקים בתורה לא היו באים לידי לה"ר. ולכן בחר משה ליהושע שהיה עוסק בתורה תדיר.

(חיד"א, רוח חיים, דרוש יז שבת זכור)

ה: שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

...דסתם אויבך הם עמלק כנזכר לעיל... כשאנו פורקים עול התורה נותנין עלינו עול מלכות... והתורה נקרא על שם ה' כדאמרו חז"ל כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה. לכן אמר "כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם", כי בלימוד התורה מתקן הכל, כמו שאמרו חז"ל [אבות ו, ב]: אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. אך לפעמים "סבוני גם סבבוני", ר"ל הם מסבבים אותי על דרך שכבר סבבוני, דאמרו חז"ל "וילחם עם ישראל ברפידים" - שרפו ידיהם מן התורה, אם כן כשישראל אינם עוסקים בתורה אז הם מוכנעים משעבוד מלכיות.

(דרשות מהר"ם בנעט דרוש א)

ה: שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

"ויבא עמלק וילחם כו' ברפידים", מפני שרפו ידיהם מן התורה. וע"כ לקח יהושע אשר לא מש מתוך אוהל תורה, גם היה משבט אפרים ששימש לפני יעקב בבית המדרש כמבואר בגמרא. לזה אמר "מני אפרים שרשם בעמלק" [שופטים ה, יד], זהו הסיבה עצמו כאן... והתנבאה כי כהסיבה אז בעמלק, ככה "אחריך בנימין בעממיך"... ולענ"ד קאי על מרדכי ואסתר, ולכן אמרה "בעממיך", כי אמרו חז"ל [סוכה נא ע"ב] אנשים בפ"ע ונשים בפני עצמן. והנה מה הועיל שם? מרדכי קיבץ תינוקות של בית רבן ולמד עמהם כדאיתא במגילה [טו ע"א], אסתר קיבצה להתענות "צומו עלי" כו', אותן הסיבות הועילו גם כאן.

(דרשות מהר"ם בנעט דרוש יג)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

במלחמת עמלק... לא בא ללחום בגבורת אנשים בכלי קרב, כי ידע את הנעשה מקרוב למצרים. רק בטח על קליפתו הקשה שהיה נאחז בה קליפה תקיפא עד מאוד, וראה בכשפיו שאין ישראל זכאים באותה שעה לצאת נקי מתחת ידו, כמאמר הכתוב "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ואמרו חז"ל שריפו עצמן מדברי תורה. לולי משה רבינו ע"ה בכח תפילתו הזכה הרים קרן ישראל, "והיה כאשר ירים ידו וגבר ישראל". ועם כל זה לא ביטל הקליפה ההיא לגמרי, כמו שאמר הכתוב (שם, יג) "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו", שעשאום חלשים לא מתים, ונשארה עוד קליפתו במעט לשלוט בנשמות ישראל ולהרע להם באשר תוכל. ואמנם המלחמה ההיא לא פסקה, ותמיד "כאשר ירים משה ידו", וכמאמר חז"ל (ראש השנה כט ע"א): וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וגבר ישראל.

(רבי חיים טירר מטשרנוביץ, באר מים חיים, דברים פרק כב, יז)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

אחוריים דימין עם י' אותיות גימטריא עמלק. וזה סוד "השיב אחור ימינו מפני אויב" - עמלק שהיה לו יניקה מבחינת אחוריים דימין. וזה שאמר "וילחם עם ישראל ברפידים" - שרפו ידיהם מן התורה, שהתורה בחינת ימין עליון, כמו שאמר "מימינו אש דת למו", ועל ידי ימין עליון נתחזק ידי ישראל, וכשעוסקים בתורה אזי נתחזק הימין ומשפיע לישראל מבחינת פנים, שישראל הן בחינת פנים אנפי שכינתא, וכשאין עוסקים בתורה הימין שב אחור ומשפיע לאומות העולם בעוונותינו הרבים שהן בחינת אחור. על כן עמלק גימטריא אחוריים דימין כנ"ל... וזה שאמר (שמות יז, יא) "והיה כאשר ירים משה את ידו" אל בחינת פנים "וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו" אל בחינת אחוריים שהוא בחינת שפלות והנחה "וגבר עמלק".

(רבי יעקב צבי יאליש, קהלת יעקב, ערך ימ)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

קליפת עמלק יש לו אחיזה בבריאה יצירה עשיה שהוא סוד הו"ה. וזה סוד אין השם שלם - שחסר ו"ה, יצירה עשיה, ואין הכסא שלם - בריאה, ה' ראשונה. אך ביוד קדישא סוד החכמה אין לו אחיזה, והחכמה מבטלת קליפות עמלק. ועל כן אמרו ז"ל ברפידים שרפו ידיהם מן התורה, שהתורה הוא יסוד אבא המבריח המזיקין. וזה שאמר "ידיהם" - אל תקרי ידיהם אלא יודי, הוא סוד היוד של השם.

(רבי יעקב צבי יאליש, קהלת יעקב, ערך מי)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

והדדים הן נצח הוד דאמא..., ועל כן אמרו רז"ל (ברכות י.)... שעשה לה דדים במקום בינה... ונודע דאמא מקננא בבריאה, על כן שם בחזה מתגלה אור אמא, וכן בדדים, וזה שאמרו שעשה לה דדים במקום בינה, מקום בינה דייקא שהוא סוד הבריאה דשם מקננא אמא... והנה מדד שמאל לפעמים יונקים החיצונים בסוד "והודי נהפך למשחית", על כן ראשי תיבות למפרע דד שמאל, אבל לדד ימין אין להם אחיזה כי היא בבריאה, אבל הדד שמאל משתלשל ויורד עד עשייה... והנה עמלק רוצה לינק מבחינת דדים אלו, וסוד העניין שעמלק יש לו אחיזה בעולם הבריאה ששם הדדים, ועל כן עמלק גימטריא עולם הכסא וח' אותיות, ועל כן נכתב כס חסר שיש לו אחיזה בכסא גם כן קצת, וכן כתב הרב בליקוטי תורה (בשלח)... וכבר ביארנו שסוד הבריאה הוא בבחינת ידים, ועל כן אמרו רז"ל "וילחם עם ישראל ברפידים" - שרפו ידיהם מן התורה, שסוד התורה שלנו הוא תורה דבריאה כמו שאמר הרב ז"ל (ליקוטי תורה ריש בראשית), ועל ידי התורה מתחזקין הידים שהן גם כן בחינת בריאה, ואז אין אחיזה לעמלק. אמנם כשרפו ידיהם מן התורה אז יש אחיזה לעמלק בידים שהוא אלו הבריאה, בסוד (משלי ל, כח) "שממית בידים תתפש". והנה על ידי זה דד שמאל נשתלשל למטה. ואפשר שנשתלשל אז ליצירה ששם מחצה רע, ועל כן נבחר יהושע למלחמה זו שכן יהושע היה בחינת מט"ט נער, כמו שאמר (שמות לג, יא) "יהושע בן נון נער", ועל כן אליו נוגע מלחמה זו שיתגבר על עמלק שרוצה לינק מבחינת הוד דיצירה, שהוא בחינת דד שמאל כמו שכתבתי לעיל שדד שמאל הוא בחינת הוד, וכשנשתלשל ליצירה הוא בחינת הוד דיצירה. וזה שאמר "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", רפידים גימטריא הוד דיצירה וט' אותיות והכולל, לרמוז שבחינת ידים נסתלקו למטה לבחינת יצירה... וזה שאמר רפידים בחינת הוד דיצירה בגימטריא, ואמרו רז"ל הטעם, שהשפילו ורפו ידיהם מן התורה, שלא עסקו בה, על כן ירדו למטה ביצירה. ויהושע שהיה ביצירה נלחם עמהם. אמנם משה גימטריא אל שדי שבבריאה (ליקוטי תורה ריש וארא), וזה סוד (שמות יז, יב) "וידי משה כבדים", ופירש בזוהר (בשלח סו.) יקירין קדישין דלא אסתאבן לעלמא, שידים לא נשתלשלו למטה רק היו במקומן בבריאה, ועל כן "וידי" לרמוז על שניהם, וזה שאמר "וידי משה כבדים", "כבדים" גימטריא הוד ס"ג, שאף בחינת הוד לא ירדה למטה רק נשאר בבריאה ששם שם ס"ג כנודע (פרי עץ חיים שער הקדישים פרק ג'). והנה בבריאה מקננא אמא ומגיעים לשם נ' אורות מנ' שערי בינה, וזה שאמר "ויקחו אבן וישימו תחתיו", אבן ראשי תיבות נ' אורות בינה, וכן אבן גימטריא אימא עם הכולל. "והיה כאשר ירים משה ידו" וגו' כמו שכתבתי לעיל שהרים בחינת למעלה. וזה שאמר "כי יד על כס יה", רצה לומר שבחינת יד אחוזה למעלה בבריאה ששם הוא כס יה. וגם רומז יד למפרע דד ימין שהוא תמיד אחיזה בכסא והוא בחינת דד רחמים. ודד שמאל לפעמים נשפע ממנה לאומות העולם והוא בחינת דד רוגז, וזהו "מלחמה להוי"ה בעמלק מדר דר", ראשי תיבות דד רחמים דד רוגז, שבדד רוגז יש לעמלק אחיזה בו, והוא יתברך שמו מכניע הדד רחמים. וזהו "מדר דר" חסר כתיב. לכן עיקר הכנעת עמלק על ידי יסוד צדיק כמו שכתבתי לעיל, שאז בא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם, צדיק גימטריא דר, וזהו "מדר דר", שמבחינת דר שהוא הצדיק יש "מלחמה להוי"ה בעמלק", שיש לו אחיזה בדר, דד רוגז.

(רבי יעקב צבי יאליש, קהלת יעקב, ערך נד)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" - הך ברפידים דכתיב לכאורה מיותר הוא, דכבר כתיב מקודם שהיו ישראל אז ברפידים. ועל כן דרשו חז"ל במסכת בכורות "ברפידים" - כיון שרפו ידיהם מן התורה, מיד "ויבא עמלק". דרשו דהפסוק בא להודיע הסיבה ששלט בהם, משום דהיו ברפידים, דהיינו שרפו ידיהם מן התורה. עוד אמרו חז"ל במדרש רבה (כו, ב), שאמרו "היש ה' בקרבנו", מיד "ויבא עמלק", דרשו כן מסמיכות הפסוקים. ועכ"פ למדנו דמשום הני שני חטאים בא עליהם. ובזה יבואר היטב המדרש באסתר (רבה ח, ד) על פסוק "ותקרא אסתר להתך כו' לדעת מה זה ועל מה זה", וז"ל: אמרה לו, מעולם לא באו ישראל לידי צרה כזו, שמא עברו ישראל על "זה אלי ואנוהו" ועל הלוחות דכתיב בהם (שמות לב) "מזה ומזה הם כתובים". "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" - אמר לו: בן בנו של קרהו בא עלינו, דכתיב (דברים כה) "אשר קרך בדרך". ולכאורה אינו מובן דברי תשובתו על שאלתה. ולפי הנ"ל מבואר היטב, דאמר לו דבן בנו של עמלק בא, דעמלק בא ג"כ על הני שני חטאים.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, בית הלוי שמות יז, ח)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

"ברפידים" - דרשו חז"ל שרפו ידיהם מן התורה, והיינו הפסקת התקשרות כח האדם בתורה, כי הידים מרמזים על כח האדם, וכח זה צריך להיות מקושר ומדובק בכח התורה, ואם אין עשיה רק בכח התורה לא שייך רפיון ידים כלל. אם כן, היה חסרון אמונה והתקשרות בשורש הקדושה, וכמו שכתוב "כאשר ירים משה ידו" וכו', ודרשו חז"ל: מסתכלין כלפי מעלה, שהמשיכו כוחם אחר כח הקדושה.

(שפת אמת, ליקוטים, פ' זכור, בסופו, ח"ב עמ' 179 במהד' אור עציון)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

וביקשו לידע במעיהם ששם משכן התאוות אם ה' הוא רק ב"יש", רצה לומר כשמרגיש ויודע שהוא לכבוד שמים או גם בהעלם הכל לה' כנ"ל. וגם בזה נסתפקו, שהיו ברפידים, שרפו ידיהם מדברי תורה, אבל אחר מתן תורה נודע להם כי רצון ה' יתברך במה שהוא צורך לאדם... מה שהאדם בטבעו צריך לאכילה ושתיה הרי זה רצון קונו ומצוה. וזה נודע להם על ידי מתנה דתורה שנקרא מתנה גמורה, והיינו מצד שורשם הנעלם מגיע להם מתנה זו. וכך דרכה של תורה פת במלח ומים במשורה רק מה שהוא הכרח.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' קסז במהד' תשס"ב, דף סח ע"ג במהד' תרע"א, עמ' 187 במהד' הר ברכה)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

כל הכובד והעצלות שבאדם לתורה ומצוות בא מעמלק שמכניס הרהורי ליצנות ללב, ועל ידי זה הלב מתרפה ומתעצל מהשתדלות בתורה ועבודת ה' יתברך. ותחילה הוא פועל בלב ואחר כך הוא בא ונלחם, כמדתו של יצר הרע יורד ומסית עולה ומקטרג יורד ונוטל נשמה (בבא בתרא טז ע"א). וכך ברפידים, שרפו ידיהם מדברי תורה, דדבר זה בא להם מצד השורש עמלק שהיה מצוי בעולם, והם לב העולם, וכל מה שיש בעולם מצד העירוב דטוב ורע היצר רע מכניסו גם בלב איש הישראלי, וצריכים לנצחו, ואז ינוצח ויכלה אותו כח הרע שבעולם בפועל גם כן, והם שלא נצחוהו ורפו ידיהם, שנכנס בלבם כובד ועצלות, מיד "ויבוא עמלק" להילחם בפועל. ו"ידי משה" גם כן "כבדים", כי הכובד שבלבבות דבני ישראל על ידי העכירו דטחול המכביד, פעל גם כן כובד למשה רבינו ע"ה... ועל כן נצטוו בזכירה ענין עמלק, כי זה כל ענין עמלק, להכניס כובד ללב על ידי הרהורי דברים בטלים של ליצנות וכדומה המשכיח הכל, ובזה מתרפה מכל טוב, ועל ידי זה ממילא נעשה הראשית דגוים שהוא ההכנה להיות מוכן להשתקעות של כל מיני רע שבכל שבעים אומות, מאחר שמפנה לבו לבטלה ונתרוקן מדברי קדושה, ובהתעוררות הזכירה לבד די למחות זכר עמלק, שכשזוכר ענין זה כבר נסתלק השכחה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, מחשבות חרוץ אות יג)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

במסעות היה צריך להיות הכנה להחניה, לא לבד בשב ואל תעשה בסור מרע להתברר להוריק הרע מלב כסיל, אך צריך גם כן לעשה טוב להכניס קדושה בלבו. וזה שאמר במשל "כאן ישננו", שיש חניה שהיה חסרון להשגת שלימות החניה שיהיה כמו לעתיד מה שישננו, היינו אף שהיה סור מרע, אך נחסר "ועשה טוב". וזה שאמר "ישננו", על דרך מה שאמרו: יושב בטל כישן דמי. ויש חניה שהיה החסרון "כאן הוקרנו", על דרך מה שאמרו מאי רפידים שריפו עצמן מדברי תורה. וזהו שאמר "כאן הוקרנו", שזה הוא קליפת עמלק, שנאמר אצלו (דברים כה, יח) "אשר קרך בדרך", שהוא משליך קרירות ועצבות בלב האדם, ואף שהיו "סור מרע". וזה עוד גרוע יותר מהחסרון "כאן ישננו", שזהו "ראשית גוים עמלק", הקרירות והעצבון שהוא מהנחש והיצר הרע.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת מסעי, אות ב)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

יש עוד קליפה, דכמו דישראל נקראו "ראשית" כמו שאמרו (ויקרא רבה לו, ד): "בראשית" - בשביל ישראל שנקראו ראשית, שקשורים בשורש בראשית המחשבה בחינת כתר עליון. יש כנגד זה בקליפה "ראשית גוים עמלק" ובזוה"ק (ח"ג קס ע"א): עמלק יצרא בישא. והוא שורש היצר הרע. ונאמר עליו (דברים כה, יח): "אשר קרך", שהצנינך והפשירך, שמשליך קרירות על האדם, וכמו שאמרו רפידים שריפו עצמן מדברי תורה. וזה היפך מקליפת הקנאה תאוה והכבוד, שמהם מסתעף השלוש עבירות עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שהן נקראו אש... וקליפה זו של עמלק הוא קרירות כשלג, וזה שולט אף במי שאין בו שליטה להכשילו בשלוש קליפות הנ"ל שהם בכח האש, משליך בו קרירות וריפוי ידים מן התורה, והוא ראשית דקליפה, ואחר כך בא מזה לחטאים בפועל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, לחמישה עשר באב, אות ו)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

ודרשת חז"ל "וילחם עם ישראל ברפידים - שרפו ידיהם מן המצוות... היא לפי שיטת ר' יוסי הגלילי [סוטה מד ע"א] "הירא ורך הלבב" - המתירא מן העבירות שבידו.

(ר' יעקב פרידמן, אהלי יעקב (הוסיאטין), פ' בא, עמ' קלט)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

איתא (רש"י שמות יז, טז) שאין שמו שלם וכו' עד שימחה שמו של עמלק. ואיתא (זוהר ח"ב פז ע"א) שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה. ולכן על ידי שרפו ידיהם מן התורה מיד בא עמלק.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, שמות, פורים, שנת תר"ע)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

פורים הוא זמן קבלת מלכות שמים, דאיתא (מגילה ד ע"א): חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום... כמו שקריאת שמע נוהגת בלילה וביום. ועמלק הוא המתנגד תמיד למלכות שמים, כדכתיב (שמות יז, ח) "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ואיתא שריפו ידיהם. ישראל הכינו עצמם לקבלת מלכות שמים, לקבלת התורה, ועמלק מסתיר זאת שלא להכיר כח וכבוד הקב"ה, כדאיתא (שמות יז, טז ברש"י) שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, שמות, פורים, שנת תרע"ח)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות יז, יא). מהו "וגבר עמלק", הלא לא הוזק שום איש ישראל, וכענין שכתוב (במדבר לא, מט) "ולא נפקד ממנו איש"? אלא שהמלחמה היתה על רפיון ידים מתורה ומצות (מכילתא בשלח שם). תורה ומצות הם למעלה מהטבע, ואיש ישראל צריך להיות למעלה מהטבע, וכשהוא מניח עצמו לדרך הטבע זה הוא כבר רפיון ידים, והיינו "וגבר עמלק".

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, שמות, פורים, שנת תרצ"א)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" - דרשו חז"ל ברפידים - ע"י שרפו ידיהם מן התורה בא עמלק. וקשה הלא דרשו חז"ל (שמות רבה כו, ג) סמיכות, דמסיים בפרשה שלפניו "היש ה' בקרבנו אם אין", וסמוך ליה "ויבוא עמלק", יען שאמרו "היש ה' בקרבנו אם אין" בא עמלק. ויש ליישב ע"פ מה דאיתא ברש"י פ' בחוקותי... שאם מבטלים מלימוד התורה הוא הולך מדחי אל דחי עד שכופר בעיקר ע"ש. א"כ שני דרשות חז"ל עולים בקנה אחד: יען שרפו ידיהם מן התורה, באו לידי זה עד שאמרו "היש ה' בקרבנו אם אין".

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, שמות, פורים)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

והנה לזכות להנהגת הנס, שעיקרה בעבודת השכל, הבא רק מלימוד התוה"ק, ואין עם הארץ חסיד (אבות ב, ה), על כן אמרו חז"ל בבכורות על "ברפידים" - שרפו ידיהם מן התורה, על כן בא עמלק, כיון שלנס לא היו ראויים, רק לטבע, ובטבע עמלק מתגבר, כיון שאתה עייף ויגע (דברים כה יח), היפוך מה שאמרו חז"ל (יומא עא ע"א) על העוסקים בתורה, "אליכם אישים" (משלי ח, ד) - אלו ת"ח שעושים גבורה כאנשים, והם התרפו מד"ת, ולא נשארה רק הברית שהיא הגנת הטבע, וע"ז יש לעמלק נחלת זקנו עשו הרשע, "ולא ירא אלקים" (דברים כה, יח).

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, פרשת זכור, עמ' רה)

שריפו עצמן מדברי תורה
13-14

מזכירת מעשה עמלק אנו למדים שהוא הדין כל יחיד אשר הפגיע ד' ית' בו עונו והוכה ביסורין ומכאובין ויגונות לב, שהם לטהרו מעון ולשים יראת ד' על פניו שיכיר מה רע ומר עזבו את ד'. א"כ כששב ד' ברחמי' ורפא לו, עליו החובה לזכור ולצייר בלבבו כל פרטי העונשים שקיבל ומה רע ומר היו, ויצייר אם שוה לאדם להכניס עצמו לבא ח"ו לידי עונשים כאלה בשביל מלוי שרירות לב או שום רצון שפל ובזוי מצד עצמו ג"כ. וגם ראוי לשום על לב כי השונה באיוולתו, כיון שהיסורין הראשונה לא הספיקו לתת לו דעת יראת ד', ודאי הקב"ה לא יעזוב ח"ו את הנפש הקיימת ללכת לאבדון בשביל שטותו, רק יוסיף ידו ברחמי משפטיו ליסרו ביסורין יותר קשים שיהיו לאות ולמופת לו. וזה שכתוב בתורה גבי התוכחה "והיו בך לאות ולמופת כו'" (דברים כח, מו), וגבי עמלק "אל תשכח" (שם כה, יט) שיזכור גם הסיבה שעל ידה בא עמלק, שהי' ע"י שרפו עצמם מד"ת.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, פרשת זכור, עמ' רכט)

שריפו עצמן מדברי תורה

[זו היתה פעולת עמלק. וזה כוונת המדרש (ילקוט שמעוני פרשת כי תצא רמז תתקלח), על עמלק: "ובא ועמד לו חוץ לענן והיה קורא ראובן שמעון אחוכון אנן פוקו דאנן בעיין למעבד פרקמטיא עמכון, וכיון שהיה יוצא אחד מהם היה הורגו", לא הריגת הגוף אלא הנפש, שהיו מסיתים את ישראל מאמונתם תוך עשיית המסחר, ובזה ריפו אותם מהתורה. וזו כוונת המדרש (ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רסא) "שהיה עמלק נכנס תחת כנפי הענן וגונב נפשות מישראל והורגן" - לא שנכנס בעצמו, כי גוי לא היה יכול להיכנס לתוך ענני הכבוד, אלא אותם ישראלים שהוסתו מאמונתם נכנסו לתוך ענני הכבוד והסיתו את ישראל "והורגן" במיתת הנפש.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף לט ע"ג) לטקסט

מאי לשון שטים וכו' ר' אליעזר אומר שטים שמה רבי יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות
15-18

נבאר ש"ס פ"ק דבכורות: ועוד שאלתיו מאי שטים וכו', כתנאי רבי אליעזר [אומר] כך שמה, ורבי יהושע אומר שנתעסקו בשטות... ונראה, דקשה בפסוק (במדבר כה, א) "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב", דקשה מה טעם שהזכיר שם מקום. ועוד, מאי "ויחל העם". ונ"ל... כי על ידי הרהור האשה בא הרהור לאיש, מה שאין כן כאן "ויחל העם לזנות", שהי' התחלה מן העם ולא מן האשה, וקשה איך אפשר, שלעולם צריך התעוררות האשה תחלה? לכך ביאר הכתוב עצמו זה כי המקום גורם, דלכך נקרא שטים כמ"ש בזוהר (ח"ג קסה ע"ב), ולפי שיש בו בשטים הגורם לעסוק בשטות הזנות, לכך "ויחל העם לזנות". וזה ששאל מאי שטים, דמשמע דמקום גורם. והשיבו כך שמה. ומפרש רבי יהושע יותר, ששמה כך שגורם לעסוק בשטות וכו'.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת כי תצא)

מאי לשון שטים וכו' שנתעסקו בדברי שטות
15-18

"ועשו ארון עצי שטים" וגו', דהל"ל ועשית כמו באינך. וגם למה עצי שיטים? ונראה לי דהתורה נקראת עצה, כמ"ש בזוהר (ח"ב פב ע"ב) תרי"ג עצות ניתן לאדם וכו', ועיקר העצה איך להנצל מהיצר הרע הנק' שיטים, כמ"ש בש"ס מאי שיטים, שעסקו בשטות של יצר הרע וכו'. ובזה יש ב' בחי' אנשים, א' נגד ההר היצר הרע. ב' על ההר היצר הרע. ושפיר אמר "ועשו ארון עצי שיטים", ב' בחי' אנשים יעשו ארון עצי שיטים כנ"ל.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת תרומה)

מאי לשון שטים וכו' שנתעסקו בדברי שטות
15-18

דאיתא (תנחומא פרשה זו י') במזבח שנעשה מעצי שטים דיבואו עצי שטים ויכפרו על שטותן. ובגמרא מאי לשון שטים וכו' שנתעסקו בדברי שטות, והיינו כמו שאמרו (סוטה ג ע"א): אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות שנאמר "כי תשטה". דענין התאוה הוא באמת שטות וטפשות, שהוא דבר מאוס, כמו שאמרו (שבת קנב ע"א): אשה חמת מלא וכו', והוא דבר נתעב ומזוהם, והחוטא מתעב עצמו בשביל מילוי תאוותו רגע אחד, ומפסיד טוב עולם הבא, ואין שטות וטפשות גדול מזה. ובשטים קלקלו במעשה פעור. וזה ענין ארון עצי שטים, שמרמז נגד יצר הרע דתאוה... דיצר היינו חשק... שה' יתברך ברא את האדם ביצר שמשוקע בו ענין חמדה, והבחירה נתונה לאדם להכניס החמדה לקדושה או להיפך חס ושלום... קליפת ישמעאל שהוא יצר הרע דתאוה איתא בזוה"ק (ח"א קלז, קלח ע"א) שלא יתבטל לגמרי, רק דנקרא לבן כמאן דסחי ומטביל מסאבותיה, ואמרו דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי, שזה תכלית שנברא היצר להיות חשק וחמידו דאורייתא... וזה מרמז ארון עצי שטים, כי עץ מרמז על התורה שנקראת עץ חיים, ושטים מרמז על ההיפך מצד דכל הגדול מחבירו יצרו גדול כנ"ל, ועל ידי עץ חיים דתורה מתגבר על יצרו וכובש ענין שטים שהוא רומז לדברי שטות הנזכר. ולעתיד כתיב (יואל ד, יח): "ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים", דנחל השטים אמרו (במדבר רבה כ, כב ותנחומא בלק יז) דשל זנות היה, דהמעין גרם למעשה השטותים, ולעתיד כשיתלבן היצר הרע דתאוה ויושאר שיהיה כמו שנברא להיות חמידו דאורייתא, אז יתהפך הנחל להיות "מעין מבית ה'" להכניס חשק התורה בלב ישראל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת תרומה, אות ח)

פרה שילדה מין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטורה מן הבכורה
20-22

"וכל פטר" - ב' במסורה: "וכל פטר חמור תפדה בשה", "וכל פטר שגר בהמה" (פסוק יב). כדאיתא בבכורות: פרה שילדה כמין חמור וחמור כמין סוס פטורים מן הבכורה שנאמר פטר חמור פטר שגר בהמה ב' פעמים, עד שיהיה המוליד והנולד חמור.

(בעל הטורים שמות יג, יג)

בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה
24-27

"זאת החיה" וגו' - פירש רש"י: מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו. ובמס' חולין דף מב [ע"א]: תנא דבי ר' ישמעאל "זאת החיה אשר תאכלו" - מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה. צריך להבין, כיון שאמר לו סימני טהרה, מעלה גרה ומפריס פרסה, מה הוצרך להראות לו? דעל כרחך אין בסימנים אלו שום ספק, דאל"כ מאי יספיקו ראייתו לדורות? ונראה דלפי מאי דקי"ל טמא הנולד מן הטהור טהור, טהור שנולד מן הטמא טמא, א"כ אף דלדורות לא חיישינן כשרואין סימני טהרה שמא נולד מן הטמא, משום דסמכינן ארובא, אבל לפני הקב"ה אין ספק, והודיע להם באותה שעה הנולדים מן הטהורים אף בלא סימני טהרה, והנולדים מן הטמאים אף על פי שיש להם סימני טהרה, וכיון שהודיע הקב"ה למשה, הוצרך להודיע לישראל.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, ויקרא יא, ב)

בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה
24-27

טבע הבהמה ותכונתה הם הגורמים לאיסור האכילה, ומכאן, שהעלאת גירה ופרסה שסועה אינן אלא סימנים... לאותה תכונה, שהיתר האכילה תלוי בה. ולפיכך אם תכונת הבהמה ידועה על פי ראיות אחרות, שוב אין בודקים בסימני טהרתה. נראה לנו, שתפיסה זו היא ביסוד המאמר... "בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה". בשני המקרים האלה הרי תכונת הוולד ידועה על פי תכונת האם, ושוב אין חשיבות לכך אם יש בו סימני טהרה.

(רש"ר הירש, ויקרא יא, ד)

שהיוצא מן הטמא טמא
27

י"ל שהתיבה קלטה בין טהורים ובין טמאים, אלא [ש]אלו שהשחיתו זרעם לא קלטם, אלא גם בלא"ה לא סגי במה שלמד נח תורה, משום דקיי"ל כל היוצא מטמא טמא, אפילו יש לו סימני טהרה, והוא הנולד מגמל הבא על הפרה וכיוצא בזה להיפוך. א"כ אף שבא לפניו שור שנולד מגמל לא היה יודע, אבל כיון שהתיבה לא קלטה אותן שהשחיתו את דרכם, ממילא לא קלטה גם אותן שנולדים מהם שהשחיתו את דרכם, דהכי קי"ל היוצא מן הטמא טמא, הכי נמי כל שהשחיתו את דרכם תולדותיהן כיוצא בהן, וכיון שקלטתן התיבה ידע נח שטהורים הן, דשור בן גמל לא קלטה התיבה, והיינו כדרב חסדא [זבחים קטז ע"א] שלא היה סימן איזה טמא ואיזה טהור, אלא כיון שלא קלטה התיבה אותן שהשחיתו את דרכם שפיר ידע מן התורה איזה טמא ואיזה טהור.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, בראשית ז, ב)

ו ע"ב

אחד גמל הנולד מן הגמלה
5

"ואת הארנבת" - מין הוא שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה, אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר, גמל, שפן, חזיר, "דוב אורב" (איכה ג, י)... ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו (לקמן כח ע"ב) פרה וחזירה, ויאמרו גמל הבא מן הגמלה, כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם.

(רמב"ן ויקרא יא, ו)

וחד לאסור חלבו
7

"גמלים מיניקות ובניהם שלשים". פירש רש"י וז"ל: ובניהם עמהם, ומדרש אגדה ובניהם בנאיהם זכר כנגד נקבה ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב עכ"ל. והנה בשלמא אי "ובניהם" קאי אבנים שלהם, אז מובן שפיר מדוע כתב הפסוק גמלים "מיניקות", אבל לפי מדרש זה שהביא רש"י צריך ביאור מדוע כתב הפסוק גמלים "מיניקות". ומשמע מזה דבזמניהם היו רגילים לשתות חלב גמלים, וכמו שאצלנו פרה מניקה אז אצלם היו הגמלים מיניקות. וכן משמע מבכורות: ורבנן האי גמל גמל מאי עבדי ליה חד לאסור עצמו וחד לאסור חלבו, ור"ש לאסור חלבו מנ"ל נפקא ליה מאת הגמל וכו', ומשמע שחלב גמלים היה מצוי אצלם לשתיה.

(רבי יעקב קמינצקי, אמת ליעקב בראשית לב, טז)

שמעון העמסוני היה דורש כל את ואת שבתורה וכו' עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים
9-16

...שרבי עקיבא הוא דרש ווי"ן. וזה סוד שאמר רבי עקיבא בפרק ד' מיתות (שם סנהדרין) דף נא (ע"ב): ישמעאל אחי בת ובת אני דורש, א"ני דייקא. וקאמר ישמעאל אחי, ברזא דגלגולא שר' ישמעאל הוא גלגולא של יוסף הצדיק, ורבי עקיבה הוא גלגול של שמעון, ומתחילה הם לא הכירוהו (בראשית מב, ח), אבל לבסוף בא לתקן ולהכיר האחווה שהוא מסוד אות ו'... באותו פרק ראה רבי עקיב' שהוא מסוד אות ו', זה נרמז במלת "ואתחנן" שנתן הקב"ה חן למשה שראה אוצר של נשמות, כנרמז באות נ' פשוטה של ואתחנן, נשתיירו אתוון ו' א' ת' מן ואתחנן... נוכל לומר שמורה על רבי עקיב' שדרש רבויין כל אתין שבתורה, כמ"ש רז"ל עד שבא רבי עקיב' ודרש "את ה' אלהיך תירא". נמצא במלת ואתחנן מרומזין דרשות של ר' עקיבה, שדרש "ו'" "את" שהם מורים על רבויים. הנה באותו שעה שראה משה בשעת הקמת המשכן דרשות של רבי עקיבה, ראה כי רבי עקיב' דרש ריבוי ומיעוט (כדאיתא בב"ק ובשבועות דף כז [ע"ב]), ור' ישמעאל דרש כלל ופרט. וזה סוד "ויוצא אליהם את שמעון" (בראשית מג, כג), רזא דמלה, מן אותו הענין נתגלגה הדבר שבדורות התנאים שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, עד שבא רבי עקיב' והיה דורש גם כן אתין, שהוא משמעון. וזה סוד "וילכו לרעות את צאן אביהם" (בראשית לז, יב), נקוד על א"ת, רומז על סוד זה. וזה נרמז א"תה ה"חלות ל"הראות ר"ת אהל, שאז באותו פרק כשהוקם אהל מועד, החלות להראות לי נשמתו של רבי עקיבה. וזה שכתוב א"ת גדלך, שדורש כל אתין שבתורה.

(רבי נתן שפירא, מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן עג)

שמעון העמסוני היה דורש כל את ואת שבתורה וכו' עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים
9-16

בירושלמי פ"ט דברכות אמרו: נחמיא העמסוני שמש את רבי עקיבא עשרים ושתים שנה, ולמדו אתין וגמין רבויין אכין ורקין מיעוטים. אמר לו מה ההן דכתיב "את ה' אלהיך תירא"? א"ל אותו ואת תורתו... ועין רואה כמה שינויים יש. ובהצעת המעשה יכולנו לומר דנחמיא העמסוני, אחר שלמד מרבי עקיבא דאת הוא ריבוי, היה דורש עם תלמידיו כל אתים שבתורה, וכשבא ל"את ה' אלהיך תירא" פירש, וא"ל תלמידיו כל אתים וכו' והשיב להם, ושוב שאל מרבי עקיבא מה ידרוש ב"את ה' אלהיך תירא". והירושלמי קיצר בסיפור המעשה ונקט תחילה וסוף. והרא"ש פ"ק דקדושין הביא הנסחא "עד שבא רבי עקיבא ולמדו". וא"ש יותר לפי הירושלמי. אמנם בעיקרו של דבר דבגמרין קאמר שרבי עקיבא לימד את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח, הנה בירושלמי קאמר אותו ואת תורתו. ולפום ריהטא היה נראה שהם דברים חלוקים...
התוס' ב[בבא] קמא דף מא ע"ב, אהא דאמרינן לרבות ת"ח, כתבו וז"ל: וא"ת "מפני שיבה תקום" למה לי, תפוק ליה מהכא? וי"ל דהכא ברבו מובהק כדתנן מורא רבך כמורא שמים, או ברב מופלג דהוי כעין רבו... [והפשוט בזה הוא דכיון דפירש עד שבא רבי עקיבא, א"כ תפסת מועט תפסת, וכדתנן מורא רבך כמורא שמים]. ויש להבין מהיכא פשיטא להו דאיירי ברב מופלג? גם נבין בדקדוק מ"ש במכות דף כב: אמר רבא כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא דאלו בס"ת כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא. והקשו הראשונים ממ"ש בקדושין דף לג דאיבעיא להו מהו לעמוד מפני ס"ת, ואמרו ק"ו מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש. ותירץ מהרי"ט בחידושיו, דההיא דמכות מיירי בגברא רבא דהוא מורה הוראות, דעדיף מס"ת, שיודע לפרש התורה, וכדקאמר ואתו רבנן ובצרי חדא. ובקדושין מיירי בלומדיה דלאו גברא רבא, אלא שלומד והוא בעל שמועות, וזהו זקן שקנה חכמה, ועל זה נאמר "והדרת פני זקן", ומשו"ה אמרינן תורה עצמה לא כ"ש, שאין אנו חולקין לו כבוד אלא מפני תורתו. עכ"ד. ובע"ז דף יט אמר רבא: בתחילה נקראת התורה על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו שנאמר "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", ופירש רש"י בקדושין דף לב ע"ב: בתחילה נקראת תורת ה', ולבסוף משלמדה וגרסה היא נקראת על שמו עכ"ד. ואפשר דרבא אזיל לטעמיה, דאמר במכות דגברא רבא שיודע לפרש התורה גדול כבודו מס"ת, וכשהגיע למדרגה זו נקראת תורתו, כיון שיכול לפרש התורה ולהעמידה על בורייה, ולכן נקראת תורתו דמחדש בטובו ומוקי קראי דסתימי. אבל אם למד התורה וגרסה לחוד, "תורת ה'" נקראת, דאין בידו לפרש תעלומות התורה.
אתאן לירושלמי דקאמר דר"ע אמר "את ה' אלהיך תירא" - אותו ואת תורתו, וכיון דרב מופלג התורה נקראת על שמו והוא גדול מס"ת, א"כ הוא נכלל ב"את ה' אלהיך תירא", דמרבה תורתו דהתורה נקראת על שמו. ונמצא דמ"ש בבבלי לרבות ת"ח ומ"ש בירושלמי לרבות התורה דא ודא חדא היא. ומעתה שפיר כתבו רש"י ורשב"ם ותוס' והרשב"א דמיירי ברב מופלג דהוי כרבו, ומסכים הולך עם הירושלמי דמרבה התורה...
והילך לשון התוס' דבכורות:... וא"ת לוקמא במורא אב ואם ולעבור עליו בשני עשה י"ל דמשמע ליה דומיא דמורא של מקום, וזה לא אפשר, ורבי עקיבא מרבה ת"ח דתנן מורא רבך כמורא שמים עכ"ל. ודברי התוס' הללו נעלמו מהט"ז יו"ד סימן רמב, שהטור כתב: ואין לך ככבוד רבו ומוראו ואמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים, וכתב הפרישה דהגם דבאביו כתב דכבודו ומוראו ככבוד ומורא ה', י"ל דכל המוקש אינו שוה לגמרי אל אשר ניקש לו, משא"כ מורא רבך כמורא שמים דדרשו מ"את ה' אלהיך תירא", דהם שוים לגמרי. והט"ז השיג עליו... ונעלם ממנו דברי התוס' שהם כפרישה.

(חיד"א, אהבת דוד, דרוש יא לשבת הגדול)

עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים
14-16

"ירא את ה' בני ומלך" וכו' (משלי כד, כא). וצריך להבין, דמקרא מלא כתיב "שום תשים עליך מלך" וכו', שתהא אימתו עליך, ומה זה בא שלמה מלך ע"ה לצוות בדבר שכבר כתוב בתורה?... ואפשר לומר ע"פ דרכם זלה"ה: שמעון העמסוני... היה דורש כל אתין שבתורה וכו' עד שבא ר"ע ולימד: "את ה' אלהיך תירא" - לרבות ת"ח. וידוע ג"כ מאמר רז"ל [שבת כג ע"ב]: האי מאן דרחים רבנן הוו ליה בנים רבנן, ומאן דדחיל מרבנן הוא גופיה צורבא מרבנן או לישתמעו מיליה כצורבא מרבנן. לזה אמר הכתוב "ירא את ה'" וכו' ככתוב בתורה "את ה' אלהיך תירא" לרבות ת"ח, ותהיה דחיל מרבנן, ובזה תזכה שתהיה "ומלך", שתמלוך אתה, דתהוי צורבא מרבנן או לישתמעו מילך כצורבא מרבנן. וזה שכתוב "ומלך" - מאן מלכי? דא רבנן, שתזכה אתה להיות המלך.

(רבי שמואל די אבילה, אוזן שמואל, דרוש ב לשבת כלה, דף כה ע"ד)

חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב
22-23

הגדרה מיוחדת בתורה על ארץ ישראל: "ארץ זבת חלב ודבש". הגדרה זו חוזרת בתורה כמה פעמים.
א. חלב יוצא מן הפרה שמותרת באכילה. הגמ' בבכורות אומרת: דם נעכר ונעשה חלב. מלמדים אותנו חז"ל, שחלב נוצר מדם אדום, ורק אחר כך נעשה חלב, ואז נעשה מותר באכילה. מעשה פלא. דם הוא מהאיסורים החמורים ביותר בתורה, חוזר איסורו כמה פעמים, ודם שנהיה לבן, שנהיה חלב, מותר באכילה.
ב. דבש, ענינו מתיקות, דבש תמרים, ובנביאים רואים גם דבש דבורים. יהונתן בן שאול המלך השתתף במלחמה נגד הפלישתים שהיתה חריפה מאוד והיה עייף מאוד. הוא מצא דבש דבורים, טעם משהו, ואורו עיניו. במסכת בכורות (ז:) יש דיון על ההיתר לאכול דבש דבורים, זה לא פשוט. דבורה אסורה באכילה, ויש לנו כלל: "היוצא מן הטמא - טמא". ובכל זאת. דבש - מותר, והגמ' מביאה הוכחות להיתר.
יוצא אם כן, שגם חלב וגם דבש, שניהם איסור שנהפך להיתר. ארץ ישראל, ארץ חיינו, ארץ הקודש. הגדרתה. שהיא כוללת בסדר יצירתה כוחות כאלה, של הפיכת איסור להיתר, על פי גילוי אלוהי שבתורה. הגדרה זו חוזרת כמה פעמים בתורה, כח של הפיכת רע לטוב.

(מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' קלט-קמ במהד' תשמג, עמ' 270 במהד' תשעג על התורה)

חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב
22-23

דתן ואבירם... נמשכים הדברים בהתאמה מחוצפת - לא מספיק שמארץ זבת חלב ודבש הביאתנו. מעניין! זו ההגדרה העיקרית בתורה לארץ ישראל. חלב ודבש - מיני מאכלים שתופסים מקום בהזנה בחיי האדם. חלב יוצא מן החי, ובחז"ל ידיעה מדעית ביולוגית, אנחנו מקבלים את החלב לבן ובגמרא בבכורות - דם נעכר ונעשה חלב. דם משתלשל, ומתגלה אצלנו כחלב. אכילת דם, מהדברים היותר חמורים בתורה, והאיסור החמור הזה מתהפך ונעשה היתר. קדושת ארץ ישראל, סגולת ארץ ישראל, הענין האלהי של ארץ ישראל - מהפך הרע לטוב. והתואר העליון והנשגב הזה, הפלא פלאים הזה של ארץ קדשנו, מעבירים הם למצרים, לטומאת מצרים, השיא של פרשת קרח בניוול וברשעות של אלה השנים.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' קפח במהד' תשמד, עמ' 267 במהד' תשעג על התורה)

חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב
22-23

חילול הקודש בעומק נוראות הירידה בזו העברת גדלות תארה ותקפה זה המיוחד של קדושת ארץ ישראל, בפלא כח הפיכתה רע לטוב ואיסור להיתר, כסוגית בכורות ו' ז', אל טומאת ערות מצרים וכל סכנותיה ותסבכותיה.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 148, הערה 107)

חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב
22-23

ארץ ישראל היא ארץ ד', ארץ הקודש, לעילא ולעילא, והכח של זבת חלב ודבש הוא עטרת תפארתה. בכך מתגלה כוחה המהפך טמא לטהור, כחלב וכדבש שיוצאים מן האסור באכילה, והופכים להיות מותרים. וכח עליון זה הוא ענינה של ארץ ישראל להפוך את הרע שבה לטוב, דבר שקשור לעומק עמקי סגולת ישראל ותחיית ישראל בארצו.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 178-179)

חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב
22-23

לחלב יש חשיבות מיוחדת בבריאות האדם והזנתו. הוא מופיע בצורות שונות כגון חמאה וכו', אבל היסוד העיקרי הוא החלב. נוזל זה שנמשך מבעל החיים יש לו ערך חשוב בתזונת האדם וסדר בריאותו... יש סוגיא במסכת בכורות, שבה חז"ל מגדירים בחכמת קודשם את מציאות החלב בארבע מילים: "דם נעכר ונעשה חלב". יש ספרי גויים מדעיים המסבירים דברים אלו באריכות גדולה, וחז"ל מבארים עובדה ביולוגית מדעית זו בארבע מילים!
אכילת דם היא איסור חמוּר בתורה: "כי הדם הוא הנפש". הדם הוא עצם מציאות החיים שלנו. מהלב, שהוא מרכז החיים, זורם הדם ממעלה למטה וממטה למעלה. בפרק מסויים של מהלך סדר החיים, הנוזל החיוני הזה עובר התפתחויות, השתלשלויות וגלגולים, עד שמגיע לבגרות כזו שיוצא החוצה ונהפך לחלב. הדם נעשה חלב, האדום נעשה לבן. זאת עובדת חיים מדעית שגם החלב הוא דם, אם כן איך מותר לשתות חלב? הרי הדם הוא מהאיסורים היותר חמוּרים שבתורה! הגמרא בבכורות... מביאה הוכחות מפסוקים שמותר לשתות את ה"דם שנעכר ונעשה חלב". פלא פלאים!

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 196)

ו: חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב

ההגדרה הראשונה בתורה, על ארץ ישראל, היא: "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, ח). הגדרה זו חוזרת בתורה כמה פעמים. חלב ודבש, אלו מיני מאכלים, שתופסים מקום בהזנת האדם. החלב יוצא מן החי, מן הפרה שמותרת באכילה. הוא מגיע אלינו לבן, אבל הגמ' בבכורות אומרת, שמקורו בדם, "דם נעכר ונעשה חלב". דם הוא מהאיסורים החמורים ביותר בתורה. איסורו חוזר כמה פעמים בתורה. האיסור החמור הזה, כשנהפך להיות לבן, כשנהיה חלב, הוא הופך להיות היתר.
דבש, ענינו מתיקות. יש דבש תמרים, אבל יש גם דבש דבורים. יהונתן בן שאול, השתתף במלחמה נגד פלישתים,וכשהיה עייף מאוד, הוא מצא דבש דבורים, טעם ממנו, ואורו עיניו. בגמ' במס' בכורות (ז:) יש דיון על ההיתר לאכול דבש דבורים. הרי דבורה אסורה באכילה, והכלל הוא: "היוצא מן הטמא - טמא", ובכל זאת, דבש, אף-על-פי שיוצא מן הטמא, הוא נהפך להיות היתר.
גם חלב וגם דבש, הם איסורים שהופכים להיות היתר, ושניהם מגדירים את ענינה של ארץ ישראל: "ארץ זבת חלב ודבש", קדושת ארץ ישראל, סגולת ארץ ישראל , הענין האלהי של ארץ ישראל, הוא: התהפכות הרע לטוב. זהו התואר העליון והנשגב, הפלא פלאים, של ארץ קדשנו. ארץ הקודש, היא כוללת בסדר יצירתה, כוחות כאלה של הפיכת איסור להיתר, על-פי הגילוי האלהי שבתורה.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ד, עמ' קצא-קצב במהד' תשנא, עמ' 161 במהד' תשעו, מועדים)

ו: חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב

בספר שירת הגאולה (לגר"י אריאלי זצ"ל, על הגדה של פסח, עמ' ע) כתוב: "...ארץ אשר לא תחסר כל בה... ואף כל המגרעות בכחה להפוך למעלות ולמתיקות...". והעיר רבינו: "זבת חלב ודבש, ששניהם כוללים גם טהור מטמא בכחה של תורה, דם נעכר ונעשה חלב, ודבש כולל גם דבש דבורים, בדברי נביאים של מעשה שמשון ויהונתן, בכורות ו: ז. ובהקדמת הזהר ד: בהיכלא דמשיחא, חשוכא לנהורא ומרירא למתיקא".

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 178-179, הערה 30)

ו: חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב

על הכתוב (דברים ו, ג-ד) "ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דִּבר ד' אלהי אבתיך לך ארץ זבת חלב ודבש. שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד", העיר רבינו: "לפניה וביסודה של קבלת עול מלכות שמים קביעות ענינה של הארץ שהיא גילויה ומימושה של סגולת ישראל הכללית הצבורית".
ועל הכתוב (דברים יא, ט-י): "ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ד' לאבתיכם לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב ודבש. כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הִוא...", העיר רבינו: "לפניה וביסודה של קבלת עול מצוות בירור מפורט של ענין הארץ שהוא גילויה ומימושה של סגולת ישראל הכללית הצבורית".

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 178-179, הערה 27)

ו: חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב

ארץ ישראל, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, שיש בכוחה להפוך את האיסור להיתר. מכח תורתו של עם ישראל בארץ ישראל, מתגלה תופעה שהאיסור מתהפך להיתר. ממקור התורה, מידיעת התורה ולימודה, מופיע חידוש פלא זה. התורה היא עם ישראל והיא ארץ ישראל. בכוחה של ארץ ד', כמו של עם ד', מכוחה של תורת ד', להפוך את האיסור להיתר. "מלאך רע בעל כרחו יענה אמן"! "קטיגור נעשה סניגור"! אדום נעשה לבן. זהו "קונץ" נפלא של ארץ זבת חלב ודבש.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 197)

ו: חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב

יש בתורה הגדרה מיוחדת של ארץ-ישראל: "ארץ זבת חלב ודבש". היא חוזרת כמה פעמים בתורה.
א. חלב יוצא מן הפרה שהיא בעצמה מותרת באכילה, אבל חז"ל אומרים: דם נעכר ונעשה חלב". החלב נוצר מדם אדום, ורק אחר-כך נעשה חלב, ונהיה מותר לאכילה. מעשה פלא. הדם הוא מהאיסורים החמורים שבתורה, שחוזרת על איסורו כמה פעמים. והנה הוא נהיה לבן, נהיה חלב ומותר באכילה. ב. דבש, עניינו מתיקות, דבש תמרים, ואצל הנביאים מוזכר גם דבש דבורים... אצל חז"ל יש דיון בהיתר לאכול דבש דבורים. אין זה פשוט, שהרי יש לנו כלל: "היוצא מן הטמא - טמא". בכל זאת דבש מותר, והגמרא מביאה הוכחות להיתר.
אצל שניהם, החלב והדבש, האיסור נהפך להיתר. זאת גם הגדרתה של ארץ-ישראל, ארץ חיינו, ארץ הקודש, שהיא כוללת ביצירתה כוחות של הפיכת איסור להיתר, על-פי גילוי אלוהי שבתורה. הגדרה זו חוזרת כמה פעמים בתורה: כוח הפיכת רע לטוב.

(שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, ארץ ישראל, ארץ החיים, פסקה 14)

חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב
22-23

"אל ארץ זבת חלב ודבש"?... נ"ל שפירושו דבש דבורים, וכן בכל מקום שנזכר בתורה הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש", הכוונה לדבש דבורים. ואע"פ שבכל שאר המקומות כאשר נאמר "דבש", הכוונה היא לדבש תמרים, כדברי חז"ל על הפסוק (דברים ח, ח): "ארץ זית שמן ודבש", שאמרו בספרי (כי תבוא רצז): "'דבש' - זה דבש תמרים", זה דוקא כאשר מדובר במאכלים ופירות התלויים בהלכה, כגון לדעת מה הם שבעת המינים. אבל כאשר התורה אומרת את הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש", אין הכוונה לדבש שבשבעת המינים, שהרי חלב ודאי אינו שייך בהם. ועוד, שהביטוי לא בא רק לשבח את פירות הארץ, שהרי התבואה והיין הרבה יותר משובחים מהפירות. אלא, הביטוי הזה בא גם לשבח את הספקת הארץ ואת עושרה, וגם להגדיר את הארץ בהגדרה של חשיבות, בהקשר למה שאמר מיד לפני כן. שהרי יש להקשות, הלא בני ישראל עבדו ע"ז (כמו שנפרש מיד), וא"כ לא היו ראויים להיגאל ולעלות לא"י? והתשובה היא, שמ"מ הקב"ה מעלה את ישראל מטומאת מצרים כדי להעלותם לטהרה, כי הוא רוצה שהם יהיו עם סגולתו, ללמד ולהורות את שמו לעמים ע"י שישמש להם דוגמה, ולכן הוא מביא אותו לארץ הקודש, שכל מטרתה היא לשמש ככלי לטהר את הטמאים, ולקדש את החולין, ולהעלות את הירודים, וכך להקים מישראל עם מובדל ועליון.
על כן בחר הקב"ה ב"חלב ודבש" כשבח לא"י, ששניהם לכאורה היו צריכים להיות אסורים, כמו שאמרו חז"ל: "וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי [הרי אין דבר שבא מן החי שמותר]?... ואי בעית אימא מהכא: 'ארץ זבת חלב ודבש'. ואי לא דשרי [אילו לא היה מותר], משתבח לן קרא במידי דלא חזי [וכי היה הפסוק משבח את א"י בדבר אסור?!]"; וכן דבש בא מן הדבורה, שהיא טמאה, וכלל הוא שכל שבא מן הטמא, טמא הוא, ובכל זאת דבש מותר. ולימדה אותנו התורה בזה, שלא כל דבר שמקורו טמא, נשאר טמא, אלא אפשר להעלותו ולטהרו. והתורה באה כאן לומר שכל מטרתה של א"י היא לקלוט עם של טמאים ולהעלות אותם לקדושה, ומשום כך דימתה אותה התורה לחלב ודבש, שמקורם מאיסור, ומ"מ הם טהורים בגזרת הכתוב. וכך גם בבני ישראל במצרים, שהיו עובדי ע"ז, ולכאורה לא היו ראויים להיגאל, כמו שאמר יחזקאל (כ, ז-ח): "ואֹמר אלֵהם: איש שקוצי עיניו השליכו... וימרו בי ולא אבו לשמֹע אלי...", ומ"מ החליט הקב"ה להצילם בגלל חילול שמו, כמו שאמר יחזקאל שם (פסוק ט): "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים". ולכן כינה את א"י "ארץ זבת חלב ודבש" (וגם יחזקאל השתמש בכינוי זה פעמיים באותו פרק - שם,ו;טו), כדי לומר לנו שהיא דומה לחלב ודבש, שגזר הקב"ה שיהיו יוצאי דופן, שיהיו טהורים. כך גם בא"י, הארץ שניתנה לבני ישראל שלא בזכותם, אלא בגלל קידוש השם. אך חייבים הם להקים שם מדינה מובדלת משאר העמים, שאם לא כן, ייטמאו שוב. ואם לא יתעלו שמה ולא יתקדשו, אם כן הם מפסידים את כל המטרה, ויגלו משם. ודבר זה אפשרי רק בא"י ולא בגלות, כי רק א"י היא זבת חלב ודבש, המטהרת גם את מה שמקורו טומאה.
התורה השתמשה במלה "זבת", כדי להדגיש את ההבדלה בין טומאה לטהרה, שהרי זב הוא טמא וצריך לצאת מן המחנה ולהיבדל מהטהורים, והקב"ה משתמש בביטוי "זבת" לגבי חלב ודבש המסמלים את א"י, שהיא טהורה ועושה טמאים טהורים, ללמדנו שכמו שהזב הטמא צריך להיבדל מן הטהורים, כך ארץ זבת חלב ודבש חייבת להיות מובדלת מטומאה בתוכה, וחייבת להיות מובדלת מן הגוים הטמאים, כלומר, שהיהודים צריכים להיבדל מהם.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, פרק ג, ח, עמ' רעד)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

"לא תבשל גדי בחלב אמו", כי בידוע שהחלב אינו אלא דם שנשתנה בדדין ונהפך ללבן, והואיל וכולו הפך לבן טהור הוא, וע"כ הותר באכילה. ונאסר ע"י בישולו עם בשר, כי חוזר ונבלע בבשר ומצא מין את מינו וניעור כאשר היה. ונאסר בהנאה מפני שהאדם גרם איסורו ומדה כנגד מדה, הוא ערבב הכוחות שנבדלו ונתפרשו, שהבשר והדם מצד ב' כוחות משונות, וכשנשתנה הדם האדום ללבן ונפרש ויצא מהגוף החי, אז יצא מן הכח המשותף לידון בדבר חדש ונעשה כח נפרד בפני עצמו וקנה כח לעצמו, וכשהאדם מחזירו למה שהיה, נמצא שהוא מערבב את הכוחות הנבדלות ואינו מן הדין לערבבם. אדרבא, כשיש אותו כח מעורבב בשום דבר מצוה עלינו להשתדל בכל יכלתנו להפרישו לעצמו.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, פרשת ראה, דרשה סט עמ' 621 במהד' אהבת שלום)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

על הטיבו יתברך את עוברי רצונו הצרים אותך... אל יעלה על לבכם שאין עיני הבטתו והשגחתו מלאות חכלילות דין ורוגז עליהם, רק שרוחצות בחלב, שרוחץ החכלילות בחלב. והוא כי כאשר החלב הוא דם אדום באמת, אלא שנהפך עינו לגוון לבן לפי מראה עיני הרואים, כן הרחיצה אשר רוחץ החכלילות עיני השגחתו יתברך, לא בדבר שעצמותו וגוונו לבן שהוא רחמים עצמיים, רק כחלב שמראהו לבן ועצמיותו האמיתי אדום. כלומר כי כן לבניות השפע הנשפע עליהם טובה ורחמים אינו רק לפי המראה, אך עיקרו אדום, כי כל טובה פה לרעתם הוא.

(אלשיך שיר השירים ה, יב)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

החדר הפרוזדור שנזכר במסכת נדה הם בחי' יסוד ומל' שבנוקבא. [הגהה - יסוד הנקבה, כי כשהיא טמאה משפעת דם, וכשיולדת אז הדם עולה ומתהפך לחלב. והענין, כי סוד אהי"ה בריבוע גימ' ד"ם כמ"ש באות א' של מלוי וא"ו. והנה בהיותה למטה אז הדינין נמשכין, כי כל זמן שנמשכין הם מתגברין, אך כשהוא מתעלה למעלה בסוד ד' יודי"ן דע"ב, אז חוזר רחמים ונקרא חלב, וחלב גימ' מ' נגד ד' יודי"ן דשם ע"ב].

(עץ חיים, שער לד פרק ב מ"ב, אות יח)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

דם האדם בא מיסוד "אהיה" - בריבוע גימטריא דם (פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א'), וכשתסיר ממנו ארבע אותיות פשוטים דאהיה נשאר חלב, וזה שאמר דם נעכר ונעשה חלב (עץ חיים שער הכללים פרק ג).

(רבי יעקב צבי יאליש, קהלת יעקב, ערך אה)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

בהיותו במעי אמו מלמדין אותו כל התורה, וכשיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו, והוא שבהיותו במעי אמו ניזון מאור החכמה... כשיצא לאויר נסתלק ממנה אור החכמה, והטעם כדי שיבוא אליו האור בזה העולם בהדרגה. ועל כן האשה חוזרת לנידתה, שנסתלק ממנה אור החכמה כל ימי משך ז' ימים, שהן ז' מדות דזעיר שמקבל מאמא שהן ז' הבלים כנודע, ובנקיבה הוא ז' הבלים דזעיר ועוז ז' דידה שמקבלת מזעיר, ועל כן בזכר טמאה שבעה ובנקיבה שבועיים. ועל כן לידה היא בחינת נדה, וכמו שכתבתי בנדה שהנ' הוא סוד הבינה וד' מלכות וה' הוא הה' דמים טמאים, כן בלידה ל"י סוד הבינה כמו שכתבתי בערך לי, ד' מלכות ה' סוד ה' דמים טמאים. ואחר כלות ז' ימים לזכר שהן ז' ימי לידה שמשפעים ז' בחינת בסוד (תהלים צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", ואז הן רק מאימא לבד בחינת קטנות, ובנקיבה הן י"ד בסוד שבעת ימים ושבעת ימים י"ד יום, כמו שאמרו אחר כך דם נעכר ונעשה חלב, שנכנס בו אור אבא, והוא סוד ד' יודין דע"ב, גימטריא חלב, וכן חלב ראשי תיבות לב חכמה, רומז על ל"ב נתיבות דחכמה. והדדים הן נצח הוד דאמא... גימטריא אהיה קס"א מנצפ"ך וג' כוללים, וכל זה בבינה, וכן ידי אדם גימטריא אהיה פשוט ומרובע וד' אותיות דאהיה, ואפשר שזה סוד ב' דדים, דד ימין אהיה פשוט, ודד שמאל אהיה מרובע שהוא גימטריא דד. וזה סוד דם נעכר ונעשה חלב שבדד שמאל.

(רבי יעקב צבי יאליש, קהלת יעקב, ערך נד)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

סוד חלב ביארנו בספרי קהלת יעקב ערך חלב שהוא סוד ה' דאלהים המשפיע לב' דדין ימין ושמאל בסוד אלדד ומידד ע"ש באורך. והנה מן חלב הלז נמשכו ה' חסדים לדד ימין, וה' גבורות לדד שמאל, בסוד דם נעכר ונעשה חלב. וסוד חלב הוא ה' דאלהים, סוד הבינה שממנה יוצאים ה' חסדים לזעיר שנקרא אל דד ימין, וה' גבורות לנוקבא שהיא נקראת ים דד שמאל... וזה שאמר "ואת עשרת חריצי החלב" [שמואל א' יז, יח], שהן רומזין לה' חסדים וה' גבורות שהן עשרת שנחקקו ונחרצו מה' שהיא סוד בינה שממנה יוצא חלב, שהוא סוד ה' חסדים וה' הגבורות הנ"ל המתפשטין לדד ימין ולדד שמאל הנ"ל. וזה שאמר "החלב", ה' שממנה יוציא חלב הלז.

(רבי יעקב צבי יאליש, ישרש יעקב, ערך שר)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

'ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם', ומה שנראה שהוא סתירת הבנין, הוא אדרבה, סותר על מנת לבנות, ואז יצא הבנין בנוי נצחי זך וטהור וה' יבנה. ועל זה רמז: באש ה' הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ג), כי אש שריפת המקדש הוא סיבה לבנינו שלעתיד בעת הקדושה... ועל זה יהיה רמז 'היתה [ירושלם] לנדה' (איכה א, יז), כי נדה מתהפך דם שלה ללובן ומניקה את בנה, כי הרע יתהפך לטוב, ותהיה ההשפעה מרובה שהיא יניקתנו מלמעלה.

(של"ה מסכת תענית פרק תורה אור, אות סו)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

אין רע יורד מלמעלה לאומה ישראלית כי בנים הם לה', ואף שחרה אף ה' בהם בחורבנות המקדשות וחורבן ישראל וגליותם בין האומות, הכל הוא לטובתם, וכאשר ייסר איש את בנו ה' מייסרנו, והכל לטובתנו. להזדכך בכור האומות להתם חטאת ופשע, להיות זך בלי שמרים בלי סיג, רק אור בהיר לעתיד. כי היסורין ממרקין (ברכות ה א)... ויתרון אור הזה יבא מהחשך, כי 'במחשכים הושיבני' (איכה ג, ו) כדי שיצא אור גדול מהחשך. וכמו דם המתהפך לחלב שהוא לבן, כן 'ויהפך ה' [אלהיך לך] את הקללה לברכה' (דברים כג, ו), כי הקללה עצמה נתהפך לברכה.

(של"ה, פרשת בלק תורה אור, אות ב)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

[ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות]. יש הרבה טעמים. ומצאתי כתוב הטעם דאיתא בזוהר שאותן ז' שבועות היו לישראל שבעה נקיים דוגמת אשה המיטהרת מנדתה, וידוע שדם נעכר ונעשה חלב, והיינו מדין לרחמים.

(מגן אברהם סימן תצד, ס"ק ו)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

"וברכתי אותה וגם נתתי [ממנה] לך בן וברכתיה" (בראשית יז, טז) - "וברכתי אותה" - שחזרה לנערותיה, שנאמר (שם יח, יב) "היתה לי עדנה". "וברכתיה" - בברכת החלב, ויום משתה של יצחק וכו' והניקה את כולם. ויש לדקדק לפ"ז למה לי "וברכתי אותה" להשמיענו שהיתה לה עדנה וחזרה לווסתה, הא קיימא לן דחלב בא מדם הנעכר ונעשה חלב, וא"כ מברכת החלב מוכח שכבר חזרה לווסתה, שאל"כ מאין בא לה החלב?...
ונ"ל... דהט"ז (או"ח סי' תרע ס"ק א) פירש... שאין הוא ית' נותן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם, ואפילו הוא דבר מועט, אז הוא ית' נותן ברכה להרבות המעט, משא"כ בדבר ריקן אין שייך בו ברכה, כי אם לעשות בריה חדשה. וא"כ קשה איך אמר כאן "וברכתיה" בחלב, מאחר שלא הי' לה כלל אין זה בכלל ברכה? אך אי אמרת שכבר חזרה לנערותיה, לדם נדותה, וממנה נעכר ונעשה חלב, ומעתה יש מקום לברכה לחול על המעט להרבה, שיהי' כדי להניק את כולם... ובזה יובן, "וברכתי אותה", שחזרה לנערותי', אז שפיר "וברכתיה" בחלב, דבלא ברכה ראשונה גם שניה אי אפשר כמבואר.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף, פרשת לך לך)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

בשר רומז לגשמיות, ועל ידי שהצדיק אוכל הגשמיות ביחודים, הוא שואב השפעות מעולמות העליונים, על דרך שאמרו חז"ל באשה דם נעכר ונעשה חלב, כמו כן הצדיק באכילתו, אכילתו נעשה חלב, דהיינו השפעה נקרא על שם חלב. ומחמת שאין בנו כח לעשות היחוד למטה, לכן ציוה השם יתברך שלא לאכול בשר בחלב, כדי שלא לערב מה ששייך למעלה עם מה שלמטה.

(נועם אלימלך, פרשת משפטים)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

המקונן [בכה] ואמר: אל תתמהו על חסידי עליון וסובלי דין קשה, ויהרגו חסידי עליון מושלכים בחוצות. טובה גדולה להם, קבלו בעוה"ז כל החוב ונשארו זך וצלול, לעולם מאירים ומבהיקים שם. "זכו נזיריה" - חסידיה, "משלג" צח, וצלולים יותר "מחלב" (איכה ד, ז). דאילו חלב, דם נעכר ונעשה חלב... ואלו החסידים כבר נעשה בריה חדשה, כולו הפך לבן ולא נשאר בו שום אודם ודין.

(רבי יוסף תאומים, נטריקן, קו כ)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

מספר "יצחק" שמונה פעמים שם הוי' [עץ חיים שער לג פ"ד], והיינו שהיה שורש נשמתו מבינה, דמינה דינין מתערין [שם שער יג פ"ח] ומשפיעין לשבע בחינות שאחריו. וזהו מצד אברהם שהוא בחינת חסד. אבל בשרה בעבור שצחקה בקרבה, נתרבה הגבורה בה. וזה שאמר "צחוק עשה לי אלהים" - פירוש בעבור הצחוק, "עשה לי אלהים" שהוא מידת גבורה. רמז לדבר כי מספר "צחוק" הוא מספר הוי' א' ושני פעמים אלהים. וע"ז אמרה שרה שכבר נמתק הדין בנס החלב, כמ"ש חז"ל דדם נעכר ונעשה חלב, שהוא היפוך הדין לחסד [עץ חיים שער הכללים, פ"ג]. והיינו דאמרה "מי מלל לאברהם" - פירוש ומי הבטיח לאברהם על נס החלב, שלא הבטיח לו ה' יתברך אלא שיוליד בן לזקוניו, על כרחך נס החלב היה להורות ריבוי החסדים.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, בראשית כא, ו)

ו: דם נעכר ונעשה חלב
22-23

וכתבו עוד שבימי הספירה נתעלה כמ"ש דם נעכר ונעשה חלב. וידוע שזה הטעם בשר בחלב, שלא לערב החסדים והגבורות שלא בדרך המיתוק.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות כג)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

"ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" וגו' - כתב הרמב"ן הוא המוסק והוא דם הנקרש בצואר הצבי... עוד כתב הרמב"ן ז"ל שיש ליתן טעם על מה שנקרא "מר דרור". וי"ל דרך רמז לפי מ"ש האר"י ז"ל [עץ חיים שער הכללים פ"ג] דדם נעכר ונעשה חלב, שהוא הרמז להמתקת הדינין, שבתחילה היה בחינת דין ונעשה בחינת חסד. וכתב עוד בסדר סממני הקטורת [סדור האר"י, כונת תפלת העשיה] שהמור הוא כנגד מדת החסד, לפי שהיה בחינת דין בהיותו דם, נקרא מר, וכיון שחזר להיות בבחינת חסד, נקרא דרור, וכן הוא בלשון תרגום "מירא דכיא", שהוא לשון טהרה, וכמ"ש בפסוק [איוב יד, ד] "מי יתן טהור מטמא", שתהא דם נעכר ונעשה חלב.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות ל, כג)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

ואמרו רז"ל במדרש: למה היו עשו ויעקב תאומים, כדי שיצא עשו וסריותיו עמו. ר"ל כי יצירת הולד במעי אמו הוא מדם נדות, ובדם יש מבחר, שבו אמרו דם נעכר ונעשה חלב, ויש בו ג"כ פסולת עכור אשר אי אפשר להתהוות חלב ממנו. ויצירת הולד, אילו היה מהמבחר לבדו, היה מוכן מזג גופו לקבל כל מדות טובות מצד מזגו, ואילו היה יצירתו מהפסולת לבד היה תכונת גוף ההוא ומזגו מוכן לקבל כל מדות רעות ולא שום טוב. אבל יצירת הולד הוא מעורב מהמבחר ומהפסולת, ולכן מזג גופו נוטה לטוב ולרע. ולצד שיעקב הוא שורש הטוב, אביהן של ישראל, והאב זוכה לבניו בנוי בחכמה כו', ועשו הוא שורש כל הרע אביהן של הגוים, לזאת רצה ה' שיהיה יצירת גופו של יעקב רק מהמבחר, ועשו יהיה יצירתו רק מהפסולת. ודבר זה אי אפשר, לצד שהדם כולו מעורב. לזאת אי אפשר רק בהיותם תאומים ויצירתם בבטן כאח', וינק זה מהמבחר וזה מהפסולת.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל פרשת קרח, דרוש א)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

יפה צעקה לאדם, בין בתפלה בין בתורה, כשנתעלם המוחין. כי העלם היינו עיבור... כמו אשה שתשה כחה מלילד, ובשעה שהיא כורעת לילד, ראמת ע"ין קלין, כמנין תיבות שבמזמור יענך, ואז מולדת (זוהר פנחס רמט ע"ב). והשבעין קלין, הן בחי' שבעה קולות שאמר דוד על המים, שכל אחד כלול מעשר... וזה בחי' "תכלם שבעת ימים" - שבעת ימים, זה בחי' שבעה קולות של דוד כנ"ל. שהם שבעין קלין הנ"ל, שצריך לצעוק, כדי להוציא אור הפנים הנ"ל מהעלם אל הגילוי. והגילוי זה בחי' לידה, ואז אחר הלידה, דם נעכר ונעשה חלב. וזה בחי' תכלם, כי הכלימה אזל סומקא ואתי חוורא (ב"מ נח ע"ב), היינו דם נעכר ונעשה חלב.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה כא, אות ז)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

"בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט), בכל עת דייקא. "בגדיך לבנים", היינו בלא רבב, היינו בחי' טהרת השכינה מנדתה, בבחי' דם נעכר ונעשה חלב. והרשעים בעוונותיהן גורמין אפרשותא בין קוב"ה ושכינתיה, כי גורמין לה דם נדה... כי שס"ה לא תעשה תלוים בשס"ה גידים, ששם תהלוכת הדמים. ולפי בחי' לא תעשה שעוברים, כן מעוררים דם נדה להשכינה, כי כמה מיני דמים יש. בכן צריך להמתיק את הדמים האלו, היינו לתקן הלאווין שהם הגידין, ולהמשיך להם לבנונית, בבחי' דם נעכר ונעשה חלב. וזהו "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", בגידיך דייקא, להמשיך להם לבנונית.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה כט, אות ג)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

אם התינוק יונק מחלב אשה חצופה, אזי מתגבר בו תאוה זו [תאוות המשגל]. כי דם נעכר ונעשה חלב, ועל כן, כשהיא חצופה, אזי מזיק להתינוק חלב הנעשה מעכירת דמיה, ונולד לו חמימות בלבו, שהוא התגברות תאוה זו. וכן להיפך, כשיונק חלב אשה כשרה, אזי לבו חלל בקרבו, ואין לו חמימות רק מעט המוכרח למצוות הבורא ית"ש. וזה שאמרו רז"ל (ע"ז ד ע"ב) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, שנאמר (תהלים קט) "ולבי חלל בקרבי". כי "לבי חלל בקרבי" ראשי תיבות חלב, היינו שע"י חלב כשרה, לבו חלל בקרבו, ואין מתגבר בו תאוה זו. וע"כ דוד שהי' בבחי' זו, לא היה ראוי לאותו מעשה. ולהיפך, חלב אשה חצופה, מוליד חמימות הרבה, בחי' "חם לבי בקרבי" (תהלים לט) ראשי תיבות חלב.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה א, אות ד)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

הענין... שכל ענין היצר הרע שבאדם הוא על ידי חלק האם שבו, שהוא הזוהמה שהטיל הנחש בחוה על ידי חטא עץ הדעת, והינו שהסטרא אחרא אחיזתה יותר באשה, כמו בתחלה שבא לפתות תחלה לחוה, כי היא מסטרא דגבורות... ולכן תיכף כשנולד האדם, אז "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז), כי כבר נשרש בו כח האם ממה שנתגדל בהיותו בבטן אמו, וכן אחר כך כשנולד ויונק מחלב אמו, שהדם נעכר ונעשה חלב, אז על ידי זה מתגבר אצלו התאוה ביותר. ולכן תיכף כשמתחיל לדבר, אז אביו חייב ללמדו תורה (סוכה מב ע"א), שעל ידי התורה הוא מזכך ומטהר נפשו מזוהמת הנחש הדבוקה בו... ולכן צריך לטרוח הרבה בתורה ולמעט תאותו מאד... ולהתיגע בה מאד עד שיקיא חלב שינק משדי אמו, רצה לומר שיסתלק ממנו הזהמה והרע הדבוקה בנפשו על ידי מה שינק משדי אמו.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אור תורה, אות סה)

ו: דם נעכר ונעשה חלב
22-23

...שני מקיפין, שמהן אחיזת סוד כלב הנקרא למ"ס [שבת סג ע"ב], ועור"ב של צל עוב"ר נקרא שח"ץ, ושניהם גימטריא של ב' פעמים גי' סת"ר הנ"ל. והקב"ה "נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו" [תהלים קמז]. וזה החציר אשר הוא מאכל לבהמה [עיי"ש קד], וכן לכלב בסוד צחי"ר, אין אחיזתן רק בסוד שכראית, סוד ד"ם אחורי' דאהי"ה, במרא"ה הנג"ה, סוד שד"ה. והן ה' מיני דמים טמאים, בזה נעשה נח"ש, ונתחבר כל"ב עם נח"ש בצומ"ח ח"י מדב"ר, ואם נתחבר כלב נח"ש עור"ב גי' תור"ף הנ"ל. אבל כשדם נעכר ונעשה חלב, נתהפך לחסדים, ואז כל "עשרת חריצי החלב תביא לשר האלף" [שמואל א' יז], כלל אימא קס"א קס"א קמ"ג קנ"א גי' ש"ר האל"ף, ונמתק בשרשו, חריצ"י חל"ב גי' נח"ש. ואז "לא יחרץ כלב לשונו" [שמות יא], כי הדעת נסתלק מאתו.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, רזא דמהימנותא, דף פ)

ו: דם נעכר ונעשה חלב
22-23

וכבר ידוע שהצל הוא נגד והיפוך האור, והן ב' מיני דם הנצרכין מאד, א' לעיבור, וא' ליניקה, דם נעכר ונעשה חלב, ועשרה פעמים ד"ם הוא מ"ת, ולכן רגליה ירדו לסוד מ"ת, שנתארכו הרגל, ונעשה הדם בטבע והרגל יותר מן הצורך.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף רלה)

ו: דם נעכר ונעשה חלב
22-23

שרה הביטה שני דברים שינוי הטבע, כמאמר חז"ל (רש"י בפסוק זה בשם תנחומא). אחד - גודל הזקנה, שמסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונין ולד. והשנית - צימוק השדים, שאמרה השדים הללו שצמקו איך מושכין חלב. והנה מיד כשראתה וסת נדות... וידוע אומרם ז"ל דם נעכר ונעשה חלב, ונמצא צימוק השדים כבר הנה אין מניעה מאתם, כי יהיה להם מאין למשוך חלב. ואמנם הקרבים שהיה בלתי אפשרי לטעון עוד ולד עבור הזקנה וצריך להיות שינוי הטבע גדול לזה, וזה לא האמינה כנזכר שיעשה זאת אלהים בשביל האדם. וזה מאמר הכתוב "ותצחק שרה בקרבה", דייקא על עסקי קרביה, המעים והקרבים, איך יהיו אלו טעונין ולד? כי הן "אחרי בלותי היתה לי עדנה", שחזרה לראות וסת נדות, ונמצא חשש צימוק השדים לא ימנע לזה, כי דם נעכר ונעשה חלב, אך "ואדני זקן", כלומר הן אפילו בעלי שאמרו חז"ל (בראשית רבה מז, ג): האיש אינו מזקין, פירוש אין זקנותו מזיק מלהוליד, ואף על פי כן לעת כזאת שהוא זקן יותר מדאי נמנע מאתו שיוליד עוד.... ומכל שכן אני שהאשה מזקנת, וכבר זקנתי מהיות לי בנים, ואיך ישנה ה' טבע המזל כל כך בשבילי?

(רבי חיים טירר מטשרנוביץ, באר מים חיים, בראשית פרק יח, יב)

ו: דם נעכר ונעשה חלב
22-23

שער"ה... הוא ה' גבורות כפולים... ובשבועות כבר ניתנים הה' חסדים שהן המה מהכ"ב אתוון בגימ' חט"ה עיין שם. והנה שער"ה חט"ה בגימ' תקצ"ז, הנה הוא בגימטריא ב' פעמים רחמי"ם בהוספת האל"ף, שע"י האחדות שמתאחדים החסדים עם הגבורות יתהפכו הכל לרחמים כפולים, כי גם הדם נתהפך לחלב (ומנהג אבותינו תורה הוא לאכול מאכלי חלב בשבועות).

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה פרשת יתרו ופרשת במדבר [נדפס גם בבני יששכר, מאמרי חודש סיון מאמר א - מהות החודש)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

ונמצא שיש שני מיני המתקה. הא' הוא המתקת הגבו' ע"י ריבוי החסדים המתגברים עליהם, שזהו רק הביטול וחלישות דבחי' הגבורה... והב' הוא שהגבו' נהפכים בעצם ונעשים חסדים, וכמו "ההופכי הצור אגם מים", שהצור שהוא בחי' גבורות נהפך למים שהוא בחי' חסד כו', וכמו שהלוים יהיו כהנים, וכמ"ש "והכהנים הלוים בני צדוק" כו' וכמ"ש בכתבי האריז"ל... לעתיד יהיו הלוים כהנים, והיינו לא רק שיהיו טפלים אל החסדים אלא הן עצמן יהיו בבחי' החסדים דכהנים כו'.... וכמו דם נעכר ונעשה חלב, שהדם הוא בחי' גבו' וחלב חסד כו', ונהפך גבורת הדם ונעשה חלב בבחי' חסדים.

(רבי שלום דוב שניאורסון, בשעה שהקדימו תער"ב, ח"ג עמ' אלף שטז-שיז)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

מה שהבטיח לנו השי"ת "זבת חלב ודבש" (שמות ג, ח), רומז לשני צדיקים אלו, דבש רומז לצדיק מעיקרא, וחלב רומז לצדיק שתיקן הכל בתשובה, כי דם נעכר ונעשה חלב, ולזה הקדימו הכתוב כי לרחוק ברישא (ברכות לד ע"ב).

(רבי מאיר רוטנברג, אור לשמים, פרשת נשא עמ' רכה במהד' תשסג)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

ואחר כך מתחיל "חמאת בקר וחלב צאן", היינו היוצא מהחי חמאת בקר השמנונית מהחלב, וחלב צאן היינו שהחי נגד עולם הבריאה, שרובו טוב ומיעוט רע, ובבעלי חיים יש חלב ודם, ודם נעכר ונעשה חלב, והיינו שהרע נהפך להיות טוב. "עם חלב כרים ואלים" היינו גוף הבשר שהוא דברי תורה כמו שאמרו (בבא קמא עב ע"א): דלא אכלי בשרא דתורא, ופירש רש"י: לא דקדקתי טעמו של דבר... ואמר "חלב כרים" וגו' שומן דהיתר, על פי מה שאמרו (בבא בתרא כב ע"א): אכלו בשרא שמינא בי רבא. ומשום הכי נאמר כאן "עם חלב" וגו', שזה דבר מיוחד דחלב, היינו שנהפך איסור להיות היתר, וכאן מדבר מגוף הדברי תורה, שומן דהיתר והבשר.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת האזינו, אות ג)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

והם שלושה עולמות הנפשיות הראשונים שראה דוד [ברכות י ע"א]. הראשון במעי אמו, שם גובר כח הנפש שהוא הדם ואיברי הגופנים לבד כי אין לו עדיין שום הרגשה, גם בלב... ומיד שיוצא לאויר העולם, נפתח הסתום ומרגיש כח הלבבי. וההסתכלות... בכוכבים ומזלות הוא נגד זה העולם הלבבי... והיניקה אז הוא נגד הנשמה שבמוח, כמו שנתבאר במקום אחר על מאמר חז"ל (ברכות ג ע"א) שלוש משמרות הוי הלילה, שהם נגד שלוש כוחות אלו שבעולם הזה המשול ללילה (פסחים ב ע"ב), ומשמר שלישי שהוא נגד החכמה שבמוח תינוק יונק משדי אמו... כי התעוררות החכמה הוא רק על ידי המאכל, וביחוד יניקת החלב שדם נעכר ונעשה חלב. וכך המשפט, שסוף מעשה במחשבה תחילה קשורים זה בזה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, שיחת מלאכי השרת פרק ג)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

ואיתא בגמרא (חולין קלט ע:ב): מרדכי מן התורה מנין? דכתיב "מר דרור", ומתרגמינן מירא דכיא. ואיתא בשם האר"י ז"ל: "מר דרור" ר"ת דם. וכתיב (אסתר ב, טו) "דד מרדכי" חסר וא"ו, שהחלב בא מן הדד, והרי זה כענין שאיתא דם נעכר ונעשה חלב, בפורים נהפך הדין לרחמים כדאיתא (עי' אסתר רבה פרשה ז) שהגזירה נגזרה גם בשמים, והמתקת הדינים בשורש היא ענין דם נעכר ונעשה חלב, ומרדכי היפך הדינים לרחמים.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, שמות, פורים, שנת תרע"ד)

ו: דם נעכר ונעשה חלב
22-23

במתן תורה היתה יראה כדכתיב (שמות יט, טז): "ויחרד כל העם אשר במחנה", ועל ידי זה נפרד כל הפסולת מהם כדאיתא (נדה ט ע"א): חרדה מסלקת הדמים. וגם לאחר מתן תורה היתה יראה, כמו בחבלי לידה, שאחר כך הוא דם טוהר, כדאיתא דם נעכר ונעשה חלב.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, במדבר, שבועות, שנת תרס"ט)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

איתא בגמרא תענית (ז ע"א): אמר ר' אושעיא למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו במים וביין ובחלב... לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים וכו'... על כל אדם לדעת שהכל מן השמים והוא רק כלי לקבל... ואיתא (תענית שם) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. שלשה משקין הללו הם ג' מדרגות, מים אין בהם שום טעם, ורק מי שצמא מרגיש בהם כל מעדני עולם, ועד כדי כך צריכין להשתוקק לתורה, ואחר כך מדרגה יותר גבוהה יין, שיין טובא מגריר גריר (ברכות לה ע"ב). חלב הוא מדרגת בעל תשובה, דם נעכר ונעשה חלב, שעל ידי תשובה מאהבה נעשה מדם חלב והכל על ידי התורה, כדאיתא (ספרי ואתחנן לג): מהו האהבה? "והיו הדברים האלה על לבבך". וזהו דכתיב אחר עשרת הדברות "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כא), היינו מאני דפחרא, רמז לשפלות.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, במדבר, שבועות, שנת תרע"ד)

דם נעכר ונעשה חלב
22-23

איתא במגן אברהם בהלכות שבועות (סי' תצד סק"ו): המנהג לאכול מאכלי חלב, דדם נעכר ונעשה חלב. והוא כדכתיב (איוב יד, ד) "מי יתן טהור מטמא לא אחד". כשמקושרין בהשורש אפשר להמתיק הדינין ולהפכם לחסדים. איתא (נדה ט ע"א): חרדה מסלקת הדמים. וכתיב (שמות יט, טז) "וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה". שופר מהפך הגבורות לרחמים, וזה דם נעכר ונעשה חלב.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, במדבר, שבועות, שנת תרצ"ג)

דם נעכר ונעשה חלב וכו' איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חדש
22-27

"ולבן שיניים מחלב" - פירוש, ליבון השיניים הוא אחר ששלמו ימי היניקה בחלב, שנגדלו המדות ע"י החלב כידוע. ואז זמן צמיחת השיניים. והטעם לזה, בהיות שעיקר מציאת החלב נעשה מדם שנעכר ונעשה חלב כידוע. וביאור הדברים הוא לאכללא שמאלא בימינא, דהיינו התשוקה וצמאון דיין אדום הנ"ל, דמדרגת בעלי תשובה בשמחה ועונג דיין לבן דצדיקים שלא יהיו מפורדים זה בפ"ע וזה בפ"ע, ע"ד דוגמא, כששמח בהתבוננות בעונג אלקי במדרגות הצדיקים, אין בלבבו בשעה ההיא מבחי' המרירות והתשוקה מרחוק כמדריגת הבעלי תשובה כלל, וכשהוא במרירות ושפלות אין בלבבו מבחי' השמחה כלל, שזה בחי' פירוד בין החסד וגבורה, אך כשנכללים זה בזה והיו לאחדים, היינו כאשר תהי' השמחה עם המרירות מעורבים בתכלית, בתנועה וסקירה אחת, בבלתי פירוד כלל... אז נכלל שמאלא בימינא, ודם נעכר ונעשה חלב... הוא בחי' הגדלת השכל במדות כמו שנגדלים האיברים בתינוק ע"י חלב האם.

(ר' מנחם מנדל שניאורסון, אור התורה (צמח צדק) בראשית עמ' תתשלו)

דם נעכר ונעשה חלב וכו' איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חדש
22-27

לרבי מאיר דם נעכר ונעשה חלב, ולרבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון אבריה מתפרקין (מתוך צער לידה ודמה מסתלק) ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חודש. מלבד הקושי לעמוד על ברורם של דברים אלו במציאותם הממשית, מבאר בתוספות חדשים [נדה פ"א מ"ד] דלכולי עלמא ההנקה היא גורמת סילוק דמים, אלא דפליגי בסברא על ערך כוחו של השינוי שבא במצב הגוף ע"י ההנקה, אם הדם שחוזר ונראה שוב יש לו טבעו ודינו כמו מקודם הלידה או שאעפ"כ עדיין נחשב הוא שנשתנה טבעו ואין לו דין דם מעיקרא. ובאמת יש לדייק בהתאם לזה את הלשון "ואין נפשה חוזרת עליה עד כ"ד חודש".

(לנתיבות ישראל ב, עמ' עה-עו, מחלוקת במציאות, אות לח, עמ' קפג במהד' תשעא)

חידוש הוא וכו' סד"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי
22-30

בפסוק "ויקח חמאה וחלב" [יח, ח]... חלב טהורה חידוש הוא, אבר מן החי והתירה התורה "זבת חלב ודבש". ולכאורה קודם מתן תורה היה חלב אסור לבן נח, אבר מן החי אף חלב במשמע, ואיך האכיל אברהם להם?... דלפני עור שייך אף היכא דלדידיה שרי.... וי"ל דאדרבה לבן נח בשר מהחי לרבי יוחנן שרי, וה"ה חלב. ולריש לקיש קשה... ולמ"ש הש"ך ביו"ד (סימן פ"א אות י"ב) יע"ש אתי שפיר.

(רבי יוסף תאומים, תיבת גמא, פרשת וירא, אות א)

חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכו' סד"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי
22-30

יש לפרש הטעם שצריך חיזוק כדכתיב "רק חזק לבלתי אכול הדם", מפני שפירש רש"י בפרשת חוקת [יט, ב] שיש מצוות שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם, וישראל משיבין חוקה היא בגזירת ה' יתברך. והנה בדם ואבר מן החי יכולין להשיב עליהם מה שהתירה התורה חלב שיש בו [לכאורה] שני טעמים לאיסורא, מהטעם שהדם נעכר ונעשה חלב, ומטעם שבא מן החי כדאיתא בבכורות. וי"ל דהיינו דכתיב "רק חזק לבלתי אכול הדם" בפרשת בשר תאוה ולא בפרשה הקודמת דמיירי בפסולי המוקדשין, ולפמ"ש אתי שפיר, דבפסולי המוקדשין באמת החלב אסור, אבל בחולין שהחלב מותר הוצרך לחזק על איסור הדם ועל איסור אבר מן החי "לא תאכל הנפש עם הבשר", והיינו דכתיב "כי תעשה הישר בעיני ה'", שהוא חוקה ואין להשיב עליו.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, דברים יב, כג)

ציוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד וכו' ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן, ועליהם אמר שלמה בחכמתו "כבשים ללבושך" (משלי כז, כו) וכו' ועליהם אמר "דבש וחלב תחת לשונך" (שה"ש ד, יא). כך פירשו חכמים הראשונים: דברים שהם מתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך [רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ב, הלכה יב].
עיקר ההפסד המגיע למי שאינו יכול, מצד שלא הוכשר לסבול הדעות הגדולות, הוא מפני שאותו הגדר המבדיל בין טוב לרע הנמצא במצב של הדעות המצומצמות הסגורות במסגר ההרגל, הוא הולך ומתמוטט ע"י הרחבת הרעיון בדברים הגדולים, שכל מה שהם יותר גדולים בהקיפם ובערכם הם מראים איך שגם הרע הגמור למראה עינים אינו רע מוחלט וגם הוא יש בו צורך אל הטוב, והטוב יוצא ממנו. ובאמת אע"פ שדרכי התורה הנם שוים לכל מצד המעשים, מכל מקום בתכונות ומדות מתחלף הדבר הרבה עד שמה שהוא נחשב לפעמים לטמא אצל בעל מעלה קטנה, יעלה ויתקדש אצל אדם גדול הדבק בקונו באור גדול. והנה בכל דבר קיימא לן בפ"ק דבכורות היוצא מן הטמא טמא, חוץ מדבש היוצא מן הדבורים שהוא טהור [לקמן ז ע"ב], וחלב אע"ג דאתי מהחי והוא טהור, או מהדם למאן דאמר דם נעכר ונעשה חלב. על כן הדברים הגדולים הנם דומים לדבש וחלב שע"י נעשה טהור מטמא. ודוקא מי שראוי לכך יוכל להעלות המדות והתכונות, הדיעות והרעיונות, להביא אל הקדושה והטובה העליונה כל מה שצריך להביא אפילו ממקום רחוק, על כן יהיו "תחת לשונך".

(אורות הרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ב, הלכה יב)

וכאן מקום אתי להזכיר מה ששמעתי מפי קדוש, הגאון החסיד מרן ר' מאיר שפירא זצ"ל אב"ד ור"מ דלובלין, שחלב בא מדם, כאמרם ז"ל דם נעכר ונעשה חלב וכאבר מן החי הוא, וכן דבש דבורים הלא הוא יוצא משרץ העוף, אלא שהתורה התירתו, ולא עוד אלא שטבע הדבש להפוך את רגלי הדבורים המעורבים בו... לדבש (ר' יונה...). והוא הדבר בארץ הקודש, שהיא מסוגלת להפוך רשעים לצדיקים (אלא שהבחירה היא ביד האדם...) וכאמרם ז"ל: כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה (כתובות קי). ורמזה תורה דבר זה בהתואר שנתנה לא"י: 'ארץ זבת חלב ודבש', דברים שנתהפכו מאיסור להיתר... הרי שיש בתואר זה גם סוד רוחני.

(אזנים לתורה, דברים כו, ט)

וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי
31

"חמאת בקר וחלב צאן" - רש"י מפרש מאכלי בשר, והכי פי' הראב"ע. והכי יש להוכיח מבכורות דף ו, שלא הוכיחו מכאן דחלב שרי באכילה.

(העמק דבר דברים לב, יד)

ואיבעית אימא מהכא ארץ זבת חלב ודבש ואי לא דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי ואב"א מהכא לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב
40-42

אשר השתדלו להביא דוכתא מפסוק בנביא אחר שכבר הביאו מקרא מלא בתורה, זהו לאשר פשוטו של מקרא בהך קרא שבתורה "זבת חלב ודבש", יפורש על שני מינים שנשתבחה בהן א"י, שמהם המשובח ביינות "יין לבן", שנתכנה בכמה מקומות "חלב" (הארכתי בס"ד בס' המקרא והמסורה מחקר יח), והוכיחו מכאן שחלב ממש טהורה, דאי לא, לא היה המקרא מכנה את היין המשובח בשם "חלב" כאשר לא יאמר אדם מישראל בשבח בשר שמן שהוא כמו חזיר.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

ז ע"א

לעולם אין מתעברת וכו' ולא בהמה מן חיה ולא חיה מן בהמה חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה

אמר רבי יהושע בן לוי לעולם אין מתעברת וכו' חיה מן הבהמה חוץ מרבי אליעזר ומחלוקתו (באסור שחיטת אותו ואת בנו בכוי הבא מן התיש ומן הצביה) שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה. ש לפרש כדברי הנודע ביהודה קמא אבן העזר סימן כב, לענין אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, שהוא על הרוב ותליא בחששא למיעוט. גם יש לפרש דתליא אם מתעברת וחיה, כדאמרינן ביבמות יב: בעבור קטנה, ושוב תליא בהחלטת ההבחנה על מה שאינה חיה, אם זה מתוך העבור (ועיין תוספות ד"ה שמא), או מתוך הצטרפות סיבות אחרות.

(לנתיבות ישראל ב, מחלוקת במציאות, אות לו, עמ' קפב במהד' תשעא)

ז ע"ב

תניתוה היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור וכו' מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן וכו' ר' יעקב אומר וכו' אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה זה דבש דבורים יכול אף דבש הגזין והצירעין אמרת לא וכו' כמאן אזלא הא דתניא דבש הגזין והצירעין טהור ומותר באכילה דלא כרבי יעקב
4-21

...דקתני במתניתין כל היוצא מן הטמא טמא היוצא מן הטהור טהור... ופריך מהא דתניא מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותן לגופן ואין ממצין אותן מגופן, פירש רש"י: הא הכא כיון דלאו מגופייהו ממצי שרי, וקשיא לרב ששת, ומשני הוא דאמר כר' יעקב, דאמר ר' יעקב "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף" וגו', שרץ העוף אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שהעוף טמא משריץ ואיזה זה דבש דבורים וכו', עד כאן.
ובמשנה (מכשירין פ"ו מ"ד):... דבש דבורים ודבש צרעין טהור ומותר באכילה. ופירש הרמב"ם וזה לשונו: ואמרו שדבש היא מותרת באכילה, שלא תחשוב שהיא כמו חלב של בהמה טמאה שאסור באכילה, כיון שהצרעה והדבורה הם שרץ העוף, וההפרש בין זה לזה פשוט, לפי שהדבש אינו נולד בגוף הדבורה והצרעה, אלא טל היורד על הצמח ומתערב בו כח הצמח ההיא, ולחלוחיתו יחזיר לדבש, ואוכלין אותו הדבורים והצרעין ונכנס לאצטומכותם, ומה שיותר מכוחם תקיאו אותה לכוורת...
כלל היוצא מזה, דלעולם אמרינן כל היוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור, אמנם לפעמים מצינו שאף היוצא מן הטמא נמי טהור, כמו דבש דבורים וצרעים, והטעם הוא כמו שפירש הרמב"ם מפני שאינה באה מגופה אלא שהיא מקיאה ממזונה כמו שנתבאר לעיל. ולפי זה צריך לומר דההיא מתניתין דסבירא ליה דדבש צרעין נמי מותר, פליג אההיא דר' יעקב דלעיל דממעט דבש צרעין, וסבירא ליה דאסור. אמנם גבי חלב לעולם נמשך אחר היוצא ממנו, מן בהמה טמאה חלבה אסור ומן הבהמה טהורה חלבה מותר.
ומעתה יש לדמות האי מילתא לנידון דידן מאי דקמן, לפי מה דאיתא במדרש (במדבר רבה כ, כב)... יש מעיינות שמגדלין גבורים ויש שמגדלים חלשים, יש שמגדלים צנועים ויש שמגדלים שטופי זימה, ומעיין של שיטים היה מגדל שטופי זימה, והוא היה משקה לסדום וכו'. הרי שלך לפניך שאף הזנות והצניעות נמשך אחר טבע הארץ שהיא מגדלת אנשים אחרי טבעה, על דרך היוצא מן טמא טמא וכו'. ובשביל זה הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים תחילה, ואחר כך נתן לנו התורה והנחיל לנו את ארץ הקדושה, ואף על פי שגם ארץ מצרים היתה טובה ורחבה... אבל בשביל שהיתה ארץ טמאה והיתה משוקץ ומתועב בגלולים ובתועבותיה, ושטופי זימה היו, כמו שאמר הכתוב (יחזקאל כג, כ) "וזרמת סוסים זרמתם", ונדרש במדרש (שמות רבה טו, א) על המצרים... וכל היוצא מן הטמא טמא, לכך הוציא הקב"ה אותנו משם למען הביא אותנו אל ארץ הקדושה והטהורה ומגדלת טהורים, על דרך כל היוצא מן טהור טהור.
אך על זה קשה מה שאמר הכתוב "כי את כל התועבות האל עשו אנשי ארץ אשר לפניכם", הרי שהכנענים שהיו דרין בארץ כנען נמי שטופי בזימה היו, והלא ארץ כנען ארצה טהורה היא, וכל היוצא ממנה טהור, ואמאי היא מגדלת? אלא צריך לומר שהיא אינה טהורה, אם כן קשה למה הוציאנו ממצרים להביא אותנו אל הארץ הזאת, שהיא גם היא אינה טהורה, ומה הועיל בתקנתו?
על זה בא הכתוב לתרץ "ולא תקיא הארץ אתכם וגו' כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" וגו'. כוונתו בזה, שארץ ישראל היא דוגמת דבש של דבורים שהובא לעיל, דאף שהדבורה עצמה טמאה, מכל מקום דבש היוצא ממנה טהור, אם כן מצינו לפעמים שאף היוצא מן טמא טהור, וטעמא משום שהיא מקיאה ואין הדבש נולד בגופה, כמו שפירש הרמב"ם והובא לעיל. הוא הדין והוא הטעם גבי ארץ ישראל, אף שהיא ארץ טהורה, מכל מקום יש לומר שהיוצא ממנה טמא, וזהו שמדייק "ולא תקיא הארץ אתכם וגו' כאשר קאה" וגו', רצה לומר, שהכנענים אינם בני מינה של ארץ ישראל, אלא הקיא אותם...
אך עדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר, לפי זה נסתר הכלל שאמרו כל היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, שהרי מצינו דלפעמים אף היוצא מן הטהור טמא, אם כן יש לומר דלפעמים אף מן הטמא יוצא טהור, ולמה הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, אף שהיתה ארצה טמאה, הא אפשר ואפשר שיהיו ישראל טהורים אף אם ישארו שם? לזה מסיים הכתוב בפרשת קדושים "ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש", חלב ודבש דייקא, כוונתו, שארץ ישראל נדמה לחלב דקיימא לן גבי חלב לעולם כל היוצא מטהור טהור כמו שנתבאר, ויש לה עוד מעלה יתירה שהיא נמשלת גם כן לדבש, דקיימא לן דלפעמים אף היוצא מן הטמא טהור כמו דבש דבורים, אם כן יש לה דין חלב דאמרינן בה כל היוצא מהטמא טמא וכו', אם כן כל היוצאין ממנה טהורין לפי שהיא ארץ טהורה, ודין דבש יש לה, דקיימא לן גבי דבש אף שהיא יוצאה מטמאה אפילו הכי הוא טהורה, הוא הדין גבי ארץ ישראל איפכא... אבל ארץ מצרים אינה דומה רק לחלב, ולעולם אמרינן כל היוצא ממנה טמא כמו שאמרינן גבי חלב, והיא עצמה טמאה, לכך היוצאים ממנה טמאים כמו שנתבאר לעיל.
והיינו דסמיך ליה הכתוב אחר זה "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור"... לפי שכבר ביאר הכתוב דין של חלב, דהיינו גבי בהמה טהורה היא טהור, וגבי בהמה טמאה חלבה טמא, אבל גבי דבש דשרץ העוף אף שהיא עצמה טמאה מכל מקום הדבש היוצא ממנה טהור, וזהו שאמר "להבדיל בין הבהמה הטמאה לטהורה", דגבי בהמה לעולם אמרינן כל היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, אבל גבי עוף אין חילוק גבי היוצא מהן שהוא לעולם טהור, אף היוצא מן הטמא טהור, כמו דבש היוצא מן הגזין, והוא מין חגב טהור, כדפירש רש"י שם בבכורות, והוא טהור היוצא מן הטהור, ודבש דבורים הוא טהור היוצא מן הטמא, אפילו הכי הן שוין.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת אחרי מות)

מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן
6-8

כוורת דבורים אם תולש ממנה בשבת חייב חטאת, בשלהי עוקצין. תלוי אם הוא מקום גידול ממש אעפ"י שאינו מחובר, "עוקר דבר מגידולו" חייב. אמנם דבש דבורים היה ראוי להאסר, אלא מפני שרק מתמצית מגופן, א"כ י"ל שהגידול אינו שם, כי אם במקום שמשם הם נוטלות אותם, אלא שהצורה משתנה. וא"כ אם נאמר כהר"י, דשינוי הצורה חשיב דבר חדש להתיר, ה"ה עקירת דבר מגידולו וי"ל בפסוק "מהאוכל יצא מאכל", כלומר המאכל יצא מהדבורים אוכלי הפרחים, ולא מהפרחים, ומשו"ה מותר משום נבילה, "ומעז יצא מתוק", כי בשינוי צורה בתר השתא אזלינן, וחשיב פנים חדשות.

(אוצרות הראי"ה, כרך ג, עמ' 246)

מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן
6-8

מותר על פי דין לאכול דבש דבורים, אך האם זה כל כך פשוט? הרי הדבורה היא בגדר שרץ העוף שאסור מן התורה באכילה, ו"היוצא מן הטמא - טמא"? אלא שיש לדבורים כשרון מיוחד לעבּד את הדבש. על כל פנים תערובת ודאי שיש כאן! נכון שהדבורים מעבדות את הדבש, אבל העיבוד נעשה על ידי הגוף שלהן. הדבש יוצא מתוך הערבוביה של מה שנעשה בתוך גופה של הדבורה, לכן היתר הדבש אינו כל כך פשוט והגמרא מביאה ראיות והוכחות מוצקות שמותר לאכול דבש. אם כן, גם כאן אנו נפגשים באיסור חמוּר שנהפך להיתר, וזה שייך לשבח ארץ ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 197-198)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ו ע"ב בשם אורות הרמב"ם, שיחות הרב צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת, ופירוש המכבי]

מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן וכו' ר' יעקב אומר אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף וכו' שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה זה דבש דבורים יכול אף דבש הגזין והצירעין אמרת לא
6-15

"ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם וגו' כי ברוך הוא". וברש"י: א"כ אברכם, אמר לו: אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך. ויש להבין דבמדרש (ריש פ' דברים) ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה אלא אילו... ברכם משה היו אומה"ע אומרים אוהבן ברכן, אמר הקב"ה יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל, ע"כ. הרי שרצון הש"י שיברכם בלעם... וא"כ מה זה שאמר אינן צריכין לברכתך משל שהיו אומרים לצרעה וכו', שלכאורה הדברים סותרים זא"ז.
ונראה עפ"י דברי הש"ס בכורות: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן, עיין שם. ומשמע דדבש צרעין דאסור משום שממצות אותו מגופן. ועיי"ש עוד דאפי' ר' יעקב דאמר טעם אחר בהיתר הדבש לא פליג ע"ז דאין ממצות אותו מגופן, אלא דס"ל דאפ"ה הי' אסור משום יוצא מן הטמא אי לאו קרא. ומ"מ למדנו השינוי שבין דבש דבורים לדבש צרעין, שדבש צרעין ממצות אותו מגופן.
והנה לכאורה יש להבין מה זה שאמר בלעם א"כ אברכם היתכן ששונא זה שאמרו עליו שהי' שונא יותר מבלק יחפוץ לברכן. ונראה שלכן המשילו בכאן ברכות בלעם לדבש צרעין, והיינו שבלעם אמר שהוא יברכם א"כ היה לו חלק בברכה דומיא דדבש צרעין שממצות אותו מגופן, וא"כ חלק טמא מעורב וטמון בתוך הברכה, והגם שבפיו יברך, בקרבו תהי' טמונה הקללה... היינו שהלבוש יהי' ברכה אבל בקרבו ישים ארבו. וזה שאומרים לא מדובשיך ולא מעוקציך, היינו שהעוקץ טמא שבדבש הצרעה הוא מה שנתמצה מגופו [כי בפשיטות אינו מובן, שגם דבורה עוקצת, אלא הפירוש כמו שאמרנו]. והכוונה שהיתה שיתברכו ישראל מפי נביא לגויים, היינו שהדיבור יהי' כולו קודש אלא שיעבור דרך פי נביא לגוים וכמ"ש וישם ה' דבר בפי בלעם, ופירש באור החיים ששם הש"י מחיצה בפיו בין פיו להדיבור.

