Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת ראש השנה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
לדף הראשי על אגדות ראש השנה
כז ע"א
ופיו מצופה זהב והתניא ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול וכו' (כז:) ציפהו זהב מבפנים פסול
דין זה דפיו מצופה זהב בא לרמז פרט אחד מתקוני התשובה, שעם התשובה יעשה גם כופר נפשו לצדקה, ואז תשובתו תעלה לרצון. וכמו שאמר הכתוב "וחטאך בצדקה פרוק ועויתיך במיחן ענין", וכן יסד הפייטן "ותשובה וכו' וצדקה מעבירין את רוע הגזירה"... והיינו מ"ש המשנה ופיו מצופה זהב, כלומר שעל השופר, דהיינו התשובה, יהיה עטרת זהב סביב, שהם בזבוז כספו וזהבו לצדקה.
(רבי אהרן וולקין, מצח אהרן, ח"ב, דרוש טו, דף מד ע"ג-מה ע"ד)
זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו
רב אלפס פסק שאין לברך על שתי התפילין אלא ברכה אחת: להניח תפילין... ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפ' פנחס מאמר דרשב"י דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת וז"ל: אמר ר"ש תפילין אינון על מוחא לקביל זכור ותפילין דדרועא שמאלא על לביה לקביל שמור, ומה זכור ושמור בדבור אחת נאמר, אף הכא ברכה אחת לתרווייהו, ולא צריך לאפרשא בין דא לדא בשהיה בעלמא כמה דאקמוה.
(רבי יעקב לנדא, ספר האגור, סימן לו [הובא בית יוסף, או"ח סי' כה])
אוֹם נְצוּרָה כְּבָבַת. בּוֹנֶנֶת בְּדַת נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת... זָכוֹר וְשָׁמוֹר מְקַיֶּמֶת בַּשַּׁבָּת.
(הושענות לשבת)
מצינו מצות עשה כלולים בלא תעשה... זה פירש רש"י פרשת משפטים (שמות כג, יג) 'ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו', לעשות כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה [ש]בתורה אזהרה היא במקום לאו, עכ"ל. ולא תעשה בעשה, שנאמר (דברים לב, מו) 'לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת', השמירה נכללת בעשיה. ורמז לזה, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי 'זכור' הם מצות עשה, ו'שמור' לא תעשה (זהר ח"א דף רנט ע"ב). וזה לשון עבודת הקודש פרק כה מחלק היחוד: והנה מצות עשה ומצות לא תעשה תורה אחת היא, ומצות עשה ממדת 'זכור' יוצאים, ואליו עולים. ומצות לא תעשה ממדת 'שמור', סוד היראה ועליה מורים, בסוד העונשים, והתורה כללה שתיהן במדת היראה, והיא אמרה (דברים ו, יג; י, כ) 'את ה' אלהיך תירא', והיא מצות עשה כוללת כל מצות לא תעשה, כי הנמנע מלעבור עבירה הנה הוא ירא שמים. וכן כלל המצות עשה במצות לא תעשה, באמרה (שם יג, א) 'לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו', והמבטל מצות עשה גורע הוא.
(של"ה, תולדות אדם, בית חכמה (תניינא), אות רג)
רבותינו ז"ל אמרו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ולדבריהם אפשר לומר כי אומרו "כאשר צוך" [דברים ה, יב] להעירם על שמור, שנצטוו גם עליה מפי ה' יום המעמד. והכוונה ב"שמור" אמרו ז"ל (מכילתא יתרו): לשמור מלאחריו. ויש לדעת למה לא נאמרה שם שמור עם זכור? ואולי שנתכוון להפרידם לבל יחשבו שמאמר שמור הוא על זמן שבא עליו מאמר זכור שהוא מלפניו, על זה הדרך, שיזכור לשמור השבת. ובמה שהפרידם, העיר שהם ב' מצוות, אחת בהכנסה ואחת ביציאה. ואולי כי לעולם לא אמר ה' אלא זכור, אלא שאחת נשמעת מחברתה למביני דעת, וכשאמר ה' זכור נתכוון שיזכור בנתינת דעת עליו לבל יהיה לו שגיון בו, וממוצא דבר אתה למד שגם על לאחריו הוא מצוה. והוא מה שפירש משה במה שאמר שמור, שגם הוא נכללת בזכור.
(אור החיים דברים פרק ה, יב)
דיש ב' דרכים, והם ענין רמ"ח מ"ע ושס"ה מצוות ל"ת, שיש דרך בהתגלות האור ע"י המצות, ויש התגלות האור ע"י סור מרע, והם בחי' ערב ובוקר, ומזה יש שעשועים לפניו ית'. וב' אלו השפעות בשבת נעשין אחת כמ"ש זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, הם בחי' מ"ע ומל"ת. ובש"ק הכל בקדושה, שא"צ לבוא ע"י בירור התערובות. לכן בש"ק לא כתיב ערב. וכתיב בפרשת המן "והי' משנה על אשר ילקטו יום יום", והוא כנ"ל כמ"ש "שני העומר לאחד", עומר הוא מדה, וב' המדות בשבת מתיחדים כאחד, שבשבת ב' הימים אחדות אחד, מה שבכל יום צריכים לברר ב' אופנים הנ"ל.
(שפת אמת, פרשת וישב שנת תרמט)
כל ימי המעשה הם דברים פרטים, ושבת הוא הכלל... ובאמת שזה מקום הכלל צריך שמירה ביותר, ולכן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ואמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. הרמז הוא דכל מקום שיש זכירה שהוא התגלות המעין פנימי צריך שמירה. וכפי השמירה כך זוכין להתדבק בפנימיות המעין.
(שפת אמת, פרשת פינחס שנת תרנא)
בענין זכור ושמור, דכתיב "וזכרת כי עבד" כו', ובזכור לא כתוב טעם זה, כי יציאת מצרים היא טעם "על כן צוך כו' לעשות כו' השבת", כי כמו שהמצוה ניתנה לנו "אתה ובנך כו' עבדך כו' בהמתך" כו', כך הוא בשורש המצוה למעלה. ולכן כיון שביציאת מצרים נכנסנו להיות עבדי ה', כמ"ש "עבדי הם אשר הוצאתי" כו', לכן יש לנו חלק בשביתת האדון ית"ש... ובשעת קבלת התורה לא היו צריכין לשום טעם למה צוה לנו השבת, שהיו אז במעלה עליונה כדכתיב "אני אמרתי אלקים אתם". אבל עתה אחר החטא התחיל אלה שינוים בכמה מדרגות, עבדך אמתך בהמתך. ומ"מ בכלל שייך לנו השבת מצד העבדות עכ"פ, וגם בבחי' בהמה כתי' "בהמות הייתי עמך", שאפי' במדרגה השפלה אעפ"כ כתיב "עמך". וזה החילוק בין זכור שהוא בעצם, ושמור הוא שצריכין לשמור שלא להתרחק מקדושת השבת. ומ"מ אמרו חז"ל שנאמרו בדיבור אחד, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, שע"י בחי' העבדות באין אח"כ לבחי' בנים.
(שפת אמת, פרשת ואתחנן שנת תרנ)
בענין שמור וזכור, ובשמור כתיב "וזכרת כי עבד היית", כי הנה השבת הוא שביתה ממלאכה, והוא בחי' תיקון הגוף להיות בן חורין מהתקשרות בהבלי עולם. וזה בחי' שמור. וזכור הוא בחי' עשה טוב, והוא המשכת נשמה יתירה בשבת. ועל ב' אלו כתי' "אם תשיב משבת רגליך כו' וקראת לשבת עונג" - הוא בחי' זכור... שמור בחי' תפילין של יד, לכן כתי' וזכרת כו', שהוא בחי' יציאת מצרים. וזכור הוא בחי' התורה, שניתנה בשבת... וחז"ל אמרו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, כלומר שב' אלו תלוין זה בזה, כפי מה שנעשה אדם בן חורין ממאסר הגוף כך מאירה הנשמה. ובהארת הנשמה כל סט"א מתעברת. ושניהם מתקיימים בשבת, דסט"א ערקת, בחי' שמור ויציאת מצרים, ואח"כ באת נשמה יתירה, הארת התורה, זכור.
(שפת אמת, פרשת ואתחנן שנת תרנא)
(עקידת יצחק, מבוא שערים)
(של"ה, מסכת פסחים, תורה אור, אות קז)
(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ששי, אות תצב)
(של"ה, מסכת שבת, תורה אור, אות עט, בהגהה)
(של"ה, מסכת חולין, תורה אור, אות קכ)
[עיין עוד לקט באורי אגדות שבועות כ ע"ב]
זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע
"וידבר אלקים את כל הדברים האלה" - פירש רש"י: מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד וכו', מה ת"ל עוד "אנכי ולא יהי' לך"? שחזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו. ונראה דמה שאמר תחילה כל הדברות בדבור אחד לא הבינו ישראל כלל, מדהצריך לחזור ולומר כל דבור ודבור בפני עצמו. ועוד הרי אמרו בש"ס ר"ה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, ומכ"ש כל עשרת הדברות ביחד. וא"כ יש להבין מה תועלת היתה לדבור זה הכללי?. ונראה דשורש הנשמה טרם באה בהתחלקות החושים, ואולי היא בחי' יחידה, קבלה תועלת ממאמר זה הכללי כמו שהיא כללי, ועל ידי כן נעשו גם שאר כל חלקי הנפש מזוככים וראויים לקבל הדברות בפרט כמו שהם פרטים. וזה לימוד לכל איש הטרוד בענינים שונים, אשר בלתי אפשר לו ליישב דעתו וללמוד, אל ישגיח על זה, אלא יתחיל ללמוד אף על גב דלא ידע מה קאמר, כי אף על גב דאיהו לא ידע שורש הנשמה ידע, ובשביל זה לאט לאט נמשכו גם יתר חלקי נפשו להתורה, עד שיפנה דעתו ויבין מה שהוא לומד.
(שם משמואל, פרשת יתרו שנת תרעב)
מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע
הכלל, רמ"ח מצות עשה, הם החיות מרמ"ח אברים באדם (עי' מכות כג ע"ב). שס"ה לא תעשה, הם החיות משס"ה גידים באדם (זוהר ח"א קע ע"א). וכאשר יש רמ"ח אברים באדם, כן בעולם (עי' קהלת רבה א, ט). נמצא התורה והמצות הם החיות העולמות. והנה הקדוש ברוך הוא ברא האדם וכל העולמות יש מאי"ן, ומן האי"ן השפע בא לכל העולמות, וכאשר האדם משיג השפע הנשפע מן האי"ן אל העולמות, אז משיג כל התורה. והנה כל התורה כלולה בעשרת הדברות. וזהו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע, כלומר להשיג השפע הנשפע מאי"ן, וזהו השגת התורה.
(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, ליקוטים)
מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות
והנה במלחמת יריחו כתיב (יהושע ו, כ) "וירע העם ויתקעו בשופרות"... פירוש "וירע העם" שהתפללו, כפירוש הרמב"ם הל' תענית על הפסוק "והרעתם בחצוצרות", ומשנה מפורשת היא בתענית פ"ב: עננו כמו שענית ליהושע בגלגל, בא"י שומע תרועה, ופרש"י: במלחמת יריחו בעוד שהיו ישראל בגלגל והיה שמה תרועה לתפלה, הרי שהתפלל יהושע ונענה. ויותר נכון לומר כי התפלה היה בגלגל ממש ולא בסביבות ירחו במערכות המלחמה, אלא העמיד יהושע אנשים בגלגל להתפלל, ומש"ה תקעו בשופרות בתוך התפלה ולא בחצוצרות, משום שלא היה הארון שם במקום תפלה. ומכאן שנינו במס' רה"ש דף כז אשר במקום שאין חצוצרות תוקעין בשופר.
(העמק דבר, שמות פרק יד, טו - הרחב דבר)
וכבר ביארנו בספר שמות יד, טו, דכך הפירוש בספר יהושע ו' "וירע העם ויתקעו בשופרות", פירוש שהתפללו ביום השביעי קודם שנכנסו ליריחו ובתפלה תקעו בשופרות. הרחב דבר: והיינו דתניא בראש השנה דף כז: במה דברים אמורים במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות במקום שיש חצוצרות אין שופר, ופירש רש"י: ראש השנה ותענית. ואם כן משמעות "מקום" כאן היינו זמן. וזה תמוה, דאם כן זמן מיבעי. אלא כדברינו, והכל בתענית, ומקום שיש הארון תוקעין בחצוצרות, במקום שאין ארון תוקעין בשופר, ובהר הבית תוקעים בחצוצרות ובשופר.
(העמק דבר, במדבר פרק י, ט)
דכתיב בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר
"ה' יראה" - מזה המקום יראה להשגיח על עולמו, שהרי כאן הוא מקום מלכותו ית', כדאיתא בר"ה... שתוקעין בביהמ"ק בחצוצרות וקול שופר משום שנאמר "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'", מקום מלכותו.
(העמק דבר, בראשית פרק כב, יד)
"מכון לשבתך" - הוא הר הבית אשר שם מתנהג מלכות שמים, כדאי' במס' ר"ה פ"ד דשם כתיב "בחצוצרות ובקול שופר הריעו לפני המלך ה'". מש"ה נקרא זה המקום מכון לשבת, כמו לשון המקרא "השמים כסאי" [ישעיהו סו], דמשמעו דשם הוא מושבו ית' להשגיח על הבריאה.
