כה ע"א

אמר רבי יוחנן בן נורי עדי שקר הם
1-2

הרי דר' יוחנן בן נורי ושאר חכמי ישראל, לפי שלא היה בידם קבלה זו דר"ג, החליטו הדבר לפוסלם ואמרו עדי שקר הן. ואמאי, הואיל ולא מצאו שום הזמה ולא הכחש' בדבריהם, ומסתמא אנשים כשרים הוו, דאל"כ מעיקרא לא היו נזקקין להם, וא"כ אמאי פסלום, הרי אמרה תורה "ע"פ שני' עדים יקום דבר"? ואף על גב דאינהו ידעי לפי חשבונם וכלליה' בהילוך הירח דא"א להיות כן, מ"מ הואיל וב' עדים כשרי' מעידים כן ניחוש שמא אך הפעם דרך נס אירע דהכי הוה, שהרי כבר היה פעמים במספר הדורות אותות בשמים ומופתי' בארץ... הו"ל למיחש לחומר' דילמא אתרחיש ניסא, דמי יודע אולי ההיא שעתא הוה בעלמא איזה צדיק מושל כו' דאצטריך להכי לשום צורך בעולם, והו"ל לקבולי מהנהו סהדי. אלא ודאי דלא משגחי' בסהדי כל היכא דהוי נגד הכלל המסור לנו, כי לא בשמים היא, ולניסא לא חיישינן.

(רבי דוד פרדו, שו"ת מכתם לדוד יורה דעה סימן י)

באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וכו' היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה
3-6

ומה שנרמז בקרבן ר"ח במלת "לה'" כאשר בארנו הוא בעבור זה, כי אז הוא זמן התיחד הלבנה בקו האמצעי להיות נזונית משל בעלה בכח אור להנהיג עולם השפל ברחמים ותתן טרף לביתה. ולרמזו עוד אל סוד הקרבנות, כי בו תתקרב האשה לה' ויהיה כופר מן הפגיעה. וזהו ענין סוד העיבור המשתלשל למטה עד הירח התחתון בסוד חסידי ישראל היודעים זמן התחדש עטרת תפאר"ת לעמוסי בטן, כי בהכנסת החת"ן וכ"לה לחופה, אז החודש מקודש ומעובר בתפארת"ו ומוליד העובר. וזהו הענין שהמשילו חכמים לאשה מעוברת, בעדים שאמרו שראו הלבנה ולאור עבורו לא ראו, ואמרו שעדי שקר הם ואמרו היאך מעידים על האשה שילדה וכריסה בין שיניה.

(רבי מנחם ציוני, ציוני על התורה, פרשת פנחס)

כה. באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן רבן גמליאל אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך

איפשר לסור מני דרך בעניינים הדקים האלו לאחת מג' סבות. הראשונה שיחשוב החושב שירד לסוף אמתת החשבון... כי כבר טעה באחד מעיוניו ועלה חשבונו פחות או יתר, כענין רבי יהושע שטעה בחשבונו והסכים עם העדים שאמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה, ולא שמע לדברי רבי דוסא שא"ל עדי שקר הם איך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה. יראה שעל החשבון סמך, לא על העדים, וטעה בו. ולפיכך גזר עליו ר"ג שיבא אצלו במקלו ובתרמילו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק א)

באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן רבן גמליאל אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה וכו' אמר להם רבן גמליאל לחכמים כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה וכו' דכתיב עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו וכו' ירח לא ידע מבואו
3-25

...הלבנה שנראה ביום שלשים וליל עבורו לא נראה, שתמה ר' דוסא בן הרכינס האיך מעידין על האשה שילדה ולמחר כרסה בין שיניה, ור' יהושע הסכים מטעם זה שלא לקבוע בו ראש השנה, אבל רבן גמליאל קיבלן מטעם דאיתא התם שכך היה מקובל מאבי אבותיו, פעמים שבא בארוכה פעם בקצרה (שהיא היתה תשובה לשני המעשים הנזכרים שם, וקל להבין). ולמה הוצרך שם להזכיר שכך היה מקובל מאבותיו, די שכך מקובל?
אלא... שדבר זה קבלה הוא ביד בית דוד, שהן סימן לישראל שעתידים הן להתחדש כמותה [סנהדרין מב ע"א], וכמו שאמרו "שמש ידע מבואו והירח לא ידע מבואו", כן הוא בחזרת עטרת בית דוד, שאף על פי שמונין דורות ללבנה, מכל מקום פעם בא בארוכה פעם בקצרה, וכן חשב הוא שאף על פי שבימי אביו רבן שמעון בן גמליאל עדיין לא בא העונה, אף על פי כן תשוב אליו, כי פעמים בא בארוכה... ולזה טענו העם [במעשה בברכות כז ע"ב]... בטעות היה, אף על פי שהחודש מכל מקום מקודש אפילו מוטעין, אבל באמת היה שלא כדין, שהיאך מעידין על האשה שילדה וכו', שהוא דבר נגד המושכל, ואם מפני שהוא אומר כך מקובלני, אחר מעשה אין שומעין לו, שלהנאתו וטובתו הוא אומר, שאם לא כן יקשה איך יוכל להיות במילוי הלבנה למלכות בית דוד, והלא אביו היה דור ט"ו [לפני כן כתב את חשבונם: מזרובבל בן שאלתיאל, י"ב דורות שנזכרו בספר דברי הימים א' פרק ג עד נעריה, שהוא הלל הזקן לפי הראב"ד בספר דורות עולם, אחריו בנו שמעון, ורבן גמליאל הזקן, ורבן שמעון בן גמליאל הנהרג, אביו של רבן גמליאל דיבנה] שהיה ראוי שתהא סיהרא באשלמותא, ולא נראה בזמנו, אדרבה נחרב הבית בימיו ונהרג אביו, ולא נבנה עדיין גם בימיו. אלא שיש להשיב על זה פעם בא בארוכה, שירח לא ידע מבואו כדברי רבן גמליאל.

(רבי יעקב עמדין, הקשורים ליעקב, דרוש תפלת ישרים)

באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן רבן גמליאל אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך וכו' הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן וכו' בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו וכו' אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין
3-39

וקשה על רבן גמליאל למה קבלן? והנה הרב ר' עובדיה מברטנורא פירש: אולי נתכסה בעבים. והנה אם היה באפשרי שנתכסה בעבים, מאי טעמייהו דרבי דוסא בן הרכינס ור' יהושע? אלא על כרחך שלא היה ספק אם נתכסה בעבים, והדרא קושיא לדוכתא מאי טעמיה דרבן גמליאל. ולפי מה שכתבתי ניחא, דרבן גמליאל היה נשיא ובדידיה תליא מילתא, וידע שצריכין החודש לחסרו, וצוה על הלבנה שתראה לעדות בזמנו כמו שכתבתי [עיין לקט ביאורי אגדות לעיל כד ע"ב בשמו], ואפילו [ש]על פי חשבון לא היתה ראויה לראות, ורבן גמליאל צוה עליה שתראה בזמנו, ועשה הלבנה רצון רבן גמליאל ונראית לעדים, ושוב כיון שראו העדות הלבנה וראויה לקדש את החודש עשתה הלבנה מנהגה אשר הוטבע בה, דהיינו שלא נראית עד זמן שראויה לראות על פי החשבון, ולכן לא ראה בליל העבור, כי המעשה היה שעל פי החשבון לא תראה בליל עבורה, רק מה שנראית בזמנה - שעשתה רצון רבן גמליאל.
ומה שאמר ר' יהושע רואה אני את דבריך, שר' יהושע לא ידע מזה שהבית דין יש להם כח על החודש, שהרי היה מיצר, אם כן לא ידע 'אתם' אפילו שוגגין 'אתם' אפילו מזידים. וזה בזה תליא, אם עדות החודש וקביעות מועדים מסורת לנו אפילו בשוגג אפילו במזיד, יש לנו כח על הלבנה שהיא תעשה כרצון בית דין, שקביעות מועדים בבית דין תליא מילתא. ור' דוסא בן הרכינס שידע מזה, אפשר דלא פליג רבי דוסא בן הרכינס ארבן גמליאל, רק שאמר דרך חידוש ונפלא האיך מעידין על אשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה, כלומר שרבן גמליאל עשה דבר נפלא שבכחו נראית הלבנה שלא בזמנה, רק ר' יהושע הוא דפליג, שאמר רואה אני את דבריך, משמע דפליג, לכן שלח רבן גמליאל לר' יהושע ולא לר' דוסא בן הרכינס. ואפילו אם תאמר דפליג ר' דוסא בן הרכינס אף על פי שהוא ידע מדרש 'אתם' אפילו שוגגין, אפשר שלא ידע שרבן גמליאל גזר על הלבנה שתראה את עצמה, דלאו בדידיה תליא מילתא, רק ברבן גמליאל שהוא נשיא תליא מילתא.

(קדושת לוי, כללות ימים טובים)

באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן רבן גמליאל וכו' כך מקובלני מבית אבי אבא אין חדושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ושבעים ושלשה חלקים וכו' (כה:) ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר
3-כה:

וכתב רבינו חננאל ז"ל: קביעות החדשים אינו אלא על פי החשבון, לא על פי ראיית הלבנה... כך היו נוהגים כל ישראל לקבוע חדשים על פי החשבון אלף ומאה שנים, מימות משה רבנו ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרין. והיו בכלל תלמידיו שנים, והם צדוק ובייתוס. וכשדרש להם (אבות פ"א מ"ג): אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, נכנס ספק בלבם וחשבו שאין עונש ושכר, ויצאו לתרבות רעה והתחילו לעורר בזה בקביעות הירח, ואמרו כי אין עיקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון כי אם בראיית הלבנה... והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם ולהודיע להם בראיות גמורות, וכן אמרו ז"ל: כך אמר רבן גמליאל אל תחושו לראית הירח, החשבון הוא העיקר, כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים. והנה דבריו הללו מוכיחין שלא היה רבן גמליאל סומך על ראית הלבנה כי אם על פי החשבון. ועוד משנה שלמה היא: ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר. זו ראיה גדולה שלא היתה בידם עיקר ראית הלבנה, שאילו היתה בידם עיקר ובראייה היו מקדשין איך אחרי ראייתה מעברים אותו? ועוד גדולה מזו: באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנה והוא אור שלשים ובליל עבורו שהוא מוצאי יום שלשים לא נראה וקבלם ר"ג, ואלו היה ר"ג סומך על ראית הלבנה ולא על החשבון, בודאי שנתברר שכיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר. אלא ודאי ר"ג על החשבון סמך ולא על העדאת העדים. ומה שתמצא לרז"ל (לעיל כד ע"א): דמות צורות לבנות היו לר"ג בעליתו על הטבלא בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות, הכונה בזה: כי ר"ג עשה צורות הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש, וכי הוא יודע בכל חדש וחדש באיזו צורה תולד אם ארוכה אם קצרה וכמה תהיה גבוה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה, והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים ואמר להם: הלבנה בזה החדש צורתה כך וכך ונטיתה לצד כך וכך, וכאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חדש וחדש, וכיון שראו כך חדש אחר חדש, שנה אחר שנה, נתברר להם שאין העקר אלא החשבון, ובטלו דברי החולקים. ואף על פי שהיו מקבלים העדים זכר לדבר, לא היתה סמיכת בית דין כי אם על החשבון. ולדברי הכל דת חק העבור הלכה למשה מסיני, שהרשות ביד ב"ד הגדול כשהוא גדול שאין למעלה ממנו בחכמה וביראת חטא ובקי בחדרי תורה ובקביעות השנים, הרשות בידו לקבוע ולעבר כפי מה שיראה לו מחוקי סוד העבור, וזו היא הדת שצוה הקדוש ברוך הוא למשה "החדש הזה לכם". ע"כ בפירוש רבינו חננאל ז"ל.

(רבינו בחיי שמות פרק יב פסוק ב)

אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן וכו' אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך
4-9

וכבר העירו רבים להבין מדוע באו דברי רבן גמליאל לר' יהושע ולא לר' דוסא. והחוקרים האחרונים... כתבו... כי לר' דוסא העשיר נשא רבן גמליאל פנים ורק על ר' יהושע העני שפך כל חמתו. וכל דבריהם ישא רוח... ידוע כי מעיקר הדין... עדי החודש נתקבלו על ידי האב בית דין ועל פיו גם נתקדש החודש... והנשיא לא התערב בזה כל עיקר... רק בהתישב רבן יוחנן בן זכאי הראש בית דין אז בעיר ברור חיל, תיקן התקון המבואר במשנה [לקמן לא ע"ב]... התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד... כל ימי רבן יוחנן בן זכאי... נתקבלו העדים בהכרח במקום הוועד על ידי הנשיא רבן גמליאל. והן דברי המשנה בראש השנה [לעיל כד ע"א]... דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו שבהן מראה את ההדיוטות (העדים ההדיוטים) ואומר הכזה ראית או כזה...
אף אחרי מות רבן יוחנן בן זכאי ור' יהושע היה תחתיו לראש בית דין, ישב גם רבן גמליאל אצל קבלת עדי החדש. אבל בכל זה לא נתבטל אז הדין המפורש במשנה [לעיל כד ע"א]: ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש, אחרי אשר עתה כבר הי' שם הראש בית דין עמהם... אחר אשר ר' יהושע גילה דעתו עדי שקר הם, הנה עשה רבן גמליאל הכל בעצמו ומפורש נגד ר' יהושע לעיני כל העם. [ולכן לא פנה רבי דוסא, כי הוא לא היה אב בית דין].

(רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים חלק א כרך ה פרק כו דף קנב ע"ב-קנג ע"ב)

כה. שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו' אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן

"החדש הזה לכם"... על דרך רבותינו ז"ל [לעיל כב ע"א] ירמוז כי מצוה זו מסורה לבית דין, וכי המועדות כולם תלוים בקידוש בית דין, ושהמערער עליהם בדבר מן הדברים שהסכימו, גם כי יטעו בהסכמתם, חולק על התורה, כמו שראינו ששלח רבן גמליאל לרבי יהושע שיבא אליו במקלו ובתרמילו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו, וכן עשה, לפי שהתורה צותה ללכת אחרי מה שיסכימו חכמי הדור, גם אם יסכימו הפך האמת, אחרי אשר כן הוא הסכמתם ודעתם.

(דרשות הר"ן דרוש ג)

כה. שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו' (כה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו

יפתח מוגדר כ"גבור חיל"... יפתח לא היה בעל יחוס חשוב אלא "בן אשה זונה", ולא בעל מוסריות גדולה. והנה אדם מנודה זה... נעשה פתאום קצין ממלכתי. למרות שהוא לא היה "גלאט כשר", בחרה בו ההנהגה האלוהית כדי להושיע את ישראל מעמון. עד כדי כך שחז"ל אמרו "יפתח בדורו כשמואל בדורו, במובן של ההנהגה המדינית. כשמואל! שמואל שקול כנגד משה ואהרן, שנאמר "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו"... שמואל הנביא היה אדם עילאי ובמשך תקופה מסויימת הוא עמד בראש הנהגת האומה והיה לו דין מלך. ועם כל זה, קובעים חז"ל שהיתה חשיבות ליפתח בדורו כשמואל בדורו. באופן אישי לא היתה דמותו של יפתח כל כך מהודרת, אבל בתור מנהיג מדיני פוליטי הוא עלה לדרגת שמואל בדורו, כיון שנתמנה על פי מינוי אלוהי. אם ההנהגה האלוהית בחרה בו, יש להתחשב בו כמו בשמואל. נכון שבאופן אישי פרטי רבו הדברים לגנאי, אבל בענין הנהגת האומה היה ליפתח ערך עצום.
הגמרא מביאה דוגמא מאימרה זו לגבי הנהגת בתי דינים בישראל. היתה מחלוקת בין רבי יהושע לבין רבן גמליאל על זמן חלות יום הכיפורים. בית הדין הגדול פסק בניגוד לדעת רבי יהושע. על כן הנשיא גזר על רבי יהושע גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך. רבי יהושע נשמע לגזירה וקיבלהּ אף על פי שהוא עלה בגדלותו ובחכמתו על רבן גמליאל, כיון שרבן גמליאל הוא הנשיא והוא הקובע. והגמרא מסמיכה זאת לאימרה יפתח בדורו כשמואל בדורו.
זהו לימוד חשוב לכל הדורות כמבואר בגמרא מגילה שנבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה... כיון שתקומת ההנהגה האלוהית כלפי חוץ סודרה על ידי יפתח, הרי הוא חשוב כשמואל בדורו. ומכאן לכל הדורות, לגבי ערך המנהיג במובן ציבורי כללי חברתי.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 259-261)

שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו

[הרי ש"אלה מועדי ה'" נאמר על יום הכיפורים. בזה יש להסביר את המסורה, על כמה פסוקים שנאמר בהם "אלה": "אלה אלהיך ישראל" - על חטא העגל, על זה אנחנו מצטערים, שנאמר (תהלים פרק מב פסוק ה) "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי". אבל באמת חטא העגל נשכח ונסלח, כמו שכתוב (ישעיהו פרק מט פסוק טו) "גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך", כי ביוה"כ נמחל עוון העגל, כמו שאומר הפסיקתא המובא בטור, ועל יוה"כ נאמר "אלה מועדי ה'"].

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף ט ע"א) לטקסט

גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו'
8-9

"ימין ושמאל" - אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש"י. וענינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר: איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה? אבל תאמר: כך צוה אותי האדון, המצַוה על המצות, שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו. וזה כענין רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו.
והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה ניתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני ה' במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן [לנו] התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח ה' על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול.

