ו ע"ב

יגעתי ולא מצאתי אל תאמן
7-8

אמרו חז"ל (ירושלמי, פאה א, א, דף ג.): "'כי לא דבר ריק הוא מכם' - ואם הוא ריק - מכם היא. למה? שאין אתם יגיעין בתורה". ועוד אמרו שם: "'כי הוא חייכם' - אימתי הוא חייכם? כשאתם יגיעים בו". והכוונה היא, שאדם שאינו מבין פירוש של פסוק או מאמר חז"ל או הלכה או סוגיא; או שאינו מבין סיבה או מטרה של מושג, אינו צריך לתלות את חוסר ההבנה, את החלל הריק שנשאר אצלו, בהעדר טעם וסיבה. לא! ודאי שיש סיבה והגיון גדול בזה, ואם ריק הוא אצלכם, "מכם היא", זה משום שלא טרחתם ולא יגעתם מספיק למצוא את הסיבה, ולכן לא הגעתם אליה, וחסרה אצלכם תורה ואמת, ממש חסרים חיים, שאילו יגעתם - הייתם מוצאים (כמו שאמרו: "יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן")... ודרשו חז"ל (ברכות סג:): "שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה". דוקא הטירחה והיגיעה בתורה, שבהן אדם "ממית" עצמו על התורה, מביאות לידי חיים אמיתיים. והנה הירושלמי (שם) מסיים: "ללמדך, שכל דבר שב"ד נותנין נפשן עליו, הוא מתקיים". והכוונה הפשוטה היא, שאם ב"ד יטרח וייגע את עצמו למצוא פירוש נכון או הלכה נכונה, הוא יצליח ויגיע לזה (ומשום כך המלים "להגיע" לדבר, ו"ליַיגֵע" את עצמו, דומות - שרק מי שמתייגע, יגיע!). אבל יש כאן יותר מזה: אם זה דבר שאדם או ב"ד מוסר את עצמו עליו, ההלכה או הדין או המושג יקבלו חשיבות עצומה, והוא יתקיים בידיהם ועל ידיהם, מאחר שמסרו נפש על זה. וכן אמרו (שבת קל.): "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזירת המלכות, כגון ע"ז ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה... כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי דברים פרק לב פסוק מז, עמ' שכב)

יגעתי ולא מצאתי אל תאמן וכו' יגעתי ומצאתי תאמן

7-9

"אמון מכוסה אמון מוצנע" - עתה מדבר בפרטיות מענין י' של תורה, ואמר שהיא מכוסה והיא מוצנע, דהיינו התורה הקדומה היא מוצנע ונגנזה, סוד אור הגנוז. מכוסה היא זאת התורה הנתונה לנו, וכבר פירשתי למעלה כי מכוסה פירושו שהוא דבר שהוא עומד לפנינו רק צריך לגלותו, כן היא התורה כי יגעתי ומצאתי תאמן, יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. אבל התורה הקדומה הגנוזה היא נעלמה.

(של"ה, פרשת בראשית, תורה אור אות ו)

יגעתי ולא מצאתי אל תאמן לא יגעתי ומצאתי אל תאמן וכו' אבל לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא
7-12

כמו שיש בקניני העולם הזה פעמים שאדם מוצא מציאה הון רב, או זוכה בגורל לאטעריע [פייס] ומתעשר בלא שום יגיעה, כך יש גם כן בקניני עולם הבא [הגם שאמרו בפרק קמא דמגילה לא יגעת ומצאת אל תאמין, הא אסקינן שם הני מילי כו', אבל לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא, ובודאי לא קאי רק איגעת ולא מצאת לחוד, שהרי מדה טובה מרובה, ואם אפשר יגעת ולא מצאת, כל שכן דאפשר לא יגעת ומצאת על ידי סייעתא דשמיא], וכענין "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח), ואמרו ז"ל (בראשית רבה כט, ג): הוא מצא אבל הקב"ה לא מצא, היינו כי פעמים אדם זוכה בלא שום יגיעה שהוא שמור מן העבירה ונקרא צדיק, וזהו מדרגת נח [שמדה כנגד מדה היה שמור מן הפורעניות]. ופעמים אדם זוכה להשיג השגות מידיעת ה' יתברך ואורו. וזהו מציאת ישראל, שהקב"ה מצא שבזה מיוחס גם כן המציאה למעלה, כי יותר מה שעגל וכו'.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות פג)

לא יגעתי ומצאתי אל תאמן

8

מי שלמד תורה ומצא, כיוון שלא יגע בה - אין התורה שלו. כמו שאמרו בגמרא (קידושין לב ע"א)... תורה דיליה היא, דכתיב: ובתורתו יהגה יומם ולילה. בתחילה היא נראית תורת ה', ורק משעמל בה הריהי תורתו.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, פרשת תרומה תשל"ב, מאמר נ, עמ' ריג)

אם לא על ידי יגיעה באה לו מעלתו - אל תאמין. אין לזה ערך, ואין בידו כלום. עבודת האדם היא לתקן את עצמו, לסלק ולשרש את הרע מקרבו, ולהתעלות ממדרגה למדרגה. והרי זה דומה לשדה מלאה מכשולים. אם עמל ויגע וסיקל - הרי הדרך נקיה ומתוקנת. אך אם הגביהוהו והעבירוהו מהכא להתם - כל הדרך זרועה מכשולים כשהייתה.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, פרשת כי תשא תשל"ג, מאמר נו, עמ' רמ)

יגעתי ומצאתי תאמן

8-9

דאמרינן [סוטה לה ע"א] בדוד שאמר "זמירות היו לי חוקיך" - אתה קראת לדברי תורה זמירות, חייך שאני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים, דכתיב "ולבני קהת לא נתן עגלות" וכו', והא כתיב "וירכיבו את ארון האלקים על עגלה חדשה" וכו'... והנה במדרש איתא הטעם דלכך לא נתן לבני קהת עגלות כי אם בכתף, דאין תורה נקנית אלא ביגיעה רבה, וארון שהוא מקור התורה, צריך להיות בכתף ולטרוח, ויגעתי ומצאתי תאמין. וזהו מאמר הגמרא: אילו חשב דוד שהתורה נקנית ביגיעה דוקא, ולכך לא ניתן הארון על עגלה, כמאמר מדרש הנ"ל, לא היה טועה, אבל הוא בחושבו כי אין צריך לתורה יגיעה, ואמר "זמירות היו לי חוקיך", וא"כ מכח זה בא לכלל טעות, דחשב טעם אחר... ומזה בא לגדר שהרכיב ארון על עגלה. ואם כן, דדבר זה שאמר "זמירות היו לי" וכו', הביאו לכלל טעות.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טז)

ישראל בקבלת התורה, אף שידעו מקודם שיקבלו את התורה, אבל מ"מ מקודם לכן לא עלה על רעיונם גדולתה ורוממותה של קבלת התורה, עד שראו בעיניהם כאמרם (דברים ה) "היום הזה ראינו" וגו' מכלל שעד כה לא היו יכולין לצייר זאת בנפשם. ובאמת זה נשאר לדורות, שמשיגים תמיד בתורה חדשות אשר לא שיערו מראש, כאמרם ז"ל יגעתי ומצאתי תאמן, שהיא בחי' מציאה אף אחר היגיעה. וזה שכתוב "שש אנכי על אמרתך", היינו שבכל עת שמחה פתאומית היא לי "כמוצא שלל רב".

(שם משמואל, פרשת וארא, שנת תרע"ג, עמ' עו)

בלתי אפשר שיאיר באדם המוח והלב אלא לעומת הדרישה, והיינו ע"י יגיעת התורה ומצוות זוכין להארה במוח ובלב, וע"ז נאמר יגעתי ומצאתי תאמין, שלעומת היגיעה זוכין למציאה, ומציאה היא דבר שאינה קנינו ורכושו של אדם הבא ע"י מעשיו ואינה שייכת אליו, כן לעומת היגיעה זוכין להארה יתירה במוח ולב אף שאיננה שייכת אליו כלל.