(שם משמואל פרשת בלק תרעה)

דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה
35

"תאכלו", וסמיך "וכל אשר אין לו" - להתיר דג טהור שנמצא בתוך דג טמא.

(בעל הטורים דברים יד, ט)

דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים
39-40

יש מין דג אחד... הוא דג האי נקרא (האי פיש)... ומהם גדולים כשור פר, ומהם גדולים הרבה יותר מזה, והם מולידים חיים כאשר אמרו חז"ל דג טהור מטיל ביצים, ובפרק ב' דע"ז [מ ע"א] מפרש רבי זירא: תרוייהו מטילי ביצים נינהו, אלא זה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים, כלומר דג הטהור לאחר שהוטלה ביצתו משרצת ועומדת מאליה, אבל דג טמא משריץ מבפנים במעי האם לאחר שנגמרו ביציו והוא מולידם חיים.

(רבי פנחס אליהו הורוביץ, ס' הברית חלק א מאמר יד, פרק ו)

וכל המטיל ביצים מלקט חוץ מעטלף שאף על פי שמטיל ביצים מניק
47-48

"ואת העטלף" - ראיתי בראשית למודים (שער ו' בו) כותב שזה הוא העוף הנקרא "שוואלבע"... וזה בוודאי אינו אמת כי אמרו חז"ל: כל המוליד מניק וכל המטיל ביצים מלקט חוץ מעטלף שאף על פי שמטיל ביצים מניק, והנה זה העוף הנקרא "שוואלבע" אינו מניק אלא מלקט כשאר כל העופות... בתרגום האשכנזי בפרשת שמיני כותב על העטלף שהוא העוף הנקרא "וויידע האפף", ובפרשת ראה כותב שהוא העוף הנקרא "שוואלבע"... ובאמת אין לספק אפילו בספק בשניהם כי מנגד הגמרא אשר זכרתי. והרד"ק ז"ל כותב שהוא העכבר בעל כנפים הנקרא "פעלדער מויז". ומצד הסברא קרוב לשמוע כי הוא זה, אחר כי בתמונתו הוא כממוצע בין השרצים והעופות, שגופו מין עכבר ויש לו כנפים כמין עוף, ונמצא יש לו בחינה מזה אחד ומזה, יכול להיות כי גם בענין לידת וגידול בנים גם כן טבע מורכב אצלו מזה אחד ומזה, כלומר מטיל ביצים כעוף ומניק בדד כשרץ כסימן הנזכר בגמרא.

(רבי פנחס אליהו הורוביץ, ס' הברית, חלק א, מאמר יד, פרק ה)

ח ע"א

הדולפנין פרין ורבין כבני אדם
1

ברש"י גרס: פרים ורבים מבני אדם, פירוש, שאם בא אדם עליהם מתעברות הימנו. וזהו מפליא. ולפי פשוטו זהו שמשמשין פנים נגד פנים כבני אדם כאשר מבואר במדרש.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

הדולפנין פרין ורבין כבני אדם מאי דולפנין אמר רב יהודה בני ימא
1-2

עשרת בני המן... כולן הן כוחות נפש אחת... עשר כוחות של יצר הרע הנקרא המן... המה חמשה חושים הידועים... וחמישה כוחות שבכוח הזן... "דלפון" - אמרינן פרק קמא דבכורות דלפינון פרים ורבים, ופירש הערוך (ערך דלפן) שהוא דג, והוא אדם שבים, והוא נגד חוש השמע, למה שנודע מה שכתב החכם בספר שערי שמים, כי הדגים יש להם חוש השמע, והמופת צידת דולפני, כי כשיצודו אותם הדגים, יכו על המים במקלות, ועושין רעש גדול במים, ובקול הרעש ההוא נתבהלו וישתוממו ונראו כמתעלפים.

(רבי משה איסרלש, מחיר יין, אסתר פרק ט, ו-ז)

הדולפנין פרין ורבין כבני אדם מאי דולפנין אמר רב יהודה בני ימא
1-2

"לטמאה בה" - רמז לנו הכתוב דלזרע אי אפשר בבהמה, דאין בהמה מתעברת מן האדם, זולתי דולפנין דהם בני ימא כדאיתא בבכורות ח, א, ואין בזה אלא לתענוג של טומאה.

(העמק דבר ויקרא יח, כג)

ח. מאי דולפנין וכו' בני ימא
1-2

ובמ"ש "נפש חיה", אמרו להביא את הסילונית, צ"ל הסרנית, ר"ל מין חיית הים הנקרא בלשון יוני בשם סעריען, אשר אמרו עליו שחצי גופה העליון כצורת אדם והתחתון כצורת דג. ובבכורות מאי דולפינן, בני ימא, פירש רש"י: דגים יש בים שחצים צורת אדם וחצים צורת דג ובלעז סריינא. ר"ל שבכלל "נפש חיה" היא אדם, כמ"ש "ויהי האדם לנפש חיה", ו"נפש החיה אשר במים" כולל חיה זאת שבאה בצורת אדם.

(מלבי"ם פרשת שמיני, אות פ)

כל שזכרותו מבחוץ מוליד מבפנים מטיל ביצים
6-7

וזהו שאמר במדרש כונן כי הים הגדול הנקרא אוקיינוס הוא עומד על סנפיריו של לויתן, כי סנפיריו הם מכח היסוד שבו (ע' ביאור הגר"א בספרא דצניעותא פ"א בסוף דה"מ קולטרא בקטרוי סנפירא בעדבוי, שאמר שם: ויסוד דלויתן הוא הסנפיר כו' ע"ש), כי מכח היסוד שהוא רצוא ושוב (ע' בהגר"א שם בדה"מ והחיות רצוא ושוב) הנה מזה יוצאים ונמשכים הסנפירים אשר הוא פורח ושט בהן ולכן נקרא גם היסוד שלו לעצמו ג"כ בשם סנפיר. הגהה: כי אין לומר שהסנפיר עצמו הוא היסוד, שהרי מבואר הוא בגמרא... שבדגים זכרותם מבפנים, עיי"ש, והסנפירין הרי הם מבחוץ, אלא הכוונה הוא שהיסוד נקרא ג"כ בשם סנפיר כי הסנפירין הם תולדתו ונקרא היסוד ג"כ בשם סנפיר ע"ש תולדותיו כי הם מהחו"ג שבו.

(רבי שלמה עלייאשוב, לשם שבו ואחלמה, ספר הדע"ה חלק ב, דרוש ד ענף ז סימן ג)

כל שזכרותו מבחוץ מוליד מבפנים מטיל ביצים וכו' כל שתשמישו ועיבורו שוה יולדים ומגדלים זה מזה
6-22

ואכתוב לך עוד איזה גרגיר באמונה בחיזוק אמונה. אמרו ז"ל חולין קכז: "כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה". והנה ידוע כי היבשה רק חלק פחות מרביע מן הימים שיש בעולם, ומנין הולכים החכמים בכל פנות חלקי הימים לחפש אם יש חולדה שם אם לאו? ובפרט שיש מקומות שאין יכולת ללכת שמה, ומנין להם דבר זה? וגם איך לא חששו פן יבוא זמן ויתברר שיש חולדה בים? אלא ודאי שהם ידעו לדרוש מן הכתובים, והיו בטוחים שלא יכחישם שום איש, כי תורה מן השמים. וכן הוא, כי כבר עבר עידן עדנים, ולא הכחישם איש. וכן שם: "כל שתשמישן ועיבורן שוה יולדין ומגדלין זמ"ז, וכל שאין וכו'" ע"ש, ומנין להם זאת? אלא כנ"ל. וכן בכורות ח: כל שזכרותו מבפנים מטיל ביצים וכל שזכרותו מבחוץ מוליד, ומנין להם זה? אלא תורה מן השמים הגידה להם זה. וכן הרבה יש בש"ס ובעולם מופתים על אמונה הרבה.

(רבי שמחה זיסל זיו, חכמה ומוסר, חלק א סימן כא)

כל שתשמישו ועיבורו שוה יולדים ומגדלים זה מזה
21-22

"ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר ובחמורים" - ולהלן בוארא (שמות ט, ג) גבי דבר כתוב: "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן". נראה משום דאמרו: כל שאין עיבורן שוה אינן יולדין זה מזה, בריש בכורות. וסוס וחמור עיבורן שוה, ויולדין פרדות. אם כן, הלכה דבני נח נצטוו על הרבעת כלאי בהמה, כפסק הרמב"ם, ואסור למוסרן לגוי דירביע ויעבור על "לפני עור" כפסק הרמב"ם (כלאים ט, ב) וכמו שפירש הפרישה. לכן לא מסר יוסף לעבדיו להיות כאחד. ולכן הפסיק וכתב "מקנה צאן ובקר" בינתיים שזה לא ירביעו, כיון שאינן יולדין זה מזה.

(משך חכמה בראשית מז, יז)

כל שתשמישו ועיבורו שוה יולדים ומגדלים זה מזה וכו' חזיר לששים יום וכו' הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף לשלש שנים
21-37

ויש לעיין, הא דאיתא במשנה דאבות פ"ה משנה כ: הוי עז כנמר, ופי' הר"ב דנמר זה נולד מן החזיר דיער ולביאה עיי"ש. וקשה, הא... קאמר הגמרא דחזיר עיבורו לס' יום וארי לג' שנים, וא"כ אין עיבורו של חזיר ולביאה שוין ואין יולדין זה מזה? וצ"ל ע"כ דברייתא על הרוב קאמר דאין יולדין, אבל פעמים יולדין. שוב מצאתי כן בכרתי פה ס"ק ט עיי"ש. אלא דצ"ע דהרי ריב"ל אמר [לעיל ז ע"א] לעולם לא יולדות, משמע דבכל ענין לא יולדות לא גסה מדקה ולא טהור מטמא. וליכא למימר דלאו דוקא קאמר, דא"כ מאי פריך שם [לעיל ז ע"א]: עיבורו מן הטמא מי מעברה, הא דוקא על הרוב קאמר, ולפעמים מעברה. ונראה דבאמת משו"ה פריך שם הגמרא מריב"ל ולא פריך מברייתא דלקמן כל שתשמישו ועיבורו שוין יולדין ומגדלין זה מזה, הא כל שאין עבורם שוין אין יולדין זה מזה, אלא דמהאי ברייתא באמת היינו יכולין לתרץ דעל הרוב קאמר, לכך פריך מריב"ל דאמר הלשון לעולם אינם יולדין.

(רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים, שערי קודש - תואר משה, הל' שחיטה סי' טז פרק מב אות א)

הכל משמשין פנים כנגד עורף חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן דג ואדם ונחש וכו' תנא גמל אחור כנגד אחור
22-27

זיווג הגמל הוא אחור באחור, ועל כן אין לך שוטה בכל הבהמות כמו הגמל. ובהמה הוא בבחינת פנים באחור, ועל כן יש בה קצת חכמה, כמ"ש (איוב לה, יא): "מלפנו מבהמות ארץ". והאדם הוא בבחינת פנים בפנים, ועל כן יש בו חכמה גדולה ומעולה.

(רבי פנחס מקאריץ, אמרי פנחס השלם, שער עולם ומלואו סי' מו)

חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן דג ואדם ונחש
23-24

מה שאנו עושין הקפות בשמחת תורה, הוא לרמז שנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן. וכן בחתונה מרקדין תחילה סביב ואח"כ פנים בפנים כי הוא נסירה. ולכך היתה בריאת האדם אחר כל דבר, שהוא משמש פנים בפנים. ומה שנחש ודג משמשין כך אינו, כי העינים שלהם בצד וגם אין נשיקין פנים בפנים. ולכך עושין ה"חתן מאל" תחילה ואח"כ החופה.

(רבי פנחס מקאריץ, אמרי פנחס השלם, שער פרשיות ומועדים, שמיני עצרת, סי' תקצז = שער תורת האדם סי' נט)

חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן דג ואדם ונחש
23-24

"אעשה לו עזר כנגדו" - פירושו על פי מה דאיתא: (הכל משמשים פנים כנגד עורף חוץ) משלושה (שמשמשין) פנים כנגד פנים (ואלו הן) דג, אדם, ונחש... ולכן נתאוה להן הנחש [כמו שכתוב במדרש [בראשית רבה פרשה יח, ז]], וזה "כנגדו" - פנים כנגד פנים. ומצאתי כעין זה בזוהר הקדוש פרשת תזריע [דף מד ע"ב: מהו כנגדו? לקבל אנפוי לאתדבקא דא בדא אנפין באנפין].

(משך חכמה בראשית ב, יח)

חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן דג ואדם ונחש וכו' הואיל ודיברה עמהם שכינה
23-26

"ויברך וכו' ויאמר להם אלהים" - כל המאמרות הראשונות ביאורם על רצונו ית"ש, כמו "ויאמר ה' לדג" (יונה ב, יא), לפי שהשגחתו ורצונו נמצא אל כל הנמצאים בדרך נסתר, ואל הדג בדרך נוכח. וכן ברכת הדגים היה אל נוכח. וכן אל האדם בא מאמרו בנכח. וזהו כוונת רז"ל: ג' משמשים פנים כנגד פנים לפי שה' דבר עמהם - כוונתם שבא להם דיבור לשון נוכח, כמו שיש חילוק בין הנביאים בין דיבור לדיבור, אף על פי שלכולם היה מדבר, אבל לא דיבר פנים בפנים אלא עם משה. כן הוא באמירה, שלכולם לא היתה אמירה ברמז לנוכח אלא עם שלשה אלו, שלכן נאמר אצל הדגים "פרו ורבו" בלשון נכח, "והעוף ירב בארץ" לשון נסתר. וענין הנוכח הוא בהשגחה יתירה, שלכן קללת הנחש היתה גדולה, וכן ברכת הדגים היתה גדולה מאד, שלכן נאמר "וידגו", וכן "ויאמר ה' לדג"

(הגר"א, אדרת אליהו, בראשית פרק א, כח)

חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן דג ואדם ונחש וכו' הואיל ודיברה עמהם שכינה
23-26

ואיתא במדרש (בראשית רבה יח, ו): אמר ר' יהושע בן קרחה להודיעך מאיזה חטא קפץ עליהם אותו הרשע, מתוך שראה אותם מתעסקין בדרך ארץ נתאוה לה. ויש להקשות מה טעם לא נתאוה לה עד שראה אותם מתעסקין בדרך ארץ? ויבואר על דרך מה שאמרו חז"ל בבכורות: כל שתשמישן שוה (פירש רש"י פנים כנגד עורף) יולדין זה מזה, הכל משמשין פנים כנגד עורף חוץ משלושה אדם נחש ודג, מאי שנא הני תלתא, כי אתי רב דימי אמרי במערבא הואיל ודיברה עמהם שכינה. ובזה יבואר, דלכאורה קשה, מפני מה נשתנה הנחש מכל בריות אשר על פני האדמה שנתאוה לה? לכך סמיך הכתוב "ולא יתבוששו והנחש היה ערום", ואמר ר' יהושע בן קרחה: מתוך שראה אותם מתעסקין בדרך ארץ, דהיינו פנים כנגד פנים, נתאוה לה, לפי שהנחש גם כן משמש פנים כנגד פנים, מה שאין כן שאר בריות בארץ משמשין פנים כנגד עורף, לא נתאוו לה. וק"ל.
וזהו דדייק הכתוב "והנחש היה ערום", ואמרו במדרש (שמות רבה ב, ד): היה מתוקן לפורענות, רצה לומר, דודאי מתחילת הבריאה היה הנחש משמש פנים כנגד פנים, אף על פי שדיברה השכינה עמו אחר כך, ומטעם זה נתאוה לה, לפי שהיה מתוקן לכך מתחילה לשמש פנים כנגד פנים ודוק.
על פי זה יש לפרש מדרש ילקוט (ילקוט שמעוני יונה א, תקנ): ר' מאיר אומר ממונה היה הדג לבלוע את יונה מששת ימי בראשית שנאמר (יונה ב, א) "וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה". לכאורה הוא תמוה, מפני מה מינה אותו הקב"ה מששת ימי בראשית, והלא הרבה שלוחים למקום לשלחם בכל עת ורגע? ולדרכינו ניחא שפיר, דודאי גם הדגים היו משמשין פנים כנגד פנים מתחילת הבריאה, אף על פי שדיברה השכינה אחר כך עם אותו הדג שבלע את יונה, וזהו שאמר ר' טרפון (בתנחומא ויקרא ח): ממונה היה הדג לבלוע את יונה מששת ימי בראשית, שהרי מתחילת הבריאה שימשו פנים כנגד פנים, אף על פי שהדיבור היה עמו אחר כך, מכל מקום הקב"ה מגיד מראשית דבר אחרית דבר, ומתחילה בצביונם ובדעתם נבראו לשמש כן.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת בראשית, פרק ב, כה)

דג ואדם ונחש
24

חז"ל... כשביקשו בן זוג לאדם, לא מצאו מכל הבהמה והחיה אשר על פני האדמה רק את...הדג והנחש... והעמידוהו באמצע... גם החיות היותר טורפות כמו הארי הזאב הנמר הברדלס וכדומה המה טורפים רק את שאינו מינם... מעולם לא ראינו שהזאב הגדול יטרוף את הזאב הקטן שהוא מינו. רק בהדג והאדם אנו מוצאים שהמה טורפים גם את בני מינם. "ותעשה אדם כדגי הים"...
כל החיות טורפות טורפות רק להנאתן, כדי למלא את תאותן, ורק הנחש והאדם טורפים רק בשביל הארס הרע השוכן בקרבם. רק המה נושכים נשיכה לשמה, וכל ההנאה שלהם היא לראות איך שקרבנם מפרפר בין החיים ובין המות, כדברי חז"ל: שאלו לנחש, מה אתה נהנה שאתה נושך... אמר להם, עד שאתם שואלים אותי, שאלו לבעל הלשון, מה נהנה שאומר לשון הרע.

(רבי משה אביגדור עמיאל, דרשות אל עמי, חלק א דרוש ז דף יט ע"ב-כ ע"א)

גמל אחור כנגד אחור
26-27

ישמעאל ע"י שהם אוכלים גמלים הצנועים בדרך ארץ (בראשית רבה פרשה עו)... הם צנועים, כי טבע של נאכל באוכל. בכל זאת התורה אסרו לבני ישראל כי הוא פגום ומשמש אחור באחור, וע"י כן נכנס בם תועבת משכב זכר אח' ר"ל שהוא תועבה.

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, תורת יחיאל, בראשית, אות שסב, עמ' רכה-רכו במהד' תשל"א)

תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז
27-28

"ולוז" - היינו שקדים, דאמרינן בבכורות תרנגולת לכ"א יום וכנגדם לוז באילן. ואין זה קולדר"א שהרי יש מחניטתו ועד לקיטתו יותר מכ"א יום. ועוד, "בטנים ושקדים" (בראשית מג, יא) מתורגם בירושלמי: "משח דבוטנים ומשח דלוזין".

(חזקוני בראשית ל, לז)

ח. תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז וכו'

וכמו שיש ב"ח ממהרים עיבורם ויש מאחרים עיבורם כן יש צמחים ממהרים בישול פירותיהם ויש מאחרים. וכבר האריכו בזה רז"ל במסכת בכורות כי לכל מין ממיני הב"ח יש לו דומה בצמחים. תרנגול לכ"א יום ודומה לו לוז, כלב לפ' יום ודומה לו תאנה, חתול לנ"ב יום ודומה לו תות, חזיר לס' יום ודומה לו תפוח, שועל וכל מיני שרצים לו' חדשים ודומה לו תבואה, בהמה דקה טהורה לה' חדשים ודומה לו גפן, בהמה גסה טהורה לט' חדשים ודומה לו זית, טמאה לי"ב חדשים ודומה לו דקל. זאב ארי דוב ברדלס פליקוף קפוף לג' שנים ודומה להם בנות שוח, כי שנה ראשונה היא פגה שנייה היא בחל ג' צמל. אפעה לע' שנה וכנגדו באילן חרוב. יש מאלו משעת הוצאת פרי עד בישולו, ויש משעת נטיעתו עד עשיית פרי. וכן בב"ח יש בזמן עיבורו. ויש משעת יצירתו עד זמן עיבורו. וכן כולם יש דומה אלא הנחש הארור מכל שזמן עבורו שבע שנים ויום אחד שדומה לו מוכססין ובנות שוח.

(רשב"ץ, מגן אבות, פרק ד)

תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז
27-28

אגוזים הנקראים לוזים, הם רומזים לבחי' לאה שהיא בעורף, שהיא נוקבא ראשונה, ואח"כ נכנסין לבית המקדש, שהוא בחי' יעקב קראו בית אל (פסחים פח). וזהו שפירש רש"י (שופטים א) שדרך לוז נכנסין לבית אל... וזהו ג' שבועות שהם כ"א יום שבין המצרים, וכנגדו באילן לוז. בשביל זה נוהגין לאכול ביצה בסעודה המפסקת בט' באב, כי הביצה נגמרת בכ"א יום, כמאמר חז"ל תרנגולת מולדת לכ"א יום וכו' וכנגדו באילן לוז. וזהו העצם לוז שיש בעורף אדם, שישאר אחר כליון הגוף, וממנו יתחדש בנין הגוף בשעת תחיית המתים.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה פה)

תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז וכו'
27-28

לא במקרה בא הענין בהשתנות ימי עיבור של כמה מבע"ח נגד גידול פירות ממיני אילנות מיוחדים, אלא יש בזה כוונה וענין נפלא. והוא כי מצינו שמשך זמן עיבור מבע"ח ובאדם הוא בא אחר חטא אדה"ר בעץ הדעת, כמ"ש "הרבה ארבה עצבונך והרונך" וכו'. והרי לע"ל שאז יתוקן הרע לגמרי וביער רוח הטומאה וכו', אמרו (שבת ל ע"ב) עתידה אשה שתלד בכל יום, וכמ"ש "הרה ויולדת יחדו" וכו'. וכן מצינו במשך זמן גידול הפירות ג"כ בא איחור הזמן אחר שנתקללה האדמה בעבור האדם, כמ"ש "ארורה האדמה בעבורך וכו' וקוץ ודרדר" וכו', שמצד שהפירות היא כמוסה וגנוזה בכח בגרעין אשר בו כלול כבר העץ והענף והעלה, והפרי הוא בא ומתגלה באחרונה אחר שכבר גדלו הענפים והעלים, והיינו מצד שהוא כמוש וטמון יותר בגרעין בכח, וצריך שיהוי זמן עד שיתברר כל א' בפ"ע, הענפים לבד והעצים לבד והעלים לבד. משא"כ אם לא הי' פסולת כלל, והי' הפרי עצמו בלא קלי' וכיסויים, לא היה צריך שיהוי זמן לגידולו כלל. וע"ז נאמר לע"ל (תהלים עב טז) "יהי פיסת בר וכו' ירעש כלבנון" וכו', וכמ"ש בסוף מס' כתובות (קיא ע"ב): עתידה א"י שתוציא וכו'. וכן הוא בהריון הבע"ח, שכל הימים ימי משך העיבור הוא בענין בירור החלקים והאיברים שבו שיוצאים אחד אחד לברר המובחר והטוב לבדו והסיגים והרע לבד, וכמ"ש האריז"ל בסוד חשבון ימי עיבור הולד, שהוא במספר בירורי רפ"ח ניצוצין המתבררים. והנה גם בבע"ח הטמאים, שגם שהם בסט"א וכמו הנחש והחמור וכדומה, ג"כ צריך בירורים שיצאו מדרגות כוחות הסט"א שבהם בזא"ז ולפי המדריגה, שגם הם צורך לעולם כמו הסוס והחמור שצריכים לסיוע עבודת האדם, הוא ג"כ מצד בירור הטוב שברע, שצריך שיתבסם ע"י האדם שהוא לעבודתו, וכן בכל החיות. וגם המזיקין שבהם כמו הדוב והזאב וכו' מ"מ צריך להם לעולם והוא מצד מעט הטוב שבהם והוא סוד הבירור. ולכן כמו שיש חלוקי מדריגות בצמחים ואילנות שהם לצורך הבע"ח, כמו כן במספר יש חילוקי מדריגות בבע"ח, והוא ית' היודע מספר הכוחות ההם הנפרטים שבכל צומח לפי ערכו הצריך לגידולו שהוא צריך להיות מכוון לנגד מספר מדרגות כוחות הנפרטים בבע"ח שכנגדו שהם מכוונים זה לעומת זה לפי שורשם בבריאה ולפי הצורך להם לתיקון הבריאה, ולכן יש לכל בע"ח דוגמתו בכח הצמחים ואילנות.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז
27-28

וטל של תחיה הוא מגן עדן. ובמדרש הנעלם (זוהר תולדות קלז ע"א) שהוא מעצם לוז (הוא שם העיר שאין מתים בה, כמו שאמרו ז"ל (סוטה מו ע"ב), ולוז באילן אמרו כנגד תרנגולת, והיא נדרשת בהרואה (ברכות נז ע"א): תרביצא נאה וגילה, רצה לומר גן עדן...) שבשדרה (כידוע ליודעי חן ששדרה הוא מדריגת יעקב אבינו ע"ה).

(רבי צדוק הכהן מלובלין, קומץ המנחה חלק ב אות ס)

תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז וכו'
27-28

ומדברייתא דבכורות ח, שחושב חילוקי המינים באילנות, וכנגדן בבע"ח, מוכח דשינוי הזמן של גידול הפרי הוא עיקר גדול בחילוק המינים, ובודאי שזה נקרא חלוקין בטבען.

(משפט כהן, סי' כה)

כלב לחמשים יום וכנגדו באילן תאינה
28-29

מחיית עמלק קודם מתן תורה, אמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבאשר אז קנו מדת היראה ע"י שראו ושמעו, ובעוד קליפת עמלק קיימת בתוקפה שהיא קליפת כלבין דחצופין גם זה לא הי' מועיל, עכתדה"ק. ולי יש להוסיף דברים, דהנה אמרו ז"ל דימי עבורו של כלב לחמשים יום וכנגדו באילן תאנה, הוא עץ הדעת טוב ורע, ומגיע עד שער החמשים, ובו נרמזה קליפת המן, "המן העץ", היינו שכחו הי' כ"כ גדול בקליפה עד שער הנ' נעשה עץ חמשים, וזה שרמזו כלב לחמשים יום לגידולו, כך שמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר הרכ"מ. והנה תורה היא עץ החיים, נדרשת במ"ט וע"י מגיעין לשער הנ', ע"כ הי' לעמלק כח להאפיל אור התורה, והוצרך להחליש כחו מקודם.

(שם משמואל, במדבר, שבועות תרע)

ח. כלב לחמשים יום וכנגדו באילן תאינה וכו' שועל וכל מיני שרצים ששה חדשים וכנגדם באילן תבואה
28-32

כמו שבזמן האביב מתגבר הדם ומתרבה הקדחת באנשים וחולאים, גם בזמן ההוא מתרבה קדחת וחום הנקרא שדפון אל תבואת החטים, כנודע, כי החיטים הם חמים ונחים, שוין בטבעם אל טבע בני אדם, משא"כ בשעורים, לפי שטבעם קר, וגם כי השעורה אביב ומתבשלת תיכף קודם זמן החום, משא"כ בחטים "כי אפילות הנה". והנה השעורה נגמר זמן בשולה ביום ראשון של פסח ויצאתה מידי סכנה וביום השני מתחילין לקוצרה מחצי חודש ניסן ואילך. ואמנם החטה התחלת בשולה הוא אז מחצי חודש ניסן, כשנגמר בישול השעורים, וגמר בשולה הוא עד חג השבועות שהם חמשים יום, כמו שהמשילו רז"ל במסכת בכורות בישול התבואה לעיבור החי' הדקה. וכל אלו החמשים יום יש סכנת שדפון ח"ו אל התבואה.... ונודע כי כל חיי האדם תלוי במאכל החטים ובמזון, כי על הלחם יחי' האדם, וכל הנאות העולם אפס ותוהו אם אין לחם. וע"כ צוה הש"י מהחל חרמש בקמת השעורים, שאז מתחילים תבואת החטים להיות בסכנה, תהי' סופרים אותם החמשים יום, ויהי' בין עיניכם למזכרת ותהיו בתשובה ובתפלה אל הש"י להוציא לחם מן הארץ ולא תכרת הארץ ברעב.

(רבי חיים ויטאל, עץ הדעת טוב, פרשת ראה)

שועל וכל מיני שרצים ששה חדשים
31-32

"ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך" - שמעתי פשט... על פי הגמרא במסכת ראש השנה (יא ע"א): בפסח נולד יצחק, מנלן דכתיב (בראשית יח, יד) "למועד אשוב אליך"... דקאי בחג וקאמר לה בניסן... ואמרו במסכת בכורות השועל וכל מיני שרצים יולדות לששה חדשים וכו'. וזהו שאמר "שוב אשוב אליך כעת חיה" וגו', דהיינו כעת חיה ממש שיולדת לששה חדשים כן שרה יולדת לששה חדשים כנ"ל.

(רבי אורי קאלמייר, אור תורה פרשת וירא, עמ' לז במהד' תשסא)

ח. בהמה גסה טמאה לשנים עשר חודש וכנגדו באילן דקל
34-35

וכמו שאמר הכתוב (תהלים צב) "צדיק כתמר יפרח" וגו', ירצה כי כמו שפרח התמר בהבאת פריו הוא לסוף שבעים שנה מנטיעתו, כן הוא פריחת עולם הצדיק אחר ימי העולם הזה שהם שבעים שנה בסתם, כמו שאמר (תהלים צ) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה".

(עקידת יצחק ויקרא שער ס)

טהורה לתשעה חדשים וכנגדה באילן זית
35-36

אם עשתה כן תעמיד בנים ראוים להמשח בשמן המשחה, שנאמר: "בניך כשתילי זיתים"... ועוד המשילם לזית לכוונה אחרת, והוא שהזית נושא פריו לתשעה חדשים, וכן האשה הזאת בשכר צניעותה אינה מפלת, אבל תלד בניה לתשעה חדשים.

(רבינו בחיי, בראשית לד, א)

חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה
39-40

ואלו האורות שעלו הם סוד הע' נפש לבית יעקב... והנה עליית המ"ן אשר עלו למעלה למעלה וכנ"ל הנה הוא רק האורות שהם הנשמות והם ע' אורות כנ"ל, אבל הכלים הם לא עלו אלא רק בהבינה עצמה... וזהו שאמר דקבילת כל נשמתן דבנהא ע' נפש כו', כי רק האורות שהם הנשמות הם עלו למעלה למעלה וגרמו כל הורדת האור דשם מ"ה וכל התיקון כולו כי על ידם נתקנו הכלים ג"כ.
ואמר שם המאמר עוד: רזא אילנא דחרובא חד לע' שנין. ור"ל שאלו הע' אורות שנתחרבו ולא התחילו להתתקן עד שנחרבו כל הע' אורות כולם הנה מזה הוא סוד אילן של חרוב שאמרו רז"ל... חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה.

(רבי שלמה עלייאשוב, לשם שבו ואחלמה, הקדמות ושערים, שער הפונה קדים פרק מז)

נחש לשבע שנים
41

במדרש: "זאת תהי' תורת המצורע" - הדא הוא דכתיב (משלי ו) "שש הנה שנא ה'". רזא דהאי קרא שריפת חמץ בין שש לשבע לד' שסמאל הוא רזא דו' בקליפה, ולילית רזא לקביל ה אחרונה של השם (ראשי תיבות: האשה), שבעה מלאכות האשה חייבת לבעלה, כי הנחש שהיא לילית עיבורה לשבע שנין. הן הן ז' שמהן דיצה"ר [סוכה נב ע"א], ז' מדורין לגיהנם. "ה' זו חטאנו לו" [ישעיהו מב, כד] - על שגרמו לבא לילית עם ז' רתיכין דילה וסמאל עם ו' גוליירין בישין.

(רבי נתן שפירא, מגלה עמוקות על התורה, פרשת מצורע)

נחש לשבע שנים
41

ידוע דלא תרצח ולא תנאף הם אבות כל המדות רעות, וכוללים כל הרע שבעולם, והם ס"מ ונחש הידועים בזוהר כמה פעמים, ס"מ שרו של עשו שהוא רציחה והרציחה בדכורא, וניאוף בנוקבא כידוע בכל מקום, והיא נחש מקמיה דס"מ, אשה זונה... וכמו שאמרו (בראשית רבה יח, ו): ראה אותן עסוקין בדרך ארץ ונתאוה להם וכמו שאמרו (שבת קמו ע"א): שבא על חוה והטיל בה זוהמא. [ולכן אמרו סוף פרק קמא דבבא קמא (טז ע"א): שדרו של אדם אחר שבע שנים נעשה נחש. שדרה הוא מהלך טיפי הזרע מן המוח לגיד, ושם התאוה... ולכך נעשה נחש, דרגא דיליה דאחיד ביה... ושבע שנים הוא כמו שאמרו בבכורות דעיבורו של נחש שבע שנים. ושיעור זה הוא סדר בנין של כל דבר במספר שבע, כנודע. וחסר שלוש ראשונות כידוע דקומת האשה קטנה מקומת האיש כשיעור הראש, שהוא שלוש הראשונות...].

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' צז במהד' תשס"ב)

נחש לשבע שנים
41

...כמו שמובא שם [בזוהר] בסוף פרשת ויקהל (רכ ע"א) דהגוף מן הנחש דמוליד בשבע שנים... והיינו דזמן עיבורו בשבע שנים כדאיתא פרק קמא דבכורות. ועיין בפרקי דר' אלעזר (פרק יד) דמקללות הנחש להיות מפשיט עורו אחת לשבע שנים. ועיין זוהר שלח (קסח ע"ב) בקולות שהולכים מסוף עולם עד סופו, קול חיה וקול נחש בשעתא דפשיט משכיה. והיינו דגם זה היא לידה, שמוליד גופות בני אדם שהוא ממשכא זו. ולכך היא אחת לשבע שנים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' קסא במהד' תשס"ב)

ח. נחש לשבע שנים
41

בתאוה זו הוא מקור החסרונות שמן הנחש, כמו שאמרו ז"ל (מדרש רבה פרשת תזריע יד, ה): בעוון מלא וכו', והוא ישי שמת בעטיו של נחש, וכמו שאמרו (בראשית רבה פרשה יח, ו): הנחש השיאנו ראה אותן עסוקים וכו', ואחר כך נולד להם הבושה בזו וידעו כי ערומים דלמצוה אין בושה... ולכך שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש וכו' (בבא קמא טז ע"א) [דשדרה הוא מהלך הזרע מן המוח כנודע, ושבע שנה הוא סדר שלם, ולכן אמרו זמן זה לעיבורו של נחש בבכורות...].

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קמז)

נחש לשבע שנים
41

ויש לומר שכל מה שנמצאת צרעת בעולם, משורש נחש הקדמוני מוצאה, דארסו של הנחש נשתאב בכל התולדות, והיינו כמו שצורת הנחש שהוא נפרד כנ"ל כן הביא טבע זה בכל הנבראים להיות יש נפרד... ויש לומר דעונש זיבה שבאדם נמי משורש הנחש מוצאו... דזיבה וצרעת בני בקתא חדא נינהו, זיבה מחמת פגם ברית, וצרעת מחמת פגם הלשון, ושניהם היו בנחש, שבא על חוה, וסיפר לה"ר, ולעומת שבא על חוה נתקלל ב"ארור מכל הבהמה והחיה", ולמדו ז"ל שימי עיבורו של נחש שבע שנים, ושבעה עדנין יחלופו עלוהי [כנגד שבעה נקיים של זב], וגם למדו מכאן שפרחה בו צרעת כנ"ל.

(שם משמואל פרשת תזריע תרעז)

נחש לשבע שנים וכו' שנאמר ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה וכו' כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבעה ומאי ניהו חמור מחתול כך נתקלל הוא מבהמה אחת לשבע דהוה ליה שב שני
41-46

"מכל הבהמה ומכל חית השדה" - התבונן רבי יהושע מן המקרא הזה כי הנחש מוליד לשבע שנים, ובדקו ומצאו כי כן הדבר, כי מדרשי הכתוב ורמזיהם מקובלים, ובהם להם סודות עמוקים בתולדות ובכל דבר, כאשר הזכרתי בפתיחתי.

(רמב"ן בראשית ג)

ח. נחש לשבע שנים וכו' שנאמר ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה וכו' כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבעה ומאי ניהו חמור מחתול כך נתקלל הוא מבהמה אחת לשבע דהוה ליה שב שני
41-46

ובאור הענין: כי היה הכתוב ראוי להקדים המועט ואחר כן המרובה, והנה זמן עבורה של חיה נ"ב יום והוא אחד משבעה לבהמה, שזמן עבורה י"ב חדש, ולפיכך הקדים הכתוב בהמה לחיה לבאר כי כשם שנתקללה הבהמה בשבעה חלקים על החיה כך נתקלל הנחש בשבעה חלקים על הבהמה. והנה ר' יהושע הוכיח כן בתלמוד לאותו המין מן הכתוב הזה, והמין לא האמין עד שנסה הדבר ומצא כדבריו וחבט המין את ראשו בקרקע.

(רבינו בחיי, בראשית ג)

סגולת התורה היא להמשיך השלמות המזגי והשכלי... ועוד למדין ממנה כל מיני החכמות למודיות טבעיות אלהיות וכל פרטיהם למבינים... ור' יהושע בן חנניה למד ממנה כמה עבורו של נחש.

(רבי מתתיה היצהרי על אבות פרק ו משנה י)

...שאין לך שום חכמה בטבעיית ובמושכלות שאינו נרמז בתורה, כאשר תראה כמה טרחו חכמי האומות סבי דבי אתונא לידע לכמה הנחש מוליד והעלו חרס בידם, ור' יהושע הוכיח הדבר במישור מן התורה, וכן בכל עניני החכמות והודעת הטבעיים בבעלי חיים, הכל יש בתורה ברמז ובמסורה בתושבע"פ. והנה בכאן נאמר "ויקחו אליך", נשמע מזה דמותר ליקח פרה אדומה מן הגוי... והנה יקשה לפי"ז הרי המצוה הוא "אשר לא עלה עליה עול", והיאך סמכינן על הגוי? על כרחך צריך לומר שיש סימנים מובהקים מקובלים על פי התורה ויכולים להתבונן אם עלה עליה עול, והדברים מסורים לחכמי התורה כי אין שום דבר חכמה חסר מן התורה. וזהו שהקדים הכתוב "זאת חקת התורה" (מכאן תלמוד אשר נחקקו בתורה כל הענין אשר נעשה תחת השמש, ויש בה חקיקות כל החכמות המושכלות והטבעיית, וזהו) "אשר צוה ה' לאמר" לדורות שאין צריך לעסוק בשום חכמה רק בתורה, ובעסוק בה יבין האדם על ידה כל החכמות.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה, פרשת חקת [נדפס גם בבני יששכר, מאמרי חודש אדר, מאמר י - חקת התורה])

וכבר נתבאר ר"פ תצוה שהמנורה בכלל מרומז להאיר על חכמת התורה בפלפולה של תורה והחקירה והעיון. והנה ששה קני מנורה עם הנר האמצעי הן המה שבע חכמות חיצוניות הטפלים לתורה, ושהתורה צריכה להם להתפרש בכל פרטי שיעורין וכדומה המגיע לבאור התורה. וע"ז מצויר גביעים, המורים על השקאה, שהתורה משקה בחכמות, כדאיתא בכורות דף ח, שר' יהושע עמד על דבר נפלא בחכמת הטבע על ידי דקדוקי תורה, והחכמות משקים הדעת לדעת ולהבין דקדוקי דבר ה'... ובאו שלשה גביעים, שההשקאה מועלת גם לידיעת התורה ודקדוקיה, גם הנוגע למעשה המצות, גם לכשרון דרך ארץ והליכות עולם, חכמת אדם בעמל תורה תאיר דרכו על הארץ... וענין ארבעה גביעים אלו שבאו בגוף המנורה לרמז לארבעה תועליות שבאו בשקידת התורה: להבין כפתור ופרח בגוף התורה, ולהשכיל בשארי חכמות, ולהשכיל בעבודה, ולהשכיל בדרך ארץ.

(העמק דבר שמות לז, יט)

"יאירו שבעת הנרות" - משום שבתורה שבעל פה נכלל שבע חכמות, שבלי ידיעה בכל החכמות אי אפשר לבוא לכמה עיקרי תורה, כמו שיעורי כלאים ועוקצין וקידוש החודש ועוד הרבה עניני שיעורים, וכל החכמות באו לשמש ולבאר אזהרות תורה שבכתב, וגם מי שיש לו עיניים מוצא כל החכמות מרומז בתורה שבכתב, כמו שמצא ר' יהושע לכמה נחש מוליד כדאיתא בבכורות פרק א, וכן כל פרטי המוסרים מרומז בתורה (כמש"כ בקדמת העמק השני בביאור מה שאמרו חז"ל: אילו זכו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו'), והיינו שהזהיר הקב"ה שיהיו מאירים כח כל החכמות לפני המנורה, שהוא נגד עיקר התורה.

(העמק דבר במדבר ח, ב)

"אשר אנכי מצוך היום" - קאי על חקיו שהזהיר על זה בערבות מואב, משום הכי הקדים כאן מצותיו לחקיו... היינו שאע"ג שאין מתקדש שם שמים לאוה"ע ע"י ישראל, כי אם ע"י שמדקדקים בתורה ומוצאים בה כל החכמות, כדאיתא בבכורות דף ח בעובדא דר"י בנחש לכמה מוליד שדקדק מתורת משה, וכן כל חכמה יש למצוא בה, אבל בתנאי שתהא יראת ה' קודמת לחכמתו, אז התורה מצלחת למצוא הכל בתורה, והיינו שמסיים "ועשית את מצותיו ואת חקיו", היינו המעשה והשקידה בתלמוד, או אז תשמע בקול ה' כל שאפשר לשמוע, ובזה תאציל חכמה רבה על אוה"ע, ותגיע לתכלית הנרצה, להיות גורם לכל אוה"ע שיעבדו את ה' והאלילי' כליל יחלוף.

(העמק דבר דברים כז, י)

שכאשר יתבונן האדם בדברי ה' בתורתו הקדושה יראה ויכיר מזה כי יש בהם חכמה ותבונה עד אין חקר ואין תכלית... יראה מזה כי חכמתו ותבונתו ויכלתו הוא לאין תכלית וממילא ירצה האדם להתדבק בו. [הגהה:... במאמרי ה' הקצרים מאד אשר יכול הקורא לקרוא אותן באיזה רגעים אחדים, כלול בה כ"כ חכמה ודעת אשר יוצרך אפילו מי שהוא חכם גדול לעמול ע"ז כמה שנים, כמו שנראה בעליל בפרשת כי יקח איש אשה וגו' כלול בה שני מסכתות גיטין וקידושין בבלי וירושלמי וכמה תוספתות אשר יש בהן כמה אלפי הלכות... ואיזה חכמה יש בעולם שאין רמוזה עיקרה בתורה באיזה מאמר קצר כגון חכמת התכונה שהוא מהלך השמש והירח והכוכבים שהיא חכמה גדולה, רמוזה עיקרה במ"ע של קידוש החודש שנמסר לזה בע"פ כללי סוד העיבור... וכן כל חכמה וחכמה וטבעיות כל הברואים ג"כ רמוז בתורה עקריהן ויסודותיהן (עיין בבכורות פ"ק ותראה שם נפלאות, ועיין במדרש רבה פ' בראשית שפילוסופוס אחד ביקש לידע לכמה נחש מוליד כיון שראה אותן מתעסקין זה עם זה [בדרך ארץ] נטלן ונתנן בחבית [כדי להפרישן זה מזה] והיה מספיק להן מזונות עד שילדו כיון שעלו הזקנים לרומי שאל לר' גמליאל לכמה הנחש מוליד וע"ש שמצא ר' יהושע ראיה מן הכתוב שזמן עיבורו ז' שנים, וא"ל דבר זה התחיל הפילוסופוס מטיח ראשו בכותל אמר כל מה שעמלתי בז' שנים בא זה והושיע לי בקנה אחד). והכל נמסר למשה בסיני].

(רבי ישראל מאיר הכהן, שם עולם חלק א, פרק יב, הגהה)

עפ"י מאמר חז"ל (אבות פ"ה מכ"ד): בן בג בג אומר הפך בה והפך בה דכולא בה. הכונה מבואר דמדברי תוה"ק נוכל ללמוד כל נגלה ונעלם כל סתרי הטבע. וחכמי הטבע צריכים לחקור לדעת ימים ושנים עד כי יבררו איזהו דבר מדברי הטבע הרמים והנשגבים, ובא ת"ח וחקרו באחת ממדות שהתורה נדרשת בהם, כמאמר חז"ל דדרשו חז"ל ממקראי קודש שנחש מוליד לשבע שנים, ולריב"ח אמר ליה קיסר נחש לכמה מיעבר ומוליד א"ל לשב שני א"ל והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת השיב לו הנהו מיעברי הוו מעיקרא ד' שנין עיי"ש. כל כך הי' ברור לפניו מדרשת חז"ל במקראי קודש, מה שחכמי הטבע לא היו יכולין לידע רק עפ"י הנסיון, וממילא היו ג"כ עלולים לטעות. ובדברי תוה"ק מבוארים כל הדברים, וכל שיעמיק יותר בהם ויקדש ויטהר א"ע יזכה יותר לראות במאורה הטהור הזך והבהיר, הפך בה והפך בה דכולא בה. וזה שכתוב "מגיד דבריו ליעקב" - אחר שסיפר מגדולת הבורא יתב"ש הנראות בנפלאות הטבע שברא במאמרו, ואין קצה לאוצרותיו, ומי יבא בסוד ד', על זה אמר: אבל גילה סודו לעבדיו היראים. והגיד ועוד "מגיד דבריו ליעקב" במה שמסר להם "חוקיו ומשפטיו לישראל", שם נמצא כתוב "הדר הוא לכל חסידיו" ודבר לא יפלא מהם.

(רבי משה חיים ליטש-רוזנבוים, לחם רב על סדור התפילה אות תרלד עמ' רעה)

ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה אם מבהמה נתקללה מחיה לא כ"ש
44-45

נראה בטעם הק"ו, משום דהנהוג בעלמא שכשמברכין או מקללין את מי שהוא, משוין אותו בערך בני מינו, שיהיה ביתרון או בפחות מהם, אם אדם - בערך אנשים, אם זכר - בערך זכרים, ואם נקבה - בערך נקבה. ולפי"ז מכיון שהנחש הוא מין חיה הלא הי' דרוש שקללתו תהי' בערך כל החיות אבל לא בערך הבהמות. אלא הענין הוא, שכל כך מרובה קללתו עד שנתקלל גם בערך בהמות, אף שאינם בני מינו, וא"כ פשוט הדבר שבערך בני מינו החיות בודאי נתקלל, וזהו שפריך אם מבהמה נתקלל מחיה לא כש"כ, וא"כ מכיון שכתוב מקודם "מכל הבהמה" ל"ל עוד לכתוב "ומכל חית השדה", שהוא בערך מנה בכלל מאתים.

(תורה תמימה בראשית ג, הערה יד)

ח ע"ב

א"ל קיסר לרבי יהושע בן חנניה נחש לכמה מיעבר ומוליד א"ל לשב שני והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת הנהו מיעברי הוו מעיקרא ד' [שנין] וכו' והא חכימי אינהו אנן חכימינן מינייהו
8-11

אמר ליה הקיסר לריב"ח נחש לכמה שנים מעבר ומוליד. שאלוהו על חבלי משיח, שמדמה הכתוב לעיבורו של אשה והגאולה ללידה, כמש"כ "הרינו חלנו כמו ילדנו רוח ישועות בל נעשה ארץ" [ישעיהו כו, יח]... ואמרו (סנהדרין צח): אין בן דוד בא עד שתתפשט מלכות [הרשעה] ט' חדשים על ישראל שנאמר "לכן יתנם עד עת ילדה ויתר אחיו ישובו על בני ישראל"... וזהו חבלי משיח, חבלים של אשה וכו'. ונאמר "כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף" וכו' ו"יצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" וכו', כי ישי נקרא נחש כמ"ש "אשר בא אל אביגיל בת נחש". ושאלו כמה ימי העיבור, וא"ל לשב שני כמ"ש (בסנהדרין צז): שבוע שבן דוד בא בו שנה ראשונה מתקיים מקרא זה "והמטרתי" וכו'. וזהו התחלתו וגרם של ביאתו כמו העיבור ללידה. וז"ש הכתוב "הרינו חלנו", שהיה לנו כל הצרות, אבל "ילדנו רוח" שלא בא עדיין. וזה קושיית רב יוסף בגמרא הא כמה שביעית דהוה כן ולא אתא ע"ש. ואם נזכה כיון שיעברו עלינו מעט מן הצרות נגאל כמ"ש בזוהר. וז"ש "בטרם תחיל ילדה בטרם יבא חבל לה והמליטה" וכו', וכיון שלא זכינו עדיין אף על פי שנתעבר כנסת ישראל ממשיח אעפ"כ מפלת אותו (כמ"ש בתיקוני זוהר חדש דף עד) ע"ד הנפל לאו איהו בר קיימא והא הוא דלא כלו לו חדשיו וכו' דאתמר בהון אין ב"ד בא עד שתפשוט מלכות ט' חדשים על ישראל בירחא קדמאה איהו משיח אין. בירחא תניינא עביד ליה יש מאין. בירחא תליתאה מוסיף בי' בינה. בירחא רביעי גמיל עמי' חסד דעאל לי' פרנסא מטבורי' דאמא. בירחא חמישאה יהיב בי' תוקפא דגבורה לאתגברא על יצ"ה מס"ט דס"מ שלא שליט עליה בבטן אימיה למעבד ליה נפל לקטלא משיח וכו' ע"ש. והענין, כמו בחבלי משיח שהן ט' חדשים שתפשוט מלכות [הרשעה], שהן חבלי משיח שהן העיבור לישראל, כן למעלה במשיח בבטן כנסת ישראל. ואם ישראל למטה מתרפין מאורייתא, שע"ז נאמר "וארץ רפאים תפיל", כמ"ש בתז"ח לעיל מזה "וארץ רפאים תפיל" - אילין דאתמר בהון "רפאים בל יקומו", ואילין אינון דמתרפין מאורייתא. עיין שם כל המאמר אילין דאתמר כו' ע"ש. כי בכל עת ועת מתעברת ממשיח, ואם היו ישראל כדאי כבר נולד משיח, אבל בעוונותינו מפלת אותו כל פעם ופעם בעבור שאנו מתרפים מדברי תורה. וזה שנאמר שם בגמרא: אימת אתי בר נפלי, אמר לו בר נפלי קרית ליה, אמר לו אין דכתיב וכו'. ויש עיבור מט' ויש עיבור מז', וכולה איתנהו במשיח כידוע. ושם בתז"ח חשיב עיבור של ט' חדשים, וכאן בגמרא הוא של שבעה... והא סבי דבי אתונא אמרי לתלת הנהו הוה מעברי מעיקרא. הענין שהם חשבו התחלת הגאולה ועיבורה משנת החמישית כמ"ש [סנהדרין צז]: בחמישית שובע גדול ואוכלי ושותין ושמחין ותורה חוזרת על לומדיה, בששית קולות ובשביעית מלחמות וכו'. וא"ל רבי יהושע העיבור מתחיל מעיקרא מעת התחלת הצרות כמ"ש (ברכות ו ע"ב): אגרא דכלא דוחקא (ר"ל ישראל נקראו כלה), כשרוצה הקב"ה לגאול את ישראל כדי שיגאלם מהר. ועיין בזוהר. וכן היה במצרים קודם הגאולה "תכבד העבודה על האנשים" וכו' וזהו עיקר הגרם לגאולה. והא חכימי אינון אנן חכימי מינייהו. שהסבי דבי אתונא היו מאדום שבימי החורבן כו' כל הגדולה והיקר והחכמה נטלו אדום, שע"ז נאמר "ביום ההוא נאום ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו", והיו ששים נגד "ששים גבורי ישראל כולם אחוזי חרב" וכו', וכן בעשו זה לעומת זה כידוע, ובהם "ועל חרבך תחיה". וזהו "מפחד בלילות", שהן ס' דעשו כידוע. ואמר הקיסר שעשו הוא חכם יותר ממנו כמ"ש "כי ציד בפיו", וביעקב נאמר "איש תם" וישר. וכההוא שאלה ששאל ההוא מלך לשר צבאו על מה שמצא בדברי ימים קדמונים שאין חכמה כחכמת ישראל, ושאל לו והכתיב "ויעקב איש תם" ובעשו כתיב "כי ציד" וכו', ותירץ יעקב אח"כ נתחכם יותר, כמ"ש "בא אחיך במרמה" ומתרגמינן "בחוכמתא" וכו', "ויעקבני זה פעמים" וכו'. וזה שכתוב "אני חכמה שכנתי ערמה", כמ"ש רז"ל כיון שלמד תורה נכנס בו ערמומיות [סוטה כא ע"ב]. וז"ש לו כאן אנן חכימין מינייהו. וז"ש אש אחד מששים בגיהנם [ברכות נז ע"ב], שהיא דרגא דעשו. וכן אנחנו בגלות שנסתלקה ממנו הנבואה בגלות, ואמרו אעפ"כ בחלום אדבר בו [חגיגה ה ע"ב], חלום אחד מששים בנבואה [ברכות שם]. וכן השינה שאנו ישנים בגלות אחד מששים בעוה"ב, וכמ"ש "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", וכמ"ש בזוהר שהכל הן שיתין דרגין דנבואה, וכן הוא בכולם.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' כ-כג במהד' תשיז)

א"ל קיסר לרבי יהושע בן חנניה נחש לכמה מיעבר ומוליד וכו' והא סבי דבי אתונא וכו' אי חכימת זיל זכינהו ואיתינהו לי
8-12

ממשלת רומי היתה בימי ריב"ח גדולה ועשירה וחזקה אשר לא היה על עפר משלה, ובימיו משל ברומי הקיסר הגדול גבור וחכם יוליוס צעזאר, ועם רומי היו כולם גבורי חיל, אבל בחכמה לא הגיעו עד קרסולי חכמי יון בימים ההם. והקיסר החכם רצה ללמד את עמו חכמה ודעת, ולא היו לו מורים אשר ידריכו את עמו בדרך חכמה. לכן גמר בלבו להביא את סבי דבי אתונא לרומי למען יהיו הם מורי העם בחכמה ודעת. אבל זאת ידע הקיסר, אשר ברצונם הטוב לא יאותו סדב"א לבוא לרומי, ולכופם בעל כרחם היה ירא פן יחרה אפם בו על זה, ולא ישמעו בקולו ללמד את עמו חכמה ודעת. ובאשר כי ידע הקיסר שריב"ח הוא חכם גדול מאין כמוהו, לכן הביאו לפניו למען לדרוש ממנו עצה, באיזה אופן ותחבולה יהיה אפשר להביאם לרומי. ולכן כאשר בא ריב"ח לפני הקיסר, שאלו השאלה נחש לכמה מיעבר ומוליד, מפני שבענין זה מחולקים חכמי ישראל עם סדב"א, והשאלה היתה כעין פתח כדי להזכיר את סדב"א מפני שיטתם בזה, ומענין לענין יבא הקיסר לידי שאלתו בענין הבאתם לרומי.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, דף ג)

סבי דבי אתונא
9

ראיתי את היהודים ואנשים בם מעט האומרים שהפילוסופיא היה בראשונה אצל בני ישראל ומהם למדו האומות ועתה אנו לומדים מהם ומהדרים אותה למארי קמא. וזה שקר. אבל בתחלה המציאו אותה חכמי הגוים ושלהם היא, הראשונים בהם היו בני קדם אח"כ חכמי מצרים... ואח"כ נעתק הפילוסופיא לחכמי יון... והפילוסוף "אנאקאסגארייס"... הקים בית מדרש גדול בעיר "אטהען" ולמד שמה דרכי פילוסופיא... וחכמי העיר הזאת נקראים סבי דבי אתונא. אח"כ בביטול מלכותם וממשלתם נתבטלו כל הישיבות שמה, ונעתק משם הפילוסופיא ובא לערביים...
ואנשים מיהודה האומרים כי ראשית חכמה זו היה מבני ישראל חשבו להתיחס בזה לכבוד ולתפארת... וזה לא באמת ולא ביושר אבל כבוד זה שלהם הוא מעולם ואיש איש מבית ישראל הרודף אחר כבוד זה, התכבד כילק והשיג כצל סלע כבוד כי לא לנו ה' נתן זה כלל, אדרבה הזהיר אותנו לבל נתעסק בזה ובל נגע בה, כאשר אמר רבי אליעזר לתלמידיו מנעו בניכם מן ההגיון (ברכות כח ע"ב), אך נתן לנו תורת אמת אשר בה נכלל הכל, אין חכמה ואין תבונה אשר אינו נאחז בסבך אותיותיה הקדושים או בנקודים מתקוע או בתגין שרשוהי או עמד טעמו בטעמים שבה... והעד שחכמת הפילוסופיא שלהם היא, הוא מה שחז"ל קראו חכמת יונית בכמה דוכתין בש"ס.

(רבי פנחס אליהו הורוביץ, ס' הברית, חלק א, מאמר כ, פרק ח)

הנהו מיעברי הוו מעיקרא ד' [שנין] והא קמשמשי שמושי אינהו נמי משמשי כאדם
11-12

אפשר לומר טעם אחר [שקרבן העומר בא מן השעורים] לפי שהשעורים מרטיבים ומקררים מהחטים, ולכן נצטוינו להקריבו, להורות לנו שצריך שיקדש האדם עצמו ואפילו במותר לו, ויקרר חמום יצרו הרע עד שיהיה לענין המשגל כבהמות האוכלים שעורים, שאינם משמשים אלא לצורך ההולדה, ואחר שמתעברת הנקבה אינן משמשים עוד, כדאיתא... אינהו נמי משמשי כאדם... ואולי מזה הטעם עצמו היה מביא המקנא קרבן על אשתו, עשירית האיפה קמח שעורים, הרמז למה שהיתה ראויה להצטנן ולקרר חמום יצרה הרע שנתחממה בעבירה באכילת שעורים כבהמות שאינן מזדווגות זו לזו אלא לצורך ההולדה כנזכר.

(רבי יוסף סאמיגה, מקראי קודש, חלק ב פרק ז, דף מט ע"א במהד' תרמד)

כי מטא להתם [על] לבי טבחא אשכחיה לההוא גברא דקא פשיט חיותא א"ל רישך לזבוני א"ל אין וכו' יהב ליה לסוף א"ל אנא רישא דחיותא אמרי לך
13-16

פתחא דב"א היה ידוע אך לחכמי אתונא ולמוריה ולא לזולתם. לכן כאשר בא ריב"ח לאתונא ולא ידע פיתחא דבי אתונא היכא, מה עשה, על לבי טבחא, נכנס לבית לימוד חכמת נתוח בעלי חיים. אשכחיה לההוא גברא דקא פשיט חיותא, מצא שם מורח שהוא מלמד לתלמידיו חכמת טבע בעלי חיים (איתא בירושלמי ברכות כו ע"ב: ר' חייא בר אבא פשט עם ר' נחמיה בריש פירקיה). אמר ליה רישך לזבוני, אמר לו: אנכי אשלם לך במיטב כספי אם תראני ראשיך, וכוונת ריב"ח היתה בזה שיראה לו פתחא דסדב"א שהם ראשי חכמי העיר. אמר ליה אין - אמר לו: אם תשלם לי אז אראך. א"ל בכמה, א"ל בפלגא דזוזא, יהב ליה, א"ל הב לי רישך (שבת קמ ע"ב: מרגניתא אחוי להו, במקום הבו להו אמרו אחוי להו, וכאן במקום הראה לי אמר הב לי), אמר לו הראני את ראשיך, יהב ליה רישא דחיותא, הראה לו ראשי בית לימוד חכמת הניתוח של בעלי חיים. אמר ליה אנא רישא דחיותא אמרי לך? האם כוונתי היתה על החכמים האלה? אנא רישך אמרי לך, כוונתי היתה על הראשים שאין גדולים מהם בכל חכמי העיר, והם סדב"א, אבל לא על ראשי בית לימוד חכמת ניתוח בעלי חיים היתה כוונתי.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, דף ג ע"ב)

כי מטא להתם [על] לבי טבחא וכו' א"ל רישך לזבוני א"ל אין וכו' יהב ליה לסוף א"ל אנא רישא דחיותא אמרי לך אמר ליה אי בעית דאישבקך סגי אחוי לי פיתחא דבי אתונא
13-17

וריב"ח הבין היטב כי מקום כי מקום החכמים נסתרה, כי שיטתם באמונתם היה למורת אנשי דורם ושריהם, והמיוחד מחכמי אתונא, סאקראטוס, נהרג בידי שופטי ארץ על שיטתו החדשה נגד אמונתם הישנה ואליליהם משנות קדם. והבין ריב"ח כי הטבח הזה, אשר לפי מעשהו הכל צריכים לו מיום ליום, מהראוי אשר הוא ידע מקומם יותר מאחרים, וע"כ עייל לבי טבחי. ואחרי כי ידע בטוב כי הטבח לא יכניס את עצמו בסכנת מות להגיד לו, לכן התחכם להעליל על הטבח משפט מוות באופן שיהיה מוכרח להינצל מעלילה הזאת להגיד לו. וא"ל רישך בכמה. ו"ראש" משמש שתי לשונות, א' כמשמעו, ב' שר או מלך, כמו "נתנה ראש" (במדבר יד). והיה לפי אופן הב' כוונת שאלתו להראות לו מקום השר ומשכן כבודו, וכאשר יהב לי חד רישא דחיותא, א"ל אנא רישא דחיותא אמרי לך (בתמיה)? אנא רישך אמרי לך, שתתן לי את ראש שר או מלך אשר עליך, ואיך בזית אותו ברישא דחיותא? וכאשר פחד הטבח מהעלילה הזאת, א"ל ריב"ח אי בעית דאישבקך סגי אחוי לי פתחא דבי אתונא, והוא כשראה שבין כך ובין כך בסכנת מות, בחר לו להנצל מעלילתו והראה לו.

(רבי חיים קנאלר, פרי חיים על דרושי הרמ"ץ, דף פח ע"ב)

אזל אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי דאי חזו כרעא דעיילא קטלי להו לבראי ודנפקא קטלי להו לגואי
18-19

חכמי אתונא אלו לא האמינו בתורת משה. גם לא היה רצונם להיות כפופים תחת המלכות בזמנם, והיו בהם ג' שיטות: א' שאמרו שחכמתם תורתם. ושני' שהלכו אחרי תאותם בעריות. ג' שהלכו אחר תאוות אכילה ושתייה. והנהגתם היתה שלא ייוודע לאחרים ויגלו מסתורם, על כן עשו בערמה: א', שנתנו פקודה מי שיגלה מקום ישיבתם אז יהרגו אותו (כמנהג בולשוביזים). ואצל מקום מושבם העמידו שומרים מבפנים ומבחוץ. אם השומרים מבחוץ יפתחו הפתח שיבא איש, אז השומרים מבפנים ממיתין אותו מחמת שבא בלא רשותם. ואם אחד מבפנים הולך לחוץ אזי יהרגו אותו השומרים מבחוץ, כי אסור לילך כי אם ברשות הראשים כדי שלא יגלו מעשיהם, וכרי שישארו הם הראשים המנהיגים. ומי שילך בלא רשותם מחויב מיתה.

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' פז-פח)

אזל אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי דאי חזו כרעא דעיילא קטלי להו לבראי ודנפקא קטלי להו לגואי אפכה לסנדליה קטלי להו לגואי אפכה לסנדליה קטלי להו לכולהו
18-20

ונרמז כי שני שומרים יש למי שרוצה לפרוש מדרך התורה לדרך המינים, הא' שאינם מניחים לו לפרוש מדרך התורה, והב' למי שכבר פירש ודבק את עצמו במינים, אינם מניחים לעזוב אותם, כמו שאמרו רז"ל דפריש ממינות מיית (ע"ז יז), "כל באיה לא ישובון" (משלי ב). ודימה השומרים האלה נאמנים בשליחותם כאלו הם ערבים לזה בנפשותיהם. וריב"ח, כשהלך לפניהם ורצה להתחזק באמונת אבותיו ושלא יטו לבו מאמונתו מאומה, אפכי לסנדליה כאלו ירצה בזה: רְאו כי ביאה זו יציאה היא, ואני הולך רק לוויכוח, וכבר הוא עומד ברגל אחד לחוץ. קטלו להו לגואי, ירצה שבטל השומרים אלו מבפנים, ובזה גופא שאפכיה לסנדליה קטלינהו לכולא, ירצה שבטל כל השומרים עד שלא היה שום מניעה אצלו.

(רבי חיים קנאלר, פרי חיים על דרושי הרמ"ץ, דף פח ע"ג)

דאי חזו כרעא דעיילא קטלי להו לבראי, אם ראו סדב"א שבא חכם אחד ושאל שאלה או קושיא לאלה השומרים הממונים שלא להניח לשום אדם ליכנס, והשומרים לא ידעו להשיב על שאלתו או לתרץ את קושיתו, היו סדב"א הורגים אותם, ואז היה אותו החכם יכול ליכנס. ודנפקא קטלי להו לגואי, וכאשר ראו סדב"א שבא חכם אחד אל אותם השומרים הממונים שלא להניח לשום אדם לצאת, והשומרים שאלו לאותו חכם שאלה או קושיא, ואותו חכם השיב להם על שאלתם או תירץ את קושיתם, היו סדב"א הורגים אותם ג"כ, ואז היה אותו החכם יכול לצאת.
אפכה לסנדליה קטלי להו לגואי, אפכה לסנדליה קטלי להו לכולהו. חז"ל כינו את עיקר החכמה בשם רגל, כמו שאמרו בההוא גוי שבא לפני שמאי ואמר לו למדני כהת"כ על רגל אחת, הכוונה בזה שילמדנו כל התורה כולה על עיקר אחד, וכיון שעיקר החכמה כינו חז"ל בשם רגל, בצדק אנו יכולים לכנות את ויכוח השאלות והתשובות והקושיות והתירוצים שנופלים בבירור עיקר החכמה בשם סנדל, שכשם שהסנדל הוא לבוש הרגל, כן הם לבוש עיקר החכמה. וריב"ח שהיה רוצה ליכנס לסדב"א, מהראוי היה לו להתוכח עם הנך דבראי תחלה, שהם אינם מניחים לו ליכנס, אבל בחכמה עשה שהתחיל תחילה לחתוכח עם הנך דגואי, שהם אינם מניחים לשום אדם לצאת, שאם יתחיל להתוכח עם הנך דבראי וינצחם ויכנס, פן ברצותו לצאת לא יעמוד לו נצחונו עם הנך דגואי ואז יהיה כל עמלו לריק. ואעפ"י שהיה בטוח בחכמתו שגם להנך דגואי ינצח, אבל מגדר החכמה שילך האדם בדרך היותר בטוח. וגם בזה הראה להם אשר ררך חכמים דרכו. מה עשה? אפכה לסנדליה - התחיל ויכוחו בהיפך ממה שהיה לו להתחיל לפי ראות. ביקש להנך דגואי אשר ישאלו לו שאלות או קושיות, והם שאלו לו והוא השיב להם על כל שאלותיהם ותירץ להם כל קושיותיהם, וכיון שראו סדב"א שנצח ריב"ח להנך דגואי, מיד הרגו אותם. אפכה לסנדליה - הפך את ויכוחו נגד הני דבראי, שאל אותם שאלות וקושיות והם לא ידעו להשיבו, וכיון שראו סדב' א שגם אותם נצח ריב"ח, הרגו גם אותם, ואז היה יכול ליכנס ולצאת באין מפריע.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, דף ד)

ח: דאי חזו כרעא דעיילא קטלי להו לבראי ודנפקא קטלי להו לגואי
19

ואותיות מנצפ"ך הם ההתפשטות של ה' גבורות, ושרשם נקרא בזוהר 'בוצינא דקדרינותא', והם עולים פ"ר, וכן עולה סנדלפון שהוא מלאך היע"ר של עשייה, שרובו אילני סרק יותר מעץ פרי, כי הרע שם גובר על הטוב. וגם עולה בחשבון עי"ר הקודש, שהוא סנדל שלה, ולכן הסנדל והמנעל פועל בשם זה בפרשת דרכים, לידע איזה דרך ילך למחוז חפצו [בכורות ח ע"ב, היפוך סנדל לכיוון יציאה או כניסה].

(רבי נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך, שער ה, פרק מא)

דאי חזו כרעא דעיילא קטלי להו לבראי ודנפקא קטלי להו לגואי אפכה לסנדליה
19-20

הוא מליצה נאה ע"ד מה שדרשו חז"ל [יומא יד ע"א] בפסוק "אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממני", זהו פרה אדומה... הוא חוקה משני צדדים, שמטמא טהורים והוא פלא, ומטהר טמאים והוא פלא... אם אדם ימצא איזה טעם מפני מה מטמא טהורים, אז יקשה יותר מדוע מטהר טמאים. וזה שאמר "אמרתי אחכמה", ונוכל להבין קצת טעם מדוע מטהר טמאים, שוב הצד השני רחוק ממני... והנה גם הם כוונו מה ששלמה אמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחדותם, דבר שקשה המשל והמליצה, ואם נבין המליצה יקשה יותר המשל. וזה המליצה דעיילי קטלי לבראי ודנפקי קטלי לגוואי, והיינו שהדברים סותרים זא"ז, וכל מה שנחשוב להשכיל בזה הצד יקשה יותר ההיפוך. ועל זה אזל ואפכי' לסנדליה, היינו שהראה להם שיש דבר והפוכו, וכ"א יש בהם שכל רק שזה סותר זה, ובכל אחד מהם יש שכל כמו שיש בפרה אדומה. אבל אלקים הבין דרכה וזה חכמת התורה.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכו ע"א-ע"ב)

אשכח ינוקי מלעיל סבי מלתחת וכו' אמר שלמא לכו
20-22

והענין דהנה "בישישים חכמה וארך ימים תבונה", א"כ לענין חכמה נמצא מעלה בזקנים, ולענין צרכי העוה"ז הבחורים טובים בעצה וגבורה. והמה רצו להראות שאף לענין החכמה, טובים יותר הבחורים שהם חריפים ושכלם עז וחריף אף שאינו מיושב כ"כ כמו הזקנים. וע"ז אמר שלמא לכו, והיינו בצרוף השכל החזק שבבחורים וההתבוננות בישיבות ומתינות הזקנים, אם ימצא ביחד איש את רעהו יעזורו ויצא לאור דברים נכונים.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכו ע"ב)

[אזל] אשכח ינוקי מלעיל סבי מלתחת אמר אי יהיבנא שלמא להני קטלי לי הני סברי אנן עדיפינן דאנן קשינן טפי ואינהו דרדקי אמר שלמא לכו
20-22

זה שהושיבו סדב"א את החכמים הבחורים למעלה ואת החכמים הזקנים למטה, הוא מפני שהחכמים בכל חכמות העולם זולת חכמי התורה, החכמים שבדורות האחרונים יותר גדולים הם בחכמה מהחכמים שבדורות הקודמים. וסדב"א דימו בנפשם אשר בזה ימצאו עילה בריב"ח, שאם יתן שלום תחלה להבחורים, שיבין מתוך שיושבים למעלה גדולים הם בחכמה יותר מהזקנים , יהרגוהו הזקנים, מפני שהם גדולים בשנים מהבחורים. לכן התחכם ונתן שלום לכולם ביחד.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, דף ד ע"ב [ובדומה, רבי מנחם טאקסין, אמונה ודעת מאמר יב אות א, דף נט ע"א])

אמר שלמא לכו
22

ר"ל יש דברים צודקים בכם ובכם, וכאשר אשמע דבריכם, אגיד דעתי.

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' פח)

חכימא דיהודאי אנא
23

ומעניין אשר מצינו בשבת קכט, א: אבלט אשכחיה לשמואל דגני בשימשא, א"ל חכימא דיהודאי, בישא מי הוי טבא... והנה בתואר זה נעטר גם ר' יהושע בן חנניה, ראה בכורות ח ע"ב, שאמר חכימא דיהודאי אני.
[הערה ד: יתכן כי את התואר הזה יש להביא בקישור עם הצטיינותם בחכמת התכונה. ראה הוריות י ע"ב: ר"ג ור' יהושע הוו אזלי בספינתא וכו' א"ל כוכב אחד עולה אחת לשבעים שנה אמרתי שמא יעלה כו'. בראש השנה כא, א, שאמר רבן גמליאל לר' יהושע בענין עיבור השנה "רבי בחכמה כו'. וכן נקרא שמואל בתואר יריחינאי על ידיעותו בתכונה - ראה ברכות כח, א... וכן אמרו בשבת עה, א: מנין שמצוה לחשוב תקופות ומזלות, שנאמר כי היא חכמתכם ובינתכם כו'.

(רבי ראובן מרגליות, לחקר שמות וכנויים בתלמוד עמ' לא)

חכימא דיהודאי אנא
23

בגמרא מסופר על מינים שהיו מתגרים ברבי יהושע בן חנניה. הוא היה רגיל להיפגש עם העקיצות והחירופים של המינים, ונקרא החכם של היהודים 'חכימא דיהודאי'.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 361)

חכימא דיהודאי אנא בעינא למיגמר חכמתא מינייכו אי הכי ניבעי לך אמר להו לחיי אי זכיתו [לי] כל דבעיתו עבידו בי ואי זכינא בכו איכלו גבאי בספינתא
23-25

והיינו ע"ד שאמרו במגילה [יב ע"ב]: זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו שנא' "שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו" וגו'. והיינו שישראל גולים ולא יוכלו לעמוד על דבר חכמה ובאתי ללמוד מכם שאתם שקטים ושאננים. א"ל אי הכי נבעי מנך מלתא, והיינו ננסה אותך אם תוכל להבין אחרי שאתם גולים, אולי לא תבין כלל. ועל זה אמר לחיי... בספינתא, והיינו שאמר להו כי לא באתי ללמוד כדרך מי שלא ידע כלל, רק להתווכח עמכם.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכו ע"ב)

ואי זכינא בכו איכלו גבאי בספינתא
25

נ"ל שהוא מליצה ע"ד מ"ש אברכס התוכן הראשון: הזהרו בספינה התלויה באויר וחוזרת לפנים ולאחור בד' מאות שנה, והוא המליצה על גלגל המזלות ההולך ושוב בד' מאות שנה. ולזה כוון ר' יהושע, שנודע שהי' תוכן גדול, כדאמרו בהוריות דף י: כוכב אחד יש שעולה לשבעים שנה ומתעה את הספנים... וזה שרמז להם אכלו גבאי בספינתא, והיינו שאני מבין ותוכן גדול בזה. ויש להעמיק יותר, שנודע שהעוה"ז נמשלה לספינה שמשוטטת בים, כמ"ש המליץ בבחינות עולם: העולם הזה ים זועף. והנה אם הים זועף נאבד הספינה, ואם הולך כדרכו יעבור בשלום. וכמו כן אם יזכה אדם יעבור בשלום, ואם לא יזכה יטבע בים המבוכה והתאוות מתגברים עליו.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכו ע"ג)

ואי זכינא בכו איכלו גבאי בספינתא
25

ואם אנצח אעשה בעדכם משתה כראוי לחכמים, לכבוד, ועי"ז יתגדל כבודי, ומכבדי אכבד.

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' פח)

א"ל ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלו מיניה שקל סיכתא דצה לתתאי לא עאל לעילאי עאל אמר האי נמי מיתרמי בת מזליה
25-27

הענין, שכל הניצוח שלהם היה על מעלות ישראל והאומות, שאמרו לו האיך ייתכן כמו שאתם אומרים שישראל הן למעלה מכל האומות, "ישראל עם קרובו", "והייתם לי סגולה מכל העמים", "ולתתך עליון" וכו' וכהנה רבות. וידוע שע"י התורה נתקדשו ישראל להקב"ה ונעשו לו לאשה, כמ"ש "קח לך אשהו אהבת ריע"... ואמרו "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" וכו', מאי בעי בשעיר מאי בעי בפארן, מלמד שהחזיר את התורה לכל האומות ולא קיבלו ממנו [ע"ז ב ע"ב]. ובזה היתה תשובה, וכי אפשר שאתם יותר במדרגה עליונה, א"כ אחר שלא רצו להיות לו לאשה, אשר הם יותר שפלים מכם, האיך הלך אח"כ לכם?... שקל סיכתא דצה לתתא, לא עאל, לעילאי עאל, אמר האי נמי מתרמי לי' בת מזליה. אמרו (זוהר נשא קצד.) הכל תלוי במזל ואפילו ס"ת בהיכל... והענין הוא כמ"ש (בתענית כה): ר"א דחיקא לי' שעתא כו'... וענין דחיקת השעה הוא כמ"ש בתקונים שאינו נולד בשעה המוכנת לו ואינו מוכן למזגו, ואותה השעה דוחקת לו לפי שאינו שעתו המוכנת לו לטבעו. ואמרו: אשרי מי שנולד בשעתו המוכנת לו. וזהו אדם שיש לו מזל ושעתו עומדת לו. והכל כפי מה שהיה בגלגול שדחק הוא את השעה, השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו [עירובין יג ע"ב]. וז"ש הכל תלוי במזל בשעה שנולד, אפילו התורה ג"כ, לפי שנולד בשעה המוכן לתורה, כמ"ש בתקונים ובמדרש: שאלה ההיא מטרוניתא לר"י, מהו שכ' "יהיב חוכמתא לחכימין" כו' [דניאל ב, כא], לשוטים מיבעי ליה. א"ל: אם אתה מלוה מעות, למי אתה מלוה, לעשיר או לעני? אמר לו: לעשיר. א"כ אדרבה לעני צריך להלוות. א"ל לפי שאינו בטוח. א"ל: כן יהיב חוכמתא לחכימין. ע"כ. והענין, כמו שאינו רוצה להלוות מעות לעני לפי שאינו בטוח, שאינו בר מזל לזה, כן בתורה, מי שאינו נולד במזל של תורה אינו נותן לו, כי לא ישאר בידו אחר שאינו במזלה... וכמ"ש "ותקעתיו יתד במקום נאמן", ר"ל במקום אשר לא ימוט. וז"ש שקל סיכתא ודצה לתתאי, לא עאל, שחכמה הנמשלת ליתד שאינו נכנס למקום שפלים במדריגה לשוטים. דצה לעילאי ועאל, "יהיב חוכמתא לחכימין" לפי שהוא בת מזלו כנ"ל. כן הוא בנתינת התורה שלא קבלו האומות שאינה בת מזלם, שנאמר "לא תרצח לא תנאף", ועשו אומנותו על החרב וישמעאל ידו בכל.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' כג-כה במהד' תשיז)

"הופיע מהר פארן". פירש רש"י: שחזר על בני עשו וישמעאל שיקבלו את התורה, ולא רצו. נראה כוונת רז"ל בזה, שלא החזיר התורה במעשה לכל האומות כי אם במחשבה - שהי' משוטט במחשבתו למי ראוי ליתן התורה, וראה שא"א ליתן לשום אומה מהאומות רק לישראל.
ובזה יובן מה ששאלו סבי דבי אתונא לר' יהושע בן חנניא בפ"ק דבכורות: האי גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו לי', מאי חזי לי' דאזיל היכי דמדלי מיני'. שקל סיכתא דצה לתתאי, לא עאל. לעילאי, עאל. ונראה ששאלו אותו, כיון שאתם הנבחרים מכל האומות, מה ראה הקב"ה לילך מקודם להאומות השפלים ואח"כ לכם בעת קבלת התורה, כמ"ש מהרש"א בזה. ועל זה רימז להם במאי דשקל סיכתא, לומר: כי כמו שרוצה לנעוץ סיכתא בכותל, בודאי שאין צריך לבחון במעשה, רק ישוטט במחשבתו באיזה מקום יעול הסיכתא, ולאיזה מקום צריכין לו. כן הקב"ה סקר בסקירה אחת כל האומות - שאין תועלת בהם, ואין יכולין לקבל התורה כי אם ישראל. וסבי דבי אתונא הם באו בחידות ולרמז במלות קצרות הויכוחים שבין חכמי או"ה לחכמי ישראל. וריב"ח בחכמתו הבין מה בלבם, ויודע מה להשיבם לבל יהי לחרפות בינימו.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, דברים לג, א)

ולפענ"ד עפמ"ש במדרש [שמות רבה פרשה יא, א]: "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים", ודרשו: זה משה שהתיצב לפני ה', "ובל יתיצב לפני חשוכים" זה פרעה. ושמעתי מפי דודי הרה"מ הגדול מ' יוסף נאטנזאהן נ"י, שעינינו רואות שיש איש שיוכל לחוות דעתו בענינים עמוקים, עצות ותחבולות למלחמה, ובענינים שפלים אינו יכול להבחין כלל. וכמו כן משה רבינו ע"ה הי' לו לב רחב להתיצב לפני הקב"ה להבין דברי אלקים חיים, ובעניני בשר ודם אמר "מי אנכי כי אלך אל פרעה", והיינו שלא הרגיש בנפשו כח לדבר בפני המלך. ודפח"ח. וזה לדעתי המליצה כאן, דנודע שבעל ואשה מכונים בשם חומר וצורה, והאשה הוא החומר. ובעי אתתא ולא יהבי ליה, שבשם לא הבין, ואזל להיכא דמדלי' מיניה ומבין מעניני הצורה יותר. וע"ז השיב שנמצא לפעמים סיכתא דצה לתתאי לא עייל ולעילאי עייל. וע"ז אמר האי מתרמי לי' בר מזליה, והיינו שבתחלת הלידה הוכן בטבעו לזה ולא להשפל ממנו.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכו ע"ג)

א"ל ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלו מיניה שקל סיכתא דצה לתתאי לא עאל לעילאי עאל
25-27

הצדיק אשר רוצה להחזיר את בני דורו למוטב, ומדבר אליהם דברי מוסר תמיד, אך דבריו אין נכנסין בלבם, כי לבם לב אבן מחמת רוב עבירות שעשו, ונתחברו חס ושלום בקליפה רחמנא ליצלן, עצה היעוצה על ידי שידבר מוסר אל שורש נשמתם, אשר אין לקליפה אחיזה שם. וזה "האזינו השמים ואדברה", דהיינו אל שורש הנשמות המכונה בשם שמים, וממילא "תשמע הארץ אמרי פי", היינו אדם הגשמי, והבן.
וזה כוונת סבי דבי אתונא, שהמה היו אפיקורסים ולא האמינו בזה, ואמרו האי גברא דבעי איתתא ולא יהבי ליה מה חזא דאזיל להיכא דמדלי מיניה, דהיינו שמדבר אל שורש נשמתו וכנ"ל. והוא שקל סיכתא דצא לתתא לא עאל דצא לעילא עאל, והראה להם בזה שלתתא לא היה מקום למיעל יען כי גברו הקליפות, אבל לעילא שיש מקום לכנוס ועל.

(עבודת ישראל, פרשת האזינו)

(א) דיבור שאינו נשמע ונתקבל אינו נקרא דיבור... כשיש טוב בהדיבור אזי הדיבור נשמע ונתקבל... ואיך עושין הטוב בהדיבור? הוא ע"י שלוקחין הדיבור מהדעת...
(ב) ולהקים ולרומם את הדעת, הוא ע"י שבח הצדיקים...
(ג) וזה בחי' בגדים לבנים, היינו תיקון הדיבור שהוא בחי' מלכות פה, הוא בחי' בגדים לבנים... כי הבגדים הם בחי' מלכות, כי ר' יוחנן קרא למאני' מכבדותא (שבת קיג ע"א), שזהו בחי' מלכות, בחי' (תהלים כד) "מלך הכבוד"... והמבזה אותם, נמצא שהוא כמורד במלכות... ועי"ז עושה פירוד בין קוב"ה ושכינתיה, בבחי' נחש משיך לה לגבה ואטיל בה זוהמא. בבחי' דם נדה, בבחי' (ישעיה סג) "מדוע אדום ללבושך"... שעי"ז נפרדת בחי' המלכות הנ"ל שהיא שכינת עוזו מקוב"ה. ואז (ירמיה כה) "שאוג ישאג על נוהו", על נוה דיליה... בכן צריך להמתיק את הדמים האלו, היינו לתקן הלאווין שהם הגידין, ולהמשיך להם לבנונית... וזהו בכל עת יהיו בגדיך לבנים, בגידיך דייקא, להמשיך להם לבנונית.
(ד) ולתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים מאוד, וכבד על האדם... בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחי' (דברים ד) "ויגד לכם את בריתו". ואז ע"י תיקון הברית שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאווין שעבר, ונמשך להם לבנונית... לכל פרט ופרט כפי צורכו... כי כל הלבנונית נמשך מן המוח, בחי' "ונוזלים מן לבנון", מן לבונא דמוחא (זוהר פנחס דף רלה ע"ב). וע"י תיקון כלליות הגידין נתרומם המוחין...
(ו) וכל זמן שלא תיקן תיקון הכללי, והשכינה היא בבחי' מדוע אדום ללבושיך, בחי' דם נדה, אזי הדיבור אסור. בבחי' (תהלים לט) "נאלמתי דומיה", שמאלו הדמים נעשה בבחי' דומיה... וזה בחי' בתר דשכיב ר' שמעון הוה אמר חד לחבריה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (זוהר ויקרא עט ע"א ודף קה ע"ב), כי רבי שמעון היה קשת הברית... אבל ביומוי דרבי שמעון, הוה אמר חד לחבריה פתח פיך. כי כשיש תיקון הכללי שהוא קשת הברית, אזי הדיבור מותר...
(י) והנה הכלל, שצריך לתקן תחלה תיקון הכללי, ועל ידי זה ממילא יתוקן הכל בפרט. ואף שתיקון הכללי הוא גבוה ומרומם יותר מתיקון כל דבר בפרט, עכ"ז מחמת שתיקון כל דבר, תלוי בהמוח... ולרומם המוח א"א כ"א ע"י תיקון הכללי... ע"כ צריך לילך מתחלה אל המדריגה היותר עליונה מזה, דהיינו תיקון הכללי, כדי לתקן ולרומם המוח, ועל ידי זה נתקן הכל ממילא כנ"ל.
וזה פי' האי גברא דאזל בעי איתתא, ולא קיהבו ליה. היינו בחי' "אשה יראת ה'", היינו מי שפגם בעוונות, וגרם דם נדה לשכינה כנ"ל, שעי"ז נחש משיך לה לגבה וכו', ונעשה פירוד בין קוב"ה ושכינתיה. וזהו ולא קיהביה ליה, בחי' "שאג ישאג על נוהו" כנ"ל. מאי חזא דאזיל להיכא דמידלי מינה, היינו כשרוצה לטהר את המלכות מהדמים, הוא הולך אל המדריגה היותר עליונה, היינו תיקון הכללי שהוא למעלה מאשה יראת ה'. בחי' (שמואל ב כג) צדיק מושל ביראת אלקים, כי הצדיק שהוא בחינות תיקון הכללי הוא למעלה, והוא מושל ביראת אלקים, שהוא בחי' מלכות, כמ"ש (אבות פרק ג): אלמלא מוראה של מלכות. וזהו שקל סיכתא דצא לתתא וכו', סיכתא, הם יתידות ומסמרות, כמו שפי' רש"י. היינו בחי' דברי תורה, כמ"ש (קהלת יב) "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות". דצה לתתא, היינו בחי' מדריגות התחתונות, כשאין תיקון הכללי, בחי' בתר דאסתלק ר' שמעון, שאז הדיבור אסור. וזהו ולא עאל, היינו שלא היה אפשר אז לדבר דברי תורה כנ"ל. דצה לעילא, ועאל. היינו בחינות ביומוי דרבי שמעון, שהוא קשת הברית, שהוא תיקון הכללי, שאז הדיבור מותר. היינו שהראה להם, שא"א לתקן הדיבור כי אם ע"י שבח הצדיקים, שהוא תיקון הכללי להדיבור. וה"ה כל הדברים א"א לתקן כי אם ע"י תיקון הכללי, כדי להרים את המוח שמשם נמשך כל הלבנונית כנ"ל. וזה האי נמי איתרמיא ליה בת מזליה, היינו בחי' המוחין, בחי' "ונוזלים מן לבנון". היינו שתפס להם לדוגמא את הדיבור, והראה להם, שא"א לתקן כי אם ע"י תיקון הכללי. והראיה, כי בימי רבי שמעון היה הדיבור על תקונו, ובתר דאסתלק נאמר "אל תתן את פיך" וגו', וזהו דצה לתתא וכו' כנ"ל. וכמו כן כל הדברים, צריך לתקן ע"י תיקון הכללי השייך לו. כגון משא ומתן ע"י צדקה, וכן כולם צריך לתקן כל דבר ע"י תיקון הכללי השייך לו. וזה מחמת שצריך להרים את המוחין, להמשיך משם לבנונית, לתקן וללבן כל הפגמים, וזה א"א כי אם ע"י תיקון הכללי כנ"ל. וזה בחי' ה"נ איתרמו ליה בת מזליה, בחי' "ונוזלים מן לבנון", מן לבונא דמוחא כנ"ל.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה כט)

אמר הכתוב ש"לא נפלאת היא ממך", מישראל אינה נפלאת ולא רחוקה. ושתי לשונות הללו הוא משום שיש דבר שקשה לעמוד עליו מחמת עומק המושג למעלה משכל האדם, וע"ז אמר "לא בשמים היא" וגו', וע"ז אמר כאן "לא נפלאת היא ממך" - מ"מ ממך אינה נפלאת, ויש דבר שקשה לעמוד משום העדר ידיעה וקבלה מרב, וצריך לכתת רגלים לילך לרב לדעת, ע"ז אמר "ולא מעבר לים היא" וגו', וע"ז אמר כאן "לא רחוקה היא" - ממך אינה רחוקה... והטעם על זה הוא מבואר בבכורות דף ח, ששאלו סבי דבי אתונא לריב"ח: ההוא גברי דאזיל ובעי איתתא ולא יהבי לי' מאי חזי דאזיל היכי דמדלי מני', שקל סיכתא ודצה לתתאי ולא על לעילאי ועל, אמר האי נמי בת מזליה. ובלי ספק שלא שאלו חכמי אתונא פטומי מילי, כי אם דברים העומדים ברומו של עולם השייך להבדל ישראל לאוה"ע, ובאו להוכיח דדעת ישראל קלה מכל אומות העולם, שהרי בשעה שהקב"ה נתן תורה אזיל לפארן ואדום ולא קבלוה ובא לישראל וקבלוה, והיאך אפשר דישראל במעלה מחכמתם וביקרותם מאוה"ע? והשיב ר"י דודאי חכמו ויקר ערכם, אלא שאוה"ע אינם בר מזליה דתורה וישראל המה בני מזלא, וכדאיתא בזוה"ק דישראל ואורייתא חד, ר"ל דשורש נשמת ישראל אחוזה בשורש נשמת התורה. והיא הסיבה שנמשלה לאשה לישראל בכמה מקומות, והיא נמצאת אך לאישהּ בכל שעה, וכדאיתא בסנהדרין דף צט על הפסוק "נפש עמל עמלה לו" - הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר.

(העמק דבר דברים ל, יא)

שאלו לריב"ח סבי דבי אתונא האי גברא דאזיל לקדש אתתא ולא יהבי ליה מאי חזי דאזיל להיכא דמדליה מיניה, שקול סיכתא דצא לתתאי לא עאל, הדר דצא מעילאי ועאל. אמר דמתרמי בר מזליה. הנה שתי פעמים היו בירושלים עה"ק ובנו בהמ"ק והיה להם מלוכה, ולסוף נחרב. היכי יכולין להיות בתקומתם בית שלישי ויהיה להם מלוכה גדולה על כל העולם? אם כן לא עלה בידם, היכא יכולין לקוות על גדולות? והשיב להם זה אין ראיה, דמתחלה לא היה בר מזלם, מזל של ישראל נמשלו לכוכבי השמים, שתי פעמים לא עלה בידם, שעוד לא נגמר בנין של אומה הישראלית, ובית שלישי המרומז על יעקב אבינו שקרא לו בית, וזהו מליצה כ"י הולכין ממטה למעלה, ושם יכונן כסא ומלכות.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"ב דף לה ע"ב-ע"ג)

אמרו לו סדב"א לריב"ח: אתם היהודים מאמינים בחידוש העולם מפני שכן כתוב בתורתכם, גם אתם אומרים שע"י לימוד תורתכם אתם יכולים לבא לידיעת הקבלה שהיא הפילוסופיה שלכם, וע"י לימוד הקבלה מצאתם מופתים חותכים וראיות ברורות עפ"י חקירות אשר העולם הוא מחודש ע"י הא-ל. הלא... חכמת הטבע אשר היא שפלה במעלה אין אתם יודעים אותה כמונו, ואיך אתם יכולים להתפאר שאתם יודעים את הקבלה אשר היא גבוהה במעלה הרבה מחכמת הטבע. אמרו ליה ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה (כינו חז"ל את החכמה בשם אשה כמושאמרו על הפסוק אשת חיל), אדם אחד שרצה ללמוד חכמה אחת השפלה במעלה ולא היה יכול ללמוד אותה, מאי חזי ליה דאזיל היכא דמידלי מיניה, אותו אדם איך הוא יכול להתפאר שהיא יודע חכמה היותר גבוהה ממנה במעלה? השיב להם: אילו היינו אומרים אשר אנחנו יודעים את הקבלה בלא למודים קודמים, היתה שאלתכם צודקת. אבל אנחנו אומרים אשר כל ידיעתנו בהקבלה היא מפני שאנו לומדים את תורתנו הקדושה, וע"י לימוד תורתנו נשיג את ידיעת הקבלה, ומפני אשר תורתנו יותר קרובה במהותה אל למעלה מהטבע מלהטבע בעצמה, לכן אנו יכולים לבוא בעזרת לימוד תורתנו הקדושה אל הקבלה שהיא הפילוסופיה שלנו. שקל סיכתא - לקח לו לבאר להם מהות התורה (חז"ל דימו את התורה ליתד כמו שאמרו על הפסוק "דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות" וכו' מה מסמר זה וכו' אף דברי תורה כן), והראה להם בראיות ברורות ע"י חקירות עיוניות, אשר התורה היא יותר דומה במהותה אל החכמה אשר היא למעלה מן הטבע מאל הטבע עצמה. דצה לתתאי לא עאל - דימה את מהות התורה להטבע שהיא שפלה במעלה ולא דמתה, לעילאי ועאל - וכאשר דימה את מהות התורה להחכמה שהיא למעלה מן הטבע הגבוה במעלה ודמתה, אמר האי נמי מתרמי בת מזליה - אמר להם, לפי האמור אין להתפלא עלינו על אשר אנו יודעים את הקבלה שהיא הפילוסופיה שלנו אעפ"י שהיא גבוהה הרבה במעלה מחכמת הטבע אשר אין אנו יודעים אותה כמוכם, מפני שע"י תורתנו הקדושה הדומה במהותה אל הפילוסופיה יותר משדומה אל הטבע, אנו יכולים להשיג את ידיעת הקבלה, וזה שאין אנו יודעים את חכמת הטבע כמוכם, הוא לא מפני קוצר שכלנו בזה, אלא מפני שאין אנו רוצים לאבד זמננו על לימוד חכמות חיצוניות זולת תורתנו הקדושה.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, שאלה א, דף ה)

התורה נמשלה לכלה, כמבואר בגמ' ברכות נ"ז, ועוד. ואמרו לו, אתם אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים", "ונתן לנו את תורתו", והנה אם אחד הלך ליקח אשה ולא נתנו לו, ואם סו"ס אח"כ לקח אשה, בטח שלקח ממשפחה פחותה מהקודמת, וא"כ הלא אמרו חז"ל... מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה, עד שבא אצל ישראל וקיבלוה, א"כ פחותים אתם במעלה, ולמה אתם מתפארים "ורוממתנו מכל הלשונות"? השיב ריב"ח להם, שקל יתד ותחב בכותל למטה ולא על, הגביה למטה ועל. כן זה, מתרמי בת מזליה, כי תורה ראוי ליתנה לישראל דוקא, כי הם כופים את יצרם לילך בדרכי התורה, ולא כן אתם, כיון ששמעתם "לא תרצח" ו"לא תנאף", אין רצונכם לכוף את היצר הרע.

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' פח)

א"ל ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלו מיניה שקל סיכתא דצה לתתאי לא עאל לעילאי עאל אמר האי נמי מיתרמי בת מזליה

[סבי דבי אתונא שאלו, למה רצו ישראל להזדווג לתורה, הרי אתם לא מצליחים להזדווג לענייני עוה"ז שהם נחותים הרבה דרגות מהתורה שהיא אש דת ממרום? ועל זה הביא את הראיה מהמסמר, שייתכן שלענייני עוה"ז אין לנו מזל להצליח, אבל לחיתון התורה ועוה"ב אנחנו בני מזל. וזה מה שאומר החתן לכלה "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" - את מעל לדרגתי, ובכל זאת אני מקדש אותך כמו שישראל הזדווגו לתורה אף שהיא מעל דרגתם. והטעם הוא, כי את בת מזלי.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף עה ע"א-ע"ב) לטקסט

גברא דאוזיף וטריף מאי חזא דהדר אוזיף אמר להו גברא אזל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי ביה קטיל ומנח עילויה עד דאיתרמי איניש מדלי ליה
27-29

הענין כמו כמשל הנ"ל [עי' בשמו לעיל בענין ההוא דבעי איתתא] שהמשיל נתינת התורה להלוואה, וכמ"ש ר"א יזיף ופרע, וכמ"ש [שיר השירים רבה, פרשה א[ג]] שאמר הקב"ה לישראל מי מערב אתכם וכו', ערבייך ערבא צריך, ואמרו: בנינו בנותינו וכו' הא ודאי. והעניין כי א"א להיות ערב אא"כ הוא אינו חייב בשביל עצמו ובטוח בשלו. וז"ש ערביך ערבי וכו', משא"כ קטנים שאין חייבין עדיין במצות. ואמרו כשחרב בהמ"ק בשביל שלא קיימו את התורה, עמדו וגדרו על עצמן כמה גדרים וכל מד"ס נתקנו אז, וכמ"ש בירושלמי: מי גרם להיות משמר ב' ימים בשביל שלא שמרת שבת יום אחד, מי גרם להפריש ב' חלות וכו'. וכמ"ש (ערובין כא:) "חדשים גם ישנים" - אלו ד"ת ואלו ד"ס. וז"ש גברא דאוזיף וכו', שלא פרעתם ד"ת, והוספתם דברי סופרים. וענין הערבות שמשלם מה שלא שילם הלוה, ואמרו האבות יערבו עלינו, כמו שאמר יצחק [שבת פט ע"ב] פלגא עלי ופלגא עליך. ואמר ערביך ערבא כו', כמ"ש שם, שיש להקב"ה דין עליהם: אברהם אמר "במה אדע" וכו'... אמר להו גברא אזל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי ביה, קטל ומנח עלוי' עד דאתרמי אינש מדלי ליה. וכמ"ש (ב"ב קמה ע"ב): "מסיע אבנים יעצב בהם" אלו בעלי גמרא, "ובוקע עצים יסכן בהם" אלו בעלי משנה... העוסקים בגמרא לבד עליהם נאמר "מסיע אבנים" וכו', אבל העוסקים קודם במתניתין ועוסקים ג"כ בגמרא עליהם נאמר "ובוקע עצים", שהעוסק בגמרא לבד הוא כמו מסיע אבנים כמו שהן מן ההר בלי שום תיקון, ואין בהם הנאה, אבל העוסק קודם במשנה הוא כמו החוטב עצים, מקודם כורת עצים מיער, והוא לימוד המתני', ואח"כ בוקע אותם, והוא לימוד הגמרא שמפרש המתני'. ולכך דימו אותו שאינו יודע לפרש המתני' לקטלא קניא באגמא, כמ"ש בשבת [צה ע"א]: רבך קטל קניא באגמא. ועיין רש"י שם. ואמר קניא שא"צ לבקוע, כמ"ש (פסחים דף נ): המשתכר בקנים וכו' מ"ט משום דנפיש אפחייהו. ואמרו (בפ"ק דתענית ז:): "אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל" (קהלת י) - אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה לו כראוי, מת תקנתיה? ירבה בישיבה, וכמ"ש מחביריך יקיימוה בידך, וכ"ש אם משנתו סדורה לו מעיקרא וכו'. וע"ש נמצא כי צריך קודם ללמוד המתניתין ואע"פ שאינו יודע לפרש המתניתין ילמוד כולו ואח"כ ילך לגמרא. וכתיב (שם ו): "איש אשר יתן לו אלקים עושר ונכסים וכבוד ולא ישליטנו אלקים לאכול ממנו", זה בעל משנה, "כי איש נכרי יאכלנו" - זה בעל הגמרא (מדרש אגדה, והביאו רש"י בקהלת). ואעפ"כ ילמד המתני' כנ"ל בשביל משנתו שאינה סדורה לו וכו' כנ"ל, כי במה יתרץ חבירתה, בגמרא, כמ"ש ד"ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר [ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה]. וז"ש כאן גברא דאזיל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצא ביה, הוא לימוד המתני', קטל קניא באגמא, כנ"ל, ואינו יכול לפרשה, קטל ומנח עלויה, שלומד עוד מתני' כנ"ל, עד דאתרמי אינש מדלי ליה, עד שלומד הגמרא, כי אינו יכול ללומדה עד שלומד כל המתני'. נמצא כי באחד יעזור על חבירו. אף כאן, כמ"ש (יבמות כא): עשו משמרת למשמרתי, משל דר"א למה הדבר דומה? לאדם שמשמר הפרדס ומשמר בחוץ כלה משתמר כו', והא דר"א בדותא, התם כו'. נמצא כי ע"י ד"ס מתקיים ד"ת. כן כאן, חוזר ומלווה לו שיכול לשלם לו אף מה שהלוה לו בראשונה.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' כה-כז במהד' תשיז)

בכוונת השאלה נראה ברור כמ"ש מהרש"א, ששאלו היאך אפשר מה שכתוב "[וכרתי את בית] ישראל ברית חדשה" (ירמי' לא, ל), כיון שכבר נתן לכם התורה פעם אחת ועברתם עלי', למה יוזיף לכם ברית חדשה לימות המשיח, כיון שכבר עברתם כמה פעמים... ונראה לי בכוונתו שהשיב להם משל נמרץ, דאין הכונה דאזיל לאגמא לקטול קניא לצורך עצים, רק בגברא דקטיל קניא לנקות השדה להיות יפה לזריעה. "וקטיל קמא טונא", דידוע דכל זמן שהקנים מונחים על השדה, יותר מעכבין לזריעה, דכל זמן שעודן דרך גדילתן אין מעכבין אלא מעט, וכשקוטלין אותן ונופלין מעכבין הרבה יותר. "ולא מצי ביה", שאין לו מקום להניחם שם. וכל שקטל מעט ומונח לפניו, וכי יפסוק מלקטול יותר הקנים שבשדה? הלא בוודאי קוטל כל הקנים שמוצא, ומניחם במקום "עד דיתרמי לי' אינש ומדלי ליה" - שיטלו הקנים שקטל מעל השדה. והנמשל כך הוא, דהנה ידוע שכל חטא האבות מחוייבין דורות האחרונים לתקן, דהא עשרה הרוגי מלכות תיקנו חטא השבטים כידוע (זוהר חדש רות קט ע"א), וכמו שאמר המקונן (איכה ה, ז) "אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו". ושוב לא קשה מה חזי דהדר אוזיף, שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, דהנה בשר ודם שאינו יודע עתידות ראוי לחוש לי' שמא יחזור ויטרוף, אבל הקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ויודע שעתיד לבא דור האחרון אשר בזכותם יתוקן כל החטאים הראשונים. "וקטיל קמי' טונא" - דהיינו החוטאים, "עד דמתרמי אינשי ומדלי ליה", כלומר עד דאתא דור האחרון ויטלו כל החטאים ויכפר להן וינקה הכל.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, דברים לג, א)

הכוונה ששאל, אחרי שהקב"ה ברא ארה"ר ולא יכול לעמוד בו, "ויתעצב אל לבו" אשר ברא אדם בארץ והביא המבול, מאי חזא דהדר אוזיף, להעמיד עולם חדש. וע"ז השיב דדרך ארץ כך, דבתחילה לא מציי קאי ואח"כ מצא אינש דמדלי' ליה, "ונח מצא חן בעיני ה'", והעמיד עולם חדש.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכו ע"ג)

ידוע בסוד הגלגול שרוח האדם אם אינו מתקן כראוי הוא מתגלגל כמה פעמים עד שיתוקן... והוא מה שאמרו כאן לריב"ח במליצה זו גברא דאוזיף וכו', כמ"ש (אבות ג, טז): החנות פתוחה והחנוני מקיף וכו', וכמ"ש בריש אדרא רבה: יומין זעירין ומארי דחובא דחיק וכו'. ומי שהוא מקלקל מעשיו נק' בעל חוב. וע"ז נאמר (איוב יח, ד) "טורף נפשו באפו", שכל חטא שעושה גורם מיתה לאבר א' וכח א' בנשמתו כידוע. וע"ז שאלו אותו, כיון שהבחירה נתנה וכבר הרע מעשיו פעם ראשון ושני, א"כ מה בצע בגלגולו עוד פעם שלישי, שכבר הוחזק ונשתרש בחטא? וע"ז השיב להם גברא אזל לאגמא וכו', ר"ל שאף שכבר קלקל מעשיו ב' פעמים, מ"מ יכול להיות שבהרכבתו פעם שלישי בגוף אחר שם יעשה פרי ויתקן מעשיו, גם מה שקלקל בב' פעמים הראשונים, ע"י פריקא דפריק ליה, וכנודע בסוד היבום וסוד העיבור וכמ"ש בסבא דמשפטים באריכות. וזה שאמר עד דמיתרמי לי' אינשי דמדלי ליה וכו'.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

...ששאלו ורצו להוכיח שאין תורה מן השמים, ואמרו כי ידוע מה שאתם אומרים שלה' הארץ ומלואה, ואנחנו אוכלים ושותים ומתכסים וכל צרכינו אנו נוטלים ממה ששייך לה', וכל זה ניתן לנו בהלוואה, ומהו הפרעון שאנחנו פורעין לו יתברך? הם מעשי העבודה התורה והמצוות... שכל מעשה העבודה אינו אלא פרעון על הטובה שקיבלנו, והמותרות שכר נקבל בעוה"ב. ואם אנו מקיימין את כל אשר ציוונו, אנו פורעין מה שהלוה לנו, ובאם לאו, הוא גובה מאתנו את כל שהלוה לנו, רק שמה שאנו פורעין במעשינו הטובים הוא שנפרע מן האדם מדעתו, וכשאין אנו פורעין, נפרע מאתנו שלא מדעתנו, וכשנפרע ממנו שלא מדעתו נקרא טריפה. והיינו דקא שאלו סד"א לריב"ח... וכוונו על מעמד הר סיני, שניתן לנו י' דברות ולא קיימנוהו, שעשינו העגל, עד שהוצרך לטרוף, דהיינו שנהרגו ע"י בני לוי ג' אלפים איש, מאי חזי דהדר ייזיף, ר"ל על מה ניתן לנו דברות השניות? ומכ"ש שא"א להאמין שניתן לכם מצות היתירות על עשרת הדברות, אלא ודאי שאין תורה מן השמים.
ועל זה השיב להם שפיר... הזהירה התורה על מצות תוכחה מאוד מאוד, כאמרם הוכיח תוכיח אפילו מאה פעמים... לפי שלאדם לבד קשה לו להיות בזכרונו תמיד ליראת ה', לכן יזכירהו חבירו בכל עת... ולכן כרת ה' יתברך אתנו ברית בחורב... ואמרו רז"ל שזה היה קבלת הערבות מכל א' וא' מישראל... כי קודם הערבות לא היה מקום להוכיח את חבירו, באמרו "מה איכפת לך אם נטיב דרכנו או לא נטיב?"... לכן אחר כך כרת ה' ברית עמנו ועשינו ערבות זה לזה, ומשום כך יכול כל א' וא' להוכיח את חבירו... וזהו תשובת ריב"ח לסד"א, דשלמה המלך ע"ה דימה יגיעת התורה לבוקע עצים: "מסיע אבנים יעצב בהם ובוקע עצים יסכן בם", ודרשו רז"ל על עיסקת התורה. והיינו דקאמר זיל גברא לאגמא קטיל קמא טונא ולא מצי יכול, ר"ל שבמעמד הר סיני שלא שמעו רק עשר דברות, והיו יחידים באותו הפעם, שלא היו עדיין ערבים זל"ז ולא היו מסייעין זל"ז ולא היו יכולין לקיימו, והוסיף להם משפטים ומצות יתירות כיון שצריכין סיועת חבירו, ונעשו ערבים זה לזה, וע"י כך יתרבו התוכחה ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ויכלו לקיים תרי"ג מצות.

