Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת ראש השנה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
ג ע"א
וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל, והיינו דכתיב, ויראו כל העדה, כי גוע אהרן, ואמר רבי אבהו, אל תקרי ויראו, אלא וייראו.
באור, שזכותו של הצדיק מגין כצל וכבגד, העשוי להציל מקור וחום, ובמותו סר צלם, והרי הם ערומים מכל מכסה שנראו על ידי הסרת הענן, שנמשל לבגד, וזהו שאמרו במו"ק כח שנסמכה מיתת אהרון לבגדי כהונה כי הצדיק הוא כמו בגד המגן וסוכך על דורו.
(כלי יקר, במדבר פרק כ פסוק ב)
והקשה תוספות הא כתיב "כי בא דרך האתרים". ונראה ליישב, דיש עוד להבין במ"ש דהיה עמלק ושינה עצמו לבא בדמות כנען, למה שינה עצמו דוקא בדמות כנען, ולא בדמות שאר אומות מכל ע' אומות. אבל יובן, כי מבואר במדרש, [ב"ר ק, ו] ויבואו עד גורן האטד, ראוי היה הכנעני להדיש כאטד, אלא בזכות שהספידו ליעקב, הגן עליהם, והנה כאן כתיב במיתת אהרן [במדבר כ, כט] ויבכו אותו כל בית ישראל שלשים יום, וישמע הכנעני, וא"כ יש לישראל בטחון שזכות הספד לצדיק יעמוד להם ויגן בעדם, וכבר נודע כי כל עסקי מלחמה הוא חוזק לבב ובטוח בהצלחה, עד שאמרו [סוטה מד ע"ב] תחלת נפילה ניסה, כי גורם המסת לבב, ולכך עמלק חשש שיהיה לישראל חוזק לבב, כי יבטחו בזכות הספידם לצדיק, ולכך נתחכם להלביש עצמו כמו הכנענים, והם יש להם ג"כ זכות הספד שהספידו ליעקב, ואם כן לא יבטחו ישראל כלל בזכות הספד. ובזה יובן דברי הגמרא, כי אמרו חז"ל ועיין ברש"י בחומש [שם כא, א], מה שנאמר שבא עמלק בשמעו כי בא ישראל דרך האתרים, הוא כי חשב שיבואו דרך המרגלים תרי ארץ, וחטא מרגלים יגרום להם שיפלו לפניו, אך כבר נודע, כי מיתת צדיקים והספדם מכפרים כמזבח כפרה, וא"כ אף שחטאו במרגלים, כבר סר עונם וחטאתם תכופר.
(יערות דבש, חלק א, דרוש יב)
הענן היה מכסה על ישראל ולא היה מקומם ידוע לעולם, אלא כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובא הכנעני וילחם עם ישראל.
(אור החיים, דברים פרק כה פסוק יח)
עי' עוד לקט ביאורי אגדות תענית ט ע"א
תנא הוא סיחון הוא ערד הוא כנען סיחון שדומה לסייח במדבר כנען על שם מלכותו ומה שמו ערד שמו איכא דאמרי ערד שדומה לערוד במדבר כנען על שם מלכותו ומה שמו סיחון שמו
ותמצא לחכמים ז"ל דרשות מזה החלק בלי ספק [שלא] יהא פי' דרשות פסוק אלא דרשות עומדות בעצמן כדאמר בגמרא ראש השנה תנא הוא כנען, הוא סיחון, הוא ערד. סיחון שדומה לסיח במדבר, כנען על שם מלכותו, ומה שמו ערוד שמו. [מבאר שאין דשה זו פירוש אמיתו של הפסוק אלא דרשה על דרך מליצת הפסוק]
(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)
ונקרא "כנעני" כי כל אמורי כנעני.
(רבינו בחיי על במדבר פרק כא פסוק א)
ד ע"א
אלא מעתה דכתיב 'בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר', ואי שגל כלבתא היא, מאי קא מבשר להו נביא לישראל, הכי קאמר: בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לעובדי כוכבים זכיתם לכתם אופיר
ומצאנו מאמר תמוה במס' ראש השנה ד"ד נצבה שגל לימינך בכתם אופיר, בשכר שחביבה תורה לישראל ככלבתא לאוה"ע זכיתם לכתם אופיר, והמשל תמוה.
(הרחב דבר, דברים כג, יט)
תניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור
מבאר שדווקא במצוות שהן רשות למעט או להרבות אז רשאי לומר שהוא מצפה לשכר מיידי, אך אם עושה מצווה שמחוייב בה כגון לשמור שבת או ליטול לולב בסוכות, אסור לו לצפות לשכר מיידי על כך ולא עוד אלא שזה מזכיר עוונותיו .
(רמב"ן ספר אמונה ובטחון פרק א)
ד ע"ב
מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה וכו' ה ע"א
מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי כו' ו ע"א
אמר רבי יוחנן, ואי תימא רבי אלעזר: אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך
בודאי אי אפשר לומר שעוונו של הבעל לבד הוא הסיבה למות אשתו. שהרי אין זה משפט אמת, ח"ו. אלא ודאי שהאישה חייבת מיתה מחמת חטאיה, אולם דינה למות נפסק רק אם גם הבעל יימצא חייב לשאת בצער של מות אשתו, ועוון זה הוא סיבה שבגינה הבעל אף הוא חייב בצער זה, שמאחר שמות האישה הוא עונש גם על בעלה, הרי לולא היה חייב בעונש זה של מיתת אשתו, היה הדבר מעכב את מיתתה, כי יגיע אליו ער שאינו חייב בו, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו, והכל נלקח בחשבון.
(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת האזינו מאמר צח עמ' תטו)
ז ע"א
חדש והבא קרבן מתרומה חדשה שמא לא ימסרנה יפה יפה ח ע"א
"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה. וכתיב "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב".
ויש להבין מה צורך להך דרשה דירח מכוסה בו, הלא בכל תורה מלת חודש פירושה ראש חדש, כדכתיב מחר חודש, ועיין אבן עזרא בפרשת אמור [ויקרא כ"ג כד ד"ה בחדש] דהחליט הדבר, וא"כ תקעו בחודש שופר, הכוונה בראש חדש, וא"כ מוכח דקאי על א' בתשרי, כי לא מצינו תקיעת שופר בתורה רק הכל בחצוצרות, זולת בא' בתשרי, דכתיב [במדבר כ"ט א'] יום תרועה, ולא מצינו חג שיהיה בו שופר רק בא' בתשרי, וא"כ מה צריך לדרוש שהחג מכוסה בו.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)
ח ע"ב
תניא אידך: "כי חק לישראל הוא". אין לי אלא לישראל, לאומות העולם מנין? ת"ל "משפט לאלהי יעקב". א"כ, מה ת"ל "כי חק לישראל" מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין
ויש להבין מה נפקא מינה לנו אם עכו"ם גם כן נדונים, וגם מה נפקא מיניה אם ישראל תחילה או עכו"ם תחילה?
(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)
ט ע"א
דתני חייא בר רב מדפתי: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה" וכי בתשעה מתענין? והלא בעשירי מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.
ועיקר הסעודה אחר חצות...
(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פא]
מכאן שמוסיפין מחול על הקודש ט ע"ב
בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ י ע"ב
בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
ולכן בראש השנה יצא יוסף ועלה לגדולה, ואמרו חז"ל (ויק"ר כג, ט) פה שלא נשק לדבר עבירה על פיך ישק כל עמי, וכן הכל היה כנגד מדה, והכל בראש השנה, כי שם מאזנים לשקול מדה כנגד מדה.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)
רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם ...בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם ...בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל
ולמעלת זה היום [א' ניסן] הנבחר שהיה בהתחלת התורה זכה לעשר עטרות. כמו שדרשו בפרק ר' עקיבא ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן גיי ותנא אותו היום נטל עשר עטרות. ובזה הזמן אנו מקוים הגאולה העתידה, שהרי נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע אם אנו עתידין להגאל בניסן או בתשרי. ונחלקו שניהם אם נברא העולם בניסן או בתשרי, אבל שניהם שוים בדבר זה שבאותו זמן שנברא העולם אנו עתידין להגאל, וכיון שנפסקה הלכה כר' יהושע שאמר בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, ואמר בניסן נברא העולם, כמו שאמרו שם: חכמי ישראל מונין לתקופה וכו'. ממילא נפסקה הלכה כר' יהושע במה שאמר שבניסן אנו עתידין ליגאל. וזהו שיסד הפייטן ואמר ובו עתידין ליגאל. והוא כר' יהושע שאמר בפ"ק דראש השנה: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל.
(דרשות הר"ן, הדרוש השלישי)
...נחלקו רבותינו ז"ל (ראש השנה י:) אחד אמר בתשרי נברא העולם ואחד אמר בניסן נברא העולם. ונראה לי כי אלו ואלו דברי אלהים חיים, כי יש לך לדעת שאמרו ז"ל (בראשית רבה א ד) שבתחילה חשב ה' לבראות העולם ואחר כך הוציא ה' מחשבתו לפועל, וכפי זה נוכל לומר כי בניסן חשב ובתשרי יצא לפועל או להיפך, ולשניהם יתייחס לשון בריאה בין מה שעלה במחשבתו יתברך בריאה תקרא, בין כשיצתה לפועל, ובזה יתקיימו דברי רבותינו יחד. [מבאר ששני הצדדים נכונים ביחס לבריאת העולם, שבתאריך אחד עלתה במחשבה ובשני נבראה בפועל.]
(אור החיים, בראשית א, א)
ובראש השנה (י, ב) פליגי, ר' אליעזר סבירא ליה בתשרי נברא העולם,
ור' יהושע סבירא ליה בניסן נברא העולם. ודברי שניהם אמת, כי בתשרי נברא העולם ונתחדש יש מאין, אבל זה לא נודע ונתפרסם לרבים, והאומות מכחישות בו ואומרים שהעולם כמנהגו נוהג מעולם ועד עולם. אמנם בניסן נתגלה חידושו, דהיינו לכל האותות והמופתים אשר עשה משה במצרים בשידוד המערכת והירוסו, בשעה שהיתה המערכת בתכליתו המובחר שהוא מזל טלה, שהוא ראשון לכל המזלות והוא הבכור, והשר שלו הוא הבכור משרים של מעלה, וראו כל העולם כי אלהי האלהים ואדון האדונים אשר חדשם יש מאין, על כן בידו היכולת להרסם ולשדדם ועת לבנות הכל כפי רצונו ברוך הוא, הרי שחידוש העולם שהיה בתשרי נודע ונתפרסם ביניהן
(של"ה, מסכת פסחים - פרק תורה אור (ב))
לר' יהושע בניסן עתידים להיגאל
[לכן אומרים בהגדה "לשנה הבאה בארעא דישראל". הלכה כר' יהושע, ולכן המילואים בבית המקדש השלישי יהיו בר"ח ניסן, כמו שאומר יחזקאל "בראשון באחד לחודש", וכן אומר הרמ"א בתורת העולה פרק פח בשם הרד"ק שיביאו קרבנות מילואים בר"ח ניסן. וזה מה שאומרים בתפלת מוסף של ר"ח "מזבח חדש בציון תכין" - בבית שלישי, "ועולת ר"ח נעלה עליו" - קרבנות מילואים בכל ימי המילואים כמו קרבן ר"ח, "ושעירי עזים נעשה ברצון" - לא שעיר חטאת כמו בר"ח רגיל אלא שעיר לשלמים, וכיון שהם לנדבה אפשר להקריב רבים, "ובעבודת בהמ"ק נשמח כולנו" - אף שזה רק קרבן של הנשיא (יחזקאל מו, ב) כולנו נשמח, "ובשירי דוד עבדך" - בחנוכת המזבח אומרים "ארוממך ה'" (שבועות טו), שזה המזמור שאמר דוד על חנוכת הבית.]