(העמק דבר, שמות פרק טו, יז)
לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר
...דברי המדרש להלן: אתה משתמש בהן, שאתה מלך, ואין אחר משתמש בהן אלא דוד המלך, שנאמר "ויעמדו הלוים על עמדם והשיר משורר והחצוצרות מחצצרים". ויש להבין הלוא מפורש במס' תמיד (פ"ז מ"ג): ושני כהנים עמדו על שלחן החלבים ושתי חצוצרות של כסף בידם, ומקרא מלא הוא: "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם". ועל פי הדברים הנ"ל בטעם שמשה הי' משתמש בחצוצרות משום שהי' עניו מאד, כן נאמר במקדש מקום היראה שנופל על כל אדם פחד ה' מהדר גאונו... וכל ענין הקרבנות שמורה על הכנעה כאילו הקריב נפשו, שם לעולם משתמשים בחצוצרות, וכבש"ס ר"ה: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" - לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות... והנה כל זה במקדש, אבל בזמן דוד המלך ע"ה, שלא הי' מקדש אז לישראל, שהרי חרבה שילה, לא הי' בדין להשתמש בחצוצרות, רק דוד המלך ע"ה שהי' שפל בעיניו מאד, כמאמרו למיכל בת שאול (שמואל ב' ו, כב)... הוא השתמש בחצוצרות.
(שם משמואל, פרשת בהעלותך שנת תרע)
כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם
מה שאמר בתורה בניסן "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", אין פירושו שיהיה ניסן ראש, אלא שיהא נקרא ראשון לנו כלומר ראשון לגאולתינו, שנמנה החדשים לגאולתינו שיצאנו ממצרים... וכל זה נתחדש ביציאתנו ממצרים, אבל קודם לכן, החדשים הנזכרים בתורה כגון במבול בראשון באחד לחדש ובחדש השני והשביעי והעשירי הנמנים שם, אינן אלא למנין השנים והראשון הוא תשרי שהוא ראש השנה לזרע וקציר וממנו כולם, שכבר הסכימו הכל לדעת ר' אליעזר וקבעו בתפילות זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמו שאמרו בגמרא כמאן מצלינן וכו', ובתורה מפורש וחג האסיף בצאת השנה ואמר תקופת השנה כמו שהזכרתי, וכן היה הענין עד שיצאנו ממצרים, ואז נצטוינו לעשות שני מנינים, אחד לחדשים ויהיה פי' ראשון ושני ושלישי לגאולה, ואחד למנין השנים ויהיה ראש השנה מתשרי. וכן אמרו במכילתא: "החדש הזה לכם" - לא מנה בו אדם הראשון. כלומר, אדם הראשון, שהוא ראש ליצירה, לא מנה בו, שהוא היודע ועד כי תשרי הוא הראשון שבו נברא, אבל אתם תעשו אותו ראשון לכם לגאולתכם.
(רמב"ן, דרשה לראש השנה, עמ' רטו-רטז במהד' שעוועל)
...ולתכלית זה היתה הבריאה בשביל האדם, כמו שאנו אומרים בראש השנה זה היום תחלת מעשיך, ואמרינן במסכת ראש השנה דמצלינן כרבי אליעזר דסבירא ליה בתשרי נברא העולם. וקשה, הלא סבירא ליה העולם נברא בכ"ה באלול? אלא רצה במאמרו 'תחלת מעשיך' על בריאת אדם שהוא תכלית הבריאה, ונברא בראש השנה. וכן הפסוק אומר (תהלים סו, ג) 'מה נורא מעשיך'. וקשה, 'מה נוראים מעשיך' הוה ליה למימר? אלא כל המעשים הם כולם לתכלית אחת, שהוא האדם.
(של"ה, תולדות אדם, בית ישראל (מהדו' קמא), אות פח [ובקיצור שם פרשת שמיני תורה אור אות ג])
וזהו זה היום תחלת מעשיך, פירוש, היום ואור של תחלת המעשים הם זכרון ליום ראשון, כאשר אמרו רז"ל (בראשית רבה פרשה פ, ו): מפרשתו של אותו רשע אתה למד כל הדביקות האמיתי בדביקה וחשיקה וחפיצה וכו'? וזהו כמאן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם, שהבריאה מתחלת מתשרי, ופירוש לשון בריאה הוא התחלת דבר חדש חוץ מן הראשון, כי האצילות הוא לשון "אצל" שהוא עצמית אלהות, רק התפשטות, אבל הבריאה היא עולם הכסא והנפרד. ומחלקותם היא אם הבריאה היא בתשרי, שהוא בגבורות, שהוא צמצום והסתלקות למעלה, הוא המחיה את הבריאה, או בניסן, שהוא בחסדים והתפשטות הקדושה כמו שנאמר (נחמיה ט, ו) "ואתה מחיה את כולם". ואלו ואלו דברי אלקים חיים וכו' כידוע. אבל מחלוקותם לדינא כאשר אמרו רז"ל "בראשית" - בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם, וישראל המה המקימים הבריאה בכל יום תמיד. אבל הפלוגתא היא במה יש לנו לקיים, אם בחסדים או בגבורות כנ"ל. והלכה כרבי אליעזר, דאין אדם רשאי להכניס עצמו במדות הויות עולם בכדי לקיים הבריאה, שהרי נסיונות הם ואין אדם רשאי להביא עצמו לידי נסיון. אבל כשבא לידו נסיון פתאום ופתע בלא דעת, ישתמש במדת הגבורות והסתלקות למעלה אל שרשו. וזה קיום הבריאה.
(רבי מנחם מנדל מוויטבסק, פרי הארץ, פרשת נצבים עמ' קלה במהד' תשסז)
(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ד, אות תטז)
זה היום תחלת מעשיך
כל תוספות הקדושות בסוד המוספים רומזות על העתיד... וראש השנה שעליו אומרים זה היום תחילת מעשיך שהוא חידוש הבריאה, זה יהיה לעתיד כי אז תתחדש הבריאה, ותחזור לכוונה שהיתה תכלית הבריאה, ואז ישמח ה' במעשיו.
(של"ה, פרשת פינחס, תורה אור, אות ד)
בכ"ה באלול נברא העולם... דבכל שנה מתחדשת הבריאה, כמו שאנו אומרים בתפילת ר"ה "זה היום תחילת מעשיך" על בריאת אדה"ר, וכן הוא בכל שנה בכ"ה באלול באה התעוררות מחדש, וכמו אז שנעקר תוהו ובוהו מן העולם, כן בכל כ"ה אלול נעקר קצת התוהו ובוהו, היינו השתדלות גשמית שהיא תוהו ובוהו הבל וריק, ומתעורר הלב לתשובה, וזהו מנהגנו שמשכימין לסליחות מאז והלאה.
(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרעב, מוצש"ק ליל ב)
"ושבת עד ד' אלקיך" (דברים ל, ב) - לא רק שיבה מן החטא, אלא חזרה והידבקות בד'. יום הבריאה של האדם, נאמר בו "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז). כשאדם חוזר בתשובה הוא צריך לחזור אל רגע יצירתו, אל רגע המגע העולקי בו הפך הגולם לנפש חיה. באותה חזרה הוא נולד מחדש... וזהו יום הזכרון, בראש השנה, יום יצירת האדם (זה היום תחילת מעשיך). שמואל ירחינאה אומר שהוא זוכר את המילדת שכרתה את טבורו (ירושלמי כתובות פ"ה ה"ו). בעל התשובה צריך לזכור יותר. הוא צריך לזכור את הרגע של "ויפח באפיו נשמת חיים". ובה במדה שהזכרון חזק יותר, היצירה שלימה יותר, ונוצר אדם חדש.
(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה אלול ותשרי עמ' 20)
זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון
רז"ל קראו יום זה תחילת מעשיך, כלומר, ר"ה זה של שנה זו הוא הוא תחילת מעשיו של הקב"ה של השנה הבאה. וכך הוא מדי שנה בשנה. התחלה חדשה זו היא זכרון ליום ראשון, כפי שיום א' בתשרי הראשון היה תחילת הבריאה. מהו הביאור של תחילת מעשיך והקשר ליום הדין? רבנו רמח"ל זצ"ל מאיר את עינינו בזה: "הנה ביום זה הקב"ה דן את כל העולם כולו, ומחדש כל המציאות בבחינת הסיבוב החדש, דהיינו השנה החדשה (דרך ה' ד; ח, ד). מדבריו אנו לומדים את שורש הדין ביום זה: בר"ה הקב"ה מחדש את כל המציאות באופן כזה שלא היה עדיין לעולמים, והוא "הסיבוב החדש" של השנה החדשה, כעין בריאת עולם במהדורה חדשה... הבריאה החדשה נבראת בכל שנה עבור הגילויים החדשים לקראת תכלית הבריאה בשנה החדשה... לקראת מימוש התכלית השלימה של הבריאה.
(רבי חיים פרידלנדר, שפתי חיים מועדים ח"א עמ' קיז-קיח במהד' תשנה)
[ראש השנה שלנו הוא ביום בריאת העולם, ביום שבו קיבלנו את האור הרוחני, אור הנשמה, ואז אנחנו מתחדשים. שלא כגוים, שראש השנה שלהם תלוי באור הטבעי, בחורף כשהיום מתחיל להתארך, או באסיף, כשהיום והלילה שווים.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 180)
לטקסט
שופר שנסדק ודבקו פסול
...שאין לשופר טעם כל עיקר. רחמנא אמר תקעו [לעיל טז ע"א]... "כי חוק לישראל הוא" - חוק הוא ולא יותר... השופר... בא לצוות על משמעת בלתי מותנית בשום טעמים והסברים...
(רבי בן ציון פירר, ישראל והזמנים, ח"ב עמ' 7-9)
תוספות - אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן
ויש ליישב עפ"י סברתם קושית הר"ן לר' יהושע מאי שייך מנין ר"ה מתשרי וכן הנוסח שבתפלת ר"ה "זה היום תחלת מעשיך" אחרי דס"ל דבניסן נברא העולם. יעו"ש. אבל לדברי התוס' דגם הוא ס"ל דבתשרי עלה במחשבה להבראות, ניחא. ולא קשה למה מנינן מזמן המחשבה ולא מזמן המעשה, מניסן, יען כי באמת דמחשבה ומעשה שייך רק בבשר ודם, דכל זמן שלא נעשית המעשה בפועל אפשר עוד שלא תתקיים מחשבתו, משא"כ בהקב"ה מכיון שחשב לברוא שוב לא ינחם, וא"כ הוי באמת כבנוי מתשרי.
(תורה תמימה, בראשית פרק א, הערה מד)
כז. תוספות - דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן
רש"י בפ' בא כתב דברית בין הבתרים נאמר שלשים שנה קודם שנולד יצחק, מדכתיב בס' שמות י"ב מ' "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה"... אבל כבר כתב הרמב"ן שאין כן דרך הפשט... אבל ודאי נאמר פרשה זו אחר שהגיע להא שהאמין בה' וחשב לצדקה, והא דכתיב "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", היינו שאז עלה ברצון לפניו יתברך ונגזר בדעתו, אבל לא היה שום דבור לאברם בזה. ובספר שמות שם הוספנו דמאז נעשה הכנה ממערכת השמים להגדיל כח מצרים באופן שיהא מקום מוכשר למושב בני ישראל אח"כ, ומש"ה נקרא מאז "מושב בני ישראל", כי הוכן המושב בשביל בני ישראל, היינו השגחה פרטית בשביל ישיבת בני ישראל. וכיוצא בזה כתבו התוס' במס' ר"ה בפי' מאמרם ז"ל בתשרי נברא העולם, שאז עלה במחשבה לבראת העולם אף על גב שלא נברא עד ניסן.
(העמק דבר, בראשית פרק טו, ז)
כז ע"ב
התוקע לתוך הבור
לא נקרא יום זה יום המשפט רק "יום הזכרון", לפי שעיקר הוא שישוב האדם אל לבו להזכיר את יום הדין, גם מה שאנו מזכירים בו את משפט היום, וטעמי התקיעות הוא עיקר. ולכך נדחו התקיעות בשבת מפני טעם קל, דהיינו שמא יעביר את השופר ד' אמות ברשות הרבים (לעיל כט ע"ב) לפי שהזכרון הוא עיקר, וזה שייך בשבת כמו בחול... ורז"ל רמזו את זה באמרם התוקע לתוך הבור, כלומר לעם הארץ [שלא מבין שהעיקר הוא הזכרת יום הדין], אותה תקיעה פסולה, דאינו אלא כרועה זה התוקע לאסוף את הבהמות.
(רבי חיים מפרידברג, ספר החיים, ספר סליחה ומחילה פרק ה, עמ' קכח)
התוקע לתוך הבור וכו' אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא
ו) ...שהחכם האמת, שהוא בחי' הנשמה להעם שהם למטה ממנו, הוא בחי' עצם, והעם הם נגדו בחי' בשר. וכשהם בבחי' בשר, כמו בשר הגוף בעצם האדם, הם שומעים הקול אנחה, היינו קולו של החכם, ושוברת גופם, בבחי' אנחה שוברת וכו'. ועי"ז יוכל לסמוך להתקרב אליהם, שהם בחי' בשר, בבחי' "מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי" הנ"ל. אך כשאינם בבחי' בשר, אינם שומעים כלל קול האנחה הנ"ל. ואפי' אם שומעים קולו, אינם שומעים הקול בעצמו, כי אם קול הברה.
