Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת ראש השנה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
לדף הראשי על אגדות ראש השנה
יח ע"א
כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין
[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל טז ע"א בשם נחלת יעקב]
כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין וכו' וגזר דין דצבור מי מיקרע והא כתוב אחד אומר כבסי מרעה לבך וכתיב כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני מאי לאו כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין
לומר שלאחר גזר דין אין שם נשיאות פנים אף בתשובה להעביר מכל וכל, אלא להקל העונש, כמו שביארנו בחבור התשובה [משיב נפש מאמר א פרק א], וכדכתוב "אם תכבסי בנתר" וכו', אבל קודם גזר דין יש לו נשיאות פנים בתשובה להעביר את העונש מכל וכל, וכדכתוב "כבסי מרעה לבך ירושלם למען תושעי" וכו'.
(בית הבחירה, נדה ע ע"ב)
זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
...שאמרו ביבמות (סד ע"א): אין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, ואין רצונם לומר מצד קיבול התפילה בזכות אבותיו, כי ה' יתברך שומע תפילת כל פה וקרוב לכל קוראיו, רק אתפילה עצמה, שאין דומה תפילת זה לשל זה. וכדרך שאמרו בראש השנה מפני מה זה התפלל ונענה וכו' זה כיוון לבו וכו' (כפירוש רש"י), כי בתפילה הכל לפי כוונת הלב הן הדברים, והכל הוא לפי זוך הלב, ואין דומה צדיק בן צדיק ששורש לבבו זך.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות ד)
זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
"ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך" וגו' - וקשה למה אמר "ועבדתם" לשון רבים, "וברך את לחמך ואת מימיך", לשון יחיד? אלא אמרו רז"ל: שנים שנכנסו להתפלל זה נענה וזה לא נענה, מפני מה זה התפלל וזה התפלל, זה נענה וזה לא נענה? אלא זה שהתפלל בכוונה נענה וזה שהתפלל שלא בכוונה לא נענה. לכן אמר "ועבדתם את ה' אלהיכם" לשון רבים, שתהיה התפילה ברבים, אבל ודאי אין תפילת כולם שוה, שיש מי שמכוין ויש מי שלא מכוין, ולכן מי שמכוין נענה ומי שלא מכוין אינו נענה, וזהו "ובירך את לחמך ואת מימיך" לשון יחיד.
(רבי שמעון כהן מג'רבא, מעשה חושב, שמות פרק כג, כה, עמ' פט-צ)
זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
מעיקר ענין התפילה הוא שיתכונן האדם איך בריה קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דיעות, מלך מלכי המלכים... להתפלל ולבקש מאתו יתברך. אין זה אלא מחסד השי"ת.. שנותן לו רשות להתפלל ולבקש רחמים מלפניו... וכאשר יתבונן האדם ויכיר זאת, אזי תפילתו היא בגדר צדקה, כי נפשו יודעת מאוד שהשי"ת ברחמיו ובחסדיו עושה עמו צדקה וחסד שיוכל לבקש צרכיו מלפניו, ומתפלל בהכנעה ושבירות לב, ותפילתו מתקבלת ונענית, כדאיתא בגמרא... רבי מאיר אומר... מפני מה זה נענה וזה לא נענה זה התפלל תפילה שלימה נענה וזה לא התפלל תפילה שלימה לא נענה. היינו כאשר מתבונן בהתבוננות האמורה, הנה תפילתו שלימה, מתוך הכנעה והתבטלות, שהיא שלימות התפילה, כמאמרם ז"ל (ברכות ל ע"ב): אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, שיראה פחיתות ערכו ורוממות השי"ת, שזה הוא השלימות, היפך האי מאן דיהיר בעל מום הוא (מגילה כט ע"א), ועי"ז הוא מתפלל ונענה.
(רבי אברהם מנחם דנציגר, אמרי מנחם, פרשת תזריע, עמ' קעה)
זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
יש להעיר על שינוי הלשון... "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", פתח בלשון רבים "ובקשתם" וסיים בלשון יחיד "ומצאת"... וי"ל דמרומז בזה מ"ש בר"ה יח, א: שנים שעלו למטה ומחלתן שוה, זה ירד וזה לא ירד... ומפני מה זה נענה וזה לא נענה? מפני שזה התפלל תפלה שלמה וזה לא התפלל תפלה שלמה, ופירש רש"י: תפלה שלמה - בכונה עכ"ל. ולפי זה מרמז הכתוב "ובקשתם" - המבקשים יהיו שנים, "ומצאת" - אחד, ולמה כן? מפני "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", דהיינו תפלה בכונה, והשני התפלל שלא בכונה.
(תורה תמימה, דברים פרק ד, הערה נד, ובדומה בספרו תוספת ברכה, דברים פרק ד, כט [ובדומה בסוף אדרת אליהו, דברים, בשם הגר"א])
זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
כתב האריז"ל בליקוטי תורה (בפסוק שלפנינו): להיות כי כל הדברים בעולם יש להם חיות, וכמו שהאדם נברא גוף ונפש, כן כל הדברים. והנה התורה עצמה יש לה גוף ונפש, גוף כענין הלבוש הנזכר בדברי רז"ל גופי התורה, ויש לה פנימיות התורה שהוא הנשמה וכו'. וכן המצוה יש לה גוף, דהיינו בחינת המעשה, ויש לה נשמה, דהיינו הכונה שהאדם מכוין בה לעשותה כתיקונה, ואם נעשה בלא כונה הצריכה, תהיה כגוף בלא נשמה... נמצא ששלימות המצוה אינה אלא מתוך כונה, כי אחרת אין נשמה לגוף המצוה. והוא שאמרו: שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכו', זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה, מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה, ופירש רש"י: תפלה שלימה - נתכוון. כלומר, תפלה ללא כונה אינה אלא חצי, משום שיש בה גוף ללא נשמה, בעוד שתפלה בכונה יש בה גוף ונשמה כאחד, ועל כך זה התפלל תפלה שלימה נענה.
(רבי משה יחיאל אפשטיין, באר משה דברים פרק ח, א, עמ' רפד)
זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
בדברי הגמרא תניא היה רבי מאיר אומר... מפני מה זה נענה וזה לא נענה זה התפלל תפילה שלימה ונענה וזה לא התפלל תפילה שלימה ולא נענה. ופירש [רש"י]: תפילה שלימה - נתכוון. הרי מצינו כאן שמעלת התפילה שעל ידה זוכים לישועה היא כשהתפילה היא תפילה שלימה בכוונה. ומה היא הכוונה שגורמת לתפילה שתיקרא תפילה שלימה? אין זו כוונת המילים גרידא, אלא עיקר הכוונה שיידע ממי הוא מבקש בתפילתו - מזה שהוא בעל היכולת, מזה שרוצה לעזור לנו, ומיהו? אבינו, בורא העולם. וכוונה זו באה רק אחרי היסוד הקודם שהזכרנו, דהיינו יסוד האמונה. ורק אחרי שזוכים ליסוד האמונה, ומשרישים בלב שכל הנעשה בבריאה מן הדבר הקטן ביותר ועד המאורעות הגדולים הכל נעשה בחשבון הבנת הבורא יתברך, ולולא רצונו היה העולם תוהו ובוהו - אחר שזוכים לחיות עם הבנה זו, אפשר להגיע להתפלל תפילה שלימה וליוושע בזכות התפילה.
(רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, אמרי דעת, ח"א עמ' רלג)
זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
מה שאמרו בברכות (ה ע"ב): רבי יוחנן חלש, על לגביה רבי חנינא וכו' אמר ליה הב לי ידך, יהב ליה ידיה ואוקמיה, אמאי, לוקים רבי יוחנן לנפשיה? אמרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים... חשבתי על פי מה שאמרו בראש השנה... מפני מה זה נענה וזה לא נענה זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה, וברש"י: תפלה שלימה - נתכוון. ואם כן אפשר מאד שכוונת חז"ל שאמרו אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, לפי שבדרך כלל, החולה, מחמת חולשתו ויסוריו, נפשו בל עמו, ואין בכוחו לשפוך שיחו לפני ה' בכוונת הנפש כראוי.
(רבי אברהם ישראל ארנברג, אבני זכרן, עמ' שנ)
רבי אלעזר אמר כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין רבי יצחק אמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
הרמב"ם השמיט מה דאמרינן בסוף מס' יומא: הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה, ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן עוה"ב... דזה לשון הלבוש [או"ח סי' תרטו]: ויש פנים לאידך גיסא, שכשעלתה לו השנה אדרבא ידאג יותר ויפשפש במעשיו ויתקנן שמא קיבל זכיותיו ושחסו על חייו ונשאר ערום בלא מצות שכבר קיבל שכרו עכ"ל. וגם באלי' זוטא תמה כן על הלבוש וז"ל: וזה תימא על הלבוש שהראה פנים כאן נגד הש"ס... וי"ל כך דהנה בפ"ק דר"ה פליגי רבנן ור' יצחק, דרבנן ס"ל דגז"ד דיחיד כיון שנחתם אינו נקרע אבל ר' יצחק אומר שם דיפה צעקה לאדם בין קודם גז"ד בין אחר גז"ד, וס"ל דגז"ד דיחיד נמי נקרע. והנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהל' תשובה: אעפ"י שהצעקה ותשובה יפה לאדם בכל השנה, בעשי"ת הרי הוא משובח יותר וכו'. והנה בספר פרשת דרכים בדרך הרבים הוציא מזה דהרמב"ם פוסק כר"י... ולכך אתי שפיר, דהברייתא דקאמר דאם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן עוה"ב אתיא כרבנן דס"ל דאחר גז"ד כיון שנחתם אינו נקרע, א"כ א"א לומר דנגזר עליו ביו"כ למיתה ואח"כ נשתנה דינו... ובע"כ דבתחלה ביוה"כ תכף נגזר עליו לחיים... ולכך מוכח דמובטח לו שהוא בן עוה"ב. אבל לדידן, דהרמב"ם פוסק כר' יצחק, דיפה צעקה דאדם בין קודם גז"ד בין אחר גז"ד, א"כ שפיר יש לחוש להיפוך, דנגזר עליו ביוה"כ למיתה ואח"כ מכח תשובתו ורוב מעשיו הטובים נשתנה לטובה, ולכך יש לחוש שקיבל עולמו. והיינו כפנים ב' של הלבוש. ולכך השמיט הרמב"ם הך דמובטח לו שהוא בן עוה"ב... דהטור יסבור כרבנן, דגז"ד דיחיד אינו נקרע, ולכך קאמר מובטח לו שהוא בן עוה"ב...
(רבי שלמה קלוגר, בנין שלמה, הלכות שביתת עשור פרק ג הלכה ג)
יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
תשובת המוחלטין מעכבת הפורעניות ואפילו לאחר שנחתם גזר דינם - וצריך לומר דאתיא כר"י דאמר בר"ה יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.
(רבי משה אבן חביב, תוספת יום הכיפורים, יומא פו ע"ב)
יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
ואמרו יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. והטעם הוא לדעתי דהגם דהגזר דין נגזר בראש השנה ויום הכפורים, עכ"ז אל ימנע האדם את עצמו מן הרחמים, דכיון שהאדם מתפלל הנה באיתערותא דלתתא אתער עובדא לעילא [זוהר ח"ג לא ע"ב]... ממילא כשאדם איש הישראלי מתפלל אפילו לאחר גזר דין, הנה באיתערותא דלתתא איתער עובדא לעילא, ומתפלל הש"י יהי רצון (העליון רעוא דרעוין) שיכבשו רחמי את כעסי וכו' ואכנס עם בניי לפנים משורת הדין [ברכות ז ע"א].
(בני יששכר, מאמרי חודש כסלו-טבת, מאמר ד, אות קמה)
יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
איתא בר"ה דף יח: ר' יצחק אמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. ולא נתבאר טעמא דר"י, מנליה לחלוק על תנאי דמחלקי בין יחיד לצבור? ובשאלתות דרב אחאי גאון פ' ויקהל איתא בזה"ל: אמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם בין לפני גזרה בין לאחר גזרה, שנאמר "ויעבור ה' על פניו" - מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא כשליח צבור היורד לפני התיבה, ואמר לו למשה: בשעה שישראל חוטאין לפני, עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להן. והנה עיקר זה הדרוש של ויעבור מבואר שם דף יז: א"ר יוחנן, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לומר, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור כו'. אבל השאלתות העלה דמכאן למד ר"י דמועיל עת רצון של י"ג מדות אפילו ליחיד לאחר גזר דין. ולכאורה קשה טובא, חדא, דזה היה תפלה בשביל צבור ומנ"ל יחיד ממש? שנית, מאי ראיה ממשה רבינו דרב גובריה לתפלת כל יחיד? עוד קשה, הרי תפלת משה הועיל גם בלא י"ג מדות, וביטל גזרת "ושלחתי לפניך מלאך", וחזר הקדוש ברוך הוא ואמר "פני ילכו והניחתי לך". אבל לביאורנו בכל הענין מתיישב שפיר הכל, שהוכיח ממה שחזר הקדוש ברוך הוא מגזרת "לך רד" מגדולתך, ובעת רצון העלהו למעלתו, והוא נוגע רק למשה עצמו כמו שביארנו, שלא היה נצרך לתפלה קבועה... ולא אפשר לדחות שאני משה דרב גובריה, שהרי על זה עצמו התפלל עתה לבטל גזרה שנגזר עליו "לך רד", שלא יהיה רב גובריה. ושפיר אפשר ללמוד דכמו כן כל אדם המתפלל לעצמו, אם רק בשעה שהש"ץ מתעטף ואומר י"ג מדות והוי עת רצון, מועיל צעקת היחיד גם לעצמו. אבל בלי י"ג מדות של צבור לא מהני. והא דמצלינן אקצירי ואמריעי, ואיתא בגמ' שם דף טז דאתי כר' יצחק, ג"כ מצלינן בעת רצון של תפלה קבועה וכדומה. ולא תקשה עוד, מה זה הוכחה ממשה, הא גם בלי י"ג מדות ביטל גזרה של "ושלחתי לפניך מלאך"? שהרי כבר ביארנו בריש הענין דזה הפעם היה עבור ידיעת שמו ועבור שאמר ה' שמצא חן בעיניו לקבלת התפלה, וגם הקדוש ברוך הוא השיב כן "כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם", ומבואר הא לאחֵר לא היה שומע לבטל הגזרה, אבל תפלה זו שיתנהג למעלה מן הטבע כמו שהיה לפני העגל, התפלל משה כמו שהיה איש פרטי כמו שביארנו לעיל לג, יח, וגם הקדוש ברוך הוא השיב כי בעת שיקרא י"ג מדות אז "ורחמתי את אשר ארחם", וביארנו שאז ירוחם כל מי שיתפלל, ובזה הכח נשמע משה לבטל גזרה של "לך רד" מגדולתך, על כן שפיר מוכיח מכאן לכל אדם.