(בנין ירושלים (יעוונין) דף ז ע"ג-ח ע"ב - לטקסט) רבי אליעזר אומר, בתשרי נברא העולם
מצא לכך רמז בפסוק, שנקט הפסוק "לכם לכם" ב' פעמים, לפי ש"לכם" ראשון מדבר בקידוש החודש, שאינו נמסר כ"א לבית דין, וקאי על משה ואהרן שהזכיר לפנים, ו"לכם" שני להורות, שהעולם נברא בתשרי כדעת רבי אליעזר, אמר "לכם" להורות, שכל האומות ראוי שימנו מן תשרי ראשית השנה, אבל לכם לבד, ראוי שתמנו מן ניסן כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים תמיד בין עיניכם.
(כלי יקר שמות יב, ב)
יא ע"א
בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים
והכל בראש השנה, כי שם מאזנים לשקול מדה כנגד מדה. וכן פרעה אמר [שמות ט, כז] "מי ה' אשר אשמע בקולו", נענש והוצרך לומר "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", וזהו ג"כ בראש השנה כי בטלה העבודה מן ישראל [ראש השנה יא.]. וכן הכל מדה כנגד מדה. ולכך אמר הכתוב (תהלים פא, ד) "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב", במדה כנגד מדה. ואמר הראיה על זה, "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים", שיהיה מדה כנגד מדה כהנ"ל. ועוד מפרעה, "שפת לא ידעתי אשמע", פירוש שאמר לא ידעתי ה' שאשמע קולו, "הסירותי מסבל שכמו", פי' שאח"כ הוצרך להודות ולבטל העבודה מישראל ולומר "ה' הצדיק" ופה שאסר הוא הפה שהתיר. ובזה יכירו וידעו כי הכל בהשגחה ומדה כנגד מדה, ובזה אם יתן האדם ללבו, יבין ויכיר גדולת חסדי הבורא וכמה רבים רחמיו, וישוב אל ה' וירחמהו כי ירבה לסלוח.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)
[כי חודש זה מיוחד לגאולה, כפי שהגמרא לומדת מגזירה שוה. ולפי החשבון, מכת ערוב היתה בתשרי, ולכן נאמר בו "ושמתי פדות" מלשון גאולה. אבל ישראל לא רצו לצאת "מקוצר רוח ומעבודה קשה", שהיה קשה להם לפרוש מע"ז, ועוד שנראה להם מצרים כגן עדן. ורק אח"כ כשחרבה מצרים ע"י הארבה והברד, ומתו רבים בימי האפלה, הסכימו לצאת. וזה מה שאומרים "אילו לא הוציאנו וכ' הרי אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה" - היינו שהוציאנו ע"י יד חזקה - הדבר שבימי האפלה, והיינו רק משועבדים, לא עבדים, כי העבודה בטלה כבר בתשרי.]
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ז ע"א-ע"ב)
לטקסט
[ר"א ור"י מסכימים שבתשרי נהיתה גאולת הגופים, הפסקת העבודה, ובניסן גאולת הנפשות, שהזדככו כמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים, וי"ל שמה שר"א אומר שבתשרי עתידין ליגאל הוא גאולת הגוף, ומודה שגאולת הנפשות תהיה בניסן, "כימי צאתך מארץ מצרים", ואילו ר"י סובר שכל הגאולה תהיה בניסן.]
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ח ע"ד)
לטקסט
בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה
מוצא סמך לדברי חז"ל ממה שנאמר וה' פקד את שרה בוי"ו ואמרו רז"ל (בר"ר נא ב) כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו, היינו יום של המשפט הוא ראש השנה.
(כלי יקר, בראשית פרק כא פסוק א)
כל מעשה בראשית (לקומתן) [בקומתן] נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו שנאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם אל תקרי צבאם אלא צביונם
וממה שצריך שתדעהו - אמרם, "כל מעשה בראשית לקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו" - יאמר, כי כל מה שנברא אמנם נברא על שלמות כמותו ועל שלמות צורתו ובנאה שבמקריו, והוא אמרו, 'לצביונם', מן "צבי היא לכל הארצות". ודע זה גם כן, שהוא - שורש גדול, כבר התבאר.
(מורה נבוכים, חלק ב פרק ל)
והיינו דכתיב וכל צבאם. ודרשו במס' ראש השנה די"א וכל צביונם. דבאותה שעה היה כל המינים באופן היותר משובח שאפשר.
(העמק דבר, על בראשית פרק ב פסוק א)
רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות בניסן מתו אבות בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בניסן עתידין
הענין [כי] כאשר קבל צורה אחת, גם כי תסתלק הצורה ההיא מן הענין ההוא, שיקבל הדבר הוא, הצורה ההיא שנית, יותר בקלות במעט פעולה, וזה מבואר נגלה, כי המים כשהוחמו וקבלו צורת החום, גם כי נתקררו יקבלו החום שנית יותר בקלות, מפני שהחום הראשון חלחלו ודקדקו חלקיהם, ולכן יקבלוהו שנית בקלות יותר, וביחוד כאשר לא עמדו בקררותם זמן רב. גם העץ והפתילה כשידליקו האש או הנר בהם הם יותר מוכנים לקבלו פעם שנית אחר הכבותם מאשר היו קודם הפעם הראשונה ומזאת ההקדמה הוציא ר' יהושע בפרק קמא דראש השנה תולדה אחת, והוא: שבניסן עתידין ישראל ליגאל. והוא, כי מאחר שכבר הוכן החדש ההוא לגאולת האבות, הדין נותן שבו יגאלנו הבנים פעם אחרת. אמרו בניסן נולדו אבות, בניסן נגאלו, ובו עתידין ליגאל. [מבאר שבניסן ייגאלו כי יש כבר הכנה בחודש זה אל הגאולה]
(דרשות הר"ן, הדרוש השמיני)
איתן כמשמעו קשה ללמדך שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים יב ע"א
חכמי ישראל מונין למבול כר"א, ולתקופה כר' יהושע
ויש להבין בממה נפשך. אי בתשרי נברא - ימנו הכל מתשרי, ואי בניסן, ימנו הכל מניסן.
(יערות דבש, חלק א, דרוש א)
איידי דאתיא מדרשא חביבא ליה טז ע"א
תניא הכל נדונין בראש השנה. וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר הכל נדונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד בזמנו, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובחג נדונין על המים, ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר אדם נדון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים וגו'. רבי נתן אומר אדם נדון בכל שעה שנאמר ולרגעים תבחננו
מבאר שלכו"ע אדם נדון בראש השנה, ועם זאת נדון בכל יום, ולכן יפה לו צעקה גם לאחר גזר דין, ותשובה קורעת את גזר דינו. וא"כ יש לשאול מה מיוחד בדין של ראש השנה? הלא כל הימים שוים לענין זה. על כך עונה עקדת יצחק שתי תשובות: א. ה' עשה אתנו חסד בכך שנתן לנו יום בשנה שהוא יום דין מיוחד כדי שנתכונן ליום הזה ויהיה לנו זנן מיוחד לתקן את מעשינו. ב. ה' עשה עמנו חסד ונתן לנו יום משפט, כי קל יותר לזכות במשפט מלקרוע גזר דין אחר משפט שלא בזמן המשפט.
(עקדת יצחק, שער ס"ג)
בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים
אנו צריכים לפרש מהו הדין הזה שאדם נידון בו, והלא אמרו חכמים ז"ל כי בשעת מיתתו של אדם נידון, כמו שאמרו בפרק קמא דתענית (י"א א') בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית ביום פלוני והוא אומר הן וכו' ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו', וכן במקומות הרבה, ואם נאמר שאדם נדון בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, אם כן אין דינו בשעת מיתה אלא על מה שעשה מראש השנה עד יום המיתה, ורבותינו אומרים בפירוש שכל מעשיו נפרטין לפניו, עוד הזכירו חכמים שיום הדין הוא לעתיד לבא בזמן תחיית המתים כמו ששנינו (סנהדרין ק"ז ב') קין והבל אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב אבל עומדין בדין... אבל כך הוא הענין הזה, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועשר ונכסים וכבוד או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון, כך תקנו לנו חכמים בתפלה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו' ועל המדינות בו יאמר וכו', ואמרו על המדינות כלומר דין הרבים שהעולם נדון אחר רובו, והזכירו בהן חרב ושלום ורעב ושובע, וחזרו ואמרו ובריות בו יפקדו שהוא דין כל יחיד ויחיד והזכירו בו חיים ומות, וכן בגמרא אמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, הזכירו בכאן חיים ומיתה ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא כמו שהזכירו בבריתא הסמוכה שם בשלש כתות ליום הדין, ועוד אמרו (ב"ב י' א') כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה.
(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)
כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון, כך תקנו לנו חכמים בתפלה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו' ועל המדינות בו יאמר וכו', ואמרו על המדינות כלומר דין הרבים שהעולם נדון אחר רובו, והזכירו בהן חרב ושלום ורעב ושובע, וחזרו ואמרו ובריות בו יפקדו שהוא דין כל יחיד ויחיד והזכירו בו חיים ומות, וכן בגמרא אמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, הזכירו בכאן חיים ומיתה ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא כמו שהזכירו בבריתא הסמוכה שם בשלש כתות ליום הדין, ועוד אמרו (ב"ב י' א') כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה.
