Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת ראש השנה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
ב
ב ע"ב
ג ע"א
ג ע"ב
ד ע"א
ד ע"ב
ה ע"א
ו ע"א
ז ע"א
ח ע"א
ח ע"ב
ט ע"א
ט ע"ב
י ע"א
י ע"ב
יא ע"א
יא ע"ב
יב ע"א
יב ע"ב
יג ע"א
יג ע"ב
טו ע"א
טז ע"א
טז ע"ב
יז ע"א
יז ע"ב
יח ע"א
יח ע"ב
יט ע"א
ב ע"א
[מסכת ראש השנה]
צו) גרסינן בפרק חלק (סנהדרין קא ע"א)... כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם.
(של"ה, מסכת שבועות, נר מצוה, אותיות צו-צז)
[מסכת ראש השנה]
ת"ת כנגד כולם, שהלימוד כולל ומקיף את העשייה... כל המצוות ועניני ירחא שביעאה הכל נכלל בלימוד של מסכתות הללו, ר"ה ויומא וסוכה. ועל כן כל בעל נפש מחויב לגזול מעתותיו הספורות ולקבוע לימוד מסכתות הללו בימי אלול, שהוא הכנה לירחא שביעאה, הגדול לפי גדלו והקטון לפי קטנו.
(שם משמואל, פרשת שופטים שנת תרעה)
ב. ארבעה ראשי שנים הם וכו'
ונראה עוד לומר היות ידוע כי עולם שנה נפש הם בבחינה אחת, ובכל אחד מהם יש בו ראשית שהכל נמשך אחריה... שנה, הוא ר"ה כמו שכתבנו לעיל, ויש לומר שבכלל יש זמנים מתחלפין שלענין זה מסוגל דוקא זמן זה ובענין זה הזמן הזה הוא הראשית, וע"כ נחשב בש"ס ר"ה כמה ראשי שנים, ר"ה לעומר ור"ה לשתי הלחם [לקמן ז ע"ב].
(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעה)
באחד בניסן ראש השנה למלכים
והנה ענין מה שסיפר אחר כך הטובות של יהויכין, הוא כדי להשלים את הספר באיזה דבר טוב, ועוד כדי להודיע לישראל ההשגחה הפרטית שיש עליהם ממנו ית' בכל המקומות, שאם ירצו להיטיב את מעשיהם הטוב אינו נמנע מהם אפילו בארץ אויביהם. והראיה מגלות יהויכין שעשו תשובה והקב"ה ריחם עליהם וקרא אותם (ירמיהו כד, ב) 'התאנים טובות מאד', ונתן בלבו של אויל מרודך מלך בבל להוציא מבית כלא את יהויכין ולעשות עמו כל הטובות וכו'. ומ"ש 'בשנים עשר חדש', שהוא חדש אדר, כדי שיכנס אל הטובה שנגזרה עליו בחדש ניסן שהוא ראש השנה למלכים.
(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו נב, לב)
באחד בניסן ראש השנה למלכים
משכן היה לו כח המושך, להמשיך אלקות למקום שהי' עומד שם... ועל כן א"א להקים את המשכן, אלא הצדיק שהוא בחי' עפר, בחי' משה, שהי' עניו מכל האדם... כי דווקא זה הצדיק שהוא בחי' עפר, בחי' כח המושך, יכול להקים המשכן, שהוא בחי' כח המושך, להמשיך האלקות כנ"ל... וזה בחי' הכבוד הנאמר אצל המשכן, כמ"ש (שמות כט) "ונקדש בכבודי", וכמ"ש (שם מ) "וכבוד ה' מלא את המשכן". כי כל הכבוד שיש לכל אדם שבעולם, מקטן ועד גדול, כולם הם מקבלים רק מזה הצדיק, שהוא בחי' עפר, בחי' משכן, שממנו נמשך הכל... כל הראשים שבעולם מקבלים כבודם מזה הצדיק, שהוא בחי' עפר... כפי הקמתו את המשכן בכל פעם, שמשם בא הכבוד, בבחינות וכבוד ה' מלא את המשכן כנ"ל, כן נתחדש כל הכבוד והראשיות כנ"ל...
(ליקוטי מוהר"ן, תורה ע, בסופו)
ב. באחד בניסן ראש השנה למלכים
והשפע כשיורדת, מקבל אותה תחילה המלאך הממונה שם. ואח"כ יורדת דרך השדים השוכנים באויר, שהם מקבלים את השפע בדרך מעבר לבד, ואין יונקים ממנה רק כדי חיותם לבד... אבל כשנחלש ח"ו כח המלאך, אזי הם מקבלין לעצמן כח המלאך, ואזי המאכלים הגדילים על ידם, נתערב בהן כח הש"ד... וע"כ צריכין לחזק את המלאך... ועיקר חיזוק המלאך הוא בניסן, כי ניסן ר"ה למלכים, ואז נתחדש כל ההתמנות של כל אחד ואחד, ואז נותנין לכל המלאכים ההתמנות שלהם... ואז יש להמלאכים שמחה, ונתחזקין. כי אז בניסן הוא זמן הגאולה, כי בניסן נגאלו. וזה ידוע, שעיקר גלות מצרים הי' לתקן חטא אדה"ר, שהיו שדים מחממין אותו והוליד שדין וכו' (עירובין יח ע"ב). והחימום הוא ע"י חלישות המלאך כנ"ל, ומחמת זה הי' גלות מצרים. ובניסן נגאלו, ונתתקן חטא אדם הראשון אז. נמצא שבניסן נתחזק כח המלאך.
(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה ה, אות י)
ב. באחד בניסן ראש השנה למלכים
ניסן ראש השנה למלכים, ואז ממנין כל המלכים למעלה, ובוודאי נותנין מתנות לכל אחד ואחד שממליכין אותו. וה' יתברך יתן לנו גם כן מלך ומנהיג, רועה נאמן, שיוכל להאיר בנו וכו' כנ"ל. ואנחנו הם העם אשר ברגליך ההולכים אחר עצתך, שמתנהגים אחר המנהיג.
(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה לט, בסופו)
באחד בניסן ראש השנה למלכים וכו' (ב:) מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים מה יציאת מצרים מניסן אף מלכות שלמה מניסן
ר"ח ניסן הוא ר"ה למלכים. ובגמ' ר"ה אמרו: מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים, ופירש הר"ן כי יציאת מצרים היתה תחילת מלכות ישראל. ועדיין צ"ב למה ר"ה למלכים מתחיל דווקא מר"ח ניסן? וצ"ל כי המלכות החלה משעה שמשה קיבל את המצוה הראשונה, "החדש הזה לכם" (שמות יב, ב), וניתנה כבר אז מדריגה של מלכות מכח התורה לישראל, וזכו להקרא "צבאות ה'" ובני מלכים, כי תורה זו מלכות ("בי מלכים ימלכו" - משלי ח, טו; "ונותנת לו מלכות וממשלה" - אבות פ"ו).
(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, היושבת בגנים על הגדה של פסח, עמ' עח במהד' תשעה, עמ' פב במהד' תשעט)
באחד בניסן ראש השנה למלכים וכו' מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה וכו' (ב:) מנין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן שנאמר וכו'
[519] בתלמוד ירושלמי במס' תענית (פ"ד הל"ה)... נאמר: שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר... [521] וכאן מתעוררת בעיה יותר עקרונית ביחס לשנות מלכותו של שמעון בן כוסבא, איזה חודש נקבע כראש השנה למלכותו, ניסן או תשרי?... [522] והרי לפי המשנה... באחד בניסן ראש השנה למלכים... ואפי' עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שניה... ובברייתא שבבבלי שנינו: מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר, כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה... משמע שהיא הלכה מקובלת מדברי קבלה, שכן אמר ר' יוחנן: מנין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן, שנאמר 'ויהי בשמונים שנה'" וכו'... [523] לא יתכן שבימי בר כוזיבא יפרו מסורת זו שנתקבלה ממשה רבינו...
(רבי שלמה גורן, תורת המועדים עמ' 519-529)
באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה וכו' באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו
ר"ה לאילנות, שהוא בעיקר לדינים שאין מעשרין מאלה שחנטו לפני ט"ו על אלה שחנטו אח"כ, מקובל אצלנו לחג. גם א' אלול ר"ה למעשר בהמה, ואין בו משום חג. והוא בנוי על היסוד של האחדות של כל פעולות החול, ופעולות הנטיעה הן העקריות בפעולות החילוניות של עבודת האדמה. שבאנו לזה אחר ההתישבות בתוכן של יראה ואהבה בימי תשרי, התעלות רוחנית חינוכית בימי חנוכה, ועם קליטת תכנים אלו באים גם לעבודות החול באותו התוכן של אחוד גמור של הקדושה והחול. באותו המהלך שהקב"ה נחם מקודם במדבר כדי שיתישבו בתורה, ועבודות הכרם והזית יתחברו עם הקדושה בלי שום פירוד ביניהם. כך הוא ענין הט"ו בשבט. חגיגתו היא לקשר את תוכן החול עם הקדושה שנתישבה בנו לפני בואו. והכל אחד ומיוחד, ואין שום הפרדה בעניניהם, גם החול קדוש הוא.
(רבי שלום נתן רענן-קוק, בשמן רענן, ח"א, עמ' קסד-קסה [נדפס גם בהגדה של פסח עם פירושי הראי"ה, עמ' שכו-שכז, במהד' תשנ"ו, תשס"ח, תשע"ב])
באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות
אף על פי שתשרי ראש השנה למנין שנות העולם כמו שאמר הכתוב "וחג האסיף תקופת השנה", "וחג האסיף בצאת השנה" (שמות כג, טז), וממנו מונין לשמיטין וליובלות, צותה תורה למנות מנין החדשים מניסן בכל חשבונותיהם, לפי שאז יצאו ישראל ממצרים והיתה תחלת צמיחת האומה... וזהו שאמר הכתוב "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", כלומר למנין החדשים תמנו מניסן, אף על פי שלמנין שנים ראוי למנות מתשרי כמו שאמרנו.
(ספר העיקרים מאמר ג פרק טז)
באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו
י"ב שבטים כנגד י"ב חדשים... שבט - יששכר, שהוא עץ חיים, ולכך ר"ה לאילנות.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)
באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו
מחמשה עשר בשבט עד ראש חודש ניסן, כאשר היו מקדשים על פי הראיה, מ"ה ימים, וכן מחמשה עשר באב עד ראש השנה מ"ה ימים. הכלל, כי ר' אליעזר ור' יהושע, חד סבר בניסן נברא עולם וחד סבר בתשרי נברא עולם (לקמן יא ע"א). והנה... האדם נברא בכ"ה באלול, ונמצא מט"ו באב עד כ"ה אלול ארבעים יום נגד יצירת הוולד, וכן למאן דאמר בניסן נברא עולם, האדם נברא בכ"ה באדר, נמצא מט"ו בשבט עד כ"ה אדר ארבעים יום נגד יצירת הוולד. ובאמת אנן פסקינן כשני המאן דאמרים, וזה שאנו עושין יומא דפגרא בט"ו באב וט"ו בשבט. ונמצא ט"ו בשבט הוא הכנה לפסח, ופסח הוא הכנה למתן תורה, נמצא ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה, והא ראיה גם כן - שהתורה ניתנה בסיון, ומשה רבינו ע"ה אמר משנה תורה בשבט ככתוב (דברים א, ג) 'בעשתי עשר חודש', הרי ראיה שחודש שבט הוא הכנה למתן תורה.
(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, ליקוטים)
באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו
ונראה בזה דעיקר החביבות של פירות ארץ ישראל היא מפני שא"י היא מקום החכמה ואין חכמה כחכמת א"י... ולכך בט"ו בשבט שהוא זמן ביאור חכמת התורה, כמ"ש "באחד לחודש עשתי עשר הואיל משה באר את התורה הזאת", ובט"ו בשבט יוצאת ההתחלה לפועל, הוא זמן ראש השנה לאילנות ובעיקר בארץ ישראל.
(שם משמואל, על הגדה של פסח, עמ' קיז, חסדי דוד, לר' דוד בורנשטיין)
באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו
לפי סדר השבטים הכתובים על אבני האפוד, מיוחס חודש שבט ליוסף. והנה יוסף מדתו שומר הברית. על כן חודש זה מסוגל לתיקון פגם הברית.... והנה בקצת מקומות בזוה"ק שחטא מוציא שכבת זרע לבטלה ר"ל תשובתו קשה, ופעם איתא בזוה"ק כי בהחלט אין מועילה לזה תשובה. ובמק"א אמרנו שעכ"פ להתחיל לעשות מחדש כתינוק שנולד בודאי מועיל, ולא גרע מגר שנתגייר...
(שם משמואל, פרשת וארא שנת תרעב)
באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו
יש להבין בפלוגתת ב"ש וב"ה דלב"ש באחד בשבט ר"ה לאילנות ולב"ה בט"ו בו. דהנה (סנהדרין צז ע"א): ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. הרי דשליש הזמן עבר עד שנעשה העולם על מלואו שיהי' ראוי לתורה. וכן בנפש האדם, זמן הגידול עד שיעמוד על מלואו הוא עד עשרים שנה, וב"ד של מעלה אין מענישין את האדם עד עשרים שנה מהאי טעמא, והוא שליש חיי האדם עפ"י מה דכתיב (איוב ה) "תבוא בכלח עלי קבר", בכל"ח בגימטריא ששים... וכן הוא בשנה, שי"ב חדשים הם, ומתשרי עד שבט הוא שליש השנה, ובהם יוצאין רוב גשמי השנה ועולה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ובודאי כמו בגשמיות כן הוא ברוחניות, שהחיים החדשים שאדם משיג בתשרי מתאחדים באדם לאט לאט עד שבט, שאז עומד על מלואו, ואז הגיעה העת להתחזק ביתר כח ועוצם בעבודת ה' יתברך בחיות חדשה לשאת פרי לטובה, ומאי פירות מצוות (סוטה מו ע"א), ועולם שנה נפש הם בבחי' אחת. ולפי"ז יובן טעם מחלוקתם, דב"ש סבירא להו בפשיטות דמאחד בתשרי עד אחד בשבט הם ד' חדשים, שליש השנה. וב"ה סבירא להו שהשנה מתחילה להתחשב מיום ט"ו בתשרי, שאמרו ז"ל (לקמן טז ע"א): נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ובחג נידונין על המים. וכן הוא ברוחניות, עפ"י דברי המד"ר (פ' אמור) תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא וגו' שהקב"ה בורא אותם ברי' חדשה וכו' ומה עלינו לעשות ליקח לולב ואתרוג ונקלס להקב"ה, שנראה ג"כ שמה שביוהכ"פ נתקבלו בתשובה ונעשו עם נברא יוצא לפועל בסוכות, וע"כ אז דוקא ניקח לולב ואתרוג ולא תיכף במוצאי יוהכ"פ. ע"כ מסתיים שליש השנה בט"ו בשבט.