(רמב"ן דברים פרק יז פסוק יא)

גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך
8-9

למה פרט מקלך ומעותיך ויה"כ?... אפשר לתרץ, דחשב רבן גמליאל כי רבי יהושע מקנא על נשיאותו, לכך הוא מנגד לו בדין הוראותיו, והוא על ידי א' מג' סבות, או להיות לו שבט המושל שיטול מקל ולהך על קדקד בני ישראל... אם כן כוונתו להשתרר. או להרויח מעות... או שכוונתו שיש מחילות עונות כמו ביום הכיפורים כשנתמנה ראש ופרנס, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין יד ע"א) שנתמנה לראש עבור זה יעו"ש. וזה שאמר גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביה"כ שחל להיות בחשבונך.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף פרשת חקת)

גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו' שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה
8-19

...התחיל לבאר אל השופטים אם יקרה להם ספק בדבר מה, איך יתנהגו. וצוה אליהם שיתנהגו בדבר ההוא על פי מה שיבררו בית דין הגדול... ובא בקבלה, זה לשונם (ספרי דברים פיסקא קנד): אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כלומר אפילו ברור לך שאין האמת כדברי הוראת הסנהדרין, אף על פי כן שמע אליהם, כי כן צוה ה' יתברך שננהוג בדיני התורה ומצותיה, כפי מה שיכריעו הם, יסכימו לאמת או לא יסכימו. וזה ענין ר' יהושע עם רבן גמליאל, שצוהו רבן גמליאל שיבא במעותיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, וכן עשה. שאחר שה' יתברך מסר ההכרעה אליהם, מה שיסכימו הם הוא מה שצוה ה' בדבר ההוא. ועל זה אנו בטוחים במצות התורה ובמשפטיה, שהם מקיימים רצון ה' יתברך בהם, כל זמן שנסמוך על מה שהסכימו גדולי הדור.
והוא אמרם בריש חגיגה (ג ע"ב): שמא תאמר הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין וכו' היאך אני לומד תורה מעתה? תלמוד לומר "כולם ניתנו מרועה אחד", כולן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא... הנה ביאר שהמטהרין והמטמאין, הפוסלים והמכשירים, כולן אמרם משה מפי הגבורה... שה' יתברך מסר הכרעת אלה כולם לחכמי הדור, וצונו שנמשך אחריהם, ונמצא שמה שיסכימו הם בדבר מהדברים הוא מה שנצטוה משה מפי הגבורה.

(דרשות הר"ן, דרוש יא)

גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו' עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו אמר לו וכו' רבי בחכמה
8-22

מצינו (ברכות כז)... בו ביום שהורידו את רבן גמליאל מכסאו ומנו אחר תחתיו... שלא מנע עצמו מביה"מ אפילו שעה אחת... ולא התפעל כלל מזה שהורידוהו מכסא הנשיאות... ולמרות מה שלפי כחות טבע האדם הי' לו באותו יום להרגיש עצמו מדוכא... ראה בעיניו כל מה שנעשה באותו יום וקבל עליו נשיאותו של הבא במקומו, והי' כפוף לפניו ונשא ונתן בהלכות שנשאלו בבית המדרש בדעת צלולה ומנוחת נפש. הלא רואים אנו, עד כמה הי' נר שכלו העצום מאיר בנפשו, עד שכמעט בטלו אצלו כל כחות הטבע. ועוד יותר מפליא הדבר, שאיש גבור ומנהיג כביר, שנהג נשיאותו ברמה באופן כזה, שגזר על ר' יהושע, שהי' גדול ממנו בתורה - שקראו רבו בחכמה - שיבא לפניו במקלו ומעותיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, וצוה לו: עמוד על רגליך, והוא עמד על רגליו כל העת, משמעת חזקה כזו שררה בבית מדרשו, ובכ"ז כאשר הורידוהו מכסאו... קיבל על עצמו נשיאות של אחר והי' יושב ועוסק בתורה כאלו לא נעשה דבר. אות הוא, כי כל מה שעשה קודם לכן הי' רק ממקור החכמה ודעת תורה, בהכירו כי ראוי ויאות לנהוג הנשיאות באופן כזה לתכלית האמת. וגם בזה רואים אנו בו כח האמת, במה שהכיר והודה כי ר"י גדול ממנו בתורה ונשקו על ראשו כשקיבל דבריו, ומפני שהכל הי' אצלו בכח האמת. לכן גם אח"כ כשהורידוהו מנשיאותו, לפי שקול דעתם... לא נתפעל ברדתו מכסא הנשיאות ולא מנע עצמו מביה"מ כל היום. מזה רואים אנו כי האדם העושה כל דבר בכח הדעת השולט בכחותיו ומדותיו, צריך ואפשר לו לשנות מדותיו באופנים שונים הפכיים מן הקצה אל הקצה, ולהשתמש בכל הכחות השונים, בכל אחד בזמנו ומקומו הראוי.

(רבי יוסף יהודה ליב בלוך, שיעורי דעת, חלק ג, ממשלת הדעת, שיעור ט)

גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו' אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן וכו' דוד מלך ישראל חי וקים
8-28

ובשנת החמשים, במלאת שבע שבתות השנים, מתקיימת קריאת הדרור הצבורית בהחלטיות שלוח העבדים ביום הכפורים [לעיל ח ע"ב], הכולל יום טוב ושבת כאחד, שדוקא בו הוא שנתבלט ונתפרש ביותר כח קידושנו אנו שלמטה, ומתוכו חלה עליו על אותו היום כל חומר קדושת השבת, ככל חוקתו ומשפטו, בעיקר חיובו, ובו אנחנו עושים וקובעים לנו את השבת בעצמה, שהיא נקראת ונעשית שלנו, בטהרת הקדש הממשכת את שרש הזמן העליון בתוך סדורו של הזמן המעשי בעצמו...
והנה כל היסוד והשורש של חלות יחוד הברכה והקדושה העליונה, והשמירה שמתוך עצמיותה, שהוא אור החירות הרוממה, על הזמן וכל סבוכי פירוטיו ושעבודיו, במערכת חיי האדם, על ידי תופעת כחם של ישראל, על ידי השבת והמשך תחלתו לכל מקראי הקדש, שהוא מיוחד וקבוע אך לישראל ואחרים לא ישבותו (עי' סנהדרין נח ע"ב) - כל היסוד והשורש הזה מתגלה ובא הוא מיציאתנו ממצרים לחירות עולם... על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, בחשבונו הקץ במקרא הדורות מראש (עדיות פ"ב מ"ט). אז באותה שעת חפזון, כאשר... מלך כל עולמים דמה לצבי מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, "על החשבונות והקיצים" (שיר השירים רבה ב פי"ט); ובפליאת הנהגתו אתנו, הנמשכת מתוך הודעת שמירתו, כריתות בריתו וסדר נסיותו, את צור מחצבתנו, רוממנו ד' נסנו ונשאנו מעל למערכות הטבע הפרטיות ושעבודי זמניותן... אז הוא שהוקבעה והוטבעה בתוכנו בעצם מהותיותנו תכונה נשגבה זו של הזמן, שהיא גופה החירות השלמה והמוחלטת...
אז התברר, מתוך המשך הוצאת קדמונו של עולם, באור צדקת אמונתו, את אברהם אבינו למעלה ממספר הכוכבים ואצטגניניותם, כי אין מזל לישראל (נדרים לב ע"א) עם קרובו, וירם קרננו וידריכנו על במותינו, בצאת בית יעקב, אשר פדה את אברהם (עפ"י ישעיה כט, כב)... וההרים ימושו ותמוטינה הגבעות (עפ"י ישעיה נד, י)... ויעקב אבינו לא מת, ומקיש הוא לזרעו (תענית ה ע"ב), ומלך ישראל נעים זמירותיו ומשיח אלהי יעקב חי וקים, ותפארתו עבור לפשע, בבא לשביו גואל למען השם ודבר בריתו... אז הלילה הזה, בהחלקו ביד הקב"ה, היודע עתיו ורגעיו (רש"י שמות יא ד), ומשביע בהם את רצונו, ואת פאר ישועתו, ליל שמורים הוא לכל בני ישראל וכל דורותם...
חרות הזמן, בעצם יחס האדם והעולם, מופיעה מתוך שרשיות התהוות העם, עִם מהלך חרות המקום, ומסתיימת בכל שכלול עוזה, בתפיסת עמדתו בו ואִמות שלטונו, בנעם מרחב מקומו של עולם ופאר עבדות מלכו של עולם, ועושות הן כאחת את חטיביות סגולת קדושתנו האלהית, ביסוד מועדי ד' אשר נקרא אותם, ונדרשם לשכנו של מקום ובחירתו במוצא תורתו מציון ודברו מירושלים (ברכות סג ע"ב).

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, שלמות סדר הזמנים, עמ' רמט [נדפס גם בהגדה של פסח עם פירושי הראי"ה, עמ' רפ-רפג])

גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו' (כה:) שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך וכו' יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים
8-כה:

יפתח היה אדם פשוט ועם זה "גבור חיל". הוא לא היה ברום המעלה... הוא לא היה מיוחס אלא "בן אשה זונה"... גם בצד האישי הוא לא היה אדם מכובד, ואפילו גרוע מזה: אחד מקלי עולם... באותה תקופה היה מצב מאוד מסובך, ומרוב צרות פנו אל יפתח לעזרה... אצל חז"ל יש ביטוי חריף מאוד: שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך... יפתח בדורו כשמואל בדורו. אמנם אדם זה מקלי עולם... אבל כיון שבמצבים האלה סדר המציאות הוא שהוא נתמנה ראש וקצין, ראש ממשלה וראש ההנהגה הפוליטית והצבאית, מצד ערכו הכלל ישראלי הרי הוא חשוב ושקול כשמואל בדורו. כך הוא סדר ההנהגה האלוהית שבזמן זה וזה, אדם זה וזה צריך להופיע. זהו חיוב והכרח.
אגב, בענין זה של יפתח בדורו כשמואל בדורו, פעם התקבל אצל אבא הרב זצ"ל מכתב של לילינבלום... בצעירותו היה בן תורה ותלמיד חכם, אחר כך התקלקל... הגיע ממנו מכתב בו הוא תובע מאבא הרב על שמחמיר בענין שמיטה... אבא הרב רצה שגם אחרי היתר המכירה יהיה חילוק בין מלאכות מדאורייתא למלאכות מדרבנן, שיהודים לא יעשו מלאכות מדאורייתא אלא רק מדרבנן. לילינבלום טען במכתבו שבדור הקודם, הרב שמואל מוהליבר הקל גם בזה... אבא הרב ענה לו [אגרות הראיה ח"א עמ' רנב]: הכרתי את ר' שמואל. נכון שהיה גאון, אבל עכשיו אני מטפל בעניני הנהגת הישוב, ויפתח בדורו כשמואל בדורו.
בגמרא מסופר על ויכוח שהיה בין רבי יהושע לרבן גמליאל על סדר העיבור. רבי יהושע לא הסכים לקביעת תאריך של ראש חודש על ידי רבן גמליאל. "שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך". זה היה חילול יום טוב לפי דעתו. מכל מקום רבי יהושע קיים את הפקודה שקיבל מנשיא ישראל, ובא באותו יום שהיה יום הכיפורים לפי חשבונו. בהמשך לזה מובאת ברייתא חריפה מאוד. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים.
כך הוא לגבי יפתח. אם הוא נתמנה על הצבור, יש חיוב לקבל את זה ולהתייחס אליו במלוא הכבוד. אם הקדוש ברוך הוא סיבב את הסיבות וגילגל את המאורעות כך שהוא יהיה ראש ישראל במובן הממלכתי והמשטרתי, יש חיוב מתוך אמונה, מתוך אמונה בהנהגה האלוהית של רבונו של עולם, להתייחס אליו בכבוד הראוי למלכות ישראל. פעמים רבות המהר"ל חוזר ומדגיש שאין מקרה, ובמיוחד לגבי דברים קדושים גדולים וכלל ישראליים. אם יש מצב שפלוני נתמנה לראש וקצין, יש להבין שאין זו מקריות אלא סדר אלוהי, ומתוך כך יש להתייחס אליו בכבוד ובמשמעת הראויים לראש של הגוף הצבורי הכלל ישראלי. לפעמים נמשכים מזה מצבים מאוד מסובכים, אבל כך היא דרכה של תורה וכך הם סדרי הצבור על פי ההלכה.
לימוד זה מפיץ אור גם על המצבים הפוליטיים והחברתיים הלא נעימים שלנו. כל מי שנתמנה לראש, נתמנה לכך על פי סדר אלוהי. כך הוא לגבי ההנהגה הפוליטית, וכך הוא לגבי הנהגת התורה של הרבנות בישראל. ככל שנתייחס אליהן מתוך אמיתיות ושלמות של אמונה, נזכה יותר לקיים את "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" בתוכנו ומתוכנו אל כל מלוא רוחב הארץ.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 251-254)

אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם
11-12

[עיין לקט ביאורי אגדות לעיל כד ע"א]

כה. אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם וכו' אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין

11-39
בסוף ספר ויקרא נמצאת פרשת המועדות, שם מודגש שישראל מקדשים את הזמנים, וזה כוחם המיוחד של ישראל. "אלה מועדי ד' אשר תקראו אתם" - אתם קוראים אותם, אתם אפילו שוגגים ואפילו מזידים.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 337)

אשר תקראו אתם וכו' רבי חייא חזייא לסיהרא דהוה קאי בצפרא דעשרים ותשעה שקל קלא פתק ביה אמר לאורתא בעינן לקדושי בך ואת קיימת הכא זיל איכסי וכו' דוד מלך ישראל חי וקים
12-28

ובענין קדוש החדשי' יש עניין במה שאמרו ז"ל הראהו הקדוש ברוך הוא למשה ואמר לו כזה ראה וקדש [לעיל כ ע"א]... וזהו מאמרם בקידוש החדש דוד מלך ישראל חי וקים... אמרו במדרש... עד שלא הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים, ברמז הודיעם שאין המלכות בא להם אלא עד ל' דור. הלבנה יום ראשון של חדש מתחיל ומאיר ונוספת עד ט"ו יום, ודיוסקוס שלה מתמלאת מט"ו והלאה הולך וחסר עד ל' יום וביום הל' אינה נראית, כך ישראל, מאברהם עד שלמה ט"ו דורות... כיון שבא שלמה נתמלא דיוסקוס של לבנה, "וישב שלמה על כסא ה' למלך"... ומשם והלאה התחילו המלכים לפחות... וענין זה רמזו כי הלבנה רמז לישראל, ולכן נמסר קדוש החדש לישראל דכתיב "החדש הזה לכם ראש חדשים". וכמו "אשר תקראו אותם במועדם"... מעשה בר' יוחנן שראה ערב ראש השנה הלבנה, אמר למחר אנו מקדשין יתך ואת מיתחזית? גער בה ואיכסים. וזהו סוד העיבור שזוכרין חז"ל בכל מקום.

(דרשות ר"י אבן שועיב, פרשת בא)

אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו וכו' פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה וכו' רבי חייא חזייא לסיהרא דהוה קאי בצפרא דעשרים ותשעה שקל קלא פתק ביה אמר לאורתא בעינן לקדושי בך ואת קיימת הכא זיל איכסי וכו' אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
12-39

יש תמיהה נפלאה למצוה ראשונה זו שנצטוו בה ישראל באומרו "החדש הזה לכם", והוא קידוש החודש על ידי חידוש הלבנה כמ"ש ז"ל [לעיל כ ע"א]: "החדש הזה" מלמד שהראה לו לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש... יש מקום לטעות בענין עבודת אליל או בדומה לה אשר הרחיקה התורה דברים יותר רחוקים מהנה... זה הענין מהחידוש או קידוש הלבנה נראה הפך המכוון מהודעת הכתוב כי בריאה יברא ה' את השמים ואת הארץ... והנה באמת כל בני עולם הם משתוקקים ונכספים למלאת צרכיהם במה שיצטרך אליהם מכל מיני חפציהם, והנה הם נושאים עיניהם השמימה אל הכוכבים והמזלות כי הם מוחזקים בהם כי משם רועה המציאות בכללו, כי על כן קדמו פניהם הדורות הראשונים בכל מיני עבודות צורות והיכלות להפיק מהם רצונם... והנה כאשר ימנעו אותם מעשות זאת ויחדלום מבקש צורכיהם מהם, יהי' הענין כמפרישים אותם מן החיים ויהיו כמתאוננים ומתלוננים ולא יאבו שמוע. והנה העצה הנכונה בזה הוא לקחת שנים שלשה ראשים מזקני העם וחכמיו... להודיעם כי האוצר ההוא נעור וריק מכל הטובות ההנה אשר חשבו המוניהם, ושכבר טעו ברעיוניהם. ואחרי כן הם יעצרו בעמם וימנעום מסכלותם. ועתה כמו כן זאת העצה היעוצה מאת ה' להעביר טומאת העבודה השמימיית הנכספת לכל מן האומה הזאת הנבחרת על ידי המצוה הנפלאה הזאת כשיעויין בה כראוי.
וזה, כי העבודה אל צבא השמים תהיה על אחת משלשה פנים: האחד, שיחשבום שהם עצמם אלוהות ותהיה העבודה להם עבודה ויראת אלהות. או שיחשבום כשרים קרובים למלכות להפיק רצון ממנו לזולתם ולכן ראוי שיעבדום. או שיחשבום ככלים טבעיים מחוייבים להמצע ביניהם ובין צרכיהם כענין האש שהוא אמצעי בינך ובין כל אוכל אשר יבושל... ועתה ראה, כי להרחיק אותם מהעבודה הזאת הזרה בכללה וחלקיה, הנה הוא יתברך ראה לקרוא חסידיו... ונפתחו להם שער שמיו ומסר להם סוד קידוש החדש, להיות הלבנה היא היושבת ראשונה פתח השער, ועל פיה ייוודע כל אשר אתה בבית, כי בהיוודע להם חוקיה ומשפטיה על פי תהלוכותיה וסיבוביה... יבואו להכיר מבלי שום ספק שאין ראוי שיעבדו כל צבא השמים בשום עבודת עבודה מהשלשה מינים שזכרנו. וזהו, כי כשיעויין בענייני הלבנה כפי מה שיאות ממנה למלאכת הקידוש והעיבור, ימצאו בה שלשה עניינים. האחד מצד גופה עצמה, והשני מצד תנועותיה, והשלישי מצד המעשה ההוא המיוחד הנעשה בה... מצד עצמה - הוא ענין תוספת אורה וחסרונה מיום ליום, שבזמן החסרון ההוא הוא שעת חידושה וקידושה, וזה מה שיהא מופת חותך שהיא אין לה אור מעצמה ושאינה מאירה רק פניה אשר נוכח השמש... עת המולד יעיד עדות נאמנה, כיון שהיא עלולה באורה ומושפעת מזולתה, כי היא אינה אלוה בעצמה... והנה העדות הזה לא על עצמה בלבד יועיל כי אם על כל צבא השמים... כמו השמש... שילקה פעמים רבות בשעה ההיא ממש...
מצד תנועותיה... בשעת עיון המולד עצמו שהוא נראה אל פאת המערב סמוך לשקיעת החמה, כבר נדבק' הלבנה עם השמש ועברה ממנו אל פאת המזרח... מבואר לעיני הרואים כי הם מוכרחים בתנועה ההיא המערביית על ידי גלגל עליון עליהם וחזק מהם... והוא מה שיורה עליהם דרך כלל שאינם ראויין ליעבד מצד שהם כשרים קרובים למלכות להפיק רצון ממנו לזולתם, כי מי שלא יכול להפיק רצון להציל עצמו מחזק ממנו המכריחו ללכת אחורנית מטבעו ומהלכו, איך יועיל לזולתו?....
מצד המעשה ההוא המיוחד - מה שהוא מבואר שמצות הקדוש הזה אינה לצורך הירח... רק לעשות אותה סימן נאות קבוע מיוחד לקבוע ממנו כל מועדי השנה... לקבוע בלבינו אמתת היכולת האלהי על המנהג הטבעי ועל שדוד כל המערכות עליות ותחתיות, כי הוא שורש מונח לתורה האלהית ולכל מצותיה, כי על כן אמר "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", כי ניסן הוא אב לכל החדשים בענין הזה הנפלא... והסימן הגדול לזה מה שאמרו בעיקר מצותיה "כזה ראה וקדש". והנה באמת לא תיתכן ראייתה עד שיעברו י"ח שעות לחדושה לפחות כמו ששנינו [לעיל כ ע"ב] תלתין ושתא שעי מכסי סיהרא וכו'...
והנה הוא מבואר כמה הוא רחוק לפי זה להודות ולהאמין כי טבע שום כוכב שולט על שום פועל מפעולות האומה הזאת הנבחרת, עד שיצטרכו לכוין עבוד' מלאכתם לפי עניינם. אדרבא, המצוה הזאת אשר בידם תישירם אל הפך זה הישרה גמורה. וכ"ש לפי דעת רבינו סעדיה גאון והנמשכים אחריו ז"ל האומרים כי מעולם לא נשתמשו ע"פ ראיית הלבנה לבדה לקדש החדשים (גם ר"ח כתב כן) כי הנה הוא מצד יציאת גלגליה אשר בעבורם ינטו מעגליה עם שיבוש מהלכיה אחור וקדם בגלגל הקפתה, הנה היא משרכת דרכיה ומשבשת נתיבותיה, פעמים ממהרת פעמים מתאחרת, עד שאפי' בשעת המולדות שאז נתמעטו חלופיה, פעם מקדמת ותעשה חדש קצר ופעם מתעכבת ותעשה חדש ארוך, וכמו שאמרו פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה. ומלבד זה היו להם טעמי' הכרחיים לפי צורך הקביעות הנזכרים, בעבורם חוייב להם שתדחה ראיית הלבנה לפעמים יום או יומים כפי מה שיחוברו הסבות כמו שנודע מדבריהם ז"ל במלאכה הזאת, עד שלזה הוכרחו לצרף עם ראיית הלבנה חשבונות וכוונות אחרות, יש בהם תלי הלכות בעבורם ישתקו העדים לפעמים לנהוג על פי הקבלה המסורה בידם. וגדולה מזו אמרו שם: ר' חייא חזייה לסיהרה דקאים בצפרא בעשרי' ותשעה באלול שקלקלה שדא ביה קלא אמר לאורתא מקדשנא בך ואת קיימת הכא זיל ואיכסי אזל ואיכסי. ראה כמה כחן גדול כי הדבר נמסר לבית דין ולא על פיה הם חיין. וכמו שאמר הכתוב "אשר תקראו אתם" וגו', ואמרו רבותינו ז"ל: אתם אפילו מוטעין אתם אפילו שוגגין אתם אפי' מזידין אין לי מועדין אלא אלו.
והכלל, כי סוד המצוה הזאת כולו הוא להעמיד שם אנשים חכמים ויושבים בישיבה ומסורת החכמה בידם לתקן בה אשר יעוותהו המהלך הירחי על שני מיני ההשתבשות שאמרנו... על פי העיונים האלה הוא מבואר כי היושבים לפני ה' המצויים אצל המצוה הזאת הנפלאה הם אשר יתרחקו ראשונה משבושי הדעות האלו שלשתן, כי הם יראו אמתתן, והם אשר יזהירו את העם ויביאום להוסיף כח דעת ויראת ה' להכין לפניו כל עבודתם, כי הוא ית' הפועל כל והמושל בכל.