(שם משמואל, פרשת ראה, שנת תרע"ה, עמ' צג)

וכל מה שאמרו ע"ד תלמוד בבלי (סנהדרין כד.) "הושיבני במחשכים", ובגין דיתבי בארעא חשוכא אמריתו שמעתא דמחשכן (מנחות נב.), הוא רק ביחש לאותה העזרה שנקודת רוה"ק בסגולתה מופיעה בא"י. אבל ביחש למתת אלקים של השכל בתורה לפי היגיעה, זאת היא ברית כרותה לישראל בכל מקום שהם, "ויגעתי ומצאתי תאמין".

(אוצרות הראי"ה כרך א עמ' 456)

...שהיגיעה היא ההכנה היותר עיקרית, ומפני זה אמרו יגעתי ומצאתי תאמין, שאחרי היגיעה היא באה בתור מציאה, היינו בתור הופעה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ב פ"א מ"ו, עמ' מד)

ולא עוד, אלא שמתוך גילוי חלקו המיוחד לו, שאמנם בא לו ביגיעה רבה לגלות חדשה בארץ, הולכים ומתגלים לו גם שאר חלקי התורה על נקל, רוכב על עב קל על כל במתי ההורה ומשתעשע בה בשעשועי אהבה רבה ואהבת עולמים. והוא ענין אמרם יגעתי ומצאתי תאמן, וכבר עמדו רבים ע"ז שיגיעה ומציאה הם דברים הפוכים, למציאה אין יגיעה ויגיעה אינה מציאה, אכן היגיעה היא ביחס לחלקו המיוחד לו, שאי אפשר לו להשיג את חלקו בלא עמל, אולם אחרי שכבר זכה להוציא את חלקו מן הכח אל הפועל, שאר חלקי התורה מתגלים לפניו בתורת מציאה, שמוצא בהם טעם. "הוא עמל במקום זה" - במקומו המיוחד לו - "ותורתו עומלת לו במקום אחר" (סנהדרין צט ע"ב) - במקומות שאר חלקי התורה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ב, על אבות פ"ד מ"ט, עמ' קסז-קסח)

עלינו לדעת שאע"פ שניתנו למשה בסיני כללים להשגת התורה, בכל זאת אחרי הידיעה הרבה בכללים האמיתיים, כל השגה שתבוא היא בחינת מציאה, יגעת ומצאת תאמין, וענין המציאה הוא מענפי הנבואה ורוה"ק, ומפני זה א"א להגיע להשגת התורה בלא נבואה, וביחוד התקשרות לנבואת משה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר סח, עמ' ריח)

מהו עצמות החיים הנמשך מאתו יתברך לתוך ההויה לחדשה? הוי אומר זו התורה. "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה" (אבות ו, ז), כי היא היא עצמיות החיים, היא חיינו, וכשם שהתורה נתונה מן השמים, כך כל חידוש בה אינו אלא הופעה שמימית נבואית של אספקלריה המאירה, נבואת משה. אמנם בלא ידיעתנו לא היתה אותה הופעה מתגלית בעולמים. וזהו אמרם ז"ל יגעתי ומצאתי - תאמין, שבעקבות היגיעה זוכים למצוא את התגלות ההופעה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום חי"ג, על התפלה, עמ' ה-ו)

בלי שקידה ויגיעה ופניית המחשבה ללימודים, אי אפשר לקוות לשום התגדלות, שמבלעדי זה לא תתכן שום התפעלות. כי בלי הבנה והכרה בגדלות הדבר שמתפעלים ממנו אין מקום להתפעל, כי ההתפעלות באה מתוך הכרה והרגשה יחס של אהבה מופלגת למה שנתפעל ממנו. אולם אחרי שכבר הגיע לידי התפעלות והתעוררות, אז ההתגדלות והתרוממות שמגיעים ע"י זה, הם פי אלף ממה שמביאים היגיעה והעמל גרידא. וזהו יגעתי ומצאתי תאמין, שעל ידי היגיעה מתפעלים ומוצאים מציאות גדולות בלתי שגרתיות.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום חי"ג, על התפלה, עמ' רסו)

לא אמרו 'יגעת והשתכרת', אלא 'יגעת ומצאת', כי גם לאחר היגיעה - הרי תורתו שזכה לה היא בגדר מציאה, הבאה בהיסח הדעת... שאנו עמלים כאן ומוצאים את החידוש במקום אחר... וזהו מה שאמר ר' יהושע בן חנניה לאנשי אלכסנדריה (נדה ע, ב): מה יעשה אדם ויחכם... יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו... שהיגיעה מצד עצמה איננה מספיקה, אלא יש לבקש רחמים על השגת החכמה. יוצא, כאמור, שהחכמה שהוא משיג אינה אלא בגדר 'מציאה', ואיננה תוצאה ישירה של היגיעה.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, פרשת בראשית תשל"ג, מאמר א, עמ' ב-ג)

על ידי היגיעה זוכה להשיג יותר מכפי שיעור היגיעה, ולכן הוא בבחינת מציאה.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, פרשת בא תשל"ב, מאמר לב, עמ' קלה)

לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא
12

...דשורש "חכמה" מתפרש על שתי הוראות: א - שכל וחריצות. ב - לימודיות ומדעים מה שהעלו אחרים כבר... וזהו מאמר חז"ל: ליגמר אינש והדר ליסבר. והוא משמעות המקרא [דניאל ב, כא] "יהיב חכמתא" - היינו מדעים וסיעתא דשמיא למיגמר, כדאיתא במגילה דלאוקמי גירסא סיעתא דשמיא. ולמי הוא מסייע ויהיב מדעים? "לחכימין", פירוש, למי שהוא בר שכל וידע האיך לשמור את ידיעותיו שלא ילכו למקום שאינו ראוי.

(העמק דבר, שמות פרק לא פסוק ו)

ואחר פטירת הרב... ומתחיל להכיר כי באמת ה' יתברך מלמד תורה לעמו ישראל... הכרה זו נקרא יראת שמים, ו"אז נדברו [יראי ה' איש אל רעהו]" וגו', ומבקש לקנות חבירים כענין "שחביריך יקיימוה בידך" (אבות ד, יד), שהוא מצד יראה שמא ישכח חס ושלום כדרך ר' אלעזר בן ערך (שבת קמז ע"ב), וזהו יראת שמים... ודבר זה נקרא לאוקמי גירסא שאמרינן במגילה דהוא סייעתא דשמיא. [וזהו גירסא דהיינו דיבור כנזכר לעיל (אות קפג)]... דזהו סייעתא דשמיא ואינו בידי אדם, ולכן אמר "אז נדברו", ולא "דיברו", רק "נדברו", שאירע כך. וזהו "מכתבן מילייהו" [ברכות ו ע"א]... היינו שנחקק לזכרון ולאוקמי גירסא שלא יעתק מהם עוד. מה שאין כן ביחיד שאמרו (תענית ז ע"א) דמטפשן. והגם דדבר זה סייעתא דשמיא, התנא דאבות [פ"א מ"ו] אמר בציווי "וקנה", שהוא בידו ודאי לקנות חבר, רק שיהיה מאותם ש"חבירך יקיימוהו בידך" - זהו סייעתא דשמיא כדרך שאמרו בגמילות חסדים (סוכה מט ע"ב) "מה יקר" וגו', והיינו משום שאמרו בבבא קמא (טז ע"ב): הכשילם בשאין מהוגנים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קפה)