(שם משמואל, פרשת בשלח שנת תרעב, לחמשה עשר בשבט)
באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו
יש להתבונן בענין יום ט"ו שבט שאין אומרים בו תחנון, הלוא מה שהוא ר"ה לאילן הוא דבר טבעי שיצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ומה ענין שלא יאמר בו תחנון, אחר שאין בו קדושה ולא מצוה ולא נעשה בו נס ולא ענין מעניני ישראל?... ונראה דהנה כתיב (ישעיהו נה) "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וגו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי" וגו', הנה המשיל הנביא דבר ה' לגשמים המצמיחים. ונראה דענין האילן הוא המחבר את הפרי לארץ, והוא ממוצע בין הארץ לפרי, ויש בו כח המחבר.... ומן מהותו של האילן בגשמיות נלמוד על רוחניותו, ועל כן נמשל בו האדם כדכתיב (דברים כ) "כי האדם עץ השדה", כי צורת האדם הוא לחבר העליונים והתחתונים, באשר יש בו נשמה מהעליונים וגוף נושא הנשמה מהתחתונים... המצוות הן בהתדמות פרי הגדל באילן שיש בפרי כח רוחני המזין ומחי' את האדם... כן המצוות הן רמ"ח אברים דמלכא וגוף המצוה היא נושא לרוחניות שבמצוה, ואדם העושה את המצוה באשר יש בו כח המחבר עליונים ותחתונים, ע"כ נמצא כח במעשה המצוות שהוא עושה חיבור וצירוף עליונים ותחתונים, מעשה המצוה מהתחתונים והרוחניות שבו מהעליונים, דומה לאילן שיש בו כח המחבר ומוציא פרי שיש בו חיבור כנ"ל...
(שם משמואל, פרשת בשלח שנת תרעד, לחמשה עשר בשבט)
ב. באחד בשבט ראש השנה לאילן
מזל דלי... כלי זה הוא הכנה לדלות מים מבור עמוק והוא לשון הגבהה... יש הגבהה לתכלית נכבדה והוא להיות לבו מוגבה בדרכי ה'... ויש להיפוך, להגיס דעתו על זולתו... וכן יש לפרש שבט בשנה, שבחודש הזה מתחיל טבע העולם לפרוח והפירות חונטין מעתה, והוא התחדשות החיות אחר השינה של ימות החורף... כמו בגשמיות כן ברוחניות מתחילה להתנוצץ חיות חדשה, ובחודש הזה הוא ר"ה לאילנות והאדם עץ השדה, ובחודש שאחריו ד' פרשיות ופורים ואח"כ ניסן ופסח וספירה ושבועות, והימים מתעלין והולכין. א"כ הכנת חודש שבט היינו התחדשות החיות.
(שם משמואל, פרשת וארא שנת תרעד)
ב ע"ב
דניסן ראש השנה למלכים וכו' מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן מונין ראשונה לראשון ושניה לשני פשיטא לא צריכא דאימנו עליה מאדר
...דברי הש"ס דלמלכי ישראל מניסן מנינן, והטעם פשוט כי מלך ישראל הוא מרכבה למלכות שמים כנ"ל, ומלכות שמים נתגלה בעולם בניסן... וכמו מלכות שמים שמניסן מנינן כן מלכי ישראל. והנה בש"ס שם מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן אין מונין לו אלא מניסן פשיטא לא צריכא אלא דאימנו עלי' מאדר. ועדיין אינו מובן מה הי' ס"ד? דבודאי הסברא החיצונה נותנת לחשוב משעת משיחה או מינוי שבמקום משיחה, דאל"ה למה לי משיחה או מינוי כלל? ונראה דהנה במצות הפסח שנצטוו ישראל במצרים כתיב "וילכו ויעשו בני ישראל", וברש"י בשם המכילתא: וכי כבר עשו? והלא מר"ח נאמר להם? אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו. כן נמי יש לומר במצות מינוי המלך, שכיון שקבלו עליהם ונמנו השרים למנותו חשוב כאלו קיימו בו מצות מינוי המלך, על כן הי' ס"ד דנמנה ליה מעת שנמנו עליו למנותו. אך באמת אין הדבר כן, דאף דבפנימיות נוכל לחשבו מאז למלך, מ"מ כדי למנות לו צריכין שיהי' נמשח או נתמנה בפועל.
(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרעד)
מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה
בספר ימות עולם [לעזריה מן האדומים]... לקח עצמו לצד אחר מחמת סופרי אומות עולם, וקצת ראיות והוכחות מן הכתובים לפי שבוש דעתו, שהיה בית ראשון יותר מן ת"י שנה... וידוע כי מספר שני הבית, אי אפשר לדעת רק [=אלא] מפי הקבלה, וכל אשר מונה מספר שני הבית לפי מספר השנים שנמצא בכתוב, הוא טועה, ואי אפשר שיהיה. שהרי על פי הרוב יש כאן שנים מקוטעות, דקיימא לן בפרק קמא דראש השנה מלך שעמד כ"ט באדר, מונין שנה אל המלך החדש, וגם שנה אל המלך שמת... נמצא שנה אחת נחשבת שתי שנים לפי המלכים... ואם כן טעות הוא לחשוב על פי שנות המלכים. אבל העיקר הוא קבלה, שכך מקובל לנו שכך וכך עמידת הבית, והיה מפורסם דבר זה. ולפיכך כל דבריו הם שוא ותפל... כי כל דברי חכמים הם על הקבלה האמיתית מצורפת ומזוקקת.
(מהר"ל, באר הגולה, באר ו, פרק יח)
מנין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן וכו' מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים
ועל ידי הקמת המשכן הוקם כל הבריאה ונדבקה בשורשה. לכן לא היו יכולים להקימה רק ע"י משה רבינו ע"ה, כי יש ענינים בפרטות שעשו החכמים, אבל הקמת המשכן הוא ענין עמידה תפלת שמונה עשרה, כמ"ש חז"ל י"ח ציווים נגד ח"י חוליות... וכתיב "ביום החודש הראשון כו' תקים" כו', וזה הוא הבטחה לדורות, בר"ח ניסן ר"ה למלכים למלכי ישראל, כדאיתא בגמ' מלכות שלמה כו'. והוא התרוממות ראשן של ישראל, ולכן יש מקודם נדיבות השקלים כמ"ש "כי תשא כו' ראש בני ישראל כו' ונתנו איש כופר" כו'.
(שפת אמת, פרשת פקודי שנת תרמא)
ג ע"א
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד
...דברי הגמרא "וישמע הכנעני מלך ערד" - מה שמועה שמע ובא? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. והקשה תוספות הא כתיב "כי בא דרך האתרים"? ונראה ליישב, דיש עוד להבין במ"ש דהיה עמלק ושינה עצמו לבא בדמות כנען, למה שינה עצמו דוקא בדמות כנען, ולא בדמות שאר אומות מכל ע' אומות? אבל יובן, כי מבואר במדרש [בראשית רבה פרשה ק, ו]: "ויבואו עד גורן האטד" - ראוי היה הכנעני להדיש כאטד, אלא בזכות שהספידו ליעקב, הגן עליהם. והנה כאן כתיב במיתת אהרן [במדבר כ, כט] "ויבכו אותו כל בית ישראל שלשים יום, וישמע הכנעני", וא"כ יש לישראל בטחון שזכות הספד לצדיק יעמוד להם ויגן בעדם, וכבר נודע כי כל עסקי מלחמה הוא חוזק לבב ובטוח בהצלחה... ולכך עמלק חשש שיהיה לישראל חוזק לבב, כי יבטחו בזכות הספידם לצדיק. ולכך נתחכם להלביש עצמו כמו הכנענים, והם יש להם ג"כ זכות הספד שהספידו ליעקב, ואם כן לא יבטחו ישראל כלל בזכות הספד. ובזה יובן דברי הגמרא, כי אמרו חז"ל... מה שנאמר שבא עמלק בשמעו "כי בא ישראל דרך האתרים", הוא כי חשב שיבואו דרך המרגלים, תרי ארץ, וחטא מרגלים יגרום להם שיפלו לפניו. אך כבר נודע כי מיתת צדיקים והספדם מכפרים כמזבח כפרה, וא"כ אף שחטאו במרגלים, כבר סר עונם וחטאתם תכופר.
(יערות דבש, חלק א, דרוש יב)
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד
"ויראו כל העדה כי גוע אהרן" - ודרשו חז"ל "וייראו" כדר"ל, מה שמע הכנעני שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר שניתן רשות להלחם בישראל. נראה כי העננים היו שמירה לבני ישראל, דהג' מתנות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא מן בזכות משה כו' הם אכילה שתי' לוי'. והנה לוי' הוא חיבה יתירה ואות אהבה. וע"י שסתם דרכים מסוכנים צריכין לויה, ובני ישראל במדבר שהיו עוסקים במלחמת ה', כביכול "וה' הולך לפניהם" כו'... ויתכן שעי"ז זכה אהרן לבגדי כהונה, שהוא הי' המכין בחי' המלבוש לנפשות בני ישראל, שהוא תיקון הגוף.
(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרמא)
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד
רצונו ית' מקיים כל הנבראים, והוא שלימות הכל, וה' יתברך בחר בישראל, וכשמתגלה אהבתו לישראל אין שום חטא וקטרוג יכול לבטל זה, כמ"ש "אם יתן איש כו' בוז יבוזו לו", וכתיב "על כל פשעים תכסה אהבה". וזה ניתן לאהרן הכהן במתנה, שיהי' תמיד דבוק באהבה זו ויכול לעורר תמיד אהבה שבינו ית' לשראל. לכן ענני הכבוד בזכות אהרן, שע"י אהבה נעשה הגנה לבני ישראל מכל קטרוג, כמ"ש כשנסתלק אהרן וייראו כו'... ובאהרן אוהב שלום ורודף שלום, וע"י הרצון שהי' לו לבוא לבחי' שלום נתן לו ה' יתברך במתנה, כמ"ש "עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם".
(שפת אמת, פרשת פינחס שנת תרלד)
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
"וישמע הכנעני" כו' שמע שמת אהרן כו' אל תקרי ויראו אלא וייראו כו'. כי אהרן תיקן את אשר כתיב "פרָעֹה אהרן לשמצה בקמיהם", לכן חזר וכיסה אותם בענני כבוד. ופירוש זה, כי ודאי פנימיות בני ישראל לעולם במקומו עומד, אבל ע"י החטא נפגם בחי' החיצוניות שלהם והיו צריכין מכסה. ואיתא: הוא עמלק, ולבש עצמו לבושי כנעני, דכתיב "ולאום מלאום יאמץ". ולכן ע"י שנחסר מבני ישראל אותו המלבוש ופריסות ענני הכבוד להסתר בהם מעין רעה של האומות וסט"א, כן לעומת זה הרויחו הרשעים התלבשות להסתיר עצמם בכח טומאה שלהם, עד שביקשו להסתר מפני בני ישראל.
(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרלט)
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
בפסוק "וישמע הכנעני", דרשו חז"ל שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וניתן רשות להלחם כו'. מה שייחסו מלחמות אלו בכחו של אהרן, דכתיב "ואשים דברי בפיך" כו', והם ב' המתנות, "שני שדיך", משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן. "דברי בפיך" הוא התורה שניתן לנו בזכותו של משה רבינו ע"ה, וזה "לנטוע שמים", היינו החלק שבני ישראל מעוררין בשמים בשורשן. "ובצל ידי כסיתיך" הוא בחי' אהרן הכהן וענני הכבוד, והוא "ליסוד ארץ", היינו לקרב ולחבר בחי' ארץ לשמים, וזה הי' עבודת הכהן בקרבנות. וזהו צריך הגנה כי כל מלחמות הרשעים על בני ישראל לבטל כח הקדושה שרוצין לעורר בארץ כי בחי' שורש בשמים אין להם שייכות.
(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרמז)
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
ואיתא "וישמע הכנעני - מה שמע? שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר שניתן רשות להלחם בישראל. והכוונה שדור המדבר הי' פריסת סוכת שלום עלינו ולא הוצרכו למלחמה, ועכשיו התחיל דרך מלחמות לכבוש ארץ ישראל. והם סברו שניתן רשות להלחם בישראל, ונהפוך הוא, שניתן רשות להלחם עמהם.
(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרנד)
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
דיש מי מנוחות, בחי' שבת מנוחה... ויש מי מריבה... ומשה רבינו ע"ה הי' למעלה, בחי' מי מנוחות, ולכן לא הי' יכול להשפיל עצמו למי מריבה. וזה שכתוב "להקדישני במים לעיניהם" - כפי מדריגתם. כי עתה התחיל הדור של כניסת הארץ ומלחמת ז' אומות. ואיתא: אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, כמ"ש "בואו ורשו את הארץ", ע"ש ברש"י, והיו נמשכין אחר מדריגת משה ואהרן, והי' נכבש הארץ לפניהם בבחי' מנוחה ושלום. וזה ג"כ הענין שדרשו חז"ל "וישמע הכנעני" - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר שניתן רשות להלחם בישראל. והנה הפסוק מסיים "כי בא ישראל דרך האתרים". רק הכל ענין אחד: כשהי' אהרן קיים לא היו צריכין למלחמה, כי הוא עמוד השלום. וזה ענין ענני הכבוד, רמז לדבר "כבוד לאיש שבת מריב". ובאמת אהרן בחי' אהבת ה', וכשהיו ישראל בזו המדריגה לא הי' שום שייכות לאוה"ע להתקרב להם, כי אהבת ה' רק לבני ישראל כמ"ש "אהבתי אתכם" כו' "ואוהב את יעקב". אבל כשנסתלק אהרן כתיב "ויראו" - וירָאו, שהתחילו להשתמש במדת היראה. ובזה יש הסתכלות להלחם עמהם, כי הכל צריכין ליראת אלקים. והתחיל הדרך מלחמה בחי' ימי המעשה. וזה הטעם "כי בא וכו' דרך האתרים".
(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרנו)
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
ואהרן בחי' שלום. ואל השלום זכו בני ישראל בזכות המדבר שהוא חוץ מן הישוב... ולפי שבטחו בה' ונמשכו אחריו במדבר זכו אל בחי' השלום. ולכן נקראו בני ישראל "השולמית", וכתיב "אני שלום". ולפי שיש לבני ישראל בחי' השלום, הי' בכוחם לקרב כל האומות אל ה' יתברך. אבל המה קשי עורף ולא רצו להתקרב. וזה שכתוב "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות" ע"ש במדרש ורש"י, שבכח זה השלימות שהמשיכו בני ישראל הי' בכוחם לקרב ושלחו דברי שלום, והרשעים מיאנו בדבר. וכמו כן איתא "וישמע הכנעני" - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר ניתן רשות להלחם בישראל. והכל ללמד על רשעת הגוים, כי כאשר נתגלו בני ישראל, אם היו חפצים להתקרב הי' להם לחשוב שניתן רשות שיתקרבו, והם חשבו הכל לרעה. ולכן מוטב לרשעים שיהיו סומין כמ"ש במדרש בלק.