(רבי זרח איידליץ, אור לישרים (תשב), דרוש יד, עמ' רי-ריא)

גברא דאוזיף וטריף מאי חזי דהדר אוזיף, אמר גברא אזיל לאגמא קטל טונא קמא ולא מצי ביה, קטל ומנח עד דמתרמי ליה. הכוונה, כיון דשני פעמים לא שלמו חובותיהם ונשארו חייבים לבורא יתברך, היכי תקוו שיאמין לכם בפעם השלישית לגאול אתכם, פן תוסיפו לחטוא? הראה להם סימן של גברא דקטל קני, כלומר שעיקר חורבן ביהמ"ק היה עבור שנאת חנם ופירוג לבבות, ואיתא במדרש נצבים: למה נסמכה פ' נצבים למאה קללות? כששמעו מאה קללות חסר שתים הוריקו פניהם, ואמרו מי יכול לעמוד באלו? אמר: אל תפחדו. משל לאגודה של קנים, אם כולם נאגדים באגודה אחת המה חזקים, ואם נפרדו יכולין להשבר. על כן השיב להם ריב"ח, הסיבה לא מחמת שנשארו חייבים, רק הסיבה שהיה פירוד לבבות, אך תקוותנו שיבוא אליהו הנביא קודם משיח והשיב לב אבות על בנים ויעשה שלום. וזהו מליצה אגודה של קנים - נמתין עד שיבוא ויושיע לנו המבשר צדק ותהיה גאולה שלמה.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"ב דף לה ע"ג)

אמרו לו... כיון שאתם מאמינים בחידוש העולם, מאמינים גם אתם שהא-ל ברא עולמות והחריבן, ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי [בראשית רבה פרשה ג, ז]. הלא כיון שהחריב האל העולמות שברא ראשונה מפני שלא מצא בהם קורת רוח, מה ראה האל שברא את העולם הזה האחרון, ומה קורת רוח מצא בו שלא החריבו. אמר להו גברא אזל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי ביה, קטיל ומנח עילויה ער דאיתדמי אינש מדלי ליה - השיב להם, כוונת השי"ת היתה בעת בראו את העולם הזה האחרון, שיברא בו את האדם, והאדם יהיה הבונה את העולם והמביאו לשלמותו בשכלו וכחו, כמו שכתוב בתורתנו הקדושה "אשר ברא אלהים לעשות", הכוונה בזה שהקב"ה ברא את העולם הזה בכוונה אשר האדם אשר ברא יעשה כל מה שיש בשכלו וכוחו לבנות את העולם ולשכללו, וגם אשר האדם בשמרו את התורה יגן בזכותו על העולם הזה שלא יחרב, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "יום הששי": התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם מקבלים ישראל את התורה מוטב, ואם לאו אחזיר את העולם לתהו ובהו [שבת פח ע"א]. אמר להו גברא אזל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי ביה קטיל ומנח עלויה עד דאיתרמי איניש מדלי ליה (רמז לרוח אלקים מרחפת על פני המים) - כאשר ברא הקב"ה את העולם הראשון, לא היה יכול כביכול להניחו מפני שעדיין לא נברא האדם, גם העולם השני גם העולם השלישי וכו' לא היה כביכול יכול להניחם, עד אשר ברא האל את העולם הזה האחרון, אשר בו ברא גם את האדם. וזהו מה שאמר עד דאיתרמי איניש מדלי ליה - שנברא האדם יחד עם בריאת העולם האחרון, שהאדם הוא העוזר ומקים, שעוזר להקב"ה בבנין העולם בכחו ושכלו, וגם מקיים את העולם שלא יחרב בשמרו את מצות התורה הקדושה.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, שאלה ב, דף ה ע"ב-ו ע"א)

הקב"ה נתן לכם א"י ומקדש, וע"י עוונותיכם נחרב הבית וגליתם מא"י ברוב הצרות, ואיך יתן לכם הקב"ה עוד הפעם א"י ומקדש? אמר להו ריב"ח: אחד הלך ליער וקצץ עצים ולא יכול להגביה על שכמו, הלך וקצץ עוד עצים להוסיף עליהם, עד שבא איש אחר ועזר לו להגביה הכל על כתיפו. ובמדרש שה"ש פ"ד, יא: אמר ר' לוי, אמר הקב"ה בחורבנה העמידה לי צדיקים... דניאל וחבורתו, מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו. בבנינה העמידה לי רשעים, כגון אחז וחבורתו, מנשה וחבורתו, אמון וסייעתו, כי "רבים בני שוממה מבני בעולה" (ישעיהו נו), הוי, צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידו לי בבנינה. נמצא במקדש ראשון לא היה ריוח להקב"ה, אבל במקדש שני היה לו ריוח על ידי הצדיקים שהיו בו.

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' פח-פט)

גברא דאוזיף וטריף מאי חזא דהדר אוזיף אמר להו גברא אזל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי ביה קטיל ומנח עילויה עד דאיתרמי איניש מדלי ליה

[למה שאלו את ר' יהושע, היו צריכים לשאול את האדם הזה שהילווה ולא הצליח לגבות, ושוב הילווה, למה עשה כך? (יד ע"ג) הם שאלו אותו על מעשי ה', שאחרי שראה שעשרה דורות חטאו, למה השאיר את נח להתחיל הכל מחדש, הרי היה צריך להתייאש. וזאת כוונתם: "גברא" - הקב"ה שנקרא "איש מלחמה", "דאוזיף" - שעשה הלוואה של חסד לבריות העולם, "וטריף", שהוצרך לטורפם מהעולם כי הכעיסו לפניו. "מאי חזא דהדר אוזיף" - מדוע המשיך להוציא דורות מנח? והשיב ר' יהושע, במשל למי שחטב עצים מהיער, ולא היה יכול להוביל אותם לעיר מפני סיבה זמנית, שאין טעם שיעזוב את העסק, אלא ימשיך לחטוב, ואחרי שיתבטל העיכוב הזמני, יוכל להביא אותם לעיר. (טו ע"א) וכך הקב"ה התחיל שוב מנוח כי היתה תקווה שממנו יצליחו הדורות.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף יג ע"ג-טו ע"א) לטקסט

גברא אזל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי ביה קטיל ומנח עילויה עד דאיתרמי איניש מדלי ליה
28-29

העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה (ע"ז מה ע"ב), רצה לומר, צריך לחקור איזו סיבה גרמה להם לעבוד ע"ז, כי הסיבה היא השורש פורה ראש ולענה, ובביטול הסיבה יפול המסובב דהיינו התולדה... וזה שאמרו סבי דבי אתונא: גברא דאוזיף... קטל קמא טונא... עשה תשובה על הענפים ולא מצי ביה, [והסיבה], כיון שלא שלח ועשה תשובה על השורש... קטל עוד... עד דמיתרמי אינשי, הוא לשון שכחה, פירוש, עד דמיתרמי הדבר שהוא השורש והסיבה ששכח, שע"י הסיבה לא היה יכול לעשות תשובה. וזה דמידלי עליה - גם הענפים אחר התשובה. או יאמר דמידלי עליה - התשובה על הענפים ועל הסיבה כנ"ל, ואז לא ישוב לכסלה.

(רבי יוסף משה שפירא מזאלאזיץ, ברית אברם, פ' כי תצא עמ' תקלב-תקלג)

אמרו ליה אימא לן מילי דבדיאי אמר להו הוה ההוא כודניתא דילידא

[הם ביקשו ממנו להוכיח שדעות חכמי האומות הם כזב. וענה להם, מה שאתם חושבים שה' אינו משגיח על העולם בגלל גודל רוממותו, ולכן העולם מתנהל רק ע"י מערכת המזלות - זה כזב, וראיה מאברהם ושרה, שהיו עקרים ע"פ הטבע, כמו פרדה - כודנייתא, ובכל זאת ה' שידד את הטבע, והוסיף לו אות על שמו, והוליד.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף טז ע"ג)

אמרו ליה אימא לן מילי דבדיאי אמר להו הוה ההוא כודניתא דילידא וכו' אמרו ליה וכודניתא מי ילדה אמר להו הי ניהו מילי דבדיאי
29-32

...סבי דבי אתונא מ"ש בגמרא דבכורות פרק הלוקח, דאמרו לריב"ח אימא לן מילי דכדיבי, אמר הוי לן כודנייתא וילדה וכו', אמרי ליה וכודנייתא מי ילדה, אמר להם הי נינהו מילי דכדיבא וכו' ע"ש. ויש להבין מה זו שאלה מחכמים, ושכחו שביקשו ממנו דבר כזב, ומה היא התשובה? ובימי חורפי אמרתי, כי רש"י בפרשת שלח [במדבר יג, כז] כתב: דרך הבדאים לומר תחילתו דבר אמת, ולכך אמרו מרגלים ארץ זבת וכו'. וזוהיא שאלתם: אתה מתחיל בדבר כזב מבלי הגיד אמת בתחילתו, כי כודנייתא מי ילדה? וזהו ראש דבריך. וריב"ח השיב להם, הא דבדאים אומרים תחילתו דבר אמת, כי חפצים שיאמין להם ואומרים תחילתו אמת, ומדהא איתא כולו איתא, אבל אני אין רצוני שתהיו מאמינים לי, כי אני אומר אותו בתורת כזב ושקר, כי כך היתה שאלתכם, ויותר אין לי להגיד לכם, וא"כ למה אני אומר דבר אמת בתחילתו?
אבל בגוף הדבר מה זה שפלפלו, ומה היתה שאלתם בתחילה לומר דבר כזב, וכי זוהיא שאלת חכם? אין לך נקל בעולם מלדבר שקר ואין קץ לדברי רוח, ובחפזי כל אדם כוזב. אבל הענין כן, מ"ש בגמרא [סנהדרין יז ע"א]: אין ממנין בסנהדרין רק מי שיודע לטהר שרץ מהתורה, דהיינו שיוכל לומר על טמא טהור וכן להיפך ומראה לו פנים, והקשו בתוספות [שם ד"ה שיודע] מה לי בחריפות של הבל?...
אך באמת בגוף הדבר, הוא הדבר שנאמר [אבות פ"ד מ"ג]: אל תהי מפליג לכל דבר, שאין דבר שאין לו שעה ומקום. וכמו כן אמרו [עירובין יג ע"א]: אלו אוסרים ואלו מתירין אלו ואלו דברי אלקים חיים. ולכאורה זר הדבר, איך יתכן שני הפכים בנושא אחד? אבל הענין כך, כי זה העולם עולם תמורה והכל בסוג עץ הדעת טוב ורע, כי הוא תחת עולם הגלגל חוזר והולך, וכן למעלה בעולם עליון, כמבואר בפירוש בספר היצירה: רל"א שערים פנים ואחור הולך הגלגל וחוזר, פעמים טוב ופעמים רע, אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, תם מת, עשר רשע, וכן הכל טוב ורע מתהפך פעמים זה ופעמים זה. ולכך הכל לפי ענין הגלגל העליון ותחתון סובב והולך מתהפך, וא"כ מה שבזמן הזה טמא בזמן אחר טהור וכן כולם, ולכן אלו ואלו דברי אלוקים חיים, כי בזמן הזה טמא בזמן אחר - לפי סיבוב גלגל עליון - טהור.
וזהו אמרם: אל תהי מפליג לכל דבר, שאמר זה חכם טמא והוא טהור, כי אין לך דבר שאין לו מקום וזמן שיגיע שיהיה באמת טמא... ולכך אין ממנין בסנהדרין רק מי שיודע לטמא הטהור וכן להיפך, כי אין זו חריפות של הבל ושקר כדעת התוספות, רק אמת, והכל בזמנו, וצריך להתחכם בענין החכם ההוא, אף שהוא טמא, אין החלט, ויש זמן שהוא טהור והכל לפי הזמן... כללו של דבר, אל תהי מפליג לכל דבר לומר זהו שקר הוא כמ"ש, כי בזמנו הראוי יהיה אמת, ואין לך שקר רק מה שהוא שקר בעצמותו, כמו פרידה שילדה.
וזהו ענין סבי דבי אתונא, שהיו פילוסופים וראשי מדרש אומות העולם אז, וצחקו על חכמי ישראל, שחכמים שלהם מראים עוצם פלפולם בתורה לומר על טמא טהור, ובזה כדאים לישב בסנהדרין, והיא חריפות של שקר כקושית התוספות. וזהו מאמרם: אמור לנו מדברי פלפול השקר ההוא ואימא לן מילי דכדיבי איך הנחילו שקר. וריב"ח עשה עצמו כאין מבין, ואמר להם שקר מוחלט, דכודנייתא ילדה, ושאלו וכודנייתא מי ילדה, וכי שקר כזה אנו מבקשים? ומה רשומי חכמה יש בזה? רצוננו לפלפול כנ"ל. והשיב להם ריב"ח הלא אתם ביקשתם דבר שקר, ופלפול כזה אינו בגדר שקר, כי עת לכל חפץ, ואין שום דבר כזה בגדר שקר, כאמרם אל תהי מפליג לכל דבר, ואם אתם חפצתם שקר, אין לך שקר רק כודנייתא, כי הוא באמת שקר, אבל זולת זה אין שקר.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)

אמרו ליה אימא לן מילי דבדיאי אמר להו הוה ההוא כודניתא דילידא והוה תלי ליה פיתקא וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי אמרו ליה וכודניתא מי ילדה אמר להו הי ניהו מילי דבדיאי
29-32

דאיתא (בפ"ק דע"ז יא): עוד אחת לשבעים שנה וכו' ואמרי סך קירי פלסתר אחוהי דמרנא זייפנא, א"ר אשי פיהם הכשילם כו' מרנא גופנא זייפנא. נמצא כי אנחנו מחולקים עמהם, שהם אומרים יעקב זייפנא, שברכותיו לא נתקיימו... ואנחנו אומרים שהם כוזבים בברכתם כנ"ל, מרנא גופנא זייפנא. וזה שהקשו: אימא לן מילי דבדיאי - הראה לנו דבר כזב שאנחנו כוזבים, הלא ברכתנו נתקיימה ולא שלכם כמו שהקשה הנכרי הנ"ל. א"ל הות לן כודנייתא וילידה והוה תלי ליה פיתקא וכתוב ביה דמסיק בבי אבא אלפי זוזי, כמ"ש (ברכות י): א"ל ההוא מינא לברוריה, כתיב (ישעי' נה) "רני עקרה לא ילדה", משום דלא ילדה רני? א"ל שטייא, שפיל לסיפא דקרא: "כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ד'", אלא מאי "לא ילדה" - רני וכו' שלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו... דוודאי ילדה, ומאי "עקרה לא ילדה"? שנשארה בלא בנים... ונאמר אצל ציון (שם מט): "שאי סביב עיניך כולם נקבצו באו לך"... ונאמר (דברים לב): "אם לא כי צורם מכרם" - זה אברהם אבינו שנאמר עליו (ישעיהו נא): "הביטו אל צור חצבתם", זה אברהם כמ"ש (שם) "אל אברהם אביכם", והוא מכרם לגלות, שאמר לו הקב"ה: מה תברור, או גלות או גיהנם, ובירר הגלות, כי בגיהנם יכלו ח"ו משא"כ בגלות. ולכך אברהם יושב בפתח גיהנם ומוציא מגיהנם, כי הוא מסרם לגלות בשביל שלא ירדו לגיהנם... וההבטחה על שלא יכלו בגלות נאמר בשיר השירים (ח, יא): "כרם הי' לשלמה בבעל המון נתן את הכרם לנוטרים איש יביא בפריו אלף כסף" - כרם אלו ישראל, נתן לנוטרים - מסר אותן לאומות וכולם יבוזו אותם. "האלף לך שלמה" וכו', כמ"ש (שבועות לח): מלכותה דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא, שנאמר "האלף לך שלמה" כו'. נמצא כי יש לנו חוב על אברהם אבינו שיוציא מגלות האלף כסף הנ"ל. וז"ש הוה לן כודנייתא עקרה הנ"ל, שכולם הלכו בגלות ואח"כ ילדה אותם והוציאם מגלותא. הוה תלא פיתקא בצווארה חוב על אבא אלפא זוזי, "האלף לך שלמה" כנ"ל (ואח'כ ראיתי בגמרא וכ' מאה אלפי זוזי. והענין, כי כל כסף האמור בתורה הוא סלע צורי [לקמן נ ע"א], ד' דינרין, ונאמר "תחת הכסף אביא זהב" [ישעיהו ס, יז: "תחת הנחשת אביא זהב"], ושל זהב כ"ה סלע כסף שהן מאה זוזים, נמצא א"ל כי האלף הנ"ל יביא תחת מאה אלפי זוזי). א"ל וכודניתא מי ילדה, א"ל הי ניהו מילי דבדיאי. והם סוברים כדעת המינים שהיא עקרה ממש, שלא יחזרו הבנים אליה עוד, כמאמרם: אחוהו דמרנא זייפנא, כנ"ל. וזהו ששאלו וכודנייתא מי ילדה, וא"ל הי ניהו וכו', וזהו הכזב שלכם, שע"כ היא יולדת כמו שמוכח מכל הנ"ל, מלידתה ומפיתקא הנ"ל.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' כז-כט במהד' תשיז)

מלבד שהדבר הזה הוא תמוה בעצמותו, כי למה להם לבקש ממנו שיאמר איזה דבר כזב, וכי דבר קשה הוא להוציא מלבו דבר כזב? ואף גם הלשון קשה, במה שאמרו לו "אימא לן", דהו"ל לומר "אימא מילי דכדיבי". לכן נראה בכוונתם, שאמרו לו: הלא אתה צריך לברר לנו שאנחנו המדברים כזב, וזהו שאמרו "אימא לן מילי דכדיבי", כלומר ברר לנו שיש איזה דבר כזב בדברינו. ולכן אמר להם משל נמרץ, שעל כרחם יצטרכו להודות שכזב כל דבריהם. כי כמו במשל הזה, בכודנייתא, אתם מודים ששקר הוא, וכמשל הזה כן הדבר הזה שאתם אומרים שאתם תירשו את הארץ ותקבלו ברית חדשה לעתיד. כי ידוע שאף שבדורנו אין ראוי לזה רק מחמת הברית שכרת לאברהם שאמר "לזרעך אתן את הארץ" (בראשית יב, ז), ובחוב זה אנחנו באין לירש, וידוע שה' יתברך אמר לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע" (שם כא, יב) ולא כל יצחק (נדרים לא ע"א), ולא ייקרא זרע רק יעקב. ונמצא קודם שחטאו ישראל לא היו האומות ראוין להוליד בנים, כי אין אבות לגוים (יבמות צח ע"א), והבנים לא נקראו בנים רק כפר בן בקר כמבואר ביבמות (סב ע"א). וישמעאל ועשו לא היו נקראין זרע לאבות, ומכ"ש שאין ראוי להיקרא בנים. וגם אין להם חוב ירושת הארץ על הקב"ה. ואותם דומים לפרידה עקרה, כי אין אבות לגוי. והא דתפס לשון פרידה, הוא מטעם שכתב המהרש"א, שהוא על שם הקרא "אשר מצא הימים במדבר" (בראשית לו, כד), ופירש רש"י שהוא הי' פסול והביא פסולים לעולם, שהרביע חמור על הסוס ויצא ממנו פרידה. וא"כ איך יעלה על הדעת שקודם שחטאנו הייתם כפרידה עקרה שאינה ראוי' להוליד, ועכשיו שחטאנו אנחנו, נתן לכם הקב"ה שאתם מולידים בנים ותירשו החוב בירושת הארץ? ודומה ממש לפרידה עקרה שילדה והי' לה שטר חוב על [אביה].
ושאלו אותו אחר כך: וכודנייתא מי ילדה. והוא ע"ש הכתוב "מי ילד את אלה" (ישעיהו מט, כא), שכל העולה לגדולה הוי כנולד מחדש, וזהו שאמרו לו: כיון שאתם מדמין אותנו לעקרה, א"כ למה עלינו לגדולה, הלא עקרה אינה מולידה. והשיב להם: "הי ניהו מילי דכדיבי". כי שקר וכזב הם ב' דברים, כמ"ש המפרשים, כי "שקר" נאמר על דבר שהוא שקר גמור, "וכזב" נאמר על מי שאינו משקר בדברים, רק שעתיד שיופסק ואינו חזק המציאות, כמו מים לא אכזב... וזהו שאמר ר' יהושע לסבי דבי אתונא "הי ניהו מילי דכדיבי", כלומר עתיד הוא שיפסוק.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, דברים לג, א)

אמרו ליה אימא לן מילי דבדיאי אמר להו הוה ההוא כודניתא דילידא והוה תלי ליה פיתקא וכו' אמרו ליה וכודניתא מי ילדה אמר להו הי ניהו מילי דבדיאי
29-32

נראה... שיש שקר ויש כזב, ושקר הוא דבר שישנו במציאות רק שהוא שוקר, וכזב הוא דבר שאין לו מציאות כלל, והוא מלשון "אשר יכזבו מימיו", שהוא הפסקה... והנה הם רצו לנסות אותו אם מבין בשמות הנרדפים. ועל זה אמרו אימא לן מילי דכדיבי שהוא דבר כזב. ועל זה הראה להם ההבדל שבין שקר לכזב, שבמ"ש כודנייתא ילדה זה כזב, שאין לו מציאות כלל, ותלא ליה פתקא - זה הי' יכול להיות במציאות, אבל שקר הוא. זה יכול להיות וזה אין לו מציאות כלל. וזה היינו מילי דכדיבי.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכו ע"ד)

עג)... שאלו לריב"ח על מה שהם מגדילים מעלת ישראל על זולתם, וכי חותמו של מלך שהוא אמת נמסר בידם, וכל אומות זולתם אך שקר נחלו אבותיהם. והוא עצמו שאלת מין אחד ששאל המובא בזוה"ק [כי תשא קפח ע"א], על פסוק "שפתי אמת תכון לעד" וכו' [משלי יב, יט], ששאל אם כשאתם אומרים שהאמת אתכם והוא קיים לעד, משא"כ השקר שאין לו מציאות קיום ושקרא לא קאי, והרי אנו רואים ישראל שפלים ונבזים וגדולתם מהרה נפסק, ולא היה לו קיום, משא"כ אומות זולתם, ואם כן מוכח מזה להיפוך, שהאמת איתם, והשקר בישראל, לכן לא היה לו קיום. והשיב לו ממאמר הכתוב "שפתי אמת תיכון לעד", ולא כתיב "כוננות לעד", והיינו שהאמת תיכון תכליתו וסופו להתקיים, ואין ראיה לשפלות ישראל, שהוא מצד גודל עוונותיהם, שאחזו בסטרא דשקרא, וצריכין בירור וזיכוך, עד שיתבררו ויתלבנו, והאמת יהיה קיים לעד, והשקר יתבטל מן העולם.
עד) וע"ז כתיב "ועד ארגיעה לשון שקר", והוא כמ"ש "כי רגע באפו", וכמ"ש "ברגע קטון עזבתיך ובחסד עולם רחמתיך", כי לרוב אריכות גלותם ושפלותם של ישראל, אינו נחשב רק כרגע קטן נגד שלמותם האחרון, אשר יהיה לעד ולנצח נצחים... וא"כ יפה אמר הכתוב "ועד ארגיעה לשון שקר", שאז יתבער השקר מן העולם, כי אין לו רגלים לסמוך עליו, וכל סמיכתו ועמידתו ע"י חובותינו ועוונותיהם, שנותנים להם קצת רגלים, שיונקים מסטרא דקדושה...
עה) ועל כל אלה היה ג"כ שאלת חכמי אתונא לריב"ח, באמרם אליו אימא לן מילי דכדיבי, ר"ל תברר לנו האיך אתם אומרים שהאמת אתכם, והשקר אתנו, ואנחנו מוצלחים ומאושרים בעולם, ואתם ירודים מטה מטה. וע"ז השיב להם בנועם מליצותיו הוה לן כודנייתא וכו', והוא מאמר הכתוב "רני עקרה לא ילדה כי רבים בני שוממה" [ישעיהו נד, א], והוא כמאמר דביתהו דרבי מאיר לההוא מינא "רני עקרה, דלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו" וכו' [ברכות י ע"א]... שבזה מיושב הפליאה הזאת בשאלתם משפלות ישראל... שהוא יתברך ברחמיו, מחשבתו לצרף ולטהר ישראל מכל סיג ועוון, בכדי שיוכלו לזכות לכל טוב המעותד... לכן מוכרחים להתאחר בגלותם ובצרתם, עד זמן המוגבל מעומק מחשבתו יתברך, שהנחש יקבל את שלו, מה שנאחז בהם מצד עוונותיהם, ובזה שליטתו על ישראל לרע לו, כמ"ש "עת אשר שלט האדם" וכו'.
עו)... ומצד זה נמשלו לכודנייתא, שהיא הפרידה שאינה עושה פירות, שאין להם תורה ומצוות לגדל פירות תמיד, שבזה קונים הנצחיות, שהם שמים חדשים וארץ חדשה המתחדשים בכל עת ע"י ישראל...
עז)... ונמצא שנמשלים לפרידה זו, שאינה עושה תולדות, והיא פרידה עקרה, שאין להם קיום והעמדה כלל. והוא מ"ש להם ריב"ח, שמצד עוונותיהם של ישראל גורמים לה קיום והולדה, שבאמת הם מצד הנחש שנסתרס... והוא מצד החובות שנתחייבו ישראל בעוונותיהם לשלם לנחש הזה שיקבל חלקו, שהוא הממונה לגבות חובו, מה שנותנים לו בזה קיום והעמדה... וזה שאמר דהוה לה פתקא וכו', והוא גזירתו של יוצר בראשית, שטר חוב בידו לגבות מישראל, וזה שאמר דהוה מסקא בבי אבא אלפי זוזי... כמ"ש שלמה בשיר השירים "כרם היה לשלמה בבעל המון נתן את הכרם לנוטרים איש יביא בפריו אלף כסף", והם במספר מכוון תרי"ג מצוות מן התורה ושי"ז דרבנן, הידועים למשכילים עם התורה עצמה, הנדרשת בשבעים פנים, הם מכוונים במספר אלף ממש, והם הפירות שמרויחים הצדיקים בתורתם ועבודתם, שהם אלף עלמין הכסופין המבוארים בזוהר הק'. וחוב זה מוטל על ישראל, להביא פירות מעשיהם הטובים, במספר הנ"ל.
עח) וח"ו כשאין עושין רצונו של מקום, נשארים חייבים אלפי זוזי להאי כודנייתא עקרה, ומזה היא מוציאה תולדות הנבראים בכל עת ע"י עוונות ישראל, והם הגובים חובותיו... ויש גירסא בש"ס "מאה אלפי זוזי", וי"ל שרמז על כלל ישראל, שהם נמנים תמיד בחשבון ששים רבוא, שהם אוכלסא שלימה, ומאה אלפי זוזי הם שש מאות אלף מעה, שמעה הוא המטבע פחותה מן התורה, ונקרא "כסף", כמ"ש רז"ל "הטענה שתי כסף" [שבועות לח ע"ב]... והיינו שהחובות של כל ישראל, שיש להפרדה הזאת, שהוא אדם בליעל, גורם לו קיום והולדה לשעתו, עד שיגיע קץ הימין. וע"ז השיבו לו וכודנייתא מי קא ילדה, ר"ל שמכיון שאנו רואים הצלחת האומות ורוב אריכות ממשלם, מה שאי אפשר להיות אם היו באמת נאחזים בסטרא דשקרא. והשיב להם הי נינהו מילי דכדיבי, ר"ל שממשלתם וקיומם הוא עצמו דבר שאינו, וכמ"ש "הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו", וכתיב "כל הגויים כאין נגדו", שחיותם אינו מצד עצמם, אלא מצד הקדושה המלובשת בהם מצד עוונות ישראל... ובסור הסיבה, יסור המסובב, בעת הסתלקות השכינה מגלות... ואז "ונתן כל האלות האלה על אויביך", ונמצא שבאמת אין להם מציאות כלל.

(רבי יצחק אייזיק חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש לשבת שובה, אותיות עג-עח)

האמת והשקר הוא סוד הקדושה והסטרא אחרא... וכמ"ש (שבת נה ע"א): חותמו של הקב"ה אמת. והוא כלל כל המציאות, שהוא רת"ס, שהוא ראש ואמצע וסוף האותיות, שע"ז מורה שם הוי"ה הי' הוה ויהי', והוא סוד רב"ג, שכל עולם מתחלק לג' אלו, והם סוד ג' עלמין בריאה יצירה עשייה, שהם ג' חלקי הפרצוף בכלל אדם שלם, שבריאה הוא ג"ר הראש, ויצירה גופא גויה, ועשי' בטן כידוע. וכנגדו הוא בסט"א ג' אתוון שק"ר, שהם בשמאלא דג' עלמין י"ש ח"ק ט"ר כמ"ש רבינו בליקוטים. וכל שקר שאין בו אמת בתחילתו אינו מתקיים, כי בבריאה ימינא ושמאלא כולו טוב, רק שמשמאלא יש אחיזה לשקרא, והוא ש' דשט"ן שיש לו אחיזה מש' דישחק, שבירידתו למטה הוא נותן כח לשלוחי הדין לפעול... וענין נטילתם אות ש' הוא דבר עמוק, כי ידוע שסט"א הוא אל אחר דאסתרס ולא עביד פירין, שהם משברי כלים, סטרא דפרודא, שאין להם מתקלא ואין להם קו האמצעי המייחדם... והוא על דרך אמרם "עושה שלום במרומיו" - בין אש ומים, ימינא ושמאלא. ואין להם אחיזה בקו האמצעי, רק ע"י עונות ישראל עושים בהם זיווג, שנותנים להם כח לאחוז גם באמצעיתא. והוא סוד נטילתם אות ש', שיצירה ועשי' הם דוכר ונוקבא, ובהם מקננין זו"נ, ובזיווגא דלהון משתתף בהם שותף השלישי המייחדם, והוא בסוד אימא דמקננא בבריאה. וכמו כן בסט"א, עיקרם רק בז' תחתונות לבד, שהם בב' עלמין יצירה ועשיה, שהם ק"ר דשק"ר, וע"י עונות ישראל נעשה בהם גם ראש, שהוא סוד ש' דבריאה דשמאלא, שהוא נותן להם כח קיום בעולם, והוא ש' דשק"ר, והוא קצת הטוב שבהם, שבו יש להם קיום קצת, שבהם שולטים על הקדושה... והוא מ"ש כאן סבי דבי אתונא לריב"ח, שהוא אומר שהסט"א הוא אין ואין להם קיום ומציאות כלל, שיאמר להם במה יש להם קיום בעוה"ז לשלוט בקדושה...
וע"ז השיב להם ריב"ח הוה לן כודנייתא וכו' שהוא פרד שאין עושה פירות ואין לו זיווג כלל, ואעפ"כ יש בו מציאות זיווג, והוא סמאל ונחש, שע"י עונות ישראל עושים זיווג ביניהם, והוא מה שממציאים כוחות הסט"א שהם המענישים את ישראל, והם תולדות שלהם... אבל אחר שישראל מקבלים עונשם, מתבטלים ע"י כוחות הסט"א... וזה שאמר והוה תלי לה פתקא וכתוב בה דמסיק בבי אבא וכו', ר"ל מארי דחובא דחיק, שעונות ישראל הם החובות, שהסט"א הם הגבאים המחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם וכו'. ובזה הי' לה זיווג וילידה... והם נגעי בני אדם שמתילדים מזוג סמאל ונחש, והם שבאו מחובות כלל ישראל שהם ס' רבוא, שכל דור כלול מס' רבוא, שש מאות אלף, והם מאה אלפי זוזי, שכל זוז הוא שש מעה כסף כמ"ש (בכורות נ ע"א): שש מעה כסף דינר. אמרו לי' וכודניתא מי ילדה וכו', ר"ל כיון שאתם אומרים שאין מציאות באמת לסט"א, וכמ"ש (ישעיה מ, יז) "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו", שכוחם מצד ההעדר... א"כ מנין להם כח ההולדה והממשלה בעולם? וע"ז השיב להם הי נינהו מילי דבדיאי, ר"ל שזהו כח השקר שמעורב בו אמת בתחילה, והוא ש' של שק"ר, שבו יש לו אחיזה וכח ההולדה קצת עד שיבוער הרע מן הארץ.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

פירוש, האיך הוא עבודה דכדיבי, שעושה מעשים טובים קודם התשובה, שסובר שהם מעש"ט, ואינו כן כי אם להיפך כידוע (באה"ט או"ח סי' תקעא ס"ק א), ומצפה לשכר גדול (ומחמת שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (בראשית רבה פרשה ל, ו), משום הכי המשילו המצוות בלידה). וזה שסיים והוה תלי לה פיתקא דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי, פירוש, שמחוייב הקב"ה ליתן לו שכרו, והאמת הוא להיפך כנ"ל.
וז"ש וכודנייתא מי ילדה, פירוש, ששאלו היתכן שיצפה לשכר וידמה לו שעשה המצוות, הלא באמת הוא להיפך כנ"ל. אמר להו הי נינהו מילי דכדיבי, דהאמת הוא כן, והן הם מילי דכדיבי. דבוודאי כשעדיין לא עשה תשובה אי אפשר לעשות שום מצוה כנ"ל.
או יאמר מילי דכדיבי הוא, שאומר שמחוייב הקב"ה ליתן שכרו, והאמת הוא שאינו אלא מתנת חנם, ע"ד (קידושין ל ע"ב): אלמלא הקב"ה עוזרו כו'. וז"ש וכודנייתא מי ילדה, פירוש, הלא לולא ה' עוזרו כו' כנ"ל. לזה אמר זו היא מילי דכדיבי כנ"ל.

(רבי יוסף משה שפירא מזאלאזיץ, ברית אברם, פ' בא עמ' רלח)

ובספר אור הגנוז לצדיקים פרשת תצא האריך בזה... [...ומה שניתוסף בכתב יד הסגרתי בחצאי מרובע], וזה לשונו, בשם הבעל שם טוב: דאם התפלל אדם בכוונה גדולה [או... עשה שאר עשיה ומצוה ועובדא בכוונה גדולה], הבחינה שיבחין האדם את עצמו אם היתה עבודתו באמת לאמיתו ולשם שמים... אם [אחר... המצוה כנ"ל] הוא נשאר שפל בדעתו גם אחר העובדא... ולא יעלה בלבו שמגיע לו איזה שכר עבור זה, כי אומר [מהו עבודתי ותורתי נגד עבודת המלאכים שעבודתם בלי הפסק וכו'] לפי גודל גדולת הבורא... אזי הוא טוב באמת, אבל אם ישער בדעתו [אחר התפילה או התורה בכוונה הנ"ל] שכבר מגיע לו שכר עצום על זאת העבודה, [בודאי] הוא אינו טוב באמת, כי הוכיח סופו על תחילתו שעבודתו היה על מנת לקבל פרס...
[וזהו שאמרו לו סבי דבי אתונא לרבי יהושע אימא לן מילי דכדיבא, פירוש, אמור לנו איזה עבודה הוא עבודה שקריית, היינו שסובר האדם שהוא עובד ה' ובאמת אינו עובד ה' כלל אלא עובד את עצמו. אמר להו, הוי לן כודנייתא, פירוש, היה לנו אדם כזה שהיה כפרידה עקרה, שלא הוליד מימיו שום מצוות ומעשים טובים. וקא ילדה, פירוש, פעם היה מזדמן שעשה קצת מצוות ומעשים טובים, והבחינה והסימן הוא שהיה עבודתו שלא לשם שמים, הוא, דתלי ביה פתקא דמסיק ביה אבא אלפא זוזי, פירוש, שסובר בדעתו שכבר מגיע לו מבי אבא, פירוש מהקב"ה שנקרא אב העולם, אב הרחמן, כבר מסיק ביה ומגיע לו ממנו סך עצום. אמרו ליה וכודנייתא מי קא ילדה, פירוש, אדם כזה וכי אפשר לו להוליד שום מעשים טובים? אמר להו הי ניהו מילי דכדיבי].

(מקור מים חיים, על ס' בעל שם טוב, פרשת נח, אות קא)

אימא לן מילא דכדיבי. זה פלא, חכמים כאלו יבקשו מתנא פילוסוף אלקי, דברי תוהו לאמר להם כזב. אבל לענ"ד ע"פ ששמעתי מספרים מהגאון ר' יונתן מפראג ז"ל, שהיה לו וויכוח עס שר של בעהמען, ותמיד ניצח אותו. שאל הקיסר להשר: בושה לך שתמיד ניצח לך היהודי. אמר לו: לא מחמת חכמתו רק מחמת שאמת אתו. אנסה יחליף עמי וידבר ויטעון עבור אינם יהודים, ואני עבור יהודים, אז נראה חכמתו. כן אמרו סבי דבי אתונא: מזה אין ניכר חכמתך, כי אנו מדברין וויכוחין בדבר אמת, אבל נתווכח בדברים של כזב, ואין בהם רק וויכוחים, אם תנצחוני אז נראה אם חכם אתה. לכך שאלו שישאל מהם. ואמר להם המעשה כודניתא הוי לאבא וכתב קמיע ותלי לה בצוואריה דיזיף אלפא זוזא. ויש הרבה קושיות: כודניתא מי ילדא, מי תלה הקמיע בפנים, מה הפירוש דיזיף? אך הקושיות רק לכסיל, וחכם לא ישאל רק קושיא אחת: כודניתא מי ילדה - כיון דעיקר שקר ממילא בטל כל הקושיות. אכל המה חכמים שאלו רק עיקר כודניתא מי ילדה ולא יותר. אמר להם הי ניהו מילא דכדיבי - זה שקר שלכם כיון דעיקר שקר.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"ב דף לה ע"ג-ע"ד)

רצו לנסותו אם יודע הוא מסתרי הפוליטיקא של הרומאים, וכינו את הפוליטיקא של הרומאים בשם מילי דבדיאי, מפני שכל מי שהיה מרבה לשקר בפוליטיקא שלהם היה משובח. אמר להו הוה ההיא כודניתא דילידא והוה תלי ליה פיתקא וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפי זוזא - בדברי ימי רומי כתוב אשר אשה אחת, אשר היתה אשת הגדול שבזקני רומי, מתה מעוברת והרופאים הוציאו מבטנה ע"י ניתוח ילד חי אחר מותה, וכאשר גדל הילד המליכו אותו זקני רומי למלך עליהם. וזהו המלך הנקרא יוליוס צעזאר. וזה הדבר אי אפשר להיות, לפי שידוע לחכמי הרופאים, וכן נמצא בדברי חז"ל כמה פעמים [ערכין ז ע"א], שאם מתה אשה מעוברת ע"י שהרגוה רוצחים או שנדונה ע"י ב"ד למיתה, אז האשה מתה ראשונה ואח"כ הולד, אבל אם מתה המעוברת במיתה טבעית, אז העובר מת ראשון ואח"כ האשה. לפי זה נראה ברור אשר מה שכתבו הרומאים בדברי ימיהם שהרופאים הוציאו ע"י ניתוח ילד חי ממעי אשה מעוברת אחר מותה הוא שקר מוחלט, אבל באמת היה בזה צפון תרמית נכלי זקני רומי, מפני שרצו זקני רומי לייסד ממשלת מלך ברומי, אספו אליהם ילד אחר מילדי רומי ביום לדתו, והם הוציאו קול אל כל יושבי רומי אשר הוולד הזה הוציאו הרופאים ע"י ניתוח מבטן אשת הגדול שבזקני רומי אחר מותה, ומפני שאותו הגדול שבזקני רומי ואשתו היו להם בני משפחה שרים רבים נכבדים, עשירים וחכמים, לכן תלו זקני רומי את הילד הזה באותו זקן ואשתו כדי שיקל להם כאשר יגדל הילד למנותו למלך על כל מדינות רומי, מפני אשר גם משפחות הזקן ואשתו יעזרו להם בזה. ידוע שאות צ' נקראת בלשון רומי כמו אות ק' או כּ'. לכן כאשר רצה ריב"ח לומר לסדב"א תבת צודניתא אמר להם כודניתא: אמר להם היה ההיא צודניתא, אשה מעוברת שמתה ואכלו אחר מותה צודניתא שהיא סעודת הבראה, דילידא - אמרו עליה זקני רומי שהוציאו הרופאים ע"י ניתוח מבטנה ילד חי (ואמר להם בלשון הזה לרמז, כמו שאי אפשר לפרדה שתלד כן אי אפשר להוציא ע"י ניתוח ילד חי ממעי אשה הרה אחר מותה), וזה שקר מוחלט לפי אשר בארנו למעלה (בעלי התוספות [תוס' ב"ב קמב ע"ב ד"ה דהוא] הרגישו בזה וחילקו בין בעת לידתה ובין שלא בעת לידתה, אבל האגדה מספרת שהיה כתוב בדברי ימי רומי שהניתוח היה הרבה ימים קודם עת לידתה, לכן אין אחריות זקני רומי עלינו לתרצם), והוה תלי ליה פיתקא וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפי זוזי, הכוונה בזה שנולד הילד שזכרנו וזכותו בידו על ארץ מולדתו חוב גדול, והיא המלוכה, והמאה אלפי זוזי הוא משל על המלוכה. אמרו ליה וכודניתא מי ילדה - וכי אפשר הדבר להיות שאשה הרה אחר מותה יוציאו הרופאים ע"י ניתוח ילד חי ממעיה? אמר להו הי ניהו מילי דבדיאי, הרי שגם אתם מודים לי שהדבר שאומרים זקני רומי שקר מוחלט הוא.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, שאלה ד, דף ו)

אמרו ליה אימא לן מילי דבדיאי אמר להו הוה ההוא כודניתא דילידא והוה תלי ליה פיתקא וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי אמרו ליה וכודניתא מי ילדה אמר להו הי ניהו מילי דבדיאי מילחא כי סריא במאי מלחי לה אמר להו בסילתא דכודניתא ומי איכא סילתא לכודנתא ומילחא מי סרי
29-33

(אות ב)... ברית הוא בחי' מלח הממתיק מרירות ועצבון הפרנסה, כמובא בזוהר (ויחי דף רמא ע"ב): אלמלא מלחא לא הוי עלמא יכלי למסבל מרירותא... וזהו (ויקרא ב) "אל תשבית מלח ברית אלקיך", אלקיך דייקא, כי עי"ז נתקשר באלקות, ונתפרש מע"ז... וזה (כתובות סו ע"ב) מלח ממון חסר, כי ע"י מלח, נתמעט אצלו תאוות ממון.
(אות ה)... וזה פי' שאמרו סבי דבי אתונא, אמור לנו מילי דכדיבא, זה בחי' שקר, בחי' ע"ז, כמ"ש חז"ל (סנהדרין צב): כל המחליף בדיבורו כאלו עובד ע"ז וכו'. ואמר להם הוי לן כדנייתא וילדה, כדנייתא זו פרידה. זה בחי' ע"ז, דשרייא בפרודא, כמובא בזוהר (משפטים דף צה ע"א): שארי בחבורא וסיים בפרודא. וילדה זה בחי' רווח, המכונה בשם לידה. ואמרו לו וכדנייתא מי ילדה, כי ע"ז אל אחר אסתרס ולא עביד פירין (שם דף קג ע"א). והשיב להם, הי ניהו מילי דכדיבא. היינו השקר, שנדמה להם שמרויחין, ובאמת אינם מרויחין. ותלא לי' פתקא בצווארא דהוי מסיק בי אבא מאה אלפי זוזי, בי אבא, זה ע"ז, כמ"ש (ירמי' ב) "האומר לעץ אבי אתה". וע"ז היא חובה, שמכרעת את הכל לכף חובה. וכל המתדבקין בה הם בעלי חובות, כמו שאנו רואים בחוש, שזה המשא תלוי בצוואר בני אדם, שאין מסתפקין בממונם ולווין ממון מאחרים, ונדמה להם שהם משתכרין שכר הרבה, ואח"כ מתים בעלי חובות. ואם אינם מתים בעלי חובות, הם בחייהם בעלי חובות, ומטריחים את עצמם בטרחות גדולות, ומסכנים את עצמם בסכנת דרכים, בשביל שכר מועט, בשביל לשלם חוב אביהם, חוב ע"ז. כי מצוה לקיים דברי המת, וזה הדבר להם כמו צוואה מאביהם, שישלמו חובותיו. וזה שפי' מהרש"א, תלא לי' פתקא בצווארא, שטר צוואה. ואח"כ אמרו לו, מלחא כי סריא במאי מלחי ליה. כי תיקון של תאוות ממון, הוא תקון הברית מלח כנ"ל. ושאלו אותו, זה שתיקן בריתו, אם נפל לסרחון תאוות ממון, במאי תיקונו. והשיב להם בסילותא דכדנייתא. כי באמת יש עוד תיקון לתאוות ממון, היינו שיסתכל לשורש, שמשם בא כל הממון וכל ההשפעות. וע"י הסתכלותו שם, יתבטל תאוותו, כי שם בשרשה, השפע כולו אור צח ומצוחצח, ותענוג רוחני, ואין מתאוה (נ"א: מתעבה) אלא למטה. ומי הוא הפתי יסור הנה, להשליך תענוג רוחני, וליקח תענוג עב. אבל לזאת ההסתכלות א"א לבוא אלא עד שיתקן בריתו, כמ"ש "מבשרי אחזה אלוק", שבתחילה צריך לתקן בשר קודש, ואז יוכל להסתכל באלקות. ובשביל זה, עיקר התיקון של תאוות ממון, הוא ע"י ברית. וכשמתקן בריתו, א"א ליפול לתאוות ממון, כי ע"י מלח, תאוות ממון חסר כנ"ל. ושרש השפעות הוא מכונה בשם שליא, ששם מונח הולד, כי השליא הוא בחי' דלתי בטני, כי יש שני דלתות לאשה. כמ"ש (איוב ג) "כי לא סגר דלתי בטני" (לקמן מה ע"א). ונעשה משני דלתין צורת מ"ם סתומה, ששם מונח הולד, והוא בחי' מ"ם יום של יצירת הולד (נדה ל). וכן יש למעלה דלתי שמים שמשם נולד השפעות, כמ"ש (תהלים עח) "דלתי שמים פתח וימטר עליהם כעפר שאר" וכו'. וזה שהשיב להם, בשליא דכדנייתא, הוא תיקונו של זה השומר הברית, כשנופל לתאות ממון. ואמרו ליה, מי איכא שליא לפרידה, כי ע"ז אין לה אפילו בית ולד. אמר להם, ומילחא מי טריא, כי באמת מי שתיקן הברית, אינו נופל לתאוות הממון... [תוספת של תלמידו:] מלחא כי סריא, זה שנפל לסרחון תאוות הממון כו'. וע"כ אפקוהו בלשון כי סריא, שהוא לשון הנאמר בע"ז כמ"ש (שמות לב) "סרו מהר" וכו', כי המשוקע בממון עובד כל הע"ז כנ"ל, וע"כ על כל מטבע חקוקה הע"ז.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה כג)

הוה ההוא כודניתא דילידא והוה תלי ליה פיתקא וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי אמרו ליה וכודניתא מי ילדה אמר להו הי ניהו מילי דבדיאי
30-32

מצינו במדרש, שאברהם ושרה לא היה כלל בכח טבעם להוליד, כפרידה. ואמר להם דבר פלא, שהפרידה ילדה, והוי תלי לה פיתקא וכו', כלומר ששרה ילדה בן, והקב"ה הבטיח עליו "ואת בריתי אקים את יצחק". ע"ז ענו, וכודניתא מי ילדה, שלא ילדה אלא הביאו אסופי מן השוק ואמרו בננו הוא, וכדמצינו בב"מ פז, שכך אמרו ליצני הדור. ע"ז השיב להם הי ניהו מילי דכדיבי, אצלכם הוא דבר כזב ולא אצלנו, שהרי נעשה נס ויכלה שרה אמנו להניק את כל הילדים שהביאו לה, וכדברי חז"ל שם.

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' פט)

השקר היותר גדול אשר בימינו נמצא בגידול הבנים... בחדר מוריהם ילמדום המורים אמיתת תורה ומצוות... ובבואם עם הספר לבית אמם ולחדר הורתם יראו בעיניהם היפך הדברים, לא חודש ולא שבת קרא מקרא, ידים לטומאה ומסואבות לנבלות וטרפות לא אסורות... חדשים לבקרים יעמדו שועלים מחבלים כרמים כרם ד' בית ישראל, וירצו לחדש בהתדמות לאחרים עבודת בית ד' מקדש מעט, עיקרי הדת התורה והמצוה כלא היו... ושקר בימינם שקר המוחלט. פעולות חטאה יחברו ויתאימו בידיהם לא טהורות, חדש בישן, התדמות בדביקות, הירוס בבנין, כודנייתא ממש, פעולתם מורכבת מטוב ורע, ובשוקי בראי יפערו פיהם כי חלה גם ילדה פעולתם, פוק חזי כמה גדולות ונצורות פעלו ועשו, כמה מאות ילדים נערים ובתולות באו למקדש ד' מקדש מעט להתפלל ולהתחנן, הוה לן כודניתא וילידה... ואם כדבריהם כן היה יהיה האמת, מענה בפיהם: מה מצאו אבותינו בזה הבל, מדוע גם הם לא כן עשו... ולעקור נטוע מאז מקדם קדמתה... כי אם כבר היה כסאנו נתונה בין גדולי רומי, ומי יודע מה היינו משיגים... ואם כי אינם אומרים בפה מלא, אבל מחוי בידייהו, רומזים בידים וקורצים בעיניהם כאילו באמת כן הוא, כי להם ניתנה ארץ ואבותינו חטאו ואינם, ולא טוב עשו בעמם להחזיק במסורת... וזה שכתוב והוי תלי לה פיתקא וכתיב בה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי, ממעשיהם ניכר שרצונם לומר כי לא הם חייבים, רק שלומים לאבותינו אבות העולם כל אחד מגיע להם חוב גדול מבית אבותיהם יען אשר לא עשו להם וליהדות כראוי לפי שכלם הדל שדוף קדים. כן סיפר ריב"ח לסבי דבי אתונא. על זה אמרו לו וכודניתא מי ילדה - לא נוכל להבין את זה, האם אפשרות שישתמשו האור והחושך בערבוביא, והיש לקוות לבעל שכל ישר שכפירה תוליד אמונה... הלא כל בר דעת יבין כי שקר בימין האומרים כדבריך. על זה אמר היינו מילי דכדיבי, כי השקר אשר אינו ניכר לעין כל כי שקר הנהו, יתכן להצדיק את בעליו, יומצא להם התנצלות, כי שגו ברואה וחשבו נכון הדבר ההוא... לא כן דבר שא"א, דבר אשר שקרו ניכר וזיופו מוכח מתוכו, היינו מילי דכדיבי הן המה עיקר דברי שקר.

(רבי משה חיים ליטש-רוזנבוים, לחם רב על סדור התפילה אות קכד, עמ' סג-סד)

מילחא כי סריא במאי מלחי לה אמר להו בסילתא דכודניתא ומי איכא סילתא לכודנתא ומילחא מי סרי
32-33

הקב"ה בא עם ישראל בברית, כמ"ש אצל כהנים (במדבר יח): "ברית מלח עולם". וכן אצל דוד נאמר (דברי הימים ב' ה, יג): "כי ה' אלקי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח". וכן בא עם כל ישראל בשלש בריתות כמ"ש בסוטה [לז ע"ב] ע"ש. ענין הברית - שנהיה לו לאשה, כמ"ש אצל אשתו של אדם (מלאכי ב, יד): "והיא חברתך ואשת בריתך" כו', וכמ"ש (סנהדרין כב): אין האשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי כו' בעלה הראשון. וז"ש "ואשובה אל אישי הראשון כו' ביום ההוא תקראי" וכו'. והענין של ברית מלח הוא שלא תופר הברית, כמו שא"א לעולם בלי מלח, כי א"א לדבר להתקיים בלא מלח שלא יסריח, וע"י מלח נתקיים לעולם. כן הוא ברית מלח שתתקיים לעולם. ושאלו, כיון שברית מלח שלכם נסרח, במה אתם מצפים שתבוא ותתחזק הברית, כמ"ש (ירמיה לא, לא) "הנה ימים באים נאום ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאום ד'". ור"ל אין האשה כורתת ברית וכו' כנ"ל, כמ"ש "כי זאת הברית" וכו' (שם). והברית שאנחנו כורתים עם הקב"ה הוא התורה כנ"ל בי"ג בריתות, וכמ"ש (ירמיה לג) "אם לא בריתי יומם ולילה" כו'. ואנחנו הפרנו תורתו כנ"ל "אשר המה הפרו את בריתי וכו' כי זאת הכרית וכו' ונתתי את תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה" וכו', ע"ש כל הפרשה.
אמר להו בסילתא דכודנייתא וכו' כנ"ל, "ובשלייתא היוצאת מבין רגליה" מתרגמינן "ובזעיר בנהא", וכן פירש רש"י. ואמרו [שבת קיט ע"ב]: אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות בית רבן... וענין הסליתא כמ"ש למעלה [עי' בשמו לעיל בענין עיבור הנחש] דמשיח אקרי בר נפלי [סנהדרין צו ע"ב] לפי שמפלת אותו בכל פעם. והענין, כמ"ש [סוטה כב ע"א]: קטן שלא כלו חדשיו - תלמיד שלא הגיע להוראה וכו'. ואם היו כל ישראל עוסקים בתורה ומצות, אז היה משיח ג"כ בגמר עיבורו. אבל בשביל שאינן עוסקים רק הקטנים, לכן לא כלו חדשיו גם כן למשיח, ומפלת שליא...
מי איכא שליא לכודנייתא? ומילחא מי סריא. שאלו אותו, אחר שכנסת ישראל עקרה בגלות ונתגרשה מבעלה, כמ"ש (ירמיהו ג): "לאמר הן ישלח איש את אשתו והיתה לאיש אחר וכו' ואת זנית רעים רבים" כו', האיך אתם מולידים קטנים לקב"ה, הלא בריתכם של התורה מופר מכל וכל? והשיב להם: מילחא מי סריא - וכי אפשר לברית מלח שתופר? כי עדיין אני אשתו, כמ"ש (ישעיהו נ, א): "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעינותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם". וכמו שכתוב "היתה כאלמנה" [איכה א, א] ולא אלמנה ממש אלא כאשת שהלך בעלה כו' [תענית כ ע"א]. ונמכרנו בעוונות, לכן היא מתקיימת על תינוקת של בית רבן שאין בהם חטא, כמו שכתוב [שבת קיט ע"ב]: דידי ודידך מאי? אמר לו אין דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא... ועדיין הברית קיים אלא שתתחדש לע"ל, כמ"ש (ירמיהו לג): "כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום וכו' גם בריתי תופר כו' הלא ראיתי מה העם הזה וכו' כה אמר ה' אם לא בריתי יומם וכו' גם זרע יעקב" וכו'. אלא שאין לנו בנים של קיימא להקב"ה בשביל מעשינו, כמ"ש בזוהר חדש: בעוד רכיכין וכו' ול"ל תוקפא אלא באינן ינוקין. וכן נאמר (שיר השירים א): "אם לא תדעי לך היפה בנשים", שהיא שואלת "איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים" בגלות, ואמר לה הקב"ה "ורעי את גדיותיך" - אלו תינוקות של בית רבן, ועליהם תתקיים. וגם בגלות אנחנו יושבין ומצפין לו, כמ"ש (הושע ג): "ימים רבים תשבי לי" (שם ב) "ואשובה אל אישי הראשון וארשתיך לי לעולם" וכו'.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' כט-לא במהד' תשיז)

מילחא כי סריא במאי מלחי לה אמר להו בסילתא דכודניתא ומי איכא סילתא לכודנתא ומילחא מי סרי
32-33

פי' כוונת שאלתם, נראה עיקר ע"ד שכתב המהרש"א, ששאלו אותו כיון שהקב"ה כרת עמהם ברית מלח, כמ"ש "ברית מלח עולם" וכו' (במדבר יח, יט), וכיון שהמלח כי סריא שוב אין לו תקנה רק להשליכו ע"פ חוץ, כי אין בו צורך, כמו כן אתם ישראל, כיון שהכרית עמנו ברית ונתקלקל בגלות, שוב אין לכם תקנה כי אם להשליכם. ומה שפי' המהרש"א בתירוץ נראה קצת דחוק. לכן נראה שאמר להם שמלחא, אף כי סריא, יש בו צורך, כדאמרינן בשבת (קכח ע"ב) שהבהמה, כשהיא מרחקת הולד, נותנין לה מלח ברחמה בכדי שתקרב הולדות. וא"כ יש בו צורך במלחא כי סריא - ליתן לשליית הבהמה. ומה שאמר להם בסילתא ד"כודניתא", הוא כפי' המהרש"א שהאומות נדמו לפרידה, כמו שאמרו בפסחים (נד ע"א) על הקרא ד"[הוא ענה] אשר מצא את הימים במדבר" (בראשית לו, כד), לפי שהי' פסול והביא פסולים לעולם. ולפי שדימו הם שביטל הברית עם ישראל וקיים עם העכו"ם, אמר להם כשם שא"א לומר שמלחא כי סריא תקנתו ליתן בשליית פרידה עקרה, לפי שאין לה זרע, כך אתם, א"א לומר שהברית מלח שנתקלקל אתנו - שיהי' בו צורך לכם, שהלא אין לכם זרע. ואמרו לו "וכודנייתא מי אית לה שליא", הכוונה כיון דכודניתא לית לה שליא, ושלכם נתקלקל, א"כ על מה אמר קרא ברית, ע"כ לאו כודנייתא הוא. אמר להם ודאי כודניתא אתם, רק "מילחא מי סריא", כלומר שלא נתקלקל הברית כלל, שעומד לזרענו אחרינו.

(נחלת יעקב, ויקרא ב, יג)

מילחא כי סריא במאי מלחי לה וכו' ומילחא מי סרי
32-33

הכוונה לענ"ד דהנה מלח ברית עולם, בזה מולח כל הקרבנות, ואם חלילה הקרבנות בטלים והי' חלילה בטל וחרב העולם. וז"ש מלחא כי סריא, היינו מה נעשה בזה לאחר שחרב בהמ"ק. וע"ז השיב ע"ד מ"ש הרב בעל העקידה פ' תצוה שאף שהמקדש חרב בכ"ז התפלה במקום קרבן הוא וקיים לעד. וז"ש מלחא מי סרי, והיינו שלא יתבטל.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכו ע"ד)

מילחא כי סריא במאי מלחי לה אמר להו בסילתא דכודניתא ומי איכא סילתא לכודנתא ומילחא מי סרי
32-33

כמ"ש (במדבר יח, יט) "ברית מלח עולם היא", שכל דבר המקיים דבר שראוי להתבטל והוא נותן לו קיום נצחי נקרא מלח, כמו שמלח שומר כל דבר שלא יסריח ולא יתקלקל והוא נותן תיקון מתוק לכל דבר כמ"ש (איוב ו, ו) "היאכל תפל" וכו'. והנה דבר הגורם גלגול וביטול הוא הסט"א, והוא כח העון הגורם חורבן וביטול לבריאה שהם מסוד שברי כלים מסוד התוהו. ולכן השי"ת ברחמיו רצה ליתן נצחיות לקדושה, הכין תקונה לרע שלא יחריב הקדושה, והם היסורים והגלות לישראל, וכמ"ש בפ"ק דברכות (ה ע"א): נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורים... מה מלח ממתק את הבשר אף יסורים ממרקין כל עונותיו של אדם. וכמ"ש "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו", "אם רעב שונאך האכילהו לחם וכו' כי גחלים אתה חותה על ראשו", שע"י שליטת הסט"א על הקדושה וכן האומות על ישראל, עי"ז מתבטלים, וכמ"ש (עובדיה י) "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם". והוא סוד ברית שנזכר אחר הקללות במשנה תורה, שהוא בעט' היסוד מלך הדר, שעל ידו ניתן תיקון לעולם אחר התוהו ואחר העברת הערלה מילה ופריעה, שהם ב' האומות אשר תפסו כל הישוב, ואז מתגלה חסד בפומא דאמה, והם ג' טיפין דג' מוחין, ג' חיצים וג' הויות בסוד לח"ם מל"ח. ומלחא כי סריא ע"י הערלה החופה על ברית מלח ע"י עונות ישראל... במאי מלחי לה? בשלייתא דכודנייתא, הם אומות העולם, שהם מסוד התוהו, סטרא דפרודא, אשר אין בהם כח הזיווג והתולדה... שכל זיווגם הוא ע"י עונות ישראל, ולכן אין בהם זיווג נצחי ותולדה קיימת, רק בסוד שליא לבד, כי ע"י יסורים הם כלים והולכים ע"י ששולטים על ישראל, והם היסורים שסובלים בגלותם, ועל ידיהם מתמתקין, ומתקיים הברית עם ישראל לעולם, מה שכרת הקב"ה עם האבות, והם ג' אבהן, ג' הויות שהם בסוד מל"ח. ומי איכא שליתא לכודנייתא וכו' - הם שאלו לו בחכמה: כיון שאתה אומר שאו"ה הם מסט"א שהם באמת תוהו ואין, מסוד הנפילי' שאין להם זיוג והעמדה, א"כ למה נמשכה ממשלתם זה זמן ארוך, והרי א"א לפרידה לילד ולהיות קיים?... וא"כ ע"כ שאין זה אמת, שהאמת הוא אתנו... וע"ז השיב להם בחכמה שא"א להיות כדבריהם, שהרי כבר כרת הקב"ה ברית עם האבות... וכל דבר שנכרת לו ברית הוא קיים לעד כמו ברית מלח... וא"כ ע"כ מה שיש להם לאומות קיום, אינו כדבריהם, שהמיר הקב"ה אותם בישראל, שכבר נשבע שלא ימיר אותנו באומה אחרת, וא"א לברית מלח שיתקלקל, א"כ ע"כ ממשלת האומות הוא לטוב לישראל, למתקם ביסורים, והוא רע להם, שבזה הם כלים והולכים ונמשלים באמת לפרידה זו שאינו מוליד, ומה שיש להם כח התולדה והזיווג אינו אלא בדמיון לפי שעה לבד ואינו מתקיים כלל.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

מילחא כי סריא במאי מלחי לה אמר להו בסילתא דכודניתא ומי איכא סילתא לכודנתא ומילחא מי סרי
32-33

והפרידות עיקר העושר, כלשון הבראשית רבה (סד, ז). והיינו כי זהו נחלת גוים, דענה הפסול הוא שהביא פסולים אלו. וישראל אסור להרכיב כלאים, ואי אפשר שיוולדו בבית ישראל כלל רק שלקחו ממה שהרביע גוי. ועל זה נאמר בריש פרשת עקב (דברים ז, יד): "ברוך תהיה מכל העמים, לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך", היינו שיקח גם הברכה של כל האומות, כי על ידי התורה זוכין גם לנחלת גוים ועמל לאומים, וכל הברכות השייכות להם גם כן, שהכל כלול בתורה שהוא דפוס כל העולם כולו... ולפי דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין [זוהר ח"ב דף קג ע"א], כל ברכת האומות הוא בדבר שאין עושה פירות, כפרידות דלא ילדה כמו שאמרו בבכורות.
ועל זה הוא רמיזות דברי ר' יהושע בן חנניא לסבא דבי אתונא, שם, כשאמרו ליה מלחא כי סריא, דשמעתי דהכוונה לברית מלח עולם דישראל, שחשבו שכבר נתקלקלו ושמעתה הם הנבחרים. ועל זה רמז להם דהם הכודנייתא שאין עושה פירות כלל, ואי אפשר כלל לבחור בהם, ועל כרחך דמלחא לא סריא. ועל כן כשברכם בברכת העמים, אמר "לא יהיה בך עקר" וגו' - שכשיבואו הברכות לך, לא תקלטם כמו שהם אצלם עקורים מלעשות פירות, דבך לא יהיה עקורים כלל. וכשהגיע ליד ישראל בקדושה הוא בריבוי עצום, עד שזבל הפרידות עדיף מכסף וזהב המלכים. דכספו וזהבו דיצחק או דרבי, לא שייך להעריך עם כספו וזהבו של אבימלך ושבור מלכא, שאינם מערך אחד כלל, דזה בקדושה וזה במסאבו. רק הפרידות שהם גם כן מדידהו, וגם כן לא הפרידות עצמן דמשבאו ליד ישראל טיהרו, רק זבל הפרידות הנשלח לחוץ ולקחם האהורייריה והרועים. ואף זה אחר שהגיע לידי ישראל ושרתה ברכת ה', היה יותר מכסף וזהב שלהם.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, ישראל קדושים אות ה)

מילחא כי סריא במאי מלחי לה אמר להו בסילתא דכודניתא ומי איכא סילתא לכודנתא ומילחא מי סרי
32-33

הכוונה ע"פ מאי דכתב העיקרים במאמר רביעי דהקב"ה כרת כרית עם בני ישראל, ותקוותנו שברית עולם לנו, ולא נאבדה תקוותנו שחתם בצאצאינו אות ברית קודש אף שאו"ה אומרים נואש, אבדה תקוותנו, על המילה נכרתו שלש עשרה בריתות, תקוותנו חזקה שיוסיף לגאלנו גאולה אמיתית. וזהו מלחא - ברית מלח נכרת עמכם, ונתקלקל ואבדה תקוותכם. והשיב בשליא דכודניתא, ע"פ רעיונם שישארו בגולה בין או"ה, אבל ממלכה לבדה לא תהיה. ושאלו מי איכא שליא לכודניתא, והשיב להם מעין שאלתם מלחא ג"כ לא סריא - הברית אשר כרת הקב"ה עמנו וצאצאינו חתם באות ברית קודש, אנחנו בטוחין שיגאלנו שנית.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"ב דף לה ע"ד)

מילחא כי סריא במאי מלחי לה אמר להו בסילתא דכודניתא ומי איכא סילתא לכודנתא ומילחא מי סרי
32-33

איתא בגמרא: מילחא כי סריא במאי מלחו לה אמר להו בסילתא דכודניתא וכו' וכודניתא מי ילדא וכו'. מלח הוא מדת היסוד, שלמלח כח וחריפות שמעמיד ומקיים הכל, כמו כן מדת היסוד. מילחא כי סריא היינו שנתקלקל מדת היסוד. וכודניתא מי ילדה - הכוונה להא דאיתא במדרש (בראשית רבה פרשה מא, ו): אברהם אבינו פרידה עקרה שאינה יולדת, והעלה אותו הקב"ה למעלה מכפת הרקיע ואמר לו "כה יהיה זרעך". היינו אף שהחטאים מקלקלים, יש מקום גבוה שאין שולט שם שום פגם וחטא, וזה בסילתא דכודניתא, שישנם עצות שנמשכים ממקום גבוה עבור כל איש ישראל שיוכל לתקן הכל אף שנופל.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, במדבר שבועות, תרסט)

מילחא כי סריא במאי מלחי לה אמר להו בסילתא דכודניתא ומי איכא סילתא לכודנתא ומילחא מי סרי
32-33

אמרו לו: אתם עם היהודים, שיש לכם תורה מלאה מדות טובות ומשפטים ישרים, ואתם מוסרים את נפשכם לקיימה, וגם אתם הייתם הראשונים להודיע לכל באי עולם מציאות ה' ואחדותו, וכמו שהמלח מתקן את הדבר הנמלח וגם משמר אותו שלא יתקלקל, כן האומות עכו"ם שאתם גרים ביניהם יתוקנו על ידיכם בעשיית הישר והטוב וגם באמונת ה' ואחדותו, וכ"ש שלא ישחיתו עוד את דרכם כמו שהשחיתו בימים מקדם, מהראוי היה שהאומות עכו"ם שאתם גרים ביניהם יהיו אוהבים אתכם בעד פעולתכם הטובה, וכ"ש שלא לשנוא אתכם, ובכל זאת אנו רואים ההפך, שלא עוד שאינם אוהבים אתכם אלא ששונאים אתכם. מה היא הסיבה לשנאת העכו"ם לכם, ומה היא התרופה להעביר את שנאתם לכם מכם? אמר להו בסילתא דכודניתא - התרופה לחבב אותנו היהודים בפני האומות עכו"ם וכ"ש שלא ישנאו אותנו, היא השליה של הכודניתא, הם ירושלים ובית המקדש שהם בארץ ישראל (כינה את ארץ ישראל לכודניתא שהיא פרידה עקרה, מפני שהעכו"ם אומרים עליה שהיא עקרה ולא תלד עוד, כמו שאמר הכתוב רני עקרה לא ילדה"; וכינה את ירושלים ובהמ"ק לשליה, שכשם שהולד בטרם צאתו מרחם עיקר חיותו וקיומו הוא בהשליה, כן עם ישראל קודם שיצאו בגלותם היתה עיקר חיותם וקיומם בירושלים ובהמ"ק), כאשר ירחם ה' עלינו ויקבץ את נידחינו ויטענו בגבולנו ויבנה את מקדשנו, אז יכירו כל האומות עכו"ם לאהוב אותנו, אבל כל זמן שאנחנו היהודים בגלותנו, אין עצה ותחבולה להעביר את שנאת העכו"ם מעלינו, שסיבת שנאת העכו"ם לנו הוא מפני שכן גזר עלינו אלהינו, כמש"כ בתורתנו "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך", שכל זמן שנהיה בגלותנו לא יהיה לנו מנוח ומרגוע, כדי שיהיו עינינו ולבנו תמיד אל אלהינו ואל מקדשנו ואל ארץ אבותינו. ומי איכא סילתא לכודניתא - אמרו לו: וכי אפשר הדבר שתבנה עוד ירושלים וגם בית המקדש יבנה? הלא הדבר אינו באפשרות, כמו שאין באפשרות לעקרה שתלד. ומילחא מי סרי - אמר להם: וכי באפשרות הוא למלח שיסריח? ובכל זאת אנו רואים שנהיה הדבר הזה אעפ"י שאינו באפשרות, לכן אנו יכולים להאמין ולקוות שתבנה עוד ירושלים עיר הקדושה וגם בית המקדש יבנה אעפ"י שלפי ראות עיניכם אין הדבר באפשרות.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, שאלה ד, דף ז ע"א)

מילחא כי סריא במאי מלחי לה אמר להו בסילתא דכודניתא ומי איכא סילתא לכודנתא ומילחא מי סרי
32-33

במס' סופרים פט"ו הל' ח: נמשלה התורה כמלח, והמשנה כפלפלין, והש"ס כבשמים וכו'. ואמרו בברכות ה: נאמר ברית במלח, וברית ביסורין, מה מלח ממתקת את הבשר, אף יסורין ממרקין עוונותיו של אדם. וכן לימוד התורה ממרקת עוונותיו של אדם. ומצינו במדרש: אשרי האדם שיסורין שלו מן התורה, שנאמר "אשרי הגבר וגו' ומתורתך תלמדנו". ואמרו חז"ל שאין העולם מתקיים בלא תורה. ושאלו: מילחא כי סריא, ר"ל אם סרו ישראל מדרך התורה, באיזה סגולה יכולים להתקיים. והשיב להם בסילתא דכודניתא, בזכות יצחק שנולד משרה, שאמרו שהיא כודניתא... והקריב את עצמו לד' כמ"ש במדרש וירא נ"ו מי"ג: בשעה שישראל עושין עבירות, יעמוד להם זכות יצחק. אמרו לו ומי איכא סילתא לכודניתא. והשיב ומילחא מי סרי, ר"ל שלא סרו ישראל מדרך התורה, כי "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם" (עובדיה א, י), ר"ל כי רוב החטאים של ישראל שעוברים על הגבול או גונבים מכס מה שקצבת עליו ואין לו להתפרנס, וא"כ מחמס שלך שאתה מטיל עליו תכסך בושה, ולמה עשית לו גבול "געטו"... ואח"כ אתה מעניש אותו על עברו הדרך. וכן אמרו במדרש: לעתיד הקב"ה נוטל את עוונות של ישראל ומטיל על עשו, כי הוא גרם להם ואין עליהם אשם.

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' פט-צ)

מילחא כי סריא במאי מלחי לה אמר להו בסילתא דכודניתא ומי איכא סילתא לכודנתא ומילחא מי סרי

[מלח רומז לקרבנות, שנאמר "ולא תשביח מלח ברית". ונאמר על מתנות כהונה "ברית מלח עולם". (נח ע"א) וכן הנשמה נקראת מלח ביחס לגוף, כמו שנאמר בנדה לא ע"א, שנטילת הנשמה מהגוף היא כמו נטילת מלח מבשר, שאז הבשר ראוי רק מכלב. וכן גאולת מצרים אפשר לכנותה "ברית מלח", כי ה' הוציאנו ממצרים ע"מ שנקבל עלינו אלקותו. (נח ע"ב) ולכן כשעברו את התורה, נענשו ב"גפרית ומלח" (דברים כט, כד), כיון שהפרו את ברית מלח, היסוד העיקרי שמקיים את כל התורה. סבי דבי אתונא רצו להכחיש את השארת הנפש, ואת תקוותנו לגאולה (שמבוססת על יציאת מצרים, כדברי ר' יהושע בר"ה יא "ליל שימורים" - לילה המשומר ובא לגאולה העתידה), ואת מצוות הקרבנות ושאר מצוות התלויות בארץ. ולכן הקשו, הרי אנו רואים שנפש האדם תכלה במות הגוף, וכל עם ישראל נפל מקיומו בימי קדם, והקרבנות והמצות התלויות בארץ בטלו. (נח ע"ג) הם טענו, הרי מלח שלכם הסריח, קיומם של הדברים הללו אבד מהעולם, מדוע אתם עדיין מאמינים בדברים אלו? (נט ע"א) והשיב ר' יהושע שכיון שפרדה לא יכולה ללדת, אין לה שליה, כי ה' לא בורא דבר לבטלה. וכן אין בפעולות ה' בעולם שום דבר לבטלה, וכיון שה' הבטיח את הדברים הללו, הנשמה והקרבנות והגאולה, הם יהיו קיימים לעולם, כברית מלח עולם.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף נז ע"ד-נט ע"א) לטקסט

ח: ומילחא מי סרי
33

יראה הרי מקיימת את הכל, כדאיתא בגמ' (שבת לא ע"א): "יראת ה' היא אוצרו" וכו' - משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין וכו' עירבת לי בהן קב חומטין וכו'. וזה שכתוב כאן (כו, ט) "והקימותי את בריתי אתכם", כמו שאיתא בנח (רש"י בראשית ו, יח): ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו. קב חומטין הוא ארץ מלחה כדאיתא ברש"י, היראה מקיימת את הכל כדאיתא בגמ' ומילחא מי סרי.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, ויקרא פרשת בחקותי, שנת תרצב)

בני לן ביתא באוירא דעלמא
33-34

יש לבוש לכוחות הנפש בזה העולם, והם ככל עניני העולם. וצריך שיעשה לו לבוש של חיי עד, היינו שמה שהוא מלובש בו במה שהנפש מלובשת בכוחות מעניני זה העולם כולו, הכל הוא רק אור ה' יתברך, וזה מדריגת חיה. וקנין בית רצה לומר מקום קבוע המקיפו. כענין ששמעתי על גמרא דבכורות בני לן ביתא באוירא דעלמא, כי באמת בית של נפשות הישראלי הוא באוירא דעלמא, שאין לו תפיסה בשום דבר. והמקום קבוע הוא אוירא דעלמא [שאינו שום מקום קבוע כלל - זהו קביעותם].

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' יג במהד' תשס"ב)

ח: בני לן ביתא באוירא דעלמא
33-34

ובתורה יש ריח, כצחות לשון חז"ל "ריח תורה" [כלה רבתי פרק א הלכה ה] כי הריח הוא מרחוק, וכך התורה גם בעידנא דלא עסיק בה כמו שאמרו בסוטה (כא ע"א)... וישראל העצם ריח טוב, וכמו שאמרו ז"ל (שבת פח ע"ב בתוס') "נרדי נתן ריחו" על מעשה עגל ולא כזב... כי ישראל ותורה אחד, וכמו שיש להתורה מעלת הריח כך לישראל. ותורה עץ חיים, כי דבר זה עצם החיים שיש לו גם כן ריח טוב מרחוק כנזכר לעיל, כי ריח דבר שאין בו ממש ויש בו הנאה, זהו חיים אמיתיים, שאין ההנאה מדבר שיש בו ממש. וכמו ששמעתי על בני לן ביתא באוירא דעלמא שזה מקום ישראל שאין נתפסים במקום גשמיי.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, קומץ המנחה חלק ב אות סט)

בני לן ביתא באוירא דעלמא
33-34

כל חטא הוא יציאה מהשורה, אבל חטאי בני ישראל הם באמת כשנים הללו שסדורות ובאות וכו' כמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פט ע"ב), היינו שגם זה מהסדר שיהיה דבר יוצא מהסדר איזה פעם. וזהו אות הל' שהוא מכלל שורת האותיות אף שהוא יוצא מהשורה, ועל כן דבר זה הוא לישראל לבד ולא עשה כן לכל גוי, דשורש כנסת ישראל הוא ממקום זה ודיירי בההוא מגדלא [הקדמת הזוהר (ו ע"א): במגדל הפורח באויר]. וזה שאמרו סבי דבי אתונא בני לן ביתא באוירא דעלמא, שידעו ענין ישראל שהם דרים במגדל הפורח באויר, היינו שאין להם יסוד קבוע בשום דבר. ואף על פי שכבר ניתנה תורה בהגדרת המעשים, מכל מקום הם חוטאים כל השנה ויוצאים משורת התורה המגדרתם, וכסבורים אומות העולם שכבר הזניחם ה' יתברך, וכמו שאמרו ז"ל בעגל (תנחומא פקודי ב), ואחר כך בא יום הכפורים ומתכפר להם, ועוד נעשים מזדונות זכויות.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, מחשבות חרוץ אות יב)

בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא
33-34

הכוונה שהם שאלו, אחר שהנביא אמר "שמים כבגד תבלה" וכו', היכן תהיון קיימים אחרי כי לא יהי' יסוד? ועל זה אמר שם ותלא בין רקיע לארעא, היינו שיהיה לנו שם אף אחרי שיחרב העולם, והיינו שא"א בשום חכמה ופעולה אנושית לעשות כן, רק אנחנו בשם ד' נעשה כן ויהי לנו עמוד חזק.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכו ע"ד)

בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא
33-34

ישראל אין להם שום מקום בעולם, דוגמת ה' יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו... כי אין להם תפיסה במקום מיוחד, כמו שאמרו על מאמר בני לן ביתא באוירא דעלמא, כמו שאמרו נתן ליעקב העולם הבא ולעשו העולם הזה. ואין להם תפיסה בעולם הזה אלא על ידי ניצוח, כמו שאמרו (תענית ט ע"א): עשר בשביל שתתעשר, כאשר מנצח תאות העושר על ידי מעשר וחלוקה לעניים שאינו חפץ כלל בעושר, על ידי זה יוכל להשיג עושר. וכן כל הבורח מן הגדולה הגדולה [רודפת] אחריו (עירובין יג ע"ב). וזהו הטענה: אומה של בזוזים אתם (בראשית רבה א, ב), והתשובה: עולם ומלואה של הקב"ה, וה' חלקנו כמו שכתוב (דברים לב, ט): "חלק ה' עמו", והוא מקומנו. וזהו התשובה: אמר שם ואוקמיה באוירא דעלמא. וזה שמובא בזוהר (לך לך עט ע"ב) דארץ ישראל היה צריך להיות מקודם ביד הכנעני כמו בת שבע לדוד באוריה, דלהם אין מקום מיוחד להם בפני עצמם רק על ידי ניצוח.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, קומץ המנחה חלק ב אות י)

בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא
33-34

...ובזה נבין בבכורות מאמר סבי דבי אתונא שאמרו לר' יהושע בן חנני' בנה לן ביתא באוירא אמר שם ואוקמי באוירא אמר אפיקו לבנא וטינא... המה כחשו בדברי חז"ל שת"ת נקראו בנאים שבונים ביחד בעולם העליון, לכך אמרו לו בנה לן ביתא באוירא. והראה להם, בית גשמי כדבריכם א"א, אבל הנשמה רוחני ומצוות רוחנים יכולין ע"פ אלקות לבנות, על כן אמר שם ואתלו באוירא.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"ב דף יב ע"א)

בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא
33-34

והענין כמ"ש (זכריה ה): "וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפים ולהנה כנפים ככנפי החסיד' ותשאנה את האיפ' בין הארץ ובין השמים וכו' ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער"... והענין... שלש נפשות של אדם, נר"ן... והרוח - בה הכבוד והקנאה, כמ"ש ורוח גבוה, גבה רוח, ורוח נכאה שהוא הקנאה תייבש גרם, כמ"ש (משלי יד): "ורקב עצמות קנאה". וכל הכבוד ומידותיה תלויין בהבלי עולם.... והוא ענין של שלשה בנים של אדה"ר... והבל עסק בעבודת הצאן, כמ"ש "ועשתרות צאנך" וכו', שמעשרות את בעליהן בקנינים המדומים... וידוע שנר"ן הם בראש ובטן וגויה, ששם נר"ן במוח לב וכבד כידוע, שהם נגד שמים וארץ ואויר כמ"ש בספר יצירה... ועל מדתו של הבל אמרו: כל מעשיך יהיו לש"ש, אפילו בענינים הגשמיים. והזהירו על מדת התאווה ביותר שכל אכילה ושתיה יהי' לשם שמים... הגוף נהנה במאכל והנשמה בכוונת האכילה לשמו כמ"ש בגלגולים... אבל מדת הרוח אין לו קיום, כי אין לו יסוד בגוף באכילה ושתיה, כי הכל למדות הנפש. לכן מדות הרוח אין לו קיום... וז"ש "והנה שתים נשים יוצאות", ואמרו (קדושין מט): אלו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל, שהן מדות הרוח כנ"ל... המדות נושאות את היצה"ר שמשכנו אצל מדות הקבועות בנפש ורוח, ולב כסיל לשמאל בין הארץ ובין השמים כנ"ל, שהמדות אלו הן בין שמים וארץ בלב ואויר. "לבנות לה בית בארץ שנער", והוא ענין בנין מגדל של דור הפלגה, שנאמר "וימצאו בקעה בארץ שנער" וכו', והענין כמ"ש שהאדם (עולם קטן) דומה לבית כמ"ש (איוב יד): "שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם", ור"ל הבשר הוא החומר והעצמות הן הלבנים, כמ"ש אביו מזריע לובן וכו' שהם קיומו של אדם, והבשר החומר קיומו שלו מאכילה, כמ"ש מרבה בשר וכו', והעצמות קיומם משתיה... ובעלי מדות של הרוח ראו שאין קיומם אלא שיבריחו מאכילתם ושתייתם למדה הזאת, ורצו לבנות בית לה. וז"ש "נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה ותהי להם החמר לחמר והלבנה" וכו', ואמרו "ונשרפה לשריפה" כי הלבנה קיומה בשתיה, וכל ששתייתו מרובה, עצמותיו שהן הלבנים - שרופין. "ונבנה לנו עיר" שהוא העה"ז הגוף, כמ"ש (קהלת ט): "עיר קטנה" וכו'. "וראשו בשמים", כמ"ש (איוב ב): "אם יעלה לשמים שיאו כגללו לנצח יאבד". וכן בעשו נאמר (עובדיה א): "אם תגביה כנשר משם אורידך נאום ה' זדון לבך השיאך מרום שבתו", שהוא הגאוה של עשו "איש יודע ציד" כנ"ל כמ"ש לקמן, "משם אורידך" - שאין לה קיום כנ"ל וכמ"ש לקמן. "ונעשה לנו שם" - בתי כנסיות, הכל לשם ולתפארת כמ"ש בזוהר. "פן נפוץ על פני כל הארץ" - שלא יהי' להם תקומה באויר. אבל הקב"ה מכלה מחשבתם ודעתם, שא"א להם זה ונתפרסם מפלתם. "ויפץ אותם" - שחזרו למדות של הארץ. וז"ש (סנהדרין כד ע"א): דיקא נמי דכתיב "לה", שלא נתקיים בנין זה של הבית באויר בין שמים לארץ.
וזה שאלו אותו, שאתם אומרים שקר אין לו רגלים, שאין לו אלא רגל אחת של הגוף, כמ"ש המפרשים שאין להם יסוד על מה לעמוד ענייני הגוף שהוא הרגל השניה, משא"כ אמת מלבן לבוניה [שבת קד ע"א], שיש לו קיום הלבינים כנ"ל, ולכן "ועצמותיך יחליץ כגן רוה", ברשע עונותיו חקוקים לו על עצמותיו, והמשיל היצה"ר של המדות לנשים כנ"ל. וידוע שעיקרן של כל המדות הם הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין כו' [אבות פ"ד מכ"א], והקנאה והכבוד הם במדות הרוח... וז"ש בני לן ביתא באוירא דעלמא, שכל מעשיהם של הגוים אינם אלא להתייהר, כמ"ש (ב"ב י)... ואמר בני לן ביתא וכו'. והנצחון שלהם היה שאנו אומרים "שפת אמת תכון לעד", שיש קיום לאמת בשמים, "אמת מארץ תצמח" כו', והלא באויר א"א לבנותו. אמר שם, שאמר לשם שמים, ולא יפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ותלא בזה בין רקיע לארעא, ואמר אסיקו לבנא וטינא משם, שתעלו מדות הנפש חמר ולבנים משם מן הארץ, אז אבנה לכם בית שם. ואחר שאין אתם יכולים לעשות, אין קיומם קיום. וזה הגרסא בקצת נוסחאות: ומי איכא דמצי לאסוקי התם? אמר: ומי איכא דמצי למבני ביתא בין שמיא לארעא. משא"כ בנו, "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", לכן "שפת אמת תכון לעד".

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' לא-לו במהד' תשיז)

בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא
33-34

(א) המתנגדים המבזים והמחרפים יראי ה', זה מחמת שמקבלים תורה מתלמידי חכמים שידין יהודאין. כי ת"ח שידין יהודאין הם מקבלים תורתם מהשידין, שיש להם תורה נפולה מאלפין נפולים... ואנשים חושבים שיבואו לאיזהו תועלת על ידם... והם האנשים אין משיגים שום תועלת, כי תורתם של אלו הת"ח אין לה כח להדריך את האדם בדרך הטוב... נמצא שעי"ז אלו בני אדם נופלים בכפירות גדולות...
(ב) וכשיש ליראי השם חרפות ובושות מהכופרים האלו, עצה על זה: "אנכי תולעת ולא איש חרפת אדם" (תהלים כב). לחרפות ובזיונות, הסגולה לזה בחי' תולע... כי תולע הוא בחי' אמונה, כמ"ש (איכה ד) "האמונים עלי תולע". והוא בחי' אברהם שהוא ראש למאמינים... אברהם שהוא בחי' חסד, בחי' אמונה, בחי' (שם פט) "וחסדי לא אפיר ולא אשקר באמונתי", בימין הזאת הוא מתגבר על אויביו, כי נעשה בבחי' (נחום ב) "אנשי חיל מתולעים". ובזה החסד הוא מתקן אלו האלפין הנפולים הנ"ל, בבחי' (שמות כ) "ועושה חסד לאלפים".
(ג) ולבוא לחסד, א"א לבוא אלא ע"י שיכניס ת"ח צדיקים לתוך ביתו...
וזהו שאמרו סבי דבי אתונא, בני לן ביתא באוירא דעלמא. כי אלו בני אדם הרוצים לערוך עבודתם ע"י התורה ששומעים מת"ח שידין יהודאין, ובאמת אין להם על מה שיסמוכו, והוי כאלו רוצים לבנות בית באוירא. כי ת"ח שידין יהודאין הם פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמוכו, כמו השידין שפורחים באויר. ואמר שם, וקם בין שמיא לארעא. היינו הת"ח האמיתי הוא בין שמיא לארעא, כתרגומו "כי כל בשמים ובארץ" [דאחיד בשמיא וארעא]. ואמר, אפיקו לי ליבני וטינא מהתם. כי טינא נכנס בלבם של אלו כנ"ל, ונעשה לבם לב האבן. וכשת"ח האמיתי רואה מחשבתם הרעה, אומר להם שיוציאו הטינא מליבם, שיוציאו הטינא שבלב האבן, ואל יכפרו בהקב"ה. כי הטינא ולב האבן מהתם, היינו מבחי' האלפין הנפולים הנ"ל, שהן בי' התם [כי ד' פעמים אלף עם הכולל עולה "התם"]. אמרו, מי איכא דמצי לאפוקי התם. שאמרו לו, מי יכול לעלות האלפין הנפולים. והשיב להם, מי איכא דמצי למיבני ביתא בין שמיא לארעא, היינו מי שבונה ביתו ע"י ת"ח האמיתיים. כי יש להם על מה שיסמוכו, כי ת"ח אמיתיים הם יסוד כל דבר. ומי שביתו בית וועד לחכמים, שבונה ביתו בבחי' "איש קדוש עובר עלינו תמיד נעשה עלית קיר" (מלכים ב' ד), אלו האנשים מעלין האלפין כנ"ל.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה כח)

בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא
33-34

מה שאמרו לו בני לן ביתא, נראה בכוונתם שאמרו לו: היאך אפשר מה שנאמר בנביאים "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וכו'" (ישעי' נד, י), דהיינו שיחרב העולם והישראל ישארו קיימים, ואיך אפשר שישארו באויר, ויבנו להם בתים באויר. "אמר שם, וקם בין שמיא לארעא" - הראה להם שיש כח בישראל לעמוד באויר. אבל אתם שאין לכם רק גשמיות, א"א לכם באמת לעמוד באויר. ולכך אמר להם "אסיקו לי ליבנא וטינא", כלומר אתם שצריכין דברים גשמיים, כיון שאין בכם רק גשמיות, א"א לכם למבני באוירא, ו[על כרחך] הבטחה זו לא יתקיים רק בישראל.

(נחלת יעקב, ויקרא ב, יג)

בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא
33-34

הענין כמ"ש רבינו בכ"מ שנר"ן של האדם הוא בג' מקומות, נפשו הוא מארץ, ורוחו מאויר, ונשמתו בשמים, ואינו יורד להתלבש באדם כי הוא עצמו נשאר בשמים, רק ניצוצות יורדים ממנו להתלבש באדם לסייעו לעבודת ה', והם בסוד אימא וזו"נ. ורוח ונפש של האדם הם בסוד מ"ה וב"ן, שהנפש עצמו מארץ, אין לה קיום נצחי, והוא מסוד ב"ן מעלמא דמותא. ותיקון האדם הוא שמתלבש בו רוחו, לחבר נפשו עם הרו"ח כדי שיתוקן גם הנפש בסוד התחי', והוא הנצחיות שגורם לנפש ע"י תורה ומצות, והוא הבית שבונה לו האדם ע"י מעשיו הטובים להיות לו מדור בעוה"ב לפי כבודו, וכמ"ש... במס' מו"ק (ט ע"ב): לחרוב ביתך וכו' וההוא עלמא ביתא וכו'. והנה סבי דבי אתונא הם היו המכחישים במעלת צורת האדם השלם, וחשבו שמותר האדם מן הבהמה אין, כי אין לו רק נפש היסודי מן הארץ לבד, וכשמת אז גם נפשו ורוחו מתים, שאין לרוח האדם קיום כי אם בעת שמתקשר עם נפשו היסודי בארץ, משא"כ כשנפרד מן הנפש. והם אותם שכפרו ג"כ בתחיית המתים, ואמרו שאין מציאות קיים ובית באוירא דעלמא לרוח, כי אם כשעומד על בטן יסוד הארץ, היינו בהתקשרו עם הנפש כמ"ש. וע"ז הראה להם בפועל נפלאות מתוה"ק, והוא מ"ש אמר שם וכו', היינו שהראה להם שכמו ע"י שם הקודש יכול האדם השלם להיות חי באויר השמים בלא עמידתו על בטן הארץ, כמו כן יש מציאות לאדם השלם ע"י תורתו ומעשים טובים שלו להיות חי בכוחו, וגם להעלות נפשו להיות להם בית נאמן קיים לעד, משא"כ הם, שאין להם חלק בתורתו ועבודתו ית', נשארים בנפש היסודי לבד בסוד שם ב"ן, שלכן אמרו (יבמות סא ע"א): אתם קרויים אדם וכו', הוא מ"ה וב"ן, אד"ם [בגימטריא מה] ובהמ"ה [בגימטריא בן]. וזה שאמר להם אפיקו לי לבני וטינא וכו', ר"ל שאתם שאין לכם אלא נפש שהוא מיסוד הארץ נפש הבהמיי, אינכם יכולים לעלות למדרגת האויר שהוא הרוח, משא"כ אדם השלם, שאף שבטבע אין לו קיום רוחני רק כל זמן היותו חי על האדמה, מ"מ ע"י תורה ועבודה יכול לבנות לו בית גם באוירא דעלמא, משא"כ הם.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

בני לן ביתא באוירא דעלמא וכו' אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא
33-34

פירוש, כי כל אומה עכו"ם יש לה אופיה, פירוש, יסוד בחשקם ותאוות לבם, כמו שאמרו ז"ל: אופיו של אומה זו לא תרצח וכו', פירוש, שיסודם הוא מקום זה ואי אפשר להם לשנותו כלל. ולכך לא רצו לקבל התורה. אבל כנסת ישראל מקומה הוא באוירא דעלמא, שאין לה שום יסוד קבוע, דלית לה מגרמה ולא מידי, רק מה שה' יתברך מאיר לה, פעם במידה זו פעם בזו. ואמר רבי יהושע שם ואמר להם אסיקו לי ליבני, פירוש שמצידו הוא יכול, רק הם אין יכולים, כי עכו"ם אינם כן.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' קעא במהד' תשס"ב)

בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא
33-34

בני לן ביתא באוירא אמר שם ואוקי בין שמיא לארעא, אמר אפיקו לי לבני וטינא. אמרו ומי יכול, אמר מי יכול לבנות בית באוירא [גירסת הגהות הב"ח]. שלעגו וצחקו על התנא, דידעו דעבודת איש הישראלי ותכליתו לעוה"ב בג"ע, כמאמר הגמרא בשבת פכ"ג על פסוק "כי הולך אדם לבית עולמו" - כל צדיק יש לו מדור מיוחד בג"ע. צחקו על זה, אמרו בני לן ביתא באוירא - התוכל? אך הוא השיב להם ברמז, כלומר אתם שכל יגיעתכם בעוה"ז ואין לכם עסק וידיעה באלקות ברוחניות ובשלמות הנפש, לא תוכלו, לא כן בני ישראל העוסקים בתורת ה' ובמצוותיו ופרושים מכל תאיות וחומריות ונקראים עם קדוש, המה יכולין לבנות בית נאמן בג"ע, ורוח תשוב אל אלקים בגנזי מרומים. לכך אמר שם ותלי עצמו באוירא, והראה להם: באלוקות יכולין. ושאל מהם: הבי לבני וטיני, לא יכלי, אמרי ומי יכול. אמר: אנשים כאלה בוודאי אין יכולין לבנות מקום דירה בגן עדן.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"ב דף לה ע"ד-לו ע"א)

בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא
33-34

אמרו לו: בנה לנו בית רוחני, ר"ל תן לנו עצה במה נזכה לעולם העליון לעולם הרוחני. אמר שם - אמר להם: ראשית צריכים אתם להאמין שיש אל אחד בשמים ובארץ. תלא בין רקיע לארעא - הגביה את חקירת עיונו בחקירות רוחניות למען הראותם עפ"י חקירות פילוסופיות אמיתת מציאות ה'. אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא - אמר להם: אם תעשו את השבע מצות שנצטויתם לשם שמים, אז תזכו לעולם העליון. כינה את המצות ללבנים ואת עשייתם לשם שמים לחמר, שכשם שאי אפשר לבנות בית חומה מלבנים בלא חמר, כן אי אפשר לזכות לעולם העליון בעשיית המצות שלא בכוונה לשם שמים, וכשם שהחמר מחבר את הלבנים לבנות מהם בית חומה גשמיי, כן עשיית המצות לשם שמים תחבר את המצות לבנות מהם בית רוחני.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, שאלה ה, דף ז ע"ב)

בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא
33-34

פילוסופי היונים מרביתם לא האמינו כלל בהשארת הנפש, כי הנפש תחיה חיי עד. ומהם אשר האמינו במקצת, שהנפש לבדה תחיה לנצחים, אבל הגוף משכן הנפש הוא יתפרד ליסודותיו, יכלה ויאבד, ולא יראה עוד חיים אחרי נופח נשמתו ממנו. וע"כ שמו כל כוחות נפם בעיונית לרומם הנפש, והתבודדו במדברות לעמוק בחקר אלוה, אשר בזה יחיו נפשם לחיי עד. לא כן היא אמונתנו. אנו מאמינים שגם הגוף יקום לתחית המתים... ויראה גם הוא בנועם ה', וצדיקים במלבושיהם עומדים, שע"י קדושת מעשה המצוה מתקדש גם החומר לעלות מעלה מעלה כמ"ש הנפוצות יהודה, שעבודת האדם בעוה"ז היא עבודת האלקימיא להפוך את החומר לרוחניי.
סבי דב"א לעגו לריב"ח על אמונתו כי גם הגוף מתקדש לעלות לגנזי מרומים, ואמרו בלעג שהוא כמו בניית בית באוירא דעלמא. כן יתכן שהגוף החומריי יעלה מעלה. כאן הראה ריב"ח את כח הקדושה ואמר שם ונתלה באויר. הראם בגלוי כי כח יש להקדושה לעלות גם את החומר למעלה. וא"ל אסוקו לי תיבנא וליבני. חסר לי את המכשירין לזה המעלים את החומר למעלה. חומרי עוד לא נתקדש כראוי, לא הפשטתי מעלי כוחות המושכים לארץ. לוּ היה לי כל המכשירין לזה, כי אז עליתי גם עתה לעיניכם בחומרי השמימה, כאשר כן היה לעולמים ביחידי סגולה אשר הקדישו חומרם כ"כ עד אשר לו בחייהם השמימה.

(רבי יעקב טאוושונסקי, אמרי השכל, דרוש ב, דף יא ע"ג)

בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא
33-34

בני לן ביתא באוירא דעלמא, כוונתם, במה שתתפארו שהנכם רוח התבל, בזה גופה תתראה בכם החלישות, דכל רוח הוא באויר, והאם תוכל לבנות עליו? הלא אין לו יסוד. ותספר הש"ס אמר, פירוש, תשובתו היתה שם תלא בין רקיע לארעא - ה' יתברך תלה לעם הישראלי בין שמים לארץ כמו הרוח, והוא יחבר את הענינים השמיימים והארציים ביחד, ולולא ישראל היו כל האדם אשר ע"פ האדמה רק ארציים. ובמה שתשיבוני הלא אין לנו יסוד, על זה אשיבכם אסיקו לי ליבני וטינא, עליכם להושיט לי חומר ולבנים לבנין הארץ, שגם אתם בהכרח תהיו שותפים אתנו לבנין התבל, וכמו שהרוח לא יוכל למשול בעצמו בזולת הארץ שהוא סובב הולך עליה, ובכ"ז הנה הוא רוח החיה באופני כל היקום אשר על פני האדמה, כן אתם הנכם עם הארציי, ואנו, המשותפים עמכם, הננו נותנים בכם רוח וחייתם. וכן יראנו הנסיון בכל אלפי שנות קיומנו, דהתפשטות התורה והאמונה באחדות בכל רחבי התבל, מיד ישראל סבא בא להם, ובכלל ישאו ראשונה את דגל הרוח בארצות פזוריהם, עם כל גלותם ושפלותם.

(רבי שמואל יצחק הילמן, אור הישר, על בראשית, פרשת תולדות, דף טז ע"ב-יז ע"א)

בכורות ח ע"ב - בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא אמר שם וקם בין רקיעא לארעא

[סבי דבי אתונא אמרו לר' יהושע, הרי עם ישראל גלה מארצו ואין לו בית, ואיך אתם קוראים לעצמכם "בית ישראל" או "בית יהודה"? אם אתם רוצים בית תצטרכו לבנות אותו באוויר. והוא ענה להם שאנחנו מאמינים בה' ואנחנו יכולים להתקיים גם בלי ארץ ויש לנו מקום אצל ה'. באמונתנו בה' אנחנו בונים בית בין השמים לארץ. וצריך גם תורה ומצוות - הם כמו הלבנים, חומרי הבנייה לבית. ]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 14-17) לטקסט

בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא מציעתיה דעלמא היכא זקפה לאצבעתיה אמר להו הכא א"ל ומי יימר אייתו אשלי ומשחו
33-36

ר"ל איך תוכלו להתקיים בצדק מאחר שאין לכם נחלת שדה וכרם, א"כ פרנסתכם מן האומות ולא בצדק, וחייכם רק באויר, אלא אתם רק עוסקים בתורה ולומדים. אמר שם, ותליא בין שמיא לארעא - אמנם שישראל עוסקים במילי דשמיא, בדברי תורה, אבל גם בארעא, ר"ל בדרך ארץ, חצי היום בתורה וחצי היום בסחורה, ואתם אוה"ע מחויבים לעסוק בבנין בלבנים וטיט.
אמרו, האיך יכול אדם למדוד חצי היום? כי בידי אדם אי אפשר לצמצם (בכורות יז). זקפה לאצבעתיה, שמראה באצבעו ואמר כן הוא, ואם אין אתה מאמין עליך להביא ראיה.