(עקידת יצחק, פרשת בא, שער לז)

אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו וכו' הרי הוא אומר אתם וכו' אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני
12-40

במדרש שוחר טוב (תהלים ד)... הקדוש ברוך הוא... מה שסנהדרין גוזרים הוא מקיים. אימתי בר"ה שהסנהדרין יושבין ואומרי' נעשה ר"ה יום פלוני מיד הקדוש ברוך הוא מושיב סנהדרין של מלאכים ואומר להם לכו וראו אם גזרו התחתונים וגמרו משיבין לו רבש"ע כך גזרו שיהיה ר"ה יום פלוני מיד הקדוש ברוך הוא יושב באותו היום לדון עולמו... שהוא מקיים גזרותיהם ומסכים עמהם...
איך נקבל שהקב"ה וסנהדראות של מעלה נמשכים במעשיהם אחר מעשה ב"ד של מטה בזה הענין המופלא מסדור הזמנים, אף כי לא ישערו בהם רק האמת, כ"ש שאמרו בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדים אלא אלו, וכמו שהוסיפו חז"ל ביאור "אשר תקראו אותם" - אתם כתיב אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מוטעין אפילו מזידים. חלילה לא-ל מהסכים עם השוגגין והמוטעין, כ"ש עם המזידים. וכי מפני התועים ישתבשו סדרי עולם? ועוד כי מה לו יתעלה ואל סנהדראות של מעלה אל סדר השנים וקבועי החדשים ומועדים שאמר אין לי מועדים אלא אלו הכימי אנוש ימיו ושנותיו כימי גבר.
אמנם כוונתם הנכונה תתבאר בזה הענין כשיקדמו לה ד' הקדמות. הראשונה... כי אחר שגזרה חכמתו יתעלה להמציא המין האנושי שאמתת מהותו הוא היותו בעל בחירה, הנה מזה יתחייב שתימצא הנהגה בעולם מסכמת ומתיחסת לפי מעשיו אם לטוב אם למוטב... וזה מה שחייב... שני מיני הנהגות, א' לפי סדרי הטבע ואחד לפי מעשי האדם...
השנית, שכבר ראוי שיהיו שם הישרות אלהיות ועניינים נרצים לפניו, תסובב מהם אותה ההנהגה ההשגחיית... כמו שזה הענין נתבאר יפה בתורתנו האלהית באומרה (ויקרא כו) "אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם" וכל הפרשה ההיא... ימשך מזה, שכמו שסודרו מהחכמה האלהית זמנים מתחלפים נאותים לסדור הטבעי ההכרחי דכתיב... (בראשית ח) "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' לא ישבותו", שכן יתחדשו זמנים נכונים לפי הרצון אשר בהם יושלמו העניינים לפי ההשגחה, והמה אלה המועדים הנרשמים והנזכרים בתורה האלהית. וזה ששנינו בגמרא ר"ה [טז ע"א]: בארבעה פרקים העולם נדון בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון... ובחג נדונין על המים... הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך עליכם תבואה שבשדות... הקריבו לפני שתי הלחם כדי שיתברכו לכם פירות האילן... נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. נראה שאלו המועדים כולם מיוחדים הם ע"י הקרבנות והעבודות הנעשים בהם לפקוד בהם צרכי העולם ע"ד ההשגחה, כמו שד' תקופות השנה ושנוייהם ושאר ענייניהם נתיחדו לפי המנהג הטבעי והסדר הקדום מעת הבריאה...
השלישית, כי הנה הוא מבואר שלא הוכשרו כל משפחות האדמה לקבל זה הטוב האלהי מאת האלהים, כי כל הדורות הראשונים היו מכעיסים לפניו עד שבא אברהם אבינו שמצא נחת רוח בו ובבניו ובנכדו ובזרעו אחריו... וזה מה שחייב שיושם בידה סדר הזמנים הנפלא שזכרנו... כי הוא המיוחד אליה לפי מעשי הבחירה אשר על דרך הישרות התורה מצותיה ומשפטיה, כי עיקר הבחירה לא נמצאה כי אם בעבורה... וכן עשה בפועל, כי היא היתה המתנה ראשונה שמסר להם בין אירוסין לנישואין כשאמר (שמות יב) "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם" וגו'. ביאר שייחד להם זמנים חדשים ושנים חדשים שלא כטבע העולם, והוא האמת הכשר, כי הסדור אשר לפי הטבע הוא התחלתו מתשרי. אמנם הסדור אשר לפי ההשגחה והוראת היכולת העליון הוא מניסן... מכל זה יתבאר כי מפתחות אלו הסדרים נמסרו להם ולא לזולתם וכמו שאמר (תהלים קמז) "מגיד דבריו וגו' לא עשה כן" וגו'.
הרביעית... מהיות האנשים היותר שלמים, להיותם משיגים בכחות היולאניות מעותדים להעמדת השגגה והטעות בעיונים אשר לא יוכלו להמלט בשום צד. ומאחר שיש במסורת זה הקביעות שרצה בו הא-ל יתעלה מקידוש החדש וקיבוע המועדים דקדוקים רבים וחישובים קשים... היה ראוי שיסכים ה' יתברך אל מה שיעלה מעיוניהם ומדיוק חשוביהם לא אל הזולת, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת. וכמו שהוא יתעלה העביר על מדותיו להסכים אל טבע ברואיו וענין מציאותם, כן חוייב שיהיה בזה הענין הנפלא.
והנה הוא מבואר שכבר איפשר לסור מני דרך בעניינים הדקים האלו לאחת מג' סבות. הראשונה שיחשוב החושב שירד לסוף אמתת החשבון... כי כבר טעה באחד מעיוניו ועלה חשבונו פחות או יתר... והשנית, בשכבר יקבל ההטעאה מזולתו... והשלישית שכבר ירגיש החושב שיצא מחשבון האמתי והמדוייק, אמנם גזר בדעתו שהיה ראוי לשנות את החשבון ולדחות אותו מפני שום אחד מהדברים שאמרו חז"ל (סנהדרין יא ע"א), אם מפני האביב או התקופה או הגדיים והגשמים וגליות ישראל שנעקרו ממקומם וכו'. ולא הסכימה דעתו אל האמת, כי לא היו הטעמים אשר חשבום מספיקים לדחיה זו.
והנה אחר הנחת אפשרות היציאה מהאמת לכל אחת מהג' סיבות הנזכרות... יחוייב מזה שהקיבוע האמתי לא יהיה בשום זמן זולתי אותו אשר יוכל להסכים עליו דעת החכמים שבכל דור ודור כמות שהם, בין שיסכימו אל האמת הברור בין שיימינו או ישמאילו לסבה מהסיבות הג' שזכרנו, כי הם אשר כיוונו חז"ל באומרם אפילו שוגגין אפילו מוטעין אפילו מזידין. כי הטעות בחשבון שהנחנו ראשונה הוא שוגג ודאי. והענין הב' הם ודאי מוטעין בו מהזולת... אמנם הג' הוא המזיד, לא שזדו לעשות שלא כראוי ח"ו, אלא שהטעות הזה כבר עשאוהו מדעתן, כסבורין שהיו צריכין לטעות כדי לתקן... ובכולן אמרו שתסכים בהם דעת עליון אחר שסדר זמנים אלו אינם אלא לצרכם. ובדבר הזה התנחם ר' יהושע כשאמר לו רבי עקיבא דרשה זו והשיב עקיבא נחמתני, והכוונה כי אף על פי שיחשב לו לטעות מעשה ר"ג, כבר הסכימו בו מן השמים.
ועל פי הדברים האלה אמרו חז"ל תינוקת פחותה מבת שלשה שנים ויום אחד בתוליה חוזרין, בת שלשה שנים ויום אחד אין בתוליה חוזרין, ואם עברו ב"ד את השנה בתוליה חוזרין, דכתיב "לאל גומר עלי" (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב). הנה שבארו שהפעולות הטבעיות הנמשכות אחר תקופות השנה ימשכו אחר סדר הסכמת ב"ד שבכל דור ודור, בין שוגגין בין מוטעין בין מזידין. והוא דבר נפלא, נמשך לסגולת המצות האלהיות ככל שאר הדברים הטבעיים הנסתרים ומפורסמים הנכנעים אליהם בלי ספק.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק א)

אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו וכו' (כה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו וכו' אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו
15-כה:

...נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה ענינים, לפי שכל אחד מהם דן לפי כח שכלו ולפי הכללים הידועים לו. ואין להאשימם בכך, כי לא נוכל אנחנו להכריח שני בני אדם המתוכחים שיתוכחו לפי [רמת] שכלם של יהושע ופינחס, וגם אין אנחנו רשאים לפקפק במה שנחלקו בו מפני שאינם כשמאי והלל או למעלה מהם, כי לא חייב אותנו בכך ה' יתעלה, אלא חייב אותנו לשמוע מן החכמים חכמי איזה דור שיהיה, כמו שאמר "או אל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת"...
וכאשר השלים כל מה שהדיינים צריכים לו התחיל [מסכת] אבות. ועשה כן לשתי סבות, האחת, כדי להודיעך אמתות המסורת והקבלה שהיא אמת, חבורה מפני חבורה, ולפיכך צריך לכבד את האיש החכם ולהחשיבו במעלה רמה מפני שהוא נושא הקבלה, והרי הוא בדורו כמו אלו בדורותם. וכך אמרו: אם באנו לחקור אחר בית דינו של רבן גמליאל וכו', ואמרו שמשון בדורו כשמואל בדורו. ויש בזה מוסר לבני אדם, שלא יאמר אדם היאך נקבל דינו של פלוני? או היאך נקיים תקנתו של פלוני? ואין הדבר כן, שאין הדין של פלוני הדיין אלא הוא של ה' שצונו בו, כמו שאמר "כי המשפט לאלקים הוא", ומשפט אחד הוא שנמסר מאיש לאיש במשך הדורות.

(הקדמת הרמב"ם למשנה)

אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו וכו' נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו וכו' (כה:) אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה
15-כה:

מדין תורה היה ראוי לדון בכל הלכה המסופקת שהוציאוה בית דין ע"פ שיקול הדעת, ממדות שהתורה נדרשת בהם בכל ב"ד שבכל דור, ואין לך אלא שופט שבימיך. אלא שעיקר דברי תורה לפנות בכל דבר המסתפק אל ב"ד הגדול שבירושלים שזהו המקום אשר יבחר ד' (דברים יז י) האמור בתורה, והם עיקר תורה שבע"פ כמו שביאר הרמב"ם בראש הלכות ממרים (פ"א ה"א) באין חולק...
כשישיב ד' שבותינו ויועצינו כבתחילה, וסנהדרין יהיו יושבים בירושלים, אז ע"פ דין תורה יהיו הם עיקר תורה שבע"פ... ודיני התורה יהיו נחתכים על פיהם בכל הלכה מסופקת... עלינו להאמין כי לאין ספק יהיו היושבים בב"ד הגדול גדולים מאד בתורה וצדיקים אמתיים... ומפורסם הוא אצל כל בן תורה שאין חילוק כלל אם יהיה הב"ד "גדול" בתורה או "קטן", לעומת דורות הראשונים. אין לך אלא ב"ד שבימיך. וע"ז אמר קהלת "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה". ונודע דבר חז"ל אם באים אנו לדון אחר ב"ד של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל ב"ד וב"ד שעמד לישראל מימות משה עד עכשיו.
כל מי שאומר שכל הדינים והחומרות שאנו נוהגים מסיבות רבות, מהם מפני ספיקות של גרסאות בתלמוד, ומהם מפני רפיון הכוחות שנתדלדלו בהמשך זמן הגלות הארוך, כמו כל הדברים שאין אנו בקיאים בבדיקה [שו"ע יו"ד סי' מח סעיף יד] וכיו"ב, המה קבועים בישראל לעד לעולם, כמו שגוף עיקר תוה"ק היא מצוה עומדת לעד, אינו אלא טועה... קדושת הב"ד הגדול היושב במקום אשר יבחר ד' בנוגע לבני דורם, הוא עולה על כולם; והממרא [דבריהם] ענוש ייענש ע"פ הפרטים של זקן ממרא...
אנו יודעים כמה מרה עליו לב רבי יהושע בהיותו מוכרח לבא במקלו ובמעותיו ביום שחל יוה"כ להיות בחשבונו, ואעפ"כ עשה מעשהו, וזכור הוא לטוב, כי בנה בית ישראל בתיתו אומץ ועז לדין ב"ד הגדול, שהוא לבן של ישראל ומהם תצא תורה.

(ראי"ה קוק, הדביר תר"פ, קובץ ז-ט = אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 236-239, במהד' תשס"ב)

ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה
18-19

...שאמרו בסוף פ"ג דר"ה: ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים, אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו ב"ד על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה. ופי' הר"ב ז"ל: שאם יבא אדם לדון אחר ב"ד שבימיו, לומר וכי ב"ד זה כמשה ואהרן או כאלדד ומידד, אומרים לו: שמא חשוב הוא כאותן שנשארו שלא נתפרשו שמותן. ע"כ. מכאן מבואר שכל שידענו מי היו אנשי ב"ד שקדמו, נוכל לבוא לידי ידיעה אם היו גדולים או קטנים מהב"ד שאחריו, אבל כי לא ידענו מי היו, א"א לבוא לעולם לידי ידיעה זו. ועל פי זה יתפרשו המשניות האלו, והוא שבתחילה שאלה ולמה מזכירין [דברי היחיד בין המרובין... שאם יראה בית דין את דברי היחיד, ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה] ובמנין, והדר אמר ר' יהודה דא"כ הוא, דמטעם זה מזכירין דברי היחיד... למה מזכירין אותם כשהם לבטלה, והוא בהיות המרובים נזכרים בשם חכמים סתם, דטעם זה לא שייך אלא כשהמרובים מפורשים מי הם, שהם רבי פלוני ורבי פלוני החולקים על רבי פלוני יחיד, שיכול להיות שיבא ב"ד אחריהם שידעו שהם גדולים מאלו רבי פלוני ורבי פלוני החולקים על היחיד, ולכן הרשות בידם לגזור כנגדם כדברי אותו היחיד, אבל כשהמרובים הם בשם חכמים סתם, א"א לשום ב"ד שאחריהם לבטל דבריהם, דמאן אתא ואמר להו דאותם חכמים היו פחותים מהם בחכמה ובמנין? וא"כ למה נזכרו אז דברי יחיד בין המרובים שלא נתפרשו שמותם, ומשני וכו'.
[וכתב על כך שושנים לדוד שם: פירושו קשה משלהם, דהא כיון דפירש התנא היחיד מאן איהו, ממילא ידעינן דחכמים בני פלוגתיה הם כל שאר חכמי דורו, ואמאי א"א לידע אם היו גדולים מהם או לאו? ואין זה דומה לאותה שהביא הרב לראיה דלמה לא נתפרשו שמותן של זקנים וכו', דשאני התם דמנא ידעינן השתא מאן הוו באותו הזמן? משא"כ האידנא מדור לדור דהדבר ידוע מאן נינהו רבנן. ותו, אעיקרא דמלתא פרכא, שאם כדבריו ז"ל אדרבא אינם לבטלה וטפי צריכי אז דברי היחיד, דהא כיון שלא הוזכרו דברי המרובים אלא בשם חכמים, ולא ידעינן מאן נינהו, א"א לאחרונים לחלוק עליהם דדילמא אותם חכמים גדולים מאלו, וא"א לבטל דברי ב"ד אחר אא"כ גדול ממנו וכו', ולפיכך הוצרכו ליכתב דברי היחיד, שבזה יש לאחרונים במה לתלות ולסמוך על היחיד].