(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרנז)
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
בפסוק "וישמע הכנעני" אמרו חז"ל שמע שמת אהרן. והפסוק מסיים שבאו "דרך האתרים". והנה אמרו חז"ל: אם לא שלחו מרגלים, לא היו צריכין לכלי זיין, דכתי' "והידים ידי עשו". וע"י שהוצרכו לכלי זיין בדרך מלחמה זה "דרך האתרים", לכן קדם להם עמלק. כי הקול מיוחד רק לבני ישראל, וכשבני ישראל דבקים בבחי' "הקול קול יעקב", אין לעמלק מגע בהם. אכן בבחי' התחתונה שהיא בחי' ידים יש מלחמה. והעצה לזה: הרמת הידים, כדכתיב "כאשר ירים משה ידו". וזה הכח הי' לאהרן, כדכ' "וישא אהרן כו' ידיו", וזה בחינת נשיאת כפים, והוא בחי' מלה דקיימא בעובדא, שאהרן ע"י מעשה העבודה וקרבנות הקריב מדריגה תחתונה למדריגה עליונה, ואז לא הי' לעמלק שליטה גם בבחי' ידים... "ירים" גימטריא אהרן עם ד' אותיות אהרן.
(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרסא)
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו' אל תקרי ויראו אלא וייראו
...ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכחו של עמלק הוא כח פנימי רע... ולפי"ז יש לפרש דברי ש"ס ר"ה "וישמע הכנעני מלך ערד" [שהוא עמלק] - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד שנאמר ויראו כל העדה אל תקרי ויראו אלא וייראו. והיינו לפי... שאהרן זכה שנתגבר בו כח הפנימיות עד שהחזיר גם את החיצוניות שלו למדרגה פנימית, על כן עמלק הוא ממש היפוך אהרן, זה הפך גם את החיצוניות למדרגה פנימית וזה הפך את הפנימיות שלו לרוע מדרגה חיצונית, כי כל הצד הרע מתיחס לחיצוניות והצד הטוב לפנימיות, ועמלק שקלקל את הפנימיות שלו והפכו לרע הוא בהיפוך מאהרן. והנה ידוע כשזה קם זה נופל, ועל כן כל ימי אהרן שהי' הכל במדרגה פנימית, נפל כח עמלק שהי' לו כח פנימי כנ"ל, ונשאר לו רק כח חיצוני לבד, על כן לא הי' כחו גדול, אך כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד קם החמס למטה רשע, ולעומת שהיו ישראל דבקים בכח פנימי ועל כן הי' משכנם תוך ענני כבוד, עתה וייראו שנתגלו, ונתחזק בעמלק כח פנימי שלו לרוע, והסתיר עצמו בכסות ולשון של כנעני, לעומת שבעוד אהרן הי' קיים לא הי' יכול להסתיר עצמו.
(שם משמואל, פרשת צו שנת תרעב)
ג. וישמע הכנעני מלך ערד וכו' שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו' והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן ואמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו
1-5
(אור החיים במדבר פרק י, לא)
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן ואמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו
[עיין עוד לקט ביאורי אגדות תענית ט ע"א]
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל וכו' הוא סיחון הוא ערד
"וישמע הכנעני מלך ערד וגו' - ברש"י: שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כדאיתא בר"ה, ועמלק מעולם רצועה מרדות לישראל וכו'. ושם בגמרא: תנא הוא סיחון הוא ערד, ועיין בתוס' שם, כי בפשיטות קשה מה ענין סיחון לענני כבוד? אלא עמלק היה, ושליטתו בראשונה היתה בפליטי הענן, כסבור שעתה בהסתלק ענני כבוד ניתנה לו רשות לשלוט בכולם, אלא שהתחפש בדמות סיחון.
(שם משמואל, פרשת חקת שנת תרעב)
ג. וישמע הכנעני מלך ערד וכו' שמע שמת אהרן וכו' וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל וכו' הוא סיחון הוא ערד
1-8
(שם משמואל, פרשת בלק שנת תרעג)
ג. וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל וכו' הוא סיחון הוא ערד וכו' ערד שדומה לערוד במדבר
1-11
(שם משמואל, פרשת בלק שנת תרעב)
ג. וישמע הכנעני מלך ערד וכו' שמע שמת אהרן וכו' וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל וכו' הוא סיחון הוא ערד וכו' ערד שדומה לערוד במדבר
1-11
(שם משמואל, פרשת בלק שנת תרעד)
וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל וכו' הוא סיחון הוא ערד הוא כנען סיחון שדומה לסייח במדבר וכו' ערד שדומה לערוד במדבר כנען על שם מלכותו
בפסוק "וישמע הכנעני", דרשו חז"ל שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וקסבר ניתן רשות להלחם בישראל. נראה דבאמת הי' המכוון להיות להם קצת כח לבוא להלחם, כי בהיותם תחת הענן לא היו יכולין להלחם כלל, ורצונו ית' הי' שימסרו תחת יד משה רבינו ע"ה, וזה הי' שורש והתחלה לכבוש כל מלכי כנען. ולכן אמרו בני ישראל "אם נתן תתן" כו', שהבינו כי בזו הנתינה יכבשו אח"כ כולם. ורמזו בגמ' הוא סיחון, ערד, כנען, שדומה לסייח במדבר, ערוד במדבר מה שמו כנען. פירוש, שעיקר ישיבתם הי' בכנען, אבל קפצו כאן בדרך מקרה כסייח וערוד במדבר בלי ישוב וקביעות, והי' כדי שיהי' להם מפלה בכח הדור של משה רבינו ע"ה כנ"ל. וכן כתיב "לסיחון כו' ולעוג כו' ולכל ממלכות כנען", משמע שבמפלת סיחון ועוג נמסרו אח"כ כולם ביד בני ישראל.
(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרנ)
שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
"אשר קרך" - יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו שהענן היה מכסה על ישראל ולא היה מקומם ידוע לעולם אלא כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובא הכנעני וילחם עם ישראל. ואם כן תקשה מנין ידע עמלק מקום חניית ישראל לבוא אצלם להלחם עמם? לזה אמר "אשר קרך" - פירוש, יקר מקרהו וידע מחניהם בדרך.
(אור החיים דברים פרק כה, יח)
שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
כתיב "וישמע הכנעני מלך ערד, שאמרו ז"ל שהוא עמלק, ומה שמועה שמע ובא? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. והענין יש לפרש, כי עמלק נקרא קוצץ בן קוצץ, וכבר פירשנו שהוא תמצית הרע של עשו, שעליו איתא במדרש (בראשית רבה פרשה סג) שיצא מפוזר ומפורד כאדרת, שפירושו של מפוזר הוא בין איש לזולתו, ומפורד הוא בין הלב והמוח, שדוגמתו הוא בין עולם העליון לעולם התחתון... והיפוך מזה הי' אהרן הכהן, רודף שלום בין איש לרעהו היפוך מפוזר, וגם חיבר העליונים והתחתונים היפוך מפורד. ולעומת שני אלה היו ענני הכבוד בזכותו, כי ענני הכבוד היו מקיפין את ישראל מכל צד ועשאו אותם חברים, היפוך מפוזר, כי ענני הכבוד היו מצרפים אותם, וגם באשר היו נמי ענני הכבוד מכסים עליהם מלמעלה כבמדרש שלא יכם שרב ושמש, והי' מקיף על המוח והלב יחד, היתה פעולתו לאחד את המוח והלב, ולעומתו הי' מחבר עולם העליון והתחתון היפוך מפורד. ועל כן, כשהי' אהרן קיים, שבזכותו היו ענני הכבוד, היתה קליפת עמלק שהוא מפוזר ומפורד מסולקת לגמרי ולא הי' לו שום מקום לשלוט על ישראל. אך מאחר שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, חשב עמלק להתפשט בכחו על ישראל להכניס בהם קליפת מפוזר ומפורד כדי שיהי' ביכולתו להלחם עמהם.
(שם משמואל, שמות, פורים שנת תרעז, לשושן פורים)
ג. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
2-3
(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרעד)
ג. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן ואמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו
2-5
(כלי יקר במדבר פרק כ, ב)
הוא סיחון הוא ערד הוא כנען סיחון שדומה לסייח במדבר כנען על שם מלכותו ומה שמו ערד שמו
כל הדרשות הנמצאים בדבריהם ז"ל בתלמוד ובשאר מקומות מתחלקות לחמשה חלקים... החלק הרביעי - שאומר אותו בפירוש פסוקים על דרך מחמדי השיר, לא מפני שאומרם האמין כי ענין הפסוק הוא ענין הדרש ההוא... ותמצא לחכמים ז"ל דרשות מזה החלק בלי ספק שלא יהא פירוש דרשות פסוק אלא דרשות עומדות בעצמן, כדאמר בגמרא ראש השנה: תנא הוא כנען הוא סיחון הוא ערד, סיחון שדומה לסיח במדבר, כנען על שם מלכותו, ומה שמו ערוד שמו. וקרוב להיות כי רוב הדרשות הנמצאות בדבריהם ז"ל הם מזה החלק... כי זה החלק מדבריהם יתחלק לחלקים רבים בהחלק ענינים, כהתחלק דעת המשוררים, כן יתחלקו דרשות אלו בהתחלק דיעות האומרים וחכמתם.
(רבי אברהם בן הרמב"ם, מלחמות השם - מאמר על דרשות חז"ל, מהד' מרגליות, עמ' פט-צב)
הוא סיחון הוא ערד וכו' ערד שדומה לערוד במדבר
...דבש"ס ר"ה הוא סיחון הוא ערד וכו' ערד שדומה לערוד במדבר, וברש"י: ערוד חמור הבר. והיינו שהענין שנקרא חמור שהוא תכלית החומר היא קליפה המושכת לזנות רח"ל, וכאמרם ז"ל בסוטה (טו ע"ב): כשם שמעשי' מעשה בהמה, וחמור מיוחד בזה ביותר, כמ"ש (יחזקאל כג): "אשר בשר חמורים בשרם", ולא חמור של ישוב אלא חמור הבר, שהי' כ"כ שטוף עד שיצא מגדר הישוב, והוא קלקול בכללות צורת האדם מקורא דכל שייפי גופא... ועל כן נקרא "סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון", ובתיבת חשבון דרשו חז"ל (ב"ב עח ע"ב) חשבון הנפש חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, שאין לך המאפיל את השכל כמו השטוף בתאוה רעה זו שהיא מעשה בהמה היפוך השכל... וזהו שקליפת סיחון אשר בחשבון ואינה מניחה לחשוב חשבונו של עולם. והנה עפ"י מה שהגדנו שסיחון הוא ערד דומה לערוד במדבר הי' ענינו קליפה המושכת לערוה יוצאת מגדר הישוב, והוא גם הכולל כל צורת אדם מקורא דכל שייפי גופא, כן מצינו ענין עשו, ובמדרש רבה (פרשה צט) שעשו הוא היפוך יוסף הצדיק, זה פירש מן הערוה וזה נדבק בערוה, משמע שזה הי' ענין עשו, היפוך מיוסף הצדיק שהי' ענינו ומדתו שומר הברית כנודע, הנה דעשו הי' ענינו ערוה וזנות, היפך אות ברית מילה, והוא דומה לקליפת סיחון.
(שם משמואל, פרשת ויצא שנת תרעח)
מנין שאין מונין להם למלכים אלא מניסן וכו' לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן
"ראשון הוא לכם" - למנין, כמשמעו. ודייק "לכם" - לישראל ולא לאוה"ע. וצוה הקדוש ברוך הוא לנו לנהוג ממנו המנין, למען ידעו אדם מישראל כי העיקר הוא צורתו המיוחדת ולא צורה האנושית שבכל אדם.
(העמק דבר, שמות פרק יב, ב)
מנין שאין מונין להם למלכים אלא מניסן וכו' לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן
עיקר תכלית הבריאה להעיד על הבורא. ולכן ביציאת מצרים, שנתברר כבוד מלכותו בעולם, הוא ממש חידוש העולם... ולכן ניסן ר"ה המיוחד לבני ישראל, כי המה יודעים כי זה תכלית הבריאה, ולהם הוא חודש וראשון לחדשי השנה. והאומות שמחים בעצם הבריאה, ולהם תשרי ר"ה, שבו נברא העולם. אבל שמחת בני ישראל בתכלית ומכוון הבריאה לעשות רצונו ית' ולהעיד על מלכותו... ולכן להם ניסן ר"ה, והם עיקר הבריאה כמ"ש "עם זו יצרתי", שזה עיקר היצירה לפי ש"תהלתי יספרו".
(שפת אמת, פרשת בא שנת תרנו)
מנין שאין מונין להם למלכים אלא מניסן וכו' לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן
היום הגדול של ראש השנה הוא יום הכתרת המלכות, מלכו של עולם ב"ה, שהננו ממליכים אותו ית"ש על כל העולם כולו. ולפי זה יש בזה קושיה גדולה, לפ"מ דאמרינן... באחד בניסן ר"ה למלכים לא שנו אלא למלכי ישראל אבל מלכי אוה"ע מתשרי מנינן, ואיך כל המנין של המלכתנו את הבורא ית"ש הוקבע בר"ה שבתשרי שהוא ר"ה למלכי אומות העולם?...
(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק ל עמ' קעט-קפ)
מנין שאין מונין להם למלכים אלא מניסן וכו' לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן
[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן טז ע"א בשם יערות דבש, חלק א, דרוש ה]
ג. למלכי אומות העולם מתשרי מנינן
41-42
(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)
רש"י ד"ה ערוד - חמור הבר
במדרש (בראשית רבה פרשה ב): "וחושך על פני תהום" - זו מלכות יון. והנה ברמ"ז דחשך ראשי תיבות חמור שור כלב. א"כ מבואר דמלכות יון שלש קליפות שולטות בה. חמור הוא קליפת ישמעאל שכתוב בו (בראשית טז) "והוא יהי' פרא אדם", ובתרגום יונתן: "ואיהו יהוי מדמא לערוד בבני אנשא", וערוד הוא חמור הבר כברש"י ריש ר"ה, והיינו דכל חמור נמשך לתאוות מטונפות, כענין שכתוב (יחזקאל כג) "אשר בשר חמורים בשרם", וחמור הבר נמשך לתאוה יוצאת מגדר הישוב.
(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרפג, ליל ז)
ג ע"ב
כורש מלך כשר היה לפיכך מנו לו כמלכי ישראל וכו' הוא כורש הוא דריוש
דברי רי"ט אלגזי בסוגיא דבכורות מז והיא בדף פ"ח ע"א דפוס פרעשבורג... שכתב דנכרי שהוליד בן מישראלית... ואם הבן נתגדל כנכרי הוא נכרי והוא מיתלי תלי וקאי. הנה לדבריו מיושב מה שנתקשיתי זה כביר אהא דאמרינן בר"ה דף ג' דכורש מלך עכו"ם הי' רק דמלך כשר היה ומשום הכי מניסן מנינן, והרי כורש הוא דריוש, וכתבו תוס' דהוא דריוש בן אסתר, והרי נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר והוא ישראל כמ"ש תוס' יבמות טז, א"כ הי' דריוש בן אסתר ישראל, ומשום הכי מניסן מנינן, ומה מקשה בגמרא?... לסברת הרי"ט אלגזי ניחא, דכיון שנתגדל בין הנכרים דינו כנכרי... ומ"מ גוף הדין הזה לענין נכרי ועבד הבא על בת ישראל עדיין צ"ע כי בפוסקים הראשונים מבואר שלא כדבריו.
