Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת מגילה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
יג ע"א
דלא קטליה שאול לאגג דאיתיליד מיניה המן דמצער לישראל
"וירום מאגג מלכו" - כאן גילה מלכות ישראל הקיימת שהתחילה מאגג שהיא מלכות עמלק, ראשונה שעשה שאול, ומשם נפסקה מלכות שאול, ונתנה לרעהו הטוב שהוא דוד. וטעם שכינה התחלת מלכותו מאגג, להעיר סיבת הדבר שהיה מצד אגג, פירוש שהניחו שאול חי, ולא הרגו, כאמרם ז"ל שבאותה הלילה השריץ אגג זרע עמלק, וזה סיבה לעקירת מלכות שאול, ולרומם מלכות בית דוד "ותנשא מלכותו", היא מלכות המשיח שהוא דוד.
(אור החיים, במדבר פרק כד פסוק ז)
ואמאי קרי ליה יהודי על שום שכפר בעבודה זרה
5-6
יש כאן קושיא בהעמדת צלם של נבוכדנאצר, מרדכי הצדיק מה עשה, אם השתחוה חס ושלום, איך נאמר איש יהודי דהיה כופר בעבודה זרה והוא השתחוה לצלם? ואי לא השתחוה, למה לא הושלך הוא גם כן לכבשן? וצריך לומר דהיה נשאר בשושן, ולא הלך לבבל מקום עמידת הצלם, ונמלט לנפשו. וזהו שדייק הקרא "איש יהודי היה בשושן", כי נמלט והיה תמיד בשושן ולא הלך לשם, ונשאר תמיד ביהדותו... אך יש להקשות למה נמלט מרדכי ולא הלך לשם לקדש שם שמים כמו ששאל על דניאל? וליכא למימר דלא יאמר זכותיה הוא [כמו שנאמר בסנהדרין צג ע"א על דניאל], זהו לא שייך לכאורה במרדכי, כי מה פרסום זכות יש בו יותר מחנניה מישאל ועזריה? אבל אמרו [ברכות נה ע"א] שלשה הקב"ה מכריז עליהם: פרנס טוב דכתיב "ראה קראתי בשם בצלאל". הרי דפרנס טוב הקב"ה קורא בשם, ומקרא מלא [ישעיהו מג, א] "בשמך קראתי אם תעבור במים וגו' ואם תעבור באש לא תכוה". אם כן מרדכי שהיה פרנס טוב היה ה' קורא בשמו, ואם כן שפיר לא נכוה באש, ועדיין יתלו בזכות מרדכי היות נקרא בשם מהקב"ה. וזוהיא כוונת המדרש דקאמר איש יהודי היה בשושן, היינו כנ"ל, דהיה כופר בעבודה זרה, רק בזמן הצלם היה הוא בשושן כנ"ל. וקשה למה, ולכך אמר המדרש דהיה פרנס טוב לישראל כמו משה וה' קראו בשמו, ולא היה תימה אם לא היה נכוה באש.
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יז)
ואמאי קרי ליה יהודי על שום שכפר בעבודה זרה שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי
בתיה נקראה "יהודיה"... שכל הכופר בע"ז נקרא 'יהודי'... ונראה, שהכופר בע"ז נקרא יהודי משום שהודה בי-ה. וא"ת, הרי פשוט מדוע נקרא יהודי, משום שבא מיהודה, מארץ יהודה? התשובה היא, שמ"מ יש להסביר מדוע נקרא שמו של יהודה כך. ונ"ל שזה קשור למה שאמרו חז"ל (ברכות ז:): "מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה להקב"ה, עד שבאתה לאה [אחרי לידת יהודה] והודתו, שנאמר (בראשית כט, לה): 'הפעם אודה את ה''"... שלאה היתה מסכֵנה ועצובה כל ימיה... שחששה שהיא, הבכורה, תינתן לאשה לעשו, הבכור... ודוקא משום כך גמל לה הקב"ה טוב, שנאמר (שם:לא): "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה"... והיא ידעה ברוה"ק שיהיו ליעקב י"ב בנים, וא"כ מגיעים לכל אחת מהאמהות שלושה, ועתה כשנולד לה רביעי, יהודה, יותר מחלקה, שמחה עוד יותר... וכיון שראתה את כל זה, הבינה את גדלות ה', שמגביה שפלים, ושהוא משגיח בעולם, ומשלם שכר לנדכאים, ולכן הודתה, כלומר - נתנה לו תודה על הטוב שגְמָלָה, והפסיקה לבכות על הרע, וכן הודתה (מלשון וידוי) שה' משגיח בעולם, והנציחה את זה בשמו של יהודה, וכדברי הספורנו (בראשית כט, לה): "שיש בזה השם אותיות השם הנכבד, ועם זה לשון ההודאה". והיא היתה הראשונה להודות בגלוי ובפומבי שחטאה בזה שישבה ובכתה והתלוננה כל ימיה.
(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי שמות פרק ב פסוק י, עמ' קיח)
שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי
...יהודה שנקרא על שם של הקב"ה כמו שאמרו בסוטה (י ע"ב) כי אהבת ה' יתברך קבוע בו [וכמו ששמעתי כי מי ששונא הנבחר משבט יהודה נקרא שונא ה', וכן נקראו שונאי דוד המלך ע"ה, מה שאין כן בשאר בשבטים כל אחד כפי מעלתו, משבט יוסף השונאו נקרא שונא צדיק, ומגד שונא תם, ומלוי שונא ישראל, כך שמעתי]. ולכן נקראו ישראל על שמו (בראשית רבה צח, ו). ואמרינן במגילה כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, לכן אמרו שם ביומא [כו ע"א] דגם בו נאמר (תהלים ס, ט) "יהודה מחוקקי" רק דלא מסיק [שמעתא אליבא דהלכתא] וכו', דודאי המשפט מדה כנגד מדה ה' יתברך מגלה לו סתריו, אלא דזה אינו אליבא דהלכתא פירוש לשון הלכה היינו מלשון הכתוב "זה הדרך לכו בו".
(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קצח)
ותדע שבהגיע הצרה של הגזירה לא נפלו בבור היאוש אלא התעוררו מאד בצום ותענית ותפילה, ומסרו נפשם עבור כבוד שמו שלא ימירו באל אחר, כי גזירת המן לא היתה אלא על היהודים, וכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, ואם היו ח"ו מודים בע"ז לא היתה חלה עליהם הגזירה - כן איתא בספה"ק, ולא שמעו אליו ולא פנו לבם מה' יתברך, ונתגלה מצפון עצם לבם שהם עזים נגד האומות, ואומרים "או יהודי או צלוב".
(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ז, עמ' מו)
עבודה זרה אין די לשנוא אותה, לשקצה ולתעבה, לדרוש כליונה איבודה והכחדה, אלא צריכים לכפור בה, להאמין באפסיותה, בריקנותה, בביטולה ושלילותה המוחלטה, בעומק ההעדר, שרק בהתפרצותה להראות כדבר מצוי ואיזה יש, היא מתגלה בנבלותה, כיעורה, זוהמתה וסרחונה, וכל מום רע וכל שם רע ושם גנאי שלה. עומק היהדות האמיתית נעוצה היא בכפירה של עבודה זרה, העולה הרבה יותר למעלה, ומעמקת יותר את החטיבות של קדושת היהדות, משנאתה ושיקוצה, וכל ריחוק תיעוב ושיקוץ שלה, כל הזריות, "תזרם כמו דוה צא תאמר לו", הכל תלוי בעומק הכפירה של עבודה זרה. כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי.
(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ה אות נו)
כי הוה פתח בדברי הימים אמר הכי כל דבריך אחד הם ואנו יודעין לדורשן
8-9
לא על הפרט של דרישת דברי הימים לבד יצא הפתגם הגדול הזה ש'כל דבריך אחד הם', אלא על כל התורה כולה, בכל מקצועותיה ובכל ענפיה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ותורה שבעל פה, שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשבילה (גיטין ס ע"ב), היא הטעונה יותר ויותר חיזוק והכרזה תדירית בקרב לימודי ד', לדעת ולהבחין שכל דבריה אחד הם. ולא לחנם מצא נכון לפניו רבי אלעזר בן עזריה לסכם את דרשתו הפנינית, בשבתו, במחשבה הגדולה הזאת, העושה לנו את כל התורה שבעל פה כולה למרות מה שהיא נראית כל כך פארה וחלוקה, לחטיבה אחת, "בעלי אסופות, אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה... כולם אל אחד נתנן..." (חגיגה ג ע"ב). כשם שקדושת הרעיון של האחדות אשר לכל המעשים מרימה את העם נוחלי המורשה הנצחית לדעת ד' אדון כל המעשים בטהרתה המופתית, העומדת לעד 'לברית עם לאור גוים', ככה המחשבה הגדולה של אחדותה העליונה והמחוטבת של כל התורה כולה, החל מתורה שבכתב, אוריין תליתא של תורה נביאים וכתובים, וכלה בתורה שבעל פה על כל המוני פלגיה הרבים והשונים, היא מרימה לעד בקרב ישראל את ההופעה העצמית של אורה של תורה בצביונה המקודש המיוחד אשר לעם עולם זה, שהוא אחד עם תורתו ממקור אלהי עולם אלהיו, "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולה חד".
(מאמרי הראיה, עמ' שיא)
אמאי קרי לה יהדיה וכו' לומר לך שכל המגדל יתום וכו' ירד זה משה וכו' ואלה בני בתיה אשר לקח מרד וכי מרד שמו והלא כלב שמו אמר הקב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה
ופירש רש"י... לכך נשתנה שמם בלקוחין הללו ע"כ. וכונת רש"י הוא דקשה לו דאמאי לא קאמר בקיצור בכלב ג"כ דלכך נקרא מרד שמרד במרגלים, ולא קאמר כן רק אמר והלא כלב שמו, יבא כלב שמרד במרגלים וישא בתיה וכו', משמע דהנשואין גרמו לשינוי השם, והא באמת הלא רק המרד גרם? לכן פירש רש"י משום דאז בעת הנשואין ע"י ששניהם מרדו וגם נזדוונו זל"ז ראוי שראוין הם להשתנות שמם. עכ"פ חזינן דשם זה של בתיה היתה לה בגיותה ואח"כ נשתנה שמה [ליהודיה], וכיון שכן אמרינן בכל ספיקא דסתמא דמילתא לא מסקינן בשמייהו...
(רבי אליעזר דון יחיא, שו"ת אבן שתיה סי' קב)
מה שכתב אחי בשו"ת אבן שתיה... שאף לכתחלה נכון לכתוב בתיה בה"א, מהא דמגילה דף י"ג, ועשה פלוגתא בין הגמרא והמדרש, לא דק כלל. דעל עצם הפסוק... "ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור כו' ואלה בני בתיה בת פרעה" פירש רש"י שם: הוי"ו מפרדת כין בני היהודיה ובין בני בתיה. ע"כ אין זה ספק כלל דירד הוא משה ומרד הוא כלב, מן הסתם היהודיה היא יוכבד שהיא ילדה משה רבינו, וכן ס"ל הגמרא במגילה ג"כ כמו המדרש. רק דהגמרא רצתה לדרוש דהיהודיה קאי ג"כ על בתיה בת פרעה, מפני הדרשא שכל המגדל יתום כו', ויש להם סמך להדרשא כמו שפי' המהרש"א בחידושי אגדות, דלמה לא אמר הכתוב "אלה בני מרד אשר ילדה לו בתיה בת פרעה", ע"כ דרשו שקאי היהודיה על בת פרעה שגדלה למשה הנקרא ירד, אבל לא סליק אדעתיה דהגמרא לאמר שהיה לבתיה עוד שם, רק קרי לה, ולא קאמרו "קרו לה" דמשמע שהעולם קראו כך, רק קאי על הדברי הימים שאמאי קרא הדברי הימים את בתיה בשם יהודיה. אבל שם בתיה זהו שמה שקרא לה פרעה, והשם שמות בארץ נתן בלב פרעה שיקראו כך.
(רבי חיים דון יחיא, אב"ד שקלוב ודריססא, אור ישראל (מונסי), גל' מ, עמ' כא-כב)
שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה
"ותקרא שמו משה" - זה נראה לי אות על מה שכתבתי בזאת הפרשה שהיא כולה סתרים גדולים. ולזה דרשו שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה, והאריכו בצדקתה ובמעשיה, שאם לא כן איך נשאר זה השם למשה שקראה לו בת פרעה. וכי לא מלו אותו אביו ואמו ולא קראו לו שם? ולא ראינו שנשאר לו שם אחר אלא זה. אלא שיש לך להודות כי זה היה שמו מתחלה, והתורה קדמה לעולם והיה כתוב בה "ויאמר ה' אל משה" כמה פעמים, וראתה עינה מה שלא ראו אביו ואמו ואחותו בנבואתם, והסכימה דעתה לדעת המקום ולדעת התורה.
(רבי אברהם סבע, צרור המור שמות ב, י)
...שמעשה זה שירדה ליאור לא היה סתם כך, אלא שבשעה זו ירדה לטבול לשם גירות. הלא זוהי מדרגה נוראה של הכרה ברבונו של עולם. וצריך לצייר בזה את גודל מסירות נפשה: הרי היה היתה בת מלך מושל בכיפה, ומצרים היתה ארץ גילולים וטומאה, ובה החכמה הגדולה של החרטומים, ולמרות הכל היא הגיעה לדרגה שבעטה במלכות ומרדה באלילות מצרים והכירה באמת. ובזאת היא נהיתה ראויה להציל את משה רבינו שעל ידו גאולתן של ישראל.