(העמק דבר, שמות פרק לד, י - הרחב דבר)
יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
אותן ניצוצות הקודש, שהם משוקעים עדיין במעמקי תהום הרע, גורמים את ההכרח של הצעקה, שהיא מורגשת בכלי הגוף. וכל מה שיוסיף האדם לברר את הניצוצות השייכים לו, ולא יהיו כל תנועותיו ומעשיו כי אם ביושר ובקדושה, ככה ירגיש שדיבורו בנחת פועל הכל, והולך למשרים, דובב שפתי ישנים. אמנם כל זמן שמצטרך הוא להעלות ניצוציו ממעמקים, יפה צעקה לאדם. וישנם צדיקים צועקים לד' מפני צרת העולם, מפני הירידה הכללית. צעקה זו נוהגת עד שימלא העולם כולו תיקון ואורה, ויקוים "אין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו". צעקת צדיקים הללו איננה באה להם מעקת הנפש הפנימית של צרתם הרוחנית, כי אם מהצער הגדול של העולם, צער השכינה בכלל, הצועקת בחבליה, כאילה בעת לידתה.
(אורות הקודש כרך ג אות כג עמ' רפז = שמונה קבצים, קובץ ו, אות יב)
יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וכו' מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע
וג' דברים הם; האחד קודם הגזירה, והגזירה בלא שבועה, וגזר דין שיש עמו שבועה. וקודם גזר דין - קודם שגזר הקדוש ברוך הוא שכך יהיה, אלא שכך הוא רוצה לעשות, והוא נקרא 'עלה במחשבה', ואין צריך כל כך תפילה וזכות גדול שתתבטל. אבל כשנגזרה, אי אפשר שתתבטל אלא על ידי תפילה וצעקה גדולה וזכות גדול. ואחר גזר דין שיש עמו שבועה, אין מועיל לא תפילה ולא צעקה... שכל זמן שהיה משה רבינו ע"ה מדבר בנבואה, אז היה מתנבא שלא יבוא לארץ, כי כך ראה בנבואה... ומכל מקום חשב שהגזירה תתבטל בתשובה ובתפלה ובצעקה. ולפיכך בפרשת בהעלותך (י, כט), שהיה הדבור רק ליתרו, היה משתף עצמו עמהם, לפי שהיה סבור שיכנס לארץ, ותתבטל הגזרה. ומכל מקום כאשר ידבר בנבואה, הוא צריך לדבר כאשר הנבואה נותנת הדין מה שיהיה, והיה מדבר שלא יביאם לארץ, שהרי כך היה בנבואה עליו. ובמי מריבה נגזרה גזרה עליו.
(מהר"ל, גור אריה, במדבר פרק כ פסוק יב)
יח. יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וכו' מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע
12-23
(אברבנאל, דברים, פרק ג)
יח. יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וכו' מניין לגזר דין של צבור וכו' אף על גב שנחתם נקרע
12-38
(מהרש"א, חידושי אגדות, סנהדרין קח ע"א)
יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וגזר דין דצבור מי מיקרע וכו' ולא קשיא כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה וכו' מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר [ולכן] נשבעתי לבית עלי וכו' מניין לגזר דין של צבור וכו' אף על גב שנחתם נקרע שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור
...שהתפלה מועילה לפני גזר דין על כל פנים, ואף לאחר גזר דין גם כן תועיל אם אין עמו שבועה, וכן אמרו רבותינו ז"ל יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, כמו שיראה זה מחזקיה, שאחר שנאמר לו "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה", נאמר לו "שמעתי את תפלתך וגו' הנני יוסיף על ימיך" (ישעיהו לח, א), וזה היה לאחר גזר דין כמו שאמרו רבותינו ז"ל. אבל גזר דין של משה היה גזר דין שיש עמו שבועה שנשבע, שנאמר "לכן לא תביאו", ובארו רבותינו ז"ל כי "לכן" לשון שבועה, וכמו שהוכיחו זה מ"לכן נשבעתי לבית עלי", ולפיכך לא הועילה התפלה של משה רבינו ע"ה. וזהו ההבדל שיש בין יחיד לצבור, שהיחיד אין גזר דינו נקרע כשיש עמו שבועה, ושל צבור הוא נקרע ומתבטל על ידי התפלה...
(ספר העיקרים מאמר ד פרק כא [הובא בשל"ה מסכת ראש השנה, תורה אור, אות צד])
יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וכו' דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד וכו' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ראש השנה ויוה"כ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו בד"א ביחיד אבל בצבור וכו' - פסק רבנו כר' יצחק אף על גב דפליגי עליה ר' עקיבא ור' אלעזר שם וכן סתם בריתא [לעיל יז ע"ב] דאם לא שב בינתים אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו... ע"פ מה דאמרו שם טז ע"א: כמאן מצלינן האידנא אקצירי כמאן כר' יוסי ואיבעית אימא לעולם כרבנן וכדר' יצחק, והרי סתם מתני' דידן שם דלא כר' יוסי, ועל כרחך כדברי ר' יצחק קי"ל...
(רבי מנחם קרקובסקי, עבודת המלך הלכות תשובה פרק ב הלכה ו)
יח. כתוב אחד אומר כבסי מרעה לבך וכתיב כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני מאי לאו כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין
14-18
(עקידת יצחק, פרשת מסעי, שער פו, עמ' רסא במהד' עוז והדר)
כתוב אחד אומר כבסי מרעה לבך וכתיב כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני וכו' כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה
עלינו לבאר ענין אמרו ע"ה "אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית" וגו', שהנראה מזה הוא שאין כפרה בתשובה... והוא שישראל בזמן ההוא היו בתכלית המרד, ויש מן העונות החמורים שאין תכלית כפרתם בתשובה לבד, ר"ל שיהיו בעליה נקיים מענשי העולם הזה, שכבר נגזרו עליהם לגמרי עד שיגיעם איזה ענש בעולם הזה, והוא שאמרו ז"ל על קצת עונות שהיסורין ממרקין העון אחר התשובה [יומא פו ע"א]. ואמר שאפילו ישובו בני אותו הדור בתשובה, לא תועילם התשובה לגמרי שלא ישיגם איזה ענש מן העונות החמורים והגדולים. והשגת הענש ההוא הוא משל על אמרו היות העון נכתם לפניו...
(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר א פרק א)
וגזר דין דצבור מי מיקרע וכו' כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה וכו' מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר [ולכן] נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה
[ר' זלמן גנז מהנובר אמר שמשה רבינו היה כמו ציבור, כמו שנאמר (תענית ט ע"א) "שאני משה כיון דלרבים הוא בעי כרבים דמי". לפי זה, גזר הדין שלא ייכנס לא"י היה אמור להיקרע. אבל הרי גם גזר דין של ציבור אינו נקרע אם היה עם שבועה, ובענין מי מריבה כתוב (במדבר פרק כ פסוק יב) "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם", ופירש רש"י "לכן לא תביאו - בשבועה". (נז ע"א) אבל אם היתה לו זכות של תורה, היה נקרע גם גזר דין עם שבועה, כמו שנאמר על בית עלי. בזה הסביר את דברי רש"י (דברים פרק לא פסוק ב): "לא אוכל עוד לצאת ולבא וכו' - איני רשאי, שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. דבר אחר, לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה. וה' אמר אלי - זהו פירוש לא אוכל עוד לצאת ולבא, לפי שה' אמר אלי". כיון שנסתתמו ממנו מסורות החכמה, לא היה יכול לעסוק בתורה, ולכן גזר הדין "שה' אמר אלי" לא יכול להיקרע.]
(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת וילך, דף נו [השני] ע"ב-נז ע"א)
לטקסט
מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע
"ותשבו ותבכו לפני ה'"... משה הזכיר זה עתה, לשבח כי נחמו על חטאתם, ולהגיד להם שהיה העון ההוא גדול מנשוא, כי באה עליו השבועה הגדולה, וגזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע.
(רמב"ן דברים פרק א פסוק מה)
"אני ה' דברתי" - גזר דין זה, כי הוא גזר דין שיש עמו שבועה ואינו נקרע. ואף על פי שאינו נקרע, נדחה הוא, שכן דחהו משה בתפילתו ארבעים שנה.
(רבינו בחיי במדבר פרק יד פסוק לה)
אמר שתיקונו הוא באלו הדברים שקלקל בהם. וכמו שאמרו במדרש על יכניה שאמר בו "אם יהיה כניהו חותם על יד ימיני כי משם אתקנך" [ירמיהו כב, כד] - משם תהיה תיקונך. כי אף על פי שהיה גזר דין שיש עמו שבועה, בתשובה נתקן והיו לו בנים, אף על פי שכתב "כתבו את האיש הזה ערירי" וגו', וכתיב "ובני יכניה אסר שאלתיאל בנו" [דברי הימים א' פרק ג פסוק יז]… "אסיר" - שנאסר הקדוש ברוך הוא בשבועה. "שאלתיאל" - שנשאל הקדוש ברוך הוא על שבועתו וביטל הגזירה.
(רבי אברהם סבע, צרור המור דברים פרק ל, יד)
מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר [ולכן] נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה וכו' בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה
ואמרם גזר דין שיש עמו שבועה ידוע הוא, כי שם שבועה אצל ה' הושאל בגזרותיו הקיימות ועל החטאים הגדולים, הוא שיאמר עליו גזר דין שיש עמו שבועה, לפי שמדרך החטאים ההם שיהיו העונשי' גדולים וקיימים.
(רבי דוד כוכבי, מגדל דוד, ספר מצוה, עשין, מצות עשה עא)
מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר [ולכן] נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה וכו' בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים
אף גזר דין שיש בו שבועה יוכל להיבטל ולהתכפר ע"י תורה וגמילות חסדים, מפני שבזה נכלל זכות הרבים, כי ע"י גמילות חסדים רבים צריכים לו, וכיון שיש בזה משום הליכה בדרכי ה', מה הוא רחום אף אתה רחום, לכן ע"י צרוף הבין אדם למקום, תורה ותשובה, עם הבין אדם לחברו של גמילות חסדים, הוא זוכה לבטל גם גזירה שהיתה בשבועה.
(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה ראש השנה יז ע"ב)
מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר [ולכן] נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה וכו' בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים וכו' משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני שמונה עשרה שנה באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים לכו ועסקו בתורה וחיו
מדרש רבה [בראשית רבה פרשה נט סעיף א]:... רבי מאיר אזל לממלא, ראה אותן כולן שחורי ראש, אמר להם תאמר ממשפחת בית עלי אתם, דכתיב ביה "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים", אמרו ליה רבי התפלל עלינו אמר להם לכו וטפלו בצדקה, ואתם זוכים לזקנה... וראוי להבין במאמר זה, למה רבי מאיר הביא להם לראיה פסוק של "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים"... היה לו להביא ראיה מהפסוק הקודם שאמר "ולא יהיה זקן בביתך"... וגם ראוי להבין למה לא אמר להם לכו ועסקו בתורה וחיו כמו שאמרו חז"ל... משפחה אחת היתה בירושלים... לכו ועסקו בתורה וחיו...
(רבי ישראל בנבנשתי, בית ישראל, דרוש נא)
אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים
בשביל שהתורה [השכלית] מסולק מן כל עון... והתורה [השכלית] נבדלת מן החטא, ולפיכך מתכפר בדברי תורה [שהיא שכלית]. וכן מתכפר בגמילות חסדים, ודבר זה כי גמילות חסדים ג"כ הוא סלוק החטא... מפני שהתורה היא שכלית והשכל הוא נבדל מן הגשמי אשר בו החטא, וגמילות חסדים... דומה אל השכל, כי כאשר הוא גומל חסד אז הוא נבדל מן החומרי כמו שהשכל הוא נבדל ג"כ, כי בעל גמילות [חסדים] יש בו הטוב ומשפיע הטוב והחסד לאחר, ובזה הוא מסולק מן החמרי כי החמרי הוא מקבל ואינו משפיע כלל... וכאשר אלו שתי המדות אשר הם מסולקים מן החמרי הם אצל האדם, יש לו כפרת עון, כי החטא והעון הוא מצד החומר, כי הנבדלים אין בהם חטא... ורבא סבר שאין מכפר רק ע"י התורה כי התורה היא שכלית והתורה היא על הגזירה... אבל אביי סבר שגמילות חסדים מצד הטוב והזכות שבאדם, ובזה הוא נבדל מן הפחיתות, ומפני כך כתיב (משלי טז) "בחסד ואמת יכופר עון" ולפיכך אלו שניהם מתכפרים חטא בני עלי.
(מהר"ל, חידושי אגדות, יבמות קה ע"א)
אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים
ומבואר שגזירה זו על בני עלי חלה לעולם, וכמו שמביא מהמקרא, "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם"... ומבואר שיש מחלוקת בין אביי לרבה, שרבה סובר שעמוד התורה מספיק, ואביי סובר שיש צורך בשני העמודים, בתורה ובגמ"ח... ובירושלמי מבואר שעמוד עבודה, התפלה, מועיל... ונראה שאף לדעת אביי יתכן שתורה ותפלה מועילות, שכבר ישנם שני עמודים כנגד זבח ומנחה. ועיין בדקדקי סופרים גירסת גמרא כת"י: אביי אמר בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובמעשים טובים. א"כ לאו דווקא גמ"ח, אלא כ"מ מעשים טובים, ויתכן שאף תפלה בכלל, שכן עיון תפלה נחשב במשנה בין מצוות שבין אדם לחברו שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב.
(רבי יששכר תמר, עלי תמר, על ירושלמי ראש השנה פרק ב הלכה ה)
בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה
עתה נדבר על מי שיש בידו עון חילול השם, שלא יתכפר עונו ביסורים... יש לו רפואות תעלה אם יקדש את ה' יתברך תמיד. עוד תמצא לו כפרה בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה, כאשר אמרו רז"ל: "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה" - בזבח ובמנחה אין מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה, ואף על פי שהיה עון בית עלי מחילול מצות קדשים, כמו שנאמר (שמואל א' ג, יג): "בעוון אשר ידע כי מקללים להם בניו". והנה כי התורה רפואה לכל מכה נחלה מאד, על כן כתוב (משלי טו, ד): "מרפא לשון עץ חיים".
(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ד אות טז)
...לכל חטאת ולכל עוון, שבזמן שאין בית המקדש קיים אין תקנה לעם הארץ כי אם בשבירת לבו הכלי שנתבשל בו החטא, ולתלמיד חכם יש תקנה בכל חטא על ידי תלמוד תורה, וחטא בני עלי יוכיח שאינו מתכפר בזבח ומנחה אבל מתכפר הוא בתלמוד תורה. על כן כתבה התורה דין הכלים אצל החטאת, לומר לך שבזמן שאין זבח ומנחה, אז טהרת החוטא כטהרת הכלים, כי כל עם הארץ נמשל לכלי חרס ואינו יוצא מידי דופיו כי אם בשבירת לבו, וכל תלמיד חכם יש לו דין כלי נחושת שיש לו תקנה על ידי מריקה ושטיפה מבית ומחוץ, כך כל תלמיד חכם יש לו תקנה על ידי התורה שנמשלה למים המטהרו מבית ומחוץ, כי על ידי התורה יהיה תוכו כברו.