(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)
בפסח (נידונים) על התבואה
וקשה לכאורה הא קיי"ל בפסח נדונים על התבואה אם שיהיה לשובע או לרזון ח"ו, וא"כ מה טיבו של זה שאומרים בראש השנה גוזר איזו לרעב ואיזו לשובע. אבל תדעו כי בזה נשתנת ארץ ישראל מכל שארי ארצות, כי ארץ ישראל סגולה לישראל כנודע, וזהו הכל בניסן כי בו יצאו ממצרים, ולכך מלכי ישראל הכל מניסן מונין, וכן העומר בא מארץ ישראל, וארץ ישראל היא מדינה פרטית שדנין אותה בפסח על זרע תבואות ארץ ישראל, אבל חוץ לארץ ושארי ארצות הם בכלל נגררים, הכל אחר תשרי כמו מלכי אומות העולם מתשרי והכל מתשרי והכל נדונים בראש השנה, וזהו שדייק ואומר, ועל המדינות בו יאמר, היינו חוץ לארץ, שהם בכלל מדינות, כמ"ש בירושלמי שרתי במדינות, שהיה ראש לשאר מדינות, ולכך בחוץ לארץ נדונים בראש השנה, אבל ארץ ישראל נדון בהקרבת עומר, או בזמנה - בעונותינו הרבים עכשיו בגולה - על התבואה.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)
[כיון שזה יום הדין על התבואה, מסתבר שגם ההכרזה שה' מכריז על השובע (ברכות נה) היא בפסח. לכן אומרים "כל דכפין ייתי ויאכל", כלומר יהיה שנת שובע כזכרון לטוב שה' מכריז עכשו.]
(בנין ירושלים (יעוונין) דף ז ע"ג - לטקסט) תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח - מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג - אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה
תמה הרי אין שכר מצוות בעולם הזה? ומבאר שהכוונה שמפני מה הוקבע העומר דווקא אז והרי זמן השעורים הוא מתמשך כמה ימים אלא שאז העולם נידון על התבואה והיא תתברך ממילא מכח המצוות ולא שזהו שכרה. ומסביר שבכל מצוה שקבוע לה זמן יש שכר בזמנה בעולם הזה כלומר ברכה מכח המצווה בזמן קיומה וחוץ מזה יש שכר בעולם הבא ולכן על המתפלל שלא בזמנה אמרו שיש לו שכר אך לא של המתפלל בזמנה.
(רמב"ן אמונה ובטחון פרק ז')
דרשא דר' עקיבה אמת הוא מפני מה אמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח וכו' שרצה הקב"ה לזכות את ישראל שיתרצו לפניו בכל מין ומין בזמנו כדי שיכתבם לזכות בשעת הדין בראש השנה.
(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)
הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות
[הרי בזמן הקרבת העומר כבר צמחה התבואה בא"י? בזכות העומר תהיה ברכה גם במה שאספו כבר, בדרך נס, כמו שנאמר "הנכנס למוד את גורנו אומר יהי רצון שתשלח ברכה בכרי הזה". וזה בזכות העומר, שהיא ראשית מתנות עניים, שהרי הכהנים העניים (שאין להם נחלה) אוכלים את שירייה. וזה מה שכתוב (מלאכי ג, י) "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די" - בזכות מתנות עניים, יהיה נס שלא כדרך הטבע (שזה לשון "פתיחת השמים") - ברכה במה שכבר נאסף].
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ה ע"ב-ע"ג)
אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
ההיא לאו ממתני' היא שהרי פירשנו דתנא דמתני' בכפופים בלחוד קפיד, וכל הכפופים כשרין אפילו לכתחילה, אלא ר' אבהו מנהגא נקט וטעמא דמנהגא מפרש, והכי קאמר למה תוקעין עכשיו בשופר של איל ומחזרין עליו למצוה מן המובחר כדי שיזכור לנו הקב"ה עקידת יצחק אבינו, והא דקאמר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל וכו' הכי קאמר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר כדי שאזכור לכם עקידת יצחק אנו עושים איל כאיל דכל דדמי טפי עדיף. [שואל והרי הדגש הוא על שופר כפוף ולא מצינו בתורה הצורך באיל ומבאר שרבי אבהו מנמק מנהג קיים שנהגו מדוע העדיפו דווקא כך.]
(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)
וכבר ראיתי מי שכתב שהשופרות רמז לעקדת יצחק, ואינו כן, שאלו היתה ברכת השופרות רמז לעקידה, היה ראוי לזכור בה עקידת יצחק לא בזכרונות כמו שנזכרה, ואולם הביאם לזה מה שמצאו לרבותינו ז"ל כי התקיעה בשופר של איל זכר לאילו של יצחק, ואין זה כלום, כי התקיעה בשופר של איל אמרו שהוא זכר לאילו של יצחק, אבל לא התקיעה בשלוח, ולא ברכת השופרות.
(ספר העיקרים מאמר ראשון פרק ד)
כי ההכנעה הנמשכת מבחינות התקיעות אל ליבות האנשים והחרדה והזירוז אל העבודה השלמה, היא עצמה העקידה שנעקד יצחק על גבי המזבח.
(עקידת יצחק שער כא)
וזהו ענין שאמרו [ראש השנה טז.] לתקוע בשופר כדי לזכור עקידת יצחק. ולכאורה קשה מה צריך לעשות דבר בפועל להזכיר לה', וכי יש שכחה לפני כסא כבודו ח"ו, וכן אומרים בתפלה כי אין שכחה וכו', אבל הכונה לנו התוקעים והשומעים קול שופר, שהוא כדי להזהיר אותם לבל יישנו בשינת אולת ויקיצו. כמו שכתבו המחברים שיש לתקוע בשופר איל כדי שישמעו העם, כי קול שופר איל משונה משאר קולות. וכשמעם תקיעה ממנו, יתנו אל לב עקידת יצחק, וכמה מעלות טובות זכו אברהם ויצחק בשביל עקידה, ואם כן כל אחד יתפוס המדה טובה זו למסור נפשו לה', ולהיות נעקד לרצון ה' הגדול והקדוש, ומבלי לחוש על שום דבר מגדול ועד קטן, ולהיות שלם עם ה' גופו ונפשו כקרבן עולה, תמים יקריבנו לרצון לפני ה', ובזה יהיה נעקד יצרו הגדול ובזה יכניע אותו מכל צד, וזוהיא תכלית זכירת עקידת יצחק.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)
אמר רב שמואל בר יצחק כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם
והראשון הוא תשרי שהוא ראש השנה לזרע וקציר וממנו כולם, שכבר הסכימו הכל לדעת ר' אליעזר וקבעו בתפילות זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמו שאמרו בגמרא כמאן מצלינן וכו', ובתורה מפורש וחג האסיף בצאת השנה ואמר תקופת השנה כמו שהזכרתי [שיטת רבי אליעזר היא המוסכמת והיא הנראית מפשטי הפסוקים וכך נהגו אף בתפילות.]
(רמב"ן, דרשה לראש השנה)
כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי תניא: א"ר יהודה משום ר"ע: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקב"ה: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות.
ומזה תבין דעת רוב חכמים דאין חדש נוהג בחוץ לארץ, כי ענין חדש תלוי בעומר כמבואר, ואמרו (ראש השנה שם) הקריבו עומר כדי שתתברך תבואת ארץ, וזהו הכל לארץ ישראל לבד, ולכך חדש רק בארץ ישראל נוהג.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)
אלא למה מריעין מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן.
באור הדבר, מצד היותו סבור, שמא הוא שופר של משיח, אולם אין השטן נבער מדעת כל כך, וכי לא ידע שחק הוא לישראל מימים ימימה ועדיין משיח לא בא, וקרוב לומר כיון דדש דש, אלא שהוא יודע כי מצות ה' עלינו, וגם הוא יודע טעם המצוה כדי לעורר על התשובה והתשובה מקרבת הגאולה, על כן הוא בהיל דלמא אתי משיחא, כי אע"פ שבשנים הקודמים לא נתעוררו על התשובה כהלכתם סוף סוף יהיה הזמן שיתחרטו על רעתם ויעשו תשובה שלימה, לכך הוא מתירא בכל שנה ושנה שמא עכשיו יחרדו וישובו. ולפי שהקרן הוא מקום החטא על כן יהיה גם מקום התיקון, דוגמת עלי תאנה של אדה"ר כי במה שקלקל נתקן כך בקרן נתקלקל ועל ידו יתקן והקטגור יהפך לסניגור, כי כל בעל תשובה הזדונות נהפכים לו לזכיות, כך קרן זה מקום הזדונות, ועל ידו יבוא אל הזכיות.
(כלי יקר, בראשית פרק כב פסוק יג)
לכאורה מה הבהלה הזו של השטן? והרי כמה שנים עברו וכמה תקיעות תקעו ועדין הוא קיים?!
(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת כי תצא מאמר צו עמ' תט)
טז ע"ב
אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים, צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה. אמר רבי אבין, מאי קרא, ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו, ימחו מספר זה ספרן של רשעים גמורין, חיים זה ספרן של צדיקים, ועם צדיקים אל יכתבו, זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, מחני נא זה ספרן של רשעים, מספרך זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת זה ספרן של בינוניים.
אנו צריכים לפרש מהו הדין הזה שאדם נידון בו, והלא אמרו חכמים ז"ל כי בשעת מיתתו של אדם נידון, כמו שאמרו בפרק קמא דתענית (י"א א') בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית ביום פלוני והוא אומר הן וכו' ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו', וכן במקומות הרבה, ואם נאמר שאדם נדון בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, אם כן אין דינו בשעת מיתה אלא על מה שעשה מראש השנה עד יום המיתה, ורבותינו אומרים בפירוש שכל מעשיו נפרטין לפניו, עוד הזכירו חכמים שיום הדין הוא לעתיד לבא בזמן תחיית המתים כמו ששנינו (סנהדרין ק"ז ב') קין והבל אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב אבל עומדין בדין... אבל כך הוא הענין הזה, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועשר ונכסים וכבוד או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון, כך תקנו לנו חכמים בתפלה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו' ועל המדינות בו יאמר וכו', ואמרו על המדינות כלומר דין הרבים שהעולם נדון אחר רובו, והזכירו בהן חרב ושלום ורעב ושובע, וחזרו ואמרו ובריות בו יפקדו שהוא דין כל יחיד ויחיד והזכירו בו חיים ומות, וכן בגמרא אמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, הזכירו בכאן חיים ומיתה ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא כמו שהזכירו בבריתא הסמוכה שם בשלש כתות ליום הדין, ועוד אמרו (ב"ב י' א') כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה.
(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)
ויש לשאול והיאך פסק ר' יוחנן פסק הדין הגדול והעמוק הזה שכל רזי עולם תלויין בו צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לחיים וכל הרשעים מתים, וכי כל הרשעים מתים והצדיקים חיים, ולמי כל חמדת העולם אלא לרשעים והכתובים צווחי כנגדו יש צדיק אובד בצדקו, וכתיב כי יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, וכל שכן שפסק רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה שהכתוב אומר ויש רשע מאריך ברעתו, וכל הנביאים אינן תמהין אלא על זה, אמר ירמיהו צדיק אתה ה' כי אריב אליך וגו', ואמר חבקוק למה תראני און ועמל וגו' כי רשע מכתיר את הצדיק, וכי לא ראה זה החכם ספר איוב מעולם שהוא מלא תוכחות על זה, וחביריו היו אומרים מתחילה כן כי הצדיקים מתקיימין והרשעים נכרתין, ואיוב נצחן עד שחזרו והאריכו הענין להכרתת זרעם אחריהם, ואיוב הלעיג עליהם כי מה חפצו בביתו אחריו, ואליהוא השיב עליהם וכעס, והקב"ה הצריכם כפרה על זה כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, ומשנה שלימה שנינו (אבות פ"ד מט"ו) אין בידינו משלות רשעים ואף לא ייסורי הצדיקים, וגרסת ספרי ספרד אין בידינו משלות הרשעים אף לא מייסוריהן של צדיקים, כלומר אין בידינו כלום לא מזה ולא מזה.