(רבי רפאל עמנואל חי ריקי, הון עשיר, עדויות פרק א משנה ו)

שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה
18-19

"דור הולך ודור בא", ופירש בזוהר (עקב רעג ע"א) הדור שהולך הוא שבא... דכנסת ישראל בכלל נחשב הכל אחד בכל דור... דכמו דכלל הדור נחשב אותו דור וציבור לא מייתי, הכי נמי הבית דין שהם עיני הדור לא מייתי וכאילו הוא אותו הבית דין... וכן מה שהרג בחורבן סנהדרין כדדרשו בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב)... לפי שאמרו (גיטין פח ע"א) דשבעה בתי דינין עבדו עבודה זרה, דיוחס העבודה זרה לבית דין שהם הסנהדרין, על כן נידונו גם כן הסנהדרין שבדור אחר אף על פי שאותם לא חטאו ולא היו מזרעם גם כן, רק לפי שהם עיני העדה מהכנסת ישראל... עיני הכנסת ישראל דדור זה סובלין חטא עיניהם דדור אחר, דהכל אחד.
וכן לענין השבח תנן בראש השנה: כל שלושה שעמדו בית דין על ישראל הרי הם כבית דינו של משה. וכן ידוע דברי האר"י על מה שאמרו בשבת (קא ע"ב) ובכמה דוכתי: משה שפיר קאמרת דכל חכם הדור נקרא משה, ופשוטו כי הוא כמשה רבינו ע"ה בדורו ועומד במקומו, ובזוהר עקב שם דמשה רבינו ע"ה נהיר בכל דרא ודרא, והיינו בחכם הדור שהוא ראש הכנסת ישראל באותו דור כמשה רבינו ע"ה והוא הוא שמאיר בו אורו, וכן אור כל ראשי הדורות שלפניו כמו שבכלל הדור יש אור דור המדבר.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים אות י)

כה. ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה

18-19
[ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמ' (במדבר יא) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" ומשה על גביהן הרי שבעים ואחד] ונ"ל דמש"ה מייתי קרא "אספה לי" וכו', על דרך מה שכתוב בסוף פ"ב דר"ה למה לא נתפרשו שמותן של זקנים לומר לך שכל שלשה וכו', ה"נ מש"ה מייתי קרא דכתיב סתם "שבעים איש", ללמד דכי היכי דבשבעים איש, אף על גב דאינם שקולים כמותם סגי, דהא מש"ה לא הוזכר שמותם בתורה, ה"נ במשה לא בעינן כמותו, כלומר ע"י אחרים, אלא אוקי גברא כלפי גברא ואף על פי שאינם שוין כשרים,

(רבי דוד פרדו, שושנים לדוד, סנהדרין פרק א משנה ו)

ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה וכו' (כה:) שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך וכו' יפתח בדורו כשמואל בדורו
18-כה:

בגמ' (ב"ב ע"ה ע"א)... זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. עכ"ל. ונראה לענ"ד לפרש כן, הנה הדור מחשיבים לדייניהם לפי גדולתם בתורה ובחכמה ומדותיהם כן יראתם ואימתם ומרותם עליהם. אבל באמת לא כן הדבר, לא מפניהם אנו יראים אלא מפני הקדוש ברוך הוא אשר צוה עלינו על ככה שתהא אימת הדיינים עלינו ויחשיבום ויכבדום ויגדילום ויקבלו דבריהם... כל דיין ובית דין שיעמדו על ישראל, אם יאמרו עליהם וכי המה כב"ד של משה? ישיבם: הלא לא נתפרשו שמותן של זקנים שבימי משה, אולי המה גדולים וחשובים כב"ד של משה, כמבואר להדיא במתניתין, ובגמרא שם: כל דיין שנתמנה על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים... יפתח בדורו כשמואל בדורו... לפ"ז אין לנו לחשוב ולהגדיל עלינו הב"ד לפי גדולתם בתורה ובחכמה... מוראם וכבודם עלינו רק לעשות רצון אבינו שבשמים אשר צוה על כך, ואין חילוק לענין זה בין קלי עולם לחמורי עולם, כי הקדוש ברוך הוא צוה עליהם כמו שצוה על ב"ד של משה רבינו ע"ה. נמצא לפ"ז מה שמחשיבים הב"ד רק לפי גדולתם היא בושה וכלימה לדור, שבזה מראים שאין כוונתם לעשות רצון הקדוש ברוך הוא אשר צונו ורצונו שיהי' כל ב"ד שבכל דור ודור חשובים בעינינו כב"ד של משה, רק מחשיבים ומכבדים לפי דעתם. וקאי לפ"ז מימרא אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, על האומרים כן.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, במדבר פרק כז פסוק כ)

שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו וכו' (כה:) אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים קל וחומר קטנים לגדולים
18-כה:

אמרו גם כן: תלמיד חכם שבזוהו בפרהסיא אסור למחול לו, וכל זה לא ישלול ממנו מדת הענוה כמו שבארנו. וכלל הדברים, שכל התגברות והתנשאות כשהוא על צד כונה רצויה נקרא גם כן ענוה... וכן ראיה במה שבארתי ברבינו הקדוש שאמרו עליו משמת רבי בטלה ענוה [סוטה מט ע"א], וצוה לבנו נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים [כתובות קג ע"ב], כל זה לכונת היות מוראו מוטלת על הבריות כדי להיותם נשמעים אליו... שלא יקל כבודו בעיניהם, ובזה יכון כסא האמת לעמוד על מתכונתו תמיד. ולזה אמר בשעת פטירתו ענינים קצתם יורו שפלות הרוח וענוה יתרה וקצתם יורו רצונו בהמשכת הכבוד אליו. וכבר הורה רבן גמליאל ע"ה היות מצות אביו על זה הטעם, ר"ל לכונת היות בני הדור נשמעים אליו, כשענה לר' יהושע, לאחר שהטריחו לבא לפניו במקלו ובמעותיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, ועמד ר' יהושע וקבל את גזרתו אף על פי שהיה חולק עליו בקבוע אותו היום... וכשבא ר' יהושע לפניו כמו שגזר עליו עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים כל שכן קטנים לגדולים, הורה שכונת ענינו היתה להיות דבריו נשמעים לבל ירבו המחלוקות בישראל, כמו שהורה שם באמרו כל בית דין ובית דין שנתמנה על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר א פרק ה)

בוא בשלום רבי ותלמידי

[מדוע לא נידו את ר' יהושע כמו שנידו את ר"א על שחלק על החכמים בתנורו של עכנאי? דרך אמונה (ביבאני) מתרץ, שטעות ר"י היתה בחכמת התקופות ומזלות שאין האמונה נשענת עליהן, מחלוקת במציאות, וראוי שהטועה בהם ישתכנע אם יביאו לו הוכחה ויודה על האמת. וכיון שר"י לא בא נגד התורה, לא נענש.]

אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קא-קב - (לטקסט)

כה. כך מקובלני מבית אבי אבא

[ערוגת הבושם ח"ב עמ' 282 מסביר שהכוונה לדוד המלך, ששמע מבני יששכר "יודעי בינה לעיתים".]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ע - לטקסט)

פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה
23

...שפעמים יהיה בין מולד העבור למולד האמתי, פעם להוסיף ופעם לגרוע קרוב מי"ד שעות, ובעבור זה אמרו אבותינו הקדושים פעמים בא בארוכה, ופעמים בא בקצרה.

(אבן עזרא שמות פרק יב פסוק ב)

פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה
23

וחכמים שבישראל יש להם ידיעה בפסוקים האלו לכל מעשה בראשית, ולמידת השמים והארץ והשמש והירח והכוכבים לגבהותם ושפלותם ולקדרות המאורות... וכל מה שאמרו פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה, נולד קודם חצות [לעיל כ ע"ב]... בכל יש רמז בפסוקים האלו, וכן תקון סוד העבור והתקופות נודעים מפסוק "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" במנין אותיות וגימטריאות וג"ש נרמזים בפרשה.

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה, בתוך: כתבי הרמב"ן, מהד' שעוועל, כרך א, עמ' קנח-קנט)

פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה
23

...שהלבנה פעמים בא בקצרה ופעמים בא בארוכה, כשהשמש קרוב לה לפניה ממתינה והולכת בארוכה מפני חום השמש שישרפנה, ופעמים שבא בקצרה, כשהשמש אחריה ממהרת לרוץ מפני חום השמש שלא יתקרב לה וישרפנה.
[וכתב על כך שו"ת תשב"ץ חלק א סימן קד: זה הפירוש אינו כלום, ודברי הבאי הם מכמה פנים. האחד, שאין לשמש חום שיגיע ממנו שריפה ללבנה לפי שהחום הוא ממקרי היסודות שהם למטה מגלגליהם... וזה החום המגיע אלינו אינו מעצם השמש אלא שבתנועתו הוא מניע יסוד האש ומגיע אלינו חמימות מזה, אבל הלבנה שהיא למעלה מכל היסודות אין מגיע אליה חום ולא שריפה מזה כי החומר ההוא אינו מקבל הפעולות ממקרי היסודות שהם יותר פחותים מהחומר ההוא... והשני, שאין הלבנה בגלגלה ממהרת פעם ומאחרת פעם לא מפני פחד שריפה ולא מפני זולת זה, אבל מהלכה בגלגלה לעולם הוא שוה].

(רבי אשר מלוניל, ספר המנהגות, בתוך ספרן של ראשונים (תרצה), דף לו ע"א [הובא בארחות חיים, הלכות ר"ח, אות יד])

פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה
23

גלגל הירח אין אמצעו מרכז הארץ אבל הוא יוצא ממרכז הארץ. וגם אין הירח קבוע בגלגלו. אבל יש גלגל קטן בעובי גלגל הירח. ובאותו גלגל קטן שקורין אותו גלגל היקף הוא קבוע גלגל הירח, ומתנועע עליו. וכן יש לו גלגלים אחרים וגלגל המזלות אמצעו הוא מרכז הארץ אינו יוצא כלל ממנו ומפני זה אנו רואים הירח לפעמים גדול ולפעמים קטן, לפעמים ממהר בהליכתו ולפעמים מאחר, כי כשהירח הוא בגלגלו באותו צד היותר רחוק מן הארץ, ובגלגל היקף שלו ג"כ ביותר גבוה ממנו, אז הוא רחוק ממרכז הארץ תכלית מרחקו, ויראה לנו שהוא מאחר במהלכו ויראה בתכלית קטנותו, וכשהוא בהפך שהוא ביותר קרוב מגלגלו אל הארץ, וגם בגלגל היקף שלו ביותר שפל ממנו, אז הוא קרוב קרוב אל הארץ תכלית קורבתו, וירא' לנו אז ממהר במהלכו ונראה אותו גדול יותר בתכלית גדולתו. ואף על פי שלפי האמת גופו ומהלכו אינם משתנים אלא לפי ראות העין בסיבת יציאת מרכזו וגלגל הקיפו. וזהו פעמים בא בארוכה, כשהוא בגובה רומו וגבה רום גלגל היקפו הוא בא בארוכה. וכשהוא בשפל רומו ושפל רום גלגל היקפו הוא בא בקצרה... וזהו סבת המולד האמתי והמולד האמצעי, כי המולד האמצעי הוא לפי תנועתה בגלגלו ולעולם הוא שוה לא יוסיף ולא יגרע. והמולד האמתי הוא כשנערך מהלכו לגלגל המזלות, ולפעמים הוא מקדים ולפעמים הוא מאחר, לא יקדים יותר מי"ד שעות ולא יאחר יותר מהם, אבל במה שבין אלו המספרים ישתנה המולד האמתי מהאמצעי עד שלפעמים ישתוו וישתנו הן מעט הן הרבה עד י"ד שעות בקדימה וכן עד י"ד שעות באיחור.

(שו"ת תשב"ץ חלק א סימן קד)

פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה
23

קידוש הלבנה בזמן הזה יש בזה נפקותא להלבנה, מפני שהיא משתנית, כמאמר חז"ל פעמים שהיא באה בארוכה ופעמים שהיא באה בקצרה. היינו לפעמים בא מולד הלבנה מרוב רחמין, וזה בארוכה, ולפעמים מולד הלבנה היא מזעיר אנפין, וזהו בקצרה, היינו ברוב דינים. והכל תלוי רק בנו, שרק אנו יודעים ממנה ומקדשין אותה. כי בין שבאה בארוכה ובין בקצרה אינו ראוי לגלות להחיצונים: כשהיא באה בארוכה, - כדי שלא יתקנאו בה, וכשהיא באה בקצרה - כדי שלא יתאחזו בה. וזהו ענין פירוש הכתוב (אסתר ב, כ) "אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה". כי הלבנה נקראת בלשון יון אסתהר, כמו שכתוב בגמרא (מגילה יג ע"א). וזהו "אין אסתר מגדת", היינו אין הלבנה מגדת ואומרת המולד שלה להחיצונים, "כי מרדכי", הוא צדיק יסוד עולם, "צוה עליה אשר לא תגיד".

(אוהב ישראל שמות פרק יב, ב)

פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה
23

בתלמידי רבינו יונה, ברכות ס"פ תפלת השחר, כתב אהא דא"ר יוחנן (סנהדרין מב א) כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקבל פני שכינה: מפני שהקב"ה אף על פי שאינו נראה לעין נראה הוא ע"י גבורותיו ונפלאותיו... וג"כ בכאן ע"י מה שמחדש החדשים הוא מתגלה לבני אדם והוא כאילו מקבילין פניו... ואף שגם החמה מסתתרת בלילה ואינה נראית רק ביום, בכל זאת כיון שהחמה מהלכה ידוע לכל, "שמש ידע מבואו", לפיכך אינה גורמת שיכירו בזה שם ה', אבל הלבנה שאין אופן מהלכה בשוה תמיד, פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה, מזה שהיא מסתתרת יום או יומים ושוב יוצאת - רואים השגחתו ית'. ואף על פי שכל ענין זה בא מהנחה מוטעית, שהרי חכם ובעל חשבון יודע גם מהלך הלבנה ויודע שגם לה יש מהלך תמידי ואינה משנה מהלכה אף רגע, בכל זאת ממה שנדמה לאדם בהבטה השטחית יוצאת הכרת השי"ת. והגדילו חז"ל ערך הכרה זו הנולדת רק משטחיות המחשבה ומאי-התבוננות, עד שאמרו שהוא כאלו מקבל פני שכינה...
נראה שבאמת דרך החינוך וההכרה לא על אדני החכמה יסודו, ורק באופן זה של התפעלות והרגשת הגוף הוא הדרך האמיתי. וא"כ כיון שע"י טעות זו האדם מכיר את השי"ת, מה איכפת לן שזה טעות, הואיל והכרתו שיצאה ממנה הכרת אמת היא... וזהו יסוד גדול בחינוך האדם, שאינו כפי שהיינו אומרים לכאורה שהוא ע"י חכמה, שכל והתפלספות, כי הנפש אינה מתפעלת כלל מזה עד כדי שתגיע להכרה, ודוקא ע"י הבטה שטחית של האדם, ע"י טעותו, הוא מכיר את ה'. וכשיחפוץ האדם להכיר שמו ית', זקוק הוא לתלות לבנה ולהחביאה לפעמים ומזה תצא הכרתו, שאף שלכאורה הר"ז טעות ושגיאה בכ"ז רק זהו הדרך הנכון. והרי הבורא ית' הטביע טבע הלבנה שתתחבא לפעמים בכדי שבריותיו יוכלו להכירו ע"י שגיאתם והבטתם השטחית.

(רבי ירוחם ליבוביץ', דעת חכמה ומוסר חלק א מאמר לח [ובקיצור במאמר מ ומאמר קח])

רבי חייא חזייא לסיהרא דהוה קאי בצפרא דעשרים ותשעה וכו' אמר לאורתא בעינן לקדושי בך ואת קיימת הכא זיל איכסי אמר ליה רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא
25-27

ונראה מדוע, שפעמים היה הבית דין הגדול צריכין לעבר לחודש או לחסרו כפי שהיו רוצין הבית דין, כמו שאמרו חז"ל לעיל (כ ע"א): בית דין מאיימין על עדות החודש שיאמרו ראינוהו אף על פי שלא ראו אותו, ובלבד שלא יהיה מחזי כשיקרא. שזה הדבר תלוי בבית דין, כשהיה רצון לחסרו או לעברו. ולכן אמרו רבי חייא הוה קא חזי לסיהרא דקאי בצפרא בעשרים ותשעה, אמר לאורתא בעינא לקדושי ואת קאי הכא, זיל איכסייא. אמר רבי לר' חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא וכו', ויש נוסח 'ואזלא ואיכסייא', ועיין רש"י (ד"ה זיל): זיל לעין טב וקדשיה - דואג היה שלא ירננו עליו בני עירו כשיקדשנו למחר לפי שראו הישנה כל יום עשרים ותשעה כו'. והנה עבור שר' חייא היה רוצה לקדש את החודש, היה מצוה את הלבנה לכסות, וכן עשתה הלבנה ואיכסייא. שבני ישראל יש להם כח על מאור הלבנה ועל מאור החמה לעשות כרצונם... לכן אם צריכין בית דין לחסר החודש או לעברו, אזי נראית הלבנה שלא בזמנה או נתכסה הלבנה שלא בזמנה... ר' חייא שצוה על הלבנה לכסות את עצמה וכסתה את עצמה ונראית בלילה, על כרחה הלבנה עשתה רצון רבי ור' חייא.