(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, אבן העזר ח"א סימן כט אות ח)
כורש מלך כשר היה לפיכך מנו לו כמלכי ישראל וכו' הוא כורש הוא דריוש
דעת רש"י בקידושין דף סח [ע"ב ד"ה לימא]... דהא דקיי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר הוא רק משנתגייר. ובספר גבול בנימין, בהקדמה, הביא ראיה נחמדה לשיטה זו דחשיב כגוי עד שיתגייר, מש"ס ר"ה דף ג' ע"ב דמשני הש"ס דכורש מלך כשר היה ומשום הכי מנו לו כמלכי ישראל עי"ש, והרי כורש הוא דריוש בן אסתר, וא"כ הרי נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, וא"כ הוא ישראל גמור ומאי מקשה הש"ס? אלא על כרחך אף על גב דכשר ואינו ממזר, מ"מ צריך גירות.
(רבי דב בעריש וידנפלד, שו"ת דובב מישרים חלק א סימן ז)
כורש מלך כשר היה וכו' הוא כורש הוא דריוש וכו' כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ וכו' (ד.) והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים
הא דאמרינן (סנהדרין מד) גבי מומר: אף על פי שחטא ישראל הוא, לחומרא אמרינן הכי, שאם קידש, קדושיו קדושין, אבל לטובתו לא. ובריש ר"ה הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחששתא. ואומר בתוספות דדריוש זה הוא בנו של אסתר. וקי"ל (יבמות כג) בן הישראלית הוא ישראל. ואפ"ה לבתר דהחמיץ לא חשיב ליה אלא כאומות העולם באומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני.
(שו"ת הלכות קטנות חלק ב סימן רמ [הובא בשו"ת דברי יציב אבן העזר סימן סב אות כד])
כורש שמלך כשר היה וכו' כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ
כחה של כנסת ישראל הולך ומתגלה ממעמקים באותה התנועה המפעמת בנשמת האומה ומכריח אותה - בתקופה שכבר באה העת של קץ המגולה - להראות בחיים, בהשבת תוכן חייה הכלליים למכון בית חייה, לאדמת הקודש ולבנינה... ואף על פי שמקורו של כח זה קודש קדשים הוא ורוח ה' נוססה בו, בכל זאת הוא שולח את ענפיו בהתגלמות המעשית לכל נפש מוכשרה להוציא כלי למעשהו... לפעמים הכח הזה שולח כברק חציו למרחקים מופלגים מאד, שמצד עצמם הם עומדים לגמרי מבחוץ, ומכל מקום הכשרת הגאולה הולכת ומתכוננת על ידם. חזון כזה היה בימי יסוד המעלה של הבית השני, כשניצוץ זעיר מאורו של משיח נתלבש במקום הרחוק מאד, בנפשו של כורש המלך האלילי, עד שמצד האור הדקדק הזה מאורו של משיח קראה אותו הנבואה בשעתו בשם משיח - "כה אמר ה' למשיחו לכורש" (ישעיה מה).
(ראי"ה קוק, ההד, תרצ"א = אוצרות הראי"ה, כרך ב, מהד' תשס"ב, עמ' 335)
כורש שמלך כשר היה וכו' כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ
וכל דבר שכח האלקי העליון מופיע בו יותר, הרי הוא צריך הסתרה יותר גדולה, כדי שהמצב יביא שיוכלו עיני האדם להיות נהנות מזיו האורה, ולא יכהו העינים מרוב ההשפעה האורית. אחת מההופעות שהאורה העליונה השמימית מופיעה בהן על הארץ קשורה באורו של משיח, שהוא אור הגאולה מראשית צמיחתה של אורה זו. היא היתה לוטה מאפלים עד בלי להכיר איזה אור מתנוצץ ממנה. וכן הולכות התעלומות בכל המדרגות עד אשר ביסוד הבית השני שנבנה על ידי עזרתו של כורש הפרסי, אותו הגוי שהחמיץ גם כן, גם בו אור משיח התנוצץ במסתרים, כי הלא "כה אמר ד' למשיחו לכורש... ואקרא לך בשמך אכנך ולא ידעתני... אאזרך ולא ידעתני" (ישעיה מה, א). ובימינו אלה אין שום ספק שעוד הפעם אורו של משיח, אור של גאולה בבחינת תעלומה מופיע ומתנוצץ לפנינו, ומרוב הזוהר המעולף בעיקרו בעובי חושך, עד כדי הסתרה נוראה... וכל הקשורים בקדושת ישראל, וקדושתה של תורה, שהיא לעד ולעולם מקור הגאולה, יבינו וידעו כי מעב הענן המסתיר את האור האלקי, תצא אורה אשר תופיע על הנשמות כולן.
(מאמרי הראיה, ח"א, עמ' 170 [נדפס גם במאורות הראי"ה שבועות, עמ' צו, במהד' תשע"א])
כורש שמלך כשר היה וכו' כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ
אומרים על בלפור שהוא דומה בהצהרתו לכורש מלך פרס בשעתו, שהיה גם הוא בעל ההצהרה הקדושה של "מי בכם מכל עמו יהי ד' אלקיו עמו ויעל". אבל באמת נעלה הוא המנוח, השר, מכורש, המלך. כורש היה מלך כשר בשעה שנתן את ההצהרה, אכל לא עמד בכשרותו והחמיץ... עד אשר הפסיק את העליה... אבל בלפור לא החמיץ. הוא עמד בצדקו מתחילת ההתנוצצות של הרעיון הגדול הזה במוחו, שהבריק אליו מתוך ההשפעה הנפלאה של ספרנו הגדול, של מגילתנו החזיונית, עד סופו, עד נשימתו האחרונה. על כן יהיה זכרו ברוך לנו לעד... ההצהרה שלו [של כורש] נצחית היתה. היא באה מדבר ד', ועל כן הוא נקרא בגללה גם בשם משיח: "כה אמר ד' למשיחו לכורש". אבל כאשר החמיץ... אז היה גוי ככל הגויים והפעולה של האמרה המשיחית לא חדלה להימשך גם אחרי שנתחמץ, וסוף כל סוף היתה לנו על ידה תקופה, שגם היא מזהרת ומופיעה לנו לעולם, תקופת הבית השני. וכמו אז כן גם עתה, התוכן ההצהרתי כפי מה שנשאר בתומתו של המנוח לורד בלפור, שעמד למעלה ממדרגתו של כורש ולא נתחמץ, הוא יקום לעד.
(מאמרי הראיה, עמ' 248-251)
כורש שמלך כשר היה וכו' כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ וכו' (ד.) אמר לו רבי יצחק רבי מטונך די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי
גמרא זו מחוסרת הבנה... מנלן שכרש החמיץ? אם מזה שבקש דיצלין לחיי מלכא ובנוהי - הלא בזה לא היה שום חטא, כי גם צדיקים גמורים עושים כן; ואם נאמר שלא נתמלא מבוקשו וקרא תגר, א"כ ראיה אחרת היא ועובדא אחריתא היא ועיקר חסר מן הספר; ואם נאמר כי הראיה היא מזה שכיון שהוא עכו"ם ואם לא יתמלא מבוקשו ודאי יקרא תגר, נמצא שגם עתה בהבאת הקרבן יש בו הכח הרע הזה לקרא תגר, א"כ אמאי אמרינן שהחמיץ לאחר כן, הלא מעולם היה בו הכח הזה, כיון שהוא עכו"ם, ואעפ"כ היה נקרא מלך כשר, ובמה נשתנה עתה?...
(רבי יוסף יהודה ליב בלוך, שיעורי דעת, חלק ג, ממשלת הדעת, שיעור ז)
כורש שמלך כשר היה וכו' (ד.) והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים
מצד אברהם הוא הבירור כאשר ישראל דומים לעמים... אבל מצד יצחק הבירור להיפך, כאשר עמים רוצים להתדמות לישראל, כמו שאמרו (בראשית רבה סה, א) בעשו: פושט טלפיו כחזיר ואומר ראו שאני טהור, כמו שהיה בצאתם מבבל בבית שני, דכורש מלך כשר היה, עד שכפשט הכתוב נקרא בלשון הכתוב "משיחו" (ישעיה מה, א). ומכל מקום אמרו ז"ל ריש ראש השנה בזה החילוק בין עכו"ם העושה שלא לשמה הוא רשע בזה, מה שאין כן ישראל הרי זה צדיק גמור. וזה ההבדל הוא מצד שורש המחשבה שלמעלה ממחשבה הגלויה לאדם, ששם שניהם במחשבתם על מנת שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא. רק בשורש הנעלם מהמחשבה, שם הוא החילוק דקדושת ישראל. כי ישראל עלה במחשבה ומושרשים בשורש המחשבה דה' יתברך וכל המחשבות שלהם מה' יתברך, מה שאין כן העכו"ם.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לג)
כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ
לשון חמץ מלשון: 'כי יתחמץ לבבי' (תהלים עג, כא), כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו רז"ל 'החמיץ', כענין שאמרו בכורש: 'כאן קודם שהחמיץ, כאן לאחר שהחמיץ', וכן היין הנפסד נקרא 'חומץ'. וכן אמרו בפירוש (ברכות יז ע"א): 'גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה', כלומר יצר הרע, הרי שהמשילו יצר הרע לשאור... ועל כן היה החמץ מרוחק מן המזבח והזהירה עליו תורה שלא להקריבו כל עיקר, הוא שכתוב: 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח' (ויקרא ב, יא), לפי שהמזבח היה לריח ניחוח ומקום מיוחד לכפרה ולרצון, והחמץ לא לרצון... ועל זה אמרה תורה: 'ולא יראה' ו'לא ימצא' (שמות יג, ז; יב, יט), לא יראה במעשה, ולא ימצא במחשבה, אלא שיבטלנו בלב.
(רבינו בחיי בן אשר, כד הקמח, ערך פסח א)
כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ
ואפי' ח"ו ישראל מקלקל מעשיו, אינו נדחה לעולם, ואע"פ שחטא ישראל הוא, וסוף כל סוף אפי' אחר כמה סיבות וגלגולין לא ידח ממנו נדח, וכל נפש ישראל תשוב לאור באור החיים... והכל הוא בכח התורה שזכו ישראל שלא יהי' להם עוד שינוי בעצם, וכל השינוי הוא רק במקרה, והמקרה לא יתמיד. ולפי האמור יש ליתן טעם על שתי הלחם הרומזות לתורה הבאות חמץ, כי חמץ הוא שינוי מדרך הטוב כאמרם ז"ל כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ, ומורין בזה שבכח התורה שוב כל שינוי הוא רק שינוי במקרה, וכל ישראל דבקים בתורה ואין שינוי שלהם שינוי עצמי.
(שם משמואל, במדבר, שבועות שנת תרעג)
ג: הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא
אמר בבנינו, "וסבי יהודאי בניין ומצלחין בנבואת חגי נביאה וזכריה בר עדוא ובנו ושכלילו מן טעם אלה ישראל ומטעם כורש ודריוש וארתחששתא מלך פרס" [עזרא ו, יד]... ארתחששתא... אצל מפרשים הוא דריוש, וכן כורש אצלם הוא דריוש כמאמר הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחששתא, והוא אצלם אמרו הֵנָה "מלך פרס" על שלשתם.
(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק יב)
מהרש"א - ואומר למלך וגו' שלא היה כוונתי למלך ארתחשסתא אלא לאלהי השמים התפללתי
[בדומה יש לפרש את דברי יהודה (בראשית פרק מד פסוק טז): "ויאמר יהודה מה נאמר לאדני" -איך נתלונן לה', "לאדוני", על מה שאירע לנו, הרי זה מגיע לנו כעונש למעשינו.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' קצט)
לטקסט
ד ע"א
האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור
אין הפרש בין הבוטח בו שיגמלהו טוב בשביל מצוה שעשה, ובין הבוטח בו שיתן לו שאלתו בשביל תפלה שהתפלל לפניו בכל לבבו ובכל נפשו. ודבר זה מזכיר עון הוא, שכמו שאמרו רז"ל [לקמן טז ע"ב]: שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם, ואלו הן: קיר נטוי ועיון תפלה וכו', כלומר שמעיין בתפלתו ואומר שהתפלל תפלה שלמה, וראוי הוא שיתנו שאלתו מן השמים. וכבר הזכיר אנטיגנוס איש סוכו לתלמידיו: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. כלומר כשתשמשו אותו אל יהי בטחונכם בו לקבל את השכר מיד, שאם כן אתם גורמין לנפשותיכם להזכיר לכם עונותיכם, כמו המעיין בתפלתו. אבל הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בנו או בשביל שיזכה לחיי העוה"ב, אינו בכלל הזה, כי מתחלה כשעשה המצוה הזאת שיש רשות בידו למעט בה או להרבות ועשאה לשם כך, אינו דומה לאוכל מצה בערב הפסח ולקונה לולב לעצמו ולשומר שבת, וכיוצא באלו.
(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק א)
מה שהקשו התוספות וכו' נלע"ד דהוא דוקא בעושה למען מותרות שאין ראוי לאדם שלם להתאוות להם, שלא יאמר אדם "אקרא כדי שאקרא רב" [נדרים סב ע"א] והיינו רצון של גדולה וכבוד, עבור זה אינו ראוי לעבור, אבל דברים הנאותים לבקש כמו חיים לבניו וזכיה לעולם הבא, גם זה מכלל אהבת השי"ת החפץ בתיקון עולם. ועוד יש לומר דכל עמוד העבודה, דהיינו ההרגש שבלב שע"י נגררים כל פעולותיו, ודאי אין ראוי להיות כי אם אהבת האדון הטוב ב"ה, אבל מעשה פרטי מעניני העבודה אין בזה הפסד כשעושה בשביל איזה בקשה הגונה.
(נשמה של שבת עמ' 60-61 = פנקסי הראי"ה ח"ג אות סג עמ' קז-קח)
[עיין לקט ביאורי אגדות סוטה כב ע"ב]
והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים
...מאמרם ז"ל האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ואקשינן עלה במס' ראש השנה מדאמרינן דכורש החמיץ במה שאמר "תורין וכו' די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי", ומסיק: כאן בתוהא כאן בשאינו תוהא. זהו שאמר "וזורע צדקה שכר אמת" [משלי יא, יח] ואינה "פעולת שקר", אך לפעמים "כן צדקה לחיים" [שם, יט], ירצה, כמו שפעולת רשע היא "פעולת שקר", "כן צדקה לחיים", הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בנו, "ומרדף רעה" - לתהות על הראשונות, "למותו - כשראה שמת בנו, שגם זו "פעולת שקר" היא, כיון שלא עשאה אלא לתשלום גמול, שהרי כשמת בנו תהא עליה.