(רבי טוביה ליסיצין, כרם טוביה עמ' קצא)
[עיין עוד לקט ביאורי אגדות סוטה יב ע"ב]
לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו
ושמעתי משם הרב המופלא מהר"י הכהן בעל בתי כהונה ז"ל שפי' במאמר זה בהך דקי"ל שטף נהר את זתיו והוליכם לשדה אחר, זה אומר ארצי גדלה וזה אומר זיתי גדלו, יחלוקו [ב"מ ק ע"ב]. והנה כי כן משפט אחד למגדל יתום בתוך ביתו עם גדלו זיתיו בשדה אחר, דזה אומר מזונותי גדלו היתום וזה אומר אב אני המוליד, ומשפטיו יחלוקו בשכר הגידול הזה. אכן משפטו עם ה' ורב טוב אשר צפן ונותן להמגדלו כאלו ילדו כל חלקו משלם, שכר גידול ושכר הולדה... הנה בתיה בהוצאת הילד מן היאור הוה לה כמו שילדתו, כי הצילתו לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, ואם לאו היה נטבע ואבד, וזה חשוב כאשר ילדתו בעצם. ועתה אם תניקהו בחנם לא יהיה נקרא כולו על שמה מן הדין. לכן אמרה "והניקהו לי", כדי שיהיה כולו שלי, ואני שהצלתיו מהנהר במקום לידה, אתן את שכרך, וא"כ הרי הוא לי כולו. וכ"כ "ויהי לה לבן" ממש, דהרי איכא גידול ולידה... ולכן קראתו משה על שם שהוציאתו מהנהר, להורות דכלו שלה, "ויהי לה לבן" ממש ולא כמגדל יתום בתוך ביתו דעלמא דמדינא יחלוקו, כי בתיה הצילתו מהמות במקום לידה.
(חיד"א, פני דוד, פרשת שמות, אות ד)
ירד זה משה ולמה נקרא שמו ירד שירד להם לישראל מן בימיו גדור שגדר פרצותיהן של ישראל חבר שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים סוכו שנעשה להם לישראל כסוכה יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו זנוח שהזניח עוונותיהן של ישראל
חז"ל דרשו כל השמות הללו למשה רבינו ע"ה מפני שעשה לישראל ג' טובות כוללות והצילם מן ג' פורעניות כוללות. היינו שבזכותו ירד המן, והוריד להם התורה, והקים המשכן ושרתה השכינה במעשה ידיו, והגין מן הפורעניות בעגל ובתבערה ובמרגלים. על כן סמכו חז"ל לדרוש אלו הששה שמות, והיינו ירד שהוריד את התורה לארץ. חבר שחיבר את ישראל לאביהם שבשמים על ידי הקמת המשכן כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". יקותיאל שקיוו ישראל לא-ל בימיו על ידי המן שלקטו דבר יום ביומו, "וחם השמש ונמס". גדור בעגל דכתיב (שמות לב, כה) "כי פרעה אהרן", לשון גילוי, ומשה גדרן. סוכו, ששיכך בתפלתו אש התבערה כמו שכתוב (במדבר יא, ב) "ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש". זנוח במרגלים, וכמו שכתוב (במדבר יד, כ) "סלחתי כדבריך".
(הגר"א, אדרת אליהו, דברי הימים א' ד, יח)
למה נקרא לעולם בשם משה דווקא רק בגלל שנמשה מן המים, ויותר היה ראוי לכנותו בשם אחר משמותיו המראים את פעלו וגדולתו? והנ"ל בזה... דמשה רבינו... ניצול ע"י מים, דאילו היו משליכין אותו במים ככל שאר הילדים היה נטבע. והכנה זו היתה מהשגחת מלך עליון יתברך שמו, שיהא ניצול כדי שלעתיד יהיה מושיען של ישראל, ועוד שזכותו תגין עליהם להוושע בכל הדורות... ויש לומר שדבר זה נרמז גם כן בפסוק גופא, "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו" (שמות ב, י) ונרמז כי מש"ה במילואו מ"ם שי"ן ה"ה, הוא סופי תיבות המ"ן, אבל לא כסדרן אלא למפרע שלא כסדרן, להורות כי מחשבתו אשר חשב על היהודים הגיע על ראשו, ופור המן נהפך לפורנו, והיינו כי לכן נקרא בשם משה דייקא אעפ"י שהרבה שמות היו לו, בגלל שגם לעתיד "מן המים משיתיהו", פירוש, בזכותו ינצלו ישראל ממים הזדונים של גזירת המן.
(רבי שרגא שמואל שניצלר, ברכות שמואל, דרשה לז' אדר, עמ' סו-סז)
למה בחרו דוקא את השם משה ושכחו לגמרי את כל השמות שלו המרמזים על דברים גדולים שעשה?... ואמרו על זה בדרך הצחות... כי כל השמות הנזכרים במסכת מגילה מרמזין על הטובות הגדולות שעשה משה עם אחרים, שגדר את פרצותיהן של ישראל... משה ע"ה השיג את הדברים האלה באופן נסי ומסרם בטובו לישראל. ואומרים שבטבע בני אדם לשכוח כל הטובות שעושים עמהם, ומשום זה לא השתמשו בהשמות שמראים ומזכירים את הטובות שמשה עשה להם... אבל בשם... משה קוראים אותו, משום הטובה שעשו אחרים עמו, "כי מן המים משיתהו", והטובה שעושה האדם עם אחרים בטבע בני האדם שלא לשכוח לעולם.
(רבי יהודה אריה פוטאשניק, חשבון העולם, עמ' 54, בשם ר' יוסף הפטמן)
ירד זה משה וכו' גדור וכו' ואלה בני בתיה
אמנם ר"ש בן פזי מפרש את כל השמות ירד, גדור, חבר, סוכו וכו' שהכל קאי על משה רבינו ע"ה, אבל איך יתפרש המקרא הכתוב לשון רבים על בן אחד, משה, ומסיים הפסוק להדיא בלשון רבים "בני בתיה"? [ורש"י דברי הימים שם תירץ: וכן דרך היחס שאפילו לאחד אומר "בני", כמו "ובני אלה וקנז" (דברי הימים שם ד, טו)]... היות ומשה רבינו היו בו המעלות המנויות בפסוק זה, הריהו "בן" בעל המעלה כלפי כל אחת בפני עצמה. ירד - הוא בן שירד מן בימיו, גדור בן שגדר פרצות ישראל... וכן השאר, דאף שגוף אחד היה, אבל כלפי כל מעלה הוא כאדם - בן לחוד. וכמו שיש בגמ' אחד "ששקול כנגד כולם", זאת אומרת אדם אחד ברמ"ח אבריו בלבד, מכל מקום הוא נחשב ככמה בני אדם בגדלותו וחשיבותו, כן כל פעולה גדולה שעשה משה רבינו נמנית לחוד, וכאדם בפני עצמו כלפיה. נמצא שבתיה בת פרעה שגידלתו, וביותר שחינכתו לכך וקרינן בה שילדתו, הרי כל מעלה שלו נחשבת כבן בפני עצמו, שכן נחשב לה כאילו ילדה בן אחד הנקרא ירד ע"ש זכותו בירידת המן, וראויה מעלה זו להימנות כאל אדם בעל מעלה זו, וכמוה כל שאר המעלות המנויות כל אחת כשלעצמה. וכולם היו בניה של בתיה וקראן הכתוב בלשון רבים.
(רבי טוביה ליסיצין, כרם טוביה עמ' קצב)
גדור שגדר פרצותיהן של ישראל
והענין הוא שכל פרצה שראה בישראל היה מחזיר אל הקדושה, וזה הוא ענין גדר ממש, כאמרם ז"ל: כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה [ויקרא רבה פרשה כד, ו].
(רבי יהודה ליב איגר, אמרי אמת, פרשת שמות, דף מז ע"א)
יג. יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו
משה רבינו ע"ה... היה אדם השלם מרכבה למדת עמודא דאמצעיתא, והגיע לכל מיני השלמויות, והיה מלך וכה"ג ולוי, והרכין את השמים לארץ, וכמ"ש (שמות יט) "וירד ה' על הר סיני", והוריד הלוחות למטה, והגביה את הארץ לשמים במה שהגביה את ישראל למעלה ועשה אותם לב אחד לאביהם שבשמים, וכמ"ש (שם) "ויחן שם ישראל", ואמרו ז"ל במכילתא כאיש אחד בלב אחד, ובמגילה שלכן נקרא יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו... שהיה כחו יפה לחבר את כל העולמות עולם העליון והתחתון ודוגמתם באדם.
(שם משמואל, פרשת ויצא, שנת תרע"ח)
אבי אבי אבי אב בתורה אב בחכמה
שם 'חכמה' נופל בלשון העברי על ארבעה דברים. הוא נופל על השגת האמיתות אשר תכלית כוונתם - השגתו ית'. אמר: "והחכמה מאין תמצא וגו'", ואמר: "אם תבקשנה ככסף וגו'" - וזה הרבה. ונופל על ידיעת המלאכות, איזו מלאכה שתהיה, "וכל חכם לב בכם", "וכל אשה חכמת לב". ונופל על קנות מעלות המדות, "וזקניו יחכם", "בישישים חכמה" - כי הדבר שיקנה האדם בזקנה לבד הוא ההכנה לקבל מעלות המדות. ונופל על הערמה והתחבולה, "הבה נתחכמה לו"; ולפי זה הענין אמר, "ויקח משם אשה חכמה"; - רצונו לומר, בעלת ערמה ותחבולה; ומזה הענין - "חכמים המה להרע". ואפשר שיהיה ענין 'חכמה' בלשון העברי מורה על הערמה ושימוש המחשבה. ופעמים תהיה הערמה ההיא וההתחכמות - לקנות מעלות שכליות, או לקנות מעלות מדות, או ללמוד מלאכת מעשה, או תהיה ברעות ובמדות מגונות. הנה התבאר שחכם יאמר לבעל המעלות השכליות, ולבעל מעלות המידות, ולכל בעל מלאכת מעשה, ולבעל תחבולות במעשים מגונים וברעות.
(מורה נבוכים, חלק ג פרק נד)
אב בתורה אב בחכמה אב בנביאות
ומשה רבינו ע"ה זכה למעלת התורה והחכמה, ולשם תלמיד חכם, ולא זכה לזרעו אחריו, כמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה כא, טו) שביקש שינתן גדולתו לזרעו ולא נתנו, כי תלמידי חכמים אין מצויים להיות בניהם תלמידי חכמים, כמו שאמרו בנדרים (פא ע"א), ולכן אמרו (יומא עב ע"ב): כתר תורה מונח לכל. ולכן נקרא משה אב בתורה וכו', כי תואר אב אף לשאין בניו, עיין בפרק ב' דברכות (טז ע"ב): אין קורין אבות וכו', אי מרחל וכו' עיין שם, רק הוא אב כל התלמידי חכמים שבישראל.
(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות סב)
אשר הגלה מירושלים אמר רבא שגלה מעצמו
ועיקר הדרשה בעבור שהמגלה כתיב בקרא בהדיא "אשר הֶגלה נבוכדנצר", לכן "אשר הָגלה" לדרשה. ובילקוט מבואר כי תרי גלות הוי, ובגלות הראשונה כשהגלה נבוכדנצר את יכניה המלך, יצאו עמו כל החורים והשרים, ולכן גם "[עם הגולה] אשר הָגלתה" מעצמו, כי אין הבדל בטעם בין "הגלה" ובין "הגלתה", אלא שזה לשון זכר וזה לשון נקבה. ורבא דנקט הגלה והוא הדין "הגלתה". ומרדכי שב לירושלים וגלה שנית עם הגלות האחרון כמבואר שם. ולזאת דקדק הכתוב "אשר הגלה" ולא אמר "אשר היה עם הגולה", לומר אשר הגלה כבר ושב והגלה שנית (רוו"ה).
(רבי יעקב צבי מֵקלנבורג, הכתב והקבלה, שמות פרק מ, יז)
וכתבו התוס' שם: דרש כן מדלא כתיב הוגלה. ע"ש. כי רק בקמ"ץ יתפרש ההָפעל ג"כ פעול מעצמו, זולת שיש לו ג"כ הוראות מזולתו, אבל בקֻבוץ לא יתפרש באופן אחר כי אם ע"י אחר.
(רבי יעקב צבי מֵקלנבורג, הכתב והקבלה, ויקרא פרק טז, י)
כי כוונת מרדכי היתה שגלה שם קודם כולם כדי ליסד שמה הקדושה והמרכבה העליונה כדי שעי"כ יתקיימו ישראל בגלות בבל, כמו שעשה יעקב אבינו שירד תחלה למצרים קודם ישראל. וכן מרדכי היה בבחי' יעקב כנודע.