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' צ)

אמר שם תלא בין רקיעא לארעא

[עיין לקט ביאורי אגדות יבמות מט ע"ב על "אמר שם איבלע בארזא"]

מציעתיה דעלמא היכא זקפה לאצבעתיה אמר להו הכא
35

הכוונה ששאלו המרכז האמיתי היכן, שאין איש יוכל לדעת הנקודה הפנימית והאמצעי האמיתית שבפנימי ג"כ יש פנימי יותר. וע"ז השיב שלא יוכל לעמוד על מרכז האמיתי רק ה' לבדו.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכו ע"ד)

...סוד הנקודה שבתוך הד', ונעשית ה', שזהו הנקודה אמצעית כלל הד' ארבע רוחות, ארבע מיני אור, ארבע חיות, ארבע אופנים, ארבע יסודות, והנקודה אמצעית היכן היא, זהו הא, כלומר כאן, כמו שהשיב ר' יהושע לסבא דבי אתונא, ואין להסתכל חוץ למקומו רק בארבע אמות דיליה, שזהו מקומו של אדם [עי' עירובין מח ע"ב]

(רבי מנחם מנדל משקלוב, תמונת האותיות, דף רסד)

לא די מה שאדם לומד ומאמין בה', רק צריך לעשות מצוה בידים כמו צדקה ציצית ותפלין מזוזה ומעקה... ועפ"ז בארתי דברי סבי דבי אתונא בבכורות פ"א ששאלו לר' יהושע בן חנניה אמצעיתא דעלמא היכי, מחוי באצבעי, ומי יאמר, אמר אייתי אשלי ומשחי... ע"פ הנ"ל ניחא, ששאלו ברמז תכלית אדם והמרכז, אם על ידי אמונה בד' או מצות מעשיות בידים. על כן השיב והראה להם במחוג בידים, כלומר העיקר במצוות מעשיות.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"א דף ד ע"ב)

מציעתיה דעלמא היכא זקפה לאצבעתיה אמר להו הכא א"ל ומי יימר אייתו אשלי ומשחו
35-36

הענין כמו שכתבתי על פסוק "כעת יאמר ליעקב מה פעל אל" (במדבר כג), ר"ל כעת, מתחלת העולם עד המשיח כן ימות המשיח (בניסן ותשרי שהן זמן הגאולה לר"א ור"י), וכמ"ש "שמחנו כימות עניתנו", שלכן היום והלילה שוין, הגלות והגאולה. וז"ש (סנהדרין צז): העולם ששת אלפי' שנה, ב' אלפים תהו, ר"ל שאינו נחשב במנין העולם, ז"ש תוהו ב' אלפים, תורה ב' אלפים, משיח ב' אלפים. רק בעוונותינו שיצאו מה שיצאו. והוא סימן לימות הגשמים, שהלילה מרובה מהיום... וז"ש מציעתא דעלמא היכא - הַראֵה אמצע של ימות העולם. א"ל הכא כו' - אין בן דוד בא עד שתתהפך המלכות כולו למינות, ואמר רבא מאי קרא? שנאמר "כולו הפך לבן טהור" (סנהדרין צז)... ואמרו "הפך לבן" כי האדם מורכב מג' גוונים, אדום שחור לבן, כמ"ש "ויטע אשל", ראשי תיבות ג' גוונים, כיון שיתהפך למינות שהוא לבן מבחוץ, מראה סימני טהרה, והוא אדום חזיר מיער שפושט טלפיו סימן טהרה שלו, ובמ"ש "נגע צרעת" זה אדום, וכיון שנעשה כולו לבן, בא משיח.
וז"ש הכא: בכם תלוי מציעת העולם וביאת משיח, והם כולם מינים. א"ל ומי יימר? אייתו אשלי מתחו. הענין, כמ"ש (זכריה יג): "פי שנים יכרתו, השלישי יותר בה, והבאתי את השלישית וכו' וצרפתים כצרף את הכסף". והענין כי שני חלקי העולם, ב' אלפים תוהו וב' אלפים תורה, חלפו ועברו, שהפרו כנ"ל, "והשלישית ייוותר בה" - שליש של ימות המשיח, וכן נאמר (במדבר כד): "דרך כוכב מיעקב וכו' ומחץ פאתי מואב" וכו'. ונאמר (שמואל ב') "וימדד שבי חבלים להמית וחבל א' להחיות", והוא כנ"ל. וזה שאמרו אייתו אשלי ומתחו. ואמר אשלי על ענין ג' גוונים שתתהפך כולו ללבן מג' גוונים. וזה מוכח הכא כנ"ל.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' לו-לז במהד' תשיז)

י)... סבי דבי אתונא הם חכמי יון הקדומים, שהיו מפורסמים בחכמת הפילוסופיה בעיר אטונא במקדוניה, והוא הויכוח הקדום בין חכמי ישראל האמיתים... ובין חכמי הפילוסופיה הבדויה בחכמה אנושית, שהם לועגים על דברי חכמי ישראל, שאומרים שעיקר תכלית הבריאה הוא עולם השפל הזה, והוא האדם, באומרם: האיך אפשר לפועל חכם שיעשה כלים מאלפי רבואות אלפים דינרי זהב, בשביל לעשות בהם מחט אחד? כידוע מי שראה בספריהם, שהם אומרים שהתחתון מגלגלים השמימיים נכבד יותר ויותר מן האדם, ואי אפשר לומר שנבראו בעבורו.
יא) וידוע שתכלית ושלמות כל דבר הוא המרכז בעיגולו, שממנו ואליו נמשכים כל הקווים. וזה שאמרו במליצתם: אמור לנו אמצעיתו דעלמא היכא, ר"ל מרכז ותכלית בריאת כל העולם... מי הוא העיקר ומרכז תכליתם? וע"ז השיב להם במה שזקף אצבעו, שהוא האמצעי שבחמש אצבעותיו, שהוא הגדול שבכולם, שבזה רמז הכתוב שהמרכז האמצעי הוא יסוד הארץ והאדם אשר בעפר יסודו, כמ"ש "וכל בשליש עפר הארץ", הוא אצבע השלישי כביכול, ר"ל שרמז בזה שהארץ והאדם אשר עליה הוא מרכז כוונתו של יוצר בראשית.
יב) וע"ז אמרו לו מי יימר, שביקשו ממנו שיתן מופת וראיה לדבריו. וע"ז השיב להם... אייתו אשלי ומשחו, ר"ל שאנו רואים מדרך המודדים איזה מקום כמה ארכו ומשכו, לוקחים חבלים ומתחילים למדוד מראשית המקום עד סופו, ובמקום שכלה החבל, שם כלה מדתו, הרי העיקר הוא סוף המדה, לידע שבו נפסק, ושם הוא התכלית. וכיוון שאנו רואים שבריאת האדם על הארץ היה סוף כל מעשה בראשית, נמצא שבו עיקר סיום תכלית רצונו יתברך בעולמו, אשר בעפר הארץ יסודו, ובזה יש לנו מופת ברור שהאדם הוא שלימות ותכלית כל הנבראים.

(רבי יצחק אייזיק חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש לשבת פרשת בראשית, אותיות י-יב)

(א) דע שיש אור, שהוא למעלה מנפשין ורוחין ונשמתין, והוא אור אין סוף...
(ב) ודע שא"א להשיג אותו... אלא על ידי עשיית המצוות בשמחה. כי על ידי שמחת המצוה, נשלם הקדושה. ומעלה החיות והקדושה שבקליפות, בבחי' אחד עשר סמני הקטורת... וגלות השכינה, שהוא בחי' לב שהוא שמחתן של ישראל, עיקר גלותה, כשעצבות שהם הקליפות גוברים עליה... וזה הוא כשיצאו ישראל מהגלות, כתיב (ישעי' נה) "כי בשמחה תצאו". ובשביל זה, שע"י הקטרת מעלין מהקליפות חיותם, כתיב בהם (משלי כז) "קטרת ישמח לב". נמצא כשעושה המצוה בשמחה, אזי מעלה השכינה, שהיא המצוה, שהיא שמחת הלב, מבין הקליפות...
(ג) וכשאדם עושה איזה מצוה, יש כח בהמצוה לילך ולעורר כל העולמות לעבודת הש"י, בבחי' (שמות י) "בנערינו ובזקנינו נלך"...
(ד) וע"י ההתעוררות, היינו ע"י הליכה, נמשך ברכה לכל העולמות. וזה בחי' נה"י מלבישין את חג"ת, שהם הידים, שמשם כל הברכות...ועיקר הברכות מידים, בבחי' (ויקרא ט) "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם"...
(ה) ועיקר הברכה שנשפעין מהידים, הם שכל...
(ז) ובפנימיות ברכאן, שהוא דקות הברכאן, נתברך מהם המסדר והמיישב את השכל, שהיא בחי' כתר...
(ח) וכשעושה ומתקן את המיישב והמסדר שהוא הכתר כראוי, והמוחין רודפין להשיג האור א"ס, והכתר מעכב את השכל, כדי ליישב את השכל. וע"י הרדיפה והמעכב, אזי מכה המוחין בהמיישב והמסדר, ונעשין היכלין לאור א"ס... כמובא בזוהר פ' נח (דף סה ע"א)... ואיתעבידו תשע היכלין... ותשעה היכלין אלו, נעשין ע"י הבטישה, שמבטשין המוחין בכתר בשעת רדיפה...
וזה ששאלו סבי דבי אתונא אמצעותא דעלמא היכא. זקפא אצבעתא, אמר הכא. אמרו ליה מי יימר, אמר להו אייתו אשלי ומושחו. ששאלו אותו, איך משיגין אור אין סוף, שהוא אמצעא דעלמא, שממנו הכל שואבין חיות ושפע. זקפא אצבעתא, זה בחי' ברכות כנ"ל, בחי' "וישא אהרן את ידיו ויברכם" כנ"ל. היינו שע"י הברכות מבטשין המוחין בכתר, ונעשין היכלין כנ"ל. וא"ל מי יימר, מי הוא זה שיכנוס בהיכלי התמורות למקום הקליפות, להעלות משם הקדושה בבחי' קטרת כנ"ל, ושע"י עלייתו יתעלה הברכות כנ"ל. וזה מי יימר, לשון תמורה, לשון (ויקרא כז) "אם המר ימירנו". והשיב להם, אייתו אשלי ומושחו. היינו עיקר עליית הקדושה, ע"י השמחה. ולעתיד בצאת ישראל מהגלות בשמחה, כמ"ש "כי בשמחה תצאו", ואז יכלו הקליפות לגמרי. וזה אייתו אשלי, היינו על ידיכם ועל כרחכם יתבטלו הקליפות. כי אתם בעצמכם תביאו את בית ישראל מהגלות, הנקראים אשלי, היינו "חבל נחלתו". כמ"ש (ישעיה סו) "והביאו את אחיכם בית ישראל", שכל אחד ואחד מהגוים יביאו בידם את בית ישראל מהגלות, ע"י ריבוי השמחה שיהי' בעת הזאת, כמ"ש (תהלים קכו) "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה וכו', היינו שמחים". וע"י השמחה יתבטלו הקליפות, בבחי' (שמואל ב' ח) "וימדדם בחבל השכב אותם ארצה". וזה מושחו, היינו המדידה לכלות אותם.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה כד)

ד) וכיוונו במליצת לשונם הזה ויכוח גדול מה שכבר היה לעולמים בין חכמי או"ה ופלוסופים ובין חכמי התורה בענין הנבראים, מי הוא החשוב אצלו ית' יותר ועיקר בכונת הבריאה, שהפלוסופים דעתם שמלאכי השרת ושכלים הנבדלים התכלית החשוב בבריאה מן האדם מצד מעלתם וגדולתם ומקומם, שאינם בני תמותה ואין להם חומר נמשך אחרי תאוות בהמיות והם משכילים יותר שכלים בפועל, ואין להם העדר, רק חיים וקיימים בטבעם. משא"כ האדם אשר מקומו במקום השפל יותר בארץ מתחת ומעותד לחזור לעפרו, והוא חומרי חומד ומתאוה לכל, ואין השגתו מגיע שמץ מנהו לשכליים הנבדלים.
ה) אבל חכמי התורה לא כן דעתם, כמאמרם במדרש (מדרש רבה עח, א), על פסוק (תהילים צא, יא), "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך" - "מי גדול, השומר או הנשמר?", כי באמת אצלו ית' לא שייך לומר שמלאכי השרת ושכליים הנבדלים קרובים הם אליו יתברך וגדולים יותר מבני אדם אשר בעפר יסודם, כי אם נאמר כן ח"ו אתה נותן גבול ומדה לגדולתו ית', שאין שייך זה אלא במי שהוא בגבול בממשלתו וגודלו כמלך בשר ודם, שהמשנה ושרי המלוכה קרובים יותר למלך, שיש הבדל בין שיעור גדולת המלך על ממשלתם וגדולתם ובין שיעור גדולת המלך על גדלות העם, משא"כ אצלו ית', שהוא אינו מושג לא ברעיון ולא במחשבה לשום סברא בעולם ואין לו גבול וסוף ומדה לגדולתו, א"כ הכל אצלו כאין וכאפס נחשבו ממש.
ו) אבל עיקר כוונתו ית' בבריאת עולמו לא היה בשביל כבודו ח"ו, רק כדי להטיב לזולתו ולשלם שכר לעושי רצונו בבחירתם הטובה, ולפי זה אין דבר זה נמצא רק באדם אשר בעפר יסודו ויצה"ר מושל בו ותאוות חומרו ממשיכו לנתק מעליו עול עבודתו ית', ונמצא שתכלית כוונתו היה הכל בשביל האדם למטה בארץ, וכל הנבראים לא נבראו אלא לשמשו, כמ"ש (קהלת יב, יג), "כי זה כל האדם" - "כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה", (ברכות ו ע"ב).
ז) וידוע כי כל דבר שהוא תכלית המעשה נקרא מרכז האמצעי, שהוא מרכז פינת כוונת העושה, כמו מרכז נקודה האמצעית שבעיגול שכל הקוים נמשכים ממנו וישובו אליו, ולכן בכל ששת ימי המעשה, כל זמן שלא נברא האדם עדיין לא נשלם הבריאה ולא נתמלא עדיין רצונו יתברך ומחשבתו, עד שנברא האדם ביום השישי, שהוא התכלית, אז נקרא שנשלם מעשה ידיו ית' בבריאת עולמו ושבת ממלאכתו שלא לעשות עוד...
י) וכל זה רמזו הנ"ל מה שאמרו אמצעיתא דעלמא היכא, ר"ל מי הוא מרמז אמצעות כוונתו ית' בבריאת עולמו, אם השכליים הנבדלים אשר בשמים ממעל או האדם אשר בארץ? וע"ז השיב להם במה שזקף אצבעו ואמר הכא... כתיב (ישעיה מ, יב), "מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תיכן וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאוזנים", וכל זה אמר שם לבשר ישראל המצפים לישועה שתכלית שכרם לא יקופח לעתיד לבוא כמ"ש (ישעיה מ, י): "הנה ה' אלוקים בחזק יבוא הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו", כי הרי עיקר הבריאה היה בשביל האדם ומקבלי התורה ומקיימים מצותיו, כי הוא ית' שברא כל העולמות המשיל הדבר לאדם שעשה פעולה בחמשה אצבעותיו וכו', והרי הם ה' דברים שחשב כאן "מי מדד" כו' נגד ה' אצבעות, והשלישי שהוא האמה שבאמצע האצבעות וגדול יותר מכולם, ומרכז כולם אליו.
יא) ואמר "וכל בשליש עפר הארץ", ירצה בזה שהוא יסוד השפל יותר ומדריגה תחתונה שבנבראים, מ"מ הוא עיקר מעשה ידיו יתברך ואמצע מרכז כחותו הוא בעפר הארץ. וזהו שזקף אצבעו, ר"ל האמצעי ואמר להו הכא, ר"ל פה בעולם התחתון הזה הוא מרכז אמצעיתא דעלמא. ואמרו לו מי יימר, והשיב להם אייתו אשלי ומשחו, ר"ל ממה אנו רואים המשכת חבל הברואים כולם מלמעלה למטה שכלם קשורים זה בזה, כמ"ש "כי גבוה מעל גבוה שומר" כו', והעליון פועל ע"י התחתון בדרך עילה ועלול, וכולם מסתיימים, והחבל נשלם בעולם הזה וכלה כאן מדת הבריאה, כמ"ש שאחר שנברא האדם כתיב "וירא אלוקים את כל אשר עשה", וכתיב "ויכלו" כו', מזה אנו יודעים שכ"ז שלא נברא האדם עדיין לא נשלם תכלית כוונתו יתברך בעולמו עד שנברא עולם השפל ואדם עליה. וכולם נבראו בשבילו, ונמצא שתנאי הבריאה היה בשביל האדם ומה שיש לו בחירה ורצון ושכר לפי פעולתו.

(רבי יצחק אייזיק חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש לשבת תרומה, אותיות ד-יא)

הענין כמ"ש (ישעיה מח, יג) "אף ידי יסדה ארץ" וכו', שהארץ נברא ביד שמאל, והם ה"ג, ה' אצבעות היד וכו', והם חסד גבורה תפארת נצח הוד, כידוע, והם ה' ימים ראשונים של ו' ימי בראשית, ובכל יום הי' בריאה אחרת באצבע אחר מה' אצבעות, וביום ששי הוא נגד יסוד שכולל כולם, ולכן נברא בו האדם שהוא כלל כל הבריאה... והם מים ביום ראשון בחסד, "יהי רקיע בתוך המים", "ויקרא אלקים לרקיע שמים" וכו' והוא גבורה, וביום ג' "יקוו המים וכו' ותראה היבשה" וכו' בתפארת כמ"ש בזוהר, והם ג' אצבעות, קמיצה ביום ראשון במים, וזרת ביום שני בשמים, ואמה ביום ג' בארץ. והוא מה שכתוב (ישעיה מ, יב) "מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תיכן וכל בשליש עפר הארץ", והוא אצבע שלישי שהוא קו האמצעי עד"א, וכמ"ש הקליר: גיא ועפרה באצבע צרדה הכילו וכמ"ש פ"ג דעירובין, והוא מרכז ועיקר הבריאה בתחתונים, כמ"ש "ואגודתו על ארץ יסדה" וכו', שכל הה' אצבעות נכללים בארץ שהוא העיקר בתחתונים, כמ"ש (ר"ה לא ע"א): בשלישי מה היו אומרים? "אלקים נצב בעדת א-ל" וכו' - שגילה תבל לעדתו וכו'. וזה שאמרו אמצעיתא דעלמא היכא? זקפה לאצבעיתא, הוא האמה שהוא היותר זקוף מכולם, והוא באמצע נגד תבל הלזו, ואמר שהכא הוא אמצעית העולם והוא עיקר מרכז כוונת הבריאה, לא כדעת הטועים שחושבים שהארץ והאדם אשר עלי' הם היותר שפלים בבריאה ואינם עיקר כוונת הבריאה, וחושבים גרמים השמיימים יותר נכבדים הרבה מן האדם, ונמצא שאין הארץ והאדם אמצע מרכז הבריאה. וזה שאמרו לו מי יימא שכדבריך כן הוא? וע"ז השיב להם אייתו אשלי ומשחו, כמ"ש (דברים לב, ט) "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" וכו', ר"ל שהראה להם במופת שכל השתלשלות העולמות וצבא מעלה כולם הם בשביל הארץ והאדם, שהרי אפי' הגלגלים והמזלות וכוכבים כל א' מניע את חבירו וכל א' משתלשל מחבירו עד הגיע לד' יסודות התחתונים, וכל הד' יסודות כולם הם משמשים לארץ, הלא, שהרי עשויים למועדים וימים ושנים ולמאורות להאיר על הארץ, וכל הבריאה כולה הכל דבר אחד, רק מחובר מחלקים, שזה מניע את זה וכל א' משתלשל מחבירו, וארץ התחתונה לעולם עומדת ואינה מניעה ומשמשת לצורך דבר אחר, הרי שהוא עיקר המרכז ואמצע כוונת הבריאה. וכן הארץ וכל אשר בה כולם משמשים לאדם, הרי האדם אשר עליו והארץ הם אמצע תכלית הכל.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

שבילי האמת הולכים אחרי דרכי החכמה לעיונים, אשר נודע כי נחלקים המה, יש אשר נאסרים במאסר המופת הברור ע"פ דרכי היקש ההגיוני, ויש אשר בראיות והוכחות תבחן אמתתם ותתרחב ידיעתם להוציא דבר מדבר, ויש אשר רק בשיקול הדעת הישרה יוסדו. ובהם יתפאר כל אנוש לאמר, אנכי הרואה ולי נגלו תעלומות חכמה, ובאמת לא כן הדבר...
ולא רחוקה היא להלביש בזה שאלת סבא דבי אתונא לר' יהושע בן חנניא מציעתיה דעלמא היכא, זקפה לאצבעתיה, א"ל הכא, א"ל ומי יימר, אייתו אשלי ומשחו וכו'. כי הרמב"ם כתב בריש הלכות דעות, שצריך האדם להתנהג בדרך הממוצע ע"ש. ומי יגביל הדבר, ואיה החוזה לאמר "פה היא נקודה האמצעית"? לא במופת ואף לא בראיה ייוודע הדבר, כי אם ע"פ שיקול דעת החכמים לפי מקומו ושעתו. זהו מאמרם מציעתא דעלמא היכא, ר"ל היאך הדרך לידע נתיב הממוצע? א"ל הכא, ר"ל, כפי אשר תגזור יד שכלכם (יען מה, יען חזק כוחכם לברר הדברים הנתלים במופת או בראיה, לכן גם באלה לכם משפט הבחירה). א"ל ומי יימר, כיון שאין בידינו להביא מופת על משפטנו והשערותינו. א"ל אייתי אשלי ומשחו, כי המופת לברר הדבר, כמו המדידה לידע כמות הדבר אשר אין לטעות בה, והואיל ואין לידע דרך הממוצע ע"י המופת, תנוח נפש האדם בשיקול דעת החכמים, וע"פ חכמת דבריהם יתנהג... הלא זה דרך כח נפש האדם לקשור חבל בחבל, נימא בנימא, הרכבת רעיונות והבלים הרבה, להוציא פרי עמל מבלי אשר ימצא האדם ראשית סיבתו.

(רבי ישראל מסלנט, אור ישראל, איגרת ל, הערה)

אמצעיתא דעלמא היכא אחוי באצבעי' אמרו מי יימר אמר אייתי אשלי ומשחו. אמרתי פעם אחת ע"פ דברי העיקרים ז"ל שהיו כיתות קדמונים שאומרים שאין רצון הקב"ה כמצוות מעשיות ציצית תפילין מזוזה מעקה, רק התכלית אמונה, שנאמין בה' אשר ברא שמים וארץ והוציאנו ממצרים, ובזה די לאדם... לא אמצא בזה תכלית עבודת ה', וכדברי הרמב"ם ז"ל במורה [נבוכים]: הדעות צריכין עוד לפעולות... הנה התכלית נקרא מרכז, אמצעי של דבר. שאלו חכמי יון ברמז אמצעיתא דעלמא, כלומר התכלית מה, אם במעשה או בעיון. הראה להם ביד, כלומר שצריכין לעבוד בידים. ושאלו מי יימר, אמר אייתי אשלי ומשחו. מעין שאלתם השיב להם, כלומר המליכו עצמכם אצל חכמים גדולים הנקראים בלשון הגמרא "אשלי רברבי", ותראו שאמת אתי. ובני החכם הבחור שלמה שליט"א אמר ע"פ דרך השכל, לא כההמון שאומרים שצחק מהם, פה אמצע העולם, ואם לא תאמינו לכו ומדדו, כאשר ידוע לחכמי הטבע אשר העולם עגול ככדור... וא"כ בדבר העגול כל מקום שיראו שמה אמצעי וטבור העולם.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"ב דף לו ע"א-ע"ב [ובקיצור בח"א דף ד ע"ב])

בשאלה זו רצו לנסותו אם יודע הוא את השיטה החדשה, שהארץ היא כדורית, או שהוא מאמין בשיטה הישנה, שהארץ היא בעלת קצוות. וידוע אשר הנקודה האמצעית בדבר שיש לו קצוות הוא במקום מיוחד ולא במקום זולתו, אבל בדבר כדורי, כל נקודה ונקודה מהכדור היא הנקודה האמצעית. זקפה לאצבעתיה אמר להו הכא - העמיד את אצבעו במקומו, במקום שעמד שם, ואמר להם: במקום הזה הוא אמצע העולם, כמו שראוי להאמר בדבר כדורי. אמרו ליה ומי יימר... אמר להו אייתו חבלי משחו - אמר להם: הביאו חבלים ומדדו את הארץ, אז תדעו שהארץ היא כדורית, וכיון שהיא כדורית, כל נקודה ונקודה שבה הוא אמצע העולם.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, שאלה ו, דף ז ע"ב)

ונלענ"ד רמז נאה, דשאלו סבי דבי אתונא שיאמר להם ויגלה להם דעתו מה הוא הקוטב אשר עליו יסובן כל עניני העולם, מה הוא עיקר חיי אנוש אשר אלומות יגיעותיו ותשוקותיו תסובינה ותשתחוינה לו. ע"ז השיב ריב"ח באין אומר ודברים כי אם בנטיית ידו וזקיפת אצבעותיו ואחוי ליה כלפי שמיה (כפירוש "זוקף", היינו מטה כלפי מעלה). ואמר, רגבי האדמה עם המון חמדותיהם ואלפי מאוותיהם, גוש העפר עם רובי תענוגיו יגיעותיו ופעולותיו תפארתיו וכלילותיו, הבל הבלים הנהו... וא"כ איפוא מצעתיה דעלמא למעלה הוא... תורה מן השמים חתומה ניתנה. אולם אמרו הזקנים מי יימר, במה יבוררו הדברים כי כן הוא כדבריך, כי מותר האדם במעשיו המתוקנים ביראת שמים הוא נמצא... על זה ענה להם במתק לשונו אייתו אשלי ומשחו. הכוונה, הנה אין צורך לפני לברר כי דרכי החיים אשר בהם בחרתי... המה הטובים והנכוחים, וכי הן המה כדברינו הנ"ל אמצעיתיה דעלמא, ואין צורך לפָנַי להוכיח אמיתת הדבר הזה... כי די בירורין והוכחות אמצא בהגיה אור על הדרך אשר בחרתם אתם... וכל איש נלבב בצדק ישפוט כי לא באלה יחפוץ ד'. ואתם בעצמכם, כאשר תמדדו מסילת חייכם... תראו וכן יבינו כל מביני מדע וכל בעלי שכל ישר ומוצאי דעת כי דרכיכם ועלילותיכם אינם מצעתיה דעלמא, ויתברר ע"י כך דבר מהפכו כי הצדק אתי, באמרי כי אך דברי השמיים העומדים ממעל לענינים הגשמיים הן המה קוטב חיי בני תמותה, מרכז האמצעי אשר סביב למשכנותיו יחנו תשוקות האדם וקורות ימי חייו.

(רבי משה חיים ליטש-רוזנבוים, לחם רב על סדור התפילה אות ז, עמ' ד)

אית לן בירא בדברא
36

אחרי שהורה הש"י ליעקב הדרך ההוא והעסק בדברים חיצונים שיש שם ג"כ השראת השכינה, אך שהוא מקום מורא ופחד... הבין יעקב אבינו ע"ה שעם היות שיש קצת חסרון בדרך זה, מ"מ יש בו ג"כ מעלה זו, לזה אמר "וישא יעקב רגליו", לומר שמיד שבא להשגה זו אז רבים השיב מעון...
ונודע מה שאמרו רז"ל אית לן בירא בדברא, ופירשו קצת מפרשים, כי באר השופע מקדושת הש"י הוא גם באנשים הפחותים, בחינת דברא שאין בו ישוב, והוא ענין גלות השכינה ומעכב הגאולה. ולזה אמר כי בבואו "וירא והנה באר בשדה", הוא בירא בדברא כו', עד "ויגל האבן מעל פי הבאר", הוא היצה"ר הנקרא אבן (סוכה נב ע"א).

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל פרשת ויצא, דרוש א)

אית לן בירא בדברא עיילא למתא א"ל אפשילו לי חבלי מפארי ואעייליה
36-37

הענין כמ"ש (בראשית כט): "וירא והנה באר בשדה", ר"ל באר מים חיים, שנאמר (ירמיהו ב): "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב" וכו'. ונאמר (שיר השירים): "שמוני נוטרה את הכרמים" - מי גרם לי להיות שמש לע"ז וכו'. ונמסר הכל לחיצונים כמדת וכו'. וזהו "בשדה" - בחלקו של איש שדה. ואין קיום לישראל וגאולתם אלא בזכות ג' אבות כידוע... "מן הבאר וכו' והאבן גדולה על פי הבאר" - הוא אבן נגף יצה"ר, "והסירותי את לב האבן מבשרכם" (יחזקאל לו). "ונאספו שמה כל העדרים" - כי אין הגאולה באה אלא עד שיזכור ברית שלשת אבות, כמ"ש (ויקרא כו) "וזכרתי את ברית יעקב ואף את בריתי" וכו'. והענין, כי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו שהן מוץ ותבן לחטה, כמ"ש ברעיא מהימנא פ' משפטים דף קכ ע"ב: ומס"ט דתבואות ה' מיני נהמא וכו' עד בני בכורי ישראל ע'"ש הטיב. וזה ששאל עשו לאביו האיך מעשרין תבן, שרצה גם לעשר התבן שהוא עשו. ואין בן דוד בא עד שיתבררו מן האומות, ויהיו "כמוץ אשר תדפנו רוח". ולכן יבאו ב' משיחים שהן דרגא דאברהם ויצחק ויבררו מוץ ותבן. ועדיין אינן יכולים עד שתתברר הסובין מן הקמח, שהן דבקים בחטה מאוד, והן ערב רב שהם הפסולת מס"ט דיעקב כמ"ש ברעיא מהימנא. וז"ש "והאבן גדולה", שכל העכוב הזה מן האבן הנ"ל. ולכן "ויגש יעקב ויגל את" וכו'. וזהו הבירור בטלו בעו"ה בגלות, שדבקים מאוד הערב רב ביניהם, והם העשירים, "עליזי גאותך"... וזהו כל הגלות חבירין בגלותא עד שיברר בשלשת ימי האפילה, כמ"ש (הושע ב) "הנהו אנכי מפתיה והולכתיה המדבר", ושם יבררו וימותו כל רשעי ישראל. וז"ש "וצרפתים כצרוף את הכסף" מס"ט דאברהם, "ובחנתים כבחון את הזהב" מס"ט דיצחק כידוע, "והוא יאמר ה' אלקי ישראל" מס"ט דיעקב. וז"ש (דברים לג): "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב", שיהו מנוקים מתבלול או דק שבעין, שהן תערובות ישראל בערב רב... ונאמר "יעקב חבל נחלתו", ועיין רש"י שם שהוא חבל הנפתל בג' אבות. ואין יכולין לגלול אבן מע"פ הבאר עד "יעקב חבל נחלתו" בג' כנ"ל.
וז"ש אית לן בירא, שהבאר נהפך להם בדברא כנ"ל, "באר בשדה", "עשו איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים". וז"ש אייתי למתא, שאתם אומרים שעדיין אתם דבוקים בקב"ה, א"כ אייתו למתא, לאיש יושב אהלים, "אל עיר דוד הוא ציון", שישבה בדד העיר עכשיו. וא"ל אפשילו לי חבלי מפארי, ואיתפשלו החבל יעקב בעוד הסובין בנו, ואז עייליה... א"ל ומי איכא כו', ר"ל מי יכול זה, וא"ל ומי איכא וכו', ר"ל שלכן גם זה איני יכול.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' לח-לט במהד' תשיז)

על ידי חשק ותאוות המוני עם לשמע חכמה ומוסר, אז משפיעין לחכמי המוסר שישפיעו לזולתן... ובזה יובן... אית לן בירא בדברא - כי בעלי חכמה ומוסר שנקרא מדברא דעמא, יש להם מעיינות החכמה, רצוננו עיילי' למתא, שישפיעו חכמה ומוסר לבני מתא. והשיב להם שפיר אפשילו לי חבלי דפארי, ר"ל אם יהיה חשקם של בני מתא למשוך ולשמוע חכמה ומוסר גם שלא לשמה, רק שיהי' להם פאר בכמה פניות חצונים הידועים שלא ניתן לכתוב, מ"מ על ידי חבלי פארי אלו ימשכו בירא שהם מעיינות חכמה ומוסר למתא....
עוד י"ל ביאור ש"ס הנ"ל... כי חסרון שיש בבני עולם יש שמץ מנהו בחכמי הדור... ובזה יובן אית לן בירא בדברא, ר"ל הלימוד והפלפול שאדם לומד בילדותו להתפאר ולהתגאות, הוא בירא בדברא, בחיצונים הקליפות. ובקשו ממנו עצה איך יוכלו לעייליה במתא בפנים, שהוא עיר אשר ה' שמה, כנודע ההפרש שהעיר הוא בפנימיות ושדה הוא בחיצונית... והשיב להם אפשילו לי חבלי דפארי, ע"כ יש בי שמץ מזה... שהם גרמו על ידי לימודם להתפאר והמשיכו לי גם כן על ידי דפארי, שלמדתי ג"כ להתפאר קצת. ועצה יעוצה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ ע"ב), ואז מעלה האדם גם לימוד שלא לשמה שהי' בחיצונית יכנס לפנים.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת אמור)

...דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס אית לן בירא בחקלא וכו', עד אפשילו לי חבלי דפארי. והעולה משם כי על ידי לימוד שלא לשמה תחלה, יוכלו להתחבר עם אנשי הארץ, להעלותן אחר כך בלימוד לשמה וכו'.
ויש עוד סוג חבלי דפארי, כמו שמצינו בפ"ק דתענית (כ ע"א) במעשה ברבי אלעזר ברבי שמעון שלמד תורה הרבה, והי' דעתו גסה עליו, ופגע באדם מכוער ביותר וכו'. וכתב התוספות (שם כ ע"ב ד"ה נזדמן) שזה היה אליהו, ולטוב נתכוין שלא ירגיל בזה. ובזה יובן ש"ס הנ"ל: אית לן בירא בחקלא על ידי לימוד שלא לשמה, ושאלו עצה לעייל במתא. והשיבו אפשילו לי חבלי דפארי, שילמדו הרבה ויהי' גסה דעתם, ויגרמו לי ג"כ בלימודי הרבה להגס דעתי, וזה יהי' חבלי דפארי, להמשיך הבאר במתא שהוא בפנים, וכנ"ל.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת בהר)

"ראשית עריסותיכם" וגו' - דכתבתי ביאור ש"ס אית לן בירא בחקלא וכו' - על ידי שלא לשמה שלמד תחלה בנערותו, על ידי זה מתחבר עמהן להעלותן וכו', יעו"ש. ובזה יובן: ראשית עריסותיכם, שהי' שלא לשמה, בזה "חלה תרימו" וגו'.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת שלח)

בבחי' שבלים שהוא לימוד לבוש התורה יש בו גם כן רעים וטובים דהיינו לימוד לשמה ושלא לשמה, אמנם מי שהוא נבון וחכם יכול לעשות מן שבלים רעים שיהיה שבלים טובים, כמו שכתבתי במקום אחר אית לן בירא בחקלא עיילא למתא וכו'.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף, פרשת מקץ)

והענין כי החיות רצוא ושוב, ואי אפשר שיעמוד אדם על מדריגה, וצריך לירד כדי להעלות זולתו... וכן כתבתי לעיל ביאור ש"ס אית לן בירא בחקלא וכו', יעו"ש.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף, פרשת ויגש)

וזה שאמרו רז"ל בבכורות, בסבי דבי אתונא, הם הפילוסופים דעיר אטיני שבארץ יון: 'אית לן בירא בדברא, עייליה למתא, פירוש - הם שאלו לרבי יהושע בן חנניה בדרך חכמה, שידעו שקליפת נגה קליפת יון היא, תכף תחתיה. ולכן אמר הרשב"י עליו השלום והברכה במדרש שהבאתי לעיל [זוהר חדש יתרו עד ע"ב], 'ולית לך בכל מלכוון דאינון קריבין למהימנותא כותייהו', וגם כל כישופי בלעם ונבואתו היה משם. לכן בקשו גם הם מרבי יהושע בן חנניה ז"ל שיביא חיבור נוגה לעירם, שהם מליאים אומות העולם, ויהיה הבאר הזה תחת ידינו להשקותנו תמיד, ולא בסיוע חטא עם קדש, שאינו תמיד, דכשישובו בתשובה. [צריך להוסיף: ואמר להם שזה אפשר] כמו שאפשר לעשות מיתרים וחבלים מסובין שהם אחיזת האומות, ומשיכתם למטה אינו רק אין ואפס ותהו, ואינם רק "זבחי מתים", כמוציאים את בלעם מפיהם, שהם ניצוצי טהרה, שרצונם להטהר ולהתקדש, אלא הם אסירי המלך עד יבוא תיקונם על ידינו. וכחות הטומאה אין להם יכולת וכח להרים ראש... ולכן אמרו 'למתא' לשון מות, עלמא דמותא, ואותיות תהום רבא. ואם לא היו בשאלות ההם דברי חכמה לא היו נכתבים בתורה שבע"פ.

(רבי נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך - תקוני שבת, פרק טז, עמ' 1093 במהד' תשסג)

(ב)... ושבת היא אמונה, שמאמין בחידוש העולם וביחודו. ואמונה היא מקור הברכות, בבחינות (משלי כח) "איש אמונות רב ברכות", בבחינות (בראשית ב) "ויברך אלקים את יום השביעי". ואין שלימות להברכות אלא עד שיקבלו ממקור הברכות...
(ג) ודע שאין קיום אמונה אלא על ידי בחינות ברית, בבחינות (תהלים פט) "ובריתי נאמנת לו". וזהו שנאמר ברית בשבת, כמו שכתוב (שמות לא) "ברית עולם ביני ובין בני ישראל" וכו'...
(ו) ומי שהוא בבחי' ברית, אזי (אידרא נשא דף קמב ע"א) חסד מתגלה בפומא דאמה, בבחי' (תהלים פט) "לעולם אשמור לו חסדי ובריתי נאמנת לו". ובשביל זה נתנה מדת חסד לאברהם, כי הוא היה ראש למאמינים וראש לנימולים...
(ט) ומי שהוא במדריגת אברהם... כל אכילותיו וסעודותיו בבחי' לחם הפנים. בבחי' (בראשית יז) "התהלך לפני", התהלך, זה בחי' רגלין, בחי' פרנסתו. בחי' (דברים יא) "ואת היקום אשר ברגליהם" (ודרשו רז"ל סנהדרין קי - זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו). "התהלך לפני" - שנעשה מהם בחי' פנים. וזה בחי' (שמואל א' כא) "לחם חם ביום הלקחו", היינו לחם הפנים, הם לחם חם, דרגין דאברהם, שהוא בחי' (בראשית יח) "כחום היום"... ולעתיד יתקיים (ישעיה ל) "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך", שאזי יתגלה בחי' פנים. כי עכשיו פני ה' מוסתר בדרך הטבע, בהנהגת המזלות, בבחי' (דברים לא) "והסתרתי פני מהם והיו לאכול"...
וזהו מה ששאלו סבי דבי אתונא, אית לן בירא בדברא, עייליה ליה למתא. בירא - זה בחי' בר ומזון, שהוא בחוץ ולאחורי הקדושה, בבחי' "והסתרתי פני מהם" וכו'. עייליה ליה למתא, לפנים, שיהי' בבחי' לחם הפנים כנ"ל. אייתא פארי ושדי להו, ואמר לון, אפשילו לי חבלי. פארי - זה שבח אמונה, כפי' רש"י (דברים כו) "את ה' האמרת וה' האמירך" - לשון פארי ושבח, שאנו מפארין את הקב"ה, ואנו מאמינים בו, ואומרים ה' אחד. ושדי להו - זה בחי' ברית, בחי' שדי כנ"ל. וחבלי - זה בחי' אהבת חסד שמתגלים בפומא דאמה כנ"ל, כמ"ש (הושע יא) "בחבלי אדם אמשכם בעבותות האהבה". היינו ע"י שבת וברית, נתגלה אהבה כנ"ל. וע"י האהבה, באים לבחי' לחם הפנים כנ"ל.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה לא)

הכוונה לענ"ד שרמזו לו על הבאר שחפרו עבדי יצחק ורבו עלי' וסתמוה, והוא רומז לשני בתי מקדשים שחרבו. וע"ז אמרו אייתי לן בירא למתא, היינו אם תוכלו לבנות המקדש השלישי. וע"ז אייתי פארי ושדי להו, אמר להו אפשלי לי חבלי דפארי ועיילי. והיינו על דרך שאמרו "ממארי רשוותך פארי אפרע", והיינו כעת אין לנו רק פארי לפרוע, ואם נזכה לעשות חבלים, אז נעייליה.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכו ע"ד)

כמ"ש (בראשית כט, ב) "וירא והנה באר בשדה" וכו', כמ"ש בכ"מ ששפע העליון הוא הבאר, והוא באר מים חיים, כמ"ש (ירמיהו ב, יג) "אותי עזבו מקור מים חיים" וכו'. ובאר הזה הוא בעיר ירושלים של מטה שהוא מכוון נגד ירושלים של מעלה, וע"י שנחרב בהמ"ק גלתה שכינה... והליכת יעקב ללבן לחו"ל הי' הכנה ורמז לגלות ישראל, והוא מ"ש "וירא והנה באר בשדה", כמ"ש "ארצה שעיר שדה אדום" - "יודע ציד איש שדה", שהוא מקום חורבה בלא ישוב, עכשיו נתיישבה כמ"ש (מלאכי א, ד) "כי תאמר אדום רוששנו ונשוב ונבנה חרבות" וכו'. וזה אמרו לריב"ח, שאמר להם שתכלית הבריאה הוא הארץ ואדם אשר עליה בשביל התורה והמצות שאינו רק למטה [עי' בשמו לעיל, ד"ה אמצעיתא]], והשיבו לו שהיאך אפשר זה? שהרי אנו שאין לנו תורה ולא מצוה ואעפ"כ עיקר הבאר והשפע ניתן לנו, הרי שאין הדבר תלוי בתורה ומצות, וא"כ א"א לומר שעיקר מרכז הבריאה הוא הארץ הלזו. ועל זה השיב להם אפשילו לי חבלי מפארי וכו', כמ"ש (פסחים פז ע"ב): לא גלו ישראל אלא בשביל שיתוספו להם גרים וכו', והוא סוד הבירור, שהשכינה מתלבשת בלבושין נוכראין באתר דלאו דילה לברר משם מסוד מלכי אדום וכו', וכידוע שהם סוד מוץ ותבן, עשו וישמעאל, מסט' דאברהם ויצחק, וערב רב הם בסטרא דיעקב, והם הסובין הדבוקים בחטה עצמה, והם הערב רב שמעורבין בישראל... ויעקב הוא החבל המשולש, שהוא עד"א מטתו שלימה, וכל זמן שערב רב בישראל א"א להחזיר השכינה מגלותא, עד דיתמחון ערב רב מעלמא כמ"ש בכ"מ ברע"מ ותיקונים. וזה שאמר אפשילו לי חבלי מפארי וכו', ר"ל שכ"ז שהסובין דבוקים בחטה א"א להיות החבל מג' אבהן חוט המשולש קיים, שע"י החבל ימשכו הבאר למקומו הראשון, כמ"ש (בראשית כט, ב) "והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה" וכו', שהם ג' אבהן דהאי בירא אתשקיא מנייהו, וכל זמן שהסובין דבוקים ביעקב, אז א"א להיות החבל נשלם וא"א למשוך הבאר למקומו.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

...כמו שפי' הגאון ר"י מפראג בספרו קשת יהונתן הגמ' בבכורות דשאלו סבי דבי אתונא לריב"ח אית לן בירא בדברא איך נעייליה, אמר אחתי פארי ועבידו אשלי. ופי' הגאון הנ"ל הכוונה דאין אנו יכולין לבוא למטרתנו לציון ארצנו אשר היא כבאר מים חיים, אך הוא שדה תחרש שממה. ומצינו בפ' ויצא שאמרו ליעקב אבינו "ונאספו שמה כל העדרים וגללו האבן מעל פי הבאר", כן השיב להם שצריכין לאסוף כל נדחי ישראל ממקומותם, אך המשכילים אשר לבם ריק מיראת שמים ולאהבת ארצנו, צריכין מתחלה שיאגדו זב"ז כל המשכילים וחלושים באמונה, ואח"כ כאשר יתחברו זב"ז, יתחברו להם הת"ח יריאים ויהיו לעץ אחד, ואז תוכל לבוא הגאולה ולהברא באר מים חיים בעירנו עה"ק.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"ב דף ה ע"ב-ע"ג)

אית לן בירא בדברא, כלומר יש לנו באר מים חיים, אבל "ציון שדה תחרש", עיר בשדה, האיך נבוא לעיר? והשיב להם אייתי לן פארי, כלומר ת"ח וצדיקים משולים לחטים והחפשים נקראים סובין. מתחילה צריכין לעשות חבלים מסובין, להתאחד לאגודה אחת בענין מצוה אחת שיסכימו, ממילא היראים יקשורו בקל זה עם זה, ויהיה אחדות ושלום ויבוא גואל צדקנו.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"ב דף לו ע"ב)

בירא מורה על דבר החסר, דברא מורה על הנהגה, מתא מורה על הנהגה ישרה, הנהגת בני הישוב. אמרו לו: האנשים הנתונים תחת הנהגתנו יש להם מגרעות, ואינם מתנהגים ע"פ חוקי הצדק והיושר, לכן נדרוש עצתך באיזו תחבולה נבוא אל היכולת להדריכם בדרך הישר והטוב כמו שראוי לאנשים מן הישוב. אמר להו אפשילו לי חבלי מפארי ואעייליה - אמר להם: ידוע שהדג מתחיל להסריח מראשו. אם גדולי העם ואנשים של צורה אינם מתנהגים בצדק וביושר, גם הקטנים מהם משחיתים את דרכם יותר מהגדולים, אבל אם גדולי העם מתנהגים בצדק וביושר, אז גם הקטנים מהם ילמדו ע"י ג"כ לעשות צדק ומישרים. אמר להו אפשילו לי חבלי מפארי ואעייליה - השתדלו שהחשובים והמפוארים בעם ישליכו את מומיהם ואת מגרעותיהם, אז נם הקטנים מהם ג"כ יישרו את ארחותיהם.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, שאלה ז, דף ח ע"א)

[השאלה היתה, אם השפעת ישראל מחוץ לעיר, מהגלות, איך נעשה שההשפעה תגיע מציון? והתשובה: יעשו חבלים מסובין, מהפסולת שבעם, לחבר את העם לחבלים, שתפסיק שנאת החינם שבגללה גלינו. החבלים הללו ימשכו את ההשפעה מציון, להשיב אותנו לא"י.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף עג ע"ג) לטקסט

אית לן בירא בדברא עיילא למתא א"ל אפשילו לי חבלי מפארי ואעייליה
36-37

ר"ל רצוננו לדור בעיר, ולא בכפרים מפוזרים, ושם נתפרנס כדרכן של ישראל, והבאר שאנו שואבים ממנו פרנסתנו עייליה לעיר ושם יהיה פרנסתנו. אמר להם כי אין דעותיכם שוות להיות באגודה אחת, כאשר אין ביכולת לעשות חבל מסובין, כי סובין אין מתדבק, רק קמח. כך הוא אתכם, שאינכם יכולין לבא ולדור בעיר בצוותא.

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' צ)

אית לן ריחיא דתבירא חייטיה אמר כרוכו לי מיניה גרדי ואיחייטיה
37-38

חוטא אחד בלבד ילכד בה, ורזא דא "ה' בעיר צלמם תבזה", לאפוקי הצלם והדמות העליון המיוחס לאלהים אם שיהיה החלוף [שיבוא בגלגול] לצלמם התחתון בעיר ממש, או בצומח נבזה אוכלו, או ברגלים תרמסנה כעפר לדוש, כי הוא תכלית הבזיון. ודי בזה, כי כבר בארנו שעור מספיק התקון לכלם בסוף מאמר חקור דין [יד יהודה - כי יבכיון מר עוברי בעמק הבכא, ושערי דמעות לא ננעלו]. הוא הדבר שנעלם מסבי דבי אתונא בפרק קמא דבכורות שאמרו לו לר' יהושע בן חנניא אית לן רחייא תבירא, חייטא, כי מסורת היתה בידם מפיתגורא רבם [יד יהודה - שהאמין ולמדם אמונת הגלגול] ירידת פלאים הלזו [יד יהודה - שיגולגל האדם אפילו באבן דומם], ולא ידעו לה הוא והם שום תקון כלל. לכך אמרו שהוא אבן שבורה. ובקשו ממנו מאי תקנתא. שקל פסקא מנה שדא להו, אמר להו כרוכו לי מנה גרדי. רמז להם סוד "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו", לקיים "ועסותם רשעים" [יד יהודה - שמלת ועסותם פירושו מיץ ומים שלהם], כמו שזכרנו. והם שתקו להם כי לא הבינו ויתמהו ממחשבותיו. ובמה יזכו לכך אפילו להלכה וכל שכן למעשה. והוא קיים בהם "ומשפטים בל ידעום".

(רבי מנחם עזריה מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר עולם קטן, סימן ד [ובדומה שם, מאמר הנפש, חלק ז פרק יג])

אית לן ריחיא דתבירא חייטיה אמר כרוכו לי מיניה גרדי ואיחייטיה
37-38

הענין... כמ"ש (חגיגה יב): שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים, כמ"ש (תהלים עח): "ויצו שחקים ממעל דלתי שמים פתח כו' ודגן שמים נתן למו". והוא המזונות שחסרו בגלות... ונאמר (בראשית כז): "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", כשהקול קול יעקב אז אין הידים כו', וכשפוסק הקול יעקב בתורה אז "והידים ידי עשו", אז מקויים בעשו "על חרבך תחיה ומשמני הארץ מושבך", מי גרם לכל זה? שאין מחזיקים ידי ת"ח בישראל, אז נחסר המזונות להם. וזהו הגלות... ושם הריחיים עומדות, שהן נקראו שחקים כיודע למבין... וביקש יעקב "לחם לאכול ובגד ללבוש". וענין הבגדים כמ"ש (יחזקאל טז, ז): "ואת ערום ועריה", שאין לה תורה ומע"ט. חלוקא דרבנן. כל המתלבש בטלית של ת"ח וכו'. וזהו "והאבדתי קול רחיים ואור נר" (ירמיה כה), שהוא התורה, כי אם אין קמח אין תורה, והוא אור נר, כי "נר מצוה ותורה אור" (משלי ו). וז"ש "ובטלו הטוחנות כי מעטו וחשכו הרואות בארובות" שהם עיני העדה, כמ"ש (יחזקאל ג): "צופה נתתיך לבית ישראל". וז"ש (ברכות ו): הני ברכי דרבנן דשלהי מנייהו, שאין מחזיקים ת"ח, והוא מן הגוים, אותן שהם מזיקים והן עומדים עלינו ככסלא לעוגיא, שהוא "איש שדה". הני מאני דרבנן דבלי מחופיא דידהו, "ויתערבו בגוים" כ"ש (תהלים קט).
וז"ש אית לן ריחייא דתבירא, את הריחיים שלכם שנשברו אית לנו עכשיו. זיל חייטיה, שישוב לכם. אמר כרוכי מיניה גרדי ואחייטיה. ועיין רש"י. הוציאו חוטין ממאני דבלו שיוכלו לקיים התורה, ואז איחייטיה גם לרחיים. אמרו ומי איכא דיכול למכרך כו', כי אחרי שאין קמח אין תורה. א"ל ומי איכא דחייט ריחייא, כי אם אין תורה אין קמח, אחרי שאין לנו חוטים ללבוש אפי' משיורי האריגה שבלו שהוא התורה כמ"ש.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' לט-מ במהד' תשיז)

אית לן ריחיא דתבירא חייטיה אמר כרוכו לי מיניה גרדי ואיחייטיה
37-38

כמ"ש (חגיגה יב ע"ב): שחקים - שבו רחיים עומדים ושוחקים מן לצדיקים. והם ב' רגלין, נצח והוד, שעליהם נאמר "ושחקים יזלו צדק", ומשם כל השפע שהם אפיקי מים ערבי נחל דמתשקיין ממבועא דנחלא עמוקא. ושניהם משמשים דבר אחד, שהם רחיים ורכב, מעלה ומטה, תרי פלגי גופא, והם ב' כרובים, ובגלותא אשתאר חד כרוב, דנצח אסתליק למעלה... וכמ"ש (בראשית לב, כה) "ויגע בכף יריכו ותקע כף ירך יעקב" וכו'. והוא מה שאמרו שהרחיים הם שבורים ונפרדו זה מזה, "והוא צולע על יריכו" וכו', שקיל פסקא וכו'. אמר כריכו לי מינה גורדי וכו', הם ב' משיחין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שהם בב' רגלין, כמ"ש (ישעיה לב, כ) "משלחי רגל השור והחמור" וכו', והם ב' תנינים שגידולם במים, וכמ"ש "אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל" וכו', ואמרו (ב"ק יז ע"א): כל העוסק בתורה ובגמ"ח זוכה וכו', והם בנצח והוד, ב' עמודים, יכין ובועז. וכבר כתבתי בכ"מ... שאלו ב' משיחין הם בנצח והוד, שהם רחיים ורכב הנ"ל, ובגלותא הם נפרדים זה מזה, ולע"ל אז יתחברו יחד, וכמ"ש ביחזקאל (לז, טז-יז) "קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה וכו' ולקח עץ אחד וכו' ליוסף עץ אפרים וכו' והיו לאחדים בידיך", והוא חיבור הרחיים זה בזה בימות המשיח, והם השוחקין מן לצדיקים, מ"ן דמנצפ"ך, שצפ"ך הוא דרגא דאבהן בחסד גבורה תפארת, ומ"ן הם משה ואהרן, מעלה ומטה, רישא וסופא דשמהן דלהון. והם תורה ע"י משה בנצח, וגמ"ח באהרן בהוד שהיה אוהב שלום וכו', והם אשר יחזרו לנו לע"ל כמ"ש (ישעיה נד, יג) "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך". והוא המ"ן שיהיו נשחקין ע"י רחיים. וכל זמן שאין ב' משיחין אלו מתגלים, א"א לחבר הרחיים זה בזה, כי אם ע"י שהם עצמם ניצוצי נשמתין דלהון משם. וזה שאמר כרוכו לי גרדי מינה ואחייטי וכו'.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

ח: אית לן ריחיא דתבירא חייטיה אמר כרוכו לי מיניה גרדי ואיחייטיה
37-38

והיינו שרמזו לו שאחרי שישראל חטאים מאוד, לא ישובו עוד להיות לעם. וע"ז השיב שגם בעבדותנו יש בינינו אנשים שעושין מצות ומע"ט, ובזה יפדה אותנו מכל צרותינו.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכז ע"א)

אית לן ריחיא דתבירא חייטיה אמר כרוכו לי מיניה גרדי ואיחייטיה
37-38

אית לן רחייא דתבירא, אמר כרכי מינה חיטי. אמרו ומי יכול? אמר ומי איכא דחייטי לרחייא. ע"פ דפירש הנפוצות יהודה ז"ל, דבני ישראל נקראו רחיים, שעשו מלחמה וכתתו לכל האומות, ועתה המה שבורים, ואיך תקוה יהיה לכם שתהיו שלמים כבתחלה? השיב: קחו משברים ועשו חוטים. אמרו: ומי יכול לעשות חוטים? אמר מי איכא דחייטי לרחייא, כלומר, חורבן ב"י היה מה', וה' יתברך יקבצם יחד כבתחלה.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"ב דף לו ע"ב)

אית לן ריחיא דתבירא חייטיה אמר כרוכו לי מיניה גרדי ואיחייטיה
37-38

אמרו לו: אנחנו עם היוונים היינו עם גדול וגבור, וגבורים שלנו היו נוצחים עמים רבים, והיו טוחנים אותם כעפר כמו שהרחיים טוחנים את התבואה. וכעת נשברה גאון גבורתנו אשר היתה לנו מקדם. ועתה נבקש עצתך, במה נוכל להביא את עמנו אל מעמדו מקדם. אייתי קומצא דחלא אמר כריכו לי גרדא מיניה ואיחייטיה - אמר להם: אתם משלתם על עם ישראל ממשלה בלתי מוגבלה, הרגתם ולא חמלתם, גזרתם עליהם גזרות קשות ורעות, ורבים מהם נפוצו מפני גזרותיכם לארבע כנפות הארץ, ועתה אתם מבקשים ממני עצה במה תוכלו להשיב לכם את גדולתכם כמקדם? אייתי קומצא דחלא - רמז לעם ישראל שנמשלו לעפר הארץ. אמר להו: כריכו לי גרדי מיניה ואיחייטיה - אם תשיבו את שבות עם ישראל, אשר על ידיכם נתפזרו לארבע כנפות הארץ, למען יהיו ביחד כמקדם, אז אתן לכם עצה איך ובמה תוכלו להשיב את עמכם אל גדולתם כאשר היתה מקדם.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, שאלה ח, דף ח)

אית לן ריחיא דתבירא חייטיה אמר כרוכו לי מיניה גרדי ואיחייטיה
37-38

שאמרו לו שגם בכפרים אנו יכולים להתפרנס ע"י ריחיא, אלא שנשברה, שיש חסרונות וצריכים לתקן אותם, וע"י התיקון לתופרם אנו יכולין לטחון קמח. אמר שיש אנשים הגונבים הריוח ועי"ז לא תוכלו להתפרנס, לכן כרוכו לי גרדי להעביר הגנבים משם, וזה לא אפשר, על כן מוכרחים אתם לעסוק בעבודת הארץ כל אחד בפני עצמו, כי רק שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ואתם להיפך.

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' צ)

אית לן ריחיא דתבירא חייטיה אמר כרוכו לי מיניה גרדי ואיחייטיה

[ריחיים רומזים למוסדות חסד שבכל מקום, כי כמו שהריחיים נחוצים ליישוב העולם, כדי שיהיה לחם לאכול, כך מוסדות חסד מאפשרים לעניים לחיות. סבי די אתונא ביקשו מר' יהושע לאחד את מוסדות החסד של המפלגות השונות. וענה, שבשביל זה צריכים כל המפלגות להיות רכות זו לו כמו חוטין, שכל אחד יוותר לחברו. אבל אם יהיו קשים כאבן בלי לוותר, אי אפשר, כמו שאי אפשר לתפור עם אבנים.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף סח ע"א) לטקסט

משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא
38

מ)... שרמז לממשלת חיה הרביעית, שנמשל לחרב וברזל, כמ"ש "שקוהי די פרזלא". והענין, כי שקר אין לו רגלים, ואין לו קיום והעמדה בעולם, כמ"ש "ויגע בכף יריכו", ומשם נתחזק כח הרגלים של שרו, ויש לו עמידה חזקה בעולם. והנחש בתחילה נקצצו רגליו.
מא) וידוע כי יעקב ועשו הם ענין אדה"ר עם הנחש, וכתיב "ואתה תשופנו עקב", ע"י שנאחז ביו"ד הנ"ל, היה לו אחיזה בעקב דיעקב, ויו"ד הזה נסתלק מיעקב. ונחש על עפר משלו, "ועפר תאכל", כי אחיזתו בעקב, ומקומו לית לה מגרמיה כלום, וכאשר ישראל ח"ו יורדים עד עפר, אז הנחש שולט שם, ונתחזק ברגלים חזקים, בנגרי דפרזלא. ולכן נקרא משרא דסכינא.
מב) ושאלתם היה שא"א לממשלתם שיתבטל, כמ"ש "זדון לבך השיאך שוכני בחגוי הסלע מרום שבתו מי יורידני ארץ". וע"ז השיב להם ריב"ח, שכאשר יתבטל כח העשר קרנים שלהם, ואז "תרוממנה קרנות צדיק", הוא מלך המשיח, דכתיב ביה "עני ורוכב על חמור", והוא זכות התורה, שבזכות עסק התורה יגאלו ישראל, כמ"ש "גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם", וכתיב "יששכר חמור גרם", ות"ח הם הקרנים המנגחים בתורה כידוע בכ"מ, וזה שאמר בקרנא דחמרא, וכמ"ש "הקול קול יעקב" - כל זמן שקולו של יעקב, אין הידים ידי עשו.

(רבי יצחק אייזיק חבר, שיח יצחק חלק ב, דרוש לשבת פרשת בשלח, אותיות מ-מב)

ח: משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא
38

...והוא התרוממות קרנם של צדיקים, כמ"ש בסבי דבי אתונא מישרא דסכינא במאי חבטא לה בקרנא דחמרא וכו', כמ"ש (זכריה ט, ט) "עני ורוכב על חמור". וחמרא הנ"ל הוא רמ"ח עלמין דבפומא דאימה, והוא בחוטמא הנ"ל שהוא יתגלה ביומי דמשיחא, והוא חמור דאברהם שעתיד מלך המשיח לרכוב עליו כידוע.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, חגיגה יד ע"א)

ח: משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא
38

ואמר דבחישא [ב"ב עד ע"א] פי' חופרת בקרקע, כמ"ש שהיא החי' דכתי' בה "יכרסמנה חזיר מיער"... וכמ"ש "אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה". ואית לה קרני כמ"ש "וקרנין עשר לה" וכו' [דניאל ז, ז], ועליו אמרו רז"ל האי משרא דסכיני במאי חבטי לה בקרנא דחמרא, וכמ"ש (תהלים עה, יא) "וכל קרנ"י רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק", והוא "עני ורוכב על חמור".

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, בבא בתרא עד ע"א)

משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא ומי איכא קרנא לחמרא ומי איכא משרא דסכיני
38-39

ר"ל עשו נתברך בו "על חרבך תחיה", ונקרא "איש שדה", "משמני הארץ מושבך". ופרנסתו וזריעתו הוא חרב, וזה אומנתו, ואיך יפול? וכתיב במשיח בן אפרים שימשול על כל העולם ויכלה אותם: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו וכו' והם רבבות אפרים" (דברים לג). אבל עשו לא יפול בידו, כמ"ש (סנהדרין צח): עד שתתפשט המלכות ט' חדשים על ישראל שנא' "לכן יתנם עד עת ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל", ר"ל מלכות יהודה ישוב על מלכות ישראל שהם מלכות אפרים ויבואו עם גוג ומגוג על ה' ועל משיחו. כי ברכת אביו "על חרבך תחיה" עומדת לו, כי זכות כיבוד אביו קיימת, "שא תלייך כו' וצודה לי ציד". וזאת החרב קיימת לו. וזהו "ועל חרבך תחיה" כידוע שכל קיומו בשביל כיבוד אביו. ולכן הזהירה תורה לישראל בצאתם ממצרים (דברים ב): "אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו ונשמרתם מאוד אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך" כו'. בקרנא דחמרא - ר"ל ביד משיח בן דוד, שהוא "עני רוכב על החמור ועל עייר בן אתונות" (זכריה ט). וכתיב (בראשית מט): "גור אריה יהודדה וכו' עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים, אוסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה". והענין, כי אצל עשו כתיב (ישעיה סג): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת, פורה דרכתי לבדי" וכו', עיי"ש כל הענין. וכמ"ש (דברים לב): "כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה ענבימו ענבי רוש חמת תנינים יינם כו' הלא הוא כמוס עמדי וכו' לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם", ר"ל שתשלם זכות עשו אותו החרב, וכמ"ש (ישעיה ב): "וכתתו חרבותם לאתים" כו', ר"ל זכות החרב ואומנות החרב של עשו. ואז "אוסרי לגפן" שהוא עשו כנ"ל, "עירה" - אותו עיר בן אתונות, אז "ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי" אגאל בדם ענבים של התורה. וזהו "כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה", וכמ"ש תוס' בשמעתתא דסיקריקון (גיטין נה:) בשם ירושלמי: קבלה בידם שאין נופלת אלא ביד יהודה, וכמ"ש (מיכה ד): "קומי ודושי בת ציון". וז"ש "עד מדרך כף רגל", עד היום שידרכו ברגל אותם פורה וכו'. וזהו בקרנא דחמרא. ומי איכא קרנא לחמרא, הא באפרים כתיב "וקרני ראם קרניו" שנמשל לשור, אבל משיח בן דוד נמשל לחמור, ומי אית ליה קרניים? ומי איכא משרא דסכיני, ר"ל אז מי יהא משרא דסכיני, הלא כתיב "לעת תמוט רגלם", "וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב", שאז ישלם חרבו של עשו, שעשו יגש חרבו, כמ"ש "דרכתי לבדי".

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' מא-מב במהד' תשיז)

משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא ומי איכא קרנא לחמרא ומי איכא משרא דסכיני
38-39

קנד)...אצל העקדה נאמר "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו", ואמרו רז"ל: הוא החמור שרכב עליו משה כשירד למצרים לגאול את ישראל, והוא החמור שעתיד מלך המשיח לרכב עליו, שנאמר "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור" וכו'.
קנה) והכל מליצה ורמז נפלא הוא, שענין העקדה היה הכנה טובה לישראל להיות נבחרים לקבלת התורה, ושהתורה לא יפסק מהם לעולם, ושבזה מובטחים ליגאל כאשר תם עוון בת ציון, ויחזור כל הרע לטוב כמ"ש. ונמצא שבחבישת החמור של אברהם להוליך בנו להקריבו ע"ג המזבח, גרם לרכיבת משה למצרים לגאול ישראל בשביל קבלת התורה... והוא המוכן ג"כ שע"י יבוא משיח לגאול את ישראל.
קנו) וזה שכתוב ש"צדיק ונושע הוא", ר"ל שכבר יש לו עזר וישועה מאברהם אבינו הראשון, אשר הכין לו הצורך לגאול את בניו מבין קרני האיל הזה, והוא חיה הרביעית שנאמר בה "וקרנין עשה לה וארו קרן אחרי זעירא" וכו', הם י"א אלופים שלו, והאחרון הוא אשר יהיה בקץ הימים האלה, שעליו נאמר "כל קרני רשעים אגדע", ואז "תרוממנה קרנות צדיק"...
קנז)... אמרו רז"ל בפרק החליל "מאן אינון ארבעה חרשים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד ואליהו וכהן צדק", והם "קרנות צדיק" הבאים לעקור עשר הקרנות האלה, והכל ע"י חבישת חמורו של אברהם בעקדה. והוא קרנא דחמרא, אשר בזה יתבטל כוחו של עשו, שנמשל לחרב, "סכינא חריפא", כמ"ש "והידים ידי עשו", וכתיב "פן בחרב אצא לקראתך". וע"ז שאל לו ומי איכא קרנא לחמרא, שהרי כל כח הקדושה נתחלש, כמ"ש "כי יראה כי אזלת יד", וכביכול בזמן שאין עושים רצונו של מקום מתישים כח של מעלה, וכמ"ש "צור ילדך תשי", ולכך לא הועיל לכם זכות צדקת אברהם אביכם וכל זכות צדקת העקדה, שהרי זמן רב אתם משתעבדים ושפלים ומעונים יותר מכל הגויים אשר על פני האדמה, וכבר נטלו כל הקרנות שלכם...
קנח) וע"ז השיב להם ומי איכא מישרא לסכינא... אדרבה, סטרא דקדושה קיים לעד, ואף שבגלותא כביכול אתחליש חילא דלעילא, אינה אלא בבחינת הסתר פניו יתברך, כדי להתם חטאת ולכלות עוון, כדרך אב מצד אהבתו בנו, אשר רוצה להדריכו בדרך ישרה, מוסרו ליסר אותו בשוטים ובעקרבים ומסתיר פניו ממנו, כדי שאויבו יעשה בו כרצונו. ונמצא שישראל יש להם קרניים, ושרשם חזק בסטרא דקדושה, שסוף סוף יחזרו לטוב ויזדככו ויטהרו, ואז הקדושה גוברת, משא"כ כח הסט"א אין לו מציאות ישות כלל בבריאה, רק מצד העלם והעדר אור כבודו יתברך, אז הריקות נמצא, והוא הסט"א, וממילא כאשר יתוקן הכל אז יתבטל כח הסט"א לגמרי, כמ"ש "וביער רוח הטומאה" וכו'.
קנט) ונמצא שבאמת אין הסט"א שרש חזק קיים לעד, רק לפי שעה, ולכן נדמה בזה למישרא דסכינא, ר"ל כמו שתוחבים סכין בערוגת עפר שא"א לברזל להיות נשרש בארץ שרש חזק, רק לפי שעה, וכשנוטל אותו משם אין נשאר בשרשו כלום, משא"כ אילן הניטע ונשרש בארץ, גם כי יזקין ובעפר ימות, גזעו מריח מים יפריח, ועשה קציר כמו נטע, ולכן ישראל אף כי כבר הגיעו לכליון, ועד עפר יגיעו, נשאר שרשם בקדושה קיים לעד... וכמ"ש "גפן ממצרים תסיע וכו' תשלח קצירה עד ים וכו'". וזה שאמר להם ומי איכא מישרא לסכינא, וכמ"ש "ולא יהיה שריד לבית עשו", והקדושה תהיה שולטת לגמרי, וכמ"ש "ועלו מושיעים בהר ציון והיתה לה' המלוכה".

(רבי יצחק אייזיק חבר, שיח יצחק חלק א, דרוש לסיום הש"ס, אותיות קנד-קנט)

משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא ומי איכא קרנא לחמרא ומי איכא משרא דסכיני
38-39

הוא מלכות הרביעית דהיא פרזלא וחסף די פחר, והם שני המלכיות המושלים יחד ואין מתערבין דא עם דא, והוא רחיים דתבירא, שב' המלכיות הנ"ל הם בנצח והוד, ב' התנינים שאין להם יחוד שאלמלא נזקקין זה לזה וכו', וכמ"ש "וילך עשו אל ישמעאל" וכו' ואז מת ישמעאל וכו'. והוא מ"ש מישרא דסכינא, שעשו הוא חרב, "על חרבך תחיה", פרזלא, והערוגה הוא עפר חסף די פחר. וכמו שאין הברזל נשרש בארץ והוא נפרד בפ"ע, כמו כן כתי' ולא מתערבין וכו'. אמר להו בקרנא דחמרא וכו' - כמ"ש רבינו בליקוטים, שחיה הרביעית הוא י' קרנין, כמ"ש "וקרנין עשר לה" [דניאל ז, ז], והד' חיות ג' ראשונות הם א'ריה ד'וב נ'מר, נגד ג' אותיות ראשונות דאדנ"י, והרביעי חיה בלי שם, והם י' כמ"ש. וביטול ממשלתה הוא ע"י משיח בן דוד, כמ"ש (דניאל ז, יג-יד) "וארו עם ענני שמיא וכו' ולי' יהב שולטין" וכו', והוא סוד "וירם קרן משיחו", וכמ"ש "וכל קרני רשעים אגדע" ואז "תרוממנה קרנות צדיק". והוא מ"ש (זכריה ט, ט) "הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור". והנה משיח בן דוד הוא חמור, ומשיח בן יוסף - שור, כמ"ש (דברים לג, יז) "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח" וכו'. ואין מלכות הרביעית נופל אלא ביד בניו של רחל (בראשית רבה פרשה עג), כמ"ש "אם לא יסחבום צעירי הצאן" וכו' [ירמיהו מט, כ], וכמ"ש "והיה בית יוסף להבה" וכו'. ולכן ע"י שיתחבר משיח בן יוסף עם משיח בן דוד, יכבשו שני המלכיות הנ"ל שהם מישרא דסכינא ע"י קרנא דחמרא, ר"ל שור וחמור דקדושה בחיבורם יחד. וע"ז השיבו לו ומי איכא קרנא לחמרא, שהרי כבר נחלקה מלכות בית דוד ומלכות יוסף זה מזה, וא"א לחמור להתחבר עם קרני השור. וע"ז השיב להם ומי איכא משרא דסכיני, ר"ל שאדרבא, בשור וחמור דסט"א אין חיבור, וכמ"ש בדניאל דאין להם דיבוק זה לזה, וע"ז נאמר (דברים כב, י) "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", משא"כ בשור וחמור דקדושה יהי' להם חיבור חזק ונצחי, כמ"ש "והיו לאחדים בידיך" וכו'.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא ומי איכא קרנא לחמרא ומי איכא משרא דסכיני
38-39

והוא, דסבי דבי אתונא שאלו מר' יהושע בן חנניא, איך תתפארו כי תמלכו על אדמתכם בממלכת הרוח כמאז ומקדם, משרא דסכיני במאי קטליה ליה, במה תקצצו את כל החרבות וכל כלי חבול מלחמה הזרועים בערוגות הממלכות בכל רחבי התבל? והשיב להם: בקרנא דחמרא - כאשר יאיר קרן מלך המשיח, שהמשילוהו לעני ורוכב על החמור, ועי' סנהדרין צח ע"א. ושאלוהו עוד ומי איכא קרנא לחמרא? הלא לנעדרי אמונה זו אין מקום לתשובה כזאת. והשיבם, אם רק ע"פ השכל באתם להתווכח, השכל מחייב לאמר ומי איכא משרא דסכיני - ביטול החרב מוכרח מצד השכל, וכאשר יעיד גם הנסיון, כי עם כל התחכמותם לעוף בשמים ולדרוך קשתם בארץ בכל מיני חבול על הערים והכרכים, להמית האלמנות והיתומים אשר הותירו בחרבם על שדי קטל, יתחכם רעהו לעומתו לשרוף את האייערפליינס והזעפעלינס [המטוסים וספינות האוויר] באויר הרקיע, ועם כל המושכלות לשוט בתהומות הימים, להפוך את האניות העוברות ארחות ימים ונושאות עליהן אנשי שלום, ימצא רעהו גם הוא תחבולות לפרוש מכמרות לצוד את הסובמארינס [צוללות] כדגים הנאחזים במצודה רעה וכצפרים בפח. וכן על כל משחית הלוחם, ימצא חבירו טצדקי במחבלים שיהיו "כנגד המשחיתים". ועל פי זה בהכרח יבוא יום של ומי איכא משרא דסכיני. ותשובת קרנא דחמרא השבתי לפי האמת, שברכת יצחק לעשו בחרב היא רק על עדנין ופלג עדנין, כל עוד שרוח בני האדם לא עלה על שלבי השלמות, וכאשר יעלה על המדרגה העליונה בשלימותו, אז יתקיימו כל יעודי הנביאים אשר נבאו ברוח קדשם להתרוממות גוי ואדם יחד.

(ר' שמואל יצחק הילמן, אור הישר, על בראשית, פרשת תולדות, דף יז ע"ב-ח ע"א)

משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא ומי איכא קרנא לחמרא ומי איכא משרא דסכיני
38-39

כלומר שצחקו עליו שמצפה למשיח ויהיה מלכות בני ישראל על כל העולם. עשו היה חרב אחד, ועתה יש כל העולם ערוגות בסכינים וחרבות, האיך תוכלו להם? והשיב: בקרנא דחמרא, משיח שנקרא "עני ורוכב על החמור". שאלו מי איכא, כלומר שכופרין בביאת המשיח. אמר מי איכא משרא דסכינא - אם זה לא יהיה, לא היה כובד הגלות על בני ישראל כל כך.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"ב דף לו ע"ב)

משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא ומי איכא קרנא לחמרא ומי איכא משרא דסכיני
38-39

היוונים האלו, אשר היהודים שבתוכם היו יושבים היו בעיניהם כקוצים וכצנינים, עלוקות מוצצי דם התושבים, אמרו בדרך לעג לריב"ח: אתה, חכם היהודים, אמור לנו עצה ותושיה במה להנצל מהעם הזה אשר יושב בתוכנו, וזה שמם אשר קראו להם: מישרא דסכיני - סכינים הזרועים בכל רחבי המדינה. במאי קטלין לה - במה נוכל להכחידם מתחת שמי שמים, שלא יראה ולא ימצא כף רגל יהודי בארץ? והנה במ' אסתר מבואר בארוכה כל מיני ההתחכמות וההתחבולות מהצוררי ישראל בימים מקדם איך להכחיד את העם הזה, וכל אחד הוסיף להתחכם בחדשות אשלפניו, עד שנלאו למצוא את החצים והבליסטראות אשר יירה על העם הזה. וזה שהשכיל ריב"ח להשיבם כאיוולתם: בקרנא דחמרא, כלומר, כל הדברים אשר ישנם בעולם המציאות, אין בכחם להשמיד את העם הזה, זולת אם תמצאו דבר שאינה במציאות. והם בשאלו שנית ומי איכא קרנא לחמרא - למה תפסת בדבריך דבר שאינה במציאות? הלא באופן זה היה לך גם להשיב לנו בדבר כזה שאין בה ממש ואין בה כדי הכאה ובדבר שישנו במציאות. א"ל ומי איכא מישרא דסכיני - על שאלתכם ששאלתם על דבר שאינה במציאות, שקראתם בשם גנאי לעם שקט ושלו, הנאמנים בכל מקומות מושבותיהם לארצם ולמלכם, דורשים טובת ארצם בכל לבו, ואתם קוראים בשם שאינו במציאות להיקרא עליהם, על כן השבתיכם גם בדבר שאינו במציאות.

(רבי יעקב טאוושונסקי, אמרי השכל, דרוש לה, דף לז ע"ד)

משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא ומי איכא קרנא לחמרא ומי איכא משרא דסכיני
38-39

וזהו שאמרו רז"ל ששאלו סבי דבי אתונא, משרי דסכינא במאי קטלי לה, בקרנא דחמרא. רמזו בזה על האנשים המטעים אה עצמן וסוברים שהם הולכים בדרך הטוב והישר, ומדברים לשון הרע ורכילות והוללות וליצנות, וזהו "בוטה כמדקרות חרב", וזהו משרא דסכיני, פירוש, אותם שהם ישרים בעיניהם, והם כמו סכינים לדבר תועה על זולתם, והם דוקרים כמדקרות חרב לשונם, וזהו מצד שדרכיו ישרים בעיניו, על כן יבקר אחר מומי זולתו, וכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו (נגעים ג, ה). והעצה לזה להנצל מזה הדרך, בקרנא דחמרא, היינו להפוך החומר אל הצורה, כי החומר העב והגס היה בעוכריו להשתרר ולהתנשאות על זולתו. וזהו בקרנא, לשון "כי קרן עור פניו" (שמות לד, כט), דחמרא, היינו החומר. אמרי ליה ומי איכא קרנא לחמרא, פירוש, מי יכול לעשות כזה להיות בבחינת "קרן עור" וכו', להפוך החומר אל הצורה. א"ל ומי איכא משרא דסכינא, היינו מי שאינו יכול להפוך החומר אל הצורה, ולהתגבר על תאוות גופו, איך יוכל להטעות את עצמו בדרכי השוא להיות ישר בעיניו ולהביט אחר מומי זולתו, להיות בוטה כמדקרות חרב, רק צריך להיות מכיר את מקומו, ולהיות שפל בעיניו, ועל ידי זה יהיה בחינת ההתרוממות לה'... ויהיה כלי מוכן לקבל השפעתו יתברך.

(ר' שמעון שלמה בן אריה לייב מבענדר, אור השמש עמ' סא-סב)

ח: משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא ומי איכא קרנא לחמרא ומי איכא משרא דסכיני
38-39

הכוונה שהאומות עומדים עלינו בחרבות ורמחים ורוצים לבלענו, במה נוכל להם? וע"ז השיב בקרנא דחמרא, שאם הדומים לחמור בזה ננצח אותם. וע"ז אמרו מי איכא קרנא לחמרא, והשיב מי איכא מישרא דסכינא, ורמז להם שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכז ע"א)

משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא ומי איכא קרנא לחמרא ומי איכא משרא דסכיני
38-39

אמרו לו: עם רומי הוא עם הצבא, וכמו שהערוגה מלאה צמחים, כן מדינת רומי מלאה אנשי חיל, וכמו שהערוגה מוציאה בכל שנה ושנה צמחים חדשים, כן מדינת רומי בכל שנה ושנה מוסיפה אנשי חיל על צבאותיה. וסדב"א, ברצותם למרוד בממשלת רומי, בקשו מריב"ח עצה במה יוכלו להחליש את כח ממשלת רומי למען יוכלו אחר כן למרוד בה. בקרנא דחמרא - השיב להם: בהאירכם את עיני ההמון הפשוט והגס באור השכלה (מלשון כי "קרן עור פניו") - בזה תחלישו את כח ממשלת רומי, יען שכל זמן שעם רומי במצב הבערות, אז תעשה עמהם ממשלת רומי כרצונה, אבל כאשר יפקחו עיניהם מאור ההשכלה, אז לא ילכו עוד אחרי מנהיגיהם כבהמה בבקעה. ומי איכא קרנא לחמרא - אמרו לו: וכי אפשר להשכיל את הפשוטים והגסים מהעם? ומי איכא מישרא דסכיני - אמר להם: וכי אפשר לעשות מאנשים פשוטים וגסים אנשי חיל מסודרים? הלא הדבר הזה הוא נגד השכל, בכל זאת אתם רואים בעיניכם שנעשה הדבר הזה, כן הוא הדבר שאפשר להשכיל את הבוערים בעם אעפ"י שבהשקפה ראשונה הדבר מתנגד אל השכל.
ידוע את אשר כתבנו בראשית אגדה זו [עי' בשמו בענין "א"ל קיסר לרב"ח"], אשר מגמת הקיסר היתה בבקשו את ריב"ח להביא את סדב"א לרומי אך למען ילמדו לעם רומי חכמה ודעת. אבל ריב"ח, בהיותו עבד נאמן למלכו, רצה לעשות את משלחתו באמונה ולהביא את רצון הקיסר לתכלית השלמות. ובהיותו מפחד וחרד פן כאשר גם אם יבואו סדב"א לרומי לא יתרצו לבקשת הקיסר, לכן התחכם להשיב על שאלתם מישרא דסכיני, אשר כוונת שאלתם היתה עצת מרד, אשר בדרך זה יגיעו למטרתם בלמדם לעם רומי חכמה ודעת, מפני שרצה להביא רצון הקיסר לתכלית השלמות, כדי שימסרו את נפשם למען השכיל את רומי בחכמה ודעת בדמותם, אשר בזה יחלישו את כח ממשלת רומי, ואעפ"י שכוונתם בזה לא תהיה רצויה, אבל מעשיהם יהיו רצויים. אבל באמת הוא ההפך, שעל ידי חכמה והשכלה תתגדל ותתחזק ממשלת רומי (כמו שאמר החכם מכל אדם קהלת ז, יט, וגם ט, יד ו-יח). ואך למען לעשות רצון מלכו, וגם באשר דרש טובת עם רומי לגדלם ולנשאם, התחכם ריב"ח ליעץ לסדב"א כזאת.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, שאלה ט, דף ח ע"ב-ט ע"א)

משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא ומי איכא קרנא לחמרא ומי איכא משרא דסכיני
38-39

כתיב בתורתכם (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד", וכתיב (שם יז) "דרך ככב מיעקב וקם שבט סישראל ומחץ פאתי מואב וגו' וישראל עושה חיל", וכתיב "והאביד שריד מעיר" - זו רומי, וכמ"ש "והגוים חרב יחרבו" (ישעיהו ס). אמרו, איך יעלה על הדעת להאמין כזאת? הלא אצלנו יש חובות ורמחים וכל מיני משחית... ואצלכם אין כלי משחית. וזהו משרא דסכיני, שאצלנו כל יום ויום נצמחים כל מיני משחית חדשים כעשב השדה הצומח מהארץ, ואיך תוכלו למשול בנו? בקרנא דחמרא, ר"ל במלך המשיח, דכתיב "וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח", היינו בחכמתו שידרוש לכל העמים, ינגח איש את רעהו. וכתיב (ישעיהו יב, ד): "וברוח שפתיו ימית רשע, לא ירעו ולא ישחיתו כי מלאה הארץ דעה את ד'". ומי איכא קרנא לחמרא, כפשוטו. אמר מי איכא משרא דסכיני, כדאמרינן בגמרא דאיסורין מבטלין זה את זה, וכן יהיה חרב איש ברעהו, כמסופר בשם הגאון מוהר"י מפראג, ששאלו לו שאלה כזה, והשיב שיביאו שבעים תרנגולים מכל ע' אומות, והניחום בבית א' ביחד, וסגרו הבית עד ליום מחר, ונמצאו כולם פצועים ומתים, כפסחים קיג, שהתרנגולים שונאים זה את זה. אך התרנגול של ישראל הולך סביב אצלם ומנקר את מוחם, כי הם הרגו זה לזה, והתרנגול של ישראל היה נחבא מקודם אל הכלים ובזה נשאר חי.

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' צ-צא)

משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא ומי איכא קרנא לחמרא ומי איכא משרא דסכיני
38-39

ונלענ"ד דשאלו על יום קרב בעמוד המון רב על מחנה, וכל השדה עם גבולו סביב הוא מלא כלי זיין, משרי דסכיני... איך אפשר לעמוד נגד זה?... וזה משרי לסכיני במאי קטלי ליה. על זה השיב להם ריב"ח במתק לשונו, מה זה שאלה? הלא בכח יגבר איש... ובעמוד זרים לשחת את נחלתנו, גם אנו נאזור כגבר חלצינו ונצא לקראתם ביום נשק, ובקרננו נרים ראש, מה שהוא תפארתנו, כח החומרי, וגאותנו גבורת גבורים משיבי מלחמה שערה, בקרנא דחמרא... וכמתפלאים עמדו מחרישים... איך אפשר... חכימא דיהודאי יענה להם כן, לפאר ולרומם קרן החומרי, גבורת אנוש... והם חשבו חשבונות רבים כי במושכלות יענה אותם... חשבו כי אמור יאמר להם "ד' ילחם לנו"... וחשבו לכונן חיצם על יתר, להתל באמונת צדיקים ובטחון קדושים, ועתה נתהפכו כחומר חותם לשמע אמרים כאלה. ע"ז אמרו: הלא גם לנו לב כמוך להשכיל ולהבין כי "אין המלך נושע ברוב חיל גבור לא ינצל ברב כח"... ואיך א"כ כחש יכחש איש אשר כמוך לאמר כי בקרן גאותו אשר בעפר יסודו יבטח ישען? ומי אית ליה קרנא לחמרא... הלא יהיה החומר לחֵמר, היכול יוכל החומר להתגאות בגדולתו, וקרנו כי גבהה האם תעמוד לנצח?... על זה ענה ואמר ריב"ח: ישמעו אזניכם מה שפיכם מדבר, אמת כן הוא כי לא אוכל להתגאות בחרבי... כי אמת כן הוא, לית קרנא לחמרא, אבל היא הנותנת לעומת זה... כי משרי דסכיני מי הוי, אויב יחרף לנבוח במה נחשב הוא, אך ה' ישמור עיר... והסכינים אשר קרנייהו בטינא, גוש עפר מן האדמה, אם לפי שעה כרגע נראה פרזלייהו בנירא, לא ירעו ולא ישחיתו, ובדבר ד' לעולם יעמוד קטל לי' למשרי דסכיני והיו כלא היו.

(רבי משה חיים ליטש-רוזנבוים, לחם רב על סדור התפילה אות ק, עמ' נא)

משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא וכו' אייתו ליה תרי ביעי א"ל הי דזגתא אוכמתי והי דזגתא חיוורתי אייתי להו איהו תרי גביני אמר להו הי דעיזא אוכמתי והי דעיזא חיוורתי
38-41

(א) השגות אלקות, א"א להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים. מעילה לעלול, משכל עליון לשכל תחתון...
(ד)... השכל התחתון הוא בחינות מלכות, שהוא בחינות חכמה תתאה שבכל עולם ועולם, שהוא מנהיג אותו העולם...
(ה) ומי שיש לו אותו החכמה, צריך לראות להמשיך לתוכה חיות, להחיות החכמה תתאה... ועיקר החיות הוא מאור הפנים, בחינות (משלי טז) "באור פני מלך חיים". ועל כן צריכין להעלות את המלכות, בחינות חכמה תתאה, אל אור הפנים המאיר בשלש רגלים, כי עיקר אור הפנים הוא שמחה, כמ"ש (שם טו) "לב שמח ייטיב פנים"... ועיקר השמחה הוא בלב, כמ"ש (שם ד) "נתת שמחה בלבי". והלב של כל השנה הם השלש רגלים, בחינות (ויקרא כג) "אלה מועדי ה'", ר"ת אמ"י כמובא, שהיא אם לבינה, ובינא לבא...
(ו) ולפעמים שנופל ח"ו בחינות המלכות דקדושה, בחינות חכמה תתאה, לגלות של ארבע מלכיות... כי המלכות הוא בחינות דל"ת, בגין דלית לה מגרמה כלום... וגם היא כלולה מד' עולמות... ומי יכול לסבול את קול הצעקה והזעקה הגדולה, כשנופל בחינות המלכות, בחינות החכמה תתאה, ביניהם ח"ו, בבחינות (קהלת ט) "זעקת מושל בכסילים", דהיינו הזעקה כשנופל הממשלה, בחינות המלכות, בחינות חכמה תתאה, בין הכסילים... וצריך לראות לחתוך ולהבדיל את בחינות המלכות הנ"ל מבין הד' גליות, ולהעלותה משם. ועיקר עלייתה על ידי בחינות החסד, בבחי' (ישעיה טז) "והוכן בחסד כסא". בחי' (הושע י) "קצרו לפי חסד", שע"י החסד קוצרין וחותכין את הדלית, בחי' המלכות... וזה (שמואל א' טו) "וישסף שמואל את אגג", כי אגג הוא כללות הארבע מלכויות דסט"א, כמו שכתוב (במדבר כד) "ראשית גוים עמלק". וזה שפי' רש"י וישסף, חתכו לד'. היינו שחתך והבדיל את הדלי"ת, שהיא בחי' מלכות דקדושה, דלית לה מגרמא כלום וכו' כנ"ל, מאגג שהוא כלליות ד' מלכיות דסט"א...
(ז) ועיקר התגלות החסד הנ"ל, שעל ידו קוצרין וחותכין ומבדילין את הד' הנ"ל מארבע גליות של העכו"ם, הוא ע"י תוכחה. כי ע"י פתיחת פה של המוכיח, נתגלה חכמה. וע"י זאת החכמה, נתגלה החסד. כי עיקר התגלות החסד, ע"י החכמה, כי אל נהירו דחכמתא (זוהר לך לך דף צד ע"א), כמ"ש (משלי לא) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה"... אף על פי שתוכחה שלהם היא לפעמים דרך בזיון שמבזים אותנו... צריך לדון אותם לכף זכות... כי סובלים צער גדול מאתנו... אפילו טובותינו, היינו התפלה שהיא בערכנו רק טוב, הוא רעה אצל הצדיקים... כי תפילתינו מבלבלת אותם. כי כל העירבוב הדעת וכל הבלבולים וכל השטותים שיש לנו לפעמים, הכל נמשך בתפלתינו... וכל התפילות האלו עם כל העירבובים באין אל הצדיקים, כי הצדיקים הם בחי' משיח, שאליו באין כל התפלות להעלותן...
(ח) אמנם לכאורה איך אפשר לו להוכיח את כל אחד ואחד? הלא כל התפלות באין אצלו ביחד, של הכשרים ושל אותם שאינן כשרים, ואיך יודע איזה תפלה באה מזה או מזה, כדי להוכיח אותו? אך הוא יודע זאת, על ידי העזות והתורה של כל אחד ואחד, אם תפלתו היתה כהוגן אם לאו. כי יש ב' מיני עזות, כי יש עזות דקדושה, שאי אפשר לקבל את התורה כי אם ע"י זה העזות דקדושה... וכנגד זה, יש להיפוך עזות מן הסט"א, שמשם באין תורות אחרות, שהן תורות שלהן, שהם בחי' פסילים.., שהוא היפך מן התורה הקדושה שלנו שהוא בחינות פסל לך. כי היא נקראת פסולת, על שם העתיד, כמאמר חז"ל (פסחים נ): אור שהוא יקר בעוה"ז, יהי' קפוי וקל לעוה"ב. שהיא בחינות פסולת, שהוא קפוי וקל וצף למעלה. אבל תורתו היא פסולת אפילו בעוה"ז, ועל שם זה נקראין פסילים, כמ"ש (שמות כ) "לא תעשה לך פסל"... וע"י העזות שהצדיק רואה בכל אחד ואחד כפי מה שהוא, אם יש לו עזות דקדושה או להיפוך, על ידי זה הוא יודע אם תפלתו היתה תפלה הכשרה או להיפוך...
וזהו מישרא דסכינא, היינו בחי' חכמה תתאה הנ"ל, בחי' מלכות הנ"ל, שהוא לימוד הנ"ל, בחי' (במדבר כב) "ההסכן הסכנתי", לשון לימוד (כתרגומו "המילף אליפנא"), בחי' (ויקרא כו) "חרב נוקמת", שהיא בחי' מלכות הנ"ל. מישרא - פי' רש"י ערוגה. היינו בחי' "זעקת מושל" וכו', כמ"ש (תהלים מב) "כאיל תערוג". במאי קטלי ליה - פי' רש"י במאי חותכין אותה. היינו במה חותכין ומבדילין את המלכות הנ"ל, כדי להצילה מזעקה הנ"ל, בבחי' חתכו לד' כנ"ל. והשיב להם, בקרנא דחמרא. היינו על ידי תוכחה, שעל ידי זה נתגלה החסד, ובזה קוצרין וחותכין את הד', בבחינות "קצרו לפי חסד" כנ"ל. קרנא - זה בחי' קול המוכיח. בחי' קרן השופר, בבחי' (ישעי' נח) "הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם", היינו תוכחה הנ"ל. חמרא - זה בחי' (בראשית מט) "יששכר חמור גרם", בחינות (דברי הימים א' יב) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים". כי על ידי התוכחה מעלין אותה לרגלים, שהוא בחינות בינה לעתים כנ"ל.
אייתו ליה תרי ביעי, לשון צלותא ובעותא, בחינות תפלות. אמרי, הי דחוורתא והי דאוכמתא, היינו שאתה אומר שעל ידי תוכחה מעלין את המלכות כנ"ל, הלא איך אפשר להוכיח, כי הלא התפלות באין ביחד, ואיך יודע להוכיח לפי התפילה, כי אינו יודע איזה תפלה של הכשר או להיפך. וזהו הי דחוורתא והי דאוכמתא, היינו איזה תפלה מאיש כשר או להיפוך? אייתי להו תרי גביני, היינו בחינות (איוב י) "וכגבינה תקפיאני". היינו בחינות תרי תורות הנ"ל, שהן בחינות קפוי וקל, בחינות פסולת, בבחינות "פסל לך", ובחינות "לא תעשה לך פסל" כנ"ל. ואמר להו, הי דעיזי חוורתא והי דעיזי אוכמתא. היינו תרי עזות הנ"ל, שהן עזות דקדושה, ועזות דסט"א, שמהן תרי תורות הנ"ל. ולפי העזות יכולין לידע את התפלות כנ"ל, שעי"ז יכול להוכיח אותם כנ"ל. שעל ידי זה חותכין ומבדילין את בחינות המלכות, ומצילין אותה מזעקת מושל, ומעלין אותה לבחינות אור הפנים המאיר ברגלים כנ"ל.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה ל)

אייתו ליה תרי ביעי א"ל הי דזגתא אוכמתי והי דזגתא חיוורתי אייתי להו איהו תרי גביני אמר להו הי דעיזא אוכמתי והי דעיזא חיוורתי
39-41

ר"ל שנאמר (בראשית כה): "ושני לאומים ממעיך יפרדו" וכו', שחלקו יעקב ועשו בבטן אמם, יעקב נטל עוה"ב ועשו נטל עוה"ז. "ויתרוצצו הבנים בקרבה", כמ"ש רש"י שם. וידוע שעודן בבטן אמם וכשהם קטנים נקראים ביצים, וכשיגדלו קצת נקראים אפרוחים, כמ"ש (דברים כב): "והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים", שרומז שהשכינה יש לה מנוח בגלות בזכות הקטנים. זזה ששאלו, האיך אפשר בבטן אמם, וכשהם קטנים לחלוק זה לקדושה וזה לס"א, כמ"ש "ויגדלו הנערים ויהי עשו וכו' ויעקב" וכו' שאז הם אפרוחים זה חיוורתא וזה אוכמתא, אבל ביצים האיך אפשר?
אייתי איהו תרי גביני א"ל הי דעיזי אוכמתא והי דעיזי חיוורתא. הענין... שזרע הזכר נקפא דומה לגבינה, וזרע נקיבה צלול דומה לחלב... וז"ש (איוב י): "הלא כחלב תתיכני" - זהו אשה מזרעת תחילה, "וכגבינה תקפיאני" - זהו אח"כ זרע הזכר, ואח"כ יצירת הולד: "עור ובשר תלבישני"... וביוה"כ נאמר (ויקרא טז): "ושני שעירים א' לשם וא' לעזאזל", שהן א' ישראל, "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ), וא' עשו, "הן עשו אחי איש שעיר" (בראשית כז), ושניהן שוים במראה ובקומה ובדמים [יומא סב ע"א], ושניהם מזרע אחד של יצחק, מאב אחד שהוא גבינה.
וא"ל איזה דעיזי חיוורא ואיזה דעיזי אוכמא, מאחר שהן מטיפה אחת שנחלק, כידוע בתאומים, שזה יותר פלא מאפרוחים או בצים ואם אחת, אלא כמ"ש (תהלים כח): "זורו רשעים מרחם", "ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (ירמיהו א).

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' מב-מג במהד' תשיז)

הכוונה שאמרו לו: אתם מתפארים שאתם בני אל חי ואנחנו לא נחשבנו, ורמזו לו שרבקה הולידה שני בנים, עשו היה אדום ויעקב הי' לבן, וכעת בעונינו אין הבדל כל כך, שאתם מתערבים וא"א להכיר בין בני יעקב לבני עשו. ויתכן יותר שבביצים יש קליפה החיצונה הוא לבן, ובפנים הוא אדום. ולזה רמזו שיעקב ועשו היו תאומים, ובמה נחשבתם יותר ממנו? ועל זה הראה להם גבינה, ואמר להם הי דעיזי אוכמתא, על דרך שאמרו בשבת: עיזי מסגי ברישא... ורמז להם: אתם מושלים בזה העולם, ואח"כ יהי' נהורא.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכז ע"א)

...ששאלתם לריב"ח הי' במה שאנו אומרים שנבדלו אומה הישראלית מכל האומות, שנפש העליונה מכסא הכבוד אינו יכול לחול אלא עליהם, שהם מזרע האבות שנתבררו ונטהרו מזוהמת הנחש בחטא אדה"ר, עד שהי' יעקב ובניו מטה שלימה זכים וטהורים, משא"כ האומות, וכמ"ש (שבת קמו ע"א): ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם משא"כ אומות העולם וכו', וא"כ מדוע גם בזרע ישראל נמצא ביניהם הרבה רשעים ומינים ואפקורסים, והיאך משורש טוב יצא ענף רע?... עד שברוב הזמן באורך הגלות נמצאים רשעים הרבה בישראל, עד שכמעט אין הפרש בין רשעי ישראל לרשעי או"ה, וא"כ כל אפי שווין, והיאך אתם אומרים שישראל נבדלו בצורתם ונשמתם מכל אומה ולשון? וע"ז רמזו לו במשל הב' ביצים, שהביא א' מתרנגולת לבנה וא' משחורה, שהטוב נדמה ללבן והרע לשחור, כמ"ש (חולין מז ע"ב) האי שחור אדום הוא אלא שלקה וכו', וכתי' (ירמיה יג, כג) "היהפוך כושי עורו" וכו', שדימה מעשיהם הרעים של ישראל לכושיים, וכן דימה כאן ישראל ללבנה ואומות העולם לתרנגולת שחורה לפי דעת ישראל, ואעפ"כ אין הפרש בין הביצים שלהם, שדמות א' להם ואין הפרש בין זה לזה, וכמו כן נמצא שאין הפרש בין זרע ישראל דאבות הקדושים לזרע או"ה ששניהם רשעים גמורים וכמ"ש. וע"ז הראה להם ריב"ח בחכמה עמוקה במה שהביא להם ב' גבינות, א' מעיזא חיוורת וכו'... כי ידוע שהולד נולד מכח האב והאם מב' טיפות שלהם, ובתחילה הם ב' טיפות לבד ואח"כ מתרקם הולד בבטן האם ונברר כל אבר לבד, שבכח הזרע והטיפה האיברים הם בכח לבד, משא"כ בימי העיבור האם היא מציירת הולד וכמ"ש (איוב י, י) "הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני", דימה תחילת הזריעה שלהם לחלב ואח"כ צייר הולד לגבינה הנקפת האוכל לבד והמים נזרקים לחוץ, וכמו כן כתי' "ותזרני" וכו' [שמואל ב' כב, מ] - זיריתני וזרזתני וכו' [יומא מז ע"א]. והנה כבר אמר שלמה בחכמתו (משלי י, א) "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו", וכתבו המקובלים שהענין שבן חכם הוא מצד שגבר בו כח אב שהוא הטוב בסט' דימינא, משא"כ אם כח האם גובר יותר, אז הוא בן כסיל, שלכן הנחש בא ג"כ בתחי' לחוה שהיא בסט' דשמאלא ובה נאחז הרע יותר, וכח יצה"ר יותר שולט בה מבאב. והנה רבינו הגדול, בפי' לשיר השירים על פסוק "אל תראוני שאני שחרחרת וכו' בני אמי נחרו בי" וכו', כתב שכל אדם יש לו ב' נפשות, א' מצד הארץ נפש היסודי והיא נקראת אמו, כמ"ש (איוב א, כא) "ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה", וא' משמים, נשמה עליונה והוא נקרא כח האב. ומצד נפש הארץ היסודי בזה שוים ישראל עם אומות העולם, ולכן נקראים "בני אמי", שהם אחים לישראל מצד אם, משא"כ מצד נפש העליונה, אינם שוים כלל, שנשמתם של ישראל מסט' דקדושה משא"כ או"ה. ולכן אמרו (יבמות סא ע"א): אתם קרויים אדם ואין או"ה קרויים אדם, שנשמה עליונה היא מאב בסוד שם מ"ה [אדם בגימטריא 45], משא"כ נפש היסודי מארץ היא נפש הבהמית מצד ב"ן [בהמה בגימטריא 52]. וא"כ מזה נמצא שיש רשעים גדולי' גם בזרע ישראל מצד התדבקתם והתמשכם אחר נפש הבהמי היסודי, שהוא כח האם המציירת הגוף, וכמ"ש (בראשית רבה פרשה לד) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" - משננער מבטן אמו וכו', ר"ל ע"י ציורו באם כמ"ש, וכן האדם, ע"י שכל חייו הגופניים באדמה הזאת נמשך אחר תענוגי הזמן. והוא מה שרמז להם ריב"ח שהם דימו דבר זה לב' ביצים של ב' תרנגולות, שאין זה דמיון טוב, שהרי הביצה אין בה רק זרע האב והאם קודם הריקום, ובזה אין טוב ורע שייך כלל כל זמן שלא נתרקמו באיברים בבטן האם, שמצד זה נמצא היצה"ר, ולכן דימה הוא הדבר לב' גבינות וכו' שהוא אחר הריקום והציור.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

אייתי חדי ביעי שאלו הי אוכמתא הי שחירתא, אייתי איהו תרי גבינא הי כו'. לכאורה ע"פ המדרש, נסמית עין בלעם, שראה שהקב"ה מביט על טיפה שנולד צדיק, אמר מי שטהור האיך יכול להביט על דבר פחות כזה. זהו שצחקו. והביא שני ביצים דומין זה לזה, הכר נא, אמרו לו מאיזה תרנגולת, א"כ דומין כן בני ישראל ככל משפחות הגוים. אך הוא הביא שתי גבינות, אחת משחורה והשנית מבהמה לבנה, ואמר תכירו. ועיין בדברי ר"י מפראג שביאר ע"פ חכמי הטבע, דבהמה לבנה חלושה מבהמה שחורה. מוכרחין לאמר, אע"פ שאין ניכר, בכ"ז יש נ"מ בבריאות מגבינה וחלב של בהמה בריאה או חלשה. כן, אף שאין ניכר על אדם, בכ"ז יש יתרון בין עובד אלקים לאשר לא עבדו ביצירתו של אדם.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"ב דף לו ע"ב-לו ע"ג)

אמרו לו: אמת הדבר שאתם היהודים יכולים לידע ע"י הקבלה שלכם שהעולם הזה מחודש ע"י האל, וגם אין שום סתירה נגד ההסכם אשר האל ברא את העולם יש מאין, אבל בכל האופנים אתה מוכרח להודות לנו שיש אלהים יותר מאחר, ומי שברא אור לא ברא חשך ומי שברא חשך לא ברא אור. אייתו ליה תרי בעיי, אמרו ליה הי דזגתא אוכמתי והי דזגתא חיוורתי - אמרו לו: אם אנו רוצים להבחין ולידע איזו היא הביצה שהיא מתרנגולת שחורה ואיזו הוא הביצה שהיא מתרנגולת לבנה, הבחינה היא פשוטה: מושיבים על הביצים תרנגולת כדי לחמם אותם עד אשר יבקעו הביצים ויצאו האפרוחים אשר בהם, ואז יתברר הדבר: הביצה אשר יצא ממנה אפרוח שחור נולדה מתרנגולת שחורה, והביצה אשר יצא ממנה אפרוח לבן נולדה מתרנגולת לבנה, מזה ראיה גדולה, כמו שמביצה שנולדה מתרנגולת שחורה יצא אפרוח שחור, וכן מביצה שנולדה מתרנגולת לבנה יצא אפרוח לבן, כן צריך להיות בענין הבריאה, שמי שברא אור לא ברא חשך ומי שברא חשך לא ברא אור, מפני שהנאצל צריך שיהיה דומה אל המאציל. אייתי ליה תרי גביני, אמר להו הי דעיזא אוכמתי והי דעיזא חיוורתי - השיב להם: טעות גדול טעיתם במה שאתם מדמים צורה ליוצרה ובריאה לבוראה, שכמו שישוה החי אל החי כץ תשוו את הבריאה להבורא. אבל באמת הבריאה לא תשוה אל הבורא בשום פנים, אלא כדי לסבר את האוזן, אם אנו רוצים לצייר במחשבתנו שום דמיון, לכל היותר נדמה במחשבתנו דמיון הבריאה להבורא כמו שדומה הדומם להחי. הביא להם שתי גבינות ואמר להם: הראו לי איזו מעז שחורה ואיזו מעז לבנה. הלא תראו שאין בזה שום בחינה, ולמה? מפני שבדבר שאין התולדה דומה לאביה בכל פרטיה, אין להכלל אשר זכרתם שום מקום, וכמו שאין באפשרות להביא הוכחה איזו גבינה מעז שחורה ואיזו מעז לבנה, מפני שאין התולדה דומה לאביה בכל פרטיה, דכיון שאין בחינה אין הוכחה, כן אין להביא הוכחה מהבריאה לבוראה מק"ו, כיון שלא תשוה הבריאה להבורא אפילו בפרט אחד מהפרטים.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, שאלה י, דף ט)

היינו יעקב ועשו דכתיב בהם "שני גוים בבטנך", והקב"ה אהב "את יעקב ואת עשו שנאתי" (מלאכי א, ג), ולבסוף עשו מצליח ויעקב נודד בגלות. אייתי לתו תרי גביני, אמר להם, עשו נמשל לשעיר והוא הולך בראש עדרו, כשבת עז: עזי מסגן בריש עדרא, וישראל נמשלו לצאן, במדרש ויחי. ובבטן אמם חלקו, עשו ילך בראש בעוה"ז, ואחרית ימים יהיה ישראל עושת חיל, וכברייתו של עולם, מקודם ויהי ערב ואח"כ ויהי בוקר.