(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)
זה שאמרו חכמים בצדיקים גמורים שנכתבים לחיים ורשעים שנכתבין למיתה, לא צדיקים שאין להם עונות, ולא רשעים שאין להם זכיות, שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכין ימים בשלוה, והכתוב צווח (קהלת ח') אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, וכבר אמרו רבותינו (אבות פ"ד) אין בידינו שלות הרשעים אף לא יסורי הצדיקים, אלא כך היא המדה, יש עונות שדינו של הקב"ה ומשפטיו הצדיקים ליפרע עליהם בעולם הזה ויש מהם שהדין ליפרע בעוה"ב, וכן הזכיות יש מהן שבעל הגמול יתברך משלם שכרן בעוה"ז ויש שמשלם שכרן בעולם הבא, וכשאדם חוטא כל השנה ומתלכלך בעונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים, ובאין מעשיו לפני אדון הכל, הוא יתברך שמו שוקל אותן מעשים אלו כנגד אלו, והצדיק שהוא צדיק גמור ממש זוכה לחיים, וכן הרשע שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעוה"ז על מעשה הטוב שעשה נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים, כלומר שפוסקין לו חיים ושלוה ועושר ונכסים וכבוד, נמצא זה צדיק גמור בדינו, והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה. וכן בעל המעשה הטוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה, נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה למיתה, כלומר שימות בשנה הזאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער ויסורין, ונמצא זה רשע גמור בדינו, אע"פ שזה צדיק וזוכה לחיי העולם הבא, והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי, עד שיהיה גדול שבנביאים כשנדון על חטא אחד קל ונענש עליו, נקרא בכאן רשע גמור. ויהיה אחאב שנאמר בו הראית כי נכנע אחאב מפני וגו', נקרא בכאן צדיק גמור.
(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, אות קטו)
והנה סוד אותיותיו של שם הם סוד הניקוד על דרך האמת אצל בעלי הקבלה, והם נשמה לניקוד, ולפיכך נקרא ית' חי העולמים, ואומר וישבע בחי העולם, כלו' בחיי העולם. וכן הוא אומר ואתה מחיה את כולם. והיודע הסוד הזה הנמרץ והעצום ידע סוד ג' ספרים הנפתחים בראש השנה, כי חלילה חלילה להיות לפנים ספרים מורגשים, אך הספרים אשר לו הם הספרים אשר הם כוללים כל הנמצאים בשלש מחלקות, איש כפי מעלתו צדיקים ורשעים ובינונים, ודברים אלו הם כבשונו של עולם. וידוע כי בראש השנה ממש נפתחים הספרים, ויש בהם ספר חיים וספר מתים והכל בכח שמו ית' אשר הוא ספר החיים ממש לדבקים. ועל זה נאמר למשה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. הבן זה מאד אם קבלת. ואם לא קבלת הוי דואג על מיעוט השגתך.
(רמב"ן, מאמר על פנימיות התורה)
ואם תאמר אני שואל אותך על המת הנידון שהוא שקול בשעת דינו, ואתה משיבני על החי שנפרעין ממנו בחייו, ולדבריך אין אדם בא לידי המדה הזו שיהא שקול ויהא רב חסד מטה לו כלפי חסד, ובברייתא שנינו שלש כתות ליום הדין הצדיק והשקול הזה והרשע, ומשמע דבשעת דינן לאחר מיתה במדות הללו הם. כך אני משיב אליך, דיין האמת יתברך שמו דן האדם לפי מעשיו, יש עונות שדינו ליפרע מן העושה אותן בעוה"ז בחיים, ויש שדינו ליפרע מהן לאחר מיתה בדין גיהנם, וכיון שכן כשהקב"ה דן את האדם בראש השנה והוא שקול ומעויין, מדת רב חסד שלו שהוא מטה כלפי חסד פוטרו מגיהנם, והדין נותן שיפרע ממחצה עונות שלו בעולם הזה בחיים, וכך היא המדה, ברובו זכיות ומיעוטו עבירות אין ממתינין לו עד שעת המיתה, אלא כיון שרואה הקב"ה שהוא מזדכה בעולם הנשמות, מקדים לו וגובה ממנו מיעוט עבירות בעוה"ז בחיים.
(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול)
אשר מכל אלו הענינים וזולתם, למדנו כי הנה הש"י במשפט שלם יבא עם עמו ועבדיו, והוא מצטדק עמהם לעשות משפטם כמו בשוים.... כי עם היות כל בני העולם אצלו מהדברים אשר בהשתרר או בהשתעבד לא סר מבוא עמהם במשעול המשפט כאלו היו שוים ביחס. [מבאר שדינו ומשפטו של ה' הם חסד גדול לנו. כי בידי אדון ואב לדון עבדו ובנו לכל שירצה. ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, וכן משפטו. אבל ה' עושה אתנו חסד ומביא אותנו בדין כבני חורין, כאזרחים שוי זכויות, ע"פ מעשינו.]
(עקדת יצחק, שער ס"ז)
...אמנם אל אצילי בני ישראל, החסידים אשר זכו למלאת ימיהם בטוב, לא שלח ידו להם בגזרה ההיא, כי אותם לא נאספו בעבור חטאתם, רק להכרח חמרם, כאותם שמנו חכמים שמתו בעטיו של נחש (שבת נ"ה ע"ב). וזה יתחייב מהכלל השלישי, האומר שהחיים והמות הנגזרים שם אינם רק המחוייבים מפאת מעשיהם, ואחר שהמיתה לאלו היא מהכרח הטבע, הנה אין לנו עסק בה בדין הזה. וגם הרשעים הגמורים אשר הם פושעי ישראל, שאמרו עליהם (ראש השנה י"ז ע"א) שגופן כלה ונשמתן נשרפת בכל כתותיהם שאמרו חז"ל (סנהדרין צ' ע"א) שאין להם חלק לעולם הבא, הוא מבואר שאינן נכנסין בזה המשפט, הנשפט למרק את הנפש ולזכותה לחיי עד, כמו שנתבאר מהכלל השני. כי אנשים כאלה הם נעזבים מדיני שמים, ומשולחים ביד פשעם, ולא ימנע מהם אי זה טוב, או אריכות ימים, אם ימשך להם מטבע ההנהגה הכוללת. וזה יהיה להם חלף עבודתם אי זו מצוה גדולה או קטנה אם היתה בידם, שעל זה האופן נאמר (דברים ז') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו', וכתיב (תהלים צ"ב) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד.
(עקדת יצחק, שער ס"ז)
כי מן התחלת ראש השנה עד סוף יום הכפור הכל בדין בלי הפסק וחיתום כלל, ולכך אמרו [ראש השנה טז ע"ב] בינונים תלוים ועומדים, כי הכל בדין תלוי בלי גמר וחיתום כלל, ולכך יפה אז צעקה, כי עדיין לא נגמר הדין כלל, והכל תלוי ברפיון..
(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)
ויש להבין, מתחילה אמרו נכתבים למיתה, ואיך אמרו '"ימחו" אלו ספרים של רשעים' ומשמע דנמחקים?!
(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)
שבע על חטאתיכם - פירוש לשיעור חטאתיכם, שהם שבע, מדה כנגד מדה, ואלו הם ז' עבירות, א' לא שמעו, ב' לא עשו, ג' בחקותי מאסו, ד' משפטי ה' געלו, ה' מונעים אחרים בלתי עשות, ו' הפרו ברית, ואחר שיסרם ה' ולא שמעו לו וסגרו שערי התשובה הרי ז'. ולטעם זה אנו מישבים מאמר רבותינו ז"ל (ראש השנה טז:) שאמרו שלשה ספרים נפתחים בראש השנה כו', בינונים תלויים וכו' עד יום הכפורים וכו' עד כאן, פירוש לצד שתלה ה' להם לעשות תשובה ולא עשו, הוכרע משקלם כרשעים. [מבאר כי הבינוניים מתחייבים על כך שניתנה להם הזדמנות לתשובה ולא ניצלוה.]
(אור החיים, ויקרא כו, יח)
בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. אמר זקני ה"סבא" מנובוהרדוק זצ"ל: הכוונה כמשמעו, 'תלויים' - כאדם שהחבל כבר נתון על צוארו, 'ועומדים' - שיש כסא תחת רגליו, והתליין מזומן להדוף את הכסא. והיינו שבעצם הוא כבר תלוי, אלא שיכול הוא לקבל חנינה מאת פני המלך כיוון שעדיין הוא עומד על הכסא.
(שיחות מוסר, תשל"ג מאמר קג' עמ' תלח)
תניא, בית שמאי אומרים: שלש כתות הן ליום הדין: אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, בינוניים - יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, שנאמר והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אתו, ועליהם אמרה חנה: ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל
יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו ומפליגין עליו כענין שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו', ואומר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו', והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם, או שיכפל עליו עונש יתר ממדה רעה לקשה ממנה, וזו היא מה שהזכירו במשנה (סנהררין ק"ז ב') אין עומדין בדין ועומדין בדין, והזכירו בבריתא (ט"ז ב') שלש כיתות ליום הדין צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי העולם הבא ורשעים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לגיהנם. [מבאר שמדובר כאן ביום הדין העתידי שבעת התחיה.]
(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)
עונשי העולם הבא אי אפשר שיהיה זה, כפי זה [הצד], כי הנפש לא תקבל עוד שם הישרה אחרת, אבל על הענין שהיתה כשנפרדה מהגוף תשאר לעולם. וכן אי אפשר שיהיה המכוון בעונש ההוא להישיר אחרים, כי העונש ההוא נעלם לגמרי (מדיני) [מבני] העולם הזה, ואינו נראה להם כלל, ואם כן אחר שאין העונש דבר טוב אצל השני ומכוון בעצמו. נצטרך לומר, כי העונשים ההם ענין טבעי, משיגים לנפש מצד עצמותה כאשר הרבתה אשמה בעולם הזה. כי כאשר אי אפשר שיכרית איש עצב אחד מעצביו ולא יכאב, כן אי אפשר שאיון ממנו ימרוד בהש"י וימות במרדו ולא ישיגנו העונש ההוא, זהו הנראה בעונשי העולם הבא הנצחיים. אבל בעונשים הזמניים, כאותם שהזכירו רז"ל יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, או יורדים לגיהנם ונדונים שם י"ב חודש, נראה שיתקבצו שני דברים. האחד, שיהיה דבר טבעי לנפש [ היינו פועל יוצא של מעשיה זו פגיעה וענישה עצמית] על הדרך שכתבנו, והשני, שאותו הצער יביא הנפש לתכלית טוב, שתזכך שם, כדי שתוכל להיות נהנית מזיו השכינה. אבל המרוק והזיכוך שם איך יהיה, הוא דבר נעלם ממנו גם מעינינו, ואם נפתח פינו במה שאולי תביא אליו הסברא, ומה שנוטה לו מדברי רז"ל, נהיה כחולמים, ולכן יותר טוב לשתוק ממנו. 99[יש להבין מה תפקיד העונש, ומבאר שאי הוא לחינוך אחרים כמו עונשי עולם הזה אלא זהו מירוק לעצמו וזיכוכו וכן עונש התחייב מצד עבירותיו.]