(כלי יקר ויקרא פרק ו, כא)
ריג)... וצריך תלמיד חכם למשוך ולהאריך על שלחנו, כדגרסינן בפרק הרואה (ברכות נד ע"ב): אמר רב יהודה אמר רב, שלשה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו (פירש רש"י, שמתוך כך עניים באים ומתפרנסים)... ואמר טעם למאריך על שלחנו (שם נה ע"א), דלמא אתי עניא ויהיב ליה... אמנם תינח כשאפשר לזכות לעני, אבל אם אדם הולך בדרך ואין עמו עני, או היכא דלא שכיחי עניים... מה תקנתו כדי שיהא השלחן מזבח כפרה?... ועוד קשה, שהעני עצמו שאין לו די סיפוקו לבד, היאך יהיה השלחן שלו מכפר עליו?
(של"ה, שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה, אותיות ריג-ריד)
בית עלי אמרו ז"ל (שבת נה ע"ב) חטאם העיקר בבזיון קדשים, ד"אשר ישכבון" וגו' (שמואל א' ב, כב) היינו ששיהו קיניהם, דהוא גם כן מצד בזיון קדשים, זה הוליד קדושת המקדש שהוא התגלות כבוד שמים בתוקף, כי חטאם נקרא בלשון הכתוב (שם פסוק יז) "חטאת הנערים" וגו', וחטאת היינו שוגג, ו"נערים" משמע דהוא מעשה נערות לבד. והיינו כי בנערות יש לאדם תוקף אהבה ושמחה, כל אחד לפי דרכו ועניניו, והעובד ה' בנערות עבודתו בשמחה יתירה... ובשביל תוקף אהבתם ודבקותם, זה מוליד מיעוט יראה ודרך ארץ עד שנראה כבזיון קדשים חס ושלום... ואמרו ז"ל דמתכפר עוון בית עלי בתורה דרק בזבח ומנחה אין מתכפר, דתורה הוא דרגא דידהו, שהם ביזו ענין יראה ובחרו בתקיפות ועוז דתורה. ולפי שהיה כענין חברותא כלפי שמיא, על זה נאמר (ישעיה כב, יד) "אם יכופר" וגו', דקרבנות דוגמת תפילה צריך יראה להיות העיקר, מה שאין כן בתורה, שמחה העיקר.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות כד)
...שבהכשר כלים מבליעת איסורין, יש שני הכשרים: הגעלה וליבון. הגעלה היא להפליט את הבליעה ולדחותה, והבליעה שדבוקה ביותר עד שאי אפשר להפרידה, צריכה ליבון, שתישרף הבליעה במקומה. ולעומת זה יש בנפש האדם שחלקי הרע שנשתאבו בו בתולדה או מפאת קלקול בעבירות צריך הכשר להפריד ולדחות ממנו את חלקי הרע, והוא כעין הכשר הגעלה. אך יש אשר חלקי הרע שנשתאבו בו דבקים בנפשו, עד שאי אפשר להפרידם ממנו, לזאת צריך שישרף הרע במקומו ויתבטל ויהי' כלא הי', והוא כעין הכשר ליבון... וכבר אמרנו שהתורה דכתיב בה (ירמיהו כג) "הלוא כה דברי כאש נאום ה'", היא מכלה ושורפת את כל חלקי הרע שבאדם, והוא ליבון הנפש, ועבודת הקרבנות וכן תפלה שבמקום קרבן ושאר מצוות ומעש"ט הממשיכין אור אלקי בנפש, ומחמת שהאיר אור אלקי בנפש חלקי הרע בורחין ומתפרדין ממנו, והיא הגעלה לנפש, והיינו שחלקי הרע שאינם כ"כ דבוקים נדחין ונטהרת הנפש... וכדמיון זה הוא כל טהרת הקרבנות וכו' כנ"ל. אבל למי שנדבק בו כ"כ עד שאינו נפרד כנ"ל, ע"ז נאמר בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה, שהתורה היא ליבון ששורף ומכלה את כל חלקי הרע, והיא תכלית הטהרה שאינו צריך עוד לשום דבר. ומובן שזהו כשעשה תשובה על לשעבר ומקבל עליו להבא, ואם לא, ח"ו, הלא כתיב (תהלים נ) "ולרשע אמר אלקים וכו' ותשא בריתי עלי פיך".
(שם משמואל, פרשת וישב שנת תרעג)
...בזוהר הקדוש (עב ע"א) דכל העוונות של האדם תלויין בתשובה חוץ מחטא הידוע הנקרא רע... בר בתשובה סגי. ובהקדמת אגלי טל בשם זרע קודש, משום דתשובה היא מלב, כמ"ש (ישעיהו ו) "ולבבו יבין", על כן אי אפשר שתועיל לחטא שפגם במוח, עכ"ד. ויש להבין א"כ למה תועיל בתשובה סגי? ויש לומר דפירוש תשובה סגי היינו שיכלול כל רמ"ח האיברים שבאדם והשכל והמוח בכלל, וכענין אמרם ז"ל בבני עלי שאינו מתכפר בזבח ובמנחה אבל מתכפר הוא בתורה שהיא בשכל. ויש לומר דהיינו הך שכתב האריז"ל דעיקר תשובה הוא עסק התורה, ולשון עסק התורה בודאי הפירוש העיון שהוא שקיל וטרי בתורה כל איש לפי יכולתו, והוא נוגע בשכל, ולא התמדת הקריאה ולימוד בלבד, ואפי' מי שאין ביכולתו לחדש חידושין דאורייתא נמי צריך עכ"פ לייגע את מוחו להבין בשכלו היטב עד שיחקקו ד"ת ויקבלם בשכלו כל איש לפי הבנתו ודעתו.
(שם משמואל, פרשת ויגש שנת תרפ)
בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים
כאשר יחטא האדם בדעת... לא ניתן לכפרת קרבן... כי זה אשר חטא בנפש מדברת אינו ראוי שיתכפר בנפש בלתי מדברת או בפחות ממנה, אבל שהנפש החוטאת עצמה היא אשר תבחר ותקרב על מזבח התשובה השלמה בצומות וענויים ומעשים טובים... ומה יקר מאמר הנביא "האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך" וגו' (מיכה ו). ירצה, שהפשע, והוא אשר יחטא האדם בדעתו ובכוונתו למרוד, או החטא אשר נפשו ידעה בו ועשאו במזיד, איך יכופר בזבח ומנחה, ואף על פי שיתן בכורו ופרי בטנו לקרבן תחתיו? אמנם התקון הטוב המיוחד אליו הוא שלמות הנפש עצמה, ב"עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת" עם אלהיו. וכמו שאמרו ז"ל על בית עלי: בזבח ומנחה הוא שאינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ומעשים טובים.
(עקידת יצחק, פרשת ויקרא, שער נז)
ידוע, שבני עלי חטאו בבזיון קדשים... והוא אחד מהדברים שאמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ג מי"א) עליהם: אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא, אפילו הכי דרשו רבותינו ז"ל: בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה ובגמילות חסדים. הא קמן שהתשובה מועלת על כל דבר פשע.
(של"ה, שער האותיות אות הקו"ף - קדושת הזיווג, אות שלח)
במה שאמרו [ב"ק קיט ע"א] על אשר הרג גבעונים, וכי אותם הרג, הלא לנוב עיר הכהנים הרג? אלא שהיו מספיקים מים ומזון לגבעונים מעלה הכתוב וכו'. ולמה לנו לומר דהרג לגבעונים שהוא רק גרמא בעלמא, ולא בפשוט שהרג לכהני ה' צדיקים וישרים? אבל יובן... כי אביתר הנשאר היה מזרע עלי, דנאמר [שמואל א' ב, כג] "כי כל מרבית ביתך ימותו אנשים", והם היו כבר אנשים באים בימים, והיו עלולים כל שעה למות, ואם כן גברא קטילא קטיל. אך אמרינן בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בגמילות חסדים כעובדא דאביי ורבה. ולפי זה, לולי שהיו מספיקים מים ומזון לגבעונים, היה לשאול תירוץ על הריגת כהנים הנ"ל שהם גברא קטילא, אבל מה שהיו מספיקים, אם כן בגמילות חסדים מתכפר עון בני עלי, ולא היו גברא קטילא, ולכך נענש. ולכך אמר שהרג גבעונים... מהראוי לקונסו על הריגת כהנים עבדי ה', כי אף שהיו מבני עלי, מכל מקום גם המה היו נותנים צדקה ומחיים נפשות גבעונים... בצדקה יכופר עון בית עלי.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ז)
מלבד החטא בעצם, היה חילול השם גדול, שישראל נהנו מסעודה שעשה על איחור בנין בית המקדש. ואמרו גבי בני עלי שהיה בידם חילול השם, בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. ולכך מרדכי למד תורה ברבים, ותיקן חילול השם הזה. ולכך צוה על אסתר שלא תגיד עמה, כי אז יתוודע כי מרדכי דודה, ויעשהו המלך למלכו, ויתבטל מדברי תורה, כדאמרינן [מגילה טז ע"ב] שכאשר נעשה באמת משנה, פרשו ממנו סנהדרין, ולכך צוה אשר לא תגיד. ולכך אח"כ בפורים, אשר אמרינן בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים, ליהודים היתה אורה, זו תורה [מגילה טז ע"ב], ומתנות לאביונים, זהו גמילות חסדים.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)
עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא... וע"ז נאמר "ובכל נפשך", שהם הם כל חלקי הנפש, שכל ומדות ולבושיהם, מחשבה דיבור ומעשה, לדבקה כולן בו ית', דהיינו המדות במדותיו ית' - מה הוא רחום וכו'. והשכל בשכלו וחכמתו ית' - הוא עיון התורה דאורייתא מחכמה נפקא...
(תניא, איגרת התשובה פרק ט)
מדעת עלי נראה שחשב שלא בלבד שהקב"ה מוחל חלקו בדברים שבין אדם לחבירו, אלא שהקב"ה לא מקפיד כלל על זה שישוב, אלא שמסרו לגמרי לבני אדם שיבואו למשפט. וזה שאמר בהוכיחו לבניו "אם יחטא איש לאיש ופללו אלקים, ואם לד' יחטא מי יתפלל לו"... כלומר, מה שאתם חוטאים נגד ישראל - ישפטו הדיינים כשיהיו תובעין לכם על זה, ולכן על זה לא אוכיח אתכם, אבל מה שאתם חוטאים להקב"ה, "מי יתפלל" עליכם אם לא תשובו?... וזהו מה שנאמר לעלי "והגדתי לו כי שופט אני את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה", פירוש, שידע כי בניו מקללים ומבזים להם לישראל ולא כהה בם, שלא הוכיחם על זה. וזהו דמסיים "ולכן נשבעתי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם", ואמרינן... בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים... דזבח ומנחה הם לכפר עונות שבין אדם למקום, ובזה לא חטא עלי, אבל חטא בעבירות שבין אדם לחבירו, שלא הוכיחם על זה, ולכן בזה יכופר העון, אם יתקן זה ע"י גמילות חסדים בין אדם לחבירו, וגם בתורה שנקרא חסד, כדאמרינן בסוכה [מט ע"ב]: תורה ללמד זו היא תורת חסד.
(ערוך לנר נדה ע ע"ב)
כי המחלל שם שמים, אפילו תשובה אינה מכפרת עליו, אלא גם מיתה מצטרפת לעונש; אבל צריכים גם תשובה. אבל הזבחים והמנחות שיביאו לא יעזרו בעצמם, כדברי מצודת דוד, כי: "אין קטגור נעשה סניגור". כלומר, הקרבנות מסמלים את החטא, וא"כ איך יביאו קרבנות כתשובה? אבל ת"ת וגמ"ח ותפלה עוזרות.
(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמואל א' ג, יד, עמ' יא)
[וכן אמר המדרש (בראשית רבה פרשה נט סימן א): "ר"מ אזל לממלא, ראה אותן כולן שחורי ראש, אמר להם תאמר ממשפחת בית עלי אתם, דכתיב וכל מרבית ביתך ימותו אנשים וכו' לכו וטפלו בצדקה, ואתם זוכים לזקנה". הטעם הוא שהגזירה נגזרה עליהם רק כשהם נידונים לעצמם, אבל אם יעסקו בצדקה, חיי אחרים תלויים בהם, וזכותם של האחרים עומדת להם.]
(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 76)
לטקסט
בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים רבה ואביי מדבית עלי קאתו
27-29
(חידושי חתם סופר חולין פ ע"א)
בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים וכו' רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין
תורה שהיא ללמד לאחריני הוא בכלל חסד. הערה: ומכל מקום צריך שידע האדם שמה שמצינו בכמה מאמרי חז"ל שהאדם צריך לעסוק בגמ"ח, אינו יוצא בזה כ"ז שלא עסק בגמ"ח ממש להטיב לו גם בגופו, שהרי אמרו בר"ה י"ח: אביי ורבא תרוייהו מדבית עלי קאתו רבא דעסק בתורה חיי ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמ"ח חיי שתין שנין. ורבא הלא למד תורה לאחרים. ויש לעיין, אם לא היה אפשר לעשות ע"י אחרים, מ"ט דרבא, ואם אפשר, מ"ט דאביי דעסק בגמ"ח, הלא אמרו במו"ק ט דמצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים אין מבטלין תורה? ואולי דאביי דהיה אז מפורסם בדורו מאוד, כיון שהוא עסק בגמ"ח בודאי היה מוסיף ענינים גדולים במדת החסד, ובלתי לא היה נעשה דבר זה. וסברת רבא היה דאינו מונח חיוב על האדם שיתחיל לעסוק בדבר, כיון שלא בא מעשה לפניו, וחשש לביטול תורה. ומ"מ מדחזינן דהוסיפו עבור זה לאביי עשרים שנה לחייו, ש"מ דמשמיא אסכימו לאביי. וגדר הוספת השנים, נוכל לאמר בפשיטות, דמה שביטל תורה ע"י עסק הזמן של גמ"ח הוסיפו לו כדי שלא יחסר לו מתורתו. ועוד נוכל לאמר דבשביל שאמר הקדוש ברוך הוא על בית עלי "ולא יהיה זקן בביתך כל הימים", והקב"ה נשבע "אם תכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה", ודייקו חז"ל דמתכפר הוא בתורה ובגמ"ח, וידוע דבן ששים לזקנה, ועל כן הוסיפו עד ששים.