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' צא)

ורצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעל נפק
41

דאיתא (סנהדרין קו): וקטני בני אומות העולם לכ"ע אין באין לעוה"ב, שנאמר (מלאכי ג): "כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף", שורש בעה"ז וענף בעוה"ב. וכן כתיב (דברים כה): "תמחה את זכר עמלק". וכתיב (מלכים א' יא): "עד הכרית כל זכר באדום". ואמרו [ב"ב כא ע"ב]: אנן זכר קרינן, בצירה. ושאלו לו ע"ז, אם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו, כמ"ש "וירב בנחל" - על עסקי נחל כו' [יומא כב ע"ב]. וזהו רציצא וכו', בעודם קטנים. ואמר בהי דעייל, כידוע שהקטנים מתים בעון אביהם, כמ"ש (שמות לד): "פוקד עון אבות" וכו'. וז"ש בהי דעייל, בהי מי שעייל רוחו בו, והוא האב, ובסיבתו יכלו ג"כ כנ"ל.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' מג-מד במהד' תשיז)

ורצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעל נפק
41

וכאשר יעלה במחשבתו של אדם בעת עסקו בתפלה איזה מחשבה רעה וזרה, היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה... ועפ"ז ביאר... רצוצא דמית [ופירש רש"י: אפרוח שמת בקליפתה] מהיכן נפק רוחיה, ומשני מהיכא דעייל נפיק... על פי ש"ס דברכות פרק הרואה (נז ע"א): הרואה ביצים בחלום [תלויה בקשתו] וכו', הרי כי בחינת ביצה מראה בחינת התפלה. והענין, שאין לך מחשבה שלא יהא בה קומה שלמה. אף מחשבה רעה וזרה כשבאה אל האדם היא באה כדי לתקנו ולהעלותו כנ"ל, ואם האדם דוחה המחשבה ההיא ממנו, אז כאילו דוחה והורג קומה שלמה. אמנם לפעמים יש מחשבה שצריך לדחותה. ואם נפשך לומר, במה אדע איזה מחשבה לדחותה ואיזה לקרבה ולהעלותה? יתבונן האדם, אם בשעה שבאה המחשבה זרה מיד עלה במחשבתו במה לתקנה ולהעלותה, אז יראה לקרבה ולהעלותה, ואם לא יעלה מיד במחשבתו במה לתקנה, אז מסתמא באה לבטל את האדם בתפלתו ולבלבל מחשבתו, אז רשות לדחות המחשבה ההיא... ובזה יובן, רצוצא דמית מהיכן נפיק רוחיה, כלומר המחשבה שבאה בשעת תפלה, שנקרא ביצה, דמית - דהיינו שדוחה אותה המחשבה וממית אותה, היכי נפיק רוחיה, כלומר האיך הוא ממית ודוחה קומה שלמה? ומשני, מהיכא דעל נפיק, כמו שעלה המחשבה לבלבל את האדם ולדחותו, כך נפיק - רשות לאדם לדחות המחשבה ולהוציא אותה.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף, פרשת תולדות)

ורצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעל נפק
41

לעתיד לבוא "וסרה קנאת אפרים וצררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים" [ישעיהו יא, יג]. ולכן אומר הנביא 'והביטו אלי את אשר דקרו' [זכריה יב, י], כי הם הסכימו בדינו כי היה ירבעם מורד במלכות בית דוד, ומשיח בן יוסף יהיה נשמת ירבעם המשנה, שפרחה ממנו קודם שחטא ונסתלקה בנקיות. וזכה בה בן בנו, הוא בן אביה, שנולד בו ביום שמת, שנאמר עליו, 'כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב אל ה' אלוהי ישראל' [מלכים א' יד, יג]... והוא סוד שאמרו בגמרא: 'רציצא דמיית בביעתא', כי מלכותו הוא כאפרוח שלא נתפתחו עיניו, 'בהי נפק רוחיה', רצה לומר באיזה דין נפקא רוחו? והלא בראש מלכותו נאבד הצדיק, ולא חטא שום חטא מעולם. השיב רבי יהושע בן חנניא 'בהי דאעל', פירוש הוא ירבעם אביו שהכניס בו הנשמה הזאת, והוא גרם שירש נשמתו, וגרם גם כן מרידתו במלכות בית דוד שיהיה חייב מיתה. ואחר כך יתפלל עליו דוד משיחא ויחייהו [תהילים כא, ה], ויהיה המשנה האמיתי.

(רבי נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך, שער ה, פרק מו)

ורצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעל נפק
41

וסודו הוא בגמרא דברכות [ז ע"א]: 'ורמינהו קראי אהדדי, כתיב, 'פוקד עון אבות על בנים', וכתיב, 'ובנים לא יומתו על אבות', לא קשיא, כאן כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וכאן כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם'. וחכימין דמליין עיינין, יראו פירוש על מה שאמר כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, רצה לומר שמחשבה רעה שאדם חושב על אשה אחרת בשעת הזיווג או על גויה, יש בידו לטמא הנשמה ולהחליפה. ורואה הקב"ה, שאם יזקין, מחשבה רעה יצורף למעשה. מוטב לכן ימות זכאי ואל ימות חייב...
וזהו שאמרו ושאלו הסבא דבי אתונא, ורציצא דמיית בביעתא בהי נפקא רוחיה, השיב להם רבי יהושע בהי דעאל. וכי יעלה על לב שכל האנושי שכתבו בגמרא דברי הבל ושטות שלהם? אלא הכל מרמז על סודות נפלאות והוא מרמז על עונש הילדים, וזהו פירושו, ורציצא, שהוא הילד הקטן, דמיית בביעתא, דהיינו בילדותו, והוא כאפרוח שלא נפתחו עיניו, שאינו יודע על בוריו טיב העולם הזה, בהי נפקא רוחיה, רצה לומר באיזה דין ומשפט נפקא רוחיה ונשמתיה? השיב רבי יהושע 'בהי דעאל', שהוא אביו, והוא הכניס הזרע בשלייתה דאמיה, שהיא כמו ביעא המוזרת, כי כבר קבלו הפילוסופים מפיטוגרס רבם סוד הגלגול, וסוד העונש, כאשר ידוע להרגיל בספרו ובספר היכל ה'.

(רבי נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך, שער טז, פרק יא)

ורצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעל נפק
41

רציצא, זה אפרוח. זה בחי' צדיק, בחי' (תהלים עב) "יפרח בימיו צדיק". ששאלו אותו, הצדיק שממית את עצמו, ומוסר את נפשו בצלותיה ובעותיה, באיזה מן המקומות מן התפלה צריך לו למסור את נפשו ביותר? והשיב להם, היכא דעאל, היינו איך שיש לו להעלות ניצוצי הקדושה, היינו איך שנכנסים בו מחשבות זרות, וצריך להעלותם כידוע, שם צריך לו למסור נפשו.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה כו)

ורצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעל נפק
41

(א) כי למשוך את כל העולם לעבודתו... זה הדבר נעשה בכל דור ודור לפי השלום שבדור. כי ע"י השלום שיש בין בני האדם, והם חוקרים ומסבירים זה לזה האמת, עי"ז משליך כל איש את שקר אלילי כספו, ומקרב א"ע להאמת.
(ב) ואי אפשר לבא לבחי' שלום, אלא ע"י הארת פנים, הדרת פנים...
(ג) והדרת פנים, זה בחי' דרושי התורה. שהתורה נדרשת בשלש עשרה מדות, הנמשכים מי"ג תיקוני דיקנא (זוהר נשא קלא ע"א), מבחי' הדרת פנים, כמ"ש (ויקרא י"ט) והדרת פני זקן.
(ד) ולפי ההזדככות חכמתו בי"ג מדות אלו הנ"ל, כן הזדככות קול רנתו. בבחי' זקן זה קנה חכמה (קידושין ל"ב ע"ב), הקנה מוציא קול...
(ו) ולהדרת פנים הנ"ל א"א לבוא אלא ע"י תיקון הברית...
(ח) וזה פירוש רציצא, בחי' קנה רצוץ. שהם, הגוים, שהם רחוקים מבחי' זקן זה קנה חכמה, מהדרת פנים, והם דבקים בקנה רצוץ, כמ"ש (תהלים סח) "גער חית קנה". דמיית בבעותיה, היינו להמית ולבטל בעותם וצלותם, מלבקש עוד מאלקים אחרים, אלא לקרוא כולם בשם ה'. היכא נפיק רוחא, היינו זאת הבחינה א"א אלא ע"י תיקון ברית, שהוא בחי' (יהושע ב) "ולא קמה עוד רוח באיש". ואיך מפיק ומוציא ניצוצי הקדושה שנפלו ע"י פגם הברית? ואמר להם בהיינו דעאל, בזה שנכנס בו רוח. היינו בזה שנכנס בו רוח שטות, היינו הרהורי זנות, והוא משבר תאוותו, בזה הוא מפיק ומוציא ניצוצי הקדושה של פגם הברית, כי זה הוא בחי' תשובת המשקל.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה כז)

ורצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעל נפק
41

הכוונה שאמרו לו דישראל הם אפרוחים שמתו, ואין אתם יודעים על מה אבדה הארץ, וא"א להם לדעת במאי יתקנו. וע"ז השיב: אנחנו יודעים ומבינים מה חטאנו, ונדע מה לתקן.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכז ע"א)

ורצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעל נפק
41

דבר שאלה זו הוא שייך לשאלה ראשונה הקודמת. והוא, שאחר שהוכיח להם שבאמת נשמות ישראל נשגבה מקדושה עליונה, והרשעים שנמצאים בהם הוא רק מצד דביקות נפש הבהמית מיסוד הארץ אחר שנתגדל בה ונשרש בתאות עוה"ז [עיין בשמו לעיל ד"ה אייתו], וא"כ קטני בני ישראל אשר עדיין לא נשרש בהם כח התאוה הרעה מנפש הבהמיית, מדוע נגזר עליהם לפעמים מיתה וכליון, ומדוע נתגבר הכורת וכח הרע והעונש שהוא סט"א על הקדושה? ועל כרחך צ"ל שאין הפרש בין נפשות ישראל לאו"ה, והכל במקרה וטבע, ואין הדבר תלוי בהשגחה ע"פ העבודה והתורה. וע"ז השיב להם מהיכא דעל, ר"ל כידוע בסוד הגלגול והעיבור, שלפעמים מת כשהוא קטן מצד חטא הקדום לו בגלגול הקודם, שהי' צריך לבוא מחדש בגלגול להשלים ימיו הראשונים. והוא מ"ש מהיכא דעל, ר"ל גלגולו הראשון שהביאו להתגלגל פעם שנית מצד מעשיו הקדומים, וכידוע כל זה למשכילים בחכמה, שבמעט ימים שחי משלים את חוקו מה שחסר לו בראשונה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

ורצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעל נפק
41

אור שנברא ביום ראשון אדם מביט בו מסוף עולם ועד סופו, וכן הי' לישראל במדבר, כמו שהביאו התוס' פרק במה מדליקין [שבת כב ע"ב ד"ה וכי] ברייתא דמלאכת המשכן: אדם מסתכל בטפיח ויודע מה בתוכו בחביות ויודע מה בתוכן. וכן בישראל בשלשת ימי אפלה כדאיתא במדרש תנחומא [פרשת בא אות ג] שהי' מאיר לישראל ומראה להם וכו' ומה שבתיבות ובחביות ובמטמוניות. והכל ענין אחד, שלא הי' הגשם מפסיקו באשר הי' רוחני ואין הגשם מפסיק בעד הרוחני, וכבש"ס בכורות ורציצא דמית [פירש רש"י: אפרוח שמת בקליפתו] מהיכא נפיק רוחי' מהיכא דעל נפיק.

(שם משמואל, הגדה של פסח, פסקה אלו עשר מכות - חושך)

ורצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעל נפק
41

אמרו לו: היו היה עם גבור וחזק, אשר בגבורתו כבש ורצץ והכניע עמים רבים. מאיזו סיבה ירד מגדולתו, ועמים אחרים מושלים עליהם. מהיכא דעל נפק - אמר להם: גבורתו ועריצותו אשר הביאוהו לגדולתו הם עזרו לרעתו וגרמו למפלתו, מתוך שכבש עמים רבים והכביד את עולו עליהם והשיבם עד דכא, בזה העיר את חמתם עליו, ויהי בעת אשר נלחמו בו אויביו אשר לו מסביב, מצאו אויביו הפנימים שעת הכושר ויתחברו אל אויביו, והמלחמה היתה מפנים ומאחור, מבפנים ומבחוץ, עד אשר נפל ולא יכול לקום.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, שאלה יא, דף ט ע"ב)

ורצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעל נפק
41

אמר בני... דשאלו עובר שמת בעוד בביעותא, דייק בעודו בקטנותו, בהי נפיק רוחיה, כלומר באיזה חטא מת, הלא לא ראה עוד אויר העולם ולא חטא... א"ל בהאי דעייל, הואיל ועייל בנדתה עי"ז מת הולד, ופעמים [מתים] האם והולד ר"ל, והכל בחטא נדה.

(רבי משה אריה ליב ליטש רוזנבוים, בעליל לארץ, כאן [מובא בלחם רב על סדור התפילה אות קס עמ' עט])

ורצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעל נפק
41

היינו איך יאבד עשו לגמרי עוה"ב, איפה ישאר רוחו, הגם שלא היה בו נשמה משכליות התורה. כי נשמה מלשון "ונשמת שדי תבינם" (איוב לב, ח). השיב מהיכי דעל נפק, כאשר התנהג בראשונה אך להנות בעוה"ז, שם ישאר רוחו בהבל הבלים, "ויבז עשו את הבכורה", בז לעוה"ב (מדרש שם), וכאשר עשה כן יעשה לו, וכתיב "ישובו לשאולה כל גוים שכחי אלהים" (תהלים ט, יח). אבל מי שמאמין, יהיה לו חלק עוה"ב, כסנהדרין קה ע"ב, ולא יהי' שריד לבית עשו, מי שעושה במעשה עשו (ע"ז י ע"ב).

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' צא)

אחוי לן מנא דלא שוי חביליה אייתו בודיא פשטוה לא הוה עייל בתרעא אמר להו אייתו מרי סיתרוה
41-43

כי הגלות של ישראל בעבור מעשיהם שאינו סובל ארצם, כמ"ש (עזרא ט, יא): "ארץ נדה היא". ושאלוהו ע"ז: האיך אתם אומרים שאתם עם קרובו אף בגלות יותר, האיך הוריש אתכם והושיב את עשו במקומכם, הלא הם גרועים יותר מכם, כמ"ש "כי אין הצר שוה בנזק המלך", "תחת שלש רגזה ארץ, תחת שנואה כי תבעל" וכו'. אייתי בודיא פשטוה לא הוה עייל בתרעא, א"ל אייתו מרא סתרה, היינו מנא דלא שוי חבלא. וכן הכא, אף שעשו אינו כדאי, מ"מ בשביל למרק עונותינו הושיב אותם. וז"ש [משלי ל, כא-כב] "תחת שלש רגזה ארץ וכו' תחת עבד כי ימלוך" וכו' כנ"ל. וז"ש (דברים ט): "אל תאמר בלבבך בהדוף וכו' בצדקתי הביאני וברשעת הגוים כו' לא בצדקתך וביושר לבבך כו' כי ברשעת וכו' ולמען" וכו'. הענין, כי אם היו אומרים כן לא היו חוששין מלחטוא, כמ"ש "ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוים אשר לפניכם". והם לא היו חוששין כיון שלא הושיבו אותם אלא מחמת צדקתם, וא"כ מאחר שלא ימצא אומה צדיקים, לא יחושו. לכן אמר "לא בצדקתך" רק ברשעת העמים, "ולמען" וכו', וכמ"ש (סנהדרין צח): היינו דאמרי אינשי רהיט ונפל תורא ואזיל ושדי ליה סוסיה באוריה.
והענין הבודיא שהוא מחצלת של קנים שאינו יכול ליכנס בפתח מפני הקנים, כמ"ש (פסחים קיח)... א"ל הקב"ה לגבריאל "גער חית קנה", שדרה בין הקנים. וענין "גער חית קנה"... כמ"ש [שבת נו ע"ב]: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה נעץ גבריאל קנה בים ועלה בו שרטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי. לכך אמר הקב"ה גער אותו קנה ויאבדו...
ואמרו [שבת קד ע"א]: מ"ט שקרא לא קאי? שקר אין לו רגלים, ופירשו דקאי אחד כרעא של קוף שיורד למטה... בזוהר פ' בראשית כתב דקו"ף רי"ש הן אותיות דאתחזיאו על ס"ט בישא, כמ"ש (שם ב ע"ב)... וקו"ף הוא שטן, הוא יצה"ר כמ"ש כמה פעמים בזוהר... ובזה יתפרש המאמר בזוהר (פנחס רנב ע"א) שם: "גער חית קנה" - דא חית דאתאחד בה עשו, ת"ח במצרים איהו שלטא וכו' כל המאמר עד הנה הנם. ושם (ברעיא מהימנא): ובגין דא ח' דאיהו חוטא זעירא תבר לה ויעול ה' באתרא כו' עד מבשר אתן ע"ש. והענין, כי ה' מורה על שליטת הקדושה שנעשית ה', כמ"ש הרבה פעמים בזוהר... וקוף היא אות של ס"א, ויתבר רגלה ומתעביד ה'. וכן ח' ויתבר חוטא זעירא ואתעביד ה' בסוד חמץ מצה, כמ"ש בזוהר ור"מ שם.
והענין כמ"ש (מנחות כט:): מפני מה נברא העוה"ז בה"א, מפני שדומה לאכסדרא שכל הרוצה לצאת יצא, מ"ט תלא כרעא דה'? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה, וליעייל בהך? לא מסתייעא מילתא וכו'. ע"ש. והענין שאמרו לא מסתייעא מילתא ליעול בפתח שלמטה, כיון שחטא נעשית מה' קו"ף שהוא יצה"ר... וכיון שחטא נמתח רגל הה' ונעשה קו"ף. וזה ההפרש בין ה' לקו"ף... ולעתיד לבא יתבר רגל הקו"ף ויכנסו בפתח רווחה מלמטה, שעכשיו לא מסתייע מפני יצה"ר. וע"ש במהרש"א. משא"כ לעתיד... וזהו מתיחת רגל הקו"ף. והוא חית קנה כנ"ל. וענין הקו"ף הוא עשו שפושט טלפיו ומראה סימני טהרה. וכן ביצה"ר שמראה סימני טהרה לאדם ואינו מניח לשוב... בגלות הזה עשו פושט טלפיו, רגל הקו"ף, ואינו מניח ברגלו הה"א ליכנס. והוא חית קנה.
וזה בודיא סתר לתרעא, פתח הה"א, ויש לנו תקוה לכנס בפתח קטן של תליית ה"א, שגם הקו"ף מניח זה כנ"ל, ויצה"ר אינו מניח לשוב, והוא ח"ת דחמץ כנ"ל, חית קנה. וז"ש (בזוהר סא): עיקרן בב' אותיות אלו חי"ת קו"ף. וזה אמרו (ברכות יז): רבון העולמים גלוי וידוע כו' אלא ששאור שבעיסה, שהוא היצה"ר, ח' שסותם תליית הה"א כנ"ל, ושעבוד מלכות עשו, רגל הקו"ף לכבש מלמטה, יהי רצון שתסור מעלינו ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם ואז יעשה ה"א הנה הנם.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' מד-מח במהד' תשיז)

אחוי לן מנא דלא שוי חביליה אייתו בודיא פשטוה לא הוה עייל בתרעא אמר להו אייתו מרי סיתרוה
41-43

(א) כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה, ולעלות אל השכל. וכשנמשך אחר המדמה, זה בחי' שרירות לב, שהוא הולך אחר המדמה שבלב...
(ב) ודע שבכל עולם ועולם ובכל מדריגה ומדריגה, יש שם דמיונות אלו. והם הם הקליפות הקודמין לפרי, וסובבים את הקדושה... וכשאדם נעתק ממדריגה למדריגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות, כדי להגיע אל הקדושה. ותיכף כשעולה להמדריגה, אזי נתעוררין הקליפות שבמדריגה, ומסבבין אותו. וצריך להכניע אותם ולשבר אותם, ולטהר אותו המקום מקליפות.
(ג) ודע שאין שני בני אדם שווין זה לזה... כשאחד רוצה לעלות ממדרגתו למדרגה עליונה, אזי הולך ונעתק האדם העומד במדריגה העליונה, והולך ונעתק למדריגה היותר עליונה, כי א"א שיהיו שני אנשים במדריגה אחת... ואף על פי שכבר נשבר הקליפה שבמדריגה עליונה ע"י האדם העליון, אעפ"כ, כשפנימיות של העליון נעתק משם. וחיצוניות התחתון (נ"א ופנימיות התחתון) עולה, אזי הקליפה חוזר וניעור. כי לא נכנעת אלא לפני האור הפנימיות של העליון, אבל לפני התחתון אפי' לפני פנימיותיו, יש כח בידה להתעורר כנגדו. ובשביל זה צריך לו לשבר אותה ולהכניע אותה מחדש...
(ד) ואי אפשר להכניע הקליפות, היינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות שבמדריגה, אלא ע"י גדולות הבורא... וההתגלות גדולות הבורא, הוא ע"י צדקה שנותנין לעני הגון. כי עיקר הגדולה והפאר הוא התגלות הגוונין, וכסף וזהב הן הן הגוונין, כי גוונין עילאין בהם... וכשמתנהרין הגוונין, אזי הקב"ה מתגדל ומתפאר בהם, בבחי' (חגי ב) "לי הכסף ולי הזהב", ונעשה מהם בגדי ישע. ישע, אסתכלותא, כמו "ישעו אל ה'" (זוהר יתרו צ ע"ב ע"ש). מחמת הפאר הכל מסתכלין בו, כי כולם מתאוין להסתכל בו...
וזהו שאמרו סבי דבי אתונא, אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא. ואייתא בודיא ופשטוהו, ולא עייל לתרעא. ואמר לון, אייתו מרא וסתרי לפתח עם הכותל. פי' בודיא, זה בדיות הלב, מה שבודה מלבו, היינו המדמה הנ"ל, היינו בחי' שרירות לב הנ"ל. כשזה הכח המדמה שבלב, גובר ומתפשט על האדם שעולה ממדריגה התחתונה למדריגה עליונה. והקליפה הזאת שהיא המדמה, לא שויא לנגד עיניה ההפסד וחבלה שנפסדת כבר מהאיש שהיה במדריגה עליונה, ואעפ"כ היא מתגברת אח"כ כנ"ל. ולא עייל לתרעא, היינו שלא יכול האיש ליכנס לשער קדושה שהיא השכל, מחמת התגברות המדמה. ועצה היעוצה על זה, סתירת הפתח, שהוא המדמה, שהוא הטומאה, כמו הבא לטמא פותחין לו (יומא ל"ח ע"ב), והוא בחי' (בראשית ד') לפתח חטאת רובץ. וסתירתו ע"י הגוונין הנ"ל, שהוא גדולת הבורא הנ"ל. והם בחי' כותל - כו תל (זוהר משפטים קטז ע"א). כ"ו זה בחי' שם הקדוש, שהוא בחי' גוונין, כמ"ש (תהלים כ"ז) ה' אורי, שהוא אורות הגוונין. וישעי, שהוא בחי' בגדי ישע הנ"ל. והוא ת"ל שהכל פונין לו (זוהר שם), ותאיבין להסתכל בו.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה כה)

אחוי לן מנא דלא שוי חביליה אייתו בודיא פשטוה לא הוה עייל בתרעא אמר להו אייתו מרי סיתרוה
41-43

והכוונה על דרך מה שפירשתי מ"ש במדרש: "אהיה אשר אהיה" - אהיה עמהם בשיעבוד זה אהיה עמהם בשיעבוד אחר, א"ל משה: די' לצרה בשעתה, א"ל כה תאמר לבנ"י אהיה שלחני אליכם כו'. ולא נודע מה החזרה שחזר בו, וכי שייך חזרה בהקב"ה? ופרשתי דהנה המתפקרים שאלו, אחרי שהקב"ה עשה ניסים ונפלאות גדולות ואח"כ עזב אותנו בגלות, ואיך יתכן שאדם עושה דבר שמחירו עשרת אלפים וישבור אותו בפעולה ריקנית? והשיב הבעל עקידה, שאדרבה, מזה ניכר שעוד ישוב הקב"ה לרחמנו, שאל"כ יהי' הפעולה ריקנית. ובזה פירשתי מ"ש "לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וכעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", והיינו שבלעם הוכיח שא"א לשלוט ביעקב קסם ונחש לאבד אותם חלילה, שהרי "אל הוציאם ממצרים כתועפות ראם לו", והיינו כפירוש רש"י בתוקף גדול בניסים ונפלאות גדולות, אם כן א"א כשישלוט נחש ביעקב וקסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שיהיה הפעולה ריקנית. וזה כתוב במדרש: אהיה בשיעבוד זה כמו שאהי' בשיעבוד אחר, שאל"כ יהי' הפעולה ריקנית. ומשה רבינו לא הבין זאת, וכך שאל: למה תאמר להם שאהי' בשיעבוד אחר? לזה אמר: "כה תאמר להם לישראל, אהיה עמהם, והיינו שזה מרמז שלא תהי' הפעולה ריקנית ח"ו. זה שרמזו עלי מנא דלא שוי לחבלא, והיינו שיהי' ח"ו פעולה ריקנית, והיינו שהקב"ה שעשה כל זה ועשה להם ניסים גדולים ואח"כ נעשה כל הפעולה ריקנית ח"ו. וע"ז השיב להם: אייתי בודיא א"ל אייתי מנא וסתרו, והיינו שהקב"ה שפך חמתו על העצים והאבנים, ועי"ז יתכפר החטא שלא יהי' ח"ו פעולה ריקנית.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכז ע"ב)

אחוי לן מנא דלא שוי חביליה אייתו בודיא פשטוה לא הוה עייל בתרעא אמר להו אייתו מרי סיתרוה
41-43

גם זה שאלו בויכוחם לריב"ח להוכיח שאין הדבר תלוי במעשה התורה והשגחה, ולא נברא העולם בשביל תכלית זה, שהרי כל פועל אומן משכיל אינו פועל שום דבר לריק, שיֵצא שכרו בהפסידו, וא"כ אנו רואים שכמה בני אדם באים לעולם ומבלים ימיהם בתאות עוה"ז וגם מרבים לחטוא, וא"כ לא השלימו רצונו ית' בכוונת הבריאה, והיאך יתכן שהי' הדבר הזה בכוונה מאתו ית' ובהשגחתו? ועל כן הוכיחו מזה שהוא ית' נעלם מברואיו תכלית ההעלם והסילוק, ואינו מטפל בהם, וכל הבריאה הוא רק כצל הנמשך מן הכותל, וכדעת הפלוסופים הקדמונים שהם היו סבי דבי אתונא, כידוע במחברים. אייתי בודיא וכו'... שבאמת גם הרשעים הבאים לעולם יש בהם צורך לעולם, כמ"ש (משלי טז, ד) "וגם רשע ליום רעה", שיש כמה דרכים בזה, או שצריך לו לאיזה דבר טוב שיצא בו מה שדבר זה לא יוכל להיות נעשה ע"י אחר, ולטעם זה אף שרעותיו ועונותיו הם מרובים מזכיותיו, מ"מ בשביל דבר הטוב המעט שבו צריך לבוא לעולם, כי א"א לבריאה להיות נגמר בלעדו, שכל סדר הבריאה מתחילה עד סוף שית אלפי שנין הוא סדור א' תלוי ונקשר זה בזה, ואם יהי' חסר דבר א' אין הבריאה בשלמותה ותיקונה. וגם לפעמים צריך הרשע לחיות בעולם בשביל להיות נצפן לצדיק חיל חוטא, וכמ"ש (איוב כז, יז) "יכין וצדיק ילבש", או כדי שיהי' הצדיק נענש על ידו, כמו ישראל ע"י או"ה, וכל זה לתכלית הטוב. וכמו כן כמה דרכים לפניו ית' אשר נעלם מאתנו, ועל כל זה כתי' (ישעיה נה, ח) "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" וכו'. וזה הראה להם במשל המחצלת, אשר פשטו אותה וצריך לסתור הכותל להוציאה, אף שהפסד הכותל יותר הרבה מכל שיווי המחצלת, מ"מ אם צריך הוא למחצלת שא"א לו זולתו, וא"א להוציאו מן הפתח באופן אחר, הוא סותר כותלו, וכמו כן הוא ענין זה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

אחוי לן מנא דלא שוי חביליה אייתו בודיא פשטוה לא הוה עייל בתרעא אמר להו אייתו מרי סיתרוה היינו מנא דלא שוו חביליה
41-43

אמרו לו: הראנו כלי שאינו שווי ההפסד שהוא מפסיד, וכי יש בעולם כלי שהוא פחות בשויו, שמפסידים דבר יקר בשויו יותר ממנו, כדי שיתקיים הכלי הפחות הזה? הלא אתם עם היהודים מתפארים אשר בכם בחר אלהיכם בעת מתן תורה מפני שלא מצא הקב"ה אומה יותר נכבדה מכם. איך נהיה הדבר הזה, שמסר אלהיכם אתכם בידי הרומאים השפלים מכם, והם החריבו את בית מקדשכם היקר לכם מכל הון והגלו אתכם מארצכם? א"ל אייתו בודיא פשטוה (בודיא הוא מלשון בדיא) - היהודים קודם חורבן בית שני הביאו את השקר ופשטוה ביניהם, כמו שאמרו חז"ל יומא ט ע"ב: אבל מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, וגם אמרו: אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם, ופי' רש"י ז"ל שהיו רשעים בסתר. לא הוה עייל בתרעא - לא היתה השכינה כביכול יכולה ליכנס לבהמ"ק, שנקרא שער ה', כמו שאמר הכתוב "זה השער לה'", מפני שהיה הבהמ"ק מלא משקר וחנופה, וכתיב "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". וכל זמן שהשכינה היתה שורה בבית המקדש לא היתה כל אומה ולשון שולטת לא בו ולא בעם ישראל, אבל כיון שגלתה שכינה מבהמ"ק, ניתנה רשות למשחית. אמר להו אייתו מרא וחציני סיתרוה - אמר הקב"ה למלאכיו: הביאו מחבלים ויחריבו את בית המקדש ויגלו את ישראל מארצם. היינו מנא דלא שוי חביליה, זו היא הסיבה אשר החריב הקב"ה את בית המקדש והגלה את עמו ע"י הרומאים.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, שאלה יב, דף ט ע"ב-י ע"א)

היינו שאמרו לו, לפי דבריך שאומות העולם אין להם חלק לעוה"ב, א"כ למה נברא? וכתיב "בית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום" (עובדי' א), שהם ככלי שיותר שמרויחים מפסידים. אייתי בודיא, מחצלת, שהיא מקש. פשטוה, כאשר רצו להכניסה בתרעא העולם לא יכלו מחמת שהפתח קצר יותר מהם ורצונם להתפשט בעולם. אמר אייתי מרי לסתור את הפתח ויכניסו המחצלת, וזהו הכלי דלא שוי ההפסד, היינו דמוטב להאבידם. על כן הגוים חרב יחרבו, כי אינן שוין וכדאי שיתפשטו על כל הארץ, אך הטובים שבהם יקוים בהם "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (ישעיהו סא), שטובים ליישוב העולם וגם יש להם העוה"ב (סנהדרין קה). אבל על הרוצחים שבהם נאמר "ולא יהיה שריד לבית עשו".

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' צא-צב)

אחוי לן מנא דלא שוי חביליה אייתו בודיא פשטוה לא הוה עייל בתרעא אמר להו אייתו מרי סיתרוה היינו מנא דלא שוו חביליה

[ר' יהושע היה רגיל להסביר, שהסיבה שה' אינו מעניש עובר עבירה מיד, היא כי זה מתחת לכבודו של הקב"ה שישנה את כל סדרי הטבע כדי להעניש אדם שעובר עבירה. וזה רמוז בביטוי "מנא דלא שויא לחבליה". סבי דבי אתונא ביקש שיסביר את כוונתו יותר. והסביר, שהמפץ הוא הגרוע מבין הכלים - בגד, שק, עור ומפץ. אם עשיר, שביתו מפואר, ירצה להכניס לביתו מחצלת ולפשוט אותה ולעשותה קישוט לביתו, הרי לא יוכל להכניס אותה פשוטה אלא בשבירת הקירות, ובזה ישחית את יופי הבניין. וזה לא כדאי. בוודאי היה מעדיף להשאיר את הבית כפי שהוא, ולהשאיר את המחצלת בחוץ. והנמשל, שאילו ה' היה רצה לתקן את הרשע שעובר עבירה, להראות את השגחתו בעולם, היה צריך להרוס את סדרי הבריאה, ואין זה כדאי. ולכן הוא מעדיף להשאיר את הרשע לעשות בחוץ כרצונו, וייענש בעוה"ב.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף סב ע"א) לטקסט

בהדי דקאתו שקל עפרא מעפרייהו (ט.) כי מטי לבי בליעי מלא כוזא דמיא מבי בליעי
45-ט.

היינו שהביא לפני הקיסר הטענות שלהם שדומה כעפרא דארעא, שהולכים רק אחר תאותיהם שדומה כמיא שבולעים מים.

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' צב)

בהדי דקאתו שקל עפרא מעפרייהו (ט.) כי מטי לבי בליעי מלא כוזא דמיא מבי בליעי כד אתו אוקמינהו קמי קיסר חזנהו דהוו מעני א"ל הני לאו נינהו שקל מעפרייהו ושדא עילוייהו אקשו לאפי מלכא אמר ליה כל דבעית עביד בהו אייתינהו מיא דאייתי מבי בליעי שדינהו בתיגדא אמר להו מליוה להו ואיזילו לכו מלו ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו מלו עד דשמיט כתפייהו ובלו להו ואזול
45-ט.

בהדי דקאתו שקל עפרא מעפרייהו - קודם נסיעתם לרומי בא ריב"ח אל בית עקד הספרים באתונא, ולקט שם תולדות ארץ מתולדות ארץ היונים. כי מטא לבי בליעי - וכאשר הגיע ריב"ח אל המקומות בספרי דברי ימי עולם אשר שם נזכרו עמים רבים אשר היו בשכבר הימים המושלים על עמים רבים וגם היו גבורים וחכמים, וברבות הימים כאשר התגברו עליהם עמים גבורים מהם ונצחום, נבלעו ונתבוללו המנוצחים בין נוצחיהם עד שאין שם וזכר להמנוצחים על פני האדמה. ומפני שהאומות עכו"ם נמשלו למים, כמו שאמר הכתוב "כקול מים רבים שאון לאומים", לכן דימה את העמים המנצחים הבולעים אל קרבם את העמים המנוצחים על ידיהם, למים בולעים את המים. מלא כוזא דמיא מבי בליעי - לקט כמה וכמה מקרים אשר קרו בדברי ימי עולם בדבר אשר התבוללו ונבלעו האומות המנוצחים בין נוצחיהם. כד אתו אוקמינהו קמי קיסר, חזנהו דהוו מעני, ראה הקיסר שהם נכנעים, א"ל הני לאו נינהו - אמר הקיסר לריב"ח שהחכמים שהביא לא הם סדב"א אשר ביקש מאתו להביאם, מפני הכלל שהחכמים הגדולים לא יכנעו לפני מי שגדול מהם בעושר וגדולה, אלא מפני מי שגדול מהם בחכמה, והקיסר לא ידע את כל הנצחונות אשר ניצח אותם ריב"ח בהתוכחם אתו, ובאמת היתה הכנעתם מפני הנצחונות אשר ניצח אותם ריב"ח, והיו נכנעים מאד מפני גאון חכמתו. וריב"ח, ברצותו להראות להקיסר בראיה ברורה שהם הם סדב"א ולא אחרים זולתם, שקל עפרא מעפרייהו ושדא עלווייהו, סיפר לפני הקיסר ולפני סדב"א כפי אשר מצא בדברי ימי עולם את דברי ימי ארץ היונים, תפארת גדולתם אשר היה להם מקדם, כמה פילוסופים עמדו בהם וכמה גבורים היו להם וכמה אומות ניצחו וכמה ערים בנו וכמה מבצרים כוננו וכמה מסיות סללו וכמה נהרות חפרו וכמה אניות שלחו בלב ים בעת ממשלתם וכמה מלחמות עשו. ויהי כאשר שמעו סדב"א את תפארת גדולתם אשר היה להם מקדם מפי רינ"ח, אקשו לאפי מלכא - נתחזק רוחם בהם לפני המלך ולא היו נכנעים כאשר היו מקודם. אז הבין המלך שהם הם סדב"א. ואחר שנוכח הקיסר שהם סדב"א, אמר ליה כל דבעית עביד בהו - אמר הקיסר לריב"ח: עתה כאשר מילאת את רצוני והבאת אותם לרומי, עשה בהם כל מה שעליך לעשות מהם, יַסֵד בתי מדרש חכמה, ובחר מהם מורים לכל בית מדרש ובית מדרש כמו שתורה לך חכמתך. אייתי הנהו מיא דאייתי מבי בליעי, שדינהי בתיגדא - הביא את עניני התבוללות והבליעה ונתנם אל מכונת הויכוח, ר"ל התחיל להתוכח עמהם בענין התבוללות והבליעה. אמר להם: אנחנו עם ישראל, התורה אשר נתן לנו אלהינו בהר סיני מגינה על קיומנו, ומבדלת אותנו מן האומות עכו"ם שלא נתבולל ביניהם, אבל אתם שלא קבלתם את התורה מסיני, והחוקים והתורות אשר אתם מחזיקים בהם, הם אשר בדו לכם חכמיכם מדורות עברו, אין להם הסגולה להבדילכם מן האומות שאתם גולים ביניהם, מפני שאינם מאלהים. לכן תדעו: הלא אתם באים כעת לרומי. בהמשך הזמן תתבוללו ותבלעו בין הרומאים, ולא יזכר עוד שמכם בשם יונים על פני האדמה. וגם הביא להם ראיות לזה מדברי ימי עולם מעמים רבים המנוצחים אשר התבוללו ונבלעו בין מנצחיהם. אמר להו מליוה להו - אמר להם: השיבו לי תשובות נכונות על ראיותי, ואיזילו לכו - ואז תהיו המנצחים בויכוח הזה. מלו ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו, מלו עד דשמטי כתפייהו ובלו להו ואזול. כל התשובות שהשיבו לו על ראיותיו דחה אותם, גם השיבו לו עוד תשובות והוא דחה אותם, עד אשר לא היה בהם כח להשיב על ראיותיו.

(רבי עזריאל יצחק גולדשמיד, חכימא דיהודאי, דף י ע"א-יא ע"א)

ט ע"א

כי מטי לבי בליעי
1

כתיב (קהלת א, ז): "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת". הוי יודע... שבצד צפון העולם נכח הקוטב הצפוני ממש... ואוקיאנוס אשר סביב הישוב ההוא, מתגבר ועולה ובוקע מי"ט מקומות, ונעשים כ"ד נחלים גדולים רחבי ידים שוטפים מד' הרוחות... ויש מקום שרחבו י"ב מיל ונכנסים בתוך אמצע הישוב ונעשים כמין ים קטן, ושם נבלעים כל מימות הנחלים הנעשים ממי אוקיאנוס השוטפים בחזקה, ושיעור אותו המקום שנבלעין בתוכו, יהא בהיקפו ל"ו פרסאות. ונראה לומר כי זהו המקום שאמרו בגמרא אתרא דמיא דבלעי מיא שהביא ר' יהושע לחכמי אתינס, שהטביען בוראן [יתברך] לבלוע כל מימי בראשית ונשארה הבליעה בהם טבע קיים... אוקיאנוס נכנס בבטן הארץ ומחלחל בכל פינות העולם, ומוציא הנהרות עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר.

(מהרי"ט, צפנת פענח, פרשת בראשית, דרוש א, דף ט ע"ב)

כי מטי לבי בליעי
1

הוא כמ"ש (ירמיהו ב, יג) "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים" וכו'. והוא כח הסט"א שהם משברי כלים, והוא כלי נשבר שאין מחזיק בו ברכה... השבירה הי' בסיבת הפירוד שהי' ביניהם בסוד רה"ר, והוא מקום בי בליעי... נוקבא דתה"ר, מצולת ים. ולכן נקרא בי בליעי, שכל המים שבאים בו נבלעים ואינו יכול להכיל בתוכו, וכמ"ש (ישעיה ה, יד) "ופערה פיה לבלי חק". והוא פתחה של גיהנם שבים, כמ"ש בפ"ב דעירובין, והוא שאול תחתית דבלע וקטיל טחול כמ"ש בתיקונים ובפי' רבינו שם. וכמו שהקדושה כולל ג' עלמין, בריאה יצירה עשייה, והם רת"ס ראש בטן גוי', וכמו כן הם בסט"א ג' דרגין נגד נר"ן דקדושה, והם כבד מרה טחול בסט"א כמ"ש בתיקונים וכמ"ש בפי' רבינו שם (דף מה ע"א), והם נגד ג' נקבים בקדושה, א' בפה וא' בטבור וא' למטה בעט' היסוד, ג' נקודין חש"ח כמ"ש רבינו בכ"מ. וכן כאן בסט"א ג' צלמים [גירסת עין יעקב], א' ידו ארישא נגד הפה ג"ר ראש, וא' בלבא בטיבורא באמצע בגויה, וא' נקב האחור נגד בטן למטה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

כי מטי לבי בליעי
1

לגירסת העין יעקב: כי מטא לבי בליעי, ואית ביה תלתא צלמי, חד מטא ידיה ארישיה, חד אליביה, בתרא דכולהו מחוי בידיה לאחוריה. העינים הגדולות, המורדפים בלי חשך כל ימי חלדם באין להם מנוחה ואינם יודעים שבע, הם כבי בליעי הבולעת כל המימות שבעולם, וגם הם, לוא יכלו, היו בולעים כל הכספים והזהבים שבעולם. הצלמים האלו הועמדו לסמל התוצאות הרעות מהעינים הגדולות. ובמכוון הועמדו במקום בי בליעי, לעורר למוסר כי ישאו עינם על הבי בליעי, וידעו כי גם המה לעולם לא ידעו שבע לעולם עד זיבולא בתרייתא. ואל זה רמזו גם הצלמים "חד מטי ידיה ארישיה" - סמל מהמורדפים האלו אשר כל היום ראשו עליו כגלגל וכואבת מרוב טרדותיו, באין לו מנוח מסביב סובב סובב הולך וידו על ראשו הכואבת. "וחד אליביה" - מרוב תלאותיו וטרדותיו לבו כואב עליו וידו אליביה. "בתרא דכולהו מחוי בידיה לאחוריה" - כי לקבר תובל בדמי חייך בכל אלה, ואתך בקבר לא ינתן לך מאומה, ולא ילווך לא כסף ולא זהב.

(רבי יעקב טאוושונסקי, אמרי השכל, דרוש ט, דף סא ע"ב-ע"ג)

כי מטי לבי בליעי
1

ואיתא במס' בכורות אצל סבי דבי אתונא, כדמטי לבי בליעי היו תמן תלתא צלמי, חד מטי ידי ארישא, וחד אליביה, וחד מטי ידי אחוריה [גירסת עין יעקב]... שמבאר דעוה"ז נקראת בי בליעי, שרוצה לבלוע כל תענוגי עוה"ז וצועק הב הב ג' מיני אדם שמהביל ימי חייו מין אנושי. אחד מטי ידי ארישיה, כל ימיו מעיין רק בשכל התורה. ועוד מין אנושי מטי ידי' אליביה, ששטוף בתאוות עוה"ז. וחד מטי ידי אאחוריה, כלומר בדבר שיעזוב אחריו ולא יקח עמו, זה הממון. עוד באופן אחר להמתיק מטי ידי' אאחוריה, ע"פ שמבאר ר"א פלאהם ז"ל בס' המדות הפסוק "מקור חיים שכל בעליו" [משלי טז, כב], כי איזה חכם הרואה את הנולד, אבל הכסיל בתחלה כל דרך ישר בעיניו, אך לסוף כאשר רואה שהי' הולך ככסיל ועשה מעשה שטות, מתחרט. וזהו המליצה ומיסר אוילים, כאשר נכשל באולת. וזה מליצת הגמרא "וחד מטי ידי' אאחוריה", כלומר הוא טיפש ושטוף בתענוגי הזמן, רק לסוף יתחרט.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד ח"ב דף כט ע"ד)

ט. כי מטי לבי בליעי מלא כוזא דמיא מבי בליעי וכו' ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו מלו עד דשמיט כתפייהו ובלו להו ואזול
1-9

ולפיכך היו מניחים אותם [פיתום ורעמסס] שוממים, עד שבא פרעה הרשע ושעבד את ישראל בהם, להנקם בם... ולזאת אמר הכתוב תדע כי ברשע ובזדון עשו כל מה שעשו, לא לתועלת עצמן אלא למען ענותן, שהרי לא שעבדום למקום שיש בו הנאה ותועלת בישובן, אלא בערים אשר הפך ה', אשר אין להם תקומה כלל, למר כדי שירמסם הבנין ולמר כדי למרר את לבם ולהאדיב את נפשם, כמו שסופר בגמרא מה שעשה רבי יהושע בן חנניה לזקני (אתינס) [אתונא] במים שלקח מאתרא דבלעי מיא, והיו דולין ומערין לתוכן עד דשמטי כתפייהו, אשר כן עשו הרשעים הללו, כי כל ישעם וכל חפץ כי לא יצליח.

(מהרי"ט, צפנת פענח, פרשת שמות, דרוש א)

כי מטי לבי בליעי מלא כוזא דמיא מבי בליעי וכו' ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו מלו עד דשמיט כתפייהו ובלו להו ואזול
1-9

לא נוכל להשיג אושר נצחי באמצעות החכמות האנושיות, המייגעות את בעליהן לריק. וכההיא דבכורות... גבי... אייתי הנהו מיא דאתו מבי בליעי... מלו עד דשמיט כתפייהו, וכלו ואזול... היה זה באמת עונש ראוי להם ומתייחס לעניינם, כי מסר להם מלאכה שאין לה תכלית, כמו שהם כילו ימיהם לריק להשיג חכמות שאין להן תכלית מוגבל, יגיעו בו אל מחוז חפץ הישארות נפשם. ובהגיעי אל זה המאמר, על פני יחלוף זכרון מה שסידרו בעלי-השיר בין עונשי גיהנום משפטו של סיסיפו, הגולל אבן מתחתית ההר עד עליונו, בחזרת חלילה עד אין תכלית, וכמו כן משפט הנערות דאנאיירי להשתדל תמיד בפועל ריקם למלאות את המכבדים מים. כן משפטן של אלו.

(רבי יהודה מוסקאטו, נפוצות יהודה, דרוש יג, עמ' קיז במהד' תשס)

כי מטי לבי בליעי מלא כוזא דמיא מבי בליעי וכו' ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו מלו עד דשמיט כתפייהו ובלו להו ואזול
1-9

לעולם לא ישיגו בהתפלספותם שום תכלית מוצלח ומאושר, וגם כי יתחכמו באלהיות, לא יעלו הבל של ממש - רצוני לומר, כי יעלה עתר ענן קטורת נשמתם אל האושר העליון בהישארות נצחי - להימנע מהם [=מפני שנמנעה מהם] השגת דביקות ההתאחדות בשכל הפועל, אף לפי הנחתם...
ומזה יתבאר לך מה שסופר בפרק קמא דבכורות: אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה... מלו עד דשמוט כתפייהו וכלו ואזול. ע"כ. שילם להם כפעלם, כי חלף עבודתם שהיו יגעים לריק בהתשוטט שכלם בחכמות, כי השג לא ישיגו האמת באמצעותם והצל לא יצילו נפשם מן הכליון - הטיל עליהם עבודה שאין לה קצבה, למלאות כלי שהיו בו מים מבי בליעי... ומתוך כך נשמטו פרקי שכמיהם, והלכו לאבדון.
ותלת צלמין שהיו שם סמוך לבי בליעי, שהאחד מהן היה מניח ידו על ראשו, והאחד היה משיב ידו על לבו, והשלישי מורה באצבעו לאחוריו - יתארו עניין התבונה האנושית, הנקרא פרודינצה, שעניינה תלוי ראש... (בזכרון העבר ושמירת ההווה והשערת העתיד מתוך ההשקפה הצרופה בעבר ובהווה ובחינתם כראוי), מורה על השערת העתיד, כי "החכם עיניו בראשו" (קהלת ב, יח), לראות את הנולד. והלב מורה על שמירת ההווה, וההוראה לאחוריו תרמוז על העבר; או חילוף הדברים בראש ובלב, כי זה וזה יכשר בכל אחד מהם. והכלל: להורות כי... בהישען אדם על עצמו, אין תורה, כי אז "הובישו חכמים, חתו ויילכדו. הנה בדבר ה' מאסו, וחכמת מה להם" (ירמיה ח, ט)... ומלו עד דשמיט כתפייהו, וכלו ואזול.

(רבי יהודה מוסקאטו, נפוצות יהודה, דרוש יד עמ' קכד-קכה במהד' תשס)

כי מטי לבי בליעי מלא כוזא דמיא מבי בליעי וכו' ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו מלו עד דשמיט כתפייהו ובלו להו ואזול
1-9

רמז הוא שרמז להם כפירוש רש"י שכל מימות שבעולם נבלעים בים, ובכ"ז הים איננו מלא. ורמז להם שכל חכמתן וכל מה שטרחו להם בעוה"ז אך לחנם הוא וכו'. הוו קא בלע להו מלו עד דשמיט כתפייהו. ורמז להם כי חכמתן תתבלה ואנחנו בשם אלהינו נתהלך.

(רבי יוסף שאול נתנזון, בתוך ס' באר רחובות, לרא"א פאשקס, דף קכז ע"ב)

כד אתו אוקמינהו קמי קיסר חזנהו דהוו מעני א"ל הני לאו נינהו שקל מעפרייהו ושדא עילוייהו אקשו לאפי מלכא אמר ליה כל דבעית עביד בהו אייתינהו מיא דאייתי מבי בליעי שדינהו בתיגדא אמר להו מליוה להו ואיזילו לכו מלו ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו מלו עד דשמיט כתפייהו ובלו להו ואזול
2-8

היינו, ריב"ח הציע הטענות שלהם לפני הקיסר, וטענותיהם שהם מתלמידי בלעם הרשע (אבות פ"ה כ"ב), עין רעה, שחומד מה שיש לחבירו ליטלו, בטענה: מדוע יש לעשיר הרבה? וצריך ליקח ממנו כל רכושו ולחלקם לעניים. ולבסוף נוטלים את רכושם לעצמם, והם נעשים עשירים מהון של חבירם, והעניים נשארו עניים כמקודם. ורוח גבוהה, שהלכו אחר עריות ובפרט לאשת חבירו וכל הבתולות וכל הממון שבעולם. ונפש רחבה, תאות הארציות, שרצונו לכבוש את כל העולם ברשותו, כבלעם שאמר "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב", ובועל אתונו, וכן הם עושים. ובאמת הם טועים בזה, כי לא יתמלא תאותם כי "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה, ח), ומי שיש לו מנה רוצה מאתים. ובתאוות עריות ג"כ לא ישבעו, כי אבר קטן יש באדם, משביעו רעב (סנהדרין קז). ובתאוות אכילה ושתייה יותר מדאי, כתיב "דבש מצאת אכול דיך פן תשביענה והקיאתו (משלי כה, טז). ובמדרש נח פרשה לו, שכל פרשת היין כתיב בה ווין י"ד פעמים, ווי לשון אוי.
ואמר ליה הקיסר כל דבעית עביד בהו. צוה שיביאו מים מבי בליעי שבולעים מים, מליוהו לה, ר"ל להראות להם לפי דעותיהם אם יתקיימו בעולם. הלא אם יאכל וישתה האדם יותר מדאי יקיא, אם ישתה הרבה יעשה לו רעות הרבה, כדכתיב "למי אוי למאחרים על היין" (משלי כג, לא). וע"י תאות העריות יפסיד כל כוחו, כי "הילדות והשחרות הבל" (קהלת יא, י), דברים שאדם עושה בילדותו משחירין פניו לעת זקנתו (שבת קנב), ומבואר בזה ברמב"ם הל' דעות פרק ד. וכתיב "אל תתן לנשים חיליך" (משלי לא, ג), א"כ סופם שמתו בלא עתם. וזהו מה שאמר מלו מיא, למשוך אחר תאוות העוה"ז עד דשמטי כתפייהו, כפירוש רש"י שהלכו לאבדון בלא זמנם. אבל אנו כתלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא כדכתיב "להנחיל אוהבי יש".

(רבי ישראל שיינקמאן, תפארת ישראל, עמ' צב-צג)

חזנהו דהוו מעני
2-3

נודע מה שכתב [איכה א, ג] "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח", כי כל מי שאינו מבני אדמתו אין דעתו מיושבת עליו, הואיל ואינו מבני ארצו, כמבואר בגמרא.

(יערות דבש חלק א דרוש י)

שקל מעפרייהו ושדא עילוייהו אקשו לאפי מלכא
3-4

"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך"... וראיה שאמר "יראה" כדי לקבל שפע מכל מדה ומדה, ובזה יהיה להם קיום כמו החטה כשאוצרים אותה במקומה יהיה לה קיום, כי עפר המקום שומר התבואה כשמריחה עפר מקומה, ואפילו האנשים, והראיה סבי דבי אתונא בבכורות במעשה דרבי יהושע בן חנניא, אמר שם אתו אוקמינהו קמי קיסר חזינהו דהוו מעני, פירוש שפלים, שקל מעפרא ושדא לקמייהו, אקשו לאפי מלכא, פירוש העיזו פניהם ודיברו קשות למלך כשהריחו ריח עפרו וכו'. אם כן לזה "יראה" כדי לקבל שפע והעמדה וקיום באור פני מלך חיים... וזהו סוד ראיית ספר תורה, כי יש בו ששים ריבוא אותיות כנגד ששים ריבוא נשמות של ישראל, וכל נשמה ונשמה מקבלת שפע והעמדה מאות שהושפעה ממנה. וכנגד אלו השלוש מדות אמר "פני האדון ה'": "פני" - כנסת ישראל, "האדון" - תפארת, "ה'" - חכמה.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, שמות פרק כג, יז)

שקל מעפרייהו ושדא עילוייהו אקשו לאפי מלכא
3-4

"וגם האדמה אשר הם עליה"... י"ל לפי דאיתא בבכורות דף ח ע"ב שקל עפרא מעפרייהו וכו' אוקמינהו קמי קיסר חזינהו דהוי מעני וכו' שקל מעפרייהו ושדי עילוייהו. וכן היה בשילוח החיות, שבאו עם עפרייהו כדי שלא יהיה מעני ויוכלו להתגרות ברשעי מצרים. וכן משמעות הכתוב "ובכל ארץ מצרים תשחת הארץ מפני הערוב", היינו תערובת האדמה שנתערב בה מן המדברות ע"י החיות שהביאו עמהם.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות ח, יז)

שקל מעפרייהו ושדא עילוייהו אקשו לאפי מלכא
3-4

"פרא למוד מדבר באות נפשה" כו' - כי ידוע כאשר נרצה ללמד פרא צריך להכניסו לישוב בכדי שיהי' לבו נכנע, כי כלבא בלא מתיה [שב שנין לא נבח] (עירובין סא ע"א), וכן גבי סבי דבי אתונא כשלקח עפר שלהם הי' מעיזין, ולכן צריך להכניסו לישוב. ולזה אמר: הבחינה שלכם הוא כעין בחינת "פרא למוד מדבר", דהיינו שלומדים אותו במדבר במקום גידולו, אשר "באות נפשה שאפה רוח", דהיינו כששואף האויר של מקום גידולו - "תאוותה מי ישיבנה".

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, על ירמיהו פרק ב, כג)

שקל מעפרייהו ושדא עילוייהו אקשו לאפי מלכא
3-4

ואדום נגד קטטה, כמו שאמרו (יומא ט ע"ב) בחורבן שני בשביל שנאת חנם. ונתחייבו גם כן גלות, כי שורשו קנאה כידוע, רק שזהו מכלל מחנה ישראל. ולכן צריך גירושין, כמו שאמרו (סוטה מט ע"א): שני תלמידי חכמים וכו' אחד מת ואחד גולה, על דרך שאמרו (עירובין סא ע"א): כלבא בלא מתיה לא נבח. וכן בסבא דבי אתונא אקשו קמיה כשהשליך מעפר ארצם.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' לד במהד' תשס"ב)

אייתינהו מיא דאייתי מבי בליעי
5-6

"אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", למעט כשאול שחמל על אגג, משום שהציץ בו שורש הניצוץ המוסתר הרבה, שהסתכל ממקום גבוה למקום נמוך עליו, "וירום מאגג מלכו", שקיבל מלכותו על הגג, שדיבר עמו שמואל שם, "ועשית מעקה לגגך", חסר כ"ה, דברכת ישראל "כ"ה תברכו", ומעקה עם כ"ה עמלק, שמתברר לקדושה ע"י המחיה, ובכה תוכל להיות נפילה. וההבטחה היא בנבואת משה, שנתנבא ג"כ בזה הדבר, "פה עמוד עמדי", ולא נופל כבלעם, מקור הקללה, שצ"ח קללות מיעטו את הק' של עמלק ממנו, והעמידוהו על ב', ונתבלע לגמרי במי"ם, דהיינו מיא דבליעי. וישראל עושה מעמלק מעקה לכ"ה, ג' ברכות הכלולות בכ"ב אותיות דב"כ, ונעשה הכל שומר לפרי, ע"כ אין פחד מכל פגע.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' תלח-תלט)

אייתינהו מיא דאייתי מבי בליעי שדינהו בתיגדא אמר להו מליוה להו ואיזילו לכו מלו ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו מלו עד דשמיט כתפייהו ובלו להו ואזול
5-9

ברעיא מהימנא משפטים דף קיד [ע"ב]: ואיהו באר מיא דאורייתא וכו' בגין דבאר דא לית ליה סוף יתיר עמוק הוא מדאורייתא דאתמר בה [איוב יא, ט] "ורחבה מני ים", ובכ"ד דיליה דשאבי מיניה מיא (היינו כ"ד ספרין דאורייתא, נ"ל). איהו בלע כל מימין וכל חכמתין דעלמא כל שכן באר עצמו עכ"ל. מזה תתבונן... מהו הנרצה לרבי יהושע בן חנניא, בהתעסקו עם סבי דבי אתונא, ששאב ממיא דבליעי, וצוה למלאות אותו הכלי ובלעו כל המים, וכזאת עשו עד דשמטו כתפייהו. ולכאורה מה הוא החכמה בזה, וגם מה חטאו לריב"ח שעשה להם כזאת? אך הוא הנך סבי דבי אתונא הם הם אשר התפארו החכמות החיצוניות, והתפארו בדברים אשר לא כן על חכמת התורה, והניחו להם משאות שוא ומדוחים במופתיהם מופתי הפילוסופים, ועי"ז יצא להם שם בכל הארץ, ועי"ז הרבה מבני עמנו בילדי נכרים ישפיקו ובזונות היפיפיות (אקלידס היה ג"כ מהעיר אתונ"י, עיר החכמה, עיין בתוי"ט למשנת ערוגה) [כלאים פ"ג מ"א, ועי' סדר הדורות ג"א ת"א]. וכאשר רצה ריב"ח להראות הדבר שכל החכמות הם בטלים ומבוטלים לנגד חכמת התורה וכל החכמות הם משרתים לתורה, ומרומזים בתורה בדרכים שונים, וכל מי שמעיין בפינות התורה ידע כל החכמות מאליו (כענין לכמה הנחש מוליד שנתייגעו הפלוסופים כמה שנים, ובא ריב"ח ולמד הענין מן התורה [לעיל ח ע"א-ע"ב], הלא תראה שהכ"ד הזה בלע כל מימין דעלמא), ע"כ רמז להם זה ריב"ח במיא דבליעי, שחכמת התורה היא מיא דבלעין כל מימין דעלמא.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דפרקא, אות קפח)

מפריש טלה אחד לעצמו שנאמר ופטר חמור תפדה בשה
17-18

"וכל פטר חמור תפדה בשה" - עד שהוקם המשכן לא נתקדשו כהנים, ובכורים הקריבו, ולא פורש מה יעשה בהפדיון. ופדיון בכור אדם היה הקדש או שקרב למזבח, והשה היה מפריש לעצמו ושוחטו ואוכלו. וזה עומק פשט המשנה פרק קמא דבכורות: מפריש טלה לעצמו, שנאמר "וכל פטר חמור תפדה בשה". פירוש, שאף שעדיין לא ניתן לכהן, היה מצוה בהפרשה לאפקוע איסוריה. כן הכא שלעצמו, ואינו נותנו לכהן, מפריש אותו לעצמו.

(משך חכמה שמות יג, יג)

יא ע"א

אפי' פטרוזא בר דנקא

מסתבר שתחילה, כלומר לפני בחירת הלויים, ניתן השה למקדש, כמו פדיון ערכו של אדם שקידשוהו, ורק מאוחר יותר ניתן לכהן... לכאורה יש מקום לטעון שאין השה שווה ערך לחמור. אך דומה שאין בכך כלום, כי מאחר שהיה צריך ליתן תמורת החמור בהמה הקרבה קרבן, שוב אין ערכה של זו חשוב, ובדומה לפרשת ערכין שבס' ויקרא (פרק כז), שם אין מביאין בחשבון את ערכו הממשי של האיש המסוים, שאותו הקדיש המקדש.

(רד"צ הופמן, שמות פרק יג)

מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודהו בשויו

"וכל פטר חמר תפדה בשה" - כמו בקרבן פסח, אף כאן מייצג השה את האישיות היהודית הטיפוסית... הרי "מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודהו בשויו". עד שלא נפדה הבכור, הוא אסור בהנאה, ואם לא פדאו כלל, חייב לעורפו ולקוברו. השה, וכן תמורת הפדיון, נמסרו גם הם - לאחר מכן - לכהנים... בהלכות אלה, נמצא... את הרעיון...: רכוש דומם - המסומל על ידי בהמת משא - אין לו ערך או משמעות כשלעצמו. אבל ניצול למען קדושת הכלל יהפכו לחי, ואז יזכה לערך ולמשמעות. רק אם תכלית מכרעת זו תבוא על סיפוקה על ידי פדיון, תותר הבהמה בהנאה. בזאת הוטבעה תכלית אחת וסופית על כל שימוש פרטי ברכוש: קידום התכלית הקדושה של הכלל. והאיש אשר ידמה בנפשו, כי במנעו את נכסיו ממטרות הכלל הקדושות, יגדילם, טעות מרה בידו: "ואם לא תפדה וערפתו" היא הסיסמה, הכתובה מעל כל נכס יהודי: המדמה לשמור עליו לעצמו מתוך אנוכיות, בעצמו גוזר עליו עריפה וכליון. ישראל קיבל זכות בעלות על רכוש רק על תנאי... אם יעמיד כל רכושו לעבודת ה', וינצלו לקיום התפקידים שהוצבו לו מה'.

(רש"ר הירש, שמות יג, יג)

יב ע"ב

המפריש פדיון פטר חמור ומת רבי אליעזר אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן וחכ"א אין חייבין באחריותו כפדיון מעשר שני

"אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"... הכתוב מייחס כאן את מעשה הפדיון לכהן, שהרי "תפדה" (כאן וכן בפסוק הסמוך) פונה לאהרן שהוא נציג הכהונה. ודבר זה הוא תמוה, שהרי אין ספק שמצות פדיון בכור איננה מוטלת על הכהן אלא על האב, והיא יכולה להתקיים רק על ידי האב. וכך גם נאמר בפירוש בשמות יג, יג; טו: "וכל בכר אדם בבניך תפדה", "וכל בכור בני אפדה". אולם בבכורות נא ע"א אמרו כלל שאיננו נוהג בפדיון הקדש אחר: "המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו". למדנו מכאן שהפדיון מקבל תוקף רק בשעת קבלת הכסף על ידי הכהן, ונמצא שקבלת הכסף על ידי הכהן היא חלק מהותי של מעשה הפדיון. נמצא אפוא, שהכהן נחשב משתתף במעשה הפדיון, ועל פי זה אפשר לפרש את הגוף הנוכח של "תפדה", המוסב אל הכהן. וזו, כנראה, גם משמעות ההוכחה שנוספה במשנה שם: "שנאמר יהיה לך ופדה תפדה" (הן לשון הכתוב היא: "אך פדה תפדה"), וזה פירושה: מוכח מלשון יהיה לך ש"פדה תפדה" שלאחריו פונה אל הכהן, ולמדנו מכאן שהכהן נחשב משתתף במעשה הפדיון. וזו היא אפוא משמעות פדיון בכור, כפי שהיא עולה מן הפסוק הזה: "יהיה לך" - לאמיתו של דבר הבכור הוא ברשות המקדש המיוצג על ידי הכהן, ובייעודו המקורי היה עליו לתפוס מעמד של כהן או של לוי ביחס למקדש... "אך" - עם קבלת כסף הפדיון, הרי הכהן פוטר אותו בשם המקדש ומשחרר אותו ממעמדו במקדש. מעתה השפעתו תהיה ניכרת בתחום המשפחות; שם יגשים בעבודה ממשית את מה שהיה מבטא בעבודה סמלית במקדש, אילו ניתן לו מעמד של כהן או של לוי.
אולם אותה הלכה מיוחדת לא נאמרה בפדיון בכור בהמה טמאה, אלא דינו כדין פדיון כל הקדש אחר כגון פדיון מעשר שני, והפדיון נכנס לתוקפו עוד בטרם הגיע השה לרשות הכהן או הכסף לירושלים... וכאן הגוף הנוכח של "תפדה" עודנו קשה. בספרי נאמר לפתיחת המצוה הזאת בפסוק ח שהמצוה לא נאמרה לאהרן במישרין אלא היא נאמרה למשה על מנת שיאמר אותה לאהרן. אפשר שפירוש זה מבוסס על לשון "תפדה" שבבכור בהמה טמאה. אם המצוה נאמרה למשה, הרי "תפדה" פונה לאומה, ורק "פדה תפדה"... מוסב בלא ספק לאהרן.

(רש"ר הירש, במדבר יח, טו)

יג ע"א

לא רצה לפדותו עורפו מאחוריו

ענין מכות בכורות שהיה על ידי ה' יתברך בעצמו, אף דמפי העליון לא תצא הרעות, על כרחך דאין זה רעתם אלא טובתם. כי ענין מיתתם היה על ידי תוקף התגלות מורא גדול דגילוי שכינה נפל פחד עצום על המצריים. והבכורות שבהם ראשית ועיקר האון והכח של האומה, דעל כן קודם מתן תורה היה ההקרבה בבכורות שהם הנבחרים שבאומה, עליהם היה הפחד ביתר תוקף עד שיצאה נשמתם מגודל הפחד. וזה ענין קדושת פטר חמור, שהוקדשו מאז נגד מצרים שנמשלו לחמור, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה צו, ה), כי מכה שלהם היה על ידי הרגשת קדושה, אלא שהם טמאים בעצם, על כן אין שייך בהם קדושה בעצם כלל, רק קדושתם לפדותם בשה או לערפם. ובמצרים היה שניהם: הם נערפו, והקדושה נכנס בשה ישראל, כמו שנאמר (במדבר ג, יב) "כי לי כל בכור בבני ישראל וגו' ביום הכותי" וגו', ולא שהיו פדיונם, רק שהם קדשו גם כן באותו פרק שהיה גילוי שכינה ונתגלית קדושה גם להם, אלא שהם קדושים בעצם ויכלו לסבול ולא יצאה חיותם, אדרבה נתדבקו על ידי זה באלהים חיים להיות שייך לו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה אות נח)

מצות הפדייה קודמת למצות עריפה

עריפת פטר חמור הוא להיות זה מביא לפדותו בהכרח, ולזה נאמר מצות פדייה קודמת למצות עריפה.

(מורה הנבוכים חלק ג פרק לט)

מצות הפדייה קודמת למצות עריפה

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל יא ע"א בשם רש"ר הירש]

ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום

אפילו המשמש עם הטהורה שהיא אשתו המקודשת לו, אם אינו מקדש עצמו ומחשבתו בשעת תשמיש ובוזה דרכיו ומטמא רעיוניו להרהר באשה אחרת ושותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר, אף זה גורם רעה לעצמו ולאשתו ולזרעו, שכשאינו מקדש עצמו ומחשבותיו בשעת תשמיש להתכוין במבוקש באותו דבר להשיב נפשו מני שחת, הרי זה משחית נפשו ומרחיקה מלהאסף אל עמה ואל מולדתה, וכנודע בענין סוד העבור וסוד היבום. וביארוהו חז"ל במאמרם: בראשונה שהיו מתכונין לשם מצוה היו אומרים מצות יבום קודמת למצות חליצה, באחרונה שלא היו מתכונין לשם מצוה חזרו לומר מצות חליצה קודמת למצות יבום - הא למדת בכוונה תליא מילתא.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, פרשת תזריע, דרשה מה עמ' 425-426 במהד' אהבת שלום)

איידי דחביבא ליה כדרבי חנינא

[עיין לקט ביאורי אגדות יבמות ב]

אמר ריש לקיש וכו' או קנה מיד עמיתך מיד עמיתך הוא דבמשיכה הא מיד גוי בכסף וכו' (יג:) ולאמימר דאמר משיכה בגוי קונה וכו' סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות וכו' לעמיתך בכסף לגוי במשיכה

לדעת ר' יוחנן... מיטלטלין... מדין תורה הם נקנים רק בכסף; אלא שחכמים התקינו שהקונה לא יזכה בהם בטרם הגיעו לתחום רשותו... דעה אחרת נקוטה בידי ריש לקיש... "משיכה מפורשת מן התורה"; שכן לשון הכתוב "או קנה מיד עמיתך" מגדירה את המשיכה כצורה של קניין: "דבר הנקנה מיד ליד". ואילו לדעת ר' יוחנן, "מיד עמיתך" איננו מתאר את צורת הקניין, אלא את החפץ הנקנה: הוא מצוי "ביד" בעליו, ו"ידו אוחזת בו"; הווה אומר: הוא מיטלטל...
המקור לכל זכות בעלות... הוא מאמר ה': "וכבשוה" (בראשית א, כח), כי ה', שהוא קונה שמים וארץ, שם את האדם בארץ על מנת ש"יכבשנה", הווה אומר: על מנת שיזכה בה תוך כדי הפעלת כוחו. מעתה זה המשפט המקורי של הקניין: האדם ניגש אל הטבע החופשי, שעדיין לא זכה בו אדם; והרי הוא מביא משם חפץ לתחום כוחו ומביע את רצונו לזכות בו... באותה שעה הרי החפץ נעשה "שלו", ע"פ רצונו המפורש של קונהו הקדמון... נמצאת אומר: בחפצי הפקר - הכוח ("כבישה") מקנה זכות; ובלשון ההלכה: "משיכה" או "הגבהה" מביאה לידי בעלות... אפשר להסיק מכאן, שיש לדון כך גם בתחום יחסי הבריות: הבעלות תעבור מאיש לאיש באותה דרך עצמה - ע"י תפיסת החפץ בידי הזוכה בו, אחרי הבעת רצונם של הבעלים המתחלפים... וזו היא באמת שיטתו של ריש לקיש, האומר: מיטלטלין נקנין במשיכה מן התורה. כנגד זה לשיטת ר' יוחנן, הרי דרך זו של קניין בעלות נוהגת מן התורה רק בעולם של בני נח; ואילו באידיאל של מדינת המשפט היהודית אין הבעלות נקנית אלא בכסף...
שיטה זו באה להבליט את ההבדל שבין שני התחומים השונים עקרונית: בין תחום הטבע, שבו האדם מתייחס אל החפצים, לבין זירת המשפט, הקובעת את היחס שבין אדם לחבירו. שם, בתחום הטבע, האדם מתייחס אל החפץ שאין לו זיקת בעלים ואישיות; ורק שם הכוח של תפיסת החפץ הוא מקור של זכות. ואילו כאן, בנכס הקנוי לבעליו, הרי החפץ בטל באישיות; וכאן תפיסת החפץ לא תסייע לקניין בעלות... רק הזכות היא מקור של בעלות... הזכות נקנית ע"י קבלת הדמים מידי הלוקח; ובאותה שעה גם החפץ עובר לבעלותו: "דבר תורה מעות קונות". הנה זה האידיאל המשפטי של המדינה היהודית; אך אין חזון זה יכול להתגשם, אלא אם כן כל אדם זהיר בממון חבירו כבשלו, ונמצא שרכוש הלוקח, שעודנו ברשות המוכר, משתמר בידי המוכר כרכושו הוא. וחכמים היו סבורים, שאי אפשר להשתית את המסחר הכללי על זהירות כגון זו בדיני ממונות; משום כך החזירו גם את המסחר היהודי אל נקודת המעמד של בני נח ותיקנו, שגם כאן רק משיכה קונה במיטלטלין - "גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה".

(רש"ר הירש, ויקרא כה, יד)

יג. מה עמיתך בחדא אף גוי נמי בחדא

איתא במכילתא בפסוק "משכו וקחו"... ר' יצחק אמר ללמדך על בהמה דקה שנקנית במשיכה. לפי"ז צ"ל הא דפליגי ר' יוחנן ור"ל בהזהב [ב"מ מז ע"ב] אי משיכה מפורשת בתורה או מעות לית להו הא דר' יצחק. אי נמי דס"ל דקודם מתן תורה שאני, דאמרינן בבכורות מדישראל בחדא נכרי בחדא, א"כ יש לומר שהיה להם דין ב"נ.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות יב, כא)

טו ע"א

וחלבו מדמו נפקא דכתיב רק את דמו לא תאכל וכו' תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך

זו היא אפוא ההלכה האמורה בבהמות שהיו ראויות ומוקדשות לקרבן: אם נפסלו לקרבן וחזרו להיות חולין על ידי פדיון, הן מותרות רק לאכילת אדם. ומסתבר שהלכה זו איננה נובעת רק ממעלת רעיון הקדושה המקורית של הקרבן, שהרי אותה קדושה כבר נפדתה ועברה לחפץ אחר, אלא הלכה זו באה גם להעריך כהלכה את רעיון אכילת האדם... מה שנפסל מאכילת מזבח ישמש לפחות לאכילת אדם... כלל זה גם מקרב את המזבח לתחום מטרות האדם, וגם מקרב את "השולחן" אל המזבח. תכלית שניהם היא לקיים ולקדם את האדם לייעודו הרוחני המוסרי, ועצם אכילת החולין מתקדשת אם היא מתקיימת במסגרת ההגבלות המוסריות של התורה ומשרתת את המטרות המוסריות של התורה. הן זו משמעות הבשר שעל המזבח, וזו משמעות האיברים והאימורים הניתנים שם... אין הם אלא ביטוי סמלי של אותם איברים עצמם שאנחנו זנים אותם באכילת חולין כדי שרצון ה' ייעשה בארץ. אותו קידוש מוסרי של אכילת החולין קרוב כל כך לרעיון ההלכה הזאת, עד שהתורה ראתה צורך לומר בפירוש: למרות האופי הזה של האכילה, הרי ההלכות הסמליות של טומאה וטהרה אינן נוהגות בשולחן החולין, ולפיכך "הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל", שאינם כשרים לקרבן כל עיקר. וקירוב זה של אכילת אדם לאכילת מזבח יש בו גם כדי לבאר את האמור בפסוק טז, כי התורה ראתה צורך לחזור שם במיוחד על איסור אכילת הדם ביחס לפסולי המוקדשים, ולדעת רבא גם איסור חלב כלול בפסוק זה, ואין זו אלא מסקנה עקיבה על פי אותה השקפה, שהרי גם חלב וגם דם הם אכילת מזבח וזה טעם איסורם (ויקרא ג, טז-יז).

(רש"ר הירש, דברים יב, טו)

טז ע"א

תמורת בכור ומעשר וכו' הרי הן כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעלים

...ואפילו בכור בעל מום איננו נפדה כשאר כל פסולי המוקדשים... כי הבכורות אינם "מוקדשים" והקדושה לא חלה עליהם על ידי רצונו החופשי של האדם, אלא קדש הם, הם קדושים מרחם וקדושה זו תישאר בהם בכל הנסיבות... משום כך גם תמורה איננה מעבירה את קדושת הבכור בשלמות, ותמורת בכור - כמוה כתמורת מעשר - איננה קריבה על גבי המזבח.

(רש"ר הירש, במדבר יח, יז)

תמורת בכור ומעשר וכו' הרי הן כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעלים

"ולקחת את הלויים לי אני ה'"... דתמורת בכור אמרו דאינה חלה רק ברשות הבעלים, שהקדושה באה ברשותו. לכן אמר, שאיך יכול להמיר הבכורים הנתונים לה', והלא כהן בבכור - שהבכור מתנה לו - אינו יכול להמיר! על זה אמר ש"אני ה'", והקדושה חלה ברשותי, שלגבי הבכורים הנני כמו הכהן והבעלים, וכמו שפירש בפרשת בהעלותך (ח, יז) "כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי" - שה' יתברך היה המקדיש. ותמורת בכור אינו קרב, רק ירעה ויאכל במומו. לכן הלויים לא היו מקריבים רק נתונים לעבודה. ולכן אהרן ובניו לא היו מן המנין (לעיל ד ע"א), שהמה היו מקריבים והיו קודש קדשים, ולכך לא היו תמורת הבכורים. וכן אמרו (זבחים טז ע"א): עשה קרב כמקריב, וכמו שתמורת בכור אינו קרב, אינו מקריב.

(משך חכמה במדבר ג, מא)

טז ע"ב

רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה

אין הוא נידון כבכור אם הוא סותר בצורתו את אופי הסוג של האם, ולפיכך "רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה... כבר ביארנו בפי' שמות... שקדושת הבכור באה לקדש את רחם האם, וכתוצאה מכך יתקדשו כל הנולדים לאחר מכן... נראה לנו שההלכה האמורה כאן היא תוצאה של המושג הזה, כי אין קדושה חלה על הבכור אלא אם כן הוא מייצג את אמו.

(רש"ר הירש, במדבר יח, יז)

יז ע"א

דר' מאיר סבר חוששין לזרע האב ורבנן סברי אין חוששין לזרע האב וכו' מודה ר"מ בשעיר של ראש חדש דבעינן בן שעירה מאי טעמא אמר קרא אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית

"ויאמר אליו קח לך עגל בן בקר לחטאת"... דקדק ואמר בן בקר ולא בן פרה, ללמדנו שהעגל מכפר כדרך שהפר שהביא אהרן ביום הכפורים מכפר, מה שאין כן פרה אדומה לאו בת כפרה. ולפי שאמר כאן "עגל בן בקר", ואשמיעינן מיניה דחוששין לזרע האב, רצה לומר, דמכפר כדרך שאביו הפר מכפר, ולא כדרך פרה אדומה שאינה באה לכפרה כמבואר לעיל, על כן הוצרך הכתוב לומר "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת" וגו', והיינו על דרך מה דאיתא גבי פלוגתא ר' מאיר ורבנן אי חוששין לזרע האב, וקאמר שם אפילו למאן דאמר חוששין מודה בשעיר דראש חודש דבעינן שעיר בן שעירה (ופירש רש"י שיהיה ממשפחת עזים). לזה קאמר... אף על פי שאמרתי ליקח עגל בן בקר, אל תטעה לומר דחוששין לזרע אב גם לענין שעיר דראש חודש, זה אינו, אלא "קחו לכם שעיר עזים", רצה לומר, שעיר ממשפחת עזים, לפי שזה היה שעיר דראש חודש. והיינו דקא מסיים "כי היום ה' נראה אליכם", פירוש, על דרך מה שאמרו (סנהדרין מב ע"א): תנא דבי ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חודש דיין. וזהו שפירש רש"י: לכן באו קרבנות הללו חובה ליום הזה, רצה לומר, מה שאמר "עגל בן בקר" ולא כתיב בן פרה, וכן הא דכפל הכתוב ואמר "שעיר עזים", בא ללמדנו שעגל זה מכפר כדרך שפר של אהרן, ואפילו הכי בעי שעיר עזים ולא חיישינן לזרע אב, משום דיום הזה הוא ראש חודש, ובזה כולי עלמא מודה דבעינן שעיר בן שעירה.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת שמיני)

רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן

"אך פדה תפדה" - ב' במסורה: "אך פדה תפדה", ואידך "אח לא פדה יפדה" (תהלים מט, ח). היינו דאמר ר' [יוסי הגלילי] רחל שלא בכרה וילדה ב' זכרים שניהם לכהן, אין האחד פוטר את חבירו. והיינו "אח לא פדה יפדה".

(בעל הטורים במדבר יח, טו)

רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן וכו' וחכ"א אי אפשר לצמצם

בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, פירוש, להלביש האור בתחתון תחלה כסדר ירידת הכלים, כי כיון שמלכות ירדה בראשונה, למה תהא אחרונה לקבל חלקה מהאור? ומה תהא עליה ביני ביני? אך לפי האמת אין כאן קדימה זמנית. אמנם כל היכא שהאור משלים חפצו ממטה למעלה הרי זו הנהגת דין. ראה שאינו מתקיים אם תשבר מלכות ח"ו בהיות האור מתרבה עליה, כי צרה קרובה כי אין עוזר, הקדים ושיתף לה מדת רחמים, כי גם קודם צאת הכלים ממעי אימא הנה שם בחדרי בטנה נתלבש האור תחלה במדת החסד וימשך שפעו בכלם, הן בהיותם שם בסוד עבור הן בצאתם לאויר העולם, זה וזה באור ישר, כי אע"פ שנשברו הנקודות ההן, מ"מ יש להן תקנה לפי מקומן ושעתן, כי מיתתם היא בית חייהם כמו שנפרש לקמן יפה יפה. ודרך כל א' מהם האור הולך וקרב אל הנקודה התחתונה... הצד השוה שבהם שא"א לצמצם, כאותה ששנינו במסכת בכורות שאין הרחם נפתח לשני ולדות כאחת, והיה זה בכלים להקדים קליפה לפרי, כדי שתמתק גם היא מכחו ויהא טעם עצו ופריו שוה, כמו שעלה במחשבה תחלה. וידוע כי הכלים עצמן דא לבושא לדא, ולעולם יבחן העליון כאלו הוא מת ופנימיות לתחתון. והועיל זה ג"כ באור עצמו כדי שיקדם לעולם החסד אל הדין הקדום שכן הדין חפץ בכך והיא תהלתו, וכי מה שהושפע בחסד בלי שום זכות נזכה אח"כ ליטול אותו מן הדין בשכר מצות, לא שאנו ראויים לקבל פרס כי מי הקדימם, אלא שראויה מדת טובו ליתן שכר לעושי רצונו. ואע"פ שנאמר לקמן כי החסד נטל חלקו וחלק חבריו לא יחשב בשביל זה שיצא שני אורות כאחת, שהרי עדיין לא נחלקו ולא יקרא עליהם שם לא גבורה ולא תפארת כלל. לפיכך כשנשבר החסד, חזרו שאר האורות לבינה וממנה ירד לגבורה באותו החלון עצמו כל מה ששייר החסד מחלק חביריו וכן כלם. ואע"פ כן סבר רבי יוסי הגלילי למימר במוחש אפשר לשני ראשין שיצאו כאחד, כי אמנם להויות הזמניות כמו הבכור הפוטר את הרחם אין להם מבוא במה שהוא למעלה מסדר זמנים כמו אצילות שבע נקודות עצמן, ועוד אם אנו מדמין לא נעשה מעשה להקל, שהרי באם העליונה אין המניעה מצד עצמה אלא לתקנת שבעה בניה, אבל במבכרת דלא שייכי בוולדותיה הנהו תרי טעמי, מאן יימר שלא יהא אפשר לצמצם. זו היא סברת ר' יוסי הגלילי אע"פ שאין הלכה כדבריו.

(רבי מנחם עזריה מפאנו, יונת אלם, פרק יב)

יז. רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן וכו' וחכ"א אי אפשר לצמצם

יש בסדר האצילות עקודים נקודים ברודים, בגימטריה שבת. ובראשית הויית הספירים המעולים העקודים פי' מקושרים יחד כולם בכלי אחד, והוא הכתר, היה סדר יציאתם מן המקור ממטה למעלה, בסוד ארץ נבראת תחלה. וכשהאיר בהם הניצוץ העליון בסדר ממעלה למטה, שמים נבראו תחלה, וישתמר חקות השואתם באור וכליו יחד, וכולם ממעלה למטה בשעה שהותר האגד שלהם, ונקראו נקודים, והוא מה שאנו דורשין בביאורו כי שניהם כאחד נבראו. וע"י כך הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, בסוד ברודים, שמשמעו בדים ורדודים, פי' בדים בברור הפנימיות שלא ישאר בהם משברי הכלים כלום, ורדודים בהתפשטם בלבושיהם, מלשון "וירקעו את פחי הזהב" דמתרגמי' ורדידו. והוא ג"כ מלשון ירידה, להורות התרחקם מן המקור והיא. הדרן לנקודים אשר אמרנו שיצאו מבינה ששה אורות בחלון אחד. הצד השוה שבהם שא"א לצמצם, כאותה ששנינו במס' בכורות שאין הרחם נפתח לשני ולדות כאחת. ואעפ"י שנאמר לקמן כי החסד נטל חלקו וחלק חברו, לא יחשב בשביל זה שיצאו שני אורות או יותר כאחד, שהרי בצאת החסד עדיין לא נחלקו השנים ולא נקרא עליהם שם לא גבורה ולא תפארת כלל. לפיכך כשנשבר החסד חזרו שאר האורות לבינה, וממנה ירד לגבורה באותו חלון עצמו, כל מה ששייר החסד מחלק חבריו וכן כלם. ואעפ"כ סבר ר' יוסי הגלילי למימר במוחש אפשר לשני ראשין שיצאו כאחד, כי אמנם להויות הזמניות כמו הבכור הפוטר את הרחם אין להם מבוא במה שהוא למעלה מסדר זמנים כמו אצילות שבע נקודות עצמן, ועוד אם אנו מדמין לא נעשה מעשה להקל, שהרי באם העליונה אין המניעה מצד עצמה אלא לתקנת שבעה בניה, אבל במבכרת דלא שייכי בוולדותיה, מאן יימר במוחש הגשמי שלא יהא אפשר לצמצם? זו היא סברת ר' יוסי הגלילי אע"פ שאין הלכה כדבריו.

(רבי מנחם עזריה מפאנו, יונת אלם, מהדורא בתרא מכ"י, חלק א פרק כה)

רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת וכו' וחכ"א אי אפשר לצמצם וכו' (יז:) ורבנן בידי שמים אי אפשר לצמצם

בהכרח גדול היה צריך להיות מכות בכורות על ידי הקב"ה בעצמו ובכבודו, והוא על פי הגמרא במתניתין: רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם וכו', ר' יוסי הגלילי אומר שניהם לכהן שנאמר "הזכרים לה'", וחכמים אומרים אי אפשר לצמצם... ורבנן בידי שמים אי אפשר לצמצם ... ובשבועות (לב ע"א) ובגיטין (עח ע"א) סתמא דמלתא א"א לצמצם.... ושמעינן מן הדא, דכל דבר שאינו בידו של עושה הדבר אי אפשר לו לצמצם. ואיתא בריש תענית (ב ע"א)... שלשה מפתחות לא נמסרו לשליח אלא ביד הקב"ה בעצמו, ואחת מהן חיה, רצה לומר, יולדת. ואם כן אי אפשר לשום נברא, אפילו למלאכים, לידע ולהודיע אם יצאו שני ראשים כאחד איזה מהן הוא בכור ואיזה מהן פשוט, אלא הבורא בלבד הוא יודע. ואם כן מעתה בהכרח גדול היה מכת בכורות על ידי הקב"ה בעצמו ובכבודו, דאילו נעשה על ידי שליח לא היה אפשר לו להכות כל הבכורים, כי כשימצא שני ראשים שיצאו שניהם כאחד לא יידע מי הוה הבכור, רק הבורא והיוצר, אשר בידו נפש כל חי ומפתח הלידה, הוא יודע מי הוא הבכור, ולכן הוא בעצמו הכה כל בכור...
נקדים גמרא דברכות (ג ע"ב): "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים"... דאמר ליה למחר בחצות כי השתא, ואתא איהו ואמר כחצות, אלמא מספקא ליה, עד כאן סתמא דתלמודא. ושם (ד ע"א) פליג רב אשי, דלעולם משה נמי הוי ידע חצות לילה אימת, והא דאמר "כחצות", היינו משום דמשה הוי קאי בפלגא דתליסר... ואמר למחר "כחצות" כהשתא "אני יוצא בתוך מצרים"... ויש לומר דפליגי בפלוגתא מה שכתבנו לעיל אם אפשר לו לאדם לצמצם מה שהוא בידי שמים או לא, וסתמא דתלמודא דברכות סבירא להו כסתמא דשבועות וגיטין דאי אפשר לו לאדם לצמצם מה שהוא בידי שמים, ורב אשי פליג וסבירא ליה כר' יוסי הגלילי דאפילו בידי שמים אפשר לצמצם. והנה לשנויא דרב אשי דאמר בפלגא דתליסר הוי קאי, ולהכי אמר כחצות, כלומר כחצות דהשתא אני יוצא וגו', לכאורה איכא למקשי דאם כן הוה ליה למימר נמי ויהי כחצי הלילה וגו', ונפרשנו נמי כחצות הלילה דאתמול שאמר משה, דהיינו ליל שלשה עשר, השתא בליל ארבעה עשר וה' הכה. ואם כן מהאי קושיא איכא להוכיח כסתמא דתלמודא, דמשה היה מסופק בדבר, להכי אמר "כחצות", אבל הקב"ה דאין ספיקא קמיה אמר "ויהי בחצי הלילה".

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת בא)

יז ע"ב

יז: מת אחד מהן וכו' המוציא מחבירו עליו הראיה
1-3

כיון שדרך המלך שנוטל מעשר מבהמות דהיינו בהמות ארנונא כפירש"י בפסחים דף ו [ע"א]... מובן מה שאמר במכת דבר [שמות ט, ז] "וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה", משום דהוי לו חלק עישור בהם, ואם היו מתים היו יכולין לומר לו שלך מת, כדאיתא בבכורות דף י"ז.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות י, כה)

לרבי יוסי הגלילי שמעינן ליה דאמר אפשר לצמצם בידי שמים וכ"ש בידי אדם ורבנן בידי שמים אי אפשר לצמצם בידי אדם מאי
4-7

עיין רש"י עירובין ה:, דהא רוב בני אדם אין יכולין לצמצם, ובתוספות שם ו., והוי ספק צמצם ואסור או לא צמצם ומותר. ובתוספות חולין כח:, דלעולם אפשר לברר על ידי טורח אבל לא הטריחוהו חכמים כיון שליכא חשש איסור אלא אם כן הוא שוה ומלתא דלא שכיחא הוא. ושם לח:, דאצטריך קרא אם יבוא אליהו ויאמר שבצמצום נעשה.

(לנתיבות ישראל ב, מחלוקת במציאות, אות לז, עמ' קפג במהד' תשעא)

ורבנן בידי שמים אי אפשר לצמצם בידי אדם מאי
6-7

ונראה לבאר על פי מה דאיתא (בבא בתרא פח ע"ב) במתניתין: השוקל דבר לחבירו חייב ליתן לו הכרע וכו', ופריך בגמרא מנא הני מילי, אמר ריש לקיש דאמר קרא "אבן שלמה וצדק" וגו', הצדק משלך ותן לו.... ובבכורות... דאפילו מה שיש בידי אדם אי אפשר לאדם לצמצם, ואפילו על ידי מלאך אי אפשר לצמצם... ולכך היתה מכות בכורות על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, לפי שאי אפשר לשום בריה בעולם לצמצם אם יצאו שני ראשים כאחד איזהו הבכור, אלא הקב"ה יכול לצמצם ולכוון דבר ממש. וקרוב הדבר לשמוע שמטעם זה ציוה הקב"ה ליתן הכרע למדות ולמשקולות... היינו בשביל שהוא מוכרח ליתן אבן שלמה שלא יחסר כלום, ובארץ אי אפשר לצמצם ממש עין בעין, לכך צריך ליתן הכרע יותר מכשיעור, ואז בוודאי יתן לחבירו כשיעור הראויה לו, והיתה שלמה מידתו.
וזה שאמר הכתוב "לא תעשו עול במידה במשקל" וגו', רצה לומר, שתמדוד ותשקול כראוי שלא תחסור אותו מכשיעור הראוי, ובהיות שאי אפשר לאדם לצמצם מכוון, לזה אמר הכתוב "מאזני צדק וגו' והין צדק", כוונתו, כמו שדרשו חז"ל והובא לעיל הצדק משלך ותן לו הכרע יותר מכשיעור, ואז בוודאי לא תגרע ממידתו. אך פן יש בכם פורה ראש ולענה והתברך בלבבו לאמר שיכול הוא לצמצם המידות והמשקולות מכוון עין בעין, ולא יתן הכרע, על זה בא הכתוב "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, אני ה'", וכמו שדרשו חז"ל אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור ובין טיפה שאינה של בכור וכו', רצה לומר, אני הוא ולא מלאך, לפי שאי אפשר לשום בריה בעולם לצמצם, אפילו למלאך אי אפשר לצמצם מכוון ממש, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שעושה עול במידה ובמשקל וכו', ולכך נפרע הקב"ה בכבודו ובעצמו.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת קדושים)

יז: ורבנן בידי שמים אי אפשר לצמצם בידי אדם מאי
6-7

ובבבא מציעא אמרו (סא ע"ב)... אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלח וכו'. רצה לומר, מי שעושה עוולה, וכבר פירשנו בפרשת קדושים... למה הקב"ה בעצמו פורע דווקא, לפי דקיימא לן כל שבידי אדם אי אפשר לצמצם כמו דאיתא בבכורות.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת אמור)

ורבנן בידי שמים אי אפשר לצמצם בידי אדם מאי וכו' תא שמע ממדת כלים ממדת מזבח שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל
6-15

...דאיתא גבי רחל שלא ביכרה ויצאו שני ראשים כאחת וכו', ואמרינן שם בגמרא אי אפשר לצמצם בידי אדם, ופריך ממידת כלים וממידות המזבח שהיה נעשה על ידי אדם ואף על פי כן צמצמו כשיעור שציוה התורה, ומשני שאני התם דאמר רחמנא עביד וכל היכא דמצית למיעבד ניחא ליה, (הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל), ופירש רש"י: לא גרסינן לה. ואפשר דגרסינן לה וזה היתה ראיה שהשכינה היתה שורה במעשה ידיהם, שכיוונו וצמצמו המידות.
ובגמרא (עבודה זרה מד ע"א): "זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי" (תהלים קיט, נו)... בשכר שפקודך נצרתי, זאת היתה לי לעדות.... שהיה מניחה הכתר במקום תפילין והולמתו... ונראה לומר דהעדות של כתר היה על שהולמתו לא רחב ולא קצר מידת ראשו והיה בצמצום, על כרחך בנס היה, כיון דעל ידי אדם אי אפשר לצמצם... ובמדרש (במדבר רבה ד, יג): "מכון לשבתך" (שמות טו, יז) - משכן שלמטה היתה מכוון נגד מקדש שלמעלה, ואם כן היתה מכוון ומצומצם, וזה בוודאי אי אפשר לצמצם על ידי אדם ... אלא וודאי בנס היה. ובמדרש (במדבר רבה טו, י)... אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה מסיני וכו', אמר לו משה בצלאל בצל אל היית וכו'. שמעינן שהכל נעשית על ידי נבואה, לכך כיון וצמצם הכל לפי מידתו, וזהו עדות וראיה ששמרו ישראל את פקודי ה'... (הג"ה: לפי זה צריך לומר הא דפריך בגמרא שהובא לעיל ממידת כלים וכו', ומשני שאני התם דרחמנא אמר עביד וכו', משמע לפי שינויא דגמרא דלא היה מכוון, היינו במקדש דשלמה והורדוס, אבל במשכן היה מכוון בצמצום לפי שבצלאל בצל אל היה. אבל אי גרסינן לה התם הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, אם כן משמע שהיה באמת מכוון, רק מה' היתה זאת שהיה המדות מכוונים, יש לפרש גם על המשכן...).
וזה שאמר הכתוב "אלה פקודי", רצה לומר, פקודי ה', על דרך "כי פקודיך נצרתי", כוונתו, ששמרו ישראל את פקודי המשכן. וקאמר "המשכן" בה"א, רצה לומר, משכן הידוע היינו מקדש שלמעלה, שהיה המשכן שלמטה מכוון נגד משכן שלמעלה, והיינו משכן עדות לישראל שקיימו מצות שקלים ושמרו את מצות ה'... אמנם עדיין קשה מנא לן שהיה הכל מכוון ומצומצם? לזה אמר "ובצלאל וגו' עשה את כל אשר ציוה ה' את משה", רצה לומר, אפילו דברים שלא שמען משה עשה בצלאל לפי שהיה בצל אל, ולכך בוודאי כיון ממש כל מידת הכלים והמשכן, וזאת היתה להם על ששמרו פקודי ה' פקודת המשכן.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת פקודי)

תא שמע ממדת כלים ממדת מזבח שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה
12-14

כל פרשת ויקהל מתמיה, דלמה היה צריך לחזור על כל המעשים עוד הפעם? הלא נתבארו כבר, והיה לו לומר דעשו כאשר נצטוה. והנראה דהנה בבכורות מביא ראיה דאפשר לצמצם בידי אדם, ממדת כלים ממדת מזבח, ומשני שאני התם דרחמנא אמר עביד וכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה. חזינן דבציווי לא נאמר דמעכב בכל דהו שלא יכלו לצמצם. וע"ז מפרש בפרשת ויקהל, כל פרט ופרט, לומר דעשו בדיוק בכל מה שהוא כמו שנאמר להם לעשות, היה אצלם, שעשו כן.

(חידושי מרן הגרי"ז הלוי החדשות על תנ"ך ואגדה מפי השמועה סימן קכא)

תא שמע ממדת כלים ממדת מזבח שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל
12-15

ברמב"ן [בראשית כב, ב] הביא בשם פרקי דרבי אליעזר [פרק לא] דבאצבע הראה הקב"ה לאברהם את המזבח, ואמר לו זה המזבח שהיה אדם הראשון מקריב עליו מקדם, הוא המזבח שהקריבו עליו קין והבל, הוא המזבח שהקריבו עליו נח ובניו.... ונקדים לדבר דברי הגמרא בכורות דמייתי ראיה דאפשר לצמצם ת"ש ממדת כלים ממידת מזבח, שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכא דמצית למעבד ניחא ליה הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל... דאיתא ברמב"ם בפ"ב מבית הבחירה ה"א דמזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנים אותו ממקומו לעולם שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, עכ"ל. ומוכח דהמזבח מדוקדק יותר משאר כלים ומכוון ביותר, ולפי"ז שפיר מייתי בבכורות ממידת כלים וממידת מזבח, דאפילו את"ל דמידת כלים נעשו כפי יכלתם הרי מידת מזבח היה מכוון ביותר, ועל זה תירץ דהכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, דהיה יודע שיעור המזבח בצימצום בנבואה.

(חידושי מרן הגרי"ז הלוי החדשות על תנ"ך ואגדה מפי השמועה, החדשים, סימן א)

דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה
13-14

האדם באשר הוא אדם, אם כי בידו וכחו להפשיט שכלו מהתפעלות כחות נפשו, עד אשר יהיו כחות נפשו הוזים שוכבים בלי התעוררות, למען לא יפרצו בכח השכלי להטותו, בכ"ז אדם הוא, וכחות נפשו בקרבו המה, אין בידו להפרישם משכלו. לזאת אין ביד האדם לבוא אל שכל אמתי המופרש ומובדל לגמרי מכחות הנפשיות, והתורה נתונה לבני אדם לשפוט בה ע"פ שכל אנושי, (בטהרתו האפשרית, עיין בכורות דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למעבד ניחא ליה), וע"פ רבוי הראיות ומשקלם יתבררו הדברים, ולאיזה צד אשר יפול ערך הראיות, אם מצד הרבוי או מצד המשקל, שם תהיה ההכרעה וכן יקום הדבר.

(רבי ישראל מסלנט, אור ישראל איגרת ל)

יח ע"א

קסברי רבנן אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם

מה שנסתפק הרמב"ן אם עירב שמן המשחה עם הדם של מזבח - צ"ע, דקיי"ל בידי אדם א"א לצמצם... אם היו מעורבין מבטל זה את זה. ותו, דאם היו מעורבין היה צריך לפרש מה יעשה בשיריים שבכלי שנתערבו בו. אלא ע"כ שזרק מן השמן לעצמו.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, ויקרא ח, יב)

יח ע"ב

ומשל דרבי עקיבא למה הדבר דומה לאחד שהפקיד אצל בעל הבית שהמוציא מחבירו עליו הראיה

...שבעת לדת האשה הראשונה היו כמה בני אדם בעת לדתה, וילדה בן חי בפני כולם, אבל "ביום השלישי ללדתי ותלד גם האשה הזאת" [מלכים א' ג, יח], אז לא נמצא שום אדם אתם זולתי שתיהן בבית, ונמצא כפי זה שהראשונה קשת רוח הוחזקה בפני עדים שהיה לה בן חי, והשנית לא הוחזקה להיות לה בן חי, ומפיה הוא חי. והרי זה דומה למי שהפקיד טלה אצל חברו, והיה לו גם כן לנפקד טלה, ומת אחד מהם... ואמרו חז"ל בגמרא מסכת בכורות פרק שני שהטלה החי הוא לנפקד. ופירשו רבותינו בעלי התוספות פרק השואל [בבא מציעא ק ע"א ד"ה וליחזי] שאף על פי שהנפקד אומר איני יודע, מכל מקום מועלת חזקתו והטלה הוא לנפקד, לפי שהוא היה מוחזק בודאי בטלה חי מעיקרא. ואם כן בנדון דידן, שאין האשה השניה מוחזקת בולד חי והראשונה היא מוחזקת, ראוי לסמוך על דבריה.

(רבי ישראל בנבנשתי, בית ישראל, דרוש מה להספד נשים)

יט ע"א

יכול אפילו נקבה במשמע תלמוד לומר זכר וכו' יכול אפי' יוצא דופן ת"ל פטר רחם

הלכה זו, המקשרת את קידוש הבכור ל"פטר רחם", והפוסלת את הבא אחר נפלים מלהיות בכור לכהן (בכורות מו ע"א), מלמדת כי משמעות החוק היא ביסודו: קידוש הרחם. הילד הראשון, אם הוא ממין זכר, לא נולד רק לביתו ולמשפחתו, כי אם לה' - בקרב ביתו ומשפחתו. ביסודו של דבר מוצהר בזה כי רחם האשה, שנעשה לרחם אֵם על ידי ילד זה - קדוש הוא לה', הוא וכל הילדים העתידים לצאת ממנו, וכן שאר כל הילודים, ואִתם כל הבתים וכל המשפחות הנבנים בישראל. (ביחס לבכור הבהמה, מוצא רעיון זה את ביטויו המוחשי בהלכה - חולין ע ע"א - לפיה אין הבכור קדוש אלא מאויר הרחם, ואולי רק אם נגע בכותלי הרחם). על כל פנים, רק בתוך הרחם, ורק על ידו, מקבל הבכור את קדושתו. לא בו מקור הקדושה, אלא ברחם. הקדושה והייעוד, הבאים לידי ביטוי ברחם, הם המעניקים לבכור את קדושתו. ואם אמנם חלה קדושה זו על הזכר בלבד, הרי אין סיבת הדבר כי אם חלוקת התפקידים שבין המינים. רק הזכר נועד לייצג את האומה. הזכר כשמו כן הוא: שומר המסורות הלאומיות ("זכר" משורש "זֵכר" - לשמור על זכרונות).

(רש"ר הירש, שמות יג, ב)

יט ע"ב

עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק רחל בת שתים ודאי לכהן מכאן ואילך ספק

דע דמלת "כבש" אמרו במשנה פרה פרק א (משנה ג): כל מקום שנאמר "כבשים" - בני שנה. וביאור שורש "כבש" אמרו בפסיקתא (דרב כהנא פיסקא ו "את קרבני לחמי"): בית שמאי אומרים, "כבשים" - שהן כובשין עונותיהן של ישראל, שנאמר (מיכה ז, יט) "ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו". וזה האמת, ששעירה יולדת תוך שנתה וכבשה אינה יולדת רק בשנה שניה, לא בשנה ראשונה... לכן כל הכבשים אשר הן בני שנה כמו בציבור ובחטאות נקראים "כבש", שהוא כבוש במעין, שלא נתפתחו עוד כלי ההולדה שלו עד שנה השניה, והוא עוד נכבש... בלא התפתחות כלי ההולדה. אבל בעולה ושלמים שבאין מן הקטנים ומן הגדולים שהן בני שתי שנים כתוב (ויקרא ג, ז) "כשב", (דברים יד, ד) "כשבים"... או בעניני צאן לבן ששם (בראשית ל, לה) "כל חום בכשבים", הוא מי שהיא נתחממה לירבע לזכר, לכן כתוב "כשבים"...
ואתי שפיר מה דתני חנניא (קידושין נה ע"ב): עז בת שנתה לחטאת, פירוש דאף אם היא מעוברת גם כן מספקינן לה בחטאת, דיולדת תוך שנה, רק דכבשה מעוברת אינה מסופקת בחטאת.

(משך חכמה ויקרא ה, ו)

רחל בת שתים ודאי לכהן מכאן ואילך ספק פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן מכאן ואילך ספק

"רחלים מאתיים" - ידוע במלאכת רועי צאן להגדיל העדר ולהיות הולדות טובים ורכי הצמר. ולכן שלח לו את אלה אשר ראויים להוליד ולדות, כמו רחלים, וכמפורש מנחות צא, ב, שהמה בנות שני שנים. "ואילים" - דכבשה בת שנתה אינה יולדת, כדאמרו ריש פרק ד' דבכורות... וכן פרים ופרות שהן בנות שלוש שנים, דבפחות מכאן אינם מולידים. לזה אמר (בראשית לא, לח) "ואילי צאנך לא אכלתי", כי כבשים בני שנה, ודאי אין מדרך כל רועה לאכול, שעדיין לא הוליד, ועיקר האומנות, אשר בהמשך הזמן יהיו הנולדים מהם בגודל נאה טובי הבשר ובעלי צמר לבן, ואומן לא מרע אומנותו (עבודה זרה כז ע"א). אבל אילים, שכבר הולידו, זה יאכל הרועה, לזה אמר יעקב שגם אותם לא אכל, ופשוט. ויתכן שלזה נקראים "פר" ו"פרה" לשון פרי, שעושה פרי כשהוא בן שלוש שנים, ודו"ק. ורבי אליעזר אמר (פרה א, א): עגלה בת שנתה ופרה בת שתיים. ולכן נשתנו הטבעיים, ועכשיו פרה בת שתיים יולדת כמו שכתבו בתוספות עבודה זרה דף כד, ב ובכמה מקומות. ובזה יש דרך להבין דברי המקובלים שלעתיד תהיה הלכה כרבי אליעזר.