(ליקוטי מוהר"ן, תורה כב, אותיות ו-ז)
ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר
ודין שופר שנשבר וחזר ודבקו, אם חזר לקולו הראשון כשר, הכוונה שאם חלה האדם וחזרו איבריו להדבק יחד ונתרפאו, אם חזר לקול שם טוב הראשון כשר, שכבר נתכפרו לו עונותיו על ידי היסורים שלו, ואם לאו פסול הוא.
(רבי חיים מפרידברג, ספר החיים, ספר סליחה ומחילה פרק ה, עמ' קכח)
אף על פי שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו
...שבבחינת הלב כל ישראל מתאחדין, שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, אבל בבחי' המוח אין דעתם של בנ"א שוות, וכל חד וחד כמה דמשער בלבי'... ויש לומר דזהו ענין נעשה ונשמע: "נעשה" הוא בכללות ברעותא חדא, כי העשי' היא שוה בכולם, וגורמת ריצוי מצד הכלל, ושמיעה היא בפרטות, כל חד וחד כמה דמשער בלביה, ורמזו ז"ל אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כוון וזה לא כוון לבו, וגורם ריצוי מצד הפרט.
(שם משמואל, במדבר, שבועות שנת תרפב)
הפכו ותקע בו לא יצא וכו' שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב
[זה רומז למנהיג שאמור להוכיח את החוטאים, ולשבח את הצדיקים, אבל בימינו הרב דורש בתוכחות דוקא בשבתות רגילות, כשהציבור הם הצדיקים, ובר"ה ויוה"כ כשבאים החוטאים, הוא דורש דברים נעימים בלי תוכחות. זה היפוך השופר, הרומז למנהיג. הצד הצר של השופר, שבו מצווה לתקוע, רומז ליהודי שומר התורה, שהוא מוגבל ע"י חוקי התורה, ואינו מתרחב לעשות כל העולה על רוחו. הצד הרחב רומז ליהודים האחרים, שעושים ככל רצונם, בלי הגבלות. הדרשן צריך להראות לקלי הדעת את יופי חייהם של שומרי המצוות, ולא לשבח את החוטאים. הוא צריך לתקוע בשופר התוכחה מהצד הקצר לצד הרחב, להוכיח מצדם של שומרי המצוות את החוטאים. אבל לפעמים הדרשן הופך את השופר, ומציג את העבריינים כסמל האצילות, תוקע מהצד הרחב לצד הקצר, כאילו שומרי המצוות צריכים ללמוד מהם. זה היפוך השופר, ולא יצא. ולפעמים בני הקהילה הופכים את השופר, שבמקום לשמוע תוכחה מהרב, הם מוכיחים את הרב, נותנים לו הוראות איך להתנהג. גם עליהם נאמר ש"לא יצא" - לא יצאו ידי חובת קהלה נאמנה.]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 199-201)
לטקסט
כח ע"א
בשופר של עבודה זרה לא יתקע
[תקיעת שופר ביום שנפקדה שרה ללידת יצחק, מראה שאנחנו הולכים בדרכו של יצחק, ששמחת החיים אינה מטרה בפני עצמה אלא היא באה מתוך עבודתנו לטובת העולם. ואילו שופר של ע"ז מסמל את השקפת ישמעאל, שהיה "מצחק", לשון ע"ז (ילקוט שמעוני פ' וירא), שהשמחה היתה מטרתו בחיים, בניגוד ל"יצחק" בלשון עתיד, שהשמחה אינה מטרת החיים שלו, אלא השמחה באה ממילא מתוך מעשיו, ו"יצחק" בעתיד, ע"י העבודה שהוא עושה. ]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 177)
לטקסט
מצות לאו להנות ניתנו
המשנה שאמרה רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל... אין הפירוש כלל כמו שחשבו הם כי ה' יתברך רצה לעשות טובה לישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ומפני זה היה קשה עליהם שאין זה טובה כי כאשר לא יקיימו דברי המצות יש עליהם עונש, שאם הפירוש כמו שהם מפרשים יקשה לך מה שאמרו במסכת ראש השנה המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, ומפרש הטעם דמצות לאו להנות נתנו, דמשמע מזה כי המצות הם לעול האדם לפי שהם גזירת המלך, ואם כן למה אמר כאן שהמצות הם לאדם לטובתו ולהנאתו? וכבר פירשנו דבר זה שאין הפירוש כי בשביל טובת ישראל עשה זה שרצה להטיב להם, שאם כן היו אומרים לא הן ולא שכרן, וחס וחלילה לומר כך, אבל הפירוש שה' יתברך רצה לזכות את ישראל בעל כרחם, מפני שהוא יתברך צדיק, רוצה שיהיה האדם זכאי מאד ויהיה לו זכות הרבה, לכך הרבה תורה ומצות, ולכך אי אפשר לומר לא הן ולא שכרן, שה' ית' רוצה שיהיה זכאין על כרחם. ולא אמר "רצה הקדוש ברוך הוא להטיב לישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות", כי היה זה משמע שהיה עושה בשביל טובת ישראל ואם הם אינם רוצים היו יכולים לומר לא הן ולא שכרן, שאין הדבר כך רק אמר "רצה ה' יתברך לזכות את ישראל", כלומר שיהיו זכאים במעשים כי הוא יתברך צדיק וחפץ בזכאים וצדיקים. ואולי יקשה לך שאם כן על כל פנים המצות הם לגזירה מן ה' יתברך על האדם, למה לא נאמר שהמצות הם גזירה כמו מלך שגוזר על עמו גזירות... ומניין לנו דבר זה שהמצות הם לזכות ישראל? דזה אין קשיא, שהרי כתיב "ה' חפץ למען צדקו", שרצה לומר בשביל שהוא צדיק ומבקש שיהיו בניו ישראל גם כן צדיקים... ולכך הרבה להם תורה ומצות לזכותם ולצדקם.
(מהר"ל, דרך חיים על אבות, פרק ו משנה יא)
מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן ה' יתברך בשביל המקבל, שהוא האדם, רק הם גזירות מצד ה' יתברך, הגוזר על עמו גזירות, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת כי ימשך מזה - מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו - הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה, מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל. ומה שאמר הכתוב (דברים ו, כד) "ויצונו ה' אלהינו לעשות החקים האלה לטוב לנו", אין הפירוש שהוא יתברך צוה המצות בשביל להטיב לנו, שאין זה כך. רק הוא יתברך צוה עלינו כמלך הגוזר, רק שהגזירה הזאת היא "לטוב לנו לחיותנו כיום הזה" אם נקיים המצות, ולא שתחלת הגזירה הוא לטוב לנו. ומה שאמר (מכות כג ע"ב): רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם [תורה ומצות] וכו', פירושו כי בשביל שיש להם הרבה גזירות, בשביל כך יש הרבה זכות. ודבר זה מוסכם בגמרא בכמה מקומות, והוא עיקר שורש גדול בגמרא, עליו נבנו כמה הלכות, שאמרו במקומות הרבה מצות התורה לאו ליהנות נתנו, אלא בשביל גזירות נתנו... והטעם בכולם, מפני שמצות התורה לא נתנו ליהנות, רק לעול על האדם. ואל תאמר כי פירוש לאו ליהנות בעולם הזה, רק לטוב לנו לעולם הבא. דאם היה תחלת נתינת המצוה לישראל להטיב להם בעולם הבא, אם כן מצות ליהנות נתנו. ואם הדבר הוא כמו שפירש הרמב"ן ז"ל (דברים כב, ו) שתחלת המצוה היא לטוב לנו, אם כן לא היה הדין הזה כך, שיהיה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, והוא היה מודר הנאה ממנו. אבל בודאי המצוה עלינו כמלך הגוזר על עמו, וכמו שבארנו, ולכך אמר שמותר בכל אלה.
(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק ו)
בזוה"ק (ח"ב פ ע"ב):... בשעתא דקריבו ישראל לטורא דסיני, לא הוה בהון זכוון ועובדין טבין לאגנא עלייהו... יש להבין, דאחר שיצאו ממצרים היו להם כמה וכמה מצוות: פסח, מילה, שבת ופרה אדומה ודינין שנצטוו במרה. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה תירץ שישראל עסקו אז בשלימות נפשם כדי שיהיו ראויין למתן תורה... שלא היו להם מצוות שתהי' עיקר הכוונה בעשייתן לעשות רצון קונם, כאמרם ז"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו.
(שם משמואל, במדבר, שבועות שנת תרעא)
עבודה היא רק מה שהיא לעול... ובאדם גם הליכתו לפנים היא לעול, שהרי החומר ויצה"ר מושכין אותו לאחור, וכאמרם ז"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו, ופירש רש"י: אלא לעול על צואריהם ניתנו. אבל מלאך אין הליכתו לפנים עול, אלא עמידתו במעמדו שלא יקרב הלאה זה העול אצלו. והנה צורת הנברא להקרא שמו עליו הוא מה שנברא בשבילו, והיינו עבודתו לה' יתברך. וע"כ מלאך שעמידתו במעמדו היא העול, א"כ זוהי צורת בריאתו, על כן נקרא בשם "עומד". אבל אדם דעיקר עבודתו היא הליכתו לפנים, כי זהו העול אצלו, ע"כ נקרא בשם "מהלך".
(שם משמואל, פרשת ואתחנן שנת תרעו)
אף שהאדם מעצמו רצונו לבחור בדברים האלה, כי רק זהו דרך החיים והטוב, וכל מי שאינו מוכה בסנוורים בוחר בחיים, מ"מ עוד למעלה מן הרצון הזה יהי' אצלו הציווי, ויבחר בדברים מחמת כי כך נצטוה, ולא מפאת שערבים לנפש, והציווי יהי' אצלו יותר נכבד מרצון נפשו. וזהו "אשר אנכי מצוך היום על לבבך", היינו למעלה מרצונך, ו"על" הוא לשון למעלה... ו"לבבך" פירושו רצונך כמ"ש (מלכים א' ח, יז) "ויהי עם לבב דוד אבי", שפירושו רצונו. וזהו שאמרו ז"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו, ופירש רש"י: אלא לעול על צואריהם ניתנו. ואף שאין עריבות כעשיית המצוות בכוונה, מ"מ עריבות זו נמי תהי' מצד שכך נצטוינו להתענג במצוותיו, ואילו יצויר שלא תהי' בה עריבות, לא הי' גורע ממנה.
(שם משמואל, פרשת ואתחנן שנת תרעז)
כתותי מיכתת שיעוריה
אך לדיבור שיאיר לו, א"א לזכות כי אם ע"י כבוד, היינו שיראה שיהיה כבוד ה' יתברך בשלימות, שיהיה כבודו לאין נגד כבוד ה' יתברך, היינו על ידי ענוה וקטנות... כי ע"י שאין משגיחין שיהיה כבוד ה' יתברך בשלימות, היינו ע"י גדלות, עי"ז אין יכולין לפתוח פה, בבחי' (תהלים יז) "סגרו פימו דברו בגאות"... כי ע"י הגאות, הוא בחי' ע"ז, ובע"ז כתיב "פסילי אלהיהם תשרפון באש" (דברים ז), וכל העומד לשרוף כשרוף דמי, וכתותי מכתת שיעוריה, כמובא בגמרא לענין שופר של ע"ז, וכיון שמכתת כתית שיעוריה, אין לו כלי הדיבור לדבר עמהם.
(ליקוטי מוהר"ן, תורה יא אות ב)
כח ע"ב
אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא
"יהיה לכם שבתון" - מכאן למדו חז"ל בשבת דף כד ובכמה מקומות דיו"ט עשה... עיקר ההוכחה מדכתיב בראש השנה "יהיה לכם שבתון" בלשון צווי... ועוד לאלוה מלין אמאי פירש הכתוב אזהרת עשה זו ביחוד בר"ה. עוד יש להבין הא דכתיב כאן "זכרון תרועה", ובאמת המצוה להריע בפועל כמו שכתוב בפרשת מוספין "יום תרועה", וא"כ מהו "זכרון"? עוד יש להבין מה זה פי' הכתוב "תרועה", והלא אין תרועה בלי תקיעה? אלא כל זה רמז על ענין קדושת היום ומוראו. והנה בפ' בהעלתך כתיב "וביום שמחתכם וגו' ותקעתם וגו' וכי תבאו מלחמה וגו' והרעותם" וגו', והקבלה ידועה שאין תקיעה בלי תרועה ואין תרועה בלי תקיעה לפניה ולאחריה, אלא המקרא מרמז עיקר תכלית המצוה, דביום שמחה התכלית הוא התקיעה שהוא לשמחה, והתרועה בא לצרוף, ובא להזכיר ולהתעורר לשמור עצמו שלא יהא אחרית שמחה תוגה... משא"כ ביום רעה של המלחמה וכדומה עיקרו התרועה, והתקיעה באה עמו לצירוף שלא יתייאש מן התקוה והגאולה. ומעתה דכתיב בר"ה "יום תרועה" למדנו דראוי להתעורר בו התעוררות תרועה שהוא יום הדין, ולא תרועה בלבד אלא "זכרון תרועה", שיהא נזכר שהוא יום תרועה, ולא לחנם הוא זה. והיינו דאי' בר"ה דף כ"ח, בהא דאמר רבא התוקע לשיר יצא, מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא... והכונה דלשון "זכרון תרועה" משמעו שיהא נזכר ענין התרועה ולא תוקע לשיר, וקמ"ל שאינו לעיכובא. הא מיהא המצוה הוא שיהא נזכר תכלית המצוה באותו יום, ועל זה הקדים הכתוב "יהיה לכם שבתון", ולפי משמעות הלשון הכונה: תקחו לכם איזה שעה שבתון מכל מלאכה וענין, רק לחשוב בענין היום שהוא זכרון תרועה. וזהו הבדל הלשון דבכל יום טוב כתיב "שבתון", דמשמעו כל היום הוא שבתון ממלאכת עבודה, אבל בר"ה כתיב "יהיה לכם שבתון", משמעו לקחת איזה שעה על שבתון מכל ענין.