(רבי ישראל מאיר הכהן, אהבת חסד, חלק ג, פרק ח)
רבה ואביי מדבית עלי קאתו
ואם תאמר מאחר שכתוב (שמות לד, ז) "פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים", והלא לבני עלי כמה דורות, דהא רבה ואביי היו אחר כמה דורות, ועוד לא אחזו מעשה אבותיהם בידיהם? אלא אם אדם חוטא פעם אחת, נפרעים ממנו ד' דורות, ואם שינה בו או עשה חטא אחר נפרעים ממנו ח' דורות, ואם שילש בו או עשה ג' עונות הרי נפרעים ממנו י"ב דורות. בני עלי שלשו רבעו וחמשו וחטאו הרבה פעמים, ועדיין העון על הדורות.
(ספר חסידים סימן קסד)
וכבר הודעתיך גלגול יעל ומציאותה שהיא משרש קין הנזכר, בסוד אביי דאתי מדבית עלי, ואביי הוא מן קין, והנה יע"ל ועל"י הכל אחד הוא.
(רבי חיים ויטאל, שער הגלגולים, הקדמה לו)
רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין
אשר ידבק בתורה שהיא עץ חיים, לא בלבד יאריך ימים בעולם הבא כי אם גם בעולם הזה, וכענין אביי ורבא שמדבית עלי קאתו... וזה רמזה תורה בשיעורי הארון "אמתים וחצי ארכו", שהוא כי אורך המשך האדם שהוא היותו בעולם הזה ובעולם הבא, שהוא אמתים וחצי שעולים ט"ו טפחים, הוא מספר שם י"ה הכולל כל שתי העולמות, כי "ביה ה' צור עולמים" (ישעיה כו, ד) [מנחות כט ע"ב], בכל שניהם יהיה שמונה עשר, כי אמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו, שעולה הכל שמונה עשר טפחים שהוא חי בין בגוף בין בנפש.
(אלשיך שמות פרק כה, י)
אומרת התורה, אל יפלא בעיניך אם ייחסנו השגת חכמת התורה אל יראת שמים ולא אל שכל טוב הלומד, כי הלא אנכי למעלה מטבע החכמות והדתות, כי הלא אנכי מבטלת מערכת וגזירה שמימיית, מה שאין כן לדת זולתי, והוא כענין אביי ורבה דמדבית עלי קאתו ומדת ימיהם עשרים שנה, וע"י דאיעסקו בתורה הוסיפו ימיהם, וזהו "כי בי ירבו ימיך", מה שאין כן בזולתי.
(אלשיך משלי פרק ט, יא)
ואמרו בגמרא אביי ורבא מדבית עלי קאתו אביי שעסק בתורה חיה מ' שנין כנגד התורה שניתנה למ' יום. ראז"ל.
(חיד"א, נחל קדומים פרשת תרומה אות טו)
מלך רבה עשרין ותרתין שנין - הטעם מה שמלך רבה כמספר הזה, דאיתא בראש השנה יח רבה ואביי מדבית עלי קאתי, רבה דעסיק בתורה חי מ' שנין, אביי דעסיק וכו'. ומייתי התם דמשפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתים בני י"ח שנה, ואמר להם רבן יוחנן בן זכאי, לכו ועסקו בתורה וחיו. ע"ש. לכך לא רצה ר' יוסף להיות נשיא, כדי שיהיה רבה נשיא, וירביץ תורה ברבים, ויחיה. והוא היה בן שמונה עשרה שנה, ולכך היה נשיא עשרים ושתים שנה, וכ"ב וי"ח הוא ארבעים.
(אמרי נועם וחידושי הגר"א, ברכות סד ע"א)
ברכות פרק הרואה דף סא ע"ב: אמר רבה, כגון אנו בינונים. פירוש, דבינונים זה וזה שופטם, שיצר הטוב עם היצר הרע המה מנהיגים אותו כמו שמנהיגים שופטים להעדה. והנה רבה אמר על עצמו כי הוא אינו צריך להתגברות היצר הטוב על היצר הרע, כי אצלו יש גם ענין חיצוני אשר כוח הטבעי מכריחו ללמוד תורה. וזה כמו שאמרו... רבה דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין. אם כן הוא סגולה לחיות, ונמצא שאף כח החומר [אשר הוא יצר הרע] מסכים שיהא עוסק בתורה, והוא בינוני.
(משך חכמה דברים פרק ל פסוק כ)
רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין
ועוד זאת שהאחדות היא מבלי אשר ימצא ראש וסוף כלל, דמאחר שמקבלים זמ"ז, הרי לא יש עליון ותחתון כלל, מאחר שהעליון מקבל מהתחתון וכן גם הראש מקבל מהרגל...וכמו רבה דעסיק בתו' חי מ' שנין ואביי דעסיק בתורה וגמ"ח חי ס' שנין כו', והוא שגמ"ח משלים את התורה... הרי שהסוף הוא אדרבא בבחי' ראש עם היותו מקבל כו', והיינו שההתכללות וההתאחדות היא בבחי' אחדות גמורה עד מבלי אשר ימצא ראש וסוף.
(רבי שלום דובער מליובביטש, בשעה שהקדימו תער"ב ח"א אות רסב עמ' תקל)
רבה ואביי מדבית עלי קאתו רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסיק בתורה ובגמ"ח חיה שיתין שנין
יעוין בסנהדרין צח, ב: וכן אמר רבה כו' א"ל אביי לרבה מ"ט כו' ומר הא תורה והא גמילת חסדים כו'. הרי שאביי הוא שהדגיש בשבחו של רבה הצטיינותו בתורה וגם בגמילת חסדים. ובס' מרגליות הים סנהדרין שם אות ג הערתי ההתלבטות בבירור הגירסא שם רבה או רבא, וביחוד על שרבה בר נחמני נפטר בשנת תרל"א לשטרות, אביי בשנת תרמ"ט ורבא בשנת תרס"ג (ראה אגרת רב שרירא גאון). והנה אם נשלמו לרבה בשנת תרל"א ארבעים שנה הרי שנולד בשנת תקצ"א, ואביי שנשלמו לו בשנת תרמ"ט ששים שנה נולד בשנת תקפ"ט, הרי שהיה אביי קשיש מרבה דודו בשתי שנים, בעוד שמסורה בידינו שאביי נתיתם מהוריו ונתגדל בבית דודו רבה - ראה גיטין לד ע"ב רש"י ד"ה הלכתא כנחמני. ועוד זאת: איך יתכן שרבה הנולד בשנת תקצ"א יכיר את חכמי דורו של ר' יוחנן ויעסוק בהלכה עם ר' זירא טרם שעלה לא"י ללמוד תורה לפני ר' יוחנן שנפטר בשנת תק"ץ? ברור איפוא שנכונה גירסת רבותיו של רש"י המובאת בראבי"ה תשובה סי' קפז, דאיירי בזה מאביי ורבא.
(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)
רבה ואביי מדבית עלי קאתו רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין
הלכה כר"י בפרידות. צ"ב מאי שייכא להכא זה. והמהרי"ט מביא רבינו חננאל [המובא בספר יוחסין מאמר שני, הדור השלישי] שכתב דהרי רבה בא מבית עלי, ובית עלי כשהם בא"י יש להם זכות א"י שיכולה להגן עליהם, וכמו שמצינו שתורה וגמ"ח הגינה בעדם, דמתכפר בתורה וגמ"ח. אך יש להסתפק אי בני עלי נחשבין מי שאביו מעלי או רק מי שגם אביו וגם אמו הם מעלי. ותלי לה בהא דחוששין לזרע האב. עיין שם. וכנראה כוונתו, דהנה בבהמות פשוט דאזלינן בתר האם, והנדון אי אזלינן גם בתר האב, ואילו בייחוס דאדם הוי להיפך, דפשיטא דאזלינן בתר האב, והנדון אי בעינן גם מהאם [ולענין בני עלי], וזה שאמר לו דאם ילך לחו"ל, הגם דישא אשה שאינה מבני עלי, מ"מ יש לחוש, ומשום דמספק"ל אי חוששין אף לזרע האב בלבד. אך יש להעיר בדבריו, א. דכל הדמיון הוא דחוק, דהרי בבהמה הנדון אי חוששין לזרע האב ובבני עלי להיפך, ב. דהרי בני עלי עצמם היו בא"י ולא הגין עליהם זכות דא"י [לביאור נוסף בדברי ר' חננאל, עי' חידושי חתם סופר, חולין עט ע"א, פ ע"א].
(הערות הגרי"ש אלישיב, כתובות קיא ע"ב)
משפחה אחת היתה בירושלם שהיו מתין בני י"ח שנה באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם
יעוין בשבת נד, ב, שמשפחת עלי נתקללה שלא יהיה לה עונה בתלמידים כו'. והנה בכתובות נ ע"א: אמר ליה רב לשמואל בר שילת (שהיה מלמד תינוקות) בציר מבר שית לא תקבל. וידענו כי בבי רב למדו תריסר שנין (ראה שם סב, ב). ובכן, הנכנס ללמוד בהיותו בן שש יגמור חוק למודו בהיותו בן י"ח, כדמצינו ברב כהנא שבן י"ח גמר למודו בכולא תלמודא (שבת סג ע"א), וכמוהו רב חגי (מו"ק כב ע"א), ואז נכנס לגיל תלמיד שמצרפין אותו לדין (עי' חו"מ סי' ז סע' ג). לכן בהגיעם לגיל זה נשאו עוון בית אבותם.
(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)
שמא ממשפחת עלי אתם דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים לכו ועסקו בתורה וחיו
בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכלא בה ובה תחזי וסיב ובלה בה [אבות פ"ה מכ"ב]... אמרו פ"ק דר"ה דף יח דמשפחה אחת היו מתים בני תמניסר וא"ל ריב"ז שמא ממשפחת עלי אתם לכו ועסקו בתורה. וכת הקודמין פירשו מאמר הכתוב בגזרת עלי (שמואל א' ב, לב) "לא יהיה זקן בביתך וכל מרבית ביתך ימותו אנשים", דהכונה דימותו בקוצר שנים ובל ימצא איש שהלבינו שערותיו, דזימנין דמשכחת זקנה קופצת ושערו הפך לבן... לא כאלה לבית עלי... ולא איתי אנש נראה כזקן, ואף גם זאת לא יחצו ימיהם. וזה שאמר: הפוך בה... להיות מפלפל ועוקר הרים... ובה תהגה - שתגיע למדריגת סיני על ידי רוב הלימוד, וכל קבל גזרת עלי תזכה וסיב - שתהא נראה זקן רבו משערות לבנות, וגם תגיע לכלל זקנה, וזהו "ובלה בה" - ותזכה לשתים זו הפך גזרת עלי. וזאת התורה אהניא לבטל הגזירה אף אם הוא מבית עלי.
(חיד"א, ראש דוד, פרשת בראשית)
והיו קורין אותה משפחת רבן יוחנן על שמו
והיו קורין אותה משפחה רבן יוחנן על שמו, כי בשם רבן יוחנן היה ידוע דהכוונה על ריב"ז. וטעם קריאת השם ע"ש המאורע דנתן הבבלי [שבת קלד ע"א] וכן ריב"ז, משום דפדה אותם ממות וכדי שיהיה להם לזכרון תמיד הכרת טובה שחייבים לר"נ ולריב"ז... ע"י קריאת הילד או משפחה בשם מצילם, אף פעם לא ישתכח הדבר מהם. ואף שאמרו במדרש בפרשת נח פל"ו וס"ז: הראשונים ע"י שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוצאין שמן לשם המאורע אבל אנו שאין אנו מכירין את יחוסינו אנו מוציאין לשם אבותינו, שאני כאן דחובה עליהם בהכרת תודה למצילם.
(רבי יששכר תמר, עלי תמר, על ירושלמי יבמות פרק ו הלכה ו)
מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם אינו נחתם והכתיב נכתם עונך לפני אלא אף על גב שנחתם נקרע וכו' דרשו ה' בהמצאו וכו' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
ענין עשרת ימי תשובה, אף דצריך אדם להיות כל ימיו בתשובה, רק אז נקרא "בהמצאו ובהיותו קרוב" כמו שאמרו בראש השנה. וזה שייך בתפילה, דעת רצון מילתא הוא כמו שאמרו בברכות (ח ע"א), אבל תשובה כל יומא זימניה, דה' יתברך הבטיח לקבל שבים לעולם, "ועד יום מותו מחכה לו אם ישוב מיד מקבלו". רק שאמרו שם בראש השנה דיש דנכתם עוונו לפניו ומפרש לה על ידי חתימת גזר דין.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נ)
מניין לגזר דין של צבור וכו' אף על גב שנחתם נקרע שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
החלוק שבין יחיד לצבור, כי היחיד כאשר לא שב בנתים, רצה לומר בעשרת ימים שבין ר"ה ליום הכפורים, לפי שהיחיד צריך הוא לחוזק הערה, והזמן הוא מזרזו ומחזק הערתו. ועל זה אמר "דרשו ה' בהמצאו" ביחיד, ויחיד אימתי? בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. וידוע הוא שה' נמצא למי שממציא עצמו אליו, והיחיד צריך ליחוד המקום והזמן לפי הדרך שבארנו. ועל הצבור אמר "כה' אלקינו בכל קראנו אליו", כי הערת הצבור גדולה בכל עת.
(רבי דוד כוכבי, מגדל דוד, ספר מצוה, עשין, מצות עשה עא)
מניין לגזר דין של צבור וכו' אף על גב שנחתם נקרע וכו' והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
מצות התשובה הוא בהעלם מצד העולם הזה, ולפיכך משפטי הסנהדרין שהם משפטים שבעולם הזה אין התשובה מועלת להם כי אין כח לתשובה שיועיל לתקן הקודם שיהיה כאילו לא חטא... בעולם הזה שהוא עלמא דאתגלייא... ואף בדיני שמים, לאחר גזר דין שנמסר למלאכים והם אין יודעין מחשבות שבלב... לא מהני אלא בעשרת ימי תשובה דהוא "בהמצאו", שאז מתגלה מלכותו יתברך, דעל כן אומרים המלך הקדוש והמלך המשפט, והוא יושב על המשפט והוא יודע מעמקי הלב, וסגי בתשובה לבדה להיות נקרע ממילא הגזר דין על ידי התשובה, כיון דשב לה' בכל לבו אין מקום עוד לעונש שהוא מהעבירה עצמה דתרדפו רעתו, וה' יתברך הרואה ללבב רואה דאין כאן עוד עבירה.
(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, סי' ח, בסופו)
והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
ענין השלום שדרשו על פסוק "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד, טו), כי השלום אינו כשאר המצוות, כי כל שאר המצוות כציצית ומזוזה וחלה, אם תבוא לידך אתה מחויב לעשותה אבל אין אתה מחויב לחזר אחריה, אבל השלום אתה מחויב לחזר אחריו (ויקרא רבה ט, ט). ויש ליתן טעם בדבר מה נשתנה השלום יותר מכל שאר מצוות שבתורה. ויבוא על נכון אם נאמר ששלום זה הוא לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי התשובה, ועל כן אתה צריך לחזר אחריו משני צדדים אם מצד שהחוטא לא ישים אשם בנפשו לעולם ואינו רואה חובה לעצמו לעולם כמו שאתה רואה חובתו על כן צריך אתה לחזור אחריו כי לא יחזר הוא אחריך, אם מצד שאתה צריך אל זה השלום כי כל ישראל ערבים זה בעד זה... ואף אם השלום כפשוטו בין איש לרעהו, מכל מקום יש בו צורך גדול אל התשובה כדי שיהיו השבים רבים, כי בכל ימות השנה אין הקדוש ברוך הוא מקבל כי אם תשובת הרבים, ויחיד אימת בעשרת ימי תשובה דוקא.