(משך חכמה בראשית לב, טו)

פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן

פליגי ר"א ורבנן (פרה פ"א מ"א) לר"א פרה בת שתים, ולרבנן בת ג'... דלרבנן דפרה בת ג' הראוי להוליד, יוצדקו דברי ר' משה הדרשן דמייתי רש"י (פר' חוקת יט, כב) לכפר על מעשה עגל, תבוא אמו ותקנח צואת בנה, משא"כ לר"א שהיא דוקא בת ב' שאינה ראוי להוליד, כמבואר בבכורות יט ע"ב, על כרחך אינה באה לכפר על מעשה עגל לכבס צואת בנה, כי לא יוצדק לה תואר אם, ואולי לכפר על הריגת חור, וכעין עגלה ערופה שאינו עושה פירות, יכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות (רש"י דברים כא, ד), אבל עכ"פ על חטא עגל לא באה לכפר.
ונ"ל דפליגי ר"א ורבנן במאי דפליגי בש"ס דיומא (סו ע"ב), למ"ד מי שעבד בעגל הי' בסייף בין בעדים והתראה בין בלא התראה כבני נח, וגיפוף ונישוק במגפה, ושמח בלבו הדרוקן, נמצא לא הי' חטאן שוה, ואמנם כולם נענשו לפי חטאם, ולא נשאר שום חטא עגל על ישראל אחר שקבלו עונשם, ועל כרחך פרה לא באה לכפר על עגל ולא יתואר באם המקנחת צואת בנה, ורק לכפר על הריגת חור, וראוי' שתהי' בת ב' שנים שאינה עושה פירות, וזהו דעת ר"א... אך רבנן ס"ל כאידך מ"ד, שלא נענשו על גיפוף ונישוק ולא על שמחת לבם, אלא כל הנענשים הי' חטאם שוה בע"ז ממש רק עדים והתראה בסייף, ובלא התראה במגפה, ובלא עדים בהדרוקן, נמצא הי' חטאם שוה, ונשאר בישראל חטא גיפוף ונישוק ושמחת לבם, וע"ז צריכים פרה אדומה לקנח צואת בנה.

(רבי משה סופר, תורת משה, שמות פרק לב, כח)

פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן

כל מצות פרה סובבת על הציר הזה, שא"א לסלק הטומאה מן האדם עד יבטל כל גופו להיות כעפר שרפת החטאת. על כן פליגי ר' אליעזר וחכמים, שר"א אומר פרה בת שתים וחכ"א פרה בת שלש, וכל אחד הולך לשיטתו, שלדעת חכמים שהוא כשיטת ב"ה, שא"א ואין מן הראוי שיעזוב האדם את עולמו ויפרוש מעניני העולם לגמרי, ס"ל דגם מי שירצה לעשות הפרה, היינו להמית את גופו ולפרוש מן העולם, אין לעשות זה בנעוריו קודם שקיים פריה ורביה ועשה את המוטל עליו לישוב העולם, כי לא תהו בראה. ועל כן אמרו שהפרה בת שלש שכבר אמרו בבכורות שהלוקח פרה בת שלש וילדה ודאי לכהן, שא"א שתלד קודם שלש, וע"כ א"א שתהיה בת שתים קודם שהיתה ראויה ללדת, ובנמשל, שלא יפרוש האדם מעולמו עד שקיים פו"ר. ור' אליעזר בשטת בית שמאי שיכול לפרוש מן העולם בנעוריו גם קודם שקיים פו"ר, וע"כ אמר שה"ה פרה שמורה על ענין זה יכולה להיות בת שתים.

(מלבי"ם, במדבר פרק יט, תורה אור)

פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן

"עגל בן בקר" - עגל בן שנתיים, כלומר, בשנתו השניה; כך נתבאר במסכת ראש השנה י ע"א. הוא גדול מעגל סתם, שאיננו אלא בשנתו הראשונה; אך עדיין לא הגיע לבגרות של "פר בן בקר", המתחילה רק בשנה השלישית. מן האמור במסכת בכורות יט ע"ב נראה, שבן בקר מסוגל להוליד רק בשנתו השלישית. על פי זה יש לומר, ש"בן בקר" כציון של גיל... מציין אותן השנים, שבהן הבהמה עודנה בבחינת בן ובת, וטרם הגיעה לכלל אב ואם. אולי מכאן הוראת "פר", "פרה" - על שם הכושר לפרות ולרבות. על פי זה נראה, ש"פר בן בקר" מציין את הגיל, שבו הבהמה עודנה קרויה על שם שתי הבחינות: היא יוצאת מכלל "בן" ומגיעה לכלל "פר"; ועל פי האמור לעיל הרי זו השנה השלישית.

(רש"ר הירש, ויקרא ט, ב)

כ ע"א

צאו אמרו לו לר' ישמעאל טעית

איך מרוחק ומגונה בעיני החכמה הקפידא והכבוד... דרכי החכמה מחייב לדבר עם האדם היותר גדול יותר בגלוי... כל מה שהאדם יותר גדול ונכבד, מחויבים לדבר אתו יותר בלי כסות של כבוד... כי דרכי החכמה מחייב זאת. כי הלא נראה איך הראשונים דברו זה על זה בגלוי מאוד. ראה את הרמב"ן בהקדמתו על בעל המאור ז"ל, וכן כולם. וגדולים מהם כבעלי התלמוד, התנאים והאמוראים, איך הי' ביניהם המשא ומתן זה עם זה? הנה מצינו בתלמוד כמה פעמים הביטוי "נראה שאין מוח בקדקדו".... קראו אחד לחברו (פסחים פח ע"א) "פתיא אוכמא"... וכן מצינו שהי' ככה בין התנאים: "כשנאמרו הדברים לפני ר' יהושע אמר להן צאו ואמרו לו לר"י טעית"... ולימוד רב יוצא מזה לראות איך דברו ושקלו וטרו זה עם זה.

(רבי שמחה זיסל זיו, חכמה ומוסר, חלק ב סימן רצח)

אני לא באתי לידי מדה זו

כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא "בא" אליה. וזה לשון מורגל בדברי חכמים כמו ששנינו... אני לא באתי לידי המדה הזו.

(רמב"ן בראשית כג, ב)

כא ע"ב

יצירת הוולד באשה ארבעים יום

י' כ"ל מנ"ס עפ"צ קר"ש תא"ב ג"ד ה' ו' ז' ח' ט' י' כ' ל' מ' נ' ס' ע' פ' צ' ק' ר' ש' ת' א' ב' ג' ד' ה', הרי מן י' עד ה' יש מ' אותיות, כנגדם מ' יום היה משה בהר ללמוד התורה, מ' יום יצירת הולד.

(רבי אליעזר מגרמייזא, ספר השם עמ' קטו)

כא: יצירת הוולד באשה ארבעים יום

...כתב מסעי, ואינון לקבל מ' דינין דנחת' נפשא כד אתא מההוא עלמא להאי עלמא, שכנגדם מ' יום של יצירת הולד. וכנגדם כד נפטר מהאי עלמא ג' לבכי ז' להספד שלשים לתגלחת [מו"ק כז ע"ב], דצירופא דכלהו מ'. ואוף דג' וז' מכלל ל', מ"מ מידי חושבן מ' עולה. והכי מ' מסעות דאזל ישראל הוו מתתא לעילא, ולקבליהון הוו מ' שנין. וקאמר קרא דטעם דכתב משה הני מסעות היינו כי היכי דנודע "מוצאיהם" וכו', כלומר מטלני נפשא כד נפקא מההוא עלמא למיתי להאי עלמא, דהיינו מלעילא לתתא, אבל הני מטלני דכתבינהו מתתא לעילא, והיינו "ואלה מסעיהם למוצאיהם". ואוף דתשכח תרין מטלני יתרין, מ"מ הנך תרין עמיקין טובא, ולית השתא עידן לגלאה יתהון.

(מגיד מישרים, פרשת מטות ומסעי)

יצירת הוולד באשה ארבעים יום

...כאמרם ז"ל בילמדנו (תנחומא תשא, כו): הלוחות, משקל ארבעים סאה היו... לרמוז לארבעים יום של יצירת הולד, שכנגדם עמד משה בהר (שמות כד, לח) - להודיע כי נתחדשה לו שם הרכבת מזגו ויצירתו, וכן ישראל קנו שלמות הגוף והנפש, כמו שאמרנו, עד שנעשו יצירה חדשה במעמד ההוא הנבחר, כשנקשרו השני כתרים לכל אחד מהם.

(רבי יהודה מוסקאטו, נפוצות יהודה, דרוש ט, עמ' עט במהד' תשס)

יצירת הוולד באשה ארבעים יום

והאהל מלמעלה סוד אה"ל מוע"ד גימטריא יוס"ף [156], ששה הויות [6 כפול 26], והוא סוד ציו"ן [בגימטריא 156], ד' פעמים ל"ט מלאכות שבהן נברא העולם והמשכן [עי' שבת מט ע"ב] והאדם, בסוד מ' יום יצירת הולד והתורה, והיא סוד ציון, הכל תכלית הכל, אחרית הימים.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאורי הזהר, דף ו)

יצירת הוולד באשה ארבעים יום

והנשמה אינה רוצה לצאת ממקום אור צח ומצוחצח אל מקום אופל וצלמות, וה' דורש ומפתה אותה ומראה לה טוב הגנוז לה ע"י קנין השלמות אשר תשיג בירידתה, וירידה זו לעליה ולמעלה גדולה יחשב... וזה טעם נכון ליצירת הולד מ"ם יום, והוא דבר המתמיה על האין סוף ברוך הוא, שברא כל העולמות ביום אחד, וישהה יצירת יתוש גוף האדם מ"ם יום? אלא הענין הוא כי הוא ימי הפתוי שה' מפתה הנשמה לצאת בעוה"ז.

(ר' שלום תאומים, אור התורה (תשנט), פ' ויצא עמ' כט)

יצירת הוולד באשה ארבעים יום

["ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה"]... אנחנו מבינים אפוא, שזו היתה תכלית הציפייה של אותם ארבעים היום: בימים אלה היה כל יחיד חייב לתקן את מידותיו, להחדיר את הנשמע אל לבו... שמא נקבע הזמן של ארבעים יום כרמז לארבעים היום של יצירת הוולד... נמצא שזה הוא הזמן של תחילת התפתחות אדם מתהווה, והוא טיפוס זמן של "התהוות אדם".

(רש"ר הירש, דברים ט, ט)

כב ע"א

אי מיא רובא נינהו כיון דעביד להו השקה טהרי להו

ואמר על דור השופטים, שהיה להם מלחמות וגלו הרבה בקרב אומות העולם, ואנו לא ידענו, ועוד היום יש מקומות שנמצאים ישראל שאומרים שהן מזמן פילגש בגבעה, ומי יודע אם לא גלו בעת שנתגברו עליהם באיזה מלחמה בימי שפוט השופטים, והרי דוד המלך התפלל "ואמרו הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים" וגו' בדברי הימים א' טז, לה, מבואר שגם בימיו היו ישראל מפוזרים בין העמים בגלות. ובלעם ראה הטוב שבזה הפרט ואמר "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים". ביאור המשל, דאם מגיעים דלי מלא מים למים רבים מיקרי זריעה, ומשום הכי מהני השקה לטהר המים כפירוש רש"י ביצה דף יז ובכורות דף כב, אף על גב שמכל מקום מי הדלי עומדים בפני עצמם ולא נבטלו לגמרי אלא נזרעו ונתחברו, משא"כ אם תפול טיפה מים לנהר, לא שייך לומר זריעה והשקה אלא הטיפה נתבטלה בתוך הנהר. כך אם גולה מאומה אחת לחברתה, אם הגלות הוא סך רב, אזי המה עם בפני עצמם עומדים ומתחברים להמושל בם, אבל אינם בטלים לגמרי, מה שאין כן אם גולה גוי אחד באומה שלמה, אזי הוא בטל לגמרי. אבל לא כן ישראל, שאפילו גולה קצת ממנו לאומות העולם שנמשלו למים רבים, כמאמר ישעיה הנביא [יז, יב] "הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון"... מכל מקום אינו בטל לגמרי, אלא מתחבר לו, כדכתיב [תהלים קו] "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם", אבל מכל מקום אינם בטלים לגמרי ועושים פרי לשמו ית', וזהו דבר בלעם: "יזל מים מדליו" - אפילו אינו אלא נזילה, שהוא טיפה מן הדלי, "וזרעו במים רבים" - מכל מקום אינו אלא כזריעה במים רבים ולא בטל ממש, והדבר מובן שאחר שהוא כזריעה שמחובר לארץ מכל מקום עושה פרי למינו, כך ישראל אף על גב שהוא גולה, מכל מקום בסוף יוצא ממנו זרע רשום בקרב האומה שהוא גולה ומתקדש על ידו שם שמים, והוא עיקר התכלית של הגלות, כמש"כ בפרשת שלח על הפסוק "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

(העמק דבר במדבר כד, ז)

אי מיא רובא נינהו כיון דעביד להו השקה טהרי להו

יוהכ"פ כתיב (ויקרא טז, ל) "לפני ה' תטהרו", וכבר פירשנו שאז מגביהין את נשמות ישראל עד שרשם ומזה באה הטהרה, וכענין אמרם ז"ל מים שנטמאו משיקין אותם והם טהורים, כן נמי ביוהכ"פ ישראל נדבקין במקור הטהרה זה ה' יתברך, ובשביל זה הם מיטהרין, כאמרם ז"ל (יומא פה ע"ב): אשריכם ישראל מי מטהר אתכם אביכם שבשמים, וזהו כענין קריאה שיתקרב הלום אל הקורא.

(שם משמואל, מועדים, שמיני עצרת ושמחת תורה, שמחת תורה תרעט)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות ביצה יז ע"ב]

כג ע"א

וטומאה קלה עד לכלב

"מי המרים" - ואמרו חז"ל (סוטה כ ע"א) שמטיל בהם דבר מר. וצריך טעם למה הי' זה... נלע"ד משום הכי נתן דבר מר בהמים, שלא יהיו ראוים לשתות לכלב ואינו מקבל טומאת אוכלים כדאיתא בבכורות כג ע"ב.

(רבי משה סופר, תורת משה, במדבר פרק ה, יח)

רש"י - אפשר לנבילה שתהא לה תורת שחוטה שלא תטמא כלום כגון כי מסרחא לה פרחה טומאה מינה

אבאר מדרש רבה פרשת ויקרא (פ"א סט"ו), וזה לשונו: מכאן אמרו, כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו... יש לפרש... על דרך... שאפשר לנבלה שהוא המבטל שתעשה טהורה כשחוטה, דלכי מסרחה ואינה ראויה לגר שוב אין קרויה נבלה... אם כן, הרי לך שנבלה סופה לבוא לידי טהרה. וכבר ידעת הגמרא (שבת קנב ע"א): תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמתן נתוספת, והרשעים כל זמן שמזקינין טפשותן נתוספת להם. על זה אמר שפיר: כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו, כי הנבלה סופה תבוא לידי טהרה כשמסרחת, וזה שאין בו דעת לא בא למעלתו ועומד בטפשותו.

(רבי שבתי שעפטיל הורוביץ, ווי העמודים עמוד השלום פרק כו, אות ה)

כד ע"א

כד. ראה חזיר שכרוך אחר רחל

"הצאן המקושרות" - הנכון בעיני בלשון הזה שהם הצאן אשר הזכרים מהם הולכים אחר הנקבות בכל עת, לא יתפרדו מהם לרב תאותם, מלשון "ונפשו קשורה בנפשו" (בראשית מד, ל). ולשון חכמים כן הוא: חזיר כרוך אחר רחל.

(רמב"ן בראשית ל, מא)

ראה חזיר שכרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסור באכילה עד יבא ויורה צדק לכם

ועמש"כ [אור החיים] בפ' שמיני פסוק "והוא גרה לא יגר", שתנאי הוא הדבר, כל זמן שלא יגר, אבל לעתיד לבא יעלה גרה ויחזור להיות מותר, ולא שישאר בלי גרה ויותר, כי התורה לא תשתנה. וכ"כ... ובשוחר טוב פ' קמו פסוק "ה' מתיר אסורים", שכל בהמה שנטמאת בעוה"ז הקב"ה מטהר אותה לעתיד לבא. ויתכן שעל זה נוסדה מליצת ר' יוחנן... ראה חזיר שכרוך אחר רחל... ואסורה באכילה עד יבא ויורה צדק לכם.

(רבי ראובן מרגליות, תולדות רבינו חיים בן עטר פרק ז הערה טו, עמ' 35-36)

כד ע"ב

תולש לאו היינו גוזז

"ושש ועיזים" - יש לדקדק אמאי לא קאמר "ושער עיזים" כמו "ועורות אלים"? לולי דמסתפינא הייתי אומר... שהתנדבו העיזים עצמם, שער נוצה ליריעות ומעיו ובני מעיו לנבלים וכינורות ועורו לתוף... ואם כן הוא אתי שפיר הא דכתיב "וכל אשה חכמת לב בידי' טוו את העזים" (ברש"י שם: היא היתה אומנות יתירה שמעל גבי עזים טוו אותם) - כיון שהוקדשו למזבח נאסרו בגיזה, וכמ"ד במס' בכורות תולש לאו היינו גוזז, על כן "בידיה טוו", ע"י תלישה ולא בגיזה.

(רבי משה סופר, תורת משה, שמות פרק כה, ד)

כה ע"א

ולא תגוז בכור צאנך

ונקדים מה דאיתא (בבא קמא י, א): שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור, שנאמר (שמות כא, לד)... "והמת יהיה לו", במי שהמת שלו, יצא שור פסולי המוקדשין שאין המת שלו (לפי שהוא אסור בהנאה), והקשו שם בתוספות (ד"ה שהשור) הלא גם אדם המת אסור בהנאה, ואם כן למה לי יתורא דשור, לדרוש שור ולא אדם, תיפוק ליה דנפקא לן מוהמת יהיה לו וכו'? ותירצו דשערות האדם מותרין בהנאה, ואם כן על כרחך ליכא למעוטי מוהמת יהיה לו, שהרי גבי אדם המת שלו לשערותיו, ולכך איצטריך מיעוט דשור ולא אדם.
ומעתה יש לפרש שזהו היתה כוונת השבטים שהשליכו ליוסף לבור, לפי דממעטינן ממילת שור... ובמדרש (בראשית רבה עה, יב) "ויהי לי שור" (בראשית לב, ו) - זה יוסף... ולפי זה ליכא למעטינהו מתיבת שור, שהרי גם הוא נקרא שור... שעל ידי שערותיו היה לבו בטוח שלא ישליכוהו לבור, לפי שהשערות מותרין בהנאה, ואם כן ליכא למעט מ"והמת יהיה לו" דאדם פטור בבור... שהם ביקשו נכלי דתות להרוג אותו בדרך שיהיו פטורין, ולכך חשבו להשליכו אותו הבורה ואז יהיו פטורין, דממעטינן מדכתיב "והמת יהיה לו"... ובבכורות אמרו חז"ל דבכור אסור בגיזה ועבודה ושערותיו אסורין בהנאה וילפי להו מקראי.
וזה שאמר הכתוב "לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו" וגו', רצה לומר, בשביל שערותיו שבראשו ובקדקדו, נפרשו אחיו ממנו... לפי שסברו ששערותיו אסורין, ואם כן... איכא למעט מדכתיב "והמת יהיה לו", מי שהמת שלו, יצא אדם שאין המת שלו... אך הא קיימא לן דשערות אדם מותרין בהנאה, על זה בא הכתוב כמתרץ "בכור שורו הדר לו", רצה לומר, אף שהוא נקרא שור, הא מיקרי בכור, וגבי בכור קיימא לן ששערותיו אסורין, ואם כן איכא למעט מדכתיב "והמת יהיה לו"... ולכך נפרשו אחיו ממנו והשליכוהו לבור.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת וזאת הברכה)

כה ע"ב

משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן

יש הרבה דברים הגורמים פרוד והבדל בין איש לאיש: א) מדינות שונות, ב) דעות שונות, ג) טבעים שונים, ד) תכונות שונות ועוד... מדינות שונות הן הנסיון יראה לנו בעליל, כי האנשים ממדינות שונות שונים זמ"ז בטבעם ובדעוהם, כי כל מדינה יש לה סגולה מיוחדת אשר תטביע טבע מיוחד ביושביה ותבדילם מיושבי יתר המדינות... יש על זה רמז בדבר חז"ל: משום דיתבי בארעא דחשיכא אמריתו מילי דחשיכא, שהוא ג"כ ע"פ הכונה הזאת, כי הארץ החשכה עשתה רושם לא טוב על יושביה לבלי יתפתח שכלם היטב וע"כ יאמרו דברים אשר אין להם שחר.

(רבי יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון, שער י, פרק א, אות ב, דף קל ע"א)

משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות יומא נז ע"א]

אגב דמנגחי אהדדי שכיח בהו מומא

"פר אחד בן בקר" וכו' - הא דגבי פרשת מועדות כתיב (במדבר כט, ב) "פר בן בקר אחד", וכן ראוי לכתוב לפי משפטי הלשון - נראה משום דהנשיאים היו מגדלים הפרים לקרבנות והביאו אותן ממצרים, כמו שהכינו אבני השהם וכו', ויעקב נטע ארזים, כן היו מגדלים את הפרים. ובבכורות פרק ג אמרינן, שורים כיון דמנגחן אהדדי שכיח דנפיל בהו מומא. לכן... היו מגדלים כל פר בפני עצמו, ולא בהדי הדדי, כי היכי דלא ליתי לידי מום. וזה שאמר "פר אחד" - שהיה כל פר בפני עצמו. ומשום הכי שינה להודיע לנו זה, ד"פר בן בקר אחד" הוא סימן המנין.

(משך חכמה במדבר ז, טו)

כו ע"א

יניחנו בחלון שמא יש תקוה

יעוין בירושלמי יומא פ"ו ה"ה: בראשונה היו קושרין אותו [חוט השני של השעיר אשר לעזאזל] בחלונותיהן וכו'. ובירושלמי קדושין פ"א ה"א: זונה עומדת בחלון. ואולי מיוסדת מליצתם זו בלשון הכתוב (יהושע ב, יח): "את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון".

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

כו ע"ב

הבכור נאכל שנה בשנה

...שמצוה למסור כל בכור לייעודו בשנה הראשונה ללידתו... הלכה זו... באה ללמדנו שה' נותן את עיניו בהשגחה מיוחדת על ברכת האדמה והעדרים של כל שנה לעצמה; וכן נאמר לעיל יא, יב: "ארץ אשר וגו' תמיד וגו' מראשית השנה ועד אחרית שנה".

(רש"ר הירש, דברים טו, כ)

כח ע"ב

אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד

"ולכו" - ג' במסורת: "ואת רעבון בתיכם קחו ולכו", "גם צאנכם גם בקרכם קחו וגו' ולכו" (שמות יב, לב)... מלמד שהרשה אותם [את בני יעקב] להוליך צאן ובקר אף על פי שאין פרה יוצאה ממצרים. וזהו "גם צאנכם גם בקרכם קחו וגו' ולכו".

(בעל הטורים בראשית מב, לג)

אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד

"לא נשאר לפני אדוני בלתי אם גויתנו ואדמתנו"... היות במצרים היו חזירים לרוב... אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא בלתי מסורס, ומוכח כי בזה היה עשרם, אך יוסף לא רצה לקבלם ולעשות מסחר עם דבר אחר... ע"כ בדייק אמרו "לפני אדני לא נשאר" כי אם הנ"ל.

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, תורת יחיאל, בראשית, אות תשצט, עמ' ת במהד' תשל"א)

אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד

"עגלות על פי פרעה" - שסוסים לא היו מוציאים ממצרים לחוץ למדינה בלי רשיון, וכשהיו יוצאים היו מסרסים, וכמו שאמרו במשנה שאין פרה וחזירה וכו', וסירוס אסור לבן נח. ואם כן היה עובר יוסף על "לפני עור", יעוין בבא מציעא צ, ב. לכן הוכרח לשלוח על פי פרעה, שהוא צוה לסרסן ולשלוח עגלות, וזה "על פי פרעה".

(משך חכמה בראשית מה, כא)

כט ע"א

הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים

ואמר "ואיו למה זה", ולא אמר "למה עזבתן" סתם, כי כל מה שעשה בדין אין לו ליטול שכר, כדאיתא במתני' דאסור ליטול שכר לדון, אבל מה שהוסיף ודלה - על זה ראוי לגומלו חסד.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות ב, יז)

הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים

"לא תעשוק שכיר עני" וגו' - יש לפרש דרך רמז, שיש ג' חלוקות בשכירות. הא' - שכר עני העושה במלאכה במחובר או בתלוש לפרנסת ביתו. והשני הוא... דיינים בכל עיר, ואסרה תורה לקבל שכר מבעלי דינין, ואמרו חז"ל שדינו בטל. וכן הוראת איסור והיתר טומאה וטהרה אסורים ליקח שכר, ואמרו חז"ל בפרק שני דייני [כתובות קו ע"א] שהיו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה, וכן בכל עיר מחוייבים הציבור להספיק למורה הוראה בכל זמן קצוב. והשלישי הם הפרושים העוסקים בתורת ה' ובדבקותו כל היום ולא יחושו להמציא שום טרף לביתם, וכל מחשבותם הוא בעולם העליון, ועל בחינה זו אמר דוד המלך ע"ה [תהלים קיט, יט] "גר אנכי בארץ", כי כל מעונתם ודירתם הוא בשמים ממעל, ולהיות כי נעלם הטובה שעושין עם הציבור, כענין שאמרו חז"ל [תענית כד ע"ב] כל העולם ניזון בשביל חנינא וכו', כי בתורתם ובתפלתם משפיעים הטובה, ע"כ יתחייב הציבור שיספיקו להם די טרפם למען לא ישביתו מתורתם ומעבודתם. והוא כענין ישכר וזבולון. וזה שאמר "לאחיך" הם ת"ח המספיקים הוראה ודינין, הם הם נקראים אחים כדכתיב [תהלים קכב, ח] "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך". ועל החלק הב' "או מגרך אשר בארצך" שהם גרים בארץ כנ"ל. ועל זה אמר על חלק ראשון "ביומו תתן שכרו וגו' כי עני הוא", ועל ת"ח אמר "ואליו הוא נושא את נפשו", כדאמר [יומא פו ע"ב]: ברעות נפשיה לקטלא אזל, שהם צריכים לחוש על נפשותם שלא יכשילו ח"ו בין בדין בין בהוראה. ועל החלק הג' אמר "ולא יקרא עליך אל ה'", כי בהחסר מזונותיו לא יכול להתפלל ולקרוא אל ה' בעבורך.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, דברים כד, יד)

הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים להעיד עדותיו בטילין להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה וכו' ראה למדתי אתכם וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם

יש לחלק בין קידוש והזיה לשאר המצוות.... קידוש והזיה אי אפשר לטמא לעשות. "והזה הטהור על הטמא" קאמר רחמנא ומצוה היא על חבירו לעשות, ודומה ללימוד תורה עדות ודין שאי אפשר בלי אחר ודו"ק. נראה שזה ההבדל בין קידוש והזיה, עדות ודין ותלמוד תורה לבין מצוות אחרות. בקידוש והזייה, המעשה נעשה במהותו לצורך הזולת... כמו כן עדות ודין הם מעשים היכולים להעשות רק על ידי אחרים. וגם תלמוד תורה שבעל פה תלוי... בקבלת מסורת שבעל פה; ולפיכך אדם תלוי בחבירו כדי לקבל את התורה. בכל המקרים האלה התורה מחייבת אותנו לעשות מעשים לצורך אחרים בלא ליטול שכר. מעשים אלה הם חלק מהותי של המצוה, הם חוב כלפי התורה ואסור ליטול עליהם שכר. מצוות אחרות - כדוגמת שחיטה, כתיבת סת"ם וכדו' - יכול כל אדם לעשות בעצמו בלא עזרת הזולת. באלה העשייה לטובת אחרים איננה מגוף המצוה, ולפיכך מותר ליטול עליהם שכר.

(רש"ר הירש, במדבר יט, יז)

מה אני בחנם אף אתם בחנם

ובמסכת בכורות אמרו... מה אני בחנם למדתי, ואף אתם תלמדו בחנם... שמי שהוא צר עין להוציא ממונו לעסוק בתורה ובמצות, שהוא מכחיש בנבואת משה רבינו ע"ה מההיא דבכורות.

(רבי מתתיה היצהרי על אבות פרק ג משנה ז)

מה אני בחנם אף אתם בחנם

"ושמרתם לעשות וגו' לא תסורו ימין ושמאל" - יש לפרש על דרך שאמר הכתוב [משלי ג, טז] "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד", והיינו שאמר להם שיעשו המצות לשמה לקיים אשר צוה ה' ולא בשביל אריכות ימים שהוא בימין, ולא בשביל עושר וכבוד שהוא בשמאל, שלא יהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס... ואמר אח"ז "וזאת המצוה", כענין שאמרו חז"ל שאסור ליקח שכר בעבור תורה ומצות, מה אני בחנם אף אתם בחנם, וזה שאמר "וזאת המצוה אשר צוה ה' ללמד אתכם", ולא בשביל הנאתו יתברך, כמ"ש "אם יצדק מה יתן לך", וכן אני מלמד אתכם בחנם כדי שתלמדו לבניכם ולבני בניכם.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, דברים ה, כט)

מה אני בחנם אף אתם בחנם

מצינו גבי משה רבינו ע"ה שלא קם איש ביראה עליונה כמותו, כמ"ש חז"ל [ברכות לג ע"ב]: יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא. ואמרו [נדרים לח ע"א] שהקב"ה נתן התורה למשה במתנה כדי שלא ישכח אותה. וכן הוא, לפי ערך היראה העליונה כן נתן התורה למתנה, כמ"ש [קידושין לב ע"ב]: בתחלה "בתורת ה' חפצו" ואח"כ "ובתורתו יהגה יומם ולילה". וכמו שהוא מקבל כן הוא במשפיע, כמ"ש חז"ל שאסור לקבל שכר תורה, מה אני בחנם אף אתם בחנם. ועוד אמרו חז"ל [חגיגה טו ע"ב]: "תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" - אם דומה הרב למלאך תבקש תורה מפיו... כי המלאכים אינם עובדים ע"מ לקבל שכר אלא ביראה עליונה, ואם הרב דומה למלאך בענין זה, אז הדברים היוצאים מן הלב נכנסים בלב התלמידים ומתקיים בהם.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, דברים ו, ד)

מה אני בחנם אף אתם בחנם

ונקדים מדרש (ילקוט שמעוני שופטים יג, סט): אמר ר' יוחנן שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר (תהלים פד, יב) "שמש ומגן ה' אלהים" וכו'. ונראה לומר הטעם דקרא לשמשון על שם השמש, דאיתא בגמרא (שבת קנו ע"א): האי מאן דמתילד בחמה, יהא גבר זיותן, אכיל מדיליה ושתי מדיליה, ואם גניב לא מצלח וכו'. ועיין שם בפירוש רש"י שפירש שכן טבעה של שמש. וכן מצינו באמת גבי שמשון דאכיל מדיליה וכו', ולא נהנה כלום משל אחרים, כדאיתא במסכת סוטה (י ע"א)... אמר שמשון לפני הקב"ה: זכור לי שנים ועשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהן העבר לי מקל ממקום למקום. עד כאן. כלומר שלא היה לו שום הנאה מאחד מישראל אפילו בעבודה קלה. וכן גבי הקב"ה מצינו שאמר משה "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי", ודרשינן עלה... מה אני בחינם אף אתם בחינם. וזה אמר המדרש שמשון על שמו של הקב"ה נקרא... כך הקב"ה עושה הכל בחינם, כי מה יתן ומה יוסיף לו האדם אחר שהכל שלו ומשלו נתנו לו.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת ויחי)

מה אני בחנם אף אתם בחנם

אמרה התורה "ואהבת לרעך כמוך אני ה" [ויקרא יט, יח]. אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה [ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד]. הנה בודאי ברור בלי שום ספק שאין כוונת התורה במה שאמרה 'כמוך' שיחלק אדם נכסיו חצי לו וחצי לחבירו, כי אם כן אין לדבר סוף, ובפרט שהוא נגד הדין [אל יבזבז יותר מחומש] כדאמרינן בכתובות [נ ע"א]... אמנם רבי עקיבא מפרש דדוקא לענין נכסים לא אמרה התורה שיפסיד כל כך, אבל לענין ללמוד וללמד תורתנו הקדושה, אפילו אם על ידי זאת הוא מפסיד אם למד עם חבירו, אפילו הכי צריך ללמוד כדי ללמד. כי אם נאמר שצריך רק לקנות שלמות לעצמו, לא היה צריך האדם להבראות, כי יש קדושה יותר בעלמא דקשוט, אבל התכלית המכוון בבריאת העולם הזה והברואים בו הוא גם ללמד לאחרים להורות לעם ה' דרכי ה', ורק לדבק במדותיו של הקב"ה, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא בחנם אף אתה בחנם... וזה כוונת הכתוב, 'ואהבת לרעך כמוך', אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, ולא בשאר דברים, דברי חולין, כי "אני ה'", ומה אני בחנם אף אתה בחנם. וצריך האדם רק לקיים מצות הבורא, והרי הוא אומר [דברים יא, יט] "ולמדתם אתם" גם לאחרים.

(משנה שכיר - מועדים, פרקי אבות, פרק ב, משנה ח)

מה אני בחנם אף אתם בחנם

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות נדרים לז ע"א]

מה אני בחנם אף אתם בחנם וכו' ומנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר תלמוד לומר אמת קנה

ועיין נדרים לז, א, ובר"ן ומהרש"א שפירשו מה אני בחנם וכו' כלומר מה אני מלמד אתכם בחנם כן תלמדו גם אתם לאחרים בחנם, עכ"ל. ולדעתי סיום הברייתא בבכורות שם לא יסבול פי' זה, דאמר שם: ומניין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר ת"ל אמת קנה. הנה פתח בחיוב המלמד שילמד לאחרים בחנם, וסיים בחיוב התלמיד. וזולת זה אינו מבואר לפירושם, אף כי באמת כן הוא שלמד משה בחנם אבל עכ"פ איפה מבואר מפורש זה בכתוב. אבל לולא פירושם היה נראה לפרש מה אני למדתי מהקב"ה בחנם [כי מה מיד איש יקח? וגם ציווני, ואין ציווי בשכר], כך תלמדו אתם ממני בחנם. ולפי"ז מסיים שבכ"ז אם לא ימצא התלמיד ללמוד בחנם ילמוד בשכר, וכל הענין בתלמיד איירי.

(תורה תמימה, דברים פרק ד הערה ה)

כאן בשכר הבאה ומלוי כאן בשכר הזאה וקידוש

הטהרה התלויה בשלשה, והוא המילוי והקידוש והזיה, נגד מה שנאמר בקיום התורה והמצוה (דברים ל, יד): "בפיך ובלבבך לעשותו", שהוא האזנת המצוות בלב והדבור בהן, והעשיה, שהם שלשה חלקי קיום המצוה. והנה מילוי המים מנביעתן הוא האזנת הדברים והעיון במצוות לקבלן, כדי לקדשן אחר כך ולהוציאן בפיו, והוא ענין עירוב המים עם האפר, כמו שבענין הדבור מתערב הכח החומרי שהוא מן העפר שהם כלי הדבור, עם המים שהוא כח השכלי ואחר כך ההזאה נגד המעשה שגורם הטהרה. והנה ההזאה נגד המעשה, ולכן אינו פוסל המלאכה בה כאשר היא עצמה מורה על המעשים שהיא המלאכה, אמנם קבלת שכר פוסל בקידוש וההזיה ואינו פוסל במילוי, להיות כי אסור לעבוד ולעשות על מנת לקבל פרס, וכן הלימוד הוא אסור בשכר כמו שאמרו מה אני בחנם כו', ולכן הזאה וקידוש שהוא המעשה והדבור אסורים להיות בשכר, אבל בהאזנה לבד אין לה רושם בזה, על כן לא אסרו השכר אצל המלוי שהוא נגד העיון.

(רבי משה איסרלש, תורת העולה, חלק ג, פרק סה)

כט ע"ב

אם איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה

"וירא את העגלות" וגו' - טורח רב כזה אין לחוש לשקר, וכדאיתא בבכורות דף כט דטורח לא עבדי לשיקרא, ובזה האמין [יעקב שיוסף הוא מלך].

(העמק דבר, בראשית, פרק מה, כז)

ל ע"א

החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו
13

איתא ביומא (סו ע"ב)... דאותן שחטאו בעדים והתראה, בסייף... מ"ט דנם בסייף כבני נח הלא כבר קבלו התורה?... היינו טעמא, לפמ"ש הרמב"ן (בראשית יט, ח)... כי על אותו השבט מוטל להמית המחוייבים מיתה בשבטו לא על ישראל... בעגל שהיו כולם חשודים, שהרי בדקם כסוטות והרבה מידי הרהור לא יצאו ושמחו בלבם, וקיי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, ואיך ידונם בסנהדרין של כל שבט ושבט? זה א"א. לכן צוה ללוים "עברו ושובו משער לשער" וגו', לא בדין הסנהדרין אלא בדין המלך. והמלך אינו יכול לדון בד' מיתות כי אם בסייף כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים (פ"ג ה"ח), ולכן דנם בסייף.

(רבי משה סופר, תורת משה, שמות פרק לב, כח)

דההוא דהוה קרי ליה לחבריה דיירא בר דיירתא א"ל תיתי לי דלא אכלי פירות שביעית כוותך
32-34

מה שאמרו בגמרא ההוא דהוי קרי לחבריה דיירא בר דיירתא, פירש רש"י גר בן גיורת, אמר ליה תיתי לי דלא אכלי פירות שביעית כוותך... ויבואר על דרך מה... שאמרו חז"ל [ערכין ל ע"ב] הנושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר עצמו לעבד עברי שנאמר "וכי ימוך אחיך ונמכר" וגו', לא לך אלא לגר, שנאמר (ויקרא כה, מז) "ונמכר לגר וגו' משפחת גר" וכו'. וזהו שהשיב לו תיתי לי דלא אכלי פירות שביעית, כוונתו בזה, לפי שקראו גר בן גיורת, על זה אמר ליה תיתי לי, רצה לומר, סופך שתבוא אלי למכור עצמך אצלי, מאחר שאכלת פירות שביעית, דין הוא שתמכור עצמך לגר משפחת הגר, ואם כן גדול אני ממך דלא אכלי פירות שביעית כוותך.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת בהר)

רבי מאיר היא דאמר חשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה
37-38

והנה פרצות שנהוגות תמיד שבאות מצד שלא נשלם עדיין המין האנושי במידותיו וישראל גם כן לא נזדככו כל צרכם, דומה למזיק פירות שעדיין צריכים לשדה, ששמין על גב שדה אחר, שלא יופחת מזיק במיצוי הדין. אבל הפרצות במה שכבר נהוג בישראל ומוחזק בידם, דומה לפירות גמורים שמשלם פירות גמורים בלא קולא (עי' רמב"ם, הל' נזקי ממון ד, יג-יד). כן המשפט בכלל הוא נערך באופן הכללי לאל עורך דין במערכה כעין "שיימינן בששים" כדי להקל. אבל הפורצים הפירות הגמורים, עליהם נאמר "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו), ונידונים בפני עצמם בתוקף הדין כיון שפורשים מדרכי ציבור. מומר גם לדבר אחד הלא מגלה דעתו שמצד האלהיות שבתורה אינו חש לעבור, אם כן הוא פוגם גם כן בערך כל התורה כולה, שאינה מוחזקת בידו מצד אלהיותה, כי אם מפני שלא מצא עליהם מערערים כפי המנהג. זוהי דעת רבי מאיר בחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה, כיון שנוטל את היסוד האלקי מהתורה כולה.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' שיז-שיח = אוצרות הראי"ה כרך ב עמ' 168-169 = ניצני ארץ ג)

ל ע"ב

הבא לקבל דברי חבירות
10-11

עוד בשחר ימי האומה בחירי ישראל היו משעבדים את כל חייהם להלכות טומאה וטהרה - שנאמרו בעיקרם ביחס למקדש וקדשיו; היו "אוכלים חוליהן בטהרה", וגם הנאתם הרגילה והיום יומית היתה בטהרה; כביכול, כל חייהם היו מסביב למקדש ובנוכחותו; בכל עיסוקם, בכל משאם ומתנם עם אנשים ודברים, היו מזהירים על הייעוד הקדוש של האדם. וכך אנחנו מוצאים כבר בימי שאול ודוד (שמואל א' כ, כו; כא, ו): אף חיילים פשוטים...היו מקיימים דיני טהרה בחייהם הרגילים... היו אוכלים חוליהם לא רק על טהרת תרומה, אלא אף על טהרת הקודש. כך זכו, ש"ויהיו כלי הנערים קדש": כל דבר שבסביבתם היה טהור - לא רק מנקודת מבט של תרומה - אלא אף מנקודת מבט של קודש (שהרי הדברים היו נוגעים שם ל"לחם קודש").
אנשים אלה, שהקפידו בכל חייהם על שמירת דיני טהרה וטומאה, נקראו בתקופה מאוחרת "חברים". הללו היוו "חברה" חופשיה ופתוחה; וכל אדם, שקיבל על עצמו "דברי חברות" בפני שלושה יכול להתקבל בחברתם... דברי חברות כללו גם הקפדה יתירה על שמירת הלכות מעשר... אולם הקפדה על שמירת דיני טהרה ומעשר היתה רק הסמל האופייני של החברה... שהקפדה על שמירת כל תורת המוסר היתה אופיינית ל"חבר". הם היו חברה עממית חופשיה ופתוחה; והם ראו את תפקיד חייהם בלימוד תורה וקיומה... היוו אלה בכל עת את הגרעין של חיי העם, אנשים נחבאים אל הכלים, שהתעלו לשיא מדרגות המוסר.

(רש"ר הירש, ויקרא יא, בסופו)

גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו
12

עוד ירצה באומרו "את כל הדברים", לומר כי אין חפץ במקבל תורה אלא אם יקבל כל התורה, וכל המקבל עליו תורה חוץ ממצוה אחת אין לו תורה.

(אור החיים, שמות כ, א)

גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו
12

"והייתם לי סגלה מכל העמים" - מי שירצה לעבוד את ה' ולהיות נבדל מטומאות גויי הארץ, אי אפשר להיות גר אלא א"כ נאסף לעדת ישראל ולתורתם, וזהו "סגולה", דמשמעו אוצר מכניס לתוכו מכל העמים. "כי לי כל הארץ" - ויש באומות העולם כמה אנשים ראוים להתגייר ולעבוד את ה'... ועד מתן תורה היו כל אחד לפי דרכו ודעותיו עובד את ה', אבל מעתה לא יוכלו לעבוד את ה' אם לא שיכנס לסגולת ישראל, ויקבל כל התורה כמו כל ישראל, וכדאיתא בבכורות דף ל, ב: גוי שבא להתגייר ולקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו.

(העמק דבר שמות יט, ה)

גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו
12

בשעה שנגמר הנתינה בסוף מ' יום אז נקראו לוחות הברית... דבתחלת ארבעים בעוד לא נגמרה הנתינה לא נקראו כי אם לחות האבנים, עד סוף מ' יום שנגמרת הנתינה נקראו לוחות הברית. והענין של שני אופני נתינות הללו, דידוע מאמרם ז"ל דבלוחות נכללו כל תורה שבכתב והלכות שבע"פ, וכל זמן שלא נגמר הלימוד עם משה ולא נתבאר המרומז בם למשה עוד לא נגמר הברית, שהרי דבר אחד מעכב כדאיתא בבכורות דף ל נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, וה"נ כל זמן שלא נגמרו קבלות כל הלכות לא נגמר הברית.

(העמק דבר דברים ט, יא)

גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו
12

איתא (מכילתא, יתרו מסכתא דבחדש פרשה ה) שהקב"ה החזיר התורה על כל האומות, וכשבא אל בני עשו אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם "לא תרצח", ולא רצו לקבלה, אמרו לפניו: כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא וכו' שנאמר (בראשית כז, מ) "ועל חרבך תחיה". ואיתא בקדושת לוי לשבועות (ד"ה ונבאר)... שרק מצוה זו לא רצו לקבל, אבל שאר המצות כן רצו לקבל. ואיתא שם בקדושת לוי שמשום זה ישראל הם בגלות, כדי להוציא מאומות העולם את החשק שהיה להם לשאר המצות. אף על פי ששאר המצות רצו לקבל לא ניתנה להם התורה, כמו שאיתא שעכו"ם שרוצה להתגייר ובא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, פשרות אינן בנמצא.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, פרשת יתרו, שנת תרצה)

גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וכו' אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים
12-13

וענין המבזה את המועדות - שעושה מלאכה בחולו של מועד ובז אל העונש, מפני שאין איסור מלאכת חולו של מועד מפורש בתורה. וזהו על דרך משומד לדבר אחד להכעיס, אשר בארנו כבר כי אין לו חלק לעולם הבא. ואמרו רז"ל: הרי שבא להתגייר ואמר: הרי אני מקבל עלי כל התורה חוץ מדברי סופרים - אין מקבלים אותו.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג, אות קמו)

ל: גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וכו' אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים
12-13

דרך כלל, יהיו מדרגות חומר המצות והעברות.. על צד מה שסדרום קצת המפרשים הקדמונים. המדרגה הראשונה, עברות שהוזהר עליהן מדברי סופרים, הן עשה הן לא תעשה, אחר שהכל מדברי סופרים. וכבר הזהירתנו התורה על קיום דבריהם באמרו "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". ומזה אמרו: מי שבא להתגייר ויאמר הריני מקבל כל התורה חוץ מדבר אחד של סופרים אין מקבלין אותו.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר א פרק ז)

מקבלין לכנפים ואח"כ מקבלין לטהרות
19-20

הדרגה הראשונה של אותה אכילת חולין בטהרה נשארה הרגל חיים של כל העם היהודי... נטילת ידים שלפני כל סעודה. בבכורות ל ע"ב אמרו, שהקבלה לנטילת ידים היא תנאי קודם לקבלת שאר חובות טהרות; וקבלה ראשונה זו לחברת הטהרות קרויה קבלה "לכנפים". ברור מרש"י שם... שקבלה לכנפים היא קבלה לנטילת ידים... על שום מה זו קרויה "כנפים"?... כל עלייה לרום מעלת הטהרות תלויה בהרגל של נטילת ידים. נטילת ידים מעלה כנפים לכל הבא להיכנס לטהרות; היא שתעלה אותו לרום מעלת מעשי הטהרות. אף שם נטילת ידים מורה על העלאה. "נטל" היא לשון ארמית של "נשא"; ופירושה המילולי של "נטילת ידים" היא העלאת ידים. ואף הכלי המיוחד לנטילת ידים קרוי "נטלא", ופירושו המילולי של "נטלא" - הרמה. אכן זו משמעות נטילת ידים לסעודה: עלינו להעלות את סעודתנו מתחום ההנאה הגופנית-החושנית ולשוות לה אופי של מעשה אנושי קדוש. אכן הקידוש המוסרי של כל מעשה גופני הוא תנאי ראשון לקידוש החיים בישראל.

(רש"ר הירש, ויקרא יא, בסופו)

מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין על ידו נשאת לעם הארץ והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו
47-48

כל מה שהוא מקנין האדם, אשתו ובניו עבדו ואמתו שורו וחמורו אהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו, הכל הוא משורש נפשו, כי גם כל הדומם צומח חי משורשים בנפש האדם, ושורש חיותם ממנו כנודע. ומה שקנוי לו הוא ששורש חיותם ממנו... ואין צריך לומר אשת חבר כחבר וכן להיפך, נישאת לעם הארץ והיתה וכו', ואין צריך לומר הבנים וכמו שכתב הרמב"ן על פסוק (דברים כט, יז) "שורש פורה", וכמו שאמרו ז"ל (סוף פרק ב' דעדיות) האב זוכה לבן.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות פו)

לא ע"א

כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו
20-21

מי שאינו בקי בעצמו כמו שאמרו בסוף פרק ב' דנגעים דאין אדם רואה נגעי [חסרון] עצמו ולא בכורות [קדושת הגוף] עצמו. והיינו דאדם נוגע, והשוחד שהוא חד מעוור עיניו, ועיקר הידיעה הוא מזולתו, כמו שאמרו (אבות א, ו): קנה לך חבר והסתלק מן הספק. ומי שהוא במדבר והוא במבוכה אם לבו ברשותו [ואין לו למי לשאול עצה...] מר יליף מברייתו של עולם [שבת סט ע"ב], פירוש אוקי גברא אחזקת תולדתו וברייתו ככל העולם, ברישא חשוכא וכו' (שבת שם). ומר יליף מאדם הראשון רצה לומר דאדם הראשון נברא באחרונה לפי שהוא תכלית הבריאה ולכך נברא סמוך לשבת ויש לו חזקת כשרות וצדקות מאדם הראשון שהוא תכלית הבריאה ומסתמא השלים תכליתו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' לט במהד' תשס"ב)

דאי בעי מיתשיל עלייהו
29

התורה ייפתה את כוחו של אדם להקדיש חפצים להקדש; אך אין זה כוח מיסטי-מאגי, בלתי ניתן לביטול. בדין תורה הקדש איננו אלא אישיות משפטית, שכוח קניינו איננו יפה מכוחה של אישיות פרטית, חילונית... גם הקדשה בטעות היא בטלה: "הקדש בטעות לא הוי הקדש" (נזיר לא ע"ב)... המושג היהודי של הקדש. אין הוא מייחס כח מאגי למלה המקדשת, לתפוס את החפץ ולהישאר דבוק בו, אלא הקדושה תלויה תמיד ברעיון הבהיר והמודע; האידיאה העוברת מחפץ לחפץ - ולא גופו של החפץ - היא היא משכן הקדושה. גדולה מזו: כל הקדשה איננה אלא נדר, וכל עוד החפץ לא נמסר להקדש, אפשר לבטל את ההקדשה ע"י שאלה... "אי בעי מיתשיל עליה".

(רש"ר הירש, ויקרא כז, יד)

לא ע"ב

אזל אמרה בי מדרשא ולא אמרה משמיה שמע רב ששת איקפד וכו' מאי נפקא ליה מינה וכו' כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר

שלמה אמר (קהלת ב, יד): "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך"... והחכם כשצריך לאיזה דרוש ברגלים ובמועדים לומר ברבים, הוא מחפש בעיני השכל אשר לו ומעיין וממציא דבר בעתו מה טוב. והכסיל אין לו עיני השכל, ועיני בשר לו, ומחפש בכתבי אחרים אשר אתו בבית גנזיו, וצריך לשמור שלא יראנו אדם והיה במחשך מעשיו, ולכן אמר "והכסיל בחושך הולך". "וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני", רצונו בזה שמקרה אחד הוא, לחכם קוראים רבי וגם להכסיל המתגדל בדברים שאינו שלו גם כן קוראים רבי, "ולמה זה חכמתי אני אז יותר, ודברתי בלבי שגם זה הבל", וכפירוש רש"י שמחשבה זאת להרהר שהכסיל שוה לחכם הוא הבל, "כי אין זכרון להחכם עם הכסיל" אחר מותם, כי אז ניכר ההבדל כי דברי החכם נכתבים ונדפסים בספר לדורות עולם ונשאר זכרונו ואינו מת לחלוטין כי שפתותיו דובבות בקבר. ומסיים שלמה המלך ע"ה "בשכבר הימים באים הכל נשכח", ופירש רש"י שהצלחת הכסיל נשכח, "ואיך ימות החכם עם הכסיל", כי החכם אינו מת וכנ"ל.
והנה מצינו בר"ל במסכתא בכורות שאיקפד על שלא אמרו הלכה בבהמ"ד בשמו, וכן ר"י במס' יבמות (דף צו ע"ב) שאיקפד גם כן על זה. ופריך הגמרא שם מ"ט איקפיד כולי האי ומתרץ... אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז כדי שיהיו שפתותי דובבות בקבר. והקשה המהרש"א בחידושי אגדות במס' יבמות שם מאי פריך הגמ' מ"ט איקפד, והלא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם? ומתרץ המהרש"א דמשום זה היה גם לאחרים להקפיד, ולמה הקפיד דוקא ר"י? ומתרץ הגמרא שר"י הקפיד על דבר שהיה הוא נהנה בו ביחוד, מלבד הנאת כל העולם בכלל. וא"כ על זה שמתלבש בטלית שאינו שלו אני קורא עליו גוזל החיים והמתים, את החיים גוזל שהיה בידו להביא להם גאולה, ואת המתים גוזל שמהם יצאו דברי התורה הזאת ומנע מהם ששפתותם יהיו דובבות בקבר. ועל איש כזה אני קורא, "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית" (משלי כח, כד)... זה שמתלבש בטלית שאינו שלו, "גוזל אביו" דהיינו שגוזל ממנו מדרגה של אב, דהרי ממנו קיבל דבר זה והמלמדו כאלו ילדו... וגוזל אמו זו כנסת ישראל, שגוזל הגאולה מהם. "חבר הוא לאיש משחית" היינו עמלק, שנאמר (במדבר כא, א) "וישמע הכנעני מלך ערד", ודרשו רז"ל (ילקוט שמעוני חוקת סי' תשסד): זה עמלק, ושינה עצמו לבוא בדמות הכנעני, ונמצא שמתלבש בטלית שאינו שלו נעשה חבר לעמלק.
לכן מי שבטוח שדברי חידושיו בתורה הם על דרך לימוד האמיתי ומפרסם את חידושיו בדפוס עושה שתי טובות, אחת הוא זכות הרבים שעל ידי שיאמרו דבריו בשמו מביאים גאולה לעולם, ושנית שנועל דלת בפני עושי עולה שלא יהיה כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ויאמר אני הוצאתי הדברים משכלי. ועתה אליכם הלומדים, שעדיין הם בשני נעורים, אשים פני לבקש מכם שלא תכשלו ח"ו בעון הזה, ואל תטעו במה דאמרו רז"ל "לא יבוזו לגנב כי יגנוב" (משלי ו, ל), שמותר להעתיק אפילו בלא רצון אדם, חלילה לכם לחשוב שמותר להתלבש בטלית שאינו שלו לומר דבר ששמע מאחרים בשמו וחלילה חלילה, אלא הפירוש הוא שמותר להעתיק כדי ללמוד ולידע הדברים אבל מחויב הוא לאומרו בשם אומרו... שהלומדים צריכים לשמור את עצמם ביותר מעצת יצה"ר שיש לפניו שני דרכים להכשיל את הלמדן, אחד במכשול עבירות המצוים לכל אדם הדיוט, ועוד יש לפניו מכשול שיכול לעוות בענין הלימוד שמתלבש בטלית שאינו שלו.

(רבי יחזקאל לנדא, אהבת ציון דרוש ט)

כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר

ברית כרותה למידות השלם [=של אדם השלם], בהתפשט תועלתן אל הזולת, שאינן חוזרות ריקם.... ובבכורות... כל תלמיד-חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר וכו' - ללמדנו כי נפש השלם בטוב תלין כאשר על טוב ייזכר שמו ואחרים ניאותים לאור שלמותו.

(רבי יהודה מוסקאטו, נפוצות יהודה, דרוש לב עמ' רסז במהד' תשס)

כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר וכו' מאי קראה וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים

רש"י מפרש: נעות, הנאה הוא לו שדומה כחי. אולם גם לנו הנאה יש בזה ותועלת. זה יבואר על פי דאיתא בתקוני זוהר תקונא עשיראה דף מג: אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. דחילו ורחימו הם בבחינת תרין גדפין שעל ידן דברי התורה פורחים לעילא. תרין גדפין אלה מכונים תרין שפוון (שתי שפתים). והנה כל האומר דבר שמועה בשם ת"ח אמתי, תרין גדפין של זה (כלומר תרין שפוון של זה) מסייעים שתהי' פורחת לעילא. וזוהי שפתותיו דובבות, אעפ"י שגדפיו של האומר השמועה בשם הצדיק אינם מפותחים כל צרכם (לא השתלם באהבה ויראה כראוי), הדבור פורח לעילא בסיוע של הצדיק אשר בשמו הדבור, כי הוא הי' שלם באהבה ויראה. ושמעתי אומרים בשם הצדיק הזקן ר' א"י זצ"ל מס"ג, כי ענין זה מרומז בפסוק המובא שם בגמרא... "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים" (כדי שתהי' התשובה והתפלה פורחת לעילא).

(רבי יעקב פרידמן, אהלי יעקב (הוסיאטין), פ' בהר, עמ' רצו)

מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים וכו'

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות יבמות צו ע"ב]

לד ע"א

ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי וכו' ואמר רחמנא עביד לה שימור

כל קיומו של הכהן תלוי במתנות האלה המוקדשות על ידי העם לה' ולתורתו, ונמצא שכל פרוסת לחם שהכהן אוכל מזכירה ומזהירה: התורה והמקדש, שהוא עומד בשירותם, אינם מונופולין של הכהן אלא הם מקדש האומה, ורק כנציג האומה הוא נתמנה בידי ה' לעבד התורה והמקדש. כל קיומו תלוי בתורה ובמקדשה ואין הוא ראוי ל"לחם" הזה, אלא אם כן הוא וביתו - המתפרנסים מלחם המקדש - תורמים לפריחת מקדש התורה ומאירים לפני העם כמופת. ולפיכך עליו לראות את לחם התרומה כ"תרומתי"; עליו לשמור אותו כקניין ה' שהופקד בידיו למשמרת בהתאם לאופיו וייעודו. ואף על פי שהתרומה היא לך, והיא "נכסי כהנים", הרי היא קודש... יש לשמור אותה מן הטומאה ולאכול אותה רק בטהרה, וגם דרך ההנאה מן התרומה לא נמסרה לשרירות בלתי מוגבלת. עליו לשמור אותה מן הטומאה, וההלכה אומרת במסכת בכורות לד ע"א: "תרומתי" - בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה, ואמר רחמנא עביד לה שימור... אלו הם שני הרעיונות שהתרומה מזכירה בכל עת לכהן ולביתו, כי התרומה היא לחם קיומם, הם מתפרנסים מלחם שהוא קודש לעבודת ה', ועליהם להיות ראויים לו בכל ימי חייהם על ידי "טהרת מוסר" ו"נאמנות לחובה".

(רש"ר הירש, במדבר יח, ח)

לה ע"ב

אשתו כגופו דמי

...לבל נחשוד לשום אדם היותו בחזקת כשרות בשום דבר, רק חובה עלינו ללמד עליו זכות בכל יכולתנו, הן על חברינו תלמידנו רבותינו אבותינו, ולשמוע בקול היועץ טרם דן חבירו. ראו אחשורוש היה בכעס על ושתי כנודע, ובכל זאת אמר [מגילה יב ע"ב] לבני יששכר יודעי בינה לעתים, שיודעים לעבר השנה ולקבוע חדשים, כדת מה לעשות בושתי, אף כי הוא מלך ואין מוחה, ובפרט דבר הנוגע לעצמו ואשתו כגופו. וכן יעשה כל אדם, אם חבירו גמלו רעה, ביזהו והכהו, לא יעשה דין לנפשו, כי אם ישאל לחכמי דור מה משפט איש הלזה, ויחתור בעצמו בכל יכולתו למצוא לו זכות ופדיון נפשו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

אשתו כגופו דמי

הרֵעַ האהוב ביותר על האדם הוא אשתו, ולכן נקראת אשתו אהובתו "רַעְיָה" - "רֵעַ י-ה", הרֵעַ שנתן ה' לגבר, כמו שנתן הקב"ה אשה לאדם, ואמר (בראשית ב, יח): "לא טוב היות האדם לבדו". זאת הרֵעות האמיתית, שהקב"ה ציווה שתהיה רֵעות של דבקות הנפש והגוף, שהאדם נותן ממה שיש לו לאשתו, וגם דבק בה בגופו, וזאת כוונת הכתוב (שם, כד): "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ונראה לי שהמלה "רֵעַ" היא במובן של "דומה", "שוה", וכמו שהמפרשים לפעמים כותבים על מלה מסויימת: "ואין לו רֵעַ במקרא", כלומר, אין עוד מלה דומה לו במקרא. ומשום כך אמרו חז"ל: "אשתו כגופו דמי", ויש בזה נפקא מינה לכמה דינים, כגון נר חנוכה, שאפילו למ"ד שכל בני הבית מדליקים לעצמם, האשה אינה מדליקה, משום שאשתו כגופו דמי (עיין שו"ע או"ח תרעא, ב, ובמפרשים).

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, פרק ב, יג, עמ' קס)

לו ע"א

כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ אמר לו רבי יהושע הן וכו' אמר ליה רבן גמליאל לא
35-38

ומעולם לא נחלק אדם מחכמי התורה להתיר את העורב ולאסור את היונה. על מה נחלקו? בדבר שיש לו ב' פנים אמתיים וצודקים לכאן ולכאן, הללו מסבירים פנים להיתר והללו לאיסור, לפי מקומו ושעתו. נמצא ההיתר והאיסור שניהם אמת, ולב בית דין מתנה עליהם איזה יכשר הלכה למעשה. ומכאן אתה למד שיש הלכה ולא למעשה, ואינו אלא כדאמרן... ומשם נלמד גם כן לההיא דבכורות, שאילו היה בית המקדש קיים חילקנו בין חבר לעם הארץ, שלא נחשדו חברים להטיל מום בקדשים, אבל אחרי החרבן לא חילקנו. וכל דברי חכמים קיימים.

(רבי מנחם עזריה מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק ב פרק יז)

כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ אמר לו רבי יהושע הן וכו' אמר ליה רבן גמליאל לא וכו' כיון שנכנסו לבית המדרש וכו' א"ל רבן גמליאל והלא משמך אמרו לי הן יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך
35-42

אמרו חכמים עד מתי נצעריה וניזיל, בראש השנה דאשתקד צעריה, בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה, והשתא צעריה כו' [ברכות כז ע"ב]. ולכאורה יש להבין למה תפסו חז"ל דוקא אהנך ג' שראוי להעבירו לר' גמליאל מנשיאותו על שצעריה לר' יהושע, בשביל פעם אחת או שתים נמי היו יכולים חז"ל לומר כן?
ונראה דהא בפ"ק דיבמות [יג ע"ב] מקשינן אהא דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין, ומקום שנוהגין שלא לעשות אין עושין וכו', ואמאי איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות... ואמרו דיש חילוק בין עיר א' לב' עיירות... והנה לפי דברי בית יוסף בא"ח ס"ס תרכ"ד יש מחמירים לעשות יום הכפורים ב' ימים וכו' ע"ש באר היטב, ולא חיישינן משום לא תתגודדו, דהוי בבית דין א' ובעיר א'... לדעת הר"ן דסבירא ליה דבין תלמידי חכמים לעמי הארץ לא שייך כלל אגודות, דהוי כמו ב' עיירות, דעמי הארץ יודעים שתלמידי חכמים מופרשין מהם בכמה דברים ע"ש. וזה ידוע דהאי עובדא דר' צדוק דבוכרא דהיה מום הראוי לבא בידי אדם כו', ואין הכהנים נאמנים על זה, וסבירא ליה לר' יהושע לחלק בין תלמידי חכמים לעמי הארץ, ור' גמליאל סבר דאין חילוק, והטעם משום לא תתגודדו. אמנם לפי הנ"ל דבין תלמידי חכמים לעמי הארץ לא שייך אגודות כנ"ל, אם כן אין מקום לזה.
וחשתא אתי שפיר הני תרי מעשי, בראש השנה דאשתקד דגזר עליו ר' גמליאל שיבא אצלו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו במקלו ובתרמילו וכו', וצריך להבין לכאורה מה ביקש ר' גמליאל בזה, דר' יהושע היה בעל נפש ומחמיר על עצמו דחשיב אולי הם סהדי שקרא, ומה בזה דנהג היום קודש וכו'? ועל כרחך צריך לומר דר' גמליאל היה חושש משום לא תתגודדו, דאנשי עירו היו עושים מלאכה והוא פסק ממלאכה, וקשה אם כן מפני מה בט' באב תלמידי חכמים בטילים, ועל כרחך צריך לומר דיש חילוק בין תלמידי חכמים לעמי הארץ כמש"ל. ולפי זה הדין כר' יהושע בבכור דחילק בין תלמידי חכמים לעמי הארץ, ואם כן ממה נפשך שלא כדין עשה ר' גמליאל שצערו לר' יהושע בחדא מהני... ולכך מיחו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יח)

כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ אמר לו רבי יהושע הן אתא לקמיה דרבן גמליאל וכו' אמר ליה רבן גמליאל לא וכו' המתן עד שיעלו בעלי תריסין לבית המדרש וכו' עמד השואל ושאל כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ א"ל רבי יהושע לאו וכו' ואמר היאך אעשה עכשיו שאני חי והוא חי היאך חי יכול להכחיש את החי
35-44

לפנינו... ככל החזיון שבמחלוקה אשר בתפלת ערבית רשות או חובה [ברכות כז ע"ב], ר' יהושע כאילו ירא מלחוות דעתו, הקדים להשיב לאו, וכאשר העידו בו היה מהסהס ואומר מה אעשה...
עיקר קוטב פלוגתתם... בהבדל יסודי שבין בית שמאי ובית הלל... כי ידענו ששמאי הוא שאמר עשה תורתך קבע (אבות פ"א), שלא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים או תחמיר לאחרים ותקל לעצמך, אלא תהא תורתך קבע לך כמו לאחרים (ראה אבות דרבי נתן ורע"ב שם). והנה אנחנו הנוהגים כבית הלל, לפעמים אדם חשוב מחמיר על עצמו בעוד שיקל לאחרים, ולפעמים ההיפך, כי להחבר הבלתי חשוד מקילים, אבל לאחרים החשודים מחמירים. אמנם בית שמאי השוו מדותיהם ועשו תורתם קבע. ראה גם בסוכה כח ע"א בסוכת תינוק... ורבן גמליאל, ידענו שנטה בתהלוכותיו אחרי בית שמאי לחומרא - ראה בפנים, פרק א הערה לג... ואם לא השוה מדותיו היה זה אך בכדי להחמיר על עצמו - ראה ביצה כא ע"ב, אבל לא הקיל לחבר במקום שהוכרחו לגזור על העם הארץ.
ובכן, כאשר בא ר' צדוק לפני ר' יהושע ושאל כלום חלקנו בין חבר לע"ה, לאמר, בעם הארץ החשוד גזרו אבל לא בחבר, השיב ר' יהושע כמדת בית הלל: הן, חלקנו. אמנם רבן גמליאל כמדתו השיב: לא, לא חלקנו, עשה הסייג קבע בין לע"ה בין לחבר. והנה שנינו בחולין טו ע"א: רבי כי הוה מורי לתלמידיו הוי מורי כר' מאיר להקל, וכי הוי דריש בפירקא הוי מורי כר' יהודא המחמיר משום עמי הארץ שלא יבואו לזלזל. ראינו איפה כי אך לתלמיד חכם פרטי שבא לשאול הורה שחלקנו בין חבר לע"ה, אבל בפירקא לא היה דורש שלחבר מותר מה שנאסר לע"ה, כי הן אי אפשר ליתן תורת כל אחד בידו, ואסור לפרסם לע"ה ההיתר לחבר. ובכן כשהשיב ר יהושע שחלקנו בין חבר לע"ה, הרי השיב זה לר' צדוק בפרטות, אבל לא עלתה על דעתו לדרוש כך בפירקא במעמד בעלי תריסין, הן הם בעלי חניות שבאו לשמוע הדרשה בחדשי כלה. ובכן כשבאה שאלה זו לבי מדרשא בצדק אמר ר' יהושע: לאו.

(רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, בירורים אות ח, עמ' נב-נג)

לז ע"א

כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא

ולפי מה שהיה הדור אז אחר זמן רבי היה ביטול גמור לענוה ויראת חטא. אבל בדורות שאחר כך... וקמו דורות האמוראים שסיגלו תורה הרבה בקדושה ובטהרה וברוח הקודש שבהם... הוסיפו שם: לא תיתני וכו', והוא סיום הגמרא דמסכת סוטה בדברי רב נחמן דלא תיתני יראת חטא דאיכא אנא... ורב נחמן הוא שאמר על עצמו גם כן שם בסנהדרין (צח ע"ב): אי מן חיי הוא כגון אנא. וכפי הנראה הוא היה השני אחר רבי שהיה ראוי להיות משיח אם היו הדור כדאי... שהיה גם כן ראש בדורו הכולל כל נפשות דורו והשלים עצמו בתכלית השלימות בכל מדריגות קומתו... והקדושה שהוא השורש הנעלם היה אצלו בתכלית ההעלם ועל כן לא נתגלה זה גם בגמרא עליו... ואף היראת חטא שהוא תחילת הגילוי, לא נתגלה אלא לו לבד, והוא שהעיד וגילה על עצמו דאיכא אנא השלם ביראת חטא כרבי...
ורב נחמן החזיר היראת חטא שהוא מדרגת החכמה. ועל כן אמר על עצמו (סנהדרין ה ע"א): כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי, שהוא מצד שלימות החכמה, כמו שאמרו בסוף בבא בתרא (קעה ע"ב): הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות. וכן בבכורות דחכם מתיר לבדו, אמר ר' נחמן כגון אנא. ואף על פי דמקרא צווח (משלי כז, ב) "יהללוך זר ולא פיך", אבל הוא לא בא להלל את עצמו, רק להודיע הדין, גדר המומחה והחכם. ולא אמר על אחר, כי לא הגיע לשלמות החכמה אלא הוא. ולא ידעו אחרים ממעלתו גם כן, רק הוא עצמו, שידע מעלתו, שכבר נשתלם במדת הענוה הקודמת ובטח לבו שמכיר ערכו באמת ולא מגסות הרוח, הודיע שפיר דין החכם והמומחה, שהוא דוקא כשיהיה בתכלית השלמות כמותו. וזה על דרך שאמרו (נדרים סב ע"א): שרי לאודועי באתרא דלא ידעו ליה. והיינו לצורך כההוא ד"עבדך ירא את ה'" וגו'.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, ישראל קדושים אות ו)

ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן נבילות וטריפות שקצים ורמשים

משמעות "תועבה" הוא מה שטבע אנושי מרחק מצד שהוא אדם, אבל לשון "כל תועבה" משמע כל שתיעבתי לך ונפש ישראלי ראוי לתעבו, כענין "ותעב תתעבנו", שמרגיל עצמו להתרחק ממאכל איסור עד שנפשו קצה בהם ממש, וכדאיתא במס' בכורות ס"פ כל פסה"מ דנבילות וטריפות נפשו של ישראל קצה בהם.

(העמק דבר דברים יד, ג)

על אלו מומין שוחטין את הבכור

ורבותינו ביארו מומים רבים נלמדים מאלה, כי הנזכרים בתורה אבות להן.

(רמב"ן ויקרא כא, יח)

על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא העור

יש ב' מיני פגם באזן השמיעה, א' המונע אזן השמיעה בבחירתו. ב' שה' יתברך מנע ממנו אזן השמיעה פן ישמע ושב ורפא לו, כמו שמנע במצרים. והנפקותא בין ב' בחינות הנ"ל, כי סוג א' הדרא בריא, אם ירצה לשוב הבחירה בידו לשמוע ולעשות. מה שאין כן סוג ב' לא הדרא בריא, שמנע ממנו ה' יתברך דרכי התשובה שלא ישמע ולא ישוב. והנה מום זו של פגם אזן השמיעה מצוי בשרים הנק' בכור, כמו שכתוב (תהלים פט, כח) "גם אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ". והטעם שמצוי מום זה יותר בשרים... ביארתי זה לעיל [פרשת יתרו, שהתנגדו לת"ח שרצו להחזירם בתשובה].
ובזה יובן משנה דבכורות הנ"ל, על אלו מומין שוחטין הבכור, שהם השרים שאין להם תקנה לשוב בתשובה, רק השחיטה היא מיתתו המכפרת עליו, והיינו נפגמה אזנו, ר"ל אזן השמיעה, מן הסחוס, דלא הדרא בריא, וכפירוש רש"י שם (ד"ה אבל), ולא מן העור, דזה הדרא בריא, ויש לו תקנה שישמע ורפא לו.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, פרשת תרומה, עמ' תקפג-תקפד במהד' תשע"א)

לז. על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא העור

פירש רש"י (שמות כא, ו): "ורצע אדוניו את אזנו במרצע", אזנו הימנית, או אינו אלא שמאל? תלמוד לומר אוזן אוזן לגזרה שוה, נאמר כאן "ורצע אדוניו את אזנו", ונאמר במצורע "תנוך אזנו הימנית" (עי' ויקרא יד, יד), מה להלן הימנית אף כאן הימנית. ומה ראה אוזן לירצע מכל שאר איברים שבגוף? אמר רבי יוחנן: אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע, עכ"ל. וכבר הקשו רבים וכן שלימים דבלא זה הוה ליה להקשות אפסוק "מה ראה אוזן" וכו'. ב', קשה, מה מקום להקושיא מה ראה אוזן לירצע, והא אמרו בבכורות ובטור יורה דעה סימן ש"ט: נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור, הוי מום. נמצא יש באוזן מקום שאינו נעשה בעל מום בניקב רציעה, והיינו בעור, שהיא רכה של אוזן, ואם כן י"ל דלכך רוצעין האוזן, משום עבד עברי כהן שלא יהי' נעשה בעל מום ברציעה, וכדדרשינן בקדושין (כא ע"ב) דקרא כתיב (ויקרא כה, מא) "ושב אל משפחתו"...
ובקדושין דף... כא (ע"ב): יודן ברבי אמר אין רוצעין אלא במלת. וחכמים אומרים, הא קיימא לן עבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום, ואם נרצע במלת אינו נעשה בעל מום, אלא בגובה של אוזן נרצע מן הסחוס. "אזנו" - נאמר כאן אזנו וכו', מה להלן וכו' אף כאן ימנית. ומסיים בספרי: ובגובה שבאוזן, יעו"ש. ור"ל מאחר דיליף גזרה שוה ממצורע תנוך, דהיינו סחוס, וכדאיתא בריש פרק ו' דבכורות... אם כן אף בעבד נרצע מן הסחוס, דהיינו בגובה שבאוזן, ולא מן העור שהוא למטה, ומשום דאין גזרה שוה למחצה. והשתא דזכינו לזה, דאם ילפינן גזרה שוה מכח שרוצעין בעבד מן הסחוס, מקום אשר נעשה בו מום, וע"כ אין רוצעין לעבד כהן, וכדעת חכמים הנ"ל, אם כן השתא יש מקום לשאול למה יהי' הרציעה באוזן דוקא, מאחר שגם שם הוי מום.
ובזה יובן [סדר דברי רש"י], דבלא זה לא הי' מקום להקשות מה ראה אוזן לירצע מכל שאר איברים שבגוף, די"ל דמשום הכי הוי הרציעה באוזן משום דיכול לקיים מצות הרציעה אף בעבד כהן שלא יהי' נעשה בעל מום, לקיים מה שנאמר "ושב אל משפחתו", והיינו כסברת יודן ברבי שהרציעה היא בעור מקום שאין נעשה מום על ידי הרציעה. מה שאין כן השתא דפירש רש"י "ורצע את אזנו" הימנית, דיליף גזרה שוה ממצורע, אם כן מה להלן תנוך אזנו והיינו בסחוס, אף כאן בסחוס שהוא בגובה של אוזן מקום שנעשה בו מום, ובאמת אין רוצעין לכהן מטעם זה וכחכמים, אם כן השתא יש מקום לשאול מה ראה אוזן וכו'.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת משפטים)

לז ע"ב

ובגולגולת וכו' כדי שינטל מן החי וימות וכו' וכמה וכו' כסלע

ונקדים מה דאיתא במדרש (ילקוט שמעוני שמות ל, שפו): "זה יתנו" - אמר ר' מאיר: נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה למשה "זה יתנו", כזה יתנו... דאיתא במדרש רבה (ויקרא רבה יד, ד)... כמין גולגולת של אש הראה הקב"ה למשה, ואמר לו: אם ניקב קרום של מוח כל שהוא טריפה... דתרווייהו חדא מילתא נינהו, דאיתא בתוספות דחולין (מב ע"ב ד"ה ואמר) על הא דאמרן בבכורות כמה חסרון בגולגולת בית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, שהוא שיעור כסלע, פירשו שם דצריך להיות עם הקרום... וכבר אמרנו דשקל וסלע חדא מילתא היא. מעתה יתבאר לנו הכל על נכון, דהקב"ה היה רוצה להראות באמת למשה דין דניקב קרום של מוח עם הגולגולת שהוא שיעור כסלע, לכך תפס גולגולת של אש להראות לו שיעור הניקב כמה גדול יהא, וכמה גדול יהא הסלע כשיעור אותו הנקב שהראה לו, והיה צריך דווקא להראות לו זאת במופת הראות, דבעינן השיעור כסלע על ידי הנקב שהיה באותה הגולגולת. לפי זה יש לומר הא דאמר במדרש הנ"ל שהראה לו כמין מטבע של אש... קאי אאותה גולגולת שהראהו לענין טריפות, ובו נקב כסלע, ואמר לו החצי מערך זה הנקב יתנו לכופר נפשו, וזה שאמר הכתוב "זה יתנו וגו' מחצית השקל", רצה לומר, זה שראית אצלי הגולגולת לשער בו טריפות המוח, ממנו יתנו ישראל מחציתו... והשתא אתי שפיר שקורא אותו במקום אחר "בקע לגולגולת", דבקע פירושו מחצית לגולגולת, רצה לומר, מחצית השיעור מגולגולת שהראה לו. ודוק.
ובזה יבואר גם כן מה שאמר הכתוב "מחצית השקל תרומה לה'", כיון דבדין היה לישראל ליתן שלם, דכיון דחיותו של אדם תלוי בכסלע, כדאמרינן שם בגמרא כדי שינטל מן החי וימות, שהוא כסלע, ו"כי תשא את ראש", פירושו, כשיתחייבו ראש כדלעיל, אם כן מהראוי להיות כפרה תחתיו כסלע גמור, לזה אמר ה' שיתנו, רצה לומר, מחצית מן השיעור הראוי ליתן, וזה רצה לומר "תרומת" - חלק ממנו ולא חלק שלם.
אי נמי יש לומר על דרך המדרש (ויקרא רבה יח, א) על פסוק (קהלת יב, ו) "ותרוץ גולת הזהב", הגולגולת חשוב כזהב. ושיעורו בסלע של זהב הוא עשרים וחמשה סלעי כסף...[לקמן נ ע"א], אם כן כשם שאמרנו לעיל דמחצית השקל היה תרומה לכפר על דם הרביעית מן הנפש, שהוא משקל עשרים וחמשה סלעים, ומחצית השקל הוא חלק חמישים ממנו, כדין התרומה, וכך יש לנו לומר עתה על תרומה לכפר על הראש, "כי תשא את ראש", דהיינו שיחטאו ויתחייבו ראש, כמו שנתבאר לעיל, שהוא תלוי חיותו בכסלע של זהב, דגולגולת חשוב כזהב, וסלע זהב הוא עשרים וחמשה סלעי כסף, אם כן "זה יתנו" מחצית שקל הכסף, להיות גם כן לתרומה חלק חמישים לכפר על הראש שחיותו בכסלע.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת כי תשא)

לז: ובגולגולת וכו' כדי שינטל מן החי וימות וכו' וכמה וכו' כסלע

ואיתא במדרש (ויקרא רבה יח, א): "עד אשר לא ירתק חבל הכסף" - זה הוא חוט של שדרה, "ותרוץ גולת הזהב" - זה הגולגלת, "ותשבר כד על המבוע" - זה כריסו של אדם... צריך לדקדק... תחילה הוי ליה למיכתב ענין הגולגולת, ואחר כך חוט השדרה, דאז הוי כסדר...
ונקדים מה דאיתא בגמרא (חולין נה ע"ב) העיד ר' אושעיא וכו' על הגלודה (בהמה שניטל עורה או מחמת שחין או מחמת מלאכה ולא נשתייר כלום) שהיא פסולה (רצה לומר טריפה), ואם נשתייר בו כסלע כשירה... והוא דנשתייר על פני השדרה כולה. עוד אמרו (שם נ ע"ב) גבי כרס אמר רב אסי נקדרה כסלע טריפה... ומפרש שם ר' חייא בר אבא כסלע כשרה, יתר מכסלע טריפה. וגבי גולגלת... תנן כמה חסרון בגולגולת ולא תהא מטמאה, כדי שינטל מן החי וימות וכו', ומפרש רב שהוא עד כסלע, ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטריפה [עירובין ז ע"א]... ושמעינן מהא דהגולגולת וחוט השדרה (רצה לומר, עור שעל פני השדרה), והכרס שיעור אחד לשלשתן, דהיינו כסלע, אלא שיש חילוק ביניהם, דהגולגולת והכרס שיעורן כסלע, פירוש, אם נחסר מהם כסלע אז הוי טריפה, מה שאין כן בחוט השדרה דכסלע כשירה, [פחות] מכסלע טריפה.
וזהו שרמז הכתוב כאן, וקחשיב להני שלשה בפסוק אחד, משום דדמיין להדדי לענין שיעור כסלע, והתחיל בחוט השדרה ברישא, ואמר "עד אשר לא ירתק חבל הכסף" - זה חוט השדרה, רצה לומר, רמז בזה שאם ניטל העור ולא נשתייר על פני השדרה כולה כסלע טריפה, ולכך כתיב ברישא "עד אשר לא ירתק חבל הכסף", לפי שבשדרה כסלע מציל ומכשיר, וגבי הני תרתי הגולגלת והכרס אם נחסר כסלע טריפה, לכן כתיב באופן זה השיעור שהוא "עד אשר לא ירתק", דהיינו סלע, דזהו השיעור שמציל מן הרתק, וזהו השיעור, "ותרוץ גולת הזהב", זה הגולגולת... וכן הוא שיעור "ותשבר הכד על המבוע", זה הכרס, כל אלו שלשה שיעורן כסלע. ולכך רמז על הגולגולת והכרס גבי הדדי, משום דדינם שוה דכסלע מטריף בהו, ועוד בשניהם מצטרפין בשוה, דבנקב אחד ארוך מצרף למלא מקדח, ובכרס נקדר לארכו מצרפין, אילו היה עגול היה כסלע, מה שאין כן בעור שניטל על גבי השדרה אמרו בגמרא (חולין נה ע"ב) אריך וקטין לא סגי, וצריך כסלע על פני כולה.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, קהלת פרק יב, ו)

לח ע"א

לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור

וכן היה כלול מיעקב דכתיב ביה [דברים לג, כח] "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב", והיינו דאמר "יצרנהו כאישון עינו", כי יעקב סוד הדעת שצריך שמירה להבדיל בין הטוב ובין הרע, כמו שאמר הכתוב [בראשית כח, כ] "ושמרני בדרך הזה", שצריך שמירה מלבן... וכן היה צריך שמירה מעשו. וירמוז במה שפירש רש"י "כאישון עינו" - הוא השחור שבעין שהמאור יוצא ממנו. והוא משל, שהשחור שבעין הוא מוקף מלבן שבעין וגם השער של העין, שאם נכנס מן השער ומן הלבן אפילו מעט בשחור הוא מחשיך מראיתו, כמ"ש חז"ל [בכורות י ב] שהוא מום. והמשיל את הלבן והשער ליעקב, שהיה צריך שמירה מלבן ומעשו שהוא שעיר, כדכתיב [בראשית כז, יא] "הן עשו אחי איש שעיר".

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, דברים לב, י)

לח ע"ב

שב בני שב

להבין מאמר רז"ל, שנזכר תמיד שב בני שב... לסתם בני אדם העיקר הוא שבט מוסר להכנעה ובושה, בזכרו אשר הוא מלא טומאה עד אשר נעשה אבי אבות וכו'... ובפרט בהזכירו שיש לו בנים זרים בנים משחיתים, הנעשים מכל עבירות שבעולם גניבה גזילה ולשון הרע וכו' אשר נברא מכל עבירה קטיגור. ובפרט בפגם הברית ונעשה אבי אבות וכו', אוי לאותה בושה וכלימה, וגם בעולם הזה נפשות הרשעים הם מזיקי דעלמא, ולכן נענש חס ושלום בבני חיי ומזוני להיות נע ונד בלתי בחינת ישוב. ועל ידי בושת והכנעה מסיר מאתו הזוהמא מלהב אש זרה על ידי בחינת הבל דקדושה מבחינת שבט מוסר והכנעה, ואז יוכל להסיר הבגדים הצואים, ונעשה בחינת שבת, לשון ישיבה עולם התיקון, וגם בחינת שבת על ידי תשובה שהוא גם כן אותיות תשוב ובשת וכו'...
מי שלא הגיע למדרגה זו ולא תיקן מעשיו ובפרט פגם הברית והלשון... ומתקדש את עצמו לא לפי ערכו, יוכל להיות חס ושלום נפילה ביותר וקטרוגין, ומעיינין בדינו חס ושלום, ועל זה נאמר "בראשית" - ירא שבת, ירא בשת, צריך לירא ולהתבושש מקדושת השבת אם ראוי לקבלו. שעל זה אמרו חז"ל אל תשבו במטה ארמית. פירוש אל תשבו, לא להמשיך על עצמו יותר מדאי בחינת ישיבה בחינת שבת אם עדיין אינו נקי ומזוכך כראוי... רק שצריך להיות יראה, ומזה נעשה בחינת העמדה וחיזוק לעבודתו, ונעשה בבחינת עולם התיקון, בחינת ישיבה, עולם הישוב. וזהו המבואר בתיקונים: "בראשית" - שב ביראת ה', מה שאין כן להיפך חס ושלום, אינו מן הישוב, שאינו לא במקרא וכו'...
וזהו גם כן ענין שב בני שב, כאשר מבואר שישיבה הוא בחינת עולם הישוב והתיקון, ושב הראשון הוא בחינת התעוררות התשובה מעצמו, להיות בבחינת ישוב ולא בבחינת תוהו, בחינת נע ונד חס ושלום, ואחר כך הוא בחינת שב השני, שהקב"ה נותן ישיבה ועכבה, כנ"ל.

(רבי ישראל דב בער מווילדניק, שארית ישראל שער השובבי"ם דרוש ששי יתרו)

לט ע"א

קרי שמואל עליה פסחים בזזו [בז]

שנינות מליצה זו... נכיר כאשר נשים לב על שם בעל האיבעיא, שהוא "פנחס" אותיות "פסחים", י' ומ' הם נ'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

לט ע"ב

שעות פוסלות בקדשים

חסרון כיס הוא לצד שמצות עולת תמיד עשה בה הכתוב דבר גדול... ותניא בתוספתא דפסחים (פ"ד): כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר וכו' פסולים וכו' עד כאן, הא למדת אם אין עולה כל הנעשה קודם לה פסול, ומזה ישתלשלו דברים רבים שיש בהם חסרון כיס: הרי שהביא כבש בן שנתו, ואם היה מקריבו סמוך להבאתו היה כשר, ולצד שאומרים לו עמוד [עד] שיקרב תמיד של שחר הרי זה הפסידו בשהיית שעה אחת, כי מונין שעות לקדשים.

(אור החיים, ויקרא ו, ב)

מ ע"א

שגלגל עינו עגול כשל אדם

"ויאמר שמואל מה קול הצאן אשר באזני ויאמר שאול אשר חמל העם על מיטב הצאן למען זבוח לה'"... ויש לפרש על פי מה דאיתא במדרש (הובא בבעל הטורים בפסוק מכשפה לא תחיה עיין שם) דמקשה: אם אדם חטא בהמה מה חטאה, ולמה צוה להרגם? ומתרץ המדרש, לפי שהעמלקים היו מכשפים והיו מהפכים את עצמן לבהמות למען ינצלו, לכך צוה להרוג אף הבהמות. והנה איתא בספר חסידים [סי' אלף קסו] דאותן המהפכין עצמם לבהמות, אף דכל הגוף נתהפך אבל גלגל העין לא יתהפך... והנה איתא במסכת בכורות: אלו המומין בבהמה לפסול להקרבה גלגל העין דומה לשל אדם הוה מום ופסול לקרבן. עיין שם. והשתא יובן הדבר: "ויאמר שמואל מה קול הצאן אשר באזני" - הא מחויבים להרוג אף הצאן מטעם שמא יש בהם בני אדם כנזכר לעיל. לזה שפיר השיב שאול: "אשר חמל העם על מיטב הצאן לזבוח לה'", ומדלקחו אותן הבהמות רק לקרבן, אם כן מסתמא בדקו אותם שלא יהיה בהם מום, אם כן היו מוכרחים גם כן לבדוק שלא יהיה בהם בהמה שיהיה עיניה דומה לשל אדם, דאם לא כן פסול לקרבן. ואם כן בודאי לאו אדם הוא שהפך את עצמו. אם כן אין לך להתרעם על מה שהנחתי אלו הבהמות.

(חנוכת התורה, ליקוטים, אות קסח, הפטרה לפרשת זכור)

מא ע"א

והכתיב יככה ה' בשחין מצרים וכו' אשר לא תוכל להרפא וכו' דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ

אמרו חז"ל (מגילה לא ע"ב): קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהן ושבמשנה תורה מפסיקין בהן, לפי שאף על פי שנראה שהן קללות בנראה, אם תדקדק בהן תמצאם שהן ברכות, ואינן אלא לאיים עליהן... "יככה ה' בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא". שהיה לח ויבש, כן אמרו בבכורות: שחין מצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ. ואפשר שמה שאמר "בגרב ובחרס" שחין יבש, כפירוש רש"י ז"ל, אם כן כשעושין רפואה ללח אינו מועיל ליבש, וכן ליבש אינו מועיל ללח, וכדי שלא יטרד וירגיש בחוליו וידאג על שלא ימצא רפואה, לזה אמר "יככה ה' בשגעון" וגו'. עוד "אשר לא תוכל להרפא" - אתה בעצמך, אלא היא תתרפא מאליה, כמו של מצרים שהיתה משמשת עשרים ואחד יום והולכת מאליה מהיסח דעת בלא מתכוון.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, דברים פרק כח)

והכתיב יככה ה' בשחין מצרים וכו' אשר לא תוכל להרפא וכו' דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ

"כי אני ה' רופאך"... פירוש, דכתיב (דברים כח, כז) "יככה ה' בשחין מצרים וכו' אשר לא תוכל להירפא". ובבכורות דף מא, א: דלא מתסי, יעוין שם (דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ). לכן אמר "כי אני ה' רופאך" - על דרך פלא, מה שלא על פי דרך הטבע.

(משך חכמה שמות טו, כו)

והכתיב יככה ה' בשחין מצרים וכו' אשר לא תוכל להרפא וכו' דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ

"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך"... ר"ל על שכתוב במשנה תורה בתוכחה "יככה ה' בשחין מצרים וכו' אשר לא תוכל להרפא", ופירש רש"י שם: רעה היה מאוד, לח מבפנים ויבש מבחוץ. ובא הכתוב כאן לשלול כי מכות כאלה אשר אין להם רפואה לא אשים עליך, אך אם אשים עליך איזה מחלה לכפרת עון (או שהאדם לא שמר את נפשו ונחלה ע"י צנים ופחים...), מחצתי ואני ארפא... וזה שאמר... "כי אני ה' רופאך", ר"ל אני רוצה שתרפא, ולכן במכות מצרים מכה אנושה שאין לה תרופה, לא אשים עליך.

(רבי חיים אפרים באלאיטי, אשל חיים, חלק א, פ' בשלח, עמ' קה-קו)

דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ

"והיה על האדם לשחין פורח אבעבועות", ואח"כ אמר "ויהי שחין אבעבועות פורח", כי שחין של מצרים היה לח מבחוץ ויבש מבפנים... ובמ"ש "והיה" מציין הוית השחין בעת שיתהוה, שזה מציין במלת "על", שבא עליהם, שנתהוה תחלה שחין פורח, הוא היבש מבפנים, ועליו נתהוו "אבעבועות" שהוא הלח שמבחוץ. ובמ"ש "ויהי שחין" מציין התמדתו איך שנמצא אח"כ בתמידות שהי' באדם, שמציין המציאות באדם ובבהמה היה אבעבועות מבחוץ ותחתם פורח באדם, שהוא היבש בפנים.

(מלבי"ם שמות ט, ט)

מן הצאן ומן הכשבים [או] מן העזים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם וכו' מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח

הקרבנות ממין הצאן מייצגים את האישיות מבחינת גורלה הנתמך בידי ה'; כי האדם הוא כצאן בעדר ה'. כנגד זה הקרבנות ממין הבקר תופסים את האישיות מבחינת תפקידיה; כי האדם נברא לעבוד עבודה באדמת ה'... התפקיד האחד של העלייה המתמדת - תפקיד העולה - הואר כאן משתי בחינות: מבחינת החובה (בקר), ומבחינת תלות הגורל (צאן)... רובע ונרבע, מוקצה, נעבד ונוגח מייצגים כולם פשעים; הם נתמעטו אפוא בפרשת עולת בקר, שהרי זו מורה על שאיפת העלייה מבחינת חובת המעשים. כנגד זה זקן, חולה ומזוהם מייצגים מכות גורל; הם נתמעטו אפוא בפרשת עולת צאן, שהרי זו מורה על שאיפת העלייה מבחינת גורלנו הנתמך בידי ה'. וכך נמצינו למדים: לא הסבל בגורל האדם יניענו לדרוש את ה', אלא מי שכוחו עמו ללא פגם וללא דופי - דוקא הוא יבקש את קירבת ה' תוך כדי עלייה מתמדת במילוי חובתו. לא רק מתוך זקנה, מחלה ובדידות, אלא ברעננות נעורים ובריאות ובעיצומם של החיים החברתיים - באלה נבקש את דרך ה' ונשאף לשלמות מוסרית; ונלך בדרך זו בבחינת זכר תמים: חזקים כאנשים ובכל שלמות אישיותנו.

(רש"ר הירש, ויקרא א, י-יג)

מא. זקן וחולה ומזוהם וכו' וטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה (ר"ש) [רבי ישמעאל] אומר אין לך מום גדול מזה

ונקדים מה דאיתא (עבודה זרה כב ע"א): אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים מפני שחשודין על הרביעה... ומסיק שם הטעם דנחשדין על הרביעה, משום דאמר יוחנן בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (פירש רש"י: ניתקנו מכל מום, כדכתיב (שיר השירים ד, ז) "כולך יפה רעיתי ומום אין בך", עד כאן). (הג"ה: לכאורה יש לתמוה מה ענין זה אל זוהמא, ויש לומר על דרך מה שאמרו גבי בכור: והמזוהם אמר ר' שמעון אין לך מום גדול מזה וכו', שמע מינה דענין הזוהמא מיקרי מום).

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת ויקרא)

מג ע"א

מומין אלו בין קבועין בין עוברים פוסלין באדם

"לחם אלהיו" - הפסוק מתחיל בלמ"ד ומסיים בלמ"ד, רמז לששים מומין באדם.

(בעל הטורים ויקרא כא, כב)

מד ע"א

עיניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז
32-33

"כדמותנו" - לפי שמיני בע"ח יובדלו זה מזה באבריהם, כמו שאמרו רז"ל: עיניו גדולות כשל עגל קטנות כשל אווז, וכן אמרו רז"ל (שבת עד ע"ב): מ"ט גמלא זוטרא גנובתי' ותורא אריכתא גנובתיה, קרנא דקמצא רכיכא. ע"ש. והסימנים האלו מיוסדים על אדני תכונתם ומזגם ויוכרו בסימני איבריהם. וכן אלו הסימנים באברי האדם כפי תכונתם וטבעם יורו עליהם סימני איבריהם. וזה שאמר "כדמותנו".

(הגר"א, אדרת אליהו, בראשית פרק א, כו)

גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו
33

אהבת ההרמוניה הוא דבר החקוק בטבעו של אדם. אנו מביטים באיזה רגש של כבוד על הענק שגופו גדול, וידיו ורגליו גסות וארוכות מלאות אמץ כמידת גופו המחוטב. יודעים אנו שיש לו איזה יתרון ושיוכל להועיל מה בחיי החברה האנושית. ובגועל נפש נביט על מי שגופו גדול מאבריו או קטן מאבריו, על מי שראשו שקוע ושקיפס, בעל חטוטרת [לעיל מג ע"א] ודלדולים [לקמן מה ע"ב]. לוּ היו כל יתר החלקים מתאימים בגויה אל החלקים היתרים או החסרים, כבר לא היה מקום למום ולבחילת נפש. אפס ההרמוניה נחסרה ותעכור את רוח המתבונן על המראה.
העם, מבלי דעתו אך ברגש טבעי, משקיף על הספרות ומבקש למצא בה את ההרמוניה הדרושה. פרזות תשב הספרות בימינו, רחבה ונסבה עד מאד, לא יאמר ענין לחבירו צר לי המקום, ובמקום שבו תתכנס עמקי הפילוסופיה ומשאות הנפש היותר נשגבים וצחים של בחירי הוגי הדעות, אשר אם כי מעטים המה אבל נמצאים בכל דור ודור, שם תמצא מקום גם ספרות [זולה] כ"עתון הגבינות" ו"משרתי בתי המלון". ראוי להעריך את כל ענין לפי ערכו ומטרתו, אבל לא לבקש לאבד מן המציאות גם הבריה הקלה שבקלות, כל זמן שאינה מזיקה ומשחתת. והדעה הזאת כבר היא מוסכמת בדורנו. על כן יביט כל חכם לב וחושב מחשבות במנוחה על כל הספרים העוסקים בענינים קטנים וקלי ערך. ולא בלבד אותם שהם מצרכים הגשמיים של אדם כי אם גם אותם שהם רק דברי רוח בעלמא, לא יבוז ולא ישקץ, ויחשוב שעכ"פ "אין לך דבר שאין לו מקום" (אבות, ד'). עד שלא יבוש גם איש חכם לטפל בשיחות בטלות המוניות, ולשומם ג"כ בספר.
ומה נשתומם לראות כי דור בעל עין יפה כזה, המבקש להרחיב את אוצר ספרותו בכל אשר יוכל, וחק שם לו על כל דבר ועניין כי המציאות יפה מההעדר, ולא יבוז כל שיג ושיח תפל אשר ימצא מקלט לו בתבנית ספר או גליון, יביט בעין צרה ובפנים זלעפות על כל מחבר תורני הנושא ונותן בגופי הלכות במשא ומתן של הלכה, בתשובות ומחקרים, בדרוש או בפלפול; ובא יבוא בטענה שכבר רבו הספרים מבלתי נשוא?! ולא רק גסי השכל, שחוץ מכיסם וכריסם לא יהגו דֵעַ, כי אם גם חכמי לב ובעלי שאר רוח! ואם נבוא אליו בטענה הצודקת עד למאד: "וכי גרוע הוא אפילו פטטיא דאורייתא (ע"פ ירושלמי, סוף מסכת ברכות) מכל פטטיא בישין שאותם אתה מכניס לאוצרך בשמחה ובטוב לבו, ומכל שכן שספרים הללו הלא ברובם נושאיהם הם ענינים מושכלים? ומה בכך שהדבר אינו כ"כ נחוץ לך עד שאינך יכול לחיות מבלעדו? וכי כך מחשבים עם הספרות? יכתוב לו כל אחד הגות רוחו ורעיונו, יסביר יפרש יפלפל יטיף, וסוף החשבון לבוא. הדור והדורות הבאים ידעו להוציא מכל דבר וענין את התועלת המיוחדת לו. ולמה רק לילדי רוח של תורתינו תרצה לשים מעצור, ורק המה ידחקו את ארון ספריך ויהיו עליך למשא"? לא יוכל להשיב מלים על הטענות החודרות הללו. אבל בחובו תשאר איזו תלונה נסתרה אשר לא יוכל לבטאה בשפתו. אבל התלונה הנסתרה היא האמת, אחים אהובים, והיא חסרון ההרמוניה שבספרות תורתינו. נאה מאד לטייל בפרדס, אבל רק אחרי שמלא את כריסו לחם ובשר, כמליצת הרמב"ם ז"ל (הל' יסודי התורה, סוף פ"ד). נאה מאד לעם כולו, בפרט עם קדוש ועם חכם ונבון, לעסוק בכל מקצועות תורתו גם בענינים הרחוקים מאד מן המציאות וההכרח, אבל הוא נאה רק במלאותו את חובתו בדברים המוכרחים לו לחיי נפש. השאלות הנוגעות לחלק של הלכות הדעות וחובות הלבבות שבתורה הומות מאד בעולמנו, מבקשות את תפקידן, וחסרונם מורגש בכל פינה שאנו פונים.

(ראי"ה קוק, "עצות מרחוק", הפלס ב, תרסב, עמ' 461 = אוצרות הראי"ה כרך ב עמ' 70-71)

משה רבינו עשר אמות היה
37

הקשו ז"ל (שמות רבה פרשה א, כח) מה שקורא אותו ילד וקורא אותו נער... ויתכן במה שאמרו ז"ל על פסוק "ויעצמו במאד מאד" (שמות א, ז), כי היו ילדי העברים עצומים וגדולים. ובזה יאמר, כי הנה ראתה את הילד, כי ילד היה לפי האמת. "והנה נער בוכה", כי בעיניה היה כנער, עצום ורב, מיתר הילדים, מה גם האיש משה שהיה בגדלו בן עשר אמות, כמאמרם ז"ל... ולפי ערך זה, גם בהיותו ילד היה כזולתו בהיותו נער. וראתהו בוכה, שהוא שני הפכים, כי אין דרך הנער לבכות כי אם הילד. ועל כן מצד בכייתו "ותחמול עליו". ועל תמיהתה איך הוא בוכה אם הוא נער, ואם ילד הוא איך כמותו גדול. לזה היא [מרים] השיבה אמריה לה ואמרה "מילדי העברים זה", כלומר אין לתמוה על הראות נער בכמותו, כי הלא מילדי העברים זה, שהם גדולים ועצומים.

(אלשיך שמות ב, ו)

משה רבינו עשר אמות היה
37

"וידבר ה' אל משה עשה לך שרף" - כבר אמרנו שהנחשים על שדיברו בה', והשרפים על שדיברו במשה, אמר הקב"ה למשה ממה שנגעו בכבודי, הואיל והתודו על עוונם ואמרו חטאנו אני מוחל להם, אבל עלבונך אין אני מוחל להם, לזה "עשה לך שרף ושים אותו על נס"... ולפי שהיה משה גבוה מכל העם, כמו שאמרו חז"ל "ומשה יקח את האוהל ויפרש" וגו' - שהיה גובהו עשר אמות כגובה המשכן, שהיה עשר אמות אורך הקרש, לזה אמר "ושים אותו על נס" גבוה, כדי להודיעם חטאם שחטאו בך, ויתוודו ויחיו.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, במדבר פרק כא, ח)

משה רבינו עשר אמות היה
37

"ויקם משה את המשכן" - ברש"י ר"פ בני העיר (כו ע"א) מביא בשם התוספתא, וכן הוא במנחות (צט ע"א), שמעלין בקודש יליף לה מהכא, שהרי בצלאל עשה את המשכן, ומשה הקימו. ומייתי קרא "ויקם משה". וקשה, שלא מייתי קרא קמא מה שאמר הקב"ה למשה "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את המשכן"? וי"ל דהו"א מפני גבהן של קרשים, ומשה הי' גבוה עשר אמות, לכן הי' צריך דווקא משה להקימו, משא"כ בצלאל שאז הי' רק י"ג שנים כמבואר בר"פ בן סורה ומורה (סנהדרין סט ע"ב). אמנם הכא כתיב "הוקם המשכן", ודרשו חז"ל (תנחומא סי' יא) הוקם מאליו, רק הי' נראה כאילו משה הקימו, א"כ גם בצלאל הי' יכול לעשות כן, אלא ע"כ מוכח משום דמעלין בקודש.

(רבי משה סופר, תורת משה, שמות פרק מ, יח)

אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום
39

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות סוטה יב ע"ב]

מד ע"ב

ובעל גבר
3

בר' אלעזר בר' שמעון ור' ישמעאל בר' יוסי... שסיפר מהם [ב"מ פד ע"א] שנתפסו לבער קוצים, שזהו מצד הגבורה דקדושה, ואיזהו גבור הכובש יצרו בהגדרת תאוות הגופנית, על כן סיפר גם מזה אחר כך, ודאיבריה דר' ישמעאל בן ר' יוסי וכו'... ובודאי סיפור זה אינו דבר ריק, ולאיזה צורך יזכירו דברים כאלו בתלמוד המקודש? וגם שזה נראה כעין מום דבעל גבר. ואפילו תימא דלא היה כשיעור הפוסל, גנאי הוא. ובסנהדרין (צג ע"ב) דלא משתעי קרא בגנותא דצדיקי, בסריסים, וכל שכן בזה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין, עמ' קיב)

שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום
16-18

ספר הזוהר [ח"א לב ע"ב]: אמר רבי יצחק אית קרמא במציעות מיעוי דבר נש דאיהו פסיק מתתאה לעילא, ושאיב מעילא ויהיב לתתא, בגוונא דא רקיעא איהו במציעותא וקיימא על אינון חיותא דלתתא, ואיהו פריש בין מיין עלאין לתתאין כו'... ואמרו רז"ל כקליפת השום בין נקב השתן ונקב הזרע, אם ניקב זה לזה פסול.