(העמק דבר, ויקרא פרק כג, כד)
אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא
"על פי ה'" - ולא כתיב "ביד משה". כבר ביארו חז"ל ב[מדרש] רבה, שלא ידע משה שכך הוא רצון ה' גם בבני גרשון, ומכל מקום עשה שלא כמצווה ועושה, כמו שצירף את הנשיאים מדעת עצמו, אחר כך בבני מררי חלה עליו רוח יד ה' שכך הרצון בכל בני לוי, משום הכי כתיב גם בבני מררי "ביד משה". ומזה למדנו שהעושה מצוה ואינו יודע שהוא מחויב בה אינו יוצא ידי חובתו, וכמו שכתב הר"ן ראש השנה פ"ג, מש"ה לא נחשב משה בזה כעושה במצות ה' על ידו.
(העמק דבר, במדבר פרק ד, מא)
הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל
מנין לכהן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל כו' - הא למדת שבכלל המצוה נתינת הרשות.
(שו"ת אבני נזר אבן העזר סימן רכג אות מג)
שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי
ז"ל אדמ"ו הגאון נ"י [בעל שבט סופר]... "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" - עיין ברש"י על לשון אמור להם, דלא כתיב בלשון ציווי אמור. ונ"ל כי באמת הקב"ה ציוה לכהנים שיברכו את ישראל, אבל הכהנים עצמם יברכו בטוב עין, ולא מחמת שמחוייבים לברך ויברכו בעל כרחם, רק מטובת לבם, שאז אם היה רשות נמי היו מברכים, וטוב עין יברך, ואז יהיה הברכה חל. על כן אמר הקרא "אמור להם", שאמירה להם לישראל יהיה מחפץ לבם של כהנים כמו רשות, ולא מחמת פקודת ה'. עכ"ד דפח"ח. ואמר לי שבזה פירש... הגמרא בר"ה, שלא יאמר כהן הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל, דהיינו שהברכה נאמרה רק בלשון רשות, מקור, להורות שאעשה מעצמי מחמת טוב עין כנ"ל, אוסיף ברכה אחת משלי.
(רבי יצחק וייס, אלף כתב ח"ב, אות תקעא = אוצרות צדיקי וגאוני הדורות, פרשת נשא, עמ' תיז)
ובזה יובן מ"ש בר"ה מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי... והיינו כיון שבארנו שבברכת כהנים הקב"ה מברך את ישראל ע"י התעוררות הכהנים מלמטה, ואשר על כן לא יוסיף ברכה לעצמו, שלא יהיה נראה שכל הברכות הם של עצמם, רק הוא המעורר את הברכות מלמעלה, בלי הוספה שום ברכה חוץ מנוסח ברכת כהנים.
(רבי משה יחיאל אפשטיין, אש דת, חלק י, פרק כג, מאמר א, אות ג, ס"ק ה, עמ' תקכה)
למה באמת לא הותר לו להוסיף ברכה, ובפרט ברכה זו שהיא ברכת משה לישראל, כמו שאמרו תורת כהנים שמיני...? לדברינו יובן היטב בס"ד, כי מאחר שברכת כהנים היא בגדר תפלה, אם כן אין מקום לשנות מהסדר שנתקן, כשם שאין לשנות במטבע הברכות שטבעו חכמים בתפלה, ולפיכך אסור לו להוסיף ברכה משלו, שלא נטעה לחשוב כאילו הברכה היא ברכת עצמו, אלא שומה עלינו לדעת שהברכה היא ברכה של הקב"ה.
(רבי משה יחיאל אפשטיין, באר משה, פרשת נשא, עמ' קמ-קמא)
ותמוה, ומה בכך אם יוסיף ברכה אחת משלו? אמנם לדברינו הוא ברור ומחוור היטב, כי מאחר שכל עיקרה של ברכת כהנים היא חוק וגזירת המקום, לפיכך אינו רשאי להוסיף על הברכות, כי ההוספה משמעותה כאילו נובע הדבר מרגשות עצמיים של אהבה וכדומה, ובעצם הרי הברכה צו אלקי, ולכן חייב הוא לברך אך ורק את הברכות שהתורה ציותה עליו, להדגיש שהברכה היא צורך המקום ורצונו.
(רבי משה יחיאל אפשטיין, באר משה, פרשת חוקת, עמ' תקכג)
על הביטוי הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך נשאלת השאלה: וכי ברכת כהנים רשות היא? הרי ברכת כהנים היא אחת המצות הנשגבות שבתורה, עד כדי כך שאמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה (סוטה לח ע"ב)... יש לפרש את ה"רשות" של ברכת כהנים לא כניגוד לחובה ומצוה, אלא כשליחות וזכיון מיוחדים שהוענקו בתורה אך ורק לכהנים בני אהרן לברך את ישראל, בניגוד ללויים ולישראלים, שלהם לא ניתנו הזכות והשליחות הנעלה הזאת. בעצם הקדוש ברוך הוא הוא מקור הברכות ורק בידו לברך את עמו ישראל, אלא שייפה את כחו של שבט הכהנים בני אהרן ונתן להם את הרשות לברך בשמו את ישראל (דברים י, ח)... פירושה של ה"רשות" של מצות ברכת כהנים הוא, איפוא, כעין פירושה של ה"רשות" של מצות ריפוי חולים. דתנא דבי ר' ישמעאל (בבא קמא פה ע"א): "ורפא ירפא" - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"... הקדוש ברוך הוא הוא רופא החולים, אלא שנתן רשות לרופאים לרפאות את החולים בשמו ובשליחותו לפי דרך ארץ ודרך הטבע... ולאמתו של דבר ריפוי חולים ע"י הרופאים הוא רשות דמצוה גדולה, ומצוה לרפאות...
(רבי מרדכי פוגלמן, שו"ת בית מרדכי חלק ב סימן יט)
שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותכם יסף עליכם
ויש לדקדק בלשון ונתנה לי התורה רשות, וכי רק רשות ניתנה לו, והלא מצווה ועומד הוא על כך? וגם כגון "ה' א"א" וכו' הוא מיותר... אמרתי ע"פ מה שכתב המג"א [סי' קכח ס"ק א] בהא דכתבו תוס' [שבת קיח ע"ב]: ולא ידע ר"י מאי איסור יש בזר העולה כדוכן, וכתב המג"א דהאיסור הוא מה שמזכיר את השם לבטלה בברכה. ובנודע ביהודה [מהדו"ק או"ח] סי' ו כתב כמסתפק שכוונתו מה שמזכיר את השם בברכת כהנים עצמה, אע"פ שאינו אלא פסוק בתורה, מ"מ כיון שאין כוונתו לקרות בתורה אלא לברך את ישראל, לקיים מצות השי"ת, והוא לא נצטוה, על כן הוה ליה מזכיר את השם לבטלה. ולפי זה הכי פירושו: מנין לכהן שלא יאמר הואיל ונתנה לי התורה רשות ואיננו כמזכיר את השם לבטלה, א"כ אוסיף ברכה אחת משלי, ואפילו כגון "ה' [אלוקי אבותיכם]" שיש בה ג"כ הזכרת השם... ת"ל לא תוסיף.
(רבי שמואל רוזנברג, באר שמואל, סי' כט, דף נט ע"ב-ע"ג)
שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותכם יסף עליכם
הלא ברכת הכהנים היא מצוה שבחובה על הכהנים, ואיך אומרת הברייתא שהתורה נתנה רשות לכהנים?... ונלע"ד בע"ה שפירוש המלה רשות בברייתא זו הוא כוח הרשאה וייפוי כוח... איתא ביומא יט... הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו [בהקרבת קרבנותיו - רש"י]... וחושבני שהוא הדין דהני כהני בברכתם את ישראל שלוחי דרחמנא נינהו... לכהנים נתנה התורה רשות - כוח הרשאה וייפוי כוח לברך את ישראל. מעתה זו היא כוונת הברייתא מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות, כלומר... והריני שליח מורשה ומיופה כוח לברך את ישראל, והרשאה זו וייפוי כוח זה מוכיחים לי שאף על פי שהקב"ה בעצמו מברך את ישראל כמו שהוא מעיד "ואני אברכם", בכל זאת טוב הוא בעיני הקב"ה לברך את ישראל, ולכן אוסיף ברכה אחת משלי, ואלמד התנהגות כזו ממשה רבינו שהוסיף ג"כ ברכה משלו כגון וכו' "יוסף עליכם", ת"ל "לא תוסיפו על הדבר"... כי מי שיאמר לעולמו די קבע מידות עולמו, ולא ביכולתך לקבוע מידות מצוותיו. ואל תתגאה לחשוב כי הנך יודע דעת עליון, ולא תלמד ממשה רבינו ע"ה אשר השכינה מדברת מתוך גרונו, וגם כשאמר משלו היה זה בעצם מפי הקב"ה.
(רבי מרדכי שטיין, בית מרדכי, כאן, עמ' קנד-קנה)
אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותכם יסף עליכם
ברכת כהנים בלשון יחיד נאמרה, להראות לנו שנאמין כי בשעה שעם אחד נחנו וכאיש אחד כולנו, אז הברכה מצוי' בינינו והכהן מברך בלשון יחיד. ויאמר הכהן אוסיף ברכה אחת משלי בלשון רבים, וברכה כזאת שא"א לאומרה בלשון יחיד, שאין שום הוספה שייך ביחיד, אמרה תורה לא תוכל להוסיף ברכה בלשון רבים, כי הברכה נאמרה בלשון יחיד.
(רבי אליהו מרדכי מזאה, בית אליהו מרדכי, סי' ב, עמ' 3)
למה מביאה הברייתא כדוגמא לאיסור תוספת ברכה למטבע ברכת הכהנים את ברכת משה לישראל: "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם וכו'"?... היינו אומרים שאסור להוסיף על מטבע ברכת כהנים רק תוספת ברכה שכל אחד ימציא לו מלבו, לפי טעמו ורגשו הוא; אבל מטבע ברכה הכתוב בתורה, ובמיוחד הברכה בה ברך משה את עם ישראל, היינו אומרים שמותר לו לכהן להוסיפה על ברכת כהנים שהיא ברכת אהרן. והנימוק הוא: הרי גם הוא היה כהן בשבעת ימי המילואים, בהם לימד וחינך את אהרן ובניו בעבודת הקרבנות שבמשכן. עי' זבחים קא-קב... לפיכך ברכתו של משה בה בירך אז את ישראל היא מבחינה זו גם ברכת כהן.
(רבי מרדכי פוגלמן, שו"ת בית מרדכי חלק ב סימן יט [ובדומה, אמרי שמאי (גינזבורג) פרשת שמיני אות נז עמ' לט, ובאר משה, פרשת פקודי עמ' תתרל, ופרשת שמיני, עמ' קמ])
...ברכת כהנים, "כה תברכו... יברכך ה'", כאילו רק לך מברך, ואתה צריך להחזיק טובה כאילו אתה המתברך היחידי בעולם. ושלכן אמרו בר"ה כח: מניין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר... אוסיף ברכה משלי כגון "ה' אלקי אבותיכם יוסיף עליכם" ת"ל "לא תוסיפו על הדבר". ע"כ. כי זה אינו בבחינת יחיד, והיינו כי התורה ציוותה לכהנים לומר "יברכך, וישמרך, אליך, לך", הכל בלשון יחיד. והרי הוא אומר הפסוק "יוסף ה' עליכם" שהוא בלשון רבים, ולכן עובר על בל תוסיף, כי בלשון יחיד הוא מבחינת אורח טוב המחזיק טובה שטרח הכל בשבילו, ובלשון רבים לא ניכר כל כך הטובה הזאת אל האיש הפרטי.
(רבי משה יחיאל אפשטיין, אש דת, חלק א, פרק ג, אות ו, ס"ק ב, עמ' שסג-שסד)
ויש להעיר למה הוצרך התנא דהברייתא להזכיר את הפסוק שהוסיף כגון "ה' אלקי אבותיכם" וגו', מה לי ברכה זו או אחרת, הרי אסור לו לכהן להוסיף ברכה משלו על ג' הברכות דברכת הכהנים הכתובה בתורה? ונראה לומר דכדי לעבור בבל תוסיף בברכת הכהנים, צריך שיהיה להוספה חלות שם ברכה, ודוקא כשהברכה הנוספת היא ברכה הכתובה בתורה יש בה דין ברכה ואסור לאומרה מטעם איסור ב"ת. ברם אם דברי הכהן אינם ברכת התורה אלא דברים משלו וברכת חול אין בה חלות שם ברכה כלל, ואינה הוספה על ג' הברכות ואין באמירתה איסור בל תוסיף.