(דרשות הר"ן, הדרוש העשירי)
תניא בית שמאי אומרים, שלש כתות הן ליום הדין, אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, בינוניים יורדין לגיהנם, ומצפצפין ועולין, שנאמר והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב, הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו, ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. בית הלל אומרים, ורב חסד מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי, ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה, דלותי ולי יהושיע. פושעי ישראל בגופן, ופושעי אומות העולם בגופן, יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש, גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים, שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו' גיהנם כלה והן אינן כלין שנאמר וצורם לבלות שאול (מזבול לו) וכל כך למה מפני שפשטו ידיהם בזבול שנאמר מזבול לו ואין זבול אלא בית המקדש שנאמר בנה בניתי בית זבול לך ועליהם אמרה חנה ה' יחתו מריביו אמר רבי יצחק בר אבין ופניהם דומין לשולי קדירה ואמר רבא ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם.
זה שאמרו חכמים שלש כתות ליום הדין, יום מועד הוא לדין הכל, הוא שכתוב עליו יום ה' הגדול והנורא, והוא יום וזמן מתחילת העולם הבא, ובו שנינו בפרק חלק דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואינן עומדין בדין, אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין, ועליה שנו בתוספתא זה שאמרנו שלש כתות ליום הדין וכו', אבל אין הכונה לרבותינו להאריך עונש האדם ושכרו עד היום ההוא, ושלא יהא דין ועונש ושכר לנפשות קודם אותו הדין, אלא לפי שהם ז"ל מונין כאן כתות הצדיקים הגמורים, והם הזוכים לחיי העולם הבא שהוא אחר יום הדין הזה, לפיכך ספרו בהם שכרם הגמור שהוא חיי העולם הבא, וכן כת הרשעים הגמורים הם הנכרתים מחיי אותו העולם הבא והם הנדונים באותו היום העתיד להחזירם לגיהנם ולהכרת והאבד הנפש שם מתוך העונש והצער הגדול המתחדש עליהם, הלכו בברייתא זו אחר סוף מתן שכרן של מצות ואחר סוף עונשן של עבירות, אבל כל אחד ואחד מבני אדם יש לו יום הדין בשעת מיתתו, והוא נדון בשלש דיני כתות הללו בעצמן, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין ונכנסים לאלתר לגן עדן, והוא עצמו חיים מחיי העולם הבא הוא, רשעים גמורים נחתמין ונכנסין לאלתר לגיהנם ונדונין בו, ובינונים מצפצפים משם להוציאן למקום מנוחה, כמו שאנו עתידין לבאר.
(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, אות קטז)
והמצפצפים ועולים שהזכירו רבותינו ז"ל עולין לאחר דינם למדרגה שיש בה מנוחה ועונג, ולא כענין הצדיקים, אמרו במסכת שבת (קנ"ב ב') אלו ואלו, בין של רשעים בין של בינונים, נמסרים לדומה, הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה וכמו שאנו עתידין לבאר.
(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, אות קכב)
ואמר רבי יצחק שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי ועיון תפילה ומוסר דין על חברו
מבאר שעיון תפילה היינו הרוצה שכר על כך מיד וזה שונה ממצב בו האדם עושה מצוות של רשות שאינן חובה כמו נתינת סלע לצדקה ושם רשאי הוא לבקש שכר מיידי ונחשב לצדיק.
(רמב"ן, ספר אמונה ובטחון פרק א)
וכלן מזה הטעם כי בבקש אדם בתפלתו אשר ייטב לו, או בעברו במקום סכנה, או במסרו דין על חברו גורם שיבוקש פנקסו ויזכרו מעשיו.
(עקדת יצחק, שער צ"ז)
ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה וכו' (יז:) גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם
[דברים אלו היו ביצ"מ: "ויזעקו" - תפלה שהתפללו שלא יכלו לסבול את הצרות. "ותעל שועתם אל האלקים" - שהתפללו שהיסורין מנעו מהם קיום מצוות, עניינים אלקיים. "וישמע את קולנו", "וישמע אלקים את נאקתם" - תשובה בווידוי פה. "וירא את עניינו" - תשובה בתשובת המשקל בסיגופים. "ואת עמלנו" - אלו הבנים, פרנסה לבניהם שזה צדקה. "ואת לחצנו" - גמילות חסד בגופם, שניחמו זה את זה, אף שהמצרים לחצו להפריד ביניהם.
(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ו ע"ב)
לטקסט
וא"ר יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. שנאמר "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל
וכבר נתקשו בו, פתח ברגל ומביא ראיה על חודש ושבת, ורגל מאן דכר שמיה. אמנם יובן בהנ"ל, דקבלת פני תלמיד חכם כקבלת פני שכינה (ירוש' חגיגה פ"ה ה"א), וא"כ בזמן הבית לא היה חיוב לקבל פני רבו ברגל, כי היו מקבלים פני שכינה בעלותם לראות בית ה', אבל חודש ושבת דאינם עולים - וכבר נודע מ"ש במדרש [יל"ש ח"ב רמז תק"ג] והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, ראוים היו ישראל לעלות לרגל כל חודש ושבת, אלא שחס עליהם המקום להקל מאתם הטורח מהראוי לעלות בחודש ושבת, וא"כ לעומת זה עכ"פ - יש לקבל פני תלמידי חכמים שהוא כעין קבלת פני השכינה ואין בו טורח הדרך, לכך בשונמית שהיתה בזמן הבית, לא הזכיר מועד וחג כי אם חודש ושבת, דשם הוי לה למיזל ממידת חסידות, ולכך ר' יצחק דאיירי בזמן הזה, אמר חייב לקבל פני רבו ברגל, כי ברגל חייב מהתורה לעלות לראות לפני השם בעזרה, א"כ עכשיו החיוב ברגל לקבל תמורתו פני תלמיד חכם, ולכך לא הזכיר חודש ושבת, כי זהו אינו מן החיוב כי לא נזכר בתורה, ואינו רק מידת חסידות הואיל ויהיה לעתיד לבא, אבל חיוב ליכא רק ברגל בזמן הזה בעו"ה, וא"ש ודוק, כי הם דברים ברורים ואמתיים.
(יערות דבש, חלק א, דרוש יב)
יז ע"א
תנא דבי רבי ישמעאל: מעביר ראשון ראשון, וכן היא המדה.
פירוש: שאין עושה שהוא המציא ראשון בגד ובית וכדומה, דא"כ כלא יחשבו המצוה.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש יב)
פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ... פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין פושעי אומות העולם בגופן אמר רב בעבירה
ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות, ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה ואלו אין להם כרת בגופם, אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה, כענין שכתוב (קהלת ז טו) ויש רשע מאריך ברעתו וזהו מה שאמרו רבותינו (עיין ראש השנה יז) אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי
(רמב"ן על ויקרא פרק יח פסוק כט)
מבאר שיש בני אדם שסובלים בגהנום אך אחר כך נוחלים גן עדן אמנם יש כאילו, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה, שיש להם אובדן מוחלט ואין להם כלל המשכיות ועל כך דבר המדרש.
(רמב"ן, אגרת ב, עמ' שמד)
מדברי רבותינו, שחייבי העונש הזה נדונין בגיהנם י"ב חדש לפי הראוי להם, לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת והם נעשים אפר כלומר שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה כבר, כדבר הנשרף המושב לאפר, ורוח האלהים יתברך שמו והוא רוח הנחה ורצון, מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן, והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחלה ולא נועם ועונג כצדיקים
(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, אות קכב)
קרקפתא דלא מנח תפלין ... פושעי ישראל בגופן שגופן כלה ונשמת נשרפת וכו'
ולמדנו סוד הארבעה קשירות הבאות בארבע פרשיות של תפלין שזכרנו, כי הם באמת הטלת כבלי היראה ועבותות אהבה על ידינו ועל חלקת צוארינו באלו הארבע ענינים שבהם יושלם עול מלכות שמים, להעתיק אותנו מהפסד הדעות וקלקול המעשים ולהמשיכנו בהם אל הטוב והיושר האלהי. ומן הידוע כי אשר לא יביא צוארו תחת העול המעולה הזה, הוא האיש אשר לא יצלח, ואשר תארוהו חז"ל קרקפתא דלא מנח תפלין ומנו אותו בכלל פושעי ישראל בגופן שגופן כלה ונשמת נשרפת וכו' (ראש השנה ט"ז) אמנם הבאים בעול הם הנושעים. ואף שיזדמן לפעמים שינתק החבל ההוא או שיפסקו קצת מחוטיו לשעה, כי אין איש אשר לא יחטא, ראוי לזריז להתחזק ולחזור ולקשר אותו קשר אמיץ לא במהרה ינתק. [מבאר שהתפילין הם החבור אל ה' ויראתו, ולכן מי שלא מניח אותם כאילו אינו מחובר כלל אל עול המצוות, ולכן הוא פושע ישראל בגופו.]
(עקדת יצחק, שער צ"ח)
כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר "נשא עון ועבר על פשע", למי נושא עון? למי שעובר על פשע
פירש רש"י: מעבירין לו על כל פשעיו - אין מדת הדין מדקדקת אחריהן, אלא מנחתן והולכת.
(שיחות מוסר, תשל"ג מאמר ק' עמ' תל')
רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני
[אני אהובה אם אני יודע את שפלותי ויודע שלא מגיע לי שתיענה תפילתי, אלא "כי ישמע ה'" - במתנת חינם. ועוד: אני אהובה אם אני מתפלל בלי להשמיע קול (כמ"ש בברכות כד ע"ב), ש"כי הטה אזנו לי" - צריך להטות אוזן כביכול כדי לשמוע. ועוד: אני אהובה אם תפילתי אינה בענייני הגוף אלא "אנא ה' מלטה נפשי".
(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף יג ע"א-ע"ב)
לטקסט
[כשהיו במצרים וזעקו לה' נענו רק אחרי זמן ארוך, ואילו על ים סוף "ויצעקו אל ה'" ואז ה' ענה מיד - אז היו אהובים.]
(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף כב ע"ג)
לטקסט
יז ע"ב
"ה' ה'" אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה.