(דרושי רבינו משה מאימראן ח"ב עמ' קצט)
והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים
הלכה רווחת היא בישראל עפ"י התורה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני וכו' הרי זה צדיק גמור. והנה רמינן מברייתא זו אהא דאמרינן בגמרא [לעיל ג ע"ב] כורש מלך כשר היה והחמיץ, דמצינו שהתנדב לבית המקדש ואמר "די להוון מהקרבין ניחוחין וכו' ומצליין לחיי מלכא ובנוהי", ומשני בגמרא כאן בישראל כאן באומות. עיין ברש"י: ישראל אינו מתרעם אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא ואפילו ח"ו לא וכו' כמו שהתנה בשעה שנתן הצדקה אינו מתרעם ומצדיק הדין ומקיים נדרו שנדר משא"כ גוי מתרעם. והנה כשישראל עם קרובו עושים כך ומקיימים זאת ההלכה, הנה הדין נותן שהשי"ת יקיים לנו ג"כ כזאת, הגם שתנאי היה דבריו ית"ש "אם בחקותי תלכו" וכו' יקיים לנו כל הטוב שייעד לנו "ואם לא תשמעו" וכו' כמבואר שם... עכ"ז הדין נותן כיון שישראל נותנין צדקה בתנאי וח"ו אינו מתקיים התנאי ואעפי"כ הם נותנים צדקה ואינם מתרעמים, הנה השי"ת ג"כ נותן הייעוד הטוב הגם שהתנה בתנאי והם לא קיימו התנאי עכ"ז הוא ית"ש נותן להם הייעוד הטוב. וזהו שהודיע משה לחותנו "כי ד' דבר טוב על ישראל", שהטוב שדיבר הוא על ישראל שמקיימים דבריהם הגם שאינם מתקיימים התנאי שהתנו עם הקדוש ברוך הוא, אם כן הדין נותן ג"כ אצל השי"ת שיקיים להם הייעודים הטובים הגם שישראל עם קרובו ח"ו אינם מקיימים התנאי שהתנה עמהם.
(בני יששכר, מאמרי השבתות, מאמר ו, אות יא)
והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים
שכינה הוא מידת ה' יתברך שהוא שוכן בתוך לבבות בני ישראל... אפילו בלב המשוקע מכל מיני תאוות וזוהמא... אבל בגלות נאמר (משלי כא, א) "לב מלך ביד ה'", שאין להם בחירה רק ה' יתברך מנהיגם. ולא נאמר שה' יתברך שוכן בתוך לבם להנהיג, דזה לא נקרא שהוא בתוך הלב כלל, וגם בגלות אין שכינתו יתברך אלא בתוך לבבות בני ישראל... רק אצלם הוא בהיפך, דלבבם בידו... דאין לבם ברשותם לעשות כרצונם רק כרצון ה' יתברך. ואצל ישראל, רצון ה' יתברך גם מה שהוא נגד רצונם הוא נקרא באמת רצונם, כידוע דברי הרמב"ם (סוף פרק ב מהלכות גירושין הלכה כ) בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. והוא גם כן טעם דברי חז"ל בריש פרק קמא דראש השנה החילוק בענין שלא לשמה ועל מנת לקבל פרס בין ישראל לעכו"ם, עיין שם, דבעכו"ם רצון ה' יתברך הוא באמת היפך רצונם האמיתי, שהוא ממש היפך מרצון ה' יתברך. רק דהמלכים אין לבם ברשותם רק בידו ורשותו וכוחו של ה' יתברך.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות יט)
והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים
עמלק נגד יעקב אבינו ע"ה שיש לו גם כן כח זה ללכת בקו יושר ויש לו גם כן כח ללכת בשני קצוות... אבל באמת הוא "ראשית גוים" ולא "ראשית תבואתו" דה' יתברך, דתכליתו למענהו לקילוסו, אבל כוונת העכו"ם לגרמייהו. וזה עיקר החילוק בין ישראל לעמים, שאמרו ז"ל האומר סלע וכו' בשביל וכו' הרי זה צדיק גמור מה שאין כן באומות העכו"ם. כי חטאי ישראל נקראים אצל חז"ל (סנהדרין מד ע"א) אסא דקאי ביני הוצי, שהם רק סובבים אותו אבל שורשו אין כך, והוא כמו כופין עד שיאמר רוצה אני, דידוע טעם הרמב"ם (סוף פרק ב מהלכות גירושין הלכה כ). כך מה שעושה לכוונה אחרת, דמתוך שלא לשמה, היינו התוכיות ופנימיות הוא לשמה, ולכך הרי זה צדיק גמור, כמו דהגט כשר ונחשב מרצונו הגמור. מה שאין כן אומות העולם שורשם כך... ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות וכו' (סנהדרין לז ע"א), וכל מעשיהם אף שלא לשמה הרי זה צדיק גמור... מה שאין כן בגרים אין מקבלין המתגייר לשם איזה דבר (יבמות כד ע"ב).
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לז)
והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים
האומות, הגם שישמרו מצוות, הוא מצד ההכרח ואהבת שכר ויראת עונש, כמו שאמרו בריש עבודה זרה (ג ע"א): מיד מבעטין וכו', ובריש ראש השנה דבאומות העולם על מנת לקבל שכר נקרא רשע לפי שהם מבעטין כשלא יגיעם השכר, כעבד העובד את רבו ואחר כך לא יתן שכרו. אבל בני ישראל "בנים לה' אלהיכם", ואין מבקשים שכר יותר מזה שזכו לעשות רצון ה' יתברך.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מח)
מנלן דאחמיץ דכתיב נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת וכו' סבר אי מרדו בי יהודאי איקלייה בנורא וכו' שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה
ביארתי... בענין אשר בנה כורש ועל ענין שאמר חגי "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה אמר ה'", שכיון שראו רצון כורש לבנות כותל א' של עץ כמו דכתיב "נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבכין די עא חדת", וכמו שאמרינן בפ"ק שר"ה דאחמיץ כורש, שעשה כן דאי מרדו בי יהודאי אקלי' בנורא. והדור האחרון לא הבינו, שהיו סבורים ששלמה נמי עבי הכי, אך לא הבינו שאינו דומה, כמו דאמרינן בר"ה שלמה עבד מלמעלה ואיהו עביד מלמטה, שלמה שקעיה בבנינא וכו'. אבל הראשונים הבינו שזהו במכוון, וע"כ בכו שראו את הבית הראשון והבינו כוונתו וע"כ היו בוכים וע"כ היו מתעצלים בבניינו, וע"ז אמר להם חגי... שאעפ"כ יזרזו בנין בהמ"ק.
(רבי יהושע אייזיק שפירא, נחלת יהושע, אבל כבד, דף ב ע"ג)
סבר אי מרדו בי יהודאי איקלייה בנורא וכו' שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה
"ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכים בקול גדול" [עזרא ג, יב]... נלע"ד שיובן עם מ"ש... בפ"ק דר"ה למה ליה למעבד הכי, סבר אי מרדו בי יהודאי איקלייה בנורא אטו שלמה לא עבד הכי וכו' שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה שלמה שקעיה בבניינא ואיהו לא שקעיה בבניינא וכו'. הנה כי כן משום הכי "ורבים וכו' אשר ראו את הבית הראשון ביסדו", ר"ל שראוהו ביסודות שלו, שלא היו שם נדבכין דעץ כלל, רק היה כולו אבני גזית, כמ"ש "ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית"... ולכן היו בוכים בראות שינוי הגדול הזה, ואעפ"י שהיסודות לא שלטו בהם שונאים, עם כל זה שינו להוסיף בו של עץ, למען יהיו ישראל כפופים תחת ידם.
(רבי בנימין ויטאלי, גבול בנימין, חלק ג, דרוש לט)
שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה
וי"ל בפשיטות שלמה עבד מלמעלה, כפי אשר גזרה החכמה עליונה, כדכתיב "הכל מיד ה' עלי השכיל", ואין להקשות על דבר ה', אבל כורש עבד מלמטה, פירוש, בגשמיות בפשיטות לפי חכמתו כדי שיוכל לכבוש אותם.
(רבי יעקב קטינא, קרבן העני, פרשת תרומה, דף לה ע"ג)
שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה שלמה שקעיה בבנינא איהו לא שקעיה בבנינא שלמה סדייה בסידא איהו לא סדייה בסידא
ע"פ מליצה נוכל לאמור שלמה עבד מלמעלה - כל מעשה עבודת המקדש בתבניתו עשהו כאשר הראה לדעת, ומלמעלה ציווהו כן לבנות, כי היו עמדו ראשי הסנהדרין והכהנים והנביאים. ואיהו, כורש, עבד מלמטה - מדעתו ומשכלו ומרצון עצמו, למען יהיה בידו למשמרת וכחומר ביד היוצר. שלמה שקעיה בבנינא - היה מוטבע בבנינים לבנות בתי המלך ובתי המשפט ובתי כל ירושלים, ולכן חסרו לו החומרים של האבנים לבנות מהם בית ה', ואיהו לא היה משוקע בבנינים, והיו האבנים מספיקים לו, ומדוע בנה ארזים? רק עשה זאת למען להרעימם ולהכעיסם. שלמה סדייה בסיד - שלא יתראו העצים, ואיהו לא סדייה בסיד, למען יבושו ויכלמו שונאינו. ולכן זאת לעד כי החמיץ.
(רבי יעקב היבשר, בית יעקב, כאן = נחלת אשר, כאן)
מאי שגל וכו' כלבתא
כל הפוגם בברית אין יכול להתפלל בבחי' "כל עצמותי תאמרנה" (תהלים לה). וכשאין מתפלל בבחי' "כל עצמותי", אזי כלבא נחית ואכיל קורבנו, היינו תפלתו. וכשמתפלל וטועם מתיקות בדיבורי התפלה, זאת הבחינה נקראת "כל עצמותי תאמרנה". ואין יכול לטעום מתיקות בתפלה אלא כשתיקן פגם הברית... אבל מי שפגם בבריתו, הוא בבחי' מיין מרירין... מיין מסאבין, זרע טמא. אזי אין יכול להתפלל בבחי' "כל עצמותי תאמרנה". ואז כלבא נחית, שהוא בחי' מיין מרירין, שצווח הב הב... וזה בחי' חולאת שקורין ברעכניש ר"ל, ששובר עצמות של אדם. וזה מחמת קילקול המוח שבעצמות, בחי' מיין מסאבין, מיין מרירין, שבא החולאת הזאת מחמת תאוות ניאוף. וזה שנצטווינו בקרבן פסח (שמות יב) "ועצם לא תשברו בו"... כדי שיבחינו כל אחד מישראל את עצמו אם בריתו על תקונו. כי בפסח כתיב בו (שם) "וכל ערל לא יאכל בו", כי עיקר הפסח תלוי במצות מילה כידוע. וכשהשליכו את עצמותיו לכלבים, וראו אם שלטו בהם הכלבים ח"ו, היו יודעים שאין הברית ח"ו על תיקונו... בכן מי שפגם בבריתו ישמור את עצמו מכלבים ומחרב... ובשביל זה נקרא כלב בשם שגל, כי הוא בא על תאוות המשגל כנ"ל.
(ליקוטי מוהר"ן, תורה נ)
מאי שגל וכו' כלבתא וכו' כלבתא בת משתיא חמרא היא
מי שעובר על בעילת בת נכר, נענש במשחית דומה לכלב, כאומרם כלבא לאו בת משתא חמרא. אבל אומרם מאי שגל, כלבתא, כי הוא ממונה על תאות המשגל. ואמרו [סוטה ג ע"ב]: קשורה בו ככלב בעולם הזה. ולכך קראו לכלב שגל, היותו ממונה על המשגל. ובמצרים שהיו ישראל פרושים מן בנות מצרים, ולכך שיצאו "לא יחרץ כלב לשונו", אבל בבית שני בעוונותינו הרבים שנתערבו בבנות הארץ, היה על המזבח ככלב [יומא כא ע"ב].
(יערות דבש, חלק ב, דרוש א)
מאי שגל וכו' כלבתא וכו' ואיבעית אימא לעולם שגל מלכתא היא
"אז אהפך אל עמים שפה ברורה" - יש לפרש עפ"י מה שמבואר בכתבים בפרי עץ חיים בכוונת "הנותן שלג כצמר" בשם מהר"ן שפירא לפרש מה שאמרו בגמרא דר"ה "והשגל יושבת אצלו" - חד אמר מלכתא וחד אמר כלבתא, כי את זה לעומת זה כו', ומה שבקדושה שלג ג' אלפין דג' מילואי אהי', הוא בקליפה שגל, ומזה מקבל שפע בקדושה ספירת מלכות, והוא שם ב"ן כנודע. ולעומת זה בקליפה כלב דהוא גימטריא נ"ב. ולכן אלו ואלו דברי אלהים חיים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ייעו"ש ודפח"ח. ואם כן אף אנו נאמר דספי' מלכות היא שכינה גימטריא שפ"ה, ולעומת זה בקליפה להבדיל סמאל במילואו סמך מם אלף למד גימטריא ג"כ שפ"ה. ולעתיד יהפך למלאך הקדוש ויתפרדו כל פועלי און. וזהו שאמר "אז אהפך כו' שפ"ה" אחת.
(רבי שמואל אהרן שמואל הכהן, וצוה הכהן, ליקוטי מילי דאגדתא, עמ' יז במהד' תשי"ג)
בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר וכו' הכי קאמר בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לגוים זכיתם לכתם אופיר
המליצה שידוע היה בפי חז"ל שהת"ח מכונה בשם "בני"... ומזה אנו מבינים דחכמת חיצונית מכונה בשם "בת" וברבים בשם "בנות", באשר אינם עיקר בנין העולם אלא מצטרפות להרחיב בנין התורה לכמה משפטי התורה. והיינו דכתיב בתהלים מה: "בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך", ופי' חז"ל בריש מס' ר"ה דקאי על שוקדי התורה באהבה עזה, ואלו שהגיעו לכך התורה מסייעת להם להבין ולהשכיל בחכמות אחרות כדי לעמוד על דברי תורה בענינים הנדרשים לזה. וזהו דקאמר "בנות מלכים" - המה חכמות מלכי אוה"ע, "ביקרותיך" - המה מייקרים אותך, דמי שהוא חכם בתורה וממנה משיג חכמות חיצוניות הוא והתורה מתייקר בעיני חכמי אוה"ע.
(העמק דבר, בראשית פרק מה, טז - הרחב דבר)
בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר וכו' הכי קאמר בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לגוים זכיתם לכתם אופיר
והענין, דמשונה אהבת שני הדברים הללו, שאינו מושג למי שאינו שקוע באהבה זו, ולא כמו כל אהבה שהמה מובנים לכל בני אדם, אף על גב שאין כל האדם שוין בטבען, וזה אוהב דבר זה יותר וזה אוהב דבר זה ביותר, אבל מ"מ הכל מבינין סוג אהבה של כל דבר, משא"כ אהבת התורה לישראל, מה שמתקשר ההוגה בה באהבה ושוגה בה, וכן אהבת הכלבתא לאוה"ע השוגים בה, מה שהוא משוקץ ומתועב בעיני האדם שאין לו אהבה זו, המה דברים נפלאים. ומזה יש להבין ולהשכיל כי דבר רוחני יצוק בָּהֵמָה, היינו אורייתא וישראל כולא חד, משום הכי בהגות ישראל בתורה מתקשר בה כמו בן המתקשר באמו בשעה שמדבר בה, ואינו לומד בקר רוח כמו שלומד בשאר חכמות, וכן רוח הכלב עם אוה"ע השוגים בה. וה"ק: בשכר שחביבה תורה לישראל באותו אופן נעלה שאינו מושכל לדעת אנושי כמו אהבת כלבתא כו'.