(רבי יוסף דב סולובייצ'יק, רשימות שיעורים, סוכה לא ע"ב)
כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך
והחטא כשאינו במעשה הוא יותר קל משני פנים. האחד, כי מי שלא עשה מהמצוה, יש לו תקון בשיעשה, מה שלא יהיה כן במה שעשה מהעבירה שהרי נכתם עונו לפניו. השני, כי עזות גדולה הוא החטא במעשה האיסור יותר מבלתי עשות המצוה, כי הוא אינו מכעיס בפועל... וכן שנינו... אמר ליה רבי יהושע לרבי אלעזר... כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על לא תגרע ולא עשית מעשה בידך, והלכה כמותו.
(עקידת יצחק, פרשת אחרי מות, שער סג)
[מכאן שאם יש לך ספק איך לנהוג, תמשיך לעשות כמנהג אבותיך, כי מי שאומר לשנות, אומר לחדש דבר שלא היה.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף סח ע"ב)
התם לא סגי דלא יהיב
"תשמרו את כהונתכם" - שתהיו מצוים תמיד בבית המקדש, בין שיהיה איזה דבר המזבח, או איזה דבר מבית לפרכת, חובה על הכהנים להיות מוכנים, וכדאיתא במס' ר"ה דף כח, ב: התם לא סגי דלא יהיב כו'.
(העמק דבר, במדבר פרק יח, ז)
כט ע"א
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
והנה לא ראינו שנהג כן משה במלחמת סיחון ועוג אף שהיו גבורים מעמלק, כי באמת משה לבדו במקום שבעים וחד קאי כדאיתא בסנהדרין דף טז, ב, ומכש"כ לענין תפלה לפני ה', אבל בזה המקום שהיה צורך השעה להיות מלחמה טבעית, על כן עשה משה כמו שכל ישראל ינהגו לדורות, ואפילו בשעה שבטוחים שיתגברו במלחמה ההכרח להתפלל... ובדברינו יתיישב הא דתנן בר"ה פ"ג: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין כו'. ולא היה קשה לחז"ל כח ידיו של משה לעשות גדולות ונוראות אלא במקום הזה, שהשתדל משה להלחם בדרך הטבע, ומכל שכן למה שכתבתי לעיל יד, טז, דלעת שהצורך לשמש בכח נס נגלה היה מסוגל המטה, ולא ידיו של משה לבדו, וכאן הרים משה ידיו. משום הכי יפה העלו חז"ל דבאמת לא עשו ידיו מאומה כי אם שהעיר את לב ישראל לאביהם שבשמים, והיה זה אות ולמוד לדורות, כאשר ירימו את לבבם לאביהם שבשמים "וגבר ישראל", "וכאשר יניח ידו" וכן לב ישראל מרוב טובה, אז "וגבר עמלק".
(העמק דבר, שמות פרק יז, י - הרחב דבר)
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
אמרו חז"ל "תרומת ידך" - אלו הביכורים... כי זה כח הקול נקרא יד רמה... כי גם הלשון נקרא יד, כמ"ש "מות וחיים ביד לשון", כי יד הוא מקום ורשות כמ"ש "ויד תהי' לך". וכתיב "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" - זה כח פיהן של בני ישראל. וזה היפוך מעמלק, שסומך על כח זרועו, כו' אבל בני ישראל מתרוממים בכח התורה... וזה מצות הביכורים, להביא הראשית להקב"ה כמ"ש "שאו ידיכם קודש". זה פירוש "תרומת ידך" - להרים הכח לאבינו שבשמים, כמ"ש חז"ל "ירים משה ידו" לומר לך כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבן לאביהם שבשמים מתגברין. ואין לגבור על עמלק רק בזה הכח מאתו ית', כמ"ש "מלחמה לד' בעמלק".
(שפת אמת, פרשת כי תבוא שנת תרנה)
ובצאתם ממצרים, היינו מעבדות האומות והשתדלות שלהם, לילך בהשתדלות ה' יתברך... אז בא עמלק כשרפו ידיהם מדברי תורה, "והוא עיף ויגע" בהשתדלות, "ולא ירא אלהים" - היינו בהידיעה שה' יתברך בעל כוחות כולם ואין נפקא מינה בין רפיון להשתדלות. אבל עמלק טוען שהשתדלות עיקר, וגם הוא משתדל בכל מיני כוחות כולם לטוב דזה ראשית גוים ותכלית העולם הזה. אבל באמת עולם הזה כולו עלמא דשיקרא שאינו קיים לעד, שאין זה התכלית האמיתי ולכן "אחריתו עדי אובד", כי הוא משוקע בכח ההשתדלות לחשוב שזה כוחו ועוצם ידו להשתדל בטוב וחושב דזהו עיקר המכוון מה' יתברך... כשעוסק בהשתדלות צריך לדעת שגם זה הכח מה' יתברך... וניצוחו היה "כאשר ירים משה ידו", דהיינו השתדלות המיוחס לידים ואמרו ז"ל וכי ידיו וכו', דבהשתדלות אין ניצוח לו, שאומר שגם הוא משתדל. רק כשמכוון לבו וכו', שעוסק בהשתדלות ומיחד השתדלותו לה' יתברך.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לז)
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
עמלק נטמע ואבד, אבל העמלקיות עודנה קיימת בצורות אחרות רבות ומשונות זו מזו... במה כחנו גדול לעמוד במערכה תמידית זאת בפני חיל עצום וכבד מאד?... ותשובה לשאלה זו נאמרה גם בפרשת מלחמת עמלק: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל"... וכי ידיו של משה עושות מלחמה... אלא כל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים הם מתגברים ואם לאו הם נופלים. לא בחרב וחנית, לא בפצצות וכלי משחית, לוחם ישראל את מלחמתו... כאשר קוראים עלינו מלחמה, בתפלה עמוקה ממעמקי מצבנו ומעמקי נפשנו הננו מזדיינים בכל דרכינו... ובעומדנו במערכות מלחמה בחרב וחנית, הננו מעמידים לפנינו את התעודה הישראלית... היא מוסכת בנו רוח גבורה נפלאה, שכל כלי הנשק החדישים והנוראים בשחיתותם נחתים לפניה ונשברים לרסיסים... רוח ה' זו שמתלבשת בעם ישראל ורועיו הנאמנים, תלמידי משה אדון הנביאים העומדים בראשם, היא נלחמת לנו.
(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל ח"א עמ' רנב-רנג)
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
קליפת עמלק היא הקליפה הבאה לעכב גילוי אורן של ישראל... ולכן נגד קליפה זו צריך מלחמה, להראות שגם הכח הטבעי של ישראל הוא כח ד' הנורא. וזהו דרך מלחמה דוקא, "צא והלחם בעמלק", ולא סגי שימחקוהו בדרך נס כי אם דוקא ע"י מלחמה, התגברות של איברים שהם קודש לד'. וזהו "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים היו מתגברין. ענין שעבוד הלב הוא שיתוק כל הכחות הטבעיים והעלאתם שיהיו נפעלים רק ע"י כח ד', ולזה לא סגי בהרמת ידיו של משה אלא נדרש גם שעבוד הלב ובמלחמה דוקא.
(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, בשלח מאמר ל אות ג, עמ' צח)
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
הישוב והיהדות עומדים במערכה כבדה מול מחנות גדולים של פורעים... על הישוב והיהדות להתחזק בכל דבר הדורש חיזוק, הן ברוח והן בגשם. במלחמת עמלק אנו מוצאים... וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים. והוראות מלחמה אלו שרירות ומחייבות גם את עמידת הגבורה הנוכחית של הישוב. עלינו לכוון את לבנו כלפי אבינו שבשמים... גם בשעת המלחמה הותרו רק דברים הקשורים עם פקוחי נפש... התורה היא המדריכה אותנו ושומרת עלינו, והיא שתשכיל את כחנו להנצל מהאויבים שכיתרו אותנו.
(רבי ראובן כץ, שער ראובן עמ' נ)
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
העמלקיות העתיקה מתחדשת בכל דור ודור, והיא שואפת להשמיד ולהרוג ולאבד את בית יעקב... ידיעה אכזרית זאת, לא רק שאינה מביאה אותנו לידי יאוש, אלא להיפך, היא המשמשת מקור עידוד וחיזוק, שכשם שבמשך שלשת אלפי שנה לא הצליחו שונאי ישראל להשמידנו ולכלותנו... כך לא יצליחו גם בהווה וגם בעתיד. רק התפיסה ההיסטוריוזופית החילונית היא הגורמת לדכאון ויאוש... בשעות סכנה אין היא מסוגלת לדלות כחות עמידה איתנה ויציבות נפשית ממעין האמונה בנצח היהודי, בנצח ישראל... אולם הנושא עיניו כלפי שמיא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, ראייתו היא לגמרי אחרת... הוא אינו מאבד אמונתו תקותו גם במצבים חמורים.
(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה אלול ותשרי עמ' 133-134)
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
כלל יסודי בענין הבטחון הוא, שהאמונה השלמה, הבטחון השלם - כוללים נכונות של האדם למסור את עצמו, את נפשו, למען קידוש השם, במקום שיש חובה כזאת. והרבה אנשי בטחון, צדיקים ויראי שמים שאמנם בטחו בה', נכשלו בענין זה של שלמות בבטחון, דהיינו הנכונות למסור נפש על בטחון זה...
(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' רכח)
כט. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין
[נמצא שעמלק גרם לישראל לחזור בתשובה. וזה רמוז ב"אתא כלבא ונשך לשונרא" - עמלק נמשל לכלב, ו"שונרא" הוא יצר הרע].
(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף לג ע"ב - לטקסט)
[הענין הוא, שעמלק בא להחליש את אמונת ה', ומשה ראה שהוא צריך לצאת מענוותו הטבעית ולהנהיג את העם ברמה. ולכן אמר "אנכי ניצב על ראש הגבעה", למעלה מכל העם, "ומטה האלקים בידי", כדי שאוכל להתנהג ברבנות. ואכן "כאשר ירים משה ידו", כשנהג ברבנות ושמר על המשמעת, "וגבר ישראל" - ישראל הסתכלו כלפי מעלה והורם קרנם, "וכאשר יניח ידו" - כשהרפה במשמעת, "וגבר עמלק" בזה שירדה רוח עם ישראל.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מ ע"ג)
לטקסט
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים וכו' וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקים
אחר התשובה והתפלה, נאמר "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך" וגו'. והכוונה שיודיעם אמתת זה הענין הנכבד, ושישים להם בדעתם ובציורם שילוח השרפים בהם לנס וחוץ מהטבע המוטבע בהם אם היו על שלמות צלמם ודמותם, "והיה כל הנשוך" בקוצר נפש וחסרונה, "והביט" אל זה הענין הנכבד "וראה אותו וחי", כי ישתדל להוקיר נפשו בעיני אלהים ובעיני כל בריותיו וישוב לבוריו. ובהגדה... וכי ידיו של משה עושות מלחמה... וכי שרף ממית ומחיה אלא כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונים לבם לאביהם שבשמים מיד מתרפאים ואם לאו מיד נמוקים. והנה שני הענינים הנזכרים בהגדה זו, ממלחמת עמלק וממעשה הנחש, הם מעידים פה אחד עדות נאמנה על כל מה שאמרנו כי ההסתכלות כלפי מעלה וכלפי מטה הוא עלוי הרוח ושבר הרוח שאמרנו.
(עקידת יצחק, פרשת חקת, שער פא)
כט. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים וכו' וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקים
17-26
(עקידת יצחק, פרשת בשלח, שער מב)
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים
[אף שמשה פרש את ידיו בתפילה, אינו יכול לעשות בזה מלחמה אלא אם כן כוונתו שיהיה שם ה' שלם. והיינו שאם "מסתכלין כלפי מעלה", כלומר שמתכוונים שיהיה שמו שלם, אז היו מתגברים.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' לו)
לטקסט
אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
עד היכן מגעת תערובת האור והחושך שבאדם... ואף אצל כלל ישראל מצינו יסוד זה, שכן כתוב... "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק"... וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל הזמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים. והנה כל מלחמת עמלק היתה ביום אחד כמשמעות הפסוקים שם, ונמצא שבהפרש של זמן מועט לאחר שהיו משעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים, היו יורדים מגדולתם ואין משעבדים לבם לאביהם שבשמיים, וכל זה משום שהאור והחושך משמש אצל אחד יחד ואין האור מגרש את החושך, ולכן בו בזמן לרגע מתגבר האור ולרגע מתגבר החושך חס וחלילה... והיוצא מדברינו שלא די לאדם להגביר האור שבו ולסמוך על כך שהחושך יסתלק מאליו, דגם לאחר שישכון בו אור גדול עדיין החושך במקום עומד, אלא צריך הוא להשתדל במיוחד לגרש את החושך ממנו.
(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר ז, עמ' כד-כה במהד' תש"מ)
כט. כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
כמו שהלבנה, בהיותה נוסעת... נוכח גלגל המזלות, בפוגעה בכל כתות צבא השמים... על ידי דיבוקיהם וניגודיהם ושאר המצבים, יתחדשו על כן עניינים נפלאים ושנויים מפורסמים באלו הנמצאות השפלות, כמו שנתבאר אצל בעלי המשפטים; כן, ועל הדרך הזה, מצד שנויי הפעולות אשר תעשה האומה הזאת, אם לטוב ואם לרע, יתחדשו עניינים חדשים נפלאים בכל העולם. וכאשר גברה ידם ממעשים טובים, יגרש גוים גדולים ועצומים מפניהם, וכאשר יעצלו וירפו ידיהם, וגבר עמלק פלשת וצור עם כוש כמו שהוא מבואר מכל הנבואות.