כי הנה האדם אשר כן יצר ליבו רק רע מנעוריו... הנה אין מטבעו להתקיים תמיד על היישרתו, ומדרכו לפסוח על שתי הסעיפים: פעמים יחזור לחשכו הראשון, ופעם יצא מאפלתו, וכן הוא דרכו...כי לזה גזר עליו החכם: אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא... ולזה לא יבוקש ממנו זה (=שלא יחטא כלל), אבל מה שיבוקש ממנו שאם הביאהו רוע תכונתו לחטוא חטא גדול או קטון - שישוב בו בתשובה שלמה ויקובל, כמו שאמרו: ה' ה', אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב, ירצה שהעניין בהם כמעט שווה.
(עקידת יצחק שער נג)
ואמרו (ראש השנה יז ע"ב) אני ה' קודם שיחטא, אני ה' לאחר שיחטא, ופי' הרא"ש, דקודם חטא צריך רחמים, מבלי לדון על המחשבה לדבר עבירה. ועדיין קשה, אם הוא ה' לאחר שיחטא בפועל, מכ"ש הוא ה' על המחשבה לבד, והראשון מיותר.
(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)
יתכן שהכוונה היא להבדל שיש בין קודם החטא ואחר החטא. לפני החטא על האדם להשיג הכל ע"י יגיעה ועבודה בלא סיוע, וזוהי עבודתו בעולמו. ואילו לאחר שחטא, אזי כל הבריאה כולה מלמדתו ומזהירתו שישוב מדרכו הרעה. והבדל זה, בהנהגת ה' את עולמו קודם החטא ולאחר החטא, הוא מחסד ה' וטובו, לסייע לאדם להיטיב דרכו.
(שיחות מוסר, תשל"ג מאמר קב' עמ' תלה')
ויעבור ה' על פניו ויקרא אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם
ובאור זה, כפי מה שיראה לי, שמשה ע"ה בקש השגה אחת - והיא אשר כינה אותה ב'ראית פנים', באמרו, "ופני לא יראו" - ויעדהו בהשגה למטה ממה שביקש - והוא אשר כינה אותה ב'ראית אחור', באמרו, "וראית את אחורי". וכבר העירונו על זה הענין במשנה תורה. ואמר הנה, כי הא-לוה ית' העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה ב'ראית פנים', והעבירו לענין אחר - כלומר, לידיעת הפעולות המיוחסות לו ית', שיחשב בהם שהם תארים רבים - כמו שאבאר [דברי חז"ל אלו נאמרו על הפסוק ויעבור ה' על פניו, ומבאר שמוסבים המילים "על פניו" כלפי ה' ופירוש הדברים שה' העביר ממשה את השגת הפנים והחליפה בהשגה אחרת.]
(מורה נבוכים, חלק א פרק כא)
והענין דמשונה אהבת שני הדברים הללו שאינו מושג למי שאינו שקוע באהבה זו, ולא כמו כל אהבה שהמה מובנים לכל בני אדם אע"ג שאין כל האדם שוין בטבען וזה אוהב דבר זה יותר וזה אוהב דבר זה ביותר, אבל מ"מ הכל מבינין סוג אהבה של כל דבר, משא"כ אהבת התורה לישראל מה שמתקשר ההוגה בה באהבה ושוגה בה, וכן אהבת הכלבתא לאוה"ע השוגים בה מה שהוא משוקץ ומתועב בעיני האדם שאין לו אהבה זו, המה דברים נפלאים, ומזה יש להבין ולהשכיל כי דבר רוחני יצוק בהמה, היינו אורייתא וישראל כולא חד, מש"ה בהגות ישראל בתורה מתקשר בה כמו בן המתקשר באמו בשעה שמדבר בה, וכן רוח הכלב עם אוה"ע השוגים בה.
והכי קאמר: בשכר שחביבה תורה לישראל באותו אופן נעלה שאינו מושכל לדעת אנושי כמו אהבת כלבתא כו'. [מבאר ההקבלה, המוזרה לכאורה, בכך שאהבת ישראל לתורה, ולהבדיל, אהבת עובדי הכוכבים לכלבותיהם, הן אהבות שאינן נתפשות ומובנות לשכל האנושי הפשוט, ולכן נוטלין ישראל שכר על שקשרם עם התורה הוא חזק ונעלה.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יז]
[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יז]
[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה כט ע"ב ]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לה ע"ב]
אבל יובן כי... בחוץ לארץ דינו כיחידים, ובירושלמי ראש השנה [פ"א ה"ג] קאמר דציבור נדונים בכל יום, ויחיד רק בראש השנה, א"כ חוץ לארץ נדונים בראש השנה דדינם כיחידים, וידוע בא"י נקרא ישראל, ובחו"ל יעקב, כי יעקב לא נקרא ישראל רק אבל הענין כי לכאורה בפשט מלות הפסוק חוק לישראל משפט לאלהי יעקב אין להחליט דהוא יום הדין רק משפט לאלהי יעקב בבואו לארץ, וא"ש הפסוק, כי חוק לישראל, היינו בני א"י, אין תקיעת שופר הטעם משום יום הדין דנדונים בכל יום, אבל לאלהי יעקב היינו בני חוץ לארץ, הוא משפט, כי הם נדונים בראש השנה, ולכך תקעו בשופר בכל מקום משום חו"ל.
וזהו בכסה ליום חגנו, דקשה איך קאמר שירח מכוסה בו, הלא לא קדשו החודש עד שעדים העידו שראו הלבנה, אך באמת לבני ארץ ישראל שית שעי מכסי סיהרא, אבל לחוץ לארץ ח"י שעות, כמבואר בגמרא [ראש השנה כ ע"ב], א"כ על הרוב הלבנה לא נולדה רק סמוך לחצות ביום שלשים, וקודם לזה איזה שעות נראית לבני ארץ ישראל, אבל לא בחוץ לארץ, וזה בכסה ליום חגנו, וקשה הא אינו מכוסה, ועל זה קאמר חק לישראל משפט לאלהי יעקב בחו"ל, ובחו"ל מכוסה הלבנה, וא"כ שפיר הוכיח הגמרא דמשפט לאלהי יעקב, הכוונה לדין ומשפט כמ"ש, ולכך אמר בכסה וכו'.
[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה טז ע"א]
...כי שופר הוא להזכיר יצחק, וביצחק גם לעשו זכות, וא"כ חושב השטן זה יעמוד גם לעשו היותו ג"כ מיצחק ויצחק אהבו, ואינו מקטרג על התקיעה.
...וזהו אם גם עכו"ם נדונים, אבל אם לא היו נדונים רק ישראל, ודאי היה מקטרג, כי לא עת דין הוא לעשו וזוהיא כוונת הקרא [תהלים פ"א ד'] תקעו בחודש שופר, וקשה למה שופר, ועל זה השיב כי חוק לישראל ומשפט לאלהי יעקב, היינו אף עכו"ם נדונים והוא לערבב השטן, רק השטן ישתוק עד עבור דין עכו"ם, וכאשר יראה כי לא הועיל לעכו"ם, כי עיקר זרעו של יצחק הוא יעקב, ולכך אומרים סתם לזרעו תזכור, כמ"ש הפוסקים [שו"ע תקצ"א סעיף ז'], א"כ יחזור השטן לקטרג, ועל זה קאמר הגמרא דישראל נידונים תחילה, וא"כ כל זמן דין ישראל, עדיין חושב דגם לעכו"ם יועיל ומתרצה שיועיל להם שופר דיצחק, ואחר כך כשדנים עכו"ם ורואה כי תוחלתו נכזבה, מה הוי ליה למעבד כבר, בת דין בטל דין וא"ש.
לעולם כאשר לאחר חצי היום השמש למערב נוטה ונטו צללי ערב, כבר החל ענין יום הבא, ולכך בחרבן ביהמ"ק בעו"ה, עיקר היה ביו"ד אבל בט' נטו צללי ערב החל הצרה והשממה בעו"ה וכן תמיד. ולכך בערב יום כיפור כאשר נטו צללי ערב, כבר החלה קדושת יוה"כ, וקבעו חז"ל במנחה להתודות, ואמרה התורה ועניתם בתשעה לחדש בערב, היינו אחר חצות.
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פא]
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לח ע"ב]
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מו]
[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יג ע"ב ולקט באורי אגדות קידושין לח]
אבל הענין כך, כי בודאי הענין מה שאמרו דבתחילת הבריאה בניסן או בתשרי, הכוונה אי תליית המאורות היתה בראש מזל טלה או בראש מזל מאזנים, ומבואר במדרש רבה פ' בראשית [פ"י ד] כי קודם חטא אדה"ר היו המאורות גלגלים הולכים במהירות למאוד, ואח"כ הולכים במתינות למאוד בקלקול החטא. ובזה יובן כי המאורות נתלו בתחלת ליל ד' במזל טלה, כי הוא ראש למזלות, ולכן ניסן ראשון לחדשים, וגם ראוי שבו יתחילו המאורות להלך ומשם יקחו דרכם, אך מיהרו לסבב גלגל המזלות בהלוכן ממערב למזרח, עד שכאשר הגיע יום הששי אחר חצות הגיעו המאורות למזל מאזנים שהוא תשרי, ובזה יובן כי לתקופה, שהוא תחלת מנין תליית המאורות, מונין מניסן, וכן יסד הקליר 'עתותי קיץ וחורף', שהוא תלוי בסיבוב מזלות 'בניסן נעשו', כי שם תליית המאורות, אבל אדם שהיה ביום ו' היה בתשרי, כי כבר הגיעה בו ביום החמה למאזנים וכן לבנה, ולכך לשנות אדם מונין מתשרי, כי באמת היה ביום ו' תשרי, כי החמה והלבנה הגיעו למאזנים, וכן יסד הקליר (פייט לראש השנה) 'אופד מאז לשפט היום', כי זה נעשה בתשרי ביום ו', וזהו ברור ואמת, ומה עמקו מחשבות חז"ל ואיש בער לא ידע. [המאורות נתלו בשמים בניסן,וקודם החטא היו המאורות הולכים במהירות רבה, ובהגיע יום הששי אחר חצות הגיעו המאורות למזל מאזניים, ולכן לתקופה מונים כר' יהושע מניסן. ואילו למבול מונים מאז בריאת האדם, בתשרי, והיינו כר' אליעזר.]
[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות ב]
...כללו של דבר ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה, ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות, וכל מעשיו נפרטין לפני בוראו ית' ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים ובאיזה דין תתחייב להיות נדונת בו, הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.
עוד יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו ומפליגין עליו כענין שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו', ואומר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו', והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם
אבל מה שאמרו אי זו לרעב אי זו לשובע, יש מפרשים שזה על הרעב שבא במדינות מחמת עצמן כגון רעב של מצור כענין הרעב והשובע שבא בשומרון בימי אלישע וכיוצא בזה, וכן הרעב והשובע הבא מחמת גופו של אדם אוכל ואינו שבע או שמתברך מזונו במעיו, אבל רעב ההווה בעולם כגון של תבואה ושל פירות האילן אינו בראש השנה, שהרי שנינו (ט"ז א') בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובחג נידונין על המים. [מקשה איך אומרת הגמרא שהדין הוא בראש השנה, ששלשה ספרים נפתחים וכו', והרי אמרו במשנה שבחג נידונין על המים ובפסח על התבואה? ומבאר אפשרות אחת שבראש השנה נידונים על המצב הכלכלי שנגרם מצד האדם היינו מלחמות בין בני האדם שמביאים צרות, ואילו בכל זמן וזמן נידון על המצב הכלכלי הטבעי ההווה בעולם.