(העמק דבר, דברים פרק כג, יט - הרחב דבר)
ד. מאי קא מבשר להו נביא לישראל כו'
הגרצ"ח בהגהותיו הצריך עיון גדול איך נופל לשון מבשר נביא על מקרא זה שהוא בכתובים כו'. ויעוין תוס' שבת כד ע"א ד"ה שאלמלא שבת אין נביא במנחה, דנקטו "נביא" על כתובים שהן ההפטרות במנחה.
(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)
בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לגוים
מתן תורה היא היפוך גילוי עריות, כי ג"ע הוא חיבור הנמאס, והיפוך מזה היא הדביקות בתורה שהיא "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת", וברמב"ם (סוף הלכות איסורי ביאה): שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה, כי זה היפוך מזה. ובש"ס ר"ה רמזו ענין זה, שאמרו ז"ל בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לאו"ה.
(שם משמואל, פרשת יתרו שנת תרעח)
מעיקרא בלא קיצותא והשתא בקיצותא
ובגוף קושית המהרש"א הנ"ל [סנהדרין נח ע"ב] מדוע דווקא שבת ותורה [נאמר בהם דגוי ששבת חייב מיתה וגוי העוסק בתורה חייב מיתה] יש לתרץ דשבת הוא נחלה בלי מצרים כמבואר בשבת (קיח ע"א) ותורה ג"כ היא בלתי בעלת גבול וכמו שנאמר "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד" והיינו דאין לה קץ וגבול כלל, וע"כ בדברים שהם למעלה מענין הגבול אין לעובדי כוכבים בם מבוא, כי עניינם חומריי וענין החומר הוא הגבול, כי גדר החומר הוא היותו מוגבל ולו ג' מרחקים: אורך ורוחב וגובה, וכנודע, ועל כן דבר אשר הוא למעלה מגבול הנה עניינו רוחניי, כי הרוחניי הוא בלתי מוגבל ועל כן אין לעובדי כוכבים שעניינם חומריי מבוא בדבר כזה...
(רבי יוסף ענגיל, בית האוצר, מערכת א-ב, כלל א, אות א [ובדומה בספרו שו"ת בן פורת ח"א סימן ג אות ה ד"ה עוד יש לחקור])
מעיקרא בלא קיצותא והשתא בקיצותא
וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו, ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו (רמב"ם הלכות מלכים פ"ג ה"ד). ונראה שמקור דברי הרמב"ם מבוארים בראש השנה ד, דאיתא שם דכורש החמיץ... מעיקרא בלא קיצותא והשתא בקיצותא. וא"כ הרי מבואר דעצם הדבר שלבנין בית ה' נתן בקיצותא הרי החמיץ כיון שלבנין בית ה' אין קצבה. והרי מבואר מה שכתב הרמב"ם: וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' הרי זה מצוה להרבותו, וא"כ כל שיהיה מעט ויהי' בקיצותא הרי זה עבירה, כיון דשם נאמר הדין בלא קיצותא. ולכן כתב הרמב"ם: מצוה להרבותו, ואיכא בזה מצוה ואין זה בכלל האיסור דלא ירבה לו כסף וזהב.
(רבי אליעזר דוד פינקל, ניר לדוד, על הרמב"ם, הלכות מלכים, פ"ג ה"ד)
רגל שבו ראש השנה לרגלים
קדושת שבת וקדושת יו"ט היא ג"כ מכוונת לעומת קדושת תורה שבכתב וקדושת תורה שבע"פ. כי שבת, דקביעה וקיימא, קדושתה בידי שמים, כביצה י"ז א', ויו"ט דישראל קדשינהו לזמנים, כברכות מ"ט א', הוא תוכן תושבע"פ, ומשו"ה היו"ט מאחד את הכלל, וכל ישראל חברים הם ברגל, כחגיגה כ"ו א'. וע"פ האמת, אחדות הכלל נובעת משורש הקדושה העליונה, שהיא קדושת תורה שבכתב, שמשפעת על קדושת תושבע"פ. וע"פ אמתת ענין זה מוכרח קיבוץ הכלל בצורת האומה להיות קדוש בקדושת התורה, וקדושת יו"ט יונקת מקדושת שבת... וע"כ קראה תורה יום טוב ראשון של פסח, שהוא רגל ראשון ותחלה לרגלים, כר"ה ד' ע"א, בשם שבת [ויקרא כג, יא], להורות שקדושת יו"ט, המאחדת את הכלל, מקדושת שבת מיסוד התורה היא יונקת, ולא משום הקיבוץ של הפרטים יחד, אלא משום שיש קדושה עצמית בהכלל.
(משפט כהן, סי' קכד, עמ' רעג-רעד [נדפס גם בהגדה של פסח עם פירושי הראי"ה, עמ' רצח])
כיון שעברו עליו שלשה רגלים עובר בבל תאחר
הדברים שהאבל מוזהר מעליהם שלא לעשותם... ואם לענין נשואין אסור, ובאשה ג' רגלים. וכבר פירשו רבים על דרך צחות מפני שאמרו [שבת לב ע"ב]: בעון נדרים אשתו של אדם מתה, ואין עבירה באיסור נדרים עד ג' רגלים, כמו שהתבאר בתלמוד ראש השנה, הדין נותן להענישו עד כדי שיעבור איסורו, והוא שיעור ג' רגלים.
(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, שבר גאון מאמר ב פרק ה)
תוספות - והא דתנן וכו' אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס היינו באומות העולם שתוהין על הראשונות
מש"כ [ר' קאפל חריף, בחידושי יעב"ץ (תקצ"ז), חולין קמב ע"א, מובא בס' תולדות יעקב (דושינסקי), עמ' 24] על המשנה באבות בענין שלא ע"מ לקבל פרס, ע"פ היסוד דאסור לעשות מצוה ע"מ לקבל פרס ולהתחרט אם לא קבל הפרס - צריך להזכיר את יסוד הסברא שהוא מדברי התוס' דר"ה דף ד ע"א ד"ה בשביל. אע"פ שכ' התוס' שהוא דוקא בעכו"ם, כבר ביאר בתויו"ט שם במשנה דאבות שכונתם היא על כרחך שגם בישראל אם הוא מתנהג כה"ג ה"ז אסור, דלא מסתבר לומר שישנה רבי משנתו בסתם בדבר שאינו נוהג בישראל, רק בעכו"ם. אבל לתרץ עי"ז את טעם השכר האמור בתורה, משום שבאריכות ימים לא שייכת חזרה, דכל ימי חייו מצפה ע"ז - הוא דבר שא"א, שהרי כתובים בתורה ג"כ יעודים אחרים כמו "למען ירבו ימיכם וימי בניכם", ושובע ועושר וכיו"ב. וצריך לבאר כונת המחבר ז"ל, שבכל היעודים שבתורה לא קשה ליה, די"ל שמ"מ לא אמרה תורה שיעשה בשביל כך, אבל בכבוד אב ואם וב"צדק צדק תרדוף" כתוב "למען תחיה", משמע שהתירה תורה לעשות בשביל כך, ואיך יבואו חכמים ויאסרו? והיינו כהא דכי הט"ז בחו"מ סי' ב'... דכל דבר המפורש בתורה להיתר אין חכמים יכולים לאסור... על כן מתרץ הגאון ר' קאפל חריף ז"ל, שלענין הבטחת החיים לא שייכא חרטה.
(אגרות הראיה, כרך ג, איגרת תתסט, עמ' קנג-קנד)
ד ע"ב
מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה וכו'
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יז]
ה ע"א
מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי
[עיין עוד לקט באורי אגדות לקמן לא ע"א בשם של"ה, מסכת פסחים, תורה אור, אות קח, וחגיגה יז]
ו ע"א
מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמר זו מצות לא תעשה
בפסוק "השמר בנגע כו' זכור את אשר עשה כו' למרים" כו' - גדול כח פיהם של בני ישראל, וכל כוחן בפה, לכן צריכין מאוד לשמור פה ולשון. וכמו שיש בשבת זכור ושמור, ואמרו בזוה"ק שכל התורה כלולה בזכור ושמור, כמו כן בלשון הרע כתיב "השמר" וכתיב "זכור". וכן כתיב "מוצא שפתיך תשמור", דרשו חז"ל "מוצא שפתיך" מ"ע, "תשמור" מצות ל"ת כו', שכל התורה תלוי בפה כנ"ל.
(שפת אמת, פרשת כי תצא שנת תרמז)
מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמר זו מצות לא תעשה
בפסוק "השמר בנגע הצרעת כו' זכור את אשר עשה כו' למרים" כו'... כח הפה ניתן לבני ישראל. לכן צריך להיות להם שמירת הפה, שהיא חיות הפנימיות. ובני ישראל מיוחדים לזה... והיא בחי' זכור ושמור, שזה כלל מ"ע ול"ת, ושניהם נזכרים בכאן, "השמר" ו"זכור". וכ"כ "מוצא שפתיך תשמור", דרשו חז"ל "מוצא שפתיך" מ"ע, "תשמור" זו מצות ל"ת, לרמוז שכל המצות תלוין בזה, כי השפתים עושים ב' הפעולות: להוציא הדיבור ולשמור הדיבור.
(שפת אמת, פרשת כי תצא שנת תרנא)
מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמר זו מצות לא תעשה
בפסוק מוצא שפתיך תשמור, אמרו חז"ל "מוצא שפתיך" מ"ע, "תשמור" מצות ל"ת. הרמז כי כל תרי"ג מצות תלוין בזה, כי עיקר חיות הנשמה בפה, כמ"ש "ויפח באפיו כו' לנפש חיה" - "רוח ממללא". וע"י המצות נפתח חיות הנשמה. וע"ז כתיב "אשר יעשה כו' האדם וחי בהם", שנעשה נפש חי'. ומ"ע לפתוח הפה. ומצוות ל"ת לשמור שלא יתפשט כח הנשמה לסט"א ח"ו. וזה עיקר כח איש ישראל, כמ"ש "ואשים דברי בפיך". וזה ניתן לבני ישראל במתן תורה.
(שפת אמת, פרשת כי תצא שנת תרנח)
ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך
באשר נדרים מצוה להעשות בעל כרחו, כדאיתא בראש השנה דף ו אזהרה לבית דין שיעשוך, אלא דשם מיירי בנדרי מצוה, וכאן מיירי בנדרי רשות, מכל מקום ודאי אם ידוע שנדר אזהרה להעשות אותו, כמו שכופין על כל המצות, אלא שיחד הכתוב בנדרים יותר מבכל המצות, היינו משום שדרך לידור בעת צרה, ואחר כך תהות מצויה ומיקל לעצמו... משום הכי הזהיר הכתוב גם שם, גם כאן הזהיר לראשי המטות שישגיחו כל כך על זה, ולכפות בכחם להקים נדרם. ומשום הכי כתיב "אשר צוה ה'", לשון זריזות, שהענין נוח להכשל ונדרש לזריזות שיקוים.
(העמק דבר, במדבר פרק ל, ב)
ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך
בכל עשיית מצוה, כפי העשי' לשמו ית', זוכין להמשכת הארת השכינה לאדם העושה... ובמדרש: "לא מצאנוהו שגיא כח" - כ' קרש בצפון כו', פירוש, שאין למצוא הארת קדושתו ית' ע"י רב כח, רק ע"י הביטול אליו ית' כמ"ש "ועשו לי" לשמי "מקדש". קדושה היא פרישה והבדלה, וכפי המיעוט שממעט האדם עצמו ומעשיו לשמו ית', כן זוכה להיות השראת הקדושה בתוכו. וה' יתברך עשה כן להיות נתלה הקדושה בעשי' דייקא, כדי להעלות עי"ז כל המעשים... ועשייה הוא לשון כפייה, כמ"ש חז"ל "ועשית" - אזהרה לב"ד שיעשוך, כי א"א לתקן העשי' גשמיות רק בכפייה בעל כרחו ובביטול הרצון אליו ית'.
(שפת אמת, פרשת תרומה שנת תרמג)
ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך
כל אדם צריך להיות לו בחי' שופט ושוטר: שופט הוא בהשגת הדעת, ושוטר לכוף עצמו אפי' שלא לרצונו... וכן הוא ימי המעשה, דכתי' "ועשית כל מלאכתך", הוא בעל כרחו, כמ"ש ז"ל בפסוק "ועשית" - אזהרה לב"ד שיעשוך. וזהו המלחמה ועבודה בימי המעשה. ובשבת קודש כתי' "למען ינוח שורך" כו' דהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא, יום שניתנה בו התורה, והוא הדעת בחי' שופטים כנ"ל.
(שפת אמת, פרשת שופטים שנת תרמז)
ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך
"מוצא שפתיך תשמור" אז "ועשית כאשר נדרת"... כי קבלת האדם עושה רושם, וכפי שמירת הפה כך דבריו עושין רושם. וחז"ל דרשו "ועשית" - אזהרה לב"ד שיעשוך. וכן המשפט, ע"י שמקבל האדם עליו באמת דרך הטוב, אף כי אינו יכול לגבור במעשה נגד היצה"ר, אז משמים כופין אותו. ואמת גם זה בכלל הבחירה, מי שבוחר לצאת מן הבחירה ושיכפוהו משמים, כופין אותו לטוב.
(שפת אמת, פרשת כי תצא שנת תרלח)
ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך
בפסוק "מוצא שפתיך תשמור כו' ועשית" כו' - אזהרה לב"ד שיעשוך, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ובוודאי לאו דווקא על הדיין מוטל דבר זה, רק שהאדם עצמו יכוף את עצמו ע"י היגיעה בתורה ותפלה, שהדברים אלו היוצאין מן הלב הם מכניעים הגוף. לכן מצוון בכל יום לקבל בפה עול מלכות שמים ועול מצות. גם הוא הבטחה: "ועשית" - שבוודאי צריך כל אדם להאמין כי כל הקבלות שמקבלין על עצמנו בכל יום, בוודאי יעשו פירות, אם מיד אם לאחר זמן, כי גם מלמעלה כופין את האדם החפץ באמת להטות הלב אליו ית', כמו שמבקשין "וכוף את יצרינו", וכמו שהי' בכלל ע"י שקבלנו בהר סיני מלכותו ית' בנעשה ונשמע. לכן אף שחטאנו, עכ"ז כתיב "ביד חזקה כו' אמלוך עליכם". כן בפרט, כפי מה שמקבלין עול מלכות שמים כראוי מתקיים אח"כ בוודאי.