בסדרי התבטאות מחשבות הדעת הקודש והטוהר הפנימיות, יש לפעמים שהתעכבותה מפני מניעות שונות המזדמנות במהלכי חייו של אדם היא לטובתה, ומוסיפה לה עיכול ובישול, עיבור וגידול, עד בא זמן גילויָה. ויש שהיא מביאתה לידי פגמים ופסולים של פגולים ונותרות, בהופעתה אז שלא כדרכה, בהיותה מנותקת ממערכי הזמן והמקום הראויים ומתאימים לפתחונה הנכון; ומשפטי כל עתותיו, כפי כונניות מעשיו ומצעדיו והכרזות תנועות אצבעותיו ונתיבות רוחו, ידע לב חכם וישכיל פיהו ויכוין בירורי דבריו ועניניו, וסיעתא מן שמיא לאוקמי גירסתיה, לדידיה ולעלמא.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות פו)

ובתענית ד' תמה מהר"צ חיות על מה שכתב שם רש"י, לגבי החזרת ההלכות, שנשתכחו בימי אבלו של משה, שאין לחוש שתשרה רוה"ק על עבד או ממזר - והרי אמרינן שם "לא בשמים היא", ומפלפולא אהדר להו. אכן נ"ל פשוט שזה הוא כמו אוקמי גירסא, דאמרינן במגילה ו', דהוא סיעתא מן שמיא.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, הערות למשפט כהן, עמ' שסז)

מתוך גירסא וסייעתא דשמיא, מתגלה השראת השכינה בתוכֵנו בישיבה, "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק", במרכזיות הישיבה, בחדרים של הישיבה ובכל מדרגות הישיבה, אצל היחיד והצבור. מתוך כל המרכז הגדול של "יגדיל תורה ויאדיר", בתוך הישיבה, תימשך השפעת חיזוק התורה מתוכֵנו ועל ידינו על כל מלוא רוחב ארצנו, על כל הכלל, על עם ישראל וכל ארץ ישראל, נזכה בעזרת השם, שעל ידינו ומתוכֵנו, מתוך חיזוק התורה, בירור הסייעתא דשמיא שמתוך התגדלותנו בתורה, נמשיך גדלות של תורה על כל ארץ ישראל ועל כל עם ישראל, לאוקמי גרסא.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 131)

"זה איזה זמן עלה בדעתי בישוב ענין זה של התיחסות התאמת השו"ת מן השמים, ושאר מה שנמצא בדברי רבותינו כגון דא, לגבי האי כללא דלא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול וכו', שיתכן אולי... ודאי מסקנת הכרעת ההלכה היתה להם לרבותינו אלה ע"פ בירור עיון ומו"מ וכללים ומדות של תורה, ולא ע"פ הנודע להם מן השמים, מדברי חלומות או מגידים, נשמות ומלאכים וכו', אלא שאותם הגדולים שתכונתם והתנהגותם וטבעיות נפשם הלמה לזה קבלו הערות והופעות כאלה, וגם התאמצו לקבלן, אכן אם מסקנת בירור ההלכה התורנית היתה בנגוד לדברים שמן השמים וכו' ודאי לא היו פוסקים ומורין על פיהם אלא על פיה, ואולי היו באמת גם עובדות כאלה, אלא שהשאירו לנו לזכרון בספר לדור יבוא רק אותן שהדברים שמן השמים הסכימו והתאימו לבירור ההלכה התורני, לחזוק אמונה ויראת שמים וכו', - ואם כן דברים אלה שמן השמים לא היו אלא גורמים לידיעת התורה ובירור ההלכה, כמו שהכתב אינו אלא גורם לזכירת העדות האמתית. - מלבד החלוקים שבין ידיעת דין לידיעת מציאות. ועיין אגרות ראיה אגרות ג' ט' מ"ט נ'. וע' מגילה ו: ב"ק צ"ב. מכות כ"ג, סנהדרין צ"ג, מנחות ס"ז וש"נ [=ושם נסמן]". מאגרת רבינו, מר"ח ניסן [ת]רפ"ח.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, דברים, עמ' 52-53, הערה 25)

זהו עניננו בהר הקודש בירושלים, זו הישיבה המרכזית, לזכות את כלל ישראל מתוך מעלות התורה שבנו, והמזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. "לאוקמי גירסא סייעתא דמן שמיא הוא". נקוה שנזכה לסייעתא דשמיא במידה הגדולה ביותר של השראת שכינה, עלינו ועל כל ישראל מתוכנו, מתוך היותנו תלמידי חכמים מקדשי השם, בדרכי הנהגה של אהבת ישראל, ויתגלה קידוש השם מתוכנו על כל ישראל.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ד, אורות הגאולה ונתיבותיה, פרק ח - פרקי גאולה בפרקי חיים של מרן הרב קוק זצ"ל)

רש"י [ברכות ו ע"ב] ד"ה אגרא דפרקא: רובם אינם מבינים להעמיד גירסא. עיין מגילה ד"ו ע"ב ד"ה לאוקמי.

(גליון רצי"ה ברכות ו ע"ב)

אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו וכו' והאמר רבי יוחנן וכו' מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה וכו' הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור וכו' ואי בעית אימא שעה משחקת לו שאני
13-35

הרשע שרוצה להרע לצדיק, אם הרשע יש לו אחיזה בטומאה במקום גבוה יותר הרבה ממה שהצדיק נאחז כנגדו בקדושה, אז יכול להרע לו, משא"כ כשאינו גבוה כ"כ הרבה יותר מהצדיק אז אינו יכול להרע לו. וזהו כוונת הש"ס אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, ר"ל שנסבך כ"כ במדריגות גבוהות בטומאה עד שעי"ז השעה משחקת לו, ויש לו כל טוב, שבא לו ההשפעה מצד הטומאה הרבה מאד, כאשר יבואר מזה במקום אחר, כי כשלא הרבה להרשיע כ"כ עד שיש תקוה שישוב עדיין, אז שולח הקב"ה לפעמים יסורין עליו אולי יתן אל לבו שישוב, משא"כ מי שהרשיע הרבה ונכנס למדרגות גבוהות בטומאה ונסתבך בה כ"כ עד שבדרך הטבע לא ישוב, אז אין שולחין עליו יסורין כיון שלא ישוב, ואדרבה הטומאה מביאה לו כל טוב בעוה"ז, וזהו "משלם לשונאיו על פניו להאבידו" (דברים ז, י), ואז השעה משחקת לו, עד בוא עתו ויומו ונופל ולא יוסיף לקום. ממילא ברשע כזה הזהירו רז"ל להצדיק שלא יתגרה בו.
ופריך והאמרינן מותר להתגרות ברשעים. ומשני, שעה משחקת לו שאני. הכוונה כנ"ל, שזהו במדרגות גבוהות מאד בטומאה, אז יכול להרע לצדיק, משא"כ רשע שאנו רואין שאין טוב לו ואין השעה משחקת לו, א"כ ודאי עדיין יש תקוה שישוב, שאינו גבוה כ"כ בטומאה, ממילא זה לא יוכל להרע להצדיק, ומותר להתגרות בו. ותו משני, הא בצדיק גמור, הא בשאינו גמור. ר"ל דאע"ג שהוא רשע שהשעה משחקת לו, והוא גבוה מאד בטומאה, מ"מ צדיק גמור מותר להתגרות, ור"ל צדיק גמור, שהוא גבוה כנגדו כ"כ בקדושה, שוב לא יוכל להרע לו, משא"כ בצדיק שאינו גמור, שהרשע גבוה ממנו הרבה בטומאה ממה שהוא כנגדו בקדושה, ממילא יוכל להרע לו, לכן אל יתגרה בו.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת ויצא, דרוש ה)

שעה משחקת לו שאני

[הכוונה שיש סכנת נפשות, לא רק שהוא עשיר או בעל משרה. וגם אז, אסור לוותר לו במילי דשמיא.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף יב ע"א) לטקסט