אפשרות שניה שעולה מדברי רבי עקיבא שהבאת העומר והביכורים ונסוך המים הם זכויות שצוברים ישראל כדי שהדין שלהם שהוא בראש השנה יהיה לטובה.
אפשרות שלישית העולה מן הירושלמי שאכן יש מחלוקת בין גישת המשנה לבין גישות אחרות ולפי המשנה הדין הוא בראש השנה וגזר הדין הוא בעתים שונות.]
כללו של דבר ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה [מדייק שמשמע מרבי עקיבא שהדין על כמה דברים גשמיים אינו בראש השנה, ומנסה ליישב זאת עם הגישה האומרת שכל העניינים הגשמיים נידונין בראש השנה, ומבאר שזכות העומר ושתי הלחם וניסוך המים הם שיעמדו לישראל בדין שיהיה אכן בראש השנה.]
לטקסט
[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים מט ע"ב]
אלא יודע השטן חולשתו, כי ההתעוררות הקלה ביותר עלולה לבטלו כליל מן העולם, ומכאן פחדו הגדול.
...כללו של דבר ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה, ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות, וכל מעשיו נפרטין לפני בוראו ית' ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים ובאיזה דין תתחייב להיות נדונת בו, הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.
עוד יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו ומפליגין עליו כענין שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו', ואומר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו', והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם [הוא מברר מהו יום הדין של ראש השנה והרי מצינו יש שיום הדין אחר מותו של אדם ובמקום אחר מצינו יום דין לעתיד לבוא? ואכן מברר שיש שלושה ימי דין. בראש השנה על ענייני עולם הזה ענייני הגוף ולכך יש בתפילה שבו יאמר על המדינות איזו לחיים ואיזו למוות וזו כוונת גמרתינו חיים ומווות היינו חיי גוף, ביום מותו יש דין לנפש אם יזכה לגן עדן או לא ולעתיד לבוא דין לגוף ולנפש יחד אם יזכה לחיי עולם הבא או לא.]
ורבותינו ז"ל מהפכים קערה זו אמרו במסכת קידושין (ל"ט ב') כל מי שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת, וכן במדת הרשעים אמרו שם וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמי שקיים כל התורה ולא חיסר ממנה אפילו אות אחת, ומשה רבינו ע"ה פירש דבר זה בפסוק ומשלם לשונאיו וגו' כמו שתירגם אונקלוס, ואמרו רבותינו (מנחות נ"ט ב') כי הקב"ה הראה לו למשה ר' עקיבה ותורתו, אמר לו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראיני שכרו, הראהו שהיו מחתכין בשרו במקולין, אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה, אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני.
אבל המימרא הזו נאמרה בחכמה ועל פי ההגיון, שידוע הוא לכל מבין עם תלמיד שאין נדונין בעולם אלא ארבעה, וכן כל הדברים מושלמין בריבועים, והנדונין כולם ארבעה חלקים הם, אחד שלא יבא לפני בית דינו, והשני שבא לפניו ולא גמרו דינו, והשלישי שחייבוהו ב"ד, והרביעי שזכוהו ב"ד, החלק הראשון בכאן בטל שהכל עוברין לפני הקב"ה אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, נשארו בנדונין שלשה, כל הזוכה בדינו נקרא צדיק גמור, כל המתחייב בדין נקרא רשע גמור, המעויין שמשקלו שוה לכאן ולכאן נקרא בינוני, אם כן הרשע הגמור המוחלט שעבד ע"ז ועשה גילוי עריות ושפיכות דמים ועשה מצוה אחת לבדה שדינו בפני הקב"ה לשלם לו שכרה בעולם הזה שיחיה השנה הזאת, נקרא בכאן צדיק גמור לפי שנצטדק בדין, עד שיהיה אחאב שנאמר בו הראית כי נכנע אחאב וגו' נקרא צדיק גמור באותו הדין, וכן רשעים גמורים לאלתר למיתה אפילו קיים כל התורה כולה והורה הלכה לפני רבו ונתחייב מיתה בכך, נקרא בכאן רשע גמור לפי שהוא מחוייב בדינו, נמצא כל הכתובים לחיים שזכו לחיות עד ראש השנה הבא כולם צדיקים גמורים בדינם, וכל הנכתבים למיתה שימותו בשנה ההיא כולם רשעים גמורין בדינם, וכל לשון התורה כך הוא והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, צדיק ורשע בדין זה, וכן ונקי וצדיק אל תהרוג, וכן מה שהזכירו חיים ומיתה אינן בימים בלבד, אלא תפסו להם חיים אב הטובות כולן ומיתה אב לרעות כולן, וכינו כל העונשין שבעולם נגעים ומיתת בנים ועניות וכל מאורעות רעות של גוף בכנוי מיתה, וכן כל הטובות עשר ונכסים וכבוד ובנים ושלום ובריאות בכלל חיים, וכן עושין הפסוקים בכל מקום, זהו פירוש מימרא זו בלא קושיא ובלא פיקפוק. [הרמב"ן מנסה להבין את המשמעות המעשית של דברי רבי יוחנן מה הכוונה שצדיקים נכתבים לאלתר לחיים והרי לעתים עינינו רואות לכאורה לא כך. ומבאר שצדיק נידון לחיים אין הכוונה צדיק ממש אלא מי שנקצב לו שיחיה השנה ויתכן והוא רשע שמשלמים לו בעולם הזה שכר מעט מצוותיו אך נקרא בלשון הגמרא צדיק כי נגזרו לו חיים למשך השנה.]
וכן זה שאמרו חכמים לחיים ולמיתה, אינן בימים בלבד, אלא כל העונשין שבעולם הזה נגעים ועוני ומיתת בנים וכיוצא בהן כולן כינו אותם חכמים בשם מיתה, וכינוי השכר והגמול הטוב אמרוהו בלשון חיים.
זה הדין שאמרו חכמים שכל אדם נידון בראש השנה, אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא, או אם יתחייב לגיהנם ואבדון, שאין אדם נידון בראש השנה אלא על עניני העולם הזה אם ראוי לחיים ולשלוה או למיתה ויסורין, כך אמרו חכמים בראש השנה, זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, אלא כך היא המדה, בראש השנה שוקלין מעשיו של אדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה, כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו מן העולם הזה, וכשהאדם נפטר לבית עולמו שוקלין בהן ופוסקין עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות [מבאר שהדין של ראש השנה לא קובע לגן עדן או לגהנום, כי דין זה הוא עם מותו של האדם, אלא הדין בראש השנה הוא על חיי העולם הזה האם יחיה בשלוה או ביסורין או ימות חלילה.
ולכן לא מדובר כאן בצדיקים גמורים דווקא, אלא באנשים שהדין האלוקי לתת להם חיים שלווים השנה. זה יכול להיות בגלל צדקותם או שרשעים הם אך עבור כמה זכויות הם יצאו צדיקים בדין היינו שהשנה תהיה טובה עבורם.]
...אע"פ שהמדה כך היא כמו שהזכירו חכמים, אפשר כשיחטא האדם סמוך למיתה ויכריע עצמו לכף חובה, זכיות שעשה מקילין לו מדינה של גיהנם, וכן מי שהיה רובו עבירות וסמוך למיתה שקל עצמו והיה מחצה זכיות ומחצה עבירות, רב חסד מטה לו כלפי חסד וזוכה בעולם הנשמות, ומחצה עבירות שעשה גורעין ממנו חלקו, שכל אדם לפי מעשיו הוא זוכה בעוה"ב. כך אמרו חכמים (ב"ב ע"ה א') לעולם הבא מלמד שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו, ואמרו עשן בחופה למה וכו'. וכן אפשר שזה הדין נוהג במי שהיה בראש השנה במדה אחת ונגזר עליו דינו, ואח"כ הכריע עצמו לצד אחת מן המדות, שדינו במקומו עומד, ובעולם הנשמות הוא נידון כשלש כתות הללו כפשט הברייתא. [שואל איך יכול להיות שיגיע אדם שקול בעברות וזכויות הרי ה' מטה כלפי חסד ומשלם לו בעולם הזה על עוונותיו ואם כן אין מצב של שקול? ומבאר כגון שהיה יותר עוונות וקצת לפני מותו היה שקול שאז ה' לא מביאו לגהנום אמנם בעת הדין האחרון שם הוא שקול ועומד כך לדין.]
והנה עם זה ישרים דרכי יי', וכל משפטיו האמת והצדק, ואין לנו עליו שום תלונה ותרעומת בכל מה שיעשה באלו הענינים. וזה, כי כאשר ימות האדם הבלתי מוחזק אצלנו בצדיק, הוא אשר נכתב ונחתם למיתה, עקב חטאתיו עד היום ההוא, והנה הוא לא שב מהם, ומיתתו מכפרת ויש לו חלק לעולם הבא. ואם הרשע רע יאריך ימים, הוא מאותם שלא בלא למשפט מרוב פשעם, ושולחו למקרי הזמן עד יומו יבא ונספה ואחריתו עדי אובד. וכאשר הצדיק הגמור מת קודם זמנו, לא היה מכלל הרשעים הנכתבים והנחתמים לאלתר למיתה, אבל איפשר שהיה ביום הדין מכלל הנחתמים לחיים, ואחר כך נתחדש עליו עון אשר חטא, כענין נדב ואביהוא, או כחטאו של משה ואהרן, ודומה, אשר תאות בהם הגזרה או המיתה מפני קדוש השם, כמו שאמר (במדבר כ') ויקדש בם. או איש אשר יבחר למסור נפשו על קדוש השם, ככל הרוגי מלכות, או שרצה לאבד עצמו לדעת כאחיתופל (ש"ב י"ז), או שהזהירוהו ולא נשמר כגדליה בן אחיקם (ירמיה מ"א). וכיוצא מאלו הענינים הנכנסים תחת אומרם (ברכות ל"ג ע"ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ע"א ג' ע"ב), הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, הנה כלם נמסרו ביד עצמם לכל אשר יעשו ואין מוחה. וגם הזקנים הבאים בימים, אשר נאספו אל עמם בשיבה טובה שבעים ימים ושנים, הנה לא מתו מצד הדין הזה, ולא עליהם נכתב ונחתם גזר דין למיתה בספרי הרשעים...