(קדושת לוי, כללות ימים טובים)

רבי חייא חזייא לסיהרא וכו' לאורתא בעינן לקדושי בך ואת קיימת הכא זיל איכסי אמר ליה רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא
25-27

רב הוה כתיב לרבי עברון על דעתיה דרבי חייא רבה והוה כתיב בין שיטייא... אולי הפרוש, חשבון עיבור... והוא ע"ד שאמרו בחולין צה: שמואל כתב שדר ליה לר"י עיבורא דשיתין שני, ואף כאן ר"ל רב הוה כתיב לרבי עברון ע"ד דר"ח רבא, כלומר שחשבון עיבור נעשה בהסכמתו של ר"ח. ועיין בר"ה כה: ר"ח חזיא לסיהרא... אמר לאורתא בעינין לקדושי ואת קיימת הכא. עוד שם: א"ל רבי לר"ח זיל לעין טב וקדשיה לירחא וכו', מזה משמע שרבי חייא היה בקי בחשבון העיבור.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר, גיטין פרק ה הלכה ג)

רבי חייא חזייא לסיהרא דהוה קאי בצפרא דעשרים ותשעה וכו' זיל איכסי אמר ליה רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
25-28

והכונה בסוד העבור שדומה לו מלכות בית דוד, כמ"ש במדרשות, שכמו שהלבנה אחר ט"ו יום שנתמלאה תתחיל לחסר, כן היה מלכות בית דוד אחר שהיו מזרעו ט"ו מלכים, נחסר המלכות בימי צדקיהו, ולא נשאר לו רק ממשלה קצת, ריש גלותא בבבל ונשיא בא"י, וכמו שהלבנה הולכת ומתחסרת ט"ו יום עד שתתחסר לגמרי ואחר כך מתחדשת באורה, כן אחר שתכלה ממשלת מלכות בית דוד לגמרי, דאף ריש גלותא בבבל ונשיא בא"י יכלו, שוב יתחדש מלכותו. ולזה כיון שכיסוי הלבנה הוא סימן לרבי שהיה נשיא שיכלה נשיאותו, לא רצה הוא לומר כן זיל איכסי רק על ידי רבי חייא, גם לא רצה הוא לקדשה ביום ל' כאלו היא מכוסה אז, שזה סימן רע לנשיא, דאדרבה, שכל עוד שאינו מתכסה הוא סימן טוב על הנשיאות שימשך. ועל כן אמר לרבי חייא דלקדשיה אז ע"פ אותו הכיסוי שא"ל זיל איכסי. ולזה אמר ליה רבי שלח לי סימנא דוד מלך ישראל, כו' ר"ל דאף שהכיסוי של הלבנה הוא סימן רע לנשיאות שיכלה, הנה מצד אחר הוא סימנא טבא דדוד מלך ישראל חי וקים, שאחר שיכלה הנשיאות יתחדש מלכותו ויצמח קרן דוד. ועל כן אמר זיל לעין טב וקדשיה על שם סימן טב.

(מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין לח ע"א)

זיל איכסי
27

...שלענין שמירת התכלית הכללית שלא תמוט לעולם, ועצת ה' יתברך תעמוד לעד, היתה עין ה' יתברך צופי' לשמור את העולם שלא יתקלקל כ"כ ע"י הבחירה, עד שלא יהי' התיקון אפשרי. וכיון שבאו ישראל לעולם, הרי הדבר נמסר להם, שע"י שמירת ברית התורה שמוטלת עליהם, הדבר מובטח שיבא העולם לתכליתו, עם כל המון שינויי הזמנים שפועלים עליו במרוצתם. על כן לענין זה מסר באמת הכל לישראל, שכבר התכלית נגמרה בידם, שע"י התורה כבר הוכנה התכלית האמיתית הנצחית לבא, והיא ברית עולם, שיהי' הכל מתוקן לסעודה. אבל למען דעת והשיג את תכלית כל המעשים, נראה שזהו הנרמז ב"החדש הזה לכם", שהקב"ה מסר למשה רבינו ע"ה בסוד כל תכלית יצירת הלבנה, והמרכז שעליו סובב כל ענין היותה, והוא מסר הדבר לחכמי הדורות בסוד העיבור. על כן היתה מסורה מאד לדיבורם, ורבי חייא א"ל זיל איכסי, וכיו"ב. אבל התכלית הנשגבה היוצאת מכל תכנית הבריאה עוד לא הגיע הזמן להגלות, ועוד הדברים חתומים וסתומים, כי הדבר תלוי בהרחבת ידיעת הנהגת ה' יתברך בעולמו, לדעת מכל דבר ומעשה, התכלית הטובה והנשגבה שכיון בו.

(מדבר שור, דרוש לז, עמ' שנא [נדפס גם בהגדה של פסח עם פירושי הראי"ה, עמ' קעז])

זיל לעין טב וקדשיה לירחא
27

[אלא בעין טב על ידי דאינון ידעין דהוא ריש ירחא קורין בר"ח] - אבא לא היה אומר שקורין בשל ר"ח אלא בעין טב דוקא, ששם היו יודעין בודאי שהוא ר"ח, ולפרסם הדבר שכבר קדשוהו היו קורין בשל ר"ח, לפי ששם בית הועד היה שב"ד מקדשין החדש כדאמרינן פ' ראוהו ב"ד א"ל ר' לר"ח זיל לעין טב וקדשיה.

(פני משה, על ירושלמי ברכות פרק ד הלכה א [ובדומה בפני משה, תענית פ"ב ה"ז, ובמור וקציעה, סי' תקעט])

זיל לעין טב וקדשיה לירחא
27-28

ואדוני אבי זקני מו"ר ז"ל אמר כי בר"ה צריכין להיות טוב עין אפילו לאומות. ואמר רמז לזה בגמ' זיל לעין טב ולקדשי' לירחא, שקידוש החודש ושנה תלוי' בטוב עין.

(שפת אמת, דברים, ראש השנה, שנת תרנד)

זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא
27-28

רב הונא אזיל לעייני טב לסימנא - הלך לקידוש החדש לעין טב, לפי ששם היו קבועין לקדש את החדש ולהביא סימן שקדשו אותו הב"ד, כדאמרינן בפ"ב דר"ה א"ל רבי לר' חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים.

(פני משה על ירושלמי סוכה פרק ב הלכה ה)

זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
27-28

...דהשינה דרגא דמותא, ומשום הכי דוד המלך ע"ה לא היה ישן שיתין נשמי [סוכה כו ע"ב] כדי שלא יטעום טעם מיתה. ולכן אנו אומרים דוד מלך ישראל חי וקיים. והיינו רבותיה דדוד המלך ע"ה דהוא מבחינת סיהרא דלית לה מגרמא כלום, ורגליה יורדות מות, ובכח מעשיו השתדל דלא למטעם טעמא דמותא להמשיך החיים לבחינתו. ואפשר זה רמז דוד מלך ישראל, שהיה ממשיך למלכות מבחינת ישראל שהוא החיים וע"ז חי וקיים. ואפשר דהיינו דאמרינן בר"ה דף כה א"ל רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשי לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, ופירש רש"י: נמשל כלבנה שנאמר בו "כסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם". ולדרכנו א"ש דסיהרא בחינת דוד המלך ע"ה לית לה מגרמה כי אם מקבלת מאור השמש, ודוד המלך ע"ה היה מכוין תמיד להמשיך לה מאור השמש, ולכן היה ער דהוא מבחינת חיים. ולזה אמר "כסאו כשמש נגדי". והיה שכרו שהשתדל תמיד להשפיע מהשמש "כירח יכון עולם", דהשמש משפיע בה תמיד. ולכן כי קדשיה לירחא להמשיך לה מהשמש סוד החיים, שלח ליה דוד מלך ישראל חי וקיים שהוא כוונת דוד המלך ע"ה המדובר.

(חיד"א, אהבת דוד דרוש ד)

זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
27-28

יוסף הוא בחינת עין טובה כדאיתא (זבחים קיב ע"ב) שבשילה קדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל הרואה, ואיתא (שם קיח ע"ב): עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה. ויהודה הוא בבחינת לב טוב, שהוא היה מלך ואיתא (רמב"ם מלכים ג, ו) שהמלך הוא הלב. יוסף הוא בחינת ראש השנה כדאיתא (לעיל יא ע"א): בר"ה יצא יוסף מבית האסורין. ובר"ה בחינת עין טובה היא המכרעת, כדאיתא בשפת אמת (ר"ה תרנ"ד) שבר"ה צריכין להיות טוב עין אפילו לאומות. והרמז לזה במה שאיתא זיל לעין טב וקדשיה לירחא... ובאמת הא בהא תליא כדאיתא (ע"ז כח ע"ב) דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו, וזהו שאמרו זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, פרשת מקץ, שנה לא ידועה)

ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
28

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קצו) יזכיר סוד בשם אלה הילודים: אמרו איקרי זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים. והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מן הלבנה? לא קשיא, דהא כתיב "ויתן יד" וכתיב "ואחר יצא אחיו". והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד, והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה. והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכור בכח עליון, כמו שאמר (תהלים פט, כח) "אף אני בכור אתנהו". וזהו מאמרם בקדוש החודש דוד מלך ישראל חי וקיים.

(רמב"ן בראשית פרק לח פסוק כט)

זרח על שם החמה, פרץ על שם הלבנה, ומלכות בית דוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה. וידוע כי ימות הלבנה כ"ט יום, וע"כ תמצא מפרץ בן יהודה עד צדקיהו כ"ט איש, כיצד: פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, נמצא דוד עשירי לפרץ. מדוד עד יהויכין תמצא י"ט מלכים, כולם מלך בן מלך, ואלו הן: שלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציה, עזיהו, יותם, אחז, יחזקיה, מנשה, אמון, יאשיהו, יהואחז, יהויקים, יהויכין, צדקיהו. הם כ"ט איש כנגד ימות הלבנה, וכשם שהלבנה שוקעת אחר כ"ט יום, כן מלכות בית דוד נפסקה וחרב המקדש בימי צדקיהו שהוא כ"ט לפרץ.
אבל במדרש ואלה שמות רבה (פרשה טו, כה) סדרו חשבון זה בענין אחר, והוא שכינו ימות הלבנה בתוספת ופחת כנגד מלכי יהודה שהיו בהם מי שגברה מלכותם כנגד ימי התוספת, ומי שחלשה כנגד ימי הפחת עד שפסקה המלכות לגמרי, כמו שיארע ללבנה שהיא מוספת והולכת ואח"כ פוחתת עד ששוקעת לגמרי. והוא שדרשו... הודיע להם שאין המלכות עומדת להם אלא שלשים דור, שנאמר: "החדש הזה לכם", הלבנה שלשים יום ומלכות שלהם שלשים דור, הלבנה מתחלת להאיר יום ראשון של חדש וכל שהיא הולכת ומאירה עד ט"ו יום דסקוס שלה מתמלא ומט"ו ואילך מתחסר ובשלשים אינה נראית, כך ישראל מאברהם עד שלמה ט"ו דור, אברהם התחיל להאיר... יצחק אף הוא האיר... בא יעקב והוסיף אור... ואח"כ יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד. כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה, שנאמר (דברי הימים א' כט, כג) "וישב שלמה על כסא ה' למלך"... ומשלמה ואילך התחילו המלכים פוחתים והולכים: רחבעם, אביה, וכן כולם עד צדקיה, כיון שבא צדקיהו: (מלכים ב' כה, ז) "ואת עיני צדקיהו עור", חסר אורה של לבנה... עד ששקעה הלבנה וחרב בהמ"ק לשלשים דור, ע"כ. נמצאת למד, מאברהם עד שלמה ט"ו דור, כי המלך דוד היה י"ד לאברהם וכן "דוד" עולה י"ד, ושלמה בנו היה ט"ו לאברהם כנגד גמר המלוי מהלבנה...
ולפי שמלכות בית דוד בא מפרץ ופרץ כנגד הלבנה, הזכירו חכמי האמת בחדוש הלבנה: ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. והמאמר הזה ע"ד פשוטו כי קרא הלבנה בשם דוד, לפי שדוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה, ועוד שהלבנה נקראת: המאור הקטן. וכתיב בדוד (שמואל א' יז, יד) "ודוד הוא הקטן". ובאמרו חי וקיים, כונתו לומר: נראית הלבנה. וע"ד הסוד שאנו בו ירמוז המאמר הזה לכח הלבנה שקראו דוד מלך ישראל בלשון כנסת ישראל, וע"כ הזכיר חי וקיים... וזהו שכתוב: (הושע ג, ה) "ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם", הוא כנסת ישראל.

(רבינו בחיי בראשית פרק לח פסוק ל)

וזה ענין קדושת ראש חודש שלא נזכר בתורה כלל, כי לא היה בו התגלות שכינה בעבר, רק לעתיד נאמר (ישעיהו סו, כג) "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא" וגו', שיהיה גלוי הנוכח גם בראש חודש, כי לעתיד נאמר שיהיה שיר חדש... כי לעתיד לבוא יהיו משוררים בכל שעה שיר חדש... ובכל רגע ישיגו הכרת הנוכח במדריגה מחודשת... לעתיד יהיה נקרא שיר חדש כי תדיר יהיה חדש, כי השיר מצד ההכרה, ובכל רגע יהיה הכרה מחודשת ושיר חדש... זהו ענין ראש חודש...
והוא רומז לישראל שעתידים להתחדש כמותה, ודוד המלך ע"ה ביחוד, כמו שאמרו ז"ל שלח לי סימנא דוד מלך ישראל וכו' שהוא סימן לקביעות החודש. ולכן נזכר ענין קדושת החודש בכתוב רק בענין דוד המלך ע"ה עם שאול, ומשם למידין סעודת ראש חודש, דאז נתחדש התגלות אור זה בעת התחלת בנין המלכות לישראל בכלל ומלכות בית דוד בפרט, שזהו התחלת התגלות רשימת אור דלעתיד.
ונקבע בראש חודש ולא בשבת... לפי שקדושת שבת קביעא וקיימא והוא מצד ה' יתברך, וכל זמן שאינו מאיר אין שייך השגת בני ישראל הרשימו מקודם, רק קדושת ראש חודש דישראל מקדשי, שזה יקבע להם ה' יתברך מצד השתדלותם כאילו הם קבעו קדושה זו, שייך שפיר גם כן רושם מקודם. והכתוב הקדים גם כן "מדי חודש" וגו' לשבת כדרך שאמרו בכמה מקומות איידי דאתיא מדרשא חביבא... חודש נתחדש על ידי סיגול בני ישראל.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות ח)

יש לפרש מאמר הש"ס (זבחים צא ע"א) דר"ח מיקרי מקודש משבת, וכן הא דאברי מוסף שבת ניתנים מחצי הכבש ולמטה ואברי מוסף ר"ח מחצי הכבש ולמעלה. דהנה בזוהר הקדוש: שבת היא ש' בת, שי"ן הוא ג' אבות. ומבואר דבת דהיינו כנסת ישראל זוכין לשבת בזכות ג' אבות. ור"ח הוא יום טוב של דוד המלך ע"ה כבש"ס ר"ה ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. והנה מדתו של דוד שהפקיר את עצמו עבור כלל ישראל, ואמר (שמואל ב' כד) "ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי", על כן עורר רחמים רבים על ישראל ממקור הרחמים כנ"ל במשה. ומטעם זה יש לומר שזכה להקרא "ראש השלישים", כאמרם ז"ל (מו"ק טז ע"ב): ראש לשלשת אבות. על כן זכה להמשיך קדושה עליונה מאד, למעלה מקדושת שלשת האבות. וזה שר"ח קדוש משבת באותו פרט אף שמותרים בו במלאכה, ולהורות זה ניתנין האברים מחצי הכבש ולמעלה.

(שם משמואל, פרשת וארא שנת תרעה)

האריז"ל כתב דר"ח עולה עד נצח, והיינו שבהשתוקקות מעוררין למעלה העלי' עד נצח שהיא מדת הניצוח והחיזוק, ועי"ז מתקיים לנצח. וזהו ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. וידוע ששמואל הנביא תיקן מדת נצח ושאול פגם בה ולכך לא נתקיימה מלכותו. ובזה נוכל להבין למה חשב שאול את דוד למורד במלכות כשלא בא לסעודת ר"ח, דאחר דר"ח הוא נצח לכן חשב דדוד חושבו שאינו ראוי לסעודת ר"ח ע"י שפגם בנצח ואיבד מעלת ר"ח.

(שם משמואל, פרשת משפטים שנת תרעא, לר"ח אדר שנת תרעא)

יש לומר דמה שכתב הרמב"ן דבני אהרן מחמת שנמשחו בשמן המשחה דינם בקצת ענינים ככהנים גדולים, הוא משום דשמן המשחה אמרו ז"ל (הוריות יא ע"ב) דכולו קיים לעת"ל, והרי שיש בו ענין זה של התחדשות בכל עת כשעה ראשונה, דאל"ה הי' מתחסר והולך, ובאשר יש בו בחינה זו מביא תועלת זו נמי בנמשח, והוא ענין כה"ג כנ"ל. ויש לומר דמהאי טעמא מלכי ישראל אינם נמשחים בשמן המשחה אלא מלכי בית דוד לבד, כי זוהי בחינתו של דוד המלך ע"ה, שהוא בהתחדשות תמיד ונמשל לירח המתחדש בכל חודש, ועל כן בקידוש החודש שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, ובפרקי היכלות שדוד המלך ע"ה עדיין אומר בכל יום שירות ותשבחות שלא שמעתן אוזן מעולם, כי בבחי' שאדם הוא בזה העולם כן הוא בעולם העליון.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרעה)

...וראשי חדשים הם שנים עשר כנגד י"ב שבטים, ומפני שאין דעתם של בנ"א שוות, צריכין לדבר המאחדם, והוא כנסת ישראל ודוד המלך ע"ה שהוא בדוגמתה. ור"ח הוא יום טוב של דוד המלך ע"ה, כאמרם ז"ל ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, על כן הוא המאחד אותם ונעשו כולם כאיש אחד... ולכן סעודת ר"ח לא מצינו רק במלך שהוא לב העם המאחד את העם, ולכך חרה אפו של שאול שלא בא דוד אל סעודת ר"ח אליו וחשבו למורד, ודוד באמת כבר נמשח אז, וגם לו היתה שייכת סעודת ר"ח, ולכן מצינו אצל דוד (שמואל א' כ, כט) "זבח משפחה לנו".

(שם משמואל, פרשת תזריע שנת תרע, לר"ח ניסן)

ואיתא בכתבי האר"י שבשבת משה מחזיר את הכתרים שנטלו מהם מחמת חטא העגל... וכן בר"ח שהוא יום טוב של דוד, ואיתא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, והוא מענין אורו של מלך המשיח, אך מחמת חטא העגל אבדו את היו"ט של ר"ח כדאיתא בספרים, ובשבת ור"ח שמסולק קצת חטא העגל מפאת שבת, שוב מאירה גם בחי' הר"ח, ויכול כל איש לבוא קצת למדה זו יותר מבימי החול.

(שם משמואל, פרשת קרח שנת תרעב)

עיקר מלכות ישראל ע"י דוד וזרעו דומין לחודש הלבנה ל' יום שמתמלאה והולכת עד ט"ו לחודש, ומט"ו והלאה פוחתת והולכת. כן עם עם בני ישראל בט"ו דורות עד שלמה, שנתמלאה דסקיס של הלבנה, ומשלמה עד צדקיהו ט"ו דור שפוחתת והולכת ונאסף אורה לגמרי, ותיכף מתחדשת ונולדה לבנה חדשה. כן תיכף ביום החורבן נולד משיח אם הדור יהיה זכאי.. ואומרים... דוד מלך ישראל חי וקיים, כי נשמתו חופפת ונוצצת בכל אחד מזרעו המלכים וכולם היו ראויים להיות משיח בן דוד אם היו זכאים ודור זכאי... כי "אדם" ראשי תיבות אדם דוד משיח. וכולם ניצוץ אחד. והוא האמור בספרים כי דוד מלך ישראל חי וקים גימטריא ראש חודש... והוא לשון הזהב רבינו הקדוש שאמר לר' חייא זיל לעין טב וקדשיה ושדר לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. המכוון כנ"ל דהוא גימטריא ראש חודש. וה"ז סימן טוב כי מקודש החודש.