(עקידת יצחק, פרשת בא, שער לז)
וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין
ביאר אחד מן החכמים... היות מכוונתו ית' לרפאות המון עמנו מעונש נשיכת הנחשים אשר שלח ה' בם בחטאם, בראיית נחש הנחשת, להבין ולהורות שלא היתה הרפואה ההיא לשבים מצד טבע רפואה או מקרה, אבל בכוונה מאתו ית' בשובם מדרכיהם. והוא שכבר העידו חכמי הרפואה היות ראיית הנחושת סיבת ממהרת להמית כל נשוך נחש, עד שאמרו במוחלט אשר כל נשוך נחש אשר יביט בנחשת ימות לשעתו, מהם שאמרו זה מצד סגולה בנחושת, ומהם שסמכו הענין אל צד טבע, והוא שידוע אצלם בהנהגת רפואותיהם שראיית הדברים החמים יזיקו לבעלי הארס החם... ולנחושת ארס [צ"ל אופי] חם, והיה אם כן מצד הטבע מזיק הזק רב לנשוכי הארס החם בראותו, והיה מן המכוון לסלק ההזק במה שהיה ראוי להכבידו יותר, להורות שלא באה הרפואה רק מצד השגחתו ולאשר שב בכל לבו, כאמרם ז"ל על זה וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא כל זמן שהיו מכונים לבם לאביהם שבשמים היו חיים וכו'.
(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, הקדמה)
ורז"ל אמרו כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו', עד כאן. ואם היתה הכוונה בזה להסתכל כלפי מעלה לבד, יותר היה ראוי להסתכל בשמים ואז תהיה הכוונה ניכרת לעושיה ביותר מהסתכלות בנחש...
(אור החיים במדבר פרק כא, ח)
אמרו [ב"ק טז ע"א]: שדרו של אדם נעשית נחש מאן דלא כרע במודים, דאיך נותן רשות וכח לסטרא אחרא לילך בתר תאוה וחמדה ולא לשם שמים? זהו כחו של נחש אשר תשופנו עקב, ולכך נעשה נחש... לכך אמר דוד [תהלים מט] "עון עקבי יסובני", היינו עון נחש המשיא דעתו ומפתהו לחמדת הזמן, וביחוד חמדת נשים בעו"ה ותאוה. ולכך אמרו חז"ל שראוי לאדם לבטל כל תאותיו ולהרבות בתפלה לה'... וכן משה ביקש מישראל שלא יפתה אותם נחש, רק תהיה כל החמדה לשם שמים צורך גבוה כמש"ל, ולכך תלה הנחש על הנס כלפי מעלה, ואמרו כל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, דיהיו כל חמדתם ותאותם לצורך עליון, והם חיים.
(יערות דבש, חלק ב, דרוש ו)
וקשה הי' צריך להיות הסתכלות לשמים בלבד, למה נחש נחושת? אכן באמת הי' הנחש מסוגל לרפואה זו, ששם הקדוש ברוך הוא בו רפואה זו, וכמ"ש רמב"ן ז"ל שדרכו של הקדוש ברוך הוא למתוק מר במר, לכן אף שדרך הטבע מי שנשוך מכלב ורואה אותו מזיק לו יותר, שם הקדוש ברוך הוא כאן להיפוך שע"י הראי' יתרפאו ע"ש. אעפ"כ זה הרצון, שבהיותו עוסק ברפואה הגשמיי, יסתכל ויהי' לבו לשמים ע"י שמיישב עצמו וכי נחש מחיה. וזה שאמר מסתכלין ומשעבדין לבם, פירוש, אף שהם רחוקים מעולם העליון ועוסקים בטבע, אעפ"כ ישעבדו לבם, פירוש, להסתכל לשמים ולהראות שחפצים לצאת ממאסר עוה"ז והטבע ולהתדבק בו ית'. וזהו "עשה לך שרף" - הוא התלהבות האדם לדבוק בו ית' כנ"ל.
(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרלו)
וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקים
[הקשה יום תרועה, הרי באמת נחש ממית? י"ל ע"פ חיבור התשובה למאירי, בהקדמה, שכתב שלפי חכמי הרפואה, נשוך נחש שמביט על נחש, גורם לו למות, וה' רצה לעשות את הנס בדבר שמזיק, כדי להראות שהרפואה היא רק בהשגחת ה'. כלומר הוא מפרש את שאלת המשנה בלשון "הגע עצמך", וכאילו חסרה התשובה "הוי אומר, נחש ממית".]
(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קטז - לטקסט)
בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין
ודור המדבר היו למעלה מהטבע, כדכתיב "עין בעין נראה" כו'. ובאמת כך הסדר, שכל דור ודור נתלה זה בזה, וע"י שדור הראשון היו מתקדשים עד לשמים, לכן נשאר אחיזה לכל דורות אחרונים שיוכלו לפרקים לעורר התלהבות. וזה ענין "עשה לך שרף כו' והביט" כו', ודרשו חז"ל שמסתכלין כלפי מעלה כו', שניתן להם שיוכלו עכ"פ לפרקים להתדבק במדריגות דור הראשון, כמ"ש בספרים "שרף" רמז להתלהבות.
(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרמ)
[וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה] אפשר בא אסא ולא בערו כו' [חולין ו ע"ב] - ולע"ד שעל פי דין לא היה צריך לבערו מטעם ביעור ע"ז, שהרי כתיב "עשה לך שרף", וכה"ג ביומא רפ"ק [ג ע"ב] "עשה לך" דחצוצרות - דאמרי' משלך, א"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, רק מפני המכשול, ובזה יש לדון אם אומרים חטא בכדי שיזכה חבירך, שהרי כיון שנעשה ע"פ הדיבור וכמש"כ תוס', והיו ישראל מסתכלים על ידו ומשעבדין לבן לאביהן שבשמים כדאיתא בר"ה, הי' לו דין כבוד וקידוש ביהכ"נ שאסור לאבדו משום "לא תעשון כן לד' אלהיכם". ואם משום מכשול - הלעיטהו לרשע וימות [ב"ק סט ע"א]... וכה"ג אמרי' במקום פשיעה אין אומרים לאדם חטא וכו', כדאי' בתוס' רפ"ק דשבת [ד ע"א ד"ה וכי] [ועוד כמה מקומות]. וי"ל דע"ז הי' חשוב אצלם אונס, משום דתקיף יצרא כדאי' בפ' חלק [סנהדרין קב ע"ב] כה"ג, דאמרו בעריות דהוי כעין אונס. ומ"מ לא היה הדבר ברור, והסכימה דעת חזקי' לבער, ולא חש שמא הכריעו הראשונים להניחו אלא נקט דלא כוותייהו.
(ראי"ה קוק, זבחי ראיה, חולין ו ע"ב, עמ' לד במהד' תשמ"ה)
על הפסוק (במדבר כא, ח) "ויאמר ד' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי", העיר רבינו: הראו שניטל כח המזיק והוא תלוי למעלה, ואינו ענין לעצמו בהזיקו, ובהכירם זה הרי הסתכלותם כלפי מעלה מחיתם ומרפאתם.
(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 230, הערה 50)
(נפש החיים שער ג פרק יב)
כט ע"ב
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת
בקדושת לוי דהמשנה רמזה כי טוב הוא שחל ר"ה להיות בשבת, ועל כן לא קאמר בקיצור "ר"ה שחל להיות בשבת". ונראה לבאר הדברים עפימ"ש במאמר הראשון שבר"ה מופיע אור שנברא ביום הראשון, אך מחשש שלא ישתמשו בו הרשעים שמה"ט נגנז, באות התקיעות לסלק את הרשעים הגמורים בכלל ובפרט שלא ישתמשו בו. והוא כענין דבזוה"ק (ריש פ' ויקהל) שהיו נוהגין לתקוע בשעת הוצאת המת לקברו, והטעם כדי לסלק את כחות החיצונים המתבקשים אחר גוף המת או כידוע במפרשים. על כן בשבת, שכל כחות החיצונים מסתלקים מאליהן לנוקבא דתהומא רבה, שוב אין אנו צריכין לשופר, ויכול האור להופיע אף בלי שופר, ומובן שזה יותר טוב כשנסתלקין מאליהן, כי הסילוק שע"י השופר הוא כפי מסת רעותא דליבא, וכענין שבזוה"ק (ח"ג יח ע"ב) "אשרי העם יודעי תרועה" - יודעי ולא תוקעי וכו' ולזמנא קל שופרא בכלהו עלמין בכוונא דליבא בחכמתא ברעותא וכו'. אך בשבת שמסתלקין מפחד קדושת שבת, מסתברא שאינו תלוי בכוונת הלב כלל... כדאיקלע בשבתא דממילא אסתלקו, שוב מופיע האור בעצם טהרתו, וישראל זוכין לכל ברכאן וכל קדושין.
(שם משמואל, מועדים, ראש השנה, שנת עטר"ת, ליל א)
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין
במ"ש יום טוב של ראש השנה שחל בשבת במקדש, או לאחר חורבן בכל מקום שיש בית דין, היו תוקעים, אבל לא בשאר מקומות. ויש להבין הטעם, שופר שאינו מלאכה, והוא לזכרון לפני ה', למה בטלוהו בשבת? ולמה הניחו שם במקדש ובכל מקום שיש בית דין?
(יערות דבש, חלק ב, דרוש א)
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין
לענ"ד פליאה... למה בשעת המקדש לא היו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד?... לענ"ד... דהתקיעות הם כדי לערבב השטן כדי שלא יקטרג [לעיל טז ע"ב], וא"כ מה לי אם תוקעין בהרבה מקומות או אם תוקעין במקום אחד, הא כד שמע שתוקעין ב' פעמים על כרחו מוטרד... אפשר לומר דמטעם זה בשעת המקדש כשחל ר"ה בשבת לא היו תוקעין במדינה, דמה לנו לחלל שבת על מגן כיון דבמקדש היו תוקעין וממילא אערבב שטן ולא הצריכו כלל לתקוע במדינה. ואין לומר דהוצרך לתקוע בכל ענין אף בשעת המקדש דלמא ישהו בתפלה ולא יטרד בעת ההיא, הא אמרינן בגמ' [לעיל יח ע"א]: וכולן נסקרין בסקירה אחת... אבל משחרב ביהמ"ק... דכל א' יסמוך על חבירו שיתקעו שם ויבא לידי מכשול שלא יתקעו בשום מקום ולא יערבב השטן ויריעו לנו חלילה, לכך התקין ריב"ז לתקוע בכל מקום שיש בו ב"ד קבוע, אבל כשבהמ"ק קיים איתא בגמ' [ברכות ל ע"א] תל תלפיות שהכל פונים עליה, לכך לא הוצרכו לתקוע בשום מקום... וראיתי במגלה עמוקות ובכתבי מו' שמשון מאסטרפאלי דפירש על הפסוק [תהלים מח, ד] "גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלהינו הר קדשו" - אימתי נקרא גדול? בעיר אלהינו, היינו בארץ ישראל בירושלים שהוא עיר אלהינו... וא"כ הכי פירוש הפסוק: "אם יתקע שופר בעיר" היינו במקדש, "והעם לא יחרדו" - א"צ לתקוע בשבת בשום מקום, אבל אחר החורבן צריכין לתקוע בכל מקום שיש בו ב"ד וכנ"ל כדי לערבב השטן.
(רבי אברהם ב"ר מרדכי, ירח האיתנים (נדפס סוף שו"ת איתן האזרחי), ראש השנה טז ע"ב)
כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול
[בזה יש להסביר את המסורה ש"זִכְרון" כתוב שלוש פעמים, "יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש", שמלמד ששבת עדיף מחול, כאמור כאן, וכן צדיק שיגע בתחילת ימיו עד שהפך את היצה"ר לטוב, ואח"כ נח ואינו צריך להילחם עם יצה"ר, שרמוז בפסוק "אין זכרון לראשונים" (קהלת פרק א פסוק יא), היינו שלא ייזכר שם יצה"ר וחיילותיו כי נהפכו לטוב, עדיף על צדיקים שעדיין נלחמים עם יצרם, שרמוזים בפסוק "כי אין זכרון לחכם עם הכסיל" (קהלת פרק ב פסוק טז), שהם נלחמים כל הזמן עם יצה"ר כמו שחכם נלחם כל הזמן עם הכסיל. הפסוק "זכרון תרועה" רומז שהראשונים עדיפים, כי "זכרון תרועה" רומז לאלו שאין בהם יצה"ר אלא זכר בעלמא.]
(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף ו ע"א)
לטקסט
כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן
חז"ל אמרו: כתיב "יום תרועה יהיה לכם" וכתיב "זכרון תרועה", הא בחול הא בשבת. לכך נאמר "שבתון זכרון תרועה". ודוקא בגבולין יש חילוק בין שבת לחול, אבל לא במקדש, וראיה לדבר מדכתיב בפרשת פנחס "יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה" וגו', שמע מינה שמדבר במקום שהקרבנות קרבין והיינו במקדש, ששבת דחויה אצל הקרבנות, ואז תדחה גם מפני השופר. אבל כאן נאמר "זכרון תרועה מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם" וגו', מדהרחיק מאמר "והקרבתם" וסמיך ל"זכרון תרועה" ציווי איסור מלאכה, שמע מינה שבגבולין הוא מדבר, ששם נוהג איסור מלאכה לבד ואין שם קרבן. ונוכל לומר עוד שיש חילוק בין "ועשיתם" ל"והקרבתם", כי עשיה היינו בפועל ממש והיינו במקדש, אבל הקרבה נופל גם על זכרון הקרבנות בתפילה, כי על ידיהם ישראל קרובים אל ה', והיינו בגבולין.