(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, מועדים, רמזי פורים, ד"ה אשר הגלה)
על שם הצדיקים שנקראו הדסים
ונראה לי שנקראו צדיקים "הדס" על פי דברי חז"ל (סוכה לב:): "'ענף עץ עבוֹת' (ויקרא כג, מ) - שענפיו חופין את עצו... ואימא זיתא? בעינן 'עבות' ["מעשה שרשרת, שיהו מורכבין זה על זה" - רש"י]... תנו רבנן: קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת, זהו הדס... והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא" - שלשה עלים יוצאים מתוך קן או עוקץ אחד. א"כ רואים שההדס א) מכסה את העץ ב) בא כשלשלת ג) ועליו יוצאים משורש אחד. והוא מסמל את הצדיקים, אבל לא את כל הצדיקים, אלא רק את אלה שמוכנים למסור נפש על קידוש השם ועל עם ישראל. הם מגינים על העם כהדס שמכסה את העץ, והם מבינים שהם חלק משרשרת שיוצאת משורש אחד ושכל ישראל ערבים זה בזה, ולכן הם מוסרים נפש להציל את ישראל. וכך עשתה אסתר ומשום כך נקראה הדסה, כמו שאמרו במגילה: ולמה נקרא שמה 'הדסה'? על שם הצדיקים שנקראו הדסים.
(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי ישעיהו פרק א פסוק כ, עמ' סד)
ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכו' שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר
אמרו [חולין קלט ע"ב]: אסתר מנין, שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר" וכו'. אבל באמת לא היתה הסתרת פנים, ולכך אין שם בגלוי במגילה רק ברמז בראשי תיבות וסופי תיבות, להורות כי בגלוי היתה הסתרת פנים, אבל דודי חמק ומציץ מחרכים. ולכך אמרו אומות העולם קורין אותה אסתר, כי או"ה חשבו יש כאן הסתרת פנים, אבל צדיקי ישראל לא חשבוהו להסתרת פנים, ולכך לא קראו אסתר רק הדסה. וכן נקראים צדיקים הדסים אשר במצולה... בגולה צדיקים דומים להדס שאין עושה פרי רק מריח, כי בגולה הם עקרה ולא ילדה, וזהו הדסה, בגולה עמוק במצולה נקראים הדסים, אין להם פרי ואינם מולידים, וכן אסתר היתה עקרה ולא הולידה עד לבסוף אשר יש אומרים שהולידה לדריוש [אסתר רבה ח, ג].
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)
ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכו' אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה אלא בינונית כהדסה
למה נקראו הדסים? י"ל עפימ"ש הרמב"ם באבות דדרך המיצוע היא עיקר, כמו פיזור הוא קצה הראשון והכילי הוא קצה האחרון והמיצוע הוא נדיב. ומבואר בספרי לוצאטו דצדיק הוא המיצוע. ואמרינן שם... אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה אלא בינונית כהדסה. וע"כ שפיר נקראים הצדיקים הדסים, שהוא בינוני והוא דרך המיצוע שהוא בחי' צדיק ג"כ.
(רבי שמעון דוב אנאליק, אמרי רש"ד, על מגילת אסתר, עמ' נח)
ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכו' אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה וכו' וישנה ואת נערותיה וגו' שהאכילה וכו' זרעונים וכן הוא אומר ויהי המלצר נושא את פתבגם ונותן להם זרעונים
יש לפרש דכולהו בחדא שיטא קיימא, ור' יהושע בן קרחא בא למלאות דברי ר' מאיר, וכן ר' יוחנן בא ומילא את דברי ר' יהושע... דר' מאיר אמר למה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים דניאל חנניא מישאל ועזריה שנקראו גם כן הדסים, ומפרש ר' יהושע בן קרחא וכל כך למה נקראו הם הדסים, ואמר אסתר ירקרוקת היתה כהדס, ואם כן כל אלו הצדיקים על ידי שמאכלם היה זרעונים, לפיכך אסתר וכן דניאל וחבריו כולם ירוקים היו כהדס, אלא נס היה באסתר שנאמר (אסתר ב, טו) "ותהי אסתר נושאת חן" וגו', דמשמע באמת לא היתה יפת תאר. וכן בדניאל וחביריו כתיב "נראה מראיהם טוב", האי מלת נראה מיותר הוא, אלא הכי קאמר הכתוב, דבעצם לא היה מראיהן יפה וטוב, אלא בעיני המלך ובעיני המלצר היה נראה טוב, שמשך הקב"ה עליהן חן, כדרך שאמר כאן גבי אסתר שהיתה נראית בעיני האומות ובעיני אחשורוש ליפת תואר על ידי חן שהיתה נושאת. והיינו דקאמר ר' יוחנן שהאכילם זרעונים, וכן הוא אומר ויהי המלצר וגו', ופירש רש"י: דכתיב בתריה "נראה מראיהם טוב"... דבא ללמדנו דפירוש "נראה טוב" רצה לומר, באמת לא היה מראיהם טוב ויפה, אלא שהיה נראה כאילו טוב.
(רבי פנחס מוולאדווי, ברית שלום, אסתר ב, ז)
אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה אלא בינונית
["ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה" בגימטריא "ללמדנו בזה כי לא היתה ארוכה ולא קצרה אלא בינונית היתה" (2299)].
(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 3)
לטקסט
הדסה שמה ולמה נקראת שמה אסתר וכו'
יש להבין, כי אסתר שם העצם היה הדסה, ואסתר רק שם תואר כמבואר בגמרא, וא"כ קשה למה נקראת המגילה ע"ש אסתר, ולא על שם הדסה שהוא שם ישראלית ושם עצם?... דידוע מ"ש [חולין קלט ע"ב] אסתר מלשון "ואנכי הסתר אסתיר", והיינו שהיתה השכינה בהסתרת פנים מאתנו, היינו בגולה במלכות פרס... ולכך נאמר אסתר, שמורה שהיה בהסתרת פנים, ולא האיר ה' פניו אלינו... ומ"מ נעשה לנו נס כזה, וזהו מתוקף הנס. ומלת שם אסתר מגדיל הנס. וזוהיא כוונת המדרש, "שם עולם אתן להם", ודרשינן שנקראת מגילת אסתר [עי' לעיל י ע"ב], וקשה למה אסתר ולא הדסה? ולזה אמר "לאות עולם לא יכרת", שלא נעשה נס כמוהו, והיינו הואיל שהשכינה היתה בהסתר פנים, וזה נלמד משם אסתר, והשם מורה על עוצם הנס.
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)
שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר וכו' אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה
שם הוי' מורה שהוא מהוה כל נמצא מאין ליש כדאיתא בספה"ק, וע"כ עמלק שמהותו להכניס כחות רעים ע"י כישוף ולהשפיע כחות המחריבים את העולם, הוא היפוך משם הוי'. כסא הוא ענין השגחה והנהגה, כענין מלך יושב על כסא מלכותו ומנהיג את בני המדינה וכל בני המדינה נכנעים אליו ומקבלים את הנהגת מלכותו, כמו שמורה שם אדנ' שהוא אדון על כל. היפוך מזה היתה מהותו של עמלק שלא נכנע, ולא נתפעל מהדר כבוד מלכות שמים, ואדרבה החציף ובא והלחם הוא היפוך מכסא המלוכה. וע"כ לעומת שתי הבחינות הרעות של עמלק היפוך משם הוי' ב"ה, והיפוך מענין כסא מלכותו ית"ש, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק המתנגד לשניהם.
(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרפ"א, עמ' רטז-ריז)
רבי יהושע בן קרחה אמר אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה
ויש לדקדק מי דחקיה לר"י ב"ק להוציא הדבר מפשוטו? ויש לומר דר' יהושע בן קרחה אזיל לשיטתו, דהנה במס' ב"ב (דף טו ע"א) איכא פלוגתא באיזה זמן היה איוב חי, ואיתא שם: ר' יהושע בן קרחה אומר איוב בימי אחשורוש היה וכו'... והנה באיוב (מב, טו) כתיב "ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ". הרי מקרא מפורש דבנות איוב היו יותר יפות מכל בנות הארץ, וכיון דר"י ב"ק סובר דהם היו בימי אחשורוש, ע"כ צ"ל דהיו יפות ביותר גם מאסתר המלכה. לכך סבר ר"י ב"ק דאסתר ירקרוקת היתה רק חוט של חסד משוך עליה מאת הקב"ה, לכן נשאה חן יותר מכל הבתולות (הגהה: ובזה מיושב קושית המהרש"א במסכת ב"ב [דף טו ע"ב] שהקשה שם כיון דלא נמצאו יפות כבנות איוב למה לא לקחו אותן למלך אחשורוש וכו' ע"ש. אבל לפי האמור כאן ניחא, דיש לומר דבאמת בנות איוב היו יפות ביותר מכל הבתולות, ואפשר שבחרו מהן להמלך, רק אסתר היתה נושאת חן יותר מהן, מחמת החוט של חסד שהיה משוך עליה.
(קול אליהו, אסתר, פרק ב, יז)
אסתר ירקרוקת היתה
שבעה מיני זהב יש בעולם והם משונים ומשובחים זה מזה, זהב אופיר, זהב פרוים, זהב מופז, זהב שחוט, זהב ירקרק [יומא מד ע"ב]... אלהים כנסת ישראל הכלולה כנגדה זהב ירקרק, ועל זה הסוד אמרו ז"ל אסתר ירקרוקת היתה וזהו סוד האתרוג.
(רבי משה די ליאון, ספר שקל הקדש, שער צפון)
בית דין של מטה הוא הסוד הידוע, בהיות המדה הזאת מקבלת מצד הגבורה על כי סיבתה שמאל כאשר התעוררנו, ולפיכך אמרו בסוד האתרוג אשר פירשנו, האתרוג על שם הגוון שלה ירקרק כעין הזהב. ועל סוד זה אמרו ז"ל אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה, וכך הוא ודאי. אמנם כי החכמים אשר התעוררו ואמרו גוון אסתר והיופי שלה כך הוא ודאי, לא הוסיפו ולא גרעו מכמות שהיא, ואותם הגוונים ממש היו לה, כי ידעו אי זו דוגמא היתה בארץ, והואיל וכך היא הורשו לומר האמת בענין עמוק, כי על כל פנים סוד דוגמת מרדכי ואסתר והמן ואחשורוש הכל היתה דוגמא.
(רבי משה די ליאון, ספר שקל הקדש, שער מערב)
[צבע ירוק מתאים לתיאור דבר מן הטבע, שהרי זה צבע הצמחים. כך אסתר היתה כפי שהיא בטבע, בלי כחול ופרכוס, כמו שנאמר עליה "לא ביקשה דבר", לא ביקשה תמרוקים ותכשיטים. אלו התכונות שלימד אותה מרדכי.]
(רבי יחזקאל איישישקין, דבר יחזקאל, עמ' 39)
לטקסט
["ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה" בגימטריא "ללמד מצאה חן אף על פי שירקרקת היתה" (2299)].
(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 3)
לטקסט
יג. אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה
אבינו אברהם, כשהיה רוצה לרדת מצרימה, וידע אשר שם עיקר התגברות הקליפה בתאות העריות ערות הארץ, וירא את פני ה' שלא יתפס ח"ו בעון ההוא על דבר מה בהרהור הקל, ותקע עצמו בה' לגדור עצמו בדבר ערוה באופן שלא יגע אף בדבר המותר לו, היא אשתו, בכדי לעקור ממנו תאוה ההיא מכל וכל... עד שהוסר ממנו תאות נשים וחינה עליו מה שחן אשה על בעלה, הכל הוסר ממנו כי ביטל התאוה מכל וכל... כל זמן שחן אשה על בעלה, אז אי אפשר לו לידע בבירור על אשתו אם היא יפת מראה, כי אפשר שאליו נדמה שיפת מראה היא מחמת שחינה עליו, אבל לא כן בעיני אחרים, והראיה מאסתר שהיתה "נושאת חן בעיני כל רואיה", וידוע אומרם ז"ל אסתר ירקרוקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה, ונמצא יכול להיות אשר בעיני בעלה היא נושאת חן ונראית לו יפה, ולגבי אחרים אינה יפת תואר כלל. ואמנם עתה באברהם כאשר הקריב לבוא מצרים, שהקריב עצמו בתשובה ונאסר במותר, והוסר ממנו כל בחינת חן אשה בכדי לבוא מצרים שלא להכשל שם, אמר "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", כי אחר שנעקר מלבו כל בחינת החן, ואף על פי כן ראה שהיא יפת מראה, אז ידע אשר היא באמת יפת מראה מצד מהותה ממה שנתן הקב"ה תפארתו על יראיו ולא מצד החן, ועל כן יש לו לדאוג על זה.
(באר מים חיים, פרשת לך לך, פרק יב פסוק יא)
וחוט של חסד משוך עליה
וקרובים לזה הם דברי הפרדס סוף פרק ב' משער המכריעים וזה לשונו: במחלוקת שהוא כמחלוקת הלל ושמאי, שהלל היה נשיא איש החסד, ושמאי אב בית דין בעל הגבורה. וממדותיהם נכרים, שהלל לא כעס מימיו שלא לפגום, ושמאי היה רגזן שמדתו גרמה לו. ועיקר מחלקותם היה לשם שמים לקבל ההכרעה, ולפיכך נתקיימו מחלקותם. ועל דרך זה יובן מה שאמרו חז"ל (עירובין יג, ב), מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני ענוותנותם. והכוונה שהיו מתדבקים לצד החסד בענוה ובשפלות, ובהיותם נוחים לכן הלכה שהיא השכינה כמותם שנטייתם לצד החסד, כענין אמרם ז"ל אסתר ירקרקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה.
(של"ה, תולדות אדם, בית חכמה (תליתאה) אות יב)
הקרבן הוא לשם המיוחד, והוא נקרב על המזבח של מעלה, כמו שאמר "יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר" (ישעיה ס, ז). ו"על כל קרבנך תקריב מלח", "מלח ברית אלהיך", כי המלח שהוא מים ואחר כך על ידי אש נתקשה ונעשה מלח, רומז למדת מלכות. שאף שאסתר המלכה חוט של חסד משוך עליה, שהוא סוד מים העליונים, מכל מקום דינא דמלכותא דינא, כי היא מדת הדין ומימיה מלוחין מכח האש השורף.