אמנם כוונת מחלוקת רבי אבין ורב נחמן בר יצחק (שם ט"ז ע"ב) בראיות הכתובים, הוא בעיני ענין דק, בענין האיש הבינוני הזה ראוי להתבונן בו. וזה שר' אבין סבר שהבינונים האלו הם יותר קרובים בענינם אל המחיקה מהספר מאל הכתיבה, ולזה אמר ועם צדיקים אל יכתבו זה ספר של בינוניים, כי להיות מציאותם חלוש, שלל הכתיבה מהם. ורב נחמן אמר שעם שאינם מן הכתובים עם הצדיקים, כבר יש להם מציאות מספיק לשיאמר עליהם כתיבה מה, ולזה אמר אשר כתבת אלו בינוניים. ולטעם זה יראה שהביא זה ראיה מכתוב אחד וזה מאחר, שלא יתחלפו רק בבינוניים לבד. ונפקא מינה לכשיעמד אדם על בינוניותו ביום הכפורים, דלמר אין לו על מה שיסמוך, ולמר עדין יש לו סמיכות מה....
כדאמר ר' כרוספדאי שלשה ספרים נפתחים וכו'. לומר שבקדימת הענינים ההם והחזיק כל העולם עצמם לבינוניים, אשר מוטל עליהם להכשיר עצמם ליום ההוא, יהיו כלם בני כפרה. והנה לזה הרבה להזהיר בעינוי ובשביתת מלאכה פעמים שלש, והגזים בעונש כרת ואבדן, כמו שבא מבואר בפרשה זו. [מקשה איך אפשר לומר כן, הלא אנו רואים שרשעים רבים חיים וצדיקים גדולים מתים. והוא עונה שהדין בראש השנה מתיחס רק למה שראוי להגזר על האדם מצד מעשיו, לא למה שראוי להגזר עליו מסבות אחחרות כגון טבע העולם. עוד הוא מבאר שהצדיקים הגמורים והרשעים הגמורים אינם בדין הזה. ועוד הוא מבאר שגם אחר הדין עדין יכול להתהפך גזר הדין.
כמו כן הוא מבאר את המחלוקת בין ר' רבין לבין רב נחמן בר יצחק. ואומר שהמחלוקת היא האם הבינוניים קרובים יותר אל הכתיבה או אל המחיקה. עוד הוא אומר שע"י שכל העולם יחזיקו עצמם לבינוניים יחזרו בתשובה ויזכו בדין.]
אבל ידוע כי כתיבה בראש השנה וחתימה ביום הכפור, ובראש השנה אף רשעים נכתבים למיתה, ואולי על ידי תשובה גדולה יזכו לחיים, כמ"ש בעל מגלה עמוקות בעשרה מאמרות, כי על ידי תשובה גדולה מכל מקום זוכים.
אמנם ביום הכפור כשלא זכו לתשובה, וחתימת הקב"ה על כל אחד אמת, כי הוא חותמו דקב"ה, וזהו שנחתמים ביום הכפור שנחתם אמת, ואין קב"ה מיחד שמו על רשעים, ולא נאות לכתוב על שמו אמת שהוא חותמו של קב"ה, ומה עושה? מוחק אותם לגמרי, וא"כ בראש השנה נכתבים וביום הכפור נמחקים, וזהו חתימתינו. והבן.
ונראה בביאור דבריו, שמה שאמרו 'בינוניים תלויים ועומדים', שאין הכוונה שמשפטם נדחה עד יוה"כ, אלא נראה שבעצם נידונים הבינונים למיתה, אלא שהקב"ה רב חסד חפץ שיזכו לחנינה, ונתן להם זמן עד יוה"כ, שאם ישובו יחון אותם. [ובכך מיושבת קושיית הפני יהושע שהקשה, למה נפתח ספרן ברה"ש אם נידונים הם רק ביוה"כ, ולפי המבואר נידונים ברה"ש.].
היוצא מן הדברים הוא, שאדם שהוא מחצה על מחצה נידון למיתה, ואין לו זכות קיום בעולם. וכדי לזכות בחיים צריך רוב זכויות!
בין בדין של גיהנם ההוה בכל יום לכל נפש ונפש, בין בדין הגדול של גיהנם העתיד שהזכירו בברייתא זו, כל אדם נדון שם כפי מעשיו בשלשה דינין שמנו עליו, דין הקל שבהן אין לו קצבה, אלא כל אחד נדון כפי מעשיו ומצפצף ועולה, והחמור שבהן לדורי דורות, והבינוני דינו שנים עשר חדש, לאחר י"ב חדש בזמן הזה גיהנם פולטתן ונמסרות לדומה ואין להם מנוחה, ואנו עתידים לבאר זה בדבור וברמז, אבל לאחר י"ב חדש מן הדין הגדול גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים.
...דיין האמת יתברך שמו דן האדם לפי מעשיו, יש עונות שדינו ליפרע מן העושה אותן בעוה"ז בחיים, ויש שדינו ליפרע מהן לאחר מיתה בדין גיהנם, וכיון שכן כשהקב"ה דן את האדם בראש השנה והוא שקול ומעויין, מדת רב חסד שלו שהוא מטה כלפי חסד פוטרו מגיהנם, והדין נותן שיפרע ממחצה עונות שלו בעולם הזה בחיים, וכך היא המדה, ברובו זכיות ומיעוטו עבירות אין ממתינין לו עד שעת המיתה, אלא כיון שרואה הקב"ה שהוא מזדכה בעולם הנשמות, מקדים לו וגובה ממנו מיעוט עבירות בעוה"ז בחיים.
ולפי המדה הזו, היה רובו זכיות בראש השנה ונגזרה עליו מיתה, אם הכריע עצמו לכף חובה, בין שיהא שקול, בין שיהא רובו עבירות, הרי האריך הדין על עצמו עד שיקבל שכר מצותיו או פורענות עונותיו ופשעיו, בין שיקבל אותן באריכות ימיו או בשאר המדות בעוה"ז, כדי שיהא הגמול שלם וקיים לו לעולם הנשמות, כמו שהזכירו חכמים במקום שהזכרנו. [מבאר שדברי הגמרא כאן מתייחסים ליום הדין העתידי לכל באי עולם שיהיה לעתיד לבוא חוץ מיום דין אישי שיש לאדם עם מותו וחוץ מיום הדין של ענייני עולם הזה שבכל ראש השנה.]
(הכוונה: את היסוד והבסיס לכל מעשה ומעשה ברא ה', כגון שאדם לא הטיל בגד בציצית. נקודת הפתיחה של כל החיוב היא שקיים בגד. והבגד נוצר מדברים שבטבע, אשר הם נבראו ע"י ה'. על כן בחשבון העבירות 'מעביר ראשון ראשון', דהיינו את הגורם הראשוני לעבירה אין מחשיבים בתוך העבירה.)
אומות העולם בגופן ואמר רב פפא בעבירה, כלומר בערוה מן העריות, יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו':אומות העולם בגופן ואמר רב פפא בעבירה, כלומר בערוה מן העריות, יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו'. [מבאר שיש שלושה סוגי כרת, וכאן מדובר בכרת שך הנפש ולא של הגף ולכן יכול להיות שיאריך ימים בעולם הזה.]
...ויש במחוייבי כרת מי שעונותיו מרובין מזכיותיו, ועונש כרת שלו מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף שהיא נכרתת מחיי גן עדן, והם הרשעים שהזכרנו שעונותיהן מרובין, ויש בכללן עון פושעי ישראל בגופן ששנו חכמים שיורדין לגיהנם ונדונין בה י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, ומחוייבי כריתות הללו הם שרומז בהם הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא, רשעים הללו אין להם כרת בגופן אלא פעמים שחיים בשלוה ומזקינים בעה"ז כדכתיב (קהלת ז') ויש רשע מאריך ברעתו. [מבאר שהכוונה בשריפה אינה אובדן אלא עונש והגעה למצב שהוא פחות מהצדיקים. ועוד שעונשם הוא כרת לנשמה אמנם לא לגוף ויתכן ויאריכו ימים בעולם הזה.]
נראה שיש מקום לפרש שזה זאינו מדקדק על האנשים המצערים אותו היינו שאינו פונה אל הצד הרע שבמעשה, אלא תולה את הדבר בטוב. וכיוון שמניח את החק הרע מלדקדק אחריו, ומייחס לכל אדם רק את הטוב אשר בו, הרי במידה שאדם מודד מודדין לו, וכיוון שהוא דן לכף זכות, כך מידת הדין מעבירה עליו, והוא נידון לכף זכות.
[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כג ע"א]
אבל באמת הבדל יש, כי על המחשבה מוחל בשם הוי"ה פשוט, כי הוא רק נתפס במחשבה ורעיון, כאמרם (פסחים נז, קידושין ע,) זה שמי לעלם, שאינו קורא במבטא שם הוי"ה, רק מחשבת לבב צריך להיות על שמו הפשוט והנעלם, ולכך אף הוא מכפר על המחשבה, ואין צריך לקבל דין ויסורין כלל, רק חרטה גמורה מעומק הלב, ויגמור בלבבו יחוד ה' וגודל קדושתו ורוממתו ואהבתו ויראתו האמיתית, ואז ירפא לו, אבל העושה עבירה בביטוי פה, שהוא כלי מעשה, וכן שאר מעשים, בזה שם של אדנ"י, שהוא כינוי לשם הוי"ה, כי בו נקרא מכפר, אבל היותו בתואר אדון כל ארץ, שהוא אדנ"י, צריך לעשות דין, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, כן הוא מחוק האדנות לכלכל דבר במשפט, ואז האדם השב, צריך לקרות בפה מלא בבכי ובבקשה, ולא סגי בחרטת הלב, ויבא דבר שבמעשה ויכפר על דבר שבמעשה, וגם צריך לקבל יסורים ועונש, כפי הדין וחוק משפט ה', כי דינא הם בחסד ורחמים, יך ויחבוש טרף ורפא. וזהו ממעמקים - דהיינו עומק הלב שהוא מחשבה בעלמא - קראתיך ה', שם הוי"ה רחמים גמורים, כי הוא מטהר ומוחל על מחשבה, וגם הקריאה היא רק צורך לעומק הלב כמ"ש, אבל אדנ"י - שם של אדנ"י הוא על מעשה - שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני, דהיינו צריך דיבור פה, ואז הוא בבחינה של אדנ"י, שהוא המבטא בפה ובדבר שפתים, ואז אין כאן רחמים גמורים, רק דין ויסורים כנ"ל.
...ואמרו [סנהדרין קב,) שה' תפס לירבעם בבגדו ואמר חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, ואמר מי בראש, אמר הקב"ה בן ישי, אמר אי הכי לא בעינא עכ"ל. וכבר אמרתי בדרוש הקדום פירוש נחמד על זה, והואיל דקאי בהאי ענין אמרתי להיות נאמר ונשנית וימתיק הדבר ביותר כעת, כי הדבר תמוה, חדא, דמה קפידא לירבעם אם ילך אחרי דוד או לא, ועוד, דעיקר בתשובה היא לא בתענית וכדומה לבד, רק לראות להסיר מאתו סיבה המביאה לידי חטא. [הראשון מוחל על המחשבה בשם הוי"ה, ודי שיגמור בלבבו לשוב, והשני מוחל על המעשה בשם אדנות. שבשם זה עושה דין, ובנוסף לבכי ולתשובה צריך לקבל ייסורים ועונש.]