(רבי צבי הירש ברלס, אור הצבי, דרוש לבין המצרים, אות מט, דף לב ע"ד [ובקיצור בדרוש האותיות, אות קכב, קיז ע"ג-ע"ד])

כשנפגמה העצמיות הפנימית בנפש ובעולם, אי אפשר להחזירה לידי תיקון כי אם על ידי התעמקות פנימית ברזי תורה, מעלמא דחירו, ובקדושה גדולה, שתוצאותיה היא הדבקות התדירית, כתרין ריעין דלא מתפרשין, לא ההזדמנות הארעאית, הבאה מזמן לזמן, שזה מספיק רק לטהרה חיצונית, בשעה שהפנימיות לא נפגמה. ונמצא שפגמי הברית, וכל יסוד הגאולה, התלויה בגילוי רזי תורה, הכל מתתקן ברז העצמיות הפנימית, שמתעורר רצון הנעלם, שבא בסימן טוב, בכנסת ישראל, דוד מלך ישראל חי וקים, "רוח אפינו משיח ד'".

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ו, אות רכה)

מהו המסתורין של ראש חודש? המסתורין מתגלה מתוך המלה עצמה: ראש חודש. היהדות מאמינה ביכולת החידוש וההתחדשות. לבנה, שאורה החוויר והלך עד שנעלמה מעין רואים, חוזרת ומופיעה באופק. האדם מחכה ללבנה. הוא יודע כי היא תשוב... אורה יגבר וילך עד שתגיע למילואה. כשהאדם רואה את הלבנה החדשה, הריהו מכריז: מקודש מקודש [לעיל כד ע"א], והוא חוגג את ראש חודש. ראש חודש מסמל את האמונה בנחמה הקרובה לבוא, בהתחדשות מתוך ההתנוונות... כנסת ישראל לפעמים מתבוססת בדמה ומפרפרת מתוך יסורים על אנושיים... האדם יושב ופניו כבושות במציאות אכזרית. עתיד עכור וקודר מהלך עליו פחדים. בא ראש חודש ומנחמו... הישועה קרובה לבוא. פגימת הישות ההיסטורית תתמלא, כמו שמתמלאת פגימתה של הלבנה... לוחש לנו ראש חודש בשורת גאולה וישועה מתוך חורבן... ראש חודש מסמל את המילוי מתוך הפגימה... קדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. חידוש הישן וזריחתו עוד הפעם הוא המוטיב של ראש חודש.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה, עמ' 185-186)

ומאי שנא האי סימנא? כדאמרינן [חולין ס ע"א]: זיל וליקרו צדיקי על שמך יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן, כמו מאור הקטן.

(ספר האשכול, מהד' אלבק, הלכות ראשי חדשים דף נו ע"ב)

ידועה מדת דוד המלך ע"ה שהי' תמיד בהשתוקקות עצומה לה' יתברך... מדה זו נמצאת בשני השבטים... שבט בנימין עם שבט יהודה... והנה ידוע שמלכות ישראל היא דוגמא למלכות שמים שהיא בהשתוקקות תמיד... וע"כ מלכות ישראל מה' יתברך היתה משני שבטים אלו, שהמלך הראשון, באשר לא היתה אז שעת הופעת מלכות בית דוד כמ"ש המפרשים, נבחר מבנימין. וידוע שר"ח הוא התדבקות הירח בשמש, והוא דוגמא דלעילא מתיחס למלכות ישראל, ובגמרא: זיל לעין טב וקדשי' ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. ועל כן מצינו סעודת ר"ח רק בשאול ודוד.

(שם משמואל, פרשת חיי שרה שנת תרעב)

חודש... מתיחס לדוד כאמרם ז"ל שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרעט, ליל ו)

היונים גזרו על חודש מילה ושבת... כי ג' אלה מקבילים לכל ג' חלקי האדם גוף ונפש ושכל או נפש רוח ונשמה בלשון הזוהר. כי חודש מתיחס לדוד המלך, שהוא יום טוב של דוד המלך ע"ה, כמו שרמזו ז"ל שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, וידוע שמדתו של דוד מתיחסת לנפש, וכמ"ש הרבה פעמים בספר שמואל "נפש דוד", וידוע עוד כי בר"ח יש נפש יתירה... והיונים הארורים כוונו לבטל מהם ג' אלה.

(שם משמואל, פרשת מקץ שנת תרעד)

ונראה שחודש הוא מדתו של דוד המלך ע"ה, וכאמרם ז"ל: שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים.

(שם משמואל, פרשת מקץ שנת תרעח)

מה שהיונים גזרו שלש גזירות על ישראל לבטל מהם חודש מילה ושבת - חודש מתיחס לדוד המלך ע"ה, כאמרם ז"ל ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים... והיונים שהיו בהם שלש הקליפות הנ"ל שהן היפוך מדתם של יעקב ויוסף ודוד ע"כ הי' בכחם לגזור שלש הגזירות הנ"ל. ובזה יש לפרש הענין שתקנו החכמים שלש מצוות, נרות הלל והודאה, שכשגברו ישראל ונצחו את היונים שנכללו בהם שלש הקליפות הנ"ל, א"כ חזרו להאיר בישראל אורות של שלושת הצדיקים הנ"ל יעקב ויוסף ודוד... ולעומת דוד המלך ע"ה שהיתה מדתו הודאה והכנעה, שבא מיהודה שנקרא על שם הודאה כמ"ש (בראשית כט) "הפעם אודה את ה'"... הודאה.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרפג)

ובזכות יגיעת התורה זוכין להדחות כל מעיק ומונע, כמ"ש האריז"ל שביגיעת לימוד התורה מגרשים ומשברים את כחות החיצונים, וידוע דכל מעיק ומונע הן בגשמיות מנייהו הוא, ובזכות ידיעת התורה שהוא להיות התורה עם האדם כמ"ש מהר"ל בספר דרך חיים, ואורייתא וקב"ה כולא חד, א"כ הוא עצמו דיבוק שכינה בהתגלות... ר"ח הוא הסרת המונע וידוע בזוה"ק מענין שעיר ר"ח. וכן נמי יש לומר בפשיטות שר"ח הוא יום טוב של דוד המלך ע"ה כמו שאמרו ז"ל שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, וברמב"ם (ספ"ד מה' מלכים) שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות, והוא הסרת המונע.

(שם משמואל, פרשת בחקותי שנת תרעא)

דוד מלך ישראל חי וקיים
28

בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, פירוש, להלביש האור בתחתון תחלה כסדר ירידת הכלים, כי כיון שמלכות ירדה בראשונה, למה תהא אחרונה לקבל חלקה מהאור? ומה תהא עליה ביני ביני? אך לפי האמת אין כאן קדימה זמנית. אמנם כל היכא שהאור משלים חפצו ממטה למעלה הרי זו הנהגת דין. ראה שאינו מתקיים אם תשבר מלכות ח"ו בהיות האור מתרבה עליה, כי צרה קרובה כי אין עוזר, הקדים ושיתף לה מדת רחמים, כי גם קודם צאת הכלים ממעי אימא הנה שם בחדרי בטנה נתלבש האור תחלה במדת החסד וימשך שפעו בכלם, הן בהיותם שם בסוד עבור הן בצאתם לאויר העולם, זה וזה באור ישר, כי אע"פ שנשברו הנקודות ההן, מ"מ יש להן תקנה לפי מקומן ושעתן, כי מיתתם היא בית חייהם כמו שנפרש לקמן יפה יפה. ודרך כל א' מהם האור הולך וקרב אל הנקודה התחתונה בסוד דוד מלך ישראל חי וקיים, פירוש "חי" מעיקרא, שלא היתה נקודתה רגע א' משוללת חיות פנימי כדי ספקה באותו המציאות הנדרש כאן. "וקיים" - כי גם אחרי כן נאמר עליה "אחת מהנה לא נשברה".

(רבי מנחם עזריה מפאנו, יונת אלם, פרק יב)

כתובים דהיינו מלכות - לדוד ושלמה ודניאל וכיוצא בהם... וכבר ידוע שספירת מלכות נקראת לבנה, שאין לה אור מעצמה וכו'. והיא מדתו של דוד, בסוד ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה [סנהדרין קז ע"א], כי דוד הוא אדם, ורצה לתקן מה שקלקל וחטא אדם, כנודע, ולא תיקן בשלימות עד שיבא בן דוד משיחנו, ואז יהיה מתוקן לגמרי. לכן אנו אומרים בגמר ברכת קדוש הלבנה: דוד מלך ישראל חי וקים.

(ר' יששכר בער איילנבורג, שו"ת באר שבע, סימן עא = צידה לדרך שמות פרק לג פסוק כג)

ע"י התגלות מלכות דקדושה, יתבטל מלכות דסט"א, אבל ישראל הדבוקים בה, יקבלו חיותם. כמ"ש בזוהר (בראשית דף נא ע"א): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", שהוא בחי' תכלת, "דאכלי כלא ושצי כלא", אעפ"כ "חיים כולכם היום", כי עיקר החיות בא משם, בבחי' דוד מלך ישראל חי וקיים... וזה (שמואל ב' יג) "ותכל [נפש] דוד" - נפש דוד היא בחי' תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא. וזה בחי' (ברכות ג ע"ב) רוח צפון הי' מנשבת בכנור של דוד והי' מנגן. רוח צפון זה בחי' דינים גבורות, בחי' תכלת. משם הנגינה, בבחי' (ישעי' כד) "מכנף הארץ זמירות שמענו". מכנף דייקא, שהוא בחי' תכלת, ושם בחי' "נעים זמירות ישראל".
וזה פירוש (במדבר כח) "ועשירית האיפה סלת למנחה"... כשרוצין להמשיך קדושה לתוך מלכות, כדי להעלות אותה בבחי' אי פה, "סלת למנחה בלולה בשמן", צריך לחבר שני בתים להיות אחד. ביתא עילאה נקרא סלת למנחה. מנחה, זה בחי' דינים, בחי' (ברכות כו ע"ב) יצחק תיקן תפלת מנחה. סלת, לשון (תהלים קיט) "סלית כל שוגים מחוקיך", שביתא עלאה ממתיק ומשבר הדינים כנ"ל... וצריך שיובלל ביתא עילאה עם ביתא תתאה, הנקרא שמן, בחי' מלכות דוד, כמ"ש (תהלים מה) "על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון".

(ליקוטי מוהר"ן, תורה מט אות ז)

שני משיחי הדורות הם הכוחות הנסיים המחזיקים את קיום ישראל וחיזוקם בכל ימי הגלות והמסייעים הנסיים בעקבות משיחא. משיח בן יוסף הוא הכח הנסי לקיום וחזוק הגשמי ומשיח בן דוד הוא כח הנסי לקיום הרוחני של ישראל בכלל ובפרט. תפקידי שני משיחי הדורות הם בהרבה בחינות כמבואר בחיבורי רבינו ז"ל... שני המשיחים משתתפים ומסייעים זה לזה, משיח בן יוסף בסוד 'עוד יוסף חי' (בראשית מה, כו) ומשיח בן דוד בסוד 'דוד מלך ישראל חי וקיים', הם חיים וקיימים בכל דור ודור ופועלים בתפקידיהם ומשפיעים זה לזה כל אחד מכוח וסגולת תכונתו וזקוקים זה לזה. בלעדי שפע כוחם וגבורתם והגנתם לא יוכלו ישראל להתקיים אף רגע אחד ח"ו, רק שהם נסתרים בכוחותיהם ובדמותם בתחנונים כל זמן שבעוה"ר ישראל ושכינתא בגלותא.

(קול התור, פרק ב חלק ב, אות א [הובא באור הרעיון, עמ' שצז])

בשבת יש נשמה יתירה, וביו"ט רוח יתירה, ובר"ח נפש יתירה כידוע. והנה לשון נפש הוא חפץ ורצון כמ"ש (בראשית כג) "אם יש את נפשכם", שפירושו רצונכם. ועל כן הוא יום טוב של דוד המלך, ומרומז בגמ' שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, כי זה ענין דוד המלך ע"ה (תהלים מ): "קוה קויתי ה'", וכל ספר תהלים מלא מזה, והוא באר מים חיים הנובעת ממטה למעלה מתרפקת על דודה... ובר"ח שמתוספת בהאדם נפש יתירה שהיא חפץ ותשוקה להש"י, הנה היא לו לעזר מעט עכ"פ לחפוץ שתהי' תשוקתו בלתי לה' לבדו.

(שם משמואל, בראשית פרשת בראשית שנת תרעב)

בזוה"ק דנח הוא שבת... אמרו ז"ל ג' המועדים הם כנגד ג' האבות ור"ח כנגד דוד, כמו שרמזו בש"ס ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים.

(שם משמואל, פרשת נח שנת תרעד)

ענין זה שהקב"ה צופה ומביט אל העתיד ועושה חסד בשביל העתיד מצינו בו ג"כ הלשון "ריח" כמאן דארח מרחוק... ויש לומר דהא דהלבנה נקראת ירח הוא אותיות ריח, והיינו ע"ש העתיד שתתמלא פגימת הלבנה ולא יהי' בה שום מיעוט, והוא דוגמא לכנסת ישראל שהם עתידים להתחדש כמותה... ולפי האמור, דמלכות בית דוד היתה מוקדמת ובכח העתיד... יובן ג"כ מה שמלכות בית דוד נמשלה לירח כבש"ס ר"ה ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, דפירש רש"י דמלכות בית דוד נמשלה כירח כמ"ש "כירח יכון לעולם", והוא ע"ש הריח כנ"ל. ויש לומר נמי דמלכי ב"ד, אף שהיו בהם שלא היו נרצים, מ"מ ריח העתיד של מלך המשיח הי' נודף מהם, וע"כ נמשלה לירח. ויש לומר שהם דוגמא לכלל ישראל שיהי' ריח העתיד נודף מהם. ובזה יש ליתן טעם למה שנתיסדה מלכות ב"ד קודם הזמן כנ"ל ובשביל העתיד כנ"ל... כדי שתהי' דוגמא לכלל ישראל שיהי' ריח העתיד נודף מהם ובשביל העתיד יהיו נרצים בכל מצב שיהי'.

(שם משמואל, פרשת נח שנת תרעה)

יום שבת ור"ח יחד, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש בו הארה מעין לעתיד. כי שבת הוא יוסף, "וטבוח טבח והכן" זה שבת ושמר אותו אפי' בחו"ל... ור"ח הוא יום טוב של דוד כאמרם ז"ל שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. ולעתיד יהיו שניהם יחד כביחזקאל (לז): "הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי" וגו'.

(שם משמואל, פרשת נח שנת תרעט)

בהשתלמות ההשפעה של השאיפה הכללית לקרבת אלהים הכוללת את האומה כולה, אותה האומה שהנפש הלאומית שלה היא המסוגלת ביותר שתתגלה זו בקרבה, הננו מוצאים שוב שהיא חוזרת ומוצאת לה מרכז אישי בתוכה פנימה, בנפש משוכללת המשוקה מהלח התמציתי של חיי האומה כולה. בכח התרכזות התמציתיות הלאומית הגדולה שבה, נעשית היא ראויה, אישיות זו, להתנחלות נקודת השאיפה האלהית בקרבה ביסוד של נצח ושל הוד, בתגברת עז ותעצומות על כל אותם נגודי החיים הנראים כמפרידים בין שני היסודות, של עצמות השאיפה של קרבת אלהים בתור יסוד החיים, והתגברות ההויה לשאיפת השכלול וההתעלות שלה למרומי האור והחפש העליון, ששם עטרת המלוכה צפונה בעצם, ושם הוא מקום ההפך הגמור של העבדות וההכרח. זאת היא מקור מלכות ישראל; קביעת חותמה של השאיפה הכללית שבאומה כולה באה כאן באופן בולט וקיים לעד. דוד מלך ישראל חי וקים.
בנפש דוד אין אנו מוצאים חיים פרטיים מופרדים בפני עצמם. החוט ההולך ונמשך כל כך יורנו להכיר בה רק המשך מרכזי מהחיים הכלליים, מאור אמת ליעקב ותפארת ישראל - "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (בבא מציעא פד ע"א). כלומר: מצד האורה הכללית בעצמה, המשך החיים הנובע מהתשוקה העליונה והכללית של קרבת אלהים, בעדן ציורה הפנימי המקורי והתגלות יושר תולדותיה בחיי המעשה, כשכבר נגמרה בתמותה באדם בכללו, לא היה ראוי ליתן מקום להבדיל בין עם לעם, אלא למען שאיפת מטרתה העליונה בעצמה, שלמענה צריכים ההפכים להיפגש במרכזם כדי שישובו אח"כ להתגבר עד מרומי האורה המקפת. "והיה ביום ההוא שרש ישי אשר למד לנס עמים אליו גוים ידרשו, והיתה מנחתו כבוד" (ישעיה יא י). "אדם קדמאה יהיב חיין לדוד מדיליה, ואבהן דעלמא יהבו ליה מדילהון" (זוהר ח"א לך לך צא ע"ב).

(ראי"ה קוק, תחכמוני, ספר ב (תרע"א), עמ' 7 = מאמרי הראיה, ח"א, עמ' 37 [נדפס גם במאורות הראי"ה שבועות, עמ' שכ במהד' תשע"א = עמ' רפח במהד' תשנ"ד])

כמה העבר כשהוא נשגב וקדוש פועל על המרוץ של הזמן ההווה והעתיד, מה שההווה עצמו לא יוכל בשום אופן להתרומם ככה לולא שאיבתו ממקור עבר רם הערך. וכל שיותר ילך הזמן וישטפו החיים, יתגלו ויצאו אל הפועל הטובות הגנוזות שהכין העבר הנשגב, ע"י האנשים הגדולים שלוחי ההשגחה העליונה להיות עומדים למשוש דורים. כאשר עינינו הרואות כי התקופה הקצרה של מלוכת דוד המלך ע"ה פעלה כ"כ בפעולתה הרמה ע"י קדושת משיח אלהי יעקב דוד המלך ע"ה, עד שדוקא אחרי שכבר עבר זמנה, הראתה ועתידה היא להראות את פעולותיה הכלליות הנצחיות, דוד מלך ישראל חי וקיים... שכ"כ רב היה והווה וגם יהיה הרושם העמוק של קשר מלכות בית דוד בעומק נפש האומה, גם אחרי שכבר מת ואחרי שכבר עברה הפעולה המורגשת, רק אז תחל הפעולה הרוחנית להיות ניכרת ומתגלה... עיקר הכרת שבחם וערכם בא דוקא בעבור שטף זמן הגון, עד שיאמר עליהם שכבר מתו, רק אז יוכר שהם משובחים, שלא מתו לפי האמת, כי חיים הם לעולם.