(של"ה, ספר ויקרא, תורת כהנים, תורה אור, אות ג)
["ותהי אסתר נשאת חן" בגימטריא "להודיעך החוט של חן והחסד היה משוך על אסתר המלכה" (1891)].
(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 3)
לטקסט
כי אין לה אב ואם וכו' עיברתה מת אביה ילדתה מתה אמה
ויש להבין למה דוקא היה הגואל באופן הלזה... אמרינן שילהי מכות [דף כד ע"א]: ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כמו עושה מצוה... י"ל... דתליא הכל בזה, אם סיפק בידו לעשות מצוה ולא עשה, אזי אין לו שכר, דעליך לעשות טוב, אבל אם אי אפשר לעשות טוב, מה הוי ליה לעשות, וקב"ה חפץ חסד, וקובע לו שכר כאילו עשה, דלא היתה המניעה מצדו...
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)
בגמרא: ובמות אביה ואמה, עיברתה מת אביה כו'. הענין, דהנה נתגלה אז אור ממקום מוצנע ונעלם, היינו שמרדכי ואסתר חידשו ופתחו פתח חדש ממקום גבוה מאוד שקודם זה היה נעלם, ולכך הוצרך שיהיה הגואל איש התחדשות. והנה טבע הבן להימשך אחרי הנהגת אביו ואמו, ולכך לא היו לה לאסתר אב ואם, כדי שתהיה בהתחדשות לגמרי, כמו שדרשו במדרש (בראשית רבה פ' סט) "ובתורתו יהגה" על אברהם שלא היה לו רב שילמדנו, והוא כנ"ל, שהיה התחדשות מכל וכל.
(שם משמואל, פרשת תצוה - פורים, שנת תרע"א, עמ' קסז)
לקחה מרדכי לו לבת תנא משום רבי מאיר אל תקרי לבת אלא לבית
["לקחה מרדכי לו לבת" בגימטריא "וללמדך קידשה לאשה" (885). הדרשה היא מלשון "לקחה", כי לשון קיחה היא קידושין "כמו כי יקח איש אשה", ומה שדרש "אל תקרי לבת אלא לבית" הוא רק ליישב את המלה "לבת", שלכאורה אין משמעותה שהיא אשתו].
(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 3)
לטקסט
לקחה מרדכי לו לבת וכו' אל תקרי לבת אלא לבית וכו' משום דבחיקו תשכב הוות ליה כבת אלא כבית
והדבר כי הם ז"ל קבלו כי אסתר היתה רבת בשנים, כדאיתא בבראשית רבה (פרשה לט):.... רב אמר בת ארבעים שנה היתה, ושמואל אמר בת שמונים, רבנן אמרי בת שבעים וחמשה... אמר הקב"ה לאברהם אתה יצאת מבית אביך בן שבעים וחמשה שנים, חייך אף גואל שאני מעמיד ממך יהיה בן שבעים וחמשה שנים מנין הדסה ע"כ. הנה כי לפי שראו שם הדסה כי עוד לא נשתמש בו... תמהו למה נאמר פה, וזה שאמרו: הדא הוא דכתיב ויהי אומן את הדסה... ועוד צריך להקדים דבריהם ז"ל בגמרא (סנהדרין פט): "אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא יט, כט)... זה המשהא בתו בוגרת... ומעתה אורו עינינו בדבריהם ז"ל, שאם כפשוטו של מקרא לקחה מרדכי לו לבת, האיך השהה אותה כ"ב שנים, והא קא עבר על "אל תחלל את בתך להזנותה"? לכן אמרו אל תיקרי לבת אלא לבית, שלקחה לאשה... לשון "כי יקח איש אשה". ואל תתמה על שקראה "נערה", כי כן דרך המקרא... ומשמעות מקראות כי לא תמצא בכל המגילה ששובחה אסתר או שנקראה בשם "בתולה", וזו ראיה גדולה כי היתה בעולת בעל... תיבת "לו" מורה באצבע... כי לו ולעצמו לקחה, וכהא דאמור רבנן (יבמות פד)... "די מחסורו" - זה בית, "אשר יחסר" - זו מטה, "לו" - זו אשה, וכן הוא אומר (בראשית ב, יח) "אעשה לו עזר כנגדו". הנה תיבת "לו" מורה על האשה... האמנה סיפא דהאי מלתא דמכלתין קשיא, מה ענין הכבשה להיות לו כבת? ויראה שהדבר הוא על מ"ש "ובחיקו תשכב", כי הוא להתחמם בצמרה ובחמימותה, וכענין אבישג השונמית (מלכים א' א, ב) "ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך".
(רבי שלמה אלקבץ, מנות הלוי, אסתר ב, ז)
אל תקרי לבת אלא לבית
ויש לתמוה מדברי האומר כי בנותיו האמורות ביעקב נאמר בשביל שנולדו תאומות עם השבטים. גם דברי האומר שהוא על כלותיו נשי בניו, שאין אדם נמנע מלקרוא לכלתו בתו, מה ראו לומר כן ולא אמרו כי בנותיו נאמרו על נשיו, והלא הכתוב קורא לאשתו של אדם בתו שנאמר "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת", ואמרו רבותינו ע"ה אל תקרי לבת אלא לבית, פירוש לאשה, והכתוב קורא אותה בתו. ואם כן יש לומר כי בנותיו האמור ביעקב הם נשיו, שהן בלהה וזלפה.
(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק כו)
ונראה דכך פירושו, דכשתקרא לבית נוכל לקרוא לבת, דאמרינן בפ"ק דסוטה דף יב... כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה. ולכך קאמר אל תקרא לבת, דהא מרדכי לא ילדה, אלא לבית, שנשאה לשם שמים, ומעלה עליו הכתוב כאלו ילדה. א"כ נוכל שפיר לקרות לבת כאלו ילדה.
(רבי מאיר אייזנשטאט, כתנות אור, על מגיל אסתר, דף מח ע"ג במהד' תרנ"א)
ואת שבע הנערות וגו' אמר רבא שהיתה מונה בהן ימי שבת
אסתר המלכה היו לה שבע נערות, ואמרו חז"ל שמנתה בהן שבעה ימי שבוע. ותמהו כל המפרשים, אסתר הנביאה לא היתה יודעת איזה יום שבת עד שהוצרכה לסימן הנערות?... אבל הוא הטעם, כי אסתר היה מסתרת עמה ומולדתה לבל ידעו שהיא יהודית, ואמרו חז"ל בטלה בנשים מביא לידי זימה [כתובות נט ע"ב], וא"כ בלי ספק שכל ימי המעשה היתה אסתר עוסקת במלאכה כאשה חכמת לבב, ובשבת שמרה שבת ח"ו מחללו במלאכה. וא"כ היו הנערות מרגישות שהיא שומרת שבת וידעו כי היא מבנות ישראל. ולכך הערימה וחלקה הנערות כל אחת ליום מיוחד בימי שבוע, וא"כ הנערות המשרתות בחול, הן לא היו אצלה בשבת, וחשבו כמו שעוסקת כל ימי שבוע במלאכה כמו כן עוסקת בשבת, ולהיפוך הנערה המשרתת בשבת ורואה שהיא אינה עוסקת במלאכה, אף היא תחשוב שגם בימי חול אינה עוסקת, וא"כ היה זה שהיא יהודית נעלם מכל הנערות המשרתות את המלכה.
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)
["ואת שבע הנערות" בגימטריא "וללמדך בזה כי בהן היתה מונה יום שבת" (1510)].
(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 3)
לטקסט
[עיין עוד לעיל יב ע"ב בשם שם משמואל, תצוה תרע"ו]
וישנה ואת נערותיה וכו' שהאכילה קדלי דחזירי
אסתר היתה אוכלת קדלי דחזיר, ודרשינן מן וישנה ואת נערותיה לטוב, ופירש התוספות היא לא היתה אוכלת. ויש להבין, הא בקרא כתיב "וישנה" אסתר "ונערותיה לטוב"? ובדרך רמז אמרו קדלי הוא עורף, וגם הדבר כי עורף בתרגום קדל, וחזיר בשורש לשון חזר, ואותיות אחר ח' ט', ואחר ז' ח', אחר ר' ש', הרי שחט, היינו שהאכילה שחוטה. וכן יש לומר כי קדלי דחזירי, היינו מובחר שבחזירי. ודרך פשט הפסוק, שנתן לה יותר מאכלים טובים משאר פלגשי מלך. אמרינן במדרש מגילה [אסתר רבה פרשה ד, ה]: "לעשות כדת" - לחזירתא כדת ולעמא קדישא שלא כדת. הרי שקורא לושתי "חזירתא" ע"ש. והנה לוושתי היו מביאים סעודות רבות ומאכלים רבים לאכול, יש בהם בינונים ויש בהם מובחרים, אבל לאסתר היו מביאים כל מעדנים המובחרים שבמובחרים שהביאו מקדם לושתי. וזהו ששינה אותה לטוב, ודרשו שהאכילה המובחרת של ושתי החזירתא היה מאכילה לאסתר, וזהו קדלי דחזירתא, המובחר של מעדני ושתי הנקרא "חזירתא". גם י"ל כי הוא נתן לכל הנשים מבחר המאכל לשמן הבשר קדלי של חזירתא, אבל לבל ירגישו באסתר שהיא מונעת מלאכול חזיר גם לה נתן, אבל שינה אותה לטוב. והיינו כי ידוע [חולין קכז ע"א] כל מה שיש בים יש ביבשה, ומה שביבשה מטמא בים טהור, האכיל אותה חזיר הים והוא טהור. וזהו לטוב, כי נתן לה ממאכל הטהור שהוא הטוב האמיתי...
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)
בשביל שחטאו ישראל באכילת איסורים כמ"ש, תיקנה אסתר, כדאמרינן שהאכילה קדלי דחזירי. וכתבו תוספות [שם], ח"ו היא לא אוכלת... ויותר נראה בפירוש הגמרא קדלי דחזירי, כמ"ש פירושים, והוא קדלי דחזירי, היינו המובחר, והוא כי כתבו הטבעים כי המובחר שבתפוחים שהוא אתרוג, הוא להמשיך חן ולהרבות תאוה, ולכך עץ הדעת אתרוג היה [בראשית רבה טו, ח]. וזו היתה כוונת השומר נשים ליתן לאסתר הנ"ל, כדי להמשיך חן ותאוה, וזהו מעין עבודת כל נשי ופלגשי המלך, להצהיל פנים בחן ותאוה. וידוע בתרגום "רפדוני בתפוחים" - "בחזרי". הרי בתרגום נקרא תפוח "חזרי". וזהו קדלי, המובחר שבאתרוגים שהוא חזרי, האכיל לאסתר. וזהו "לטוב" להמשיך לה חן והצהלת פנים. וזהו אמת, כי אין דרך בנות ונשי מלכים לאכול חזרי, שהוא מוליד עפוש וריח רע וכדומה. ובאמת קודם חטא היה אתרוג והיה טוב, וע"י חטא נתקלקל. ואדם הראשון אחר כך בלשון ארמאי סיפר [סנהדרין לה ע"ב], ונעשה מן תפוח חזירי, ואז גבר כח סטרא אחרא, "חזיר מיער" תמורת תפוח ביער. והבן. והוא הוא ענין חזיר, וזהו האכיל לאסתר.
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)
וישנה ואת נערותיה וגו' אמר רב שהאכילה מאכל יהודי
["וישנה" בגימטריא "וללמדך בזה כי האכילה מאכל יהודי" (371)].
(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 3)
לטקסט
וישנה ואת נערותיה וגו' אמר רב שהאכילה מאכל יהודי ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי ורבי יוחנן אמר זרעונים
ונ"ל דכולם דרשו דבריהם מן תיבת לטוב. הנה רב אמר שהאכילה מאכל יהודי. יש לומר דלמד זה דהנה בתורה אחר שהזהירנו ה' יתברך שלא לאכול הדברים הטמאים, כתיב [ויקרא יא, מג] "ונטמתם בם", ודרשו [יומא לט ע"א] "ונטַמְתם", שהדברים הטמאים מטמטמין לבו של אדם לבל יוכל להתבונן בדעתו במושכלות. וכיון שאין לו דעת, הנה בהעדר הדעת כתוב [משלי יט, ב] "גם בלא דעת נפש לא טוב"... מדכתיב בכאן "וישנה וכו' לטוב", נשמע שהאכילה מאכל יהודי שהוא בסגולה לטוב זו תורה. והנה משמיענו זאת במגילה הנקראת אשר פעל ועשה המגיד מראשית אחרית, ידע אשר המן עמלקי אשר אחיזתו מן הדעת דס"א [זוהר בשלח סה ע"ב], יתקומם לנגד דעת הקודש, ותצטרך אסתר להתקומם נגדו בדעת הקודש להשמיד את שמו, כמ"ש [אסתר ד, ה] "ותקרא אסתר להתך וכו' לדעת מה זה וכו'. הנה קודם הגזירה פעל הפועל ישועות, והעלה בלב אחשורוש אשר גדל את המן הדעת דס"א. הנה העלה ה' יתברך בלבו לשנות את אסתר לטוב, שהאכילה מאכל יהודי להגביר אצלה דעת הקודש, (דהנה "בלא דעת נפש לא טוב"). ממילא מדעת הקודש היא הנפש בטוב...