(כלי יקר ויקרא פרק כג, כד)
כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול
[אפשר לפרש בדרך רמז, ש"זכרון תרועה" הוא ענין של מחשבה, הבנת כונת התקיעות, אבל זה דבר שרק ת"ח יודע. ת"ח הוא בבחינת שבת, כי בשבת ניתנה תורה (שבת פו ע"ב). לכן "זכרון תרועה" הוא כשחל בשבת, היינו לת"ח שיודע את כוונות התקיעות, ו"תרועה", היינו התקיעות בלי כוונות, הוא "בחול", במי שאינו ת"ח.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' לד)
לטקסט
כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול וכו' ורבנן הוא דגזור ביה וכו' גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים
[יש לפרש שגם למסקנה נשארת הדרשה ש"זכרון תרועה" הוא אם חל בשבת, ולומר שצריכים לזכור כל השנה שביטלו מצוות שופר כדי שלא יבואו לחילול שבת, וכך ייזהרו בקדושת שבת. (עמ' מב) ובזה יתפרשו הפסוקים (ויקרא פרק כג פסוק כד-כה) "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון" - אם יחול בשבת, "זכרון תרועה" - תזכרו כל השנה שביטלתם את התקיעות מחשש חילול שבת, ובזה "מקרא קדש", ניקרא קדושים (כמו שכתוב [ויקרא פרק יט פסוק ב-ג] "קדושים תהיו וכו' ואת שבתתי תשמרו" - שע"י שמירת שבת ניקרא קדושים), "כל מלאכת עבדה לא תעשו" - תקיעת שופר אינה מלאכת עבודה ובכל זאת נאסרה מחשש שיעבירנו, וכ"ש שנימנע ממלאכת עבודה ממש, ועי"ז "והקרבתם אשה לה'" - שבזכות שמירת שבת ניגאל, כמו שכתוב (ישעיהו פרק נו פסוק ד, ז) "כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכו' והביאותים אל הר קדשי", ונקריב קרבנות.]
1-כז:
צפהו זהב מבפנים פסול, והטעם שאז אין נשמע קול השופר, כי אם קול של זהב, ואנן קול השופר בעינן לשמוע, בא לרמז, אם כי עטרת פז ודאי צריך להיות על השופר, דהוא התשובה, והעטרה של זהב היינו הצדקה, אכן בכל זה העיקר הראשי הוא שישוב תשובה שלימה בכל לבבו להתחרט על העבר ולקבל על להבא שלא ישוב לכסלה עוד, ולא כהמון אנשים אשר בהגיע יומי דתשובה אז משמיעין על השקלים לפזר כספם לכל דבר שבצדקה, אבל אותות של חרטה על עוונותיהם ותשובה אמיתיית לא נראה ולא נשמע מהם, וכאילו חושבים שרק הכסף והזהב יכפר עוונותיהם. והיינו שבא דין הזה להורות: אם כי זהב הוא אחד מתקוני השופר, דהוא התשובה, וכמו שמרומז בדין הקודם, אכן זה אינו כי אם לעטרה מלמעלה על השופר, ופיו מצופה זהב, וכן הוא בתשובה, אם קול השופר נשמע, דהאדם מתאונן גונח ונאנח מעבירות שבידו, ורק מלמעלה יצפהו זהב ויפזר ממונו לצדקה, אז הוא באמת לעטרה ויופי התשובה. אבל לצפות זהב מבפנים עד שאין קול השופר נשמע כי אם קול הזהב בלבד, כלומר שתחת השופר, דהוא התשובה, מצפה תחתיו בזהב, ולא נראה שום סימן תשובה כי אם מה שמשמיע בשקליו לפזר לצדקה, פסול, ואין זה תשובה כלל.
ציפהו זהב במקום הנחת הפה פסול, וזהו הטעם משום חציצה, שבין פיו לשופר לא תהא שום חציצה. ויבואר עפ"י... עפ"י מאמרם ז"ל [יומא פה ע"ב]: את זו דרש ראב"ע... עבירות שבין אדם למקום יוכ"פ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוכ"פ מכפר עד שירצה לחבירו.... והרי"ף שעל עין יעקב פירש... שראב"ע סובר שאם יש על האדם עבירות שבין אדם לחבירו, אז הם חוצצים ומעכבים גם סליחת העוונות שבין אדם למקום אפי' אם עושה תשובה עליהם... נשמת איש הישראלי, שהיא חלק אלוקי ממעל, צריכה להיות אחוז ודבוק בשורשה, עד שיהיה קוב"ה ונפש הישראלי חד הוא. כשיחטא האדם אז נכרת היא משורשו ונאבד הוא מתחת כנפי השכינה, ורק ע"י התשובה ישוב להתדבק לשורשו... שצריך להחליק עצמו כ"כ עד שלא תהא שום דבר חוצץ בינו לבן קונו, ואע"ג שישוב על עבירות שבין אדם למקום, מ"מ אם אך עוונות שבין אדם לחבירו נשארו אצלו, הלא אכתי יש דבר חוצץ ואין באפשרו להתדבק... והיינו מה שמרמז לנו דין הזה, שאסור להיות חציצה מזהב בין השופר לפה, כלומר שבין השופר שהוא התשובה, לא יהא חציצה מזהב, דהיינו חלק עבירות שבין אדם לחבירו, שכולם בגזל ונהנים מכספו וזהבו של חבירו.
5-6
ולדעתי להלצה זו נמשכו החכמים ז"ל באומרם בגמרא סוכה (כט ע"א): על ד' דברים מאורות לוקים על כותבי פלסתר ועל מעידי עדות שקר ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל ועל קוצצי אילנות טובות. כי פשוטו הוא מבואר הביטול... אמנם מה שיראה שכוונו בזה ע"ד החידה כמנהגם בכיוצא באלו הענינים, הוא להורות הסיבות אשר בעבורם ילקו השכלים האנושיים וילאו להשיג אור הצלת האמת ונשתבשו במושגיהם ויוציאו משפט מעוקל... וקרוב לענין זה אצלי מה שאמרו בסמוך באותו מקום עצמו: על ד' דברים חמה לוקה על אב ב"ד שמת ולא נספד כהלכתו, ועל נערה מאורסה שצעקה ואין מושיע לה, ועל משכב זכור, ועל שני אחים שנשפך דם כמים... ושני אחים שנשפך דמם הם השומר והזוכר שהם אחים תאומים, כמה דאת אמר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. והוא שנשפכו ונמחקו הצורות המחוקות בם כמים הנגרים ואין מאסף, כלומר שאינם שומרים תמונתם, ולזה לא יוכל להשתמש בעיוניו בהקדמות האמתיות אשר כבר ידעם.
ועיין במה שכתבתי לעיל (מסכת שבת, אות עט בהגה"ה), בענין זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי ב'זכור את יום השבת' נזכר הבריאה, 'כי ששת ימים עשה ה'' וגו' (שמות כ, יא). ובפסוק 'שמור את יום השבת' נזכר יציאת מצרים - 'וזכרת כי עבד היית במצרים' וגו' (דברים ה, טו), ואלו שניהם מתאחדים ביחד. וכן תמצא רמז 'זכור ושמור' בפסח, כתיב (שמות יג, ג) 'זכור את היום הזה', וכתיב (דברים טז, א) 'שמור את חדש האביב'. וזהו ענין בשמחת תורה, כשמסיימין התורה, מתחילין ב'בראשית ברא' (בראשית א, א), כי נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו. דהיינו 'לכל האתת והמופתים... אשר עשה משה' וגו' (דברים לד, יא-יב), 'בראשית ברא' וגו', האותות והמופתים פרסמו חידוש הבריאה של בראשית ברא.
חידוש העולם נתגלה ביציאת מצרים, כמו שכתבו כל המפרשים (רמב"ן סוף פרשת בא), שחידוש העולם תלוי ביציאת מצרים. ולכך כשמסיימין את התורה בפסוק (דברים לד, יב) 'ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל', תיכף מתחילין (בראשית א, א) 'בראשית ברא', שזה תלוי בזה, כי זה אות ומופת על זה. וזהו מה שאמרו רבותינו 'זכור ושמור' בדבור אחד נאמרו, כי בזכור הזכיר חידוש העולם, ובשמור יציאת מצרים. ואמר שנאמרו בדבור אחד, שהם מורים זה על זה, חידוש על היכולת, ויכולת על החידוש.
וזהו ביאור מאמרם ז"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. כי בזכור הוזכר 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ' (שמות כ, יא), ובשמור כתיב (דברים ה, טו) 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' וגו', כי ניסי מצרים היכולת ושידוד המערכת מורים כי הוא יתברך בראם.
מה שנמצא בזהר ובספרי המקובלים, לפעמים קורין יסוד שבת (תיקוני זהר תקון ו דף כא ע"ב), ולפעמים קורין למלכות שבת (שם תקון יט דף מ ע"ב). עוד יתבאר גם כן, לפעמים אומרים בלשוניהם 'ששת ימי בראשית' (זהר ח"א דף לה ע"א), ולפעמים אומרים בלשוניהם 'שבעה ימי בראשית' (שם ח"ג דף ט ע"ב), הנה אלו ואלו דברי אלהים חיים. כבר נתבאר שכל ספירה היא שובתת בהתגלות הספירה של אחריה, שאז שובתת מפעולתה הראשונה, וכן השניה בשלישית, והשלישית ברביעית, וכן כולם. וכשתתחיל המנין מן בינה, אז גמר ששת ימי המעשה ביסוד, ויסוד שבת. וכשתתחיל מחסד, אז גמר ששת ימי המעשה במלכות, ובמלכות שבת. וזה לשון עבודת הקודש, סוף פרק י מחלק סתרי תורה: אמנם ישוב הענין כך הוא, כי הבנין עד היסוד יחשב, והוא ששי לפעולה מזרוע ימין ולמטה, ושביעי למנין מבינה ולמטה, ובו נשלם הבנין. וכבר כתבתי, כי הוא ובת זוגו מאירה [ושאינה מאירה] אחד, ושניהם שבת לה', היא כבוד לילה והוא כבוד יום, והכל יחד נקרא שבת, זכור ושמור דיבור אחד.
5-7
6-7
31
34-35
35
ובזה תתיישב קושית כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, דכל מקום תרועה מורה למדת הדין, ולמה יהי' זה בכהנים? אך להנ"ל יש לומר דהא דתרועה מורה למדת הדין היא תרועה בשופרות, כענין הרי אנו גועים כבהמה [ירושלמי תענית פ"ב ה"א] [ואולי הוא מעין סוד נפילת אפים], אבל חצוצרות שהן ענין התנשאות וכענין "ויגבה לבו בדרכי ה'", זה שייך לכהנים דקיימי בנהירו דאנפין תדיר.
37-38
תכלית הבריאה בשביל האדם שהוא ציור העולמות, אף לרבי אליעזר מצלינן האידנא 'זה היום תחלת מעשיך' וקאי אבריאת אדם, דאילו העולם נברא בכ"ה [באלול], והאדם מעליונים ותחתונים כולו לה' תמים, יחד גוף ונפש שכלי נצחיי, כאשר יהיה לעתיד הנצחיות בגוף ונפש.
37
37
כל הנבראים מקבלים ביום זה תפקידים חדשים מתוך הסיבוב החדש, והם זקוקים לכלים חדשים המותאמים למילוי תפקידים אלה. ואולם הבדל יש בין הבריאה הראשונה של ששת ימי בראשית לבריאה החדשה בכל שנה ושנה: הבריאה בראשיתה נבראה בחסד, בלי שיקדמו אליה זכויות מעשי בני אדם, אולם מכאן ולהבא דן הקב"ה בכל ראש השנה על מסירת התפקידים החדשים ועל העזרה שצריך לתת למילוי תפקידים אלה - לפי מילוי התפקידים של כל אחד ואחד בסיבוב הקודם. לכן "ביום זה הקב"ה דן את כל העולם כולו", "ומחדש כל המציאות בבחינת הסיבוב החדש" אחד הם, סיבוב החדש הוא אשר מחייב את הדין... לכן הבחינה של הרת העולם של א' בתשרי דהאידנא הוא רק זכרון ליום ראשון של בריאת העולם, אולם אינו כמותו, אלא רק דומה לו, כי אז נברא העולם בחסד, ועכשיו נברא מחדש כל שנה בדין.
שופר שנסדק פסול. אסור שיהיו בקיעים בחומת המשמעת. כל סדק בחומה הזו יביא לידי פירצה. כל סרבנות מתחילה מסטיות "בלתי חשובות", אולם סופן של סטיות אלה מי ישורנו? כל סדק מתרחב עד שהפרוץ מרובה על העומד. כל סרבנות מביאה לידי מרדנות ופניית עורף.