(ריקאנטי בראשית א, ו)

שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום
16-18

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן נח ע"א בשם שער הגלגולים]

שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר
16-19

והבן הוא יורש האב מצד התפשטות שורשו מן שורש הנעלם עד יציאת הטיפה דרך עטרת היסוד שהוא מדריגתו האחרונה. אך מכל מקום כל התפשטות זה הוא משורש הנעלם, ובשעת מותו יורש השורש הנעלם עצמו... ואז זוכה לירש עשרו, שהוא התפשטות דשבע תחתונות, וגם לב רחב לקבל העשירות, כי שבע תחתונות תלויות בלב... כי הלב הוא יש מיש, לכך הוא מורגש, מה שאין כן המוח יש מאין, ולכך אינו משיג התפשטות הבלא דגרמי דאב רק מצד הלב... ולא מצד המוח, שהוא אינו נגלה עם ההבלא דגרמי דאב המתפשט בבן שהוא מצד כח ההתפשטות שיש בשורש הנעלם, וכח ההתפשטות הוא מצד הלב, שמצד המוח הוא כח ההעלם והעדר התפשטות... וזה שמובא בסבא דמשפטים (קג ע"א) דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין, כי מי רגלים הוא גם כן מהמוח כמו שכתב הרמב"ן (במדבר כא, ט) גבי נחש הנחושת, כי נשוכי כלב שוטה יראו בשתן שלהם דמות גורי הכלבים והוא מצד התדמותם במדמה שבמוח, עיין שם [וכן הרופאים יכירו מקרי הגוף מהשתן גם כן, כי הוא תמצית המתמצה מכל הגוף כמו טיפת הזרע], רק שזה מצד עצמו וזה מצד הדמיון, כי כך ברא ה' יתברך בעולם אמת ודמיון, וכן בנפש, והוא כח המדמה שבמוח... וכן בהתפשטות לפועל דרך עטרת היסוד, אמרו ז"ל שני נקבים וביניהם כקליפת השום, פירוש כטעם אין בין מים עליונים למים תחתונים אלא כמלא נימא (חגיגה טו ע"א), כי ההבדל בין חכמה לדמיון [בעולם הזה] הוא רק כחוט השערה, ודבר זה הולך למעלה מעלה עד שפל המדרגה, בכל יש שני אלו דעליונים ותחתונים והבדל כל שהוא. רק בין מים עליונים למים תחתונים נקרא "מלא נימא", שלמעלה מצד קבלת השפע ההבדל דסריס אין לו זקן, ולמטה, פירוש מצד יציאת השפע, הוא כקליפת השום, כמו שאמרו בסוף פרק מרובה (בבא קמא פב ע"א) דשום מרבה זרע. וקליפת השום הוא המבדיל...
ואם ניקב זה לזה אין מוליד, והיינו שיצא הזרע דרך גובתא דמי הרגלים, כדאיתא בהערל (יבמות עה ע"ב)... פירוש שאין הגמר דיציאה לפועל טוב, כי היציאה לפועל להוליד הוא רק כאשר מתחבר המוח עם הלב, כי המוח מקבל גם כן מן הלב... ואז יש בהם כח ההולדה כנ"ל, וגובתא דמי רגלים היא היציאה ממוח בלא חיבור הלב... ואז נקרא דיוצא משורש הנעלם לבד דרך המוח ואין הלב פועל בו, ולכך אין לו חיות, כי מן הלב תוצאות חיים כנ"ל, דאין בו כח ההתפשטות דחיותו להוליד בדומה, וכשיוצא דרך גובתא דמי רגלים, אז אין בגמר היציאה בישול חיות וגבורה שבלב המשפיע למוח.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' רלא-רלב במהד' תשס"ב)

לא יהיה בך עקר ועקרה וכו' לא יהיה בך עקר מן התלמידים
20-23

בשעה שנפקדה אמנו שרה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומים נפתחו [בראשית רבה פרשה נג, ח]... ונראה בפי' שכוונת בעל המאמר לומר שהגיע תועלת גדולה לאנשי דור אברהם בשלימות ע"י פקידת שרה, כי כל האנשים הרואים הנס ההוא הפך טבעו של עולם הכירו וידעו כי יש אלקים... עושה גדולות ונפלאות הפך טבעו של עולם, והכירו כי ישרים דרכי אברהם וצדיק באמונתו... ואז תפקחנה עיני עורים... להכיר אותו ית' ולא יהיה הולך חשכים. והוא שאמר הרבה עקרות נפקדו עמה, כלומר אשר היו עקרות מבן חכם, דבני סכלי לא אקירו בני. ונמשך למאמר חז"ל: "לא יהיה בך עקר ועקרה - שלא יהא ביתך עקורה מן התלמידים.

(ראנ"ח, הנותן אמרי שפר, סוף פרשת וירא, דף י ע"א [הובא בצפנת פענח, פרשת וירא דרוש ב])

לא יהיה בך עקר ועקרה וכו' לא יהיה בך עקר מן התלמידים
20-23

"לא יהיה בך עקר ועקרה" - בגימטריא: בדברי התורה.

(בעל הטורים דברים ז, יד)

לא יהיה בך עקר ועקרה וכו' לא יהיה בך עקר מן התלמידים
20-23

"לא תהי' משכלה ועקרה" - דרשו חז"ל: בתלמידים. כי כתיב (ישעיהו סב, ה): "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך", היינו ת"ח עם התורה מאורסתו (כדדרשו חז"ל פסחים מט ע"ב "תורה ציוה לנו משה מורשה", אל תקרא מורשה אלא מאורסה). "חתן על כלה" גימטרי' תרי"ג. ואמר "הסירותי מחלה מקרבך", ואמרו חז"ל (ב"ק צב ע"ב): פ"ג חלאים גימטריא "מחלה" תלויים במרה, אם תסיר מספר "מחלה" ממספר "ישראל", ישאר "חתן", היינו תלמיד חכם ואז לא תהי' משכלה ועקרה בתלמידים...
"את מספר ימיך אמלא" - יש לפרש עפ"י מה שכתב הרמב"ם באגרת לבנו אשרי אדם שכלה ימיו במהרה. וכבר כתבתי שאם יש לו בנים או תלמידים שלומד עמהם תורה ומדריכם לעבודת ה' יתברך, אז אם גם השלים עצמו בכל מכל כל, מ"מ צריך שיחי' הרבה שנים לגדל בניו ותלמידיו לת"ת וללמדם דרך ה' אחריו. אמנם אם כבר יש לו תלמיד כמותו אשר יוכל ללמד רבים דעת את ה', ומה גם בניו שהמה גם תלמידיו וכבר הגיעו לתכלית השלימות, שוב הרי הוא בכלל אשרי מי שכלה ימיו במהרה. אבל באמת זה אינו, דכל העובד ה' שלא על מנת לקבל פרס רק מצד אהבת ה', אין קץ לחייו, וכל שמוסיף חיים מוסיף עבודת ה' יתברך. והנה חז"ל דרשו בפסוק "לא יהיה עקר", דקאי גם על תלמידים, שלא יהי' עקרה בתלמידים. וכן יש לפרש "לא תהיה משכלה", דקאי על תלמידים שלא הגיעו להוראה ומורה, דעליו דרשו חז"ל (סוטה כב ע"א) "כי רבים חללים הפילה", וזה "לא תהיה משכלה". ואם כן, כיון שלא יהיה לו עקר ומשכל בתלמידים, אלא יהיו לו תלמידים ראויים להורות לעם ה' דרכי ה' אשר ראוים למלאות מקומו, בכל זאת "את מספר ימיך אמלא".

(רבי משה סופר, תורת משה, שמות פרק כג, כו)

לא יהיה בך עקר ועקרה וכו' לא יהיה בך עקר מן התלמידים
20-23

פירוש, הגם שיש לו תלמידים, אם כוונתו גם לעצמו עדיין נקרא עקר שאינו מוליד. אבל משכוונתו לזה בלתי לה' לבדו, להשפיע שפע מעילא לתתא, הוא נקרא בחינת רבי שיש לו תלמידים, ואדם כזה רצונו להשפיע תמיד למי שרצונו לקבל.

(רבי מאיר רוטנברג, אור לשמים, ליקוטים עמ' שמה במהד' תשסג)

מד: לא יהיה בך עקר ועקרה וכו' לא יהיה בך עקר מן התלמידים
20-23

"ברוך טנאך ומשארתך" - על דרך שכתב האור החיים על פסוק "ושמת בטנא", גימטריא ששים כנגד ששים מסכתות... וזהו "ברוך טנאך", שיתן לך ה' יתברך ברכה בלימוד התורה הקדושה, שלא תהיה תורתך עקורה, ובכל יום ויום תהיה כמעין הנובע לחדש חידושי ורזין דאורייתא.

(רבי פינחס בן דוד מסטאניסלאב, פרדס המלך, דברים כח, ה, אות תרפו)

לא יהיה בך עקר ועקרה וכו' לא יהיה בך עקר מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום
20-24

ויש לדקדק מה ראו רז"ל על ככה לדרוש כן, ולא הניחו הפסוק כפשוטו? שאם הטעם לפי שכתוב למעלה "וברך פרי בטנך, ואם כן מה צורך לחזור ולומר "לא יהא בך עקר ועקרה" וכו' - זה אינו, כי אפשר שהכוונה שהקב"ה ירבה פרי הבטן מאותם שראויים לילד, אבל מי שהוא מטבעו עקר עקרה לא יברך אותו. לזה הוסיף עתה ואמר "לא יהיה בך עקר ועקרה". ומנא להו לרז"ל לדרוש "לא יהיה בך עקר" - שלא יהא ביתך עקורהוכו'... אלא שאפשר לומר שהוקשה לרז"ל מה קשר יש בין אומרו "ברוך תהיה מכל העמים" ל"לא יהיה בך עקר ועקרה"? לכן אמרו שהכוונה שתהיה מבורך מכל העמים כאשר לא יהיה בך עקר ועקרה, שלא יהא ביתך עקור מן התלמידים, ובזה לא יהיה תפלתך עקורה לפני המקום ב"ה, ואז כל האומות יברכוך.

(רבי שם טוב מלמד, כתר שם טוב, פרשת עקב דף קכ ע"א-ע"ב)

לא יהיה בך עקר ועקרה וכו' לא יהיה בך עקר מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום
20-24

וזהו "והיה עקב תשמעון את המשפטים", אף על פי שהמשפטים הם מה שהשכל מחייב, אעפ"כ לא תשמעון רק בבחינת "עקב", בבחינת רצון הפשוט הנקרא כתר עליון. ומזה יבואו לכם כל היעודים והברכות, היינו "ושמר ה' אלקיך לך" וגו', "לא יהיה בך עקר" וגו', ודריש הגמרא שלא תהא תורתך ותפלתך עקורה, רצה לומר שתעלה בתורתך הניצוצות קדושות ותגרום לידה.

(רבי פינחס בן דוד מסטאניסלאב, פרדס המלך, אות תר)

לא יהיה בך עקר ועקרה וכו' לא יהיה בך עקר מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום
20-24

וענין שני אלו דקול ודיבור, הוא כמו שני מיני הולדות דברית המעור, דכר ונוקבא, כך יש שני הולדות בברית הלשון, וכמו שאמרו על פסוק "לא יהיה בך עקר" - ביתך עקור מתלמידים "ועקרה" - תפילתך עקורה וכו'. כי כלל הדיבורים של האדם הם שני דיבורים אלו. תורה הוא מה שהוא מחכים ויודע ומלמד לאחרים, ותפילה מה שחסר ומבקש השלמה. ושני מיני דיבורים אלו מתפשטים בכל מיני דיבורי דצרכי עולם הזה, שמה שהוא חסר ומבקש השלמה הוא נמשך מדיבור דתפילה, ומה שהוא מדבר מה שהוא יודע זהו מהתפשטות דיבורים דתורה. ותורה היא בקול, כמו שאמרו בפרק כיצד מעברין (עירובין נד ע"א) דבטשה ברוריה במאן דגריס בלחישה, וכן בשעת מתן תורה נאמר "קולות". ותפילה בלחש. וקול - דכר, דיבור - נוקבא, כידוע בזוהר. לכך כאשר אין בכח קולו בתורה שיהיה נכנס ללב השומעים ויהיה משפיע ושימשכו תלמידים אחריו, נקרא עקר בברית הלשון, וכאשר אין בכח דיבורו בתפילה להיות הדיבור בחיות, אמר משיב הרוח נשיב זיקא [ע"פ תענית כד ע"א] להיות מקבל, נקרא עקרה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, ליקוטי מאמרים, עמ' סח במהד' תשס"ב)

לא יהיה בך עקר וכו' ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום
20-24

ריב"ל מפרש קרא כפשטיה, אך דעכ"ז דרשתו מוכרחת כדי ליישב מאי דק"ל לפום פשטיה דקרא... דאחר כל הטוב אשר יעשו ישראל להזהר בדברים קטנים שאדם דש בעקביו, מאי רבותא היא ויתר שאת לבשרם שיהיו ברוכים מעמים עובדי ע"ז? וגם מה קישור לברכה מהעמים עם "לא יהיה עקר"? אך דהכוונה... דהנה כל העמים אין בהם גם אחד שלא ישנא את היהודים שנאה רבה, אך בהגדיל זכות ישראל מבשרם ד' שגם העמים יברכו אותם, וע"ד "ברצות ד' דרכי איש" וגו'. וזהו "ברוך" וכו' - ר"ל שתהיה מבורך מכל העמים, שאפילו העמים יברכוך... מאמר חז"ל מובא בילקוט: מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל עליה יצחק? כדי שלא יאמרו ברכתינו עשתה פירות, "את היי לאלפי רבבה" וכו'. וזה אומרו, אחר שתהיה מבורך מכל העמים, יש בזה חשש עקרות, שלא יאמרו ברכתנו עשתה פירות. לזה בא לבשר דעם כל זה "לא יהיה בך עקר". והנה כל הדברים הללו ראה לב הקדוש ריב"ל בחכמתו לפרש... וקשיא ליה איך באמת יהיה הדבר שלא יהיה עקר, כיון שנמצא הדבר באבות ובאמהות, ולא טובים אנחנו מאבותינו? לזה מפרש דיש עוד דברים בגו במאמר "לא יהיה בך עקר" לתלמידים "ועקרה" לתפילה. לזה שפיר ניחא פשטיה דקרא, דגם שיהיו מברכים מעמים, לא יהיה בהם עקר ועקרה, דיהיו נענין בתפילה, וכיצחק דאזל חשש דאמירת האומות כיון שלא יולידו רק ע"פ תפילה.

(רבי אליעזר הורוביץ, נועם מגדים, פרשת עקב [מובא בלחם רב על סדור התפילה אות א'תתמ עמ' תשטו])

אימתי לא יהיה בך עקר בזמן שבבהמתך וכו' לא יהיה בך עקר מן התלמידים
21-23

ויתכן לומר ע"פ מה דאיתא ביבמות סב, ב, וסד, א, שכמה חכמים שלמדו אצל רב הונא נעשו עקורים, ופירש רש"י: מפני שהיה מאריך בדרשותיו והם היו צריכים להטיל מים ולא היו יכולים לילך באמצע הדרשה והעמידו עצמן ונעקרו, עכ"ל. והוא כמש"כ בדרשה הקודמת דעצירה זו גורמת לעיקור, ועל זה אמר ריב"ל דאם תתנהג ותנהג לאחרים ג"כ בדרך כזה, שלא לשהות בהטלת מים, אז לא ימנעו תלמידים לבא אליך, ולא יחושו לחשש זה, כמבואר.

(תורה תמימה דברים ז הערה כד)

לא יהיה בך עקר מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום
22-24

"לא יהיה בך עקר ועקרה" - אם אמר "והרבך וברך פרי בטנך" ודאי שלא יהיה בו עקר ועקרה, לזה אמרו ז"ל "לא יהיה בך עקר" - שלא יהיה ביתך עקור מן התלמידים, לפי שעיקר הבנים הם התלמידים שהם בנים לעולם הבא. וכן אמרו ז"ל (יומא פז ע"א): אם חטא הרב ועשה שום עבירה והוליכוהו לגיהנום, התלמידים מצילים אותו כדי שלא יהיו הם בגן עדן והוא בגיהנום. "ועקרה" - שלא תהא תפילתך עקורה מלפני הקב"ה, אלא עומדת שם לעולם לעשות שאלתך ובקשתך.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, דברים פרק ז, יד)

לא יהיה בך עקר מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום
22-24

...ר' חנינא בן דוסא שאמר: אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהיא מקובלת וכו' (ברכות לד ע"ב), ואמר בגמרא: מאי קרא (ישעיה נז, יט): "בורא ניב שפתים שלום וגו' אמר ה' ורפאתיו" וגו'. ויש לומר כך הוא הפירוש: "בורא ניב שפתים" - היינו כששפתו נובעים דיבור מלבו ונברא לו דיבורים חדשים דיבור על דיבור מעין התפילה איך להתפלל, אז "אמר ה' ורפאתיו" - בודאי תפילתו מקובלת. והוא שרומז הפסוק "לא יהיה בך עקר" - שלא יהיה תפילתך עקרה, רק שתהיה מוליד ועושה פירות, והיינו שיוליד לו דיבורים חדשים בתוך התפילה כנ"ל, ואז בודאי "והסיר ה' ממך כל חולי", כי יודע אני שהיא מקובלת...
נראה לי לדייק תיבת "ובבהמתך"... בבהמה כתיב "שגר אלפיך ועשתרות צאנך", ויש לומר בדרך רמז על ענין הנ"ל, וזהו "שגר" לשון שילוח, שישלח ה' יתברך "אלפיך" - לשון לימוד, היינו שיהיה שגור ושלוח בפיך דברי תורה חדשים ויתוספו לך כמעיין המתגבר. "ועשתרות צאנך" - לשון עשירות כמאמרם ז"ל (חולין פד ע"ב), כלומר שתתעשרו בעשירות והוספת דברים חדשים בתורה ותפילה תמיד... שיהיה לך כמעיין המתגבר ויהיה נשלח בפיך תמיד דברי חידושים, ואז "והסיר ה' ממך כל חולי", כי התורה לכל בשרו מרפא.

(רבי משה חיים אפרים, דגל מחנה אפרים, פרשת עקב)

לא יהיה בך עקר מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום
22-24

"את הברכה אשר תשמעו אל מצוות" וגו'... המכוון, שאף שנזכר בהברכות דברים הנוגעים לעניני הגוף, מכל מקום עיקר הברכה הוא "אשר תשמעו אל מצוות ה'", וכמו שמצינו בפרשת עקב דכתיב (דברים ז, יג) "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך" וגו' וכתיב אחר כך "לא יהיה בך עקר ועקרה", ונדרש בגמרא לא יהיה בך עקר מן התלמידים, "ועקרה" - שלא תהא תפילתך עקורה לפני המקום. והמכוון על קול תורה וקול תפילה, שזה כל כח ישראל שנמשלו לתולעת, שאין כוחה אלא בפיה ומכה את הארזים בפיה כמו שאמרו בתנחומא (בשלח ט).

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת ראה, אות א)

לא יהיה בך עקר מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום אימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה
22-25

פירוש אלו שני דברים, שלא יהיה ביתך עקורה מן התלמידים ולא תהיה תפלתך עקורה, היינו שלא יסולק ממך המקור העליון, והוא מקור התורה שנקרא מקור עליון, ומקור התפלה שהוא ית' משפיע צרכי עולם הזה, כאילו אמר שלא יסולק מאתו המדרגה השכלית ולא יסולק מאתו צרכי עולם הזה שהוא צרכי הגוף, כאשר יעשה עצמו כבהמה, דהיינו שיהיה תמים ושלם, וכמו שדרשו בפ' קמא דחולין (ה ע"ב) "אדם ובהמה תושיע ה'" - אלו בני אדם שמשימים עצמם כבהמה. ובזכות התמימות זוכה לאלו שני דברים... כי התמימות מגיע עד מקור הברכה, והוא שכתוב "תמים תהיה עם ה' אלהיך", ואמרו בספרי (שם): "תמים תהיה עם ה' אלהיך" - כשאתה תם אתה עם ה' אלהיך, כי עד הש"י מגיע התמים, ואז דבק במקור הברכה שאינו פוסק. אך יש להבין עוד יותר באלו שני דברים אשר זכר כאן, האחד התלמידים, והשני התפלה, כי אלו שניהם בפרט התלמידים שהם חכמי תורה, שהתורה היא ממקור העליון, והתפלה היא עצמה המקור הפנימי, מגיע עד מקור הברכה העליונה... ההולך בתמימות וביושר הוא דבק במקור אשר לא יפסק כלל.

(נתיבות עולם נתיב התמימות פרק ב)

לא יהיה בך עקר מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום אימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה
22-25

"לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך", עקר, שלא יהיה ביתך עקור מן התלמידים, ועקרה, שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, בבהמתך וכו'... ביאור (ברכות לב ע"ב): אימתי "תאות לבו" וגו', "תאות לבו" ששאל בתפלה "נתת לו", בזמן "וארשת שפתיו בל מנעת סלה", כי "עץ חיים" - שעוסק בתורה, "תאוה באה" וכו'. ובזה יובן: אם לא יהיה בך עקר מתלמידים, שעוסק בתורה שנקרא "עץ חיים תאוה באה" (משלי יג, יב), אז לא תהיה תפלתך עקרה, כי "תאות לבו נתת לו" בזמן "וארשת שפתיו" וכו', והבן.
עוד י"ל... המתפלל יתן עיניו למטה לבו למעלה (יבמות קה ע"ב), ר"ל שיתן עין השגחתו על בחי' המוני עם שהם למטה, ולבו למעלה, שיתן לבו להתחבר עמהן ולהעלותן למעלה וכו'. ובזה יובן, דיש ב' בחינות, "תאות לבו" של אנשי הצורה, ובחי' "ארשת שפתיו" לבד של אנשי חומר, ובחיבור שניהם אז "בל מנעת סלה" וכנ"ל. וזה שאמר שלא יהיה עקר מתלמידים שנקראים בנים שהם מעשים טובים, שנקרא תולדות הצדיקים מעשים טובים, ובראש כולם המזכה רבים והם המוני עם. וזה שאמר ועקרה, שלא תהא תפלתך עקרה, ר"ל שלא תעשה תפלתך עקר, גם שהיא בכוונת הלב "תאות לבו" הנ"ל, רק בבהמתך, שתשתף עצמך עם בני אדם הדומים לבהמה, כמו שדרשו בפ"ק דחולין וכו' (ה ע"א), אז "תאות לבו נתת לו" בחיבור "וארשת שפתיו".

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף, פרשת ויגש)

לא יהיה בך עקר מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום אימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה
22-25

וזהו "והיה עקב", שמוסב על ימות המשיח, "תשמעון"... וימות המשיח הוא סמוך לעולם הבא, שהוא יום שכולו שבת, והוא כמו תוספת שבת, ואז יהיה ההשתדלות מצד האדם ההכנה לקבל הקדושה בקביעות כמו הדלקת המנורה שמדליקין בתוספת שבת. ואחר כך יהיו ימים שאין בהם לא זכות ולא חובה. וכן מצינו בגמרא שנדרש הפסוק שבפרשה זו לא יהיה בך עקר מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפילתך עקורה לפני המקום, והיינו קול תורה וקול תפילה. אימתי? בזמן שאתה משים עצמך כבהמה, והוא על דרך שאמרו (חולין ה ע"ב): בני אדם שהם ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה, פירוש, שמכירין שהכל מצד ה' יתברך ולא מהשתדלותו כלום. וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה: "האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה", שהכיר שכל ההשתדלות אינו מצידו רק מצד ה' יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת עקב, אות א, בסופו)

ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום
23-24

צריך האדם לעסוק בתורה לשמה בכוונה שלמה, וכן כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו צריך לכוון בו מאד שלא יהא דבר בטל, ולקשר את הדיבור בעולמות העליונים. ויש לומר שזה הוא כוונת חז"ל שדרשו "ולא יהיה בך עקר" - שלא יהא תפילתך עקורה, ורש"י ז"ל פירש: עקר - שאינו מוליד. והכל אחד, דתפילה הוא לשון קשר, ואמר הכתוב "ולא יהיה בך עקר", ופירושו שלא יהא תפילתך, דהיינו הדבור שאתה מוציא מפיך, שצריך אתה לקשרו בעולמות העליונים שלא יהיה קישורך עקורה, רצה לומר שלא תפעול חס וחלילה בדבורך. וזהו שפירש רש"י ז"ל שאינו מוליד, שדבורו אינו מוליד איזה ולד, דהיינו הטבה, רק שצריך שתקדש עצמך בלימודך ודיבורך שלא יצא דבר בטל מפיך, והסתכל בדבורך מאד לאיזה תועלת יהיה דבורך, ואז תפעול כל אשר תרצה.

(נועם אלימלך, פרשת עקב)

ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום
23-24

"לא יהיה בך עקר" - שלא תהיה תפלתך עקורה. ורש"י ז"ל פירש עקר, שאינו מוליד. והכל אחד, שתפלה הוא לשון קשר (רש"י בראשית ל, ח). ואמר הכתוב "לא יהיה בך עקר", פירוש, שלא יהיה תפלתך, דהיינו התקשרות שלך, עקר, שאינו מוליד עבדות ודביקות חדש, ע"ד שינוי מקום.

(רבי יוסף משה שפירא מזאלאזיץ, ברית אברם, פרשת לך לך, עמ' מא)

ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום
23-24

"לא יהיה בך עקר" - שלא תהא תפלתך, דהיינו דביקותך, עקורה, פירוש - נכרתת מן המקום ח"ו, רק תמיד תהיה דבוק בו יתברך.

(רבי יוסף משה שפירא מזאלאזיץ, ברית אברם, פרשת עקב, עמ' תקב)

ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום
23-24

עקרה הוא מי שאינו נקלט בלבו שום התפעלות מהקדושה, כענין שדרשו "עקרה" - שלא תהא תפילתך עקורה לפני המקום, דהיינו שאינה עושה פירות. "ומשכלה" הוא גם אם נקלט לפעמים בלבו הוא רק לשעה ומיד חולפת ועוברת מאתו והוא כדוגמא המפלת נפלים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת משפטים, אות ז)

ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום
23-24

"לא יהיה בך עקר" - היינו בדברי תורה, שכל אחד מישראל יזכה לדברי תורה שיכנסו ללב. אך מכל מקום יוכל עוד היצר הרע לכנוס, וצריך על זה תפילה "הוא יפתח לבנו בתורתו וכו' והאר עינינו בתורתך". על זה נאמר "ועקרה" - שלא תהא תפילתך עקורה לפני המקום.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת עקב, אות ג, בסופו)

שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום אימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה
23-25

...ועל ידי התפלה בחינת "בפיך ובלבבך" - על ידי המחשבה וכוונת הלב מתקן עושה תיקון לפעול ברוחני בעולם המחשבה, ועל ידי בפיך כלי הדבור, עושה כלים להוציא השפע מכח אל הפועל על ידי הכלים אלו לתועלת האדם...
ובזה יובן ש"ס דבכורות, שלא תהא תפלתך עקרה, ר"ל שדרשוהו בזהר (ח"א רכג ע"א) "ורחל עקרה" (בראשית כט, לא) - עיקר, ר"ל שלא תעשה עיקר מה שהוא לצורך שנקרא תפלתך, רק תהי' עיקר כוונת התפלה לפעול ברוחני. וז"ש בבהמתך, שהתפלה היא סוד מיין נוקבין, סוד שם ב"ן גימטריא "בהמה", שתעלה השכינה להתייחד עם דודה בסוד "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם" וכו' (יחזקאל א, כו)... וזה שאמר רבי יהושע בן לוי שלא תהי' תפלתך וכו' אימתי בזמן שמשים עצמו כבהמה.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, כתונת פסים, פרשת בחקותי)

שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום אימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה
23-25

שלא תהא תפילתך עקורה לפני המקום, פירוש - שלא תהא תפילתך בבחינת עקר שאינו מוליד, אשר בפיו ידבר משפה ולחוץ ולבו לא נכון עמו, רק העיקר הוא שיוליד מיד התלהבות ודביקות לה' אחד... אך אימתי יגיע לזה? כשהתורה ותפלה היא בבחינת ענוה... וזהו "אמר רבי שמלאי כשם וכו' כך תורתו נתפרשה אחר בהמה חיה ועוף", שמשים עצמו כבהמה כגמרא שם "ובבהמתך" עי"ש, ותו כשם שיצירתו של האדם באחרונה, והוא המובחר שביצורים, כך הוא עסק תורתו, אם עוסק בתורה ואינו בעצמו ראש וראשון רק אחרון ושיריים.

(רבי ישראל טויב ממודזיץ, דברי ישראל, פ' תזריע עמ' קה במהד' תשסח)

שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום אימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה
23-25

וזהו ענין "ובשר", כי בשר זהו בחינת בהמה, והיינו שיהי' משים את עצמו בבחי' עמך, "בהמות הייתי עמך", ומשם נמשך "כי עמך הסליחה", ולכן עי"ז "וארפא". וזהו שאין תפלתו של אדם נשמעת כשהוא קשה כאדמה אא"כ משים את עצמו כבשר, שיהי' בבחי' "אדם ובהמה", אזי "תושיע ה'", ותפלתו נשמעת כי התפלה היא במקום קרבן שהי' בבחי' בשר כנ"ל. וכן אמרו רז"ל בבכורות... שלא יהי' תפלתך עקורה לפני המקום, אימתי? בזמן שאתה משים את עמך כבהמה, ופירש התוספות שמשים א"ע כבהמה, וע"ד מי שמשים א"ע כמי שאינו, בחולין סוף פ"ו דף פט ע"א, והיינו שעי"ז ממשיך בתפלתו מבחי' "אין" שלמעלה מהחכמה, בחי' "והחכמה מאין תמצא".

(ר' מנחם מנדל שניאורסון, אור התורה (צמח צדק), נ"ך עמ' שנז)

אימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה
24-25

ולכאורה יתפלא, היאך ישים אדם עצמו כבהמה, שיש בו דעה להבין ולהשכיל? אלא הפירוש הוא כך, שהאדם הרוצה ליכנס בעבדות השי"ת מחויב למסור עצמו בידי השי"ת, ושאין ביכלתו לעשות מאומה, רק השי"ת ינהג אותו, ומחויב לידע באמתתו שגם הבחירה הוא של השי"ת... וזה פירוש "נוצר חסד לאלפים" (שמות לד, ז) - שהשי"ת ב"ה נוצר חסד לאותם שהם בחינת לאלפים, לשון "שגר אלפיך" (דברים ז, יג)... ומי שעושה כנ"ל זוכה שיתגלה אליו אליהו ז"ל, שמספרו בהמה.

(רבי מאיר רוטנברג, אור לשמים, פרשת וישלח, עמ' נה במהד' תשסג)

אימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה
24-25

כתיב (בראשית כד, ס) "אחותנו את היי לאלפי רבבה"... "אחותנו" נקרא התורה כמ"ש (משלי ז, ד) "אמור לחכמה אחותי את", דהיינו שיש קיום והעמדה לתורה במי שמשים עצמו כבהמה, וזהו "את היי" - לשון הויה, "לאלפי" - לשון "שגר אלפיך" וכנ"ל, כי זה עיקר העבדות, שידע האדם בנפשו שהוא אפס ואין רק הכל מאת השי"ת.

(רבי מאיר רוטנברג, אור לשמים, פרשת וישלח, עמ' סג במהד' תשסג)

לא ישתין אדם מים לא על כלי חרס ולא על מקום קשה דאמר רב הני מדורי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם
25-28

[עיין לקט ביאורי אגדות לקמן נה ע"א בשם ברית שלום]

רוח קצרית באה עליו
35-36

...דהנה במדרש (שמות רבה פרשה ג, סי' יח): "לך אמור להם"- מה מצורע מטמא אף המצרים מטמאין אתכם, והיינו דכחות הטמאים של המצרים פגעו בישראל שאטמו וסתמו את לבבם עד שנעשו כבשר המת שאיננו מרגיש באיזמל. וזה שאמר הכתוב "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", ולכאורה בלתי מובן שלפי גודל המרירות הי' צריך כל הגה המדבר מחירותם להיות כמים קרים על נפש עיפה... ולפי דרכנו יתפרש בפשיטות, שהיו כ"כ משוקעים בצרתם עד שניטל מהם כח ההרגש וכבשר המת כנ"ל. ועי' פ"ז דבכורות משנה ה: רוח קצרית באה עליו, שפירש הרע"ב שרוחו קצרה מחמת מרה השחורה הגוברת עליו לפרקים ונשאר בלא הרגש.

(שם משמואל פרשת בא תרעה)

רש"י - שלא תהא תפלתך עקורה כו' - וכשתתפלל [על בנים] תהא נשמעת תפלתך.

כבהמה שלא תמתין מלהטיל מים וע"י זה... גם התפלה לא תהיה עקורה [רש"י]. והוא ע"פ האמור בברכות (כג ע"א): אין תפלתו של אדם נשמעת אם הוא צריך לנקביו ואם התפלל תפלתו תועבה. ולזה יכוון רש"י כאן בפירושו "לשלא תהי תפלתך עקורה", וכשתתפלל תהא נשמעת תפלתך, שאם תשהה את עצמך אזי תפלתך תועבה ועקורה עכ"ל. והוספת הצאן בקדשים ברש"י וכשתתפלל [על בנים], איננה נכונה. ור"ל בדרשה הקודמת וריב"ל בדרשה זו אמרו דבר אחד.

(תורה תמימה דברים ז הערה כה)

מה ע"א

יתר בידיו וברגליו
8

שכל יתר כנטיל דמיא. "והנני נותן לו את בריתי שלום", ואמרו בקדושין סב סוף ע"ב: כשהוא שלם ולא כשהוא חסר.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

המקום יהיה בעזרו
26

מנא הא מילתא דאמור רבנן זכר צדיק לברכה, אמר לי', דכתיב "המכסה אני מאברהם", וכתיב בתריה "ואברהם היו יהיה לגוי גדול" [יומא לח, ב]. מהראי' שמביא מאברהם מבואר דאין הפירוש שצריך לומר הלשון "זכר צדיק לברכה" [לשון הפסוק במשלי י], אלא צריך לברכו באיזו ברכה, כמו שברך הקב"ה את אברהם שיהי' לגוי גדול וכו', וי"ל דעל סמך זה נהגו לכתוב אחר שם אדם נכבד ענין איזו ברכה, כמו שיחי', שליט"א... ובגמרא מצינו כשזכר רב חסדא את רב אמר המקום יהא בעזרו.

(תורה תמימה, בראשית פרק יח הערה לח)

מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים אמר להם שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה וכו' איידי דזוטרא אתמוחי מתמח
38-46

...דההוא בי דינא דהמיתו אשה בחיובא ונטלהו התלמידים ובשלוה ובדקו באיבריה ומצאו רנ"ב איברים, ובאו ואמרו לרבנן: כמה איברים יש באדם? אמרו להן: רמ"ח. אמרו להן: והלא מצאנו רנ"ב? אמר להם באשה בדקתם, ורנ"ג יש, ומתוך דקותו נימוח. ומה נינהו היתרים? ב' צירים וב' פתחים באותו מקום, והחמישי הוא יותר מבפנים. וראה והבן בני דחמשה איברים הוסיף קב"ה באשה יותר מבאיש, וידעת בני שאיש ואשה רומזים בד"ו פרצופים, ועל שהאשה היא שער השומר, כענין "זה השער לה'", עשה לה הקב"ה חמשה איברים הללו לשמרה כדי להיות הדבר דוגמא עליונה, שקרוב לשער עומדים ארבעה מלאכים, מיכאל גבריאל אוריאל נוריאל השומרים השער שלא יכנסו לה ד' קליפי ערלה, הם ד' שרים חיצונים המטמאים שפע היורד לישראל... והאבר החמישי הדק שנמוח הוא השער עצמו.

(רבי אביגדור קארא, ספר הקנה, ד"ה סוד בתולה לכהן גדול, דף קכג ע"ב-קכד ע"א במהד' קראקא תרנ"ד)

ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים
39-40

"המאררים" - פי' בירושלמי "המאררים" בגימטריא תרי רמ"ח, לומר כשם שהמים בודקים את אשתו כך בודקים את הבועל. וקשה דהא אמרי' בבכורות פרק אילו מומין: מאתים וחמשים [ושניים] איברים יש באשה.

(ר' חיים פלטיאל במדבר ה, כד)

ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים
39-40

העיד הכתוב כאן שזכתה אסתר שתמלוך על מאה עשרים ושבע מדינות... על דרך מה דמצינו (אסתר רבה א, ה) דיש מאתיים חמשים ושתים אפרכיות בעולם, ואחשורוש מלך בחצי כיפה, עם מלכות פרס שהוא מלשון פרוסה, רצה לומר, חצי עיגול. ואסתר היא מלשון אסתהר כדאיתא בגמרא (מגילה יג ע"א), רצה לומר, חצי עיגול לבנה. ויש באשה מאתיים חמשיים ושתים אברים, ואסתר קרקעית עולם היתה, לכך משלה בחצי כדור עולם.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, מגילת אסתר, פרק א)

ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים וכו' שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
39-41

"אני א-ל ש-די וכו' וארבה אותך במאד מאד" - וכן גבי יעקב "אני א-ל ש-די פרה ורבה" [בראשית לה, יא]. שמעתי ששם "א-ל ש-די מושאל לפריה ורביה, כי הנעלם משי"ן דל"ת יו"ד, הרי י"ן, ל"ת, ו"ד, והוא בגי' ת"ק. ועיקר פריה ורביה הוא זכר ונקיבה שיש להם ת"ק איברים לזכר רמ"ח ולנקבה רנ"ב, כי ד' איברים יש לנקיבה יותר מלזכר כדאיתא בבכורות.

(משיבת נפש בראשית יז, ב [ובקיצור בבעל הטורים בראשית לה, יא])

ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים וכו' שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
39-41

נעלם של שד"י, דהיינו י"ן משי"ן, ל"ת מדל"ת, ו"ד מיו"ד, עולה במ"ק ת"ק. זהו "אני אל שדי" - שאמרתי לעולמי די... ולכן אדם חייב בפרי' ורבי' עד שיהי' לו בן ובת כדאיתא פרק הבא על יבמתו (כי בן ובת עם מ' יום שהם נוצרים בהם עולה בגימט' ת"ק). ויש להם ת"ק אברים, בזכר רמ"ח בנקבה רנ"ב, כדאיתא במס' נדה ובבכורות. וכן פר"ו ורב"ו בגימט' ת"ק, לכן שם שד"י ממונה על פרי' ורבי' פעל הנעלם. ולכך מדליקין בליל שבת ב' נרות נגד איש ואשתו (ונגד זכור ושמור דאינון דכר ונוקבא כידוע ליודעי חן), כי נ"ר נ"ר בגימט' ת"ק.

(רבי יצחק הלוי, פענח רזא, בראשית פרק א, א)

ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים וכו' שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
39-41

אמר מהר"ש שראה מאביו מה"ר יצחק ז"ל כאשר היה מקדש בליל שבת היה תולה עיניו ומסתכל בנרות הדולקות על גבי השלחן... עוד כתב שם טעם, דבאיש יש בו רמ"ח איברים ובאשה ד' יותר, והיינו ת"ק, בגימטריא ב' פעמים נר כנגד היסוד איש ואשה.

(ס' מהרי"ל, הלכות שבת, קידוש, אות ב)

ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים וכו' שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
39-41

"ראה נא בעניינו" היא בגבורה שבה... ושמעתי מזולתי בשם מורי ז"ל כי ר"ת "ראה נא בעניינו" הוא רנ"ב, שהם רנ"ב איברים שבה, שיש בה ד' איברים יתירים על הזכר, שהם שני צירים ושני דלתות שביסוד שלה, ורמ"ח וד' הרי רנ"ב. וכולם הם מצד הגבור' כנודע.

(רבי חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי העמידה דרוש ו)

ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים וכו' שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
39-41

"ראה נא בעניינו" - גבורה דנוקבא. וראשי תיבות רנ"ב, שהם רמ"ח איברים שבה, ועוד ארבעה איברים יתירים מן הרמ"ח שבזכר, והם סוד ב' צירים וב' דלתות שברחם הנוקבא, וכולם מצד הגבורה כנודע, הרי הם רנ"ב איברים.

(רבי חיים ויטאל, פרי עץ חיים, שער העמידה, פרק ו)

ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים וכו' שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
39-41

ויש שמכוונין לעשות שני פתילות... ויש אומרים (דרשות מהר"ש סי' י"ג, מנהגי מהרי"ל שבת ב') נגד איש ואשה, כי נ"ר נ"ר כמנין אברים שבאיש ואשה, כי באשה יש ד' אברים יותר מבאיש, ב' צירים וב' דלתות... רנ"ב לאשה רמ"ח לאיש, כמנין נר נר. ולפי זה נמי מיושב שכורכים הנרות, כלומר חבור איש ואשה על דרך עונת תלמידי חכמים כו'.

(רבי משה מת, מטה משה סימן תיד [הובא באליה רבה סימן רסג ס"ק ב])

ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים וכו' שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
39-41

...דאיתא בגמרא (עבודה זרה י ע"ב) גבי קטיעא בר שלום, כשהוציאו אותו להריגה שגזר עליו המלכות בשביל שלמד זכות על ישראל, אמרה ליה ההיא מטרוניתא ווי לאילפא דאזלא בלא מיכסא (פירש רש"י, דרצתה לומר, אוי לו שנהרג על ישראל ולא מל עצמו שיוכל ליטול חלק עמהם), נפל על רישא דערלתיה וקטעה, אמר יהבת מכסא חלפית ועברית, עד כאן. וצריך להבין למה המשילו מי שמל עצמו כמי שנתן המכס... . ונראה ליתן טעם לשבח על פי מה דאיתא בגמרא בכמה דוכתא מאתיים ארבעים ושמונה איברים יש באיש, ולאישה מאתיים חמישים ושתים איברים. וכתיב (בראשית ב, כד) "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ופירש רש"י: לפי שהולד נוצר על ידי שניהם ונעשה בשרם אחד וכו'. לפי זה הולד נתהוה מאיש ואשה ויש להם ביחד חמש מאות איברים... לכך ציוה הקב"ה להימול בשר ערלתו, לקדש אבר אחד למצות הבורא יתברך, שהוא חלק אחד מחמש מאות איברים שיש באיש ואשה שהולד נוצר מהם, וזהו דוגמת המכס שנתנו ישראל כשבאו ממלחמת מדין, דכתיב (במדבר לא, כח) "והרמות מכס לה' וגו' אחד נפש מחמש מאות מן האדם" וגו'. וזהו שאמרה ווי לאילפא דאזלא בלא מיכסא, לפי שלא מל עצמו, אם כן לא נתן המכס שהוא אחד מחמש מאות איברים.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת בא)

ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים וכו' שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
39-41

רמ"ח איברים יש לזכר, ולנקבה יש ד' איברים יותר... דהיינו בחיבורם עולה ת"ק. וכמו שיש רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איבריו של אדם, כן יש לאשה מצות הדלקת נרות שבת, שכן נר נר עולה גימטריא ת"ק. והנעלם מן שם של שדי שמסוגל לפריה ורביה [במקום פר"ו ורב"ו פרו ורבו גימטריא ת"ק] שהוא חיבור הזכר והנקבה. טיול בפרדס: מצות הדלקת נרות בשבת הוא ב' נרות כמבואר בטוש"ע ראש סי' רסג, נגד זכור ושמור... וכתב רבינו דב' פעמים נר עולה ת"ק כמנין אבריו של אדם ושל האשה שהוא רמ"ח ורנ"ב, והכוונה בזה, משום דנר שבת הוא משום שלום בית כדאיתא בשבת כג ע"ב ודף כה ע"ב, ועיקר השלום הוא היחוד. עוד כתב רבינו דהנעלם דהיינו המילואים של שם שדי - י"נ ל"ת ו"ד, עולה ת"ק, ושם זה מסוגל לפריה ורביה, דכתיב בפ' תולדות כח: "ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך" וגו' וכן בפ' וישלה לה: "אני א-ל שדי פרה ורבה", וכתב בעה"ט: הוא שם של פריה ורביה, כי עצם שלו שי"ן דל"ת יו"ד עולה ת"ק כמניו אברים שבאיש ואשה. עכ"ל. והוא כדברי רבינו. ומ"ש עצם שלו נ"ל דצ"ל: עצם של כו', אי נמי: נעלם שלו.

(רב חיים פרידברג, אגרת הטיול, חלק הסוד, אות ר, עם טיול בפרדס, לרבי שלמה זלמן ערנרייך)

ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים וכו' שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
39-41

פרפראות, סופי תיבות כל הפסוק [ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ] בגימטריא באברי"ם ש"ל אי"ש רמ"ח ולאשה רנ"ב. "בצלמנו כדמותנו" בגימטריא ב' פעמים הוי"ה אלקי"ם במילוי יודי"ן, הוא ענין התכללות נוקבא בדכורא ודכורא בנוקבא. "בהצלם ודמות" בגימטריא "איש ואשה", וכמבואר בזהר [ח"א יג ע"ב].

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה בראשית פרק א, כו)

ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים וכו' שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
39-41

חול המועד הוא ג"כ בכלל "אשר פריו יתן בעתו" [תהלים א, ג] - עונת תלמידי חכמים כמו שבת ויום טוב [כתובות סב ע"ב], וסימנך: "חולו של מועד" בגימטריא ת"ק, חיבור רמ"ח איברין דדכורא ורנ"ב דנוקבא.

(רבי צבי אלימלך שפירא, בני יששכר, מאמרי חודש ניסן מאמר יא - חולו של מועד, אות ב)

ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים וכו' שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
39-41

כפי הקבלה דנעמה אשתו של נח, והנה היא מזרע קין. וידוע דהתולדה באה בהתחבר רמ"ח איברי הזכר ברנ"ב דנוקבא, אשר בהתחברם הם ת"ק, מנין מילוי ותולדה שם שד"י, כזה: י"ן ל"ת ו"ד... וידוע מכתבי האר"י ז"ל וממקובלים דאם יתנוצץ בבעלה ניצוצי נקבה אז תלד גם העקרה. על כן אחשבה להיות נעמה מזרע קין לא היה מהראוי שתשאר בחיים ובפרט שיושתת העולם ממנה, אך להיותה בת זוגו של נח מששת ימי בראשית נשארה לברכה... שנשפע בנח ניצוצי נקבה, ונמצא הכל היה מנח ונתקיים העולם רק מזרעו של שת. ולרמז זה היה נח בן חמש מאות שנה כמנין רמ"ח ורנ"ב אשר הם מנין תולדות השם המסוגל לפריה ורביה.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה, בראשית, פרק ה, לב)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

כמו שבחומת העיר יש דלתות וצירים, כך יש ביסוד הנקבה, שהוא חומת העיר, שהם הה"ג שבתוכה, יש דלתות וצירים, וכמו שאמרו ז"ל... יש צירים באשה, שנאמר כי נהפכו עליה ציריה. ויש דלתות באשה, שנאמר כי לא סגר דלתי בטני. וביאור צירים ודלתות אלו, נתבאר אצלנו בשער רוח הקדש, ביחוד החמישי של שם שדי, דף מט ע"א, וע"ש. והענין הוא, כי הנה האיש מזריע טיפת לובן, תוך רחם הנקבה, ושם מצטייר ציור העובר. וצריך לידע, איך מתעכבת שם הטיפה, ואינה נופלת דרך פי הרחם, שהוא בתחתית הרחם. וגם, איך יש כח ברחם האשה, לצייר מן אותה הטיפה צורת ולד אחד גמור. אבל הענין הוא, במה שנתבאר בספר יצירה כי הכ"ב אותיות הם האבנים שמהם נבנה הבית. והם השאור שבעיסה. פירוש, כי מן הכ"ב אותיות נעשה ציור כל האיברים שבאדם. והנה כל הכ"ב אותיות, שמהם נעשו כל האיברים דז"א, ירדה ההארה הנחתמת מהם, ונתנה תוך היסוד שבו, ושם נחתמו ונרשמו ממש... וכאשר טיפת מיין דוכרין, שהם הה' חסדים שביסוד, יוצאת, היא כלולה מכל הכ"ב אותיות, הנרשמות שם ביסוד. וכן עד"ז, כאשר נצטיירו האיברים של הנקבה, ע"י הכ"ב אותיות האירו אותם הכ"ב אותיות, ויצאה כללות הארתם, הנקראת חותם שלהם, ונחתמו ביסוד שבה, ושם נשאר הרושם שלהם קבוע. ועי"כ יש כח ביסוד הנקבה לצייר את הטפה ההיא ברמ"ח איברים, בכח כ"ב אותיות אשר שם.
והנה כ"ז אותיות יש בא"ב, ואמנם מן הכ"ב אותיות, נעשה בחי' הדלתות והצירים שברחם הנקרא יסוד, שהוא הכלי הנק' חותם הפנימי. והה' אותיות מנצפ"ך, הם האורות שבתוך הכלי הזה, והם ה' גבורות אשר שם כנודע, והם הנק' מ"ן שביסוד של הנקבה... ונבאר עתה, איך מן הכ"ב אותיות נעשים דלתות וצירים בכלי היסוד שבה. דע, כי מן הכ"ב אותיות, אינה נעשית רק דלת אחת וציר אחד ביסוד שבה. וזה הוא בזמן היותה נקראת נער חסר ה', שהוא כשבאים לה מוחין דגדלות. ואחר שננסרה, שנק' נערה בה"א, נעשית בה הדלת הב' והציר הב'. ונבאר עתה הדלת והציר האחד שבזמן היותה נער. הנה אות ד', ציורה שני ווי"ן, ויו"ד באמצעם... כי היו"ד היא העוקץ שיש באחור הדלת, המחבר ב' הווין ביחד. והנה הדלת שברחם הנקבה היא צורת הדלת עצמה, שהיא בחי' ב' הווי"ן כנזכר. וציר שהדלת סובבת עליו, היא היו"ד שבאמצע ב' הווי"ן, וב' הווי"ן שהם הדלת, סובבים סביב היו"ד שבאמצעם, שהיא הציר שלהם. והנה הדלת עם הציר, שהם הב' ווין ואות י', הם בגימטריא כ"ב. הרי, כי מן כ"ב אותיות נעשו הדלת והציר הא'.
ונבאר ענין הציר מה עניינו. הנה ציר בגימטריא ש'. והם בחי' ג' קוים, שהם ג' ווין שבציור אות ש'... וזהו ג"כ סוד פסוק "והיה שדי בצריך" - אל תקרי בצריך, אלא בציריך. פירוש, כי היסוד נקרא שד"י כנודע, ונעשה ע"י הצירים אשר בו, ועל שמם נקרא היסוד שד"י. כי אות ש' שבו הוא בגימטריא צי"ר. וב' אותיות האחרות שהם י"ד מן שד"י, רומז כי מן הידים העליונים שהם חסד גבורה תפארת, הנקראים יד הגדולה, יד החזקה, יד רמה באמצעיתא, מהם נעשה היסוד, הנק' שד"י, שהוא אותיות, ש' י"ד, ששלשה הידים העליונים החתימו ג' קויהם ביסוד, בבחי' ג' הקוים של אות ש...
גם זהו סוד "שמרני מידי פח יקשו לי". כי טיפת מ"ד הוא מ"ב אותיות של ההוי"ה, בפשוט, ומלוי, ומלוי המלוי. וטיפת מ"ן היא כפולה, בסוד אין טפה יורדת מלמעלה שאין טיפיים עולות כנגדה. והיא ב' פעמים מ"ב, שהם בגימטריא פ"ד. ואלו הם המ"ן. ואמנם הכלי שלהם היא דלת הנעשה מן הכ"ב אותיות כנ"ל. והנה ד' ופ"ד הם פ"ח, והנה אלו הפ"ח נמשכו שם ע"י הידים העליונים חג"ת, שהמשיכו את המ"ן ההם למטה ביסוד כנזכר. והנה כשהקליפות נאחזות בהם, נקראים "ידי פח". וזהו מה שאמר, "שמרני מידי פח". והרי נתבאר ענין דלת אחד וציר אחד.
ונבאר, איך הם ב' דלתות וב' צירים. כי הנה בהכרח הוא שהם כפולים כנזכר כדי שיהיה כלי אחד שלם, לפי שכשתחבר שני הדלתות וציריהם יחד, כזה, ם, יהיו צורת ם סתומה, והיא כלי אחד סתום מד' רוחותיו, ובתוכו האורות הנקראים מ"ן, שהם מנצפ"ך, ה' גבורות, אשר מאלו המ"ן, מצטייר העובר שבתוך הכלי. וכל זמן שהעובר בתוכו, אז הכלי סתום, בסוד אות מ' סתומה של פסוק "למרבה המשרה". והם סוד מ' יום של יצירת הולד, לפי שהמ"ן הם הה' אותיות מנצפ"ך, וכשמצטייר אח"כ העובר, אז מצטייר ע"י כל הכ"ב אתוון של הכלי, שהם הדלתות הנעשים בצורת מ' סתומה. ולכן אין נגמר ציור הולד עד אחר מ' יום, והבן זה. ואז נקראת "גן נעול מעין חתום", כי מעיין אלו הם המ"ן, הם חתומים תוך ם סתומה הנזכר. ואמנם כשמגיע לידת הולד, אז מתפרקת הם' זו לב' דלתות נפרדות, ונפתחות, והולד יוצא משם ונולד.

(רבי חיים ויטאל, שער ההקדמות, דף פג ע"ב)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

היסוד דאימא מתפשט עד החזה דזעיר כנודע, אשר מבחי' ב' צירים וב' דלתות שביסוד שלה, נתהוו כנגדם ב' דדים בחזה דזעיר אנפין... והנה מקום היסוד דלאה, הוא ג"כ באחור זעיר כנגד הדדים דז"א שבחזה שבו.

(רבי חיים ויטאל, שער הפסוקים, פרשת ויצא)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

["בני נכר יבולו"] - פירוש, שבעת ההזרעה, אותם מיין דוכרין יפלו לארץ, בסוד פולטת שכבת זרע, ולא יכנסו ברחמה, שהוא הכלי הנזכר. ואם יש איזה טיפות מהם נכנסו תוך הכלי שלה, "יחרגו ממסגרותם" - ר"ל, ינתצו ויהרסו ממסגרת רחם כלי האשה, ויצאו לחוץ. כנודע, כי יש לרחם צירים ודלתות ומסגרות ומפתחות. וזה שאמר "ממסגרותם" פירוש ממסגרות ם. כי הרחם שלה הוא כדמיון ם סתומה, כנודע, ויש לה ב' מסגרות, וזהו "ממסגרותם", שיחרגו וינתצו מאותם מסגרות, שיש אל ם' סתומה שבה, שהוא רחם האשה, אעפ"י שכבר נכנסו שם, לא יבנו עוד, ויהרס בניינם משם.

(רבי חיים ויטאל, שער הפסוקים, תהילים יח, מו)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

צירים ודלתות שביסוד דנוקבא הם בחוץ, ועד שם הוא בחינת נחש דאתי על חוה. אך לא בפנים גו היסוד הפנימי. ונלע"ד שכל זה הוא בסוד כלים החיצונים ששם נחש דאלהים דקטנות, ובו נאחזין הקליפות, וכנגדו ביסוד שבה הם הצירים החיצונים, ובפנים מול החדר הוא מייין נוקבין.

(רבי חיים ויטאל, עץ חיים, שער לד פרק ב מ"ב, אות יז)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

הבינה נתפשט היסוד שלה עד שליש הת"ת של ז"א. כי ג' פירקין דנצח שלה נתפשטו בחח"ן של ז"א. וג' פירקין דהוד שלה, נתפשטו בבג"ה דז"א. אך היסוד שלה לא נתפשט רק עד החזה דז"א, כי מציאות יסוד שלה אין לו עיקר, כי הוא סוד אוירא, ואינו כיסוד של הזכר. ונודע כי שם שד"י הוא לעולם ביסוד. והנה מזה היסוד דבינה, יש בו ב' צירים וב' דלתות ברחם שלה, וצי"ר בגימטריא ש', ועם הד' הרי ש"ד. וכן נמצא, כי ב' צירים וב' דלתות, בגימטריא ש"ד ש"ד. והם סוד שני שדים של ז"א, בחזה שלו, ובבחינה זו, שליש העליון של ת"ת דז"א, נקרא שד"י. ואמנם זהו "והיה שד"י בצריך", אל תקרי בצריך אלא בציריך.

(רבי חיים ויטאל, ספר הליקוטים, איוב פרק כב)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

אברהם גימטריא ח' פעמים "אל". אך כאן כנגדו ח' פעמים "אלה", בתוספת ה'. וזהו "שמנה אל"ה ילדה", כי סוד "אלה" הוא בקליפה כמבואר. גם הענין כי ח' אלה גימ' רפ"ח, שהם שרשי כל הדינים. גם דע כי סוד ח' ההי"ן אלו שנתוספו בכאן הם גימ' מ', והם ב' צירים וב' דלתות של מלכה שהוא צורת מ' סתומה, וכנגד ח' ההין אלו היו לה ח' בנים. אמנם ראומה לא נחשב רק כללות הענין שהם ב' צירים וב' דלתות הם ד' מציאות, וכנגדן הולידה ד' בנים.

(רבי חיים ויטאל, לקוטי תורה, פרשת וירא)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

אמרו בגמרא שיש דלתות ברחם האשה כמ"ש "כי לא סגר דלתי בטני" ויש צירים לאשה כמ"ש "כי נהפכו עליה ציריה". והענין, כי כמו שבחומת העיר יש דלתות וצירים, כן בחומת המלכות הנקרא חותם יש שם צירין ודלתות... והענין, כי האדם מזריע טפת לובן בנוקבא, והנוקבא מקבלת בבית רחם שלה, ושם נעשית צורת הולד. ואמנם מנין יש כח באשה לקבל אותה טיפה ברחם שלה, ושתתעכבת שם ולא תפול ותצא לחוץ, והיאך תוכל לצייר שם הוולד? אך הענין הוא, כי הלא כל האברים כולם השאור שבעיסתן הם כ"ב אתוון, שהם סוד האבנים שמהם נבנית הבית. וכבר ידעת שיש בתורה כ"ז אותיות, שהם כ"ב אותיות וחמשה כפולות. ואמנם כשנצטיירה המלכות ונתן בה הכ"ב אותיות, הנה האירו ונחתמו הכ"ב אותיות ביסוד שלה ושם נשאר רשומן. ועל דרך זה כ"ב אתוון דדכורא נרשמים ביסוד שלו, כמו שכתוב "וישכב במקום ההוא" - וי"ש כ"ב אותיות, כנזכר בזוהר. ומשם הטפה יוצאה כלולה מכ"ב אתוון. גם ביסוד דנוקבא נרשמין כ"ב אתוון דידה, וע"כ יש כח ביסוד שלה לקבל שם הטפה ולציירה שם. ואמנם מן הכ"ב אתוון נעשין דלתות שבאשה של בית הרחם, והוא כי צורת ד' צורתה י' וב' ווי"ן כזה, כי הי' הוא באמצע הב' ווי"ן ומחברם, ואות י' הוא עוקץ שאחורי הד'. ואמנם הדלתות שברחם האשה הוא סוד זאת הדלת שבארנו, ואות י' שבין ס' ווי"ן הוא סוד ציר הדל"ת שכל הדל"ת סובבת עליו, כי אין קיום לב' ווי"ן אלא באות י' שהוא הציר שעליו סובבין ב' ווי"ן. וצי"ר גימטריא ש', שהוא ג' קוין שיש באותו ש', כי ברחם הנוקבא נרשמו כל הג' קוין שהם חסד גבורה תפארת כנודע. וזה נמשך אליה מהאבות עליונים שהם חג"ת, צורת ש'... וזהו "והיה שדי בצריך" - אל תקרא בצריך אלא בצירך, כי היסוד נקרא שדי שהוא שד"י, ונעשה ע"י הצירים שב, ועל שמו נקרא שד"י, כי ציר נקרא ש' דשדי, וד"י אותיות י"ד, פירוש מן הידים עליונים, שהם יד חזקה, יד הגדולה, יד הרמה, שהם חג"ת, מהם נעשה שם שדי שהוא ש' י"ד...
וסוד הענין הוא, שאלו כ"ב אתוון הנ"ל הם נעשין 277דל"ת וציר אחד. והנה אלו האתוון הם כפולין, כמ"ש בע"ה, ולכן יש ב' צירים וב' דלתות. וכשתחברם יחד, יהיו צורתם ם' סתומה כזה, ם' של "לםרבה המשרה". ואלו הם סוד מ' יום של יצירת הולד. וכאשר נקודת היסוד שלה היא סתומה, והולד הוא בתוכה, אז הוא צורת מ' סתומה, וכשיולדת, נפתח רחמה, ואותן הב' דלתות שהיו דבוקות זו בזו ונעשו צורת ם' סתומה, נפתחין, ואז הולד יוצא משם. ובהיותה ם' סתומה אז נקרא "גן נעול מעיין חתום", והמיין נוקבין של המעיין חתומים שם וסתומים. הרי בארנו סוד דלתות שברחם, שהם סוד הכלי המקבל בתוכו את הולד, ובתוך כלי זה נתונין המיין נוקבין, כי המ"נ אינו הכלי עצמו אבל הם סוד ה' אותיות מנצפ"ך הכפולות. באופן כי הכ"ב אותיות הם דלתות, וה' אותיות מנצפ"ך הם המ"נ. ולכן יש הפרש בין כ"ב אותיות לאלו ה' מנצפ"ך הכפולים. וכאשר מעלה מ"נ הם אלו ה' דמנצפ"ך, ואח"כ בציור הולד נצטייר ע"י כל הכ"ב אתוון, לכן אין ציור הולד עד מ' יום כנגד מ' סתומה הנ"ל...
ועתה נבאר איך הם ב' דלתות. והענין, כי מתחלה נמשכו המוחין בה, ונתנו בה הה"ג וכ"ז ע"י ז"א כי היו עוברים מאחורי ז"א ולחוץ אליה, ואז נרשמו ביסוד שלה דל"ת א' וציר א' והמ"נ שהם המנצפ"ך, כי כל אלו, הדל"ת והציר והמ"ן, הם סוד הכ"ב אתוון וה' של מנצפ"ך שקבלה המלכות ע"י ז"א. עוד יש לה בחי' אחרת, והיא כשננסרה המלכות מאחורי ז"א... בעת הנסירה לוקחת המוחין פעם ב' בהארה יותר גדולה מבתחלה עד אין קץ, כי מתחלה היה תמצית האור ע"י מחיצות, ועתה לוקחת המוחין עצמן ואז נגמרת לתקן וחוזרת לקחת פ"ב אותן כ"ז אותיות התורה. ואז יש לה ב' דלתות וב' צירין וב' מנצפ"ך. וענין ב' צירין ושתי דלתות כבר בארנו למעלה שהם צורות ם' סתומה. אבל ענין ב' מנצפ"ך הם סוד י' דמים שבאשה, ה' טמאים וה' טהורים. ואלו המנצפ"ך שלוקחת עתה ע"י אמא הבינה הם ה' טהורים שהם הגבורות ממותקות, אבל אותן שלקחה מתחלה ע"י ז"א הם דינין גמורים.

(רבי חיים ויטאל, עץ חיים, שער לה, פרק ג)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

אמרו רז"ל כי יש דלתות ברחם, שנאמר "כי לא סגר דלתי בטני". גם כן יש צירים באשה, שנאמר "כי נהפכו עליה ציריה". והענין, שיש בחומת העיר צירים ודלתות, וכן בחומת המלכות. והענין, כי האיש מזריע לובן, והאשה מקבלת אותו ברחמה, ושם נעשה צורת ולד, ואמנם ענין הכח שיש באשה לקבלו לאותה הטיפה, ולהתעכב שם כדי שלא תפול, וגם האיך יכולה לצייר הולד? אך הענין, כי כל האברים כולם, השאור שבעיסתם הם הכ"ב אותיות, שהם סוד האבנים הבונים הבנין. והאותיות הם כ"ז - כ"ב וה' כפולות. והנה כשנצטיירה המלכות, וניתנו כ"ב אותיות ביסוד שלה, ושם נשאר רישומם. וכן עד"ז ביסוד שלו, נשארו כ"ב אתוון דדכורא נחתמין בו... ומן היסוד יוצא טיפה כלולה מכ"ב אתוון. גם ביסוד שלה יש הרושם של כ"ב אתוון, לקבל הטיפה ולציירה. ואמנם מן הכ"ב אתוון, נעשה לה דלתות, שהוא בית הרחם שלה. והענין, כי צורת דלת שבאשה, היא ציורא כזה, ד. כי היו"ד היא באמצע השני ווי"ן, ומחברם, וחשבונם כ"ב, והיו"ד היא הציר שהדלת סובב עליה, שהם הב' ווי"ן. ואמנם צי"ר עולה בגימטריא ש', שהם ג' קוים, ש, כי ברחם נרשמים ג' קוים, שהם סוד חג"ת, שהם סוד האבות...
וזה סוד "והיה שדי בצריך", אל תקרי צריך אלא ציריך, כי הציר הוא ש' של שד"י, וד"י של שד"י הם כי הידים העליונים, שהם יד הגדולה ויד חזקה ויד רמה, שהם חג"ת, ומהם נעשה שד"י... והנה דע, כי זה נעשה כלי לה לקבל הוולד. אבל המ"ן שלה הם סוד מנצפ"ך, והם סוד ה' גבורות שיורדות ביסוד ונרשמות שם. וכל אלו ה' גבורות וכ"ב אותיות, מקבלת היא מן ז"א מאחור, והם סוד הצירים והדלתות, הם כ"ב אותיות וה' אותיות מנצפ"ך בסוד מ"ן קיבלם מז"א. ג"כ מקבלת היא מצד בינה דלת וציר, כי כשמסתלקים מז"א ומאירים במלכות מצד אחור, אז מקבלת הארה יותר מעולה, ומקבלת מן בינה הנקרא חמות, כ"ב אתוון וה' אותיות מנצפ"ך סוד מ"ן, ונעשה לה ג"כ ציר ודלת מצד הבינה. הרי שני צירים ושני דלתות יש לה, וכשתחברם יחד נעשים ם סתומה. וזה סוד "לםרבה המשרה".

(רבי חיים ויטאל, ספר הליקוטים, דברים פרק כא)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

ו' דיסוד גנוז ברחם דידה, כי היא צורת ד', בסוד מה שאמרו ז"ל כשם שיש צירים ודלתות לאשה כמש"ה "כי לא סגר דלתי בטני" ונאמר "כי נהפכו עליה ציריה". וסוד הצירים היא צורת י' שבאחורי הד', וכשהדלת נשבר ציר שלה, נעשת ר' בסוד אל אחר... ואמנם לכן ד' דאחד רבתי, להיות בה עובי ב' דלתין. הרי כזה מצאנו היות בה ב' דלתות וב' צירים. ובהתחבר ב' דלתות אלו יהיו צורת מ"ם סתומה, כזה ם, ואז נעשית סוד (ד"ש ע"ג) י"ם, כי תחי' בהיותה דלת לא נכנס בה היסוד רק צורת ו', ומתחברות שערים ו' עם ד' ונעשת ה'.

(רבי חיים ויטאל, שער מאמרי רז"ל, מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו, דף ט ע"ד)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

ראה נא - בגבורה שבה, ור"ת רנ"ב. שהם רמ"ח אברים שבה, ועוד ד' איברים יתירים מן רמ"ח שבזכר, והם ב' צירים וב' דלתות שברחם הנוקבא, וכולם מצד הגבורות כנודע, הרי הם רנ"ב איברים, וכנ"ל.

(רבי חיים ויטאל, פרי עץ חיים, שער העמידה, פרק יט)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

יחוד א' להר"י ארזין, אחור של אדנ"י קכ"ו ועם ב' צירים וב' דלתות הם ק"ל, אשר אלו הם המחיצות המונעת אור העליון, וכל ציר ודלת נעשה ש"ד (פירוש - ציר גימט' ש', וד', הרי ש"ד), ועם ב' צירין [ודלתות] הרי ב' ש"דים, שבהמשך הדעת בהם, נתרבה האור ונתגדל, עד שפותח אלו הדלתות עד למטה, עד שנעשה מן קכ"ו ק"ל ג"כ, וב' צירים וב' דלתות הם תר"ח, וזהו נעשה [מן] ע"ב ק"ל ע"ב קד"ם ועם ב"ן הוא ע"ת, ועם ד' אותיות הוי"ה הוא דע"ת וקמ"ג הרי תרי"ח, קס"א קנ"א וב' השמות הם שד"י, וזהו ראשי תיבות [שה"ש א'] 'בין שדי ילין' גימט' שי"ב, והב' שמות, גימט' שד"י.

(שער היחודים, פרק יח)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

י' בתחלתה היא נקודה אחת כדאמרן, וכשהיא מתגלית בזעיר, יוצאת בחזה מאחוריו, והיסוד של אמא משתלם בזעיר, בחזה שלו, ונמצא שיצאה מלכות במקום מלכות של אמא, שהיא הדלי"ת, ולזה נקרא ד'. ומשתלמת בנה"י, ואז יש לה למ"ד, שמתפשטת באלו השלשה, כל אחד כלול מעשר והם למ"ד של מילוי דלת, והתי"ו של מילוי דל"ת הוא מה שאחזה מהת"ת שני שלישים, ואז היא דל"ת מליאה. ואז ראויה לביאה, שיש לה שלש שנים, שהיא מתפשטת בנה"י, וספירה גימטריא שנה, וג' ספירות הם שלש שנים, ויום אחד כנגד מה שלוקחת מהת"ת, ואז היא דל"ת, שהיא לשון שער, לפי שסותמת פתח הת"ת שממנו יוצאה. ולזה אנו אומרים 'אדני שפתי תפתח', שתפתח אותו השער שהיא סוגרת אותו. ואז יש לה ב' דלתות, ה ד' שמתפשטת בהם, וה ד' של אמא, ואלו הם ב' צירים בסוד השני יודין, שתחלת כל דל"ת היא יו"ד, כאשר כתבתי, וגם ב' דלתו"ת, וכשמתדבקים שני דלתו"ת יחד, נעשו מ"ם סתומה כזה. היא המ"ם של לםרבה המשרה, וזהו החותם שלה, ולהיות שהיא כדמות דלת ושער הסותמת הפתח.

(ר' נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך, שער יד, פרק צה = רבי יוסף שלמה דילמדיגו, דרוש אדם קדמון)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

חכמי ישראל היו בקיאים בכל מה שיצטרך מהחכמות להבנת התורה והתלמוד כי גם בע' לשון ובחכמת הכישוף היו בקיאים, אכן לא היו מוציאים ימיהם בהם כלל כי אם בעתות הבטלה היו מקבלים אמיתת הדברים מהחכמים אשר קבלו מהנביאים אשר הם קבלו מבורא העולם, לא שחקרו בהם החקירה העצומה אשר כלו ימיהם בה חכמי האומות... והיו מתפארים בהם לפני המלכים אשר תכלית תפארתם אלו החכמות כדי שלא יחסרו חכמי התורה דבר... ואע"פ שהתלמוד מלא מזה אזכיר קצת דבריהם... ובמסכת בכורות פרק מומין אלו, ההוא דר' ישמעאל ששאלו לו תלמידיו כמה אברים יש באדם, ואמר להם רמ"ח, בדקו ומצאו רנ"ב א"ל שמא באשה בדקתם שיש שני צירים ושני דלתות. ועמדו על אמיתת המינים לכמה הם יולדים וכנגדם באילן לכמה מוציאים פירות [לעיל ח ע"א], דברים אמתיים אשר לא השיגה עין חכמי החקירה, וכ"ז בקבלה פה אל פה בלי יגיעה ועמל כלל... לכמה הנחש מוליד... לשבע שנים... מן התורה: "ארור אתה מכל הבהמה" וכו', אם מבהמה נתקלל וכו'.

(רבי יוסף יעבץ, אור החיים, פרק ג [ובקיצור שם, פרק טו])

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

[צירים] - איתא ב[ספר] "דרושים" [כי] ביסוד הנוק' יש ב' צירים, והם בדרשות על שם שד"י. צי"ר עולה שד"י, ר"ל צי"ר עולה ש', ו"די" הוא היד העליונה שחופרת הבאר. ולכן אם תמלא "ציר" כזה, צד"י יו"ד רי"ש, תמצא כי אותיות אחרונות של המלוי הם אותיות "שדי", ואותיות אמצעיות הן אותיות "יוד", וסופן הוא ["שדי"]. כי הלא הציר הוא ממש סוד היוד, ואות הדלת כזה, כי על הציר היא סובבת הדלת כנז' ב"דרושים".
והבט כי שם שד"י הנרמז בכאן הוא בצרוף יד"ש, כי בכאן הוא סוד הדישה ביסוד עליון, כדי לנקות האוכל מסיגי הקליפות. כי כל זיווג סודו לביסום הגבורות כמו שנרמז בזוהר ריש פ' ויחי. ועל זה נאמר "והשיג לכם דיש את בציר", ירצה [לומר] שהשיג כח הזווג עד ב' הצירים, והיינו ב' ציר, "ובציר ישיג את זרע", הן הה' גבורות שניתנות אח"ך בה שהם הזרע הגמור, ו"זרע" עם ג' אותיות עולה פ"ר.
והענין להורות שתהיה השכינה מתוקנת בכל הליכותיו. כי בהתחלתה ניתנים לה כ"ב אותיות לעשותה כלי, והם הם הצירים ודלתות. כי הדלת המצויירת לעיל הם ב' ווי"ן וי', הרי [גימ'] כ"ב, מא' ועד ת'. והיינו "א'ת בציר". ואח"ך ניתנה לה טיפת הזרע, שגם היא כלולה מכ"ב אותיות, והיינו "את זרע". ואולי שבמלת "זרע" חסרים ג' מסך פ"ר, לרמוז לכללות ג' גבורות הממותקות.
ואולי שגם לטעם זה הזרע משתהה ג' ימים בבטן, ולכן כתיב "ואכלתם לחמכם לשובע". כי ידוע כי "לחם" סודו ג' הויו"ת הממותקות, סוד ה"מלח". ולכן גם הזווג נקרא בלשון זה כמד"א "כי אם הלחם אשר הוא אוכל". ואז "וישבתם לבטח בארצכם". כי כיון שיש ב' הצירים והדלתות, אז אמר "ויסך בדלתים י"ם" [איוב לח, ח], ראשי תיבות: יסוד מלכות. "שדי" ב' החותמות.
ועוד יש רמז אחר בפסוק זה. כי הלא עיקר הדלתות הם הב' ווי"ן של הד' המצויירת לעיל. והנה וי"ו בעצמו עולה כ"ב, שהם האותיות הבונות החומר, כי כן נקראים "אבנים" כד"א "וראיתן על האבנים". כי הציר הוא היו"ד. והנה אם תכה [=תכפיל] הוי"ו בחברתה, וי"ו פעם וי"ו עולה פד"ת, וכן עולה "דלתים", דהם רמז לב' הווי"ן שעושין הדלתות. ולכן תמצא במלת "לחם" הנ"ל שמילואו "למד חית מם" עולה פד"ת ועוד יו"ד, שהוא סוד הציר. כי להיותו יתר, אין לו חבר להתרבות בו. ואם תחבר פד"ת לי', ועם ב' הכוללים, הרי "מלכות" שלם. ונודע כי ב' החותמות הם נקראים "ציון" ו"ירושלים", הם סוד יסוד ומלכות של הנוק'. ולכן תמצא כי במלת "ציר" יש ב' תיבות מראש כל א'. "צי" מציון, "יר" מירושלים.

(רבי משה זכות, אם לבינה, אות צדי)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

קיב. [ש"ך גימ' נער]. ידוע שיש ב' חותמות במלכות נוקביה דז"א, והם יסודה ומלכותה. "ציון" הוא יסודה, ו"ירושלים" הוא מלכות. ובהם סוד ב' צירים וב' דלתות, שניהם יש לנקבה, רנ"ב אברים. וכן עולה "ציון" מלא, צד"י יו"ד וי"ו נו"ן. והנה "ציון" מלשון "סימן", כי כן הוא חותם דוקא. והוא ציר א' ודלת א' באים לה מז"א, וציר א' ודלת א' יבאו לה מאי' בעת הנסירה. ולכן אמר "שבחי ירושלים את ה"' שהוא ז"א, "הללי אלהיך ציון", לאי' שהוא החותם הב'.
והנה דע כי בהיות לה החותם הראשון לבד היא נקראת "נער" שהוא [בגימ'] ש"ך, בלי מיתוק. אך בבוא לה גם החותם מאי' בכח הנסירה, אז היא "נערה" [גימ'] שכ"ה דינים המתמתקים בה' פעמים א' דאדנ"י. שה' פעמים אדנ"י הם שכ"ה, ו"נסירה" עולה שכ"ה. ולכן תמצא כי מלת "שבחי" עולה ש"ך, (ומלות) [והמלים] ר"ת 'שבחי 'ירושלים 'את 'יהו"ה הוא ש'ך, וא' שהוא הממתקן (וממתיק). וס"ת שבחי' ירושלים' את' יהו"ה' עולה תנ"ה בכיוון, דהיינו החותם. ור"ת 'הללי 'אלהיך 'ציון [הוא] צ"ו, שהוא [גימ'] "אל אדני" שבמ', והוא מלוי ציון הנ"ל, שהוא רנ"ב [אברים] בב' צירים וב' דלתות. והיינו שמושך ואומר "כי חזק בריחי שעריך", ה"בריחים" הם הדלתות, ו"שעריך" רומז לב' מנצפ"ך, א' מז"א וא' מאי' העולים תק"ס, ועם י' הכוללים הרי תק"ע כמנין ["שער" מן] "שעריך". ובזה "ברך בניך" שהם המ"ן שלה, שהוא שם של [יהו"ה במלוי] ב"ן כנודע. ואם תתבונן ב"ספר הכונות" תמצא כי מזמור זה הוא בסוד היסוד, ולכן מתחיל "כי טוב זמרה".

(רבי משה זכות, אם לבינה, אות שין)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

[ח] אלה הוא בקלי'. והנה ח' פעמים "אלה" גימ' רפ"ח. וזה שכתוב "שמונה אלה ילדה מלכה" וכו', בסוד "אלה" הוא בקלי' כמבואר אצלנו. גם הענין כי שמונה פעמים "אלה" גימטריא רפ"ח כי כל שורשה דינים. גם דע שסוד ח' ההי"ן גי' מ', והם ב' צירים וב' דלתות של מלכות שהוא צורת ם סתומה. וכנגד ח' ההי"ן אלו היו לה ד"ו פרצופין. אלה נקרא "לאה", אותיותיהם שוות.

(רבי משה זכות, ערכי הכינויים, אות א)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

בעת התפשטות מוחין דגדלות בנה"י דבינה מסתיימת בחזה דזעיר, ושם מתגלה היסוד שלה. ובזה היסוד של הבינה יש בה ב' צירים וב' דלתות כנודע. והנה ציר גימטריא ש', ועם הד' הרי ש"ד. נמצא שב' צירים וב' דלתות הם גימטריא ש"ד ש"ד, והם סוד ב' בקמ"י דז"א בחזה. ובבחינה זו נקרא שליש עליון דת"ת דז"א שד"י. וזה שכתוב "והיה שדי בצריך" - אל תקרי "בצריך" אלא "בצידך", שהם בשני צדדי הגוף בסוד שני בקמ"י... נודע מ"ש הרב זלה"ה בשער ששה פרק ח, וז"ל: הנה נודע כי בעת החיבור... מצטיירת אותה הטיפה בהמשך זמן העיבור, ואחר כך נפתחין הדלתות והולד נולד יוצא לחוץ. והנה צריך שיהיה באשה בחי' דלתות, כמו שאמרו רז"ל "כשם שיש דלתות וכו' כך יש דלתות באשה שנאמר כי לא סגר דלתי בטני וגו' וכשם וכו' כך יש צירים באשה שנאמר כי נהפכו עליה ציריה". והטעם של הדלתות האלו הוא כדי לסוגרם ולעכב הוולד שם בפנים שלא יצא לחוץ עד שיגמור להצטייר לגמרי. וגם צריך שיהיה בה כח המצייר את צורת הוולד....
בדכורא יש כ"ב אתוון... וכאשר הטיפה היוצאת משם, יוצאת כלולה מן כ"ב אתוון של יסוד דדכורא. וכן הכ"ב אתוון שבנוקבא נרשמין ונסתמין היסוד שלה וכאשר צנמו"ה של צעל"ג (הטיפה של הזכר) נכנסת שם היא מתעכבת שם ומצטיירת בכח אלו הכ"ב אתוון. והנה מאלו הכ"ב אתוון שביסוד דנוקבא נעשית דל"ת א' וציר א', והוא אות ד' אחד אשר יש בה אותו העוקץ כמין יו"ד באחורי הד"לת בשתי הקוים, והווי"ן שלה כדמיון ציר הדלת כזה י', והיו"ד שבין השני הווי"ן היא הצי"ר, ושני הווי"ן הם הדל"ת, וחיבור הכל נק' דל"ת א' שהוא בגי' כ"ב, שהם יו"ד א' וב' ווי"ן כנז'. הרי שהכ"ב אתוון שביסוד שלה נצטייר בבחינת דל"ת א' וציר א' שלה שהוא היו"ד שבאמצע ב' וו"ין, שעל היו"ד הזו הדומה לציר שעליה סובבים ב' ווי"ן שהם בחינת הדל"ת.
ואמנם נבאר טעם למה נקרא ציר. והענין כי צי"ר גימטריא ש' של שד"י, שהוא היסוד של הנוקבא הנקרא שד"י, ושי"ן זו יש לה ג' קווים ג' ווי"ן שהם בחינת חג"ת הנרשמה ביסוד, ונמשכו אליה שם מן האבות העליונים חג"ת שהם ג' ווי"ן... וזה שאמר הכתוב "והיה שדי בצריך", כי שם דשד"י נעשה מן הצירים שביסוד שהם גימטריא ש' של שד"י, וזהו השי"ן שהיא הצי"ר נמשך מן אותיות "יד" העליונים, שהם חג"ת יד הגדולה, יד החזקה, יד רמה. וזהו ש"די ש' ד"י.

(רבי נתן שפירא, מצת שימורים, שער המזוזה)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

נחלק הדין לשלושה בחינות. א', טביעה במי הים. והב', שנעשה הים טיט לגמול להם כמדתם ששעבדו את ישראל בחמר וכו'. והג', שהוקשה הים כאבן והמים זורקים אותם על האבנים כמאמר חז"ל (ילקוט שמעוני רמז רמו)... והטביעה בטי"ט רומז על שני פעמים מילוי מ"ה שבזעיר אנפין כמו שהוא בכוונות (הטיבול בחרוסת), כי היו"ד מצטרפת לכאן ולכאן... ועל זה רומז הכתוב (חבקוק ג, טו) "דרכת בים סוסיך חמר מים רבים" (כמאמר חז"ל (תנחומא בשלח יג), שמזה נלמוד טביעתם בטיט)... ועל כן אמר "חמר" ולא טיט, לרמז על רמ"ח אברים שבאיש מה שאין כן באשה שנמצאו לה רנ"ב, כמאמר חז"ל.

(רבי חיים טירר מטשרנוביץ, באר מים חיים, שמות פרשת בשלח, טו, א)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

וכ"ז נמצא ג"כ במאורות העליונים, שבעת התיקון הגמור, שהתחתונים מסודרים בכל תיקוניהם ומעוררים שורש שלהם שהוא הנוקבא, שהיא מקושטת בהארת המדרגות שנעשה ע"י מעשה התחתונים, מה שהעירו מקורות העליונים של או"א בסוד הבא לטהר מסייעים אותו, כמ"ש, יצרו של אדם מתגבר עליו כו' ולולי הקב"ה עוזרו כו' [סוכה נב ע"ב], והעזר הוא כשמאיר ממקור עליון שאין שם שליטה לסט"א, והם סוד או"א שלא ע"י הדרגה. ולכן נמשכים אליה אלו המאורות שלא באמצעות ז"א ועל ידם נתקנת, והוא שמקבלה עתה הארות חדשות יותר גדולים וסוד הארת כ"ב אותיות וגם מנצפ"ך חדש כמשי"ת עוד. ואז יש לה ב' שמות של שד"י, והוא גמר סימני נערות שלה בסוד "שדי"ם נכונו ושערך צמח" וגו' [יחזקאל טז, ז]. ושם הזה ידוע שהוא ביסוד, והם ברחם שלה שנבנה ע"י ב' צירים וב' דלתות הנ"ל שנעשה מ"ם סתומה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, פתחי שערים, נתיב פרצוף נוקבא דז"א, פתח יח)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

סוד הרחם דנוקבא ששם מצטייר הולד ע"י ב' צירים וב' דלתות בסוד ם' סתומה. הענין כמ"ש רז"ל מאי דכתיב "לםרבה המשרה" וגו' למה נסתמה מ"ם כו', ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח כו' בשביל שלא אמר שירה כו' הה"ד "מכנף הארץ זמירות שמענו" וגו'. וכל זה סודות נוראים ובזה תלוי כל ענין הגלות וסוד משיח בן דוד. והענין, כי כל זמן שעדיין לא נגמר התיקון בישראל שיהיו מוכנים לקבל השפע בהרחבה גדולה כראוי אז הוא זמן הגלות, וכל הצרות ושעבודים שעוברים עליהם הכל הוא לטובתם, וע"י מצות ומעשים טובים שהם עושים בגלות הם עושים התיקונים למשיח והם המדרגות והאורות שהולכים ונתקנים בהרחבה גדולה למעלה בשמים, אבל הדינים סובבים אותם האורות בכדי שלא יתגלו לישראל קודם הזמן, שעדיין לא נשלם התיקון ולא יהיה קיום נצחי לגילוי הטוב והשפע שעדיין הרע יש לו כח, ויש עדיין שליטה לסט"א לתבוע דין כ"ז שלא נתמלא סאתם, ואין ישראל ראוים לכל הטוב שעדיין לא קבלו אופיא על עונותיהם, וצריך לזה שיהוי זמן גדול כפי ששיערה המחשבה העליונה כמה משך זמן הגלות.

(רבי יצחק אייזיק חבר, פתחי שערים, נתיב פרצוף נוקבא דז"א, פתח כב)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

וסוד האיילה הוא הנוקבא כשהיא בתוקף הגבורות סוד אי"ל דיצחק, והוא דכו' והיא נוק' נק' אילת, ובגלותא היא מעוברת מנשמת משיח שהוא גנוז במקומו בהיכל קן צפור, וסביל מרעין כמו שיתבאר, והם צער עיבור, "הרבה ארבה עצבונך" וכו', ואם יש זמן עת רצון שהי' ראוי לבוא בבחי' אחישנה, רק שעונות הדור גורמים, אז הוא בסוד בר נפלי כמ"ש בסמוך בס"ד. וכל זמן העיבור אסתים רחמה בסוד ב' צירים וב' דלתות שבאשה שהוא ברזא דמ"ם סתומא כידוע, והם ג"כ בסוד ב' משיחין בב' שערי' דילה, שערי צדק כידוע. וביאתם לעולם הוא פתיחת רחמה לשני דלתין כזה [] כידוע, ונפתח באלכסון בעקמומיתא דחויא דנשיך לה, וע' קלין דיהיבית הם בסוד צירי לידה שהם מגיעים עד הגבורה, ששם שבעים סנהדרין ושם מפתח של חיה, ותרין משיחין הם תרין ירכין דילה שערי צדק וכמ"ש כ"ז רבינו הגדול בפי' להיכלות באריכות, ואז הדין יהי' נמתק בסוד השיר דסלקא ע"י הלוים, וכמו בקי"ס שהי' בצערא ובקלא כידוע שאז נשיך חויא ברחמה דאיילתא והלידה בשביעי של פסח ואמרו שירה על הים שירה דנוקבה דהדרת ואתעברת, אבל לע"ל אז שיר חדש בסט' דדכו' בחסד דגניז בפומא דאמה. ודורו של חזקי' הי' היותר מובחר שנעץ חרב וכו' ובדקו מדן ועד באר שבע וכו', ולכן הי' ראוי להיות משיח שהי' ראוי להיות גמר הבירור בימיו, ולכן נשלח סנחריב על ירושלים ברצון השי"ת שהי' ראוי להיות גוג ומגוג שכבש כל העולם, ואם הי' אומר שירה במפלתו אז הי' מיתוק הגבורות כולם, ובמה שלא אמר שירה, חזר ונסתם הרחם בסוד מ"ם סתומה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), סנהדרין צד ע"א)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

כבר נתבאר שרומי רבתא הוא מלכות דסט"א נגד שכינתא, ובגלותא אז "שעריה שוממין" וכו', "טבעו בארץ שעריה" וכו' שהם שערי צדק, והם ב' משיחין ב' דלתות וב' צירים שלה, ולעומתו שערי העיר בנוים על תילה שהם אחידים ברגלין. ובימות המשיח אז "אתגזרת אבן די לא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי" וכו' [דניאל ב, לד], שלא יהי' לו עוד יניקה מרגלין דידה ולכן יפול השער הזה [סנהדרין צח ע"א].

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), סנהדרין צח ע"א)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

כלל כל הנמצאים הם מסודרים בחכמה עליונה שנברא י"ש מאין, והם כלל כל הסדרים שורשי הנבראים כולם, הם שם בחכמה באות י' שהוא נקודה כוללת כל האותיות וכל קווין הנמשכים ממנה. ושם הם גנוזים בסוד מחשבה. אבל גילוי הנמצאים הם בג' עלמין בי"ע. ויסוד דנוקבא דאצילות היא הנותנת מציאות הנבראים מן הכח אל הפועל. ולכן כל הפרטים הנמצאים בחכמה עליונה נמצאים הם ביסוד דידה, והוא הרחם שבו ציור הולד, ושם שם שד"י שאמר לעולמו די בסוד צירים ודלתות, שכ' האריז"ל שהם מכ"ב אותיות התורה שכוללים הכל והוא ציון משתיתו של עולם.

(רבי יצחק אייזיק חבר, גנזי מרומים, עמ' 16 במהד' תרצא)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

(רבי משה זכות, אם לבינה, אות שין)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

עיקר בחי' יום טוב הוא, להעלות בחי' מלכות דקדושה מבין הקליפות, לבטל מלכות ד' מלכיות דסט"א. כי מלכות נקראת דלי"ת, בגין דלית לה מגרמה כלום, כי אין מלך בלא עם, ונמצא דלית לה מגרמה כלום. והמלכות דקדושה, שהיא בחינות ד', נפלה ונעשה ממנה ד' מלכיות דקליפה. וביו"ט צריך להעלות המלכות דקדושה מהד' מלכיות דסט"א... ועיקר לבטל כח מלכות עמלק, כי היא כוללת הד' מלכיות, כמו שכתוב (במדבר כד) ראשית גוים עמלק. וע"כ כשהרג שמואל את אגג מלך עמלק, נאמר (שמואל א' טו): "וישסף שמואל את אגג", ופירש רש"י: חתכו לד'. שחתך הד' מלכיות דסט"א, לבל יהיה להם כח וממשלה מהמלכות דקדושה, שהיא בחינות ד', כי העלה המלכות דקדושה מהם... ועי"ז נפתח רחמה של המקשה לילד כמובא בעץ חיים (שער לה פ"ג), כשם שיש צירים ודלתות לבית כך יש צירים ודלתות לאשה, ומהב' דלתין נעשה צורת ם' סתומה, ששם נוצר הולד וכו'. ע"ש. וצריך לחתוך הם' לשני דלתין, כדי שיצא הולד, וזהו "וישסף", חתכו לד', שחתך המ"ם לשני דלתין.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה קלה)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

שם הקדוש שד"י הוא ראשי תיבות ש'ומר ד'לתות י'שראל... ועל כן נכתב על המזוזה מבחוץ בכדי לשמור מלבוא הרע בפתחי ישראל, וכן על כל דבר הפתוח, כי בדבר הסתום וחתום אין להם שליטה, ובדבר הפתוח יכולים ליכנס ח"ו וצריך שמירה. ולזה גם בעינים ואזנים ופי האמה שהם פתוחין לחוץ צריכין שמירה... ואדם הזוכה קצת, אז שם שדי הזה שומר אותם מכל רע ונגע שלא יקרבו אליהם... השי"ן שומר האזנים כי שין הוא בחינת שמיעה שהוא באזנים. ודל"ת מגין על העינים כי עי"ן היא בחינת המלכות בת שבע שהוא שבעים... ועוד דלת הוא רומז לנוקבא כי יש לה ד' אברים יותר מבאיש, בסוד אומרם שמא באשה בדקתם שיש לה ב' צירים וב' דלתות. ועל כן הדל"ת הוא מגין על העינים כאמור. ויו"ד היא בסוד עטרה כנודע לכל, ועל כן היו"ד הוא המגין על העטרה אות ברית הקודש.

(רבי חיים טירר מטשרנוביץ, באר מים חיים, בראשית פרשת לך לך, יז, א)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

"בנותינו כזויות" - אלו בתולות ישראל שאוגדות פתחיהם לבעליהם, וכן הוא אומר "ומלאו כמזרק כזויות מזבח" וכו' - שסוד ה"ג הם בנוקבא בב' חותמות דילה, שהם ב' דלתות וב' צירים, שהם מ"ם סתומה בציור זה צ', ולכן צריכים שמירה, "השער הזה סגור יהיה" וכו' לבל ימשול זר במעיין חתום דילה, שהם חות"ם בתוך חות"ם. והמ"ם נפתח ע"י בעליהם שעושה אותם כלי. ופתיחתו בב' דלתין באלכסון מקרן מזרחית צפונית עד קרן מערבית דרומית, שבהם נזרק הדם של עולה במזבח בב' קרנות אלו. וע"ז אמר "כזויות מזבח".

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, פסחים פז ע"א)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

סוד הנורא הזה רמז ה' יתברך במענתו לאיוב (איוב לח) במ"ש לו "ויסך בדלתיים ים וכו' בשומי ענן לבושו וכו' ואשבור עליו חוקי ואשים בריח ודלתיים ואומר עד פה תבוא" וכו', והוא אחר מ"ש שם בתחי' בר"ן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים, שבבוקר אז הציפרים רוצים לעלות למעלה שהם גלי ימא דרגזין ורעשין, ונק' בני אלקים שהם מסוד שם ב"ן ובסוד שם אלקי"ם המתחלק לב"ן וג"ל סוד אב"ן מכשול וג"ל ים. ולכן נגדו סוד גן נעול וג"ל נעול וכו' יחד מגין נגדם ע"י הארת ניצוצי החסדים מחוט של חסד המאיר ביום. והוא מ"ש "ברן יחד כוכבי בוקר" ואז "ויסך בדלתים ים", בעת שרוצה לעלות ליסוד דנוק' לרחם דילה, והוא מ"ש "בגיחו מרח"ם יצא", ונסגרים ע"י ב' צירים וב' דלתות כידוע בסוד ב' פעמים מנצפ"ך ואז נעשה בסוד בר"ן איברי דנוק'. ובגיחו הוא הנחש ההולך על גחון ומתלכדי רגלוי בנוק' דתה"ר. וזה שכתוב "בשומי ענן לבושו וכו' ואשבור עליו חוקי", הוא קשרא דחול שהוא מבוצד"ק דמשם כל החקיקות וגילופין ומשם ניתן מדה וגבול לשליטתם, ואשים בריח ודלתיים הוא סוד חו"ל הנ"ל, שו' הוא בריח התיכון כידוע, וב' דלתות הם ח', ולמ"ד הוא מגדל הש"ן בינה שנק' י"ם עילאה נש"ב. והוא מ"ש ודלת"י י"ם.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, מגילה ו ע"ב)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

פרו ורבו... גימטריא ת"ק... כמספר רמ"ח איברים בבן ורנ"ב בבת.

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, תורת יחיאל, בראשית, עמ' נג במהד' תשל"א)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

"מי המרים המאררים" כתב בעל הטורים: "המאררים" בגימטריא ב' פעמים רמ"ח... מה שכתב בעל הטורים לרמז שהמים בודקין רמ"ח איברים שלה ושל הבועל - עיין בגמרא דאיש יש לו רמ"ח איברים ואשה יש לה רנ"ב איברים.

(רבי משה אריה ליטש-רוזנבוים, אמרות ה' השלם, במדבר ה, יח, ח"ה עמ' מה-מו)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות
40-41

ישנם בהנוקבא עוד עשרה סיבות נוספים אשר לכך היא נקראת בשם ד'... (י) על שם ד' אברים יתירים שיש לה על הרמ"ח דזעיר אנפין, שהם ב' צירין וב' דלתות.

(רבי שלמה עלייאשוב, לשם שבו ואחלמה, ספר הדע"ה חלק א - פתיחה)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

ואולם מלת "זמרו" היא בגימ' רנ"ג, אברי הנקבה בתוספת שני צירים ושני דלתות ומפתח א' לכולהו תנאי. ומשמע המלה "זמיר עריצים", שהוא לצורך העשיה, עלמא דנוקבא. והיא המעוררת שירה וזמרה כלפי מעלה, כטעם "אלקים אל דמי לך". והצווי במלת זמרו בקשה לה שתתחבר בשירה וזמרה עם נערותיה רעותיה מובאות לה לבסומי קלא מן המובחר. ובא בכאן ה' פעמים כנגד ה' פרצופין שבעשיה, שלא יהנו החיצונים משום א' מהם. ראשון אמרו "זמרו אלקים זמרו" כלפי זו"ן, "זמרו מלכנו זמרו" כלפי או"א, "כי מלך כל הארץ" - דא אריך שבעשיה השולט ומתלבש בעולמו בכל גובה קומתו, "אלקים זמרו משכיל, כי הוא אלקי"ם עליו"ן" - בגימ' רנ"ב, בסוד בינה, והוא משכיל ביניקתו מיסוד רישא דלא אתיידע, הוא עתיקא קדישא המשלים מנין רנ"ב, ונותן כח לרישא דאריך ארבע מאה אלף עלמין דכסופין עילאין, בגי' משכי"ל.

(רמ"ע מפאנו, מאמר צבאות ה', חלק ב אות יב)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

רמ"ח אברים דנוקבא, ועוד בה תלת מוחין דילה, ועם תוספת הארת מתלת מוחין דזעיר, הם יחד במספר נדר. ואעפ"י שאין בה רק תרין מוחין, חכמה ובינה, הנה ההיא מוחא דעייל בה בסוד בעילת מצוה משלים הדעת שלה, כמבואר במקומו. או נכלול כל הארת מוחין באחד, ויושלם מספר נדר עם שתי דלתות ושני צירים ומפתח אחד כמבואר במס' בכורות.

(רמ"ע מפאנו, מאמר שברי לוחות)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

רמ"ח איברים יש באדם נגלים, ורמ"ח באשה נגלים, וה' נסתרים, והם ב' צירים וב' פתחין באותו מקום, והחמישי הוא יותר בפנים. ונעשה לה זה להיות דוגמא לאשה העליונה. וזה אשה העליונה הנקרא שער לה', קרוב לשער שלה עומדים ד' מלאכים מיכא"ל גבריא"ל נוריא"ל אוריא"ל, והם שומרים השער שלה שלא יכנסו ד' קליפות ערלה, הם ד' שדים חיצונים המטמאים שפע היורד לישראל... והאבר החמישי הדק הוא השער בעצמו, א"כ האשה צריכה לשמור בעצתה עד בא בן זוגה.

(רבי משה בן יעקב מקיוב, שושן סודות, אות תט, סוד והוא אשה בבתוליה יקח)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

"ורזא דמלה קדש" כו' - דז"א דביה רמ"ח פיקודין הוא בוכרא, "בני בכורי ישראל". ועיין בפ' בא מ"ג ב: בכור דא בן בכור, דכתיב כו'. והוא פטר רחם דילה ברמ"ח אברים רמ"ח פקודין. ורחמה נפתח בנ' שערים כמ"ש בפ' בראשי' י"ג ב'. ואע"ג דשם כ' דיו"ד אפתח רחמה, היינו ע"י וח"ו דיו"ד היא המפתח דפתח להיולדת להוציא הולד כמש"ש... וזה שאמרו שיש מפתח לאשה, ואמרו שם איידי דזוטרא, והוא י' הנ"ל שבילא דבו. ואמרו שם ב' דלתות וב' צירים, והן ד' של ה"א, שהוא דלת א' ובו ציר א', י' יוד שבו. וב' דלתות וצירים הם מ"ם סתומה הנ"ל שהוא הרחם כנ"ל. ובלידה נפתחין הדלתות ונכנס ברא בוכרא, שורש הדעת בה ונעשית ה"א והיא הפתיחה לנש"ב שהן בה"א.

(באור הגר"א על תיקוני זוהר, תיקון יט)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

"מאל אביך ויעזרך וכו' ברכות שדים ורחם"... כמו שדים הללו שהתינוק יונק מהם, וכן זוגא דמלכא ומטרוניתא אינם אלא ע"י, ועל שם שני צירים ושני דלתות שברחם. לכן נקראו דדי האשה שדים, דהא בהא תליא, צי"ר בגי' ש', ודל"ת היינו ד', הרי ש"ד אחת, וב' צירים ושני דלתות, היינו ב' שדים. והיינו דתנינן אי אפשר לסימן העליון לבא עד שלא בא התחתון. וכאשר נחשוב שני צירים דקא חשיב רבי אליעזר, ושני דלתות דר' יהושע, ושני כפות המנעול, דהיינו מפתח דקא חשיב רבי עקיבא, עם רמ"ח איברים, היינו ורח"ם.

(ספר הליקוטים, בראשית פרק מח)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

רמ"ח אברים דנוקבא, ועוד בה תלת מוחין דילה, ועם תוספת הארת מתלת מוחין דזעיר, הם יחד במספר נד"ר [254]. ואעפ"י שאין בה רק תרין מוחין, חכמה ובינה, הנה ההיא מוחא דעייל בה בסוד בעילת מצוה משלים הדעת שלה, כמבואר במקומו. או נכלול כל הארת מוחין באחד, ויושלם מספר נד"ר עם שתי דלתות ושני צירים ומפתח אחד, כמבואר במס' בכורות.

(רבי מנחם עזריה מפאנו, מאמר שברי לוחות)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

והכל תלוי בהרביעית פ"י יקו"ק, זה סיני, כי הוא "מוצא פי יקו"ק" [דברים ח], ע"פ אופן אחד אשר בארץ [עי' יחזקאל א], ביראת יקוק ובענוה צדק, ונעשה נקבה, ונעשה מוצ"א פ"י יקו"ק [בגימטריא 253] ברנ"ג אברים דנוקבא, סוד רמ"ח אברים ושני צירים ושני דלתות ומפתח אחד. וחכמ"ה ירא"ת יקו"ק הוא מפתחא דכליל שי"ת [ספרא דצניעותא סוף פ"א].

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף קיז)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

וזהו חיי המלך בסוד נד"ר [עי' ספרי מטות ד] בעת צרה, לעבדו ברמ"ח אבריו במפתחא דכליל שית [ספרא דצניעותא סוף פ"א] שהוא הו', כי עיקר חיות האדם על מוצ"א פ"י יקו"ק [דברים ח], שהוא רנ"ג אברי דנוקבא, וא' חסר, כי פלא הוא בשורש האחדות אל שהוא גבור [עי' ישעיה ט], וזהו שיתחבר גבו"ר עם גדו"ל הוא "נרדי נתן ריחו" [שה"ש א], ויתגלה רצונו וחכמתו ויכלתו, וגדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו [תהלים מח ועי' זוהר ח"ב רלה ע"א], [סוד הגדול פנ"י מש"ה קדו"ש אלקינ"ו] והכל תלוי בתורה שהוא מוצ"א פ"י יקו"ק.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף קכז)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

השם שד"י שהוא יסוד דבינה, והוא שורש קו המדה, שאמר לעולמו די [חגיגה יב. ועי' ב"ר פמ"ו ג], שורש הבריאה, ר"ת של כל הששת ימי בראשית, והוא סוד שם תמיד, שד"י יקו"ק הוא שם, והוא סוד הרחם שבו ב' דלתין, וב' צירים, ומפתח א'... והיינו שהד' שבשם שד"י הוא דלת א', וגם שד"י אותיות דש"י שהוא דלת הב', והש' שבשד"י גי' ציר , והיו"ד הוא ציר של הד' והשורש שלו, שחילוק בין ר' לד' הוא הקוץ שאחריו, שהוא הי', ובו ו' צרופין, שהוא המפתח דכליל שית [ספרא דצניעותא סוף פ"א].

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף רמב)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

וסוד רא"ש [בגימטריא 501] רנ"ג אברים עם רמ"ח אברים, דוכרא ונוקבא ביחד בזיוג א'.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאורי הזהר, דף קמז-קמח)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

נגד ד' בחינות יקו"ק הוא סוד גי"ד עצ"ם [בגימטריא 217], גימטריא ויא"ר סוד אויר. בש"ר וד"ם כלל השברים והויתן באויר, ומ"ח ועו"ר [מח עור בגימטריא 354] סוד רנ"ד אברי דנוקבא וא' כללי, הכללי כי זה מפתחא שהוא הה' הוא כליל שית [סד"צ סופ"א], ונוקב ויורד עד התהום בנד"ר, והן ששה בחינות של אדם: עור בשר גיד עצם מח ודם.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף קל)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

וידוע שיש צירים ודלתות לבית הרחם ומפתח, והוא בסוד שם שד"י ואדני [עי' פי' הראב"ד לספר יצירה ג ע"ב], בסוד בכס"ה, כי כ"ב פעמים ס"ה גי' ב' פעמים שתי"ה, ושד"י במילוי תתי"ד, וד"ן שהוא הנחש דקדושה בסוד מט"ה מאסף לכל המחנות [במדבר י], והן מספר כל הששה ימים, והן תתתר"ל תתי"ד ד"ן עם הב' דבראשית, הוא סוד אלפים ושלש מאות של ערב ובקר ונצדק קודש [דניאל ח], וכשיגיע הזמן לעבורי דש"י, יתהפך שד"י ויהי' הצי"ר בסוד שין, ונפתחו הדלתים במפתח, סוד י' של יתו"ש, אשר בימי העיבור הי' שד"י עם ד"ם, והי' אחיזת הנח"ש ושליטתו לר"ע ימי' עיבור [עי' נדה לח ע"ב], כי "דרך נחש עלי צור" [משלי ח], אין צייר כאלקינו, צר צורה בתוך צורה [ברכות י.], כן הקב"ה יודע שורש כל נקודת נשמה של כל א' וא' וכמה צער צריכה לסבלה, ו"מראש צורים אראנו".