(רבי צבי אלימלך שפירא, בני יששכר, מאמרי חודש אדר, מאמר ז - דורש טוב)
יג. מאי שמן המור וכו' שמן זית שלא הביא שליש וכו' ולמה סכין אותו שמשיר את השיער ומעדן את הבשר
ומה שאמר הכתוב "וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר" (שה"ש ה, ה), יתכן שיהיה שיעורו "וידי נטפו שמן מור", כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותן, כדכתיב (אסתר ב, יב) "ששה חדשים בשמן המור", ופירשו בו שמן זית שלא הביא שליש, מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והענין, כי השמן הזה מתקנין אותו במור, ונקרא כן, וזה טעם "נטפו"... גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה במצטכ"י וזולתו מן הצמגים, והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור.
(רמב"ן, שמות פרק ל פסוק כג)
מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו שלא היה משמש מטתו ביום
ויש להבין איה גנותו... יובן כי בזוהר [ח"ג רעו ע"א] תמה איך זכה אחשורוש הערל טמא להתדבק בגוף קדוש כזה, ותירץ שדית נכנסה במקומה וכדמותה וצלמה. ואמרינן בגמרא [סנהדרין מד ע"א]: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה שמא שד הוא, ופירשו התוספות דביום יש אפשר לראות בבואה. אם כן אילו היה אחשורוש משמש ביום, לא היה אפשר לשדית להכנס, כי היתה ניכרות בבואה, אבל מתוך צניעותו שלא היה משמש רק בלילה, היתה נכנסת שדית. וזהו היה גנותו, שלא שימש כלל עם אסתר רק עם שד, חלק אדם רע, ולא זכה להתדבק בטוב.
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)
כל אומה כמו שיש לה רע מיוחד, כך יש לה גם כן איזה ניצוץ קדוש מיוחד, שממנה חיותה, כטעם "ואתה מחיה את כולם", דלולי כן כלא היה. וחיות דה' יתברך ודאי הוא דבר טוב, ועל זה הוא הגלות, לקלוט אותו דבר טוב לישראל. וכמו שמובא (זוהר תרומה קנב ע"ב) דבגלות השפע הולך לאומות העולם וישראל קולטין תמצית. ובודאי השפע מאת ה' יתברך הולך למינו ולדבר טוב שנמצא בם, ומצד זה הוא השפע להם. וכאשר ישראל קולטים התמצית, נתמצה לתוכם אותו דבר טוב.
(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רנו)
מלמד שלכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו
האדם נברא אחרון למעשה בראשית באשר הוא כולל הכל ויש בו מכל מה שנברא בששת ימי בראשית מעליונים ומתחתונים, וזהו ששמו אדם, מלשון אֱדַמֶה, שכל מה שנמצא בעולם נמצא בו דמיון, וכלשון שאמרו ז"ל באסתר שכל אחד נדמה לו כאומתו, שבאמת נמצא בה דמיון מהכל.
(שם משמואל, פרשת ויקרא וחודש, שנת תרע"ד, עמ' כח-כט)
["נשאת חן בעיני כל ראיה" בגימטריא "דלכל אחד נדמתה בעיניו כאומתו" (1217)].
(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 3)
לטקסט
יג. אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה
"תובלנה בשמחות וגיל" כו' - זרזהּ שלא תרע עינה בבואנה עמו להיכל מלך לעשות מלאכת, על דרך שאמר אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה, רק שתוביל אותם בשמחות וגיל, עד שתבואינה בתמידות בהיכל מלך אל החצר הפנימי לשרת שם ואין מכלים. וזה עצמו ענין האשה הראשונה, כי הכח המתעורר הוא הפקיד הממונה להוציא כל המלאכות המחושבות אל המעשה על ידי שאר הכחות ההולכים לרגלו לעשות מלאכתו, כענין הנערות ההנה, וכלן ראוי שתבאנה ותלוינה אליו בשמחות וגיל, כי אין שום פועל טוב יוצא לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות.
(עקידת יצחק, בראשית, שער ח)
האבות והאמהות הם שכללו את העולם, והם תקון אדם שהוא תכלית הבריאה. והנה תנן (אבות ד, כא): הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ורמז לאדם הראשון ששם היו אלו הג' רעות, הנחש קנאה, ורצה לישא את חוה על כן היה מסית לענין הזה, והתעוררות התאוה, כמו שנאמר "כי תאוה היא לעינים", והכבוד כמו שנאמר "והייתם כאלהים". ובאברהם ושרה מצינו להיפך, נתלבשו בשלושת אלה לטובה. והטבע אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה, ושרה נתנה את הגר בחיק אברהם אבינו בעלה.
(של"ה, פרשת חיי שרה תורה אור אות ד)
"ולה שפחה מצרית ושמה הגר" - מה שפרט הכתוב להודיענו שם מקומה ושמה, נראה כי נודע אשר אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה, כמאמר חז"ל, ואין צרה גדולה כמו צרת הבית, וכן לבן התנה "אם תקח נשים על בנותי", ובפרט אם היא עקרה והאחרת מולידה, ועל כן לא רצתה שרי בשום אופן שיקח לו אשה אחרת רק הגר, כי דנה להיותה שפחה, ושפחה אסורה בבן חורין ועוד מצרית היא, והיא אסורה לבוא בקהל, ועוד ושמה הגר מספר ר"ח שהוא ח"ר מחרון-אף המורה על דינים קשים כנודע, ובצירוף מילוי אותיותיה כזה, ה"ה, גימ"ל, רי"ש, עולה למספר גבורה עם הכולל. אשר על כל אלה ודאי לא יתן אברהם לב לאהבה ולברכה עם שהוא מוכרח לעשות הדבר על פי הדיבור כמאמר חז"ל (בבראשית רבה מ"ה, ב') בפסוק וישמע אברם לקול שרי, לקול רוח הקודש שבה וכו'.
(באר מים חיים, פרשת לך לך, פרק טז פסוק א)
יג. רש"י - לא היה לה אב משעה שנראה להקראות אב
וכתיב "בעל האשה". והרי באמת אפילו אינו בעל כך הדין [שהוא זוכה בדמי ולדות], ומהראוי לכתוב "אבי הולדות"? ואולי משום דלא נקרא האדם אב לבניו עד שייוולדו, כפירוש רש"י מגילה דף יג, א.
(העמק דבר, שמות פרק כא פסוק כב)
יג ע"ב
לא יגרע מצדיק עיניו בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול
"ויוסף ישית ידו על עיניך" -... ומשמעות "עיניך" היינו תשוקתו ומדתו המיוחדת, שנתן יעקב עיניו ע"ז (כמו דכתיב לא יגרע מצדיק עיניו, פירוש - תשוקתו. וזהו ג"כ כוונת מאמרם ז"ל במגילה: לא יגרע מצדיק עיניו - בשכר צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול. פירוש - תשוקתו של הצדיק לא תיגרע מבניו).
(העמק דבר, בראשית פרק מו פסוק ד [ובדומה בדברים פרק לג פסוק כח])
ופי' עין כמו לא יגרע מצדיק עינו, דמשמעו מבוקשו של צדיק ונותן עין ע"ז [וזהו כוונת הגמרא מגילה לא יגרע מצדיק עיניו בשכר צניעות שהיה ברחל זכתה ויצתה ממנה אסתר. הפירוש, מה שהיה תשוקתה של רחל נתקיימה בבניה. ופירוש רש"י עיניו של הקב"ה - דוחק].
(העמק דבר, דברים פרק לג פסוק כח)
צניעות שהיה בו בשאול
גם על שאול נאמר שהיה "משכמו ומעלה גבה מכל העם". הוא היה גדול בשיעור קומתו הגופני, אבל הכוונה גם לגדלותו ברוח.
(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, תולדות, עמ' 234-235)
ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכו' אבא רמאה הוא
יעקב, כחז את צאן לבן נהוגים על סדר דרכי ישרים, סבור שגם לבן צדיק כאחותו רבקה, והצאן צאנו. ולא ידע שזה עבור שרחל מנהיגתם בצדקתה, והיא צדקת יותר מאביה. על כן "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא" בצדקות. ולפי ששמע מרחל שאמרה לו וכי שרי לצדיקייא לסגויי ברמאות, כבר הבין שאביה רמאי הוא ולא צדיק, אמר "וכי בן רבקה הוא", צדיק כאמו הצדקת ולא אחי אביה כנאמר.
(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת ויצא, פרק כט פסוק יב)
אחיו אנא ברמאות
8-9
מידתו של יוסף הצדיק, בן זקונים דיעקב אבינו דשופריה היא מעין שופריה דאדם הראשון, איש תם, הכולל הכל, האמת במלא תפארתו, העובד הנאמן, והאח ברמאות עם הרמאי, לעמוד על עמדתו, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, יוסף כשמו, איננו גורע בתוספתו, ושבעים לשון גמר על ידי הוספת האות משמו של הקב"ה בשמו, אות הה"א שבה נברא העולם הזה וכל אשר בו.
(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות רפ)
אחיו אנא ברמאות וכו' עם נבר תתבר ועם עקש תתפל
["מן ארם ינחני בלק מלך מואב" - בלק טען לבלעם שיש לקלל את ישראל כי ירשו מלבן הארמי מדות רעות, והקללה תחול על הזכרת מדותיהם הרעת. אבל בלעם אמר "מראש צורים אראנו" - ישראל ירשו מדות טובות מאברהם, שמוסרים נפש לה', וגם במדות הרעות שירשו מלבן הארמי משתמשים לצורך, כדי להתקיים בין אויביו, כמו שכתוב "עם נבר תתבר", וזה טוב כאשר הן מצורפות למדות הטובות שירשו מאברהם.]
(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 156)
לטקסט
מסר לה סימנים
[בזה יש להסביר מדוע היה מותר ליעקב לשאת שתי אחיות, שהרי הרמב"ן הסביר שאסור לשאת שתי אחיות, כדי שלא יהיו צרות זו לזו וישנאו זו את זו. אבל כאן לא היה חשש כזה, שהרי רחל מסרה את הסימנים ללאה, וזה מראה את אהבתן.]
(רבי חיים בצלאל פאנעטה, דברי בצלאל, דף כז ע"ב)
לטקסט
מסר לה סימנים כי מטא ליליא אמרה השתא מיכספא אחתאי מסרתינהו ניהלה
[מדוע הוצרך יעקב למסור לה סימנים, הרי היה יכול להבחין בין רחל ללאה ע"י הקול, כפי שנאמר בחולין צו ע"א שיש טביעות עין בקול? י"ל שיעקב פחד שלבן ירמה אתו בזה, ויצווה על רחל לדבר עמו מבחוץ, ולאה תהיה עמו במטה. ולכן יעקב מסר לרחל סימנים, כדי שלבן יבין שאינו סומך על טביעות העין של הקול, ולבן יצווה על רחל למסור את הסימנים ללאה, אבל לא יצווה עליה לדבר, אלא לאה תדבר עם יעקב, ויעקב יבין מתוך טביעות העין של הקול. ולבן הבין את כוונת יעקב, ולכן ציווה על רחל לדבר עם יעקב, ורחל גם מסרה את הסימנים, וכך יעקב טעה.]
(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת ויצא, דף יח ע"ב)
לטקסט
מסרתינהו ניהלה
[אלשיך מסביר בזה את הפסוק (בראשית פרק ל פסוק א) "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה", שחשבה שנענשה על ששיתפה פעולה עם החלפת לאה, ע"י שמסרה את הסימנים, ובזה ציערה את יעקב. אבל "ותקנא רחל באחותה", כי איך ייתכן שהיא עצמה נענשה אף שרק עזרה להחלפה, ואילו לאה שהיתה עיקר בהחלפה, יולדת הרבה בנים? ולכן אמרה ליעקב: כיון שאני נענשתי בגללך (מה שציערתי אותך), רק אתה יכול להושיע אותי בזה שתמחל לי על מה שציערתי אותך.]
(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ו ע"א)
לטקסט
מסרתינהו ניהלה וכו' ויהי בבקר והנה היא לאה
בודאי יעקב כסדר עשה... תיכף בבוקר כשראה שלאה היא, ודאי שאל אותה תחילה "למה רמיתני", והיא באמת השיבתו כי היא אינה חייבת בדבר או לצד שאביה גזר עליה בחומר רב ולא יכלה לעבור מצות כיבוד אב, או אפשר לא ידעה שבפירוש הותנה דוקא על רחל ולא על לאה בשום אופן... ואף לדברי חז"ל שאמרו שידעה לאה מהסימנים שמסר לרחל, מכל מקום סברה שעל כל פנים לא יקפיד אם יראה אחר כך שלאה היא, מפני מנהג המדינה, ולא ידעה שהיה התנאי מפורש כל כך בהקפדה גדולה. ובין כך ובין כך צדקה לאה בדבריה. והנה נודע אומרם ז"ל (לעיל יא.) בפסוק (שמות ו, כז) "הוא משה ואהרן", וכדומה לזה - הוא בצדקתו מתחילתו ועד סופו. וזה שאמר "ויהי בבוקר והנה הִוא לאה" - כלומר היא לאה בצדקתה מתחילתה ועד סופה, ואין עליה שום אשמה בדבר הזה.