ולא עוד אלא שזוכה בדין וכו' ולא עוד אלא שרואה בשונאיו
16-18

הרשעים ממשיכים בחי' רע עין על שונאיהם, בחי' ולא עוד אלא שרואה בשונאיו. והאדם ניצול מרע עין הזה, ע"י לימוד זכות שלמד על הרשע. כי גם הקב"ה מלמד זכות על הרשע, בשביל להציל את הצדיק מרע עין של הרשע. וזה שאמרו חז"ל ולא עוד אלא שזוכה בדין, שנאמר מרום משפטיך מנגדו. וזאת הזכיה שזוכה בדין, שמלמדין עליו זכות, עי"ז ניצול הצדיק מרע עין של הרשע.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה נה, אות ג)

הא במילי דידיה הא במילי דשמיא ואיבעית אימא וכו' הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור וכו' ואי בעית אימא שעה משחקת לו שאני
28-35

[ר"ע... אמר לי: דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי; מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו]. אין להקשות הא אמרינן... מותר להתגרות ברשעים בעה"ז, די"ל דהרי אמרינן שם ג"כ דאסור להתגרות, ומקשה הסתירה, ומתרץ הא במילי דשמיא הא במילי דידיה, ואב"א הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור ואב"א שעה משחקת שאני. ע"ש. והכא כולהו אתנהו, דמילי דידיה הוי, שהרי עשה כן להציל נפשו. וצדיק שאינו גמור הוי, דר"ע בענותנותו לא היה מחזיק עצמו לצדיק גמור. ושעה משחקת הוי, שהרי נשברה הספינה וזה מסתמא ע"י סערה שבים, וסערה הוא דמיון הצלחת הרשעים, כדכתיב "והרשעים כים נגרש".

(רבי יעקב עטלינגר, ערוך לנר, יבמות קכא ע"א)

זה כרך גדול של רומי והויא תלת מאה פרסה על תלת מאה פרסה ויש בה שלש מאות ששים וחמישה שווקים כמנין ימות החמה וקטן שבכולם של מוכרי עופות והויא ששה עשר מיל על ששה עשר מיל ומלך סועד בכל יום באחד מהן והדר בה אף על פי שאינו נולד בה נוטל פרס מבית המלך והנולד בה אף על פי שאינו דר בה נוטל פרס מבית המלך ושלשת אלפים בי בני יש בו וחמש מאות חלונות מעלין עשן חוץ לחומה צדו אחד ים וצדו אחד הרים וגבעות צדו אחד מחיצה של ברזל וצדו אחד חולסית ומצולה
35-41

כבר אמרנו [הובא לעיל סוף ע"א, ושם התבאר שאדום שייך לשמש] כי השמש מצד עצמה מתיחס לה מספר שלש מאות מצד עצם השמש. גם יש לה חלופי תנועות, כי כל יום ויום יש לה מהלך מיוחד, עד שס"ה ימים. וכנגד זה אמר כי הכרך בעצמו הוא שלש מאות פרסה על שלש מאות פרסה... אמנם המקום מחולק לשס"ה חלקים, והם שס"ה שווקין, כמו שהם חלקי תנועות השמש, שנחלקת לשס"ה ימים. אמנם מה שאמר הפחות שבכולם מוכרי עופות... כי העוף הוא נברא מן המים, ואין בו ממשלת החמה, כי החמה כח האש, והלבנה ממשלתה על המים, ולכך השוק הקטן מוכרי עופות, שנבראו מן הרקק (חולין כז ע"ב).
ועוד יש לפרש מה שאמר קטן שבכולם מוכרי עופות, כי דבר זה רמזו חכמים בחכמתם בפרק קמא דסוכה (ה ע"ב), וקאמר שם "פני האחד פני אדם פני שני פני הכרוב"... וקאמר שם: אפי רברבי אפי זוטרא, כי הכרוב נחשב יותר קטן... ומה שאמר שהוא ט"ז פרסה על ט"ז פרסה. פירוש, כי השטח זה היה לשוק, כי אין השוק רק שהוא שטח מתפשט לגמרי, ואל דבר זה ראוי מספר ט"ז. וראיה לזה כי נתנו חכמים סרטיא ופלטיא שיש לו דין רשות הרבים (שבת ו ע"א), שהם רחבים שש עשרה אמות (שבת צט ע"א), שתראה כי אין שטח גמור רק על ידי רוחב שש עשרה... כי המקום שהוא מקום פרטי של אדם הוא ד' על ד', כמו שאמרו בכל מקום דבר זה. וד' אמות על ד' אמות מקיפין אותו ט"ז אמות. ודבר זה ראוי אל מקום רבים, שהרבים עוברים בו. דהיינו שמתפשט זה המקום, שהוא מקום היחיד - שהוא מספר ארבע בלבד - להיות מקום הרבים, דהיינו שמתפשט בכל ארבע צדדין, שהוא שש עשרה, שהוא מקיף מקום היחיד, כן יהיה מתפשט למקום הרבים בצד אחד. ולכך מספר ט"ז על ט"ז הוא שייך אל השוק, שהוא מקום רבים מפולש. ומזה הטעם עצמו מקום היחיד ארבע אמות, כי המקום יש לו שטח, וכל שטח יש לו התפשטות. אבל אמה על אמה אין לו התפשטות, כי היא אמה אחת מרובעת. וכאשר תתן לדבר זה התפשטות, מתפשט היקף אמה על אמה עד שהם ד' אמות לצד אחד. וכאשר הוא מתפשט בצד אחר, הוא ד' אמות על ד' אמות, וזהו מקום היחיד. ומקום הרבים שש עשרה, כי מתפשט היקף ד' צדדין, שהם ליחיד שש עשרה אמות - לצד אחד...
ומה שאמר כי המלך סועד בכל יום ויום באחד מהם, בא לומר על חשיבות המלכות. וזה כי שאר מלכים נמצא המלך בכלל העיר, ולא בחלקי העיר. אבל יש למלכות רביעית דבר מיוחד, שהמלך סועד בכל יום פעם אחת בשנה באחת השווקים. וזה מורה על חשיבות של מלכות זה... כי השווקים אשר שם מוכרים פרנסה, לא בלבד שיש בהם סעודות סתם אדם, אבל סעודות מלכים ימצא בהם. וכל זה לומר כי יש למלכות הזה החשיבות בפרנסתם ותענוג שלהם כמו שיש למלך. וזה שאמר כי המלך סועד בכל יום [ב]אחת מהם, ורצה לומר כי חשיבות מלכותו שם הוא נראה, כאשר יש במלכות זה שווקים מוכרי פרנסה, אשר זה ראוי למלכות לעשות סעודות מלכים, ומצד המלכות הוא זה שהמלך סועד בכל יום באחת מהם. ודבר זה תוכל להבין כי אלו שס"ה שווקים הם כנגד חלופי התנועות שיש בעולם לשמש, כמו שהתבאר. והנה המלך, שהוא השמש, נמצא בכל יום ויום באחד מהם. לכך אמר כי המלך סועד בכל יום באחת מהם, כי סעודת מלכים צריך לו שווקים...
ואמר הנולד שם אף על גב שאינו דר שם, או מי שדר שם אף על גב שלא נולד שם, מקבל פרס מן המלך. ורוצה לומר שמקבלים כח מן המלכות, וזהו פרס שמקבלים. וכמו מי שנולד במזל החמה, מקבל כח מן החמה, או שדר במקום שהוא תחת ממשלת החמה, מקבל כח מן החמה. לכך הנולד במלכות הזה, או שדר תחת המלכות, מקבל כח מן המלכות... וכל זה מורה על גודל כח המלכות, עד שכל אחד מקבל ממנו... כי יש למלכות הזה מקומות חשובים, והכל מצד המלכות, לכך אמר כי המלך נמצא בו...
ומה שאמר כי יש ג' אלפים בי בני, דע לך כי ענין מלכות רביעית מיוחד בדבר זה, שהם בעלי ישוב בשווקים ובמרחצאות. כי שני דברים אלו הם ישוב העולם ותיקון האדם בפרנסה שלו. כי השווקים שם נמצא הפרנסה... וכן המרחצאות הם עידון האדם, וכל זה מסוגל אל מלכות רביעית. והם הפך אותם שאינם כל כך בעלי ישוב, והם יושבי אהלים בלבד. ודבר זה בארו חכמים בפרק קמא דע"ז (ב ע"ב), אמרו שם לעתיד לבא שתאמר מלכות רביעית: הרבה שווקים תקנו, הרבה מרחצאות עשינו... ומה שאמר ג' אלפי בי בני, כבר אמרנו כי מספר ג' מאות הוא מסוגל למקום מלכות רביעית, מפני כי מספר ג' מאות הוא מתיחס לחמה. וכבר אמרנו למעלה כי השמש כחה החום. ומפני כי המרחץ הוא מתיחס לחמימות המופלג בתוקף גדול, אשר הוא לחמה, ולכך שייך למלכות רביעית דבר זה. וראוי אל מספר ג' אלפים, שהוא יותר משלש מאות, כי מספר ג' מאות הוא לדבר שאינו יוצא מן השעור, אבל בי בני יש לו החמימות היוצא מן השעור, והוא מתיחס לחמה, הוא עוד במדריגה יותר גדול...
ומה שאמר שיש לכל אחד ת"ק חלונות. מספר זה מסוגל לחלונות, לפי שהחלונות עשוים להביא האור, והאור נחלק לת"ק חלקים. ודבר זה תמצא בכמה מקומות, כמו שאמרו (ברכות מג ע"ב): הפוסע פסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו שבאדם. והטעם הזה ידוע למבינים, והוא שתמצא חמש אורות בפרשת "ויהי אור", שתראה מזה כי אל האור שייך חמש.
ומה שאמר צד אחד ים, וצד אחד הרים וגבעות, וצד אחד ברזל, וצד אחד חולסית ומצולה, עד כאן. כי אלו ד' דברים הם תוקף ארבע רוחות. כי ים הוא תוקף מערב, שלכך נקרא המערב בשם "ים" בכל הכתוב, "קדמה וימה", מפני שהים במערב. וכן ההרים וגבעות הוא תוקף דרום. וזה תבין מפני שנקרא 'דרום' 'דר רום', שהוא לשון התרוממות וגובה. וזה מפני שהדרום נקרא ימין בכל מקום, כדכתיב "צפון וימין אתה בראתה". ויד הימין מסוגל בהתרוממות בכל דבר, דכתיב (תהלים קיח, טז) "ימין ה' רוממה". ובדרום, השמש בתכלית גובהה, וזהו וצדו האחד הרים וגבעות, שהם גבוהים ורמים, והוא חוזק דרום. וצדו אחד ברזל, נגד צפון, ששם תוקף וכח הברזל. כי "מצפון תפתח הרעה" (ירמיה א, יד), כי משם ההשחתה, ומשם נולד כח ברזל שהוא משחית. ודבר זה ידוע מן אבן המגניטו, ששואבת הברזל, והוא בצפון, כאשר נראה לחוש העין. וחולסית ומצולה הוא תוקף מזרח, כי כל הכוכבים נראים עולים מן עומק מזרח, ולפיכך תוקף מזרח העומק, ששם השמש עולה מן העומק. כמו דרום, אשר תוקף שלו הרים וגבעות, מפני כי השמש דר בגובה בדרום. וחולסית הם אבנים קטנים, ודרכם לגדל בעומק.
והנה לכרך הזה תוקף העולם כלו, כי יש לו כח ד' רוחות העולם. וכבר אמרנו כי כל ענין זה על שיש למלכות כח הישוב ביותר, וכל זה מפני כי הם מקבלים מן החמה, אשר היא מושלת בעולם, שהוא הישוב, ולכך מתיחס להם הישוב ביותר, ומשוער דבר זה כשיעור כאשר ראוי לחמה...
ומה שאמר שהם מעלות עשן חוץ לחומה, שלא לבטל האור והזיו.