(כלי יקר דברים פרק לא, א)
והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו חז"ל (ויקרא רבה ל, ז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עוונות, על כן הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה, והכנה זו היא הקהל זה, שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן "אלה הדברים" כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עוון ודברי כבושים. וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה, כי על ידי שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה' כדי שיהיו השבים רבים, לפי שדוקא בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים הקדוש ברוך הוא מקבל תשובת היחיד, אבל בכל ימות השנה אין הקדוש ברוך הוא מקבל כי אם תשובת הרבים. וזהו שדרשו חז"ל "ולקחתם לכם ביום הראשון"... ראשון לחשבון עוונות וכו'... לפי שבלקיחת ארבעה מינים נרמזו כל ארבע כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת כמבואר למעלה בפרשת אמור (ויקרא כג, מ). והוצרך הפסוק ליתן טוב טעם ודעת למה דוקא ביום זה נצטוו לעשות מצוה זו שיש בה הוראה שיהיו כל ישראל אגודה אחת שיכפרו אלו על אלו, אלא לפי שמן ראש השנה עד יום כיפור הקדוש ברוך הוא מקבל אפילו תשובת היחיד, על כן אינן צריכין עדיין להיות אגודה אחת כדי שיהיו השבים רבים, ומן יום כיפור עד חג הסוכות אין עושין עוונות כי כל אחד עוסק במצות סוכה ולולב ומצוה גוררת מצוה, על כן מסתמא לא יאונה לצדיק כל און עד יום ראשון של סוכות שהוא ראשון לחשבון עוונות, על כן צריכין לעשות הכנה אל התשובה, והכנה זו היא שיהיו כולם אגודה אחת כמו ארבעה מינים אלו.
(כלי יקר דברים פרק לא, יב [ובדומה שם ויקרא פרק כג, מ])
והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
להיות רצוי אל ה' יתברך ולהתקרב לעבודתו ישנם שני דרכים: הדרך האחד הוא מצד ההערה השכלית כמו שפירש בחובות הלבבות (שער עבודת האלהים), והיינו שיטהר את לבו להיות דבק בד' ית', ויכין עצמו להיות נכון בגופו ואבריו לרצון קונו גם במסי"נ. ועוד יש דרך קצר להיות שוקד על מצות ה' יתברך ותורתו. והנה לולא שגילה לנו ה' יתברך שיש דרך נכון לזכות לאור החיים ע"י פעולות המצוות שהן קלות על האדם, היתה הדעת נותנת שיהי' עיקר העבודה לטהר הלב לעבודתו ית' ולדבקות, ולשעבד כל הכוחות להיות מוכנים ג"כ למסי"נ על כבודו ית' וגדלו. אמנם עתה אע"פ שזאת העבודה של טהרת הלב והכנת כל הכוחות לעבודתו ית' בכלל התורה היא, אבל עכ"ז לא על זה בנוי' כל השלמות, כי עיקרה בנוי על שמירת התוהמ"צ. וטעם הדבר, כי אף שעבודה זו גדולה מאד להיות הלב טהור לעבודתו ומוכן בכל כוחותיו לעבוד ולכבד לאלהי הכבוד, עכ"ז ה' יתברך, היודע יצר לבב בני האדם, יודע שלא יוכלו הכל לזכות ע"י דרך זה תמיד, ע"כ בחר הוא ית' עלינו הדבר הממוצע. אמנם כל זה בכל השנה כולה, אבל בעשרת ימי תשובה, שה' יתברך משפיע על האדם אור קדושה וחשק עבודה, אז יש להזדרז בעבודה הרוממה לטהר הלב ולהכין כל כוחותיו לעבודתו, ויקובל לפניו ית' כאילו עשינו זאת כל השנה כולה...
(מדבר שור, דרוש ז, עמ' סא-סג [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רעה, במהד' תשס"ה])
יח. והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
38-40
(כלי יקר ויקרא פרק כג, מ)
דרשו ה' בהמצאו וכו' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
בעשרת ימי תשובה, הירא את דבר ה' לבו יחיל בקרבו... כי האדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. ובעת אשר ידע האדם כי יביאו את דינו לפני מלך בשר ודם, הלא יחרד חרדה גדולה... ובכל דרכי חריצות יחיש מפלט לו, ולא תעלה על רוחו לפנות על ימין או על שמאל ולהתעסק ביתר חפציו... לכן מה נואלו היוצאים לפעלם ועבודתם עדי ערב, בימים הנוראים ימי הדין והמשפט, ואינם יודעים מה יהיה משפטם...
(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ב אות יד [ובדומה באורחות צדיקים, שער התשובה])
רצה בזה, שעם היות האדם צריך להשתדל תמיד בתשובה... אחר היות האדם נרדף ולהוט אחר עסקיו לא ימצא על הרוב מתמיד על זאת המחשבה... וזה היה מזריזות דרכי הדת ומהפלגת עיונם בהשתדלות ליחד זמן בשנה יתעורר בו כלל העם לתשובה, ובזה יתעורר גם המתרשל בראותו הערה כללית לכל... ונבחר לזה חדש תשרי מיום הראשון, שבו נקבע יום טוב של ראש השנה, עד יום עשירי, שבו נקבע יום הכפורים.
(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק א)
ישעיה הנביא פתח ואמר "דרשו ה' בהמצאו", ואמרו חז"ל אימת? בין ר"ה ליוה"כ, כי עשרה ימים אלו מסוגלים לתשובה, ובזו יכיר אדם רב טוב מהמקום לברואיו וחפץ חסד וטובת ברואיו, כי ימים אלו מיוחדים לתשובה, ואשרי אנוש לא יעבור רגע אחד מהן בלי עסק בעבודת ה' והרהור בתשובה. ולכן כתב האר"י ז"ל [מובא באור צדיקים סי' לו סעיף ג בשם הרמ"ק] שינהוג בהם כמו חולו של מועד לבל יעסוק במו"מ ושום מלאכת עבודה כי אם בדבר האבד, וזולתו יהיה כל עסקו לפשפש במעשיו...
(יערות דבש, חלק א, דרוש א)
י"ב שבטים כנגד י"ב חדשים. ראובן נגד תשרי, ולכך ראובן שהתחיל בתשובה כמבואר בגמרא [סוטה ז ע"ב], תשרי הוא ירח התשובה, ו"דרשו ה' בהמצאו".
(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)
בפסוק "קרוב אליך הדבר כו' בפיך ובלבבך". כתיב "דרשו ה' בהמצאו כו' בהיותו קרוב", פירשו חז"ל בעשי"ת, "בהמצאו" - בר"ה, "בהיותו קרוב" - ביוה"כ. וכמו שיש בשנה זמנים שהוא נמצא וקרוב, כמו כן בנפשות. "בפיך" שהיא התורה, "ובלבבך" שהיא תפלה ותשובה, הם מקומות מיוחדים שהקב"ה נמצא וקרוב בהם לאיש ישראל.
(שפת אמת, פרשת נצבים שנת תרנז)
וע"פ דרכנו נבין בענין עשי"ת שנראה מהם שני הפכים, שמכמה מקומות נראה שהם ימי רצון ושערי רחמים פתוחים בהם, והכתוב אומר "דרשו ד' בהמצאו" - אלו עשרת ימים שבין ר"ה ליוה"כ. ובשאר ענינים ניכר שהמה ימי דין ומשפט. ולכאורה המשפט הוא היפך הצדקה והחסד. וגם בתפילה אנו אומרים כל השנה "מלך אוהב צדקה ומשפט" והאידנא "המלך המשפט" ומשמיטים ענין הצדקה. אלא הוא הדבר אשר דברנו, והא בהא תליא, שבכל השנה מוכרח הדבר שיהי' המשפט בדרך צדקה, ולהעלים עין מסוררים להמתין שישוב מפני שטבע הלב נוטה לרע, ותיכף כשעובר עבירה אחת עבירה גוררת עבירה, ולבו מטומטם וקשה לו לשוב. והנה ה' יתברך הוא בוחן לבבות יודע ג"כ כח יצרנו, ויודע המניעה הגדולה שיש לשוב, אע"ג דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' שמסר עצמו ביד יצרו מתחילה, ואם הי' מרחיק עצמו מכל רע לא היה מושל עליו כלל, אדרבא "ואתה תמשול בו" (בראשית ד, ז), מ"מ עכשיו שכבר נאסר ביד יצרו דומה לאנוס. אבל בעשי"ת הוא זמן שפותח הקב"ה שערי תשובה, שקדושת הימים גורמים שיצה"ר נכנע ואין לו כח לעכב את האדם מלשוב, א"כ אין לך עת רצון גדול מזה, שסילק ה' יתברך הכח המעכב והמונע מלשוב אליו, וכיון שהאדם אינו אנוס, שוב הדין יותר חמור אם אינו שב ח"ו. והוא כענין דברי חז"ל (גיטין פח ע"א) שהקשו על מש"כ בהושע בן אלה "ויעשה הרע בעיני ד' רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו" (מלכים ב' יז, ב), וכתיב "עליו עלה וגו' מלך אשור" (שם, ג), והגלה אז עשרת השבטים, ותירצו: מפני פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים וישראל לא עלו לרגל. עד עכשיו באונס, עכשיו ברצון. והכא נמי, כיון שאונס היצה"ר, בטל ממילא הדין יותר חמור. ע"כ כשסידר הנביא דרכי חסד ה' יתברך לפתח פתח לדופקי בתשובה ולהסיר מניעת היצר באלו הימים המקודשים בפרט, אמר "כי ישרים דרכי ד' וצדקים ילכו בם", שיהנו מהטובה הגדולה הזאת וימהרו לשוב בתשובה שלמה כיון שה' יתברך קרוב אלינו, "ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י), שע"י מניעת התשובה בימים המקודשים הללו ששערי התשובה פתוחין, מדת הדין חזקה עליו יותר.
(ראי"ה קוק, דרוש לשבת תשובה (תרנ"ד), אוצרות הראי"ה, מהד' תשס"ב, כרך ב, עמ' 150 = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רע, במהד' תשס"ה)
...עשרת ימי תשובה, שהם ימי חסד ורצון, ומשמע שהם ימי רחמים, ומדת הרחמים שולטת ונוהגת בהם ביותר, וכמש"א "דרשו ד' בהמצאו", ומאידך גיסא משמע שהם ימי דין ומשפט, ע"כ אומרים "המלך המשפט". ותוכן הדברים ששניהם אמת, כי יסוד הרחמים והדין בנוי בכלל לענין משפט בנ"א. הדרך שמציעים ההתנצלות והמניעות שיש לאדם מדרוך בדרך הישר, זה מעורר עליו רחמים. ולהיפוך, ההצעות של הענינים המביאים את האדם ללכת בדרך הישר, ואם יקשה לבו מזה, הרי מדת הדין מוצאת מקום כנגדו, כענין דר בין צדיקים ולא למד ממעשיהם.
(אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 153, במהד' תשס"ב)
מאמינים בני מאמינים אנו כי יגיעו הימים שהקב"ה ממציא עצמו אלינו, כדכתיב "דרשו ד' בהמצאו", אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ, ואותם האורות הגדולים, אורות התשובה, מאירים אלינו בכל תוקף זהרם, ובכילולת כל יתר האורות, אם רק נדע איך להתכונן אליהם ולהנות מזיו אור כביריותם.
(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק ה עמ' לא-לב)
...עכשיו, אלול, ימי סליחות ועשרת ימי תשובה, בהם מרבים בתפילה ובסליחות יותר מבשאר ימי השנה. אמנם "מי כד' אלהינו בכל קראנו אליו" תמיד, אבל "דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". אומרת הגמרא: יש מצבים מיוחדים בהם ד' יותר קרוב, בעשרת ימי תשובה. אלה ימים של התקדשות והיטהרות מיוחדת, דקדוק מעשים. ימים של התרחקות מן הטעויות, לאור תורה, ומתוך זה יש ערך מיוחד להתרוממות האדם כלפי שמיא בתפילה.
(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 328)
באומרו "והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה", יאמר כי זה יהיה חק עולם לכל בני ישראל, לא יסור מהם ענין כפרה זו אחת בשנה... ואל הענין הזה תקנו קדמונינו ז"ל ימי תשובה נוראים כמו שהוא מפורסם מימי אלול (פרקי דרבי אליעזר פרק מו) ועשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שעליהם נאמר "דרשו ה' בהמצאו" וגומר לפי חז"ל. וסדרו בהם סליחות ופיוטים ווידויים רבים מינים ממינים שונים כדי לעורר אותנו אל תקון מעשינו ושלימות פעולותינו.
(עקידת יצחק, פרשת אחרי מות, שער סג)
ואף על פי שהוא מצוי בכל העשרה ימים, ביום הכפורים הוא עיקר מציאותו כי בו הוא תמצית הדבר והמשפט. וזהו "דרשו ה' בהמצאו", בתמציתו. וכן הודיע אותנו דוד המלך ע"ה שה' יתברך הוא מצוי בזה היום דכת' (תהלים לב, ו) "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא", ודרשו רז"ל "לעת מצוא" זה יום הכפורים.
(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, פרשת האזינו, דרשה עח, עמ' 708)
[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ח ע"ב בשם דרך חיים]
ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
טִכַּסְתָּ מִקֶּדֶם אֵלּוּ יָמִים עֲשָֹרָה. יָחִיד בָּם לָשׁוּב וְלִמְצֹא כַפָּרָה. כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ לְרַבִּים מְסוּרָה. לְשַׁוֵעַ וְלַעֲנוֹת בְּכָל עֵת צוּקָה וְצָרָה.
(סליחות לצום גדוליה, מנהג פולין, סליחה מה)
אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
ראש השנה יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם, ומפני זה יתקע בו בשופר כמו שבארנו במשנה תורה, וכאלו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום, כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים.
(מורה הנבוכים, חלק ג פרק מג)
ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים רמז לעשרת ספירות, כי ביום הכיפורים יתעלה בהם, ויגבה ה' צבאות במשפט.