(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת ויצא, פרק כט, פסוק כה)
[עיין עוד לעיל יב ע"ב בשם יערות דבש ח"א דרוש ג]
כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות
בתחילה, אם אין האדם ראוי לשום ברכה, אז קשה להתחיל לו בברכה, כי מדת הדין מעכבת. אבל אם בתחילה האדם ראוי לאיזה ברכה שיהיה, ואז המקטרג מסתלק קצת מן האדם כי הוא ראוי לאיזה ברכה, ואז הקב"ה משפיע לו בטובו יותר מן הראוי, לצד הסתלקות המקטרג מעליו. ואפילו בלא זה, ממילא הוא, כאשר יתחיל להריק הברכה, ממילא יריק עוד ועוד ברוב חסדו וטובו, מה שאין כן בתחילה, שכל התחלות קשות. ועוד כי מיד שהאדם הזה מקבל קצת ברכה, אז הקב"ה כביכול מתענג מזה מאוד, ומשפיע לו עוד יותר בעד זה גופא שגרם תענוג הקב"ה, אף שלא יגיע לו זה לפי עבודתו, מכל מקום משפיע לו הקב"ה בטובו בעד מה שמקבל נחת רוח מאתו, מה שאין כן בתחילה. והבן. ועבור זה אמרו חז"ל כשפוסקין לאדם גדולה פוסקין לו ולבניו עד סוף כל הדורות. ופשיטא ודאי דאיירי אפילו אם אינו ראוי לזה מצד מעשיו שיפסקו לו זאת לבניו אחריו, דאם הוא ראוי לזה בעצמו, מאי אתא לאשמעינן בזה? אלא ודאי אף אם מצד מעשיו אינו ראוי לזה, מכל מקום כיון שגרם בעבודתו כל כך להיטיב עמו, להיות מושל בקרב ישראל, ממילא גורם עוד בזה חסדו וטובו של הקב"ה להיות פוסקין זאת לזרעו אחריו עד עולם.
(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת וישלח, פרק לב, פסוק יא)
במדרש רבה: "...ביקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים, א"ל הקב"ה: 'אל תקרב הלֹם', כלומר לא יהיו בניך מקריבין... כבר מתוקן המלכות לדוד. אעפ"כ זכה משה לשתיהן, כהונה ששימש בז' ימי המלואים, מלכות דכתיב: 'ויהי בישֻרון מלך'"...
(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מדבר שור דרוש לא)
שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי
ואמרו בגמרא שאסתר נבעלת לאחשורוש, וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי. והקשו תוספות [ד"ה וטובלת] הא בעי הבחנה. וצריך לומר דקושיא למ"ד הבחנה דאורייתא, דאי דרבנן מה קושיא, בימי מרדכי לא גזר. ותירץ בדוחק דהיתה משמשת במוך. ועיין מהרש"א דחוכך לומר דשמשה עם מרדכי במוך לאבד זרע קודש, ודעתו דעם אחשורוש [שימשה במוך]. אך זה אינו, דא"כ לא התעברה מאחשורוש רק בשנת י"ב, דנכנסה ברצון והיתה משמשת בלי מוך, ואז נולד דריוש אחרון בנה של אסתר בשנת י"ג למלכותו, א"כ היה דריוש בן שתים כשבנה בית המקדש לאחר מיתת אחשורוש, וזהו מהנמנע, ומהרש"א לא דק בכאן.
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)
בזוהר [ח"ג רעו ע"א] תמה איך זכה אחשורוש הערל טמא להתדבק בגוף קדוש כזה, ותירץ שדית נכנסה במקומה וכדמותה וצלמה... וזה ענין מ"ש חז"ל שהיתה יושבת בחיקו של אחשורוש, וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, ודחקו רש"י ותוספות מה טיבה של טבילה זו. אבל כבר הזהיר הזוהר לבדוק באשתו קודם הזווג אולי שדית היא. וא"כ ביותר יש לחוש בזה ששדית כדמות אסתר נכנסה לאחשורוש, אולי אף כזה יקרה למרדכי, ולכך טבלה, ומבואר בגמרא דסנהדרין [דף סז ע"ב] בכל כישוף ואחיזת עינים דשדים אין להם תקומה במים ע"ש, ולכך כשטובלת נתברר שהיא אסתר האמיתית.
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)
[עיין עוד לעיל יב ע"ב בשם שם משמואל, תצוה תרע"ו]
אחר הדברים האלה וכו' אחר שברא הקדוש ברוך הוא רפואה למכה
["אחר הדברים האלה" בגימטריא "דהוא ברא רפואה" (511)].
(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 4)
לטקסט
אחר שברא הקב"ה רפואה למכה
תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל אַתָּה יוֹשֵׁב. שַׁוְעָתָם מַאֲזִין וְרִנָּתָם קוֹשֵׁב. רִפְאוּת לְמַחַץ מַקְדִּים וּמְחַשֵּׁב. קְנוּיֶיךָ לְהֵיטִיב וְנָוֵיהֶם לְיַשֵּׁב.
(סליחות לתענית אסתר)
וזה ענין הקדמת רפואה למכה דמרדכי בבגתן ותרש. ובודאי הוא רפואה פנימית למכה פנימית. ובאמת תמוה למה גילה מרדכי? והלא טוב יותר שיהרג אחשורוש ותינצל אסתר מביאת איסור. הגם דקרקע עולם היא וליכא איסור, מכל מקום ודאי מצוה להצילה, ועכו"ם לא מעלין ולא מורידין ואין להעלותו ולהצילו כלל. רק ששמעתי דקליפת פרס הוא צרות עין, ודלכן תיקנו משלוח מנות בפורים שהוא ההיפוך דצרות עין... ואמרינן בחולין (ד ע"ב): אין הסתה בלא אכילה ושתיה. וזה טעם משתה אחשורוש שהוא הסתה להיות נכנעים תחתיו. והכניעות הוא קבלת אדנותו וממשלתו, על ידי זה מקבל כוחו עליו... מרדכי והמן שהיו שרי משקים בסעודה ודאי קלטו מהסתה זו ביותר... ועל זה העונש בהמן גם כן על ידי צרות עינו במרדכי שרוצה להשתחוות לו. וכן מרדכי דאיקני בהמן גם כן מצד צרות עין שזה שהיה עבדו יעלה כל כך... רק באמת מרדכי כבר הרגיש בדבר ורצה לתקן. וזהו הקדמת רפואה למכה, שחשב שיש לו צרת עין נגד אחשורוש שלקח אשתו, ולא מפני האיסור הוא רוצה במיתתו, רק מפני צרות עין. והגם דהיה מצוה במיתתו, הוא לתקן הצרות עין אדרבה נשתדל בהצלתו, לומר שאין לו צרות עין נגדו הגם שהוא גוי ורשע. וממילא הצרות עין שהיה לו אחר כך על המן הוא מצד רשעו וכהוגן. וזהו הקדמת רפואה למכה.
(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רנה)
דוד המלך ע"ה באותו מזמור אמר פסוק (תהלים קט, כב) "ולבי חלל בקרבי", שדרשו חז"ל מזה (עבודה זרה ד ע"ב) שהרגו ליצר רע, שאמר שאין לו לחוש לשום נגיעה לתאות עצמו כי כבר אין לו יצר הרע. וקודם מזמור זה נאמר מזמור שבו פסוק "לי גלעד" וגו' (תהלים קח, ט), שממנו דרשו דורשי רשומות בפרק חלק (סנהדרין קד ע"ב) שכולם יש להם חלק לעולם הבא. וזהו כעין שאמרו ז"ל ממדת ה' יתברך שמקדים רפואה למכה. וצריך להקדים בלבו הטובות עין אפילו להם, ואם אחר כך מכל מקום מקללם, אז הוא במשפט.
(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות עא)
אחר שברא הקב"ה רפואה למכה וכו' אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה וכו' אבל אומות העולם אינו כן מכה אותן ואחר כך בורא להם רפואה
מ"ש בגמרא ובמדרש [שהש"ר ד, יב], אחר הדברים האלה, אחר שברא הקב"ה רפואה למכה וכו', ובמדרש הוסיף, בישראל מקדים השם רפואה למכה, ובאומות העולם להיפך. ויש להבין למה נשתנו בזה ישראל מאומות, ומה תועלת יש אם רפואה קודמת או לא? די שהיא בזמנה לחבוש המכה. אבל ידוע כי נסי ישראל הם שלא כדרך הטבע, מה שאין כן באומות, הם בדרך הטבע. והנה דרך משל, לקדחת יש רפואה, אם ישא על צוארו אבן אחת מאבני חפץ יתרפא מקדחת. ואם ישא אחר כך האבן ויתרפא, הרי זה מטבע הסגולה והרפואה. אם אמנם כבר נשא האבן על צוארו תמיד מתמול שלשום, ומכל מקום אחזתו הקדחת, אי אפשר לומר שסגולת האבן תרפאהו, דמכל שכן היה לה להצילו מתחילה מרעתו, וא"כ אם אחר כך מכל מקום תרפאהו אבן הנ"ל, הרי זה יוצא מדרך השכל וסגולה ומקרה הטבעי.
(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יז)
אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה
וכביכול עמנו הוא בצרה, כי קודם שיתגלה שמו הגדול לעתיד, אז כביכול השכינה בגלות... וזהו שכתוב "עמו אנכי בצרה"... והנה זה סוד הסימן שהיה מסור בידם "פקד פקדתי", מי שאומר בלשון הזה הוא הגואל האמתי (שמות רבה ה, יג). וקשה למה דוקא תיבה זו נתנה לסימן? עוד קשה, למה פקד כתיב חסר?... אלא הענין, ה' יתברך מקדים רפואה למכה, ואין לך מכה כמו צרה המוזכר בפסוק עמו אנכי בצרה וכמו שכתבתי. והנה אותיות 'פקד' הם מוקדמות לאותיות 'צרה', הרי הוקדם רפואה למכה. להודיע שהמכה אינה כמכת אויב, רק רפואה היא לנו לזכך ולצרף החומר, ואז נזכה לחומר זך ודק כבתחילת הבריאה, בלבוש כתנות אור ואור הגנוז ומלאה הארץ דעה.
(של"ה, פרשת שמות תורה אור אות ג)
"ויהי כאשר בא יוסף" וגו' - לכאורה לפי שיעור הכתוב היה לו לומר "ויבוא יוסף אל אחיו ויפשיטו" וגו., ואכן סיפרה התורה בשבח שמו יתברך ובשבח צדיקיו שהקב"ה בורא להם רפואה תחילה קודם למכה כמאמר חז"ל אמר ריש לקיש אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה וכו', כי אם היה המכה קודם בריאת הרפואה היה קשה להם לסבול המכה מפני קשיותה. ונראה שזה פירוש הכתוב (שמות טו, כו) "כל המחלה אשר שמתי וגו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך", פירוש, שאני לא אשים עליך המכה כי אם כשכבר אני ה' רופאך (כי מלת "כי" משמש בד' לשונות, וזה משמש בלשון אלא) - כשכבר בראתי הרפואה. וכן כאן הנה אם היה בא אליהם יוסף תיכף קודם העצה על המיתה והמלצת ראובן להצילהו, אפשר היה בסכנת מוות, לצד כי בפתאום היה הדבר, והם בחרון אף היו וכבר דנוהו ובקשו לו נכלי דתות להמיתו. ועתה הכתוב מספר בחסדי המקום על יראיו, אשר סיבת הסיבות ברוך הוא סיבב שתחילה יראוהו מרחוק, "ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו", ונתגלגל מזה שישמע ראובן ויצילהו מידם, והן עתה כשכבר נעשה הרפואה וההצלה, הנה "ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו" לא עשו עמו כאשר זממו בתחילה להרגו, רק "ויפשיטו את יוסף".
(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת וישב, פרק לז, פסוק כג)
אין נפילת ישראל בהחלט ח"ו אלא נטמנה ומכוסה בה ישועה עתידה ביתר שאת... וכמו שבכלל כן בפרט, אשר בנפילת הפרט ג"כ טמון בה ענין קימה, והמשכיל על דבר טוב יריח תיכף בנפילה את הקימה העתידה. וזה שאמרו ז"ל בש"ס מגילה אין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה תחילה... והפירוש כי בלתי אפשר שתצוייר המכה אם אין כאן רפואה טמונה ומכוסה, כי בלא"ה היתה ח"ו הנפילה נפילה, וזה אי אפשר, כי הנפילה בעצמה היא קימה כנ"ל.
(שם משמואל, פרשת נח, שנת תרע"ד)
עליית אברהם ממצרים היתה פועל דמיוני על יציאת מצרים כבמדרש: צא וכבוש הדרך לפני בניך וכו'. וענין פועל דמיוני ביאר הרמב"ן כי גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה על פועל דמיון תהיה הגזירה מתקיימת עכ"פ... ונראה דהיה כענין אמרם ז"ל בש"ס מגילה אין הקב"ה מכה את ישראל אא"כ בורא להם רפואה תחילה... וכבר פירשנו שהקב"ה לא הניח את ישראל אפילו רגע אחד ביד רשות אחרים, על כן הקדים להם הרפואה, ובזה מאמץ ידי ישראל שיהיה בכחם לסבול כל הבא עליהם. והכא נמי, עוד טרם בא יצחק לעולם שממנו התחילה הגרות להתקיים, נעשה פועל דמיוני זה להיות נחשבים גאולים בפועל טרם התחילה הגלות.
(שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרע"ח)
...ע"פ מאמר הש"ס מגילה:
יג ע"א
יג ע"ב
3-4
5-7
אמרו חז"ל (בראשית רבה עא, ה): "לאה תפסה פלך [מדת] הודיה, ועמדו הימנה בעלי הודיה: יהודה (בראשית לח:כו): 'ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני'". יהודה במעשה תמר לא פחד להודות לה' ולהודות על חטאו ברבים, ודבר גדול היה זה. וכן מרדכי נקרא "היהודי", משום שהשם "יהודי" משמעו הודיה כל כך חזקה, שיש בה נכונות למסור נפש על זה בגלוי ובפרהסיא. כך אומר ילקוט שמעוני (אסתר תתרנג): "שייחד שמו של הקב"ה בעולם בשעה שלא כרע להמן... אברהם מסר שמו על קדושת השם, אף מרדכי כן"... רואים שהשם "יהודי" בא על שם הודיה לה', והודאה פומבית שהוא ה', והוא המשגיח והוא צדיק ואנחנו הרשעים, וכל מה שהוא עושה הוא צדק.
6-7
12-21
והכא בשם בתיה נמי כפי שנקרא בתנ"ך בחירק, ולפי דרשות חז"ל הרי שם זה ניתן לה בגיותה, הלכך בכל מקום אמרינן יותר דלא קראו לה על שם זה רק על שם בת שבע או כיו"ב. ולכאורה נראה דהמדרש רבה [ויקרא רבה פרשה א, ג] דדריש לשון בת השם, פליג אתלמודא דידן, דהא לפי זה גם שם זה קרא לה הקב"ה להראות על יהדותה ע"ד "בנים אתם לה'" דעל ישראל דוקא נאמר כדאמרינן בגמרא, וא"כ למה ואיך שינה לה עוד משם זה שבחר בו וקראה השם יתברך בעצמו להראות על צדקתה? ונראה דהמדרש רבה אזיל לשיטתו דאשתו היהודיה זו יוכבד כדאיתא התם, ומה דמסיים הקרא "אלה בני בתיה" היינו משום שנקראין ג"כ על שמה מטעם דגדלתו, וכל המגדל יתום וכו' כדאמרינן ההם בגמרא. לפי זה הא לא נשתנה שמה ליהודיה מעולם, משא"כ תלמודא דידן דסובר דזו היא בתיה וע"כ נשתנה שמה, וא"כ לא דרשינן כלל בת השם בפַתח, רק בחירק כדכתיב.
וכן איתא במדרש רבה דויקרא בשם תרגום דרב יוסף וז"ל: אלין שמהן (פירוש, כל השמות של משה רבינו נתנה לו בתיה בת פרעה שהצילתו וגדלתו) ברת פרעה ברוח נביאה. היינו ששרתה רוח הקודש עליה ונתנה לו כל השמות האלו, אבל בתיה שמה ולא נשתנה שמה לעולם בשם "היהודיה", רק זהו דרך דרש, משא"כ בכלב שנקרא מרד ונשתנה שמו, אמרה הגמרא בלשון וכי מרד שמו הלא כלב שמו, היינו שרואים שנתנו לו שם אחר, ע"כ אמר שאמר הקב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא את בת פרעה. והיה קשה לרש"י דהלא כיון דמפני שמרד בעצת מרגלים נשתנה שמו לשם מרד, היה לנו לשנות שמו תיכף ומיד אחר מעשי המרגלים, ולמה המתינו עד שלקח את בתיה בת פרעה? ע"כ פירש רש"י דמתחילה קודם שלקח אותה אשר היא ג"כ מרדה עדיין לא שינו את שמו, אבל מאחר דגם היא עשתה מרד מעצת היצה"ר לדבק אחרי הקב"ה, שהוא על דרך "תרי תמיה מידכר דכירי", זהו שפירש רש"י "לכך נשתנה שמו בליקוחין הללו", היינו דגם בתיה מרדה, ורק שטעות נפל בספרים מוא"ו לה"א. והראיה, דאם קאי על השתנות של שם בתיה כו', היה לרש"י לפרש קודם בדרשת אמאי קרי לה יהודיה כו'. אלא בודאי כדברינו הוא. נמצא שבתיה לא היה לה מעולם שם אחר רק בתיה שמה. ופשוט.
ומה שכתב בקרא בחיריק הוא מפני טעם אחר, דאותיות אהו"י נחים הם, ולפעמים יוכל היות שהה"א מבתיה יתרחק לבת פרעה, ויאמרו כי היא נכד פרעה, בת הבת פרעה, ולא יזכר שמה כלל בקרא, ע"כ ניקדו בחיריק בתיה. אבל כשקראו לה בלא שם אביה, "בת פרעה", קראו לה בַּתיה כנהוג העולם, וכראיה עצומה של אדמו"ר מהמדרש רבה, בת י-ה. וראיה מוכרחת, דהלא מפסוק היה צריך לכתוב "אשר ילדה למרד", ולמה כתוב "אשר לקח מרד", אלא הוא הדבר אשר אמרנו, כי כל השמות קאי על משה רבינו אשר קראה בתיה ברוח הקודש, ואחר כך מפרש הקרא שבעלה היה כלב, וגם לא היו לבתיה בנים מכלב כלל, כי לא נמצא בקרא שהיו לה בנים, וכלב לקח למרים אחות אהרן ומשה, והיה להם חור כידוע, ומן הסתם כשהיה לכלב מרים לאשה לא לקח עדין בתיה, כי כן היה מנהג כל הגדולים כמו משה רבינו ואהרן הכהן, ואהרן וחור כשתמכו למשה היה זה במלחמת עמלק קודם קבלת התורה חודש שני לצאתם ממצרים, והיה חור גדול ובר דעת, ומרים מתה לסוף עכבתם במדבר הארבעים שנה, ואז לקח כלב את בתיה לאשה אחרי מיתת מרים. זה קושית הגמרא הלא כלב שמו. אלא שנשתנה שמו אחרי שלקח בתיה לסוף הארבעים שנה, שהיא גם היא מרדה כו'. זהו כוונת רש"י.
13-14
14-15
15-18
15-19
16
18
19
ולפי זה הבאור יהיה החכם בכל התורה על אמיתתה נקרא 'חכם' משני פנים, מצד מה שכללה התורה מהמעלות השכליות, ומצד מה שכללה ממעלות המדות. אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות, בלתי מבוארות בדרכי העיון, נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד, והחכמה הגמורה מין אחר - החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה, "לא רבים יחכמו", "והחכמה מאין תמצא וגו'?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה - כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד - רצוני לומר, שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר. אמרו ז"ל על משה רבנו: אב בחכמה אב בתורה, אב בנביאים.
19
21-22
23-24
23-27
23-28
23-39
25
27-29
ולפי האמור י"ל דזהו ענין שני הגואלים שהיו בימי המן, מרדכי ואסתר, ששני אלה הם לעומת שני הכחות הרעים של עמלק הנ"ל. לעומת כחו הרע להכניס רוחות רעות ע"י כישוף, היה עומד כנגדו מרדכי, מרי דכיא [לעיל י ע"ב], שהיה בו ענין קטורת המדחה כחות רעים ועוצר המגפה, כי קטורת היא לשון קישור האורות העליונים, ובמקום רב האור אין שום מציאות לחושך. ולעומת הכח השני של עמלק שהיה בעזות פנים ולא נכנע, ואדרבא עוד החציף ככלבין דחציפין ובא והלחם, היפוך מענין כסא מלכות כנ"ל, היתה אסתר ע"ש אסתהר, שפירש רש"י ירח יפה כלבנה, ובמדרש (שמ"ר פ' ט"ו) יפה כלבנה במלכות מדי, ואם רצונך לידע שנדמית אסתר ללבנה, כשם שהלבנה נולדה לשלשים יום כך אסתר אמרה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום, עכ"ל [והדברים מובנים עפ"י דברי המדרש דבמקום שנאמר מלך סתם פעם במלך ממ"ה הקב"ה הכתוב מדבר]. ובסידור האריז"ל כי אסתר גמטריא שושנה גמטריא אדנ' מלא פחות יו"ד סוד נקודת העצמית והוא יו"ד דאדנ', עכ"ל, ועיין במעשה רוקח. והנה ידוע כי סיהרא לית לה מגרמה כלום, וכל מדתה היא הכניעה לרצון ה' יתברך, ובסוד אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה, וידוע גוון ירוק בקדושה מהו... והיא שעמדה נגד הכח הרע השני של עמלק כלב חצוף שבשבילו אין הכסא שלם.
28-29
29
29
29
30-31
והנה בכיבוד אב ואם אמרו חז"ל [קידושין לא ע"ב]: אשרי מי שלא חמאן. והיינו כי כבר אמרו [שם] כי אי אפשר לקיים מצות כיבוד כראוי, ולא יגיע אדם עד תכליתה בכל דקדוקיה. אמנם אם אין לו אב ואם, והוא מצטער על זה שאין לו אב ואם כדי לקיים מצות כיבוד, א"כ יש לו שכר מה' כאילו קיימה בתכלית הקיום ותכליתו של המצוה בלי חיסור כלל, לכך אמרו "אשרי מי שלא חמאן".
והנה כל כחו של עמלק מזרעו של עשו, הוא זכות של כיבוד אב ליצחק, שמאוד נהג בו כבוד כנודע [ילקוט שמעוני ח"א רמז קטו]. וא"כ מי שיבוא לבטל זכותו וכוחו, צריך שתהיה לו גם כן מצוה זו של כיבוד בלי פקפוק. ומי הוא זה גבר שיש בידו מצוה זו בשלמות, ומי הוא שחף מפשע ולא יהיה פוגם בכבוד אביו בכל דהוא? עד שבאתה הדסה אסתר, שאין לה אב ואם כלל, והיא היתה תמיד מצטערת שלא היה סיפוק בידה לקיים מצות כיבוד, אם כן יֵחשב לה לצדקה כאילו קיימה אותה בתכלית השלימות, וא"כ יש בידה ג"כ מצות כיבוד לקום נגד זרעו של עשו. ולכך להכניע להמן - בנו של עשו שזכות כבוד בידו - הוצרך אסתר, שהיתה יתומה מאב ואם.
31-35
והה"ר בנימין אשכנזי בן הרבי מאיר הלוי ז"ל כתב בפי' הכתוב, שמצד שהיתה אסתר בת דודו ולא היה לה אב ואם, ומצד היותה יפת תואר וטובת מראה, לא רצה מרדכי שתהיה ביד אחר, שמא יכשלו ביופיה, כי אין אפטרופוס לעריות, אמנם בשלקחה מרדכי לו לבית כדברי רז"ל, לא היה מצד יופיה, כי לא לקחה לשם יופי כי אם להיותה יתומה.
32
35-36
36-37
בזוהר [ח"ג רעו ע"א] תמה איך זכה אחשורוש הערל טמא להתדבק בגוף קדוש כזה, ותירץ שדית נכנסה במקומה... למען ברר לכל שאינה יהודית, כי למראית עין שנמצאת בבית מרדכי, תמיד אכלה בשר חזיר, רק היא לא אכלה כי אם שדית שנכנסה לאחשורוש גם היא אוכלת בשר חזיר. וכבר כתב רמב"ן בתורה [ויקרא יז, ז] כי שדים אוכלים בחירת המאכל, וידוע כי חזיר יש בו טוב ורע, כי סימן אחד טהור ואחד טמא ויונקים הם הטהור, וזהו קדלי דחזירי, הטוב שבחזיר שהוא סימן הטוב, זהו היה אוכלם, ולכך כתוב לטוב.
36-38
ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי, למד לה מגזירה שוה, כתיב הכא לטוב, וכתיב התם [דברים ו, יא] "ובתים מלאים כל טוב", ודרשו חז"ל [חולין יז ע"א] קדלי דחזירי, שהותר להם בכיבוש הארץ. והנה מרגלי בפומיה דאינשי שעתיד חזיר ליטהר... ואפשר הוא בקבלה דלעתיד ב"ב בשעת הכיבוש שוב עתיד ליטהר, כיון שהתורה קראתו "טוב" בכיבוש הראשון... והנה דרשו חז"ל... "ואת החזיר כי מפריס" וכו' [ויקרא יא, ז] על המלכות הרביעית, עיין שם [ויקרארבה פרשה יג, ה]... והנה נמצא בספרים הקדמונים אשר עשו ראה את בן בנו עמלק אשר הוא קוץ ממאיר לבית יעקב, וצוה בצוואה להזדווג ולהתקומם נגד זרע יעקב בכל פעם אשר תמצא ידו [במדבר רבה פרשה טז, יח], והקב"ה צוה בציווי לנו "תמחה את זכר עמלק" [דברים כה, יט], ואמר הקב"ה: נראה דבר מי יקום או צוואתי או צוואתך... וכל העצות רעות וכל הגזירות המה מזרעא בישא הדין כמבואר בזוהר [ח"א כה ע"א]. על כן המגיד מראשית אחרית גם בכיבוש הראשון בהבטחתו "ואכלת את כל העמים" [דברים ז, טז], התיר לנו בשעת הכיבוש לאכול קדלי דחזירי, להורות על הכיבוש האחרון במהרה בימינו, כשיעלו "מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" [עובדיה א, כא]... ויהנו מטובהּ. והנה הנצר זדון עמלקי הוא העיקר מזרע עשו הוא היועץ והגוזר גזירות היינו הדעת דס"א. הנה המגיד מראשית אחרית נתן בלב אחשורוש להאכיל את אסתר קדלי דחזירי להורות על הענין הנרצה, אשר יהיה חזיר היער עמלק מזרע עשו למאכל למו, כאמור "ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן צורר היהודים ותשם אסתר את מרדכי על בית המן" [אסתר ח, א].