ז) וקול הברה הוא, דע כי כשנתעורר קול דקדושה, אזי מתעורר ממנו קול דסטרא אחרא, כי ע"י העבירות נבראים מחבלים, והם צועקים הב לן מזוני הב לן חיי. וכשאין מתגבר ומתעורר קול דקדושה, הם נחים. אך תיכף שמתעורר קול דקדושה, הם מתעוררים תיכף, ומתחילין לצעוק ולקטרג נגדו. וזהו קול ההברה שיוצא מקול הקדושה... וכשאינו בבחי' בשר להחכם... אזי אינו שומע הקול בעצמו הנ"ל, רק הקול ההברה, היינו קול העוונות שנתעוררים מזה הקול. וזה התוקע בבור, בחינות (תהלים פח) "שתני בבור תחתיות", והוא מתאנח ותוקע ע"ז. אותם העומדים בחוץ, שאינם בבחי' בשר, אם קול שופר שמע יצא, היינו שיוכל לצאת מתוך הרע שלו. ואם קול הברה שמע לא יצא כנ"ל.
1-2
4-5
22-23
22-23
בתשובות הגאונים (אוצר הגאונים לברכות, התשובות, ע' 67):... דמצות תרי אנפי הויאן, מנהון חובה, דמאן דלא עביד קאים בעון, ומנהון רשות, דמאן דלא עביד לה אית ליה שכר, כגון מאן דזהיר למעבד צדקות וגמילות חסדים דאית ליה שכר קמי שמיא וכד מימנע, לית עליה עון... לפי חלוקת המצות שבתשובת רב שרירא גאון... נבין את דברי הברייתא... מצות ברכת כהנים היא אמנם אחת המצות הנשגבות שבתורה, אבל היא מן סוג המצות של "רשות"... אפשר לו לכהן שלא לקיים את מצות ברכת כהנים, ובכל זאת לא לעבור על שלושת העשין שבמצוה זו. הכהן שאינו עולה לישא את כפיו עובר על מצות עשה של ברכת כהנים רק אם הוא בבית הכנסת בשעה שהחזן קורא את הכהנים לעלות לנשיאת כפים... אפשר לחשוב, שמכיון שברכת כהנים היא מצוה של רשות, לכך ערכה ומשקלה פחותים משאר מצות שבתורה ומותר לו לכהן לעשות בה כחפצו וכרצונו ולהוסיף ברכה משלו על מטבע ברכת כהנים הכתובה בתורה, לכן שנינו בברייתא: שלא יאמר הכהן הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך את ישראל, אוסיף ברכה אחת משלי.
22-24
22-24
23-24
הא כיצד? שנינו בספרא שמיני:... כיון שכלו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכן, שנאמר "וירא את כל המלאכה ויברך אתם משה", מה ברכה ברכן?... ר' מאיר אומר כך ברכן: "ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים". לפי זה ברכת משה "ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם" וכו' בה בירך את ישראל ביום שכלו את מלאכת המשכן, דומה בערכה ובמשקלה לברכת כהנים בה בירך אהרן את ישראל, בשעה שהקריבו הקרבנות ביום חנוכת המשכן. ומפני שבשתי הברכות האלה נתברכו ישראל אז בנסיבות קרובות ודומות זו לזו, היינו סוברים... רשאים לצרף את שתיהן גם לדורות... לכן מביאה הברייתא... אפילו ברכת משה אסור להוסיף למטבע ברכת כהנים שבתורה.
36-37
לטקסט
45
17-21
17-21
17-21
17-21
17-21
17-21
17-21
כאשר יצא יהושע להלחם בעמלק, נאמר (שמות יז, י-יב): "...והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק; וידי משה כבדים... ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד...". ועל זה אמרו חז"ל: וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך - כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים.
הרי, שידי משה היו הסמל של אמונה ובטחון, ואהרן וחור שנבחרו על ידי משה לתמוך בהן, היו לחלק מהסמל של אמונה ובטחון, שוים לכאורה: "מזה אחד ומזה אחד". ומכל מקום הפרש ופער גדול היה ביניהם, על פי מה שאמרו חז"ל (שמות רבה מא, ז): "אותה שעה [שביקשו בני ישראל לעשות להם אלהים כי בושש משה], עמד עליהם חור ואמר להם: קציעי צואריא [כרותי ראש שאין זוכרים אותם, או מורדים שמגיע לכם עונש מות בחתיכת הצואר]! אין אתם נזכרים מה נסים עשה לכם הקב"ה? מיד עמדו עליו והרגוהו. נכנסו על אהרן... ואמרו לו: כשם שעשינו לזה כך אנו עושים לך. כיון שראה אהרן כך, נתיירא, שנאמר (שמות לב, ה): 'וירא אהרן, ויבן מזבח לפניו'. מהו 'מזבח'? מן הזבוח שלפניו". כלומר, מזה שראה את חור זבוח לפניו, שרצחו אותו, פחד והחליט לבנות מזבח בשבילם.
17-26
"ויהיו ידיו אמונה עד בא השמש" - יאמר כי היות ידיו כן "עד בא השמש" היה חוזק האמונה להם לישראל בה', כי בנשאם עיניהם כל היום אל ראש הגבעה, מכירים כי לולי תפלת משה בחיר ה' היו נופלים לפני אויביהם בעונש מה שהכעיסו לפני אלהיהם, ויעשו תשובה. ובאגדה: וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלים. כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וגו' וכי נחש ממית ומחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקים. והכוונה שהנצחון והנפילה והחיים והמות, בהיותם עניינים הפכיים בתכלית ההפכיות, הנה א"א להם שימשכו מהתחלה אחת עד שיהיו הידים עצמן שוברות מלחמה ועושות מלחמה, וכן שיהיה הנחש ממית ומחיה, אלא שזה יתחייב מהתחלפות לבם בתכלית ההפכיות, והוא היותו מכוין לשמים או לשעות בדברי שקר. והנה הכרתם הענין הזה הוא חוזק אמונתם בלי ספק.
18-21
23-26
והבטתם לנחש תרמוז לז' דברים... (ד) להעירם בתשובה מה שהתרעמו למה הביאם ה' דרך המדבר שאין שם סיפוק ולא הביאם דרך מקום אשר רגיל היות שם בר ולחם, כי ה' חפץ שעיניהם יהיו תלויות לאלהים יושב בשמים על מחיתם ועל כל צורכיהם באין מבטח זולתו, מהטעם עצמו שלא הסיר הנחשים והניחם לנושכם ויהיו מתרפאים כשיסתכלו כלפי מעלה לאביהם שבשמים, והוא מאמרם ז"ל, אלא שלא פירשו ההערה שבדבר, שהיא תשובה לדברי לשון הרע שדברו למה הביאם אל המדבר, שה' חפץ בזה כדי שיהיה לבם תמיד באין הפסק קרוב לה' כבן המצפה לשלחן אביו ערב ובקר ובכל עת וזמן, ואם היה מביאם דרך ישוב לא היתה להם הדביקות בתמידות כשיהיה מזומן לפניהם סיפוקם, ומה מאוד יסובב דבר זה הרחקת הלב מהכרת השגחת הבורא ויראת רוממותו.
24-26
ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר: הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. כן יספיק הוא יתב' בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל. הגהה: וזהו ענין מאמרם ז"ל... אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וכו'. ר"ל כשהסתכלו כלפי מעלה להנחש השרף, והתבוננו בכחו הרע, ועכ"ז בטלוהו מלבם ולא השגיחו על כחו הנורא, ושעבדו את לבם באמת רק לאביהם שבשמים לבד, היו מתרפאין. והוא אמיתת ענין המתקת כחות הדינים בשרשם.
11
11-14
ובדרך פשוטה יש לומר, כי ידוע [לעיל טז ע"ב] התקיעה לערבב השטן, ופירש תוספות בשם הירושלמי, דנבהל דחושב זמן גאולה, "ביום ההוא יתקע בשופר גדול". והפירוש, ודאי השטן לא יטעה בין תקיעה ארצית לתקיעה שמיימית, אבל באמת בביאת משיח אף למטה יתקעו, כדדרשינן במדרש "וקראתם דרור בארץ ותעבירו שופר בכל ארצכם" [ויקרא כה, ט], ולכך חושב כי זהו העברת שופר בארץ, כי בא לציון גואל. אך עוד טעם יש שנבהל, כי אם בית דין למטה עושים דין ברשעים וכתורה יעשו להם להחרימם ולאוררם, תו לית דין למעלה, ואין פתחון פה לשטן לקטרג על צדיקים שהיו להם למחות כנודע, כיון שעשו משפט חרוץ, ואם אין לו פתחון פה על הצדיקים, אף על רשעים לית ליה, כי צדיקים מגינים, וכבר אמר הקדוש ברוך הוא בסדום, [בראשית יח, לב] "לא אשחית בעבור עשרה", ומכל שכן יותר, תודה לאל לא אלמן ישראל מצדיקים בכל דור ודור. וא"כ בשומעו קול שופר למטה, חושב שהוא הבית דין אפיקו שופרא ושמתו והחרימו ועשו משפט חרוץ לכל הרשעים וכדומה הראוי לעונש, וא"כ נסתמה טענתו. ונפקא מינה בין שני הטעמים, אם התקיעה מבית דין שייך טעם שני, אבל אם התקיעה משארי אנשים במקום שאין בית דין, אינה חשובה לענוש ולהחרים, א"כ לא נבהל, בזה צריך לומר טעם ראשון, כי זהו יהיה בכל הארץ, כדכתיב "תעבירו שופר בכל ארצכם".
והנה יש להבין איך יחשוב שבא בן דוד, הא אין בן דוד בא ביום טוב, דלא בא אליהו מאתמול, כי מובטח לישראל שאינו בא לא בערב שבת ולא בערב יום טוב מפני הטורח, כמבואר בגמרא דעירובין פרק מי שהוציאוהו [מג ע"ב]. אך זיל בתר טעמא, מפני טורח שלא יוכלו להכין סעודת י"ט כראוי, הלא בראש השנה מצוה להתענות ואין צריך לכם [תרומת הדשן סימן רעח], וא"כ תו לא שייך מפני טורח. אך תינח בחל בחול, בחל בשבת מה שייכא למימר? דודאי מחמת שבת אסור. א"כ ליכא למימר דמשיח יבוא. אבל טעם שני שייך שפיר, דמדין תורה מותר לעשות דין ברשעים אפילו בשבת [סנהדרין עב ע"ב]. והשתא אתי שפיר, במקדש ובכל מקום שיש בית דין היו תוקעים אף בשבת, דאין נפקא מיניה, דמכל מקום היה עירוב שטן כמו שכתבתי בטעם שני כנ"ל, אבל בשאר מקומות דטעם שני לא שייך ביה, וטעם ראשון ג"כ לא שייך בשבת כנ"ל, לא היו תוקעים כלל, כי אין כאן עירוב השטן. זהו מה שי"ל בדרך פשוטה.
אבל באמת כבר נודע בשם האר"י ז"ל, במ"ש [שבת פט ע"א] דשטן שאל לקב"ה תורה היכן היא, וכי לא שמע רכב אלהים וכו' וארץ רעשה ושמים נטפו בהנחיל התורה לעמו? ותירץ דבשבת השטן וכת דיליה נשלחים לנוקבא דתהומא רבה, ושם בחושך ידמו כל השבת ולא יצאו, והתורה ניתנה בשבת, ולא ידע השטן מאומה מכל הנעשה. עכ"ל. ולפי זה ר"ה שחל בשבת, אי אפשר לשטן לקטרג, כי איה מקומו, הלא הוא בנוקבא דתהום רבה, ומה צריך עירוב השטן? אך וכי השטן לבד מקטרג, הלא הקרא אומר [איוב א, ו] "ויבואו בני אלהים", הם מלאכי דין הבאים להתיצב על ה', ופירש הזוהר [ח"ג רלא ע"א] לתבוע דינא על ישראל, והוה ליה כנצב על ה', לרוב חביבה דישראל קמיה קב"ה, וא"כ המה סובבים המרכבה אפילו בשבת, ולכך יש לתקוע אף בשבת. אך ידוע [שבת פח ע"ב] דקטרוג המלאכים על ישראל הוא [תהלים ח, ב-ה] "תנה הודך על השמים מה אנוש כי תזכרנו", ומקטרגים לבל תהיה שכינה בתחתונים. והנה בבית המקדש היתה שכינה, וכן בבית דין סמוכים שכינה שורה, כדכתיב [תהלים פב, א] "אלהים נצב בעדת אל בקרב" וכו', אבל זולתו לא. ולכך יום טוב שחל בשבת אין כאן מגור משטן, כי איננו רק ממלאכי מעלה, ולכך תוקעים. וזהו במקדש או במקום שיש בית דין סמוכים, דיש השריית שכינה, וא"כ יש כאן קטרוג "תנה הודך" וכו' כנ"ל, ולכך תוקעים, אבל בשאר מקומות, ליכא צורך לתקוע. אבל כשחל בחול, דאז השטן פה וצריך עירוב השטן, בזה יש לתקוע בכל מקום.
ומזה אפשר להבין מ"ש [לקמן לג ע"א] אין מעכבין התנוקות לתקוע אפילו בשבת, כי כבר נודע מ"ש במדרש [איכה רבה פרשה א, לג] "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" [תהלים ח, ג], דאף לאחר חורבן, שסילק הקדוש ברוך הוא שכינתו, מ"מ שורה על תינוקות של בית רבן, כדאמרינן בע"ז [ג ע"ב] הקדוש ברוך הוא יושב ומלמד תורה לתינוקות. ולכך אמרו בגמרא דב"ב [יב ע"א] כשחרב בית המקדש, ניתנה נבואה לתנוקות, כי בהם שריית שכינה, דאין בהם חטא. ולכך התנוקות יכולים לתקוע אף בשבת, לבל יקטרגו "תנה הודך" וכו', ותמנע שריית שכינה מאתם.
11-14
22-27