(רמב"ן, דרשה לראש השנה, עמ' רכא במהד' שעוועל)
ואני אחשוב שגדליה בן אחיקם מת בחודש הז' ביום השני ממנו, כי ביום הראשון היה יום תרועה וביום השני נהרג, ובא יוחנן באותם עשרת ימי תשובה להלחם עם ישמעאל והציל את השביה מידו, ומיד דיברו אל ירמיהו שיתפלל אל ה' מה יעשו, כי היו יראים מאד מהכשדיים שיהרגום כולם בעבור הריגת גדליהו והכשדים שהיו אתו, בחשבם שהיו כל השרים והעם במרד עם ישמעאל, והתפלל ירמיהו באותם עשרת ימי תשובה שבין ר"ה ליוה"כ עליהם, ונתרצה השם לו ביום הצום, ולכן אמר 'מקץ עשרת ימים', רוצה לומר בסוף עשרת ימי תשובה שהסוף הוא ביום הכפורים, אז בא דבר ה' אל ירמיהו, לא שיאמר שנתאחרה תשובתו עשרה ימים, אלא שניתנה לו בסוף עשרת הימים הנזכרים והנעשים בשנה ההיא, ותהיה התשובה אחרי התפלה יום או יומים, לא זמן עשרת ימים.
(אברבנאל, ירמיהו מב, ז)
"אך בעשור לחודש וגו' יום הכפורים הוא"... מה שפירש רש"י, שפירש: מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינן שבים... מאי משמע שלשון "אך" למעט הבלתי שבים, שהרי לשון "אך" קאי על יום העשור ומשמעותו למעט הימים הקודמים. וליישב פירוש רש"י אומר אני, שמדקאמר "אך בעשור" ובא למעט הימים הקודמים, שמע מינה שגם הימים שלפני יום כיפור נקראו ימי תשובה, דאם לא כן מהיכי תיתי שיכפרו הימים הקודמים עד שהוצרך למעטם? אלא ודאי שגם עשרת הימים הקודמים הם עשרת ימי התשובה. וסלקא דעתך אמינא שימי התשובה מכפרין מיד על כל עבירות, קא משמע לן שיש לך עבירות שתשובה תולה ויום כיפור מכפר, כמו שנאמר (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם". אף על פי שאמרו במדרש (ויקרא רבה ל, ז): בערב ראש השנה הקדוש ברוך הוא מוותר שליש, ובעשרת ימי התשובה גם כן שליש, אבל ביום כיפור מוותר הכל. לכך נאמר "מכל חטאתיכם". ומכלל זה אתה למד שאין יום כיפור מכפר כי אם לשבים, דאם לא כן מהיכא תיתי שיכפרו עד שהוצרך למעטם? ואף על פי שלא נזכר בתורה מפורש שהימים הקודמים הם ימי תשובה, מכל מקום שופר של ראש השנה הוא כמו התראה שישובו בימים שבינתים, כמו שנאמר (עמוס ג, ו) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".
(כלי יקר ויקרא פרק כג, כז)
רא) מצינו 'ראש השנה' שהוא באמת ראש השנה, וגם יום כפורים נקרא ראש השנה כמו שכתוב ביחזקאל (מ, א) 'בראש השנה בעשור לחדש'... והענין, נודע (זהר ח"ג דף טז ע"ב) כי סוד התשובה היא בבינה, כל מה שמקלקל אדם בחטאו בהנהגת ששת ימי המעשה סוד הקצוות, אשר שם ישובו כל ההויות בשרשם ושם תקונם. הנה מיום כפורים שהוא ראש השנה עד ראש השנה, הוא שנה, ונקרא השנה "שנה" על שם שנ"ה ימים... ולעולם ימות החמה שס"ה, והרמז בבינה...
(של"ה, תולדות אדם, בית חכמה (תניינא), אותיות רא-רב)
בימים אלו כל יום מסוגל לתשובה על יום שפעל בו עבירות, ועשרה ימים כנגד עשרה דברות, יום ראשון כנגד אנכי, והשני כנגד לא יהיה לך, ובדיבור אחד נאמרו ולכך הם כיומא אריכתא, ויום הכיפור כנגד לא תחמוד, ולכן אז בטלה החמדה.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)
הלא כל עשרה ימים מראש השנה ועד יום הכפור הם ימי דין כנודע, ואיך הם מסוגלים לצעקה ותשובה ורחמים יותר מכל ימי השנה? אבל הענין כך, דהקב"ה דן ג' שעות ביום וג' שעות עוסק בתורה (ע"ז ד ע"ב), ואמרינן שם דאף אלו ג' שעות שעוסק בתורה, נקראים ימי דין, דתורה כתיב ביה אמת, ואין הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין. וא"כ כשנגמר זמן הדין, אף הדין נגמר, ואח"כ קשה הצעקה, כי כבר עברו החיתום וגזר דין, וקודם לזה עת דין. אמנם בעשרה ימים הללו אין הדין נגמר בשש שעות כלל, כי מן התחלת ראש השנה עד סוף יום הכפור הכל בדין בלי הפסק וחיתום כלל, ולכך אמרו [לעיל טז ע"ב]: בינונים תלוים ועומדים, כי הכל בדין תלוי בלי גמר וחיתום כלל. ולכך יפה אז צעקה, כי עדיין לא נגמר הדין כלל, והכל תלוי ברפיון. וידוע מחוק ונימוס הדין, כי אין לדיין כלל לכעוס על שום בעל דין תוך משא ומתן של דין, שלא יסתמו טענות של בעל הדין, וגם אולי מתוך כעס יצא משפט מעוקל... אבל לאחר גמר דין, אז יכול הדיין לקנטר לבעל הדין העושה עוול ולכעוס עליו באף וחימה כראוי. וכן כביכול המלך המשפט עושה הכל כעובדא דלתתא, למען ילמדו דיינים ממנו לעשות משפט צדק, ולכך בעת עסקו בדין כביכול, אף כי רבו עונות כחול, לא יכעוס כלל ומאריך אפו... אבל לאחר גמר דין, שאז כלה ונחרץ הדין, אז זועם על עוברי רצונו... ולפ"ז בכל ימים שיש בהם גמר דין אז זועם ה', אבל בעשרה ימים אלו שאין גמר דין כלל, אף הקדוש ברוך הוא אינו כועס כלל, כנימוס היושר מבלי לכעוס באמצע הדין... ולכך ימים אלו הם ימי חפץ וימי רצון לה', אף כי הם ימי דין.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)
כז) התשובה מקובלת ביותר בעשרת ימי תשובה, כי אז חוזרים כל הדברים לשורשם [פרי עץ חיים שער ר"ה פ"א], והם עשרה ימים בסוד היו"ד מחשבה חכמה [זוהר ח"ב קכא ע"א] "כולם בחכמה עשית". והנה בהוספת היו"ד על שנ"ה הוא שינ"ה (שס"ה) בסוד התרדמה ("בידך אפקיד רוחי" וכו' - מסירת הנפש). על כן סגולת התשובה באלו עשרה ימים מהני אפילו לעבירות דכתיב בהו "אם יכופר וכו' עד [תמותון]" וכו', כי באלו הימים בצירוף התשובה הנה הוא מסירת הנפש (כמ"ש לעיל [ע"פ זהר שם]) בכח כמו בפועל, ונטהרים ישראל מכל סיג וחלאה כקטן שנולד.
(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אותיות כז-כח)
(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, לראש השנה, דרשה עז, עמ' 692-693)
1
1-18
9-10
9-10
9-10
9-10
9-10
9-10
9-10
10-13
לפ"ז היה אפשר לפרש מה שאיתא שם בש"ס דיומא [פח ע"א]: כי אתא ר"ד אמר מפיש חיי סגי ומסגי... י"ל דר"ד גופא פליג על הברייתא הנ"ל, דהנה עיקר חיי אדם הוי לקנות לו עולמו, וזה הוי כדי חייו, ואם כבר קנה עולמו במיעוט ימים למה לו עוד חיים?... ולכך א"ש ה"נ למ"ד שהוא מובטח שהוא בן עוה"ב, אין הוכחה שיחי' עוד, דלמה לו עוד חיים כיון שכבר קנה עולמו. אך ר"ד ס"ל דגז"ד דיחיד נמי נקרע, א"כ הוי להיפוך, אם עלתה לו שנה מוכח שקיבל שכרו, א"כ נעשה כבריה חדשה, לכך צריך להפיש חיים מחדש להיות סגי ומסגי מחדש, להשלים מה שאבד. ולזה מועיל לו מה שעלתה לו שנה, דמוכח דעכ"פ היה לו הרבה זכיות, וכיון דאיש כזה פועל נכון לסגל הרבה מע"ט אף שאבדו כעת ראוי להוסיף לו חיים דמסתמא יחדש עוד כהנה וכהנה... והנה הטעם שפסק הרמב"ם כר' יצחק עיין בנדה דף ע ע"ב בתוס' (ד"ה כאן בעשה תשובה וכו') דסתמא דש"ס אזיל שם כר' יצחק, עיין שם, ולכך פסק הרמב"ם כסתם גמרא.
12-13
12-13
12-13
12-13
12-23
למה לא נתקבלה תפלת מרע"ה ותחנתו על הכנסתו לארץ?... כתבו החכמים בפ"ק דר"ה שהתפלה מועילה לפני גזר דין עכ"פ, ואף לאחר גז"ד ג"כ תועיל אם אין כאן שבועה, כמו שיראה מענין חזקיהו שלאחר גזר דינו נאמר לו "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה", וא"ל "שמעתי את תפלתך וגו' הנני יוסיף על ימיך" וגו'. וגזר דינו של משה היה עמו שבועה, שנא' "לכן לא תביאו את הקהל הזה" ובארו רז"ל… ש"לכן" הוא לשון שבועה, ושל צבור הוא נקרע ומתבטל על ידי התפלה. ועם היות דבריהם אמת… לא אחשוך פי ואומר שהעונות שהם בין אדם למקום אין ספק שמועיל התשובה בהם, כי אין מעצור לה' מהושיע ועמו הסליחה, אבל בעברות שבין אדם לחבירו לא יכפר הש"י עליהם לא קודם גזר דין ולא לאחר גזר דין, לא במקום שיש שם שבועה ולא במקום שאין שם שבועה, לפי שצדיק וישר הוא ולא יקפח שכר כל בריה ובריה… כמו שאמרו בגמרא בשלהי יומא עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר.
בא וראה כמה כחו של חמס [שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל] - וכתב הרא"ם שאין זה סותר מ"ש כ"מ שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא בא לעולם, דאי לא החמס לא היה הגזרה בא עליהם לא כללית ולא פרטית וע"י החמס באה הגזירה והזנות חייב להיות כללי' כו' עכ"ל... נ"ל לפרש ע"פ מאי דמסיק פ"ק דר"ה יפה צעקה לאדם אפי' ליחיד בין קודם גז"ד בין לאחר גז"ד, והא דאיכא לפלוגי בין יחיד לרבים היינו לאחר שנחתם גז"ד, דאינו נקרע ליחיד. ולזה ודאי דבשביל זנות היה עיקר הגזרה כללית כדמפורש בקרא, "כי השחית" וגו'... אלא מדכתיב בסיפיה דקרא "כי מלאה הארץ חמס" וגו', למדו לומר שאף שכבר נגזרה הגזרה בשביל עבודה זרה וג"ע, מ"מ לא היה נחתם והיה אפשר ליחיד הצדיק להיות נענה בתפלתו וניצול, אלא ע"י שפשטו ידיהן בגזל נחתם גזר דין, והיחיד לא יהיה נענה בו.
12-39
לכך סמך לזה "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור, ואתם הדבקים בה' וגו', כי מי גוי גדול אשר לו אלהים" וגו', כלומר, אל תחשבו שהכלל והפרט הן שוים בדבר זה, שאין הדבר כן, שאני עם רוב מעלתי לפי שאני יחיד לא נתקבלה תפלתי בעדי, ואתם עם היותכם עובדי עבודת אלילים ומשתחוים לפעור, ואין שנאוי לפני ה' כעובד עבודה זרה, נתקבלה תפלתי בעדכם, שהרי כשנתפללתי עליכם בחטא העגל או בפעור נתקבלה תפלתי עליכם ומחל לכם הקדוש ברוך הוא, אף על פי שלא נתקבלה תפלתי על עצמי... שעם היות שתי התפלות שוות וממין אחד, תקובל יותר תפלת הכלל מתפלת היחיד, ולזה סמך אל זה "כה' אלהינו בכל קראנו אליו", רצה לומר באיזה ענין שתהיה תפלת הכלל היא מקובלת. ועל זה הוא שאמרו רבותינו ז"ל [ברכות ח ע"א]: אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, שנאמר "הן אל כביר לא ימאס", ואמרו [ברכות ל ע"א]: לעולם לשתף אינש נפשיה בהדי צבורא, להורות שתפלת הכלל היא מקובלת תמיד אף על פי שתפלת היחיד אינה מקובלת כשהוא גזר דין שיש עמו שבועה, כמו שלא נתקבלה תפלת משה רבינו ע"ה על כניסתו לארץ, לפי שהיה גזר דין שיש עמו שבועה.
12-40
והנה מסוגית הגמרא משמע דדרשת "דרשו ה' בהמצאו" ביחיד בעשרת ימי תשובה הוא למאן דס"ל דגזר דין של יחיד אינו נקרע... ורק בעשי"ת מהני, ולצבור בכל זמן נקרע הגזר דין... אבל רבנו הרי פסק כר' יצחק... ומ"מ הביא גם כן החילוק בין עשי"ת לשאר כל השנה ביחיד, דבשאר כל השנה אינו מתקבל מיד ובעשי"ת מתקבל מיד, משום דס"ל דדרשא זו לא פליגי אדר' יצחק.
וחז"ל אמרו כתוב אחד אומר "כי אם תכבסי בנתר" וגו' וכתוב אחד אומר "כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי" הא כיצד כאן קודם גזר דין וכאן לאחר גזר דין. ורבי דוד קמחי ז"ל דחק עצמו לפרש "נכתם עונך" לכשיכופר בלי ייסורין. וזה וזה לא נתישב יפה לפי מה שאמר אחריו "איך תאמרי לא נטמאתי", אחר "כי אם תכבסי בנתר", התשובה לא תאמר כן.
ולזה אני אומר שהנכון יהיה זה כפשוטו, וזה שהעונשין והייסורין הממרקים גופי החטאים הנה הנם כנתר והבורית המלבנים את הבגד ע"י גיהוץ וכיבוס הממרקים אותו. והטוהר השלם באדם הוא אשר יכובס מתוכו ומעצמו ולא בדברים חוצה לו. ולזה אמר שתשוב מעצמה קודם שיבאו עליה הייסורין הממרקין, כי אם תכובס בנתר העונשים ותרבה לה בורית הייסורין, תמיד ישאר הכתם לפניו נכתם ונחתם, כי לא שבה כי אם מיראת העונשים, הרי היא תשובה פחותה וחסרה, מה שלא יהיה כן אם תכבסי מרעה לבך מעצמך כי אז ודאי תושעי. ולפי שמוציא אותה בבעלת כתמים, אמר שלא תוכל להכחיש ולהסתיר כתמיה.