(עין איה, שבת ל ע"א [נדפס גם במאורות הראי"ה שבועות, עמ' רצט במהד' תשנ"ד = עמ' שלב במהד' תשע"א])

[ארבעה מתו בעטיו של נחש ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד], וכולהו גמרא, לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא... הטוב העליון השלם, הנמצא בתכונת האומה בשלמותה מצד גזעה שנסתמן בבנימין, וכן הטוב המשלים שבמקור התורה בהתגלותה בעמרם אבי משה, וכן תעודת המלוכה בצורתה העתידה השלמה הכוללת בכלאב בן דוד, כל אלה ראויים להיות גנוזים, והנם עתידים להיגלות ביום יגלה כל הטוב אשר דיבר ד' על עמו ונחלתו. אבל שורש הטוב, השלם מאין פגם וחסרון, הנמצא ביסוד הממלכה בצורתה המקורית, שמצידה היא ראויה להתקיים עדי עד, "דוד מלך ישראל חי וקיים", "כירח יכון עולם", זה ראוי להתגלות באיזה אופן ג"כ בזמן ההווה. על כן, לא רק בגמרא ומסורת גנוזה, ככולהו, ראוי להיות הענין של יחש אוצר הטוב שבישי אבי דוד, מקור ממלכת ישראל, והוראת תעודתה מצד הכנתה ויסודה. על כן מפרש בו קרא.
ובדרכנו למדנו, שגם ההתמוטטות שבעולם המעשה אשר באה למלכות בית דוד, שהיה החטא הראשי, הגורם היותר גדול לה, גם הוא ביסודו מוכן להגבלת הצדק, כענין עטיו של נחש, שמובן שההגבלה היא דוקא מחזקת אותו ומסמנתו, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כי אם כדי להורות תשובה. ולעת הכשלון, של עמידת הרעה מביתו, נתגלה במשטר הצבא ענף מחוטר ישי, שהגביל לשעה ודחה את המלוכה מדוד, כמו שהיה פועל יואב, שהיה ג"כ מזה הגזע, בעת האורה והזריחה. וכל אלה נערכו מראש, מעצת תמים דעים, "וכסאו כשמש נגדי", "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וחסדי לא אפיר מעימו, ולא אשקר באמונתי", "אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב", "כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה" (תהלים פט, לג-לח).

(עין איה, שבת נה ע"ב, אות מב)

אלא שקודם שנצרף לגמרי כסא דוד ע"י תלאותיו, ורוממות נעימת זמירות בהתעלות הנפש אל מרומי קדש, מוכרח הוא הדבר לשלימות המלכות שיהיו נמצאים כל הכחות הנפשיים באוצר הגדול של נפש המלך, וגם כחות רעים לא יתכנו להיות חסרים. מוסד[ם] של הכחות הרעים ועיקרם, הוא קבלת לה"ר. ההכשר להיות מושפע ע"י הערה רעה מרעי אדם, והנטיה להביט על העולם בעין סוקרת את הרע שבו, זה הוא היסוד לכוחות של אבירות וקשיות לב, שרק כשהם נצרפים ונמתקים הם מוצאים מקום הגון ומסודר בהנהגה, אבל טרם צירופם הם לרועץ. אבל כ"כ היא כוללת עטרה של מלכות בית דוד, עד שהיא נמשלת להבריאה בכללה, שלא יתכן שיחסר בה כללות הכחות להרע, כשם שלא יחסר לה שום כח טוב, ומכללות הכל תעמוד במילואה אח"כ על האושר והטוב, כי העין החודרת שההשקפות המרות שלה יהפכו לטובה, תהיה אח"כ הכרתה את טוב המציאות ואת אור האהבה והחסד במעלה היותר ברורה רוממה ועליונה. המיעוטים מתרבים והפגימות מתמלאות, "כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה", "עטרת תפארת לעמוסי בטן", "דוד מלך ישראל חי וקיים".

(עין איה שבת נו ע"א, אות סו)

עבודה קשה היא ביחוד שמירת התורה הכללית הממלכתית, עבודה הרבה יותר קשה מהשמירה של התורה היחידית... עינינו הרואות שגם המוסר האנושי הפשוט, בדברים שחוש הצדק הטבעי הוא מסייע אותו, עד כמה שאצל הפרטים יש לו על כל פנים איזו אחיזה בחיים, לא זכתה האנושיות בכללותה עדיין, שיהיה מוסכם בתור חובת מוסר ביחש להמדיניות הצבוריות, ואפילו המפלגתית כולה. ובשביל כך אנו יודעים שאותו היצר הרע שבאדם הפרטי - הרי הוא מתגבר בכפלי כפלים בהאדם המדיני הכללי... ובשביל כך נטע יוצר העולמים מראש ומקדם את שמו של משיח לפני בריאת העולם (פסחים נד ע"א)... כח ממלכתי נגזר מעצם היסוד שבקדושה מוכן הוא בעומק נשמת ישראל הכללית, לפני שמהומת החיים של העולם כולו תוכל לרשום עליו את הרשמים של מחיקת הצדק ואבדן המוסר, הבא במדה הרגילה מתוך הזרם הנורא שבהשתערות גלי החיים החברותיים... חובתנו היא לא רק להיות אנשי קודש בתור אנשים פרטיים, כי אם גם וביחוד להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו) ולשאוף ליסוד ממלכתי מקודש, שהוא כדאי להיות נקרא בשמו עוד מלפני ההתהוות של העולם המעשי וכל סאונו, מיסוד התורה שקדמה לעולם (פסחים נד ע"א), ומיסודו של דוד מלך ישראל החי וקיים.

(מאמרי הראיה, ח"א, עמ' 173)

דעות החיצוניות נבעו מחסרון ידיעה במעלתן של ישראל, שעי"ז נכנס יאוש בלב הרפויים בדעת למראה הגלות. ובאמת רוב המצוות, שבין אדם למקום ביחוד, תכליתן מכוונת בהעמדת ישראל לעם, עושה פעולתו בעולם בין עמים רבים... על כן, מי שנאבד מלבו כח גאולתן של ישראל, נהפכו לו כל מצות תוה"ק לרועץ. ומי שהיה רפוי בציור ישועת ד' לעמו, אבד עכ"פ הדרך איך שגם בגלותנו הננו עומדים הכן למצב הגאולה, ושעל כן יש לכל דבר הקיים בתור תשמיש לאומה חיה ג"כ כל ערכו בכל עת וזמן, וחשב שעכ"פ אותו הכח המדיני הרודה כופה ומעניש, צריך להנטל בגלות, ושלילת המשפט וכח החיוב המוחלט גרמו בהכרח לביטול גמור. והציור האמיתי הוא לדעת שדוד מלך ישראל חי וקיים, וכל הענינים הנועדים לכללות האומה, לחזקה וקיומה הרוחני והחמרי, הנהו עומד בנו הכן ולא נתבטל כלל מפני הגלות, הנחשבת רק לשצף קצף ולרגע קטן מול ימי העץ ימי עמי, שיבאו לטובה בחסדי ד', כשיתן עז למלכו וירום קרן משיחו.

(ראי"ה קוק, פנקס יג, אות פז)

התכונה המיוחדת ברוממות קדשה לאישיות העליונה, אשר נועדה להקים ולהכין כסא כבוד, מלא הוד ד', הקים עדי עד, "כירח יכון עולם" (תהילים פט, לח), דוד מלך ישראל חי וקים.

(עולת ראיה, ח"א, עמ' קפו [נדפס גם במאורות הראי"ה שבועות, עמ' שיז, במהד' תשע"א])

ענין של "יושב" הוא ההשלמה והקביעות - "ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם" (תהלים כט)... (וזהו הענין של ישיבת מלכי בית דוד בעזרה (יומא כה), להראות על נצחיותם, דוד מלך ישראל חי וקים).

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כט עמ' קעה)

ומרגלא בפומי: אחרי אברהם אבינו, שהוא הגרעין היסודי ("אעשך לגוי גדול") של עם ישראל, ומשה רבינו, שהוא היוצר ובונה את עם ישראל, הנה דוד מלך ישראל החי וקיים הוא השיא של כלל ישראל.

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי עמ' של)

המלכות האמיתית היא הנמשכת מכח הנבואה והמתגלה בחכמה, והיא היא מלכות ישראל הקבועה. דוד מלך ישראל חי וקיים. היא אינה עוברת מן העולם כשם שישראל אינו עובר מן העולם: "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 213)

בניגוד לגויים שגרסו בטומאתם שמלכות דוד פסקה, אנו יודעים שמלכות בית דוד נצחית. "כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה". כנסת ישראל נמשלה לירח. דוד מלך ישראל חי וקיים. "כימי השמים על הארץ". בינתיים ישנם עיכובים אבל אין הם משנים את הקביעות האלוהית.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 322-323)

המלך הוא מין אישיות שמגבש בעצמו את עם ישראל. כלל ישראל מתגלה באופן מיוחד בדוד מלך ישראל חי וקיים. לכן קמים ב"ויברך דוד". בגמרא חולין [פט ע"א] מבואר שמידת הענוה של ישראל - המתגלה אצל אברהם אבינו, היסוד הגרעיני, והמשתכללת אצל משה רבינו, השייך להופעת עם ישראל - מופיעה מעל הכל אצל דוד המלך, שהוא הביטוי הממלכתי, הלאומי והצבורי, הממשי והעובדתי של כלל ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 366)

החליטו עלינו "אבדה תקותנו נגזרנו לנו". אבל הם אינם בעלי בית עלינו. מספרים על פרופסורים שהחליטו על פי תאוריות שאדם מסויים כבר אינו בחיים, אבל הוא נמצא בחיים. על פי המדע הוא אינו חי, אבל במציאות הוא חי. כך ביחס אלינו, יש מצבים כאלה - "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". אותה קביעות, קיימות, חיוניות נצחית מתבטאת עכשיו כשאנו באים לארץ. אבל אותה רשעות, טומאה ושטות של עבודה זרה חושבת שאנחנו לא חיים. אך אנו יודעים שאנו חיים וקיימים: דוד מלך ישראל חי וקיים. אפילו בצורות הקטנטנות שעד קום מדינת ישראל, אנחנו קיימים.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 361)

הקביעות היא דוד מלך ישראל חי וקיים. הקביעות, הנורמטיביות, הבסיסיות בסדר ההנהגה האלוהית - דוד מלך ישראל חי וקיים. שאול הוא הפרוזדור שלפני הטרקלין, או נאמר: הארעיות לפני הקביעות. דוד מלך ישראל חי וקיים, הממלכתיות הישראלית, הכלל ישראליות, הקבוע והקיים, הנצח נצחי, החי וקיים של מלכות ישראל. כך דרכו של עולם, כך דרכה של ההנהגה האלוהית... בסדר הדורות נזדמן והסתדר מצב כזה של הדרגתיות. הפרוזדוריות, הארעיות הקודמת לקביעות - זה פרק מלכות שאול.

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 576)

היחידים המעולים שבעם, תלמידי החכמים, משליטים עליהם את השכל, ובשכל אין להתרשל בהשמחה אם עומדים אפילו בפרק של "וימת שם משה". כלומר שהתורה היא מקיימתנו והיא חיינו אפילו בהעדר, ההכרחי בעולם ההעדר וההויה כל זמן שלא באנו לכל התיקון שדוד מלך ישראל יהיה לפנינו חי וקיים בכל השלמות.

(רבי שלום נתן רענן, בשמן רענן ח"א עמ' רכא-רכג [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' תנד, במהד' תשס"ה])

[את זה שלח רבי לר' חייא, כי שניהם היו מבני בניו של דוד (הוריות יא), שעליו נאמר "כסאו כשמש נגדי וירח וכו'". מלכות בית דוד עובדת את ה' על אף כל המפריעים, כמו שהירח עובדת את ה' על אף כל המפריעים. מזה נתחזקו רבי ור"ח, שחיו בזמן הגזירות, בהזכרת דוד המלך, להמשיך פעולתם למרות הסכנה, כמו דוד המלך שבא מעשר דורות של מוסרי נפש - תמר, שהיתה מוכנה לישרף; נחשון שקפץ לים; שַלמה, שלפי תרגום יונתן מסר נפשו לעלות לרגל; בועז שמסר נפשו לשאת את רות ולא התייאש אחרי שמתו לו שלשים בנים ושלשים בנות.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קז - לטקסט)

[אמנם דוד הקטן, היינו כוחותיו הקטנים שנולד עמהם, מת, אבל דוד הגדול, היינו כשגדל ונעשה מלך ישראל ועשה מעשים טובים בין אדם למקום ולכלל ישראל, לא מת אלא נשאר לנצח].

(רבי יהודה זילברט, תושע יהודה דף יג ע"ג) לטקסט

אפשר לומר דר"ת "דוד "מלך "ישראל הוא דמ"י, והוא ר"ת "דוד "משה "יעקב, דשלשתם הם במדרגה אחת ולא מתו.

(רבי אליהו האיתמרי, מזבח אליהו, במפתחות, המגיה, דף רלג ע"ד)

אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

דידוע שעיקר כפרת תשובה היא עם יוה"כ... הוצרכנו בתחילה לידע מערכת כוכבים ומזלות בכל שנה ושנה מתי הוא הזמן שיגיע נקודה זו שהי' אז בשעת קביעת יום זה לסליחה, וזה אי אפשר שיהי' הגלגל שוה שנה זו לשנה שהיה אם לא בעתים רחוקים... וא"כ לא אפשר להתכפר כפרה גמורה. ובאמת נאמר אתם אפילו שוגגין אפילו מוטעין אפילו מזידין, שהקב"ה נתן לנו רשות כ"ז שיאמרו ב"ד מקודש החודש ויקבעו ר"ה אז יום העשירי הוא יום כפרה גמורה, ולא בלבד לב"ד הגדול שישבו בירושלים, אלא אפילו עיר אחת שטעו בחשבון ולא ידעו שעיברו ב"ד אלול ועשו יוה"כ קודם זמן ב"ד אפ"ה הוא להם יוה"כ, אך בב"ד הגדול נאמר אפילו מזידין, וביחידים לא כתיב אלא ע"י טעות חשבון, כדאיתא במס' ר"ה כא ע"א (בתוס' ד"ה לוי). וע"ז אמר כי מצות התשובה "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא", שלא תוכל לומר: האיך נשוב אם לא נדע עיקר זמן של עיצומו של יום הכיפורים, דכבר נאמר אתם אפילו מזידין. "ולא מעבר לים היא" שיוכלו נחותי ימא לומר האיך נשוב אם לא נדע איזה יום שקבעו ב"ד ליוה"כ, כי אפילו אם טעיתם בחשבון מ"מ אפ"ה יוה"כ שלכם הוא יוה"כ גמור. ועל שניהם נאמר "כי קרוב הדבר מאוד בפיך" - זהו ב"ד הגדול שתלוי בפיהם שיאמרו מקודש החודש אפילו מזידין, "ובלבבך לעשותו" - זהו קאי על נחותי ימא שתלוי בלבבכם אם לא הזידו, אך בכונת לבם עשו וטעו בחשבון, אז תועיל לך תשובה עם יוה"כ שעשית בטעות.

(רבי משה סופר, תורת משה דברים פרק ל פסוק יא)

אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

ד)... הלבנה מתנהגת ע"י פה ישראל - אתם אפילו שוגגין אפילו מזידין. זה יורה לנו כי כל פעולת העליונים הם ע"י ישראל, ואמרו ז"ל [ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח]... פחותה מבת ג' בתוליה חוזרין, היתה בת ג' ונמלכו ב"ד לעבר השנה בתוליה חוזרין, הרי ההנהגה בעליונים ע"י ישראל.
ה) כשיתבונן האדם בענין הזה, יבין וישכיל... שלא לקלקל פיו בדברים האסורים ודברים בטלים כיון שרואה כמה גדולה קדושת פה ישראל, שע"י פיהם פועלים בגלגלים וטבעיים שינויים כרצונם...
ו) וגם כן ע"י המצוה הזאת יזכור האדם יחוסו שהוא מזרע ישראל אשר הם עיקר העולם והנהגת כל העולמות על ידם כי בשבילם נבראו... יזהר שלא ללכת בחקות העמים ולא ילך בנימוסיהם ויהיה נבדל מהם במלבושים ולשונות והנהגות.
ז) עוד יתבונן האדם ע"י זאת המצוה אשר ישראל הם למעלה מן הטבע בכל ענייניהם ואין להם להתבונן בטבע, כי מדריגתם מדריגת התורה למעלה מן הטבע, על כן כפוף אצלם כאשר אתה רואה מענין הלבנה. על כן ישליך מגמתו עליו ית' ויתנהג כתורה והש"י יעזרהו בכל ענייניו מבלי השתדלות העולמית, ובזכירה זו יתרחק האדם מחקירות הפלסופיות בטבעיות ומחכמות החיצוניות...
ח) עוד כאשר יתבונן בעיקר המצוה אשר היא נעשית עפ"י בית דין הגדול, יזכור האדם לשמוע לקול מוריו.

(רבי צבי אלימלך שפירא, דרך פקודיך, מצות עשה ד, חלק המחשבה אותיות ד-ח)

אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

פירושו של "מועדים" כאן: זמנים שנקבעו, כדי שניוועד בהם אנחנו עם ה'. התוועדות זו צריכה להיות... חופשית משני הצדדים. לא כאדון, המצווה אליו את עבדיו, אלא ה' הוא המבקש אליו את עמו, ועל כן יקבע את הזמן בו יבוא אליו בקווים כלליים בלבד... ועל עמו יטיל את הקביעה המפורטת יותר... למען יהיה מועד ההתוועדות תוצאה של בחירה הדדית... לוּ היו התחלות חדשינו, והחגים התלויים בהן, קשורים בדיוק לפרקי זמן פלנטאריים-אסטרונומיים... הרי היינו אנו ואלוהותנו, כביכול, כפופים לכורח העיוור השליט בתהליכי הטבע, ומועד ראש החודש היה מעניק סיוע רציני לאליליות שבפולחן הטבע. אולם הן כזאת לא יהיה... לא התמזגות הירח עם השמש ושפיעת אור חמה עליו מחדש, הם הגורמים להתחלת חודש... אלא כל אימת שיתמזג ירח עם שמש... שואל ה' כי שוב יימצא אליו עמו... התקרבות הירח אל השמש אך סמל הוא ועילה לחידוש התוועדותנו עם ה'...
לא התופעה האסטרונומית... כי אם אנו, נציגות כלל ציבורנו, יוצרים את ה"חודש" שלנו, וקובעים את יום ה"מועד" שלנו, יום בו אנו מתוועדים עם ה'. מכאן ההלכה: מצוה לקדש על הראייה (לעיל כ ע"א); לא די בוודאות אובייקטיבית אסטרונומית, אלא דרושה הבחנה סובייקטיבית. מכאן גם ההלכה, שאין חייבים באמירת "מקודש", אלא אם "נראה בזמנו"... כי במקרה זה צריך היה במיוחד לסייג את חגיגת החודש מדימוי לפולחן הטבע. לא כן בהיות החודש מעובר, ויום ההופעה האמיתי של הירח כבר עבר (לעיל כד ע"א). מכאן מאמר ההלכה, ומכאן אף משמעותו העמוקה: מעברין את החודש לצורך (לעיל כ ע"א) - כי מתוך התחשבויות שונות בצרכי הכלל - כגון שלא יחולו יום כיפור ושבת זה אחרי זה - יכולה נציגות הכלל לקבוע את ראש החודש ליום השלושים ואחד, למרות שהירח נראה כבר ביום השלושים. ומעל הכל מתחוורים מאמרי ההלכה: אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין (על ידי עדי שקר), דהיינו, ראש החודש נקבע ביום אחר מזה שהיה מתקבל לפי ראיית הלבנה, משום שאין לי מועדות אלא אלו, הווה אומר: אלו שנקבעו על ידי נציגות הכלל ותוקפם המוחלט שמור להם. כי חידוש הלבנה אינו אלא עילה לחדשים שלנו.