ור' יוחנן אמר שהאכילה זרעונים, למד לה גם כן מגזירה שוה, כתיב הכא לטוב, וכתיב התם [דניאל א, יב] "נס נא את עבדיך ויתנו לנו מן הזרעונים ונאכלה וכו' ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר" וכו'. והנה כתיב התם [שם ד] "ויודעי דעת ומביני מדע" (היינו רוח הקודש) ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך". הכניס ה' יתברך בלב אחשורוש להאכילה זרעונים כעין דניאל חנניה מישאל ועזריה, שהיו משיגים רוח הקודש והיה בהם גם כן כח לעמוד בהיכל המלך. זה הדבר היה לה לסימן אחר כך, "ותלבש אסתר מלכות" [אסתר ה, א] - מלמד שלבשתה רוח הקודש [מגילה טו ע"א].
39-42
43
וזה טעם לקיחת אחשורוש לאסתר, שהיתה צדקת גמורה ובעלת רוח הקודש כדברי חז"ל (מגילה יד ע"ב), איך נפגמה פגם גדול כזה? והיא רומזת לכנסת ישראל כנודע. ואז בגלות השפע יורד לכנסת ישראל דרך אומות העולם. ואז לצורך בנין בית שני שהיה הסתלקות הנבואה, ומכל מקום מפורש בפרקי היכלות (פרק כז ופרק כט) כי עיקר רזי תורה לא נגלה אלא בבית שני וכנודע, דאז יסוד תורה שבעל פה מאנשי כנסת הגדולה. ובאמת חכם עדיף מנביא. עיין ברמב"ן פרק קמא דבבא בתרא (יב ע"א) הטעם דנובע ממקום יותר גדול. ובזוהר שמות (ו ע"ב) כי הוא תמידי. רק דהנבואה הוא התגלות מאמר ה' בבירור, והשגה דחכמה הוא בהעלם.
וזה טעם בנין בית שני על ידי מלכי פרס, כמו שאמרו (ברכות ח ע"ב) בשבח הפרסיים צנועים וכו', שזה היה ניצוץ קדוש שלהם מדת הצניעות. רק דמייתי עלה תיכף אחר כך אלו פרסיים המקודשים לגיהנום... ובאמת הם מעלתם היא המביאתם לגיהנום, כי צניעותם הוא כדי למלאות תאוותם ביתר שאת... וכן אמרו באחשורוש, שהמלך כוחו יותר שכולל כל האומה: מגנותו של אותו רשע אתה למד שבחו וכו', גם כן בצניעות, רק שזהו מגנותו באמת כנזכר לעיל דכוונתו הכל לגנות. ומכל מקום לגבי ישראל הוא טוב. וזכתה אסתר כמו שאמרו ז"ל (שם ע"ב) בשכר צניעות שהיתה וכו'. והיא קלטה מדת הצניעות הטובה, "הצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח) שגם היא ממדה זו להיות בהעלם ולא בהתגלות. וזה אי אפשר לקלוט רק מצד אומות העולם ומכוחם, כי מצד שיש רע צריך צניעות, כמו שנאמר באדם הראשון אחר החטא נתחבאו (בראשית ג, ח), וכאומרם ז"ל בלוחות שניות (תנחומא תשא לא): אין לך יפה מן הצניעות. והיינו אחר החטא. וכן היה בית שני נגד בית ראשון שהיה בהתגלות. וכאשר היא קלטה מדת הצניעות שבו שהוא כללות האומה, אז היה ישועה בהתגלות כמו שאמרו ז"ל (מגילה יא ע"א): אימתי ראו כל אפסי ארץ וגו' - בימי מרדכי ואסתר.
ושמעתי דמגילה לשון התגלות, כי אז נתגלה כי דרך הטבע גם כן הוא הנהגת ה' יתברך, כי אז היה ישועה בדרך הטבע, ונגלה לכל דהוא מפעלות ה' יתברך. וזה ראיית כל אפסי ארץ. וישועה בדרך הטבע היינו צניעות והלבשה ולא בנס מגולה. ומכל מקום זהו באמת התגלות יותר גם לאפסי ארץ, דהכרה שגם דרך הטבע הוא מה' יתברך הוא הכרה מגולה יותר. וכן חכמה הגם דהוא בהעלם הוא השגה גדולה מנבואה. רק עילם זכתה ללמוד ולא ללמד (פסחים פז ע"א), שהיו בתכלית הצניעות המצומצמת ביותר עד שגם לגלות חכמתם לאחרים לא היה אפשר, רק לעצמם.
ומצד זה התחלת הגזירה על השתחוות לצלם [לעיל יב ע"א] הגם דהם לא עשו אלא לפנים, ובהצנע עבדו ה' בכל לבבם, מכל מקום זה היה בתכלית ההעלם. ועל זה נתעורר המן, כי עמלק היפוך הצניעות, דלכן נאמר בו (דברים כה, יח) "ולא ירא אלהים". כי מצד היראה הוא הצניעות, וכמו שאמרו (נדרים כ ע"א) דיראה הוא בושה, והצניעות מצד הבושה, וכמו שנאמר באדם הראשון קודם החטא (בראשית ב, כה) "ולא יתבוששו". והוא "ראשית גוים", שאינו רוצה בתיקון חטא אדם הראשון, רק להיות אחר החטא כקודם בלא בושה. והוא מביט רק על הנגלה, כמו שאמרו בעשו (בראשית רבה ריש פרשה סה, א): פושט טלפיו וכו', והנגלה רע. אך באמת "אם יסתר וגו' ואני לא אראנו" (ירמיה כג, כד) ואחר כך "ראו כל אפסי ארץ" הפנימיות שלהם, שבאמת לא עשו אלא לפנים.
ולכך התחלת הגזירה על ידי צניעות דאסתר, כי בודאי אילו הגידה מיד על מרדכי מה הוא לה, לא היה על לב המן לפעול כלום נגדו. וההצלה על ידי שנכנסה ברצון, וזה פריצות היפך צניעות, וכמו שאמרו ז"ל (שוחר טוב תהלים מזמור כב) דכעס על זה אחשורוש. רק באמת בהצנע ופנימיות היה טוב וקדושה, והוא גם כן צניעות, ועל ידי זה דייקא כל שורש ניצוץ קדוש דצניעות שבו נקלט בה, שזה אי אפשר רק ברצון, כאילו הוא רוצה להתחבר עמו, על ידי זה יוכל לקלוט מאחר שרוצה לקלוט ממנו, מה שאין כן באונס אינו רוצה לקלוט כלל. [ובודאי אז נתעברה מדריוש שבנה הבית] ואז היה תכלית ההצנע ד"אם יסתר" וגו' לעשות מעשה רעה כזו ולהיות בו כוונה קדושה מאוד. ואז נתקיים "ואני לא אראנו" "וראו כל אפסי ארץ" וגו'.
44
50
1-2
3
5-8
15-16
22-23
צריך ביאור, כיון שהיתה זו עצת ה' יתברך שתהיה הכהונה והמלכות באה בירושה, מה טעם נטלה ממשה אחרי שזכה בה בחייו כמו שאמרו ז"ל ש"זכה משה לשתיהן". והלא כלל גדול אמרו חז"ל: כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם, פוסק לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, ולמה נשתנתה הגדולה הגדולה שבגדולות מגדולות ישראל שלא תהיה מורשה לבניו אחריו...
הנהגת הכהונה עיקר יסודה הוא על תיקון כל קלקול, ע"כ מכפר הכהן בקרבנות על כל חטא ועון, והוא מתודה על לשון של כלל ישראל. מה שאין כן המלך, הוא מוכן להנהיג את העם על הוספת שלמות ומעלה... והנה ההנהגה שאינה ע"פ ההדרגה אינה יכולה להיות מתנהגת תמיד, שכן יסד ה' יתברך שתהיה רק פועלת לזמן ועת לחפץ זה. ע"כ משה רבינו ע"ה חשב כי ה' יתברך עצמו ישלים את ישראל ע"י שיתן רוחו עליהם שלא ע"י שליחות איש, ואח"כ על ההנהגה התמידית, שצריך להנהיג בהדרגה אחר שכבר תהיינה מוטבעות בהם אלו הגדולות, שא"צ לזה כי אם מנהיג שיהיה נבחר מצד בחירת ה' יתברך, אבל א"צ להנהגה כזו כח גדול שהרי אינו כי אם מרכז מקשר את השלמות המפוזרת בהכלל. ע"ז רצה מאד לזכות בזה ואמר "הנני לכהונה ולמלכות", וממילא כיון שכונתו היתה בההנהגה שע"פ ההדרגה שהיא תמידית, היתה א"כ זכייתו באלו הכתרים זכייה תמידית. אבל לא כן יעץ ה' יתברך היודע גדולתו של אדון הנביאים ע"ה, שהוא ראוי לישא משא העם, לרומם אותם אל מעלתם הנפלאה משפל מצבם שלא בדרך הדרגה, ולהיות כולל שלמות הכהונה ושלמות המלכות שלא ע"פ ההדרגה, שאינה כלל לפי ערך ההנהגה של הדורות. וזהו מין מיוחד של גדולה שאין במציאות דוגמתו, כי אם אז באותו הזמן שהיתה נחוצה ההנהגה הבלתי מודרגת. ע"כ לא תיאות לו לפי גדולת ערכו ההנהגה הזאת שהיא לפי ערך העם בהדרגה, ע"כ לא היה אפשר שיטלו בניו גדולתו, כי גדולתו היתה מין גדולה מיוחדת מה שאי אפשר כלל שתהיה דוגמתה כי אם באותו הדור. ע"כ רק מזרעו לא יצא חוטר הכהונה והמלכות, אבל הוא עצמו ודאי זכה לשתיהן, כי הוא מילא את מקום הכהונה ע"י תיקון כל הקלקולים שעברו שלא בהדרגה על ידו, ומקום המלכות ע"י הרמתם אל מעלה נפלאה ע"י כח מתן תורה, שהוא ע"ה היה הסרסור, וזכותו וכחו גרמו להם כל זאת.
25-26
אמנם בגוף קושית התוספות, נראה דבלאו הכי יש לדייק מה דקאמר וטובלת. אבל הענין כי מרדכי ידע את כל אשר נעשה ברוח הקדש ומלאך, ולכך אמרו [אסתר רבה ו, י]: הניח לאסתר להילקח לבית אחשורוש כדי שעל ידה תבוטל הגזרה. ואסור לשמש בעת צרה, כמבואר [איוב ל, ג] "בחסר ובכפן גלמוד", ונלמד מנח [ירושלמי תענית פ"א ה"ו]. וא"כ איך שימש מרדכי מטתו עם אסתר? אבל השל"ה [שו"ע או"ח סי' תקעד, ד] התיר בימי רעבון בעת טבילה, ע"ש. ולזה קאמר הגמרא טובלת, היינו כשהיתה טובלת מנידתה, אז יושבת בחיקו של מרדכי - ולא בפעם אחרת - כי אז מותר לשמש. ולפי זה לא קשיא מידי, כיון דפירסה נדה [לקמן טו ע"א], ראיה שלא נתעברה, כרוב נשים הפורסות נדה אינן מעוברות, ומותרת לשמש, ולית ביה משום הבחנה בדין תורה. וחז"ל גזרו הכל משום לא פלוג, אבל בימי מרדכי לא גזור, ובדין תורה כיון דפירסה נדה ליכא חשש הבחנה, כי הולך אחר הרוב כדין תורה, ורוב נשים הפורסות נדה אינן מעוברות כנ"ל. וזהו יושבת בחיקו של אחשורוש, ולא נבעלת למרדכי רק כשפירסה נדה וטובלת, אז בליל טבילה יושבת בחיקו של מרדכי.
34-35
34-36
וכן הדבר באמת, אילו גזר מלך על אחד להמיתו, ואחר כך קרה מקרה שמציל למלך ממות לחיים, זהו דרך טבע ששינה דעתו מהרעה אשר דיבר לעשות וחפץ חסד. אמנם אם כבר הצילו, ומכל מקום גזר המלך עליו למות, קשה אחר כך שיתהפך מרע לטוב בשביל זה שהצילו מתחילה, דהא ידע זה ומכל מקום גזר עליו למיתה, ומתחילה מה קסבר ולבסוף וכו', וזהו חוץ לשכל. וזהו ענין אחשורוש, אילו היה מרדכי מציל לו מעצת בגתן ותרש אחר גזירת המן, אין לתמוה אם הפיר עצת המן והגביה כס מרדכי. אמנם מרדכי כבר הצילו, ויְדָעוֹ ושם בזכרונו ולא עברו זמנים טובא, ומכל מקום גזר עליו ועמו למיתה בתכלית החשק וזריזות, א"כ הרי לא עמדה לו הצלתו ולא זכר טובתו, ומה יועיל זה אחר כך שעל ידי כך יתנחם מהרעה וכהנ"ל, מתחילה מאי קסבר וכו'? ואין זה אלא מה' שלב מלכות בידו ופעל דרך נסי.
וזהו מאמרם ז"ל, אצל ישראל הקדים רפואה למכה, ומכל מקום באה המכה, א"כ אחר כך בבוא רפואה להועיל, מורה כי מה' היה דרך נסי חוץ לטבע. אבל באומות העולם אין באה רפואה רק אחר כך אחר המכה, וא"כ הרפואה דרך הטבע ולא נסי וא"ש. וכן הדבר במרדכי כהנ"ל, ולכך אמרו שהקדים להראות שהשגחת ישראל חוץ לטבע.
35