14-20
והוא אמרו במקום אחר "כבסי מרעה לבך ירושלם למען תושעי", לא שם להם ספק ותלייה כלל בתשועה אחר התשובה, ומלת התשועה מלה משותפת, אם לתשועת עולמים, אם להימנע מתכלית העונש הנגזר בעולם הזה אף על פי שיענשו במקצת, כמו שבארנו. ורבותינו ע"ה הבינו ענין פסוק זה "כבסי מרעה", לביטול העונש לגמרי, והקשו ממנו למאמר הקודם, ר"ל "אם תכבסי בנתר" וגו', והיוצא מדבריהם לפי מה שנראה לפרש בהגדה ההיא הוא גם כן מסכים למה שבארנו, כי התשובה להפלגת המרי ולכובד העונות עד שהעונש מחויב לבוא עליו לא תועיל להעביר העונש מכל וכל, אבל בקצת חטאים תעבירהו ותדיחהו מקצוף עליו ומגעור בו כלל, כאמרם בקצת עונות לא זזו משם עד שמוחלין לו [יומא שם], ובקצתם אמרו תשובה תולה ויסורין ממרקים כמו שבארנו. והוא הדמיון בגזר דין שיש עמו שבועה ובגזר דין שאין עמו שבועה, כי השבועה משל לדבר קיים, אי אפשר השתנותו.
22-23
22-27
ואמנם אמרם שאינו מתכפר בזבח ובמנחה, זה מבואר שהחטאים והעונשים הגדולים אינן מתכפרים במעשים ר"ל בזבח ובמנחה אבל מתכפרים הם בדברי תורה, שבדברי תורה ישוב האדם אל ה' וידבק בו ותהיה השגחת ה' דבקה בו תמיד.
22-28
22-35
המעשה שאירע לרבי מאיר כשהלך לממלא... וראה אותם כלם שחורי הראש שלא היה ביניהם זקן...אמר רבי מאיר בינו לבין עצמו... בודאי אינו אלא שהם באים ממשפחת בית עלי ולזה הם נכרתים בחצי ימיהם. אמנם ידעתי כי... אם ייטיבו דרכיהם ומעלליהם ומעשיהם... בודאי שיאריכו ימים... כמו שאמרו חז"ל... בזבח ובמנחה אין מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים... שגמילות חסדים מאיזה מקום גדול נמשך שהוא גורם למדת החסד שירבה להטיב בעולם הזה, ולזה אביי חי שתין שנין לפי שהוא סיבה להדבק עם מדת החסד...
וזהו שרמז הכתוב "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים"... רד"ק ז"ל פירש שהוא כמו "תרבות אנשים חטאים", אם כן כונת הכתוב לנחם את בית עלי:... אף על פי שאמרתי "ולא יהיה זקן בביתך"... אם ייטיבו דרכם ולא יתגדלו בתרבות רעה כאנשי ביתך הבנים בניך, אז בלי ספק יאריכו ימים על האדמה כאביי ורבא... נגזרה הגזירה על בית עלי על מעשיהם, אבל אלו וכיוצא בהם שמטיבים דרכם בתורה ובגמילות חסדים נמצא שאינם אנשי ביתך. וזהו שאמר "מרבית"... כלומר, כשיהיה תרבות ביתך שהוא תרבות רעה ודאי שלא יאריכו ימים, אבל אם ייטיבו דרכם אינם תרבות ביתך ואין להם יחס ועסק עם אנשי ביתך.
ובזה יתיישב דבר קשה, שיש להבין הואיל ואמר ה' יתברך "אם יתכפר עון בית עלי" וכו' והוא גזר דין שיש עמו שבועה... מנא להו לרבנן לומר הפך שאמרו בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים? אמנם נראה לעניות דעתי, כשהאדם חוטא ובא לשוב אל ה', שראוי לה' שיקבל תשובתו... לפי שכשחטא האדם היה אחד ועכשיו כששב אל ה' יתברך הוא אחר ואינו אותו הראשון... מכל שכן לפי שאם נגזרה גזרה הוא על בית עלי, לפי שהיו עושים מה שאינו ראוי לעשות... אבל מי שמתעסק בתורה ובגמילות חסדים נמצא שאינו מבית עלי הואיל ואינו עושה מעשיהם, וזהו שאמרו חז"ל שמתכפר בתורה ובגמילות חסדים...
ולתרץ מה ששאלתי למה רבי יוחנן אמר להם שיתעסקו בתורה ורבי מאיר אמר שיתעסקו בצדקה, נראה לעניות דעתי, כי רבי יוחנן, להיות שהיו אנשי משפחה לבד, לזה אמר להם רבי יוחנן שיתעסקו בתורה, אבל במעשה דרבי מאיר להיות שהיו כל אנשי המדינה, לזה נראה לו כי לא רבים יחכמו ולא יוכלו כלם להתעסק בתורה. אבל אמר להם התעסקו בצדקה, לפי שכולם יכולים לעשות צדקה.
25-28
25-28
ובמזכרת לגדולי אוסטרא עמ' רנט בשם ספר וצוה הכהן לרא"ש שאמר: בני משפחתינו יש להם להזהר מביטול תורה יותר משאר אנשים, כי שמעתי מא"א ז"ל אשר זקנינו הגאון רבי נפתלי כהן מלובלין היה לו כתב יחוס עד עלי הכהן, וידוע מה שאמרו בר"ה שאמר להם ריב"ז, לכו ועסקו בתורה... ומ"מ נראה שמי שאינו יודע שהוא ממשפחת עלי אין הגזירה חלה עליו, שכן הרי תקונו כתוב בצדו, "בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר" וכו', שמכלל לאו אתה שומע הן, ומי שאינו יודע יחוס משפחתו הרי אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה, וקלקלתו תקנתו.
"אבל מתכפר בתפלה" [לשון הירושלמי] - ומבואר שאין המדובר בתפלה רגילה, אלא בריבוי תפלה ובכוונה גדולה. ועיין בתוס' יבמות קה... דגמילות חסדים מציל מגזירות עלי הוא דווקא בריבוי גמ"ח מופלגת. עיין שם. וראיה לדבריהם מכאן. ומבואר בשבת קכז, שעיון תפלה הוא בכלל גמ"ח השנויה במשנה... יש ללמוד מהירושלמי דהא דקאמר ריב"ז אבל מתכפר הוא בתורה אין הכוונה בקביעת עיתים לתורה לבד, רק ריבוי תורה ללמוד וללמד מציל, וכמו תפילה.
26-27
ריד) ואפשר לתרץ, דאם אין לו עני ליתן לו בשעת אכילה לכפר עליו כנזכר, אז ידבר דברי תורה בשעת אכילה, כי התורה מכפרת יותר מן הקרבנות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ראש השנה בזבח ומנחה אינו מכפר הא בדברי תורה מכפר.
27-28
ולפי שפגם הברית... או שאר איסורי ביאה דאורייתא או דרבנן (כי חמורים ד"ס וכו'), פוגם במוח, לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא. וזה שכתוב בתנא דבי אליהו: אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד - יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' - ישנה ב' פרקים וכו'. והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו, שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל. וככה הוא בחבל נחלתו וכו'. וזה שאמר הכתוב "בחסד ואמת יכופר עון" וכו' ואין אמת אלא תורה וכו'. ועון בית עלי בזבח ומנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמ"ח, כדאי' בספ"ק דר"ה.
והנה שלהי כתובות: שלחו לי' אחוהי דרבה וכו' והלכה כר' יהודה בפרדות... וכתב שם מהרי"ט שמצא כ' בס' יוחסין בשם ר"ח שכ' ששלחו לו כן שאין לחוש לזרע האב כי רבה מבית עלי. והוא ז"ל כתב שזה אינו, דר' יהודה ספוקי מספקא ליה. וראיתי בפנים בס' יוחסין באמוראים אות רבה, דשם לא נאמר אלא משום דאתי מעלי שלחו לו הלכה כר' יהודה, ותו לא מידי. וא"כ י"ל בהיפוך: מידי ספיקא לא נפקא, שמא חוששין לזרע האב, ויחוש לעצמו... ויהיו פי' המאמר כפתור ופרח, שהרי הם שלחו לו שיעלה לא"י משום צער גלגול מחילות שבחו"ל, ואם אי אתה עולה והיינו משום ביטול תורה, כמבואר שם שאין לו רב בא"י, א"כ הזהר בשלשה דברים: אל תרבה בישיבה והליכה ועמידה שהם קשים לגוף, והלכה כר' יהודה בפרדות. והענין בזה כי בחיים חיותו טוב לו ישיבת חו"ל לעסק התורה, ורק משום חשש מיתה טובה יותר ישיבת א"י. וא"כ הא לדינא קיי"ל מיתה לא חיישינן, ודי לו שיעלה לעת זקנתו כי יקרבו ימיו למות בהגיעו לשיבה ולגבורות. עיין גיטין כח ע"א דרבה גופי' אית לי' התם הכי. והיינו טעמא רבא שלא יעלה עתה. אך תינח אינש דעלמא, אך בית עלי שימותו אנשים בני י"ח, א"כ כל ימיו ידאג מן המיתה ויש לו לעלות מהר. אלא שאמרו חז"ל בזבח ומנחה לא מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה וג"ח. וא"כ הדר הוה להו בית עלי כשאר אינשי, ולא יחוש למיתה. אלא דהנה בטבע הליכה ועמידה והישיבה קשים לגוף, ורוב בני תורה א"א לשמור גופם מאלה וכיוצא בהם, כי מתנהגים כפי מה שיאותו לתורתם ואינם משגיחים על הטבע, כי "רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך ולכל בשרו מרפא". ואמנם תינח לכולי עלמא, אך לבני עלי שגם אם יתנהגו בטבע לא יארכו ימים אלא בזכות התורה, וא"כ תרתי לא עבדו, וא"כ אם לא יתנהגו עפ"י הטבעי הרפואה וישליכו נפשם מנגד, א"כ יחושו לעצמן שלא ימותו בנוער, וימהרו לעלות לא"י למות שם. והיינו דשלחו לי' לרבה: אם אי אתה עולה, על כרחך תזהר בשלשה דברים בהליכה ועמידה וישיבה שהם נגד הטבע, ובשארי ת"ח זכות התורה מגינה, אך הלכה כר' יהודה בפרדות, שחוששין לזרע האב ואת אתית מעלי, ודי להגן כשתתנהג בטבע, ותרתי לא עבדו. ולאו משום שמירת הגוף שלחו לו כן, אלא שהי' יכול לעלות סוף ימיו עכ"פ.
27-31
29
29-30
29-31
29-31
29-31
32-34
33-35
35-36
36-40
הענין, ד"חטאים תרדף רעה", כדרך שאמרו (בבא בתרא טז ע"א), הוא שטן הוא וכו', דכל מה שיארע לאדם בעולם הזה בעניני בני חיי ומזוני מפורש בתורה שהוא כפי מעשיו... ועל הרוב גלוי לבעלי עינים טהורים הסיבות הפרטיות של כל דבר מקרה שיארע לאדם, אם לטוב הוא על ידי איזה דבר טוב דהיה רגיל בו, וההיפך בהיפך נעשה סיבה טבעית לפעול לו איזה רעה... וזה נקרא גזר דין רחמנא ליצלן.
וענין נכתם היינו ככתם העובר מעבר לעבר בחוזק שאינו מתכבס. היינו כי בכל דבר יש עשר מדריגות, כידוע שזהו סדר המדריגות של כל דבר להיות קומה שלימה. ו"עת אשר שלט האדם" וגו' שנעשה קומה שלימה דאדם רע רחמנא ליצלן, היינו שהגיע לעומק ראשית שכל מחשבותיו ורצונותיו שקועים בכך עד שנשמן לבבו ואזניו מלשוב כלל, זה נקרא נכתם, דאין כיבוס מועיל, כי כיבוס הוא על ידי דברים המעבירים הכתם, והם דברים המכפרים ומקנחים כענין תורה ותפילה. מה שאין כן תשובה, שהוא השבת הדבר לכמות שהיה קודם החטא, וכאילו אין כאן כתם כלל - זה מועיל לעולם. אלא שיש עשרים וארבע דברים המעכבין התשובה (רי"ף ורא"ש סוף יומא), ובודאי אין לך דבר העומד בפני התשובה אם שב, אלא שהם מעכבין בידו מלשוב כלל. ואף על פי שמן המיצר צעק לבו אל ה' בתפילה להושיעו מצרתו הנגרם לו על ידי חטאו, מכל מקום אין גומר בלבו לשוב באמת כלל. וזהו על ידי שנכתם עוונו, שעל זה הם כלל העשרים וארבע דברים, כמו בעל מחשבות רעות, דהיינו שהרע גבר בכל כוחותיו עד שורש המחשבה עד שהוא מחשב ברע תדיר רחמנא ליצלן ולא יעזבנו.
וכן כולם הם עשרים וארבע מיני מדריגות של עוונות הנכתמים... רק בכלל, כל איש אשר ידע נגעי לבבו איזה עבירה שמלפפתו והולכת עמו רחמנא ליצלן וקשה לו לשוב הימנה, ודאי הוא על ידי שנכתם מעוונו, והוא ענף אחד מאותן העשרים וארבע דברים, וצריך להתאמץ על זה בעשרת ימי תשובה, שאז ה' יתברך מצוי וקרוב עד שאין שום דבר המעכב, דהיינו המרחק. כי עיכוב התשובה הוא הריחוק מה' יתברך וזה אינו כלל בעשרת ימי תשובה...
כשנזכר לפני ה' [ע"י תקיעת שופר בראש השנה], הרי מתעורר הזכרון בלבו גם כן לזכור בה' יתברך, וממילא נשברה מחיצת השכחה שבלבו, ויוכל להוציא שורש יהדותו הנעלם אל הגילוי, עד שיבוא מעט מעט להכרה גמורה ולתשובה שלימה בכל עשר מדריגות של תשובה שבעשרת ימי תשובה שנעשה ההכנה להם. ותחילת הכניסה על ידי השופר דראש השנה שהוא המעורר ישנים מתרדמתם, היינו אותו שנשקע בעשרים וארבע דברים המעכבים התשובה עד שאין הרהורי תשובה [על אותו עוון פרטי הידוע לו לכל אחד כפי מה שהוא] עולין בלבו כלל. וזהו מצד הריחוק הגמור שבו באותו דבר וענין מה' יתברך כפי עוצם מדריגת שיקועו בה. הקול שופר מחריד לבו ומעוררו עד שרחוקים נעשו קרובים ומועיל אחר כך הדרישה והקריאה. כי טעם "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב, הגם דעל ידי הדרישה והקריאה הוא תמיד כן כמו שנאמר (דברי הימים א' כח, ט) "אם תדרשנו ימצא לך", "קרוב ה' לכל קוראיו" (תהלים קמה, יח) ולא קבע זמן, זהו כשלא נכתם העוון, והם עשר מדריגות דדרישה וקריאה וזהו "לכל אשר יקראוהו באמת", דאף שהוא נמצא לכפר עוון גם על ידי פיתוי פה לבד, מכל מקום התקרבות דהיינו שיהיו זדונות כזכויות [יומא פו ע"ב] הוא רק על ידי קריאה באמת, דהיינו פיו ולבו שוין. אבל דרישה הוא במעשה ודיבור לבד, כשלא הגיע עדיין לנקודת הלב. ואחר שנתערבב השאור שבעיסה על ידי השופר, יתאמץ לגלות רצונו הנעלם, שהוא לעשות רצונו יתברך תחילה בדרישה על כל פנים בפועל ממש כאמירת תפילות ותחנונים. ועל ידי זה יבוא למדריגת הקריאה באמת מלב ועד שיבוא למדריגת (ישעיה נה, ז) "יעזוב רשע דרכו" וגו', שזהו התשובה שלימה בעזיבת החטא לגמרי.