(רש"ר הירש שמות פרק יב פסוק א [ובקיצור, ויקרא כג, ב])

אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

רב ורב חנינא רבי יוחנן ורבי חביבא מתנו, בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן [שבת נד ע"ב]. גדול ערך הוא הענין של שמירת האומרים בכל מאמר, כי רוח הכללי של האומר צפונה היא במאמרו... כי המגמה הכללית, שהיא הניעה את בעל המאמר לאומרו, היא לעולם יותר גבוהה מעצם פרטיות הדבר שמתראה באותו המאמר הפרטי... כשם שרושם של ודאי פועל את פעולתו לפי ערכו, כך פועל ג"כ רושם של ספק לפי ערכו.. על כן נכבד לנו ג"כ הדיוק של איזה יחש מסופק שיש לאחד מן המאירים לנו את דרך החיים לאיזה לימוד ומאמר.
בסדר מועד ניכר יותר רושם של הספיקות כמה הם פועלים. ספק של יו"ט פועל פעולתו על פזורי ישראל מצד יו"ט שני של גליות במדה גדולה. עצם רישומי הספיקות בקביעות המועדים, אתם אפילו שוגגים ומזידים, הוא ג"כ ערך מצורף להראות את מקום הרשמים של הדברים המסופקים, שמ"מ גם הם נכנסים בחשבון, ויש להם שעה ומקום, והם עושים את תפקידם דוקא בצביונם... על כן נכבד לנו לדעת פרטי האומרים כולם, ויחש הספק שבאחד מהם מצורף למה שבכוליה סדר מועד חל החילוף, בכל כי האי זוגא חילופי רבי יוחנן ומעייל ר' יונתן. ואין לנו דבר בעולם שכ"כ ניכרת בו ההשפעה הסוביקטיבית, דוקא לפי הנושא, כקביעות המועדות וקדושתן האלהית, הנקראת עליהם ממרומם על כל זמן.

(עין איה, שבת נד ע"ב)

אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

השגת התורה וההתקשרות בה באה ג"כ ע"י הידיעה שניתן לנו כלי חמדה, וידיעה זו כוללת שתי ידיעות. האחת, שהתורה נתונה לנו במתנה גמורה לחלוטין, ואנו המכריעים בהלכותיה, ולא עוד אלא שלפעמים אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין. והשני, לידע שהתורה היא כלי חמדתו של הקב"ה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, אבות פרק ג משנה יד, עמ' קעט)

אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

"מועדי ד' אשר תקראו אתם מקראי קודש". זה שייך לאותו ענין של "ושכנתי בתוכם": השראת השכינה בתחתונים, בבית דין של מטה שמקדשים את החודש. "אשר תקראו אותם" - אתם. אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין. בני אדם מסדרים מועדים, ו"אלה הם מועדי"!

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 321)

אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות תענית ל ע"א בשם יערות דבש, חלק ב, דרוש ד]

אתם אפילו מזידין
39

והמזיד, לא שזדו לעשות שלא כראוי חס ושלום, אלא שהטעות הוא כבר עשאוהו מדעתן כסבורים שהיו צריכות לטעות כדי לתקן. וכן אמר "וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה", להוציא האב הרודה את בנו והרב בתלמידו שאף על פי שהן מזידין אין מערימין. והכוונה כי אם שהיו יודעים בהכאה ומכוונים בה לא כיוונו להרוג כי אם לייסר. וכן אלו כיוונו לטעות מהחשבון אבל לא כיוונו לקלקל כי אם לתקן. ובכולן אמר שהסכים בהם דעת עליון, אחר שסדר זמנים אלו אינם אלא לצורכם....כבר הסכימו בו מן השמיים.

(רבי יעקב לוצטו, כפתור ופרח - כוונת האגדות, ראש השנה כד ע"ב, דף ע במהד' שמא)

ששת ימי בראשית הם בחינת זכר, שבהם ברא הקדוש ברוך הוא כל הנמצאים, וכל שאר הימים הם בחי' נוקבא שמקבל מהם, למשל כל יום א' מיום א' של ימי בראשית, וכן יום ב' מיום ב' דבראשית. וכן בכל מועדות, למשל חג הפסח של עכשיו הוא בחי' נוקבא אצל חג הפסח הראשון שהיה בו יציאת מצרים, שהוא בחינת זכר אצל כולם. וכן בכל המועדים... והנה זה בידינו לעשות, כמו שאמרו "אתם" אפילו מזידין, לפי שהכל נעשה בדיבור כמו שנאמר (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו", על כן גם היום נתגלתה אותה ההארה ע"י ישראל שעולם הדיבור אצלהם, וגם בשביל ישראל שהם קודם לזמן, על כן בידם לעשות בזמן מה שירצו.

(רבי דוב בער ממזריטש, תורת המגיד שמות פרק יג, י = מגיד דבריו ליעקב, לקוטי אמרים סי' צו = אור תורה פרשת בא סי' פו = אור האמת ל ע"א)

"והיה מדי חודש בחדשו" ואח"כ "שבת בשבתו", אף על גב שבת תדיר, מקדים חדש דב"ד קבעי' לי', ואנו מאמינים "אתם" אפילו מזידים, וחביבים עלי דברי סופרים יותר מדברי תורה (ע"ז לה ע"א).

(רבי משה סופר, תורת משה, פרשת ראה, הפטרת ר"ח)

אתם אפילו מזידין וכו' (כה:) אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו
39-כה:

בסוף פרק שני דר"ה מייתי אהא ד"אתם" אפילו מזידין מייתי עלה אין לך אלא שופט שבימיך, שיהיה קביעות ועיבור החדש שלו קיים. והיינו לפעמים לפי חשבונו של מביא ביכורים כבר היה ראוי שלא לקרות, כי אחר סוכות מביא ואינו קורא (בכורים פ"א מ"ו), ולפי קבלת עדות החודש של הכהן הזה ובית דינו עדיין זמן קריאה, על כן כתיב "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" [בפרשת ביכורים], אפילו יפתח בדורו, מ"מ תאמר "הגדתי היום" דייקא, לפי חשבונך שהיום עדיין ראוי להגדה.

(רבי משה סופר, תורת משה דברים פרק כו פסוק ג)

למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן וכו' ואומר ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה את משה ואת אהרן ואומר וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל וכו' (כה:) ואומר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים ואומר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם וכו' אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה
40-כה:

ונראה כי ממה שלא נתפרשו שמותם ילפינן דאעפ"י שפלוני זה אינו כמשה ואהרן, שמא הרי הוא כאחד מן שאר זקנים שאינך יודע מי הם. אמנם מענין שמואל בעי למילף עדיפא מיניה, שאפילו שיודע לך גריעות זה הדיין שבודאי אינו כאחד מן הזקנים, עם כל זה ראה להחשיבו כאותם הראשונים, שהרי שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם. ודקדקה ברייתא זו שני עניינים בפסוקים, האחד לשון עשייה, שאומר "ה' אשר עשה את משה ואת אהרן", והשני למה נזכר שמואל באחרונה, והוא מן החמורים בשקול משה ואהרן, כדיליף מקרא "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" [ברכות לא ע"ב]. אשר מכח שני דקדוקים אלו מוכיח שכוונת הכתוב באומרו "ה' אשר עשה את משה ואת אהרן" ר"ל שעשאן כשקול עם הקלים שבקלי עולם, כדכתיב בתר הכי "וישלח ה' את ירובעל" וכו' - עשה ה' דבר פלא, יהיו הקלים בשיקול החמורים. אמנם כוונת השיקול יהיה בשקול דעת, דהיינו ירובעל היותר חשוב שבקלים האלו היה כמשה, וזהו שאמר בעל המאמר ירובעל בדורו כמשה בדורו. בדן הבינוני בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו - היותר קל מכולם - כשמואל בדורו, היותר קטן שבשלשה החמורים. וילפותא זו עדיפא מהראשונה, כי הראשונה לא נתפרשו כדי שנאמר אולי זה שבדור זה כאחד מן הזקנים שלא נתפרשו, אבל מפסוק זה של "ה' אשר עשה כו' את משה" ילפינן טפי, שאפילו הקל כירובעל שקול כמשה. ולפי שלא למדנו מכאן אלא שירובעל יהיה כמשה, אבל יפתח הקל שבשלשה לא יהיה כמשה אלא כשמואל דוקא, לכך אמרה הברייתא ללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאדיר שבאדירים, באופן שאפילו הקל כיפתח בדורו הרי הוא כמשה בדורו. ולכך הביאה הברייתא ואומר "ובאת אל הכהנים" כו', אשר מינה דייקינן אין לך אלא שופט שבימיך, ואפילו קל שבקלים. וקרא ד"אל תאמר"... ללמד שאי אפשר שיהיו אחרונים כראשונים, דאי מאידך קראי הייתי אומר דלעולם ירובעל ובדן ויפתח קלי עולם הם אבל יהיו כעין הזקנים, וכן מפסוק הא אין לך אלא שופט שבימיך, כי אולי הוא כא' מן הזקנים. אמנם מפסוק זה מוכיח שאי אפשר שיהיו אחרונים כראשונים, א"כ למדנו שאפילו קל שבקלים הרי הוא כאדיר באדירים. ואפשר דמהאי קרא יליף נמי שקל שבקלים הרי הוא כאדיר אדירים, דמדקאמר אל תאמר "מה היה שהימים הראשונים היו טובים" וכו', פירושו שהנמצאים בימים הראשונים היו טובים וחשובים וחמורים מאלו האחרונים, "כי לא מחכמה שאלת על זה", שאילו היית חכם היית יודע שאין לבזות לאחרונים, ושאחרונים חשובים וטובים כראשונים עם היותם קלים וגרועים לפי האמת...
עלה בידינו הבנת אומרו "ה' אשר עשה" כו', שהיא תוכחת שמואל על שאלם מלך, שמא תאמרו לפי שנתמעטו הלבבות מהשופטים בחרנו במלך? זו אינה טענה, שהשי"ת "עשה את משה ואת אהרן", רוצה לומר שעשה שירובעל ובדן ויפתח קלי עולם חשובים כחמורי עולם. ומובן גם כן על פי דרכינו סדר ירובעל ובדן ויפתח, שאינו סדר זמניי אלא סדר מעלה, שירובעל שקול כמשה ובדן כאהרן ויפתח כשמואל. והסדר הוא משה ואהרן ושמואל, לכך סדר ירובעל ובדן ויפתח מקביל אליהם.

(רבי שמואל לניאדו, כלי יקר, שמואל א' יב, יא, עמ' 288-289 במהד' מכון הכתב)

למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן וכו' אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו
40-כה:

והנראה בזה... שעיקר ענין הסמיכה לבדוק אותו אם בקי הוא, ולכן בדליכא סמוכין הגדול שבדור יכול לדון לעשות צדקה ומשפט בארץ... ומוסבר בזה מ"ש בר"ה... למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן... אין לך אלא לילך אלא אצל השופט שבימיו... דמזה נשמע ענין שליחותייהו דקמאי, דגלי לן קרא שבכל דור ודור ישפוט שופט... ולהאמור מובן ביותר מה שהתחיל מזקנים שלא נתפרשו שמותם, דהא גם הם לא נסמכו ובחר בהם משה מחמת שהיו נבונים וחכמים ביותר מכל הדור, וה"נ תלך לשופט שבימיך אף דליכא סמוכין כדי שלא יתבטל המשפט והיושר.

(רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, שו"ת דברי יציב חושן משפט סימן ב אות ט)

למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן וכו' (כה:) אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו וכו' אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה
40-כה:

"מקום להתגדר" - פירש רש"י: שיגדל שמם. ונראה לפי דברי הש"ס ומתני' בר"ה מפני מה לא נתפרשו שמותם של זקנים שלא יאמר אדם פלוני כאלדד ומידד פלוני כנדב ואביהו וכו', הרי זה כלל גדול לחיזוק התורה, שיהי' בעיני הדור ב"ד שבימיו חביב ונכבד. על כן מסבב ה' יתברך שיחדש ב"ד אחרון הנעלם מב"ד ראשון, כדי להורות שגם ב"ד אחרון כחו יפה להורות ולדון כהלכה...
בפירוש רש"י: מקום הניחו אבותיו להתגדר כשיבאו בנינו אחרינו במה יגדל שמם. ומשמע דבכונה הניחו כדי להגדיל שמם של אחרונים. והקשה בראש יוסף, דקשה איך יניחו מכשול בשביל הגדלת שם בניהם? ולפי מה שכתבתי לעיל, דעצם הגדול שם האחרונים הוא יסוד לקיום התורה, כמ"ש אל תאמר שהראשונים היו טובים, וכדי להשריש שאין לך אלא שופט שבימיך, אתי שפיר קצת.

(ראי"ה קוק, זבחי ראיה, חולין ז ע"א, עמ' לג במהד' תשמ"ה)

ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל
44-45

ירובעל זה גדעון דכתיב (שופטים ו, לב) "ויקרא לו ביום ההוא ירובעל לאמר יריב בו הבעל"... ובפ' אין מכירין תניא ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל. וקשה, אמאי לא קאמר כדכתיב בקרא? וי"ל משום דק"ל כיון דיואש לא היה מאמין בבעל, מדקאמר (שופטים ו, לא) "אם אלהים הוא יריב בו", היאך קרא שמו על שם יריב בו הבעל, דמשמע שיש בו תקוה שיתבע עלבונו? להכי ס"ל דזה דרך לעג אמר אותו יואש, או לרמותם כי הוא מצפה לזה, אבל עיקר כוונתו בשם זה להזכיר שבח בנו, שעשה מריבה עם הבעל.

(רבי שמואל יפה, יפה נוף, על מדרש שמואל, פרשה טו, ב, עמ' קעד)

ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל
44-45

"ויקרא לו [ביום ההוא ירבעל לאמר ירב בו הבעל]" - למען ידעו מזה שהבעל הבל, קרא לו בשם זה שיש לו מריבה עם הבעל והוא כופר בו ועובד את ה', ובזה נתקיים הכוונה העליונה להרחיקם ע"י מעשה הזאת מע"ז, וזה היה הכנה אל התשועה אשר הבטיח, שא"א שיושעו בעודם מאמינים בבעל.

(מלבי"ם שופטים פרק ו פסוק לב)

ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל
44-45

בספר שופטים (ו, לב) נאמר כי גדעון בן יואש נקרא בשם ירובעל משום שבשעה שנתץ את מזבח הבעל אשר לאביו וכרת את האשרה אשר עליו, אמר עליו אביו "ירב בו הבעל כי נתץ את מזבחו". בשם ירבעל הובעה אפוא קללתו של עובד הבעל למנתץ מזבח אלילו... אבל חכמים דרשו למה קרא שמו ירבעל? שעשה מריבה עם הבעל. לפי מדרש זה, לא קללה מובעת באותו שם, אלא ציון העובדה שנושא השם רב עם הבעל. אפשר שחכמינו באו לידי מדרש שם זה משום שלאחר שמסופר בכתוב על קריאת השם "ירובעל" לגדעון ע"י אביו, קורא הכתוב עצמו... לגדעון בשם ירובעל ("וישכם ירבעל הוא גדעון" - שופטים ז, א; "וילך ירבעל בן יואש וישב בביתו" - שם ח, כט), וכיצד יתכן שיקרא גדעון בשם כזה המביע את קללתו של עובד הבעל על שנתץ את מזבחו? על כן דרשו חכמים שיש משמעות נוספת בשם ירובעל - שעשה מריבה עם הבעל, והרי זה שבח לגדעון.

(רבי צבי קפלן, בהלכה ובאגדה, עמ' עו)

ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל וכו' (כה:) ירובעל בדורו כמשה בדורו
44-כה:

קשה אומרו ולמה נקרא שמו ירובעל, ומקרא מלא הוא על שם "ירב בו בעל", ולא שעשה הוא מריבה עם הבעל כדדריש... הכי קאמר: למה נקרא שמו כאן על פי שמואל, דלא היל"ל אלא גדעון, וקראו ירובעל. לזה אמר שקרא כן שמו על שעשה מריבה בבעל, שבשכר זה בלבד שוקל אותו הכתוב עם היותר חמור, שהוא משה, וכדמסיק ירובעל בדורו כמשה בדורו.

(רבי שמואל לניאדו, כלי יקר, שמואל א' יב, יא, עמ' 288-289 במהד' מכון הכתב)

ירובעל זה גדעון וכו' בדן זה שמשון וכו' (כה:) שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו
44-כה:

ויש לדקדק שם למה כינה אותם הכתוב שם בשמות ירבעל בדן, ולמה לא נכתב שמות שלהם גדעון, שמשון. גם מקשה שם מהרש"א הא יפתח קדים לשמשון, ולמה מהפכן הכתוב... והנה מצאתי בס' כוונת האר"י זלה"ה דשמשון היה גלגול נדב. וזהו כונת הגמרא בדן זה שמשון אותיות בדן המה אותיות נדב. ובזה מבואר ממילא הדקדוקים הנ"ל. שהכתוב העמידן במכוון שלשה נגד שלשה: ירבעל שעשה מריבה עם הבעל ושרף אותו, נגד משה רבינו ששרף את עגל. ובדן זהו גלגול נדב, נגד אביו אהרן... יפתח נגד שמואל, ששניהן נדרו. דכבר הקשה הרד"ק על דברי רבותינו שאמרו נזיר היה שמואל [נזיר סו ע"א], והלא אין אשה מדרת את בנה בנזיר? ומתרץ הרמ"ז שאמו הרגילה אותו בקדושת נזיר ושמואל באמת קיבל על עצמו הנזירות. נמצא ששניהן נדרו, ויפתח נדר והפסיד וחנה ושמואל נדרו ונשתכרו. נמצא המה מכוונים ממש, שלשה קלי עולם כנגד שלשה חמורי עולם.

(רבי אלעזר רוקח, מעשה רוקח, על המשנה, נזיר, אות ח, עמ' רטו-רטז במהד' ר' יוסף שק)