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף קעב)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

ה' ד' הוית וכו' [ספרא דצניעותא פ"ד] - הענין כמ"ש במס' בכורות שב' צירים וב' דלתות הם באשה, ושם מבואר דיש לה ג"כ מפתח, והד' קודם דקבילת זכר, שאז פתחה סתום ואין המפתח משמש כלום, לכן היא בסוד ד', והוא מ"ש (משלי כו, יד) "הדלת תיסוב על צירה", ואח"כ מדקבילת זכר אז נפתח ע"י המפתח ועושה בעילתו, לכן נק' ה', שהם ה' איברים הניתוספים בנקבה, ולכן ה' הוא סימן נקבה, והמפתח הוא ו' שבה', שנשאר ד' דסתם פתחהא.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, בהשמטות)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

וכבר נתבאר שענין היותו במעי אימא הוא כדי שתהא חופפת עליו לשמירה מקטרוג הסט"א, שלכן בעת הלידה שנפתח הרחם ונעשה גלוי ונפתח המחיצה, אז הקטרוג מתגבר. והוא סוד סכנת הלידה שצריכה לשערי רחמים לדחות המקטרגים ממנה, ומשם הם סוד חבלי לידה. ולפי שהרגלין עדיין לא נתבררו, ולכן צריכים הם עוד איזה זמן להיות ברחם דאימא. ולכן הראש יוצא תחילה ואח"כ הרגלים, משא"כ כשיצא כסדרו אז הסכנה יותר גדולה, כי נאחזים תיכף ברגלין דיליה. והפתיחה נעשה ע"י המפתח, כידוע שהם ב' צירים וב' דלתות באשה, שמהם נעשה סוד ציור "ם" שברחם, ויש עוד מפתח בחינת ה', והוא זוטר מאד, בסוד י', והוא סוד מ"י בסוד ה' דאימא. וכן הוא בנוקבא תתאה כמשי"ת במקומו. והמפתח הזה מיסוד אבא. והוא בסוד הדעת שלו, והוא מפתח דכליל בשית ברא בוכרא. ולכן נעשה בסוד "ו" קו הפותח באלכסון ב' הדלתות, והפתיחה הוא ג"כ בנ' שערים של אימא שהם בה', והוא פתיחת ח' דחמץ בה' דמצה.
וסוד הסגירה בעיבור בבחינת "ס" הוא כמ"ש "לעומת המסגרת תהיינה הטבעות", כי כלל הכל הם ד' יסודות ארמ"ע, שמהם כל הטבעיות ושינוי האיכות, והם כלל כל הרכבת מאורות של הפרצוף בד' מדרגות כלליות שבו, שהם סוד המרכבה של חגת"ם, והם ברחם במ' של תבונה שהם מרכבה תתאה נהי"ם, שבבחינת ז"א הם חגת"ם, ורק בעיבור שלא נתגלה רק נה"י שלו הוא בסוד נהי"ם, ולפי שאז עדיין לא נגמר בירורו ותקונו היו צריכים ב' היסודות של אש ועפר לשמירה מעולה, ששם עיקר אחיזת הסט"א בגבורות, ובסוד "ונחש עפר לחמו", דלית לה מגרמה כלום, וצריכים למיתוק ע"י ב' יסודות של מים דימינא ורוח דאמצעיתא חסד ות"ת. ולכן מחובר ה"L" תתאה עם ה"ד" עילאה.
ואלו הב' יסודות הם הכל דינים בסוד פ"ר דמנצפ"ך וע' נקודות דאלהים, וא"ש הוא אלהים במילוי יודין. ובלידה שאז הוכנו כל התיקונים הצריכים, לא היו ב' היסודות אלו צריכים שמירה. ולכן נפתח באלכסון זה ונתהפכו בסוד "ד" שהעפר עלה למעלה והאש נתהפך לימינא, והוא בסוד הגדול הנזכר בקריעת ים סוף "מוליך לימין משה זרו"ע תפארת"ו בוקע מים מפניהם" [ישעיהו סג, יב], כידוע שקי"ס היה בסוד הלידה, כמ"ש הרב ז"ל בכוונות ז' של פסח, ונתהפך לימינא בסוד חסד זרוע ות"ת, וקי"ס היה ע"י המטה שהוא בנ' שערים שנפתחים ע"י האי []מפתחא, שה' של מטה הוא שער הנ' כידוע, והוא ע"י מפתחא שהוא דרגא דמשה בחינת גילוי הדעת מיסוד אבא. ולכן היה על הים נ' מכות בסוד ה' אצבעות של היד שהוא כל הנ' שערים דאימא, ועל ידיהם נדחה הסט"א מכל השערים דילה, והם בסוד חבלי לידה, ונדחו כל הסיגי ה' דמים טמאים לחוץ, והמובחר שבו נתהפך לחלב [לעיל ו ע"ב], והוא סוד המ"ן שהיו אוכלים במדבר מ' שנה בסוד חל"ב, וכמ"ש "ויניקהו דבש מסלע ושמן" וגו', שהוא מזון דאימא שהוא לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, שהם מסטרא דחו"ב, כידוע שמזונם משם. ולכן גם כאן ע"י ה' דבאמצע אלהים שהוא פתיחת נ' שערים, שעי"ז נבררו ה' מיני דמים ונתהפכו לחלב בב' דדים דימינא ושמאלא א"ל ומ"י, והוא מ"ש משה רבינו ע"ה בשירה בקי"ס "מ"י כמוך באלים ה'" וגו' - כמו"ך הוא שם אלהי"ם, ומ"י הוא מפתחא דפתח נ' שערים דילה, והוא פתיחת מ' סתומה ע"י מפתחא שהוא י' דמ"י. והדם הזה נתהפך להם למזון כמ"ש "ואעבור עליך וגו' ואומר לך בדמיך חיי" וגו'. והוא מזון המ"ן שבמדבר שמשם היה חיותם.

(רבי יצחק אייזיק חבר, פתחי שערים, נתיב פרצוף ז"א, פתח טז)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

ד' הוית וכו' [ספד"צ פ"ד] - הענין כמ"ש במס' בכורות שב' צירים וב' דלתות הם באשה, ושם מבואר דיש לה ג"כ מפתח, והד' קודם דקבילת זכר, שאז פתחה סתום ואין המפתח משמש כלום, לכן היא בסוד ד', והוא מ"ש (משלי כו, יד) "הדלת תיסוב על צירה", ואח"כ מדקבילת זכר אז נפתח ע"י המפתח ועושה בעילתו, לכן נק' ה', שהם ה' איברים הניתוספים בנקבה, ולכן ה' הוא סימן נקבה, והמפתח הוא ו' שבה' שנשאר ד' דסתם פתחהא.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים), ביאורי אגדות (אפיקי ים), השמטות בסופו)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

תמצא בתיבת ישרא"ל אתוון ל"י רא"ש... אתוון ל"י מורה על בחינת קידושין, ידים מוכיחות, "הרי את מקודשת לי"... ואתוון רא"ש שבישראל הם אתוון פנימיים בתיבת ישראל, זה מורה על בחינת נישואין שיהיה לעתיד במהרה בימינו (סוד אור פנימי עיין בכוונת), בחינת היחוד השלם בסוד שמאלו תחת לראש"י וכו' [שה"ש ב, ו]... וגם כן רא"ש, חיבור רמ"ח איברין דמשפיע כביכול עם רנ"ב דנוק' ועם המפתח לדעת רבי עקיבא בבכורות... שהוא סוד גר"ן (רות ג, ד) שהלכה אמו של מלכות לבועז, והבית המקדש נבנה במקום גרן [דברי הימים א' כא, יח]... ואם כן רמ"ח רנ"ג גימטריא אש"ר, רא"ש צדיק הכולל הכל.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה, פרשת יתרו [ובדומה שם פרשת תרומה, ובספרו אגרא דפרקא, אות רלב, ובספרו בני יששכר, מאמרי חודש אדר מאמר ב - שקל הקודש, דרוש ג, ומאמרי חודש תמוז-אב, מאמר ד, בהגהה])

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

יש לרמוז בכאן עונת תלמידי חכמים משבת לשבת [כתובות סב ע"ב], וזהו באמרו "והיה" (לשון שמחה וחדוה) "ביום הששי והכינו" (...להכין את עצמם למצוה בשמחה) "את אשר יביאו" (היינו יביאו בחיבור אש"ר, דהיינו רמ"ח איברין דדכורא ורנ"ג דנוקבא (לדעת רבי עקיבא עם המפתח כמבואר במסכת בכורות), סך הכל בגימטריא אש"ר, להראות מקום מחצוב הבנים מבינה המאשרינו).

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה, פרשת בשלח, פרק טז, ה)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ" וכו'... ויש לרמז שרמז על האדם בעמדו משינתו והנשמה חוזרת לגוף מחדש, וזהו "בבואכם", כשתבואו כל יום לגוף הארציי... "באכלכם מלחם הארץ", כשתרצו ליהנות מלחם הארץ, אזי מקודם "תרימו תרומה לה'", היינו תגרמו ותפעלו במעשיכם תרומה לה', היינו יחודים עילאין על ידי תפלתכם... "חלה תרימו תרומה" (חלה מלשון "ויחל משה" [שמות לב, יא])... ור"ל על ידי התפלה שתרימו למעלה אותיות התפלה לגרום יחודים עילאין. "כתרומת גרן"... גר"ן רמז לשכינה, בחינת רנ"ב איברים עם המפתח לדעת רבי עקיבא בבכורות... והכוונה כי אין לך יום דומה לחבירו, ואינו דומה יחודין דחול לשבת וליום טוב, וכן בכל יום יש להשכינה עליות מיוחדים כנודע. וזה שאמר "כתרומת גרן", כענין התנשאות הגר"ן היא השכינה באותו היום, "כן תרימו אותה", היינו התפילה, ר"ל תתפלל בנוסח היום ובכוונת היום לפי ענין הנרצה באותו היום.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה, פרשת שלח)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

"ונחשב לכם תרומתכם" - היינו התרוממות שלכם על ידי עבודת "לכם", היינו עסקי עוה"ז הנקרא "לכם", יהיה נחשב לפני ה' בעת ובזמן "כדגן מן הגרן" (יתפרש הכ"ף כדגן כ"ף הזמן, ופירשו כאשר הדגן וכו') כאשר הדגן שלכם הוא מן הגרן, הכוונה דגן מרמז לג' תפלות שכל אחד י"ט ברכות בגימ' דג"ן... וגר"ן נקראת השכינה, כביכול רנ"ג איברים דנוקבא עם המפתח לדעת רבי עקיבא בבכורות (על כן נבנה בית המקדש במקום גר"ן, ורות אמה של מלכות באת אל הגור"ן לבועז [רות ג, ו] לייסד יסוד המלכו"ת... כאשר תפילתכם הנקראת דג"ן יהיה מן הגר"ן (מן השכינה הנקראת גר"ן, והיא תדבר מתוך גרונכ"ם) לתקן כל קומתה וכל איבריה... אזי יהיה נחשב תפילתכם לפני הבורא ית' כאכילת קדשים.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה, פרשת קרח)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות שנאמר (הושע ח, י) "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם" [ויקרא רבה פרשה ז, ג]. נ"ל דהנה אלו הכ"ב ימים [מי"ז בתמוז עד ט' באב] שהם בבחינת חסדים מכוסים, ובהם נאלמתי דומיה באין דבור, יתוקן בתורה שבעל פה שהיא המשניות, ובהן תקכ"ח פרקים כמנין "מפת"ח שפתי ישרים" [משלי ח, ו], על כן יש באלו הימים תקכ"ח שעות מנין הפרקים הנ"ל. ותבין סוד המפתח הנוסף על רנ"ב איברים (שהוא ר"ת ר'אה נ'א ב'עניינו) לדעת רבי עקיבא בבכורות, שעם המפת"ח הוא סוד גר"ן [שמואל ב' כד, כד] ששם נבנה הבית המקדש מקום דבור הנבואיי ורוח הקודש.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה, פרשת דברים, בהפטרה)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

אומרים בהקפה זו [בהושענות] שבחי מקום המקודש: "אבן שתיה, בית הבחירה", הכל לשבח. אבל אמרֵנו "גרן ארנן" מהו השבח? ואדרבא. אבל תדע כי לא במקרה היה הדבר שהיה מקום המקודש לעבודה מקום גרן בתחלה, להורות שבכאן היא מקום השראת הכבוד כביכול, רנ"ב איברין וכו' עם המפתח שאמר ר' עקיבא במסכת בכורות הוא רנ"ג. וכן תתבונן רות המואביה כשרצתה להעמיד מלכות בית דוד באת אל בועז אל הגר"ן [רות ג].

(רבי צבי אלימלך שפירא, בני יששכר, מאמרי חודש תשרי מאמר יב - חותם מלא, אות יב)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

"לי" הם אורות המקיפין של ישראל, דאתוון ל"י הן המה אותיות הקצוות שבתיבות ישרא"ל, הנה המה מרמזים לקידושין הרי את מקודשת ל"י... אתוון אש"ר שבתיבת ישרא"ל המה באמצע, רמז לאור פנימי הניתן ביחוד הגמור בהתחבר רמ"ח דדכורא עם רנ"ב דנוק' ובהוספת המפתח שאמר רבי עקיבא בבכורות (הוא סוד גר"ן ארנן [דברי הימים א' כא, יח] מקום המקדש), סך הכל תק"א מנין אש"ר.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה, פרשת תרומה, בתחילתו)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

ל"י הם אותיות החיצונים שבישרא"ל המקיפים לאותיות רא"ש שבישרא"ל, להיות תיבת ל"י מורה על בחינת קידושין שקידש הש"י לכנסת ישראל... כענין קידושין הגשמיים בעולם הזה הרי את מקודשת לי ידים מוכיחות... ואתוון רא"ש מורה על בחינת היחוד השלם שייפין בשייפין כמד"א [שיה"ש ב, ו] "שמאלו תחת לראש"י", ואותיות רא"ש בגימטריא תק"א הם צירוף רמ"ח איברין דדכורא עם רנ"ג דנוקבא (היינו רנ"ב עם המפתח לדעת רבי עקיבא בבכורות, עיין שם דהלכתא כוותיה לדעת הרמב"ם בהלכות טומאת מת [פ"ב ה"ז], הגם דדעת הרמב"ם שם צ"ע...) והם אתוון פנימיים שבישראל, כי על ידי הזיווג מקנה לה אור פנימי.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דכלה, פרשת תרומה, פרק כה, ב)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

ל"י הן המה הקידושין כמו הרי את מקודשת ל"י (ידים מוכיחות), והן המה אתוון החיצונים שבתיבת ישרא"ל, כי על ידי הקידושין ניתן אור מקיף מהחתן לכלה... ועל ידי היחוד השלם ניתן אור פנימי, הן המה אתוון הפנימיים שבישרא"ל, שמאלו תחת לראש"י, אתוון רא"ש הן המה רמ"ח איברין דחתן ורנ"ג איברין דכלה (היינו רנ"ב ועם המפתח שאמר ר"ע בבכורות הוא סוד גר"ן ארנן ששם נבנה הביהמ"ק, ומלכות בית דוד התנוצצה מגר"ן, "כי באה האשה אל הגר"ן", לבועז אבי עובד אבי ישי אבי דוד), דֵין ודֵין בגי' רא"ש.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דפרקא, אות רלב)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

תמצא באותיות ישרא"ל אותיות החיצונים ומקיפין הם אתוון ל"י, והם מרמזין על קידושין, "הרי את מקודשת לי", ידים מוכיחות... ואתוון רא"ש או אש"ר הם אתוון פנימיים בתיבת ישרא"ל, מרמזין על אור פנימי הנעשה כביכול על ידי הייחוד. והתבונן כביכול בשיעור קומת אדם רמ"ח איברין דדכורא עם רנ"ב דנוקבא עם המפתח שאמר ר' עקיבא בבכורות הם בגימטריא אש"ר, רא"ש. על כן כביכול יש לכנות בייחוד הקדוש באותיות רא"ש אש"ר. והנה הם אתוון פנימיים בתיבת ישרא"ל כי על ידי הייחוד בא האור פנימי. ואותיות ל"י המה מקיפין בתיבת ישרא"ל, והמה מורים על קידושין שעל ידי זה בא אור מקיף. ואם כן לפי זה יש בשם ישרא"ל הוראה על קידושין ועל הייחוד, אור מקיף ואור פנימי... וזהו שסיים השם ית' "אלה הדברים אש"ר תדבר אל אל בני ישראל", בבחינת אש"ר פנימיית תדבר לעתיד אלה הדברים ממש, רק שיהיה בהתגלות הפנימיית מאתי תצא... וזה הוא גם כן ברמז הפרשה הזאת, "כי תשא את ראש בני ישראל", כשיבא זמן התנשאות רא"ש בני ישרא"ל, היינו בגלותא בתראה שכבר יגיע זמן הייחוד השלם באחרית הימים.

(רבי צבי אלימלך שפירא, בני יששכר, מאמרי חודש אדר מאמר ב - שקל הקודש, דרוש ג)

מה. שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה
40-44

בשם ישרא"ל... אותיות הקצוות שהם מקיפים לשארי האותיות הם אותיות ל"י, הם הנהוגים לומר בקידושין עפ"י הדין ידים מוכיחות לומר הרי את מקודשת ל"י... ואותיות אש"ר באמצע תיבת ישרא"ל רמז אל החיבור בשעת נישואין יחודא שלים דכר ונוקבא כביכול, הנה כן יסד המלך באדם רמ"ח איברין דדכורא ורנ"ב איברין דנוקבא ובהוספת המפתח שאמר ר' עקיבא בבכורות הם רנ"ג איברין, על כן אם המלכות באת אל בועז אל הגר"ן להעמיד מלכות בית דוד, וכן המזבח נבנה בגר"ן, והנה רמ"ח רנ"ג בחיבור בגימ' אש"ר, הוא סוד הנישואין בחיבת ביאה נאמר שמאלו תחת לראש"י [שה"ש ב, ו] (והנה תיבת אש"ר המה בתיבת ישרא"ל אתוון פנימיים דאז נותן החתן לכלה אור פנימי)... "אלה הדברים אשר תדבר" (לעתיד בבחינת אש"ר, נישואין ממש בחיבור הרמוז בתיבת אש"ר אור פנימי, הם אתוון פנימיים שבישרא"ל רמז לאור פנימי, וזהו שסיים) "אל בני ישרא"ל", אשר יש בזה השם ל"י אש"ר. וזהו המתפרש ג"כ בנדבת המשכן בנין בית חתנות כביכול, "דבר אל בני ישרא"ל (דייקא) ויקחו ל"י תרומה (ל"י דייקא) מאת כל איש אש"ר ידבנו לבו" וכו' (אש"ר דייקא).

(רבי צבי אלימלך שפירא, בני יששכר, מאמרי חודש תמוז-אב, מאמר ד, בהגהה)

שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות וכו' רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה שנאמר ויפתח את רחמה
40-45

גרן נקרא יסוד דנוקבא דביה דשים וזרים הזרע העליון, ורנ"ב איברים באשה כולם כלולים ביסוד, גי' רנ"ג גר"ן (ר"ל עם כללות היסוד) מאורי אור מערכת הג' [אות כה]. ולי נראה שהוא לדעת ר"ע בבכורות... רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה שנאמר ויפתח את רחמה (רחמ"ה, הה' נוספת על רמ"ח הם ב' צירים וב' דלתות ומפת"ח, נ"ל)... וכפי הנראה הא דר"ע הלכה הוא, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כמו דר"א ור"י. וא"כ שפיר הוי רנ"ג. על כן נבנה המקדש במקום גר"ן... ולפי דברינו הנ"ל גר"ן האט"ד הנאמר בתורה אצל פטירת יעקב אבינו שהספידוהו שם תבין כונה נפלאה, כי כבר ידעת אט"ד רומז לחיבור אבא ואמא (עיין באות א' אט"ד), והחיבור הוא ע"י היסוד, וכאשר תבין רמיזת יעקב בשורשו העליון תפארת ישראל הלוקח מוחין מאבא ואמא, תבין נפלאות מתורתנו.

(רבי צבי אלימלך שפירא, רגל ישרה, מע' ג, אות יט, ע' גרן)

כשם שצירים לבית כך צירים לאשה שנאמר ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה
41-42

ואמרו במסכת בכורות, תניא ר' אליעזר אומר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה, שנאמר כי נהפכו ציריה עליה... לא פירשו צירים על הכאבים, כי אם על פי הרחם ואברי האשה המולידים, שמתחזקים לדחות הולד לחוץ עם כל מותרות ההולדה, והם אשר נהפכו עליה.

(אברבנאל שמואל א' ד, יט)

כשם שצירים לבית כך צירים לאשה שנאמר ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה
41-42

"וכלתו אשת פנחס הרה ללת כו' ותכרע ותלד, כי נהפכו עליה ציריה" - הנה ציריה הנזכר, הם סוד ציר"י הדלתות אשר ברחם הנקבה... ודע, כי כאשר בעו"ה הנחש החיצון אטיל זוהמא בנקבה הקדושה, אינו נכנס עד פנימיותו של רחם, אלא עד אלו הצירים אשר לה שהם הדלתות. וזה סוד "כי נהפכו עליה ציריה". והענין הוא, כי צי"ר בגימטריא ש', וב' צירים אלו הם ב' שיני"ן, וכאשר הנחש שולט עד מקום הצירים אלו, נעשים שק"ר, כי הש' הראשונה כפשטה, היא ש', והק"ר הם הש' השנית, שנהפכה לק"ר. וזהו מה שהתפלל ישעיה הנביא ע"ה ואמר "יצר סמוך תצור" וגו' (ישעיהו ס), כי הציר הזה שבאשה, שהם יצר שבאשה, צריך שתצרנה ותשמרנה מן הקליפות, שלא יעשוה שקר, שהם ב' צירין כנזכר. וצריך שיהיה שלום שלום, בסוד היסוד הקדוש הנקרא שלום, כנודע. או ירמוז אל ב' היסודות, אחד של יוסף, ואחד של בנימין, וכמו שאמר הכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב".

(שער הפסוקים, ספר שופטים)

מה. כשם שצירים לבית כך צירים לאשה שנאמר ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה
41-42

"כי נהפכו עליה ציריה" - הם סוד צירי דלתות שברחם אשה... והנה החיצונים כאשר בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, לא היו נכנסים בפנים רק עד צירים אלו לבד, שהם סוד הדלתות. ואז הוא סוד "כי נהפכו עלי' ציריה". והענין כי ציר גימטריא ש', וב' צירים הם ב' שי"ן. וכאשר שולטין החיצונים שם, אז נעשית אותיות שקר, ש' ראשונה כמה שהיא וש' שניה באותיות ק"ר. וזהו תפלת הנביא ישעיה "יצ"ר סמוך תצור שלום", כי זה הצי"ר שהוא יצר שבאשה צריך אתה לנוצרו לשמרו מן החיצונים שלא יעשוהו שקר, רק שיהיה שלום, בסוד היסוד הנקרא שלום כנודע.

(רבי חיים ויטאל, לקוטי תורה, שמואל)

מה. כשם שצירים לבית כך צירים לאשה שנאמר ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה
41-42

...מה שכתב האר"י זלה"ה על הפסוק "כי נהפכו עליה ציריה", הם סוד צירי הדלתות אשר שגס"י צתב"צ כנז' לעיל. והנה החיצונים, כאשר בא נחש על חוה והטיל בה הזוהמא, לא נכנס לפנים רק עד ציריה אלו לבד, שהם הדלתות. ואז הוא סוד "כי נהפכו עליה ציריה". והענין הוא, כי ציר הוא בגימטריא ש', ששני צירים הם שני שיני"ן. וכאשר שלטו החיצונים שם, אז נעשים אותיות שקר, כי ש' [הראשונה] נשארת כמות שהוא, וש' [שנייה] באותיות ק"ר, בסוד "שק"ר אין לו רגלים" שהוא היסוד שלהם... כמ"ש רז"ל "לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל". אדם הוא ז"א, בעת החיבור היא נכנס שיעור ב' פתחים, היסוד ומלכות של הנוקבא ואח"כ הוא יתפלל בסוד החיבור שהוא סוד המשכת השפע וז"ש "ויבא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיהו כו, ג), שיכנס בתוכם היסוד דזעיר, שהוא שומר מלשון "ואביו שמר את הדבר", כדי לחבר כל אינון ביחד שהם הוי"ה ואדנ"י, זכר ונקבה. אח"כ אמר הפסוק "יצר סמוך תיצר שלום", ר"ל שזה "הציר" הוא "היצר" בתשב"ץ, וצריך אשה לשומרו ולנצרו מן החיצונים שלא יעשו "שקר" שהוא היסוד דקליפה, אלא תיצור שלום שהוא היסוד דזעיר שיכנס תמיד באותן השערים...
ע"י מצות מזוזה גורמים שתמיד החשמל מכסה את זו"ן שלא יתאחזו בהם החיצונים. וכל החשמלים הם מיסוד הבינה, ששם מתגלה שם שד"י, והבינה בעצמה נק' שם ס"ג, הרי ס"ג ושד"י עם הכולל גימטריא חשמ"ל. ועל ידי שם שד"י אין יכולת לקליפת נגה שהיא נקראת ש"ד להתאחז ביסוד דמלכות הנק' שד"י גם כן, כי כל היסודות נקראו שד"י כנודע. ושם הם השני צירים, שהם יצר הרע ויצר הטוב שהם החו"ג, שהיצ"ר ויצ"ט של צתב"ץ. ובעת שקליפת נוגה יונק מהציר דיסוד דנוקבא, אזי אינה יונק אלא מהציר שנעשה על ידי הגבורות... נודע כי היסודות של הנקבות הם שנקראים "שערים" כמ"ש "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". כי תמיד ביסוד דנוקבא יש פ"ר דינים שהם מנצפ"ך שלה, ומנצפ"ך שמקבלת מן בינה, הרי ב' פעמים מנצפ"ך עם י' אותיות גימטריא "שער". ומ"ש על מזוזות ביתך "ובשעריך" רמז כי בכל שער צריך שיהיה צירים, אחד למעלה ואחד למטה אשר תסוב עליה. והנה ב' פעמים ציר גי' בשערי"ך להורות שעיקר מזוזה הוא שמירה לצירים של גס"י דנוקבא שלא יתאחזו בהם החיצונים. ולכן צריך להניח מזוזות בכל השערים.

(רבי נתן שפירא, מצת שימורים, שער המזוזה)

כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה
43

"נקבה תלד" - אותיות דל"ת, כמו שאמרו בבכורות כשם שיש דלת לבית כך יש דלת לאשה (ולכך באו כאן אותיות דלת מהופך כמו שדרשו בפסוק "ופקודתו שמרה רוחי" - חמת ופיה למטה וכו', שדלתה הפוכה, שלא כדלתות הבית שבצדי הבית).

(רבי יצחק הלוי, פענח רזא, ויקרא פרק יב, ה)

כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה
43

אמרו רז"ל אמר ר' יהושע כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה, שנאמר "כי לא סגר דלתי בטני", ע"כ. הנה כי כאשר יש דלת לבית שסוגרת הפתח, כך יש לאשה דבר שסוגר, ובעת רצון ה' להוציא הוולד, הדלת מסתלקת ונשאר פתח פתוח רחב לצאת בו הולד... אמר, כי כבר היתה "הרה ללת", כלומר לא ללדת, שמשמעו בעוד שעדיין דלת הסוגרת במקומה, כי אם אחר שכבר נסתלק הדלת, וכבר הפתח פתוח לצאת בו הולד, וזהו "ללת" בלא דל"ת, ולא אמר "ללדת" בדל"ת, דאותיות דדין כאותיות דדין. ועל כן כאשר "ותשמע את השמועה" כו' מיד "ותכרע ותלד", מה שאין כן אם קודם סילוק הדלת היתה שומעת, שלא תעצר כח ללדת מצער השמועה הרעה. והנה עדיין יקשה איך עצרה כח אחר פתיחת הקבר לדחות הולד לצאת חוצה, לזה אמר "כי נהפכו עליה ציריה", כי כח הצירים נהפכו למעלה אל הלב, כי שם היגון פועל, ומכח הצירים שלמעלה חיממו וערערו למעלה ונדחה הולד למטה.

(אלשיך שמואל א' ד, יח-יט)

כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה
43

[עי' גם לקט ביאורי אגדות לעיל ח ע"ב בשם ליקוטי מוהר"ן]

מאתים וארבעים ושמנה
49

לויתן - גימטריא שלו עולה ב' פעמים רמ"ח, שישבע כל רמ"ח איברים כפל מן שאר המזון. טיול בפרדס: וסעודת הצדיקים לעתיד לבוא הוא מלויתן. וכתב רבינו דישבע רמ"ח אברים ממנו, כפל מזון. וי"ל דזה כוונת מה שאומרים בשבת קודש בזמירות: "ואשרי כל חוכי לתשלומי כפל", היינו שיאכלו מלויתן וירגישו בו טעם כפול משאר מזון... ונכדי... אמר דמבואר בספרים הקדושים דכמו שיש רמ"ח אברים גופניים, כמו"כ יש רמ"ח איברים רוחניים להנשמה, והנשמה לא תשבע רק מרוחניות המאכל, כמ"ש האריז"ל. אמנם הלויתן הוא כ"כ קדוש שגם הנשמה, דהיינו רמ"ח איברים רוחניים, יהנו ממנו, והוא כעין המן שנבלע באיברים והי' כולו רוחניות ונהנה הגוף וגם הנשמה, כמו כן מלויתן, ולכן עולה ב' פעמים רמ"ח.

(רב חיים פרידברג, אגרת הטיול, חלק הרמז, אות לט, עם טיול בפרדס, לרבי שלמה זלמן ערנרייך)

מאתים וארבעים ושמנה
49

"הנקי ממי המרים המאררים האלה"... "המאררים" בגמטריא ב' פעמים רמ"ח... ולי נראה לרמז בב' פעמים רמ"ח - או להחיות רמ"ח אברים, דהיינו שתלד בן אם לא נטמאה, או להמית רמ"ח אברים שלה אם נטמאה.

(רבי משה אריה ליטש-רוזנבוים, אמרות ה' השלם, במדבר ה, יט, ח"ה עמ' מו)

מה ע"ב

ובעלי נגעים טהורים פסולין באדם וכשרים בבהמה
22-23

"ובשר כי יהיה בו בעורו" - ביתר נגעים תפס שם "אדם" ושם "איש", שהנגעים הם חליים מתדבקי' במין האדם לבדו, לא ביתר בע"ח, כמ"ש "והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם". ואמרו בבכורות שהנגעים הטהורים הם ממומים המיוחדי' באדם ולא בבהמה. אבל בשחין ובמכוה תפס שם "בשר", שהם יולדו בבשר, בין בבשר אדם בין בבשר יתר הבע"ח, כמ"ש "ותהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה".

(מלבי"ם פרשת תזריע, אות צז)

מה: ובעלי נגעים טהורים פסולין באדם וכשרים בבהמה
22-23

י"ל דלכן כתיב לעיל בפ' ב' אדם וכאן בשר, ע"פ מ"ש בבכורות שנגעים הם ממומין המיוחדים באדם ולא בבהמה, וכמש"כ בשמואל ב' ז: "והוכחתים בנגעי בני אדם", משא"כ השחין מתדבק גם בשארי בע"ח וכמש"כ בפ' וארא "ותהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה". ולכן לעיל בפסוק ב' דאיירי בנגעים כתיב "אדם", וכאן דאיירי בשחין כתב "בשר", שהוא שם כולל לכל מיני בעלי חיים. ואף על פי דכאן באדם איירי, אך אעפ"כ ביחס שם שחין יונח יותר הלשון "בשר" כמבואר.

(תורה תמימה, ויקרא פרק יג הערה פז)

מנין שהקב"ה משתבח בבעלי קומה
33-34

מדוע יצטרך הנביא להיותו עשיר ובעל קומה (שבת צב ע"א)?... והתשובה בזה... הנביא שינבא להמון ומודיע מה שצוהו ה' יתברך, יצטרך שיהיה נבחר ונרצה מכל הכתות, מאוהבי החכמה ואוהבי העושר ואוהבי הגבורה, ושישלימו לו מעלות המדות. ולשון נביא הוא המשמיע תמיד ומדבר להמון, כאמרו (שמות ז א) "ואהרן אחיך יהיה נביאך"... ולזה צריך הנביא שישלימו לו המעלות השכליות וההמוניות... להיותו יותר נראה אל ההמון בענין ההדור, כמו שאמרו בבכורות מנין שהקב"ה משתבח בבעל קומה, ולזה אין ראוי לדבר ברבים אלא איש שיהיה בעל קומה שיהיו דבריו נשמעים יותר.

(דרשות הר"ן דרוש ה)

ננס לא ישא ננסת שמא יצא מהם אצבעי
38-39

"והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון" וכו'. שמעתי... במה שאמרו ז"ל בילקוט נח [בראשית רבה פרשה לז, ה] כפתורים הם ננסין. ואמרו בבכורות ננס לא ישא ננסת שיוצא מהן אצבעי. ואמרו בחולין דף ס' שנקראו עוים שכל הרואה אותם אוחזתו עוית. והנה "כפתורים היוצאים מכפתור" משמע שכפתורים עצמן נשאו זכריהם לנקבותיהם, וכולם מכפתור, והם ננסין, האבות והאמהות, והמורם מהם הם יותר ננסים כמ"ש יוצא מהם אצבעי. והנה שם סיחון היה מבהיל את העולם, שהיה אחד ענק תקיף ומצויין בגבורה, ודרך טבע היה לישראל קצת יראה. ע"כ אמר "והעוים" - המה הגבורים שהרואה אותם אוחזתו עוית, ופירש רש"י: רתת וחלחלה. וכן היו יושבים "בחצרים", שהם עיירות בלי חומה, שזה סימן לגבורתם, כמו שאמרו ז"ל דסימן זה מסר משה רבינו ע"ה למרגלים באומרו "הבמחנים אם במבצרים". ואחר כל השבח הזה, הנה "כפתורים היוצאים מכפתור", שהם ננסים בני ננסים פחותי הערך נבזים ושפלים, "השמידום וישבו תחתם". אם כן נתפרסם כי לא לגבורים המלחמה כי אם הכל מאתו יתברך, ולמאן דיצבי יתנינה, א"כ "קומו סעו ועברו את נחל ארנון", ולא תפחדו כלל, שאין הדבר תלוי בחוזק וגבורה, "ראה נתתי בידך" וכו'.

(חיד"א, פני דוד, פרשת דברים, אות י [ובדומה בפרשת בראשית, אות כד])

מה: ננס לא ישא ננסת שמא יצא מהם אצבעי
38-39

כוונת הפסוק פ' דברים "והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם קומו סעו ועברו את נחל ארנון" וכו', שאמרו בילקוט פ' נח [בראשית רבה פרשה לז, ה]: כפתורים ננסין. ואמרו בבכורות: ננס לא ישא ננסת שיוצא מהן אצבעי. ואמרו ז"ל [חולין ס ע"א] "עוים" - שכל הרואה אותם אוחזתו עוית. וגם אמרו שסימן מסר להם משה רבינו למרגלים: אם יושבים בחצרים מאין חומה תדעו שגבורים הם. והשתא משה רבינו, להגיד לישראל למען לא יפחדו מהכנעני, אומר להם כי הכל בידי שמים ואין לירא מהגבורים. הלא תראו "העוים" שהיו גבורים, שכל רואם אוחזתו עוית, "היושבים" בערי הפרזות שהם "בחצרים" סימן לגבורתם, הנה "כפתורים" ננסין, "היוצאים מכפתור" - שאמותיהם ננסות, שהיו שפלים ונבזים וחלשים, הם יכלו להשמיד לגבורים בשמם ומקומם, "העוים היושבים בחצרים", "וישבו תחתם", והוא פלא. ומוכרח כי לא לגבורי' המלחמה בלתי לה' לבדו, ומאחר שכן, אל תיראו, "קומו סעו" וכו'.

(חיד"א, פני דוד, פרשת בראשית, אות כד)

מה: והנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה
49-50

הכהן עצמו, שנשא אשה שלא כדין וכך חילל את הבן שנולד לו מנישואים אלה, הוא עצמו איננו חלל, ועדיין כהונתו עליו... אסור לו לעבוד עבודה בטרם כפה על עצמו לגרש את האשה, על ידי שהדירה הנאה על דעת רבים... הכהונה איננה תפקיד, שאדם בוחר בו מרצון; אלא היא ייעוד חיים, שה' הטיל עליו משעת לידה; וכך הכושר לקיים את תפקיד הכהונה יכול לפקוע זמנית, אך לעולם לא יפקע לצמיתות; אלא סילוק הפסול הזמני הוא תפקיד ראשון של ייעוד חיים זה; וכהן, שנולד בטהרה מזרע אהרן, לא יחדל לעולם להיות כהן על פי ייעודו.

(רש"ר הירש, ויקרא כא, טו)

מה: והנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה
49-50

איתא בגמ' והנושא נשים בעבירה וכו' נודר ועובד יורד ומגרש. נדר הרי הוא מה שאדם מקבל על עצמו אף על פי שאינו יכול לעשותו עכשיו.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, ויקרא פרשת אמור, שנת תרצג)

והנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים
49-51

הנושא נשים בעבירה וכו', דמצינו לשון הנושא יש לו ב' פירושים, או לשון נשואין כפי האמת, או לשון נושא מי חטאת שהיא הגבהה. ואני הכותב קבלתי מגדול אחד כי תיבה שיש לו ב' פירושים, שניהם אמת, ואיך יתואר זה כאן במשנתנו? ונ"ל דשניהם אמת... כי לשון קדושין הרי את מקודשת לי, כי האדם יש בו חומר וצורה, וכמו שהוא באדם פרטי כך הוא בכללות העולם, שנקרא אדם פרצוף אחד, ראשי העם נקראים "עיני העדה" וכו', והם בעלי הצורה, והמוני עם הם החומר. והתכלית הוא להכניע חומר אל הצורה, מכלל ארור לכלל ברוך. אם כן שפיר איקרי "נשואי" אשה שהיא החומר, שנושא ומגביהה למעלה אל הקדושה. וזה שאמרו "מקודשת לי", שיוצא ממדריגה זו, אל מדריגה שלמעלה ממנו.
אך... על ידי שמץ ודופי קצת שיש במדות של כשירי הדור, שהם לבושים פחותים שלובש, שעל ידי זה יתחבר עם המוני עם פחותי הערך... בזה תבין כוונת הגדולים שנהגו באמירת הפשט וחריפות בתחלת הדרשה קודם המוסר, שעל ידי שגבה לבו בזה, א"כ נקרא מחוייב בדבר מה, ויכול להוציא הרבים ידי חובתן, מאחר שהשוה את עצמו קצת למדריגת המוני עם בזה. ובזה יובן הנושא נשים בעבירה, כי ראש העיר או הדור הוא נקרא איש, וכמ"ש בתוס' יום טוב איש ירושלים, יעו"ש. ובני עירו נקראו אשה, כמו החומר אל הצורה, וכשרוצה לקדשן נקרא הנושא נשים בעבירה, כי על ידי עבירה שבו יוכל להתחבר עמהם ולהעלותן. מכל מקום קצת פסול יש בו עד שידור הנאה, שלא יהנה מזה שום הנאה מאמירת הפשט, שיכבד[ו]הו או שיהי' לו פרנסה, רק שיהי' לתועלת הנ"ל שיתחבר ולהעלותן, ויחזור למדריגתו, וק"ל.
איברא, שלא יטעה בזה, ביאר המשנה בסיפא המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים... שלא יטעה בכל זמן ליטמא להם, וזה שאמר דוקא בברור, אבל אם הוא ספק, כגון שאינו רואה בהם ניצוץ קדוש שהיא עצמות חיות האדם, רק שמטמא למתים שאין בו חיות, וספק אם יחי' אותו, ומכל שכן לודאי שברור לו שלא יעשה פעולה, פסול עד שיקבל עליו שעל כל פנים לא יטמא למתים, על ידי אמירת פשט, או לעבור באיזה עבירה, כי אם בלא מתכוין, בהזדמן, אז יתחבר עמהן. או שיאמר מוסר כך בלי שום טומאה, שאז ממה נפשך אתי שפיר.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת אמור, בסופו [והוכפל שם פרשת חקת])

והנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים
49-51

"כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב"... התורת כהנים (אמור פ"ג אות ה): אין לי אלא מזרעו של אהרן, אהרן עצמו מנין? תלמוד לומר "מום בו". וצ"ע, פשיטא אטו אהרן יהי' עדיף דלא יפסול בו מום? ובלאו הכי יש לדקדק אמאי הוצרך לכתוב שנית "כל איש אשר בו מום". וי"ל... ד"כל איש אשר בו מום" רמז גם על מומי נפש. ואמרו חז"ל דכהן שנשא גרושה או מטמא למתים אמור בעבודה עד שידור הנאה ממנה או שיקבל על עצמו שלא לטמא למתים. וזה אמר: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן", דהיינו שנשא גרושה או שנטמא למתים, זה ג"כ לא יקרב כנ"ל. והנה גריע מומי הנפש ממומי הגוף, דכהן שהוא בעל מום בגופו אינו פוגם באבותיו, משא"כ כהן שהוא בעל מום במומי הנפש פוגם גם באביו, דכן מצינו ביהושע כהן גדול דהי' לבוש בגדים צואים... ואמרו חז"ל (סנהדרין צג ע"א) בשביל בניו דנשאו להם נשים נכריות. וזה פשט התורת כהנים הנ"ל: אין לי אלא בזרעו של אהרן פוסל העבירה כנ"ל, מניין שהעבירה הנ"ל עושה פגם אפי' באהרן, דמתפשט אפילו באביו? ת"ל "מום בו", פירוש, דהמום מתפשט אפי' באהרן שהזכיר מקודם.

(רבי משה אריה ליטש-רוזנבוים, אמרות ה' השלם, ויקרא כא, כא, ח"ד עמ' רטז)

והנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה וכו' תנא נודר ועובד יורד ומגרש
49-57

דרשו רבותינו ז"ל [ילקוט שמעוני ויקרא רמז תרכט] על פסוק "וקדשתו", והביאו רש"י ז"ל [שם]: "וקדשתו" בעל כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש. ולפי זה קשה לעניות דעתי דמה נתינת טעם הוא "כי את לחם אלהיך הוא מקריב", דמשמע מה שאני אומר לך שתלקהו ותיסריה עד שיגרש הוא מפני שמקריב קרבנות ה' יתברך, ואין הדבר כן, דקיימא לן כהן שנשא אחת מן הפסולות הוא פסול להקריב קרבן... ותו קשה דלמאי אצריך קרא לתת טעם למה שיגרש בעל כרחו משום "כי את לחם אלהיך הוא מקריב", תיפוק ליה משום דכל העובר עבירה חייבין בית דין לכופו ולייסרו עד שתצא נפשו ויפרוש מן האיסור... ונראה לעניות דעתי בהקדים מאי דתנן בבכורות הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה, ותני עלה בגמרא תניא נודר ועובד יורד ומגרש. נמצא דכהן שנשא אחת מן הפסולות, אף על גב דפסול לעבוד עבודה, מכל מקום כשהוא נודר הנאה ממנה יכול לעבוד עבודתו יתברך, ואחר כך יגרשנה. הא מיהא קרבן שהקריב כהן זה הוא תלוי ועמד, שאם יגרשנה אחר כך, כשר, ואם לאו, כגון שמת עד שלא גירש או עברו והתירו את נדרו, הקרבן פסול. מעתה אפשר לומר דהכתוב מדבר כהן שנשא אחת מן הפסולות וכבר הדיר הנאה ממנה, דדינא הוא שיכול לעבוד, על כן "וקדשתו" בעל כורחו, שצריך להלקות אותו וליסרו עד שיגרש. ובא הטעם "כי את לחם אלהיך הוא מקריב", כלומר מן הדין יכול להקריב קרבנות אפילו לא גירש מאחר שכבר נדר הנאה ממנה, ונמצא קרבנות שהקריב תלויין הכשרן ועומדין עד שיגרש, לפיכך צריך לכופו וליסרו עד שיגרש.

(רבי משה ישראל, שארית ישראל, ליקוטי תורה, פרשת אמור)

מו ע"א

בכור לכהן

טעם פדה"ב יתכן לומר אינו מצד הבן הנולד כעת כי אם מצד האב... התינוק ברגע שנולד אין אנו יודעין משלימותו כלום, אם יש לו כל החושים... לאט לאט אנו רואין כי רואה ושומע ומרגיש ולאחר זמן כבר מתחיל לדבר ולהלך ברגליו, וכשיגדיל כבר הולך לבית הספר... אכן עוד לא נדע אם ראוי להוליד ולישא פירות להיות שותף לקיום העולם. אך בהולד לו ראשית אונו בן זכר, אז נגמר בנו הידיעה כי אדם מושלם הוא האב ומום אין בו. וכדי להודות לה' על הטוב הזה נצטווה האב לפדותו.

(רבי דוד צבי קצבורג, מבשר צדק, עמ' כא [הובא באשל חיים, ח"א, עמ' קה])

יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן בכור לכהן ואינו בכור לנחלה

כדרך שכהונה ומלכות מהוות שני כוחות נבדלים במסגרת הכלל של המדינה היהודית, כן הדבר גם בחוג הקטן של המשפחה: הבכורה הרוחנית (בכור לכהן) והבכורה בעלת הזכויות לנכסים (בכור לנחלה) נתחלקו לשתי מצוות והן מיוצגות לפעמים על ידי שני אישים שונים.

(רש"ר הירש, דברים כא, יז)

מו ע"ב

אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות יבמות קכ]

מז ע"א

גר שנתגייר כקטן שנולד דמי

וביום הביכורים כו'. שביום הזה מתחדשין בני ישראל, כי בודאי בשעת קבלת התורה ניתן לבנ"י חיות חדש, כמ"ש "מי כל בשר כו' קול אלקים כו' מדבר כו' ויחי", היינו שקבלו חיות מחדש במאמר "אנכי ה' אלקיך", וכאשר חכמים הגידו גר שנתגייר כקטן שנולד, שניתן בו נפש קדושה, מכל שכן בקבלת התורה שנעשו כולנו גרים.

(שפת אמת, במדבר, שבועות שנה תרנ)

היו לו בנים בגיותו ונתגייר וכו'

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות יבמות סב ע"א]

מזהמין את הולד

"בן הישראלית" - בא להודיע כי העכו"ם הבא על בת ישראל הולד אינו ישראל. ואף על פי שפסקנו בגמרא (יבמות מה ע"א) בגוי הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, הרי אמרו: מזהמין את הולד, לומר שהוא פגום לכהונה, וכל שכן שאינו ישראל בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי "לשמות מטות אבותם", כתיב בהם (במדבר כו, נה).

(רבינו בחיי, ויקרא כד, י)

כהנת שנתעברה מגוי מהו וכו' לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים וכו' בשלמא לויה בקדושתה קיימא וכו' אלא כהנת כיון דאי בעיל לה הויא זרה

טעם דהא דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא וקדושה שניה קידשה לעתיד לבא, משום דאמרו... לויה שנבעלת בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת, וכהנת כיון דאיבעלה הוה לה כזרה, ואפילו קדושת לויה פקע ממנה... וכן אמרו כיוצא בזה בפרק כל כתבי (שבת קטז ע"א): מקום הכתב לא קא מיבעי לי דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש, אזלא כתב אזלא קדושתה, שלמעלה ושלמטה וכו' - דמתחילה לשם חלק קדוש, והשתא כשנמחק כתב נמי חלק, רש"י. ולכן אמרו (דברים כג, טו): "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך" - זו מחנה הארון (סוטה מב ע"א), ונמצא דכיבוש ארץ ישראל היה על ידי הארון. כן בית המקדש היה על ידי גילוי שכינה. לכן כי חטאו ישראל, פקע קדושתם לגמרי והוי כאילו לא נכבשו. אבל בית שני שלא היה כיבוש על ידי ארון, שלא היה ארון, ובבית המקדש לא היה שכינה, כמו שאמרו, חמשה דברים חסר בבית שני (סוף פרק קמא דיומא), אם כן לא הוי הקדושה ברום המעלה עד כי תפקע מהשממון והחורבן. לכן עדיין הן בקדושתן קיימין, והוה כלויה שנבעלה בעילת זנות דלא נפקע קדושת לויה... ולכן בבית שני, כיון דאינו רק בגדר "מכון" לשכינת ה', הוה כמו גליוני ספר תורה, וכמו קדושת לוים שהם רק "נתונים לכהנים", ולכן לא פקע קדושה מהם ויהיו נטועים לעולם, וקדושה שניה קידשה לעתיד לבא.

(משך חכמה שמות טו, טז)

מח ע"א

שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת

שורש החסרון היותר עצום למראית עין שיש בנפשות דישראל הוא החסרון דשמעון. ועל האמת הוא החסרון היותר קל, דעל כן לא נכתב בתורה, כי על האמת אי אפשר שיהיה חסרון בזה בנפשות דישראל כלל, אלא שדבר זה צריך לבירורים גדולים, ועל כן אין מיתתו בבית דין אלא מקנאי הפוגע בו, והקנאי הוא שזריז ומהיר לנקום, ואין מתון בדבר ומצדד לזכות ולהציל כמו שהיו עושין הסנהדרין. והבירור השלם הוא כאשר יהיה יוסף בן שמעון, שהבן יגלה המעמקים שבאב כאשר יהיה הבן היפך לו ממש, שזהו שורש יוסף, שהוא מוגדר בזה בתכלית, ועל כן סתם בן המברר אביו יש לקרותו על דרך משל יוסף בן שמעון, כי בירור זה הוא ברור בכל ישראל, שהרי חסרון זה אינו בעצם במי שהוא משורשא וגזעא קדישא דישראל.
ולכן נקטו למשל השם יוסף בן שמעון כשדיברו משני בני אדם השווין בשמן, כמו שאמרו במשנה (בבא בתרא קעב ע"א) ובגמרא שם (קסז ע"ב), דנראה דהוא שם המצוי. ואף על פי שאין זה עצמו שם מצוי בפועל, הם נקטו למשל מה שהוא ראוי להיות בשורש, וכפי דרכם לתפוס למשל שמות השבטים, שהם ראשי האומה הישראלית, ראוי להיות שם בן ואב, רצה לומר בן המברר האב, שעל זה הוא עיקר ענין הבנים המצוי הרבה, יוסף בן שמעון, רצה לומר השמות יוסף ושמעון של השבטים יהיה זה בן לזה ומברר את זה, ולא שיהיה בפועל לדורות שמות בני אדם כן, דלא כל שמעון ויוסף שבעולם הם דוגמת השבטים, ופוק חזי כמה יוסף איכא בשוק שאין גדורים בעריות כיוסף הצדיק. ואף על פי שמכל מקום ודאי שמא גרים להיות לו שייכות מה לשורש שמו, מכל מקום אין הבירור בשמות יוסף ושמעון בעלמא, רק לדוגמא נקטוה משמות השבטים. ויהיו השמות איך שיהיה, השם המצוי דהיינו הבירור המצוי בין בני ישראל להיות על ידי זה מצוי שמות אב ובן שוים, כי השם הוא עיקר הנפש והחיות כידוע, ראוי להמשילו ולכנותו ביוסף בן שמעון.
ויש להוסיף דמה שאין מצוי אותן שמות בפועל כל כך, כי באמת אף על פי שבירור זה ברור, היינו מצד שורשי הנפשות בני ישראל באמת לאמיתו, אבל מכל מקום אינו גלוי ממש בפועל בעולם הזה... שמצד משפט הגיהנום בגלוי דעולם הזה הנמשך אחר פעולת העולם הזה, אין השורש ניכר בזה, אם כן אי אפשר לו להיות בירור גלוי בעולם הזה בבנו גם כן.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין, עמ' סז-סח)

מח ע"ב

חמש ולא חצי חמש

מ"ש "ולקחת חמשת חמשת" לשון כפול, היינו משום דצריך ליתן חמשת שקלים לכהן אחד ולא לשני כהנים, א"כ אם היו נותנים האלף ושלש מאות וששים וחמשה שקלים מעורבים זה בזה, היה חשש שיקח אהרן מקצתו ואחד מבניו מקצתו ואין זה פדיון, לכך צריך ליתן כל אחד בפני עצמו. והיינו דכתיב "חמשת חמשת". ומשה זיכה אותם בפרט לאהרן או לאחד מבניו, וכיון שכבר נפדו בזכיית משה היה יכול לערבם. והיינו דכתיב לשון כפול "ויקח משה את כסף הפדוים וגו' מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף" וגו', פירוש, מתחילה מכל בכור בפני עצמו וזיכה לאחד מהם ואח"כ עירבם כל המעות. ומטעם זה נראה הטעם שלא נתנו כל הכ"ב אלף ביחד כל הסך, מפני שצריך הפדיון לכל אחד בפני עצמו, כמ"ש חז"ל חמש ולא חצי חמש. ובזה אתי שפיר מ"ש חשבון הכולל, וכי לא ידעתי זה? אלא שבא להורות שלא עירב אותם ביחד עד שקיבלו מכל בכור בפני עצמו. ונראה דאף דאמרינן בב"ב דף קמג [ע"א] גבי לחם הפנים "והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו", היינו דוקא בלחם הפנים משלחן גבוה קא זכו, אבל בפדיונות אלו כיון שכל אחד היה יכול ליתן לאיזה כהן שירצה, חלק אותם לשלשה חלקים, והיה מגיע לכל אחד הפדיון מתשעים ואחד בכורים, דאם היה אהרן נוטל מחצה, היה נחלק על כרחך החמשה שקלים של בכור אחד מהם לשני חלקים, והיה מגיע לאהרן ובניו [קלו] חלקים וחצי, וקי"ל דבעינן שיתן חמשה שקלים לכהן אחד ולא לשנים [צ"ע מלקמן נא ע"ב "נתנו לעשרה כהנים יצא"].

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, במדבר ג, מז)

מט ע"א

מת הבן בתוך שלשים יום אף על פי שנתן לכהן יחזיר

"מבן חדש תפדה" - אחרי שעברו שלושים יום... אחרי שעברו עליו שלושים יום נתגלה שהוא בר קיימא... העובדה שהוא בן קיימא חייבת להיות ניכרת לעין. בל יעלה על הדעת שהפדיון בא לפדות מאבדון גופני, אלא תישמר לו משמעותו בתחום המוסרי גרידא.

(רש"ר הירש, במדבר יח, טז)

מת ביום שלשים כיום שלפניו ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן

אמרו חז"ל (שבת ל ע"א) שבקש דוד מהקב"ה שיודיעו באיזה יום ימות, א"ל הקב"ה בשבת תמות, א"ל אמות בא' בשבת, א"ל כבר הגיע מלכות שלמה בנך וכו', ואח"כ בקש אמות בע"ש וא"ל הקב"ה טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה וכו'. וי"ל דאיתא במדרש (ילקוט שמעוני בראשית ה, מא) שאדם הראשון נתן לדוד המלך ע"ה שבעים שנה משנותיו. והנה בלי ספק כלו שנותיו של האדם בע"ש באותו יום שנברא, כי הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש (כקידושין לח ע"א), כי ביום ששי מת אה"ר ביום שאכל ממנו. וסתמא דמילתא התחילו שנותיו של דוד, שהשלימו שנותיו של אדם, מאותו יום שנסתלק אדם הראשון. והנה גם לדוד היתה מוכנת קצת חיות בעוה"ז כמו שאר נפלים שחיים. והנה תינוק, אם נולד בשבת כלו כ"ט יום שלו בשבת, ויום ראשון הוא יום שלשים שלו, ותלויה בפלוגתא בתינוק שמת ביום שלשים אי כלפני שלשים דיינינן ליה ותורת נפל עליו, או כלאחריו והוה בר קיימא. ולכן ראה שיש לו מקום לבקש שימות ביום א' בשבת.

(רבי משה סופר, תורת משה, בראשית פרק ג, כב)

מאי טעמייהו דרבנן גמרי חדש חדש ממדבר מה התם ומעלה אף הכא נמי ומעלה ור"ע מספקא ליה

[בסוכה כה ע"ב: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם", אותם אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף דברי ריה"ג, ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא, ר' יצחק אומר וכו' עוסקין במת מצוה היו]. לכאורה י"ל ר' עקיבא לטעמיה לא אמר מת מצוה היו - הנה רש"י ר"פ תשא (ל, טז) הקשה איך אפשר שהיה מנין ישראל שוה בפרשת תשא ובפרשת במדבר בשנה השניה, ותירץ רש"י שנות אדם מתשרי מנינן והיה הכל בשנה אחת ע"ש. ורמב"ן טען הא במנויי מדבר כתיב "ומעלה", וילפינן מערכין מיום ליום (כערכין יח ע"ב), וכל אחד לפי יום לידתו ולא מתשרי, אבל קושית רש"י לק"מ, כשם שבכל יום נעשה בני כ' שנה הכי נמי מתו בכל יום, ואירע שהיה מספר המתים שוה עם מספר אותם שנעשו בני כ'. עיין שם ברמב"ן. וצריך לומר רש"י סבירא לי' מיום מתן תורה שנעשו חירות ממלאך המות לא מתו עד אחר מתאוננים, ואית פלוגתא בזה ברבה פ' נשא (פרשה ז, ד), אי חזרו למומן אחר עגל או אחר מתאוננים ע"ש. ועל כן הוצרך רש"י לומר מתשרי מנינן. ולענין קושית רמב"ן הא ילפינן "ומעלה" מערכין, תליא בפלוגתא, דר' עקיבא סבירא ליה בבכורות מט ע"א דלא ילפינן הך גז"ש דסבירא לי' ב' כתובים ע"ש וא"ש. ולפי זה ר' עקיבא לטעמיה לא יליף "ומעלה", אם כן י"ל שנות אנשים מתשרי מנינן, ומיושב קושיא איך היה ב' מספרים שוה, ע"כ י"ל לא מת שום אחד ולא היה מתי מצוה כי אם מישאל ואלצפן, ור' יצחק סבירא ליה כרבנן דילפינן "ומעלה", וקשה קושית רש"י איך היה מספרם שוה, וצ"ל כרמב"ן שמתו כל כך, אם כן י"ל טמאי מת מצוה היו.

(רבי משה סופר, חידושי חתם סופר, סוכה כה ע"ב)

מט ע"ב

מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא
23-24

איתא בגמרא (מגילה יג ע"ב): גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. זה ענין הקדמת שקלים לזכור. איתא בספר צפנת פענח מהמהרי"ט דפירוש הקדים שקליהן לשקליו היינו שעשה מזה הקב"ה מלוה הכתובה בתורה, ואיתא מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. איתא (רש"י ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים" - שטרי קודם. מלוה הכתובה בתורה היינו שמניחים כל החשק והרצון בתורה.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, שמות פורים, שנת תרעז)

חמש סלעים של בן
27

הסכום דומה ל"ערך" הראשון של נער מבן חודש ומעלה (ראה ויקרא כז, ו)... סכום זה מסמל את ערכו הרעיוני של איש צעיר ביחסו למקדש.

(רש"ר הירש, במדבר ג)

חמש סלעים של בן
27

דאיתא בזוה"ק (ח"ב מב ע"א): ומסיטרא דמיכאל אתקרי בכור דדרגיה כסף חוורו, ובגין דא פדיון וכו' חמישה סלעים כחושבן ה' דאברהם, דאי יחכים בתורה, מתוסף עליה י' דאיהו קודש וכו'. והיינו דיו"ד חכמה קודש עילאה. וכן מובא בזוה"ק (ח"ג רסב ע"א): חד ביתא דתפילין דהוא "קדש לי כל בכור" - סתם מוחא עילאה חכמה. וכן מובא (זוהר ח"א יג ע"ב): "קדש לי כל בכור" - דא י' דאיהי קודש בוכרא דכל קודשין עילאין. והיינו שה' יתברך האציל עשר ספירות. וכתר עליון הוא שכל הנעלם מכל רעיון. והמדה הראשונה שבו ההתחלה להיות בו מעט תפיסה היא חכמה, קודש עילאה י'. ונגדה מאמר "יהי אור". ובמדרש (בראשית רבה פרשה ב, ג): "יהי אור" - זה אברהם... ומהשבע מדות תחתונות, המדה הראשונה חסד, שאברהם אבינו ע"ה מרכבה לה. והוא היה ראשית הקדושה, שאחר שני אלפים תוהו, התחיל קדושת אברהם אבינו ע"ה. וזה שאמרו מסיטרא דמיכאל שהוא לימין רחמים וחסד, כמו שאמרו דדרגיה כסף חוורו ובגין דא הפדיון חמישה סלעים כחושבן ה' דאברהם. והוא דאמרו (מנחות כט ע"ב): "כי ביה ה' צור עולמים" וכו' - בה"י בראם, העולם הזה בה' וכו' והיינו ה' עילאה. ובמדרש (בראשית רבה יב, ט) ובזוה"ק (ח"א צג ע"א) "בהבראם" - באברהם, דאברהם הוסיפו לו ה' אחר המילה, והיינו ה' תתאה שממנו נבנה כנסת ישראל...
ומשה רבינו שהיה שורש תורה שבכתב אמר לו ה' יתברך "קדש לי כל בכור", שיכניס קדושה בבכורי ישראל יו"ד חכמה להופיע בהם אור תורה. ואברהם אבינו ע"ה היה שורשו תורה שבעל פה כמו שאמרו (בראשית רבה ס"א, א') אב לא למדו רב לא היה לו ומהיכן למד התורה זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים וכו' והיינו כעין תורה שבעל פה שמופיע ה' יתברך בלב החכמים... ואז נאמר רק "וכל בכור אדם בבניך תפדה", לפדות מה' יתברך. רק אחר הקלקול שנבחרו הכהנים נצטוו ישראל ליתן לכהנים שהם שלוחי דרחמנא. וכהן מסיטרא דחסד כנודע, וכן מיכאל דרגיה כסף חוורו חסד, בכור וראשית השבע מדות כאמור מהזוה"ק. ומיכאל הוא כהן, וכמו שאמרו (מנחות קי ע"א): ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. וכתיב (דניאל י, כא) "מיכאל שרכם", והיינו שר של כנסת ישראל ה' תתאה ה' דאברהם. וכן באברהם אבינו ע"ה כתיב (תהלים קי, ד) "אתה כהן לעולם", וכמו שאמרו בגמרא (נדרים לב ע"ב).

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, שמות, לסעודת פדיון הבן, אות א)

חמש סלעים של בן
27

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל ה ע"א בשם אוהב ישראל, ולעיל ה ע"ב בשם משך חכמה]

חוץ משקלים
30

יש להבין מה שבענין שקלים יש שני סוגים, אחד המספר ואחד שיהי' דוקא טיבעא מטבע של כסף, דמצד המספר הוא כנגד העגל שש שעות כמ"ש בירושלמי (שקלים פ"ב הלכה ג), ומה שהוא דוקא כסף, דהמהר"ל [נתיבות עולם, נתיב אהבת ה', פרק א] כתב "ובכל מאדך" זהו השכל, דלבא בכיסא תלי והאהבה של אדם שקועה בה, ומצד זה נקרא כסף. וזה הפירוש במשנה בכורות כל הקדשות נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים שדוקא בכסף, יע"ש, והוא מטעם זה.

(שם משמואל פרשת משפטים, תרעא)

מט: וכשמואל בדיני

בשבתות ויו"ט אומרים והשיאנו (לשון חיבור ונשואין, רצ"ל תקרב לנו בחיבור) הוי"ה אלקינו את ברכת מועדיך, דהנה בימים הקדושים הללו קורין בתורה ומברכין עליה ברכו את הוי"ה, וגם בחיוב לאכול פת מזמנין נברך אלקינו, הנה אנחנו מברכים הש"י בקריאת שם הוי"ה ובשם אלקי"ם, הנה כל המברך מתברך [זוה"ק ח"ג רע"מ רע"ב ע"ב], הנה יבואו ברכת המועדים לנו ג"כ בשם מלא הוי"ה אלקים, וזהו שאומרים במועדים והשיאנו הוי"ה אלקינו את ברכת מועדיך...
לפי"ז יונח לנו מנהגנו שאין אנחנו אומרים והשיאנו בראש חדש, הגם דבירושלמי ברכות [סה ע"א] פסק שמואל לומר והשיאנו, וקיימא לן כשמואל בדיני, ובתלמודא דידן לא נזכר כלל מזה, ממילא יש לנו לפסוק כירושלמי וכדעת שמואל כיון שאין חולק בתלמודא דידן. ולפי מ"ש יונח, כיון דפסקינן בתלמודא דידן אם שכח ראש חדש בברכת המזון אינו חוזר, ממילא סבירא ליה לתלמודא דידן דאין חיוב לאכול פת בראש חדש, על כן אין לומר והשיאנו הוי"ה אלקינו את ברכת וכו'.

(רבי צבי אלימלך שפירא, בני יששכר מאמרי ראש חודש מאמר א - קידוש החודש, אות יד)

נ ע"א

דינרא הדריינא טריינא שייפא דמזבנא בעשרים וחמשה זוזי
1-2

האיך אמר המן שרוצה ליתן עשרת אלפים ככרי כסף כנגד שש מאות אלף מישראל שיצאו ממצרים, הלא היו ישראל באותו פעם שש מאות ושלשה אלף?... בשלמא אותן חמש מאות וחמשים הנשארים בחשבון יותר על שש מאות ושלשה אלף... לא קחשיב להו המן, יש לפרש על דרך מה שאמרו (בכורות ה ע"א):... פרטא רבא קא חשיב פרטא זוטא לא קחשיב, רצה לומר, נקט האלפים ושביק המאות, אלא אותן שלשת אלפים שהם עודפים על שש מאות אלף, קשה מאי טעמא לא חשיב להו? ביותר יש לתמוה... הלא היו עוד הלויים עשרים ושתים אלף?... דאיתא בגמרא: דינר של זהב מזדבין בעשרים וחמשה דינרין של כסף וכו'. והקשו בתוספות (ד"ה דמזדבנא): והלא הזהב חשוב רק שנים עשר פעמים כנגד הכסף... ותירצו לפי שהיו עושין הדינר זהב כפל בשביל משקל שני דינרין של כסף, ולכך היה שוה כפליים, שהיה בו זהב בערך עשרים וארבעה דינרין של כסף, ומה שהיה מזדבן בעשרים וחמשה דינרין של כסף... היינו משום שהיו צריכין ליתן לבעלי המטבעות חלק אחד מעשרים וארבעה חלקים, שמי שיש לו כסף כשיעור שאפשר לעשות ממנו עשרים וחמש דינרין של כסף, ונותן לבעל המטבע לעשות ממנו טבעין דינרי כסף, אזי אינו מחזיר לו אלא עשרים וארבע דינרין של כסף, והחלק אחד מעשרים וארבעה שהוא חלק העשרים וחמשה, מחזיק לעצמו, בשביל הכרעות המטבעות ושכר מלאכת המטבע, עד כאן לשון התוספות. (הג"ה: שמעתי ממורי ש"ב הגאון מוהר"ר יחזקאל, הטעם דהזהב חשוב שנים עשר פעמים כנגד הכסף, היינו משום דהזהב הוא תולדות החמה, והכסף הוא תולדות הלבנה, ואם כן עד שהזהב נולד פעם אחת בסיבוב החמה משך כל השנה, אז תסבב הלבנה שנים עשר פעמים, דהיינו בכל חודש וחודש, שהם שנים עשר חודשים בשנה, על כן הזהב הוא ביוקר שנים עשר פעמים כנגד הכסף. ודברי פי חכם חן).
מעתה נאמר, דודאי המן ביקש לעקור את הכל, גם הלויים שהיו עשרים ושתים אלף, גם שלשת אלפים העודפים על שש מאות אלף, ומאי דקשיא לן הלא לא נתן הפדיון אלא כנגד שש מאות אלף נפשות... לזה אמר המן "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה" (אסתר ג, ט), ומתרגמינן עובדי מטבעא, כוונתו בזה, שאותן עשרת אלפים ככר כסף יהיו במטבעות, ולא חתיכות כסף, דאז אם רוצים לעשות מהן מטבעות צריך להפסיד חלק אחד מעשרים וארבעה, בשביל הכרעות המטבעות ושכר מלאכת המטבע, אלא כך אמר המן, רצונו ליתן הכסף "על ידי עושי המלאכה", שהוא ישלם השכר ולא ינכה מן המטבעות... צא וחשוב... שבשש מאות אלף יש בהן עשרים וארבע פעמים עשרים וחמשה אלף... וכיון שנתרצה המן... שהמן ישלם שכר בעלי עושי מלאכות המטבע ולא ינכו שכרו מן הכסף שיתן לאחשורוש, ואם כן נתוסף על הכסף חלק אחד מעשרים וחמשה, שהרי שכר בעלי המטבעות הוא אחד מעשרים וחמשה, אם כן כשנתן לו עשרת אלפים ככרי כסף, וגם נתן שכר המטבעות לעושי המלאכה, נמצא בזה נתן לו הפדיון של עשרים וחמשה אלפים העודפים על שש מאות אלף, דהיינו עשרים ושתים אלפים הלויים ושלשת אלפים מישראל, העודפים על שש מאות אלף.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת כי תשא)

ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת"ל יהיה
15-16

וי"ל לשון הפייט (פיוט למוסף לפרשת שקלים) "אור פניך עלינו אדון נסה, ושקל אשא בבית נכון ונשא", כי הכתוב אומר (שמות ל, יב) "כי תשא את ראש בני ישראל" ואמרו חז"ל (תנחומא כי תשא ד) שיתן להם תלוי ראש, וכן בבבא בתרא (י ע"ב) אמרו חז"ל ששאל משה מלפני הקב"ה: "במה תרום קרן ישראל?", ואמר לו "ב'כי תשא'", היינו אחר שירדו ישראל למדרגת הנהגת הטבע שאל לו איך יתקיימו והטבע מנגדם, והשיב לו "ב'כי תשא'", שהשקל המורה על חצי ההנהגה הגלויה שהוא לקוח מההנהגה הנסתרת זה ירים קרן ישראל. אבל כל זה שייך רק בזמן שישראל בסתר המדרגה, אז השקל נושא את ישראל שהטבע עצמו מתנהג כדרכו, אלא שבהסתר יש בו אור השגחת ה' יתברך לרומם את ישראל מכל צרה שמתרגשת ח"ו, אבל לע"ל כשישובו ישראל במעלה גדולה, אז אדרבא תהיה עיקר ההנהגה ע"פ הנס וההשגחה, והנהגת הטבע תזכה להתרומם על ידי ישראל שתהיה עילוי לטבע ע"י שזכתה להנהיג צרכי ישראל כל משך הגלות, ונמצא שהשקל הרומז להנהגה הטבעית שהנס מוסתר בה, בזמן שפלותנו הוא נושא אותנו ולע"ל אנו נשא אותו. וז"ש "אור פניך עלינו אדון נסה", שתזכנו להתנהג ע"פ נס גלוי ואור פניך כמש"כ "כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וגו' ואור פניך" (תהילם מד, ד). "ושקל אשא" שאהי' אני נושא את השקל "בבית נכון ונשא", שקדושת בית העתיד שיהי' נבנה מאש, כמש"כ: כי אני ד' באש הצתי' ובאש אני עתיד לבנותה (עי' בבא קמא ס ע"ב), והיינו שיהי' מונהג בניסים גלויים עד שתהי' יציאת מצרים טפלה ׁ (ברכות יב ע"ב), אז אשא שקל. וי"ל שלע"ל יהי' שקל שלם, לא מחציתו, כי יֵראה כבוד כל ההנהגה, חיצוניותה ותוכה. וי"ל שלע"ל יוסיפו על המטבע ויהי' מחצית השקל שיעור שקל, שתתגלה לאור גם ההנהגה הצפונה, ומ"מ יהי' רק מחצית, כי א"א להתגלות כל עומק סתרי עצת ה' יתברך העליונה, וכדאמרו חז"ל מנין שאם רצה להוסיף, מוסיף? ת"ל 'יהיה'.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, פרשת שקלים, עמ' קמז-קמח)

כל כסף האמור בתורה סתם סלע
21-22

"וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף" - י"ל דרמז בזה למה שאמרו חז"ל [שבת י ע"ב]: בשביל ב' סלעים מילת שעשה יעקב ליוסף נתקנאו בו אחיו. דאמרינן בבכורות כל כסף סתם האמור בתורה הוא סלעים. וכיון שהיו עשרה, הגיע לכל אחד שני סלעים, מדה כמידתו.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, בראשית לז, כח)

כל כסף האמור בתורה סתם סלע
21-22

"ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות" - אמרוחז"ל במגילה דף טז: אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו וכו', א"ר בנימין רמז רמז לו וכו'. ולא תירצו על ג' מאות כסף. ולפי פשוטו נראה שהוא דמי בושתו של בנימין שחשד אותו בגניבה ורצה ליקח אותו לעבד. והוא דקי"ל [רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ג ה"ה] המבייש ת"ח נותן לו ליטרא דהבא. וכתב הסמ"ע [פרישה חו"מ סי' תכ ס"ק ל] שהוא ל"ו דינר זהב. ודינר זהב כ"ה דינרי כסף [ב"מ מד ע"ב], עולה תשעה מאות דינרי כסף, ואיתא בבכורות דכל כסף האמור בתורה הוא סלעים. וסלע דאורייתא הוא ג' דינרין ושליש. נמצא ששלש מאות כסף עולה אלף דינרין דהיינו טי"ת מאות דינרין דמי בשתו, וק' דינרין שהם שלשים שקל דמי עבד, כי שלשים שקלים שהם כל שקל ג' דינרין ושליש, מכוון מאה דינרין.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, בראשית מה, כב)

כל כסף האמור בתורה סתם סלע דנביאים ליטרין דכתובין קינטרין חוץ מן כספו של עפרון שאע"פ שכתוב בתורה סתם קינטרין דכתיב ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר
21-25

מה שאמר אברהם "בכסף מלא יתננו לי", ופירש רש"י: בכסף מלא - אשלם כל דמי שוויה, וכן אמר דוד לארונה (דברי הימים א' כא, כב) "בכסף מלא". וקשה מאי בעי רש"י בזה שמביא ראייה מן ארונה היבוסי? ויתורץ על פי מה דאיתא בגמרא דשבת (לג ע"ב): "ויחן את פני העיר" (בראשית לג, יח) - רב אמר מטבע תיקן להם וכו'. לכך אמר ר' שמעון בן יוחאי נמי: איזיל איתקן מילתא, ולסוף מייתי התם שהיה מטהר המקומות שהיה בהם ספק טומאה, עיין שם. ואיתא בגמרא דבכורות: אמר ר' חנינא כל כסף האמור בתורה סתם סלע, דנביאים ליטרין, דכתובים קנטרין, חוץ מן כספו של עפרון שאף על פי שכתוב בתורה סתם קינטרין דכתיב ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, עד כאן לשונו. והנה "כסף מלא" דארונה היבוסי כתוב נמי בכתובים ,שהיה פרושו קינטרין. ומעתה יובן הכתוב... אמר אברהם "גר ותושב אנכי עמכם", רצה לומר, שבאתי ממקום אחר לגור כאן, ומוטלת עלי לתקן איזה דבר לחנן פני העיר, ובמה אתקן? אם לטהר את הטומאה, אדרבה הרי הרביתי טומאה בקבורת המערה. לכך היה רוצה לחנן בדבר אחר, לתקן לה מטבע העוברות לסוחר, דהיינו קינטרין. לכך אמר "בכסף מלא", "עובר לסוחר". ועל זה פירש רש"י כמו שאמר דוד לארונה "בכסף מלא", ושם הוא בכתובים פירושו קנטרין, כך כאן רצה אברהם לתקן קינטרין עובר לסוחר.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת חיי שרה)

חוץ מן כספו של עפרון שאע"פ שכתוב בתורה סתם קינטרין
22-24

נתחכם אברהם לקנות המערה בסדר שאין אחריו ערעור. ולהיות שרז"ל אמרו (זהר ח"א קכח) שעפרון מימיו לא ראה במערה זולת החשך והבהלה, ואם כן יכול הוא לבא בטענה כשידע שהמערה יקרת הערך, ואפילו לעולם חוזר הוא, ואין זכות המערה מתקיים ביד אברהם לעולם. והגם שאין אונאה לקרקעות, חש אברהם לסברת הירושלמי שכתבו התוספות (קידושין מב ע"ב) שיש להם אונאה בחצי דמיהם ודוקא אונאת שתות אין להם... לזה נתחכם לתקן כל זה ואמר לשון מתנה ומכר, הכוונה בזה שיעשה אופן שיש בו שניהם והוא החליפין שיש בו מכר ויש בו מתנה שיכול להחליף מחט בגמל ואין בהם אונאה בשום אופן. ודין חליפין ישנו בקרקע ובמטלטלין אבל לא במטבעות. לזה אמרו ז"ל בבכורות וז"ל: אמר רבי חנינא כל שקל שכתוב בתורה סלעים וכו' חוץ משקלים האמורים בעפרון שהם קנטרין עובר לסוחר פרקמטיא נפקת וכו' עכ"ל. ומעתה לא נשאר מקום לעפרון לבא בטענה.

(אור החיים, בראשית כג, ט)

ביקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני כספה וזהבה של ירושלים
26-28

בקידושין שם [לא ע"א]: אמר להם דמא בן נתינא, יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם הייתם נותנין לי אלא וכו'. מנין לחכמים כל ממון שבעולם ליתן לו? ואם בגוזמא דבר, מה למסדרי הש"ס לכתוב גוזמתו? אלא שלא בלשון גוזמא דיבר, רק ברור ולא בחלום, כענין שאמרו ז"ל בכורות נ ע"א, בקשו חכמים לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני שלא יבואו למעול בכסף וזהבז של מקדש. ומי יתן לחכמים כסף וזהב שבעולם? אלא על כרחך אם רצו היו גונזים. והנה דמא בן נתינה הי' ברור לו שאם יבקש מהם כל כסף וזהב שבעולם, יתנו לו, לקיים מצות פרה אדומה ולטהר טמאים.

(רבי שמחה זיסל זיו, חכמה ומוסר, חלק א סימן כא)

נא ע"א

המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר יהיה לך ופדה תפדה

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל יב ע"ב בשם רש"ר הירש]

נא ע"ב

נתנו לעשרה כהנים בבת אחת יצא
11-12

"ויתן משה את כסף הפדים לאהרן ולבניו"... במדרש (במדבר רבה ד, יא): לאהרן מחצה ולבניו מחצה, כמו שצוה לו הקב"ה ("ונתת הכסף לאהרן ולבניו" - שקול אהרן כנגד בניו) (עכ"ל). לפי זה היה נותן לאהרן כסף פדוים בעד מאה וששה ושלושים ומחצה. אם כן מוכח מה דאמרו בבכורות פרק יש בכור: נתנו [לעשרה] כהנים בבת אחת יצא. ולא הוי חצי חמש רק אם לא איכא גביה חיובא על חמשה סלעים, דאין נכסים כשעור חמשה. ולכן כתוב "הפדים" - חסר וי"ו - דשל בכור אחד נתחלק לאהרן ולבניו.

(משך חכמה במדבר ג, נא)

נא: נתנו לעשרה כהנים בבת אחת יצא
11-12

"ויתן משה לאהרן ולבניו" - מבואר שעֵרב את הכסף ונתן מחצה לאהרן ומחצה לבניו, אף על גב שבאו חמש סלעים של בכור אחד מהם לג' כהנים, כמ"ש בבכורות: נתנו לעשרה כהנים יצא.

(מלבי"ם במדבר ג, נא)

נתנו לעשרה כהנים בבת אחת יצא בזה אחר זה יצא
11-12

בענין מצות השקלים... מדברי הרמב"ם (ריש הלכות שקלים): ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כאחת בפעם אחת. וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עמד מאי שנא מחמש סלעים של פדיון הבן שאם נתן חמש סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזאח"ז יצא. ונראה ליישב עפ"י דברי גור ארי' (ריש פ' תרומה) כי מחצית השקל לקרבנות שהם עשר גרה הם לעומת עשרה כחות הנפש, עכ"ד. והיינו שהוא קיבוץ עשרה כחות נפשו בפרט ועשרה אישי ישראל בכלל כבזוה"ק, והם: ראשי אלפי ישראל, חכמים, נבונים, חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, לעשות כולם אגודה אחת לעבוד עבודת ה'. והיינו דבכל ניסן וניסן מתחילה התחדשות עבודת ישראל לאביהן שבשמים... ועל כן נמי אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ותרומת הלשכה כתחילתה. ובאשר התחדשות העבודה צריכה להיות ברגש הנפש והתלהבות וחיות הקודש והתרוממות הנפש... ע"כ תקנו לזה את חודש אדר שבו קול דודי דופק על מיתרי לבב בני ישראל.... על כן באדר שקודם לו נותנין מן השמים בלב ישראל אומץ וחיזוק הלב ורגש קודש והתרוממות הנפש. אבל ידוע שכל דבר הניתן מן השמים צריכין להכין לו לבוש מעשה ופועל דמיוני, וכמו נשמה שהיא מעולם העליון א"א שתבוא לזה העולם אלא בלבוש גופני... כן נמי להתעוררות הבאה באדם באדר צריכין למעשה ופעולה דוגמתה כענינה, והיינו השקלים עשר גרה שמרמזות לעשרה כחות הנפש מקובצים, שהיא קיבוץ פרטי, וכולם מתקבצין בלשכה רומז לקיבוץ כללי לצורך קרבנות ציבור. וכל קיבוץ יש לו חיזוק וקיום, כבמדרש תנחומא (פ' נצבים) כדמיון אגודה של קנים דקין שאחת אחת לבדה משתברת בנקל וכשהן אגודה א"א להשבר. וגם כל שבציבור יש בו חיות יותר...
ונראה שזוהי דוגמת מלאכת המשכן דכתיב ויקהל משה את כל עדת ישראל וגו'... בלתי אפשר הי' לגשת למלאכת המשכן שהיתה מתבקשת שמחה והתרוממות הנפש ונשיאת הלב, היתה עצת משה רבינו ע"ה תחילה שהקהילם לעשותם אגודה אחת, ואז ממילא ישיגו חיות ורגשת הנפש וחיזוק ואומץ הלב לגשת אל המלאכה לעשות אותה... בעבודת ה' שהיא מעצמה נותנת חיים לעושי' שבהתאחדם יחד לא יבצר מהם שום דבר ויתרוממו נפשם וינשאו לבם.... וכדוגמת שעשה משה בינו ע"ה קודם ציווי מלאכת המשכן, כן הוא ענין השקלים באדר קודם חודש ניסן...
ולפי האמור יתבארו דברי הרמב"ם הנ"ל שהשקלים אינו נותנם בפעמים רבות ושניא דין השקלים מדין חמש סלעים של פדיון הבן. דהנה בטעם פדיון הבן איתא בחכמי האמת שהוא לפדותו מידי סט"א ע"י כהן איש החסד, שלכאורה בלתי מובן למה יהי' להסט"א שליטה על הבכור עד שיצטרך לפדותו ע"י איש החסד? והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי ביציאת מצרים נתקדשו הבכורים כמ"ש "הקדשתי אותם לי", אבל מחמת פגם חטא העגל [אשר עדיין לא נטהרו ממנו כמ"ש "וביום פקדי" וגו'] נסתלקה מהם הקדושה, ושוב שורים במקום הקדושה כחות הסט"א כטעם הזוה"ק בטומאת מת, עכת"ד. ויש להוסיף בזה דברים, דהנה בכור הוא ראשית, וראשית היא מעלה הכוללת הכל... וממילא מחמת חטא העגל ששרה בהם לעומתו כח סט"א הוא נמי כח כולל... וע"כ כל עוד שלא נתקן לגמרי חטא העגל אי אפשר לבכורים להשיג כח כללי, כי גם זה תקח סט"א שיש לה שליטה באמצעות קו השמאל שגם הוא נכלל בהתכללות, וכידוע בשערי אורה שכל משכנם במצר קו השמאל שבקדושה, ע"כ אין עצה לפדות בכל מיני הקדשות בעולם, אלא מיד הכהן דוקא שהוא איש החסד לבד. ולפי האמור יובן החילוק שבין השקלים לחמש סלעים של פדיון הבן, שהשקלים באשר כל ענינם הוא התאחדות עשרה כחות הנפש בפרט ועשרה סוגי ישראל בכלל לעשות מהכל הגמוניא אחת להתחיל בעבודה בחיות הקודש ורוממות הנפש, אם הי' נותנו בפעמים רבות היתה נשחתת כל הכוונה. אך בפדיון הבן, שאדרבה, שאי אפשר בפדיון שאר הקדשות שיש בהם ענין התכללות אלא דוקא מכהן איש החסד שהוא מדה פרטית, ע"כ איננו נזקק ליתן בפעם אחת דוקא.

(שם משמואל פרשת ויקהל, ויקהל ושקלים תרעט)

הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב
33-34

בשביל שהוא נוטל פי שנים יש באותיות "בכור" ענין כפילות: הבי"ת כפולה על האל"ף שלפניה, וכן הכ"ף כפולה על היו"ד שלפניה, וכן הרי"ש כפולה על הקו"ף שלפניה. והו"ו נכתבת כפולה, שכותבין אותה ב' ווי"ן.

(בעל הטורים דברים כא, יז)

הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב
33-34

מדבריו [של הספורנו, שמות ד, כב] ז"ל למדנו דבר גדול מה שלמדנו משם זה של 'בני בכרי'... שלא תאמר שאמת הדבר שהקב"ה בחר בישראל מכל העמים ונתן להם יתרון ומעלה ודבקות בו ית' על כל עם ולשון, אבל כל זה אינו נוהג כי אם כל זמן שלא נתקן העולם במלכותו ית' ולא שבו כל האומות להכיר אלוהותו ודרכיו, אבל אחר כך כשיהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' אז לא יהיה יתרון לישראל על כל האומות כיון שכולם יכירו וידעו כבוד שמו ויכירו כח מלכותו. על זה הודיענו ה' יתברך שאין הדבר כן, כי אם 'בני בכרי ישראל', כמו שמעלת הבכורה אינה זזה מהבן הבכור גם כשיולדו להאב בנים אחר כך, מכל מקום הבן הבכור יתר שאת לו ויתר עז ויורש פי שנים, כמו כן מעלת ישראל ויתרונם עומדים לעד ולעולמי עולמים.

(מדבר שור, דרוש טז)

ולא בראוי כבמוחזק
35

"בכל אשר ימצא לו, כי" - סופי תיבות ראוי, ולמ"ד ד"בכל" ואל"ף ד"אשר" - לא, והיינו לא ראוי, שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי.

(בעל הטורים דברים כא, יז)

ולא בראוי כבמוחזק
35

משמעות מצות בכור לנחלה ניתנת להתבאר על ידי שתי הלכות אופייניות האמורות בה: בן שנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה [ב"ב קמב ע"ב]; כמו כן אין בכור נוטל בראוי כבמוחזק. הלכות אלה מורות שזה ייעודו של הבכור: הוא נוטל זכויות עדיפות בנכסים, ומיד עם פטירת האב הרי הוא ממשיך את אישיותו בקרב הנותרים, ונמצא שהמשך ההנהגה האחידה של המשפחה לא יסבול זעזוע פתאומי קשה. עד כה התרכזה המשפחה והבית מסביב לאב; מכאן ואילך הם יתרכזו מסביב לבכור בעל הזכויות היתרות לנכסים. משום כך מעמדו נקבע רק על פי הבנים שהיו קיימים כבר בשעת מות האב ועל פי הנכסים שכבר עמדו אז לרשותו.

(רש"ר הירש, דברים כא, יז)

נב ע"ב

ואלו שאין חוזרין ביובל וכו' והמתנה דברי ר"מ
4-6

"ואם יהיה היובל" וגו' - היינו שבודאי יש להם רשות למכור נחלתן, אלא דאין בזה הסבת נחלה שהרי חוזר ביובל. ולכאורה קשה לר"מ דס"ל דמתנה אינו חוזר ביובל, א"כ הרי יכולין ליתן במתנה? וצ"ל דס"ל דמסתמא לא יעשו כן, ליתן במתנה, להעביר מנחלת אביה.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, במדבר לו, ד)

ואלו שאין חוזרין ביובל הבכורה וכו' המתנה כמכר וכו' בכור לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא
4-14

ויש לפרש מ"ש שלשה פעמים "ונגרעה נחלתן" וגו', "ומגורל נחלתן יגרע", "מנחלת מטה אבותינו יגרע נחלתן", היינו כנגד שלשה חלקים שנטלו בנות צלפחד, על חלק צלפחד אמרו "ונגרעה נחלתן" דהיינו הנחלה שירשו מאביהן, ועל חלק שנטלו בנכסי חפר בתוך אחי אביהם אמרו "מגורל נחלתנו יגרע", דהיינו נחלה שהיה לנו לירש, ועל חלק בכורה אמרו חז"ל בבכורות ס"פ יש בכור בכורה מתנה קרי רחמנא דכתיב "לתת לו פי שנים", א"כ אין להם טענה כ"כ, שהוא כאילו נתן חפר מתנה לאיש אחר. אלא כיון דקי"ל מתנה חוזרת ביובל וחלק בכורה אינו חוזרות ביובל כדאמר שם, דהוקש חלק בכורה לחלק פשוט, א"כ הטענה הוא לאחר היובל, היינו דאמר "ואם יהיה יובל וגו' ומנחלת מטה אבותינו יגרע נחלתן".

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, במדבר לו, א)

ואלו שאין חוזרין ביובל וכו' והמייבם את אשת אחיו וכו' האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל
4-28

"וזאת לפנים בישראל" - אמר במדרש: בראשונה היו קונים במנעל ובסנדל שנאמר "שלף איש נעלו", חזרו להיות קונים בקצצה, ומהו דין קצצה, אמר ר' יוסי בר אבין כל מי שמוכר שדהו... היו קרוביו מביאים חבית מלאה קליות ואגוזים ומשברים בפני התינוקות והתינוקות מלקטים ואומרים נקצץ פלוני מאחוזתו, כך מי שהיה נושא אשה שאינה הוגנת לו היו הקרובים מביאים חבית מלאה קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות והתינוקות מלקטים ואומרים אבוד פלוני ממשפחתו, חזרו להיות קונים במנעל ובסנדל - "שלף איש נעלו ונתן לרעהו"... לפ"ז מפרש מ"ש "וזאת לפנים בישראל" - היינו בימי קדם, כמו בימי יהושע, היו קונים בחליפים, כי אח"כ התחילו להיות קונים בקצצה... מלת "לפנים" מורה שכן היה נוהג בימי קדם לא אח"כ כמו "האמים לפנים ישבו בה". ולפ"ז מבואר שקנין זה נבטל אח"כ, וי"ל הטעם עפמ"ש התוס' בערכין (דף ל) שכל דבר החוזר לבעלים כגון מתנה ע"מ להחזיר או שאלה או שכירות אינו נקנה בחליפין, ויקשה ע"ז הא קנין חליפין למדינן מבועז, "שלף איש נעלו", ושם יורש הוי וסופו לחזור ביובל, כמ"ש ר' יוחנן דאחין שחלקו לקוחות הם ומחזירים זל"ז ביובל, ואז היה היובל נוהג? וי"ל עפמ"ש בגיטין (דף מח): אמר ר' חסדא מחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון דברי הכל מביא וקורא דאכתי לא סמיך דעתיה. ועל כן כל זמן יובל ראשון היו קונים בקנין סודר, אבל אחר היובל הראשון לא יכלו לקנות בק"ס שכבר ידעו שיוחזר ביובל וסמכו דעתם ע"ז, ולכן תקנו קנין קצצה. אבל בקנין זה של בועז לא יכלו לקנות בקצצה, דהא הגואל הראשון לא רצה לגאול ואמר "פן אשחית את נחלתי", שלא דרש עמוני ולא עמונית, ואם הי' מביאים חבית ושוברה לפני התינוקות, היו אומרים שאינו מפני שמכרה אחוזתה רק מפני שנשא אשה שאינה הוגנת, שע"ז היו ג"כ עושין קצצה וכמ"ש במדרש... ולכן חזר ונהג קנין חליפין שהיה נהוג לפנים בישראל בזמן היובל הראשון, כי אף שעתה היה היובל שאחר הראשון, הלא השדה שקנה ע"י יבום ג"כ אינו חוזר ביובל, וכמ"ש בבכורות ואלו שאין חוזרים ביובל וכו' והמיבם. וזה שאמר "וזאת לפנים בישראל וגו' וזאת התעודה בישראל", ר"ל אחר שקנין זה נהג לפנים בזמן היובל הראשון, לכן שם זאת התעודה גם עתה, שלא יכול לקנות על ידי קצצה.

(מלבי"ם רות ד, ז)

ואלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו וכו' והמתנה דברי ר"מ וכו' רבי יוחנן בן ברוקה אומר (אף) היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וכו' כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אמור רבנן לשקול דמי וליהדר וכדתניא המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספדו באים בני משפחה וקוברים אותו בעל כרחו משום פגם משפחה
4-46

מה שאמר אברהם "גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני", ועל מילת "אחוזת קבר", פירש התרגום "אחסנית". ויש לדקדק למה היה מבקש בלשון ירושה? ועוד מאי לשון "ואקברה מתי מלפני", למה אמר "מלפני"?
ונקדים גמרא דבכורות, מתניתין: ואלו שאינן חוזרין ביובל היורש וכו' והמתנה דברי רבי מאיר... ר' יוחנן בן ברוקא אמר אף היורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה מהן דמים, עכ"ל. ובגמרא קא פריך אר' יוחנן בן ברוקא... ומשני לעולם קסבר ירושת הבעל דאורייתא, והכא במאי עסקינן כגון שהורישתו אשתו בית הקברות, ומשום פגם משפחה אמרו רבנן לישקול דמי וליהדר, וכדתניא המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספדו באים בני המשפחה וקוברין אותו למוכר בעל כרחו דלוקח משום פגם משפחה וכו'. עד כאן הגמרא.
ואיתא במדרש... (בראשית רבה סב, ג) וזה לשונם: אמר ר' שמואל בר נחמני, שם ועבר היו מהלכין לפני מיטתו של אברהם אבינו, וראו גבה מקום מופנה לאבינו אברהם, וקברו אותו בדיוטרין שלו במקום המוכן ומזומן לו. ופירש המתנות כהונה: הכי גרסינן, שם ועבר היו מהלכין לפני מיטתו וראו איזה מקום מופנה לאבינו אברהם וקברו אותו, ואם היה ראוי לו המקום אשר שרה שוכבת עליה, היו מפנין אותה ממקומה, ואולי שכן עשו, לפיכך כתיב (בראשית מט, לא) "שמה קברו את אברהם ואת שרה", כלומר כאילו נקברו שניהם בבת אחת. עכ"ל. היוצא מזה דכוונת אברהם לכתחילה לקנות לו קבר מוכן לעצמו, אך מתחילה היה קובר שם את אשתו, דאם לא כן איך היו שם ועבר רוצים לפנות את שרה ולקבור שמה אברהם? אלא צריך לומר מתחילה הוה דעתו לכך. והנה על פסוק (יחזקאל טז, ג) "אביך האמורי ואמך חתית", פירש רש"י בסנהדרין (מד ע"ב) דאברהם ותרח מכנען היו, לכך קורא אותו אמורי, "ואמך חתית" קאי על שרה אמנו שבאה מבני חת. אם כן היתה שרה ממשפחת בני חת גופה.
ומעתה נבוא אל הביאור, דהנה אברהם היה בדעתו לקנות לו קבר לעצמו, ומדאגה מדבר שמא יבואו בני משפחתו [של עפרון] לאחר מיתת עפרון ויקברו אותו בעל כרחו דאברהם, וישיבו לו ממונו כההיא דהמוכר קברו דבאין בני משפחתו וקוברין אותו בעל כרחו של לוקח, לכך אמר אברהם שרוצה לקנות קבר לאשתו שרה, והיא גם היא היתה מבני חת, וליכא פגם משפחה אצלה, ואחר שיקבר את שרה ותקנה היא את הקבר, על דרך תפוסת המת שקונה ארבע אמות, אז יהיה הוא יורש שלה, והוי כמי שהורישתו אשתו בית הקברות, שהוא לרבנן אינו חוזר לעולם אף ביובל, אך לר' יוחנן בן ברוקא חוזר הוא ביובל לבני המשפחה נגד דמיו כמו שנתבאר לעיל.
ואלה הם דברי אברהם: "גר ותושב אנכי עמכם", לכך אי אפשר לי לקנות אצלכם קבר לעצמי, שיעכבו על יָדִי בני המשפחה ויקברו שמה את עפרון בעל כרחי כנ"ל. לכך אמר "תנו לי אחוזת קבר", דהיינו "אחסנית", באופן שיהיה לי לירושה מאשתי, והא כיצד? "ואקברה את מתי מלפני" דייקא, היינו קודם שאֶקָבֵר אני, אקבור את שרה, ועליה אי אתם יכולין למחות מפני שגם היא מבני משפחתו, ולאחר שתקנה היא הקבר, שפיר יהיה לי לאחוזה ממנה.
והנה התוספות (כתובות פד ע"א ד"ה משום) פירשו על האי דאמרינן המוכר קברו וכו' דמיד יכולין בני משפחתו לקוברו, אבל מאי דאמר ר' יוחנן בן ברוקא דהיורש מאשתו וכו' הוא חוזר, דווקא ביובל ולא קודם לכן. לכך היה אברהם מתיירא, אף אם ארישנו מאשתי, יחזור לבני המשפחה כשיבוא היובל. לכך אמר לכל בני חת "שמעו לי ופגעו לי בעפרון בן צוחר", דהיינו שאתם כולכם תדברו עמו ותמחלו לי על כבודכם כדי שלא תעררו תו על קברכם. אבל הם סברו דהלכתא כתנא קמא דאמר ירושת אשתו אינה חוזרת ביובל, ובלאו הכי אינם יכולין לעכב על ידו, לכך אמרו "איש ממנו לא יכלה ממך" וגו', כלומר לאחר שקברת לשרה ואתה תורישנה תו ליכא למיחש כנ"ל. ועפרון השיב "נתתי השדה", כלומר אתה מתיירא דירושת בעל בקבורת אשתו חוזרת ביובל, אני נותן לך במתנה, ובמתנה אליבא [דר' מאיר] אינה חוזרת ביובל. לכך אמר "השדה נתתי לך" בלשון מתנה, וגם אמר "נתתיה לך לעיני בני עמי", וידעו הכל כי מתנה הוא לך ולא יערערו עליה עוד. אולם אברהם לא ביקש ממנו במתנה, משום "שונא מתנות" וגו' (משלי טו, כז). על זה השיב עפרון "ארץ ארבע מאות שקל כסף" וגו', ואז אל תפחד עוד משום דבר.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת חיי שרה)

המתנה כמכר
6-7

"כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" - יש לפרש כי לה' הארץ והוא נתנה לישראל, ובשנת היובל קי"ל דמתנה כמכר וחוזרת ביובל לנותן, א"כ ביובל חוזרת לה' הארץ, ואחר היובל חוזר ונותן להם במתנה. וזהו "גרים" בשנת היובל, "תושבים" בין יובל ליובל, כדכתיב [תהלים קטו, טז] "והארץ נתן לבני אדם".

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, ויקרא כה, כג)

תשובו לרבות את המתנה
17-18

ונראה לי דדריש מ"איש אל משפחתו תשובו", שהגם שהטעם כי "לא תמכר לצמיתות" אינו במתנה, שמכר הוא מחמת אונס שצריך למעות, כדאמר בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מז ע"ב), ולכן הוא חוזר ביובל, כמו עבד, כיון שלא היה מרצונו. אבל הטעם שישובו בני המשפחה שייך במתנה, לכן אמר "תשובו" - לרבות המתנה, פירוש, שהטעם ש"איש אל משפחתו" שייך במתנה.

(משך חכמה ויקרא כה, כה)

קרי רב חמא עליה דרב ששת טובה חכמה עם נחלה
32-33

עיין... ברש"י דטובה חכמה כשיש עמה נחלה, היינו בקיאות בברייתות ושמועות וקבלות מרבותיו. ויש מפרשים בענין אחר, דהיינו כשהוא ת"ח ובנו וב"ב ת"ח דשוב אינה פוסקת מזרעו. ונראה עיקר כפירוש רש"י, משום דשם בבכורות קרא אחד החכמים כזה על רב ששת שהיה בעל ברייתות, ומכוון זה יותר על רב ששת על שם סוף הפסוק "ויותר לרואי השמש", דכידוע היה רב ששת סגי נהור [והלשון "רואי השמש" הוא לשון נקיה לעור כמו סגי נהור], ומי שהוא סגי נהור טוב לו שיודע בע"פ ברייתות ושמועות מרבותיו, אחרי כי מתוך הכתב אינו יכול ללמוד, הרי מבואר דכונת הגמרא לפרש נחלה - ברייתות ושמועות וכו'.

(תורה תמימה, קהלת פרק ז הערה מו)

נב: קרי רב חמא עליה דרב ששת טובה חכמה עם נחלה
32-33

סיפא דקרא "ויותר לרואי שמש", ונודע דרב ששת מאור עינים היה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

המוכר קברו וכו' באים בני משפחה וקוברים אותו בעל כרחו משום פגם משפחה
44-46

יש לפרש משום דאמרינן בסוף פרק יש בכור: המוכר את מקום קברו באים בני משפחה וקוברים אותו, ואיתא נמי בפרק המוכר פירות (בבא בתרא ק ע"ב) שהמקח בטל משום בני משפחה. וזהו שאמר "גר ותושב אנכי עמכם", כלומר אילו הייתי עמכם, הייתי הולך ונדבק בבני משפחה וקוברים אותי, אבל עכשיו הריני גר ואי אפשר להדבק בקבורת שום משפחה, לפי שאין לה דין מכירה, לפיכך צריכים אתם לבקש לי אחוזת קבר מחדש "ואקברה מתי"... "ויענו בני חת את אברהם לאמר לו"... "נשיא אלהים אתה בתוכנו", כלום אמרו שהמקח מתבטל אלא משום בני משפחה, אדרבה כבוד ומעלה וריבוי יתירה תוסיף במשפחה ההיא אם תקח אתה מקום ולאחוזת קבר בתוכם, ומי הוא אשר יכלה ממך באחרית הימים למנעך מליקבר שם.

(מהרי"ט, צפנת פענח, פרשת חיי שרה, דרוש א)

המוכר קברו וכו' באים בני משפחה וקוברים אותו בעל כרחו משום פגם משפחה
44-46

"איש ממנו את קברו לא יכלה" - פירושו, דאיתא בבכורות שהמוכר קברו, באים בני המשפחה למחות. וזה הוא "לעיני בני חת" (פסוק יח), שלא ימחו. והיינו דאמר "איש ממנו", אפילו בפרט, "לא יכלה את קברו" - שהוא כבוד גדול, כי "נשיא אלקים וכו'" (פסוק ו), ואינו צריך הסכם הכללי.

(משך חכמה בראשית כג, ג)

ומאי ינכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו
46

והשיב עפרון "השדה נתתי לך, והמערה" רק לצורך קבורת מתך שיש לך עכשיו. והשדה לא נתן לו במתנה, רק מסרו לו שיהיה לצורך קבורת זרע אברהם, וגם לצורך קבורת אחרים שיהיה ראוי לקבור אצל שרה עפ"י הכרעת אברהם, ומינה אברהם ע"ז. לכך כפל הלשון נתינה אצל השדה ואצל המערה, אצל המערה נכתב במפיק ה' שהוא לשון מתנה גמורה. והבין אברהם שרוצה לעשות מו"מ מזה, שאותן שירצו לקבור אצל שרה יתנו ממון רב. וכן מצינו בגמרא שהרוצה לקבור אצל אדם חשוב יתן בעדה מעות קבורה, כמבואר מנכה לו דמי קבר אשתו.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, בראשית כג, ד)

נג ע"א

נג. מעשר

משליש א' דתפארת דזעיר אנפין המגולה נעשה ב' כתרים לזו"ן. והנה מג"פ דנצח ז"א נעשה קו ימין דנוקבא, ג"ס חח"ן. ומג"פ דהוד נעשה קו שמאל שלה בג"ה. ומג"פ דיסוד דיליה שהוא ארוך להיותו דכורא, לכן ממנו נעשה קו אמצעי דנוק' דת"י שבה. ובזה תבין סוד המעשר, כי "העשירי יהיה קדש", לפי שהנוק' לה היה בה מתחילה רק נקודה א' לבד, שהיא המעשר שלה, וזהו שרשה ועיקרה, ושאר הט' ספירות באו מבחוץ ממה שקבלה מזעיר אנפין ע"ד הנ"ל, כי בתחלה כשיוצאה אחורי ז"א, אז יצאה בסוד נקודה כלולה מי', ואח"כ נתפשטה נקודה זו בכל י' ספירות דילה ע"י מה שקבלה מז"א, א"כ נקודה זו היא עיקר, ונקודה זו נקראת מעשר, והיא נקודה עיקרית.

(רבי חיים ויטאל, עץ חיים, שער הכללים, פרק ז [ובדומה בשער ההקדמות, שער א, דרוש ט, דף מד ע"ב במהד' תרס"ט])

מעשר בהמה

וע"ד הקבלה: "העשירי יהיה קדש לה'", העשירי כנגד העשירי שהוא קדש לה' ראשית, כי הבכור והמעשר עיקרם אחד, וזהו נעוץ סופן בתחלתן [ס' יצירה] לחבר וליחד הסוף עם הראש.

(רבינו בחיי, ויקרא כז, לב)

ונוהג בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה וכו' בחדש ובישן ואינן מתעשרין מזה על זה

מעשר בהמה מבטא, שברכת כל בית יחיד תלויה בהשגחתו המיוחדת של ה' [ראה בשמו לקמן נח ע"ב]... לפיכך ברכת כל שנה ושנה וגם התוספת של כל מין ומין - כל אחת נחשבת מתנה מיוחדת של ההשגחה, וחדש וישן וגם צאן ובקר אין מתעשרין זה על זה.

(רש"ר הירש, ויקרא כז, לג)