(מהר"ל, נצח ישראל פרק יז)

אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים וכו' הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין
42-54

ראיתי לבאר בעה"י טעם על מה ששנינו במתניתין דמגילה "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים", ובגמ' (ו ע"ב) איתא: "הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין". אבל מהפוסקים רבים אומרים דהוא הדין בחיוב משתה ושמחה זה וזה שוין. וי"ל לדבריהם הא דאמרינן בגמרא הספד ותענית היינו דהוא עיקר שמחה, כיון שאסור להתענות ממילא הוא סועד וסעודה אין לה שיעור. עכ"פ צריך להתבונן בטעם השינוי.
ונראה לבאר, דבירושלמי פ"ק דמגילה (הלכה ה) אמרינן: אותה שנה מעוברת היתה שנאמר (אסתר ג, ז) "מיום ליום ומחֹדש לחֹדש שנים עשר הוא חֹדש אדר". ובקרבן העדה פירש דאותה שנה מעוברת היתה והיה הנס באדר שני שנאמר "מיום ליום ומחֹדש לחֹדש שנים עשר הוא חֹדש אדר", היינו שנים עשר הוא תמיד בכל שנה ועכשיו הוא חודש אדר הי"ג. אבל פשטן של דברים בדברי המקרא אינם מורים כן, דנראה שחודש שנים עשר ממש היה. ועוד נלע"ד דהוא תמוה לומר שהיה בחודש אדר שני, דהכתוב שאומר "מיום ליום" הוא אצל גורלות של המן, ומנא ידע האי רשיעא מענין העיבור, שהוא סוד ד' ליראיו? ע"כ נלע"ד ביאור הירושלמי, שהיה הנס באדר ראשון, ומקרא אינו יוצא מידי פשוטו, "לחֹדש שנים עשר הוא חֹדש אדר" שהיה החודש שנים עשר, ופירש בו לחַלקו מאדר השני שהוא שלשה עשר. ועפ"ז נדע שע"פ הדרך הרגיל, כיון שהיה שנת הנס מעוברת, היתה השנה השנית פשוטה. ובמקום אחר ביארתי בעה"י עצת ה' יתברך בזה מפני מה סיבב שתהיה השנה מעוברת.
והנה חז"ל אמרו [לקמן יג ע"ב] שכיון שראה המן שנפל הגורל בחודש אדר שמח, אמר שהוא חודש שמת בו משה רבן, ולא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד, ואכתי קשה (כמש"כ המפרשים) דמ"מ אם מיתתו היא סימן גרוע ח"ו הרי הכל הולך אחר החיתום (ברכות יב ע"א), ול[ב]סוף מת. גם אם נאמר שכן הוא הכרע הדעת, שהצלחת הלידה גוברת, איה דעתו של המן ששמח, והוא היה רשע, לא טיפש.
ונראה בביאור ענין אדר והעיבור, דהעיבור נקרא סוד עם ד', כמו שכתוב בפסוק (יחזקאל יג, ט) "בסוד עמי לא יהיו" - זה סוד העיבור, כדברי חז"ל (כתובות קיב ע"א). וצריך לבאר למה נקרא זה הסוד בשם "סוד עמי", שנראה שהוא מציין סוד הנהגתן של ישראל במה שהיא מצוינת מהנהגת כל אומות העולם. ומצינו שהעיבור שייך לא"י דוקא כמש"כ (דברים יב, ה) "לשכנו תדרשו", ע"כ אין מעברים כי אם בא"י (סנהדרין יא ע"ב), רק כשלא הניח כמותו בא"י (ברכות סג ע"א). ונראה שגם מי שלא הניח כמותו בא"י שמעבר, הוא ג"כ מטעם קדושת א"י השופעת על כל אחד מישראל, אפילו הפזורים בד' כנפות הארץ, כענין התפילה שפועלת ע"י קדושת א"י כמש"כ (מלכים א' ח, מח) "והתפללו אליך דרך ארצם". וסמיכת המקרא מורה כן: "בסוד עמי לא יהיו" זה סוד העיבור, וסמיך לו "ואל אדמת ישראל לא יבאו", אלמא שסוד העיבור שייך לא"י בעצם. וטעמו של דבר נראה, כי ההנהגות שה' יתברך מנהיג בהן את עולמו שתים הֵנה: הנהגת הטבע ע"י המערכה וצבא השמים וחוקותיהם, והעיקרית השנייה היא הנהגה הניסיית ההשגחית שישראל מצויינים בה. וכבר כתב הרמב"ן בפירוש התורה (סוף פרשת בא) שיסוד אמונה היא לדעת שכל הנהגתינו היא ניסיית מושגחת. ועל זה נאמר (דברים לב, ט) "כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו", והכוונה, אע"פ שכוחות הטבע והמערכות פועלים ג"כ עלינו, מ"מ דרכי פעולתם הם מקושרים בסוד השגחה פרטית שנותן הוא ית' להם מקום לפעול כפי המפיק לענין ההשגחה ותכליתה אע"פ שהולך הדבר בהסתר פנים, ונראה כאילו כוחות הטבע פועלים כפי חוקותיהם בתוקף. אך ראוי ליתן מקום גילוי להורות על זה שהנהגותינו מיוחדות בהשגחה מתנשאת למעלה מכל טבע ומערכה, ועל זה נבנה ענין חודש אדר שהוא האחרון בשנה, להורות על חותם כל השנה כולה.
והנה אף שכל הנהגותינו הֵנה ניסיות' מ"מ רצון ה' יתברך שנתנהג בדרכי הטבע, ולהכין את הטבע באופן שהיה ראוי על פי חוקיו להיות כלי מוכן לברכת ה' יתברך שתחול עלינו בדרך שפע עליון ונס, וכדברי חז"ל (ספרי קכג) "'וברכך ד' אלהיך' (דברים טו, יח) - יכול אפילו יושב ובטל, ת"ל 'בכל אשר תעשה'". ע"כ האדר שהוא אחרון לחדשים, הוא כפול בסגולתו, שהמזלות הם י"ב, נמצא שהחודש הי"ג אין לו מזל נגדו, להורות שהנהגתו מיוחסת להשגחה למעלה מכל מערכה. ע"כ נדע שגם בשנה פשוטה כלולים באדר אלו ב' הכוחות, אלא שמתפרשים בשנת העיבור. וי"ל שיותר שלם הוא התיקון כשהם כלולים יחדיו ולא יתפרדו, ועל ידי המעטת השפע הם מתפרדין. ע"כ ע"פ סוד ד' נראה ששנת העיבור היא יותר קרובה למדת הדין משנה פשוטה.