(שפת אמת, פרשת כי תצא שנת תרמא)
ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך וכו' יקריב אותו מלמד שכופין אותו וכו' חד דאמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב
"ויקחו לי תרומה" - פירש רש"י לי לשמי... מיהו כאן קשה... בשעת הנדבה מתקדש לגבוה, מעתה מאי נפקא מינה במה שיקחו הגבאים ג"כ לשם ה', והרי כבר נתקדש בידי בעלים?... אי אפשר לומר דלא נאמרה מתחלה מצות המשכן אלא ע"י נדבות, ואם לא היו מנדבין לא נעשה המשכן, ואמאי, הא כופין זא"ז לבנות בית הכנסת כדתניא בתוספתא דב"ב פ"א, מכ"ש משכן דהוא מצות עשה, וגם ב"ד מחויבין לכפות על קיום מצות עשה, והכי לשון הרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"א הלי"ב: והכל חייבים לבנות כו' כמקדש המדבר, הרי שהיה חוב ולא נדבה. ותו קשה דבפי' איתא בב"ב דף ח: מנין שאין עושין שררה על הצבור פחות משנים? אמר ר"נ שנאמר "והם יקחו את הזהב", ומפרש בגמרא מאי שררותא? ומשני: משום שממשכנין על הצדקה. הרי דמפרשי משמעות "והם יקחו בכפיה". אלא עיקר פירוש "ויקחו לי" - בעל כרחם, ישבו שמאין וגבאין ליקח מכל אחד כפי הראוי. ומעתה שפיר מתיישב לי לשמי, שבקיחת הגזברים לשם קדושת המשכן מתקדש בעל כרחם של בעלים. ואח"כ מפרש הכתוב עוד, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" - אם יהיה נמצא נדבות בלי כפיה, גם כן "תקחו את תרומתי"... וגם האי "תקחו" אפשר לפרש בעל כרחן, והכי פירושו: מי שינדב ויפריש, כופין להביא ומעשין אותו כדאיתא במס' ר"ה דף ו'. וראיתי בתרגום יונתן פר' צו ח, טו...: "או דילמא השתכח בבני ישראל דלא הוי בלביה למיתא לעבידתא ושמע קל כרוזא ואסתפי ואייתי בלא צבא" כו'. ולכאורה הוא פלא מה זה אסתפי, הלא הכרוז היה "מאת כל איש אשר ידבנו לבו"? אלא כמו שכתבתי, דשמע שיקחו בעל כרחן אם לא יהיו נדבות, מש"ה נדב תחלה, ואח"כ שראה מנדבים לרוב, התחרט בלבו, ולא יכול לחזור.
(העמק דבר, שמות פרק כה, ב)
בפיך זו צדקה
עיקר ההבדל שיש בין אדם לחי הוא ע"י חיתוך הדיבור, שהוא גדר האדם שהוא מדבר, בבחי' (שמות ד) "מי שם פה לאדם", ועיקר ההבדל הוא חיתוך הדיבור, דהיינו שהאדם עושה מהציפצוף והקול חיתוך האותיות והדיבור, כי גם בהמות ועופות יש להם קול וציפצוף, רק שאין להם חיתוך האותיות והדיבור, וזהו גדר האדם שיכול לחתוך הדיבור כנ"ל. ולבא לבחי' גדר אדם, הוא ע"י צדקה, בבחי' (בראשית א) "נעשה אדם", וכתיב (רות ב) "שם האיש אשר עשיתי עמו היום" וכו', מה התם צדקה אף כאן צדקה כ"ש בזוהר (הקדמה דף יג ע"ב), היינו שע"י צדקה נעשה בחי' אדם, שהוא בחי' דיבור כנ"ל. וזהו "בפיך" זו צדקה, כי ע"י צדקה נעשה הפה דהיינו הדיבור.
(ליקוטי מוהר"ן, תורה רכה)
כ ע"א
כ ע"ב
כא ע"א
כא ע"ב
כב ע"א
כב ע"ב
כג ע"א
כג ע"ב
כד ע"א
כד ע"ב
כה ע"א
כה ע"ב
כו ע"א
כו ע"ב
כז ע"א
כז ע"ב
כח ע"א
כח ע"ב
כט ע"א
כט ע"ב
ל ע"א
ל ע"ב
לא ע"א
לא ע"ב
לב ע"א
לב ע"ב
לג ע"ב
לד ע"א
לד ע"ב
לה ע"א
צז) על כן בניי יצ"ו, הזהרו ללמוד בימי ניסן פרק ערבי פסחים, והרי"ף של פסחים... וכן בראש השנה הרי"ף והטור של ראש השנה... תלמדו מן התלמוד, ומן הרי"ף והטור, כפי אשר תוכלון שאת, כי זו התורה היא ביותר חביבה, ומביאה לידי מעשה כהוגן, ותורה זו חביבה במאוד מאוד לפני הקדוש ברוך הוא, כי יפה היא ובזמנה היא.
וזה שאמרו רז"ל שניסן ר"ה למלכים, כי אז הי' הקמת המשכן, שמשם נמשך הכבוד של מלכים, של כל הממונים והראשים כנ"ל. ועל כן הי' הקמת המשכן בראש חדש ניסן דווקא, כי זה בחי' ראש חדש, שעי"ז נתחדשים כל הראשים כנ"ל, וזהו בחי' ר"ח ניסן ר"ה למלכים כנ"ל.
[524] והרי אחד השטרות שנמצא בואדי מורבעאת נכתב... "בעשרים ואחד לתשרי שנת ארבע לגאולת ישראל". והעיר ביתר הרי נלכדה בתשעה באב, כמפורש במשנה תענית (פ"ד מ"ו) הנ"ל, ואם ניסן היה ר"ה למלכות שמעון בן כוסבא, משהגיע אחד בניסן של השנה הרביעית בה נלכדה ביתר כבר נכנס בר כוזיבא לשנתו החמישית, ויוצא שהוא מלך לא שלש שנים ומחצה כי אם כארבע שנים ומחצה.
לכאורה אפשר לתרץ... שהשנה הראשונה היתה מקוטעת... ברם... תעודה... שנמצאה במערת האגרות... שנכתב... בחודש "אייר שנת חדא לגאולת ישראל על יד שמעון בר כוסבה נשיא ישראל". ואם בחודש אייר מנו שנה חדא לגאולת ישראל, הוי אומר שגם השנה הראשונה לא היתה מקוטעת... [525] ושוב יוצא מן התעודות שבר כוזיבא מלך... לפחות כארבע שנים ומחצה...
אולם אם נאמר שהחלו את מנינם מתשרי, מתיישבים התאריכים פחות או יותר עם שיטת הירושלמי. כי לפי זה יוצא... כי השנה הרביעית לא היתה מלאה לאחר שנלכדה ביתר בט' באב. וכיון שלא היתה מלאה... קבעו שלש שנים ומחצה... נשאלת לפי זה השאלה למה הניחו את מנין המלכים הרגיל המתחיל מניסן וקבעו את תשרי כתחילת שנת גאולתם?...
[527] ונראית לנו דרך אחרת... שברוב התעודות, השטרות והמטבעות לא מצינו מנין לפי שנות מלכותו... של שמעון בן כוסבא, כי אם "לגאולת ישראל", "לחרות ישראל" או "לחרות ירושלים"... ומאחר שחכמי הדור דימו שזאת הגאולה האחרונה, הרי מצינו מחלוקת בין ר' אליעזר הגדול לר' יהושע, שחיו באותה תקופה של בר כוסבא, אימתי עתידים ישראל להגאל. כמו שמצינו בברייתא בר"ה (י ע"ב): "ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם... בתשרי עתידין ליגאל. ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם... בניסן עתידין ליגאל"... ובברייתא אחרת (שם יב ע"א) שנינו: ת"ר חכמי ישראל מונין למבול כר"א ולתקופה כר' יהושע, חכמי אומות העולם מונין אף למבול כר' יהושע. ופירש רש"י שם: חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר - שנות נח ובריאת עולם ושנות הדורות כר' אליעזר מונין מתשרי תחלת השנים... [528] שיטת חכמי ישראל הפוסקים למנין השנים כר"א מתאשרת גם ע"י סדר הזכרונות שמתפללים בר"ה, כמו שמצינו בתלמוד ר"ה (כז ע"א): "א"ר שמואל בר יצחק כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן כר"א דאמר בתשרי נברא העולם"...
והנה מסוגית התלמוד נראה כי שיטת ר"א האומר שבתשרי עתידין ליגאל קשורה בשיטתו שבתשרי נברא העולם.... ויוצא שמאחר שחכמי ישראל נוקטים למנין השנים והמבול כר' אליעזר, הוא הדין ביחס לגאולה העתידה לבוא, סברו כשיטת ר"א דבתשרי עתידין להגאל... מאחר והמנין שלהם היה "לגאולת ישראל" או "לחרות ישראל" ו"לחרות ירושלים", ולא לפי שנות נשיאותו של בר כוזיבא, והרי חשבו שזוהי הגאולה המשיחית העתידה לבא, כמבואר לעיל, לכן קבעו את המנין מתשרי לדעת ר"א שבתשרי עתידין להגאל, ויתכן מאד שר"ע שהיה תלמידו של ר"א, סובר כמותו לענין זה... על אף זאת שאומות אחרות כתקופה זו מנו מניסן ולא מתשרי כמו שמוכיחים השטרות של הנבטים מאותה תקופה. [529] אלא הסיבה היא כנראה, משום שכבר נתבאר בברייתא הנ"ל... שחכמי אומות העולם מונין אף למבול כר' יהושע שבניסן נברא העולם, לכן קבעו כל מנינם מניסן, לפי שיטתם זו. אבל חכמי ישראל שסוברים כי למנין השנים מונין מתשרי, לכן קבעו את תשרי כתחילת שנות המנין לגאולתם ולחרותם.
וזהו שבאחד בשבט ר"ה כדברי ב"ש ובה"א בט"ו בו, כי הנה צירוף הוי' בחודש הזה יוצא מפסוק "המר ימירנו והי' הוא" מראשי תיבותיו, וידוע בזוה"ק דשם הוי' כסדרן הוא רחמים ולמפרע הוא דין, ועל כן החצי הראשון של החודש שהוא ה"י מורה על דין, וכאשר באמת עוד הוא מתלת ירחין דעשו שנאמר עליהם "ותצפנהו שלשה ירחים", שהם תמוז וחצי אב וטבת וחצי שבט, והחצי השני שהוא ו"ה מורה על רחמים. וא"כ בית שמאי, שמדתם דין כידוע, ואין מתקרב ונרצה אלא איש שמגיע לו עפ"י דין להתקרב, ועל כן בענין תיקון עוונות שצריך שיהי' בחילא יתיר עד שאף במדת הדין זכה להתקן, אחר שכתובה מצות התשובה בתורה, שוב גם בדין זכה, דתורה היא דין כבש"ס ריש ע"ז, על כן מתחיל זמן התיקון תיכף מר"ח, והוא מתחיל מחדש. על כן אז ר"ה לאילנות "כי האדם עץ השדה". ולבית הלל שמדתם חסד, וכל הרוצה להתקן ישוב וימחול לו, אף שאיננו כ"כ בעומקא דלבא, ובלבד שיתחיל מחדש כנ"ל, על כן אינו מתחיל ר"ה עד חמשה עשר בו, שאז מתחיל זמן החסד.
והנה כמו גשמים המצמיחים את הפירות, כן הארה אלקית שניתנת בלב אנשים היא המעוררת את האדם שיעשה פירותיו, וזהו שדימה דבר ה' ע"י הנביא נמי לגשם ושלג... והנה כמו הגשמים הגשמיים מתגלות פעולתם באילנות אחר שליש השנה שעלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה, כן נמי מראש השנה ואילך לצדיקים שנכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, או מיוה"כ ויום ראשון של סוכות ואילך שהוא חסד שבחסד, שמתקרבים גם הבלתי ראויים מצד הדין, נכנסות באדם יום אחר יום הארה אלקית והתעוררות כנ"ל, והאיש שאיננו שוטה המאבד מה שנותנין לו מתוספים בו חיות ורגש הנפש, וכשהגיע שליש השנה כבר נשלמה בחי' הלב שבאדם כבמדרש (פ' שמות) שהלב ניתן בשליש העליון שבאדם, והיא כדמיון השרף שעלה באילנות שהפירות חונטין מעתה... אך כאשר עבר שליש השנה ונשלמה בו בחי' הלב, מתחיל זמן יותר בהיר לתורה ועבודה... ומכינים עצמם לארבע הפרשיות שבאדר ופורים וניסן ופסח וספירה ושבועות, שהימים מתעלין והולכים יום אחר יום, והם ימי עבודה בתורה ומצוות באופן יותר נעלה מכל השנה בחיות ורגש והתעוררות הלב. ובכן, כמו שהוא ר"ה לאילן המחבר כנ"ל, כן הוא באדם הדומה לאילן, שאז מתחילה תקופה חדשה בהתפעלות הלב יותר ויותר מאשר עד כה...
ולפי האמור תובן מחלוקת ב"ש וב"ה, ששניהם לדבר אחד מתכוונין, והאילן הגשמי הוא דוגמא לאדם, ושניהם מודים שמחשבים שליש השנה שתיגמר בחי' הלב... אך בית שמאי מדברים לפי מדתם מדת הדין, וצדיקים הזוכים בדין נכתבים ונחתמין בר"ה לאלתר לחיים, ונפסקו להם גשמים רוחניים כנ"ל, ונשלם שליש השנה באחד בשבט, שנשלמה בחי' הלב, ולעומת האדם נמשך טבע האילן שהוא דוגמתו. ובית הלל שמדתם חסד מחשבים מט"ו תשרי יום ראשון של סוכות חסד שבחסד, שמשם ואילך מתחילין לחשוב שליש השנה, כאמרם ז"ל (ויקרא רבה פרשה ל): מה דאזל אזל, מן הכא נחל חושבנא, ואחריהם נמשך טבע האילן, ע"כ יגמר שליש השנה שהוא גמר בחי' הלב בט"ו בשבט. ולפי האמור יובן היטב ענין ט"ו בשבט שאין אומרים בו תחנון, שהוא באמת זמן שמחה לישראל הרוצין לעבוד את ה' בבחי' לב ולא בקרירות רוח ומצות אנשים מלומדה.
והנה אמרו ז"ל [סנהדרין כ ע"ב]: שלש מצוות נצטוו ישראל: למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק. נמי נאמר דלמחות זרעו של עמלק בפועל צריכין נמי שיהי' מלך בפועל ולא חלה המצוה משעה דאימנו עלי' אלא מיום שעמד בפועל, אך למחייה פנימית די למלוכה פנימית, והיינו דקב"ה נקרא מלך ישראל, ולדידי' מניסן מנינן... ובכל שנה ושנה בניסן שישראל מתחילין בעבודה מחדש הו"ל כאילו ממליכין עליהם מחדש את הקדוש ברוך הוא. ובאדר שמשמיעין על השקלים כדי לחדש ולהביא קרבן מתרומה חדשה, זה הו"ל דוגמת מלך ישראל דאימנו עלי' מאדר ואין מונין לו אלא מניסן. אך בענין מחיית עמלק הפנימית מלב ישראל, שצריכין נמי למנות עליהם מלך ברישא, דהיינו קב"ה מלך ישראל, משעה שהשמיעו על השקלים מחשבין משעה דאימנו עלי' היינו מאדר, ועל כן מקדימין שקלים דהוא כעין מינוי המלך ברישא, והדר למחות זרעו של עמלק, זה פרשת זכור.