36-40
36-40
וכן לציבור בשאר ימות השנה, כששבים לה' יתברך וממליכים אותו יתברך עליהם להיות ה' שופטינו וגו' והוא יושיענו, מה שאין כן יחיד, דאין מלך בלא עם, אין יכול להמשיך התגלות מדת המלכות אלא בעשרת ימי תשובה הנמשכים מראש השנה, שאז הוא התגלות מלכותו שהיה בבריאת עולם מצד עצמו שהוא ברא לו עם כדי לגלות מדת מלכותו, וכן מתגלה בכל ראש השנה מדת מלכותו על הנבראים מצד עצמו בלא אתערותא שלהם וישראל ממליכין אותו על עצמם מרצונם, ועל ידי התפילה לה' יתברך דהוא "קרוב לכל קוראיו" יכול לקרוע הגזר דין שנמסר למלאכים גם בשאר ימות השנה, כי ה' יתברך יכול לשנות, מה שאין כן להיות נקרע מעצמו על ידי התשובה לבד, כי זו המדריגה הגדולה שבתשובה שאינה מורגשת אלא בבינה שבלב ולפני בוחן לבבות יתברך שמו לבד.
38-40
38-40
38-40
וזהו שבקשה כנס"י מה' יתברך שישפיע עליה קדושה גדולה, עד שתהי' מוכנת כולה לעבודה הרמה של מסי"נ ושיעבוד הכוחות לעבודתו ית'... בקשת כנס"י קיימת לעת חפץ, ימי רצון של עשי"ת, שבהם נקל לכל אחד מישראל לטהר לבבו... לשעבד לבבו שהוא שכלו ורצונו, וזרועו שהם כוחותיו, להיות מוכנים תמיד לעבודה ומסי"נ. כי הכלל כולו מוכן באמת בכל עת... בעשי"ת ישיג כל יחיד מעלת הכלל, כדברי חז"ל ברומיא דקראי, כתיב: "דרשו ד' בהמצאו", וכתיב: "מי... כד' אלהינו בכל קראנו אליו", ומשני כאן ביחיד כאן בציבור, ויחיד אימת? בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ. הרי יש לו אז מעלת הציבור. ע"כ נבין היטב כונת חז"ל הפוסקים שהזהירו להתנהג בחסידות בעשי"ת, כי באמת באותן המעלות שאי אפשר לדרוך בהן כל השנה כל אחד לפי ערכו, יש אפשרות והכנה באלו הימים. ע"כ גם לדרוש את ד' בדרך חכמה עת ומשפט ידע לב חכם (קהלת ח, ה) באלו הימים, וכמש"כ שזה ענין דרישה, ע"כ דרשו ד' ועזו, עדת מעוזו.
"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" - אמרו חז"ל (ויקרא רבה ל, ז) שנקרא ראשון לחשבון עוונות... כדרך שאמרו במדרש בארבעה מינים אלו: לאבדם אי אפשר, אלא יעשו אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו... ויכלול עוד באגודה זו ענין התשובה, כי ידוע שבכל ימות השנה אין הקדוש ברוך הוא מקבל כי אם תשובת הרבים, אבל תשובת היחיד אין הקדוש ברוך הוא מקבל כי אם בעשרת ימי תשובה, כמו שלמדו מן פסוק "דרשו ה' בהמצאו". ועל כן רצה הכתוב ליתן טוב טעם ודעת למה צריכין להיות אגודה אחת ביום זה יותר מבימים הקודמים. על כן בא כמתרץ ואמר לפי שהוא ראשון לחשבון עוונות, לומר לך כי בודאי היה מן הראוי לעשותם אגודה אחת בהתחלת השנה, כדי שיהיו כך בכל ימות השנה לעשות להם הכנה אל התשובה של כל ימות השנה באם יחטאו, ואז יהיו השבים רבים ותהיה תשובתם מרוצה בכל ימות השנה. אך מן ראש השנה עד יום כיפור אין צורך כל כך לעשותם אגודה אחת, שהרי באותן הימים אפילו תשובת היחיד מקובלת, ומן יום כיפור ועד סוכות עוסקין במצות סוכה ולולב ואין עושין עוונות, כי מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא מכל חטא [סוטה כא ע"א], וגם בזמן זה אין צורך כל כך לתשובת הרבים, אך ביום ראשון של חג שהוא ראשון לחשבון עוונות, על כן צריכין לעשות בעצם היום הזה הכנה אל תשובת הרבים, והוא כשיהיו כל ארבע כיתות הללו באגודה אחת ויכפרו אלו על אלו, ואז תשובתם רצויה בכל ימות השנה.
39-40
וראוי לכל ירא אלקים למעט בעסקיו... ולחפש דרכיו ולחקור, לקדם אשמורות, ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח... והעת עת רצון והתפלה נשמעת בה, כענין שנאמר (ישעיה מט, ח): "בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך", ואמרו רז"ל "דרשו ה' בהמצאו" - אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.
ואמנם סיבת בחירת זה הזמן, על צד מה שנודע מדרך הקבלה שבו קדמה התשובה לאדם הראשון, ושאברהם אבינו מל ביום הכפורים, ושבאותו היום נתכפר מעשה העגל, וניתנו לוחות שניות... שבהבטחת ה' במחילה אנו מתחזקים לסמוך על תשובתנו. מצורף אל זה היות זה הזמן זמן הבעיטה, מצד שכבר עבר קציר כלה קיץ ומלאו פני תבל תנובה והשיקו היקבים תירוש ויצהר, וכבר קדם לנו אומרו... "וישמן ישורון ויבעט"... ומזה הצד היה מהשתדלות דרכי הדת ליחד זמן התשובה להלחם עם הגאוה והנמשך ממנה...
ואצל אבי העזרי סיבה מפוארה בבחירת זה הזמן, והוא נמשך על משל אמרו "פלס ומאזני משפט לה'"... והוא שידוע שבזה החדש, ר"ל תשרי, תכנס חמה במבט מזל מאזנים, והמזל הוא קבוץ כוכבים על צורת מאזנים... ועל זה הדמיון נבחר זה הזמן להיות האדם מתבונן כי... צדקו ורשעו במאזנים ישאו יחד לתת לאיש כדרכיו, אם טוב אם רע.
צריך להתעוררות דלתתא מלמטה, והאדם צריך לעשות מעט בתשובה, אבל אח"כ הקדוש ברוך הוא עוזרו... אמנם לעתיד לבא, אם ח"ו ישראל אין עושים תשובה מ"מ נגאלין, כי הקדוש ברוך הוא ישפיע בלי עובדא דלתתא... וכמו שהיה בעת הבריאה, דלא היה עובדא דלתתא כלל, כמו שנאמר [בראשית ב, ה] ואדם אין לעבוד את האדמה, ומ"מ השפיע הקדוש ברוך הוא כי עשה לבריאת עולם...
ר"ה הוא כל שנה התחלת הבריאה, ואמרינן "היום הרת עולם", ואם כן בעשרה ימי תשובה מעורר אותנו בתשובה בלי התעוררות דלמטה כלל, רק הוא מעורר אותנו כעין מעשה בראשית שהיה כטל לישראל. וזהו "דרשו ה' בהמצאו", שהוא ממציא עצמו לנו טרם קראנו אליו, רק אדרבה, הוא נמצא מקודם לעורר לבנו לתשובה. ולכן אם אדם יתן ללבו ירגיש בלבו תמיד בעשרה ימים אלו רוח התעוררות לתשובה ויראת ה', אף שמפליג לדברים אחרים מ"מ לבו דופק לתשובה, והוא כי הקדוש ברוך הוא מעורר אותנו בימים אלה לתשובה בלי הכנה דלמטה. וא"כ איפה כי ה' חפץ בנו וקורא אותנו לעבודתו ולתשובתו, איך נעבור רגע א' ח"ו לבטלה. והעיקר כי ז' ימים שבין ר"ה ליה"כ הם נגד ז' ימי שבוע, ובכל יום יעשה תשובה על אותו יום. דרך משל, ביום ראשון יעשה תשובה על כל מה שחטא כל ימיו ביום ראשון, וכן ביום ב', וכן כל ז' ימים, ובזה מתקן כל ימיו.
והנה ההתנצלות של האדם הוא מתגבורת היצר, והרהורי תשובה הם רחוקים ממנו בטבע, כי כל אשר הוא רואה בחושיו הכל מגבירים עליו כח דמיון וטעות, לתעות אחרי הבלי עולם ולשכח אחריתו ותכליתו. אמנם בעשי"ת, כיון שקבע אותם ה' יתברך שיהיו זמן תשובה, הרי הוא משפיע הרהורי תשובה בטבע על לב כל איש מישראל, זולת אם בחזקת היד יגרש מלבבו ח"ו הרהורים ההם. והנה בזה הצד הם ודאי ימי רצון. וכי יש רצון גדול מזה שהקב"ה מושך את האדם לתשובה? אך לעומת זה אם לא יקבל אדם את ההרהורי תשובה, ולא יתן להם מקום בלב, הרי הא מגביר עליו מדת הדין ח"ו, כענין הכתוב "יען קראתי ותמאנו, נטיתי ידי ואין מקשיב וגו'" (משלי א, כד).
40
רב) תמצא מנין ימים בשנה כמנין 'שנה', והעשרה ימים היתרים, שהרי שנות החמה הם שס"ה ימים... הם היו ימי תשובת השבין ממש כל שנ"ה ימים לשרשן ומקורן ממקום שיצאו. והיינו תשובה שהוא חזרת והשבת הדברים לשרשן ומקורן, הרומזים על ספירת בינה שנקראת תשובה, שבה נכללים עשר ספירות שנקראין 'עשרת ימי תשובה', שהם שורש ומקור, שמהם נשתלשל שנה כדפירשתי. והשנה בכל שנה ושנה עם כל ימיה שהם שנ"ה ימים, ישובו ויחזרו למקורן לשרשן, בסוד ה'בינה' שהוא סוד ה'תשובה' כדפירשתי, חזרת והשבת הדברים למקורן ושרשן, שבו ינוחו וישבתו שלוים ושקטים ונחים, ואחר עשרת ימי תשובה אלו שבבינה, רצוני לומר, אחר חזרת והשבת כל ימות השנה למקורן, ואחר שביתתן ומנוחתן, שם ישתלשל ויתחדש ממקורו מסוד הבינה, שנה חדשה שנה אחרת שנתחדש אחר יום כפורים. ומפני כן אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ויום כפורים, יכול האדם לתקן מה שעיוות כל השנה. ובסוף עשרת ימי תשובה שהוא [ה]יום העשירי, הוא היום המקבץ והכולל כל ימות השנה, עם תשעה ימי התשובה השייכים לו, שהוא יום הכפורים שהוא בינה בעצמה (ראה זהר ח"ג דף ק ע"ב), עם תשע ספירות התשובה שבה, שאליה רומז יום הכפורים, שהוא חותם ומקור לכל השנה, יום מסויים, יום שביתה ומנוחה, שבו שובתים ונחין ושקטין כל העולמות שנשתלשלו ממנו, בסוד 'עולם' 'שנה' ו'נפש', כמבואר בספר יצירה (פ"ב מ"ו).
ועל כן, כל אדם קודם בואו לפני המקור הגדול, לראות פני האדון ה' צבאות, יתקן את אשר עיוות, בעשרת ימי תשובה. ואם לא תיקן חס ושלום, יתקן על כל פנים ביום כפורים, כי הוא חותם לכל, והוא מקור לכל, כי כל אלו עשרת ימי תשובה, כל אחד מקור לחבירו, וכל הקרוב יותר ליום כפורים, הוא יותר מקור ויותר כולל, עד שיום כפורים הוא מקור כל המקורות, בסוד הבינה שבה נכללות תשע ספירות שהן נקראות תשובה, והיא בעצמה היא העשירית מקור לכולן. ואם לא תיקן, חס ושלום, גם ביום כפורים, אין לו תקנה, חס ושלום, כי עתה אחר יום הכפורים נשתלשל שנה אחרת, והשנה הוא ענף שיצא מהמקור, ואיך יתקן בענף מה שבא ונתגלה לפני המקור, לפני האדון ה' צבאות שהוא יום כפורים.
והנה ידוע במדרש [ילקוט שמעוני ח"א תשס"ה] כי מלחמות סיחון ועוג היו בימי אלול, ואח"כ היה מעשה בלעם ובלק. והיה מחכמת ה' וחסדו שהזדמן לבלעם שבא לקלל בימים אלו בין כסא לעשור. והוא חשב כי ימים אלו עלולים לעורר דין, היותם ימי דין, ונכזבה תוחלתו, שבימים אלו לא זעם ה' ולריק יגע, והיה סופו שדיבר טוב על ישראל, כמו שטן ביום הכפור אשר תהלות ישראל יספר. וזהו כוונת הגמרא (ע"ז שם) שעשה חסד עמנו שלא כעס, היינו שזימן ענין בלק ובלעם בימים אלו, לא מוקדם ולא מאוחר שכועס בהן ה', רק בימים שאין בהם כעס.
כח) ...דידוע מכתבי מרן האריז"ל מענין עשרת ימי תשובה בהם סוד הנסירה כנודע, ליתן כל הדינים והגבורות לנוקבא והחסדים לדכורא ואח"כ על ידי היחוד פב"פ מתמתקים הדינים ע"י החסדים.
דוד רמזה בסוף המזמור... דכת' (תהלים טז, יא) "תודיעני ארח חיים" וגו', ודרשוהו רז"ל אלו עשרת ימי תשובה, שהם אורח חיים לשבים, ועל כן אנו אומרים בהם "זכרנו לחיים" ו"כתבנו לחיים" ו"כתוב לחיים" ו"בספר חיים". ומה שסיים "שובע שמחות את פניך" ר"ל כי הצדיקים שזכו ונכתבו לחיים הרי הם שבעים ונהנין מזיו השכינה וזו היא שמחתם... ורז"ל דרשו אל תיקרי שובע אלא שבע, והן שבעת ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים, אף על פי שהם עשרה, אינם עשרה אלא עם השני ימים של ראש השנה ויום הכפורים, והימים שבנתים אינם אלא שבעה או שמונה, כמה דאת אמרת (משלי ט, א) "חצבה עמודיה שבעה", "ויהי לשבעת הימים ומי המבול" וגו', והם ששים ושמחים לעשות רצון קונם.