עכ"פ האדר הראשון מורה על כח הטבע והמערכה, והשני מורה על ההשגחה ושידוד הטבע. והנה כיון שעיקר העיבור הוא להורות על כח הנהגת ההשגחה, ומודעת זאת שעיקר ההשגחה הוא מצד א"י שהיא "ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה תמיד" (דברים יא, יב), ע"כ קשור סוד העיבור בא"י, ונקרא "סוד עמי", שזהו סוד עם ד' שנבחרו מכל על אומות העולם, לייחד אותם בהנהגה הנסתרת הניסית, משא"כ בכל העמים, שהעיד הכתוב על צבא השמים (דברים ד, יט) "אשר חלק ד' אלקיך אתם לכל העמים"...
והנה בימי אחשורוש קיימו וקבלו, הדר קבלוה ברצון מה שהיה מתן תורה ע"י כפיית ההר כגיגית (שבת פח, א). וכבר העירו הראשונים א"כ מה תהא על כל הדורות שהיו מימות משה ועד אז? ותירצו שכל זמן שהיו בא"י היתה התורה מיוחסת להם, שהיא משפט אלהי הארץ, וכדכתיב (תהילים קה, מד-מה) "וַיתן להם ארצות גוים... בעבור ישמרו חֻקיו...". ועפ"ז נראה שבאמת כיון שהיו ישראל עתידין לחזור לא"י, וכמו כן אנו עתידים לחזור בשוב ד' את שבותינו במהרה, לא פקע כח קדושת א"י מאתנו כלל, ועדיין החיוב נשאר כמקדם לשמור התורה בשביל נחלת הארץ, כי ה' יתברך בחר לנו את נחלתנו וברשותנו קיימא. אלא שישראל שבאותו הדור היו משובשים בדבר זה, וכבר אמרו ליחזקאל (סנהדרין קה ע"א) "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה, כלום יש להם זה על זה כלום", עד שהוצרך לומר להם מפי ד' (ישעיה ז, א) "אי זה ספר כריתות אמכם וגו' או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו". נמצא שאם ח"ו לא היו ישראל שייכים לא"י, אז לא היה מקום לעיבור השנה, דכל עיקר כח העיבור הוא רק לגלות על סוד ההשגחה הפרטית שנמשכת מקדושת א"י. ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, וידע כי ע"י זה הנסיון והתשובה יחזרו ישראל להידבק בד' ית', ויתקיימו בקדושת א"י, ע"כ מיהר ועיבר את השנה להורות שסופנו לחזור לא"י וקדושת א"י וסוד ההשגחה חופפים עלינו.
והנה משה רבינו ע"ה היתה כל הנהגתו בדרך ההשגחה והנס, ע"כ כל ימיו היו הניסים מתמידים, ומפני שבא"י בהנהגה תמידית היתה מדרגתם של ישראל מחייבת שתהיה ע"פ [ה]טבע, ע"כ לא היה אפשר שיהיה הוא המביא שהיתה הנהגתו נקבעת ע"פ הנס, ע"כ נפטר קודם כניסתם לארץ.
והנה באדר שיש בו ב' הכוחות, כח ההשגחה וכח הטבע, היה מקום ספק אם כח ההשגחה הוא הכולל בתוכו ג"כ כח הטבע, וגם כשנותן מקום לטבע הוא ג"כ כדי שלבסוף יוצמח עי"ז כח ההשגחה ביתר שאת, כמו שהיא תכלית הגלות החֵל הזה שכוחות הטבע גוברים, והוא להתם חטאת שנהיה ראויים להנהגה גדולה של ניסים והשגחה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).
אבל יש מקום למחשבת פיגול, שכוח הטבע ח"ו מנגד להשגחה. והנה נודע שכוחות הטבע והמערכה מתנגדים לישראל תמיד, וכל הוויותינו ומציאותנו בעולם הכל בנס, שע"פ הטבע לא היו האבות ראויים להעמיד בנים. והמן חשב שבוודאי לא יוכלו ישראל לעבר השנה, כי ח"ו סר צִלם מכח ההשגחה, ואין להם נחלה בא"י חלילה, שעל ידי זה בא כח העיבור. וכשראה שנפל בחודש אדר הגורל, נתחזקה סברתו הרעה אצלו, ואמר שהוא חודש שמת בו משה רבינו ע"ה, וחשב שענין לידת משה באדר היה מפני כח ההשגחה שנתגבר אז שהוא כלול באדר, וענין מיתתו הוא נגד לכח ההשגחה שהוא מתגבורת הטבע, על כן אין הנהגתו של משה רבינו ע"ה כדאי לזה. אבל לא ידע שבאותו אדר שמת, פירוש באותו כח עצמו שמת, בו נולד, וכשם שלידתו היתה בסוד ההשגחה, כן מיתתו היתה ג"כ שיתגלגל על ידי כן כח ההשגחה אח"כ, ולעולם הטבע משועבד להשגחה.
והנה נפל חודש הנס באדר ראשון, ואז עשו כל ישראל משתה ושמחה וכן נקבע, ולהורות שגם כוחות הגשמיים הטבעיים משועבדים להשגחה למלט אותנו מכף כל צר, ואח"כ בשנה השנית נתקנה המגילה ואז נתקיימה בישראל, ועיקר החוזק בה הוא אל כח הרוחניות והקדושה להורות על כח ההשגחה הגובר. ע"כ כן הוקבע לדורות שמצד משתה ושמחה הנוגע להראות כח הטבע החומרי שהוא משועבד לרוחניות ההשגחה, ב' האדרים שוים לטובה כמו שהיה אז בשנת הנס, וכח הרוחני מיוחד לאדר שני שבו מתראה סוד העיבור בביאור. ע"כ קריאת המגילה ומתנות לאביונים שהם דברים רוחניים, שגם ענין הצדקה נחשבת לרוחניות כמש"כ בדברי הג' מוהר"ל מפראג (נתיב התורה פרק י) שהעני משולל מגשמיות, זהו שייך דוקא באדר שני.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, מהד' תשנ"ה עמ' רכט-רלב)

אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין וכו' ומתניתין חסורי מיחסרא וכו' ואילו סדר פרשיות לא מיירי וכו' ושניהם מקרא אחד דרשו בכל שנה ושנה רבי אליעזר ברבי יוסי סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט ורבן שמעון בן גמליאל סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי מסתבר טעמא דאין מעבירין על המצות וכו' טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף
42-59

בש"ס מגילה במשנה קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. ובגמ' הא לענין סדר הפרשיות [שקלים זכור פרה וחודש] זה וזה שוין. ובתוס': ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בי"ד ובט"ו של אדר הראשון וריהטא דמתני' נמי משמע כן מדקאמר אלא מקרא מגילה בלבד ומתנות עניים מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין ולא נהירא דהא אמרינן בגמ' הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין מכלל דשמחה ומשתה ליכא, דע"כ לא תליא הא בהא, דאי תליא הא בהא לאשמעינן דמשתה ושמחה נהגו בהו וממילא נאסר בהספד וכו', וכן הלכה שא"צ להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר ראשון, עכ"ל.
ויש להבין דמ"מ דיוקא דמתני' דאלא קריאת מגילה ומתנות לאביונים, דמשמע דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין, במאי מתיישבא? ומאי חזית דסמכת אדיוקא דברייתא, סמוך אדיוקא דמתני'?
ונראה דהנה בהא דקאמר הש"ס הא לענין סדר הפרשיות זה וזה שוין, יש להבין, דבשלמא שקלים הבא להזכיר ליתן שקליהם בעונתן, וכן פרה וחודש להזכיר להכין את עצמם לפסח, י"ל דאף דמקדימין לאדר ראשון נמי לא יזיק, דמ"מ הרי יזכרו לעשות בעונתן, אין חוששין לשכחה. אבל זכור הבא להסמיך זכירה דעמלק לזכירה דהמן, אם יקדימו באדר ראשון, אין כאן סמיכה כלל, וא"כ לא נעשתה תועלת הקריאה כלל, ומה לי הקריאה באדר ראשון מהקריאה שקראו בפ' תצא? ונראה דהנה בגמרא: ושניהם [זה שאמר באדר ראשון וזה שאמר באדר שני] מקרא אחד דרשו בכל שנה ושנה ראבר"י סבר מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט ורשב"ג סבר מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן, ראבר"י סבר אין מעבירין על המצוות, ועל כן משמע ליה דהכוונה אדר הסמוך לשבט דהוא ברישא, ורשב"ג סבר מסמך גאולה לגאולה עדיף. והנה יש לדקדק טעמא דת"ק דברייתא שכל המצוות שנוהגות בשני [היינו סדר הפרשיות] נוהגות בראשון [בדיעבד] חוץ ממקרא מגילה, דמוכח דסבר כרשב"ג בהא דבכל שנה ושנה דהכוונה על אדר הסמוך לניסן, למה ישתנה דינם של סדר הפרשיות, מאחר דמודה דלכתחילה בשני דמשמע דמקישן למגילה, למה לא נימא דאף בדיעבד נמי כמו מגילה?
ונראה דהנה נס של פורים היה נס כפול: נס הצלת ישראל שהיו נמסרים להשמיד להרוג ולאבד, "ונהפוך הוא", שיצאו לשלום ובכבוד גדול מאוד. הנס השני, שהרגו בשונאיהם העמלקים בשושן שמונה מאות ובשאר מדינות המלך חמשה ושבעים אלף, "ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים". וכל אחד הוא נס בפני עצמו, כי אפילו באם לא נסתעף שיהרגו את העמלקים אלא שינצלו ישראל מהשמידה ויצאו לשלום מבין שיני אריות, היה נס גדול, וכן נמי אפילו לא היתה מקודם גזירה על ישראל, אלא שנזמן ביד ישראל להרוג בשונאיהם העמלקים לקיים מצות מחיית עמלק באופן נעלה כזה, ושאיש לא עמד בפניהם, היה נמי נס נפלא. א"כ נס פורים הוא בכפלים.
וי"ל שלעומת שני סוגי הנסים תקנו לעומתם שני סוגי מצוות, קריאת המגילה, וסעודת פורים. דענין קריאת המגילה היא כעין הלל כאמרם ז"ל (מגילה י ע"א) קרייתא זו הלילא, והלל שייך לומר על הצלת ישראל וגאולתן אף בלי איבוד שונאים, כאמרם ז"ל בש"ס פסחים (קיז ע"א) שנביאים שביניהם תקנו על כל צרה שלא תבוא על הציבור ולכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם, וכן נמי מצינו קריאת הלל על ירידת גשמים, וי"ל שזה נמי ענין קריאת הלל במועדים על תוספת קדושה שזוכין במועד ובהארה מאור שנברא ביום הראשון, ובכל אלה אין בהם איבוד אויבים. ותיקון השמחה והסעודה י"ל שבא על איבוד האויבים, וי"ל שכך היה ענין מלכי צדק שהוציא לחם ויין לקראת אברהם שנצח את ארבעת המלכים, אף שלא היה מקודם בסכנה נגלית שהיה צריך להצלה. ובאשר נס פורים היה כפול ושתיהן בו, תקנו נמי לעומתם שתי מצוות [ומתנות לאביונים ומשלוח מנות הן בכלל תיקון הסעודה והשמחה, וכש"ס ב"מ (עח ע"ב) דלר"מ דהמשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן אסור לעני לקנות ממעות פורים רצועה לסנדלו אלא להוצאת הסעודה], קריאת המגילה והסעודה.
ובזה יש לפרש ענין הפלוגתא דכוונתם בכל שנה ושנה אי אדר הסמוך לשבט או אדר הסמוך לניסן. דהנה ניסן הוא זמן גאולת ישראל, ואף שהיה נמי איבוד מצרים, מ"מ אין זה התכלית אלא זה היה לצורך גאולת ישראל, ואם לא היו ישראל צריכין לגאולה לא היה כלל איבוד מצרים. וע"כ מאן דס"ל אדר הסמוך לניסן משום מסמך גאולה לגאולה, סובר שעיקר נס הפורים מחשבין את גאולת ישראל, ונס מחיית עמלק טפל לו וראוי נמי לסומכו לאיבוד מצרים בצירוף הגאולה. ומאן דס"ל אדר הסמוך לשבט י"ל היות ידוע דחודש טבת וחצי שבט הם ירחין דעשו, וע"כ בשבט נסתלק כחו של עשו, ע"כ ס"ל דענין פורים שהוא נס מחיית עמלק זרעו של עשו, יותר נכון לסמוך לשבט, ומשום דס"ל דעיקר נס פורים יש לחשוב מחיית עמלק באופן נעלה כנ"ל, דהצלת ישראל אינה רבותא כ"כ, שזה אנו רגילים לראות תמיד שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ב"ה מצילנו מידם, על כן מחשבין עיקר הנס של הריגת שונאיהם באופן נפלא כזה ובעודם בגלות. על כן אף הקריאה מקדימין מפני שהיא טפלה לנס המחייה של פורים.
ולפי האמור י"ל דמאן דס"ל דכל המצוות הנוהגות בשני נוהגות בראשון בדיעבד חוץ ממקרא מגילה, ס"ל דמחשבין שני הנסים מחיית עמלקים והצלת ישראל, וע"כ מקרא מגילה שנתקנה מחמת הצלת ישראל כנ"ל, אף בדיעבד לא יצא אלא באדר הסמוך לניסן משום מסמך גאולה לגאולה, אבל סדר פרשיות ובכללם פרשת זכור שהיא משום סמיכת מחיית עמלק למחיית העמלקים בידי המן, זה יש לו ענין נמי באדר הסמוך לשבט כנ"ל, ואף דלכתחילה יש לעשותו סמוך לקריאת המגילה שהיא בהכרח באדר הסמוך לניסן, מ"מ בדיעבד עכ"פ יצא באדר הסמוך לשבט. וזהו דעת ת"ק דברייתא, וכן נמי הא דדייק ממתני' הא לענין סדר הפרשיות זה וזה שוין.
אך כל זה לפי מאי דס"ד מעיקרא, אבל למאי דמסיק דמתני' חסורי מחסרא והכי קתני אין בין ארבעה עשר שבאד"ר וכו' ומסדר הפרשיות לא קמיירי, והלכתא דאף סדר הפרשיות אף בדיעבד לא יצא בראשון, שוב הדרינן לסברת רשב"ג דבכל שנה ושנה כוונתו רק על אדר הסמוך לניסן, ואפילו לענין פרשת זכור אינו ענין להסמיכו לשבט. ומעתה מיושבים דברי התוס', שבריש מאמרנו זה דקדקנו מה חזית דסמכת אדיוקא דברייתא סמוך אדיוקא דמתניתין, דליתא, דדוקא למאי דס"ד מעיקרא דסדר פרשיות זה וזה שוין, וע"כ כמו פרשת זכור דבא באדר הסמוך לשבט, כן נמי הסעודה שנתקנה בשביל מחיית עמלק נמי זה וזה שוין. אבל למאי דמסיק להלכה דבסדר פרשיות לא קמיירי, והדרינן לסברת רשב"ג דהכל הוא באדר הסמוך לניסן, שוב גם לענין הסעודה הבאה בשביל מחיית עמלק אין לו ענין אלא באדר הסמוך לניסן שגם זה נסמך לאיבוד מצרים, ותיקון הקריאה ותיקון הסעודה נחשבו לתיקון אחד, ואף שזה מחמת זה וזה מחמת זה. ועל כן מאחר דבמתני' אין בין ארבעה עשר וכו' אלא קריאת המגילה, גם הסעודה בכלל שאין לה ענין להפרישה מהקריאה, ושוב אין לדייק ממתני' כלל אלא מהברייתא.