ואפשר לומר עוד, דהנה חלופי גרסאות יש, דבש"ס סנהדרין הגירסא: שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך וכו', אך בספרי (פ' ראה) ובמדרש (פ' שופטים) ובתנחומא (פ' תצא) הגירסא למנות עליהם מלך... ואולי כוונת הספרי ואינך לרמוז ג"כ דברינו הנ"ל, דלמחייה פנימית די דאימנו כנ"ל, ורמזו זה בלשון "למנות", שסובל ג"כ לשון דאימנו עלי', וסובל שתי הלשונות מלשון מינוי ומלשון מנין, דנמנו השרים למנותו, כלשון רש"י בש"ס ר"ה.
1-2
אבל יש הבדל בין הספד להספד. אם חכם מת, ואין להחיים תועלת נרגש ממנו בזה העולם, רק ההספד והבכי הוא בעבור העדר השלימות האמיתי וענין עולם הבא, בזה רב שכר המספידים, כי כל צערם הוא בשביל העדר שלמות האמיתי ונצחי, ואף שכרם מדה כנגד מדה, להיות להם שלימות אמיתי ונצחי. אבל אם ע"י צדיק תועלת נרגש בזה העולם, והם מספידים אותו, א"כ אין כ"כ שכר להספד, כי בעבוד העדר התועלת הזמני הם מספידים לזה, דכך כל אדם, בהעדר ממנו חסרון ותועלת זמן, יתאבל עד למאוד... לזה אמרו מה שמועה שמע ובא, ואם כי שמע כי באו דרך האתרים, הוא חטא מרגלים, הלא כבר נקדם רפואה למכה, כי בכו על אהרן ל' יום ונתכפר להם כל החטא? וע"ז אמר, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד, אם כן ההספד היה לתועלת הזמני, כי עתה יפגעו בם כל מלכי אומות העולם, כי אין להם מגן מעמוד ענן, וכהנה יתר התועליות הנרגשות שאבדו בסילוק עמוד ענן, וע"ז סופדים ובוכים, ולא להעדר צדיק שלימות הנצחי, וא"כ לא יכופר עונם, ולכך באו להלחם בהם.
1-2
1-2
1-3
1-3
1-3
1-3
1-3
1-3
1-5
עתה שבאת ו"ידעת חנותנו במדבר", פירוש, לצד שישראל מכוסים בעננים ואין אדם יודע מקומם, כמאמרם ז"ל בפסוק "כי גוע אהרן וגו' וישמע הכנעני כי בא ישראל" וגו', ואמרו רז"ל כי לצד שנסתלקו ענני כבוד הוכר מקומן של ישראל, אמור מעתה קודם לכן לא נודע תחנותם, וחובב הודיעו ה' חנותם של ישראל. ועוד לו, שהסכים ה' למה שהאיר עיניהם בעצתו, והוא אומרו "והיית לנו" וגו', ואין נכון לעזוב אותם אחר כל זה, כי יש בזה חילול השם, כי יאמרו שעמד על אמונתם והחשיבוהו כל כך ועזב אותם, אין זה אלא שלא הוצדקו אצלו מופתי האמונה ואין נכון עשות כן, וכשלא קיבל גרשו משה מכבודו של עולם.
1-5
1-8
ויש לומר עוד בפשיטות, כי בש"ס נדה (סא ע"א): סיחון ועוג אחי הוו. והנה בתקוני הזוהר (תיקון סט דף קח ע"ב) דעוג הוא בטומאה לקבל עמודא דאמצעיתא דקדושה, וידוע דמשה רבינו ע"ה הוא בעמודא דאמצעיתא. ובכן יש לומר דסיחון ועוג שני אחים הם בטומאה לעומת משה ואהרן שני אחים בקדושה, וסיחון הוא כנגד אהרן. ועל כן, כל זמן שהי' אהרן קיים הי' פחדו עליו, וכאשר נח נפשי' דאהרן ונסתלקו ענני כבוד כסבור שאין עוד לעומתו בקדושה, וזה שניתנה רשות להלחם בישראל, אבל כולם חזרו בזכות משה [תענית ט ע"א] ונפל הוא ועמו ביד משה.
וכבר אמרנו שלעומת משה ואהרן בקדושה היו בקליפה סיחון ועוג שני אחים כבש"ס נדה (סא ע"א), ובתקוני הזוהר (קח ע"ב) שעוג הוא בעמודא דאמצעיתא לעומת דרגא דמשה, וממילא לפי"ז סיחון הוא לעומת אהרן, וע"כ כשמת אהרן בא הכנעני מלך ערד שהוא סיחון להלחם... אך באשר משה כולל הכל נפל גם הוא גם עוג בידו.
כבר אמרנו שסיחון ועוג ששני אחים היו כבש"ס נדה (סא ע"א) הם לעומת אהרן ומשה בקדושה. ואמרנו בשם תיקוני הזוהר הקדוש (קח ע"ב) שעוג הוא לקבל עמודא דאמצעיתא שידוע שהוא דרגא דמשה, וסיחון נראה שהוא לעומת דרגא דאהרן, וכמו שהי' אהרן מושך קדושה בעבודתו גם על הגוף והחומר, לעומת זה היתה קליפתו של סיחון התגברות כח החומר שבל יאיר בו ענין קדושה אלא יהי' מתגשם והולך. ובש"ס ר"ה שהוא דומה [לערוד] במדבר, פירש רש"י: חמור הבר, שהוא חומריות יוצא מישובו של עולם ואינו ראוי אלא במדבר, והוא יושב בחשבון ומונע לחשוב חשבונו של עולם, כי לחשוב חשבונו של עולם צריך לכל הפחות שלא יהא להוט ביותר אחר תאוות חומריות, כמו שדיין הנוגע ומקבל שוחד פסול לדין "כי השוחד יעוור", כן זה תאותו מעוורת את עיני שכלו לבל יחשוב חשבון צדק. ועל כן כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד מיד "וישמע הכנעני מלך ערד" הוא סיחון, שכל זמן שאהרן הי' קיים ופעל בעבודתו התפשטות קדושה גם על הגוף לא הי' מקום לקליפת סיחון, אבל אחר מיתת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כנ"ל שהוא ענין התפשטות הקדושה גם על הגוף והחומר, היתה רוצה קליפת סיחון להתגבר. ואף לפי הדרש שהוא עמלק, מ"מ באשר שינה להיות כסיחון. בודאי הפירוש שלקח אתו קליפת סיחון... ולפי האמור יובן מה שהרשעים הללו החרישו כל ארבעים שנה ולא התעוררו לקראת ישראל, כי בעוד אהרן קיים, שבעובדא שלו משך ענין אלקי גם בכל הגשם וחומר הארץ, שהיתה התפשטות קדושה על הכל יחד כנ"ל, לא הי' להם שום מקום לחשוב להפריד הגשמיות מהרוחניות, אלא אחר שמת אהרן חשבו שמעתה אין מי שיעמוד כנגד בדבר הזה.
סיחון ועוג הם נגד משה ואהרן, סיחון לעומת אהרן... ועל כן כתיב "וישמע הכנעני", וברש"י: שמע שמת אהרן וכו' וחשב שעתה תגבר ידו על ישראל. והוא בעשייה. וכבש"ס ר"ה דומה [לערוד] במדבר, פירש רש"י: חמור הבר, וידוע שהעשי' מתיחסת לחומר, וזה הי' חמור הבר שמעשיו המטונפים לא היו מן הישוב וכן הוא במגלה עמוקות שסיחון הי' ממול ערפו של אהרן.
1-12
2-3
2-3
נראה שכחו של עמלק בקליפה הוא לעומת כחו של אהרן בקדושה, ומוכח מהא דשמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל, כי כל זמן שהי' אהרן קיים לא היתה לו שליטה, והיינו דכמו אהרן בשמונה בגדיו הי' מאיר במוחם ולבם של ישראל כנ"ל, הי' כחו של עמלק נמי כח כפול, להאפיל את המוח ולבלבלו ולהחשיך את השכלתו שבל יאיר וישכיל את הלב, ולטמטם את הלב לבל יקבל מהוראת השכל שיהי' משתוקק לדבר קדושה, אלא יהי' נמשך אחר טבעו להשתוקק להנאות וכיסופין דהאי עלמא.
וחז"ל אמרו (מועד קטן כח ע"א) שנסמכה מיתתה לפרשת פרה לומר לך מה הקרבנות מכפרים אף מיתת הצדיקים מכפרת... וסמיכות זה מביאים המדרשים בארבעה מקומות... ג) סמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה המכפרים (במדבר כ, כח) כמו שדרשו חז"ל (מועד קטן כח ע"א)... לפי שמן כל צדיק יגיע לבני דורו ארבעה מיני תועלת... השלישי, שזכותו מגין כצל וכבגד העשוי להציל מקור וחום, ובמותו סר צילם, והרי הם ערומים מכל מכסה כדרך שנאמר "ויראו כל העדה כי גוע אהרן", ודרשו חז"ל "ויראו" היו"ד בצירי, שנראו, והיינו בהסרת הענן שנמשל לבגד. וזהו סמיכות לבגדי כהונה.
8-10
8-11
32-42
32-42
32-42
אכן נראה שלא יתכן מלכות שמים בלא מלכותם של ישראל. התגלות כבוד מלכותו ית"ש צריך שיתגלה ביחד עם כבוד מלכותם של ישראל, וכל העולם כולו יכירו וידעו כי צריכים להיות נכנעים תחת ישראל, אשר המה, בכח מלכות העליונה שבהם, יהיו המלכים והמושלים של כל העולם כולו... כל ישענו וחפצנו להתרוממות קרן ישראל, ובהממלכה של ה' יתברך כלול גם הממלכה של ישראל. לכן הוקבע זה דוקא בתשרי שהוא ר"ה למלכי אוה"ע, כאילו הי' המדובר ע"ד התפשטות מלכות ישראל בעולם, כי מלכות שמים ומלכות ישראל אחת הם.
32-42
דקדקו המפרשים במ"ש "ימים רבים שמונים ומאת יום", תרתי למה לי, "ימים" ו"יום"... כבר נודע, כי "ימים" פירשו במקרא שָׁנים, "ימים תהיה גאולתו"... וכך פירושו כאן, כי באומות העולם מונין מתשרי, ויום אחד בשנה חשוב שנה כנודע, ולכך הסעודה שהתחיל בשנת שלש למלכו, ונמשכה כמו שכתבנו לעיל עד עשרה בתשרי שאחריו, ובתחילת תשרי התחילה שנה אחרת. אם כן היה הסעודה שני שנים. וזהו שאמר הפסוק "ימים רבים" - שני שנים, שמונים ומאת יום טבעי, ואין כאן כפל.
בתקופתנו, מאותו הזמן שהצד המעשי של בנין הארץ החל להתגשם, הולך האור הזה ושולח ניצוציו גם אל נפשות רבות מאלה הרחוקים מאותה שפעת החיים הפנימית של ישראל. ובכל זה הולך ומתגשם על ידם חזון קודש קדשים, שאין ערוך לקדושתו, יסוד בנין הארץ ושיבת בנים לגבולם בצורה מוגבלה בראשיתה.
אבל מתוך המרחק הרב של הניצוץ המתגלה במעמדים נפשיים מרוחקים מגבול הזיו של אור הקודש... מוכרח הכח הניצוצי הזה להיות נחלש בדרך מהלכו ואורו מוכרח להיות הולך ומועם... הניצוץ הגאולתי של כורש לא היה יכול לעמוד זמן רב, ואחרי שעשה את התפקיד של ההתחלה נחלש חילו והחמיץ. אבל כאשר הגיע הזמן שאיזו מדרגה של אור גאולה יגלה, הוכנו כבר הכוחות הפנימיים והמקודשים לקלוט אל תוכם את האור הניצוצי הזה, ועמדו לנו אנשי קודש, עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה, שהצילו את האור הניצוצי הכהה הזה, וממנו הבעירו שלהבת גדולה שעומדת לנו עד כה באורה הנפלא, היא כל התקופה של ימי בית שני בכל מעמדיה הנפלאים.
טבע האדם הוא שכמה שיאושר וטוב יהיה לו, לא יסתפק במה שיש לו, אלא ירגיש תמיד שעוד חסר לו וישתוקק למה שיחסר לו. מי שיש לו מנה, רוצה מאתים... אם מתעוררת בקרבם איזו תשוקה ואין בידם להשיגה... יטרפו את נפשם ויעשו קרע בנשמתם לבטל את מהותה, להחרב ולהבטל לגמרי, כי חייהם אינם חיים בלי זה הדבר ששוקקים אליו... חכמינו בכחם האלקי לחדור לתוך נפש האדם... ידעו כי כורש, אחרי שנתן כל הקרבנות האלה כדי שיצלון לחיי מלכא ובנוהי, ברור הוא שנתחמץ, שהרי חפצו כמו שהוא בודאי לא נתמלא... וזה המעט שיחסר לו יהיה בעיניו כאלו הוא עיקר חפצו... ולכן בודאי יקרא תגר, כי אפילו הכשרים מאומות העולם אין להם הסגולות והמעלות המיוחדות להתגבר על זה הרגש, לתלות האשמה במה שחסר להם בעונותיהם, כי לזה מסוגל רק בן ישראל שיש לו קדושת ישראל. ולכן אמר לו ר' יצחק: רבי מטונך, ממה שאתה רוצה להביא ראיה שכשר היה, יש להביא ראיה שהחמיץ, כי מכיון שבקש שיצלון לחיי מלכא ובנוהי, והלא אי אפשר שיתמלא מבוקשו בכולו, בודאי בא לידי זה שהחמיץ. כי להתגבר על זה הרגש ולהשאר באמונתו, אי אפשר רק לבן ישראל... שראה ביציאת מצרים, וראה כמה נסים ונפלאות שהראה ה', וספג בקרבו תורת ה', לו אפשר שישאר תמיד לבו לשמים ויתלה את החסר לו בעונו.
8-10
8-11
8-11
8-11
8-11
8-11
12-19
15-19
18-19
18-21
24-25
24-29
24-34
31-33
31-33
32-33
37-38
והבנתי עוד בזה גמ' ר"ה דאמר אהא דהכתוב מונה לכורש שנות מלכותו פעם כלישראל ופעם כלעכו"ם, ואמר כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ כו' מנלן דאחמיץ מהכא עד כסף ככרין מאה... מעיקרא בלא קיצותא... והשתא בקיצותא (וע"כ מכאן ראיה דאחמיץ, וע"כ מנו לו מאז שהחמיץ כמו לעכו"ם). עכ"ל הגמ'. ולפי הנ"ל הנה הדברים מובנים ביותר, דקודם שהחמיץ היה עניינו עניין הישראלי, וע"כ נתן בלא קיצותא וגבול, כי דבר כזה שייך רק לישראלי, וע"כ מנו לו אז כמו לישראל, ומשא"כ אחר שהחמיץ, לתת רק בקיצותא, הנה התבוננו מזה כי שב להיות עניינו עניין עובדי כוכבים, וע"כ לא היה יכול לתת בלי קיצותא, כי נתינה בלי קיצותא וגבול הנה הוא דבר הבלתי שייך לעובדי כוכבים.
37-38
40
42
10-12
10-12
10-12
12
12
12
12
12
12-21
15