(שם משמואל, פרשת תצוה - פורים קטן, עמ' קסג-קסד)

רבי אליעזר ברבי יוסי סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט ורבן שמעון בן גמליאל סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן
56-58

עמלק ימח שמו גורם הסתרה כפולה בין למעלה בין למטה, למעלה כמ"ש "כי יד על כס י-ה", שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק... וכנגדו למטה הוא מטעה את השכל הישר ומעקמו ומבלבלו בטענות שקר ובדמיונות כוזבות... וכן נמי הוא אוטם וסותם בפני הלב שלא יקבל מהארת השכל, שאפילו דבר שהוא יודע בהכרח שכך צריך להיות, איננו מתפעל ומתרגש... והנה הסתרת עמלק למטה היא התנגדות לתורה ועבודה, תורה היא שכל ישר ועבודה היא התפעלות והתרגשות הלב... בימי מרדכי ואסתר אחר מחיית עמלק זכו ישראל לתורה ועבודה, תורה כמ"ש "קיימו וקבלו", כאמרם ז"ל (שבת פח.): הדור קבלוה בימי אחשורוש, וכן נמי כתיב "הוא עזרא עלה מבבל", ואמרו ז"ל (סנהדרין כא ע"ב): מה עלייה שנאמרה להלן תורה אף עלייה שנאמרה כאן תורה. וזכו לבנין בית שני דהוא עבודה...
ולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס מגילה: אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו בכל שנה ושנה ר' אליעזר בר' יוסי סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט, רשב"ג סבר מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן. דהנה חודש שבט מזלו דלי, שרומז לתורה כמ"ש בספה"ק, ועל כן באחד לחודש שבט "הואיל משה באר את התורה הזאת" (דברים א), וניסן הוא חודש העבודה כנ"ל, ובמחיית עמלק זוכין לשניהם. ע"כ יש לומר דמר סבר דעיקר מה שזוכין היא התורה, וע"כ יש להסמיך פורים לחודש שבט, ומר סבר דעיקר צריכין לזכות לעבודה, דלענין תורה בלא"ה אין לעמלק כ"כ שליטה, וכל שליטתו כאשר רפו ידיהם מן התורה. ואף דאינה דומה התורה של אחר מחיית עמלק לתורה שקודם מחיית עמלק, כמ"ש "ליהודים היתה אורה" וגו' ואמרו ז"ל (מגילה טז): אורה זו תורה, מ"מ לענין עבודה יש לו שליטה ביותר, וע"כ מחיית עמלק דרושה לענין עבודה יותר ממה שנדרשת לתורה, וע"כ סבר שיש להסמיך פורים לניסן, וכן הלכתא.

(שם משמואל, פרשת צו ופרשת זכור תרע"ו, עמ' פב-פג)

מסמך גאולה לגאולה עדיף
59

יוסף הצדיק... נגד חודש אדר... שורש יוסף בכבישת היצר בחמדת עולם הזה... בשורש אין נפש מישראל דבוק בחמדת עולם הזה כלל, ומה שלוקח מחמדת עולם הזה הוא רק לתשמיש דקדושה. וזה ענין גזירת המן באדר על שנהנו מסעודת אותו רשע... הניצוח על ידי לאתהפכא מק' לה' שהוא נגד חודש ניסן שהוא ראש השנה למלכים נגד יהודה ומשיח בן דוד... ובו מת משה ונולד... שהוא היפוך תאוה, והיה ארבעים יום בלא אכילה ושתיה ופירש מן האשה שפירש לגמרי מחמדת עולם הזה... וזהו באדר שהוא הנותן התורה, ועל ידי התורה הוא תיקון דכל חמדות עולם הזה גם כן לצורך. ולכך מפלת המן בניסן, דאחר התגלות אות הה' רזא דאשת חיל וחשקות דקדושה, ממילא נתגלה דהם לא עשו אלא לפנים וכו'. וגם אדר ניתקן דכל חמדות עולם הזה פנימיותן אין כן. וזה טעם ונהפוך הוא, שנתגלה שבאותן אגרות "להיות היהודים עתידים", פנימיות הכוונה הוא להיפך שישלטו המה וכו'. כי כל כוונתם באמת לעקור חמדות עולם הזה, שהוא שורש אומות העולם, מלבבם, ואז ניצחו לאומות בלאכפייא, וזהו לעמלק, ולאהפכא כמו שנאמר (אסתר ח, יז) "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" וגו'. וזה טעם שאמרו ז"ל מיסמך גאולה לגאולה עדיף, כי כן גאולת אדר על ידי ניסן כנזכר לעיל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רנז)

דכתיב לקים את אגרת הפרים הזאת השנית
60

והמן בדתו בי"ג בניסן מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, אם תמנה מחודש לחודש הרי הוא באדר ראשון, וגזירתו היתה על אדר ראשון... אבל אחר כך כשביטל מרדכי דתו ונהפך להרוג יהודים בשונאיהם, ציוה מרדכי על אדר שני, דדרשינן השנית - אדר שני. והיה טעמו להסמיך גאולה לגאולת ניסן... כי ימי מועדים קדושים מגינים למאוד, וזכות ניסן ומועדי ה' הם שהגינו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)